באופן טבעי

המצב של בן זוג שלא שומע ובת הזוג שאיתו מוכר לי מהורי- אבא שלי בן 80 ושמיעתו מתדרדרת דראסטית (עם המכשיר). אני יודעת שכשקוראים על בן 80 זה לא נראה ביג דיל אבל בשבילי - זה אבא שלי. במפגשים חברתיים הוא היה ״מככב״.


אני זוכרת את סבא שלי, כוכב-על, שנון ומצחיק, רודף אחרי כולנו עם מין מגבר ומיקרופון שמחוברים ללאוזניות, כדי שהוא יצליח להבין על מה מדברים.
לא היתה לו בעיה להודות שהוא לא שומע, אבל הוא כן זעם על כל העולם שהתחיל פתאום להיות כל כך לא מובן וממש כמו במערכון של לול הוא כל הזמן צעק: "מה הוא אומר?" " מה הוא אומר?"

אז זה הצחיק אותנו (היינו ילדים וגם סבא שלי היה פשוט איש נורא מצחיק, עם פרצוף קומי ומבטא רוסי נהדר), היום כשאני נזכרת בזה בא לי לבעוט בעצמי.

ברור שזה ביג דיל.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמא של טוסיק דבש, כאשר הכל עובד כמו שצריך, מדובר בתפקוד שמיעתי כמו של אדם בעל ליקוי שמיעה קל-בינוני עם מכשיר שמיעה. כלומר, בתנאים של שקט, התפקוד יהיה מצויין, בתנאים של רעש כבר קצת יותר קשה, אבל עדיין יותר טוב מהתפקוד עם מכשירי שמיעה.
במהלך ההערכה לשתל עושים גם בדיקות שמיעה רגילות וגם בדיקות של הבנת דיבור על רקע רעש, ולמעשה רוצים לראות שמכשירי השמיעה כבר אינם מספיקים.
הקריטריון מבחינת סף השמיעה הוא של ליקוי שמיעה חמור-עמוק (סף שמיעה שעשוי להתחיל מ-70-80 דציבל ובד"כ יורד עוד בתדרים הגבוהים). אין הגבלת גיל, כך שאם מצב הבריאות תקין, אפשר לעבור את התהליך גם בגיל 80, אבל צריך לקחת בחשבון שבגיל זה יכולה להיות ירידה גם ביכולת המח לפענח ולהבין את הדיבור ולא רק בסף השמיעה עצמו.

מיכל, כמו שאני רואה את הדברים, אין חכמה לחכות. זה נכון שכל הזמן יש התפתחויות, אבל אין כרגע צפי ברור לפריצת דרך מבחינת שיקום של האוזן הפנימית ללא ההתערבות של החדרת אלקטרודה. חבל לחכות כל כך הרבה כאשר כבר היום יש פתרון שעובד כל-כך טוב.
לגבי מערכת FM, אכן מדובר בהוצאה לא קטנה. תוכלו לבדוק לגבי מימון דרך תקציב של הנגשת מקום עבודה של משרד התמ"ת - תקציב שקיים עבור שכירים במקום עבודה פרטי. מערכת FM יכולה דווקא לעזור באירוע חברתי - כאשר יושבים מסביב לשולחן ומניחים את המשדר במרכז והוא קולט את הקולות ומעביר אותם ישירות אל מכשירי השמיעה. שווה לנסות. הבעייתיות היא בצורך להודות בקושי בפני כל הסובבים.

קיימים ברשת לא מעט פורומים ובלוגים של לקויי שמיעה ומושתלים, שווה לבקר בהם ו"לשמוע" את הדברים מפיהם של אנשים שחווים את אותם קשיים.

