עינת המשך המסע

_אבל היום אני כבר יודעת, שההרגשה המחורבנת בעיקר נובעת מזה שאני אישית לא לגמרי בחרתי בי, והמציאות החיצונית בסה"כ משקפת לי את המצב הזה.
כי כאשר אני בוחרת בעצמי, קורים אחד משני מצבים: המצבים האלה של דחיה מבחוץ קורים פחות או שהם קורים, אני רואה אותם אבל פחות מתרגשת מהם ויותר בקלות ממשיכה הלאה מבלי לתת להם לגרום לי להרגיש שמשהו לא בסדר בי_
עד ששלחתי הגבירה בחום כבר הספיקה לכתוב.
ממש כתבנו אותו דבר.

עירית_לוי

עינתי, אין לי מה להוסיף על מה שהגבירה ובשמת כתבו.
אז מוסיפה חיבוק

אני מרגישה כמו ב"כוכב נולד".. האם אעבור לשלב הבא? וכל כולי כמובן מונחת על כף המאזניים. אם רוצים בי אז יש אישור ואם לא אז משהו בי לא בסדר. מה לא בסדר?
עינתי, את אנושית וחשופה כל-כך שזה פשוט מקסים. את מקסימה.
והצורך הכל-כך הטבעי הזה באישור חיצוני... כבר מכירים אותו. הוא לא חדש כאן בדף. יש לו את מקום הכבוד שלו.
מותר לך להגיב כך
והמרגיעון אומר ש"באופן טבעי כולנו שייכים".
וואלה.
גם אם לא עברנו שלב ב"כוכב נולד" של מישהו אחר, חיצוני (אהבתי את האנלוגיה! ממחיש היטב את הסיטואציה).

מסמסת לך בטירוף

שבוע מצויין שיהיה.

גם ממני.

מסמסת לך בטירוף

גם אני

שליחה על ידי עינת* » 25 יולי 2011, 10:13

נהפוכהו, משהו לא בסדר בהם
תודה תודה תודה לכל המגיבות! עם המשפט שציטטתי אני רוצה לפתוח כי זה היה בשבילי משפט מפתח אתמול.
כן. הצלחתי להשחיל קריאה חפוזה של תגובותיהן של הגבירה בחום ובשמת אל תוך סיטואציה די מורכבת שהייתי בה אתמול, וזה שינה את תגובתי למצב! אתן עזרתן לי לראות משהו ולשנות את צעדיי תוך כדי ההליכה. אני שמחה ומודה על כך מאד.
מה שחשתי במפגש הראשוני עם הבחור לא היה טעות. החיים הפגישו בינינו באופן מאד מצחיק ומוזר, אחרי שהם ניסו להפגיש בינינו כמה פעמים במהלך השנה אבל כל פעם מישהו מאיתנו היה תפוס. ולפתע היה חלון הזדמנויות והגורל פעל מיד. אז הייתה שם סקרנות, והיה שם עניין, והייתה שם משיכה, והיה שם השעשוע הזה ש-איך הנסיבות בכל זאת קרו כך שניפגש, ועוד בצורה כל כך מיוחדת ו"מקרית". בימים הראשונים שלי בבית הזה שבו אני עכשיו עד יום רביעי, בית לא שלי, בית של משפחה צעירה, למעשה חויתי חוויה ששכחתי כבר איך היא מרגישה.. שמישהו נושם לידי. מישהו ממין זכר מתנהל לו בתוך הבית. לא כי הוא הדייט שלי אלא כי גם הוא, כמוני, במצב הזה, חי כרגע בין בתים ובכל בית זמני הוא בבית, גם אם זה ליום אחד. וכך, אחרי שארזתי, העמסתי, פרקתי וסחבתי בשבת שעברה, מצאתי את עצמי נוחתת מאוחר בערב בבית זר אל תוך מפגש שכזה. נעם לי מאד להרגיש את ניצוצות הזיכרון של איך זה לחלוק בית עם גבר. נעם לי לפגוש נשמה טובה, נעם לי להרגיש מתח מיני. פחות נעם לי לחכות אחר כך לאות חיים ממנו, לאישור - האם זה היה או לא היה? האם הקוים העדינים האלה של המתח שנמתחו בינינו היו בראש שלי בלבד? פרי דמיוני? זה אישור שתמיד אני אוהבת לקבל..
ואכן אחרי שכבר די השתגעתי בשבת וכמעט הרמתי ידיים - לצערי זה גורם לי לפרק זמן מסויים להתייאש גם מעצמי - קיבלתי את האישור המיוחל וגם הסיבות שזה התעכב היו לגמרי הגיוניות, כך הסתבר. קיבלתי את האישור שיש עניין, שיש מתח, שיש את זה גם מצידו. זה היה מאד כיף.
אבל גם הייתה הבהרה שזה לא הולך לכיוון זוגי כי הוא לא רוצה כיוון זוגי בחייו כעת. זה הובהר בצורה מרומזת ומשתמעת לשתי פנים בלילה שבין שבת לראשון, ואתמול זה הובהר בצורה שאי אפשר לטעות לגביה. במילים ש"מחר נעלמים". ואז הייתה לי הבחירה. ואז הלכתי לקרוא בדף הזה. וראיתי מתוך הדברים של הגבירה ובשמת את מה שיש לראות, ראיתי שאם אני מעריכה ואוהבת את עצמי מספיק אז אני לא אזמן אליי חוויה של דחייה נוספת או לחילופין אם החוויה הזו כבר כן דופקת בדלת אני אהיה גמישה כמו לוחמת של איזו אומנות לחימה עתיקה, בלי להפגין אלימות אלא באמצעות גמישות, אני אחמוק ממהלומה ובעיקר - אני אשאר במרכז שלי. אנוע מתוכו.
כך עשיתי. אומנם כן זימנתי אל חיי עוד גבר שיש בסך הכל פוטנציאל מעולה איתו מלבד העובדה שהוא זאב בודד (מזכיר לי את האקס שלי - מרכז חזק בתוכו, לב טוב, יכולת נתינה מדהימה, רגישות, וגם.. העדפה ברורה לחיות את החיים לבד, לפחות כרגע). אבל ראיתי את הכיוון שזה לוקח אותי אליו - לנסות ולפרוץ את החומה שלו, לחפש בו סדק דרכו העולם כן יכול להיכנס ושם הוא יודה שהוא כן זקוק לאחר, שיש ריפוי שאנו מביאים לעצמנו וחייבים להביא אותו בעצמנו, ויש ריפוי שרק האחר יכול לתת לנו, רק המפגש, ושם בנקודה הזו שבה הוא מסכים קצת לפתוח סדק, אבנה את משכני. כשהוא אמר שמחר נעלמים הרגשתי שאני לא רוצה להיות איתו עוד דקה.
במהלך המפגש הקצר הזה חשתי את הרצון הזה להתרחב. הרגשתי איך משהו טוב קורה לי עם אחר, ואני רוצה זמן, אני רוצה מקום, לבנות אהבה והכרות ויחסים לאט לאט לאט, להרשות לקליפות שלי לנשור, לאט לאט. הכיף שבלהרגיש ביטחון שאני איתו עכשיו והוא איתי. שם זה רק מתחיל הרי. כי כל המשחק הזה של ההתחלה - הוא יתקשר או לא? וכאלה - זה רק השכבה הראשונית והיא משעממת אותי. אני רוצה את הבשר של הקשר. לא רק בגלל שזה מעיק ומערער את הביטחון להיות בגישוש של ההתחלה אלא כי מה שקורה בתוך היחסים האנושיים, כשכבר נפתחים, זה מה שמעניין אותי באמת. ברור לי שבשביל להגיע לשם אני צריכה לעבור דרך כיתה א' -המתח של ההתחלה, אבל אני שמחה לגלות שהרצון שלי להיות בכיתה ב' או אפילו ח' של היחסים הוא רצון לגיטימי. מאד. אני רוצה לנשום ולהתרחב אל תוך מפגש, אל תוך קשר.
אז אתמול אמרתי לו שאם זה נורא ברור לו שמחר נעלמים, אני מעדיפה לא להמשיך את זה אפילו לא עוד רגע אחד. אני לא צריכה התחייבות על שום דבר. אני צריכה לדעת שיש בדיקה, שיש אפשרות של מחר. מי שברור לו שאין לא מוזמן. וזה מבחינתי לפעול מהביטחון שלי בי, ומלתת לגיטימציה לבקשה עמוקה ופנימית שלי לבנות יחסים. הבקשה ליחסים לא כי קשה לי להיות לבד, הבקשה ליחסים כי אני באמת רוצה לאהוב.

שליחה על ידי עינת* » 25 יולי 2011, 10:22

מסמסת לך בטירוף

תודה! קרעתן אותי מצחוק!
באמת תהיתי אם העובדה שזכתה מתמודדת שלא אהבתי לעומת מישהו שאהבתי בטירוף (חחח.. באמת עקבתי אחרי העונה הזו!) בלילה שהיה קצת גורלי גם בשבילי - האם זה רמז למה שהולך לקרות גם לי בתחרות הקטנה והסמויה שלי על ליבו של.. (-:

וואו עינת! כל הכבוד! איזה אומץ ויישום מהיר!!
אז אתמול אמרתי לו שאם זה נורא ברור לו שמחר נעלמים, אני מעדיפה לא להמשיך את זה אפילו לא עוד רגע אחד. אני לא צריכה התחייבות על שום דבר. אני צריכה לדעת שיש בדיקה, שיש אפשרות של מחר. מי שברור לו שאין לא מוזמן. וזה מבחינתי לפעול מהביטחון שלי בי, ומלתת לגיטימציה לבקשה עמוקה ופנימית שלי לבנות יחסים. הבקשה ליחסים לא כי קשה לי להיות לבד, הבקשה ליחסים כי אני באמת רוצה לאהוב
זה בדיוק זה! ומרגישים מהמילים שלך שהרגשת את זה בתוכך ולא רק הבנת את זה בראש

אבל גם הייתה הבהרה שזה לא הולך לכיוון זוגי כי הוא לא רוצה כיוון זוגי בחייו כעת

אומנם כן זימנתי אל חיי עוד גבר שיש בסך הכל פוטנציאל מעולה איתו מלבד העובדה שהוא זאב בודד (מזכיר לי את האקס שלי - מרכז חזק בתוכו, לב טוב, יכולת נתינה מדהימה, רגישות, וגם.. העדפה ברורה לחיות את החיים לבד, לפחות כרגע)

אגב, לא שזה מרמז על משהו לגבי המקרה שלך, אבל בדיוק עם אחד כזה שהיו לו ממש את ההצהרות המדוייקות האלה (כמעט מילה במילה) אני חיה בשנתיים האחרונות (-:
ובדיוק הצהוב מהבהב ושואל: "מה את רוצה?" - ואני חושבת שענית לעצמך באופן נפלא מה את רוצה, כך שגם אם תחליטי כן להיות איתו בקשר למרות חוסר ההתאמה בשאיפות שלכם זה יהיה מתוך הבנה ברורה של הרצונות השונים שלך, בדיקה עצמית ונאמנות למה שנכון לך ברגע נתון.

