יישר כוח גוונים. גם אני מרגישה ששינוי כזה יכול לקרות רק בנקודות מסוימות בהן המוטיבציה גבוהה פתאום, נראה לי שיש תקופות שצריכים להיות בתחתית או בין לבין..
עבר עלי עוד יום נעים וקליל, דומה מאד באכילה לאתמול, יום שהדגיש עוד יותר עד כמה האכילה והגישה לעצמי משמעותיות לי. הייתי הרבה יותר שמחה עם הילדים, השתוללנו ושחקנו יחד.
בבוקר שוב לא הרגשתי רעב וכשכן אז אכלתי תפוז ופומלה.
ב-11 מעט אגוזי מלך ופקאן
בצהריים הכנתי עם הילדים קרקרים מקמח מלא עם שומשום ופשתן. אכלתי שניים והרגשתי שזה מספיק לי לצהריים כי הם מאד דחוסים וכבדים, אבל אחרי שעה הגיע רעב ואכלתי ארוחת צהריים דומה לאתמול (לסלט החסה הטעים הוספתי אבוקדו).
בערב לא הייתי בבית והכנתי מבעוד מועד סנדביץ' מלחמניה גדולה ואיכותית עם טחינה וחסה. לקחתי גם מלפפון בצד וזהו- הרגשתי שבעה ומסופקת ושאני סוגרת את היום.
כל יום כזה הוא מתנה גדולה ומפתיעה. מחר סופ"ש ופחות מסודר. מקווה למצוא את הסדר שלי בתוך הבלאגן המשפחתי ולא לוותר על עצמי.
פתאום מרגישה בחילה כזו, לא קורה לי בימים כתיקונם ובודאי לא ביום עם אכילה כה טובה.. אולי אני מתכננת תכנונים ואלוהים צוחק?
אם אני בהריון (אמורה לקבל מחזור בימים אלה) קודם כל אשמח. יש בי קול שובב שלא אכפת לו אם יהיה קשה- זה מרגש וכיף ומשמח.
אבל באמת שרציתי לחכות קצת, לעבור דירה, לגדול עוד קצת כמשפחה עם שני ילדים, לרזות, לשקם ולהכין את גופי ונפשי, להכנס לרוטינה של ספורט.
הבחילה ממשיכה.. יואו.. לא זוכרת אם בהריונות הקודמים הרגשתי בחילות לפני שידעתי על ההריון, רק זוכרת טוב טוב שהן בהחלט היו שם בכל פעם לארבעה חודשים בערך..
איזו שמחה מהולה בפחד, לא יודעת מה אני מאחלת לעצמי. מצד אחד החלטתי לחכות מצד שני זו שמחה שאין כדוגמתה.
מה שיבוא יתקבל בטוב, אתמודד עם הריון בגבורה,מבטיחה.
ואם לא הריון- גם טוב.
אעדכן...
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אני בהריון. קניתי בבוקר בדיקה ובלי משים שני פסים כהים הופיעו תוך שניות. שמחתי מאד וספרתי לאחד ששמח עוד יותר והתרגשנו מאד. שוב התחלה.
אבל אני רוצה שבוע. שבעה ימים של אבל על החיים שכבר לא יהיו.
על הבחילות והכאבים שבודאי יגיעו, על מצבי הרוח העוד יותר קיצוניים ממה שעכשיו, על כל הבדיקות והפלישות לגוף שלי, על כך שרציתי להגיע אחרת- חזקה יותר, על שרציתי בסוף לחכות ולא ניתן לי, על כל הכביסות והנקיונות שיגדלו, על כל הבישולים, על כל חיתול וחיתול שאחליף, על התינוק שלי שעדיין קטן בעצמו ואני רוצה איתו עוד זמן רק שלו, על הגוף והפנים שעומדים לתפוח, על הדאגות והפחדים מהלידה ומאחרי, על החיים האישיים שלי בלי הילדים שיאלצו לחכות עוד לפחות 3 שנים מהיום, על קשיי ההנקה, על כל הבכי שאשמע משלושת ילדי ועל המיכל האמהי שלי שכבר עכשיו כלכך מלא ובכל זאת אהייה חייבת להרחיב אותו איכשהו עוד, על כל מה שעדיין לא ידוע.
אני רוצה להתאבל כדי שאתאושש ואוכל לראות את כל הטוב שהחדשה המופלאה הזו יכולה להביא. כרגע לא מעכלת עד הסוף. צריכה זמן.
אבל אני רוצה שבוע. שבעה ימים של אבל על החיים שכבר לא יהיו.
על הבחילות והכאבים שבודאי יגיעו, על מצבי הרוח העוד יותר קיצוניים ממה שעכשיו, על כל הבדיקות והפלישות לגוף שלי, על כך שרציתי להגיע אחרת- חזקה יותר, על שרציתי בסוף לחכות ולא ניתן לי, על כל הכביסות והנקיונות שיגדלו, על כל הבישולים, על כל חיתול וחיתול שאחליף, על התינוק שלי שעדיין קטן בעצמו ואני רוצה איתו עוד זמן רק שלו, על הגוף והפנים שעומדים לתפוח, על הדאגות והפחדים מהלידה ומאחרי, על החיים האישיים שלי בלי הילדים שיאלצו לחכות עוד לפחות 3 שנים מהיום, על קשיי ההנקה, על כל הבכי שאשמע משלושת ילדי ועל המיכל האמהי שלי שכבר עכשיו כלכך מלא ובכל זאת אהייה חייבת להרחיב אותו איכשהו עוד, על כל מה שעדיין לא ידוע.
אני רוצה להתאבל כדי שאתאושש ואוכל לראות את כל הטוב שהחדשה המופלאה הזו יכולה להביא. כרגע לא מעכלת עד הסוף. צריכה זמן.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
להתאבל גם על הלילות ללא שינה, על הדכאון הקשה שאולי יגיע שוב אחרי הלידה, על חוסר האונים מול כאב של תינוק שעדיין לא יודע להסביר מה קשה לו..
התחלתי את הבלוג הזה בדיוק לפני שנתיים, בסוף ההריון של הקטן. היום הוא כמעט בן שנתיים, מקסים כלכך, יפה וחכם. הגדולה והוא אחים נהדרים והיא, נראה שגדלה אפילו יותר ממנו- נהייתה בוגרת, עצמאית, חברותית, עסוקה בענייניה.
אתמול, יום שישי, המשכתי את האכילה הטובה והפעילות הגופנית למרות הידיעה החדשה המרעישה.
בבוקר תפוח ואח"כ רק ביס מעוגה שכולם אכלו סביבי (את העוגה אני הכנתי כי בקשו שאביא לאיזה אירוע אז הייתי חייבת לטעום אם יצא בסדר ואיזה יופי שהסתפקתי בזה)
בצהריים למדתי שעם ילדים אין תמיד יכולת להכין ארוחות מושקעות ועדיין אפשר לאכול סביר למרות האילוצים. הילדים היו רעבים מאד אז הכנתי במהירות פתיתים מקמח מלא, סלט קטן ובמיקרו בטטה, תפו"א וגזר..
אכלנו ארוחת ערב מוקדמת שכללה אצלי חצי פיתה וחצי לחמניה מקמח מלא עם טחינה, זיתים, עגבניות ומלפפונים חתוכים ותירס גמדי מקופסת שימורים.
האחד והילדים אכלו גם סלט ביצים והמון גבינות קשות טובות (אני בינתיים נמנעת מזה, מבולבלת מכל נושא הטבעונות ובודאי עכשיו עם ההריון- אולי בכל זאת יש ערכים תזונתיים בביצים ובמוצרי חלב שלא ניתן לקבל ממאכלים אחרים? בכל מקרה, כדאי שאעשה בדיקת דם בקרוב, לבדוק את מצבי).
בצהרים נכנסנו כל המשפחה למיטה כדי להרדים את הקטן יחד. הוא והגדולה השתוללו ולא הצליח להרדם למרות עייפותו הגדולה ולמרות הסיפור על זהבה ושלושת הדובים שספרתי בקול הכי מדיטטיבי שיכולתי. האחד יצא עם הילדים לסלון ונשארתי מתחת לשמיכה עם המחשבות על ההריון החדש. בכיתי והייתי מבולבלת. אחרי כמה דקות החלטתי שעדיף לצאת עם הקטן לטיול בעגלה- לעזור לו בהרדמות ולעזור לעצמי עם ההתמודדות. והלכתי עם העגלה כמו באמוק, מהר מהר. היה קר וחיפשתי מסלול עם שמש. הלכתי והלכתי וחשבתי והרגשתי ולבסוף חזרתי במצב הרבה יותר טוב.
זה כלל בסיסי במסעות החדשים שלי- אם מצב הרוח יורד- אפשר מייד להתעמל, לרקוד, להתמתח, לנשום, לצאת לטיול..
הגיע הזמן לשלוט במצבי הרוח ולהפסיק את השליטה המוחלטת הפטרונית שלהם עלי. אני חולת סכרת העצבות וכשרמת סוכר העצבות בדם יורדת או עולה רוצה לאזן את עצמי.
הקטן לא נרדם בעגלה אז כאמור אכלנו ארוחת ערב מוקדמת והילדים הלכו לישון מוקדם.
היה לנו ערב ארוך ושקט לעצמנו אז דברנו הרבה על ההריון ועל חוסר היכולת להבין ולהפנים שהפלא הזה פתאום קורה ושיש אצלי בפנים כבר מישהו או מישהי שאפשר אפילו לדעת בערך מתי יוולד ולחשוב על איך יקראו לו (לא ממש לחשוב כבר יש שמות מוכנים) ולנסות ולדמיין איך יהיה ומה יהייה ואיך נתארגן.
אח"כ התקשרתי לחברה שלי (זו מהעבר, אנחנו מדברות בטלפון בערך פעם בשבועיים, קשה להפגש כי גרה רחוק) וידעתי שמוקדם מדי עבורי לספר לה על ההריון הניצני אבל היה טוב לדבר בכל מקרה.
היום שבת, מתכננים לצאת לאיזה פיקניק קטן עוד מעט.
הילדים קוראים לי.
(התעוררנו מוקדם אז התפוח והתה לא מספיקים לי ונראה לי שאוכל משהו יותר כבד. מבלבל מאד עניין התזונה, אנסה להקשיב לבטן הפרטית שלי.
התחלתי את הבלוג הזה בדיוק לפני שנתיים, בסוף ההריון של הקטן. היום הוא כמעט בן שנתיים, מקסים כלכך, יפה וחכם. הגדולה והוא אחים נהדרים והיא, נראה שגדלה אפילו יותר ממנו- נהייתה בוגרת, עצמאית, חברותית, עסוקה בענייניה.
אתמול, יום שישי, המשכתי את האכילה הטובה והפעילות הגופנית למרות הידיעה החדשה המרעישה.
בבוקר תפוח ואח"כ רק ביס מעוגה שכולם אכלו סביבי (את העוגה אני הכנתי כי בקשו שאביא לאיזה אירוע אז הייתי חייבת לטעום אם יצא בסדר ואיזה יופי שהסתפקתי בזה)
בצהריים למדתי שעם ילדים אין תמיד יכולת להכין ארוחות מושקעות ועדיין אפשר לאכול סביר למרות האילוצים. הילדים היו רעבים מאד אז הכנתי במהירות פתיתים מקמח מלא, סלט קטן ובמיקרו בטטה, תפו"א וגזר..
אכלנו ארוחת ערב מוקדמת שכללה אצלי חצי פיתה וחצי לחמניה מקמח מלא עם טחינה, זיתים, עגבניות ומלפפונים חתוכים ותירס גמדי מקופסת שימורים.
האחד והילדים אכלו גם סלט ביצים והמון גבינות קשות טובות (אני בינתיים נמנעת מזה, מבולבלת מכל נושא הטבעונות ובודאי עכשיו עם ההריון- אולי בכל זאת יש ערכים תזונתיים בביצים ובמוצרי חלב שלא ניתן לקבל ממאכלים אחרים? בכל מקרה, כדאי שאעשה בדיקת דם בקרוב, לבדוק את מצבי).
בצהרים נכנסנו כל המשפחה למיטה כדי להרדים את הקטן יחד. הוא והגדולה השתוללו ולא הצליח להרדם למרות עייפותו הגדולה ולמרות הסיפור על זהבה ושלושת הדובים שספרתי בקול הכי מדיטטיבי שיכולתי. האחד יצא עם הילדים לסלון ונשארתי מתחת לשמיכה עם המחשבות על ההריון החדש. בכיתי והייתי מבולבלת. אחרי כמה דקות החלטתי שעדיף לצאת עם הקטן לטיול בעגלה- לעזור לו בהרדמות ולעזור לעצמי עם ההתמודדות. והלכתי עם העגלה כמו באמוק, מהר מהר. היה קר וחיפשתי מסלול עם שמש. הלכתי והלכתי וחשבתי והרגשתי ולבסוף חזרתי במצב הרבה יותר טוב.
זה כלל בסיסי במסעות החדשים שלי- אם מצב הרוח יורד- אפשר מייד להתעמל, לרקוד, להתמתח, לנשום, לצאת לטיול..
הגיע הזמן לשלוט במצבי הרוח ולהפסיק את השליטה המוחלטת הפטרונית שלהם עלי. אני חולת סכרת העצבות וכשרמת סוכר העצבות בדם יורדת או עולה רוצה לאזן את עצמי.
הקטן לא נרדם בעגלה אז כאמור אכלנו ארוחת ערב מוקדמת והילדים הלכו לישון מוקדם.
היה לנו ערב ארוך ושקט לעצמנו אז דברנו הרבה על ההריון ועל חוסר היכולת להבין ולהפנים שהפלא הזה פתאום קורה ושיש אצלי בפנים כבר מישהו או מישהי שאפשר אפילו לדעת בערך מתי יוולד ולחשוב על איך יקראו לו (לא ממש לחשוב כבר יש שמות מוכנים) ולנסות ולדמיין איך יהיה ומה יהייה ואיך נתארגן.
אח"כ התקשרתי לחברה שלי (זו מהעבר, אנחנו מדברות בטלפון בערך פעם בשבועיים, קשה להפגש כי גרה רחוק) וידעתי שמוקדם מדי עבורי לספר לה על ההריון הניצני אבל היה טוב לדבר בכל מקרה.
היום שבת, מתכננים לצאת לאיזה פיקניק קטן עוד מעט.
הילדים קוראים לי.
(התעוררנו מוקדם אז התפוח והתה לא מספיקים לי ונראה לי שאוכל משהו יותר כבד. מבלבל מאד עניין התזונה, אנסה להקשיב לבטן הפרטית שלי.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
המשך היום כלל המון נשנושים בריאים ללא סדר והמון מחשבות ורגשות בריאות ולא בריאות ללא סדר.
אוכל: קרקרים עם טחינה, סלט גדול, המון כרובית בטטה חציל וטופו בתנור עם שמן זית וחומץ בלסמי, פלפל, לחמניה עם אבוקדו, פריכית אורז.
הרצון לדבוק בתזונה נכונה מביא עמו המון התלבטויות על מה באמת נכון וזה מבלבל ולא נעים וזו לא המטרה. התלבטויות לדוגמה-
טבעוניות? פחות דגנים ועמילן ויותר שומן וקטניות (כולל גבינות וביצים)? חמאה? להוריד לגמרי דגנים? פירות רק על בטן ריקה או פירות עם כל דבר? שיקים ומיצים? בישול או נא? תוספת אומגה 3? לא לאכול מאוחר בערב? ארוחת בוקר קטנה או גדולה? רק פירות בבוקר? סויה כן או לא ועד כמה? מים מהברז או מינרלים? כמה תאוריות, כמה סתירות.
בינתיים ביצים רגילות עושות לי בחילה (ולא כי אני בהריון)- תנאי הגידול של התרנגולות, לא יודעת אם צריך את זה, ביצי חופש משקיטות במעט את המצפון או, יותר נכון, עוזרות להדחיק.. לפחות זה בינתיים.
גבינות אני אוהבת אבל גם בנושא שלהן עולה אצלי לפרקים תקופה של פחות הדחקה למצב הפרות וליחס המחפיר לו הן זוכות, באיזו זכות אנחנו מענים אותן ולוקחים להן חלב עגלים ולא נשמע הגיוני שאנחנו אמורים לשתות חלב של ולדות אחרים, אולי רק מוצרי חלב אורגניים? אולי רק כאלה מעיזים?
שבוע חדש בפתח.
אני רוצה לתת לעצמי להתאבל עד כמה שאני צריכה על ההריון. ושיעלו כל הפחדים, לא מפחדת.
מקווה להמשיך ולדבוק בתזונה טובה לעצמי (ולעובר שלי..) ובפעילות גופנית מתונה, לא להתחרפן מכל התאוריות, לפחות לא אוכלת את כל מה שכולם מסכימים שלא טוב- סוכר לבן, קפאין (טוב, קפאין דוקא כן שנוי במחלוקת אבל עבורי ללא ספק לא טוב), כמעט לא מטוגן, שומן טראנס, כן אוכלת פירות וירקות, שקדים גרעינים ואגוזים, שמן זית, קטניות, דגנים מלאים.. בסיס סביר בהחלט! אמשיך לאכול ביצים וגבינות אבל אשתדל שזו לא תהייה הבחירה הראשונה שלי תמיד וכמה שיותר עיזים ואורגני יקר (ולא נורא על עיקום האף של האהוב שלי שהיום הכין לילדים נקניקיות וגם לי היה כזה עיקום אף פנימי אבל שלום בית גם חיוני לבריאות לא?)
שבוע טוב.
אוכל: קרקרים עם טחינה, סלט גדול, המון כרובית בטטה חציל וטופו בתנור עם שמן זית וחומץ בלסמי, פלפל, לחמניה עם אבוקדו, פריכית אורז.
הרצון לדבוק בתזונה נכונה מביא עמו המון התלבטויות על מה באמת נכון וזה מבלבל ולא נעים וזו לא המטרה. התלבטויות לדוגמה-
טבעוניות? פחות דגנים ועמילן ויותר שומן וקטניות (כולל גבינות וביצים)? חמאה? להוריד לגמרי דגנים? פירות רק על בטן ריקה או פירות עם כל דבר? שיקים ומיצים? בישול או נא? תוספת אומגה 3? לא לאכול מאוחר בערב? ארוחת בוקר קטנה או גדולה? רק פירות בבוקר? סויה כן או לא ועד כמה? מים מהברז או מינרלים? כמה תאוריות, כמה סתירות.
בינתיים ביצים רגילות עושות לי בחילה (ולא כי אני בהריון)- תנאי הגידול של התרנגולות, לא יודעת אם צריך את זה, ביצי חופש משקיטות במעט את המצפון או, יותר נכון, עוזרות להדחיק.. לפחות זה בינתיים.
גבינות אני אוהבת אבל גם בנושא שלהן עולה אצלי לפרקים תקופה של פחות הדחקה למצב הפרות וליחס המחפיר לו הן זוכות, באיזו זכות אנחנו מענים אותן ולוקחים להן חלב עגלים ולא נשמע הגיוני שאנחנו אמורים לשתות חלב של ולדות אחרים, אולי רק מוצרי חלב אורגניים? אולי רק כאלה מעיזים?
שבוע חדש בפתח.
אני רוצה לתת לעצמי להתאבל עד כמה שאני צריכה על ההריון. ושיעלו כל הפחדים, לא מפחדת.
מקווה להמשיך ולדבוק בתזונה טובה לעצמי (ולעובר שלי..) ובפעילות גופנית מתונה, לא להתחרפן מכל התאוריות, לפחות לא אוכלת את כל מה שכולם מסכימים שלא טוב- סוכר לבן, קפאין (טוב, קפאין דוקא כן שנוי במחלוקת אבל עבורי ללא ספק לא טוב), כמעט לא מטוגן, שומן טראנס, כן אוכלת פירות וירקות, שקדים גרעינים ואגוזים, שמן זית, קטניות, דגנים מלאים.. בסיס סביר בהחלט! אמשיך לאכול ביצים וגבינות אבל אשתדל שזו לא תהייה הבחירה הראשונה שלי תמיד וכמה שיותר עיזים ואורגני יקר (ולא נורא על עיקום האף של האהוב שלי שהיום הכין לילדים נקניקיות וגם לי היה כזה עיקום אף פנימי אבל שלום בית גם חיוני לבריאות לא?)
שבוע טוב.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
עיכול ההריון איטי אך יציב. לפי מחשבוני הריון אני כבר באמצע השבוע החמישי, וואו.
זה אומר שכבר כדאי לקבוע תור לאולטראסאונד לראות אם יש שק הריון ודופק (אולי שניים? O-: ) , לעשות בדיקות דם ושתן, כל העניינים האלה..
היום עבר יפה, לא חזרה הבחילה והרגשתי מצוין.
בבוקר עשינו אני והקטן טיול עם העגלה בסביבה. אכלתי תפוז ויותר מאוחר אגוזי מלך.
בצהרים פירה טעים מאד של עדשים כתומות (דוקא רוב היבשים אצלנו כן אורגניים, קונים במבצעים) תפו"א גזר ושום עם כמון. טחינה מעל. אכלתי המון ולא עמדתי בתכנון להכין ולאכול לפני זה סלט אבל לא נורא.
הייתי שבעה עד הערב ואז אכלתי סלט ולחמניה עם אבוקדו (אני מכורה, אני יכולה בהחלט להגיד שלאבוקדו מקום של כבוד ברשימת המאכלים האהובים עלי מאז ומתמיד).
זהו. זה כלכך שונה מכמויות האוכל שהכנסתי לעצמי עד עכשיו והמוזר הוא שאני כלל לא רעבה, מרגישה שבעה, קלה ומסופקת, ומצב הרוח, שהכי חשוב פה, מרומם.
מחר צפוי יום נחמד. יוצאים כל המשפחה יחד. הילדים יהיו אצל אמא שלי (שלא ממש מתלהבת לשמור עליהם באמצע השבוע בלי סבא שבעבודה כי היא "כבר גמרה לטפל בילדים ולא רוצה להחליף חיתולים או לקלח" אבל זה לסיפור אחר, ארוך יש לומר..)
ואז נלך שנינו לכמה סידורים בענייני השיפוץ בבית החדש ואח"כ האחד שלי יחזור לעבודה ואני אולי אצליח להגניב גם זמן קניות לעצמי- אוכל בריא מחנות טבע, בקבוק אקולוגי, בגדים..
כיף.
הגדולה התעוררה מפיפי שברח, הולכת לעזור
זה אומר שכבר כדאי לקבוע תור לאולטראסאונד לראות אם יש שק הריון ודופק (אולי שניים? O-: ) , לעשות בדיקות דם ושתן, כל העניינים האלה..
היום עבר יפה, לא חזרה הבחילה והרגשתי מצוין.
בבוקר עשינו אני והקטן טיול עם העגלה בסביבה. אכלתי תפוז ויותר מאוחר אגוזי מלך.
בצהרים פירה טעים מאד של עדשים כתומות (דוקא רוב היבשים אצלנו כן אורגניים, קונים במבצעים) תפו"א גזר ושום עם כמון. טחינה מעל. אכלתי המון ולא עמדתי בתכנון להכין ולאכול לפני זה סלט אבל לא נורא.
הייתי שבעה עד הערב ואז אכלתי סלט ולחמניה עם אבוקדו (אני מכורה, אני יכולה בהחלט להגיד שלאבוקדו מקום של כבוד ברשימת המאכלים האהובים עלי מאז ומתמיד).
זהו. זה כלכך שונה מכמויות האוכל שהכנסתי לעצמי עד עכשיו והמוזר הוא שאני כלל לא רעבה, מרגישה שבעה, קלה ומסופקת, ומצב הרוח, שהכי חשוב פה, מרומם.
מחר צפוי יום נחמד. יוצאים כל המשפחה יחד. הילדים יהיו אצל אמא שלי (שלא ממש מתלהבת לשמור עליהם באמצע השבוע בלי סבא שבעבודה כי היא "כבר גמרה לטפל בילדים ולא רוצה להחליף חיתולים או לקלח" אבל זה לסיפור אחר, ארוך יש לומר..)
ואז נלך שנינו לכמה סידורים בענייני השיפוץ בבית החדש ואח"כ האחד שלי יחזור לעבודה ואני אולי אצליח להגניב גם זמן קניות לעצמי- אוכל בריא מחנות טבע, בקבוק אקולוגי, בגדים..
כיף.
הגדולה התעוררה מפיפי שברח, הולכת לעזור
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
קראתי מההתחלה את כל הבלוג שלך, לא יכולתי להפסיק
את נשמעת לי כזאת מקסימה
ועוררת בי תחושות ישנות (ולצערי קצת נשכחות) של רצון לצייר, וליצור, ולרקוד עוד
תודה שאת משתפת ככה בתחושות, גם המורכבות, גם הלא פשוטות
וכמובן גם בטובות והנעימות. התברכת במשפחה שנקראת נהדרת
זהו. רציתי לשתף אותך במה שהקריאה העלתה בי.
ברכות על ההריון החדש
אני לגמרי בשלב שהיית בו לפני כמה חודשים, אני עם 2 ילדים- בני 5,2 והמון אמביוולנציה ללמה, מתי, ואם בכלל להגדיל עוד את המשפחה. מאד מאד הזדהיתי עם המון מהקולות שהבאת...
את נשמעת לי כזאת מקסימה
ועוררת בי תחושות ישנות (ולצערי קצת נשכחות) של רצון לצייר, וליצור, ולרקוד עוד
תודה שאת משתפת ככה בתחושות, גם המורכבות, גם הלא פשוטות
וכמובן גם בטובות והנעימות. התברכת במשפחה שנקראת נהדרת
זהו. רציתי לשתף אותך במה שהקריאה העלתה בי.
ברכות על ההריון החדש
אני לגמרי בשלב שהיית בו לפני כמה חודשים, אני עם 2 ילדים- בני 5,2 והמון אמביוולנציה ללמה, מתי, ואם בכלל להגדיל עוד את המשפחה. מאד מאד הזדהיתי עם המון מהקולות שהבאת...
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
קוראת אותך.
מצטערת שלא הגבתי קודם על בשורת ההריון. זה נגע לי במשהו אישי לא פשוט שאיתו אני מתמודדת, אז לקח לי קצת זמן...
שיהיה בשעה טובה! (ככה אמרו לי פעם שמברכים על הריון, כל הריון, בגלל שזה כזה דבר לא מובן מאליו. מזל טוב זה רק אחרי שנולד התינוק)
כל התהליך שאת עוברת עם זה נשמע מדויק ומובן ונכון כל כך.
מהצד נשמע שאת במקום יציב וטוב עם עצמך ושיש לך יכולת (מעוררת השראה!) לקבל את כל מה שעולה, להתמודד, לעבד ולעבור את זה, בסיס לא רע בכלל להריון (ולכל מה שאחריו
)
וכל הקטע עם השינוי התזונתי, ההחלטה על זה והביצוע שהולך טוב. מדהים (וגם כל כך הגיוני..) שזה במקביל. הגוף שלך יודע לדאוג לעצמו!
וכמו תמיד כל כך כיף לקרוא אותך, את כותבת נהדר.
הזדהיתי מאד עם זה:
הגיע הזמן לשלוט במצבי הרוח ולהפסיק את השליטה המוחלטת הפטרונית שלהם עלי.
וגם עם זה:
ולחמניה עם אבוקדו (אני מכורה, אני יכולה בהחלט להגיד שלאבוקדו מקום של כבוד ברשימת המאכלים האהובים עלי מאז ומתמיד
מצטערת שלא הגבתי קודם על בשורת ההריון. זה נגע לי במשהו אישי לא פשוט שאיתו אני מתמודדת, אז לקח לי קצת זמן...
שיהיה בשעה טובה! (ככה אמרו לי פעם שמברכים על הריון, כל הריון, בגלל שזה כזה דבר לא מובן מאליו. מזל טוב זה רק אחרי שנולד התינוק)
כל התהליך שאת עוברת עם זה נשמע מדויק ומובן ונכון כל כך.
מהצד נשמע שאת במקום יציב וטוב עם עצמך ושיש לך יכולת (מעוררת השראה!) לקבל את כל מה שעולה, להתמודד, לעבד ולעבור את זה, בסיס לא רע בכלל להריון (ולכל מה שאחריו
)וכל הקטע עם השינוי התזונתי, ההחלטה על זה והביצוע שהולך טוב. מדהים (וגם כל כך הגיוני..) שזה במקביל. הגוף שלך יודע לדאוג לעצמו!
וכמו תמיד כל כך כיף לקרוא אותך, את כותבת נהדר.
הזדהיתי מאד עם זה:
הגיע הזמן לשלוט במצבי הרוח ולהפסיק את השליטה המוחלטת הפטרונית שלהם עלי.
וגם עם זה:
ולחמניה עם אבוקדו (אני מכורה, אני יכולה בהחלט להגיד שלאבוקדו מקום של כבוד ברשימת המאכלים האהובים עלי מאז ומתמיד
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
ר ו ת ה וגוונים תודה, שימחתן אותי.
ר ו ת ה , נכנסתי להציץ אצלך בדף כדי להכיר מעט יותר ונשאבתי לספורי הלידה המקסימים שלך. עשית לי חשק ללידת בית ובודאי עם טובה קרני, אותה אני מכירה קצת, כזו אמא אדמה, אישה גדולה
בינתיים אני חוששת ומתלבטת אבל יש עוד זמן.
גוונים, את מחזקת אותי! כמה טוב ומפתיע בכל פעם לקרוא שחיי מהצד, על כל ההתלבטויות והחפירות האין סופיות שבהם, נראים שפויים ובריאים.
היום היה יום באמת נחמד, כמו שצפיתי. אפילו עם הבעיתיות של אמא שלי, עצם זה שפעם ב יש מישהו אמין (באופן כללי ) שנמצא איתם בזמן שאני זוכה למעט שחרור- המצברים מתמלאים, המכונית מתמלאת בדלק חדש להמשך הנסיעה.
בבוקר אכלתי תותים ויותר מאוחר בננה.
ב-12 כבר הייתי לבד בסידוריי בעיר הגדולה והפיתויים קרצו מכל עבר. קניתי, במודע ובשמחה, מנת פלאפל, עם המון סלט וטחינה וללא צ'יפס והיה מעולה.
ב- 16 סיימתי את כל העניינים ולא הייתי רעבה אבל קול נושן קרא לי להנות עוד קצת, לקנח בעוד מאכל מעניין מהשלל הקיים בחוץ ולשמר עוד תחושת חופש והנאה. אז קניתי, במודע ובשמחה, 8 סושים קטנים (בחוץ- אבוקדו, אורז, אצה ובפנים- בטטה, בצל ירוק, מלפפון, גזר וחביתה), התענגתי ונהנתי.
בארוחת הערב אצל הורי הצלחתי לדלות מעט אוכל סביר- חצי מלפפון ושתי צנוניות קטנות, 2 פרוסות לחם מלא עם חמאה וגבינ"צ, חריץ קטן של גבינת עיזים, פרוסת חביתה/פשטידה מטוגנת עם המון שמן ותפו"א (ולא כזו טעימה כמו שאולי נשמע..), מעט פסטה לבנה ותפלה. לא התפתיתי לקפה מהמכונה האיכותית ולשוקולד.
בינתיים הכי מעניין לי לגלות שאני לא באמת רעבה בבוקר מוקדם ובערב מאוחר, כמו שעד עכשיו חשבתי שאני.
עוד מעט מתחיל כבר יום חדש. שוב תודה לכל מי שקורא פה (גם אם יש מי שלא מגיב), הכתיבה עוזרת לי מאד מאד והתחושה שיש אי שם מי שנמצא איתי כאן מרגשת וממלאת אותי @}
ר ו ת ה , נכנסתי להציץ אצלך בדף כדי להכיר מעט יותר ונשאבתי לספורי הלידה המקסימים שלך. עשית לי חשק ללידת בית ובודאי עם טובה קרני, אותה אני מכירה קצת, כזו אמא אדמה, אישה גדולה
בינתיים אני חוששת ומתלבטת אבל יש עוד זמן.
גוונים, את מחזקת אותי! כמה טוב ומפתיע בכל פעם לקרוא שחיי מהצד, על כל ההתלבטויות והחפירות האין סופיות שבהם, נראים שפויים ובריאים.
היום היה יום באמת נחמד, כמו שצפיתי. אפילו עם הבעיתיות של אמא שלי, עצם זה שפעם ב יש מישהו אמין (באופן כללי
) שנמצא איתם בזמן שאני זוכה למעט שחרור- המצברים מתמלאים, המכונית מתמלאת בדלק חדש להמשך הנסיעה.בבוקר אכלתי תותים ויותר מאוחר בננה.
ב-12 כבר הייתי לבד בסידוריי בעיר הגדולה והפיתויים קרצו מכל עבר. קניתי, במודע ובשמחה, מנת פלאפל, עם המון סלט וטחינה וללא צ'יפס והיה מעולה.
ב- 16 סיימתי את כל העניינים ולא הייתי רעבה אבל קול נושן קרא לי להנות עוד קצת, לקנח בעוד מאכל מעניין מהשלל הקיים בחוץ ולשמר עוד תחושת חופש והנאה. אז קניתי, במודע ובשמחה, 8 סושים קטנים (בחוץ- אבוקדו, אורז, אצה ובפנים- בטטה, בצל ירוק, מלפפון, גזר וחביתה), התענגתי ונהנתי.
בארוחת הערב אצל הורי הצלחתי לדלות מעט אוכל סביר- חצי מלפפון ושתי צנוניות קטנות, 2 פרוסות לחם מלא עם חמאה וגבינ"צ, חריץ קטן של גבינת עיזים, פרוסת חביתה/פשטידה מטוגנת עם המון שמן ותפו"א (ולא כזו טעימה כמו שאולי נשמע..), מעט פסטה לבנה ותפלה. לא התפתיתי לקפה מהמכונה האיכותית ולשוקולד.
בינתיים הכי מעניין לי לגלות שאני לא באמת רעבה בבוקר מוקדם ובערב מאוחר, כמו שעד עכשיו חשבתי שאני.
עוד מעט מתחיל כבר יום חדש. שוב תודה לכל מי שקורא פה (גם אם יש מי שלא מגיב), הכתיבה עוזרת לי מאד מאד והתחושה שיש אי שם מי שנמצא איתי כאן מרגשת וממלאת אותי @}
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
והיום-
בבוקר שני תותים, חצי תפוח, ביס בננה, כמה צימוקים ומאוחר יותר אבוקדו (כמובן..)
בצהריים שוב התעצלתי להכין סלט, מה שהתגלה כטעות כי אכלתי המון (את כל מה שנשאר כי חבל לזרוק..), יותר מדי, מהפירה שנשאר משלשום ועוד מנה גדולה של אורז מלא עם עדשים עם בצל גזר קישוא וכרובית מוקפצים ברוטב סויה.
בערב כמה פרוסות עגבניה ומלפפון (לא הספקתי סלט), חצי לחמניה ופרוסת לחם מחיטה מלאה עם, איך לא- אבוקדו, שליש ביצה קשה.
עכשיו- בחילה.
(לא תכננתי שיהפוך לבלוג אוכל אבל נראה שכל מה שקורה אצלי בפנים מתנקז לכאן בסופו של דבר )
אני יותר ויותר שמחה על ההריון. כבר יכולה לדמיין בבהירות רבה יותר את הקשיים הממשיים שעוד יבואו ועם זאת, גם את השמחה והצמיחה שלנו כמשפחה.
בעיקר מקווה להספיק לעבור לבית החדש מספיק זמן לפני, להתאקלם, לדעת בדיוק מה יקרה עם הילדים בשנה הבאה (הלידה צפויה בימים הראשונים של ספטמבר ואני מקווה שאוכל ללוות את הגדולה בימיה הראשונים בגן, אם תלך ואולי גם את הקטן, שקטן הסיכוי שילך אבל גם חוששת מלהיות איתו- עדיין קטן ונזקק ובטח מקנא, עם תינוק קטן חדש לבד בבית, אולי אחפש מישהי שתהייה איתנו להתחלה).
זו הפעם האחרונה שלי בהריון (זאת אומרת, במידה וההריון ממשיך כמובן ושהכל בסדר..). רוצה להנות ממנו. לא להיות תמימה ובהדחקה כמו בהריון הראשון ולא לחוצה ומפוחדת כמו בשני.
כמה נסיון צברנו!
יש זמן.
בבוקר שני תותים, חצי תפוח, ביס בננה, כמה צימוקים ומאוחר יותר אבוקדו (כמובן..)
בצהריים שוב התעצלתי להכין סלט, מה שהתגלה כטעות כי אכלתי המון (את כל מה שנשאר כי חבל לזרוק..), יותר מדי, מהפירה שנשאר משלשום ועוד מנה גדולה של אורז מלא עם עדשים עם בצל גזר קישוא וכרובית מוקפצים ברוטב סויה.
בערב כמה פרוסות עגבניה ומלפפון (לא הספקתי סלט), חצי לחמניה ופרוסת לחם מחיטה מלאה עם, איך לא- אבוקדו, שליש ביצה קשה.
עכשיו- בחילה.
(לא תכננתי שיהפוך לבלוג אוכל אבל נראה שכל מה שקורה אצלי בפנים מתנקז לכאן בסופו של דבר
)אני יותר ויותר שמחה על ההריון. כבר יכולה לדמיין בבהירות רבה יותר את הקשיים הממשיים שעוד יבואו ועם זאת, גם את השמחה והצמיחה שלנו כמשפחה.
בעיקר מקווה להספיק לעבור לבית החדש מספיק זמן לפני, להתאקלם, לדעת בדיוק מה יקרה עם הילדים בשנה הבאה (הלידה צפויה בימים הראשונים של ספטמבר ואני מקווה שאוכל ללוות את הגדולה בימיה הראשונים בגן, אם תלך ואולי גם את הקטן, שקטן הסיכוי שילך אבל גם חוששת מלהיות איתו- עדיין קטן ונזקק ובטח מקנא, עם תינוק קטן חדש לבד בבית, אולי אחפש מישהי שתהייה איתנו להתחלה).
זו הפעם האחרונה שלי בהריון (זאת אומרת, במידה וההריון ממשיך כמובן ושהכל בסדר..). רוצה להנות ממנו. לא להיות תמימה ובהדחקה כמו בהריון הראשון ולא לחוצה ומפוחדת כמו בשני.
כמה נסיון צברנו!
יש זמן.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
והיום (בעצם כבר מחר על פי השעה אבל מבחינתי כל עוד הילדים ישנים והשחר עדיין לא עלה, זהו עדיין סוף לילו של היום)-
בבוקר- משמש מיובש ושני תותים
צהריים- הסלט הקלאסי בתוספת צנוניות ותבשיל האורז מאתמול עם מעט חומוס מלא פטרוזיליה שהכנתי.
ערב- לחמניה מקמח מלא עם גבינת עיזים, חצי עגבניה, פרוסת מלפפון ושלוש צנוניות קטנות, חצי קלח תירס.
דווקא רוצה לאכול יותר בבוקר וגם אחה"צ אבל אין לי תאבון. אולי בגלל ההריון אולי מהשינוי בתזונה, אולי כי הגוף באמת לא זקוק ליותר, בכל מקרה זו הרגשה חדשה ומבורכת עבורי. במקום להיות כל הזמן במירוץ אחרי עוד אוכל לראות שיש שפע ואפשרות ואז לבחור.
כמובן שיש בי כבר הרבה קולות שמצטברים ולוחשים בארס מאחורי הגב- מה את מתלהבת? הרי בעוד כמה ימים שוב הכל יחזור לקדמותו ולא תצליחי לחזור לזה, אלו סתם כמה ימי מזל.
ועוד קולות לוחשים שמה זה משנה- גם ככה הבטן שלך כלכך גדולה ונפוחה, את כזו מלאה ועכשיו הריון ותתנפחי עוד יותר אז בשביל מה כל זה?
שילחשו.
לוחשת לעצמי בחזרה שאני רוצה להיות בריאה וחיונית, שזו המטרה ויופי שמצליח.
(כן, אני שומעת קולות כבר מזמן אני טוענת שכולנו סכיזופרנים לא מוצהרים )
בבוקר- משמש מיובש ושני תותים
צהריים- הסלט הקלאסי בתוספת צנוניות ותבשיל האורז מאתמול עם מעט חומוס מלא פטרוזיליה שהכנתי.
ערב- לחמניה מקמח מלא עם גבינת עיזים, חצי עגבניה, פרוסת מלפפון ושלוש צנוניות קטנות, חצי קלח תירס.
דווקא רוצה לאכול יותר בבוקר וגם אחה"צ אבל אין לי תאבון. אולי בגלל ההריון אולי מהשינוי בתזונה, אולי כי הגוף באמת לא זקוק ליותר, בכל מקרה זו הרגשה חדשה ומבורכת עבורי. במקום להיות כל הזמן במירוץ אחרי עוד אוכל לראות שיש שפע ואפשרות ואז לבחור.
כמובן שיש בי כבר הרבה קולות שמצטברים ולוחשים בארס מאחורי הגב- מה את מתלהבת? הרי בעוד כמה ימים שוב הכל יחזור לקדמותו ולא תצליחי לחזור לזה, אלו סתם כמה ימי מזל.
ועוד קולות לוחשים שמה זה משנה- גם ככה הבטן שלך כלכך גדולה ונפוחה, את כזו מלאה ועכשיו הריון ותתנפחי עוד יותר אז בשביל מה כל זה?
שילחשו.
לוחשת לעצמי בחזרה שאני רוצה להיות בריאה וחיונית, שזו המטרה ויופי שמצליח.