הבעל שלי עבר שתל, כל החברים שלנו מלבדי מושתלים, כך שאני רואה ספקטרום רחב של רמות שיקום לאחר השתל.
אכן מי ששמיעתו ירדה דווקא בגיל מבוגר יחסית, כמו הבנזוג שלך, מיכל, הוא מועמד טוב לשתל, ואני דווקא מועמדת פחות טובה, בכל הנוגע לאוזן בה אני אמורה לעבור ניתוח שתל, משום שהאוזן הזאת לא שמעה הרבה שנים, כך שבהחלט יכול להיות שהעצב התנוון, ולא יוכל לשמש יותר, גם לאחר השתל. עכשיו אני צריכה לשים מכשיר שמיעה באוזן הזאת, ולהפעיל אותה באופן אינטנסיבי כך שלאחר תקופה תהיה אפשרות להעריך אם יש פעילות בעצב, ואם יש מקום לעשות שם שתל.

ילדים שעוברים שתל בגיל צעיר, עוברים מהפך עצום לאחר השתל.

קוראת כאן כל הזמן בענין, למרות שאין לי נגיעה אישית לנושא. רק שתדעו.

עברתן כבר כמה נושאים מאז הדבר הראשון שמיכל כתבה, אבל לא הספקתי להגיב, אז מנסה עכשיו:

אני לא לקויית שמיעה. אני "לקויית רגליים", והדברים שכתבת מתחברים לי להמון דברים בחיים שלי ושל בנזוגי.
<הניק הבדוי הוא מפאת האאוטינג>
מתוך נק' המבט הזו, אני רוצה להציע זווית הסתכלות אחרת לגבי זה שאמרת שהוא לא מבקש עזרה קונקרטית.
(למשל: הוא לא מדבר. לא אומר כלום. הוא לא מבקש מהם להגביר את הקול, או לדבר בצורה שונה. אני לא רוצה להביך אותו, אז כמובן שאני לא מבקשת בשמו. וההתנהגות שלו הופכת די פאסיב-אגרסיב. כל דבר במשפחה שלי מעצבן אותו, הוא יכול להיות מאוד עצבני, ההתנהגות שלו לא נעימה. )

יכול להיות שהוא מרגיש שהוא ביקש והסביר בצורה מאוד ברורה, אבל בכל זאת לא מתחשבים בו. (?)
זה לא אומר שזוהי ה"אמת האובייקטיבית", אבל בהחלט יכול להיות שכך הוא רואה את זה. זה הרי מביך ולא נוח כל הזמן לתקן, לבקש, להעיר ולקטוע את רצף ההתנהלות בארוחה משפחתית (ואפילו לא של המשפחה שלו, אלא של זוגתו). ומתוך הניסיון שלי, אני יכולה להעיד שאני כל הזמן נאלצת לבקש/לתקן וכו', או להתמודד עם התסכול מכך שגם מנסים לעזור לי, ואני צריכה להיות אסירת תודה, וגם אני לא באמת מקבלת את העזרה שאני צריכה.
וזה בכלל לא סותר את זה שכל האחרים עושים מאמצים רבים להתחשב, פשוט (ובטח כבר הבנת את זה מתוך הניסיון-) אין דרך להבין איך להתנהג עם בעל לקות/נכות מסויימת בצורה ש{{}}באמת תתחשב בו, בלי להיות בעצמך בעל אותה לקות.

מהצד השני-
הדברים שכתבת כבת זוג של לקוי שמיעה גרמו לי להבין דברים לגבי בן הזוג שלי, ולהתחבר לתסכול התמידי שהוא חווה בניסיון להתחשב בי, לעזור לי, ולהכיל את המרירות שמצטברת אצלי לעיתים כשאני נתקלת בקשיים טכניים ואחרים.
גם הבנתי כמה דברים בקשר ל"אבל" שחווה בן הזוג ה"בריא" (כולנו בריאים. הכוונה היא לזה שלא לקוי שמיעה/רגליים כמובן). ההבנות הפתאומיות שלו לגבי זה שהוא בעצם בחר לחיות עם נכות (שלי), למרות שלא היה חייב. הקושי עם זה שהוא נאלץ להיות קצת אימא של הקטן, כי אני לא מסוגלת טכנית להחזיק אותו על הידיים כ"כ הרבה, ועוד.

יצא ארוך, אז מפסיקה בינתיים...

ותמרולה-
וגם
הלוואי שהדברים יסתדרו בשבילך על הצד הטוב ביותר!