שליחה על ידי עינת* » 25 יולי 2011, 16:41

אני לא מרגישה ש
כך שגם אם תחליטי כן להיות איתו בקשר
זה לא אופציה בכלל כי הוא עצמו אמר לי שמחר נעלמים.
אני שמה לב שכבר עכשיו, אחרי מערכת יחסים של 24 שעות בערך (!) משהו בי נקשר אליו. הגוף שלי נקשר אליו והנפש שלי נקשרה אליו, כי דיברנו מאד מאד לעומק, והספקתי להראות לו את עצמי כי הוא כל כך יודע להקשיב, ופשוט רואה הכל.
אין לי מה להשתעשע באפשרות של כן להיות איתו בקשר כי אני חושבת שלהיות איתו בסוג של קשר זה מתכון לעינוי.
גבירה, האם לאדם שאת איתו עדיין יש את ההצהרות האלה? כי אני יכולה לראות איך אפשר להתחיל ממקום כזה ולעבור דרך. אני גם מכירה מקרים שהגבר מצהיר כך וחי עם בת זוג ואני עצמי הייתי באיזשהו אופן מקרה כזה למרות שהאקס שלי לא קבע את זה כעובדה אלא כל הזמן בחן את זה כאפשרות.
כאן, להרגשתי, חוסר התיאום בינינו היה פוגע בי עוד ועוד לאורך זמן, כי הוא עצמו אמר כששאלתי אותו מה זאת אומרת מחר נעלמים, שהוא נוסע מחר, ואני תיכף עוברת מכאן. אני הולכת לעבור למקום שיהיה כ40 דקות נסיעה מהעיר בה הוא ילמד ואולי יעבוד ואולי יחיה. אם זה גורם מרתיע בשבילו לבניית קשר אז מה אני יכולה להגיד? אני אמרתי לו את כל מה שהיה לי, שהרגשתי שיש פוטנציאל בינינו, שלא כל יום לדעתי פוגשים מישהו שבאמת מוצא חן בעיניך ושמרחק במקרה כזה הוא לא מחסום בשבילי. הוא הלך עם הרבה עצב, אבל הוא הלך. הבחירה הייתה בידיו. הוא יכול היה להחליט לנסות וכו'. אני לא שופטת אותו. אבל עצוב לי.

אין לי מה להשתעשע באפשרות של כן להיות איתו בקשר כי אני חושבת שלהיות איתו בסוג של קשר זה מתכון לעינוי.
בסדר גמור, זאת החלטה נבונה אם זה מה שאת יודעת שאת רוצה.
גם במקרה שלי ממש לא היה לי רצון להשתעשע, פגשתי אותו אחרי זוגיות של עשר שנים ובמהותי תמיד הייתי ועודי אדם זוגי, ובכל זאת, בגלל כל מיני סיבות אחרות איפשרתי לקשר הזה להתפתח.
אשמח לדבר איתך על הנושא אם תרצי בטלפון או במייל אישי ולענות על השאלות שלך, הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שאכן אפשר להתחיל ממקום כזה ולעבור דרך - ומה שעברנו הוא אכן דרך שהתחילה מנקודת המוצא פחות או יותר שלכם והגיעה עד היום לחיינו המשותפים.

הוא הלך עם הרבה עצב, אבל הוא הלך. הבחירה הייתה בידיו. הוא יכול היה להחליט לנסות וכו'
יקרה, אני באמת לא רוצה להקיש ממקרה אחד לאחר, אבל זו טעות לחשוב שאנשים פועלים את כל הבחירות שלהם מבחירה חופשית ומשוחררת.
לפעמים מישהו מטפס על עץ גבוה ולא יודע איך לרדת ממנו, הוא עומד על העץ גבוה ומצהיר שהוא אוהב להיות למעלה בעוד שבמעשים שלו או בפנים שלו רואים אחרת, לפעמים צריך לקחת צ'אנס ולתת לאדם כזה לרדת מהעץ שעליו הוא טיפס.
מאוד יכול להיות שהוא החליט לעצמו איך הוא רוצה לחיות את החיים שלו, וההחלטה הזו מגדירה אותו ומגנה עליו באיזשהו אופן מחשיפה ומפגיעה אבל גם מונעת ממנו להרגיש הרבה דברים מרגשים ובדוק אותם לעומק.
אני אישית בחיי שלי, עשיתי יום אחרי יום בחירה מחודשת ובדיקה מחודשת ואחרי תקופה ארוכה של התנגדות וחשש (ממש כמוך) בחרתי לבדוק לעומק.
כמובן שכל החלטה שתחליטי היא נכונה בשבילך, ואת מוזמנת לדבר איתי אם בא לך.

עינת, היישום הוא מצוין ומהיר. תמשיכי כך.
בסוף תהיה הלימה בין הרצון העמוק לאדם שיופיע מולך.
כולי תקווה שכך.

בהצלחה בחייך החדשים שם!

בסוף תהיה הלימה בין הרצון העמוק לאדם שיופיע מולך
גם אני מצטרפת!
וגם מתנצלת, לא התכוונתי לבלבל או לערער אותך עם הפרטים מחיי, הידיעה והחוסן הפנימי שאת מגבשת הם נפלאים, תקשיבי לליבך ולרצונות שלו.

עירית_לוי

עינתי, את גדולה! כל הכבוד על הבחירה.
כל הכבוד על על היישום - שדרש ממך להישאר נאמנה לעצמך ולא למנגנוני ההגנה שלך.
הצלחת להתגבר בזמן אמת על מנגנון אוטומטי רב שנים שגרם לך עד היום הרבה סבל.

הסטת את ההגה לכיוון חדש. את תראי שגם הדרך שתיפתח בפנייך מעתה ואילך תהיה חדשה.

שליחה על ידי עינת* » 25 יולי 2011, 23:26

תודה יקירות!

הוא עומד על העץ גבוה ומצהיר שהוא אוהב להיות למעלה בעוד שבמעשים שלו או בפנים שלו רואים אחרת, לפעמים צריך לקחת צ'אנס ולתת לאדם כזה לרדת מהעץ שעליו הוא טיפס.

זה באמת מבלבל אותי קצת. כי מה יכולתי לעשות? הבן אדם אומר לי שממחר הוא נעלם. לקבל את זה בהכנעה מתוך תקווה שאולי בכל זאת הוא יתקשר אליי, ירצה עוד פעם להפגש וכו'? אמרתי לו שאני לא צריכה שום התחייבות, שאני פשוט לא רוצה להמשיך אם ברור לו לגמרי שמחר הוא לא יהיה שם. וכן, היה שם עצב אצלו. לא לגמרי הבנתי למה. אולי כי בכל זאת, למרות שהוא ניסה להיות הכי כנה והכי בסדר איתי, אני נפגעתי. וגם הוא אמר לי שזה לא קשור אליי. הוא אמר שאני מדהימה, הוא אמר שאני יפה. אבל הוא בחר ללכת. אני אמרתי לו שאני בעניין. מה עוד יש בידיי לעשות?
הוא יכול לבחור אחרת בכל רגע. הוא יכול להתקשר אליי עכשיו. הוא יכול לחזור, הוא יודע היכן אני. אבל הוא לא עושה את זה.
אני בוחנת את צעדיי ומרגישה שהכל בסדר באיך שפעלתי.
אני טועה?

גבירה, אשמח גם להתכתב איתך במייל אישי אם מתאים לך, איך אדע מה הוא?
נשיקות(-:

שליחה על ידי עינת* » 25 יולי 2011, 23:40

מעניין שאני מוצאת בי מקום שיכול לכתוב לו עכשיו, בעקבות קריאה של דברים שנכתבו לי כאן, לכתוב לו סמס קצר שנובע ממקום של איכפתיות, לוודא שהוא בסדר ולאחל לו טוב, ולהודות לו על המפגש, ולהשאיר את זה ברמה חברית, כנה, פשוטה, נטולת אגו, ולא תלויה. לעשות את זה ממקום של נתינה וראייה אותו.
הללויה!

עינת יקרה, את ממש לא טועה! סימן קריאה! (-:
נשמע שאת פועלת ממקום חדש, מחובר ומשוחרר: אומרת את מה שאת חושבת, מבקשת את מה שאת רוצה, ומשאירה לאחר את האחריות על הפעולות שלו - הכל נשמע כאן נכון מאוד עבורך.

אני ב- [email protected] - את מוזמנת מאוד

שליחה על ידי עינת* » 25 יולי 2011, 23:47

כי.. אני לא חושבת שזה תפקידי להוריד אותו מהעץ שאליו הוא טיפס (אם אכן זה מקרה של עץ שהוא לא רוצה להיות עליו אבל לא יודע איך לרדת, לא בטוח!) , אבל אני כן יכולה לעשות לו שלום מלמטה, לשלוח לו אהבה מכאן. ולפעמים, כשמישהו שטיפס על עץ מרגיש את האהבה של מי שעומד על האדמה, האהבה הזו תראה לרגליים שלו את הדרך איך לאט לאט לרדת מהעץ. אפילו הוא עצמו יופתע שהוא יודע איך.
גבירה, זה לא בא לסתור בשום דרך את מה שאת אמרת. זה פשוט הדבר היחיד שאני חושבת שיש באפשרותי לעשות כרגע. ולהרגשתי המקרים שלנו שונים. וגם - אני חושבת שצריך הרבה ביטחון ושקט פנימי כדי לשהות לצד מישהו שמטפס על עצים כאלה. ואלה הן תכונות שאני עובדת עליהן, אבל עדיין, לצערי, לא מספיק שם כדי להתמיד ולהתמיד ללא כל אישור לעצמי..

