החיוניות שלי חלק ראשון

[ניצן_אמ*]

חופשי
את צריכה למצוא סיפוק, ומהר.
חוץ מזה, רדי מגישת הזבנג וגמרנו. עשר שנים זה לקח לי, וזותי רוצה בשישה ימים! חכי חודש, תציצי בגזרה החדשה שלך ואז נדבר
ואם את לא שבעה, נסי עוף. רצוי כרעיים בתנור עם ירקות.

[עוברת_אורח*]

זה לא זה. באמת. אכלתי נזיד בקר עם עדשים וירקות - יותר מזה? זה לא שאני לא שבעה, אלא שזה שובע מסוג אחר, שאני לגמרי לא רגילה אליו.
אבל מה שקצת הקל עלי זה חטיף של תמרים ואגוזים. בכל זאת, המתיקות....

טוב, כל בני הבית יצאו כדי שאמא תוכל לקרוא חומר בסוציולוגיה. זה אמור לעזור יותר מהכל.

[ניצן_אמ*]

מקווה שאמא תפיק מזה תובנות ראויות לחלוקה עם החברות שלה.

[מיכל_בז*]

ואם את לא שבעה, נסי עוף. רצוי כרעיים בתנור עם ירקות.
עוף. עוף זה משהו.
(בחיי. זה כל מה שהיה לי להגיד.)

וגוגוס, אם את מציצה ומגיחה, תרגישי טוב!

[מיכל_בז*]

היו לי היום שתי תובנות תזונה היום.

אז אני כותבת אותן כאן.
הן קצת משונות וסבוכות ואני לא בטוחה שהן לגמרי קשורות לפה, אבל אני חושבת שכן.

היום אכלתי עם אבא שלי ב"בראסרי". דווקא הייתי נחושה ודבקתי בתזונה שלי למרות הלחם המפתה עם החמאה, הברוסקטה עליה היו מונחים הסרדינים וכל זה,
אבל אז קיבלנו פיצוי בדמות קינוח נורא טעים.
לא הייתי אוכלת אותו אילולא אבא שלי שלקח ביס אחד ונראה כאילו הוא עומד להתעלף.
ובאמת, גבירותיי, לא אשקר לכן. זה היה נורא טעים. אם זה היה קינוח פחממתי וכבד עוד הייתי מכה על חטא, אבל זה היה פשוט קליל ומתוק, טעים וחכם. ואוכל חכם עושה לי את זה, אני מודה.

הבעיה לא הייתה הקינוח. הבעיה היתה להגיע הביתה לתוך חור לא נסתם של חשק. חשק-חשק-חשק. אז אכלתי תמרים, לא מעט. וטחינה, לא מעט. ושומשום, לא מעט. ושיבולת שועל כמו שהיא, לא מעט. ואכלתי ואכלתי ואכלתי ואכלתי. וכל הזמן אמרתי לעצמי: "אני לא יכולה להפסיק", כאילו זאת איזו מנטרה, כאילו זה אישור.
ואז, פתאום תפסתי את עצמי ואמרתי לי: זה בכלל-בכלל לא נכון. אני לחלוטין יכולה להפסיק. אני לא רוצה להפסיק. אני נותנת לעצמי רשות לאכול משהו קטן שלא בתזונה שלי ואז, כאילו בשביל להקדים מכה לתרופה, או כדי לאשר לעצמי איזו מחשבה של חוסר שליטה, אני נופלת לתוך זה עם הראש קדימה. וזה משרת משהו, זאת קלישאה מהסוג הנכון, זה תמיד משרת משהו. אני צריכה לחשוב מה.

והתובנה השניה הייתה מסוג הטפיחה העצמית על השכם, אז אנא, סבלו אותי באורך רוח. כשיצאנו מהמסעדה אמרתי לאבא שלי שהקינוח הזה יתנקם בי. יגרד לי, אני לא ארגיש טוב. אז הוא אמר לי: "מה,אז למה אכלת? זה כמו סיגריה. לא היית לוקחת עכשיו סיגריה, נכון? אם אני הייתי מחליט לא לגעת בסוכר יותר, לא הייתי נוגע בסוכר יותר."

ואני, שמכירה את אבא שלי וראיתי אותו נאבק בעשרות דיאטות ויש לו בבית אלף סוגי אלכוהול מעולים והוא איש של חשקים ממש כמו הבת שלו, חשבתי לעצמי: יא אללה! אילו סיפורים אנשים מספרים לעצמם. כמה קל זה להגיד אם הייתי... אז. אבל אני לא מספרת לעצמי סיפור, או לפחות אני משתדלת לפרק את הסיפור הזה, אפילו אם לא תמיד אני מצליחה. אני בתוך זה עד המרפקים שלי ולפעמים אני נכשלת, הרבה פעמים אני נכשלת. אבל אני פה. אני לא ב"אם הייתי", אני ב"אני פה".
זאת מחשבה משמחת.

[בשמת_א*]

(-:

[עוברת_אורח*]

ואז, פתאום תפסתי את עצמי ואמרתי לי: זה בכלל-בכלל לא נכון. אני לחלוטין יכולה להפסיק. אני לא רוצה להפסיק. אני נותנת לעצמי רשות לאכול משהו קטן שלא בתזונה שלי ואז, כאילו בשביל להקדים מכה לתרופה, או כדי לאשר לעצמי איזו מחשבה של חוסר שליטה, אני נופלת לתוך זה עם הראש קדימה. וזה משרת משהו, זאת קלישאה מהסוג הנכון, זה תמיד משרת משהו. אני צריכה לחשוב מה.

[גוונים*]

ואז, פתאום תפסתי את עצמי ואמרתי לי: זה בכלל-בכלל לא נכון. אני לחלוטין יכולה להפסיק. אני לא רוצה להפסיק. אני נותנת לעצמי רשות לאכול משהו קטן שלא בתזונה שלי ואז, כאילו בשביל להקדים מכה לתרופה, או כדי לאשר לעצמי איזו מחשבה של חוסר שליטה, אני נופלת לתוך זה עם הראש קדימה. וזה משרת משהו, זאת קלישאה מהסוג הנכון, זה תמיד משרת משהו. אני צריכה לחשוב מה.
לגמרי, לגמרי, לגמרי!
כשתגלי מה, ספרי נא, אולי זה יהיה נכון גם לי... (-:


וגוגוס, אם את מציצה ומגיחה
מקווה שאת בטוב!

[ניצן_אמ*]

הענשה עצמית.

[גוגוס*]

אהלן כולן, אני כאן. בשלבים סופיים של החלמה ותודה על המילים החמות. אחרי שבוע משונה מבחינה תזונתית (ימים מעולים וימים במיץ של הזבל) ותחושה שמשהו מחכה לי מעבר לפינה אבל אין לי מושג עדיין מהו. כלומר, יש לי מושג, אבל אני לא בטוחה.
המשהו הזה הוא לדעתי סוג של מפץ גדול שיעיף לכל הרוחות כל מיני הרגלים שקנו להם שביתה במחוזותיי וצריכים להתחפף.
עוד אין לי מושג איך מזמנים את כבוד מפץ שיועיל בטובו להראות את זיו פניו אבל אני עובדת על זה.
למשל, אני שוקלת להכניס תכנון לימים שלי, מה שלא עשיתי כמעט באף תקופה בחיי. להחליט מראש בבוקר מה אני עושה ומתי ולארגן לעצמי תזונה מתאימה מראש במקום לזרום לזרום לזרום ולהגיע בחלק מהמקרים למבואות הירקון (כולן יודעות מה זורם שם, נכון?).
כן, בהחלט, אני רוצה להתנסות בתכנון על בסיס יומי. אני חושבת שזה משאיר מרחב פעולה מספק בגלל שמתכננים יום ביומו ולא, נגיד, שבוע שלם או חודש, אבל גם מזכיר לי כל יום מה חשוב ומה נחוץ ואיך ניתן להגיע לשם.
אם הרעיון הזה יעבוד... ימים יגידו.

[גוגוס*]

עוברת אורח , אני סקרנית לשמוע איך עבר עליך המשך השבוע. אם בא לך, כמובן...
ולשאלתך, נכון מותר לנצל את הבלוג לסתם קיטורים?
כמובן! מקריאה בבלוג הזה אפשר לראות בקלות איך חלק ניכר מהקיטורים הם בכלל לא סתם. הם ממש ממש קשורים ולפעמים אפילו מהווים בסיס מוקדם לתובנות סופר חשובות.

ומיכל, תודה מעומק הלב על מה שסיפרת. דיבר אלי כל כך. כל כך כל כך כל כך. איזה דיוק. וחדר לי ללב ממש זה -

יא אללה! אילו סיפורים אנשים מספרים לעצמם. כמה קל זה להגיד אם הייתי... אז. אבל אני לא מספרת לעצמי סיפור, או לפחות אני משתדלת לפרק את הסיפור הזה, אפילו אם לא תמיד אני מצליחה.
ולמה להשאיר את זה רק לעצמי? הולכת לגריין.

[גוגוס*]

והנה המחשבה שאיתה הסתובבתי השבוע.
פעם הקשבתי לסדרת ההרצאות של ד"ר עדיאל תל אורן. הוא תומך נלהב בתזונה של מזון חי מן הצומח אבל לא באדיקות. לדעתו צריך לאכול מעט דגנים ומעט קטניות מאחר ויש בהם דברים שחשובים לנו מאוד ושאין לנו דרך להשיג בשום צורה אחרת.
עמוק עמוק בפנים אני חושבת שמה שהטבע מגיש לי בצורה לא אכילה אני כנראה לא אמורה לאכול. ואז אני תוהה לעצמי האם אותו תכנון קדמון שאני קוראת לו "טבע" התכוון שאני אחיה עד גיל שמונים או תשעים. ואולי כל התוספות האלה הן חלק ממה שמאפשר לנו לנסוע קילומטראז' כפול או משולש.
נטיית הלב שלי היא לענות שכן, זה ככה. כלומר, שלגוף שלי אין שום צורך בדגן או בקטנייה שחובה לבשל, אבל שהרצון שלי לחיות חיים ארוכים וטובים מחייב גמישות בעניין הזה.
ואחרי כל זה אני תוהה איך נכנסים לזה בלי להתמכר. אוכל חם הוא ממכר לגמרי (בשבילי) והבעיה היא שזו התמכרות שרשרת אצלי. החם מדליק אצלי התמכרויות אחרות ומסבך לי את החיים לגמרי. אני צריכה לחשוב איך אני פותרת את הפלונטר הזה.
להגביל מאוד ולהציב כללים נוקשים לצריכה מינימלית של דגנים וקטניות או לשחרר ולקוות שהגוף ידע מה טוב וכו'.
הראש נוטה לאפשרות השנייה אבל אותו הראש יודע שבגוף מכור זה לא בדיוק עובד ככה.

[אלודאה_בלבן*]

רק שתדעי שבזכות הבלוג שלך הסלטים אצלנו בבית נעשו טעימים בהרבה

[גוגוס*]

אלודאה, ברוכה הבאה. דפקת כניסה עם הודעה סופר משמחת. תודה על הפידבק הנעים ושיהיה בתאבון.
נ.ב - לשמחתי הרבה הבלוג הזה כבר מזמן לא שלי.

[גוגוס*]

אלודאה, להתאפק? מה פתאום, לא בתוכנה שלי. קפצתי לדף שלך, לראות מי את. ומצאתי שם אוצר בלום. איזה עונג את. לא יכולתי להפסיק לקרוא.
כותבת את זה כאן כדי שמי שלא מכירה תלך גם. מקווה שלא אכפת לך. ואם אכפת לך אז תרגישי חופשייה למחוק. חייבת לרוץ, חוזרת לקרוא אותך...