לניק החלופי היקרה מאד,
ראשית סליחה שלא עניתי עד עכשיו, הדברים שלך מאד נוגעים לליבי ואני מרגישה שצריכה להרהר בהם, זה לא פשוט, הענין של הבחירות שלנו, של בני הזוג שלנו, ערך האדם "הפגום" לאור התלות שלו בבן הזוג. ולאור הדימוי שלו את עצמו.
יש כאן דברים מאד עמוקים מאחורי זה, ויש המון ללמוד מזה.
עדיין צריכה להרהר ולתת לדברים לשקוע מעט.
זה רק כדי לומר שהשתיקה היא קשובה.

יצא ארוך, אז מפסיקה בינתיים...
חבל שהפסקת.
אני דווקא שמחה על כל בדל תיאור שאתן כותבות פה.
אני לומדת מזה הרבה. חשוב לי להיות יותר רגישה ולהתחשב, כי זה נכון - אני לא תמיד יודעת איך לעזור בצורה מתאימה למי שיש לו לקות או נכות. לרוב יש לי תחושה שלא קלעתי, כי פשוט לא ידעתי מה באמת יעזור.

לניק החלופי היקרה,
אני מוצאת את עצמי מהרהרת במעמסות ומתנות.
חווה כרגע בעיקר מעמסות שלי על הבנות שלי, בעיקר בגלל ירידה מסוימת בשמיעה שיש לי עכשיו,
ולצד זה גם מתנות. מנסה להוציא את המוץ מהתבן.
בינתיים המתנות לא ברורות לי ולא שלמות לי. רואה בעיקר מחירים קשים.
ממשיכה לחקור.
אשמח מאד אם תבחרי לכתוב עוד.

כמובן שזו הייתי אני... כאן למעלה..

אני אמא הנכנסת לעולם ליקויי השמיעה עם ילדה מדהימה (בת 6) ששומעת באופן חלקי (ירידה של 40). אנחנו עכשיו אחרי כל הבדיקות וההמשך כפי שנאמר לי זה מכשיר שמיעה. מבחינתי מכשיר שמיעה זה כמו משקפיים, מצער ככל שיהיה, זה נראה לי משהו שאפשר לחיות איתו. אני קוראת פה על התלות הגדולה במכשיר, על חוסר הנוחות, על ההתעסקות עם סוללות וכו' וכו' ואני רוצה לשאול האם יש דרך נוספת מומלצת שאפשר לעשות במקביל למכשיר על מנת לשפר או לאמן את השמיעה ובכך להקטין את התלות במכשיר? האם הליכה עם מכשיר גורמת לאוזן להיות "עצלה" ופחות לשמוע כשאין מכשיר? והכי חשוב מה לדעתכן אני צריכה לעשות למענה? אם הייתן לרגע חוזרות לגיל 6 איזו עזרה הייתן מבקשות מאמא שלכן?

האם הליכה עם מכשיר גורמת לאוזן להיות "עצלה" ופחות לשמוע כשאין מכשיר?
הי, אני קלינאית תקשורת, וממש ממש לא! מאוד חשוב במקביל להרכבת מכשיר ללמד את הילדה לשמוע עם המכשיר, זה לא בא לבד, יש זמן הסתגלות למכשיר. קלינאיות תקשורת עושות את זה. צריך להתחבר ל"שמע" באיזור המגורים, זה שייך למשרד החינוך.

והכי חשוב מה לדעתכן אני צריכה לעשות למענה? בין היתר, ללמד אותה על הלקות ולהסביר לה, כך שתוכל לסנגר על עצמה ולהסביר לילדים אחרים מה זה המכשיר שיש לה באוזן ולמה.
אם את רוצה מוזמנת לשאול עוד

ולריה י בטעות בתור פלונית...

שלום
לפני זמן קראתי וחקרתי על מיצוי העשוי דבש ואלוורה
ניתן להכינו בבית
הוא מנקה את הדם ועוזר לגוף לרפא את עצמו ממחלות שונות.
אני התעניינתי לגביו בקשר לסרטן, אך הכומר שגילה אותו מדבר על כך שהוא עשוי לעזור במיקרים של חרשות.
שווה קריאה וחקירה...