שליחה על ידי עינת* » 26 יולי 2011, 16:59

הגיע הזמן לפרק חדש במסע הזה, היום בערב או מחר על הבוקר אני עוזבת את הבית שבו אני מתארחת, כי מארחיי הנדיבים חוזרים מחו"ל. אני מבחינה שיש לי עצב גדול לעזוב את הבית הזה. הרבה יותר גדול מהעצב לעזוב את הבית בו גרתי שנה שלמה, ועזבתי בחשק רב לפני שבוע וחצי! והסיבה לכך היא שכאן אני מרגישה כל כך מוכלת, וכי זה בית כל כך זוגי. כל כך משפחתי. הוא מזכיר לי למה אני כל כך מתגעגעת. אני מרגישה שצריך לגרור אותי מכאן בכוח, וכך אצטרך לעשות , כי אני רוצה אני רוצה אני רוצה את זה, את החום הביתי הזה, את החיים בשניים (או יותר).
קשה לי עכשיו.

שליחה על ידי עינת* » 26 יולי 2011, 17:57

עכשיו הבנתי שלעבור לשם, למקום החדש לגמרי אליו אני הולכת ביום ראשון הקרוב (!!!) - זה מרגיש כמו סוג של מוות בשבילי. אין לי מושג מה מחכה לי מעברו השני.
אני ממש חווה את זה כמעבר סף.
מה שאני לא יודעת עדיין, רק יודעת במרומז, הוא שיש בדבר הזה, במוות, שאנחנו כל כך מפחדים ממנו, ומוכנים לעשות הכל כדי להימנע ממנו, חופש מאד גדול, מעבר לכל דמיון. שחרור. אבל הרגע לפני הוא מחריד.
ואני ברגע לפני עכשיו.

ואני מצד אחד רוצה שמישהו יהיה שם לצידי במעבר סף הזה, מצד שני אני יודעת שאי אפשר לעשות את זה ביחד. זה משהו שקורה לך לבד, גם אם מישהו שמאד אוהב אותך נמצא שם לצידך ומחזיק לך את היד. זה מעבר סף אישי פרטי שלי. והאושר והשיחרור שאני עלולה לחוות בעקבותיו הוא הגדילה של הנשמה שלי. איש לא יכול לעשות את זה במקומי.
קפיצה למים.

בהצלחה רבה לך יקרה

(ממשיכה לקרוא אותך ואת המשתתפות המקסימות בדף בשקט..)

כל מעבר ושינוי מפחיד. את נשמעת עכשיו כמו שנשמעת לפני שעזבת את ביתך הקבוע ואת עירך, וראי איזה טוב עשה לך השינוי.
אייי , אנחנו מלאים ב"פיחודים..פיחודים פיחודים פיחודים"..ולשווא

. בהצלחה

עירית_לוי

נותנת לך יד מרחוק, בזמן שאת עושה את זה לבד, במו ידיך.

שליחה על ידי עינת* » 26 יולי 2011, 23:30

תודה יקרות!
גיליתי שבכל זאת יד לא תזיק לי פה.

במקביל אלייך גם אני עוברת. פני אל החדש.
בימים האחרונים אני מתארת את המצב שלי כשלב אחרון של הלידה. בתחילת השבוע ירדתי לצוואר הרחם, בעוד יומיים אני יוצאת לחיים חדשים.
הרבה מאוד לא נודע, ויש גם מה שכן, או כך נדמה לפחות.

מחבקת אותך חזק ומשחררת אותך בזרועות פתוחות ובאהבה.

זה מעבר סף אישי פרטי שלי. והאושר והשיחרור שאני עלולה לחוות בעקבותיו הוא הגדילה של הנשמה שלי. איש לא יכול לעשות את זה במקומי.
נפלא ומרגש @}

שליחה על ידי עינת* » 29 יולי 2011, 21:37

נועה אני מברכת אותך ומחבקת חזרה!!

זהו, הגעתי! אני בבית החדש שלי על הפרדסים.
!!!

מזל טוב @} @} @}
שתזכי להרבה אושר שלווה ואהבה בביתך החדש

תתחדשי, עינת!
עוד מעט, כשכל הדברים ימצאו את מקומם,
והכל ירגע ויהפוך להיות קצת יותר מוכר, קצת יותר שלך -
מאחלת לך שתרגישי בבית.
מוגנת ובטוחה.
ושההרגשה הזו תקרין לך גם אל תוך הבית שבפנים

תודה יקירות! ותודה לכל מי שכאן איתי בדף הזה!

תהני מלבנות לעצמך קן חדש

כיף בפרדסים!

תתחדשי יקירתי!
נשמע ממש טוב.
מחכה לשמוע חוויות (-:

עירית_לוי

תתחדשי! מאחלת לך שביתך יתמלא באהבה, גם זה הפנימי וגם זה שמחוצה לך

תודה!! אני מרוצה ביותר!

תודה!! אני מרוצה ביותר!
מאוד מאוד שמחה לשמוע.
הכל בזכותך, במו ידייך, במו עצמך, כל הכבוד!
כל כך משמח לראות את המסע הזה, כולל כל השלבים.

<ובקשר לבחור על העץ, רוצה להוסיף דבר חשוב שאני למדתי בהתנהלות מול בחור ומול אנשים בכלל, לא לפעול מתוך איך הצד השני יגיב לזה, אלא מתוך מה אני רוצה לעשות.
להעסיק את נפשותינו ביסוריי- מה יוריד אותו מהעץ? אם אלך או אם אשאר? זה חסר תכלית. לעומת מה אני רוצה עכשיו, ללכת או להישאר?>
בכל מקרה סומכת עליך לגמרי, אין סוף הוכחות לכוחך ובחירתך בך שזורות בדף הזה.

תודה שבע יהלום!
היום עשיתי גיחה לעיר הגדולה לבקר חברה. וברחוב באופן פתאומי פגשתי את מי שכיתר את תחילת הדף הזה (מישהו שהייתי איתו שלושה שבועות קצת לפני פסח). הסיפור איתו הסתיים בצורה פתאומית ולא יפה, אומנם היה לי צד בזה אבל לא רציתי שזה ייגמר כל כך מהר, וכשכתבתי לו הוא לא ענה לי, וזה פשוט השאיר לי חור בלב. נגע בפצע הקדמון שלי.
כשהבחור הזה יצא בפתאומיות שכזו מחיי, בקור מפתיע למרות שהייתי מאד פתוחה איתו לגבי הרגישויות שלי, חוויתי את המקום הלבן. בד בבד נשארתי צופה, עדה למקום הזה. ולא האמנתי, על אף שיש לי פז"ם של התמודדות עם זה, לגלות מה היא כוחה של טראומה.כך כתבתי ב27 לאפריל..
חיכיתי לאיזה קלואוז'ר איתו עד שפתאום ראיתי תמונה בפייסבוק שבה הוא חבק אישה אחרת ואישררתי את העניין עם חברה משותפת. והנה כמה חודשים אחרי - הוא מופיע לפניי ברחוב סתמי.
אוי כמה שיגע אותי האיש הזה.. בחור מושך כל כך, מבריק ומתוסבך.
יפה נעלמת - אני אומרת לו, אז הוא אומר שלא נעלם, כתבתי לו שהוא לא חייב לענות אז הוא לא ענה..
אני שואלת לשלומו והוא אומר שלא בטוב, אך לא פירט. ואז אני אומרת שמעתי שתה עם מישהי. אז הוא אומר שכבר לא. ואני עונה לו, טוב, מגיע לך.
ככה אמרתי לו, אני גאה בעצמי. נתתי דרור לרגש שלי, יחד עם זה אמרתי את זה בחצי הומור. אבל הוא הרגיש, ואני באמת חושבת שנכון שהחיים ילמדו אותו לקחת אחריות, לא לשחק עם רגשות של אנשים, לא לברוח אלא כן להתמודד, גם כשקשה ולא נעים. ועד שהשיעור הזה לא יילמד, אני לא חושבת שזה טוב ונכון לו להיות ביחד עם אדם אחר.
אבל תאמינו או לא, כואב לי מאד עכשיו. המפגש איתו עורר אצלי את התשוקה הנואשת והרצון למחול ולקבל אותו חזרה רק להיות איתו, ואני נזכרת באינטימיות המטורפת שהגענו אליה מתוך עשרה מפגשים, כמה קרוב הוא היה אליי!! זה לא מקרי שנפגשנו היום. יש סיבה. אני עוד אגלה אותה. נראה לי שזה כדי להראות לי שכבר היום אני במקום אחר כי כשראיתי אותו חשתי שאני היום עשיתי גיחה לעיר הגדולה ממקום יושבי החדש שהוא טוב ונכון ואני שייכת אליו. ומשם דברים נראים אחרת.
עכשיו, אבל, יש כאב ואבל מחודש..

עינת, שמחה בשבילך שאת כבר מתחילה להכיר את סביבתך...

זה לא מקרי שנפגשנו היום. יש סיבה. אני עוד אגלה אותה.
זה מזכיר לי שלפני בערך 9 שנים, אמרתי לעצמי משהו כזה, שקשור לאיזה אירוע עם הרכב ששכרנו בחו"ל. לא אכנס לפרטים, כי זה לא ממש מענין, אבל התוצאות היו ממש מעניינות והיה ברור שיש לזה סיבה ברורה. ושאני עוד אגלה אותה.
עד היום אני מחכה לדעת...

חחחח... מאחלת לך לפגוש מישהו שירצה ושאת תרצי ושזה יזרום טוב בינכם.