[דלית_ב*]

קטניות ודגנים אפשר לאכול ירוקים או מונבטים, לא?

[ניצן_אמ*]

אפשר הכל, לא?

[דלית_ב*]

לא הבנתי.
אולי אני לא הייתי מובנת?

גוגוס כתבה:
שמה שהטבע מגיש לי בצורה לא אכילה אני כנראה לא אמורה לאכול
שלגוף שלי אין שום צורך בדגן או בקטנייה שחובה לבשל,

ואני שואלת למה לבשל קטניות ודגנים? מה חובה בזה?

כלומר, אם
אוכל חם הוא ממכר לגמרי (בשבילי)
וגם
צריך לאכול מעט דגנים ומעט קטניות

אז אפשר לאכול מהם בצורה חיה ולא מחוממת.

[ניצן_אמ*]

_כלומר, אם
אוכל חם הוא ממכר לגמרי (בשבילי)
וגם
צריך לאכול מעט דגנים ומעט קטניות_
אה, אני לא מסכימה עם הקביעה השניה בכלל. בכלל בכלל.
אני כן מסכימה שאפשר לאכול קטניות ללא בישול.
נניח, איך שאנחנו אוכלים שזה לרוקן תרמילי אפונה בעצמנו ולאכול. (אי אפשר באמת לאכול ככה כמויות גדולות מדי, שיש בזה הגיון טבעי.) אבל לא אוכלים שום גרעין יבש. גם לא אחרי השריה והנבטה (טוב, פעם במלא מלא זמן, חומוס מוטבע ומונבט חי, אבל אוכלים ממש מעט ועושה לכולנו גזים.) אפשר לאכול ככה גם שעועית ירוקה ופול. מנסיון אישי ומשפחתי, לא רק מטעמי ניג'וס, לא אוכלים ככה כמויות.

[ניצן_אמ*]

שלגוף שלי אין שום צורך בדגן או בקטנייה שחובה לבשל,
בטבע, דגנים וקטניות הם אכילים ונחמדים וירוקים ולא ניתן לאכול אותם בכמויות גדולות כי זה בעיקר מטרד..
לתפוס קטניות ודגנים כדברים קשים מאד ומקולפים זה לא טבעי.

[גוגוס*]

ניצן, אם אני מבינה נכון, את בעצם אומרת שדגנים וקטניות כמו שאנחנו רגילים לצורך אותם הם מזון מת ולכן לא מומלץ?
אם כן, אז אני מתחברת לזה. לא משנה כמה הנבטתי והטבעתי זה אף פעם לא באמת טעים לי.
אז מה עושים? מישהי כאן חושבת שזה נכון לחיות בלי לגעת בכלל בדגנים וקטניות?
אני מנסה לחשוב מה היה הדבר הזה שתל אורן הזכיר כחשוב כל כך ולא מצליחה להיזכר.
אגב, הוא היה בעד דגנים נטולי גלוטן וקטניות מונבטות עד כמה שניתן.

[גוגוס*]

והנה מחשבה נאה להגות בה בסופו של שבוע זה -
בכל פעם שמישהו הזכיר בדיונים את הרעיון של מזון בקפסולה (שכל מה שאנחנו צריכים יהיה בקפסולה אחת שנבלע בתחילת היום או משהו כזה) התחלחלתי והסתקרנתי בו זמנית.
החלק המסקרן בעיניי הוא לדמיין את החיים עם מינימום התעסקות במזון. מן דילוג אקרובטי מעל התמכרויות ושאר הפרעות.
השבוע, בעקבות צריכה מאסיבית של שייק ירוק, הבנתי עד כמה השייק הזה בעצם מייצר עבורי דבר דומה.
לוקחים מכונה רבת עוצמה, מכניסים לתוכה כמעט בשלמותם את כל המרכיבים הדרושים לגוף, מפעילים למשך זמן קצר מאוד ומורידים בגרון. ואפילו בהנאה מרובה.
השייקים נחווים אצלי כסוג של קפסולה כזו. אני יכולה לדחוס אליהם כל מה שעולה דעתי ומייצר ארוחה סופר סופר מזינה, כולל כמה דברים שלא תמיד מתחשק לי לגרוס בשיניים בגלל טעם או מרקם או חשק או כולם.
ולמרות שלמה שמחליק בגרון אין בכלל טעם וריח של אוכל כמו שאני מכירה אותו אני מרגישה הכי בריאה והכי אנרגטית והכי מסוגלת לכבוש כל הר. קצת כמו אחרי שצורכים איזה סם ממריץ. בקפסולה.
רק לי נראה שמשהו בזה משונה?

[מיכל_בז*]

מישהי כאן חושבת שזה נכון לחיות בלי לגעת בכלל בדגנים וקטניות?

למה זה כל כך חשוב? אני בקלות יכולה להמיר דגנים בבטטה (למשל, כי אני לא אוכלת הרבה פירות) ולא לאכול קטניות בכלל. פעם ב... אני אוכלת שעועית לבנה כי זאת הקטניה היחידה שלא מתסיסה לי את הבטן.

[ניצן_אמ*]

אז מה עושים? מישהי כאן חושבת שזה נכון לחיות בלי לגעת בכלל בדגנים וקטניות?
כן. אני.
כאמור, אם אנחנו כבר אוכלים מה מאלה, זה אפונה בתרמיל. וזהו. וזה מטעמי "טעים לי" ולא מטעמי "צריך לאכול דגנים וקטניות." לא זו בלבד שלא צריך בעיניי, אפילו "עדיף לא."

לא דומה בכלום לקפסולה, בחייך.

[עוברת_אורח*]

גוגוס - זה משונה בדיוק מפני שזה מדלג על כל העניין של אוכל כהנאה, תחביב, עיסוק, טקס (וכמובן התמכרויות ושאר הפרעות. ), וההיבט הזה אכן משותף לשייק הירוק ולקפסולה. אפשר לראות בזה שחרור ממטען עודף תרבותי ומיותר ואפשר לראות בזה אבדן, כל אחד ונקודת המבט שלו.

מבחינת הדיווח האישי, עברו עלי 12 יום מתחילת הניסוי (אמרתי שבוע, אבל המשכתי) עם "עיגולי פינות" מודעים לגמרי (חצי כפית סוכר בקפה, פה ושם קציצה שיש בה פירורי לחם, ברמה הזו).

איך היה? רציתי לכתוב "קשה", אבל זה לא נכון; אם היה קשה הייתי נשברת מזמן. במובן מסוים לא להאמין כמה שהיה קל. אני חושבת שאפשר להכריז רשמית שאני לא מכורה לכלום, כי לא היה לי שומדבר שדומה לקריז. מצד שני, המגבלות היו במודעות שלי חלק ניכר מהזמן, משכו בכנף ביגדי וקיטרו שלא כיף. אני מצאתי את עצמי שוב ושוב בוחרת באסטרטגיה של "בינתיים לא" - זה לא שאני לא אוכלת את הגלידה/עוגיה/לחם/בראוני הזו, פשוט לא כרגע, בינתיים לא. כשהחשק למשהו מתוק גבר היה לי חטיף תמרים-אגוזים להצלה.

היום לפנות ערב הרגשתי שדי, שעוד רגע זה מתחיל להיות מבאס וממסכן, ולא בא לי. אז אכלתי שתי עוגיות שמזמן רציתי לטעום ושכבו לי בבית כל הזמן הזה. יכולתי גם לאכול אחת, אבל לא רציתי להסתובב עם שיירים של חשק, רציתי לגמור עם זה. ועכשיו נראה מה יהיה, אם אפשר יהיה להמשיך את הניסוי או שהכל אבוד.

אגב, להפתעתי הלא שמחה בכלל הניסוי הזה לא השפיע כהוא-זה על משקלי, שזה בהחלט מוריד מוטיבציה....

[גוגוס*]

אני קוראת אתכן לגבי הדגנים והקטניות ומרגישה שיש לי פה איזו הנחה שצריך להשתחרר ממנה. תודה על התגובות, יאלץ אותי לחשוב קצת.

אפשר להכריז רשמית שאני לא מכורה לכלום, כי לא היה לי שומדבר שדומה לקריז
עוברת, אני בעד האבחנות שלך לגבי עצמך ובעיקר שמחה שהיה לך קל ושאת מרגישה טוב ובנוח במה שאת עושה. מעלה לפנייך משהו שנכון לגביי, ואולי במקרה גם לגבייך - לפעמים הקריז לא מגיע בדיוק בגלל אותם עיגולי פינות מודעים. כלומר, הגוף מקבל את שלו ולכן הוא לא מוחה. יכול להיות שהגוף אצלך עובד אחרת אבל אצלי זה בהחלט משתיק את הקריזים.

אני מצאתי את עצמי שוב ושוב בוחרת באסטרטגיה של "בינתיים לא" - זה לא שאני לא אוכלת את הגלידה/עוגיה/לחם/בראוני הזו, פשוט לא כרגע, בינתיים לא
לדעתי זו האסטרטגיה שהציעו גם ניצן וגם בשמת וכנראה יש הרבה שזה עובד בשבילן. יופי לך!

ואחרון לגבי המשקל - מהניסויים המגוונים שלי אני יכולה להעיד לגבי עצמי שרק מאה אחוז תזונה חיה וטבעונית הזיזו למשקל שלי בצורה שהיתה משמעותית לאורך זמן.

[ניצן_אמ*]

ואחרון לגבי המשקל - מהניסויים המגוונים שלי אני יכולה להעיד לגבי עצמי שרק מאה אחוז תזונה חיה וטבעונית הזיזו למשקל שלי בצורה שהיתה משמעותית לאורך זמן.
אצלי זה לא בדיוק ככה. כי אני אוכלת בשר בכל מיני צורות כולל שומן ויורדת. ברגע שאני "טועמת" מהתפוד שליד או אוכלת תמרים, או כל דבר בסגנון הזה (פחמימה מחוממת/מיובשת) לא משנה באיזו כמות, אז אני עולה במשקל. (בין היתר זה גורם לי להגדיל כמויות של כל השאר..)

מסכימה עם גוגוס שעיגולי הפינות משתיקים קריזים. אבל מפרגנת לך, מה אומר. זה שאת ירודה מזה, זה בגלל שבמשך שנים רבות כל משק הסרוטונין שלך (מצברוחטוב) מקבל קביים מקמח חיטה. זה רק עניין של זמן לחיוניות פנימית טובה. אבל לא תראי אותי דוחפתותך לזה.

[גוגוס*]

אצלי זה לא בדיוק ככה. כי אני אוכלת בשר בכל מיני צורות כולל שומן ויורדת.
מתקנת את עצמי בעקבות ההערה הזו. אין לי מושג אם הירידה שלי במשקל היא בגלל שהתזונה גם חיה וגם טבעונית. בהחלט יכול להיות שזה היה מתרחש כמו אצל ניצן גם אם התזונה היתה כוללת בשר. פשוט מעולם לא ניסיתי.

זה שאת ירודה מזה, זה בגלל שבמשך שנים רבות כל משק הסרוטונין שלך (מצברוחטוב) מקבל קביים מקמח חיטה. זה רק עניין של זמן לחיוניות פנימית טובה. אבל לא תראי אותי דוחפתותך לזה.
ניצן, לא הבנתי את המשפט הזה. אפשר הסבר?