(כן, אני שומעת קולות
כבר מזמן אני טוענת שכולנו סכיזופרנים לא מוצהרים )כרוניקה של בלוג ידוע מראש
התפריט שלך נשמע כל כך טעים וכייפי, ממש עושה (לי) חשק(-:
הרי בעוד כמה ימים שוב הכל יחזור לקדמותו
אני טוענת שגם אם הכל יחזור לקדמותו לתקופה, זה לא היה סתם, הרי הרווחת כך וכך ימים של תזונה טובה והרגשה טובה.
גם לי תמיד יש את הקולות המרפים האלה ואני מנסה לחזק את עצמי עם המחשבה הזו.
הרי אפילו חצי יום של אוכל טוב ומזין עבורי הוא לא מיותר ולא לחינם כי הוא בא במקום חצי יום של ג'אנק... וגם אם אחרי זה נכנס ג'אנק לגוף שלי זה לא ביטל את האוכל הטוב, להיפך.
הרי בעוד כמה ימים שוב הכל יחזור לקדמותו
אני טוענת שגם אם הכל יחזור לקדמותו לתקופה, זה לא היה סתם, הרי הרווחת כך וכך ימים של תזונה טובה והרגשה טובה.
גם לי תמיד יש את הקולות המרפים האלה ואני מנסה לחזק את עצמי עם המחשבה הזו.
הרי אפילו חצי יום של אוכל טוב ומזין עבורי הוא לא מיותר ולא לחינם כי הוא בא במקום חצי יום של ג'אנק... וגם אם אחרי זה נכנס ג'אנק לגוף שלי זה לא ביטל את האוכל הטוב, להיפך.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
גוונים תודה על הקול השפוי
אני באמת מנסה לאכול רק מאכלים טעימים ומפנקים!
שכחתי לכתוב על הכי חשוב- התיצבות מצב הרוח שלי בעקבות התזונה.
מצב רוחי, שעבר עד לא מזמן משקט לגבה גלים בשניות, שהציב דגל לבן ואדום ושחור על אותו חוף- יציב עכשיו.
אין מה להשוות, זו המתנה הכי שווה שאני מקבלת מהשינוי בתזונה. אני כל הזמן בסדר גמור, ממש. מצב הרוח טוב, פשוט כך.
כל דבר שקורה זוכה להתמודדות של אישה בוגרת ויציבה. הבית שלי לא מקש ולא מעץ וגם אם הזאב נושף ונושף הבית לא מתפרק, בנוי מלבנים חזקות והחזירונים שלי ואני חיים בו בשלווה.
(פתאום נזכרתי בסיפור הזה מהילדות שתמיד הפחיד אותי, במקביל לפחד תמיד גם ריחמתי על הזאב שבסוף נושף ונושף ולא מצליח ונשאר מושפל ובודד, לאן הולכים כל הפחדים כשלא מתיחסים אליהם יותר? )
היום היה מעט פחות מסודר ובריא אך עדיין נהדר-
בוקר- בערך כוס של סלט פירות מעולה (הכנתי לכל המשפחה אבל חשבתי שלא ירצו אז הכנתי מעט ובסוף התברר שכולם נהנו, בפעם הבאה כמות משולשת!)- תפוז, בננה, תפוח, תות וצימוקים.
ב-10:00 חופן אגוזי קשיו פקאן ומלך, גזר.
ואז הכנתי לזניה. התחשק לי להתפרע ולהכין משהו מיוחד וגם באה אלי חברה מהשכונה עם ילדיה אז זה התאים. היה טעים במיוחד.
ב- 11:30 אכלנו את לזניית התרד (דפי פסטה רגילים, 3 קוטג', 3 ביצים, תרד חלוט, רסק עגבניות, שום ובזיליקום, גבינצהובה מגוררת) אכלתי כמה פרוסות נאות אבל נהנתי ולא התיסרתי.
ב- 13:30 אכלתי שוב עם הילדים שלי גם צלחת אורז ועדשים משלשום עם מעט ירקות מבושלים עם שמיר לרוב
וב- 15:00 לא התאפקתי ואכלתי עוד פרוסה מהלזנייה המצוינת. לא נורא, לא הרגשתי מלאות קיצונית.
בערב הייתי בלימודים ולקחתי איתי מבעוד מועד לחמניה מקמח מלא עם החומוס הביתי וצנוניות, מלפפון בצד.
פיניתו.
אני באמת מנסה לאכול רק מאכלים טעימים ומפנקים!
שכחתי לכתוב על הכי חשוב- התיצבות מצב הרוח שלי בעקבות התזונה.
מצב רוחי, שעבר עד לא מזמן משקט לגבה גלים בשניות, שהציב דגל לבן ואדום ושחור על אותו חוף- יציב עכשיו.
אין מה להשוות, זו המתנה הכי שווה שאני מקבלת מהשינוי בתזונה. אני כל הזמן בסדר גמור, ממש. מצב הרוח טוב, פשוט כך.
כל דבר שקורה זוכה להתמודדות של אישה בוגרת ויציבה. הבית שלי לא מקש ולא מעץ וגם אם הזאב נושף ונושף הבית לא מתפרק, בנוי מלבנים חזקות והחזירונים שלי ואני חיים בו בשלווה.
(פתאום נזכרתי בסיפור הזה מהילדות שתמיד הפחיד אותי, במקביל לפחד תמיד גם ריחמתי על הזאב שבסוף נושף ונושף ולא מצליח ונשאר מושפל ובודד, לאן הולכים כל הפחדים כשלא מתיחסים אליהם יותר?
)היום היה מעט פחות מסודר ובריא אך עדיין נהדר-
בוקר- בערך כוס של סלט פירות מעולה (הכנתי לכל המשפחה אבל חשבתי שלא ירצו אז הכנתי מעט ובסוף התברר שכולם נהנו, בפעם הבאה כמות משולשת!)- תפוז, בננה, תפוח, תות וצימוקים.
ב-10:00 חופן אגוזי קשיו פקאן ומלך, גזר.
ואז הכנתי לזניה. התחשק לי להתפרע
ולהכין משהו מיוחד וגם באה אלי חברה מהשכונה עם ילדיה אז זה התאים. היה טעים במיוחד.ב- 11:30 אכלנו את לזניית התרד (דפי פסטה רגילים, 3 קוטג', 3 ביצים, תרד חלוט, רסק עגבניות, שום ובזיליקום, גבינצהובה מגוררת) אכלתי כמה פרוסות נאות אבל נהנתי ולא התיסרתי.
ב- 13:30 אכלתי שוב עם הילדים שלי גם צלחת אורז ועדשים משלשום עם מעט ירקות מבושלים עם שמיר לרוב
וב- 15:00 לא התאפקתי ואכלתי עוד פרוסה מהלזנייה המצוינת. לא נורא, לא הרגשתי מלאות קיצונית.
בערב הייתי בלימודים ולקחתי איתי מבעוד מועד לחמניה מקמח מלא עם החומוס הביתי וצנוניות, מלפפון בצד.
פיניתו.
-
פלוני_אלמוני*
- הודעות: 1182
- הצטרפות: 14 אוגוסט 2001, 19:35
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמוני*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
_כל דבר שקורה זוכה להתמודדות של אישה בוגרת ויציבה. הבית שלי לא מקש ולא מעץ וגם אם הזאב נושף ונושף הבית לא מתפרק, בנוי מלבנים חזקות והחזירונים שלי ואני חיים בו בשלווה.
(פתאום נזכרתי בסיפור הזה מהילדות שתמיד הפחיד אותי, במקביל לפחד תמיד גם ריחמתי על הזאב שבסוף נושף ונושף ולא מצליח ונשאר מושפל ובודד, לאן הולכים כל הפחדים כשלא מתיחסים אליהם יותר? )_
אח, הזאב הרע הזה...זוכרת עד היום איך הטריד אותי שבתקליט דיברו על 3 גדיים, ובציורים היו חזירונים. מה הבנתי אז על כשרות?...
(פתאום נזכרתי בסיפור הזה מהילדות שתמיד הפחיד אותי, במקביל לפחד תמיד גם ריחמתי על הזאב שבסוף נושף ונושף ולא מצליח ונשאר מושפל ובודד, לאן הולכים כל הפחדים כשלא מתיחסים אליהם יותר? )_
אח, הזאב הרע הזה...זוכרת עד היום איך הטריד אותי שבתקליט דיברו על 3 גדיים, ובציורים היו חזירונים. מה הבנתי אז על כשרות?...
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
זו הייתי אני, לא יודעת למה יצאתי פלוני
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
היום אכלתי הרבה. הרבה יחסית לשבוע וחצי האחרונים, מעט יחסית לפעם..
יום שישי ובגלל שבשבוע שעבר סופהשבוע עבר יפה, לא הייתי במודעות למהמורות שעלולות להיות בדרך.
עדיין סביר וזה לא אומר שמחר צריך להמשיך את זה
בבוקר- ביס תפוח ואגס, תה צמחים.
ב-9:00 עמוק כבר בסידורים, ישבנו בארומה לארוחת בוקר שכללה אצלי סלט חלומי משובח (חסה, אפונה, חלומי מטוגן, עגבניות, מלפפון, עלי ביבי) ו- 2 פרוסות לחם כפרי (מעניין מה זה אומר הכפרי הזה, עד כמה הוא מלא? באיזה כפר אפו אותו?) עם חמאה.
ב- 11:00 קנינו לקטן קובה פטריות וקובה תפו"א ואני אכלתי את הפטריות..
ב-12:00 חצי חלת גן חמה ומתוקה (הילדה שלי מציעה ולא אקח?!)
ב-13:00 לא הייתי רעבה אבל צהריים צריך לאכול לא? והבעל הכין אורז לבן עם שעועית אז אכלתי שתי צלחות
אחר הצהריים שני תפוזים
בארוחת ערב- המון שעועית ירוקה, פרוסת לזניה מאתמול, חצי לחמניה מלאה עם גבינת עיזים ו-2 עגבניות שרי, פרוסת לחם מלא עם גבינה לבנה וזיתים (חבל לזרוק, הקטן לא אכל..).
טוב, האמת שבמבט רטרוספקטיבי לא נראה מוגזם אבל אחרי ארוחת הערב הרגשתי מלאות רצינית, לא כזאת נעימה ומספקת שיש לפעמים אחרי ארוחה טובה, אז כנראה משהו בכל זאת לא היה נכון.
לאט ובשקט ההריון מתחיל למצוא את מקומו אצלי. נפל האסימון יש הריון ודין דין דון בפעמון.
אבל רופא או רופאה טובים לליווי ההריון עדיין לא מצאתי.
קרוב אלינו יש רופא סביר שליווה אותי בהריון הקודם אבל הוא לא מסכים / אוהב ליווי של ילדים את האמא בפגישות עמו ואין לי אפשרות אחרת. יש בו גם משהו מעט זחוח ומרוצה מדי מעצמו. לא יודעת, משהו לא לגמרי נעים לי איתו אז נראה לי שלא.
יש לי שתי אופציות אחרות לרופאות מומלצות אבל יש לי תחושה שהראשונה, הקרובה אלינו מרחק נסיעה קצר במכונית, מלאה עד אפס מקום או שלא עושה ליווי הריון כרגע (זכור לי משהו כזה מההריון הקודם) והשנייה, גם אם פנויה, מקבלת באזור מעט רחוק, כלל ללא אפשרות סבירה למציאת חנייה ולכן נאלץ (אני והקטן) להגיע אליה בנסיעה ארוכה באוטובוס שזה לא כיף. שתיהן לא מקבלות בשישי.
טוב, אולי בכל זאת, אם הרופא הזחוח מקבל בשישי, כשאני יכולה להגיע בלי הקטן, אתחיל את המעקב אצלו בכל זאת- ההליכה אליו ברגל מפתה ויש לו גם קליניקה פרטית נעימה, מזכירות אינטלגינטיות, הוא משאיר הפניות דחופות, אם צריך, אחרי שיחה מהירה בטלפון, פוגשים אצלו נשים שאני מכירה מהאזור ובכלליות הוא דיי חביב, מקצועי, ספונטני ובעל חוש הומור.
(יו, איך הכתיבה מסדרת דברים, עכשיו אני נזכרת שדווקא חיבבתי את הזחוח הזה אבל אחרי שביקש פעם שהילדה לא תכנס איתי נפגעתי. ובעצם, נראה לי שסתם השמצתי אותו כי נכנסתי עם הילדה כשבעלי היה בחוץ והוא ידע את זה אז אולי התכוון שאם אפשר אז בלי ילדים.. ומצד שני, אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי שם נשים עם ילדים או תינוקות.. נראה לי שאנסה, להחליף רופא אפשר תמיד.)
יום שישי ובגלל שבשבוע שעבר סופהשבוע עבר יפה, לא הייתי במודעות למהמורות שעלולות להיות בדרך.
עדיין סביר וזה לא אומר שמחר צריך להמשיך את זה
בבוקר- ביס תפוח ואגס, תה צמחים.
ב-9:00 עמוק כבר בסידורים, ישבנו בארומה לארוחת בוקר שכללה אצלי סלט חלומי משובח (חסה, אפונה, חלומי מטוגן, עגבניות, מלפפון, עלי ביבי) ו- 2 פרוסות לחם כפרי (מעניין מה זה אומר הכפרי הזה, עד כמה הוא מלא? באיזה כפר אפו אותו?) עם חמאה.
ב- 11:00 קנינו לקטן קובה פטריות וקובה תפו"א ואני אכלתי את הפטריות..
ב-12:00 חצי חלת גן חמה ומתוקה (הילדה שלי מציעה ולא אקח?!)
ב-13:00 לא הייתי רעבה אבל צהריים צריך לאכול לא? והבעל הכין אורז לבן עם שעועית אז אכלתי שתי צלחות
אחר הצהריים שני תפוזים
בארוחת ערב- המון שעועית ירוקה, פרוסת לזניה מאתמול, חצי לחמניה מלאה עם גבינת עיזים ו-2 עגבניות שרי, פרוסת לחם מלא עם גבינה לבנה וזיתים (חבל לזרוק, הקטן לא אכל..).
טוב, האמת שבמבט רטרוספקטיבי לא נראה מוגזם אבל אחרי ארוחת הערב הרגשתי מלאות רצינית, לא כזאת נעימה ומספקת שיש לפעמים אחרי ארוחה טובה, אז כנראה משהו בכל זאת לא היה נכון.
לאט ובשקט ההריון מתחיל למצוא את מקומו אצלי. נפל האסימון יש הריון ודין דין דון בפעמון.
אבל רופא או רופאה טובים לליווי ההריון עדיין לא מצאתי.
קרוב אלינו יש רופא סביר שליווה אותי בהריון הקודם אבל הוא לא מסכים / אוהב ליווי של ילדים את האמא בפגישות עמו ואין לי אפשרות אחרת. יש בו גם משהו מעט זחוח ומרוצה מדי מעצמו. לא יודעת, משהו לא לגמרי נעים לי איתו אז נראה לי שלא.
יש לי שתי אופציות אחרות לרופאות מומלצות אבל יש לי תחושה שהראשונה, הקרובה אלינו מרחק נסיעה קצר במכונית, מלאה עד אפס מקום או שלא עושה ליווי הריון כרגע (זכור לי משהו כזה מההריון הקודם) והשנייה, גם אם פנויה, מקבלת באזור מעט רחוק, כלל ללא אפשרות סבירה למציאת חנייה ולכן נאלץ (אני והקטן) להגיע אליה בנסיעה ארוכה באוטובוס שזה לא כיף. שתיהן לא מקבלות בשישי.
טוב, אולי בכל זאת, אם הרופא הזחוח מקבל בשישי, כשאני יכולה להגיע בלי הקטן, אתחיל את המעקב אצלו בכל זאת- ההליכה אליו ברגל מפתה ויש לו גם קליניקה פרטית נעימה, מזכירות אינטלגינטיות, הוא משאיר הפניות דחופות, אם צריך, אחרי שיחה מהירה בטלפון, פוגשים אצלו נשים שאני מכירה מהאזור ובכלליות הוא דיי חביב, מקצועי, ספונטני ובעל חוש הומור.
(יו, איך הכתיבה מסדרת דברים, עכשיו אני נזכרת שדווקא חיבבתי את הזחוח הזה אבל אחרי שביקש פעם שהילדה לא תכנס איתי נפגעתי. ובעצם, נראה לי שסתם השמצתי אותו כי נכנסתי עם הילדה כשבעלי היה בחוץ והוא ידע את זה אז אולי התכוון שאם אפשר אז בלי ילדים.. ומצד שני, אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי שם נשים עם ילדים או תינוקות.. נראה לי שאנסה, להחליף רופא אפשר תמיד.)
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
זוכרת עד היום איך הטריד אותי שבתקליט דיברו על 3 גדיים, ובציורים היו חזירונים. מה הבנתי אז על כשרות?...
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
היום, כל היום מחוץ לבית-
בוקר מוקדם- אפרסמון
בוקר מאוחר- שייק פירות (בננה, תמר, תותים ופירות יער, לא כלכך טעים אבל סביר ולא היה נעים לבקש אחר..)
צהריים- מרק בטטה עם 4 קניידלך קטנים (יש מקומות שפסח כל השנה..), סלט כרוב טובע ברוטב כבד כלשהו (בטח עם סוכר), טעימת תפו"א ושעועית (מתוך חמין בשרי), פרוסת פשטידת כרובית, 2 פרוסות לחם קל עם סלט קישוא בטעם כבד (קנוי).
בקינוח הרגשתי שאני עומדת במבחן אמיתי והייתי גאה בעצמי- על השולחן עמדו, ללא הכנה מוקדמת, אחת ליד השניה, אהובותי הישנות, קופסת בן אנד ג'ריס, גלידת שמנת נוספת, עוגת תפוחים ועוגת אגסים. הבטתי בהן מהצד, לא יכולה לשקר שלא עבר בי מין רעד התרגשות ישן, אבל בנון שלנטיות בחרתי בתה צמחים ונצחתי את הגעגוע לאקסיות למען הווה ועתיד טובים יותר עם אהובי החדשים.
אחה"צ, במקום אחר, על השולחן פירות ועוגת מוס קרה. אכלתי חצי בננה ושתיתי תה צמחים.
ערב- סלט ירקות, צלחת פסטה עם ירקות מוקפצים, פרוסת פשטידת תפו"א, פרוסת לחם מלא עם גבינה לבנה ופרוסת גבינה צהובה.
(לא התחשק לי לבוא היום לכתוב אבל באתי בחייל ורעדה מפחד שאם לא אכתוב הקסם יפוג וכדי להמשיך את המודעות הזו ולא לוותר- מה שבטוח בטוח..)
בוקר מוקדם- אפרסמון
בוקר מאוחר- שייק פירות (בננה, תמר, תותים ופירות יער, לא כלכך טעים אבל סביר ולא היה נעים לבקש אחר..)
צהריים- מרק בטטה עם 4 קניידלך קטנים (יש מקומות שפסח כל השנה..), סלט כרוב טובע ברוטב כבד כלשהו (בטח עם סוכר), טעימת תפו"א ושעועית (מתוך חמין בשרי), פרוסת פשטידת כרובית, 2 פרוסות לחם קל עם סלט קישוא בטעם כבד (קנוי).
בקינוח הרגשתי שאני עומדת במבחן אמיתי והייתי גאה בעצמי- על השולחן עמדו, ללא הכנה מוקדמת, אחת ליד השניה, אהובותי הישנות, קופסת בן אנד ג'ריס, גלידת שמנת נוספת, עוגת תפוחים ועוגת אגסים. הבטתי בהן מהצד, לא יכולה לשקר שלא עבר בי מין רעד התרגשות ישן, אבל בנון שלנטיות בחרתי בתה צמחים ונצחתי את הגעגוע לאקסיות למען הווה ועתיד טובים יותר עם אהובי החדשים.
אחה"צ, במקום אחר, על השולחן פירות ועוגת מוס קרה. אכלתי חצי בננה ושתיתי תה צמחים.
ערב- סלט ירקות, צלחת פסטה עם ירקות מוקפצים, פרוסת פשטידת תפו"א, פרוסת לחם מלא עם גבינה לבנה ופרוסת גבינה צהובה.
(לא התחשק לי לבוא היום לכתוב אבל באתי בחייל ורעדה מפחד שאם לא אכתוב הקסם יפוג וכדי להמשיך את המודעות הזו ולא לוותר- מה שבטוח בטוח..)
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
לא הגעתי יומיים לכתוב והחבל מתחיל להתרופף, לא שאני אוכלת גרוע או שחזרתי לסוכר אבל אין פעילות גופנית ויש פחות ירקות ופירות. האם זוהי תחילתה של השקיעה?
קשה לי להתחייב להגיע לכאן בכל ערב / לילה ולשטוח את מאכליי, אבל אין ספק שזה עוזר מאד במודעות במהלך היום, על כל ביס אני חושבת לפני ואם יודעת שלא אכתוב אז נהייה בלאגני כזה, עם כל מיני חורים בתוכנית.
אתן לעצמי עוד כמה ימי נסיון בלי הכתיבה כי משהו בכל זאת נתפס ואם אראה שיש התדרדרות אחזור הנה בריצה, מבטיחה.
הייתי היום אצל רופא נשים מקסים. אחרי שכבר הסכמתי עם עצמי ללכת לרופא הזחוח הגיעו אלי המלצות על רופא שגם נמצא במרחק נסיעה קצר, גם עם חנייה, קל לקבוע טורים והחשוב מכל- אדם נחמד ונעים.
הגעתי ולא התבדיתי. אדם צנוע ושלו. אנושי. אמרתי לו בסוף הפגישה ששמעתי עליו טובות ואני שמחה לראות שהמליצו לעניין וכמה זה משמעותי ולא נפוץ למצוא רופא אנושי מקצועי ונעים. נראה לי שהוא שמח לשמוע
אז יש לי רופא למעקב.
מחר בדיקות דם ושתן, מקווה שלקטן לא יהייה קשה שלוקחים ממני דם ושישב עלי ברוגע.
בשישי אולטראסאונד ראשון לבדיקת דופק ושק הריון ומייד אחרי יש לקבוע כבר לשקיפות עורפית אצל רופא טוב ועמוס.
נחמד שזו כבר פעם שלישית כך שאני כבר מכירה את הפרוצדורות והרבה מהרופאים.
עסוקה ללא הרף בעניין הגן לשנה הבאה לגדולה. לגבי הקטן החלטתי סופית שישאר איתי לעוד שנה בבית, הוא עדיין כזה זעיר ועדין. בוודאי לא יהיה קל לבד איתו ועם התינוק החדש אבל גם לא יהייה קל לדעת שהוא בגן לפני שהוא מוכן לכך רק בשביל שלי יהייה יותר נח. שמחה שאין התלבטות ואם אצליח להיות חזקה- אמצא מבעוד מועד עזרה לימים/ החודשים הראשונים אחרי הלידה כדי שלא אגיע להתמוטטות- גם ימים ראשונים של הגדולה בגן חדש, גם תינוק חדש וילד בינוני יחד, התאוששות מהלידה, הנקה סביב השעון, להחזיר הביתה זאטוטה מהגן עם תינוק ופעוט במושב האחורי, לבשל אוכל, לדאוג למצב בית סביר..
אני חייבת להיות חזקה ולמצוא עזרה, כן, זהו לא אוקסימורון.
עדיין לא מצאתי גן שאהייה לגמרי שלמה איתו לגדולה. דווקא איתה, לעומת עם הקטן, הפוך עניין הנוחות- היה יכול להיות יותר נח להשאיר גם אותה איתנו בבית ובהון התועפות שעולה גן פרטי למצוא לנו עזרה מסיבית ולהיות כולנו יחד. אבל דווקא עבורה אני מרגישה (והיא גם אומרת..) שגן טוב, עד הצהריים, יהייה לה נהדר, כמו השנה. עם חברים קבועים וקהילה שנרקמת סביב הגן, המון משחק ויצירה, חגיגת חגים משותפת.. ולכן שווה להשקיע את הכסף ואת ההסעות ורק נותר למצוא גן באמת באמת טוב. עדיין לא מתיאשת מלחפש.
ובינתיים בגזרה הפיזית אני חשה טוב למדי. אין ממש בחילות רק בחילוניות קטנות ורכות לרגעים כמה פעמים ביום. עייפות יש אבל הייתה גם לפני
רק מזכירה לעצמי את עניין הפעילות הגופנית, אפילו המתונה מאד, שהפסקתה היא עבורי כמו הפסקת לקיחת תרופה מצילת חיים באמצע טיפול ופשוט אסור לי להפסיק כי ההשפעה על מצב הרוח מיידית וכמה חבל על כל יום כזה של התרופפות היציבות הנפשית.
קשה לי להתחייב להגיע לכאן בכל ערב / לילה ולשטוח את מאכליי, אבל אין ספק שזה עוזר מאד במודעות במהלך היום, על כל ביס אני חושבת לפני ואם יודעת שלא אכתוב אז נהייה בלאגני כזה, עם כל מיני חורים בתוכנית.
אתן לעצמי עוד כמה ימי נסיון בלי הכתיבה כי משהו בכל זאת נתפס ואם אראה שיש התדרדרות אחזור הנה בריצה, מבטיחה.
הייתי היום אצל רופא נשים מקסים. אחרי שכבר הסכמתי עם עצמי ללכת לרופא הזחוח הגיעו אלי המלצות על רופא שגם נמצא במרחק נסיעה קצר, גם עם חנייה, קל לקבוע טורים והחשוב מכל- אדם נחמד ונעים.
הגעתי ולא התבדיתי. אדם צנוע ושלו. אנושי. אמרתי לו בסוף הפגישה ששמעתי עליו טובות ואני שמחה לראות שהמליצו לעניין וכמה זה משמעותי ולא נפוץ למצוא רופא אנושי מקצועי ונעים. נראה לי שהוא שמח לשמוע
אז יש לי רופא למעקב.
מחר בדיקות דם ושתן, מקווה שלקטן לא יהייה קשה שלוקחים ממני דם ושישב עלי ברוגע.
בשישי אולטראסאונד ראשון לבדיקת דופק ושק הריון ומייד אחרי יש לקבוע כבר לשקיפות עורפית אצל רופא טוב ועמוס.
נחמד שזו כבר פעם שלישית כך שאני כבר מכירה את הפרוצדורות והרבה מהרופאים.
עסוקה ללא הרף בעניין הגן לשנה הבאה לגדולה. לגבי הקטן החלטתי סופית שישאר איתי לעוד שנה בבית, הוא עדיין כזה זעיר ועדין. בוודאי לא יהיה קל לבד איתו ועם התינוק החדש אבל גם לא יהייה קל לדעת שהוא בגן לפני שהוא מוכן לכך רק בשביל שלי יהייה יותר נח. שמחה שאין התלבטות ואם אצליח להיות חזקה- אמצא מבעוד מועד עזרה לימים/ החודשים הראשונים אחרי הלידה כדי שלא אגיע להתמוטטות- גם ימים ראשונים של הגדולה בגן חדש, גם תינוק חדש וילד בינוני יחד, התאוששות מהלידה, הנקה סביב השעון, להחזיר הביתה זאטוטה מהגן עם תינוק ופעוט במושב האחורי, לבשל אוכל, לדאוג למצב בית סביר..
אני חייבת להיות חזקה ולמצוא עזרה, כן, זהו לא אוקסימורון.
עדיין לא מצאתי גן שאהייה לגמרי שלמה איתו לגדולה. דווקא איתה, לעומת עם הקטן, הפוך עניין הנוחות- היה יכול להיות יותר נח להשאיר גם אותה איתנו בבית ובהון התועפות שעולה גן פרטי למצוא לנו עזרה מסיבית ולהיות כולנו יחד. אבל דווקא עבורה אני מרגישה (והיא גם אומרת..) שגן טוב, עד הצהריים, יהייה לה נהדר, כמו השנה. עם חברים קבועים וקהילה שנרקמת סביב הגן, המון משחק ויצירה, חגיגת חגים משותפת.. ולכן שווה להשקיע את הכסף ואת ההסעות ורק נותר למצוא גן באמת באמת טוב. עדיין לא מתיאשת מלחפש.
ובינתיים בגזרה הפיזית אני חשה טוב למדי. אין ממש בחילות רק בחילוניות קטנות ורכות לרגעים כמה פעמים ביום. עייפות יש אבל הייתה גם לפני
רק מזכירה לעצמי את עניין הפעילות הגופנית, אפילו המתונה מאד, שהפסקתה היא עבורי כמו הפסקת לקיחת תרופה מצילת חיים באמצע טיפול ופשוט אסור לי להפסיק כי ההשפעה על מצב הרוח מיידית וכמה חבל על כל יום כזה של התרופפות היציבות הנפשית.
-
אום_שלום*
- הודעות: 1134
- הצטרפות: 15 ינואר 2006, 19:11
- דף אישי: הדף האישי של אום_שלום*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
איזה אלופה!
לא הייתי כמה שבועות באתר ואני נרגשת לקרוא את כל מה שכתבת.
מעניין שהפוסט האחרון שקראתי היה אחד לפני הבשורה על ההריון.
מזדהה עם כל כך הרבה דברים שלא אתחיל למנות אפילו.
אני קוראת אותך חיונית, שמחה, טובה לעצמך. כיף @}
לא הייתי כמה שבועות באתר ואני נרגשת לקרוא את כל מה שכתבת.
מעניין שהפוסט האחרון שקראתי היה אחד לפני הבשורה על ההריון.
מזדהה עם כל כך הרבה דברים שלא אתחיל למנות אפילו.
אני קוראת אותך חיונית, שמחה, טובה לעצמך. כיף @}
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אוי אום, כמה השתנה בימים האחרונים מאז שכתבתי, מאז שכתבת.
קשים ומלאי תהפוכות הם חייה של אישה.
בבת אחת, כמו רעידת אדמה, הגיעו אל מפתני בחילות איומות ועימן מצב רוח ירוד ביותר, חמיצות,מתח, עצבנות, שבסופו של דבר הפכו לדכאון המוכר- הצבע התקלף מהכל, אין חיים, לא מצליחה לחייך, לא רוצה כלום וכל פעולה קטנה והכרחית דורשת מאמץ עילאי.
אלו לא מצבי רוח המאפיינים תחילת הריון, זה לא זה, זה רע, רע מאד.
אוף, למה זה שוב קורה? למה זה מגיע לי? אלו לא שאלות שכדאי לשאול, כדאי להתמקד במה לעשות אם זה יימשך.
היה לי ברור שאין מצב שבהריון אקח כדורים נגד דכאון. הפחד מהפגיעה בעובר או בתינוק שאולי יאלץ לעבור ימי גמילה עם הוולדו ואז יהייה חסר שקט ועצבני..
אבל מה עם הנזק שילדיי והאחד שלי שבחוץ עוברים איתי כשאני כך?
לשמחתי, אני אף פעם לא מתפרצת על הילדים, אף פעם לא פוגעת בהם כשמרגישה רע עם עצמי אבל בימים האחרונים הם ראו אותי בוכה המון.
לגדולה ספרנו (לא התאפקנו) שיהייה לנו תינוק עוד הרבה זמן, שבינתיים הוא גדל בבטן ואני מעבירה לו חלק מהאוכל שאני אוכלת, חלק מהמים שאני שותה ולפעמים גם חלק מהשמחה ומהעצב שלי ושזו תקופה רגישה עבורי אבל שלא תדאג כי המצברים שלי כל הזמן מתמלאים ואני גם בוכה הרבה מהתרגשות ומשמחה..
כמה זה מביך וחסר שליטה להיות נתונה לקושי פיזי ונפשי כזה שנצמד כמו חולצה קטנה מדי רטובה וקרה ביום חורף, לא מצליחה להוריד אותה וקר לי גם אם מחבקים אותי או מנסים לחמם אותי בכל דרך אחרת.
וכאן נשאלת השאלה מה הערך לעבודה עצמית כשההורמונים והכימיה כה חזקות ומשליטות טרור והאם אנשים המתמודדים עם החיים בקבלה, השלמה, הומור אפילו, הם תוצרים של מודעות וכוחות אישיים או שהם פשוט ממזרים בני מזל עם כימייה טובה?
סביר להניח שגם וגם- כימיה סבירה, כוחות נפשיים מילדות טובה דיה, מזג כללי ופעמים רבות גם מודעות ועבודה עצמית עמוקה.
טוב, די לרחמים העצמיים. אמשיך לספר.
אתמול, שישי בערב, האחד והקטנים משחקים על השטיח, חם בבית ונעים.
אני במצב קשה והאחד מציע שאצא להליכה. מכריחה את עצמי לקבל את הרעיון החכם, במהירות לובשת מעיל, חובשת כובע ונועלת נעליים. הילדים כנראה רואים שאני במצב קשה אז באים להפרד ממני כאילו אני עוזבת לפחות לשנתיים. מחבקים אותי בבגרות ועם המון תמיכה, מה שגורם לי להתחיל שוב לבכות.. איזו משפחה מקסימה יש לי.
יוצאת בוכה ושבורה, מזל שכבר מחשיך וקר ואין נפש חיה ברחוב.
לאט לאט מתחממת, הבכי פוסק, מוצאת לי מסלול הליכה שנכנס לאיזה ואדי קטן ומנותק, קוטפת כמה עלים בשרניים ועושה, כמו פעם, את צרכיי בטבע, משתחררת מכבדותי.
חוזרת הביתה מאוששת. מחליטים שבכל יום אצא בערב לסיבוב כי זה קסם, אבל לאחר שעה כל העצב חוזר מחדש ומבינים שהמצב קשה יותר משחשבנו.
בשבת נסענו להצגת ילדים. האחד בטובו ובהתחשבותו מייד הציע שאני אכנס עם הילדה להצגה (שמתאימה רק לגדולים) והוא יסתובב עם הקטן.
ההצגה הייתה מרהיבה. מושקעת, עדינה, עם שירים וריקודים נהדרים, זו היתה הפעם הראשונה לגדולה להיות בהצגה אמיתית באולם גדול, תפאורה, והיא התמוגגה.
ידעתי שביום אחר הייתי נהנת ושמחה מאד אבל רק הסתכלתי על הכל מהצד ולא הצלחתי להרגיש כלום. כשיצאנו היתה שמש חורפית מענגת, רצתי עם הילדים על הדשא, הבנתי שטוב ונחמד לנו, שאני בת מזל, אבל היה לי רע.
עכשיו אני אחרי שינה של 9 שעות, מרגישה מעט יותר טוב אבל חוששת מהתחלת היום והשבוע הקרבים. כשאני בשקט עם עצמי אז הרבה יותר קל אבל להיות עם שני ילדיי, על מתיקותם אבל גם על קיטורייהם ודרישותיהם הבלתי פוסקות- זה קשה.
אמשיך ואבדוק מה קורה לי ובמידה והכאב הבלתי נסבל הזה ימשיך וימשיך אקבע עם פסיכיאטר ואחזור לכדורים מצילי החיים אך מעוררי התאבון ומדכאי החיות הטבעית והליבידו, מעוררי הפחדים על השפעותיהם על התינוק שלי..
ואולי בסופו של דבר זה יהייה המעשה הנפלא ביותר שאני יכולה לתת לעצמי ולמשפחתי? אולי בפעם הראשונה אעבור הריון, לידה ופוסט לידה כשאני חזקה יותר, ללא דכאון, במצב רוח סביר פלוס. אולי זו תהייה מין מתנה כזו לחיים.
גם אם אחליט לקחת את הכדורים, אם אלד בבית חולים לא אספר להם על כך. מדיניות בית החולים היא שתינוק של יולדת עם כדורים פסיכיאטריים חייבת למסור את תינוקה להסתכלות לכמה שעות /ימים, כדי לבדוק אם נולד עם תסמיני גמילה. אני משוכנעת שאוכל להסתכל בו בעצמי ושבכל מקרה- עדיף לו ולי שנהייה יחד ובמקרה הצורך נבקש עזרה ולא ההיפך. רוב התינוקות נולדים בסדר גמור וגם במקרה שלא, אלו תופעות העוברות מעצמם תוך ימים ספורים. מעניין אם מיילדות בית מוכנות ליילד הריונית על כדורים שכאלה, יש לי תחושה שלא )-:}
קשים ומלאי תהפוכות הם חייה של אישה.
בבת אחת, כמו רעידת אדמה, הגיעו אל מפתני בחילות איומות ועימן מצב רוח ירוד ביותר, חמיצות,מתח, עצבנות, שבסופו של דבר הפכו לדכאון המוכר- הצבע התקלף מהכל, אין חיים, לא מצליחה לחייך, לא רוצה כלום וכל פעולה קטנה והכרחית דורשת מאמץ עילאי.
אלו לא מצבי רוח המאפיינים תחילת הריון, זה לא זה, זה רע, רע מאד.
אוף, למה זה שוב קורה? למה זה מגיע לי? אלו לא שאלות שכדאי לשאול, כדאי להתמקד במה לעשות אם זה יימשך.
היה לי ברור שאין מצב שבהריון אקח כדורים נגד דכאון. הפחד מהפגיעה בעובר או בתינוק שאולי יאלץ לעבור ימי גמילה עם הוולדו ואז יהייה חסר שקט ועצבני..
אבל מה עם הנזק שילדיי והאחד שלי שבחוץ עוברים איתי כשאני כך?
לשמחתי, אני אף פעם לא מתפרצת על הילדים, אף פעם לא פוגעת בהם כשמרגישה רע עם עצמי אבל בימים האחרונים הם ראו אותי בוכה המון.
לגדולה ספרנו (לא התאפקנו) שיהייה לנו תינוק עוד הרבה זמן, שבינתיים הוא גדל בבטן ואני מעבירה לו חלק מהאוכל שאני אוכלת, חלק מהמים שאני שותה ולפעמים גם חלק מהשמחה ומהעצב שלי ושזו תקופה רגישה עבורי אבל שלא תדאג כי המצברים שלי כל הזמן מתמלאים ואני גם בוכה הרבה מהתרגשות ומשמחה..
כמה זה מביך וחסר שליטה להיות נתונה לקושי פיזי ונפשי כזה שנצמד כמו חולצה קטנה מדי רטובה וקרה ביום חורף, לא מצליחה להוריד אותה וקר לי גם אם מחבקים אותי או מנסים לחמם אותי בכל דרך אחרת.
וכאן נשאלת השאלה מה הערך לעבודה עצמית כשההורמונים והכימיה כה חזקות ומשליטות טרור והאם אנשים המתמודדים עם החיים בקבלה, השלמה, הומור אפילו, הם תוצרים של מודעות וכוחות אישיים או שהם פשוט ממזרים בני מזל עם כימייה טובה?
סביר להניח שגם וגם- כימיה סבירה, כוחות נפשיים מילדות טובה דיה, מזג כללי ופעמים רבות גם מודעות ועבודה עצמית עמוקה.
טוב, די לרחמים העצמיים. אמשיך לספר.
אתמול, שישי בערב, האחד והקטנים משחקים על השטיח, חם בבית ונעים.
אני במצב קשה והאחד מציע שאצא להליכה. מכריחה את עצמי לקבל את הרעיון החכם, במהירות לובשת מעיל, חובשת כובע ונועלת נעליים. הילדים כנראה רואים שאני במצב קשה אז באים להפרד ממני כאילו אני עוזבת לפחות לשנתיים. מחבקים אותי בבגרות ועם המון תמיכה, מה שגורם לי להתחיל שוב לבכות.. איזו משפחה מקסימה יש לי.
יוצאת בוכה ושבורה, מזל שכבר מחשיך וקר ואין נפש חיה ברחוב.
לאט לאט מתחממת, הבכי פוסק, מוצאת לי מסלול הליכה שנכנס לאיזה ואדי קטן ומנותק, קוטפת כמה עלים בשרניים ועושה, כמו פעם, את צרכיי בטבע, משתחררת מכבדותי.
חוזרת הביתה מאוששת. מחליטים שבכל יום אצא בערב לסיבוב כי זה קסם, אבל לאחר שעה כל העצב חוזר מחדש ומבינים שהמצב קשה יותר משחשבנו.
בשבת נסענו להצגת ילדים. האחד בטובו ובהתחשבותו מייד הציע שאני אכנס עם הילדה להצגה (שמתאימה רק לגדולים) והוא יסתובב עם הקטן.
ההצגה הייתה מרהיבה. מושקעת, עדינה, עם שירים וריקודים נהדרים, זו היתה הפעם הראשונה לגדולה להיות בהצגה אמיתית באולם גדול, תפאורה, והיא התמוגגה.
ידעתי שביום אחר הייתי נהנת ושמחה מאד אבל רק הסתכלתי על הכל מהצד ולא הצלחתי להרגיש כלום. כשיצאנו היתה שמש חורפית מענגת, רצתי עם הילדים על הדשא, הבנתי שטוב ונחמד לנו, שאני בת מזל, אבל היה לי רע.
עכשיו אני אחרי שינה של 9 שעות, מרגישה מעט יותר טוב אבל חוששת מהתחלת היום והשבוע הקרבים. כשאני בשקט עם עצמי אז הרבה יותר קל אבל להיות עם שני ילדיי, על מתיקותם אבל גם על קיטורייהם ודרישותיהם הבלתי פוסקות- זה קשה.
אמשיך ואבדוק מה קורה לי ובמידה והכאב הבלתי נסבל הזה ימשיך וימשיך אקבע עם פסיכיאטר ואחזור לכדורים מצילי החיים אך מעוררי התאבון ומדכאי החיות הטבעית והליבידו, מעוררי הפחדים על השפעותיהם על התינוק שלי..
ואולי בסופו של דבר זה יהייה המעשה הנפלא ביותר שאני יכולה לתת לעצמי ולמשפחתי? אולי בפעם הראשונה אעבור הריון, לידה ופוסט לידה כשאני חזקה יותר, ללא דכאון, במצב רוח סביר פלוס. אולי זו תהייה מין מתנה כזו לחיים.