שלום אמא של אלולה
לגמרי מסכימה עם מי שכתבה לגבי ללמד אותה על הלקות ולהסביר לה בתור ילדה שהסתובבה עם מכשירי שמיעה זה לפעמים היה מאוד לא נעים ומציק כל התגובות והשאלות. עוד דברים בהקשר הזה - להתקרב לאדם שמדבר (אם זה מורים אז לשבת קרוב, חברים אז להתקרב), לא בושה לבקש להגיד שוב או לדבר בקול רם יותר ועוד.. היא יכולה ללמוד קריאת שפתיים, אני לא יודעת אם יש גיל מינימלי (כלומר יכול להיות שהיא קטנה מדי?) אבל זה משהו שמאוד יכול לעזור.
רציתי גם להגיד שיש הרבה הבדל בין איך שלקות שמיעה (אותה ירידה בדציבלים) מתבטאת אצל ילדים ואצל מבוגרים.
יצא לי קצת מבולגן.. אני כאן אם יש לך עוד שאלות. @}

אוי לא ראיתי את התכתובות האחרונות.
לאמא של בת ה- 6, הייתי מציעה לדבר עם לקויי שמיעה בוגרים יותר, לשמוע מהם איך היה בילדותם.
אם לילדה יתעוררו דאגות וקשיים, לפעמים יכול להיות לה טוב לפגוש לקויי שמיעה גדולים יותר שיכולים להיות עבורה מודל להצלחה.
אבל לא צריך להכנס לזה כל עוד אין לילדה קשיים עם זה.
הנושא של סוללות והתרגלות למכשיר זה משהו פשוט מאד, שמתרגלים אליו בקלות רבה.
לגבי הצורך להרכיב מכשיר - זו כזאת הקלה מדהימה שאפשר לשמוע יותר טוב, שאפשר להבין מה קורה מסביב, פחות להתאמץ, אין כאן עניין של אוזן עצלה כלל וכלל, להפך, יש תרגול של היכולת לשמוע ולהבין את מה ששומעים, והתרגול והאימון הזה חשובים מאין כמותם.
דבר שיכול לעזור לה זה משחקים שמגדילים את אוצר המילים שלה, כי אחד הקשיים שצפויים לה זה להבין מה אומרים לה, וכאשר אוצר המילים שלה גדול, כך קל לה יותר להבין מה אומרים מתוך ההקשר, מתוך המבנה של המילה.
אוצר מילים זה דבר שבתור לקויית שמיעה קשה לה יותר לספוג דרך השמיעה וחשוב לתגבר את זה. זה בוסטר חשוב מאד מאד.

מאד חשוב לתת לה להרגיש שמקבלים אותה כמו שהיא, שזה לא שברון לב למשפחה שלה, שלא עושים לה הנחות ומאמינים ביכולות שלה, בעוצמה שלה.
וחשוב להיות מסוגלים להכיל את התיסכולים שהיא תחווה, העלבונות, כאבי הלב ושברונות הלב....כמו כל ילד באשר הוא.
מקוה שזה לא מכביד מדי, מה שכתבתי....

תמרולה, אהבתי מה שכתבת על אוצר המילים. אף פעם לא חשבתי על זה!

להתקרב לאדם שמדבר (אם זה מורים אז לשבת קרוב, חברים אז להתקרב), לא בושה לבקש להגיד שוב או לדבר בקול רם יותר ועוד.
זה שייך לנושא אחר שתמרול ה כתבה עליו במעלה הדף - איך להיות בעמדה של לבקש יחס מיוחד ברמה הטכנית (לבקש מאנשים לחזור על עצמם, לדבר יותר ברור וכן הלאה) בלי להרגיש שזה מנמיך את עצמך באיזשהו אופן. מקום של "מגיע לי", אבל "מגיע לי" נקי, פשוט, אלמנטרי. עם הכרה בצרכים הספציפיים שלך, אבל בלי להרגיש שהצרכים האלה משתלטים על הזהות שלך וכאילו הם כל מי שאת....