שליחה על ידי (())* » 03 אוגוסט 2011, 22:14

יפה נעלמת - אני אומרת לו, אז הוא אומר שלא נעלם, כתבתי לו שהוא לא חייב לענות אז הוא לא ענה..
גדול

)

אני חושבת שהדבר החשוב ביותר מכל המפגש הזה הוא באמת התחושה שלך שאת במקום אחר.
החוויה שלך את המציאות שלך היום, ההרגשה שאת אומרת את מה שאת חושבת, שעברת דרך מאז.
לפעמים כל מיני קולות מהעבר חוזרים רק כדי להראות לנו איפה אנחנו היום לעומת איפה היינו.
ועוד דבר קטן לגבי סיבות לכל מיני דברים - הרבה אנשים שאני מכירה מחפשים סימנים וסיבות בכל דבר שקורה להם, ואני אכן חושבת שהיקום כל הזמן מתקשר איתנו, אבל בפועל, יש מארג של כ"כ הרבה סיבות והסתברויות לדברי שקורה ולרצף אירועים על ציר של זמן, ואת רובם הגדול אנחנו לא יודעים, ואולי גם לא נדע וזה גם פחות חשוב בעיני - חשובה חידוד ההתבוננות, חידוד הקשב, וניקיון המבט. הרבה יותר חשוב מלהבין מה בדיוק הסיבה או למה זה קרה עכשיו.
מה שחשוב הוא להאמין בנכונות ודיוק הדברים הקורים ולהבין איך את מרגישה ביחס לזה ומה אפשר ללמוד מזה, היום, נכון לרגע זה.
או כמו שביירון קייטי אומרת: איך אני יודעת שמה שקרה היה צריך לקרות? - כי הוא פשוט קרה. הוא המציאות.
ואת נשמעת מחוזקת

האמת שמאז אתמול אני מרגישה על הפנים. פתאום לא יודעת מה אני עושה פה, מתגעגעת הביתה ולא יודעת אפילו היכן זה הבית. אין לי כוח לצאת לרחובות ולהכיר אנשים, אין לי כוח להרגיש שאני במקום אחר מבחינה פנימית. התל אביב הקיצית של אתמול הרגה אותי על כל הבחורות החשופות שלנצח בעיניי ייראו טוב ממני והמפגש הזה עם הבחור ואני אפילו לא יודעת מה עוד הפיל אותי כך. אני לא עברתי לגור בעיר זו, רק ביקרתי בה אתמול..
אני מניחה שזה קשור לכך שאיבדתי לפתע את הרגש הדתי שלי. (שוב אני מדגישה, אני לא מאמינה או דבקה בשום דת, אבל מלווה אותי ברגעי הטובים רגש דתי, תחושת קדושה, תחושת אלוהים שהיא היא תחושת המשמעות בחיי). ופתאום הכל נראה לי סתמי.

עירית_לוי

קוראת אותך.

כן .... לעיר הגדולה הזו יש את היכולת הזו ... זו לא את- זו היא!

ופתאום הכל נראה לי סתמי.
מחבקת ומזדהה.
מאוד טבעי שבמקום חדש פתאום יגיע רגע כזה של : "רק רגע, מה אני עושה פה בכלל..."
מקווה שבקרוב תתפוגג תחושת הזרות והאמונה הפנימית תשוב להיות מורגשת.

תודה! אכן מרגישה מאוששת יותר. עשיתי גיחה אל מקום עבודתי החדש לאחר שעברתי גלים של התנגדויות אליו והרבה "אולי", זה לפתע דווקא משחרר ומשמח, לקבוע יתד פה, והתחלות חדשות. רק מקווה שאצליח להתפרנס בכבוד.. המשכורת לא משהו. בשבוע האחרון ההוצאות שלי היו מצומצמות, אבל הלב שלי היה כל כך מלא! אני שמה לב שאפשר לגשת לתחום הכלכלי ממקום של דלות ואפשר להסתכל על אותה תמונה ממקום רחב נדיב ואוהב. ככה אני רוצה! להסכים לקבל את זה שלא את הכל אני יכולה להרשות לעצמי עכשיו, אבל להיות גאה בכל צעד שאני עושה כדי באמת להסתדר כלכלית גם אם הצעד הזה הוא לאמר לעצמי לא על משהו. אני יכולה לבכות על זה ולרחם על עצמי ואני יכולה להיות גאה על שאני לוקחת אחריות. יש כל כך הרבה יופי בפשטות. ויש כל כך הרבה דברים מדהימים שלא עולים כסף כלל. אחד מהם זה - אנשים! חברים. זה ממלא את הלב ומשכיח את הארנק. יבורך העניין הזה!

ובמסגרת הגלים העולים ויורדים של מצבי הרוח, הבוקר מרחמת על עצמי מאד. מצטרפת למחאה הגרנדיוזית הזו שסביבנו, כי הנה אני בחופש אבל לא יכולה לעשות כ-ל-ו-ם! עבדתי כמו חמור השנה בלי נשימה בלי הפסקות ואני לא יכולה לנסוע לסיני אפילו, כי אין לי שקל על התחת. וזה למה? כי בסך הכל אני שוכרת דירה ונוסעת באוטו. אלה הם חטאיי הגדולים. אוף!!

לא יכולה ללמוד יוגה, לא יכולה ללמוד בסמינר חינוך את המשך לימודיי, לא יכולה לצאת לחופש, לא יכולה לא יכולה.. למישהו נשמע מוכר השיר הזה?

למישהו נשמע מוכר השיר הזה?
ברוכה הבאה למועדון מותק.
ובמסגרת הגלים העולים ויורדים של מצבי הרוח בקרוב את תגלי מתישהו שמשהו את כן יכולה לעשות בתוך כל התנאים התוחמים.
ולפחות מבחינת היוגה, את יותר ממוזמנת להתארח אצלי בחופשה שלך - הופ הנה נשלחה לך פיסה קטנה של יכולת (-:
חיבוק לשבת

תודה, מתוקה!

אז מאז שהייתי פה לאחרונה נוספו אל חיי.. הים.. אחח!.. וגם מעיין קסום, הפגנה אחת גדולה ומרגשת, הרבה מפגשים עם חברים, ושיחה אחת שחשפה פעם נוספת כתיזכורת חשובה את מהות הפצע שלי, שעצר אותי מלעשות את השינוי הזה קודם, ועדיין כואב מתחת להכל. אחרי השיחה הזאת לא יכולתי לכתוב פה כי חשתי שמה זה משנה מה אני אכתוב, במהות של הכל חבוי הדבר הזה, המעורפל כל כך, אך מוחשי, ולעומתו כל דבר אחר הוא סימפטום..
אני יודעת שבאתי לכאן כדי לרפא אותו. באתי לכאן, הכוונה אל מקומי החדש, ולמעשה זה נכון גם לגבי - באתי אל העולם הזה, אל החיים האלה. ואני לא אתן לפחדים לעצור אותי, אני לא אתן לכאב עצמו לעצור אותי. ויותר מאי פעם אני מבינה שהריפוי הוא ביכולת לחבק את עצמי בכאב, לחבק את עצמי בהכל!
בינתיים באורח סימלי ביותר כל הקשרים שלי עם גברים עצרו, הוקפאו, אני מדברת לא רק בהקשר רומנטי, אלא כל קשריי עם גברים, כאילו החיים נותנים לי הפסקה לעצור ולעכל..

כרגיל, מרגשת.

עירית_לוי

ויותר מאי פעם אני מבינה שהריפוי הוא ביכולת לחבק את עצמי בכאב, לחבק את עצמי בהכל!
בדיוק.

אני עוברת כמה ימים שיש ברקע דיכאון. הדיכאון הישן והמוכר. תחושת אין אונים ותחושה של להיות כלואה בתוך בועה. יחד עם זה יש לי גישה מסויימת לכוח. לאפשרות לא להרגיש ככה. למרות שאני לא שם רוב הזמן אני איכשהו מצליחה לזכור שזה, מה שאני חווה, זה לגמרי לא כל התמונה, שזה עניין של פרספקטיבה. אתמול בערב הגעתי לאחת ההפגנות, ולא הייתי עם מישהו מוכר לי. ואז פתאום, תוך כדי הצעדה מישהו שאל אותי - רוצה שלט? וזה היה שלט שכתוב עליו מסר שאני לגמרי לגמרי מזדהה איתו ורואה בו את לב ליבו של הכאב במדינה שלנו. וככה הלכתי לבד אבל מוקפת בהמון, עם שלט ביד שנושא את המישאלה שלי לגבי מה שאני רוצה שייקרה פה, שמחה כל כך שמישהו העלה את זה בכתב. שמחה כל כך שמותר ללכת בין אלפים ולהחזיק את זה. אני אומר שהמסר בו התייחס לאחדות בין יהודים לערבים, ולאורך כל ההפגנה המסר הזה הידהד.
זה היה רגע שבו התחברתי לכוח. הכוח לא לשבת ולהתייסר אלא לקום ולפעול ולצעוק בקול רם את מה שאתה מאמין בו. אני בטוחה שאני לא היחידה שמרגישה ככה בימים אלה, שהמהפכה הזו מראה לו משהו על חייו האישיים ומעבירה אותו מנקודות החולשה אל נקודות העוצמה. וזה מסר שמחלחל אל חיי. קומי ותעשי. גם כשנדמה לך שאין טעם והכל אבוד. גם כשנדמה לך שאת לא יכולה. אהבה ונתינה זה משהו שתמיד תמיד מרחיב, ונותן משמעות לכל זה. לחיים האלה. גם את זה אמרו קודם, לפניי, אבל אני מוצאת את החיבור האישי שלי לזה ברגעים אלה דווקא של היחלשות הרוח.

אני חושבת שאחד הדברים שהכי מדכאים אותי בחיים האלה זאת המחשבה שאני לא מתקדמת. שאני דורכת במקום. כשאני יודעת שאני משתנה, שיש תנועה, אני מוכנה לעבור דרך הרבה מאד קשיים ומשוכות. ורק כשמבצבצת המחשבה הזו - נו, זה בדיוק אותו הדבר כמו קודם - אני נופלת. אבל הבוקר, על אף המחשבה המדרדרת הזאת, המרוקנת הזאת, כתבתי ככה - "משהו השתנה. משהו משתנה. אני יודעת שזה קורה. רצה דרך הסחרחורת האינסופית של כסף ואין כסף והעוני והכעס והכאב והגבולות. אבל בפנים - משהו חדש צומח. היכולת ממש ממש לחבק את עצמי. גם במפגש עם גבר, וללא קשר למה שקורה. והאפשרות לראות בגבר את הטוב, מישהו אני באמת יכולה לבטוח בו. לראות בו בן אדם. ולא להפוך אותו לחלש ומטופל כדי לראות בו בן אדם. לא להפוך אותו לאח או לילד כדי שתהיה לי חמלה אליו. אלא אל הגבריות עצמה להיות בחמלה. לקבל את זה שהוא גבר ושזה מה שאנושי בו. למצוא את האור דווקא במה שמפחיד אותי - הגבריות עצמה". ... ובהמשך כתבתי כך - "מה שעוד הרגשתי אתמול בלילה שאני מרגישה פתאום אחרת כלפי כל מיני גברים שרצו אותי במשך השנים. פתאום אני מוכנה לראותם כבני אדם, ולכבד אותם. זה לא שמהו דפוק ולא בסדר אצלם שהם רוצים אותי. כן הרצון הזה לעמוד שם ולהסתכל לבן אדם בעיניים להביט בו ולהרגיש קירבה והדדיות ושזה מאד מאד בסדר שהבן אדם הזה רוצה אותי. זה בסדר לאהוב ולרצות אותי. לא לברוח מזה. שם לעמוד ולהישיר מבט!"