גם אם אחליט לקחת את הכדורים, אם אלד בבית חולים לא אספר להם על כך. מדיניות בית החולים היא שתינוק של יולדת עם כדורים פסיכיאטריים חייבת למסור את תינוקה להסתכלות לכמה שעות /ימים, כדי לבדוק אם נולד עם תסמיני גמילה. אני משוכנעת שאוכל להסתכל בו בעצמי ושבכל מקרה- עדיף לו ולי שנהייה יחד ובמקרה הצורך נבקש עזרה ולא ההיפך. רוב התינוקות נולדים בסדר גמור וגם במקרה שלא, אלו תופעות העוברות מעצמם תוך ימים ספורים. מעניין אם מיילדות בית מוכנות ליילד הריונית על כדורים שכאלה, יש לי תחושה שלא )-:}
-
אום_שלום*
- הודעות: 1134
- הצטרפות: 15 ינואר 2006, 19:11
- דף אישי: הדף האישי של אום_שלום*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אוי יקירה, 
כמה קשה. אני זוכרת את תחילת ההריון שלי, לא יכולתי לקום מהספה בשום מצב מרב בחילה וחולשה.
בלי קשר לכך שאולי שווה להתייעץ עם פסיכיאטר, האם ניסית להעזר בדיקור? הומאופטיה?
מעניין אם מיילדות בית מוכנות ליילד הריונית על כדורים שכאלה שווה לבדוק
כמה קשה. אני זוכרת את תחילת ההריון שלי, לא יכולתי לקום מהספה בשום מצב מרב בחילה וחולשה.בלי קשר לכך שאולי שווה להתייעץ עם פסיכיאטר, האם ניסית להעזר בדיקור? הומאופטיה?
מעניין אם מיילדות בית מוכנות ליילד הריונית על כדורים שכאלה שווה לבדוק
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
תודה לכן @}
יומיים אחרי שכתבתי מצב רוחי התייצב בחזרה ואני מרגישה טוב O-: . לא ברור מדוע הרגשתי כלכך רע ובכזו קיצוניות ואיך שוב עכשיו רגיל, כאילו היה זה רק גל הורמונלי קטן וטבעי של אישה בתחילת הריונה ולא רצון למות וכל החושך הזה.
כן נשארו הבחילות האיומות אבל זוהי באמת גזרה סבירה ובעלת סיום ברור ווודאי לעומת גזירת הדכאון המפלצתי המשתק, חסר הזמן.
אני מתארת לעצמי שאפגש עם השדים שוב במהלך ההריון, אולי אפילו בקרוב מאד. מקווה לפחות לעבור בשלום את עשרת השבועות הקריטיים להתפתחות העובר ורק אח"כ לשקול שוב את עניין הכדורים.
בלי קשר לכך שאולי שווה להתייעץ עם פסיכיאטר, האם ניסית להעזר בדיקור? הומאופטיה?
תמיד נראה לי שאם המצב בינוני בחומרתו אז כל דבר יכול לעזור- רפואה אלטרנטיבית, תזונה, ספורט, כתיבה.. ושמצבים קיצוניים דורשים מעשים קיצוניים..
בוודאי שהדבר הנכון לעשות הוא לא לחכות למצב הקיצוני ולטפל בעצמי דווקא בשגרה למניעה אבל לזה אין לי זמן/כוח/כסף כרגע, או כך לפחות נוח לי לספר לעצמי.. P-:
בימים האחרונים אני נרדמת בכל יום עם הילדים בערב ומתעוררת לקראת בוקר. אין יותר מדי שינה עבור הגוף שלי ועם החורף והנוחות להיות תחת השמיכות החמות אני מקבלת את זה בהנאה. התזונה ממשיכה להיות טובה, מלאת ירקות ופירות וזה ממש נהדר.
בעיקר לגבי הבחילות אבל לא רק, אני שואלת את עצמי גם בימים אלו עד כמה נכון, כדאי, ו/או עוזר להתלונן.
יש את היבט האשמה- אני מתלוננת? נשים היו מוכנות לתת את כל שיש להן כדי להיות בהריון, יש מחלות אמיתיות, התמודדויות אמיתיות, מה שאנשים עוברים, איך אני לא מתביישת לקטר על בחילות הריון כשיש כזה סבל בחוץ?..
(שאלתי בספרייה את הספר החדש של גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" והתרגשתי לקראתו כמו אהובה לאהוב, מצאתי לי כמה דקות וכבר דמיינתי איך אני נכנסת לנפתולי הרומן החדש מלא היחסים והחיים היומיומיים. ואז התחלתי ומצאתי מין מחזה/פואמה בסגנון שיקספירי חנוך לויני על מוות של בנים, שונה ולא מרשה לרגע להכנס לאיזו עלילה מתפתלת ולוותר על מלוא הרגש המר, עצוב עד הפינה החשוכה והעמוקה ביותר בלב, איזה כאב זה לאבד בן..)
אבל למרות הכל, דווקא עם היבט האשמה אין לי בעיה רצינית ואני חושבת שמהבחינה הזו בסדר להתלונן- כל כאב הוא כאב ואין טעם להשוות, הרי יש גם נשים שמקבלות עזרה אין סופית, נהנות ומתפנקות, יש להן אמהות מחבקות, כסף שקונה הרבה, מרגישות זוהרות ומלאות ברק בהריון..
אבל האם באמת כדאי להתלונן? האם יש לזה טעם? האם הונטילציה חשובה או שהיא רק מנבאת עוד ועוד סבל ורחמים עצמיים?
האם לעודד עצמי לחשיבה חיובית וראיית הטוב היא לסתום לעצמי את הפה או מעבר למנגנון חיים חשוב ומרפא?
אנסה היום פחות לקטר לעצמי ולאחרים (זאת אומרת לבעל..) ונראה איך ארגיש.
נראה לי שאני מפחדת שאם לא אתלונן אמחק את עצמי ואת האותנטיות שלי אבל אולי זה יהייה הפוך- אוכל לתת לעצמי לגיטמציה לספר בענייניות על הבחילות הקשות אבל לא להתרכז בזה וכך לתת לעצמי מקום להיות גם דברים אחרים פרט למישהי שסובלת מבחילה. אנסה ואשוב לספר.
יומיים אחרי שכתבתי מצב רוחי התייצב בחזרה ואני מרגישה טוב O-: . לא ברור מדוע הרגשתי כלכך רע ובכזו קיצוניות ואיך שוב עכשיו רגיל, כאילו היה זה רק גל הורמונלי קטן וטבעי של אישה בתחילת הריונה ולא רצון למות וכל החושך הזה.
כן נשארו הבחילות האיומות אבל זוהי באמת גזרה סבירה ובעלת סיום ברור ווודאי לעומת גזירת הדכאון המפלצתי המשתק, חסר הזמן.
אני מתארת לעצמי שאפגש עם השדים שוב במהלך ההריון, אולי אפילו בקרוב מאד. מקווה לפחות לעבור בשלום את עשרת השבועות הקריטיים להתפתחות העובר ורק אח"כ לשקול שוב את עניין הכדורים.
בלי קשר לכך שאולי שווה להתייעץ עם פסיכיאטר, האם ניסית להעזר בדיקור? הומאופטיה?
תמיד נראה לי שאם המצב בינוני בחומרתו אז כל דבר יכול לעזור- רפואה אלטרנטיבית, תזונה, ספורט, כתיבה.. ושמצבים קיצוניים דורשים מעשים קיצוניים..
בוודאי שהדבר הנכון לעשות הוא לא לחכות למצב הקיצוני ולטפל בעצמי דווקא בשגרה למניעה אבל לזה אין לי זמן/כוח/כסף כרגע, או כך לפחות נוח לי לספר לעצמי.. P-:
בימים האחרונים אני נרדמת בכל יום עם הילדים בערב ומתעוררת לקראת בוקר. אין יותר מדי שינה עבור הגוף שלי ועם החורף והנוחות להיות תחת השמיכות החמות אני מקבלת את זה בהנאה. התזונה ממשיכה להיות טובה, מלאת ירקות ופירות וזה ממש נהדר.
בעיקר לגבי הבחילות אבל לא רק, אני שואלת את עצמי גם בימים אלו עד כמה נכון, כדאי, ו/או עוזר להתלונן.
יש את היבט האשמה- אני מתלוננת? נשים היו מוכנות לתת את כל שיש להן כדי להיות בהריון, יש מחלות אמיתיות, התמודדויות אמיתיות, מה שאנשים עוברים, איך אני לא מתביישת לקטר על בחילות הריון כשיש כזה סבל בחוץ?..
(שאלתי בספרייה את הספר החדש של גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" והתרגשתי לקראתו כמו אהובה לאהוב, מצאתי לי כמה דקות וכבר דמיינתי איך אני נכנסת לנפתולי הרומן החדש מלא היחסים והחיים היומיומיים. ואז התחלתי ומצאתי מין מחזה/פואמה בסגנון שיקספירי חנוך לויני על מוות של בנים, שונה ולא מרשה לרגע להכנס לאיזו עלילה מתפתלת ולוותר על מלוא הרגש המר, עצוב עד הפינה החשוכה והעמוקה ביותר בלב, איזה כאב זה לאבד בן..)
אבל למרות הכל, דווקא עם היבט האשמה אין לי בעיה רצינית ואני חושבת שמהבחינה הזו בסדר להתלונן- כל כאב הוא כאב ואין טעם להשוות, הרי יש גם נשים שמקבלות עזרה אין סופית, נהנות ומתפנקות, יש להן אמהות מחבקות, כסף שקונה הרבה, מרגישות זוהרות ומלאות ברק בהריון..
אבל האם באמת כדאי להתלונן? האם יש לזה טעם? האם הונטילציה חשובה או שהיא רק מנבאת עוד ועוד סבל ורחמים עצמיים?
האם לעודד עצמי לחשיבה חיובית וראיית הטוב היא לסתום לעצמי את הפה או מעבר למנגנון חיים חשוב ומרפא?
אנסה היום פחות לקטר לעצמי ולאחרים (זאת אומרת לבעל..) ונראה איך ארגיש.
נראה לי שאני מפחדת שאם לא אתלונן אמחק את עצמי ואת האותנטיות שלי אבל אולי זה יהייה הפוך- אוכל לתת לעצמי לגיטמציה לספר בענייניות על הבחילות הקשות אבל לא להתרכז בזה וכך לתת לעצמי מקום להיות גם דברים אחרים פרט למישהי שסובלת מבחילה. אנסה ואשוב לספר.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
לא הצלחתי- קיטרתי כל היום ולכולם 
(מרגישה כמו רכבת קיטור ענקית, נוסעת בכבדות וכל הזמן שורקת ומוציאה עשן)
אבל כן גיליתי שהקריטריון שמגביר את קיטור התלונות היא תגובת שומע התלונה ולא המצב עצמו.
למשל, התחלתי את הבוקר כשספרתי לאחד שלי בענייניות על הבחילות המציקות.
הוא הגיב בענייניות שיהיה בסדר, זה זמני.
איזה בסדר איזה? בתגובה מרירה התעקשתי ששלושה ארבעה חודשים זה לא זמני ושזה נורא.
הוא, שקיבל תגובה תוקפת ולא נעימה על הרצון שלו לעודד, התרחק מעט ולא ענה.
לא ענה- הייתי זקוקה לו יותר- התחלתי להתיילד, לבכות ולהיות עוד יותר מסכנה (ברור שגם ממש הרגשתי שהבחילה רק גוברת). רציתי שיעזוב את כל ענייני הבוקר ואת העבודה שמחכה לו, שיבוא אלי, יחבק אותי ויגיד שזה באמת נשמע קשה מאד, ממש בלתי נסבל, שגם אם זה נראה שהוא לא איתי ולא מבין הוא חושב עלי כל הזמן, כואב איתי ומודה לי שאני ממשיכה לתפקד במצבי עם הילדים והבית, שהוא חושב שחייבים דחוף למצוא ביביסיטר ומנקה שיעזרו לי בתקופה הזו ולא משנה כמה זה יעלה כי לאמהות אחרות יש עזרה אין סופית מהאמהות שלהן או מהמשפחה ולי אין, שאני גיבורה ונהדרת ושאני לא אדאג- הוא ידאג לי!
בפועל ראיתי שהוא מתבאס שאני ככה, לקח את הילדה, נפרד מהקטן בנשיקה ואמר שיהיה לכם יום נעים, תחזיקי מעמד.
לא הסתכלתי עליו אז הוא בא ונתן לי נשיקה של איש אחראי שעושה את מה שצריך והלך.
כיוון שהאיש שלי באמת מקסים הוא התקשר כמה דקות אחרכך ואמר שהוא אוהב אותי וגם התקשר במהלך היום לשאול מה שלומי. לצערי זה שוב לא הספיק לילדה המגודלת שצריכה עוד ועוד במצבה השביר הנוכחי ושוב עניתי במרירות לא נעימה.
במהלך היום גם הקאתי, מה שחשבתי שמגדיל אצלי את הזכות להתלונן (כל מי שאני מספרת לו על הבחילות שואל אם אני מקיאה ויש לו מין מבט מאוכזב בעיניים כשאני אומרת שלא, כאילו הקאות הן יותר עניין, ואמא שלי הגדילה בתגובתה ואמרה- כן, גם אני לא הקאתי בהריונות וכלכך קינאתי בחברות שלי שהקיאו שלפחות הרזו, לפחות היית מקיאה S-: ), אבל כשהאחד הגיע בערב הביתה הייתי כלכך עייפה (פיזית אבל בעיקר מעצמי ומהרחמים העצמיים שלי) שהשארתי אותו עם סוף ארוחת הערב עם הילדים, החלפת חיתול, פיפי וצחצוח שיניים, עוד קצת סיפורים ומשחק עד השינה ואני סיימתי בינתיים במיטה את גרוסמן בנשימה אחת עצורה, בכיתי עוד קצת ונמנמתי עד שכולם הגיעו לישון ואז ממש נרדמתי וישנתי עד עכשיו..
או, כשספרתי לכמה אמהות מהגן של הגדולה על ההריון ושאני בתוך ענן בחילות אימתני, גם הן שאלו קודם כל אם אני מקיאה ושמחו לספר שהן הקיאו כלכך בהריונות שלהן ואיך זה היה ומתי ואת כל הפרטים ואז מייד קפצו לפתרונות- ג'ינג'ר, לימון, קרקר ליד המיטה, לאכול אפילו כשלא רעבים, ו/או אמרו לי כמה שאני בת מזל כי יש להן חברה שמנסה כבר שנים ולא מצליחה להכנס להריון ועוד אחת שעכשיו עברה הפלה בחודש רביעי..
ופשוט הורדתי את הראש ולא דברתי יותר על עצמי והחלפנו נושא.
אבל בתוכי הרגשתי שהקושי מתעצם כי אין לו מקום בחוץ.
למה המון פעמים כשאנחנו שומעים כאב של מישהו אנחנו מייד קופצים לפתרונות ועצות במקום להכלה, הקשבה, שיקוף, שאלת שאלות להעמקה, חיבוק.. ?
ברור לי שהבנות ניסו להיות איתי בכאב אבל משהו עשה להן קשה פשוט להיות שם בלי לנסות לפתור, לכסות, להעביר.
אין מספיק מודעות לאיך להיות עם מישהו שקשה לו, הנה עוד שיעור חשוב שלא מלמדים בבית ספר..
הייתה לי הזדמנות בבוקר לספר על ההריון לחברה ההיא מפעם שהיא כבר בעצם חברה גם עכשיו והתקשרה אבל הייתי עם הנייד, בחוץ בקור, ועם הקטן, שלא אפשר שיחה נורמלית, ואנחנו מדברות רק בטלפון (מאז חידוש היחסים נפגשנו רק שלוש פעמים כי היא מתגוררת דיי רחוק, בעיר אחרת, וגם מתוך שלושת הפגישות שהיו הייתה רק פגישה אחת רק של שתינו בלי הבעלים והילדים שלי), וגם זה שאין לה ילדים ולא הייתה בהריון מגדיל את המרחק למרות שאני יודעת שדווקא היא הייתה מבינה את הקושי ונותנת לו (ולי) מקום מכובד, אבל לא יצא.. אתקשר אליה באחד הערבים כשלא ארדם עם הילדים..
בסוף קיטרתי גם כאן |-:
(מרגישה כמו רכבת קיטור ענקית, נוסעת בכבדות וכל הזמן שורקת ומוציאה עשן)
אבל כן גיליתי שהקריטריון שמגביר את קיטור התלונות היא תגובת שומע התלונה ולא המצב עצמו.
למשל, התחלתי את הבוקר כשספרתי לאחד שלי בענייניות על הבחילות המציקות.
הוא הגיב בענייניות שיהיה בסדר, זה זמני.
איזה בסדר איזה? בתגובה מרירה התעקשתי ששלושה ארבעה חודשים זה לא זמני ושזה נורא.
הוא, שקיבל תגובה תוקפת ולא נעימה על הרצון שלו לעודד, התרחק מעט ולא ענה.
לא ענה- הייתי זקוקה לו יותר- התחלתי להתיילד, לבכות ולהיות עוד יותר מסכנה (ברור שגם ממש הרגשתי שהבחילה רק גוברת). רציתי שיעזוב את כל ענייני הבוקר ואת העבודה שמחכה לו, שיבוא אלי, יחבק אותי ויגיד שזה באמת נשמע קשה מאד, ממש בלתי נסבל, שגם אם זה נראה שהוא לא איתי ולא מבין הוא חושב עלי כל הזמן, כואב איתי ומודה לי שאני ממשיכה לתפקד במצבי עם הילדים והבית, שהוא חושב שחייבים דחוף למצוא ביביסיטר ומנקה שיעזרו לי בתקופה הזו ולא משנה כמה זה יעלה כי לאמהות אחרות יש עזרה אין סופית מהאמהות שלהן או מהמשפחה ולי אין, שאני גיבורה ונהדרת ושאני לא אדאג- הוא ידאג לי!
בפועל ראיתי שהוא מתבאס שאני ככה, לקח את הילדה, נפרד מהקטן בנשיקה ואמר שיהיה לכם יום נעים, תחזיקי מעמד.
לא הסתכלתי עליו אז הוא בא ונתן לי נשיקה של איש אחראי שעושה את מה שצריך והלך.
כיוון שהאיש שלי באמת מקסים הוא התקשר כמה דקות אחרכך ואמר שהוא אוהב אותי וגם התקשר במהלך היום לשאול מה שלומי. לצערי זה שוב לא הספיק לילדה המגודלת שצריכה עוד ועוד במצבה השביר הנוכחי ושוב עניתי במרירות לא נעימה.
במהלך היום גם הקאתי, מה שחשבתי שמגדיל אצלי את הזכות להתלונן (כל מי שאני מספרת לו על הבחילות שואל אם אני מקיאה ויש לו מין מבט מאוכזב בעיניים כשאני אומרת שלא, כאילו הקאות הן יותר עניין, ואמא שלי הגדילה בתגובתה ואמרה- כן, גם אני לא הקאתי בהריונות וכלכך קינאתי בחברות שלי שהקיאו שלפחות הרזו, לפחות היית מקיאה S-: ), אבל כשהאחד הגיע בערב הביתה הייתי כלכך עייפה (פיזית אבל בעיקר מעצמי ומהרחמים העצמיים שלי) שהשארתי אותו עם סוף ארוחת הערב עם הילדים, החלפת חיתול, פיפי וצחצוח שיניים, עוד קצת סיפורים ומשחק עד השינה ואני סיימתי בינתיים במיטה את גרוסמן בנשימה אחת עצורה, בכיתי עוד קצת ונמנמתי עד שכולם הגיעו לישון ואז ממש נרדמתי וישנתי עד עכשיו..
או, כשספרתי לכמה אמהות מהגן של הגדולה על ההריון ושאני בתוך ענן בחילות אימתני, גם הן שאלו קודם כל אם אני מקיאה ושמחו לספר שהן הקיאו כלכך בהריונות שלהן ואיך זה היה ומתי ואת כל הפרטים ואז מייד קפצו לפתרונות- ג'ינג'ר, לימון, קרקר ליד המיטה, לאכול אפילו כשלא רעבים, ו/או אמרו לי כמה שאני בת מזל כי יש להן חברה שמנסה כבר שנים ולא מצליחה להכנס להריון ועוד אחת שעכשיו עברה הפלה בחודש רביעי..
ופשוט הורדתי את הראש ולא דברתי יותר על עצמי והחלפנו נושא.
אבל בתוכי הרגשתי שהקושי מתעצם כי אין לו מקום בחוץ.
למה המון פעמים כשאנחנו שומעים כאב של מישהו אנחנו מייד קופצים לפתרונות ועצות במקום להכלה, הקשבה, שיקוף, שאלת שאלות להעמקה, חיבוק.. ?
ברור לי שהבנות ניסו להיות איתי בכאב אבל משהו עשה להן קשה פשוט להיות שם בלי לנסות לפתור, לכסות, להעביר.
אין מספיק מודעות לאיך להיות עם מישהו שקשה לו, הנה עוד שיעור חשוב שלא מלמדים בבית ספר..
הייתה לי הזדמנות בבוקר לספר על ההריון לחברה ההיא מפעם שהיא כבר בעצם חברה גם עכשיו והתקשרה אבל הייתי עם הנייד, בחוץ בקור, ועם הקטן, שלא אפשר שיחה נורמלית, ואנחנו מדברות רק בטלפון (מאז חידוש היחסים נפגשנו רק שלוש פעמים כי היא מתגוררת דיי רחוק, בעיר אחרת, וגם מתוך שלושת הפגישות שהיו הייתה רק פגישה אחת רק של שתינו בלי הבעלים והילדים שלי), וגם זה שאין לה ילדים ולא הייתה בהריון מגדיל את המרחק למרות שאני יודעת שדווקא היא הייתה מבינה את הקושי ונותנת לו (ולי) מקום מכובד, אבל לא יצא.. אתקשר אליה באחד הערבים כשלא ארדם עם הילדים..
בסוף קיטרתי גם כאן |-:
-
אום_שלום*
- הודעות: 1134
- הצטרפות: 15 ינואר 2006, 19:11
- דף אישי: הדף האישי של אום_שלום*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אני מתה עליך את כותבת כל כך אמיתי ומדוייק. כרגיל יכולה להזדהות עם המון תחושות שתארת.
_למה המון פעמים כשאנחנו שומעים כאב של מישהו אנחנו מייד קופצים לפתרונות ועצות במקום להכלה, הקשבה, שיקוף, שאלת שאלות להעמקה, חיבוק.. ?
ברור לי שהבנות ניסו להיות איתי בכאב אבל משהו עשה להן קשה פשוט להיות שם בלי לנסות לפתור, לכסות, להעביר.
אין מספיק מודעות לאיך להיות עם מישהו שקשה לו, הנה עוד שיעור חשוב שלא מלמדים בבית ספר.._
את זה גריינתי.
בסוף קיטרתי גם כאן בלוג זה בשביל להוציא קיטור. המשיכי כך!
_למה המון פעמים כשאנחנו שומעים כאב של מישהו אנחנו מייד קופצים לפתרונות ועצות במקום להכלה, הקשבה, שיקוף, שאלת שאלות להעמקה, חיבוק.. ?
ברור לי שהבנות ניסו להיות איתי בכאב אבל משהו עשה להן קשה פשוט להיות שם בלי לנסות לפתור, לכסות, להעביר.
אין מספיק מודעות לאיך להיות עם מישהו שקשה לו, הנה עוד שיעור חשוב שלא מלמדים בבית ספר.._
את זה גריינתי.
בסוף קיטרתי גם כאן בלוג זה בשביל להוציא קיטור. המשיכי כך!
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
שוב תודה לך אום, את עוזרת לי מאד מאד! כבר דברנו על נפלאות הקשר האינטרנטי למרות הזרות שבו, זה ממש כך- מרגישה את היד שאת מושיטה אלי מעבר להרי החושך, מרגישה שאת ממש כאן איתי.
המשיכי כך! (-:
הילדים הם קרן אור מבעד לצללים.
במהלך כל יום, גם בימים הקשים ביותר, יש רגעי חסד, מופלאים כאלה, בהם מתגלה כי הכל שווה וצצות גם עדויות וחיזוקים לדרך בה אנו חיים.
למשל כשהילדים מתחבקים סתם כך באמצע היום, משתוללים ומתגלגלים יחד מצחוק, מדברים ביניהם שיחות קטנות וחשובות, זכים וטהורים אחרי אמבטיה, עוזרים אחד לשני, מתנסים בפעם הראשונה במשהו חדש, מצחיקים אותנו, שואלים שאלה מצוינת, הקטן מבקש להשאר עטוף במגבת בחבילה אחרי האמבטיה ואנחנו יושבים ככה המון זמן בשקט של רוגע אמיתי, עומדים משתאים מול הגדולה שמלמדת את עצמה לקרוא, לספור עד מאה וגם תרגילים, משחקת דמקה ושח מט, סיפור שאני מספרת לקטן במיטה בצהריים, מתחילים בנמרצות ועם החלשות העפעפיים (של שנינו..) הסיפור הופך איטי ועצלני עד שגווה עם ההרדמות המתוקה שלו (והפחדנית שלי- לא רוצה להרדם, רוצה את שעת הלבד שלי בעירנות), הגדולה צועקת מתוך שינה באמצע הלילה- פלפל, אני רוצה לאכול פלפל, הקטן צוחק לעצמו במראה, כששרים ביחד שירים, להקריא סיפור על הספה ובכל צד מתרפק לי אחד קטן וקשוב אחר.. כאלה, המון.
הם רגעים קטנים ובדרך כלל מהירים, מהר מאד מחליפים אותם רגעי בכי, טרוניה, ריב, שעמום, שגרה אבל הם רבים יותר משחשבתי והם יפים וממלאים אם מנסים ממש להיות בהם כשהם קורים.
המשיכי כך! (-:
הילדים הם קרן אור מבעד לצללים.
במהלך כל יום, גם בימים הקשים ביותר, יש רגעי חסד, מופלאים כאלה, בהם מתגלה כי הכל שווה וצצות גם עדויות וחיזוקים לדרך בה אנו חיים.
למשל כשהילדים מתחבקים סתם כך באמצע היום, משתוללים ומתגלגלים יחד מצחוק, מדברים ביניהם שיחות קטנות וחשובות, זכים וטהורים אחרי אמבטיה, עוזרים אחד לשני, מתנסים בפעם הראשונה במשהו חדש, מצחיקים אותנו, שואלים שאלה מצוינת, הקטן מבקש להשאר עטוף במגבת בחבילה אחרי האמבטיה ואנחנו יושבים ככה המון זמן בשקט של רוגע אמיתי, עומדים משתאים מול הגדולה שמלמדת את עצמה לקרוא, לספור עד מאה וגם תרגילים, משחקת דמקה ושח מט, סיפור שאני מספרת לקטן במיטה בצהריים, מתחילים בנמרצות ועם החלשות העפעפיים (של שנינו..) הסיפור הופך איטי ועצלני עד שגווה עם ההרדמות המתוקה שלו (והפחדנית שלי- לא רוצה להרדם, רוצה את שעת הלבד שלי בעירנות), הגדולה צועקת מתוך שינה באמצע הלילה- פלפל, אני רוצה לאכול פלפל, הקטן צוחק לעצמו במראה, כששרים ביחד שירים, להקריא סיפור על הספה ובכל צד מתרפק לי אחד קטן וקשוב אחר.. כאלה, המון.
הם רגעים קטנים ובדרך כלל מהירים, מהר מאד מחליפים אותם רגעי בכי, טרוניה, ריב, שעמום, שגרה אבל הם רבים יותר משחשבתי והם יפים וממלאים אם מנסים ממש להיות בהם כשהם קורים.
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
כל כך יפה וכל כך חכם ונכון מה שכתבת על הילדים
אני זוכרת שכשהיה לי רק ילד אחד, לא הבנתי למה אומרים שקשה להיות הורים, היתה בעיקר הנאה.
ומאז שיש לי שניים... עם כל היופי והקסם, אני לפעמים מרגישה שהדברים כל כך אינטנסיביים שקל יותר להסחף לעומס ולקושי והרבה יותר קשה לי לשים לב לרגעי הקסם
צריכה להזכיר לעצמי שהרגעים היפהפיים הללו הם רבים יותר משחשבתי והם יפים וממלאים אם מנסים ממש להיות בהם כשהם קורים
תודה על התזכורת הזו, המנוסחת בכזו בהירות, כדרכך @}
ולגבי כל מה שאת עוברת, קודם כל מדהים שהבשלת לרעיון הילד השלישי, התהליך שעברת עם זה נקרא מאד עמוק ומדויק, ומדהים איך הגוף שלך נענה והרית מהר.
את נקראת לי מאד נוכחת, מחוברת למי שאת. כן, לפעמים זה קשה, ובטח בתחילת הריון עם כל הסחרחרה ההורמונלית והריגשית
ולמה בעצם צריך "סיבה רשמית" כדי שתהיה הכרה בקושי? כאילו שאם זה נגרם בעקבות הורמונים אז מותר, ואם לא , אז...מה? יאללה ולהתאפס?? לפעמים קשה וזהו. ומותר. וזה יעבור.
כמו שאמרה אשה חכמה שאני מכירה "החיים זה תקופה קשה, וזה עובר"
אני זוכרת שכשהיה לי רק ילד אחד, לא הבנתי למה אומרים שקשה להיות הורים, היתה בעיקר הנאה.
ומאז שיש לי שניים... עם כל היופי והקסם, אני לפעמים מרגישה שהדברים כל כך אינטנסיביים שקל יותר להסחף לעומס ולקושי והרבה יותר קשה לי לשים לב לרגעי הקסם
צריכה להזכיר לעצמי שהרגעים היפהפיים הללו הם רבים יותר משחשבתי והם יפים וממלאים אם מנסים ממש להיות בהם כשהם קורים
תודה על התזכורת הזו, המנוסחת בכזו בהירות, כדרכך @}
ולגבי כל מה שאת עוברת, קודם כל מדהים שהבשלת לרעיון הילד השלישי, התהליך שעברת עם זה נקרא מאד עמוק ומדויק, ומדהים איך הגוף שלך נענה והרית מהר.
את נקראת לי מאד נוכחת, מחוברת למי שאת. כן, לפעמים זה קשה, ובטח בתחילת הריון עם כל הסחרחרה ההורמונלית והריגשית
ולמה בעצם צריך "סיבה רשמית" כדי שתהיה הכרה בקושי? כאילו שאם זה נגרם בעקבות הורמונים אז מותר, ואם לא , אז...מה? יאללה ולהתאפס?? לפעמים קשה וזהו. ומותר. וזה יעבור.
כמו שאמרה אשה חכמה שאני מכירה "החיים זה תקופה קשה, וזה עובר"
-
אום_שלום*
- הודעות: 1134
- הצטרפות: 15 ינואר 2006, 19:11
- דף אישי: הדף האישי של אום_שלום*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
"החיים זה תקופה קשה, וזה עובר" חחח D-:
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
ולמה בעצם צריך "סיבה רשמית" כדי שתהיה הכרה בקושי? כאילו שאם זה נגרם בעקבות הורמונים אז מותר, ואם לא , אז...מה? יאללה ולהתאפס?? לפעמים קשה וזהו. ומותר. וזה יעבור.
תודה (גם) על זה.
תודה (גם) על זה.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אני לומדת שעורים חשובים.
בפעם הראשונה בחיי הזמנתי לבית מנקה ואני גם מחפשת ביביסיטר לעזרה למרות שאני לא חייבת את זה בגלל עבודה או לימודים אלא "רק" בגלל שקשה לי.
זה חדש.
אני גם צריכה ללמוד איך להגיד לא אם לא אהייה מרוצה (לא הצלחתי למצוא המלצות מאנשים אז חיפשתי ביד 2), לדעת שאולי אפגע במישהו אבל שאני חייבת קודם כל לדאוג לעצמי ולמשפחתי!
אז השבוע תגיע בחורה צעירה להכיר אותנו ואני מקווה שעד אז אקבע עם עוד כמה כדי שאוכל למצוא מישהי מקסימה וחמה ואחראית.. והמנקה תגיע לנקות כבר בשבוע הבא.
ו"רק" כי קשה לי קניתי לילדים כמה סרטי דיוידי, למרות הרגשתי הרעה בכל פעם שהם צופים במשהו (אין לנו כבלים אז רק לפעמים סרט שצרבנו או פרפר נחמד ושירים במחשב) אלו הפסקות שפיות חיוניות עבורי (הנה, למשל עכשיו). לא יודעת למה כלכך קשה לי עם זה. בסך הכל הם רואים סרטים מקסימים- פו הדב, במבי, חתולים בצמרת, היפיפייה והיחפן, מלך האריות.. אבל קיוויתי שיראו רק כשיהיו גדולים יותר ובכל פעם שהם מול הטלויזיה יש לי הרגשה לא נוחה בגוף, כאילו משהו לא נכון קורה, לא משהו גרוע אבל משהו כזה שעדיף להמנע ממנו.
אני אומרת לעצמי שבסך הכל עובר עלי את מה שדאגלס אדמס כבר כתב בחוכמה מזמן- "כל מה שהיה בעולם לפני שנולדת הוא נורמלי, כל מה שהומצא לפני שהגעת לגיל 35 הוא מרגש ומהפכני ואפשר לעשות בזה קריירה, וכל מה שהומצא אחרי שהגעת לגיל 35 הוא סוטה ומנוגד לדרך הטבע", כי אמנם הטלויזיה הומצאה עוד לפני שהגעתי לגיל 35 אבל התחלתי לראות טלויזיה רק כשהייתי בת 5-6 ויש לי בראש מין אקסיומה שאם הילדים שלי רואים טלויזיה כבר עכשיו אז זה סוטה ומנוגד לדרך הטבע.. ובכלל, הפנטזיה לגדל אותם בטבע, בזרימה, בקהילה, בשקט.. אבל גם- שהבית יהייה תמיד מסודר ונקי (ושהילדים יסדרו את שלהם בעצמם כמובן), שיאכלו ארוחות מסודרות, שיהיה מסודר והרמוני..
אני יודעת, נו..
ועוד שינוי שעומד לקרות הוא שהקטן יתחיל ללכת לגן בספטמבר, כשיהייה בן שנתיים וחמישה חודשים.
חשבתי שיהייה טוב אם ישאר עוד זמן בבית, בייחוד כשאני ממילא אהייה בבית עם הקטן/ה החדש/ה אבל הגעתי למסקנה (רציונלית) שיהיה לי קשה מדי ושזה לא יהייה נכון עבור כולנו.
גם ככה הגנים של הגדולים יהיו רק עד 13:00, כך שנהייה מספיק שעות כולנו יחד ואהייה חייבת מעט זמן שקט רק עם התינוק, לפחות בבוקר, לנוח מעט, להניק בשקט.. אבל עדיין הספק מנקר.
בפעם הראשונה בחיי הזמנתי לבית מנקה ואני גם מחפשת ביביסיטר לעזרה למרות שאני לא חייבת את זה בגלל עבודה או לימודים אלא "רק" בגלל שקשה לי.
זה חדש.
אני גם צריכה ללמוד איך להגיד לא אם לא אהייה מרוצה (לא הצלחתי למצוא המלצות מאנשים אז חיפשתי ביד 2), לדעת שאולי אפגע במישהו אבל שאני חייבת קודם כל לדאוג לעצמי ולמשפחתי!
אז השבוע תגיע בחורה צעירה להכיר אותנו ואני מקווה שעד אז אקבע עם עוד כמה כדי שאוכל למצוא מישהי מקסימה וחמה ואחראית.. והמנקה תגיע לנקות כבר בשבוע הבא.
ו"רק" כי קשה לי קניתי לילדים כמה סרטי דיוידי, למרות הרגשתי הרעה בכל פעם שהם צופים במשהו (אין לנו כבלים אז רק לפעמים סרט שצרבנו או פרפר נחמד ושירים במחשב) אלו הפסקות שפיות חיוניות עבורי (הנה, למשל עכשיו). לא יודעת למה כלכך קשה לי עם זה. בסך הכל הם רואים סרטים מקסימים- פו הדב, במבי, חתולים בצמרת, היפיפייה והיחפן, מלך האריות.. אבל קיוויתי שיראו רק כשיהיו גדולים יותר ובכל פעם שהם מול הטלויזיה יש לי הרגשה לא נוחה בגוף, כאילו משהו לא נכון קורה, לא משהו גרוע אבל משהו כזה שעדיף להמנע ממנו.
אני אומרת לעצמי שבסך הכל עובר עלי את מה שדאגלס אדמס כבר כתב בחוכמה מזמן- "כל מה שהיה בעולם לפני שנולדת הוא נורמלי, כל מה שהומצא לפני שהגעת לגיל 35 הוא מרגש ומהפכני ואפשר לעשות בזה קריירה, וכל מה שהומצא אחרי שהגעת לגיל 35 הוא סוטה ומנוגד לדרך הטבע", כי אמנם הטלויזיה הומצאה עוד לפני שהגעתי לגיל 35 אבל התחלתי לראות טלויזיה רק כשהייתי בת 5-6 ויש לי בראש מין אקסיומה שאם הילדים שלי רואים טלויזיה כבר עכשיו אז זה סוטה ומנוגד לדרך הטבע.. ובכלל, הפנטזיה לגדל אותם בטבע, בזרימה, בקהילה, בשקט.. אבל גם- שהבית יהייה תמיד מסודר ונקי (ושהילדים יסדרו את שלהם בעצמם כמובן), שיאכלו ארוחות מסודרות, שיהיה מסודר והרמוני..
אני יודעת, נו..
ועוד שינוי שעומד לקרות הוא שהקטן יתחיל ללכת לגן בספטמבר, כשיהייה בן שנתיים וחמישה חודשים.
חשבתי שיהייה טוב אם ישאר עוד זמן בבית, בייחוד כשאני ממילא אהייה בבית עם הקטן/ה החדש/ה אבל הגעתי למסקנה (רציונלית) שיהיה לי קשה מדי ושזה לא יהייה נכון עבור כולנו.
גם ככה הגנים של הגדולים יהיו רק עד 13:00, כך שנהייה מספיק שעות כולנו יחד ואהייה חייבת מעט זמן שקט רק עם התינוק, לפחות בבוקר, לנוח מעט, להניק בשקט.. אבל עדיין הספק מנקר.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
שוב הגיעו ימים של עצב ויגון והגיעו מים עד נפש. נמאס לי, לגמרי נמאס לי מזה.
אני שוב מורידה את הכפפות. יוצאת מהזירה. לא יכולה יותר להאבק בזה, לא רוצה יותר להאבק בזה. בשביל מה?
ושוב בדקתי בפעם המליון את כל נושא הטרטולוגיה והכל נראה בסדר גמור- אין סיבה ממשית לא לקחת את הכדור שלי- עברו עשרת השבועות הקריטים ועדיף לעובר ולאחיו הגדולים אמא מתפקדת שלא בוכה כל הזמן.
והפעם אני גם עומדת לעשות את זה עוד יותר רציני, מתכוונת לדלג על קופת חולים וללכת לפסיכיאטרית פרטית שהומלצה ע"י חברה (שסבלה מחרדות איומות בהריון ובזכות הכדורים היא היום אחרי לידה שנייה ללא חרדות מיותרות), פסיכיאטרית נעימה ורגישה, מתמחה בדכאון של נשים במעגלי החיים השונים, עולה המון וזה רק לפגישה אחת אבל אח"כ היא ממשיכה להיות בקשר במייל ושולחת מרשמים בפקס ויכול להיות שאקבל אחזר מקופ"ח על פגישת מומחה.. זהו, הוחלט ולא חוזרת בי גם אם מחר ארגיש טוב יותר. כל יום של דכאון הוא מוות. לא רוצה יותר למות!
ואחרי שאסיים גם עם הסיבוב הבא של ההנקה (בתוך כל זה עדיין מרגשת כלכך המחשבה שהולך להיות לי עוד תינוק קטן או תינוקת, לא יאמן) אוכל לעבור לתרופות חדשות עם פחות תופעות לוואי.
ובכל זאת, למה כלכך מעיקה עלי המחשבה שאחיה עם הכדורים האלה בשנים הקרובות?
הרי אני קודם כל יורדת על ברכי ומודה למדענים החכמים בכל העולם שהגיעו להמצאה הנהדרת הזאת, אני מודה על האפשרות הזאת להנצל, ממש כך- להנצל.
אבל אח"כ.. אח"כ אני חושבת מה יהיה ואיך אדע מי אני בתוך כל זה ומה אם יש נזק שעדיין לא יודעים עליו ואיך אדע אם אני אוכלת יותר בגלל הכדורים או שזה סתם תירוץ או שלא בא לי לעשות אהבה בגללם או שזה סתם תירוץ ואיך הייתי בלעדיהם, אולי הייתי מרגישה יותר חיות, אולי את החוויה הספיציפית שאני חווה עכשיו הייתי מרגישה יותר לעומק.. ?
והתשובה חייבת להיות שאין לי ברירה ושזה בסדר ושאני לא נעלמת שם בין הכדורים אלא להפך- מושקת ופורחת ומקבלת קביים כי באמת קשה לי לעמוד כרגע לבד בלי עזרה.
אמשיך לספר בקרוב, שני ברנשים קטנים שואלים בקול חמוד איפה אמא, אני רואה אותם מחפשים אותי במקלחת ובחדר השינה, עוד מעט יגיעו לכאן ואני דוקא לא אכפת לי להמצא על ידם כרגע והולכת בתמורה למצוא אצלם קצת צחוק וחיבוקים לפני השינה, מתוקים ואהובים שלי..
אני שוב מורידה את הכפפות. יוצאת מהזירה. לא יכולה יותר להאבק בזה, לא רוצה יותר להאבק בזה. בשביל מה?