[גוגוס*]

פרידה מהגלוטן, סרט ההמשך
אז ככה, היה לי יופי של יום. תכננתי אותו בבוקר וכל תכנוניי יצאו לפועל. אכלתי פצצה, הזכרתי לרצפת האגן מי כאן הבוסית, עבדתי... מה עוד אפשר לבקש?
או, זהו, שאפשר נגיד לבקש שבשעה שמונה בערב לא אהיה פתאום שוב רעבה אחרי יום שלם שבו פינטזתי על ביסקוויטים עם שוקולד (לא יודעת מאיפה זה בא לי), על סנדביץ' ועל פסטה.
אפשר גם לבקש שלא אהיה יותר מכורה לגלוטן.
אז כל היום חשבתי על ניצן ועל הטמעת מושגי ההתמכרות בלקסיקון שלי ועל קריז במקום חשק וכו'. וזה עבד יפה מאוד. עד שהגעתי הביתה.
ואז נחתה עלי תובנה שבשביל להילחם בהתחלה הקשה הזו אני חייבת לשחרר במקומות אחרים.
בדקתי עם עצמי והרעב היה אמיתי לגמרי ולא היה לי שום חשק לירק או פרי. הכנתי לי תפוחי אדמה קטנים ובטטה ואכלתי אותם עם כמות נדיבה של מלח ומיונז כלל לא ביתי.
שבעתי ונרגעתי ולא בא גלוטן אל פי כל היום. ומי שיודעת למשל שבמיונז יש גלוטן שתשמור את המידע הזה לעצמה לפחות עד מחר.
אני במצב רוח קרבי. נמאס לי מהגלוטן ומתחושת ההתמכרות המסריחה ואני יוצאת שוב לדרך.

[ניצן_אמ*]

המשפט שלא הבנת כוון לעו"א.

יום שלם שבו פינטזתי על ביסקוויטים עם שוקולד (לא יודעת מאיפה זה בא לי), על סנדביץ' ועל פסטה.
זה, מתחת לחגורה. שתדעי לך. ההתמכרות הזו לא עושה לך הנחות יותר. עכשיו את בלוחמה פנים-אל-פנים בלי כפפות. דעי לך שזה הכל תרגילים מלוכלכים שהאני-המכור/הג'נקי הפנימי שלך עושה כדי לא להתנקות, ושימרי על עצמך. עוד מאמץ קטן והקריזים חולפים ואת במקום הרבה יותר יציב.

[מיכל_בז*]

אצלי זה לא בדיוק ככה. כי אני אוכלת בשר בכל מיני צורות כולל שומן ויורדת. ברגע שאני "טועמת" מהתפוד שליד או אוכלת תמרים, או כל דבר בסגנון הזה (פחמימה מחוממת/מיובשת) לא משנה באיזו כמות, אז אני עולה במשקל. (בין היתר זה גורם לי להגדיל כמויות של כל השאר..)

זה כזה מוזר, אבל אני חושבת שגם אצלי זה ככה. אני לא משמינה מהמון שקדים ואפילו לא מגבינות קשות שמנות וגם לא מטחינה או משומשום ואפילו לא מחמאה. אבל כל דבר שקרוב אפילו לפחמימה ריקה או סוכר לבן משמין אותי במהירות.
נורא קשה לי להשתחרר מהתפיסה של שומן= השמנה למרות שכבר שנים זה לא עובד אצלי ככה. זה ממש מוזר.

[מיכל_בז*]

ובעניין הזה: עוד חודשיים למניאק (לחתונה) והגוף שלי מתעקש להישאר באותו משקל.
אז אני לא רוצה לצאת בהצהרות מרחיקות לכת (בטח שלא פה) אבל נראה לי שאני מנסה לחזור לשיטת ה"בלי עיגולי פינות".
(בחיי שצפה לי פה איזו חרדה מהמחשבה הזאת.)

שבוע טוב לכולנו. הנלחמות בגלוטן, בג'אנק, בעיגולים ובפינות.
וגם למי שלא נלחמת ומי שכבר ניצחה ומי שסתם בהפסקה ומי שזורמת.
שבוע טוב.

[ניצן_אמ*]

זה כזה מוזר, אבל אני חושבת שגם אצלי זה ככה.
בכלל לא מוזר. כל כך הגיוני... אני אפרט כשלא ישן עליי תינוק ואני אמות להשתין

נורא קשה לי להשתחרר מהתפיסה של שומן= השמנה למרות שכבר שנים זה לא עובד אצלי ככה.
פחמימות לא חיוניות = השמנה. אוקיי? זה לא "כבר שנים לא" עובד אצלך ככה, זה כנראה מעולם לא עבד אצלך ככה.

לגבי משקל, חזרתי מסופשבוע פרוע מבחינת אכילה (כמויות אדירות, ונצפו תפוחי אדמה אפויים ) עליתי קילו. קילו בשבילי זה כלום. הליכה אחת לשירותים ואני יורדת את זה חזרה אממה? רואים את זה על הגוף שלי. הכל יושב טיפטיפה אחרת. הצורה שלי השתנתה מזה. בחיי. עד כה יצא שירדתי כחמישה קילוגרמים מאז "חמשת הימים" אי שם לפני כמה חודשים וזה נראה כמו הרבה יותר מזה. אבל עכשיו? קילו אחד ואני נראית כמו תפוח אדמה בעצמי בקיצור, מה שאני אומרת, זה תעזבי את המשקל. תסתכלי על עצמך במראה ותגידי ת'אמת.
האם את מרגישה יותר חיונית? אסופה? צעירה? בריאה? סביר להניח שאת גם נראית ככה. גם אם זה לא מתבטא במשקל.

[גוונים*]

אין על הבלוג הזה, ימים עמוסים בלי זמן לכלום ובעיקר לא לאינטרנט אבל כשאני מצליחה לקרוא פה ולהשלים פערים, נהיה לי מן נעים כזה בגוף (כאילו הכל מתרווח ומתישב במקומו הטבעי והאמיתי) ומסתדרים לי דברים בשכל.
תודה לכולכן.

אבל אני חושבת שגם אצלי זה ככה. אני לא משמינה מהמון שקדים ואפילו לא מגבינות קשות שמנות וגם לא מטחינה או משומשום ואפילו לא מחמאה
אני כן. אוף.
הכי מבאס זה להשמין מאבוקדו ובחיי שזה קורה לי, בדקתי את הענין (לא שזה מפריע לי לטחון אבוקדו בכמויות).

האם את מרגישה יותר חיונית? אסופה? צעירה? בריאה? סביר להניח שאת גם נראית ככה. גם אם זה לא מתבטא במשקל.
תודה, תזכורת מאאאד במקום בשבילי.


_שבוע טוב לכולנו. הנלחמות בגלוטן, בג'אנק, בעיגולים ובפינות.
וגם למי שלא נלחמת ומי שכבר ניצחה ומי שסתם בהפסקה ומי שזורמת.
שבוע טוב._
אמן.
@}

[גוגוס*]

המשפט שלא הבנת כוון לעו"א.
אני יודעת. אז מה? רוצה להבין גם. אין סודות בחברה וכאלה...

מיכל, שאלת חתונה - אני מנחשת שיש לך כבר את בגדי החתונה. את נראית בהם טוב? הם יושבים עליך בול? אם כן, אז למה לתסכל את עצמך דווקא עכשיו בירידה במשקל? הבגדים ישבו עליך עקום... אני בעד כל דבר שיגרום לך לענות בחיוב על זה
האם את מרגישה יותר חיונית? אסופה? צעירה? בריאה?
כי את זה באמת רואים, בעוד שסתם ירידה ממוקדת במשקל לא תמיד ניכרת. מניסיון.
ככלה אני מנחשת שחשוב יותר שיהיה לך אור בעיניים ותקרני בריאות מאשר שתהיי פחות שני קילו ותקרני תסכול של מאבק.

הכי מבאס זה להשמין מאבוקדו ובחיי שזה קורה לי, בדקתי את הענין
גוונים, אהלן. שאלה - עשית פעם ניסיון להוריד כל פחמימה ריקה ולאכול רק המון אבוקדו? ממש להעיף, נגיד למשל שבוע, את כל הפחמימות והסוכר, ולהשאיר כמה שומנים מהצומח שבא לך?
אני חושבת שזה מסקרן כי אישית אני לא מכירה אף אחד שמשמין מאבוקדו אבל כן מכירה הרבה שממש מעט פחמימות, אפילו מלאות, מתבטאות אצלם בעלייה במשקל או בקושי לאבד משקל.

באמת שבוע טוב לכולן.

[עוברת_אורח*]

ובכן, כמו שבטח כולכן צפיתן זה לא נגמר בעוגיות הללו - It never does, does it? - אלא התפתח לבאגט עם חמאה וגלידה. ואז מה? ירד קילו. מהקטעים האלה שהגוף שלך מוציא לך כזה P-: שאת מרגישה שאי אפשר לסמוך על כלום....
וגם היום היו החלקות. אני מקווה שמחר אפשר יהיה להכריז על חזרה לשיגרה.

[עוברת_אורח*]

תעזבי את המשקל. תסתכלי על עצמך במראה ותגידי ת'אמת.
האמת? האמת היא שאני עוד שניה בת ארבעים ולגמרי נראית את זה, וכנראה שבחיים אני כבר לא אראה חיונית או אסופה או צעירה במיוחד (אולי מרחוק, עם ג'ינסים מחמיאים ומעיל עד אמצע הירך). אני לא מתלוננת, גם אם זה נראה ככה, אני נראית בסדר גמור לגילי, רק בעסה שצריך להוסיף את ה"לגילי" הזה.

<לא קשור לבלוג, אני יודעת, סתם נגע לי באיזו נקודה והתפרצתי>

[מיכל_בז*]

_מיכל, שאלת חתונה - אני מנחשת שיש לך כבר את בגדי החתונה. את נראית בהם טוב? הם יושבים עליך בול? אם כן, אז למה לתסכל את עצמך דווקא עכשיו בירידה במשקל? הבגדים ישבו עליך עקום... אני בעד כל דבר שיגרום לך לענות בחיוב על זה
האם את מרגישה יותר חיונית? אסופה? צעירה? בריאה?
כי את זה באמת רואים, בעוד שסתם ירידה ממוקדת במשקל לא תמיד ניכרת. מניסיון.
ככלה אני מנחשת שחשוב יותר שיהיה לך אור בעיניים ותקרני בריאות מאשר שתהיי פחות שני קילו ותקרני תסכול של מאבק._

אין לי עדיין שמלה. יש לי סרט עם זה. (אישי, פנימי. להיות בשמלת כלה ולהיות זאת שכולם מסתכלים עליה כל הזמן? זה קצת מחריד אותי.)
אבל אני אלך ואמצא לי שמלה וכל מה שאת כותבת נכון.
וזהו.

ניצן, כשאני אוכלת נכון במשך תקופה אני לחלוטין נראית טוב יותר. לא בטוחה שצעירה יותר אבל טוב יותר. משמעותית. ואני מכירה היטב את מראה תפוח האדמה (אצלי זה יותר לכיוון הסופגניה) אחרי סופ"ש של תזונה לא מאוד מדויקת. אבל אני מודה שהתקופה האחרונה הייתה תקופה מתמשכת של עיגולי פינות ולפעמים אכילה של הפינה כולה+העיגול.