עירית_לוי

משהו השתנה. משהו משתנה. אני יודעת שזה קורה. רצה דרך הסחרחורת האינסופית של כסף ואין כסף והעוני והכעס והכאב והגבולות. אבל בפנים - משהו חדש צומח.

קוראת אותך.

הבוקר, על אף המחשבה המדרדרת הזאת, המרוקנת הזאת, כתבתי ככה - "משהו השתנה. משהו משתנה. אני יודעת שזה קורה.
מדהים.
הידיעה הזו, שזה קורה, חורצת את ההרגל והדפוס ומזמנת אותך אל החדש, אל השינוי.
מרחיבה את כל הספקטרום של ההוויה שלך. מאפשרת.

הידיעה הזו מתבססת בתוכך, ואת בוודאי יודעת שלוקח זמן לעכל ולהכיל שינוי, כך שערבוב התחושות שאת מתארת הוא לגמרי מוכר

רק תני לעצמך זמן ומרחב לנוע בחדש. להתרועע ולהכיר.

המהפכה הזו מראה לו משהו על חייו האישיים ומעבירה אותו מנקודות החולשה אל נקודות העוצמה. וזה מסר שמחלחל אל חיי. קומי ותעשי.
הגל הזה שוטף ותופס תאוצה, ואותי הוא משמח מאוד.

עינת, כל כך נהניתי לקרוא את הפוסט האחרון. ממש מרגש. גם עניין ההפגנה, שהיות ואני בארץ אחרת לא חווה את מה שקורה בארץ ושמחה לשמוע שזה גורם לאנשים לתחושה של עוצמה במישור האישי.
וגם כל מה שכתבת על גברים. אני כל כך מזדהה עם הקושי לראות בגבר את האנושי. כתבת:
והאפשרות לראות בגבר את הטוב, מישהו אני באמת יכולה לבטוח בו. לראות בו בן אדם. ולא להפוך אותו לחלש ומטופל כדי לראות בו בן אדם. לא להפוך אותו לאח או לילד כדי שתהיה לי חמלה אליו. אלא אל הגבריות עצמה להיות בחמלה. לקבל את זה שהוא גבר ושזה מה שאנושי בו. למצוא את האור דווקא במה שמפחיד אותי - הגבריות עצמה
וואו! כל כך מדויק!

אני רוצה לספר לכם שאתמול פגשתי את החבר שלי לשעבר. אחרי לא מעט פעמים שהייתי אצל חברים במושב הסמוך למקום מגוריו ורק ראיתי את הנופים שהוא רואה מבלי לראות אותו, אתמול יזמתי מפגש. לא התראינו מאז יולי בשנה שעברה!! אבל כשנכנסתי אל ביתו המדהים המלא כל כך באורו, הרגשתי שרק אתמול דיברנו ככה בפעם האחרונה. ישבנו על הספה ודיברנו כמו שהיינו מדברים הרבה הרבה הרבה במהלך השנים שלנו ביחד. הוא עדיין המדהים הזה, הכל כך מוכר הזה, הוא עדיין, וזאת נוכחתי לגלות גם שם וגם בדיעבד, הבן אדם שגורם לי להרגיש בבית, שייכת בעולם הזה. ואני לא קיבלתי בחיים את המתנה הזו של להרגיש בבית, מעטים הם הרגעים האנשים והמקומות שגורמים להרגיש בבית על הפלנטה הזו, בהתגשמות הזו. והמפגש שלנו הוא אחד מאלה. קצרות המילים לתאר את החוויה. לא הרגשתי שאני רוצה להתאחד איתו במעשה אהבה אלא הרגשתי שאני פשוט רוצה להשאר שם. לצידו.
קצרות המילים לתאר את החזרה שלי הביתה אחר כך, שעה וחצי של נסיעה באמצע הלילה, אל מקום שאני עוד לא מכירה בו כמעט אף אחד, אל בית שלפתע הרגיש לי ממש לא הבית שלי, אחרי ששבוע שלם הייתי עם חברות, בטבע, באהבה. חזרתי ולא יכולתי להרדם, על הרצפה מצאתי ג'וק מת אבל כשניסיתי להרים אותו בעזרת כל מיני חפצים הוא פירפר פירפורי חיים אחרונים אפילו התהפך והתחיל טיפה לרוץ, הטחתי בו את המטאטא ופשוט הרגשתי שאין הפוך מהחוויה המוכלת של קפה ועוגה בביתו של האקס שלי, שיחה על הדברים הכי חשובים לנו בחיים, ומה שקורה בלב, לעומת הג'וק החצי חי חצי מת הזה על הרצפה הזו.

אני לא מצליחה להבין איך זה יכול להיות, שאם זה מרגיש כל כך בית, אנחנו לא חיים את זה, לא מגשימים את זה. אני כן רואה ומבינה שאני והוא עושים דרך עצמאית לא מבוטלת , אולי אפילו מדהימה, מאז הפרידה. אני רואה אותו - הוא ממש מגשים את החלום שלו. חי את זה. ואני? אני אולי גם בדרך..

עינת יקירה. לא חוויה פשוטה. למה בעצם יזמת אותה?
לגבי הג'וק, יתכן ורק אולי, שהוא בא למסור לך שיש דברים שמפרפרים אצלך עדיין וכדי להוציא אותם מביתך החדש יש להרוג אותם. ומיד...

עירית_לוי

נשמע לא קל בכלל

.

אולי היית צריכה תזכורת לחווית הבית הזאת שהוא מאפשר לך לחוש: להיזכר איך זה מרגיש, כדי לדייק את מה שאת רוצה לברוא היום בעצמך עבור עצמך.
כדי לא להיות תלויה באף אדם בעולם שיספק לך את זה. כדי להצליח לבנות את זה בתוכך באופן עצמאי ובלתי תלוי.
זו תזכורת. זה עוד צעד בדרך לשם.

כדי לא להיות תלויה באף אדם בעולם שיספק לך את זה. כדי להצליח לבנות את זה בתוכך באופן עצמאי ובלתי תלוי.
האם זה אפשרי בכלל?

עירית_לוי

האם זה אפשרי בכלל?
כן. בהחלט.
ושימי לב לנקודה חשובה כאן: יצירה של חוויה רגשית פנימית עצמאית ובלתי תלויה - אין פירושה שאת כבר לא תצטרכי ולא תרצי לקבל אותה מבחוץ.
זה אף פעם לא הופך להיות מסופק רק מבפנים ובכלל לא מבחוץ. לא מדובר בהארה. אנחנו הרי בני אדם עם צרכים טבעיים, שחיים בין אנשים, בתוך העולם הזה. יש לנו צורך לחוש אהובים, מוערכים ומשמעותיים.

לכן, סביר להניח שכאשר כאשר את כבר תהיי תלויה פחות באנשים אחרים אחרים ביכולת לספק לעצמך את תחושת הבית - את עדיין תרצי, תשמחי ותצטרכי לקבל אותה גם מבחוץ.
את תוכלי לקבל את התחושה הזאת גם מאדם אחר, או מהשותפות שלך איתו. כמובן שלא רק לבד, מעצמך.

ההבדל יהיה שאת לא תישעני רק עליו. את תישעני בעיקר על עצמך.
הוא יהיה השותף שלך, לא העוגן המרכזי שלך.

זו ההבחנה בין צורך לבין הזדקקות.
כאשר בונים תשתית פנימית לחוויה רגשית מסוימת, הצורך לקבל אותה גם מבחוץ אף פעם איננו נעלם, הוא תמיד קיים - באופן מאוד טבעי ונורמלי. רק ללא אנרגיה של בור שואב ללא תחתית. הוא צורך רגיל, צורך פשוט - וכבר לא צורך נואש.

נקודה נוספת היא שאנשים אחרים יכולים לסייע לך לספק באופן נינוח יותר את הצורך שלך כאשר כבר יש לך "שקע" פנימי שיקלוט את ה"תקע". זה קל יותר, פשוט יותר, ומזמין יותר (תרתי משמע

).

וכאמור - אולי הוא בא עכשיו על מנת להזכיר לך מה את צריכה. מה את רוצה. איזו תשתית את יכולה לבסס בתוכך.

אולי הוא בא עכשיו על מנת להזכיר לך מה את צריכה. מה את רוצה. איזו תשתית את יכולה לבסס בתוכך
לדייק לך את המטרה.
אני עכשיו עובדת על דברים דומים בעזרת תטא הילינג (כמובן לא לבד, אני לא למדתי תטא הילינג...).
זה לא פשוט ולא קל לבנות מחדש את עצמך במקום הבסיס והתשתית שלא נבנו אצלך ע"י האנשים הנכונים בזמן הנכון. לפעמים זה שוב מקומם. אבל מה לעשות, גם להם לא היה. לא היכולת, לא הידע.

אז נכון שאני יכולה לקבל את עצמי כמו שאני עכשיו? גם אם עדיין יש בי הצורך שתחושת הבית תבוא מאדם אחר? זה מאד נחוץ לי כרגע להרגיש שאני בסדר כפי שאני כי אני ביום רגיש עד מאד ששנאה עצמית רק הופכת אותו ליותר סיוט..

טוב ברור שאני צריכה לתת לעצמי את הרשות להרגיש הכל, לא אדם אחר. אוף זה מין לופ.

_ההבדל יהיה שאת לא תישעני רק עליו. את תישעני בעיקר על עצמך.
הוא יהיה השותף שלך, לא העוגן המרכזי שלך._
כן, עכשיו קראתי שוב ואני רואה שאין באמת ביקורת בדברייך,עירית. ואני חושבת שלעבור דרך חוויות הלבד שאני עוברת דרכן בדיוק מצמיח בי בסופו של דבר את העוגן שלי. כנראה אתמול בעקבות המפגש איתו נזכרתי ואפילו "הושלכתי", פנימית, מתוך הרגל, לאותו מקום של אז שבו אני זקוקה לו כעמוד השידרה של קיומי.

עירית_לוי

אוף זה מין לופ.
אולי זה לא לופ אלא פתח?

רשות היא הבסיס להכל. רק על גביה ניתן לייצר את הנחישות האמיתית שיכולה לשנות ולברוא משהו חדש. רק נחישות שבאה אחרי שניתנה הרשות למצב הקיים - היא יעילה.
ללא הרשות הזאת את מדלדלת את "מאגרי הדלק" שלך להמשך הדרך.
אז ברור שלתת רשות

...