ושוב בדקתי בפעם המליון את כל נושא הטרטולוגיה והכל נראה בסדר גמור- אין סיבה ממשית לא לקחת את הכדור שלי- עברו עשרת השבועות הקריטים ועדיף לעובר ולאחיו הגדולים אמא מתפקדת שלא בוכה כל הזמן.
והפעם אני גם עומדת לעשות את זה עוד יותר רציני, מתכוונת לדלג על קופת חולים וללכת לפסיכיאטרית פרטית שהומלצה ע"י חברה (שסבלה מחרדות איומות בהריון ובזכות הכדורים היא היום אחרי לידה שנייה ללא חרדות מיותרות), פסיכיאטרית נעימה ורגישה, מתמחה בדכאון של נשים במעגלי החיים השונים, עולה המון וזה רק לפגישה אחת אבל אח"כ היא ממשיכה להיות בקשר במייל ושולחת מרשמים בפקס ויכול להיות שאקבל אחזר מקופ"ח על פגישת מומחה.. זהו, הוחלט ולא חוזרת בי גם אם מחר ארגיש טוב יותר. כל יום של דכאון הוא מוות. לא רוצה יותר למות!
ואחרי שאסיים גם עם הסיבוב הבא של ההנקה (בתוך כל זה עדיין מרגשת כלכך המחשבה שהולך להיות לי עוד תינוק קטן או תינוקת, לא יאמן) אוכל לעבור לתרופות חדשות עם פחות תופעות לוואי.
ובכל זאת, למה כלכך מעיקה עלי המחשבה שאחיה עם הכדורים האלה בשנים הקרובות?
הרי אני קודם כל יורדת על ברכי ומודה למדענים החכמים בכל העולם שהגיעו להמצאה הנהדרת הזאת, אני מודה על האפשרות הזאת להנצל, ממש כך- להנצל.
אבל אח"כ.. אח"כ אני חושבת מה יהיה ואיך אדע מי אני בתוך כל זה ומה אם יש נזק שעדיין לא יודעים עליו ואיך אדע אם אני אוכלת יותר בגלל הכדורים או שזה סתם תירוץ או שלא בא לי לעשות אהבה בגללם או שזה סתם תירוץ ואיך הייתי בלעדיהם, אולי הייתי מרגישה יותר חיות, אולי את החוויה הספיציפית שאני חווה עכשיו הייתי מרגישה יותר לעומק.. ?
והתשובה חייבת להיות שאין לי ברירה ושזה בסדר ושאני לא נעלמת שם בין הכדורים אלא להפך- מושקת ופורחת ומקבלת קביים כי באמת קשה לי לעמוד כרגע לבד בלי עזרה.
אמשיך לספר בקרוב, שני ברנשים קטנים שואלים בקול חמוד איפה אמא, אני רואה אותם מחפשים אותי במקלחת ובחדר השינה, עוד מעט יגיעו לכאן ואני דוקא לא אכפת לי להמצא על ידם כרגע והולכת בתמורה למצוא אצלם קצת צחוק וחיבוקים לפני השינה, מתוקים ואהובים שלי..
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אני בין האנשים הכי שפויים ומודעים שאני מכירה אבל בדכאון אני חווה אי שפיות זמנית וזה קשה אבל גם מעניין כשאני מצליחה להסתכל מהצד.
זה כאילו לעשן גראס של עצב. כל משפט מבחוץ או מחשבה פנימית יכולים להעלות בכי לא נשלט, כל התודעה הופכת לבליל של עצב וקושי ולא עוזר לדעת שזה רק זמני, זו המציאות כרגע וזה צובע את הכל.
בסוף הסתבר שחברתי המליצה על שתי פסיכיאטריות שונות- אחת שמתמחה בדכאון בהריון ולידה והשנייה "סתם" מקצועית ונחמדה, יותר אנושית.
התקשרתי לראשונה והיא הייתה מתנשאת כזו וכלל לא נעימה אז קבעתי איתה אבל התקשרתי מייד לשנייה והחלטתי שהטובה מבינהן תנצח. השנייה נשמעה יותר שפויה אבל גם לא שיא הרוך והנעימות אבל היא קבעה לי כבר למחר (זאת אומרת היום והשנייה רק לשבוע הבא) והיתה בכל זאת יותר אדיבה כך שהיא נצחה והיום נפגש.
אני יודעת ששתיהן פסיכיאטריות מבוקשות ועסוקות ושלא הוגן לשפוט אותן בשיחה קצרה בטלפון ומצד שני, הן מרשות לעצמן לקחת לפגישת טיפול (תחזיקו חזק) 850 ש"ח!! (אני אח"כ אצליח כנראה לקבל בחזרה סכום לא מבוטל מקופ"ח אבל זה כבר לא קשור אליהן) והן יודעות שמתקשרים אליהן אנשים במצבים מאד רגישים אז מעט אורך רוח ועדינות מצדן זה נראה לי מתבקש..
העיקר שאקבל כבר היום את המרשם ואתחיל כבר עם הכדורים כי תהליך ההשפעה הוא בדרך כלל ארוך אצלי וכל יום שעובר הוא בזבוז.
ובינתיים עולות לי מחשבות קשות וקיצוניות על החיים שלי. מעבר הדירה הפך מחוויה נהדרת שאני מצפה לה לסיוט, כל בחירה שאבחר בקשר לחינוך הילדים נראית לי גרועה וחסרת מוצא- אם הם ילכו לגן המצוין שמצאתי אבל שאני לא שלמה איתו במאה אחוז זה נורא, אם אני אלד מייד בתחילת ספטמבר ולא אצליח ללוות אותם בימים הראשונים זה נורא, אם הם ירגישו שאני לא שלמה עם הליכתם לגן זה נורא, אם הקטן ישאר איתי בבית עם התינוק לעוד שנה זה נורא כי כבר עכשיו אני לא מצליחה למצוא לו (ובעיקר לי) מספיק חברה ואני מרגישה שזה היה נכון רק אם היו לנו חברים שאפשר להפגש איתם על בסיס יומי, ודווקא באיזור שאנו עוברים אליו יש הרבה מפגשים לאמהות ותינוקות ואוכל גם להקים בעצמי קבוצה כזו אצלנו בבית ואם כבר עכשיו לא קל לי איתו בבית (בעיקר בחורף) אז מה יהיה עם עוד תינוק קטן בסביבה?, אם הילדים ילכו רק עד 13 לגנים אז יהיה לי נורא קשה להסיע בבוקר ומייד בצהריים עם תינוק קטן ולא יהיה לי מספיק זמן לנוח, אם הבעל יסיע בבוקר אז זה נגד כיוון העבודה שלו, שגם ככה רחוקה והוא יגיע מאד מאוחר וזה אומר שיאלץ גם לחזור יותר מאוחר וגם ליסוע המון כל בוקר, אם ישארו בגן עד 16 אז המון רגשות אשמה שאני זונחת אותם (בייחוד את הקטן) וזה גם נורא יקר וגם באופציה הזו אני צריכה להסיע עם התינוק, אם אני רוצה עזרה נוספת לשעות ההסעה אז זה או שאני אשאר עם התינוק ואז אמצא מישהו שיחזיר את הילדים (אשמה ופספוס שלא אראה אותם בגן) או לעזוב את היונק וזה לא טוב, אולי לא אצליח למצוא ביביסיטר שירצה לבוא עד אלינו (דיי רחוק מהעיר..), אין לי כמעט עזרה מההורים ובישוב אליו נעבור אין משפחות בחינוך ביתי וכולם עובדים עד 16 והאמת שרובם בעצם עד 17 וילדיהם ישארו עד 17 בגן..
הכל נראה לי קשה ולא נכון, המציאות נראית מעוותת ואני שוכחת שהכל בסוף מסתדר ושיש לי ילדים מקסימים ובעל נהדר ותומך, שמצב רע זה אומר שגרים משפחה בחדר אחד ואין כסף לאוכל ו/או חולים ולא שכעוברים לבית מקסים עם גינה, בישוב נהדר וירוק, כשיש אפשרות לשלוח את הילדים לגן פרטי נהדר, כשיש שתי מכוניות ושעומד להגיע תינוק שכולנו רוצים אותו ואף אחד לא חולה פה בסביבה (טוב, חוץ ממני אבל זה זמני..) ושכל ההתחלות קשות אבל נתאקלם ונמצא חברים חדשים, מה יותר מזה?
נראה איך הכל יראה לי בעוד חודש כשאוכל לחשוב בבהירות. לא כדאי לעשות החלטות במצב כזה.
מה שכן נראה לי בהיר ונכון ועצוב בכל הסיפור הזה הוא שבכל מקרה, בכל מצב, חסרה לי הקהילה. ברור לי שאם הייתי יודעת שאני מגיעה למקום בו יהיו לי חברות לדרך או אפילו חברה אחת טובה שנפגשים יחד עם הילדים כמעט כל יום, התמונה היתה נראית לי שונה. אני מקווה שלפחות אמצא כאלה באזור וגם אם נהיה הרבה בנסיעות לא נרגיש לבד. בתוך תוכי, כשענני עשן הגראס מתפזרים מעט, מאמינה שיהיה בסדר!
זה כאילו לעשן גראס של עצב. כל משפט מבחוץ או מחשבה פנימית יכולים להעלות בכי לא נשלט, כל התודעה הופכת לבליל של עצב וקושי ולא עוזר לדעת שזה רק זמני, זו המציאות כרגע וזה צובע את הכל.
בסוף הסתבר שחברתי המליצה על שתי פסיכיאטריות שונות- אחת שמתמחה בדכאון בהריון ולידה והשנייה "סתם" מקצועית ונחמדה, יותר אנושית.
התקשרתי לראשונה והיא הייתה מתנשאת כזו וכלל לא נעימה אז קבעתי איתה אבל התקשרתי מייד לשנייה והחלטתי שהטובה מבינהן תנצח. השנייה נשמעה יותר שפויה אבל גם לא שיא הרוך והנעימות אבל היא קבעה לי כבר למחר (זאת אומרת היום והשנייה רק לשבוע הבא) והיתה בכל זאת יותר אדיבה כך שהיא נצחה והיום נפגש.
אני יודעת ששתיהן פסיכיאטריות מבוקשות ועסוקות ושלא הוגן לשפוט אותן בשיחה קצרה בטלפון ומצד שני, הן מרשות לעצמן לקחת לפגישת טיפול (תחזיקו חזק) 850 ש"ח!! (אני אח"כ אצליח כנראה לקבל בחזרה סכום לא מבוטל מקופ"ח אבל זה כבר לא קשור אליהן) והן יודעות שמתקשרים אליהן אנשים במצבים מאד רגישים אז מעט אורך רוח ועדינות מצדן זה נראה לי מתבקש..
העיקר שאקבל כבר היום את המרשם ואתחיל כבר עם הכדורים כי תהליך ההשפעה הוא בדרך כלל ארוך אצלי וכל יום שעובר הוא בזבוז.
ובינתיים עולות לי מחשבות קשות וקיצוניות על החיים שלי. מעבר הדירה הפך מחוויה נהדרת שאני מצפה לה לסיוט, כל בחירה שאבחר בקשר לחינוך הילדים נראית לי גרועה וחסרת מוצא- אם הם ילכו לגן המצוין שמצאתי אבל שאני לא שלמה איתו במאה אחוז זה נורא, אם אני אלד מייד בתחילת ספטמבר ולא אצליח ללוות אותם בימים הראשונים זה נורא, אם הם ירגישו שאני לא שלמה עם הליכתם לגן זה נורא, אם הקטן ישאר איתי בבית עם התינוק לעוד שנה זה נורא כי כבר עכשיו אני לא מצליחה למצוא לו (ובעיקר לי) מספיק חברה ואני מרגישה שזה היה נכון רק אם היו לנו חברים שאפשר להפגש איתם על בסיס יומי, ודווקא באיזור שאנו עוברים אליו יש הרבה מפגשים לאמהות ותינוקות ואוכל גם להקים בעצמי קבוצה כזו אצלנו בבית ואם כבר עכשיו לא קל לי איתו בבית (בעיקר בחורף) אז מה יהיה עם עוד תינוק קטן בסביבה?, אם הילדים ילכו רק עד 13 לגנים אז יהיה לי נורא קשה להסיע בבוקר ומייד בצהריים עם תינוק קטן ולא יהיה לי מספיק זמן לנוח, אם הבעל יסיע בבוקר אז זה נגד כיוון העבודה שלו, שגם ככה רחוקה והוא יגיע מאד מאוחר וזה אומר שיאלץ גם לחזור יותר מאוחר וגם ליסוע המון כל בוקר, אם ישארו בגן עד 16 אז המון רגשות אשמה שאני זונחת אותם (בייחוד את הקטן) וזה גם נורא יקר וגם באופציה הזו אני צריכה להסיע עם התינוק, אם אני רוצה עזרה נוספת לשעות ההסעה אז זה או שאני אשאר עם התינוק ואז אמצא מישהו שיחזיר את הילדים (אשמה ופספוס שלא אראה אותם בגן) או לעזוב את היונק וזה לא טוב, אולי לא אצליח למצוא ביביסיטר שירצה לבוא עד אלינו (דיי רחוק מהעיר..), אין לי כמעט עזרה מההורים ובישוב אליו נעבור אין משפחות בחינוך ביתי וכולם עובדים עד 16 והאמת שרובם בעצם עד 17 וילדיהם ישארו עד 17 בגן..
הכל נראה לי קשה ולא נכון, המציאות נראית מעוותת ואני שוכחת שהכל בסוף מסתדר ושיש לי ילדים מקסימים ובעל נהדר ותומך, שמצב רע זה אומר שגרים משפחה בחדר אחד ואין כסף לאוכל ו/או חולים ולא שכעוברים לבית מקסים עם גינה, בישוב נהדר וירוק, כשיש אפשרות לשלוח את הילדים לגן פרטי נהדר, כשיש שתי מכוניות ושעומד להגיע תינוק שכולנו רוצים אותו ואף אחד לא חולה פה בסביבה (טוב, חוץ ממני אבל זה זמני..) ושכל ההתחלות קשות אבל נתאקלם ונמצא חברים חדשים, מה יותר מזה?
נראה איך הכל יראה לי בעוד חודש כשאוכל לחשוב בבהירות. לא כדאי לעשות החלטות במצב כזה.
מה שכן נראה לי בהיר ונכון ועצוב בכל הסיפור הזה הוא שבכל מקרה, בכל מצב, חסרה לי הקהילה. ברור לי שאם הייתי יודעת שאני מגיעה למקום בו יהיו לי חברות לדרך או אפילו חברה אחת טובה שנפגשים יחד עם הילדים כמעט כל יום, התמונה היתה נראית לי שונה. אני מקווה שלפחות אמצא כאלה באזור וגם אם נהיה הרבה בנסיעות לא נרגיש לבד. בתוך תוכי, כשענני עשן הגראס מתפזרים מעט, מאמינה שיהיה בסדר!
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
קוראת ומחזקת אותך.
נשמע שאת יודעת מה הדבר הנכון עבורך וזה טוב.
כשענני עשן הגראס מתפזרים מעט, מאמינה שיהיה בסדר!
בטוח שיהיה בסדר! את נשמעת לגמרי בדרך לשם...
@}
(מצטערת על התגובה הקצת לקונית, אני קצת נטולת מילים בזמן האחרון...)
נשמע שאת יודעת מה הדבר הנכון עבורך וזה טוב.
כשענני עשן הגראס מתפזרים מעט, מאמינה שיהיה בסדר!
בטוח שיהיה בסדר! את נשמעת לגמרי בדרך לשם...
@}
(מצטערת על התגובה הקצת לקונית, אני קצת נטולת מילים בזמן האחרון...)
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
גם לי כל החששות והמחשבות שלך נשמעים (נקראים) מאד מחוברים למציאות, לשינויים הכבירים שאת ואתם כמשפחה עומדים בפניהם. אני זוכרת את עצמי בהריון שני, לקראת מעבר דירה עם המון המון חששות, פחדים, מאד דומים למה שאת מתארת, ולא הייתי (לפחות לא מאובחנת. ..) בדיכאון קליני. תשמעי, זה באמת נורא מסובך! לגדל ילדים, להעניק לתינוק, להתמודד עם סביבה חדשה ובלי תמיכה ממש רחבה. ברור שלא כך נועדנו לגדל ילדים...
לא סתם יש מדינות בעולם בהן גם לאב יש סוג של חופשת לידה (פגשתי שוודים שהאבא לקח חצי שנה, יחד עם האם, על כל תינוק, וזה לא נדיר שם).
לא סתם בחברות שבטיות מגדלים ילדים ביחד, ואפילו פה, בפלחים יותר מסורתיים גרים בסמיכות כמה דורות
ויש עוד ועוד דוגמאות. השינויים שאת הולכת לעבור, הם באמת באמת כבירים. ברור שהם לטובה, ואין לי כוונה לזרוע עוד בהלה, אבל להגיד לעצמך שנורא באמת זה כשאין אוכל, בריאת וכו' ( ומה עם השואה?? אז היה הרבה יותר נורא, זה בטוח!) נשמע לי בעיקר מחליש, כאילו- לא רק שאת נלחצת וחרדה, את גם לא בסדר...
נראה לי שגם החששות במצבי שינוי כאלה מכריחים אותך לחשוב ולתכנן- מה יקל עלייך, מה סדרי העדיפויות, מה בא על חשבון מה...אלו באמת, כל מה שתיארת, דילמות אמיתיות מאד. בעולם אידיאלי היית יכולה להמשיך לגדל את בנך בלי לשלוח לגן, גם עם תינוק חדש, והיתה לך מספיק חברה ותמיכה מסביב. בעולם שלנו, שלך, כעת, זה לא מתאפשר, ויש גם הרבה לא יגוע בגלל המעבר הצפוי, וזה באמת מעורר שאלותהותהיות והחלטות- מה תהיה ההתארגנות המיטיבה במצב הזה..איפה יהיה מחיר שתרגישי נוח לשלם.
מחזקת אותך בכל ההחלטות, בכל הפגישות, עם כל הפסיכיאטריות.....את נקראת לי, בתוך הכל, עם המון כוחות
) בדיכאון קליני. תשמעי, זה באמת נורא מסובך! לגדל ילדים, להעניק לתינוק, להתמודד עם סביבה חדשה ובלי תמיכה ממש רחבה. ברור שלא כך נועדנו לגדל ילדים...לא סתם יש מדינות בעולם בהן גם לאב יש סוג של חופשת לידה (פגשתי שוודים שהאבא לקח חצי שנה, יחד עם האם, על כל תינוק, וזה לא נדיר שם).
לא סתם בחברות שבטיות מגדלים ילדים ביחד, ואפילו פה, בפלחים יותר מסורתיים גרים בסמיכות כמה דורות
ויש עוד ועוד דוגמאות. השינויים שאת הולכת לעבור, הם באמת באמת כבירים. ברור שהם לטובה, ואין לי כוונה לזרוע עוד בהלה, אבל להגיד לעצמך שנורא באמת זה כשאין אוכל, בריאת וכו' ( ומה עם השואה?? אז היה הרבה יותר נורא, זה בטוח!) נשמע לי בעיקר מחליש, כאילו- לא רק שאת נלחצת וחרדה, את גם לא בסדר...
נראה לי שגם החששות במצבי שינוי כאלה מכריחים אותך לחשוב ולתכנן- מה יקל עלייך, מה סדרי העדיפויות, מה בא על חשבון מה...אלו באמת, כל מה שתיארת, דילמות אמיתיות מאד. בעולם אידיאלי היית יכולה להמשיך לגדל את בנך בלי לשלוח לגן, גם עם תינוק חדש, והיתה לך מספיק חברה ותמיכה מסביב. בעולם שלנו, שלך, כעת, זה לא מתאפשר, ויש גם הרבה לא יגוע בגלל המעבר הצפוי, וזה באמת מעורר שאלותהותהיות והחלטות- מה תהיה ההתארגנות המיטיבה במצב הזה..איפה יהיה מחיר שתרגישי נוח לשלם.
מחזקת אותך בכל ההחלטות, בכל הפגישות, עם כל הפסיכיאטריות.....את נקראת לי, בתוך הכל, עם המון כוחות
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
תודה שכתבתן @} לא תמיד אני מצליחה להגיב מייד אבל אני קוראת את התגובות והן מחממות את הלב, מעוררות מחשבה ומחלחלות עמוק. אתמול אפילו יצא שפעמיים אמרתי לעצמי- "אפילו ר ו ת ה אמרה שיש לי זכות להרגיש שקשה.."
ובינתיים הבחילות ממשיכות, אני עייפה וחלשה וכך גם נראה הבית. העוזרת/מנקה הבריזה כבר פעמיים וכך גם הביביסיטר, אפילו עוד לא הספקנו להכיר..
אז אני ממשיכה לחפש עזרה חדשה.
נפגשתי עם הפסיכיאטרית אתמול והיא היתה מצוינת. ספרתי לה על כל עברי הדכאוני ועברי השמח. מסתבר שהיא המנהלת של תחנת בריאות הנפש פה באזור ובאמת מלאה בנסיון ומידע, מאד נעימה ורצינית.
היא חידשה לי והרגיעה אותי בכמה נושאים, כמו למשל- שלא גרמתי לעצמי נזק בכל פעם שהפסקתי עם הכדורים, שמותר להפסיק ושזה לא מעלה את המינון הדרוש בפעם הבאה (כך אמרו לי בקופת חולים), שאני לא אהיה חייבת לקחת כדורים כל החיים ובתקופות רגועות אוכל להפסיק, למרות שהיא ממליצה להמשיך כי למה לי לחוות את זה עוד פעם?! ספרה על כדור נהדר לאחרי ההנקה, ללא תופעות לוואי כלל.
ומצד שני, מעט נבהלתי כי היא טוענת שדווקא בהנקה כדאי לשמור על מינון תרופה הנמוך שאפשר כי התרופה עוברת בחלב יותר מדרך השילייה. שאלתי אם יכול להיות שגרמתי נזק לילדיי בהנקות והיא בכל זאת הרגיעה מאד ואמרה שהכל סטטיסטיקה שמדברת על פגיעות באחוזים נמוכים מאד וגם אז קשה להפריד את השפעות הסביבה על עוברים ותינוקות- עישון, זיהום אויר, תזונה, קרינה, מצב רוח של האם, מצב סוציואקונומי..
היא אמרה שאין לי מה לדאוג ושלמרות שבדרך כלל נראה שמה שטבעי הוא נכון יותר, כמו למשל שהדכאון הוא טבעי והתרופות לא אבל שדכאון "טבעי" יכול לפגוע באופן לא טבעי בעובר ובילדים הגדולים יותר מתרופות נגד דכאון.
היא ספרה שבבית החולים לא לוקחים לי את התינוק להמון שעות מוניטור (כפי שחשבתי שעלי לחתום מראש על הסכמה) אלא רק לארבע שעות ואני יכולה לבוא איתו ולהיות איתו כל הזמן וכמובן שהמליצה בתקיפות שלא אסתיר זאת מהצוות כי יכול להיות מצב נדיר של יתר סרטונין אצל העובר וזה מצריך טיפול. אמרה שאין לי מה לדאוג ושעובר שעובר את הלידה חווה המון קשיים ולא בטוח כמה משפיע עליו עניין הסרטונין, שרוב התינוקות לא חשים כלום ושלמעט מהם יש איזה מתח בגוף, חוסר שקט וזה עובר במהירות. שיש כלכך הרבה סיכונים לעובר בבטן וזה רק עוד אחוז אפסי ושאם אעשה את רוב הבדיקות בהריון אז אני מכוסה.
ההרגשה היא עדיין מאד קשה לגבי הנזק שאני עלולה לגרום לעובר שלי אבל אני יודעת שאין לי ברירה ושאני עושה את הכי טוב שאני יכולה עבור עצמי ועבור כל המשפחה שלי.
אז היום נכנס לגופי חצי כדור לוסטרל, מתחילה לאט לאט עם 25 מ"ג, בעוד כמה ימים 50 ובעוד חודש נראה אם זה מספיק או שאני חייבת להעלות את המינון. (בדכאונות הקודמים הגעתי ל 150 מ"ג אבל המצב היה הרבה יותר גרוע מעכשיו ואולי בימים אלו יהיה לי יותר אורך רוח לחכות ולא להעלות מהר את המינון).
מחר (בעוד כמה שעות), הקטן נוסע עם אבא ליום אצל סבתא ועד 15 כשאקח את הגדולה מהגן יהיה לי זמן למנוחה. זו שאלה מאד גדולה מה עושים בזמן הזה החופשי בלי הילדים. במצבי מחר זה יותר ברור כי אני חייבת פשוט לנוח, להתקלח ולחפוף ראש, כמה טלפונים וסידורים חשובים, לקרוא במיטה והופ, יעבור לו היום..
אבל באופן כללי זו שאלה שמעסיקה אותי- מה באמת הייתי רוצה לעשות אם היה לי /כשיש לי יותר זמן לעצמי? והאם אני יכולה כבר עכשיו למצוא זמן עבור רצונותיי או שרובם הם wish for thinking ונוח לי לא להגשים אותם..?
טוב, קודם ארגיש טוב ואח"כ נראה, אפילו ר ו ת ה אמרה..
ובינתיים הבחילות ממשיכות, אני עייפה וחלשה וכך גם נראה הבית. העוזרת/מנקה הבריזה כבר פעמיים וכך גם הביביסיטר, אפילו עוד לא הספקנו להכיר..
אז אני ממשיכה לחפש עזרה חדשה.
נפגשתי עם הפסיכיאטרית אתמול והיא היתה מצוינת. ספרתי לה על כל עברי הדכאוני ועברי השמח. מסתבר שהיא המנהלת של תחנת בריאות הנפש פה באזור ובאמת מלאה בנסיון ומידע, מאד נעימה ורצינית.
היא חידשה לי והרגיעה אותי בכמה נושאים, כמו למשל- שלא גרמתי לעצמי נזק בכל פעם שהפסקתי עם הכדורים, שמותר להפסיק ושזה לא מעלה את המינון הדרוש בפעם הבאה (כך אמרו לי בקופת חולים), שאני לא אהיה חייבת לקחת כדורים כל החיים ובתקופות רגועות אוכל להפסיק, למרות שהיא ממליצה להמשיך כי למה לי לחוות את זה עוד פעם?! ספרה על כדור נהדר לאחרי ההנקה, ללא תופעות לוואי כלל.
ומצד שני, מעט נבהלתי כי היא טוענת שדווקא בהנקה כדאי לשמור על מינון תרופה הנמוך שאפשר כי התרופה עוברת בחלב יותר מדרך השילייה. שאלתי אם יכול להיות שגרמתי נזק לילדיי בהנקות והיא בכל זאת הרגיעה מאד ואמרה שהכל סטטיסטיקה שמדברת על פגיעות באחוזים נמוכים מאד וגם אז קשה להפריד את השפעות הסביבה על עוברים ותינוקות- עישון, זיהום אויר, תזונה, קרינה, מצב רוח של האם, מצב סוציואקונומי..
היא אמרה שאין לי מה לדאוג ושלמרות שבדרך כלל נראה שמה שטבעי הוא נכון יותר, כמו למשל שהדכאון הוא טבעי והתרופות לא אבל שדכאון "טבעי" יכול לפגוע באופן לא טבעי בעובר ובילדים הגדולים יותר מתרופות נגד דכאון.
היא ספרה שבבית החולים לא לוקחים לי את התינוק להמון שעות מוניטור (כפי שחשבתי שעלי לחתום מראש על הסכמה) אלא רק לארבע שעות ואני יכולה לבוא איתו ולהיות איתו כל הזמן וכמובן שהמליצה בתקיפות שלא אסתיר זאת מהצוות כי יכול להיות מצב נדיר של יתר סרטונין אצל העובר וזה מצריך טיפול. אמרה שאין לי מה לדאוג ושעובר שעובר את הלידה חווה המון קשיים ולא בטוח כמה משפיע עליו עניין הסרטונין, שרוב התינוקות לא חשים כלום ושלמעט מהם יש איזה מתח בגוף, חוסר שקט וזה עובר במהירות. שיש כלכך הרבה סיכונים לעובר בבטן וזה רק עוד אחוז אפסי ושאם אעשה את רוב הבדיקות בהריון אז אני מכוסה.
ההרגשה היא עדיין מאד קשה לגבי הנזק שאני עלולה לגרום לעובר שלי אבל אני יודעת שאין לי ברירה ושאני עושה את הכי טוב שאני יכולה עבור עצמי ועבור כל המשפחה שלי.
אז היום נכנס לגופי חצי כדור לוסטרל, מתחילה לאט לאט עם 25 מ"ג, בעוד כמה ימים 50 ובעוד חודש נראה אם זה מספיק או שאני חייבת להעלות את המינון. (בדכאונות הקודמים הגעתי ל 150 מ"ג אבל המצב היה הרבה יותר גרוע מעכשיו ואולי בימים אלו יהיה לי יותר אורך רוח לחכות ולא להעלות מהר את המינון).
מחר (בעוד כמה שעות), הקטן נוסע עם אבא ליום אצל סבתא ועד 15 כשאקח את הגדולה מהגן יהיה לי זמן למנוחה. זו שאלה מאד גדולה מה עושים בזמן הזה החופשי בלי הילדים. במצבי מחר זה יותר ברור כי אני חייבת פשוט לנוח, להתקלח ולחפוף ראש, כמה טלפונים וסידורים חשובים, לקרוא במיטה והופ, יעבור לו היום..
אבל באופן כללי זו שאלה שמעסיקה אותי- מה באמת הייתי רוצה לעשות אם היה לי /כשיש לי יותר זמן לעצמי? והאם אני יכולה כבר עכשיו למצוא זמן עבור רצונותיי או שרובם הם wish for thinking ונוח לי לא להגשים אותם..?
טוב, קודם ארגיש טוב ואח"כ נראה, אפילו ר ו ת ה אמרה..
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
עבר רק חודש ושבוע מאז כתבתי בפעם האחרונה אבל מרגישה שנצח חלף.
בחודש שעבר סבלתי מבחילות איומות, חולשה, סחרחורות וכאבי ראש קיצוניים במהלך כל יום, כל היום.
כל זאת ועוד עם ילדה דעתנית במיוחד ותינוק שמתחיל את גיל שנתיים..
עברתי גם דכאון רציני רציני, עם כל החושך שלו המוכר.
הרגשתי בכלא, עם עבודות שירות קשות.
בכל יום שרדתי בקושי עד בו האיש מהעבודה ואז נכנסתי למיטה עד הבוקר.
לא מצאתי ביביסיטר והמנקה הגיעה פעם אחת ולא נקתה כלכך טוב אז גם עם זה אין עדיין פתרון.
כתיבה פה נראתה לי כמו טיפוס על האוורסט וכך גם לבשל או אפילו לשתות כוס מים.
כלכך קשה!!!
אבל..
בשבוע האחרון יש שיפור גדול! מרגישה הרבה יותר טוב, חזר מעט התאבון וחזרה מעט יציבות נפשית.
האביב בפתח. אני זקוקה לפחות שעות שינה. התגעגעתי אז באתי.
בכל הבדיקות בינתיים יצא שאני והעובר בריאים לחלוטין והסיכון למומים כרומוזומלים קטן כמו של נערה בת 17 , אז נראה שנוותר על מי השפיר למרות גילי המופלג בפועל.
(הבטחתי לעצמי שאספר פה הכל אז הנה משהו דיי נורא- לעיתים חולפת במוחי מחשבה שאולי חבל שאני לא חייבת במי שפיר כי אז היה סיכוי להפלה ואולי עדיף ככה, אם היתה הפלה פתאום היה נהייה שקט והכל היה מסתדר, הייתי מקבלת את גופי בחזרה, את חיי, פחות החלטות קשות להחליט, רוגע.. יודעת שאם חס וחלילה באמת היה קורה הייתי מתאבלת, מדוכאת ומרגישה אשמה, איום ונורא, אבל בראש זה קורה שעולות גם כאלה מין מחשבות, בטח ובטח כשאני עם דכאון וגם חושבת באופן כללי על מוות..)
אחזור לכתוב במהרה
בחודש שעבר סבלתי מבחילות איומות, חולשה, סחרחורות וכאבי ראש קיצוניים במהלך כל יום, כל היום.
כל זאת ועוד עם ילדה דעתנית במיוחד ותינוק שמתחיל את גיל שנתיים..
עברתי גם דכאון רציני רציני, עם כל החושך שלו המוכר.
הרגשתי בכלא, עם עבודות שירות קשות.
בכל יום שרדתי בקושי עד בו האיש מהעבודה ואז נכנסתי למיטה עד הבוקר.
לא מצאתי ביביסיטר והמנקה הגיעה פעם אחת ולא נקתה כלכך טוב אז גם עם זה אין עדיין פתרון.
כתיבה פה נראתה לי כמו טיפוס על האוורסט וכך גם לבשל או אפילו לשתות כוס מים.
כלכך קשה!!!
אבל..
בשבוע האחרון יש שיפור גדול! מרגישה הרבה יותר טוב, חזר מעט התאבון וחזרה מעט יציבות נפשית.
האביב בפתח. אני זקוקה לפחות שעות שינה. התגעגעתי אז באתי.
בכל הבדיקות בינתיים יצא שאני והעובר בריאים לחלוטין והסיכון למומים כרומוזומלים קטן כמו של נערה בת 17 , אז נראה שנוותר על מי השפיר למרות גילי המופלג בפועל.
(הבטחתי לעצמי שאספר פה הכל אז הנה משהו דיי נורא- לעיתים חולפת במוחי מחשבה שאולי חבל שאני לא חייבת במי שפיר כי אז היה סיכוי להפלה ואולי עדיף ככה, אם היתה הפלה פתאום היה נהייה שקט והכל היה מסתדר, הייתי מקבלת את גופי בחזרה, את חיי, פחות החלטות קשות להחליט, רוגע.. יודעת שאם חס וחלילה באמת היה קורה הייתי מתאבלת, מדוכאת ומרגישה אשמה, איום ונורא, אבל בראש זה קורה שעולות גם כאלה מין מחשבות, בטח ובטח כשאני עם דכאון וגם חושבת באופן כללי על מוות..)
אחזור לכתוב במהרה
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אוי, איזה באסה שעבר עלייך חודש כל כך קשה...
אני לא אוהבת הבעת רגשות וירטואלית, אבל באמת הייתי רוצה לשלוח לך חיבוק, שיעבור דרך המקלת המסך וכל החוטים בדרך...
הכל באמת נשמע עמוס ומורכב, עם ובלי קשר לעובדה שיש לך עוד שני קטנים בבית. ועם ובלי קשר לדיכאון.
מה עם התרופות לדיכאון? את לוקחת בסוף?
אני לא אוהבת הבעת רגשות וירטואלית, אבל באמת הייתי רוצה לשלוח לך חיבוק, שיעבור דרך המקלת המסך וכל החוטים בדרך...
הכל באמת נשמע עמוס ומורכב, עם ובלי קשר לעובדה שיש לך עוד שני קטנים בבית. ועם ובלי קשר לדיכאון.
מה עם התרופות לדיכאון? את לוקחת בסוף?
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
ותמשיכי לכתוב, אני קוראת אותך...
-
אום_שלום*
- הודעות: 1134
- הצטרפות: 15 ינואר 2006, 19:11
- דף אישי: הדף האישי של אום_שלום*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
לא יודעת איך פספסתי פה כל כך הרבה.
אבל בגלל שקראתי חודש וחצי שלך ברצף אז ניתנה לי הפרספקטיבה לראות את השינוי.
הכתיבה שלך מרגשת אותי בכל פעם מחדש, הכנות, הקשיים והלבטים שלפעמים אני כל כך מזדהה איתם, החכמה שלך והיכולת להתבונן בכל המתרחש.
הכי אני מעריכה אותך על שאת מסתכלת לכל הפחדים בעיניים ולא מסיטה מהם את המבט ועל זה שאת עושה מקום גם למחשבות שנתפסות אולי נוראיות.
כולנו חושבים דברים כאלה אבל רובנו לא רוצים להודות בזה בפני עצמנו ולכן מדחיקים ומוצאים מהר מהר משהו אחר לחשוב עליו, משהו להתעסק בו ובעיני השלב הכי חשוב בהתמודדות עם המחשבות האלה זה הרגע בו מסכימים לחשוב אותן באמת.
(והכי אני מזדהה עם התסכול מהמנקה, השבוע אמורה להגיע אלי מנקה רביעית בחודשים האחרונים, אף אחת מהארבע כולל הנוכחית לא הגיעה בזמן שהיתה אמורה ותמיד יש להן כל מיני טרגדיות שאי אפשר לעמוד בפניהן. מתסכל)
אבל בגלל שקראתי חודש וחצי שלך ברצף אז ניתנה לי הפרספקטיבה לראות את השינוי.
הכתיבה שלך מרגשת אותי בכל פעם מחדש, הכנות, הקשיים והלבטים שלפעמים אני כל כך מזדהה איתם, החכמה שלך והיכולת להתבונן בכל המתרחש.
הכי אני מעריכה אותך על שאת מסתכלת לכל הפחדים בעיניים ולא מסיטה מהם את המבט ועל זה שאת עושה מקום גם למחשבות שנתפסות אולי נוראיות.
כולנו חושבים דברים כאלה אבל רובנו לא רוצים להודות בזה בפני עצמנו ולכן מדחיקים ומוצאים מהר מהר משהו אחר לחשוב עליו, משהו להתעסק בו ובעיני השלב הכי חשוב בהתמודדות עם המחשבות האלה זה הרגע בו מסכימים לחשוב אותן באמת.
(והכי אני מזדהה עם התסכול מהמנקה, השבוע אמורה להגיע אלי מנקה רביעית בחודשים האחרונים, אף אחת מהארבע כולל הנוכחית לא הגיעה בזמן שהיתה אמורה ותמיד יש להן כל מיני טרגדיות שאי אפשר לעמוד בפניהן. מתסכל)
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
ר ו ת ה ו אום שלום אתן מקסימות ויקרות לי עד מאד! תודה!
אני לא אוהבת הבעת רגשות וירטואלית, אבל באמת הייתי רוצה לשלוח לך חיבוק, שיעבור דרך המקלת המסך וכל החוטים בדרך...
עובר לגמרי ומגיע ללב, אפילו דרך הציניות שלי עצמי לוירטואליה..
מה עם התרופות לדיכאון? את לוקחת בסוף?
אני לוקחת כבר חודש 50 מ"ג לוסטרל. רק עכשיו מתחיל להשפיע וזה כמו תמיד- הצלה באיחור אופנתי..
בינתיים אמשיך עם המינון הזה, הוא נמוך ולא אמור לפגוע בעובר (בדכאונות הקודמים אחרי הלידה הגעתי ל 150 מ"ג והנקתי עם המינון הגבוה הזה, מקווה שאוכל להשאר על 50 לאורך כל הדרך)
(והכי אני מזדהה עם התסכול מהמנקה, השבוע אמורה להגיע אלי מנקה רביעית בחודשים האחרונים, אף אחת מהארבע כולל הנוכחית לא הגיעה בזמן שהיתה אמורה ותמיד יש להן כל מיני טרגדיות שאי אפשר לעמוד בפניהן. מתסכל)
לא יאומן, גם המנקה שהגיעה אלי ביטלה כלכך הרבה פעמים לפני- כאב גב, מבחן חשוב, מחלה ואפילו- הלוויה.. /-:
בחודש המפרך שעבר קראתי את יומניה של לאה גולדברג ז"ל ומצאתי נשמה מיוסרת מקבילה לשלי. כבר סכמנו שזו בעיה להשוות בין סבל לסבל וגם גולדברג עצמה מודה שרגעיה היפים כמעט ולא באים לידי ביטוי בכתיבה אבל כמה עצב וחמלה עלו בי כשקראתי אותה. היא סבלה מדכאונות כבר כילדה ברוסיה ובמהלך כל ימי חייה. היא לא הצליחה למצוא אהבה וחיה את כל חייה בבדידות נואשת.
ההשוואה אלי, בכל זאת, בלתי נמנעת ואני שמחה שבתקופתי יש מודעות וקבלה למחלה הנוראית הזו, טיפולים מכל הסוגים.. מאושרת שלמרות הדכאון אני מצליחה לחיות חיים שלמים ומלאים ולא בודדה בתוך ים העצב הגדול.
כמה אני אוהבת לקרוא. כרגע אני חסרת ספר וממש מרגישה בגוף שחסרה לי איזו פעילות חיונית שאני אמורה לעשות, כמו תה בבוקר, כמו שינה (בפארפרזה למתי כספי..)
היום לא אצליח להגיע לספרייה, מקווה שמחר בבוקר.
הספר שלפני גולדברג שקראתי היה "שארית החיים" של צרויה שלו, מומלץ! כשבוע אחרי שסיימתי אותו הייתי עם ילדי באיזה מוזיאון פה בסביבה ולפתע ראיתי את צרויה שלו מרחוק. היא היתה עם ילד ששיערתי שהוא בנה.
מאד רציתי לבוא אליה ולהגיד לה שאהבתי את ספרה אבל לא רציתי להפריע לה ולחדור לפרטיותה, היא נראתה לי מרוחקת ורצינית כזו וויתרתי על זה.
אבל ביציאה מהמוזיאון היא כבר היתה ממש לידי ולא התאפקתי ואמרתי לה שבדיוק סיימתי את ספרה האחרון ושהוא נהדר בעיני.
היא שמחה מאד והיתה מקסימה וכלל לא מרוחקת. אמרתי לה שאני מחכה לספריה הבאים והיא נאנחה ואמרה שכה קשה לכתוב תוך כדי גידול ילד והחיים.. שאלה על ילדי ונראתה מעט עייפה ועצובה.