אז די. הכנתי כבר את העוף וירקות השורש:)

האמת? האמת היא שאני עוד שניה בת ארבעים ולגמרי נראית את זה, וכנראה שבחיים אני כבר לא אראה חיונית או אסופה או צעירה במיוחד (אולי מרחוק, עם ג'ינסים מחמיאים ומעיל עד אמצע הירך). אני לא מתלוננת, גם אם זה נראה ככה, אני נראית בסדר גמור לגילי, רק בעסה שצריך להוסיף את ה"לגילי" הזה.

אני רק יכולה להעיד שתזונה מדויקת באמת משפרת את המראה החיצוני.
לוקח זמן למצוא אותה, אבל כשמגיעים לשם, זה נס קטן.

[גוגוס*]

אני מקווה שמחר אפשר יהיה להכריז על חזרה לשיגרה.
בהצלחה. יש ימים כאלה. הם עוברים. איזה מזל...

וכנראה שבחיים אני כבר לא אראה חיונית או אסופה או צעירה במיוחד
את יודעת, לגבי ה"צעירה במיוחד" אני לא בטוחה שמישהי מאיתנו רוצה בכלל להיראות צעירה במיוחד . אני חושבת שהצעירות הוא סוג של קרינה הרבה יותר מכל דבר אחר. אני מכירה אשה בת 88 שנראית מאוד צעירה כי היא כולה מקרינה חיות ושמחה. העור שלה מדהים והשיער שלה לבן לגמרי אבל מבריק וגמיש ויש לה יופי של גזרה. כלומר... היא חיונית ואסופה ובגלל זה היא נראית צעירה. משהו בה שמור כמו מכונה שמתוחזקת היטב. אני רוצה להיראות ככה תמיד ואני וודאית שלתזונה שלי יש בכך חלק עצום. גם מתחושת הבטן שלי וגם מהניסיון.

[גוגוס*]

מיכל, רק תזכורת קלה, ממש אין חובה להתחתן בשמלה. אני התחתנתי במכנסיים שהחמיאו לי יותר מכל שמלה שהייתי בוחרת. אני מניחה שנראיתי פחות מהממת מרוב הכלות אבל הרגשתי נפלא ולא נאלצתי להתעסק כל הערב בלמשוך ולהזיז ולקוות שהמראה שלי עדיין מדויק. הייתי נינוחה מאוד בזה, שלא לדבר על הקלות שבה רקדתי בטירוף כל הערב בגלל שלא נפלו ממני ליטרים של בד. וכן, שיקפצו המוסכמות.

לוקח זמן למצוא אותה, אבל כשמגיעים לשם, זה נס קטן.
מתרפקת בפעם האלף על החודש הרציף היחיד שבו אכלתי חיוני בלבד. אנשים זרים עצרו אותי ברחוב להגיד לי כמה שאני נראית טוב. בחיי. ההרגשה הכי טובה בעולם. הסתובבתי כל היום עם חיוך של מיליון דולר. מאז אני לא מצליחה לשחזר את המראה הזה, רק משהו קרוב שנראה קצת חיוור כשזוכרים את המקור.

[ניצן_אמ*]

_אבל אני חושבת שגם אצלי זה ככה. אני לא משמינה מהמון שקדים ואפילו לא מגבינות קשות שמנות וגם לא מטחינה או משומשום ואפילו לא מחמאה
אני כן. אוף._
היתה לך הזדמנות לנטרל את האבוקדו מכל פחמימה? אני אחדד - אני כן משמינה מאבוקדו. אבל אם אין נוכחות של דגנים, אז אני לא משמינה בכלל מאבוקדו. יותר ברור?

_זה שאת ירודה מזה, זה בגלל שבמשך שנים רבות כל משק הסרוטונין שלך (מצברוחטוב) מקבל קביים מקמח חיטה. זה רק עניין של זמן לחיוניות פנימית טובה. אבל לא תראי אותי דוחפתותך לזה.
ניצן, לא הבנתי את המשפט הזה. אפשר הסבר?_
את הקמח הלבן מלבינים בחומר שנקשר לרצפטורים של סרוטונין, ובאופן כללי, דגנים משפיעים על המערכת הלימבית, אני חושבת שבמידה של התמכרות. זאת אומרת, שכמו שכשיש "הבטחה" שכל יום ייכנס קפאין אז הגוף מגיב בהפחתת אדרנלין ובעייפות בהכנה? אז ככה כאשר אין את הסם החיצוני, נהיים מבועסים תחת. לוקח זמן, הגוף חוזר לעצמו, ואפשר להיות שמחים בלי קביים.

_האם את מרגישה יותר חיונית? אסופה? צעירה? בריאה?
כי את זה באמת רואים, בעוד שסתם ירידה ממוקדת במשקל לא תמיד ניכרת. מניסיון._
יותר מזה, אנשים מצליחים את הירידה פשוט לא לראות, כי יש בה משהו לא חיוני, בעוד שברגע שמגיעים לתחתית ועולים טיפונת, משהו מתחיל להראות יותר "מלא" ויושב טוב, ואז מתחילים לקבל מחמאות. אבל כבר אמרנו שזה לא בלוג ירידה במשקל, נכון?

ובכן, כמו שבטח כולכן צפיתן זה לא נגמר בעוגיות הללו - It never does, does it? - אלא התפתח לבאגט עם חמאה וגלידה. ואז מה? ירד קילו. מהקטעים האלה שהגוף שלך מוציא לך כזה שאת מרגישה שאי אפשר לסמוך על כלום....
באגט עם גלידה נשמע ממש דוחה
לדעתי הקילו הזה כבר היה בהיכון לרדת, זה לא קשור לבגט.

אני נראית בסדר גמור לגילי
תפסיקי לסחוט מחמאות, את נראית מצויין.

_אני רק יכולה להעיד שתזונה מדויקת באמת משפרת את המראה החיצוני.
לוקח זמן למצוא אותה, אבל כשמגיעים לשם, זה נס קטן._
כן. חד משמעית. בעיקר את התחושה שאני סוחבת כבר כמעט שש שנים (מאז ההריון הראשון) שאני בניוון שייגמר בקבר ושאין לי תקנה כי אני מזדקנת. בחודשים האחרונים התחלתי להרגיש שוב מעט קפיץ בהליכה.

את יודעת, לגבי ה"צעירה במיוחד" אני לא בטוחה שמישהי מאיתנו רוצה בכלל להיראות צעירה במיוחד .
בתור אחת שנראית רוב חייה עשר שנים יותר צעירה ממה שהיא באמת, ועם כל קריירתה ולימודיה המפוארים עדיין מתייחסים אליה כמו אל ילדה (אפילו אנשים שצעירים ממנה בהרבה) אני רוצה להגיד לך שעכשיו בגיל 37 שמייחסים לי קצת יותר משלושים, אני הרבה פחות סובלת מזה שאנשים שלא מכירים אותי מתייחסים אליי לא כמו אל מבוגר אחראי. אם אני יורדת במשקל אני ישר נראית 5 שנים יותר צעירה, ויש בזה גם חסרונות. גדולים. מאד.

[גוגוס*]

אני כן משמינה מאבוקדו. אבל אם אין נוכחות של דגנים, אז אני לא משמינה בכלל מאבוקדו. יותר ברור?
בדיוק מה שהצעתי לגוונים לעשות למעלה כניסוי. תגידי, את יודעת להסביר למה זה ככה? נתת יופי של הסבר על הסרוטונין. תודה. (לפעמים קשה לי להאמין שכבר למדתי את כל זה בפסיכולוגיה אבל בגלל שלא מצאתי בזה שום עניין זה נשטף לי מהמוח לחלוטין).

כבר אמרנו שזה לא בלוג ירידה במשקל, נכון?
לא בדיוק. אמרנו שהירידה במשקל היא לא העיקר אבל שלכולנו יש בה עניין כזה או אחר ואז עטפנו את זה בכל מיני תירוצים טיפשיים של בריאות.

_אני נראית בסדר גמור לגילי
תפסיקי לסחוט מחמאות, את נראית מצויין._
מאמינה לניצן ומפרגנת גם.

התחושה שאני סוחבת כבר כמעט שש שנים (מאז ההריון הראשון) שאני בניוון שייגמר בקבר ושאין לי תקנה כי אני מזדקנת.
הוווו, הוצאת לי את המילים מהפה.

[גוונים*]

_אני כן משמינה מאבוקדו. אבל אם אין נוכחות של דגנים, אז אני לא משמינה בכלל מאבוקדו. יותר ברור?
בדיוק מה שהצעתי לגוונים לעשות למעלה כני_
ניסיתי אבל לא לגמרי, כלומר היו שבועות שבהם הורדתי לגמרי גלוטן וכמעט לגמרי סוכר. אבל עם סוכר אף פעם לא הצלחתי להוריד לגמרי לגמרי.
הכי מעט שהצלחתי להגיע היה שתי כפיות סוכר ביום (אחת בתה של הבוקר ואחת בקפה של אחה"צ) וכל היתר תזונה משובחת של ירקות, טחינה, פירות יבשים ואבוקדו (כמובן).
אז אתן טוענות שהעליה במשקל היא בגלל שתי הכפיות האלה? הן גורמות להשמנה? אפילו שבאבוקדו וטחינה יש פי מליון יותר שומן מאשר בשתי כפיות מסכנות של סוכר?
ורק שיהיה ברור, זה שזה לא גרם לי לרזות ואפילו אולי קצת להשמין לא אומר שאני לא שואפת לשם, אני לגמרי מנסה לחזור לתפריט של ירקות, פירות יבשים, טחינה ואבוקדו, זה היה לי מצוין והרגשתי טוב. אולי אם הייתי מתמידה יותר זמן, הייתי גם יורדת במשקל למרות שתי כפיות הסוכר האלה, אבל זה אף לא הגיע ליותר משבועות ספורים.


יש לי סרט עם זה. (אישי, פנימי. להיות בשמלת כלה ולהיות זאת שכולם מסתכלים עליה כל הזמן? זה קצת מחריד אותי
הוי מיכל, זה המצב שלי בדיוק, זו אחת הסיבות המרכזיות שעוד לא הוכרז על חתונה (התמזל מזלי ומצאתי בנזוג שבתיאום מושלם מתקשה לדמיין את עצמו עם חולצה לבנה ולהיות ה שכולם מסתכלים עליו כל הערב... כך שהמצב פשוט נשאר ככה ואני לא מפסיקה לשאול את עצמי אם זה בסדר לי או שכן הייתי רוצה לחוות את הרגע הזה על אף כל ההתנגדויות שלי אליו...)
וגוגוס, הענין עם המכנסיים, בהחלט מרחיב את גבולות התודעה (-: איזה מהפכנות, שיחקת אותה (-:

[גוונים*]

אני ממשיכה לחשוב על זה,
אולי מהסוכר שפירות היבשים? אם כי, אם אני זוכרת נכון לא אכלתי המון פירות יבשים אלא בעיקר אגוזים ובוטנים ורק מעט צימוקים ועוד פחות מזה תמרים. אולי הייתי צריכה להוריד גם אותם?

[ניצן_אמ*]

(לפעמים קשה לי להאמין שכבר למדתי את כל זה בפסיכולוגיה אבל בגלל שלא מצאתי בזה שום עניין זה נשטף לי מהמוח לחלוטין).
זה החלק שהכי הכי הכי הכי (הכי!) עניין אותי בלימודי הפסיכולוגיה.