אז נכון שאני יכולה לקבל את עצמי כמו שאני עכשיו? גם אם עדיין יש בי הצורך שתחושת הבית תבוא מאדם אחר? זה מאד נחוץ לי כרגע להרגיש שאני בסדר כפי שאני כי אני ביום רגיש עד מאד ששנאה עצמית רק הופכת אותו ליותר סיוט..
יקרה, לקבל את עצמך כפי שאת עכשיו זה הבסיס הכי יציב שאת יכולה לייצר לעצמך, תמיד, וגם עכשיו.
מי מושלם? מי לא טועה או לומד בדרך?

אולי היית צריכה תזכורת לחווית הבית הזאת שהוא מאפשר לך לחוש: להיזכר איך זה מרגיש, כדי לדייק את מה שאת רוצה לברוא היום בעצמך עבור עצמך.
גם אני חושבת כך.

התזכורות הללו, שעולות ככאב או צביטה בלב, באות ומסמנות, כפי שכתבה בשמת:
לדייק לך את המטרה.

רק אתמול עלתה לי אחת כזו- "גם אני רוצה ככה!" תחושה שיכולה להיות צורמת או כואבת, מעלה את החוסר אל פני השטח - כדי שאוכל לראותו וכדי שאוכל לבטא את רצוני ביתר שאת.
"מה את רוצה?, אה, ככה יהיה לך טוב? אחלה, אז זה הכיוון שלך קדימה וככל שתדייקי אותו ותרצי אותו כך הסיכוי גדל שאכן יתממש"

חייתי את הכאב הזה לכמה רגעים ונתתי לו לעבור מתוך ידיעה שהוא בא לחזק את הרצון שבי.

אוף זה מין לופ.
עינתי,
חברה טובה (ודוסית) סיפרה לי שביהדות חודש אלול נחשב חודש מיוחד:
מכיוון שהוא החודש האחרון בשנה, מסתבר שהוא מכיל בתוכו את האפשרות לפרוץ מעגלים.
כדי שנוכל להתחיל את השנה החדשה בקו ליניארי, נקי.
להפוך את המעגלים לדרך ראשית שמובילה אותך אל עצמך.
ואז באמת, כמו שאמרה עירית, הלופ יהפוך לפתח.
בעצם, יוצא שהלופ הזה צץ בתיזמון ממש מושלם מבחינתך - יש לך זמן להיות איתו, להתבונן בו, להרשות לעצמך להיות איתו. ואז, כשכבר תהיו מכרים וותיקים, תוכלי לומר לו שחודש אלול כבר כאן ואת באמת מצטערת, אבל... הוא צריך להפתח, להתמתח ופשוט להתיישר

שבוע נהדר שיהיה לך.

עירית, נועה ועדולי, תודה רבה על התמיכה והמילים המחזקות!! שבוע טוב!

ואחרי המאורעות שתיארתי פה בפעם האחרונה, החיים בכל זאת מניעים אותי להמשיך הלאה והרצון במעורבות רומנטית הוא חזק והוא גם כוח מניע. אני בונה את החיים שלי פה עכשיו, מתגעגעת לעבר, כן, לא בגלל שהוא כזה טוב אלא כי הוא מוכר, כי הוא עבר, ומנסה לברוא בתוכי תחושה של רצף ושל המשכיות. בדיוק ההיפך ממה שהיה כשהייתי צעירה ועברתי שינוי כזה גדול אבל אז - בלי אפשרות ליצור רצף ובלי לאפשר לעצמי פשוט להתגעגע. היום מקבלת גם את העצב, ושם בשביל עצמי. עד כמה שאני יכולה.
בשישי האחרון נפתחתי למרחבים הפרוסים סביב, ונתתי לזרימה לקרות, נתתי לשימחה לבוא, ולקלילות. ובמסגרת הזרימה פגשתי מישהו בשבת, שלא הכרתי לפני זה, לדייט.
היה נעים ונחמד. אבל זה השלב שבו אני מתחילה להתבלבל נורא. מחכה ל"אחד". ולתחושה שארגיש שזה ה"אחד". ואז אומרת לעצמי שאני סתם חיה בפנטזיה, שאני פוסלת דברים טובים, בעיקר פוסלת את מי שיירצה אותי, ומעריצה את מי שעם רגל אחת בחוץ. ואז מנסה ללכת הפוך על הפוך - כלומר דווקא להיות סבלנית, להמתין ולא לפסול, למרות שתחושת הכן הברור לא עולה בי, וגם לא תחושת ה"אחד". אבל בגלל כל המהלך הזה מרגישה מנותקת מהרגש הספונטני והטבעי שלי, ולא יודעת מה באמת אני מרגישה! מה באמת אני רוצה? האם כן להמשיך לפגישה השנייה או לא? האם באמת יש את איך שזה אמור להרגיש? ומי מדבר בכלל - הפחד? הפחד להיתמסר? ואז אולי כדאי באמת להישאר ולבדוק ולדבוק. אפילו קצת. או אולי הפחד להישאר לבד? ואז - כמובן שצריך לשחרר. את הבחור. להשאר לבד אם זה מה שצריך. לא לחפש פרטנר בכל מחיר.

בערב החשוך כשחזרתי לביתי מהמפגש איתו שמעתי בתוכי קול שאומר שאני סומכת על עצמי לגמרי, שאני אדע. אולי כרגע אני לא יודעת. אבל אני אדע מה נכון הלאה.
עכשיו - זה נעשה מורכב יותר, משום מה..

ועוד משהו - אני יודעת שהתשובה לשאלה שלי היא - תחכי ותראי. אם את לא בטוחה - תפגשי אותו שוב, עד שתדעי. זה מה שאני מנסה לעשות. להמתין בסבלנות עד שהתשובה תעלה מתוכי. אבל אני לא מבינה למה כל כך קשה לי להיות עם השאלה פתוחה. אני מרגישה שאם זה "לא", ואני בסוף אגיד לו את ה"לא" אז כל רגע הוא בזבוז זמן. כאילו אין ערך בכלל לכל הזמן הזה שבו אני לא בדיוק יודעת או אולי מרגישה "לא" עמום אבל עוד לא בטוחה בו. אז מה באמת הערך של זה? האם יכול להיות שזה זמן מבוזבז? כי אני מכירה את הקול הזה שאומר לי את הדברים האלה והקול הזה הוא לא קול חברי, הוא קול שמנסה להימנע ממשהו, שממהר לשפוט כי הוא מפחד. אז ממה באמת הפחד? למה הפחד להתשהות ב"אולי" הזה לעוד מפגש אחד, נניח? האם אני מפחדת לפגוע בו? האם זה כי אני רוצה לא להשלות אותו? או שאני רוצה לחתוך עכשיו את הפנטזיה שעלולה לצמוח אצלי שכביכול יש לי מישהו? לחתוך את זה לפני שזה ממש כואב לי לשחרר את החלום הזה שוב?
כשרק קבעתי איתו הרגשתי שאני צמאה להתנסות הזו, שכל מפגש כזה הוא למידה, שחשוב לי לעמוד מול בן המין השני ולראות את כל הדפוסים שעולים בי, לתפוס אותם על חם. הרגשתי שאני חייבת להניע את עצמי, ליצור אינטראקציה של גבר אישה ממקום של חקירה ושל חופש.
אבל הנה אני, אומנם צופה ומתבוננת, אבל גם סובלת עד מאד. איפה הקלילות והמשחק, ואיפה אני?! רק דוגרת פה ופוחדת להתמסר למישהו הלא נכון בטעות, למצוא את עצמי בטעות נמצאת ביחסים שלא מתאימים לי, ומרוב אימה שזה ייקרה רוצה לבטל הכל עכשיו, את הניצן הקטן שרק התחיל לצמוח. מיד לתלוש. ומבקרת את עצמי בלי סוף - מה עבר לך בראש? את לא יודעת שאת צריכה בן אדם רוחני? תראי הוא ככה וככה וככה..
מה עושים?

את משהו מיוחד מאוד!
שמעתי בתוכי קול שאומר שאני סומכת על עצמי לגמרי, שאני אדע. אולי כרגע אני לא יודעת. אבל אני אדע מה נכון הלאה
מדהימה אחת.

הרגשתי שאני צמאה להתנסות הזו, שכל מפגש כזה הוא למידה, שחשוב לי לעמוד מול בן המין השני ולראות את כל הדפוסים שעולים בי, לתפוס אותם על חם. הרגשתי שאני חייבת להניע את עצמי, ליצור אינטראקציה של גבר אישה ממקום של חקירה ושל חופש.

יקרה, יש לך את זה. לגמרי אוחזת בשתי ידייך, ובכל נים ונים, את התובנה העיקרית.
הקולות שעולים ברקע הם רק רעשים של אגו שבא להקטין אותך.
הכל נכון - הפחדים, הביקורת, חוסר הבטחון. כולם חלק ממך, חלקים שבאים להראות את עצמם כשאת בדרך, פוגשת את הדפוס ואת ההרגלים על-מנת לשחררם. גם תורם יגיע, אם רק תהיי סבלנית.
סבלנות והכלה.
סבלנות לקושי שעולה, לקולות שמבקשים להישמע, דווקא כשאת רוצה להתקדם ולזרום בכייף, על הגל החדש שנוכח במלא הדרו
הכלה של החלקים שבך שמבקשים להישמע בקול תוקף (מלשון תקפות), הביקורת משרתת את הפחד מהשינוי אבל השינוי כבר כאן. הוא איתך, כבר חלק ממך. ולכן רק להרגיע, כמו את התינוק הקטן: "אימא כאן ותשמור שהכל בסדר, אפשר לנוח כעת ולהירגע"

שמעתי בתוכי קול שאומר שאני סומכת על עצמי לגמרי, שאני אדע. אולי כרגע אני לא יודעת. אבל אני אדע מה נכון הלאה.
איך אמר צחי מנווה חמציצים - אני רוצה לחזק את דברייך

את אמרת, אני רק מהנהנת פה בהסכמה מלאה.
בהשראת המחאה אני מוכנה גם להגביר לך את הקול שאמר את המשפט הזה במגאפון

את בסדר את.

אתמול בלילה, על חוף הים, אמר לי האיש משהו שאני רוצה ללמוד ממנו, הוא אמר - כשאני יוצא עם מישהי בפעם הראשונה אני יודע די מהר במידה וזה "לא". ואם זה לא "לא", שם בעצם מתחילה ההתנסות, החוויה, החקירה. לא זוכרת באיזו מילה השתמש. אבל הכוונה היא שהתהליך של ההכרות, הדרך, זה מה שמעניין אותו ולא לאן כל זה הולך. אני מרגישה שעם כל ה"רוחניות" שלי, אני לומדת מהאיש הזה איך להיות בהווה.