אמרתי שאני מבינה ובלי לחץ ונפרדנו לשלום.
כמובן שאח"כ הרגשתי שדברתי מעט שטויות אבל בסה"כ חווית הפגישה בין הקריאה לסופרת היתה מרגשת ומעניינת עבורי.
אני לא אוהבת הבעת רגשות וירטואלית, אבל באמת הייתי רוצה לשלוח לך חיבוק, שיעבור דרך המקלת המסך וכל החוטים בדרך...
עובר לגמרי ומגיע ללב, אפילו דרך הציניות שלי עצמי לוירטואליה..
מה עם התרופות לדיכאון? את לוקחת בסוף?
אני לוקחת כבר חודש 50 מ"ג לוסטרל. רק עכשיו מתחיל להשפיע וזה כמו תמיד- הצלה באיחור אופנתי..
בינתיים אמשיך עם המינון הזה, הוא נמוך ולא אמור לפגוע בעובר (בדכאונות הקודמים אחרי הלידה הגעתי ל 150 מ"ג והנקתי עם המינון הגבוה הזה, מקווה שאוכל להשאר על 50 לאורך כל הדרך)
(והכי אני מזדהה עם התסכול מהמנקה, השבוע אמורה להגיע אלי מנקה רביעית בחודשים האחרונים, אף אחת מהארבע כולל הנוכחית לא הגיעה בזמן שהיתה אמורה ותמיד יש להן כל מיני טרגדיות שאי אפשר לעמוד בפניהן. מתסכל)
לא יאומן, גם המנקה שהגיעה אלי ביטלה כלכך הרבה פעמים לפני- כאב גב, מבחן חשוב, מחלה ואפילו- הלוויה.. /-:
בחודש המפרך שעבר קראתי את יומניה של לאה גולדברג ז"ל ומצאתי נשמה מיוסרת מקבילה לשלי. כבר סכמנו שזו בעיה להשוות בין סבל לסבל וגם גולדברג עצמה מודה שרגעיה היפים כמעט ולא באים לידי ביטוי בכתיבה אבל כמה עצב וחמלה עלו בי כשקראתי אותה. היא סבלה מדכאונות כבר כילדה ברוסיה ובמהלך כל ימי חייה. היא לא הצליחה למצוא אהבה וחיה את כל חייה בבדידות נואשת.
ההשוואה אלי, בכל זאת, בלתי נמנעת ואני שמחה שבתקופתי יש מודעות וקבלה למחלה הנוראית הזו, טיפולים מכל הסוגים.. מאושרת שלמרות הדכאון אני מצליחה לחיות חיים שלמים ומלאים ולא בודדה בתוך ים העצב הגדול.
כמה אני אוהבת לקרוא. כרגע אני חסרת ספר וממש מרגישה בגוף שחסרה לי איזו פעילות חיונית שאני אמורה לעשות, כמו תה בבוקר, כמו שינה (בפארפרזה למתי כספי..)
היום לא אצליח להגיע לספרייה, מקווה שמחר בבוקר.
הספר שלפני גולדברג שקראתי היה "שארית החיים" של צרויה שלו, מומלץ! כשבוע אחרי שסיימתי אותו הייתי עם ילדי באיזה מוזיאון פה בסביבה ולפתע ראיתי את צרויה שלו מרחוק. היא היתה עם ילד ששיערתי שהוא בנה.
מאד רציתי לבוא אליה ולהגיד לה שאהבתי את ספרה אבל לא רציתי להפריע לה ולחדור לפרטיותה, היא נראתה לי מרוחקת ורצינית כזו וויתרתי על זה.
אבל ביציאה מהמוזיאון היא כבר היתה ממש לידי ולא התאפקתי ואמרתי לה שבדיוק סיימתי את ספרה האחרון ושהוא נהדר בעיני.
היא שמחה מאד והיתה מקסימה וכלל לא מרוחקת. אמרתי לה שאני מחכה לספריה הבאים והיא נאנחה ואמרה שכה קשה לכתוב תוך כדי גידול ילד והחיים.. שאלה על ילדי ונראתה מעט עייפה ועצובה.
אמרתי שאני מבינה ובלי לחץ
ונפרדנו לשלום.כמובן שאח"כ הרגשתי שדברתי מעט שטויות אבל בסה"כ חווית הפגישה בין הקריאה לסופרת היתה מרגשת ומעניינת עבורי.
-
אום_שלום*
- הודעות: 1134
- הצטרפות: 15 ינואר 2006, 19:11
- דף אישי: הדף האישי של אום_שלום*
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
איזה סיפור מקסים על צרויה שלו! שופו על האומץ...
אני מאד מזדהה עם התחושה שספר הוא חייוני ממש כמו קפה בבוקר כמו שינה...
לי יש אפילו פנקסון בו אני כותבת שמות של ספרים שאהבתי ולפעמים עוברת עליו ולהתקל בשמות הספרים האהובים זה כמו לפגוש מכרים וחברים אהובים שמזמן לא התראינו...שלא לדבר על לגעת בהם על המדף ולהביט בהם... בשנים האחרונות אני פחות ופחות צוברת רכוש ולמדתי לשחרר הרבה מהעומס שבצבירת חפצים, אבל הספרייה שלי עדיין מתפקעת ואני מאד אוהבת אותה.
אם תרצי המלצה, אפתח את הפנקס...
ובלי קשר, חשבת על לתרגל יוגה? מנסיוני, עוזר מאד מאד בקרקוע, איזון, ובכלל עושה טוב בכל רמת הגוף נפש, ועל אחת כמה וכמה בהריון. ואני זוכרת כמה טוב עשתה לך התנועתיות.
אם לא מתאימות לך עצות פרקטיות כרגע, תתעלמי. אני עוד זוכרת את דיוננו על הכלה בלי עצות וחושבת שזה חשוב מאין כמותו, אבל פתאום עלה לי נורא חזק הוויז'ן שלך מתרגלת יוגה
אני מאד מזדהה עם התחושה שספר הוא חייוני ממש כמו קפה בבוקר כמו שינה...
לי יש אפילו פנקסון בו אני כותבת שמות של ספרים שאהבתי ולפעמים עוברת עליו ולהתקל בשמות הספרים האהובים זה כמו לפגוש מכרים וחברים אהובים שמזמן לא התראינו...שלא לדבר על לגעת בהם על המדף ולהביט בהם... בשנים האחרונות אני פחות ופחות צוברת רכוש ולמדתי לשחרר הרבה מהעומס שבצבירת חפצים, אבל הספרייה שלי עדיין מתפקעת ואני מאד אוהבת אותה.
אם תרצי המלצה, אפתח את הפנקס...
ובלי קשר, חשבת על לתרגל יוגה? מנסיוני, עוזר מאד מאד בקרקוע, איזון, ובכלל עושה טוב בכל רמת הגוף נפש, ועל אחת כמה וכמה בהריון. ואני זוכרת כמה טוב עשתה לך התנועתיות.
אם לא מתאימות לך עצות פרקטיות כרגע, תתעלמי. אני עוד זוכרת את דיוננו על הכלה בלי עצות וחושבת שזה חשוב מאין כמותו, אבל פתאום עלה לי נורא חזק הוויז'ן שלך מתרגלת יוגה
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
עובר על הילדה שלי משהו..
אחרי שנלחמה בשנים האחרונות על עצמאותה והשיגה הישגים יפים, בזמן האחרון היא כל הזמן מתבכיינת, מתרגזת, מדברת בחוצפה, רוצה שנעשה בשבילה הכל הכל- מההתלבשות/התפשטות (יודעת לבד גרביים, מכנסיים ונעליים), ועד כל חפץ קטן שנופל לה ורוצה שנרים עבורה, בלילה מבקשת כמה פעמים שנכסה אותה מחדש וטוענת ששכחה איך להתכסות לבד, מתעצבנת כשלא קורה מה שציפתה שיקרה, לא מסבירה מה מרגישה, מה עובר עליה רק רוצה ורוצה ורוצה, המון.. (ולא רוצה לא רוצה לא רוצה, להתקלח, לצחצח שיניים, לסדר, לאכול, המון..)
זה מאד מתסכל ומעלה אצלנו כעס וחוסר סבלנות אבל צריך לעצור ולבדוק מה קורה שם אצלה.
בגן לא נראה שקרה משהו מיוחד, שאלתי אותה ושאלתי את הצוות. שם היא רגועה, פעילה ונראה שנהנת. יש לה חברים רבים והיא מאד אהודה.
מה היא מנסה לומר לנו בהתנהגות המעצבנת הזו?
אולי שהיא פתאום מבולבלת מההתבגרות שלה ורוצה להשאר קטנה (במיוחד כשיש לה אח קטן ומתוק שזוכה להמון תשואות ועוד יצור קטן בבטן של אמא שעומד לצאת ולקחת לה עוד טפח מתשומת הלב)?
אין ספק שהיא מבקשת שנראה אותה יותר, שנקדיש לה יותר, שנגע בה יותר..
זה מובן כלכך ומעורר חמלה אבל זה גם מתסכל כי כנראה יש אצלנו מין פנטזיה כזו שהגדולה (כמעט 4 וחצי), שקבלה מאיתנו כה הרבה במהלך השנים, תקח צעד מעט בוגר ועצמאי ולפחות את הדברים שהיא יודעת לבד תוריד מעלינו עכשיו, כשאנחנו כלכך עמוסים.
אנחנו רוצים להכיל הכל ולא להכנס איתה לעימותים ומצד שני, רוצים לשמור על עצמאותה ולא "לקלקל" אותה ולעשות עבורה מה שכבר יודעת, רוצים שתקח חלק בפעילות השוטפת בבית, שתבין שיש לה גם חובות ולא רק זכויות, שלא תהיה מפונקת, שיהיו גבולות.. אבל ברור שככל שנתעקש כרגע על הדברים האלה היא תתעקש יותר ושזה בכלל לא העניין, היא זועקת שנראה אותה ואת מה שעובר עליה ואין לה דרך אחרת לבקש את זה. היא באמת עדיין קטנה!
אהובה שלי.
אדבר איתה מחר לבד, אנסה לשקף לה את מה שאני רואה ונראה אם תתחבר לזה. אחבק ואנשק אותה המון המון.
שוב הכתיבה הבהירה את לב הדברים במהירות, זה יופי.
פתאום עלה לי נורא חזק הוויז'ן שלך מתרגלת יוגה
לי וליוגה סיפור אהבה מורכב- בסה"כ אוהבת וכשעושה נהנת אך זו אהבה אפלטונית ודיי אפורה, התרגול מעט משעמם אותי ויש לי משיכה לפעילות גופנית יותר ארובית/עצימה- ריקוד, הליכה, ריצה, שחיה..
אולי זה כי לא מצאתי מדריך טוב עד היום או שלא התמדתי אף פעם..
אחרי שנלחמה בשנים האחרונות על עצמאותה והשיגה הישגים יפים, בזמן האחרון היא כל הזמן מתבכיינת, מתרגזת, מדברת בחוצפה, רוצה שנעשה בשבילה הכל הכל- מההתלבשות/התפשטות (יודעת לבד גרביים, מכנסיים ונעליים), ועד כל חפץ קטן שנופל לה ורוצה שנרים עבורה, בלילה מבקשת כמה פעמים שנכסה אותה מחדש וטוענת ששכחה איך להתכסות לבד, מתעצבנת כשלא קורה מה שציפתה שיקרה, לא מסבירה מה מרגישה, מה עובר עליה רק רוצה ורוצה ורוצה, המון.. (ולא רוצה לא רוצה לא רוצה, להתקלח, לצחצח שיניים, לסדר, לאכול, המון..)
זה מאד מתסכל ומעלה אצלנו כעס וחוסר סבלנות אבל צריך לעצור ולבדוק מה קורה שם אצלה.
בגן לא נראה שקרה משהו מיוחד, שאלתי אותה ושאלתי את הצוות. שם היא רגועה, פעילה ונראה שנהנת. יש לה חברים רבים והיא מאד אהודה.
מה היא מנסה לומר לנו בהתנהגות המעצבנת הזו?
אולי שהיא פתאום מבולבלת מההתבגרות שלה ורוצה להשאר קטנה (במיוחד כשיש לה אח קטן ומתוק שזוכה להמון תשואות ועוד יצור קטן בבטן של אמא שעומד לצאת ולקחת לה עוד טפח מתשומת הלב)?
אין ספק שהיא מבקשת שנראה אותה יותר, שנקדיש לה יותר, שנגע בה יותר..
זה מובן כלכך ומעורר חמלה אבל זה גם מתסכל כי כנראה יש אצלנו מין פנטזיה כזו שהגדולה (כמעט 4 וחצי), שקבלה מאיתנו כה הרבה במהלך השנים, תקח צעד מעט בוגר ועצמאי ולפחות את הדברים שהיא יודעת לבד תוריד מעלינו עכשיו, כשאנחנו כלכך עמוסים.
אנחנו רוצים להכיל הכל ולא להכנס איתה לעימותים ומצד שני, רוצים לשמור על עצמאותה ולא "לקלקל" אותה ולעשות עבורה מה שכבר יודעת, רוצים שתקח חלק בפעילות השוטפת בבית, שתבין שיש לה גם חובות ולא רק זכויות, שלא תהיה מפונקת, שיהיו גבולות.. אבל ברור שככל שנתעקש כרגע על הדברים האלה היא תתעקש יותר ושזה בכלל לא העניין, היא זועקת שנראה אותה ואת מה שעובר עליה ואין לה דרך אחרת לבקש את זה. היא באמת עדיין קטנה!
אהובה שלי.
אדבר איתה מחר לבד, אנסה לשקף לה את מה שאני רואה ונראה אם תתחבר לזה. אחבק ואנשק אותה המון המון.
שוב הכתיבה הבהירה את לב הדברים במהירות, זה יופי.
פתאום עלה לי נורא חזק הוויז'ן שלך מתרגלת יוגה
לי וליוגה סיפור אהבה מורכב- בסה"כ אוהבת וכשעושה נהנת אך זו אהבה אפלטונית ודיי אפורה, התרגול מעט משעמם אותי ויש לי משיכה לפעילות גופנית יותר ארובית/עצימה- ריקוד, הליכה, ריצה, שחיה..
אולי זה כי לא מצאתי מדריך טוב עד היום או שלא התמדתי אף פעם..
-
אום_שלום*
- הודעות: 1134
- הצטרפות: 15 ינואר 2006, 19:11
- דף אישי: הדף האישי של אום_שלום*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
שוב הכתיבה הבהירה את לב הדברים במהירות, זה יופי. @}
הילדה שלי עדיין לא הגיע לגיל אבל כל מה שכתבת נראה לי כל כך הגיוני.
שתי מחשבות שעלו לי:
א. כולנו, בכל גיל, רוצים שיחבקו אותנו ויעזרו לנו וייתנו לנו להיות קצת קטנים וחסרי אונים.
ב. לא נראה לי שהעצמאות שהיא רכשה יכולה להתקלקל, לא לטווח הארוך כמובן.
הילדה שלי עדיין לא הגיע לגיל אבל כל מה שכתבת נראה לי כל כך הגיוני.
שתי מחשבות שעלו לי:
א. כולנו, בכל גיל, רוצים שיחבקו אותנו ויעזרו לנו וייתנו לנו להיות קצת קטנים וחסרי אונים.
ב. לא נראה לי שהעצמאות שהיא רכשה יכולה להתקלקל, לא לטווח הארוך כמובן.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
בעברי עבדתי בהמון עבודות טיפוליות. בכל פעם כשדברנו בצוות על קושי של אחד המטופלים, אוטומטית, מייד לאחר הישיבה, משהו אצלו הסתדר, נפתר, נעשה קל יותר.
נראה היה שעצם העובדה שהקושי שלו נהייה ברור יותר עבורנו, שפחות נבהלנו ממנו, גרם להפחתה שלו.
וכך עכשיו גם עם הבת שלי.. לאחר שכתבתי כאן קמתי בבוקר עם כוחות מחודשים אליה, עם הבנה למה שעובר עליה והדברים פשוט הסתדרו מעליהם. יש לה כמובן את הרגעים שלה.. אבל כבר לא נראה שיש "בעיה"..
(-:
נראה היה שעצם העובדה שהקושי שלו נהייה ברור יותר עבורנו, שפחות נבהלנו ממנו, גרם להפחתה שלו.
וכך עכשיו גם עם הבת שלי.. לאחר שכתבתי כאן קמתי בבוקר עם כוחות מחודשים אליה, עם הבנה למה שעובר עליה והדברים פשוט הסתדרו מעליהם. יש לה כמובן את הרגעים שלה.. אבל כבר לא נראה שיש "בעיה"..
(-:
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
הידד, החיים שוב זורמים על מי מנוחות.
מצב הרוח שלי טוב מאד, המצב הפיזי טוב בהחלט גם הוא (ברור שיכולה לאכול יותר טוב- בייחוד כשהחלטתי לא לעשות העמסת סוכר אז רצוי שלא אוכל מתוקים לא טובים ושאעשה פעילות גופנית ולא עושה שום כלום אבל אין בחילות וכאבים אחרים והגוף נינוח וחזק).
חזרתי לחיים והחיים שבתוכי מתעצמים ומשמחים אותי (עדיין לא יודעים אם בן או בת כי לא ערכנו סקירה מוקדמת, מאד רוצה לדעת כדי להתחבר עוד יותר לחיים האלו שכבר ממש זזים אצלי בבטן, בקרוב נדע).
הקטן חגג שנתיים והוא מדבר בלי סוף, משפטים ארוכים, עברית צחה ותכנים מצחיקים. יש לו כמובן גם לא מעט מצבים של קושי ותסכול (אני לא אוהבת את הביטוי גיל שנתיים הנורא אבל יש ויש בהחלט מהמאפיינים הללו).
הגדולה יפה ומיוחדת, גדלה ונעשית עוד יותר רגישה ונבונה. בשיחה אינטימית שתפסנו לנו שתינו ספרה שהיא מפחדת ממעבר הדירה, שרוצה להשאר בבית שלנו המוכר והבטוח, שלא רוצה לעזוב את הגן ואת החברים שלה פה, שהיא מפחדת מגן חדש ומהלידה של התינוק החדש (ובאותה נשימה הוסיפה שלמרות זאת היא רוצה עוד שני אחים חדשים ושהיא גם שמחה מזה מאד [-: )..
כל כך שמחתי ששתפה אותי וספרתי שגם אני מעט חוששת מכל השינויים שבאים עלינו לטובה ושזה כה טבעי להרגיש כך, אבל גם שאני יודעת שיהיה לנו בסדר ושנעבור את זה בשלום כי כולנו תמיד יחד, אוהבים ותומכים, שהיא ילדה נהדרת ושאני תמיד לצדה ורוצה לשמוע על כל מה שהיא מרגישה. ודברנו עוד ועוד, השיחה הכי ארוכה שהייתה לנו.
היא חייכה והיו לה דמעות התרגשות בעיניים, התחבקנו והתנשקנו וגם לי היו דמעות.
האביב נעים לי ומלטף כמו בכל שנה. חופשת הפסח היתה מצוינת, טיילנו במקומות שקטים והאחים הקטנים עוד יותר התחברו והגבירו את אהבתם זו לזה.
בגזרת המבוגרים- אין לי שום רצון או צורך באהבה פיזית ורק פעם בהמון זמן עושה טובה אבל האיש מקבל זאת בגבורה ואהבתנו האפלטונית מתחזקת עוד ועוד.
מצאנו בי"ס דמוקרטי מקסים באזורנו החדש ונשמנו לרווחה שעומד להיות לילדינו עתיד בית ספרי שפוי ומלא חופש.
אח"כ הבנו שיש שם גם גן חובה לגדולה וגן קרוב שאולי יתאים לקטן (הרבה ילדים ומבנה רעוע אבל צוות נעים, חצר מקסימה, אוכל סביר). שני הגנים עד 13:30 ובדרך לעבודה של אבא כך שבבוקר הוא יקח אותם ולי ולתינוק יהיה זמן איכות שקט עד הצהריים.
סביר להניח שלא יהיה קל לסוע בכל יום עם עולל בן יומו דיי רחוק לקחתם מהגנים אבל אנסה למצוא איזושהי עזרה להתחלה ונראה שבסך הכל אנחנו מתחילים למצוא כיוון מתאים לכולנו.
השיפוצים בבית עצמו מתעכבים מאד וזה פחות טוב כי לא ברור אם נצליח לעבור לפני הלידה ולפני תחילת השנה וזה שוב מחזיר אותנו לאי ודאות- אולי אלד עדיין פה ועד שנעבור אהייה עם כולם בבית (אבא יקח אמנם שבועיים חופש אבל אח"כ יהיה חייב לחזור להרבה שעות עבודה) ואולי זה דווקא מאד לטובה כי אלד בבית חולים מוכר ובשכונה המוכרת ומלאת הידידים שיש לנו פה, כאן קל יותר למצוא עזרה בתחילת השנה, הילדים לא ירגישו שאנחנו מגרשים אותם לגן עם הלידה של התינוק, יוכלו להכיר אותו ולהסתגל לשינוי בנחת, ירוויחו עוד זמן בבית והקטן יגיע בפעם הראשונה לגן עוד קצת יותר גדול, לא כל השינויים יקרו באותו החודש..
הי!- זה דווקא עדיף.. וואו, נראה לי שמצאתי סידור טוב להתחלה המשפחתית המחודשת שלנו.
ואז אחרי חודש חודשיים, נעבור לבית החדש, נתחיל את הגנים אחרי החגים ובלי לחץ ונתאקלם לשינויים בקצב איטי יותר.
החסרון היחיד הוא כלכלי. אין סיכוי שיסכימו בגנים שנשלם רק מנובמבר ונשלם במקביל כסף על עזרה בבית.
אבל, זה יהיה רק לחודשיים ואני לא משלמת על לידת בית ואם הכסף דרוש כאן, אז בסדר, זה רק לתקופה קצרה ואח"כ נחזור לשגרה.
שוב הכתיבה עושה לי סדרים וקסמים בראש, איזה כלי נהדר זה!
חוזרת לישון בהרגשה אפילו טובה יותר משהרגשתי
שבת שלום
מצב הרוח שלי טוב מאד, המצב הפיזי טוב בהחלט גם הוא (ברור שיכולה לאכול יותר טוב- בייחוד כשהחלטתי לא לעשות העמסת סוכר אז רצוי שלא אוכל מתוקים לא טובים ושאעשה פעילות גופנית ולא עושה שום כלום אבל אין בחילות וכאבים אחרים והגוף נינוח וחזק).
חזרתי לחיים והחיים שבתוכי מתעצמים ומשמחים אותי (עדיין לא יודעים אם בן או בת כי לא ערכנו סקירה מוקדמת, מאד רוצה לדעת כדי להתחבר עוד יותר לחיים האלו שכבר ממש זזים אצלי בבטן, בקרוב נדע).
הקטן חגג שנתיים והוא מדבר בלי סוף, משפטים ארוכים, עברית צחה ותכנים מצחיקים. יש לו כמובן גם לא מעט מצבים של קושי ותסכול (אני לא אוהבת את הביטוי גיל שנתיים הנורא אבל יש ויש בהחלט מהמאפיינים הללו).
הגדולה יפה ומיוחדת, גדלה ונעשית עוד יותר רגישה ונבונה. בשיחה אינטימית שתפסנו לנו שתינו ספרה שהיא מפחדת ממעבר הדירה, שרוצה להשאר בבית שלנו המוכר והבטוח, שלא רוצה לעזוב את הגן ואת החברים שלה פה, שהיא מפחדת מגן חדש ומהלידה של התינוק החדש (ובאותה נשימה הוסיפה שלמרות זאת היא רוצה עוד שני אחים חדשים ושהיא גם שמחה מזה מאד [-: )..
כל כך שמחתי ששתפה אותי וספרתי שגם אני מעט חוששת מכל השינויים שבאים עלינו לטובה ושזה כה טבעי להרגיש כך, אבל גם שאני יודעת שיהיה לנו בסדר ושנעבור את זה בשלום כי כולנו תמיד יחד, אוהבים ותומכים, שהיא ילדה נהדרת ושאני תמיד לצדה ורוצה לשמוע על כל מה שהיא מרגישה. ודברנו עוד ועוד, השיחה הכי ארוכה שהייתה לנו.
היא חייכה והיו לה דמעות התרגשות בעיניים, התחבקנו והתנשקנו וגם לי היו דמעות.
האביב נעים לי ומלטף כמו בכל שנה. חופשת הפסח היתה מצוינת, טיילנו במקומות שקטים והאחים הקטנים עוד יותר התחברו והגבירו את אהבתם זו לזה.
בגזרת המבוגרים- אין לי שום רצון או צורך באהבה פיזית ורק פעם בהמון זמן עושה טובה אבל האיש מקבל זאת בגבורה ואהבתנו האפלטונית מתחזקת עוד ועוד.
מצאנו בי"ס דמוקרטי מקסים באזורנו החדש ונשמנו לרווחה שעומד להיות לילדינו עתיד בית ספרי שפוי ומלא חופש.
אח"כ הבנו שיש שם גם גן חובה לגדולה וגן קרוב שאולי יתאים לקטן (הרבה ילדים ומבנה רעוע אבל צוות נעים, חצר מקסימה, אוכל סביר). שני הגנים עד 13:30 ובדרך לעבודה של אבא כך שבבוקר הוא יקח אותם ולי ולתינוק יהיה זמן איכות שקט עד הצהריים.
סביר להניח שלא יהיה קל לסוע בכל יום עם עולל בן יומו דיי רחוק לקחתם מהגנים אבל אנסה למצוא איזושהי עזרה להתחלה ונראה שבסך הכל אנחנו מתחילים למצוא כיוון מתאים לכולנו.
השיפוצים בבית עצמו מתעכבים מאד וזה פחות טוב כי לא ברור אם נצליח לעבור לפני הלידה ולפני תחילת השנה וזה שוב מחזיר אותנו לאי ודאות- אולי אלד עדיין פה ועד שנעבור אהייה עם כולם בבית (אבא יקח אמנם שבועיים חופש אבל אח"כ יהיה חייב לחזור להרבה שעות עבודה) ואולי זה דווקא מאד לטובה כי אלד בבית חולים מוכר ובשכונה המוכרת ומלאת הידידים שיש לנו פה, כאן קל יותר למצוא עזרה בתחילת השנה, הילדים לא ירגישו שאנחנו מגרשים אותם לגן עם הלידה של התינוק, יוכלו להכיר אותו ולהסתגל לשינוי בנחת, ירוויחו עוד זמן בבית והקטן יגיע בפעם הראשונה לגן עוד קצת יותר גדול, לא כל השינויים יקרו באותו החודש..
הי!- זה דווקא עדיף.. וואו, נראה לי שמצאתי סידור טוב להתחלה המשפחתית המחודשת שלנו.
ואז אחרי חודש חודשיים, נעבור לבית החדש, נתחיל את הגנים אחרי החגים ובלי לחץ ונתאקלם לשינויים בקצב איטי יותר.
החסרון היחיד הוא כלכלי. אין סיכוי שיסכימו בגנים שנשלם רק מנובמבר ונשלם במקביל כסף על עזרה בבית.
אבל, זה יהיה רק לחודשיים ואני לא משלמת על לידת בית ואם הכסף דרוש כאן, אז בסדר, זה רק לתקופה קצרה ואח"כ נחזור לשגרה.
שוב הכתיבה עושה לי סדרים וקסמים בראש, איזה כלי נהדר זה!
חוזרת לישון בהרגשה אפילו טובה יותר משהרגשתי
שבת שלום
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
נהדרת! כל כך נעים לשמוע שאת בטוב
ואיזה יופי על התובנות והתכנונים, באמת נשמע הכי מוצלח
ואיזה יופי על התובנות והתכנונים, באמת נשמע הכי מוצלח
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
החודש וחצי האחרונים עברו בסה"כ בנעימים ולכן לא כתבתי P-:
כל הבדיקות עברו בשלום עד כה ויש לי בת בבטן, כדורי הנפש לא מאכזבים ולמרות המינון הנמוך עושים את העבודה נהדר, פיזית ההרגשה נינוחה למדי- עברו חלפו לחלוטין הבחילות האין סופיות של ההתחלה ועדיין לא הגיעה הכבדות המתנשפת של הסוף, ישנה טוב והרבה, הגדולה מרגישה יותר טוב והקטן מקסים מקסים, שניהם ובכלל המשפחה הקטנה והחביבה שלנו ממלאים את נפשי שמחה ועליצות.
בודאי שאני חוששת מהעומד לבוא- סוף הריון בחום של יולי אוגוסט עם שני ילדים, הלידה, פחד מסיבוכים רפואיים של התינוקת- מתפללת לשלומה ולבריאותה, הימים והחודשים הראשונים האינטנסיבים (ועד היום דיי מסויטים עבורי) שאחרי הלידה, השנה הראשונה עם תינוקת קטנה ונזקקת ואיבוד הפנאי האישי שלי, מעבר הדירה, ההתאקלמות של הגדולים בגנים החדשים..
אבל התחושה, למרות כל זה, דיי חזקה ועם קבלה של העומד לבוא.
בינתיים, כרגיל, כדי שלא יהיה טוב מדי, אני מתמודדת לי שוב עם אכילה בלתי נשלטת ובכל צהריים, כשהקטן ישן ויש לי שעה וחצי-שעתיים שלוות ושקטות לעצמי- אני מתכננת לפני מה אעשה- אתקלח/ אקרא ספר/ אוכל מעט/ אראה משהו נחמד במחשב/ אעשה כמה טלפונים/סידורים חשובים/ אנקה/ אכתוב/ אסדר/ אצייר..
והסוף, בכל יום מחדש, הוא כרוניקה ידועה מראש של אכילה בלתי נשלטת וחסרת מעצורים המובילה לכבדות רבה ולחוסר אנרגיה להמשיך את היום, הקטן אז מתעורר ואני אוספת אותו ואת גופי הכבד בקושי רב לגן של הגדולה, נשבעת לעצמי שממחר אני אוכלת קליל ויותר לא עושה את זה לעצמי וחוזר חלילה..
אין לי הרבה מה לכתוב וטוב שכך, אין הרבה דרמות והחיים בשגרה טובה.
מקווה להצליח לשמור על גופי ולא להתעלל בעצמי דרכו.
כל הבדיקות עברו בשלום עד כה ויש לי בת בבטן, כדורי הנפש לא מאכזבים ולמרות המינון הנמוך עושים את העבודה נהדר, פיזית ההרגשה נינוחה למדי- עברו חלפו לחלוטין הבחילות האין סופיות של ההתחלה ועדיין לא הגיעה הכבדות המתנשפת של הסוף, ישנה טוב והרבה, הגדולה מרגישה יותר טוב והקטן מקסים מקסים, שניהם ובכלל המשפחה הקטנה והחביבה שלנו ממלאים את נפשי שמחה ועליצות.
בודאי שאני חוששת מהעומד לבוא- סוף הריון בחום של יולי אוגוסט עם שני ילדים, הלידה, פחד מסיבוכים רפואיים של התינוקת- מתפללת לשלומה ולבריאותה, הימים והחודשים הראשונים האינטנסיבים (ועד היום דיי מסויטים עבורי) שאחרי הלידה, השנה הראשונה עם תינוקת קטנה ונזקקת ואיבוד הפנאי האישי שלי, מעבר הדירה, ההתאקלמות של הגדולים בגנים החדשים..
אבל התחושה, למרות כל זה, דיי חזקה ועם קבלה של העומד לבוא.
בינתיים, כרגיל, כדי שלא יהיה טוב מדי, אני מתמודדת לי שוב עם אכילה בלתי נשלטת ובכל צהריים, כשהקטן ישן ויש לי שעה וחצי-שעתיים שלוות ושקטות לעצמי- אני מתכננת לפני מה אעשה- אתקלח/ אקרא ספר/ אוכל מעט/ אראה משהו נחמד במחשב/ אעשה כמה טלפונים/סידורים חשובים/ אנקה/ אכתוב/ אסדר/ אצייר..
והסוף, בכל יום מחדש, הוא כרוניקה ידועה מראש של אכילה בלתי נשלטת וחסרת מעצורים המובילה לכבדות רבה ולחוסר אנרגיה להמשיך את היום, הקטן אז מתעורר ואני אוספת אותו ואת גופי הכבד בקושי רב לגן של הגדולה, נשבעת לעצמי שממחר אני אוכלת קליל ויותר לא עושה את זה לעצמי וחוזר חלילה..
אין לי הרבה מה לכתוב וטוב שכך, אין הרבה דרמות והחיים בשגרה טובה.
מקווה להצליח לשמור על גופי ולא להתעלל בעצמי דרכו.
-
סבטקסט_כפול*
- הודעות: 1210
- הצטרפות: 09 יוני 2005, 18:20
- דף אישי: הדף האישי של סבטקסט_כפול*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אני יכולה לספר לך שבדרך כלל בסביבות חמש אם אני לא יוצאת החוצה,אני מתחילה להוציא עשן להיות עייפה ולאכול שטויות.
האויר האנשים והנוף (לא משנה איזה),מוציאים את כל העצבים.
ולאכול ארוחת בוקר ועשר.
האויר האנשים והנוף (לא משנה איזה),מוציאים את כל העצבים.
ולאכול ארוחת בוקר ועשר.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
לילה. שקט בפנים ושקט בחוץ.
אני בחודש שמיני, גדולה ומסורבלת אך הרבה יותר חכמה ויודעת שזה יעבור ממש בקרוב |-:
זה ההריון האחרון שלי. בקרוב נסיים את הפיגומים שהנחנו- הלידות של הילדים, הלידות שלנו כהורים, התחלות קיצוניות, מעבר לבית חדש, התארגנויות, הסתגלויות, הבנות, ונתחיל בבנייה הגדולה של החיים- גידול שלושת ילדינו, גידול עצמנו, התבגרות ושגרה..
אני מאושרת שמצב הרוח שלי ממשיך להיות סביר עד גבה גלים ושנשארתי על מינון של 50 מ"ג לוסטרל בלבד.
הלימודים שלי מסתימים ואני נפרדת בעצב.
לא יודעים עדיין מתי השיפוצים יסתיימו ומתי נעבור- ציפייה וחוסר ודאות מעיקה.
ויתרתי על מציאת מנקה כי אני פשוט מוותרת על נקיון יסודי ונהנת מלנקות לבד ובקצב שלי, אבל סוף סוף מצאתי ביביסיטר מקסימה (זאת שהיתה כשיצאתי ללימודים היתה לא משהו בכלל) ואמנם היא לא תוכל להמשיך עמנו בספטמבר אבל תהיה אתנו הרבה כשהגדולה תסיים את הגן בסוף יולי- הקלה.
אני והקטן נמצאים כבר כמעט שנה בקבוצה נהדרת של הורים וילדים בחינוך ביתי וגם מזה עוד נצטרך להגמל
האכילה שלי בסדר כזאת אבל כמובן לא כמו שהייתי רוצה.. המון רגעים של תסכול וכובד אבל גם רגעי ההשלמה והנסיון לשנות לא מעטים.
זהו, היה זה מבזק קצר לעדכון מצבי. שתי פסקאות קצרות בלבד ואני חוזרת לישון חזקה יותר
אני בחודש שמיני, גדולה ומסורבלת אך הרבה יותר חכמה ויודעת שזה יעבור ממש בקרוב |-:
זה ההריון האחרון שלי. בקרוב נסיים את הפיגומים שהנחנו- הלידות של הילדים, הלידות שלנו כהורים, התחלות קיצוניות, מעבר לבית חדש, התארגנויות, הסתגלויות, הבנות, ונתחיל בבנייה הגדולה של החיים- גידול שלושת ילדינו, גידול עצמנו, התבגרות ושגרה..
אני מאושרת שמצב הרוח שלי ממשיך להיות סביר עד גבה גלים ושנשארתי על מינון של 50 מ"ג לוסטרל בלבד.
הלימודים שלי מסתימים ואני נפרדת בעצב.
לא יודעים עדיין מתי השיפוצים יסתיימו ומתי נעבור- ציפייה וחוסר ודאות מעיקה.
ויתרתי על מציאת מנקה כי אני פשוט מוותרת על נקיון יסודי ונהנת מלנקות לבד ובקצב שלי, אבל סוף סוף מצאתי ביביסיטר מקסימה (זאת שהיתה כשיצאתי ללימודים היתה לא משהו בכלל) ואמנם היא לא תוכל להמשיך עמנו בספטמבר אבל תהיה אתנו הרבה כשהגדולה תסיים את הגן בסוף יולי- הקלה.
אני והקטן נמצאים כבר כמעט שנה בקבוצה נהדרת של הורים וילדים בחינוך ביתי וגם מזה עוד נצטרך להגמל
האכילה שלי בסדר כזאת אבל כמובן לא כמו שהייתי רוצה.. המון רגעים של תסכול וכובד אבל גם רגעי ההשלמה והנסיון לשנות לא מעטים.
זהו, היה זה מבזק קצר לעדכון מצבי. שתי פסקאות קצרות בלבד ואני חוזרת לישון חזקה יותר
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
חודש תשיעי. המתנה.
אני ענקית.
חודש אחרון ללהיות בהריון- לא אהייה יותר אף פעם וזו הרגשה טובה של משהו נכון שנגמר. כבר אין התלבטות אם עשינו את הדבר הנכון- הילדה פה וזה כבר ברור שאם לא היתה היה צריך להמציא אותה
טוב שיהיו שלושה ילדים, טוב מאד ומבורך אך בהחלט מספיק ודי. מסרנו את כל בגדי הבנים.
גם ההריון של הבית החדש שלנו ממשיך במקביל- אין קץ לשיפוץ ולמטלות המתלוות אליו. גם מזה מנסים להנות ולא להבהל מגודל העבודה ומההמתנה המתמשכת.
עד שלא אלד ועד שלא נעבור גם הילדים לא יתחילו את הגנים החדשים וזה דווקא נחמד שיהיו פה בסביבה.
עם כל הקושי בלהיות איתם כל הזמן כל הזמן- הם ילדים נהדרים, חברים טובים, שמחים, חכמים ורגישים. הם מצחיקים אותי וממלאים את ליבי אושר.
אני מסתכלת בתמונות של חמש השנים האחרונות- קנינו את המצלמה הראשונה המשותפת שלנו בדיוטי פרי בירח הדבש. הייתי אז בהריון ראשון ומאז לא הפסקנו לצלם.
כמה עברנו, כמה טיילנו, כמה השתננו. איזה פלא לראות את הילדים הגדלים מתמונה לתמונה.
ומי תהייה התינוקת החדשה שלנו? איך תראה? איך ישמע הקול שלה? האם תהייה דומה לנו או לאחיה? אילו חוויות תביא איתה? איך יראו התמונות הבאות שלנו?
בשלב הזה בהריון הקודם הייתי חסרת מנוחה ומפוחדת מהלידה. כעת לא מפחדת, טוב, אולי רק קצת.. אך מגיעה ללידה הרבה יותר חזקה ומלאת נסיון. יודעת את עוצמת הכאב העומד לבוא, חושבת שאוכל לו, שלא אתכווץ, שאנוע איתו, סומכת עליו שייקח אותי לאן שצריך כדי שאזכה בילדה שלי.
ובכל זאת, מקווה כמובן שבאמת יהיה טוב וקצר, שאצליח לעמוד מול צוות בית החולים, אם יהיה צורך, ולדאוג לצרכים שלי ושל התינוקת שלי בלידה ומייד אחריה, שתהיה בריאה ושלמה, שלא יחזור הדכאון הארור, שאניק בשמחה ובקלות, שהלילות יהיו בסדר, שנסתגל לעצמנו כמשפחה חדשה במהירות סבירה.
Que sera sera. Whatever will be will be
אני ענקית.
חודש אחרון ללהיות בהריון- לא אהייה יותר אף פעם וזו הרגשה טובה של משהו נכון שנגמר. כבר אין התלבטות אם עשינו את הדבר הנכון- הילדה פה וזה כבר ברור שאם לא היתה היה צריך להמציא אותה
טוב שיהיו שלושה ילדים, טוב מאד ומבורך אך בהחלט מספיק ודי. מסרנו את כל בגדי הבנים.
גם ההריון של הבית החדש שלנו ממשיך במקביל- אין קץ לשיפוץ ולמטלות המתלוות אליו. גם מזה מנסים להנות ולא להבהל מגודל העבודה ומההמתנה המתמשכת.
עד שלא אלד ועד שלא נעבור גם הילדים לא יתחילו את הגנים החדשים וזה דווקא נחמד שיהיו פה בסביבה.
עם כל הקושי בלהיות איתם כל הזמן כל הזמן- הם ילדים נהדרים, חברים טובים, שמחים, חכמים ורגישים. הם מצחיקים אותי וממלאים את ליבי אושר.
אני מסתכלת בתמונות של חמש השנים האחרונות- קנינו את המצלמה הראשונה המשותפת שלנו בדיוטי פרי בירח הדבש. הייתי אז בהריון ראשון ומאז לא הפסקנו לצלם.
כמה עברנו, כמה טיילנו, כמה השתננו. איזה פלא לראות את הילדים הגדלים מתמונה לתמונה.
ומי תהייה התינוקת החדשה שלנו? איך תראה? איך ישמע הקול שלה? האם תהייה דומה לנו או לאחיה? אילו חוויות תביא איתה? איך יראו התמונות הבאות שלנו?
בשלב הזה בהריון הקודם הייתי חסרת מנוחה ומפוחדת מהלידה. כעת לא מפחדת, טוב, אולי רק קצת.. אך מגיעה ללידה הרבה יותר חזקה ומלאת נסיון. יודעת את עוצמת הכאב העומד לבוא, חושבת שאוכל לו, שלא אתכווץ, שאנוע איתו, סומכת עליו שייקח אותי לאן שצריך כדי שאזכה בילדה שלי.