תגידי, את יודעת להסביר למה זה ככה?
לא באופן רדוקציונרי. אז במקום, בואי נשרטט את המטרה מסביב לחץ, בסדר? בהנתן שאנחנו רואות שזה ככה אצלנו, ננסה לחשוב מה גורם לזה. ואני חושבת, שמה שקורה זה שבנוכחות של סוכרים זמינים, הגוף לא מתעסק עם השומנים אלא ישר אוגר אותם. זו מדיניות בריאה בסה"כ, אם הגוף עוד לא קלט שיש סופרים ושפע, אז הגיוני שישתמש במה שזמין, ולא יעבוד קשה על שומנים ובמקום זה ישר יאגור אותם. כאשר אין נוכחות של אנרגיה זמינה מיידית (שזה אמור להיות המצב הנורמלי בטבע!) אז הגוף פועל כמו שהוא צריך ומעבד את השומנים האלה להיות מה שהוא צריך שהם יהיו, כולל אנרגיה.

אז אתן טוענות שהעליה במשקל היא בגלל שתי הכפיות האלה? הן גורמות להשמנה?
לפי ההצעה שהצעתי לעיל, שתי הכפיות האלה, מעיפות את כל שאר הדברים לאיחסון. בעוד שאילולא הן היו, ההתייחסות של הגוף לשומנים היתה תקינה - לעבד אותם ולהשתמש בהם. באופן כללי, אני חושבת שכבר מזמן מזמן קלטו שכל ההתיחסות ההיסטרית לשומנים גרמה בעיקר להשמנה גלובאלית מטורפת.

[גוונים*]

לפי ההצעה שהצעתי לעיל, שתי הכפיות האלה, מעיפות את כל שאר הדברים לאיחסון. בעוד שאילולא הן היו, ההתייחסות של הגוף לשומנים היתה תקינה - לעבד אותם ולהשתמש בהם. באופן כללי, אני חושבת שכבר מזמן מזמן קלטו שכל ההתיחסות ההיסטרית לשומנים גרמה בעיקר להשמנה גלובאלית מטורפת.
כן, אבל באמת אין שום משמעות לכמויות? שתי כפיות סוכר לעומת, אני יודעת, 10 כפות של טחינה + 3 אבוקדו?
(אני לא מתווכחת, ממש לא, זה פשוט מפליא אותי...)

[ניצן_אמ*]

תראי. באכילה ספונטנית שלא דופקת חשבון לכמויות, מה שקורה זה שברגע שאת מוסיפה פחמימה (שאיננה בצורתה החיונית וללא עיבוד כמו תפוח למשל) הכל נכנס לסיחרור ואת פשוט תאכלי יותר. מהכל. גם מהפחמימה וגם מהשומן, ואת השומן תאגרי בהיסטריה. אם אוכלים שומן בלי התחכמויות, יש גבול לכמה אפשר, וזה גבול נכון שבא מהגוף ולא אילוץ חיצוני שעושים עם הראש.
קלוריות זה כל כך פאסה בעיניי... מה ההבדל בין 10 או 20 כפיות (או כפות ) טחינה? תני לי לתת לך אותן ככה בלי כלום ונראה אותך אוכלת את זה... אבל שימי בזה סוכר, תחממי, תקראי לזה "חלבה" ותראי כמה שקשה לעצור.

[מיכל_בז*]

אוקיי, אני מנסה לעשות לעצמי רגע סדר בראש.
אם אני מבינה את ניצן אז:

העניין עם סוכר לבן ופחמימות פשוטות זה שהן גורמות לסוג של היי, סוג של היי שאנחנו מתמכרות אליו. הרעב, כמו עם הניקוטין, הוא לא באמת רעב "אמיתי", אלא רעב שנוצר ממחסור בהיי הזה. או ברגיעה הזאת. תקראו לזה איך שתקראו. מה שלא יהיה שהלבן-הלבן הזה עושה לך בגוף.

וחוץ מההיי הזה יש באמת מחסור אמיתי שהגוף חווה כתוצאה מתזונה לא טובה. והוא נכנס לאיזה סחרור כשהוא מנסה לפצות על החוסר הזה.
אנחנו אוכלים מה שיש מסביבנו, מה שאנחנו מאמינים שטוב, מה שלימדו אותנו שטוב. ואנחנו אכלנו ככה במשך שנים. בגלל זה קשה להקשיב לגוף, בגלל זה צריך ללמד את עצמנו להקשיב.
בגלל זה אנחנו בעיקר מסתמכות על כל מיני תיאוריות בזמן שאנחנו מחדדות את החושים.

והדרך הכי טובה לחדד את החושים היא להוציא כמה שיותר מזון מטעה מהתפריט. לצמצם את הרעש שהמזון הזה עושה. הוא מבלבל את הגוף.

נראה לי שלאט-לאט אני מבינה את תאורית ההתמכרות. יש לי מעט סייגים, אבל היא מחלחלת פנימה.

[ניצן_אמ*]

יופי של סיכום, מיכל. @}

[גוגוס*]

מיכל, תודה. הבנתי את הדברים עוד יותר טוב בזכותך. אני תוהה איך לקח לנו כל כך הרבה זמן לחדד את הנקודות האלה. הרי הנושא נוכח מהרגע הראשון ואיכשהו היו צריכות להישפך המון מילים עד שהעניין זוקק לתמצית שלו.
אני מוצאת את כל זה מועיל מאוד. הראש שלי ממש עובד אחרת. למרות שגם מקודם הבנתי שיש לי התמכרות עכשיו אני גם מבינה אותה לעומק וזה משפיע מאוד על ההתנהלות שלי.
הנה תהייה מהיום שחלף.
מצד אחד, אני נלחמת פה בהתמכרות רבת שנים. אי לכך, אני מרשה לעצמי כל פיצוי אפשרי ובלבד שאצלח את הימים הראשונים בלי גלוטן. אני אוכלת מבושל אם בא לי (יצא מעט) ואני אוכלת המון מלח (בסלט ובזיתים וסתם ככה על ירקות) ואני אוכלת כמה פירות יבשים שבא לי ובכלל אני אוכלת המון. התחושה היא שכל זה לא מפצה באמת על מה שלגוף שלי מתחשק אבל זה סותם את הפה הקטן והרעב של הקריז. סחבתי את היום הזה. לכאורה, שאפו.

מצד שני, בניגוד לניסיונות העבר, אני ממש לא נמצאת בתוך שמחה והתרוממות רוח. אני בתוך מאבק אלים. מאחר והוא הרבה יותר מובן לי אני כבר לא מרגישה שאני נאבקת בתחנות רוח או, חלילה, בעצמי, אבל אני נאבקת. זו תחושה שונה מאוד מהפעמים הקודמות. פחות גרועה ממה שחששתי אבל חסרה לי מאוד השמחה וההתלהבות שאפיינו את הסבבים הקודמים. אני בעיקר בהמתנה לאלחוש של הקריז ומאחר ואני יודעת שהוא בוא יבוא זה מעודד אותי להמשיך.

מסקנות (סותרות) אפשריות: אני אפול בקרוב כי כבר סיכמנו שזורמים ולא נלחמים וכמה אפשר להילחם וכו' / אני אצליח בגדול כי זה הדבר האמיתי וכי פרידה מהתמכרות ארוכת שנים היא דבר קשה ולכן אמור ללוות את התהליך הזה סוג כלשהו של מאבק.

אחרון להיום - יש שחרור גדול בחוויה של כל זה כקריז. בניגוד לפעמים הקודמות עם השיח של "נפילות" אני מרגישה בהחלט אחרת. אין לי שום חשק להיות בקריז, בטח לא על בסיס יומיומי. בשיח של הנפילות היה משהו רך כזה, כאילו זה לגמרי בסדר לחיות ככה. פעם נופלים ואז קמים ושוב מדי פעם וכו'. כשאני מתבוננת בזה כקריז זה נחווה לי כסוג אחר של עליבות ובהחלט כמשהו שאני רוצה לראות אותו נפסק ולא מלווה את החיים שלי.

ואגב, ניצן, את הדוגמה היפה כל כך של הטחינה צריך לדעתי למשוך עוד צעד אחד הלאה ולהציג את השומשום מול החלבה. טחינה זה כבר מעובד. נראה כמה כפות שומשום אפשר לאכול לפני שעוצרים. וגם את האבוקדו כדאי לבדוק. כמה באמת נעים לאכול ממנו בלי כל המלח שלרוב נבזק עליו, גם אם הוא חלק מסלט. והנה עוד אחת מהתחום של הסוכר דווקא - פירות יבשים. במצב של גוף נקי אפשר לאכול מהם מעט מאוד. בערך עשירית מכמות הוופלים שהייתי שמחה לאכול בבת אחת.

[ניצן_אמ*]

הרי הנושא נוכח מהרגע הראשון ואיכשהו היו צריכות להישפך המון מילים עד שהעניין זוקק לתמצית שלו.
כנראה שאני לא מסבירה את עצמי כל כך טוב... אני טוחנת את זה כבר לפחות שנתיים פה באתר...


מצד שני, בניגוד לניסיונות העבר, אני ממש לא נמצאת בתוך שמחה והתרוממות רוח. אני בתוך מאבק אלים.
כן. מכירה. מצד אחד, יהיה שקט של אחרי הסערה. מצד שני, את יודעת מה אני חושבת על לעשות דברים בכח. אצלי, אחרי נפילה גדולה ממש, נהיה כזה גועל נפש כבר מהגלוטן והסוכר, שהגוף אסיר התודה שלי בכלל לא שם לב שבעצם אני לוקחת לו הכל ולא רק מפחית כמויות. מבינה אותי? כאילו, יותר קל לעשות את זה אחרי ששומעים את הTHUD מהתחתית. אפשר לקחת תנופה. בעוד שאת כרגע מנסה לשבוא אזימוט מהשוונג הכי חזק של הלמטה. קשה. לא בלתי אפשרי. בסופו של דבר את במקום יותר גבוה. זה לא לרעה. רק קשה. אבל מי כמוך יכול לזה

אני מסכימה עם שתי מסקנותייך הסותרות. השאלה היא רק כמה כח יש לך להאבק בזרם. כי כאשר תצאי ממנו, תהיי על מי מנוחות. אבל אם לא תצליחי לצאת ממנו, תישאבי שוב. גם במקרה הזה, זה לא אבוד. בתחתית יש עוד נקודת יציאה.


אחרון להיום - יש שחרור גדול בחוויה של כל זה כקריז. בניגוד לפעמים הקודמות עם השיח של "נפילות" אני מרגישה בהחלט אחרת. אין לי שום חשק להיות בקריז, בטח לא על בסיס יומיומי. בשיח של הנפילות היה משהו רך כזה, כאילו זה לגמרי בסדר לחיות ככה. פעם נופלים ואז קמים ושוב מדי פעם וכו'. כשאני מתבוננת בזה כקריז זה נחווה לי כסוג אחר של עליבות ובהחלט כמשהו שאני רוצה לראות אותו נפסק ולא מלווה את החיים שלי.
את יודעת, אני אומרת את זה באמת כבר המון זמן. אבל אני נזהרת. כל-כך נזהרת. לא רוצה להשמע כמו נביא זעם ולצאת צודקת, יותר חשוב לי להצליח לעזור. אז אני סוג של מתאימה את עצמת המסר לרצון לשמוע אותו. (לא תמיד בהצלחה מרובה )

[מיכל_בז*]

כשאני מתבוננת בזה כקריז זה נחווה לי כסוג אחר של עליבות ובהחלט כמשהו שאני רוצה לראות אותו נפסק ולא מלווה את החיים שלי.