עירית_לוי

אני מרגישה שעם כל ה"רוחניות" שלי, אני לומדת מהאיש הזה איך להיות בהווה.
תראי כמה לא מקרי שהאיש הזה נוכח כרגע בחייך

.
זה בדיוק בדיוק מה שהרגשתי כשקראתי את כל הפוסטים האחרונים שלך:

שהאתגר שלך כרגע הוא להסכים לשהות, להסכים להרגיש, וגם - להסכים לטעות. להסכים להיות לא מדוייקת ופשוט להתנסות. לפסוע בנינוחות עם כל כובד המשקל שלך כאילו את פוסעת על קרקע יציבה ולא על חבל דק. לנשום. לחוות את החיים ומה שיבוא יבוא.

ותוך כדי כך לא לשכוח להפנות הרבה חמלה ואהבה לעינת שנזהרת, לעינת שמפחדת. להסכים לטעות זה מאוד מפחיד. אז לא לדכא ולדרוס את הפחד שכל זה עשוי להעלות.
חיבוק ואהבה לך

שהאתגר שלך כרגע הוא להסכים לשהות, להסכים להרגיש, וגם - להסכים לטעות. להסכים להיות לא מדוייקת ופשוט להתנסות. לפסוע בנינוחות עם כל כובד המשקל שלך כאילו את פוסעת על קרקע יציבה ולא על חבל דק. לנשום. לחוות את החיים ומה שיבוא יבוא

עירית יקרה, זה מאד נכון. אני מרגישה שזה אכן מה שאני עושה.
אבל חייבת להגיד שאני מרגישה קצת מלאכותית עם זה. כאילו אני צריכה הוראות תפעול לדבר הזה. אני לא מבינה מתי להקשיב לאינטואיציה שאומרת אם זה כן או אם זה לא זה. לאו דווקא אם זה כן הבן זוג שלי לחיים אלא יותר האם בכלל לקיים את המפגש הבא, הדייט השלישי הרביעי וכו'. כי עולים בי קולות של "לא", יחד עם קולות של "למה לא"..
אני בן אדם שלא אוהב לאכול בין הארוחות.. וככה אני גם בקשרים. לא אוהבת או אולי לא מסוגלת לקחת קצת. אם אני נכנסת אני נכנסת לשם כולי, אבל זה קורה רק אם כמה גורמים מהותיים חוברים יחד. אם המפגש באמת מספק מענה לצורך הרוחני הנפשי והפיזי. וזה קורה לעתים נדירות מאד.
יש כמובן את אלה שאני רוצה והם לא רוצים. שם, על פניו, נראה שיש פוטנציאל לחיבורים האלה מלבד פרט אחד מהותי - הרצון של הצד השני לחבור אליי.
בדפים שלי כאן תיארתי כבר לא מעט נסיונות שכאלה לאורך השנה וחצי האחרונות.
ואני מנסה להבין את המהות של מה שקורה בתוכי במפגש עם גבר. לעבוד לעומק. לא להשאר ברובד של האם האדם הזה מתאים לי או לא. כי כמו שאומרים כשהתלמיד מוכן המורה מגיע. ככה גם עם בן זוג. זה לא רק פונקציה של לחפש בחוץ, זה כשאני מוכנה במקום הפנימי שלי, האדם הנכון מגיע. אפילו אם לא תמיד יש לי זיהוי מדוייק של היותו נכון, יש רצון ויכולת להמשיך. אז אני תוהה איך לעבוד בפנים..
כרגע אני באמת ניצבת מול רצון או צורך לסיים את זה ואני לא מבינה מאיזה מקום זה בא. אני מנסה להיות טבעית אבל הרבה דפוסים והתנות והשלכות נכנסות ביני לבין הטבעי שלי. אני באמת רוצה לסמוך רק על עצמי בעניין הזה. אז למה מופיעה כל כך הרבה בושה? כאילו האדם שאני איתו מעיד עליי. ומה זה מעיד עליי? ואיך ייראו אותי אחרים? כל הזמן אני מודדת.

אני חושבת שמה שהופך את הנושא הזה לכל כך מורכב הוא שהרבה רגשות הם בכלל לא מה שהם נראים אלא כל מיני רגשות אחרים בתחפושת. ואני לא תמיד מצליחה להבין אם זה פחד או אפילו אימה שהתחפשו לספק. ועוד כל מיני ניצבים בהצגה הזו, שאני לא יודעת מה פניהם האמיתיות.

עירית_לוי

אבל חייבת להגיד שאני מרגישה קצת מלאכותית עם זה. כאילו אני צריכה הוראות תפעול לדבר הזה. אני לא מבינה מתי להקשיב לאינטואיציה שאומרת אם זה כן או אם זה לא זה. לאו דווקא אם זה כן הבן זוג שלי לחיים אלא יותר האם בכלל לקיים את המפגש הבא, הדייט השלישי הרביעי וכו'. כי עולים בי קולות של "לא", יחד עם קולות של "למה לא"..

כרגע, בגלל שקיימים בך כל כך הרבה קולות, מחשבות, פחדים ורגשות - שיוצרים הרבה רעשי רקע - אני מציעה, כמדיניות פנימית שלך: להשתהות.
להחליט שלא להחליט.
פשוט להיות שם. להישאר.

להניח לרגע בצד את האינטואיציה הטובה והמבורכת שלך שאמורה להגיד לך אם האיש הזה נכון או לא נכון לך.
היא לא תלך לשום מקום. את לא תאבדי אותה

. רק שכרגע היא לא יעילה בגלל רעשי הרקע שמתערבבים בה. אחרי שהם יחלשו - תוכלי לפגוש אותה שוב. מבטיחה לך.

להניח אותה בצד - ולמקד את האנרגיות בלהישאר גם אם קיים הסיכוי שזה לא מדוייק.
להישאר - מבלי לדעת מראש אם זה נכון או לא נכון. וגם מבלי להחליט תוך כדי אם זה נכון או לא נכון. להישאר.

האתגר כרגע הוא לא לחדד את האינטואציה.
האתגר הוא להישאר.

סביר להניח שיעלו פחדים, תוך כדי שאת נשארת. כמובן.
ואת תצטרכי להזכיר לעצמך שכרגע האתגר המרכזי הוא להישאר. להשתהות. מבלי לדעת. מבלי להחליט. מבלי לברוח. רק להיות. בשביל למוסס את המחסום הראשוני הזה. הדיוק יגיע מעצמו, באופן טבעי, בהמשך. את תראי...

עיריתוש זה נשמע לי כל כך מוכר הדיון הזה ביננו, באמת שכבר כמה פעמים בדף התכתבנו על כך ואני רואה שכנראה עדיין משהו לא ברור לי.
למה להישאר?
האתגר הוא להישאר
ולמה יש רצון לא להשאר?

לא מדברת ספציפית על עכשיו, אלא באופן כללי, למה בכלל עולה הרצון הזה.

_למה להישאר?
האתגר הוא להישאר
ולמה יש רצון לא להשאר?_
עינת יקרה,
לוקחת לעצמי את הרשות לענות בינתיים עד שעירית תענה...

הנפש רוצה ודאות, בטחון, לדעת מה יקרה עכשיו או בעוד כמה דקות, ימים, שבועות, שנים.
להשאר במקום לא ידוע, זה להסכים להיות במקום המאד לא בטוח עבור הנפש.
והיא, בתמורה, מעוררת את הרצון ללכת. לא להיות שם - כדי להיות בסוג של וודאות.
גם אם המקום הידוע והבטוח הזה הוא לא כל כך נחמד.
הוא להיות בלבד או במה שזה לא יהיה.

ואני יודעת שאני רק מזכירה לך דברים שאת יודעת.
יום טוב

עירית_לוי

כן, בדיוק כפי ש קן לציפור כתבה לך. אם לא תישארי יש לך כביכול וודאות, שליטה וביטחון.

זו הגנה. בריחה לשם הגנה.
זהו מנגנון הגנה רגשי שדואג שאת לא תחווי רגשות שעלולים להכאיב.

אם לא תישארי עם האיש הזה או אם איש אחר שאין לך "תעודת ביטוח" שהוא האחד והיחיד - את כביכול מבטיחה לעצמך שכך לא תתנסי בהתנסויות שעלולות לגעת בפצע ישן שלך, בנקודות התורפה שלך.
אם לא תישארי את כביכול חוסכת מעצמך מראש מפגש עם כאבים מסוימים: כאב הנטישה, כאב ה-"אני לא אהובה", כאב ה-"אני לא ראויה", כאב ה-"אני לא מספיק טובה".

(אני בכוונה כותבת 'כביכול' כי אין באמת תעודת ביטוח מרגשות מכאיבים. אנחנו לא יכולים לבטח את עצמנו מפני החיים. אנחנו רק יכולים ליצור בתוכנו חוסן שיאפשר לנו חיות אותם ביציבות ובשמחה).

אי ההישארות, הבריחה - היא הגנה שהמחיר שלה הוא גבוה מאוד.
כאשר את נמנעת מהסיכונים הרגשיים הכרוכים בקשר, את בעצם גם נמנעת מהקשר עצמו. את מחמיצה את הדבר שאת הכי כמהה לו.

לכן - כרגע, בעיני, הכי הכי חשוב זה שתסכימי לשהות. שתסכימי להיות. גם אם זה לא זה. גם אם זה לא מרגיש לך "בול".
כאשר מנגנוני ההגנה פועלים בנו כך, אנחנו עלולים לא לראות בבהירות מה מדוייק ומה לא מדוייק. המסננות הופכות לקפדניות מדי. הן הופכות להיות דרוּכוֹת מדי.

וכן, אני זוכרת היטב

- את רוצה הפעם "לסנן" כהלכה. לא ליצור שוב קשר עם גבר שלא מסוגל לספק לך את מה שאת צריכה. זה נהדר: את ערה. את רואה. את יודעת מה את צריכה.
אבל כרגע אני אומרת: תסנני אחר כך. כרגע, מרוב זהירות ומרוב דריכות - המסננת שלך אולי קפדנית מדי.
וקודם תסכימי לשהות.
חכי. תישארי.