ובכל זאת, מקווה כמובן שבאמת יהיה טוב וקצר, שאצליח לעמוד מול צוות בית החולים, אם יהיה צורך, ולדאוג לצרכים שלי ושל התינוקת שלי בלידה ומייד אחריה, שתהיה בריאה ושלמה, שלא יחזור הדכאון הארור, שאניק בשמחה ובקלות, שהלילות יהיו בסדר, שנסתגל לעצמנו כמשפחה חדשה במהירות סבירה.
Que sera sera. Whatever will be will be
-
אום_שלום*
- הודעות: 1134
- הצטרפות: 15 ינואר 2006, 19:11
- דף אישי: הדף האישי של אום_שלום*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
לא הייתי פה תקופה ועכשיו השלמתי פערים.
רגשת אותי, גם אני מתחילה שמיני עכשיו.
מחבקת אותך חיבוק וירטואלי גדול גדול.
רגשת אותי, גם אני מתחילה שמיני עכשיו.
מחבקת אותך חיבוק וירטואלי גדול גדול.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אום שלום יקרה מאד, מה שלומך?
זכרתי שאנחנו יחד בהריון וחסרת לי בבלוג הגשמת החלום שלך- אשמח אם תכתבי על עצמך איפושהו, מתגעגעת [-:
מאחלת לך סוף הריון קל ושולחת חיבוק ענקי בחזרה
זכרתי שאנחנו יחד בהריון וחסרת לי בבלוג הגשמת החלום שלך- אשמח אם תכתבי על עצמך איפושהו, מתגעגעת [-:
מאחלת לך סוף הריון קל ושולחת חיבוק ענקי בחזרה
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
רוצה לכתוב כבר הרבה זמן ועוצרת את עצמי- יש לי המון לספר, הרבה קרה וקורה אבל הפחד מחשיפה משתק.
חבל לי שאיני יכולה למזוג את עצמי, ככה כמו שאני, לכוסות, כמו מים צלולים וטהורים הנשפכים מקנקן- להעביר את כל מה שיש בי למילים ברורות ופשוטות, להיות שקופה.
אולי פעם אוכל.. אולי לא יהיה לי אכפת..
אבל בינתיים אכתוב על ענייני הנפש הצפונים, ללא פרטים מזהים ואנסה להפריד בין המציאות החיצונית למציאות הפנימית, שבעצם הרבה יותר משמעותית.
אני בחודש עשירי. עד עכשיו הייתי רגועה ומצב רוחי נעים- לא עוד.
אני מפוחדת, כבדה וחסרת כוחות.
הכאב הזה של הלידה..
הכאב בגידול תינוקת קטנה וחסרת אונים, לשמוע את בכייה..
להכיל את כאב הגדולים המתמודדים עם השינוי הגדול..
והילדים גם התחילו בסוף את הגנים עם תחילת השנה (סיפור ארוך וחושפני כאמור..).
איזה דבר זה..
הגדולה הולכת לגן חובה בבי"ס דמוקרטי. הגן נהדר, בעינינו ובעיניה. ביה"ס כולו נעים וביתי, מלא באפשרויות לכיף ולהעשרה ללא הכפייה הבית ספרית הרגילה, רק אם רוצים, חופש ובחירה.
היא מצאה חברות וחברים במהירות, יצרה קשרים טובים עם הצוות, נהנת ומלאת סקרנות מכל החדש הנגלה לפניה ובכל זאת-
חווה קושי אדיר, אין ספק בכך.
בכל בוקר היא הולכת לגן בשמחה, במכונית אנחנו שרים ומשוחחים בכיף. אני או אבא נשארים זמן מה בגן, משחקים איתה במשהו ואז נפרדים בטקס קבוע- אנחנו מחבקים ומנשקים, מאחלים יום נעים והיא- צורחת ורצה אחרינו, רוצה שנשאר איתה..
הבכי והצעקות נוראיים, כולם מסתכלים עלינו, שאר הילדים נפרדים כלכך יפה.. ואז הגננת המקסימה מגיעה ומנסה לעזור אבל הילדה בהיסטריה ואנחנו הולכים ברגישות ובנחישות מתוך חשיבה שפרידה קצרה וברורה עדיפה אך בהרגשה של קריעה ועצב ענקי.
אחרי 10 דק' הילדה נרגעת, הולכת לשחק עם חבריה הקטנים, משתתפת במפגש הבוקר, שמחה, צוחקת, פעילה..
כשבאים לקחת אותה בסוף היום היא נראית מאושרת, עסוקה, שמחה לראותנו אך לא זקוקה לנו ולא רוצה ללכת הביתה, מספרת על כל הטוב שבגן.
יודעים שזה טבעי ויעבור, שטוב שהיא מראה את רגשותיה, סומכת עלינו שנכיל אותה, שמותר לה להיות חלשה.. אך בינתיים קשה.
והקטן, בפעם הראשונה נפרד מהבית- התחיל ללכת למשפחתון קטן וביתי.
אחרי כמה ימים שהייתי עימו שם- נפרד בקלות ובשמחה, נראה שלו ושמח גם בסוף היום.
נהדר לא? אבל אני לא רגועה- משהו שם לא מספיק טוב בעיני, דל כזה, חשוך. ה"גננות" נחמדות וחמות, ששת הילדים הנוספים מתוקים, אבל משהו שם פרוץ מדי- אין כינוס של כל הילדים יחד לשיחה או שיר או פעילות, כל ילד עושה מה שהוא רוצה, שזה טוב, אבל אין איזה סטינג קבוע מאחד מגבש ונותן בטחון- כל אחד אוכל מתי שרוצה, משחק במה שרוצה. האוכל לא מספיק טוב בעיני, הבית מאד מוזנח, מלוכלך..
ועדיין אני יודעת שזו המסגרת הכי טובה שיכולנו למצוא באזור ושלילדה פחות חשוב כל מה שכתבתי ויותר חשוב שיש לה דמויות חמות, שרואות אותה ודואגות לצרכיה ושיש לה חברים נחמדים וחצר גדולה למרחב ולמשחק.
הייתי רוצה לדבר עם הגננת, לשתף בתחושותיי, לשאול, אבל בינתיים לא מוצאת את האומץ- היא כלכך משתדלת ומתאמצת ונראית מאד רגישה ופגיעה, לא רוצה להתחיל את השנה עם ביקורת- להיפך, רוצה לחזק אותה על הטוב שבה ולהודות על מה שכן יש בגן, רוצה שתאהב את הבת שלי..
מקווה בקרוב לצבור אומץ, להתקרב אליה ולנסות בעדינות לדבר על מה שמפריע לי.
אני מחזירה אותם הביתה ב- 13:30 כשהם גמורים מעייפות ואנחנו נחים יחד בבית, משחקים , אוכלים אוכל בריא, משלימים זמן משפחתי.
הם שמחים וחמודים אך בהחלט מתוחים יותר מתמיד ובכלל מורגשת בבית הציפייה האין סופית לתינוקת החדשה, למעבר הדירה- הכל ברור ובכל זאת כה קשה.
לא מרגישה מאד מחוברת לתינוקת שבבטן, לא מספיק הפנמתי את העומד לבוא. בימים האחרונים אני מרוחקת מהאחד שלי ומאנשים בכלל- מין תחושה חזקה של צורך להיות לבד, שיעזבו אותי. אולי בגלל זה הלידה מתעכבת, הקטנה נותנת לי עוד זמן עיבוד, עוד זמן עם עצמי.
יש לי פנטזיה ללדת לבד לבד בבית. שהצירים יתחילו כשהילדים בגנים והבעל בעבודה.
אסגור את החלונות ואפעיל מזגן עם רוח עדינה, אסדר מגבות ומצעים ישנים על המיטה, אעבור את הצירים במקלחת, אצעק כמה שארצה, לא אתבייש בגופי הערום ולא אחשוב על הפצעים שיש לי בטוסיק ועל כמה שזה בטח מגעיל את כולם, אזוז איך שארצה, אף אחד לא יגיד לי לשכב על הגב, להתחבר למוניטור, אף אחד לא יבדוק את הפתיחה שלי.
ואז אשען על כריות שתשענה על הקיר, אקרע על ארבע (או על שש או על מה שלא יהיה) ואהיה מרוכזת רק בעצמי ובתינוקת שתצא בסוף אל המיטה. אסתובב ואקח אותה, ואבכה משמחה ומהקלה ואשים אותה עלי עם הדם ועם הורניקס שלה ואחבק אותה ואניק אותה ואנשק אותה.
ואף אחד לא יחתוך את חבל הטבור ואף אחד לא ילחיץ אותי שהשילייה עדיין לא יצאה. שקט.
וככה נשכב לנו ואוכל את התפוח שהכנתי לי מבעוד מועד ואקח את הפלאפון שהנחתי קרוב אלי מבעוד מועד. אוכל ואצבור כוחות, ואולי גם השילייה תצא בינתיים, בזמנה, ואתקשר לאחד ואספר שיש לו בת שלישית ושיבוא ושיביא את הגדולים.
וארגיש אשמה על שלא היה איתי, יודעת כמה היה רוצה להיות חלק מהלידה של בתו, אבל אשמח שעשיתי משהו כלכך גדול עבור עצמי ועבור הילדה שלי ואשלים עם כאב ההחמצה שלו.
ואחרי שיבואו האהובים שלי נחשוב איך לחתוך את חבל הטבור (איך עושים את זה בעצם?) ובסדר, נסע לבית החולים הקרוב כדי להבדק ולקבל אישור וכדי להרגיע את האחד.
ומייד ניפוץ הפנטזיה- פחד לעשות את זה כי אולי יהיו סיבוכים ומה עם הקטנה ואני נזדקק לטיפול חירום? ואם ארגיש פתאום לבד מדי ויהיה ארוך ואתאווה ליד חמה ולמישהו שיהיה איתי ויגיד לי מילים טובות?
ורוב הסיכויים שהכל יתחיל כשלא אהייה לבד ובכלל- יש חדר טבעי בבית החולים ואולי תהייה מיילדת נהדרת ורגישה ויש משהו מרגיע בלהיות קרובה לטיפול מיידי אם יש צורך ויש לי זכות שלא יעשו בי מה שלא ארצה ואתעקש שהתינוקת תהייה איתי, ובבית החולים אוכל להתרכז רק בתינוקת ונהייה רק שתינו יומיים על המצעים הנקיים של בית החולים, בלי הפרעות, אנוח מהבית ומהמטלות שלו, יטפלו בי ויבדקו אותי ואם אצטרך עזרה אוכל לבקש אותה.
ולעזאזל הפצעים בטוסיק והקולות והצעקות שינבעו ממני, שיקפצו לי כולם!
כמה כתבתי. אולי עכשיו אני מוכנה לדבר האמיתי
חבל לי שאיני יכולה למזוג את עצמי, ככה כמו שאני, לכוסות, כמו מים צלולים וטהורים הנשפכים מקנקן- להעביר את כל מה שיש בי למילים ברורות ופשוטות, להיות שקופה.
אולי פעם אוכל.. אולי לא יהיה לי אכפת..
אבל בינתיים אכתוב על ענייני הנפש הצפונים, ללא פרטים מזהים ואנסה להפריד בין המציאות החיצונית למציאות הפנימית, שבעצם הרבה יותר משמעותית.
אני בחודש עשירי. עד עכשיו הייתי רגועה ומצב רוחי נעים- לא עוד.
אני מפוחדת, כבדה וחסרת כוחות.
הכאב הזה של הלידה..
הכאב בגידול תינוקת קטנה וחסרת אונים, לשמוע את בכייה..
להכיל את כאב הגדולים המתמודדים עם השינוי הגדול..
והילדים גם התחילו בסוף את הגנים עם תחילת השנה (סיפור ארוך וחושפני כאמור..).
איזה דבר זה..
הגדולה הולכת לגן חובה בבי"ס דמוקרטי. הגן נהדר, בעינינו ובעיניה. ביה"ס כולו נעים וביתי, מלא באפשרויות לכיף ולהעשרה ללא הכפייה הבית ספרית הרגילה, רק אם רוצים, חופש ובחירה.
היא מצאה חברות וחברים במהירות, יצרה קשרים טובים עם הצוות, נהנת ומלאת סקרנות מכל החדש הנגלה לפניה ובכל זאת-
חווה קושי אדיר, אין ספק בכך.
בכל בוקר היא הולכת לגן בשמחה, במכונית אנחנו שרים ומשוחחים בכיף. אני או אבא נשארים זמן מה בגן, משחקים איתה במשהו ואז נפרדים בטקס קבוע- אנחנו מחבקים ומנשקים, מאחלים יום נעים והיא- צורחת ורצה אחרינו, רוצה שנשאר איתה..
הבכי והצעקות נוראיים, כולם מסתכלים עלינו, שאר הילדים נפרדים כלכך יפה.. ואז הגננת המקסימה מגיעה ומנסה לעזור אבל הילדה בהיסטריה ואנחנו הולכים ברגישות ובנחישות מתוך חשיבה שפרידה קצרה וברורה עדיפה אך בהרגשה של קריעה ועצב ענקי.
אחרי 10 דק' הילדה נרגעת, הולכת לשחק עם חבריה הקטנים, משתתפת במפגש הבוקר, שמחה, צוחקת, פעילה..
כשבאים לקחת אותה בסוף היום היא נראית מאושרת, עסוקה, שמחה לראותנו אך לא זקוקה לנו ולא רוצה ללכת הביתה, מספרת על כל הטוב שבגן.
יודעים שזה טבעי ויעבור, שטוב שהיא מראה את רגשותיה, סומכת עלינו שנכיל אותה, שמותר לה להיות חלשה.. אך בינתיים קשה.
והקטן, בפעם הראשונה נפרד מהבית- התחיל ללכת למשפחתון קטן וביתי.
אחרי כמה ימים שהייתי עימו שם- נפרד בקלות ובשמחה, נראה שלו ושמח גם בסוף היום.
נהדר לא? אבל אני לא רגועה- משהו שם לא מספיק טוב בעיני, דל כזה, חשוך. ה"גננות" נחמדות וחמות, ששת הילדים הנוספים מתוקים, אבל משהו שם פרוץ מדי- אין כינוס של כל הילדים יחד לשיחה או שיר או פעילות, כל ילד עושה מה שהוא רוצה, שזה טוב, אבל אין איזה סטינג קבוע מאחד מגבש ונותן בטחון- כל אחד אוכל מתי שרוצה, משחק במה שרוצה. האוכל לא מספיק טוב בעיני, הבית מאד מוזנח, מלוכלך..
ועדיין אני יודעת שזו המסגרת הכי טובה שיכולנו למצוא באזור ושלילדה פחות חשוב כל מה שכתבתי ויותר חשוב שיש לה דמויות חמות, שרואות אותה ודואגות לצרכיה ושיש לה חברים נחמדים וחצר גדולה למרחב ולמשחק.
הייתי רוצה לדבר עם הגננת, לשתף בתחושותיי, לשאול, אבל בינתיים לא מוצאת את האומץ- היא כלכך משתדלת ומתאמצת ונראית מאד רגישה ופגיעה, לא רוצה להתחיל את השנה עם ביקורת- להיפך, רוצה לחזק אותה על הטוב שבה ולהודות על מה שכן יש בגן, רוצה שתאהב את הבת שלי..
מקווה בקרוב לצבור אומץ, להתקרב אליה ולנסות בעדינות לדבר על מה שמפריע לי.
אני מחזירה אותם הביתה ב- 13:30 כשהם גמורים מעייפות ואנחנו נחים יחד בבית, משחקים , אוכלים אוכל בריא, משלימים זמן משפחתי.
הם שמחים וחמודים אך בהחלט מתוחים יותר מתמיד ובכלל מורגשת בבית הציפייה האין סופית לתינוקת החדשה, למעבר הדירה- הכל ברור ובכל זאת כה קשה.
לא מרגישה מאד מחוברת לתינוקת שבבטן, לא מספיק הפנמתי את העומד לבוא. בימים האחרונים אני מרוחקת מהאחד שלי ומאנשים בכלל- מין תחושה חזקה של צורך להיות לבד, שיעזבו אותי. אולי בגלל זה הלידה מתעכבת, הקטנה נותנת לי עוד זמן עיבוד, עוד זמן עם עצמי.
יש לי פנטזיה ללדת לבד לבד בבית. שהצירים יתחילו כשהילדים בגנים והבעל בעבודה.
אסגור את החלונות ואפעיל מזגן עם רוח עדינה, אסדר מגבות ומצעים ישנים על המיטה, אעבור את הצירים במקלחת, אצעק כמה שארצה, לא אתבייש בגופי הערום ולא אחשוב על הפצעים שיש לי בטוסיק ועל כמה שזה בטח מגעיל את כולם, אזוז איך שארצה, אף אחד לא יגיד לי לשכב על הגב, להתחבר למוניטור, אף אחד לא יבדוק את הפתיחה שלי.
ואז אשען על כריות שתשענה על הקיר, אקרע על ארבע (או על שש או על מה שלא יהיה) ואהיה מרוכזת רק בעצמי ובתינוקת שתצא בסוף אל המיטה. אסתובב ואקח אותה, ואבכה משמחה ומהקלה ואשים אותה עלי עם הדם ועם הורניקס שלה ואחבק אותה ואניק אותה ואנשק אותה.
ואף אחד לא יחתוך את חבל הטבור ואף אחד לא ילחיץ אותי שהשילייה עדיין לא יצאה. שקט.
וככה נשכב לנו ואוכל את התפוח שהכנתי לי מבעוד מועד ואקח את הפלאפון שהנחתי קרוב אלי מבעוד מועד. אוכל ואצבור כוחות, ואולי גם השילייה תצא בינתיים, בזמנה, ואתקשר לאחד ואספר שיש לו בת שלישית ושיבוא ושיביא את הגדולים.
וארגיש אשמה על שלא היה איתי, יודעת כמה היה רוצה להיות חלק מהלידה של בתו, אבל אשמח שעשיתי משהו כלכך גדול עבור עצמי ועבור הילדה שלי ואשלים עם כאב ההחמצה שלו.
ואחרי שיבואו האהובים שלי נחשוב איך לחתוך את חבל הטבור (איך עושים את זה בעצם?) ובסדר, נסע לבית החולים הקרוב כדי להבדק ולקבל אישור וכדי להרגיע את האחד.
ומייד ניפוץ הפנטזיה- פחד לעשות את זה כי אולי יהיו סיבוכים ומה עם הקטנה ואני נזדקק לטיפול חירום? ואם ארגיש פתאום לבד מדי ויהיה ארוך ואתאווה ליד חמה ולמישהו שיהיה איתי ויגיד לי מילים טובות?
ורוב הסיכויים שהכל יתחיל כשלא אהייה לבד ובכלל- יש חדר טבעי בבית החולים ואולי תהייה מיילדת נהדרת ורגישה ויש משהו מרגיע בלהיות קרובה לטיפול מיידי אם יש צורך ויש לי זכות שלא יעשו בי מה שלא ארצה ואתעקש שהתינוקת תהייה איתי, ובבית החולים אוכל להתרכז רק בתינוקת ונהייה רק שתינו יומיים על המצעים הנקיים של בית החולים, בלי הפרעות, אנוח מהבית ומהמטלות שלו, יטפלו בי ויבדקו אותי ואם אצטרך עזרה אוכל לבקש אותה.
ולעזאזל הפצעים בטוסיק והקולות והצעקות שינבעו ממני, שיקפצו לי כולם!
כמה כתבתי. אולי עכשיו אני מוכנה לדבר האמיתי
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
כתבתי בהפסקות ביומיים האחרונים, בין ותוך כדי הנקות-
בוקרו של ערב יום כיפור. אבא והגדולים הלכו לגן משחקים ואח"כ ילכו לירקן.
אני מול המחשב עם תינוקת מתוקה בת עשרה ימים. היא יונקת ומתחילה להרדם, עדיין ישנה ביום יותר מאשר בלילה. איזה ריח יש לה. היא מתנתקת מהציצי ונשענת לאחור רדומה ומדושנת, מחייכת חיוכים לא רצוניים שממלאים אותי שמחה ורצון. העברתי אותה בטן אל בטן עלי והיא ישנה ומשמיעה קולות קטנים. אני מנשקת אותה על הראש.
מרגישה דחף עצום לכתוב על הלידה, על הימים הראשונים ועל עכשיו. שוב צריכה לצנזר הרבה כדי שלא יזהו אותי, זה עוצר אותי אבל אדלג מעל המשוכה הזו ואכתוב בכל זאת, את מה שאפשר.
עברנו המון.
בסוף ההריון הארווווך הרגשתי כלכך גדולה ונפוחה שלא ידעתי מניין ימצאו לי הכוחות להתמודד עם הלידה, אבל כיוון שהגעתי מאד מבושלת המוטיבציה להיות אחרי היתה רבה והוסיפה לי כח.
הצירים החלו בערב. הילדים היו באותו יום אצל הורי האחד שלי והוא נסע אליהם כדי לקחת אותם אל הורי ללילה, כפי שתכננו לפני.
לא באתי להפרד מהם למרות שכבר התגעגעתי אבל במקום זה היה לי זמן להתקלח בבית, להכין תיק ולהיות קצת לבד- לעכל את המתחיל לקרות.
נסענו לבית החולים כשהצירים עדיין סבירים ומצב הרוח טוב. הלכנו הרבה מחוץ ובתוך בית החולים.
חשבתי שאני רוצה לכתוב את כל סיפור הלידה על כל פרטיו וחלקיו אבל ככל שאנו מתקדמים בסיפור במסדרונות בית החולים אני מרגישה מועקה ורצון להדחיק את מה שהיה
לאחר שלוש לידות אני בהחלט יכולה לסכם כי בית חולים הוא לא מקום ליולדות ובודאי לא בית החולים אליו הגענו (בית החולים בו ילדתי את הגדולים נראה לי עכשיו חלומי לעומת כל שעברתי פה).
אז כדי לא לחוות שוב את כל הכאב מחדש אכתוב בקיצור-
בבית החולים היתה אחות קבלה קרה ועסוקה. בדקה לי פתיחה- 2 וחצי ושלחה אותי להסתובב.
הסתובבנו.. מהר מאד הצירים הפכו כואבים וארוכים. חזרנו ורופאה לא נחמדה בדקה אותי ואמרה שהפתיחה כמעט 3 אצבעות אבל עדיין לא.
מבחינתי לא היה משנה כמה אצבעות מצליחים למדוד אצלי שם. בקשתי שיתנו לי כבר להכנס לחדר לידה כדי שאוכל לעבור את הצירים בשקט ובפרטיות ולא הסכימו.
חפשנו מקום להעביר את הצירים ולא היה. היינו במסדרון עם עוד אנשים.
אחרי שהתחננו למקום פרטי שלחו אותנו למחלקת יולדות לחדר עם יולדות שכבר ילדו.. לא, גם זה לא היה מקום להעביר צירים ואני כבר בכאבים חזקים מאד, נשענת על הקיר, רוצה להוריד חזייה ומכנסיים, לרדת לרצפה, להשמיע קולות, להיות במקום חשוך ופרטי.
במחלקת יולדות בקשתי ביות מלא לאחרי הלידה ולמרות שהתקשרתי לפני לברר בודאות שיש ביות מלא בבית החולים, נאמר לי עכשיו שיקחו לי את התינוקת לאחר הלידה לכמה שעות- לרחיצה, חיסונים וכדי שאוכל לנוח.
זה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע וכשהתעקשתי שהבטיחו לי בטלפון אחרת אמרה לי האחות- גברת, מה שבטלפון זה לא מה שבאמת, זה מה שיש ואת צריכה לחשוב על התינוק שלך ולא רק על עצמך שאת רוצה להיות איתו... !!!
מה?
טוב, כל זה ועוד קורה באמצע צירים כואבים ואני מתחילה לבכות ואומרת לאחד- בו נסע לבית חולים אחר או הביתה ובאותה נשימה מבינה שלא אצליח להגיע לאוטו ושאני כבר בלידה פעילה.
חזרנו לקבלה ועדיין לא רצו להכניס אותי לחדר לידה לפני בדיקת פתיחה. נכנסתי לעשות פיפי בשרותים קטנים ולא יצאתי- התחלתי להעביר שם את הצירים בפרטיות- כלכך הייתי צריכה מקום רק שלי.
בינתיים האחד מצא אחות נחמדה ושכנע אותה להכניס אותנו לחדר הלידה.
אני מדלגת על הרבה עימותים שהיו בדרך עם הצוות (למרות שהיינו נחמדים ושקטים)- לא רוצה להזכר.
נכנסנו סוף סוף לחדר לידה פרטי וחשוך ומייד הרגשתי טוב יותר.
פרסתי שמיכה על הרצפה, הורדתי חזייה ומכנסיים, נשענתי על כדור פיזיו והתחלתי להתכנס פנימה ולקבל את הצירים כמו שמגיע להם להתקבל.
אז נכנסה מיילדת קרה ורשמית ושוב נעצבתי עד שכמה דקות אח"כ הגיעה מיילדת אחרת ואמרה שהיא תהייה איתנו בלידה (בדיעבד הסתבר לי שהאחד הגיבור שלי הלך ובקש שהמיילדת הראשונה לא תהייה איתנו והחליפו אותה למישהי מעט פחות קרה..)
בקשתי ללדת על שש על המיטה והמיילדת הסכימה.
הלידה היתה קשה וכואבת ובמהלכה המיילדת אמנם "הלכה" עם כל מה שבקשתי ונראתה מקצועית אבל לא ממש תמכה ולא אמרה מילים טובות. במשך כשלוש שעות הרגשתי שאני נשרפת מרוב כאב. בתחילת הלידה התחלתי עם קולות של שששש... שמאד עזרו ועם לחיצות של האחד על הגב אבל כבר בשעה השנייה זה היה כמו כוסות רוח למת ועברתי לשאגות איומות של חיה פצועה ולאמירות (שעכשיו נראות לי משעשעות אבל באותן שעות היו רציניות וכנות)- אני הולכת הביתה, למה אף אחד לא עוזר לי? תעזרו לי בבקשה.. סליחה שאני צועקת, סליחה על הרעש..
ולבסוף הלחיצות, כשאני כבר כולי מזיעה ומותשת, קשה כמו שום דבר אחר והתינוקת שלי יוצאת- כחולה ומקומטת. איזו שמחה והקלה. נגמר.
לבקשתי השאירו את חבל הטבור פועם עוד זמן מה והניחו עלי את התינוקת.
אח"כ בקשתי שלא יקחו אותה ממני ולא ירחצו אבל היא היתה כחולה וקרה ושכנעו אותי שהיא חייבת חימום מלאכותי ונפרדנו. בקשתי מהאחד שלא יעזוב אותה לרגע ושלא יתנו סימילאק ונשארתי לבד.
מהרגע הזה כל הזמן בקשתי את התינוקת (אחרי שכבר הוציאו אותה מהחימום ונאמר לי שהיא בסדר) אבל כל הזמן אמרו לי עוד מעט, כשתעלי למחלקה.
בינתיים היא ישנה והאחד שמר עליה.
אני מדלגת פה על הרבה פרטים שכללו מראה נוראי של התינוקיה- פלורוסנטים והמון תינוקות בוכים, אחיות לא נעימות, חדר עם שרותים לא נקיים והצמדות אין סופית לזכות שלי להצמד לתינוקת שלי ולא לתת אותה לתינוקיה לכל הבדיקות.
הרגשתי שאני עוף מוזר במחלקה. כל היולדות מסרו את התינוקות שלהן לתינוקיה וכשראו אותי מסתובבת עם התינוקת אמרו- מה, מותר כבר לקחת אותם?
אמרתי- אלו התינוקות שלכן, בטח שמותר, אבל הן לא הבינו מה אני רוצה..
האחיות בתינוקיה אמרו שתינוקות בוכים ולא צריכים מיד להרים אותם, שאני עושה עוול לתינוקת שלי כי אני לא נחה בלעדיה ולא רוחצת אותה. שאלתי אותן איך הן לא מבינות שאני פשוט רוצה להיות עם התינוקת שלי ושרק כך אוכל לנוח ולהרגיש טוב. שאני יודעת שהן עובדות קשה ושאני לא רוצה להפריע- להיפך- רוצה לטפל בתינוקת שלי בעצמי..
הסתכלו עלי כעל משוגעת.. לא האמנתי שבורות וחוסר רגישות כזו לגבי תינוקות עדיין קיימים בימינו. כמה מאכזב.
השתחררנו מוקדם מבית החולים והגענו הביתה.
ביומיים הראשונים התינוקת כל הזמן ינקה בכתה והתפתלה מכאבים. לקחנו אותה לרופא שאמר לי שאני מניקה יותר מדי.. אז גם רופא צריך להחליף.. כל יום שעובר מאז היא מתחזקת, מסתגלת לעולם ומרגישה יותר טוב למרות ההנקות שלי..
מצב רוחי בימים הראשונים התנדנד, בדיוק ע"פ קלישאות ההורמונים, ממצב רוח טוב ואופורי על שעברנו את הכל ושהתינוקת ואנחנו בריאים ושלמים, הכרת תודה על כל הטוב שיש לי, לבין מתח וחרדה, הזכרות בכמה קושי מאמץ ואינטנסיביות דורשת תינוקת קטנה.
היום, שבועיים אחרי, ואני כבר מרגישה הרבה יותר טוב.
הילדים הגדולים לומדים להכיר את היצור הקטן שבוכה יונק וישן- אחותם הקטנה והם מקבלים אותה יפה.
אני כבר רגילה מחדש להנקות האין סופיות ונהנת מהמשקל ומהנפיחות שלי שירדו פלאים ומהמשקל העולה ומחזק את התינוקת שלנו.
אני ישנה יותר בלילה.
מאז הלידה אני אוכלת פחות ויותר בריא והידיעה שאני שומרת על עצמי נותנת עוד ערך לתקופה המשוגעת הזו של פוסט הלידה.
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל מי שעבר פה בסביבה
@}
בוקרו של ערב יום כיפור. אבא והגדולים הלכו לגן משחקים ואח"כ ילכו לירקן.
אני מול המחשב עם תינוקת מתוקה בת עשרה ימים. היא יונקת ומתחילה להרדם, עדיין ישנה ביום יותר מאשר בלילה. איזה ריח יש לה. היא מתנתקת מהציצי ונשענת לאחור רדומה ומדושנת, מחייכת חיוכים לא רצוניים שממלאים אותי שמחה ורצון. העברתי אותה בטן אל בטן עלי והיא ישנה ומשמיעה קולות קטנים. אני מנשקת אותה על הראש.
מרגישה דחף עצום לכתוב על הלידה, על הימים הראשונים ועל עכשיו. שוב צריכה לצנזר הרבה כדי שלא יזהו אותי, זה עוצר אותי אבל אדלג מעל המשוכה הזו ואכתוב בכל זאת, את מה שאפשר.
עברנו המון.
בסוף ההריון הארווווך הרגשתי כלכך גדולה ונפוחה שלא ידעתי מניין ימצאו לי הכוחות להתמודד עם הלידה, אבל כיוון שהגעתי מאד מבושלת המוטיבציה להיות אחרי היתה רבה והוסיפה לי כח.
הצירים החלו בערב. הילדים היו באותו יום אצל הורי האחד שלי והוא נסע אליהם כדי לקחת אותם אל הורי ללילה, כפי שתכננו לפני.
לא באתי להפרד מהם למרות שכבר התגעגעתי אבל במקום זה היה לי זמן להתקלח בבית, להכין תיק ולהיות קצת לבד- לעכל את המתחיל לקרות.
נסענו לבית החולים כשהצירים עדיין סבירים ומצב הרוח טוב. הלכנו הרבה מחוץ ובתוך בית החולים.
חשבתי שאני רוצה לכתוב את כל סיפור הלידה על כל פרטיו וחלקיו אבל ככל שאנו מתקדמים בסיפור במסדרונות בית החולים אני מרגישה מועקה ורצון להדחיק את מה שהיה
לאחר שלוש לידות אני בהחלט יכולה לסכם כי בית חולים הוא לא מקום ליולדות ובודאי לא בית החולים אליו הגענו (בית החולים בו ילדתי את הגדולים נראה לי עכשיו חלומי לעומת כל שעברתי פה).
אז כדי לא לחוות שוב את כל הכאב מחדש אכתוב בקיצור-
בבית החולים היתה אחות קבלה קרה ועסוקה. בדקה לי פתיחה- 2 וחצי ושלחה אותי להסתובב.
הסתובבנו.. מהר מאד הצירים הפכו כואבים וארוכים. חזרנו ורופאה לא נחמדה בדקה אותי ואמרה שהפתיחה כמעט 3 אצבעות אבל עדיין לא.
מבחינתי לא היה משנה כמה אצבעות מצליחים למדוד אצלי שם. בקשתי שיתנו לי כבר להכנס לחדר לידה כדי שאוכל לעבור את הצירים בשקט ובפרטיות ולא הסכימו.
חפשנו מקום להעביר את הצירים ולא היה. היינו במסדרון עם עוד אנשים.
אחרי שהתחננו למקום פרטי שלחו אותנו למחלקת יולדות לחדר עם יולדות שכבר ילדו.. לא, גם זה לא היה מקום להעביר צירים ואני כבר בכאבים חזקים מאד, נשענת על הקיר, רוצה להוריד חזייה ומכנסיים, לרדת לרצפה, להשמיע קולות, להיות במקום חשוך ופרטי.
במחלקת יולדות בקשתי ביות מלא לאחרי הלידה ולמרות שהתקשרתי לפני לברר בודאות שיש ביות מלא בבית החולים, נאמר לי עכשיו שיקחו לי את התינוקת לאחר הלידה לכמה שעות- לרחיצה, חיסונים וכדי שאוכל לנוח.
זה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע וכשהתעקשתי שהבטיחו לי בטלפון אחרת אמרה לי האחות- גברת, מה שבטלפון זה לא מה שבאמת, זה מה שיש ואת צריכה לחשוב על התינוק שלך ולא רק על עצמך שאת רוצה להיות איתו... !!!
מה?
טוב, כל זה ועוד קורה באמצע צירים כואבים ואני מתחילה לבכות ואומרת לאחד- בו נסע לבית חולים אחר או הביתה ובאותה נשימה מבינה שלא אצליח להגיע לאוטו ושאני כבר בלידה פעילה.
חזרנו לקבלה ועדיין לא רצו להכניס אותי לחדר לידה לפני בדיקת פתיחה. נכנסתי לעשות פיפי בשרותים קטנים ולא יצאתי- התחלתי להעביר שם את הצירים בפרטיות- כלכך הייתי צריכה מקום רק שלי.
בינתיים האחד מצא אחות נחמדה ושכנע אותה להכניס אותנו לחדר הלידה.
אני מדלגת על הרבה עימותים שהיו בדרך עם הצוות (למרות שהיינו נחמדים ושקטים)- לא רוצה להזכר.
נכנסנו סוף סוף לחדר לידה פרטי וחשוך ומייד הרגשתי טוב יותר.
פרסתי שמיכה על הרצפה, הורדתי חזייה ומכנסיים, נשענתי על כדור פיזיו והתחלתי להתכנס פנימה ולקבל את הצירים כמו שמגיע להם להתקבל.
אז נכנסה מיילדת קרה ורשמית ושוב נעצבתי עד שכמה דקות אח"כ הגיעה מיילדת אחרת ואמרה שהיא תהייה איתנו בלידה (בדיעבד הסתבר לי שהאחד הגיבור שלי הלך ובקש שהמיילדת הראשונה לא תהייה איתנו והחליפו אותה למישהי מעט פחות קרה..)
בקשתי ללדת על שש על המיטה והמיילדת הסכימה.
הלידה היתה קשה וכואבת ובמהלכה המיילדת אמנם "הלכה" עם כל מה שבקשתי ונראתה מקצועית אבל לא ממש תמכה ולא אמרה מילים טובות. במשך כשלוש שעות הרגשתי שאני נשרפת מרוב כאב. בתחילת הלידה התחלתי עם קולות של שששש... שמאד עזרו ועם לחיצות של האחד על הגב אבל כבר בשעה השנייה זה היה כמו כוסות רוח למת ועברתי לשאגות איומות של חיה פצועה ולאמירות (שעכשיו נראות לי משעשעות אבל באותן שעות היו רציניות וכנות)- אני הולכת הביתה, למה אף אחד לא עוזר לי? תעזרו לי בבקשה.. סליחה שאני צועקת, סליחה על הרעש..
ולבסוף הלחיצות, כשאני כבר כולי מזיעה ומותשת, קשה כמו שום דבר אחר והתינוקת שלי יוצאת- כחולה ומקומטת. איזו שמחה והקלה. נגמר.
לבקשתי השאירו את חבל הטבור פועם עוד זמן מה והניחו עלי את התינוקת.
אח"כ בקשתי שלא יקחו אותה ממני ולא ירחצו אבל היא היתה כחולה וקרה ושכנעו אותי שהיא חייבת חימום מלאכותי ונפרדנו. בקשתי מהאחד שלא יעזוב אותה לרגע ושלא יתנו סימילאק ונשארתי לבד.
מהרגע הזה כל הזמן בקשתי את התינוקת (אחרי שכבר הוציאו אותה מהחימום ונאמר לי שהיא בסדר) אבל כל הזמן אמרו לי עוד מעט, כשתעלי למחלקה.
בינתיים היא ישנה והאחד שמר עליה.
אני מדלגת פה על הרבה פרטים שכללו מראה נוראי של התינוקיה- פלורוסנטים והמון תינוקות בוכים, אחיות לא נעימות, חדר עם שרותים לא נקיים והצמדות אין סופית לזכות שלי להצמד לתינוקת שלי ולא לתת אותה לתינוקיה לכל הבדיקות.
הרגשתי שאני עוף מוזר במחלקה. כל היולדות מסרו את התינוקות שלהן לתינוקיה וכשראו אותי מסתובבת עם התינוקת אמרו- מה, מותר כבר לקחת אותם?
אמרתי- אלו התינוקות שלכן, בטח שמותר, אבל הן לא הבינו מה אני רוצה..
האחיות בתינוקיה אמרו שתינוקות בוכים ולא צריכים מיד להרים אותם, שאני עושה עוול לתינוקת שלי כי אני לא נחה בלעדיה ולא רוחצת אותה. שאלתי אותן איך הן לא מבינות שאני פשוט רוצה להיות עם התינוקת שלי ושרק כך אוכל לנוח ולהרגיש טוב. שאני יודעת שהן עובדות קשה ושאני לא רוצה להפריע- להיפך- רוצה לטפל בתינוקת שלי בעצמי..
הסתכלו עלי כעל משוגעת.. לא האמנתי שבורות וחוסר רגישות כזו לגבי תינוקות עדיין קיימים בימינו. כמה מאכזב.
השתחררנו מוקדם מבית החולים והגענו הביתה.
ביומיים הראשונים התינוקת כל הזמן ינקה בכתה והתפתלה מכאבים. לקחנו אותה לרופא שאמר לי שאני מניקה יותר מדי.. אז גם רופא צריך להחליף.. כל יום שעובר מאז היא מתחזקת, מסתגלת לעולם ומרגישה יותר טוב למרות ההנקות שלי..
מצב רוחי בימים הראשונים התנדנד, בדיוק ע"פ קלישאות ההורמונים, ממצב רוח טוב ואופורי על שעברנו את הכל ושהתינוקת ואנחנו בריאים ושלמים, הכרת תודה על כל הטוב שיש לי, לבין מתח וחרדה, הזכרות בכמה קושי מאמץ ואינטנסיביות דורשת תינוקת קטנה.
היום, שבועיים אחרי, ואני כבר מרגישה הרבה יותר טוב.
הילדים הגדולים לומדים להכיר את היצור הקטן שבוכה יונק וישן- אחותם הקטנה והם מקבלים אותה יפה.
אני כבר רגילה מחדש להנקות האין סופיות ונהנת מהמשקל ומהנפיחות שלי שירדו פלאים ומהמשקל העולה ומחזק את התינוקת שלנו.
אני ישנה יותר בלילה.
מאז הלידה אני אוכלת פחות ויותר בריא והידיעה שאני שומרת על עצמי נותנת עוד ערך לתקופה המשוגעת הזו של פוסט הלידה.
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל מי שעבר פה בסביבה
@}
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
יואווווו, מזל טוב!!!!!!!!!!!!
כמה משמח!
כמה מצער לשמוע על חוויות בית החולים וכמה משמח לשמוע איך עברת הכל בגבורה ובאומץ!
שתהיה שנה נהדרת והמון המון נחת ושמחה ובריאות לכולכם!
כמה משמח!
כמה מצער לשמוע על חוויות בית החולים וכמה משמח לשמוע איך עברת הכל בגבורה ובאומץ!
שתהיה שנה נהדרת והמון המון נחת ושמחה ובריאות לכולכם!
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
תודה רבה גוונים- שימחת אותי!
שתהיה לך שנה טובה מלאת אושר והגשמת חלומות
שתהיה לך שנה טובה מלאת אושר והגשמת חלומות
-
אום_שלום*
- הודעות: 1134
- הצטרפות: 15 ינואר 2006, 19:11
- דף אישי: הדף האישי של אום_שלום*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
וואו יקירה! מזל טוב.
כל כך התאים לי לקרוא עכשיו את הדברים שכתבת.
אני בסוף תשיעי וגם חושבת כל מיני מחשבות וחווה כל מיני תחושות של ריחוק וחוסר סבלנות ולפעמים שמחה וקלילות.
מרגישה שהילדה הגדולה שלי (שהיא בעצם די קטנה) מרגישה את השינוי המתקרב וגם לה יש פרידות יותר קשות בבוקר או שלוקח יותר זמן להרדם.