בגלל זה הפסקתי לעשן. לא יכולתי לסבול את התלות האיומה הזאת. הרגשתי כמו שפחה עלובה.
אבל חשבתי זמן מה על העניין הזה היום. על כך שמדובר בהתמכרות ועל ההשוואה שעשינו פה לא פעם לסיגריות.
והבנתי, שלפחות מבחינתי, עד כמה שאני רוצה גמילה חדה כמו מניקוטין ועד כמה שזאת בדיוק סוג הגמילה שמתאימה לי, זה פשוט לא ריאלי.

לא כרגע. לא בסגנון החיים הנוכחי ואולי אפילו לא עם האנרגיות הנוכחיות. כי להיגמל לחלוטין אומר לדאוג שיהיו לי המון אלטרנטיבות בבית. זה אומר להגיד המון "לא" בהמון ארוחות משפחתיות (משפחה גדולה וגרושה, ה-מון ארוחות משפחתיות.) להגיד "לא" לאלכוהול, תמיד ולא רוב הזמן כמו עכשיו. להגיד "לא" לקינוחים שמקבלים בחינם במסעדות.
הייתה תקופה שיכולתי לעשות את זה, אני לא מצליחה לפצח בדיוק מה היה בה (הרבה קנדידה?), אבל היא הייתה. והפכתי עיוורת לעולם והבאתי אוכל משלי לארוחות והטרחתי את כולם כדי שאני אוכל לאכול רק מה שמותר.
זה לא יכול לקרות עכשיו. רמת האנרגיות שלי נמוכה מדי. אני לא יכולה לדאוג לעצמי עד כדי כך. לא כרגע.

אז למרות שאלן קאר אמר שזאת האפשרות הכי גרועה ולמרות שמעולם לא הצלחתי לעשן רק סיגריה ביום או אפילו שתיים, אני מנסה כרגע להסתדר עם מה שיש ולהשאיר את ההתמכרות שלי בעצימות נמוכה. (עצימות זאת מילה אמיתית או שהיא שמורה רק לפרשנים צבאיים?) לא להאכיל את המפלצת יותר מדי ולקוות שהיא תנדנד פחות.

אני רוצה לקבל את זה בשלווה - זה מה שיש כרגע.

יופי של סיכום, מיכל. flower

יופי של תיאוריה, ניצן:)

ואת מסבירה את עצמך מצוין.

[מיכל_בז*]

אני תוהה איך לקח לנו כל כך הרבה זמן לחדד את הנקודות האלה. הרי הנושא נוכח מהרגע הראשון ואיכשהו היו צריכות להישפך המון מילים עד שהעניין זוקק לתמצית שלו.

כי כמו שהפסיכולוגית החכמה שלי אומרת: אנחנו מתקדמות בספירלות. מה שאומר שעוברים את אותה נקודה שוב ושוב אבל כל פעם ממקום אחר. אנחנו מתקדמות.
זה כמו העניין עם הלהגיד לא לכל העולם. הרי את התחלת את הבלוג שלך עם זה ואני אמרתי אמן והבנתי בדיוק למה את מתכוונת. אבל בספירלות שלי זאת נקודה לא פתורה ולכן אני חוזרת אליה שוב ושוב.
אנחנו מדברות כל הזמן על אותם דברים וכל הזמן מעמיקות ומתקדמות. זה יפה בעיני מאוד.

[גוגוס*]

ניצן, גם אני חושבת שאת מסבירה את עצמך מצוין. פשוט כמו שאמרת, לפעמים נדרש שילוב של כל מיני דברים שיוצר את המוכנות להקשיב בצורה אחרת וגם ליישם. הדברים אכן נעים בצורה מעגלית, גם פה וגם בחיים בכלל.
אני מודה שאיכשהו חשבתי כבר בהתחלה שיש לי מוכנות לזה אבל כנראה שטעיתי. החלק הטוב הוא שזה נופל עכשיו על משהו מאוד בשל.
והנה, כבר היום מצבי טוב יותר ואני מרגישה את המלחמה מתחילה להתפורר. זה היום השלישי שלי.

[פלוני_אלמונית*]

כשאני מתבוננת בזה כקריז זה נחווה לי כסוג אחר של עליבות ובהחלט כמשהו שאני רוצה לראות אותו נפסק ולא מלווה את החיים שלי.

שלושה חודשים של התבוננות באכילה שלי, בעיקר איך אני אוכלת, אבל לפעמים גם מה. אני לא יודעת למה אני מכורה, לסוכר? לתחושת האשמה? להרעלה העצמית? (כי גם בימים נקיים מסוכר וגלוטן אני אבחר לאכול איזשהו רעל כמו אגוזים קנויים קלויים ומומלחים) ושכקשה לי אני רצה לסוכר. אוף!
אני נגמלתי מעישון לאט לאט. הורדתי עד שנשארה סיגריה אחת ובסוף גם היא הלכה. זה לקח הרבה זמן (כמה שנים) והעניין הוא, שבסוף כל כך רציתי להפסיק והמחשבות על העישון היו רעות מאוד שהרגשתי שהן מרעילות אותי לפחות כמו הסיגריה, אז למדתי, ואת הגמילה הבאה אעשה בשמחה (-: . היום אני בעיקר מתוסכלת...

[גל*]

זאת הייתי אני למעלה.

והנה, כבר היום מצבי טוב יותר ואני מרגישה את המלחמה מתחילה להתפורר
גוגוס, את מהממת! את מעוררת השראה.

[גוגוס*]

גל יקרה, תודה על המילים החמות.
שומעים את התסכול בכתיבה שלך. ואני מאוד מזדהה. זה אכן מתסכל מאוד לפעמים.
אני חושבת שמה שהכי מתסכל בתזונה זה הקושי לענות על השאלה למה אני מכורה ?
כי במצב הזה יש תחושה כללית כאילו ההתמכרות היא ענקית, כוללת וזה מאיים מאוד.
ברגע שמצליחים להבין איפה בדיוק יושבת ההתמכרות הפתרונות גלויים יותר והתסכול פוחת. לפחות אצלי זה עבד ככה.
ואת זה עושים בניסוי וטעייה והקשבה לגוף. כמו שאומר הבן האמצעי שלי במתיקות אין קץ על כל דבר שהוא התאמן עליו אינסוף ועכשיו סוף סוף מצליח: "קלי קלות, כל אחד יכול"
וגם... אני חושבת שקל יותר לגלות את זה כאשר מקבלים תמיכה. כאן, למשל. אז תישארי.

[ניצן_אמ*]

שלושה חודשים של התבוננות באכילה שלי, בעיקר איך אני אוכלת, אבל לפעמים גם מה. אני לא יודעת למה אני מכורה, לסוכר? לתחושת האשמה? להרעלה העצמית? (כי גם בימים נקיים מסוכר וגלוטן אני אבחר לאכול איזשהו רעל כמו אגוזים קנויים קלויים ומומלחים) ושכקשה לי אני רצה לסוכר. אוף!
אחד הדברים שהכי כדאי להעיף גמה שיותר מהר מהחלון, זו תחושת אשמה או עליבות. בעיניי, אין תחליף להבנה שמדובר בחומרים ממכרים (ואף מסוכנים לבריאות) ושמדובר פה בלא פחות מגמילה. בדומה לגמילה מסיגריות או מאלכוהול, ולא פעם קשה יותר.
לגבי איך והאם בזבנהג וגמרנו או לאט לאט, ובכן, דיברנו על זה פה למעלה לא מעט, כנראה שזה גם עניין של אישיות, גם עניין של הפנמה, גם עניין של קושי פיזיולוגי אישי, בקיצור, כל עוד הולכים לכיוון של גמילה, אני חושבת שזה לא משנה איזו הדרך הכי מתאימה לך. העיקר שתלכי בה.

[ניצן_אמ*]

נראה לי שלאט-לאט אני מבינה את תאורית ההתמכרות. יש לי מעט סייגים, אבל היא מחלחלת פנימה.
הראיות כמו שאומרים are overwhelming. שום תיאוריה אחרת לא מסבירה את המציאות בצורה טובה כל כך.
כפי שאמרתי בראשית הדף על גמילה ביתית - מזון הוא בריא כמו שאויר הוא בריא. אלא שאנחנו צורכים חומרים מסממים וממכרים שאנחנו בטעות מאמינים שהם תזונה, קוראים להם "אוכל" ומייחסים להם תכונות מזינות ובריאות. ובכן - שקר וכזב. לא מזון. 'צטערת. סמים.

[גל*]

תודה גוגוס @}

[גוגוס*]

כל עוד הולכים לכיוון של גמילה, אני חושבת שזה לא משנה איזו הדרך הכי מתאימה לך. העיקר שתלכי בה.
מסכימה ומוסיפה שלפעמים צורת ההליכה משתנה וצריכים להיות פתוחים לזה ולא לחשוב שמה שעבד לי עד עכשיו בהכרח יעבוד לנצח. יש תקופות שמתאים לאט ויש מהר. יש התמכרויות שלמישהי מסוימת כדאי לגמור בזבנג וגמרנו והתמכרות אחרת שלאותה מישהי יתאים יותר להיפרד ממנה לאט.
כלומר, אין ממש דרך אחת שמתאימה למישהי והיא צריכה לגלות אותה. יש מגוון והטווח שלו והאפשרויות שלו יכולים להשתנות מתקופה לתקופה ומהתמכרות להתמכרות.

[מיכל_בז*]

אני יכולה לשתף?

(שואלת מיכל ומשתפת מבלי לחכות לתשובה)

אתמול היינו בערב טעימות בשביל החתונה.
אלוהים! זה היה נורא!

אני חושבת שספציפית, גם הקייטרינג הזה הוא כנראה לא משהו (אך ישאר, במסגרת מגבלות התקציב), אבל אוכל של חתונות הוא דבר מזעזע בלי שום קשר.
זה מדהים כמה תוספות ושמן ותבלינים שמים על כל פריט מזון שיכול להיות כל כך טעים אם רק יניחו אותו לנפשו.

אבל האמת היא שכנראה אם אוכל פשוט ונעזב לנפשו היה מוגש בחתונה שלי היחידה שהייתה נהנית ממנו זו אני. וזה לא היה מרשים.
מרשים זו מילה מאוד חשובה בז'רגון של אמא שלי וחמותי לעתיד.

אפשר לשתף עוד?

(שואלת מיכל וממשיכה לשתף)

עניין התזונה אצלי הוא חלק מתהליך ארוך של להקשיב לעצמי. למה אני רוצה מתחת לכל דרישות החברה, ההורים וכל זה.
ויחד עם זה, אחד מהדברים שאני לומדת על עצמי כשאני מתבגרת הוא שאני לא רוצה לעמוד כל הזמן על הרגליים האחוריות.
אני לא רוצה ולא יכולה להילחם על הגבולות שלי כל הזמן. זה מתיש אותי.

והחתונה הזאת, כמו התזונה, כמו כמעט כל דבר שאני עושה בעצם, זה מין שיעור בלהתנהל בעולם כשאני לא מוותרת על עצמי ולא נמצאת במאבק מתמיד על זה.
אוף. זה קשה.

[מצ'רה*]

זה מין שיעור בלהתנהל בעולם כשאני לא מוותרת על עצמי ולא נמצאת במאבק מתמיד על זה.
ניסחת ממש יפה
בהצלחה בהליכי הטרום חתונה...