עירית וקן לציפור היקרות!
מאד דיבר אליי מה שכתבתן.
לגבי תחילת דברייך עירית, אני יודעת, שאני אולי כבר אמרתי את כל זה קודם, אבל מה לעשות, אני צריכה את זה כמו אוכל של תינוק, בכפית, שוב פעם להבין, למה הדברים האלה נוגעים לי בפצע של הנטישה כשמדובר בעצם באפשרות שאני אהיה זו שלא ארצה?
אני לגמרי רואה את זה בכל הקשור לגברים שאני רוצה וחוששת שלא יירצו אותי. אבל לא ברור לי למה הרצון לברוח קשור לנטישה כשאני היא זו שנוטשת?!
_אי ההישארות, הבריחה - היא הגנה שהמחיר שלה הוא גבוה מאוד.
כאשר את נמנעת מהסיכונים הרגשיים הכרוכים בקשר, את בעצם גם נמנעת מהקשר עצמו. את מחמיצה את הדבר שאת הכי כמהה לו._
אני מנסה להבין - האם יש לי פה דפוס של הימנעות? הדפוס הזה הוא גורף ומתבטא הן בקשרים שאני רוצה והשני לא, וגם בקשרים שהוא רוצה ואני לא רוצה? האם בכללי אפשר לסכם את זה כמנגנון הגנה שלי?
האם אני עיוורת? האם אני בנקודה העיוורת שלי, אם לעדן את האמירה קצת?
כי כל הזמן נדמה לי שהכל בסדר אצלי והשיקולים שלי הם הגיוניים, ופשוט הנסיבות הן כך וכך וכך.
אבל יכול להיות שאני באמת ובתמים לא רואה משהו?!

פשוט אני רואה את כל סיפורי האהבה האלה, כן, אצל אנשים שקרובים לי, ואת הנקודה הזו שהם ידעו, הרבה פעמים מההתחלה, ש"זה זה". מה שבא אחר כך לאו דווקא היה מלא בשושנים. אבל הזיהוי היה שם. אצלי זה חסר. אז אני מסבירה לעצמי שעדיין לא מצאתי את ה"אחד" ושאני צריכה להמשיך ולחפש.
ואז כשאני קוראת את הדברים האלה ובכלל ניצבת מול עצמי בתחילת קשרים אני מאד מאד מבולבלת.

עינת יקרה,
אתן את הזוית שלי (המנוסה משהו...

)
אבל לא ברור לי למה הרצון לברוח קשור לנטישה כשאני היא זו שנוטשת?!
אומרים שכל נוטש הוא גם ננטש. זה כמו הרגל כזה, שקשור למנגנון הגנה הכי בסיסי שיש לך.
זה האישו שלך, סביב זה נרקמים יחסייך עם הסביבה, לא רק עם בחורים אלא גם עם משפחה, חברים, מקום מגורים, מקום עבודה וכו'.
הרצון לברוח קשור לנושא של נטישה. מי נוטש, בכלל לא משנה.
זו הנטישה עצמה שמגנה עליך, אם כשנוטשים אותך, או שאת נוטשת.
כן, גם כשנוטשים אותך.
כי אז, (כמו שעירית כתבה) בטוח שלא יהיה צורך להתמודד עם רגשות קשים בתוך היחסים.

האם יש לי פה דפוס של הימנעות?
נקרא לזה, דפוס של המנעות מכאב. שוב, זה לא משנה מה הנושא: גברים, מעבר דירה, מקום עבודה...
ואגב, זה דפוס אנושי מאד מאד לגיטימי.
הנטיה האנושית היא לא להרגיש את הכאב.
אז נמנעים ממנו.
וכשהדפוס הזה כל כך חי וקיים ומנהל אותך, את גם עשויה למשוך (או לזמן, איך שתרצי לקרוא לזה) את האנשים האלה שיענו על הדפוס הזה.

פשוט אני רואה את כל סיפורי האהבה האלה, כן, אצל אנשים שקרובים לי, ואת הנקודה הזו שהם ידעו, הרבה פעמים מההתחלה, ש"זה זה". מה שבא אחר כך לאו דווקא היה מלא בשושנים. אבל הזיהוי היה שם. אצלי זה חסר. אז אני מסבירה לעצמי שעדיין לא מצאתי את ה"אחד" ושאני צריכה להמשיך ולחפש.
הם ידעו מההתחלה ש"זה זה", ולך יקח זמן לגלות.
כל אחד פועל אחרת, בהתאם לנפשו, הרגליה ובחירותיה.
את בוחרת ללכת על "בטוח" ומחפשת הוכחות מוקדמות, הם (חברייך) בחרו כמוך, אך נטיית ליבם היתה "קפיצה למים".
כך או כך אנשים משתנים, והצרכים והאופי האמיתי מתגלים עם הזמן. אהבה יכולה להעמיק עוד ועוד או להיתקל באינסוף אבנים בדרך.
זוהי דרך.
הישארי עד שתדעי מה נכון לך.
מה נכון לך לא ברמה של האם "זה האחד" (כי אולי מחכים לך 10?

) אלא תהיה בליבך וודאות וידיעה שקטה.
כן - את רוצה להיות איתו. או, לא - לא מתאים לי הקשר הזה.
אם את מחפשת תשובות "מבחוץ" או מהצד שני (כן רוצה אותי או לא..) או מקשיבה לפחדים שלך במקום להיות עד הסוף קשובה לליבך, אזי החיים מפנים אותך פנימה.
פנימה לקשב אמיתי וכנה.
קשב שמגיע עם השהייה, ההכלה, ההרגשה, החוויה. - שדורש לעיתים אורך רוח
להסכים להישאר אומר להתגבר על האתגר, להיות זו האוחזת "בהגה" ולא שומעת לקולו של האגו שצועק לך "לברוח". כשאת מסכימה להתגבר וצולחת את האתגר את יוצרת שינוי אמיתי בתוכך. החוויה החדשה כמו נצרבת במערכת הכוללת שלך, ומשם חייך כבר לא יחזרו לאותה נקודה שבה היית.

עירית_לוי

למה הרצון לברוח קשור לנטישה כשאני היא זו שנוטשת?!
את נוטשת כדי לא להינטש.
את נוטשת כדי לא להגיע לרגע בו כבר נקשרת ומישהו עלול לנטוש אותך.

_כי כל הזמן נדמה לי שהכל בסדר אצלי והשיקולים שלי הם הגיוניים, ופשוט הנסיבות הן כך וכך וכך.
אבל יכול להיות שאני באמת ובתמים לא רואה משהו?!_
אני יכולה לתאר לך מה אני רואה מהצד.
אבל מה נכון לך, מהי האמת הפנימית שלך ביחס למה שקורה - את זה רק את יכולה לדעת

. וגם חשוב שאת תקשיבי עמוק עמוק פנימה ותגלי בעצמך מה יש כאן.

ובכן, לתחושתי זה לא מקרי ואלו לא הנסיבות שמעצבות כרגע את מציאות חייך. חד משמעית.
אני מאמינה שזו המציאות הפנימית שלך שמעצבת את המציאות החיצונית. כבר ראית לא פעם שהפְּנים מעצב את החוץ, והחוץ הוא השתקפות של הפְּנים.

וכן, אני רואה הימנעות. זה הדפוס.
הימנעות כדי לא להיפגע, כדי לא לחוש כאב. בלי קשר למידת העניין שלו או שלך. הימנעות מכל החוויות הרגשיות המאתגרות שקשר זוגי טומן בחובו. הימנעות מכל ה"סיכונים".

מנגנוני ההגנה שלנו הם מתוחכמים. קליפות האישיות שלנו, המגנות על המערך הרגשי הן מתוחכמות מאוד. אם הן היו פשוטות, ההגנה הזאת היתה קורסת.
מנגנוני ההגנה לא יספרו לך (ומשום כך גם את לא תספרי לעצמך) שמדובר בהגנה, אחרת הם שמים לעצמם רגל

. הם יראו לך כמה זה הגיוני וסביר להימנע. כמה זה לא הגיוני להישאר.

מנגנוני ההגנה שלנו מתעתעים בנו על מנת שלא נשתנה. עבור האישיות שלך - שינוי פירושו כיליון. היא לא רוצה להשתנות.
מפתה מאוד להקשיב להם. קשה מנשוא להתעלות מעליהם ולפעול בניגוד לאיתותים שלהם.
זו הסיבה שלא קל להשתנות. זו הסיבה שלא קל לשנות דפוסים.

זה מאוד מבלבל, זה מעלה הרבה ספקות. אני יודעת.
אבל בדיוק זה - הבלבול, הספק, הם אלה שסוללים את הדרך לפירוק הישן ויצירת משהו חדש.
בתהליכי שינוי פנימי בלבול הוא מאוד לא נעים אבל הוא מבורך.

כל מה שאני מציעה כרגע זה להטיל ספק בקולות שעולים, לקחת בחשבון שאלו לא בהכרח הקולות של האיטואיציה שלך אלא אולי הקולות של מנגנוני ההגנה,
ולבדוק עם עצמך אם את מסכימה הפעם לא להשתמש בהגנות הללו. רק לשקול. לא בכוח.

או, סוף כל סוף אפשר לכתוב כאן!
קראתי בשקיקה את הכתוב וגם ניסיתי ליישם.
עם זאת הבחור סיים את הקשר הקצר איתי כעבור 4 מפגשים. הסיבה - חוסר התאמה. אני עמוקה מדי לדבריו.
לאחר מכן הייתה לי התנסות קצרה עם מישהו שחברה ניסתה לשדך. התנסות קצרה אך כואבת שלא לאמר מרסקת.
אחר כך - מפגש עם המטפל המהולל שהראה לי את הדפוסים של החיפוש שלי.
אחד הדברים שהוא המליץ לי עליהם - לוותר על החיפוש. וממש באופן מעשי לוותר עד נובמבר על כל אינטראקציה רומנטית.
מאז אני מרגישה די מבודדת, די בכלא של עצמי. הבדידות חצתה את הארץ והגיעה עד למקום יושבי החדש.
אני נתקפת ייאוש. חושבת - אולי כבר לעבור לגור עם שותפים.. ומשום מה לא ששה לרעיון הזה.
איכשהו עד כה התקווה להיות בסוג של יחד חיממה את לילותיי גם כשלא היה שם איש מלבדי. אבל כשאני מוותרת על התקווה הזו הלבד נהיה חשוף, גלוי ובלתי נסבל. אני זועקת הצילו. הימים שלי ריקים מדיי. לא יודעת מאיפה להתחיל להמשיך..