מדהים אותי שלא משנה כמה הלידה כנראה קרובה אי אפשר באמת להבין את זה שאוטוטו זה קורה.
ההתמודדות עם הממסד הרפואי נקראת לי באמת נורא מתסכלת. אוף, מעציב אותי כל פעם מחדש לשמוע סיפורים על האטימות והטמטום בחדרי הלידה ובמחלקות.
גאה בך ושולחת חיבוק
כל כך התאים לי לקרוא עכשיו את הדברים שכתבת.
אני בסוף תשיעי וגם חושבת כל מיני מחשבות וחווה כל מיני תחושות של ריחוק וחוסר סבלנות ולפעמים שמחה וקלילות.
מרגישה שהילדה הגדולה שלי (שהיא בעצם די קטנה) מרגישה את השינוי המתקרב וגם לה יש פרידות יותר קשות בבוקר או שלוקח יותר זמן להרדם.
מדהים אותי שלא משנה כמה הלידה כנראה קרובה אי אפשר באמת להבין את זה שאוטוטו זה קורה.
ההתמודדות עם הממסד הרפואי נקראת לי באמת נורא מתסכלת. אוף, מעציב אותי כל פעם מחדש לשמוע סיפורים על האטימות והטמטום בחדרי הלידה ובמחלקות.
גאה בך ושולחת חיבוק
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
ואו! עכשיו התעדכנתי בבת אחת בחוויות סוף ההריון ובלידה שלך.
המון המון מזל טוב!!!!
מבאס הסיפור על הבית חולים, לדעת שיש עדיין בורות וחשיכה כזו...
אבל משמח לקרוא שאת בטוב וכולכם בבית
שפע חלב ופוסט קל
המון המון מזל טוב!!!!
מבאס הסיפור על הבית חולים, לדעת שיש עדיין בורות וחשיכה כזו...
אבל משמח לקרוא שאת בטוב וכולכם בבית
שפע חלב ופוסט קל
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
תודה לשתיכן חברות! ואום שלום יקרה מאחלת לך לידה טובה וימים ראשונים קלים (למרות שהתינוקת שלנו כבר שבועיים וחצי בעולם זה עדיין לא נקלט שהיא באמת כאן P-: ).
אני רוצה לכתוב שקשה לי אבל קשה לי לכתוב את זה..
כל הזמן מרגישה שעלי להודות על מה שיש, שבעצם הכל תלוי באיך אסתכל על הדברים ושהקושי הוא רק בחוסר הקבלה שלי ולא במציאות עצמה.
בסדר, יודעת כבר שמותר לקטר אבל כמה בזבוז יש בזה ותחושה שבעצם אף פעם לא אהיה מרוצה-
בסוף ההריון- רציתי רק להיות כבר עם התינוקת בידיים ושתצא בריאה ושלמה, לא להיות יותר נפוחה ומסורבלת, לעבור את הלידה.
בימים הראשונים קיוויתי שנהייה כבר שבועיים אחרי ורק לא להיות שוב בדכאון.
ועכשיו, מייחלת שתחייך כבר, שתגדל, שתהיה כבר בת שנתיים..
והיא פה, ברגע הזה. ועם כל הקושי (בעיקר ההנקות האין סופיות ואיבוד החופש שלי) הימים האלה לא ישובו וכדאי להיות בהם, להיות איתה, לראות את השינויים היומיומיים שהיא עוברת, לצלם אותה..
לקבל את הקושי, לא להבהל ממנו ולברך על הטוב.
אבל היום הייתי עם שלושתם לבד (עד 14 כשנשברתי והתקשרתי לאבא שיחזור מהעבודה) והשעות היו ארוכות ארוכות..
הגדולים מקסימים אבל הקטנה ינקה המון ולא הצליחה להרדם, נהיתה עצבנית על הציצי וכל פעם כשנרדמה התעוררה אחרי שהנחתי אותה ושוב- הנקות..
ניסיתי מנשא ולא עזר ובינתיים יש שני קטנטנים גדולים להאכיל ולחבק ולנגב את הטוסיק, להוריד מהכסא, להעלות לכסא, להביא דברים, לעזור, לשחק יחד, לשמוע ולראות אותם.
אבל מאוחר יותר, כשהאחד הגיע, הוא לקח את הגדולים לאיזו פעילות של חוה"מ בגינה ושמחתי בשבילם. יצאתי עם הקטנה לקניות בסופר, שתינו נשמנו אויר ונרגענו, היא נרדמה במנשא ואני הצלחתי לעשות קניות ולהרגיש מעט נורמליות.
אבל.. כשהגדולים חזרו שמעתי מהבית למעלה שהבינוני צורח ונזכרתי כמה קשה וכמה דאגות אני דואגת לכולם (למשל זה שהבינוני לאחרונה לא מצליח לישון בצהריים ונרגן מאד כל אח"צ-ערב ואני דואגת שהוא עדיין קטן ושזה עושה לו נזק..) ושהם צריכים מקלחות וארוחת ערב ו..
ואז הקטנטונת דווקא ישנה הרבה ואבא עשה מקלחות והתקלח בעצמו ואני התקלחתי וכולנו היינו נינוחים שוב והגדולים אכלו משהו קטן, צחצחו שיניים ונרדמו.
והקטנה המשיכה לישון ואפילו היו לי שעתיים של ערב לעצמי וגם אח"כ ינקה והמשיכה לישון וישנתי טוב..
אז איך זה שאני בו זמנית כלכך מאושרת וכלכך מיואשת?! |-:
אני רוצה לכתוב שקשה לי אבל קשה לי לכתוב את זה..
כל הזמן מרגישה שעלי להודות על מה שיש, שבעצם הכל תלוי באיך אסתכל על הדברים ושהקושי הוא רק בחוסר הקבלה שלי ולא במציאות עצמה.
בסדר, יודעת כבר שמותר לקטר אבל כמה בזבוז יש בזה ותחושה שבעצם אף פעם לא אהיה מרוצה-
בסוף ההריון- רציתי רק להיות כבר עם התינוקת בידיים ושתצא בריאה ושלמה, לא להיות יותר נפוחה ומסורבלת, לעבור את הלידה.
בימים הראשונים קיוויתי שנהייה כבר שבועיים אחרי ורק לא להיות שוב בדכאון.
ועכשיו, מייחלת שתחייך כבר, שתגדל, שתהיה כבר בת שנתיים..
והיא פה, ברגע הזה. ועם כל הקושי (בעיקר ההנקות האין סופיות ואיבוד החופש שלי) הימים האלה לא ישובו וכדאי להיות בהם, להיות איתה, לראות את השינויים היומיומיים שהיא עוברת, לצלם אותה..
לקבל את הקושי, לא להבהל ממנו ולברך על הטוב.
אבל היום הייתי עם שלושתם לבד (עד 14 כשנשברתי והתקשרתי לאבא שיחזור מהעבודה) והשעות היו ארוכות ארוכות..
הגדולים מקסימים אבל הקטנה ינקה המון ולא הצליחה להרדם, נהיתה עצבנית על הציצי וכל פעם כשנרדמה התעוררה אחרי שהנחתי אותה ושוב- הנקות..
ניסיתי מנשא ולא עזר ובינתיים יש שני קטנטנים גדולים להאכיל ולחבק ולנגב את הטוסיק, להוריד מהכסא, להעלות לכסא, להביא דברים, לעזור, לשחק יחד, לשמוע ולראות אותם.
אבל מאוחר יותר, כשהאחד הגיע, הוא לקח את הגדולים לאיזו פעילות של חוה"מ בגינה ושמחתי בשבילם. יצאתי עם הקטנה לקניות בסופר, שתינו נשמנו אויר ונרגענו, היא נרדמה במנשא ואני הצלחתי לעשות קניות ולהרגיש מעט נורמליות.
אבל.. כשהגדולים חזרו שמעתי מהבית למעלה שהבינוני צורח ונזכרתי כמה קשה וכמה דאגות אני דואגת לכולם (למשל זה שהבינוני לאחרונה לא מצליח לישון בצהריים ונרגן מאד כל אח"צ-ערב ואני דואגת שהוא עדיין קטן ושזה עושה לו נזק..) ושהם צריכים מקלחות וארוחת ערב ו..
ואז הקטנטונת דווקא ישנה הרבה ואבא עשה מקלחות והתקלח בעצמו ואני התקלחתי וכולנו היינו נינוחים שוב והגדולים אכלו משהו קטן, צחצחו שיניים ונרדמו.
והקטנה המשיכה לישון ואפילו היו לי שעתיים של ערב לעצמי וגם אח"כ ינקה והמשיכה לישון וישנתי טוב..
אז איך זה שאני בו זמנית כלכך מאושרת וכלכך מיואשת?! |-:
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
טוב, מודה- קשה לי!
קשה עם האנטנסיביות ואובדן החופש שלי- הקטנטונת יונקת המון ושאר הזמן על הידיים או במנשא, ישנה שינות קצרות, בוכה בכי מר וקורע לב בנסיעות..
וזה קשה במיוחד כשמצב הרוח שלי יורד.
אז נכון, עבר כמעט חודש מהלידה ואני לא בדכאון וזה נהדר, באמת,
אבל.. אוף, מדי פעם אני עצובה ועצבנית ואפילו, אוי, כועסת על עצמי שעשינו את התינוקת המתוקה הזו
מפנטזת שאנחנו רק ארבעה- מטיילים, נוסעים לים, משחקים, לא צפוף באוטו, יש לי זמן לדאוג לענייני הבית, לדאוג לעצמי, להיות בזוג, לישון טוב..
וזה מיותר, אין ספק, הכל ברור וידוע מראש- זה רק משבר קטן וזה חולף, הכל עוד יחזור אלינו ותהיה פה שלווה ונחת.
אבל בינתיים זה המצב ואיך, למרות הקושי, אבחר להיות בשמחה? האם זה אפשרי בכלל?כמה נשים מרגישות בזה הרגע בדיוק כמוני?
ואולי מעבר לפינה מסתתר לו עוד דכאון? אולי כדאי לעלות את מינון הכדורים?
שאלות רבות ללא תשובה ובינתיים מניקה ומניקה ומניקה.....
קשה עם האנטנסיביות ואובדן החופש שלי- הקטנטונת יונקת המון ושאר הזמן על הידיים או במנשא, ישנה שינות קצרות, בוכה בכי מר וקורע לב בנסיעות..
וזה קשה במיוחד כשמצב הרוח שלי יורד.
אז נכון, עבר כמעט חודש מהלידה ואני לא בדכאון וזה נהדר, באמת,
אבל.. אוף, מדי פעם אני עצובה ועצבנית ואפילו, אוי, כועסת על עצמי שעשינו את התינוקת המתוקה הזו
מפנטזת שאנחנו רק ארבעה- מטיילים, נוסעים לים, משחקים, לא צפוף באוטו, יש לי זמן לדאוג לענייני הבית, לדאוג לעצמי, להיות בזוג, לישון טוב..
וזה מיותר, אין ספק, הכל ברור וידוע מראש- זה רק משבר קטן וזה חולף, הכל עוד יחזור אלינו ותהיה פה שלווה ונחת.
אבל בינתיים זה המצב ואיך, למרות הקושי, אבחר להיות בשמחה? האם זה אפשרי בכלל?כמה נשים מרגישות בזה הרגע בדיוק כמוני?
ואולי מעבר לפינה מסתתר לו עוד דכאון? אולי כדאי לעלות את מינון הכדורים?
שאלות רבות ללא תשובה ובינתיים מניקה ומניקה ומניקה.....
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אשר יגורתי בא לי, אני לא מאמינה שזה קורה לי אבל כן- הוא חזר והוא כאן, אני שוב בדכאון.
גם אם אשתמש במילים הכי קשות כדי לתאר את הדבר הזה לא באמת אצליח להעביר את גודל הכאב.
לעזאזל.
הכל נראה שחור שוב, חסר מוצא.
כל התמודדות, גם הקלה שבקלות, נדמת קשה מנשוא.
אני עצובה וחרדה וכל רגע הוא נצח.
אני רוצה למות
מכירה את הדכאון הזה כלכך טוב כך שמבינה לגמרי שהוא שקרי וזמני אבל בכל זאת מאמינה לו- אי אפשר להסביר פסיכוזה..
העליתי את מינון הלוסטרל ל-100 מ"ג.
בקשתי מהבעל שלא ישאיר אותי רגע אחד לבד מעבר לזמנים שאני עם התינוקת-
גם ההתמודדות איתה לבד קשה לי אז כשיש עוד ילד בסביבה זה כבר יותר מדי.
רגשי אשמה על שאני חלשה, רגשי אשמה על שהבעל המקסים שלי צריך שוב לעבור את זה ולא יכול לעבוד כמו שצריך.
צריך לקחת את הילדים מהגנים ואני לא מסוגלת.
הגדולה רוצה אחה"צ ללכת לחברים מהגן או לארח אצלנו ואני לא מסוגלת.
הבית מלוכלך ואין לי זמן או כח לנקות, להכין אוכל..
אני תקועה בתוך עצמי ולא יכולה להשתחרר.
כבולה
כמה שרציתי לידה אחת בלי דכאון אחריה אבל המציאות שוב חוזרת על עצמה.
)':
גם אם אשתמש במילים הכי קשות כדי לתאר את הדבר הזה לא באמת אצליח להעביר את גודל הכאב.
לעזאזל.
הכל נראה שחור שוב, חסר מוצא.
כל התמודדות, גם הקלה שבקלות, נדמת קשה מנשוא.
אני עצובה וחרדה וכל רגע הוא נצח.
אני רוצה למות
מכירה את הדכאון הזה כלכך טוב כך שמבינה לגמרי שהוא שקרי וזמני אבל בכל זאת מאמינה לו- אי אפשר להסביר פסיכוזה..
העליתי את מינון הלוסטרל ל-100 מ"ג.
בקשתי מהבעל שלא ישאיר אותי רגע אחד לבד מעבר לזמנים שאני עם התינוקת-
גם ההתמודדות איתה לבד קשה לי אז כשיש עוד ילד בסביבה זה כבר יותר מדי.
רגשי אשמה על שאני חלשה, רגשי אשמה על שהבעל המקסים שלי צריך שוב לעבור את זה ולא יכול לעבוד כמו שצריך.
צריך לקחת את הילדים מהגנים ואני לא מסוגלת.
הגדולה רוצה אחה"צ ללכת לחברים מהגן או לארח אצלנו ואני לא מסוגלת.
הבית מלוכלך ואין לי זמן או כח לנקות, להכין אוכל..
אני תקועה בתוך עצמי ולא יכולה להשתחרר.
כבולה
כמה שרציתי לידה אחת בלי דכאון אחריה אבל המציאות שוב חוזרת על עצמה.
)':
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
קוראת אותך.
לא כל כך יודעת איך לעודד.
מקווה שיתבהר וישתפר לך הכל ממש ממש בקרוב!
לא כל כך יודעת איך לעודד.
מקווה שיתבהר וישתפר לך הכל ממש ממש בקרוב!
-
אום_שלום*
- הודעות: 1134
- הצטרפות: 15 ינואר 2006, 19:11
- דף אישי: הדף האישי של אום_שלום*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
אוי יקרה
אני שבוע אחרי לידה ויכולה להזדהות עם המון דברים שכתבת. הגעגוע למה שהיה קודם, לנוחות, לשגרה, הקושי להכיל שתי ילדות בו זמנית בבית, הפחד להיות לבד.
אני מזכירה לעצמי שזה רק ההווה, שגם כשהגדולה נולדה היה לי קשה (הרבה יותר מעכשיו) ולקח לי שנה בערך להפסיק להתגעגע לחיים הקודמים ולקבל את השינוי באהבה. ואז כמובן מגיעים עוד שינויים שצריך להסתגל אליהם וחוזר חלילה.
מחזקת אותך מרחוק בהתמודדות שלך ואם יש עודמשהו שאוכל לעזור בו אשמח מאוד.
אני שבוע אחרי לידה ויכולה להזדהות עם המון דברים שכתבת. הגעגוע למה שהיה קודם, לנוחות, לשגרה, הקושי להכיל שתי ילדות בו זמנית בבית, הפחד להיות לבד.
אני מזכירה לעצמי שזה רק ההווה, שגם כשהגדולה נולדה היה לי קשה (הרבה יותר מעכשיו) ולקח לי שנה בערך להפסיק להתגעגע לחיים הקודמים ולקבל את השינוי באהבה. ואז כמובן מגיעים עוד שינויים שצריך להסתגל אליהם וחוזר חלילה.
מחזקת אותך מרחוק בהתמודדות שלך ואם יש עודמשהו שאוכל לעזור בו אשמח מאוד.
-
סבטקסט_כפול*
- הודעות: 1210
- הצטרפות: 09 יוני 2005, 18:20
- דף אישי: הדף האישי של סבטקסט_כפול*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
בתור מישהי שהיה לה דיכאון לאחר לידה אני אומרת,
תשיגי עוזרת לפחות פעם בשבועיים וביביסיטר זמינה.
זה לא קל להשיג אך זה מרגיע את רוב הקושי.
תשיגי עוזרת לפחות פעם בשבועיים וביביסיטר זמינה.
זה לא קל להשיג אך זה מרגיע את רוב הקושי.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
כמה מוזר- היום (שזה בעצם אתמול) היה יום טוב.
קמתי בתחושה כמעט נורמלית והמציאות נראתה הרבה יותר נסבלת ושפויה.
החלטתי לעשות מהר מהר דברים שיעזרו לי כשגל הדכאון ישוב.
אז..
הלכתי לקבוצת אמהות ותינוקות (היה נחמד וחשוב! אלך מעכשיו בכל שבוע)
התחלתי לחפש מישהי שתעזור עם הילדים באופן קבוע והתקשרתי למנקה וקבענו לשבוע הבא (מאד קשה לי לחשוב שמישהו ינקה את הלכלוך שלנו אבל הגיע הזמן להתמודד ולנסות את זה), תודה רבה סבטקסט כפול !
בקשתי מאמי שתקח את הגדולה מהגן ושתבוא להיות איתי זמן מה עם הילדים (בדרך כלל זו מלכודת דבש כי העזרה שלה מלווה בענינים שגם עושים רע אבל אין ברירה- זקוקה כרגע לכל עזרה וזה אכן מאד עזר)
קבעתי עם פסיכיאטרית חדשה (לעוד הרבה זמן אבל גם משהו)
שילמתי חשבונות
ועשיתי את הלא יאומן מבחינתי, הלכתי נגד הפחדים והתקשרתי לאמא של ילדה מהגן של הגדולה וקבעתי אתה שיבואו אלינו מחר (החלטתי להיות אמיתית וספרתי שאני עם תינוקת ושהבית בלאגן אבל רוצים לפגוש אותם ויותר קל שיבואו אלינו. כנות תמיד עובדת והאמא היתה חמודה ואמרה שעניין הבית מוכר לה מאיזשהו מקום ושישמחו לבוא. )
והנה אני כאן. לפנות בוקר. לפני יום חדש.
התינוקת ישנה עלי, מתוקה כזאת.
מחר..
האחד יקח את הגדולים לגנים בבוקר
אני אנסה לנקות ולסדר מעט את הבית בזמנים שהתינוקת נרדמת ולא להלחץ אם ישאר בלאגן..
אמא שלי תחזיר שוב את הגדולה מהגן ואני אחזיר את הבינוני
בקשתי מהאחד לחזור מוקדם יותר מהעבודה, מקווה שהביקור אחה"צ יעבור טוב
גוונים-
לא כל כך יודעת איך לעודד.
מקווה שיתבהר וישתפר לך הכל ממש ממש בקרוב!
עודדת ממש! תודה שכתבת
אום שלום המון מזל טוב להולדת בתך!!!
מחזקת אותך מרחוק בהתמודדות שלך
מחזקת בחזרה ושולחת בחזרה חיבוק גדול והזדהות.
קמתי בתחושה כמעט נורמלית והמציאות נראתה הרבה יותר נסבלת ושפויה.
החלטתי לעשות מהר מהר דברים שיעזרו לי כשגל הדכאון ישוב.
אז..
הלכתי לקבוצת אמהות ותינוקות (היה נחמד וחשוב! אלך מעכשיו בכל שבוע)
התחלתי לחפש מישהי שתעזור עם הילדים באופן קבוע והתקשרתי למנקה וקבענו לשבוע הבא (מאד קשה לי לחשוב שמישהו ינקה את הלכלוך שלנו אבל הגיע הזמן להתמודד ולנסות את זה), תודה רבה סבטקסט כפול !
בקשתי מאמי שתקח את הגדולה מהגן ושתבוא להיות איתי זמן מה עם הילדים (בדרך כלל זו מלכודת דבש כי העזרה שלה מלווה בענינים שגם עושים רע אבל אין ברירה- זקוקה כרגע לכל עזרה וזה אכן מאד עזר)
קבעתי עם פסיכיאטרית חדשה (לעוד הרבה זמן אבל גם משהו)
שילמתי חשבונות
ועשיתי את הלא יאומן מבחינתי, הלכתי נגד הפחדים והתקשרתי לאמא של ילדה מהגן של הגדולה וקבעתי אתה שיבואו אלינו מחר (החלטתי להיות אמיתית וספרתי שאני עם תינוקת ושהבית בלאגן אבל רוצים לפגוש אותם ויותר קל שיבואו אלינו. כנות תמיד עובדת והאמא היתה חמודה ואמרה שעניין הבית מוכר לה מאיזשהו מקום
ושישמחו לבוא. )והנה אני כאן. לפנות בוקר. לפני יום חדש.
התינוקת ישנה עלי, מתוקה כזאת.
מחר..
האחד יקח את הגדולים לגנים בבוקר
אני אנסה לנקות ולסדר מעט את הבית בזמנים שהתינוקת נרדמת ולא להלחץ אם ישאר בלאגן..
אמא שלי תחזיר שוב את הגדולה מהגן ואני אחזיר את הבינוני
בקשתי מהאחד לחזור מוקדם יותר מהעבודה, מקווה שהביקור אחה"צ יעבור טוב
גוונים-
לא כל כך יודעת איך לעודד.
מקווה שיתבהר וישתפר לך הכל ממש ממש בקרוב!
עודדת ממש! תודה שכתבת
אום שלום המון מזל טוב להולדת בתך!!!
מחזקת אותך מרחוק בהתמודדות שלך
מחזקת בחזרה ושולחת בחזרה חיבוק גדול והזדהות.
-
סבטקסט_כפול*
- הודעות: 1210
- הצטרפות: 09 יוני 2005, 18:20
- דף אישי: הדף האישי של סבטקסט_כפול*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
וואו!!!
את מדהימה!
את מדהימה!
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
מאחורי כמה ימים טובים של רוגע והנאה מהתינוקת ומהמשפחה שלי, הדכאון התרחק מעט אבל אם יעיז לחזור רוצה להיות מוכנה לקראתו עם חרבות שלופות.
כולם פה חולים, כולל הקטנה, ואין כמו מחלות לייאש ולהחליש.
אני שומעת את הקושי מתחבא מאחורי החלון, מחכה להזדמנות להתגנב פנימה.
מחשבות חרדה מתחילות להתלחש בתוכי
האוכל במטבח קורא לי לאבד שליטה
מקווה שיהיה בסדר.
התינוקת התעוררה. אביא אותה לפה ואמשיך לכתוב כי הכתיבה היא חרב שלופה.
יונקת. אני עייפה כי בלילה בכל פעם שהקטנה נרדמה היא התעטשה או השתעלה וזה העיר אותה.
סתיו. קריר בבוקר ובערב, חם ביום.
רוצה להמשיך לסדר את בגדי החורף של הילדים- שיתחילו ללבוש בלילה משהו ארוך.
לעשות דברים מועילים זו עוד חרב שלופה, אולי אספיק גם לסדר מעט, לשטוף כלים, לכבס..
ב- 12:30 צריכה להתלבש וללכת לקחת את הבינוני מהגן.
אנסה עכשיו לעבור עם הקטנה למיטה ולנסות לישון מעט. אחזור בקרוב
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
חוזרת לכתוב כדי לסדר דברים בראש.
לבינוני לא טוב בגן. זה הגן הכי טוב שיכולנו למצוא ובכל זאת, אני מבינה אותו...
הוא בן שנתיים וחצי ורוצה, ולדעתי גם צריך, להיות בבית ולא להתמודד עדיין עם חוויות כה מורכבות בלי אמא או אבא.
מתחשק לי להוציא אותו משם ולהשאירו בבית אבל אני חוששת שאם לי ולתינוקת לא יהיה את הבוקר בשקט יחד- אשתגע.
גם ככה אחרי שהגדולים חוזרים מהגנים קשה לי מאד להיות עם שלושתם לבד. אני לא מוצאת עזרה ולתינוקת מגיע זמן שהוא רק שלה.
זו הפעם הראשונה שלי כאמא שאני מרגישה שעלי לוותר על עקרונות חשובים בקשר לילדים, לוותר ולעשות רק את מה שאפשרי וזה מעמד מתסכל.
ואולי בכל זאת נפסיק עם הגן ונמצא פתרון? אולי אתמקד רק בלמצוא עזרה- מישהי שתהייה אתנו הרבה, איך עושים את זה?
ואולי זו רק ההתחלה ועם הזמן הילדון יהנה מהגן? הרי גם לגדולה היה קשה בגן שלה בהתחלה ועכשיו היא פורחת ומאושרת, אבל היא גדולה..
אולי ואולי ואולי..
לבינוני לא טוב בגן. זה הגן הכי טוב שיכולנו למצוא ובכל זאת, אני מבינה אותו...
הוא בן שנתיים וחצי ורוצה, ולדעתי גם צריך, להיות בבית ולא להתמודד עדיין עם חוויות כה מורכבות בלי אמא או אבא.
מתחשק לי להוציא אותו משם ולהשאירו בבית אבל אני חוששת שאם לי ולתינוקת לא יהיה את הבוקר בשקט יחד- אשתגע.
גם ככה אחרי שהגדולים חוזרים מהגנים קשה לי מאד להיות עם שלושתם לבד. אני לא מוצאת עזרה ולתינוקת מגיע זמן שהוא רק שלה.
זו הפעם הראשונה שלי כאמא שאני מרגישה שעלי לוותר על עקרונות חשובים בקשר לילדים, לוותר ולעשות רק את מה שאפשרי וזה מעמד מתסכל.
ואולי בכל זאת נפסיק עם הגן ונמצא פתרון? אולי אתמקד רק בלמצוא עזרה- מישהי שתהייה אתנו הרבה, איך עושים את זה?
ואולי זו רק ההתחלה ועם הזמן הילדון יהנה מהגן? הרי גם לגדולה היה קשה בגן שלה בהתחלה ועכשיו היא פורחת ומאושרת, אבל היא גדולה..
אולי ואולי ואולי..
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
שוב היו כמה ימים יפים ומאתמול שוב שקיעה מחודשת.
הגלגל הענק מסתובב כל הזמן באותו מסלול.
לבינוני כבר טוב בגן, רק היה צריך לחכות בסבלנות וזה קרה.
הקטנטונת גדלה יפה והנה עברנו את המשוכה הראשונית של ההתחלה והיא כבר בת חודש וחצי, מחייכת וצוחקת, ההסתגלות שלה לעולם ושלנו אליה מבוססת יותר.
העוזרת היתה בשבוע שעבר וגיליתי כמה זה נעים ופשוט ואיזה תענוג זה לחזור לבית נקי- תבוא שוב בעוד שבועיים-שלושה.
יכול להיות שמצאתי מישהי נחמדה שתהייה אתנו שלוש פעמים בשבוע בחודש הקרוב- אדבר איתה היום.
יש שעות משפחתיות מאד טובות ומהנות.
יש ערבים נעימים עם האחד כשהקטנים ישנים.
רזיתי ואני מיודדת עם הגוף שלי אחרי הרבה זמן שלא.
יש בהחלט טוב מסביב..
אבל כנראה, בכל זאת, הטיפול האינסופי והסיזיפי ביצור קטן וחסר ישע עושה את שלו וכיוון שאני כלכך תובענית כלפי עצמי כאמא וכיוון שעדיין מסתובבים פה בבית וירוסים ועוברים בין כולנו והסתיו ושעון החורף..
מרגישה כמו עלה נידף ברוח, תלושה, חלשה.
מייחלת לימים טובים מאלה, ימים בהם הנפילות רכות, ימים בהם המרחק בין נפילה לנפילה ארוך יותר.
הגלגל הענק מסתובב כל הזמן באותו מסלול.
לבינוני כבר טוב בגן, רק היה צריך לחכות בסבלנות וזה קרה.
הקטנטונת גדלה יפה והנה עברנו את המשוכה הראשונית של ההתחלה והיא כבר בת חודש וחצי, מחייכת וצוחקת, ההסתגלות שלה לעולם ושלנו אליה מבוססת יותר.
העוזרת היתה בשבוע שעבר וגיליתי כמה זה נעים ופשוט ואיזה תענוג זה לחזור לבית נקי- תבוא שוב בעוד שבועיים-שלושה.
יכול להיות שמצאתי מישהי נחמדה שתהייה אתנו שלוש פעמים בשבוע בחודש הקרוב- אדבר איתה היום.
יש שעות משפחתיות מאד טובות ומהנות.
יש ערבים נעימים עם האחד כשהקטנים ישנים.
רזיתי ואני מיודדת עם הגוף שלי אחרי הרבה זמן שלא.
יש בהחלט טוב מסביב..
אבל כנראה, בכל זאת, הטיפול האינסופי והסיזיפי ביצור קטן וחסר ישע עושה את שלו וכיוון שאני כלכך תובענית כלפי עצמי כאמא וכיוון שעדיין מסתובבים פה בבית וירוסים ועוברים בין כולנו והסתיו ושעון החורף..
מרגישה כמו עלה נידף ברוח, תלושה, חלשה.
מייחלת לימים טובים מאלה, ימים בהם הנפילות רכות, ימים בהם המרחק בין נפילה לנפילה ארוך יותר.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
בסופהשבוע טוב לי ואני שמחה.
אנחנו כולנו יחד, פוגשים גם אחרים- משפחה או חברים ונעים ככה.
יום ראשון מגיע ושוב אני לבד ולא טוב לי, לא מצליחה למצוא שלווה בתוך השקט.
התינוקת מתוקה וחייכנית ואני מתמוגגת ממנה אבל כשהיא לא רגועה, בוכה או מקטרת אני נחלשת.
וגם נהיה חורף, מהר מדי עבורי.
עד שכבר התרגלתי להיות עם התינוקת כשנעים בחוץ- ללכת לטיול עם המנשא, לצאת כמה שיותר
עכשיו גשם וקר, הכל יותר מסורבל ואפור ולבד. צריך להדליק את הדוד כדי לשטוף את הטוסיק ולעשות מקלחת, כל הורדת חיתול והלבשה של כולנו לוקחת יותר זמן, יותר כביסות ובוץ..
מחר פגישה עם פסיכיאטרית חדשה מקופ"ח. מקווה שתהיה נחמדה ושיהיה לה זמן לשמוע ולהבין אותי. אני לא יודעת מה לעשות כדי להרגיש טוב יותר
הקטנה התעוררה..
אנחנו כולנו יחד, פוגשים גם אחרים- משפחה או חברים ונעים ככה.
יום ראשון מגיע ושוב אני לבד ולא טוב לי, לא מצליחה למצוא שלווה בתוך השקט.
התינוקת מתוקה וחייכנית ואני מתמוגגת ממנה אבל כשהיא לא רגועה, בוכה או מקטרת אני נחלשת.
וגם נהיה חורף, מהר מדי עבורי.
עד שכבר התרגלתי להיות עם התינוקת כשנעים בחוץ- ללכת לטיול עם המנשא, לצאת כמה שיותר
עכשיו גשם וקר, הכל יותר מסורבל ואפור ולבד. צריך להדליק את הדוד כדי לשטוף את הטוסיק ולעשות מקלחת, כל הורדת חיתול והלבשה של כולנו לוקחת יותר זמן, יותר כביסות ובוץ..
מחר פגישה עם פסיכיאטרית חדשה מקופ"ח. מקווה שתהיה נחמדה ושיהיה לה זמן לשמוע ולהבין אותי. אני לא יודעת מה לעשות כדי להרגיש טוב יותר
הקטנה התעוררה..
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
כשאני פוגשת אמהות ואנשים אחרים אני מדברת על הקשיים שיש לי מאז הלידה אבל לא על הדכאון.
ואני יודעת, מהצד אני נראית אמא מאושרת ו"קולית" כזו, אמא לשלושה מלאת נסיון רוגע ושמחה.
האם יש אמהות שבאמת לא חוות בשנה הראשונה אחרי הלידה (וגם אחריה כמובן, אבל זה כבר סיפור אחר..) עצב ויאוש?
כי אם אני, שחווה דכאון קשה, נראית רוב הזמן שמחה ושלמה באמהות שלי, אז בודאי יש אמהות ש"סתם" מבואסות ועצובות באיזה יום ולא רואים עליהן.
אולי ממש לידי יושבת עוד אמא שחשה בדיוק כמוני ויכולנו לבכות יחד, לתמוך ולהתמך?!
אבל קל לנו יותר לדבר על הרדמת תינוקות, קשיי הנקה, מנשאים, קשיים טכנים.. הרבה יותר קשה לדבר על עצב קיומי, תהומות, יאוש.
גם נשים בוכות בלילה.. מבוישות..
או ביום, כשהבית מתרוקן מהבעל והילדים הגדולים אם יש, והן נשארות עם תינוקות מלאיי מתיקות וצרכים בלתי נגמרים.
הלואי ויכולנו להתערטל יחד ולפשוט את מחלפות האושר לטובת עירום משותף וטבעי של ריקנות וכאב.
לרקוד יחד בעירום את ריקוד החיים הנוגה.
ואח"כ גם לצחוק יחד, צחוק אמיתי וצלול שמגיע אחרי שהצער השתחרר.
הפסיכיאטרית החדשה גסה מדי עבורי ומלאת אגו. היא דברה ודברה ולא הקשיבה.
לעבור לרופא אחר אפשר רק בסוף הרבעון אז בינתיים אני זוממת למצוא רופאת משפחה טובה ולבקש ממנה מרשמים לכדורים.
ברבעון הבא אמשיך בחיפושיי אחר הפסיכיאטר הטוב דיו..
וגם כתבתי מייל לבי"ח איכילוב. הם עורכים שם מחקר על דכאון אחרי לידה ומעניקים טיפול מסובסד לנחקרות.
הצעתי להם את נסיוני העשיר..
טוב שלפחות יש את האינטרנט להתערטל בו. בכסות השם הבדוי ו/או המרחק אנחנו חושפות ומגלות, מדברות ומשתפות, נפשותינו יוצאות מהחדרים החשוכים ומגיעות ללבבות דואבים אחרים בלחיצת כפתור.
שולחת
ואני יודעת, מהצד אני נראית אמא מאושרת ו"קולית" כזו, אמא לשלושה מלאת נסיון רוגע ושמחה.
האם יש אמהות שבאמת לא חוות בשנה הראשונה אחרי הלידה (וגם אחריה כמובן, אבל זה כבר סיפור אחר..) עצב ויאוש?
כי אם אני, שחווה דכאון קשה, נראית רוב הזמן שמחה ושלמה באמהות שלי, אז בודאי יש אמהות ש"סתם" מבואסות ועצובות באיזה יום ולא רואים עליהן.
אולי ממש לידי יושבת עוד אמא שחשה בדיוק כמוני ויכולנו לבכות יחד, לתמוך ולהתמך?!
אבל קל לנו יותר לדבר על הרדמת תינוקות, קשיי הנקה, מנשאים, קשיים טכנים.. הרבה יותר קשה לדבר על עצב קיומי, תהומות, יאוש.
גם נשים בוכות בלילה.. מבוישות..
או ביום, כשהבית מתרוקן מהבעל והילדים הגדולים אם יש, והן נשארות עם תינוקות מלאיי מתיקות וצרכים בלתי נגמרים.
הלואי ויכולנו להתערטל יחד ולפשוט את מחלפות האושר לטובת עירום משותף וטבעי של ריקנות וכאב.
לרקוד יחד בעירום את ריקוד החיים הנוגה.
ואח"כ גם לצחוק יחד, צחוק אמיתי וצלול שמגיע אחרי שהצער השתחרר.
הפסיכיאטרית החדשה גסה מדי עבורי ומלאת אגו. היא דברה ודברה ולא הקשיבה.
לעבור לרופא אחר אפשר רק בסוף הרבעון אז בינתיים אני זוממת למצוא רופאת משפחה טובה ולבקש ממנה מרשמים לכדורים.
ברבעון הבא אמשיך בחיפושיי אחר הפסיכיאטר הטוב דיו..
וגם כתבתי מייל לבי"ח איכילוב. הם עורכים שם מחקר על דכאון אחרי לידה ומעניקים טיפול מסובסד לנחקרות.
הצעתי להם את נסיוני העשיר..
טוב שלפחות יש את האינטרנט להתערטל בו. בכסות השם הבדוי ו/או המרחק אנחנו חושפות ומגלות, מדברות ומשתפות, נפשותינו יוצאות מהחדרים החשוכים ומגיעות ללבבות דואבים אחרים בלחיצת כפתור.
שולחת
-
קוראת_אותך*
- הודעות: 11
- הצטרפות: 08 מאי 2006, 14:03
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
_הלואי ויכולנו להתערטל יחד ולפשוט את מחלפות האושר לטובת עירום משותף וטבעי של ריקנות וכאב.
לרקוד יחד בעירום את ריקוד החיים הנוגה.
ואח"כ גם לצחוק יחד, צחוק אמיתי וצלול שמגיע אחרי שהצער השתחרר._
כול כך נכון ומדויק גם עבורי, תודה.
אני עם סיפור אחר בכלל, ללא דיכאון,ללא ילדים וללא הרבה דברים אחרים, אבל הפעימה היא אותה פעימה.
@}
לרקוד יחד בעירום את ריקוד החיים הנוגה.
ואח"כ גם לצחוק יחד, צחוק אמיתי וצלול שמגיע אחרי שהצער השתחרר._
כול כך נכון ומדויק גם עבורי, תודה.
אני עם סיפור אחר בכלל, ללא דיכאון,ללא ילדים וללא הרבה דברים אחרים, אבל הפעימה היא אותה פעימה.
@}
-
אל_הלב*
- הודעות: 665
- הצטרפות: 05 מאי 2012, 11:14
- דף אישי: הדף האישי של אל_הלב*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
_הלואי ויכולנו להתערטל יחד ולפשוט את מחלפות האושר לטובת עירום משותף וטבעי של ריקנות וכאב.
לרקוד יחד בעירום את ריקוד החיים הנוגה.
ואח"כ גם לצחוק יחד, צחוק אמיתי וצלול שמגיע אחרי שהצער השתחרר._
מנסה יקרה, מזדהה איתך עם שלל הרגשות המבעיתים של דכאון וחרדה אחרי לידה, אני 9 וחצי חודשים אחרי לידה ראשונה ורק לפני חודש אפשר להגיד שכבר לא חווה סיוט יום יום שעה שעה.
עדיין קשה ויש ימים טובים יותר (היום למנשל היה לי כזה בבאופן מפתיע, אפילו שהקטנה חולה) ויש ימים של פחדים וחרדות ועצב ויאוש וכל הארסנל שתיארת.
אהבתי את הביטוי לחכות לדכאון עם חרבות שלופות.
הלוואי ואגיע למקום שבו מראש כבר יודעת איך להגיב כדי לא להכנס לדאון הזה ולחרדה, כרגע המיומנות משתפרת לא להאמין לקול השטני הזה שתוקף בראש אבל מכיוון שזה ישירות משפיע עלי ]פיזית בכאבים, נורא קשה להלחם בזה.
לאחרונה משתדלת לשחרר ולסמוך על עצמי שגם אם זה יגיע הענן השחור הזה, אעבור אותו והכאב והסיוט יחלוף ושוב יהיה שווה לחיות וחשק לעשות דברים.
האם יש אמהות שבאמת לא חוות בשנה הראשונה אחרי הלידה (וגם אחריה כמובן, אבל זה כבר סיפור אחר..) עצב ויאוש?
לי באופן אישי קשה להאמין שיש כאלו, יש כמובן גוונים ודרגות שהקשות יותר ממש מוגדרות כדראון וחרדות אבל מאמינה שכל אחת חווה קשיים מאתגרים מנשוא בשנה הראשונה.
לפעמים שואל את עצמי למה דווקא אני חטפתי אותה כל כך חזק, אבל בעקבות הטיפול הפסיכולוגי כבר יודעת שיש לכך הרבה סיבות וטראומות שצריך לפרק לאט לאט.
את באמת כבר מנוסה ואני אומרת לך שאפו, אחרי 3 לידות, עברת כבר דכאונות ואת היום הברה יותר חזקה.
נכון שכרגע את רק אחרי לידה אז הכל עדיין מאוד שברירי, אבל תראי כמה כוחות יש לך וכמה עברת וכמה החכמת.
כל הכבוד.
הלוואי ואצליח לרצות באמת בלי לפחד מהקושי, ללדת שוב. כרגע זה עוד נראה רחוק.
שולחת חיבוק גדול, את לא לבד, גם אני מרגישה כמוך חלק נכבד מהזמן וגם אני נראת מאוד רגילה ושמחה מבחוץ לעין בלתי מזוינת.
אי אפשר כל היום להסתובב ולקטר לכל העולם (למרות שזה מה שעשיתי בחצי שנה הראשונה...), ומנסים לחיות את השגרה בלי לתת לדכאון משקל אינסופי, כך שיש אנשים שלא יודעים בכלל מה עובר בפנים, וזה בסדר.
מה שחשוב שיהיה עם מי לחלוק את הקושי והכאב, עם חברות ועם אמהות שגם חוות דכאון אחרי לידה.