[גוגוס*]

מיכל יקרה, אכן אוף. אבל אולי אפשר להחליף את ה"קשה" ב"מורכב"? ובייחוד כאשר עושה רושם שאת כבר כמה חודשים מתמודדת עם הכל כל כך יפה ומצליחה בסוף תמיד למצוא את עצמך בתוך המסע הכפול הזה.
הנה, אני אעשה לך ג'סטה ואחזיר אותך למשהו מחמם לב שכתבת רק לפני שלושה ימים
אני רוצה לקבל את זה בשלווה

זה מוטיב חוזר אצלך ונדמה שרוב הזמן את ממש עושה עבודה טובה בכיוון רק שמדי פעם יש איזה חוסר שקט שמרים את הראש שלו.
יאללה, שירים, כמו קריז תזונתי. זה בא, והולך.
וגם הקייטרינג יבוא וילך. וגם החתונה שבטוח תהיה מוצלחת כי היא נרקמת סביב האהבה שלך...

זה אכן שיעור. אבל את מורה מצוינת ותלמידה מצוינת. ככה אני חושבת, למקרה שדעתי נחשבת

[גל*]

שלחתי תגובה בלי לרפרש ורק אחר כך ראיתי מה שניצן כתבה אז תודה ניצן. בזכות שאת טוחנת את זה כבר לפחות שנתיים פה באתר קורים דברים טובים. אנא המשיכי @} .

אין תחליף להבנה שמדובר בחומרים ממכרים (ואף מסוכנים לבריאות) ושמדובר פה בלא פחות מגמילה.
למרות שזה נאמר כל כך הרבה פעמים, היום הצלחתי לראות את השרשרת שנוצרת אצלי מאכילת פרוסת לחם (ועוד אחת ועוד אחת ושוקולד). כל עוד אני מזינה את ההתמכרות ולגוף (או למוח) יש תלות בחומרים הממכרים, חיפוש הגיון או רגש בהתנהגות הזו הוא חסר תכלית.
גלינג, נפל אסימון.

[גוגוס*]

גלינג, נפל אסימון.
איזה כיף, נכון?

[מיכל_בז*]

זה אכן שיעור. אבל את מורה מצוינת ותלמידה מצוינת. ככה אני חושבת, למקרה שדעתי נחשבת happy

זה עזר. תודה רבה גוגוס. את מותק.

[בשמת_א*]

אלא שאנחנו צורכים חומרים מסממים וממכרים שאנחנו בטעות מאמינים שהם תזונה, קוראים להם "אוכל" ומייחסים להם תכונות מזינות ובריאות. ובכן - שקר וכזב. לא מזון. 'צטערת. סמים
לדעתי כבר כתבתי בדיוק משפט ברוח זו לפני כמה שנים ב- הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף, או ב תזונה ללידת תינוק בריא. אם אני לא טועה, אופק אפילו גריין אותי D-:

בכל זאת, אוף, אני בעצמי, קשה לי. כל כך הרבה סמים, לכולם אני מכורה מילדות. אבל בעיקר בעיקר לבצק. לא הסוכר. הבצק. )-:


_אבל האמת היא שכנראה אם אוכל פשוט ונעזב לנפשו היה מוגש בחתונה שלי היחידה שהייתה נהנית ממנו זו אני. וזה לא היה מרשים.
מרשים זו מילה מאוד חשובה בז'רגון של אמא שלי וחמותי לעתיד._
סליחה שאני אומרת לך דבר כזה לפני חתונה, אבל אוי )-: תגידי, מה יקרה אם רק תחיו ביחד ולא תעשו "חתונה"? (-;

[גוגוס*]

בכל זאת, אוף, אני בעצמי, קשה לי. כל כך הרבה סמים, לכולם אני מכורה מילדות. אבל בעיקר בעיקר לבצק. לא הסוכר. הבצק.
בשמת, אני יודעת שלא ביקשת לעצמך שום עצה או הצעה במשפט הזה, אבל אולי בא לך לנסות איתי שלושה ימי גמילה?

תוהות הקוראות, למה היא מציעה את זה? הרי היא כבר שלושה ימים גמולה.
אז ככה... אמא בגן נתנה לבן שלי שניצל. למה? לאלוהים הפתרונים. בלי לשאול אותי ובלי כלום. פשוט תקעה לו שניצל ביד. אצלנו בחיים לא אוכלים שניצל אז הוא אכל אותו בהנאה. בעיניי, סיבה לא רעה לעבור לחינוך ביתי, או שמא גם שם יש אמהות שתוקעות לילדים של אחרים שניצלים ליד בלי לשאול...
ביקשתי ביס. למה? לאלוהים הפתרונים סרט ההמשך.
תוך כדי לעיסה נזכרתי שבשניצל יש... שקט אתן, אני יודעת שאתן יודעות ושראיתן את זה מקילומטר... פירורי לחם.
הפירורים הפכו לעוגה והעוגה לפיתה והפיתה לעוד פיתה והעוד פיתה למחשבות על פיצה.
וכל זה אחרי שקמתי בבוקר והרגשתי ממש טוב. ממש ממש טוב. הרגשתי נקייה מבפנים. קשה להסביר את זה. אחרי שלושה ימים הרגשתי איך המאבק שכך ואני מתצייבת.
אז הרגשתי...

מתחילה שוב. מזמינה מצטרפות.

[גוגוס*]

זה עזר. תודה רבה גוגוס. את מותק.
מיכל, כיף לשמוע. בשביל זה אנחנו כאן. זה המקום לקיטורים מן הסוג הזה וגם לכל האחרים.

[מיכל_בז*]

סליחה שאני אומרת לך דבר כזה לפני חתונה, אבל אוי sad תגידי, מה יקרה אם רק תחיו ביחד ולא תעשו "חתונה"? blink

בדיוק חשבנו על זה היום. הטעימות הן מין "דיל ברייקר" כזה. אנחנו יכולים לבטל את כל העניין אם האוכל לא לטעמנו.
אבל האמת שזה קצת פרדוקסלי בשבילי. כי אני מאוד רוצה את ה"קבל עם ועדה" הזה. אני רוצה להצהיר על אהבתי בפני העולם ולמרות שאני לא כל כך אוהבת את כל עניין החיצוניות המוגזמת והשופוני של חתונה, אני כן אוהבת תשומת לב.

ויש עוד דברים. רצון להעניק שמחה למשפחה המורכבת שלי, יכולת לעמוד באתגר העצום בשביל שנינו של הפקת כזה אירוע וגם העובדה שאי שם בעברי כבר ביטלתי חתונה אחת עם איש-לא-נכון.
נראה שזה באמת שיעור שהחיים מזמנים לי, כי אני צריכה ללמוד אותו בצורה כזו או אחרת.

בכל זאת, אוף, אני בעצמי, קשה לי. כל כך הרבה סמים, לכולם אני מכורה מילדות. אבל בעיקר בעיקר לבצק. לא הסוכר. הבצק. sad

אני קוראת עכשיו ספר מאוד נחמד בתרגום מאוד רע. "פרוייקט האושר". אשה שהחליטה בצורה מאוד עקבית ושיטתית, עם טבלות והחלטות לפי חודשים וכל זה, להיות מאושרת יותר.
קודם היא חקרה את העניין לעומק ולרוחב ולכל הצדדים וקראה מחקרים ופילוסופים וגם שירה ואופרה ווינפרי ופליי ליידי כדי לנסות להבין מה זה אושר ואיך היא יכולה למקסם אותו.
(האמת שהיא נורא הזכירה לי אותך. מהדברים שכתבת באתר. החשיבה האנליטית והיכולת לפרק תאוריות גדולות מאוד למשימות יומיומיות.)

בקיצור, אחד מהדברים שהיא מדברת עליהם שם זה משהו שאנחנו מה זה יודעות פה: ההנאה מהתהליך.

אני גם מכורה. מכורה כבדה. אבל כל עוד אני מנסה ומחפשת כל מיני דרכים חדשות ומתלהבת מאוכל חדש וטוב שגיליתי, או מההרגשה בגוף, אני מאושרת.
זה מתסכל וגורם אושר כמעט בו זמנית, אני חושבת.

לא תמיד תהיי מכורה. את כל הזמן מתחזקת.

[גוגוס*]

לא תמיד תהיי מכורה. את כל הזמן מתחזקת.
מקווה שהפסימיות שלי לא תהרוג כאן מישהו. אני חושבת שכולנו כן נהיה תמיד מכורות. מה שאולי לא נהיה זה מכורות כבדות.
בשבילי זו מהות ההתחזקות.

[ניצן_אמ*]

מקווה שהפסימיות שלי לא תהרוג כאן מישהו. אני חושבת שכולנו כן נהיה תמיד מכורות. מה שאולי לא נהיה זה מכורות כבדות.
כן נהיה מכורות, לא נהיה על החומר. כמו שאמר לי פעם שותף לדירה "אני ואת, זה לא אותו הדבר. את לא מעשנת. אני מעשן, בלי סיגריות." זה כי הוא מאלה שמכורים לסיגריות כמו שאלכוהוליסטים לניקוטין, כמו שאני לגלוטן. אסור לי אפילו לגעת בזה. במיוחד במיוחד עכשיו, שכבר כל כך הרבה זמן לא נגעתי, שזה נראה כאילו שזה טריוויאלי לעשות את זה.

[בשמת_א*]

אולי בא לך לנסות איתי שלושה ימי גמילה?
למה לא, אבל עד יום שני אני בטירוף של סדנאות ונסיעות, לא בטוחה שאני אצליח לעמוד בזה כי אני אהיה תלויה לחלוטין במה שבן הזוג (כדי לא לומר בעלי) יכין לאכול...

וכל זה אחרי שקמתי בבוקר והרגשתי ממש טוב. ממש ממש טוב. הרגשתי נקייה מבפנים. קשה להסביר את זה
הוי כמה מבינה.
וגם מבינה את הקלות הזאת שבה אני הורסת את זה אחר כך עם משהו שמקלקל את הנקי הזה, רק מפני שאני עייפה, מה עייפה - מרוטה! ורעבה כבר מזמן ולא הרגשתי שהייתי צריכה לאכול לפני שעתיים, והאוכל מוגש והוא לא מה שאני צריכה ויש שם לחם אז אני אוכלת לחם בזמן שבשמחה הייתי אוכלת נגיד מרק ירקות ואורז מלא עם סלט וטחינה, נגיד. כי לי אין כוח לעמוד אז ולהכין לעצמי את כל אלה.


_כדי לנסות להבין מה זה אושר ואיך היא יכולה למקסם אותו.
(האמת שהיא נורא הזכירה לי אותך. מהדברים שכתבת באתר. החשיבה האנליטית והיכולת לפרק תאוריות גדולות מאוד למשימות יומיומיות.)_
חחח ממש אני.
בדיוק היום נזכרתי שוב, שאני חייבת להכניס שמחה לכל יום בחיי.
מצאתי לי יום להיזכר כמה אני רוצה לרכב שוב על אופנוע )-:
(טל שביט נהרג היום )-: אומרת בשמת האופנוענית שהיתה מנויה על "אוטו" שנים - לטל שביט היה שם טור על אופנועים - וקראה את "מוטו").

אבל לרכב, משמח אותי. ממש. אושר טהור זורם בי על האופנוע. יש לי חבר עם דו גלגלי, כבר הזהרתי אותו מראש שברגע שאני אשיג קסדה, הוא יקח אותי פה ושם לסיבוב. (עליו, מאחורי כל סוג של הגה, אני סומכת בעיניים עצומות).

[פירורית*]

אפשר רגע להתפרץ ? קודם כל אני אני רוצה לציין שאני באה בטוב. באמת. ואני כותבת את מה שאני כותבת מפני שאני מעוניינת לברר את הנקודה הזו גם ביני לביני.
אז אחרי ההתנצלות, אני נגשת לעניין: לא נראה לכן שקצת הרחקתן לכת עם סימון הגלוטן בתפקיד האויב הרשע ?

אני יכולה להעיד על עצמי, שכאשר אני עושה דיאטת הרזיה, כלומר כאשר אני מקפידה על "כמות" האוכל שאני מכניסה לגוף, וכאשר אני מצליחה בכך לאורך זמן, ובמיוחד כאשר אני מרזה מעל כ-4 קילוגרמים ומעלה, אני מרגישה שהגוף שלי "טס". כאשר אני עושה דיאטת הרזיה, ואני מקפידה על תפריט כלשהו, זה בכלל לא משנה לי אם אני אוכלת פרוסת לחם. אם אני יודעת בדיוק מהן מגבלות התפריט שלי, אז אני בכלל לא אשתוקק לפרוסה נוספת. אני אשבע מזו שהכנסתי לפה, ושבעזרתה השקטתי את הרעב שלי, וזהו. אין התמכרות, אין השתוקקות, אין כמיהה. אני רעבה, אני אוכלת, אני שבעה. כזה פשוט. לעומת זאת, כבר מצאתי את עצמי נוהה אחרי פריכית אורז נוספת, כשהקפדתי על דיאטה נטולת גלוטן.

ובקיצור: האם לא יותר חשוב להרגיל את הגוף, כי זה מה שאתן עושות כאן, לאכול כמויות קטנות יותר של אוכל, מאשר להרגיל אותו לא להשתוקק לגלוטן ?

[גוגוס*]

פירורית יקרה, ברוכה הבאה!
יכול בהחלט להיות שהגוף של חלקנו פועל בשונה מגופך שלך. אנשים מתמכרים לדברים שונים ברמות שונות.
קחי אותי לדוגמה - כשאני אוכלת חיוני, וזה אומר כמובן גם בלי גלוטן, מסתבר שאין לי בכלל בעיה של כמויות. הכמויות אצלי קשורות בקשר ישיר לתזונה שיש בה מבושל וגלוטן.
כאשר אני אוכלת חיוני הכמויות בכלל לא מטרידות אותי, לא משנה מה הן באותו יום.
לעומת זאת, הגלוטן מייצר אצלי מחשבות כפייתיות וטורדניות ביותר. ומניסיון ארוך אני מזהה שאין לי יכולת להרגיל את הגוף שלי למשהו בכל הנוגע אליו.
זה הסימן הכי מובהק עבורי להתמכרות קשה - חוסר שליטה מדכא. ולכן אני בוחרת לסמן אותו כ ה בעיה ולהיפרד ממנו לשלום. ניסיתי להרגיל את הגוף שלי לחיות עם כמויות קטנות של גלוטן אבל זה לא עובד. הקטנות הופכות להיות גדולות בכל שנייה שבה משהו לא מסתדר לי בחיים, בעיקר רגשית. התמכרות.

[גוגוס*]

ואגב, זה
כאשר אני עושה דיאטת הרזיה
מסמן לי שאנחנו רואות דברים בצורה מעט שונה.
וגם זה
האם לא יותר חשוב להרגיל את הגוף
מסמן את אותו הדבר.

אני חושבת שהרזיה כמטרה וניסיון להרגיל את הגוף למשהו הם דברים שלא עובדים אצלי. בחיי שניסיתי. המון שנים. לא עובד.
אז היום אני במצב תודעתי אחר לגמרי ביחס לגוף. אני מתאמצת לאכול מה שמזין אותי היטב (וזה מתבטא גם בירידה במשקל אבל לפני זה לרוב קורים דברים מופלאים אחרים) ואני נותנת לגוף לעצב את ההרגלים שלי במקום לנסות ולעצב את ההרגלים שלו. הוא סרבן הרגלים הגוף הזה

[גוונים*]

באפיסת כוחות - רק רוצה להגיד שמענין פה נורא ומלמד ומעודד.
בבקשה המשיכו (-:
@}

[גוגוס*]

גוונים יקרה, מאחלת לך יום ממלא מצברים!

[בשמת_א*]

נו, היקום בא לעזרנו:
האורחת שלי - כבר כשנה נמנעת מדגנים (-:
D-:
אז נראה לי שאני בכל זאת אנסה שלושה ימים בלי גלוטן ונראה מה יהיה (-:

[גוגוס*]

בשמת, יופי של רעיון. זה מעודד מאוד מוראלית שיש מישהו כזה בסביבה.
בהצלחה רבה. מקווה שתרגישי טוב בזה.

[עוברת_אורח*]

בדיוק היום נזכרתי שוב, שאני חייבת להכניס שמחה לכל יום בחיי.
כן! כן! חשוב חשוב חשוב חשוב להזכיר לעצמנו כל הזמן!

[בשמת_א*]

יייייישששש!
יום אחד ללא לחם.
ארוחת בוקר: פירות שונים, שקדים, מקדמיה, הכל אורגני.
ארוחת צהריים: פירה טרי שהכנתי, ירקות, טיפת עוף, חביתה.
ארוחת ערב: כל מיני סלטי ירקות טריים (סלט חסה, סלט ירקות, סלט אבוקדו), שתי ביצים רכות-קשות, קצת זיתים אורגניים נאות סמדר, קצת גבינה לבנה.
אני שבעה, ואף פרוסת לחם.

[גוגוס*]

יייייישששש!
מצטרפת!

אני שבעה
מעולה

ואף פרוסת לחם
מעולה בריבוע

[גוגוס*]

אז ככה... אני רוצה לצאת לדרך חדשה. משהו גדול שהיה צריך להיעלם לי מהחיים נעלם. התחדשתי. יש לי כוחות לדחוף את עצמי קדימה.
מאוד מציקה לי הדלקת החוזרת הזו שאני לא יודעת איפה יושבת בדיוק. זו שגורמת לי למוגבלות ביוגה.
אני חושבת שיש שם איזו שארית שרק מחכה ללוכל בשביל לנג'ס לי ושאולי כמו עם קנדידה צריך להחריב אותה לגמרי.
יש לי רצון לנסות ליצור לעצמי חודש שלם נקי מזבלה כדי לבדוק את זה. אני יודעת שיכול להיות שזה לא יספיק אבל כפרק זמן זה לא מאוד מאיים עלי.
התחלתי את היום הזה מצוין, עם הרבה שייק ירוק וסלט טעים ואני נותנת לזה צ'אנס.
איחולי הצלחה יתקבלו בשמחה

[ניצן_אמ*]

המון. המון המון המון המון הצלחה.
אין לי ספק שאת עושה את זה כמו ענקית. יש לך כוחות שלא ייאמנו ממש.
אל תשכחי אותנו ודווחי!!!

[גוגוס*]

תודה ניצן. איזו התחלה!
והנה בשבילך מחשבה שהיא שיא הטריביאליות אבל בכל זאת חשבתי אותה רק היום לראשונה.
אתמול אכלתי ממש רחוק מהרצוי. ממש ממש. חגגנו משהו ונהניתי מכל רגע.
היום כל מה שהתחשק לי במשך שעות ארוכות זה רק שייק ירוק. זה מצב שמאפיין אותי מאוד.
אני תמיד חשבתי שהחשק שלי לשייק הירוק או למזון בריא מגיע מהראש במן מנגנון פיצוי שכזה.
כלומר, הראש יודע שגרמתי נזק לגוף ולכן הוא מסכים עכשיו לקבל תיקון בדמות מזון בריא.
רק היום הבנתי שמה שאני בעצם עושה זה להקשיב לגוף ובכלל לא לראש. לראש אין בכלל חלק בזה ואין כאן שום עניין פסיכולוגי.
הגוף שלי פשוט מסכן אחרי אתמול ולכן הוא מבקש משהו נורמלי כדי להתאושש. אן אני טורחת להקשיב אני אשמע את זה וזו הסיבה שכל כך נעים לי השייק הירוק והסלט.
משך שנים חייתי תחת ההנחה שסלט זה סוג של עונש, לא באמת כיף, ולכן אוכלים אותו כמו שצורכים תרופה.
היום, הגוף שלי מבקש אותו ונהנה מכל רגע וכל המנגנון הפסיכולוגי שדמיינתי לעצמי פשוט התפוגג כלא היה.
אז מסתבר שזה לא הכל בראש. זה הכל בגוף. וטוב שככה כי כשאומרים למישהו שהכל בראש חותרים תחת הידיעה הכי עמוקה שלו. גם בתזונה אבל כנראה שגם בכל דבר אחר. הראש בעיקר מסבך את החיים בדברים האלה, שמתן לב?

[גוגוס*]

ועוד מחשבה - בסיבוב האחרון של הגלוטן היה לי הרבה פחות קל. לא גמילה אלן קאר סטייל.
זה התבטא בכך שפעמים רבות ממש היה לי חשק ולמרות זאת הצלחתי לשכנע את עצמי בעצת ניצן לעבור את הימים הקשים ולא לגעת.
אני שואלת את עצמי אם דבר כזה יכול לעבוד חודש שלם או שכל הסיפור מתנקז לתוך כמה ימים קשים ואם הם ממשיכים להיות קשים גם אחר כך אז אין לזה בעצם סיכוי. כלומר, האם בעצם ניתן להילחם רק למשך כמה ימים ואחרי זה ההמשך מותנה בהשלמה ושמחה בעשייה.
למקרה שלאף אחת אין הרהור בעניין אני מבטיחה לספק תשובה מניסיון בתוך כמה ימים

[גוונים*]

הגוף שלי פשוט מסכן אחרי אתמול ולכן הוא מבקש משהו נורמלי כדי להתאושש
אוח, אני כל כך מכירה את זה! אצלי הרבה פעמים אחרי ארוחות חג דשנות במיוחד, שבהן איכשהו כל מה שאני יודעת על הגוף שלי וכל מה שאני מאמינה בו נזנח ונשכח ואני טוחנת בכמויות שהגוף שלי לא יודע מה לעשות איתן (בעיקר כשאני מגזימה עם הסוכרים) ונכנס לסחרור מוחלט, כל מה שבא לי ביום שאחרי זה סלט טרי עם תיבול עדין של שמן זית, זה ורק זה, וגם מזה לא הרבה.
ניסחת מצוין, זו באמת תחושה של התאוששות וגם של שיקום...
אצלי מתלווים לזה לרוב גם רגשות אשמה והלקאה עצמית, שלמה אני עושה את זה לעצמי שוב ושוב, (אבל בזמן האחרון גם תקווה שזו פעם אחרונה והנה אני לומדת ומפנימה את הלקח ופעם הבאה אני כבר אנהג אחרת).


_המון. המון המון המון המון הצלחה.
אין לי ספק שאת עושה את זה כמו ענקית. יש לך כוחות שלא ייאמנו ממש.
אל תשכחי אותנו ודווחי!!!_
כל מילה!

שבת שלום ושלווה לכולן...

[גוגוס*]

יופי של התחלה. האיחולים עבדו
היה לי יום נהדר אתמול. תזונה חיונית לעילא ולעילא ותחושה פיזית מאוד מאוד טובה.
בלי high. ובאופן משונה זה משמח אותי. אין ממה ליפול.
משהו יותר רגוע ושלו ביחס שלי לזה.
לא יודעת למה המילה הזו דווקא קופצת לי לראש אבל אני מרגישה שמשהו בי התבגר ביחס שלי למזון.