תשמרי על עצמך
לרקוד יחד בעירום את ריקוד החיים הנוגה.
ואח"כ גם לצחוק יחד, צחוק אמיתי וצלול שמגיע אחרי שהצער השתחרר._
מנסה יקרה, מזדהה איתך עם שלל הרגשות המבעיתים של דכאון וחרדה אחרי לידה, אני 9 וחצי חודשים אחרי לידה ראשונה ורק לפני חודש אפשר להגיד שכבר לא חווה סיוט יום יום שעה שעה.
עדיין קשה ויש ימים טובים יותר (היום למנשל היה לי כזה בבאופן מפתיע, אפילו שהקטנה חולה) ויש ימים של פחדים וחרדות ועצב ויאוש וכל הארסנל שתיארת.
אהבתי את הביטוי לחכות לדכאון עם חרבות שלופות.
הלוואי ואגיע למקום שבו מראש כבר יודעת איך להגיב כדי לא להכנס לדאון הזה ולחרדה, כרגע המיומנות משתפרת לא להאמין לקול השטני הזה שתוקף בראש אבל מכיוון שזה ישירות משפיע עלי ]פיזית בכאבים, נורא קשה להלחם בזה.
לאחרונה משתדלת לשחרר ולסמוך על עצמי שגם אם זה יגיע הענן השחור הזה, אעבור אותו והכאב והסיוט יחלוף ושוב יהיה שווה לחיות וחשק לעשות דברים.
האם יש אמהות שבאמת לא חוות בשנה הראשונה אחרי הלידה (וגם אחריה כמובן, אבל זה כבר סיפור אחר..) עצב ויאוש?
לי באופן אישי קשה להאמין שיש כאלו, יש כמובן גוונים ודרגות שהקשות יותר ממש מוגדרות כדראון וחרדות אבל מאמינה שכל אחת חווה קשיים מאתגרים מנשוא בשנה הראשונה.
לפעמים שואל את עצמי למה דווקא אני חטפתי אותה כל כך חזק, אבל בעקבות הטיפול הפסיכולוגי כבר יודעת שיש לכך הרבה סיבות וטראומות שצריך לפרק לאט לאט.
את באמת כבר מנוסה ואני אומרת לך שאפו, אחרי 3 לידות, עברת כבר דכאונות ואת היום הברה יותר חזקה.
נכון שכרגע את רק אחרי לידה אז הכל עדיין מאוד שברירי, אבל תראי כמה כוחות יש לך וכמה עברת וכמה החכמת.
כל הכבוד.
הלוואי ואצליח לרצות באמת בלי לפחד מהקושי, ללדת שוב. כרגע זה עוד נראה רחוק.
שולחת חיבוק גדול, את לא לבד, גם אני מרגישה כמוך חלק נכבד מהזמן וגם אני נראת מאוד רגילה ושמחה מבחוץ לעין בלתי מזוינת.
אי אפשר כל היום להסתובב ולקטר לכל העולם (למרות שזה מה שעשיתי בחצי שנה הראשונה...), ומנסים לחיות את השגרה בלי לתת לדכאון משקל אינסופי, כך שיש אנשים שלא יודעים בכלל מה עובר בפנים, וזה בסדר.
מה שחשוב שיהיה עם מי לחלוק את הקושי והכאב, עם חברות ועם אמהות שגם חוות דכאון אחרי לידה.
תשמרי על עצמך
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
תודה לך אל הלב מקסימה, חיממת את ליבי.
לאחרונה משתדלת לשחרר ולסמוך על עצמי שגם אם זה יגיע הענן השחור הזה, אעבור אותו והכאב והסיוט יחלוף ושוב יהיה שווה לחיות וחשק לעשות דברים
ברגעים הטובים (שבאמת מפתיעים כל פעם מחדש), כשאני שמחה ושוב רואה את היופי בחיים, כשהכל נראה פשוט יותר, אני מנסה להטמין בתוכי את התחושה שהכל בסדר כדי שאוכל להשתמש בה בזמני השקיעות. אני אומרת לעצמי- הנה, יש כאן הוכחה שהכל בעצם בסדר למרות הקשיים ושהדכאון חולף ושקרי, תזכרי את זה.
ואז, כשהמרה השחורה מגיעה אני שולפת את המשפט הזה והוא מרגיע אותי מעט אבל גם מעלה תמיד, זה ממש בלתי נמנע, את המחשבה העצובה שהטעות היתה בשמחה ובקלילות ושהאמת היא שהמציאות בלתי אפשרית
בן זוגי היקר מציל אותי מצלילות לעומק מסוכן מדי והוא הקול השפוי שמחזיר אותי לפני המים, הקול שלי עדיין לא מספיק חזק כדי להשפיע בעוצמה, אבל, כמו שכתבת- המיומנות משתפרת ואסור לוותר.
לאחרונה משתדלת לשחרר ולסמוך על עצמי שגם אם זה יגיע הענן השחור הזה, אעבור אותו והכאב והסיוט יחלוף ושוב יהיה שווה לחיות וחשק לעשות דברים
ברגעים הטובים (שבאמת מפתיעים כל פעם מחדש), כשאני שמחה ושוב רואה את היופי בחיים, כשהכל נראה פשוט יותר, אני מנסה להטמין בתוכי את התחושה שהכל בסדר כדי שאוכל להשתמש בה בזמני השקיעות. אני אומרת לעצמי- הנה, יש כאן הוכחה שהכל בעצם בסדר למרות הקשיים ושהדכאון חולף ושקרי, תזכרי את זה.
ואז, כשהמרה השחורה מגיעה אני שולפת את המשפט הזה והוא מרגיע אותי מעט אבל גם מעלה תמיד, זה ממש בלתי נמנע, את המחשבה העצובה שהטעות היתה בשמחה ובקלילות ושהאמת היא שהמציאות בלתי אפשרית
בן זוגי היקר מציל אותי מצלילות לעומק מסוכן מדי והוא הקול השפוי שמחזיר אותי לפני המים, הקול שלי עדיין לא מספיק חזק כדי להשפיע בעוצמה, אבל, כמו שכתבת- המיומנות משתפרת ואסור לוותר.
-
אל_הלב*
- הודעות: 665
- הצטרפות: 05 מאי 2012, 11:14
- דף אישי: הדף האישי של אל_הלב*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
המחשבה העצובה שהטעות היתה בשמחה ובקלילות ושהאמת היא שהמציאות בלתי אפשרית
כן זה טריקי העניין הזה... צריך להפנים שגם המחשבה הספקנית הזו היא שטן ושקרית. וזה קשה כי באותם רגעים זה מרגיש כל כך רע, שאיך זה ישתנה פתאום. אבל זה משתנה, משתדלת לזכור שהדבר הכי קבוע בחיים האלה זה שאני בשינוי מתמיד. ואחרי כל נפילה תבוא עליה, וגם להפך...
בן זוגי היקר מציל אותי מצלילות לעומק מסוכן מדי והוא הקול השפוי שמחזיר אותי לפני המים, הקול שלי עדיין לא מספיק חזק כדי להשפיע בעוצמה
כייף לך שיש לך בן זוג שמציל אותך, שלי רק שוקע איתי ולכן אסור לי להאחז בו יתר על המידה כי אני מטביעה אותו יחד איתי.
הקול שלך ושלי עדיין לא מספיק חזק אבל הוא קיים, גם אם הוא חבוי לו אי שם בפנים.
כמו שדיברנו, אסור לוותר, לזכור שכל צעד מוביל אותנו קדימה למחר יפה יותר.
וברגעים שלא בחרדה, סתם לא שמחה ומתבאסת מזה, מזכירה לעמי משפט שקראתי פה בעבר של אוריה, שהולך איתי כבר חודשים הלאה:
"עכשיו שורדים, אחר כך מתפנים לשמוח".
כייף לכתוב למישהי שמבינה איך זה מרגיש באמת.
כן זה טריקי העניין הזה... צריך להפנים שגם המחשבה הספקנית הזו היא שטן ושקרית. וזה קשה כי באותם רגעים זה מרגיש כל כך רע, שאיך זה ישתנה פתאום. אבל זה משתנה, משתדלת לזכור שהדבר הכי קבוע בחיים האלה זה שאני בשינוי מתמיד. ואחרי כל נפילה תבוא עליה, וגם להפך...
בן זוגי היקר מציל אותי מצלילות לעומק מסוכן מדי והוא הקול השפוי שמחזיר אותי לפני המים, הקול שלי עדיין לא מספיק חזק כדי להשפיע בעוצמה
כייף לך שיש לך בן זוג שמציל אותך, שלי רק שוקע איתי ולכן אסור לי להאחז בו יתר על המידה כי אני מטביעה אותו יחד איתי.
הקול שלך ושלי עדיין לא מספיק חזק אבל הוא קיים, גם אם הוא חבוי לו אי שם בפנים.
כמו שדיברנו, אסור לוותר, לזכור שכל צעד מוביל אותנו קדימה למחר יפה יותר.
וברגעים שלא בחרדה, סתם לא שמחה ומתבאסת מזה, מזכירה לעמי משפט שקראתי פה בעבר של אוריה, שהולך איתי כבר חודשים הלאה:
"עכשיו שורדים, אחר כך מתפנים לשמוח".
כייף לכתוב למישהי שמבינה איך זה מרגיש באמת.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
"עכשיו שורדים, אחר כך מתפנים לשמוח".
משפט מצוין כי אני הרבה פעמים גם מרגישה אשמה על זה שאני לא שמחה..
כייף לכתוב למישהי שמבינה איך זה מרגיש באמת
משפט מצוין כי אני הרבה פעמים גם מרגישה אשמה על זה שאני לא שמחה..
כייף לכתוב למישהי שמבינה איך זה מרגיש באמת
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
ילדה שלישית ובכל זאת עולות שוב אותן תהיות ומחשבות..
אני עושה את מה שעשיתי עם הגדולים- מנסה להיות קשובה ולענות על הצרכים של הקטנה אך כמו בפעמים הקודמות, תוהה שמא אני מפספסת משהו..
למה התינוקת שלי יונקת כלכך הרבה? (-אולי אני נותנת יותר מדי..),למה היא לא רוצה מוצץ, עגלה,בקבוק? (-אולי לא ניסיתי מספיק), למה היא ישנה במשך היום רק עלי או במנשא ואם אני מניחה אותה היא מתעוררת? למה בלילה מתעוררת כלכך הרבה? (כי לא לימדתי אותה להרדם בלי ציצי..), למה היא בוכה המון בנסיעות? (-כי היא לא לוקחת מוצץ..), למה נראה שאני עובדת יותר קשה מרוב האמהות? (שמשאירות בקבוק ויוצאות להתאוורר מעט, שאבא אצלן גם מתעורר בלילה לפעמים, שהתינוק שלהן ישן שנת בוקר טובה וצהריים ולילה ויונק כל שעתיים-שלוש..), האם זה טוב לקטנה או שהיה לה טוב יותר לישון יותר, לינוק פחות, לדעת להרגע בעוד דרכים חוץ מציצי?
אני מנחמת את עצמי שזה ממש זמני, שאני עושה את מה שנראה לי הכי טבעי ונכון, שאנחנו לא מבזבזות את הזמן במלחמות ובנסיונות להרגיל, שהקטנה נראית בסה"כ מרוצה, מתקשרת נהדר, מחייכת וצוחקת המון (כמה שזה כיף!!)
אבל אולי אפשר היה את אותו דבר רק עם יותר שעות שינה שלה ושלי?
מי יודע..
והדכאון? הולך ודועך ועכשיו סתם קשה.. /-:
(אבל אני למודת ניסיון ולא רוצה להספיד אותו בטרם עת, יודעת שהוא יודע לשוב מין המתים בכוחות מחודשים ואז הוא מפתיע ומפחיד כמו רוח רפאים. לא אמרתי כלום אדון, לא אמרתי כלום)
אני עושה את מה שעשיתי עם הגדולים- מנסה להיות קשובה ולענות על הצרכים של הקטנה אך כמו בפעמים הקודמות, תוהה שמא אני מפספסת משהו..
למה התינוקת שלי יונקת כלכך הרבה? (-אולי אני נותנת יותר מדי..),למה היא לא רוצה מוצץ, עגלה,בקבוק? (-אולי לא ניסיתי מספיק), למה היא ישנה במשך היום רק עלי או במנשא ואם אני מניחה אותה היא מתעוררת? למה בלילה מתעוררת כלכך הרבה? (כי לא לימדתי אותה להרדם בלי ציצי..), למה היא בוכה המון בנסיעות? (-כי היא לא לוקחת מוצץ..), למה נראה שאני עובדת יותר קשה מרוב האמהות? (שמשאירות בקבוק ויוצאות להתאוורר מעט, שאבא אצלן גם מתעורר בלילה לפעמים, שהתינוק שלהן ישן שנת בוקר טובה וצהריים ולילה ויונק כל שעתיים-שלוש..), האם זה טוב לקטנה או שהיה לה טוב יותר לישון יותר, לינוק פחות, לדעת להרגע בעוד דרכים חוץ מציצי?
אני מנחמת את עצמי שזה ממש זמני, שאני עושה את מה שנראה לי הכי טבעי ונכון, שאנחנו לא מבזבזות את הזמן במלחמות ובנסיונות להרגיל, שהקטנה נראית בסה"כ מרוצה, מתקשרת נהדר, מחייכת וצוחקת המון (כמה שזה כיף!!)
אבל אולי אפשר היה את אותו דבר רק עם יותר שעות שינה שלה ושלי?
מי יודע..
והדכאון? הולך ודועך ועכשיו סתם קשה.. /-:
(אבל אני למודת ניסיון ולא רוצה להספיד אותו בטרם עת, יודעת שהוא יודע לשוב מין המתים בכוחות מחודשים ואז הוא מפתיע ומפחיד כמו רוח רפאים. לא אמרתי כלום אדון, לא אמרתי כלום)
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
הי מנסה
סוף סוף מצאתי את הבלוג שלך ....
השארת לי הודעה בדף בית וזכרתי שהיה לך בלוג מעניין ושעקבתי אחריו אבל איכשהו אבדו לי עיקבותיו, מתישהו....
אז קראתי והשלמתי (את הרב)
ומזל טוב קצת באיחור
את נשמעת לי יופי.
איך את תוהה כאן באתר- איך יכול להיות שאחרות נראות כל כך בסדר?????
ואת צודקת- הטיפול האנטנסיבי בילדים קטנים , התקופה שאחרי הלידה.... וכמובן... אורח החיים המערבי שלא מאפשר את משכב הלידה האמיתי, ול מאפשר את התמיכה האמיתית שכל יולדת ראוייה לה.... זה פשוט קשה אובייקטיבית.
אני שמחה שאת יודעת איך לעזור לעצמך עם הדיכאון. את לא נשמעת טובעת בתוכו אלא נשמעת שיש לך חוזק פנימי ואיזון ש"מטפל" בדיכאון. וזה באמת מה שהכי עוזר להתמודד עימו.
ושמחה שאת מתארת שהוא כבר מתעמעם וסתם נשאר הקושי... (אהבתי את התיאור הזה)
שמחה שיש לך בן זוג שמאד עוזר
ונורא הצחקת אותי עם המשפט:
_והדכאון? הולך ודועך ועכשיו סתם קשה..
(אבל אני למודת ניסיון ולא רוצה להספיד אותו בטרם עת, יודעת שהוא יודע לשוב מין המתים בכוחות מחודשים ואז הוא מפתיע ומפחיד כמו רוח רפאים. לא אמרתי כלום אדון, לא אמרתי כלום)_
@}
סוף סוף מצאתי את הבלוג שלך ....
השארת לי הודעה בדף בית וזכרתי שהיה לך בלוג מעניין ושעקבתי אחריו אבל איכשהו אבדו לי עיקבותיו, מתישהו....
אז קראתי והשלמתי (את הרב)
ומזל טוב קצת באיחור
את נשמעת לי יופי.
איך את תוהה כאן באתר- איך יכול להיות שאחרות נראות כל כך בסדר?????
ואת צודקת- הטיפול האנטנסיבי בילדים קטנים , התקופה שאחרי הלידה.... וכמובן... אורח החיים המערבי שלא מאפשר את משכב הלידה האמיתי, ול מאפשר את התמיכה האמיתית שכל יולדת ראוייה לה.... זה פשוט קשה אובייקטיבית.
אני שמחה שאת יודעת איך לעזור לעצמך עם הדיכאון. את לא נשמעת טובעת בתוכו אלא נשמעת שיש לך חוזק פנימי ואיזון ש"מטפל" בדיכאון. וזה באמת מה שהכי עוזר להתמודד עימו.
ושמחה שאת מתארת שהוא כבר מתעמעם וסתם נשאר הקושי... (אהבתי את התיאור הזה)
שמחה שיש לך בן זוג שמאד עוזר
ונורא הצחקת אותי עם המשפט:
_והדכאון? הולך ודועך ועכשיו סתם קשה..
(אבל אני למודת ניסיון ולא רוצה להספיד אותו בטרם עת, יודעת שהוא יודע לשוב מין המתים בכוחות מחודשים ואז הוא מפתיע ומפחיד כמו רוח רפאים. לא אמרתי כלום אדון, לא אמרתי כלום)_
@}
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
איך את תוהה כאן באתר- איך יכול להיות שאחרות נראות כל כך בסדר?????
אני יודעת אני יודעת.. ובכל זאת תמיד יש קולות אחרים (פנימיים וחיצוניים) שנוגסים בתחושות ובמחשבות אמהיות אינסטינקטיביות..
תודה לך ב עילום יקרה על הדברים, קול כמו שלך, תגובות כמו שלך הם מתנה גדולה @}
אני יודעת אני יודעת.. ובכל זאת תמיד יש קולות אחרים (פנימיים וחיצוניים) שנוגסים בתחושות ובמחשבות אמהיות אינסטינקטיביות..
תודה לך ב עילום יקרה על הדברים, קול כמו שלך, תגובות כמו שלך הם מתנה גדולה @}
-
פלונית_אלמונית*
- הודעות: 1700
- הצטרפות: 23 ספטמבר 2001, 07:34
- דף אישי: הדף האישי של פלונית_אלמונית*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
הי מנסה,
אני עוקבת אחרי הבלוג שלך ומזדהה הרבה. אני בהריון ראשון עכשיו, אבל הדיכאון איתי כבר שנים ארוכות. הדבר העיקרי שעוזר לי הוא תרופות, ועכשיו אני לוקחת לוסטרל, ומקווה שאצליח להתחמק, לפחות חלקית, מהדיכאון אחרי לידה שדי צפוי אצלי...
רציתי להמליץ לך על הפסיכיאטר שלי, שהוא מצוין לדעתי, אני תמיד שמחה לדבר איתו. שמו דר' מיקי בלוך. הוא מקבל בזכרון יעקב, ואני חושבת שגם בת"א, ויש לו הסדר עם קופ"ח כללית (לא יודעת לגבי קופות אחרות).
אני עוקבת אחרי הבלוג שלך ומזדהה הרבה. אני בהריון ראשון עכשיו, אבל הדיכאון איתי כבר שנים ארוכות. הדבר העיקרי שעוזר לי הוא תרופות, ועכשיו אני לוקחת לוסטרל, ומקווה שאצליח להתחמק, לפחות חלקית, מהדיכאון אחרי לידה שדי צפוי אצלי...
רציתי להמליץ לך על הפסיכיאטר שלי, שהוא מצוין לדעתי, אני תמיד שמחה לדבר איתו. שמו דר' מיקי בלוך. הוא מקבל בזכרון יעקב, ואני חושבת שגם בת"א, ויש לו הסדר עם קופ"ח כללית (לא יודעת לגבי קופות אחרות).
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
שלום לך פלונית, תודה שאת כאן.
עם ד"ר מיקי בלוך התכתבתי לא מזמן לגבי המחקר ששמעתי שהוא עורך על דכאון אחרי לידה. הוא סיפר שהמחקר הסתיים אבל שאני מוזמנת לקבל טיפול באיכילוב. קצת רחוק עבורי אבל אולי, אחרי ההמלצה שלך, אקבע עמו פעם פגישה או שתיים..
בהצלחה עם ההריון ועם ההתחמקות (-:
אם תרגישי רע אחרי הלידה ותרצי לשתף את מוזמנת אלי לכאן, נשב על כוס תה, כדור או שניים לוסטרל ונדע שאנחנו לא לבד
עם ד"ר מיקי בלוך התכתבתי לא מזמן לגבי המחקר ששמעתי שהוא עורך על דכאון אחרי לידה. הוא סיפר שהמחקר הסתיים אבל שאני מוזמנת לקבל טיפול באיכילוב. קצת רחוק עבורי אבל אולי, אחרי ההמלצה שלך, אקבע עמו פעם פגישה או שתיים..
בהצלחה עם ההריון ועם ההתחמקות (-:
אם תרגישי רע אחרי הלידה ותרצי לשתף את מוזמנת אלי לכאן, נשב על כוס תה, כדור או שניים לוסטרל ונדע שאנחנו לא לבד
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
האם הדת היהודית (ושמירת מצוות ממש) מרתיעה אותך? אני במעגלים מוכרים לשלך ורק שם ראיתי התחלה של נחמה וסיכוי ראשון לצאת מעצמי סוף סוף. המעגלים בתוך עצמנו הם הרסניים... אם זה מעניין אותך את יכולה לכתוב לי [email protected]
האם הדת היהודית (ושמירת מצוות ממש) מרתיעה אותך? אני במעגלים מוכרים לשלך ורק שם ראיתי התחלה של נחמה וסיכוי ראשון לצאת מעצמי סוף סוף. המעגלים בתוך עצמנו הם הרסניים... אם זה מעניין אותך את יכולה לכתוב לי [email protected]
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
היי פלוני אלמונית, תודה על ההצעה @}
האמת היא שהדת רחוקה ממני.. לא מרתיעה אותי בכלל, פשוט לא בכיוון.. שמחה בשבילך שמצאת דרך ושמחה עבור כל מי שמצליח למצוא מזור מההרס ומהמועקה.
ובכלל, בדיוק תכננתי להכנס לכתוב מעט דווקא בשבחי ההורות התינוקות והילדים, בשבחי החיים.. אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב
כשהערפילים המכסים את עיני מתפוגגים, השמיים מתבהרים ואני רואה שוב את יפי העולם ואת היופי הקיים בחיי.
אני מתחילה ממש ממש להנות מהטיפול בתינוקת המקסימה שלי. חוזרת לאינסטינקטים האמהיים שלי (איך יכולתי להתלבט? הרי הכי טוב לי ולה כשאנחנו גוף אל גוף, מאמינה שזה מה שחשוב- שתרגיש שהיא מוגנת ועטופה בחום, שתרגיש תנועה ומגע קרוב של אמא ולא של עגלה..), נהנת להרגיש אותה, ללטף, לערסל, לרקוד איתה, להניק אותה, לנשק אותה, לקלח אותה, לעסות אותה, לשיר לה, לדבר ולצחוק איתה ואתמול אפילו חזרתי איתה במכונית מקניות (שם ישנה במנשא ואני נהנתי מזמן איכות שקט יחד ולחוד בו זמנית) וכשהיא בכתה בנסיעה, לא נבהלתי ולא התכווצתי כמו בדרך כלל, הגוף נשאר רפוי, דברתי איתה וליטפתי אותה והבטחתי שהנסיעה קצרה. הרגשתי שזה בסדר שהיא עוברת גם קשיים כי אני איתה והיא לא לבד גם בחוויות הפחות נעימות וזה מה שחשוב. הצלחתי אפילו לחייך והרגשתי בשינוי הרב שחל בי.
זוכרים את הסמל שהיה פעם נפוץ מאד על הקולרים של תנ"ה (מי שמיצרים כיום את תמי 4...)- ציור של ילד שותה והמים ממלאים אותו מבפנים? אז כך אני מרגישה- שהייתי ריקה וחלולה ועכשיו מתחילה להתמלא מחדש באנרגיה ובצלילות.
זאת הפעם האחרונה שלי עם תינוקת ריחנית בידיים ואני לא מתכוונת לפספס את כל העונג והשמחה שבזה!
האמת היא שהדת רחוקה ממני.. לא מרתיעה אותי בכלל, פשוט לא בכיוון.. שמחה בשבילך שמצאת דרך ושמחה עבור כל מי שמצליח למצוא מזור מההרס ומהמועקה.
ובכלל, בדיוק תכננתי להכנס לכתוב מעט דווקא בשבחי ההורות התינוקות והילדים, בשבחי החיים.. אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב
כשהערפילים המכסים את עיני מתפוגגים, השמיים מתבהרים ואני רואה שוב את יפי העולם ואת היופי הקיים בחיי.
אני מתחילה ממש ממש להנות מהטיפול בתינוקת המקסימה שלי. חוזרת לאינסטינקטים האמהיים שלי (איך יכולתי להתלבט? הרי הכי טוב לי ולה כשאנחנו גוף אל גוף, מאמינה שזה מה שחשוב- שתרגיש שהיא מוגנת ועטופה בחום, שתרגיש תנועה ומגע קרוב של אמא ולא של עגלה..), נהנת להרגיש אותה, ללטף, לערסל, לרקוד איתה, להניק אותה, לנשק אותה, לקלח אותה, לעסות אותה, לשיר לה, לדבר ולצחוק איתה ואתמול אפילו חזרתי איתה במכונית מקניות (שם ישנה במנשא ואני נהנתי מזמן איכות שקט יחד ולחוד בו זמנית) וכשהיא בכתה בנסיעה, לא נבהלתי ולא התכווצתי כמו בדרך כלל, הגוף נשאר רפוי, דברתי איתה וליטפתי אותה והבטחתי שהנסיעה קצרה. הרגשתי שזה בסדר שהיא עוברת גם קשיים כי אני איתה והיא לא לבד גם בחוויות הפחות נעימות וזה מה שחשוב. הצלחתי אפילו לחייך והרגשתי בשינוי הרב שחל בי.
זוכרים את הסמל שהיה פעם נפוץ מאד על הקולרים של תנ"ה (מי שמיצרים כיום את תמי 4...)- ציור של ילד שותה והמים ממלאים אותו מבפנים? אז כך אני מרגישה- שהייתי ריקה וחלולה ועכשיו מתחילה להתמלא מחדש באנרגיה ובצלילות.
זאת הפעם האחרונה שלי עם תינוקת ריחנית בידיים ואני לא מתכוונת לפספס את כל העונג והשמחה שבזה!
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
איזה יופי @} @} @}
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
תודה יקרות! זה משמעותי עבורי שאתן מגיבות גם לטוב העובר עלי- הורי מפולניה למדו אותי שרק לדרמה ולסבל יש כבוד..
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
כל יום מטיילת עם הקטנה במנשא ומחשבות עולות, צפות, מתבשלות. זה זמן טוב להרהורים והם נעימים ובהירים, כמו מזג האויר בחוץ.
אני מתחילה לכתוב את המחשבות בראש ומתכננת להמשיך לבשל אותן כאן אבל כשאני מגיעה לכתוב ורוצה כבר להוציא אותן מהסיר הרותח במוחי אני מגלה שוב ושוב שהן כבר התאדו, הסיר שלי ריק ורק שאריות דביקות בתחתיתו.
לאן הולכים בישולי המחשבות כשהם לא נבלעים, נכתבים, מתעכלים?
אנסה לקדוח תבשיל חדש, טרי, ממה שיש לי עכשיו.. ממ.. בואו נראה..
בימים האחרונים אני שוב עסוקה בדברים שעליהם האחד שלי שואל ומבהיר- למה לך להתעסק בכל כך הרבה תהיות על למה ככה ולמה לא אחרת? החיים קצרים ואת לא אחראית על הכל, את עושה מה שאפשר, עכשיו שבי ותהני ממה שיש..
ואני, כשמי שבחרתי לי כאן כן אני- מנסה, באמת מנסה לא להיות כזו נוקשה עם עצמי ועם העולם ובכל זאת, לא מפסיקה, לא מניחה וממשיכה לחשוב איך היה טוב לו רק..
לו רק חיינו בעולם יותר טבעי וירוק, לו רק הייתי יכולה להפתר מהמחשב ושהילדים לא ירצו לראות בו תוכניות, שלא יהיו כלכך הרבה מסכים מסביב, קרינה, אורות קרים, ממתקים וחטיפים מעובדים, שאצליח להיות טבעונית ולא רק צמחונית, לו רק לא אדאג בכל רגע מה יהיה עם הילדים ואיך לעשות הכי הכי טוב, לו רק הייתי מרפה מהם ודואגת יותר לעצמי, לו רק לא הייתי מכניסה את הבינוני לגן השנה ומחכה שיבשיל עוד.. לו רק ולו רק..
זה אין סופי.. לו רק יכולתי לגלוש פחות במחשב ולא לראות טלויזיה, לו רק הייתי עסוקה יותר ביצירה, בסידור, בעבודות שונות, בקריאה ובכתיבה, לו רק העולם לא היה מתקדם בקצב כה מסחרר, לו רק לא הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת שוב ושוב בפייסבוק (מרגישה שזו ככר העיר החדשה ורוצה להיות חלק), לא רוצה אייפון ואייפד וסמרט פון, אני עדיין עם פלאפון דור 2 וטוב לי איתו תודה רבה, כן, גם אם אי אפשר לצלם איתו ולשלוח לי אליו תמונות (בשביל זה יש מצלמה לא?) וגם אם אני לא יכולה לגלוש מחוץ לבית ואין לי אפליקציות ואני לא רוצה לשחק בו ושיגידו לי איך לנסוע, ולא רוצה כבלים ולזפזפ ומסך שטוח וטלויזיה חכמה, רגע, אין לי אוויר, תנו להנות מכל השינויים שכבר כאן, לאן אתם רצים?
אולי אני נוסטלגית מדי לכל רגע שהרגע עובר ואולי אני פשוט מזדקנת? (אני, באמת? עוד מעט בת 40? אמא לשלושה ילדים? איך זה קרה?)
אבל בעצם, דווקא אצל הוריי הקשישים, אני מוצאת המון הנאה מהטכנולוגיה החדשה וממש התלהבות של ילדים מהשינויים המואצים, ממה אני מפחדת?
והרי התשובה, כמו שאני מגלה תמיד, טמונה באמצע, באמצע של כל דבר-
אפשר להנות גם מהטכנולוגיה המתקדמת ועדיין לשהות ולהנות הרבה מהטבע, אפשר לתת לילדים להנות מהעולם הטכנולוגי ולא, הם לא יצאו מקולקלים כי הם הרי פעילים המון גם בתוך קסמי העולם הפשוט והתמים. אפשר לאכול בריא ובכל זאת להנות מדי פעם ממתוקים וחטיפים וכך גם הילדים, לא לעשות ספורט רצחני אבל לחיות חיים פעילים, לישון לפעמים תחת כיפת השמיים או באוהל ולפעמים ליסוע לצימר מפנק
וכו' וכו'..
דרך האמצע. לא להחסיר ולא להעמיס. לו רק אמצא את דרך האמצע שלי.
אני מתחילה לכתוב את המחשבות בראש ומתכננת להמשיך לבשל אותן כאן אבל כשאני מגיעה לכתוב ורוצה כבר להוציא אותן מהסיר הרותח במוחי אני מגלה שוב ושוב שהן כבר התאדו, הסיר שלי ריק ורק שאריות דביקות בתחתיתו.
לאן הולכים בישולי המחשבות כשהם לא נבלעים, נכתבים, מתעכלים?
אנסה לקדוח תבשיל חדש, טרי, ממה שיש לי עכשיו.. ממ.. בואו נראה..
בימים האחרונים אני שוב עסוקה בדברים שעליהם האחד שלי שואל ומבהיר- למה לך להתעסק בכל כך הרבה תהיות על למה ככה ולמה לא אחרת? החיים קצרים ואת לא אחראית על הכל, את עושה מה שאפשר, עכשיו שבי ותהני ממה שיש..
ואני, כשמי שבחרתי לי כאן כן אני- מנסה, באמת מנסה לא להיות כזו נוקשה עם עצמי ועם העולם ובכל זאת, לא מפסיקה, לא מניחה וממשיכה לחשוב איך היה טוב לו רק..
לו רק חיינו בעולם יותר טבעי וירוק, לו רק הייתי יכולה להפתר מהמחשב ושהילדים לא ירצו לראות בו תוכניות, שלא יהיו כלכך הרבה מסכים מסביב, קרינה, אורות קרים, ממתקים וחטיפים מעובדים, שאצליח להיות טבעונית ולא רק צמחונית, לו רק לא אדאג בכל רגע מה יהיה עם הילדים ואיך לעשות הכי הכי טוב, לו רק הייתי מרפה מהם ודואגת יותר לעצמי, לו רק לא הייתי מכניסה את הבינוני לגן השנה ומחכה שיבשיל עוד.. לו רק ולו רק..
זה אין סופי.. לו רק יכולתי לגלוש פחות במחשב ולא לראות טלויזיה, לו רק הייתי עסוקה יותר ביצירה, בסידור, בעבודות שונות, בקריאה ובכתיבה, לו רק העולם לא היה מתקדם בקצב כה מסחרר, לו רק לא הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת שוב ושוב בפייסבוק (מרגישה שזו ככר העיר החדשה ורוצה להיות חלק), לא רוצה אייפון ואייפד וסמרט פון, אני עדיין עם פלאפון דור 2 וטוב לי איתו תודה רבה, כן, גם אם אי אפשר לצלם איתו ולשלוח לי אליו תמונות (בשביל זה יש מצלמה לא?) וגם אם אני לא יכולה לגלוש מחוץ לבית ואין לי אפליקציות ואני לא רוצה לשחק בו ושיגידו לי איך לנסוע, ולא רוצה כבלים ולזפזפ ומסך שטוח וטלויזיה חכמה, רגע, אין לי אוויר, תנו להנות מכל השינויים שכבר כאן, לאן אתם רצים?
אולי אני נוסטלגית מדי לכל רגע שהרגע עובר ואולי אני פשוט מזדקנת? (אני, באמת? עוד מעט בת 40? אמא לשלושה ילדים? איך זה קרה?)
אבל בעצם, דווקא אצל הוריי הקשישים, אני מוצאת המון הנאה מהטכנולוגיה החדשה וממש התלהבות של ילדים מהשינויים המואצים, ממה אני מפחדת?
והרי התשובה, כמו שאני מגלה תמיד, טמונה באמצע, באמצע של כל דבר-
אפשר להנות גם מהטכנולוגיה המתקדמת ועדיין לשהות ולהנות הרבה מהטבע, אפשר לתת לילדים להנות מהעולם הטכנולוגי ולא, הם לא יצאו מקולקלים כי הם הרי פעילים המון גם בתוך קסמי העולם הפשוט והתמים. אפשר לאכול בריא ובכל זאת להנות מדי פעם ממתוקים וחטיפים וכך גם הילדים, לא לעשות ספורט רצחני אבל לחיות חיים פעילים, לישון לפעמים תחת כיפת השמיים או באוהל ולפעמים ליסוע לצימר מפנק
וכו' וכו'..
דרך האמצע. לא להחסיר ולא להעמיס. לו רק אמצא את דרך האמצע שלי.
כרוניקה של בלוג ידוע מראש
מנסה לפנות לעצמי מקום ביום בעומס בין הילדים המסתובבים בין רגליי, נשרכים אחרי לכל מקום, קוראים לי, מבקשים, דורשים, פותחים כל דלת או צועקים מבחוץ.
לפנות לעצמי מקום בלילה בין ההנקות והיקיצות של הקטנה וגם של הגדולים לעיתים.
חצי שנה חלפה לה. זהו, אפשר לקחת נשימה ולשמוח שסיימתי לתמיד עם ההריונות המאתגרים, עם הלידות הכואבות לגוף ולנשמה, עם חצי השנה האינטנסיבית של הינקות המוקדמת.
התינוקת נהדרת, הדכאון נשאר מאחור ובכל זאת, אני חייבת לתת מקום לקושי הענק וגם, למחשבה שלא עוזבת אותי ורק כאן אני יכולה לדבר עליה, שלמרות כל היופי שקיים וקלפיי הטובים, התזמון של ההריון האחרון מסריח מחוסר הגיון ומקושי מיותר.
כמה הייתי רוצה לכתוב שהתינוקת המקסימה מכפרת על הכל ובדיעבד ברור שזו היתה החלטה טובה להביא אותה לעולם.
אבל לא יכולה, לצערי לא כך אני מרגישה, לא כרגע, גם אם סביר להניח שכבעוד שנה מהיום כבר כן ארגיש כך ועוד איך.
הרי כלכך התלבטתי.. וברור שלאחר מעשה לא מוותרת בשום הון שבעולם על התינוקת הזו,
אבל, כדי שהאמת תשמע, הרי לשם כך אנחנו כאן והרי במקום הזה אני גם לומדת כמה חשוב לפרוק ושמותר לי לקטר לבכות ואפילו למרר בבכי, בדיעבד, כמה שקשה להודות בכך, היינו צריכים לחכות עוד קצת.
תאמרו, החיים זה מה שקורה לנו כשאנחנו מתכננים תוכניות אחרות, אי אפשר לדעת מה היה קורה אם היה קורה אחרת ואם לטובה.
נכון. ובכל זאת יש לי צורך לכתוב שלפעמים עושים טעויות וזה בסדר ומותר להודות בזה.
כולם פה, במשפחה האהובה הזו שיצרתי לי, רוצים ממני כל הזמן משהו ואבן חזקה נשחקת עם הזמן אפילו ממים.
אני עייפה וגם כשאני כבר מרימה את הראש מעל המים היבשה עוד רחוקה ואני שוחה ושוחה ושוחה.
הייתי רוצה להנות מהגדולה ומהגדול (שהיה זוכה להשאר עוד זמן קטן) יותר. שיהיה לי יותר זמן להיות איתם בלי הפרעות, שאתן להם עוד מעצמי עד שיגדלו עוד קצת ויתחזקו ויתעצמו בעצמאותם.
אבל כמה שהקטנה יפה ומתוקה, צוחקת ומתקשרת מקסים. כבר מתהפכת ומסתובבת על צירה, טועמת אוכל ומתמוגגת, מחזירה אהבה וחיוכים לכל דורש ובמיוחד לאמא [-:
לא יכולתי להתאפק (-:
מקווה (ויודעת) שהזמן העובר עוזר לעבדות ההורית להיות מעט פחות טובענית. מקווה שכבר בפסח הקרוב ארגיש שאני מתחילה לצאת לחירות.
חג שמח לכל האמהות האבות התינוקות והילדים היפים והנזקקים.
לכולנו, לכולם.
לפנות לעצמי מקום בלילה בין ההנקות והיקיצות של הקטנה וגם של הגדולים לעיתים.
חצי שנה חלפה לה. זהו, אפשר לקחת נשימה ולשמוח שסיימתי לתמיד עם ההריונות המאתגרים, עם הלידות הכואבות לגוף ולנשמה, עם חצי השנה האינטנסיבית של הינקות המוקדמת.
התינוקת נהדרת, הדכאון נשאר מאחור ובכל זאת, אני חייבת לתת מקום לקושי הענק וגם, למחשבה שלא עוזבת אותי ורק כאן אני יכולה לדבר עליה, שלמרות כל היופי שקיים וקלפיי הטובים, התזמון של ההריון האחרון מסריח מחוסר הגיון ומקושי מיותר.
כמה הייתי רוצה לכתוב שהתינוקת המקסימה מכפרת על הכל ובדיעבד ברור שזו היתה החלטה טובה להביא אותה לעולם.
אבל לא יכולה, לצערי לא כך אני מרגישה, לא כרגע, גם אם סביר להניח שכבעוד שנה מהיום כבר כן ארגיש כך ועוד איך.
הרי כלכך התלבטתי.. וברור שלאחר מעשה לא מוותרת בשום הון שבעולם על התינוקת הזו,
אבל, כדי שהאמת תשמע, הרי לשם כך אנחנו כאן והרי במקום הזה אני גם לומדת כמה חשוב לפרוק ושמותר לי לקטר לבכות ואפילו למרר בבכי, בדיעבד, כמה שקשה להודות בכך, היינו צריכים לחכות עוד קצת.
תאמרו, החיים זה מה שקורה לנו כשאנחנו מתכננים תוכניות אחרות, אי אפשר לדעת מה היה קורה אם היה קורה אחרת ואם לטובה.
נכון. ובכל זאת יש לי צורך לכתוב שלפעמים עושים טעויות וזה בסדר ומותר להודות בזה.
כולם פה, במשפחה האהובה הזו שיצרתי לי, רוצים ממני כל הזמן משהו ואבן חזקה נשחקת עם הזמן אפילו ממים.
אני עייפה וגם כשאני כבר מרימה את הראש מעל המים היבשה עוד רחוקה ואני שוחה ושוחה ושוחה.
הייתי רוצה להנות מהגדולה ומהגדול (שהיה זוכה להשאר עוד זמן קטן) יותר. שיהיה לי יותר זמן להיות איתם בלי הפרעות, שאתן להם עוד מעצמי עד שיגדלו עוד קצת ויתחזקו ויתעצמו בעצמאותם.
אבל כמה שהקטנה יפה ומתוקה, צוחקת ומתקשרת מקסים. כבר מתהפכת ומסתובבת על צירה, טועמת אוכל ומתמוגגת, מחזירה אהבה וחיוכים לכל דורש ובמיוחד לאמא [-:
לא יכולתי להתאפק (-:
מקווה (ויודעת) שהזמן העובר עוזר לעבדות ההורית להיות מעט פחות טובענית. מקווה שכבר בפסח הקרוב ארגיש שאני מתחילה לצאת לחירות.
חג שמח לכל האמהות האבות התינוקות והילדים היפים והנזקקים.
לכולנו, לכולם.