אבא שלי לקוי שמיעה מגיל מבוגר, וכשהוא הגיע לבקר אותנו ראיתי כמה קשה לו לעמוד על שלו (באנגלית יש ביטוי יפהפה to assert himself) ולהגיד לאנשים "לא הבנתי את כל המשפט האחרון, תגיד שוב". וזה מתחיל עם הנכד שלו עצמו! והחתן שלו עצמו! אז על אחת כמה וכמה עם זרים.
הוא גם סיפר לי שזה נושא חם בפגישות של אגודת "בקול", שם הוא מתנדב. שלהרבה אנשים קשה מאוד עם האתגר הזה.

אבל מניסיון שלי כמהגרת בארץ זרה - יש המון כוח ביכולת להגיד "סליחה, לא הבנתי, תגידי שוב". "סליחה, עדיין לא הבנתי, תגידי שוב". "אני מצטערת, אבל כמו שאמרתי לך, אני _ (בעלת קושי כזה או אחר), אז תסבירי לי עוד פעם ובבקשה דברי לאט וברור". "רגע. יותר לאט". "סליחה, אני לא בקיאה בשפה הטכנית הזאת, אפשר הסבר במילים פשוטות?" "אולי נוכל לזוז אל מעבר לפינה? הרעש פה מקשה עלי לשמוע" וכו'. קשה להסביר כמה עוצמה יש ביכולת לעצור אנשים, ולעזור להם להתכוונן אלייך.

(יש משפט אחד שמאז הלימודים שלי באוניברסיטה רץ לי בראש "כשלון קוגנטיבי יכול להוביל להצלחה מטא-קוגניטיבית". בהקשר של המאמר ההוא המשמעות היתה שהכישלון (לזכור, לשלוף, להתאים, למצוא את ההבדל, לקשר פריט מידע אחד עם אחר וכו'...) מאלץ אותך לחשוב מחדש על החשיבה שלך, ולמצוא אסטרטגיה אחרת לעשות את אותו הדבר. מה שמוביל לצמיחה מעמיקה של ההבנה שלך את עצמך, את הכוחות שלך ואת המשימה העומדת לפנייך.
בהקשר הרחב יותר, כל קושי ספציפי יכול להוביל לצמיחה "מסביבו", להבנה רחבה ומעמיקה יותר של המצב)

אני לומדת מזה הרבה. חשוב לי להיות יותר רגישה ולהתחשב, כי זה נכון - אני לא תמיד יודעת איך לעזור בצורה מתאימה
אני חושבת על זה הרבה בהקשר של עולים חדשים.
אחד הדברים שהכי קשה למישהו לעשות בשפת האם שלו, זה להאט ולהתאים אותה למי שלא שולט בה.
כי היא כל כך אוטומטית אצלנו, גם מהירות הדיבור והמהירות של יכולת הפענוח, שקשה לנו "לצאת מעצמנו", וכביכול למחוק שליש מהמשמעויות שאנחנו מכירים, כדי להתחיל להבין-בערך איך השני מרגיש ומה עשוי להתאים לו.

אני נורא אוהבת לדבר עם אנשים ממוצא רוסי, כי ההבעה שלהם נהדרת. כל משפט הוא קשת, עם התחלה, אמצע (שיא הקשת), וירידה לקראת הסוף. או עלייה לקראת הסוף - תלוי בתוכן הרגשי של המשפט. אבל זאת תמיד קשת, או סדרה של קשתות, עם מוסיקה מאוד ברורה.
ככה, מספיק לפעמים להבין מילה, ואז מהמילה האחת הזאת, ומתוך המיקום שלה בתוך הקשת המוסיקלית הזאת של המשפט - אפשר להבין כמעט הכל.
אוסטרלים-מלידה, לעומת זאת, זה די מכה.
הניגון שלהם שטוח, הולך הולך הולך הולך הולך שטוח כמו במישור, לא סוטה ימינה ושמאלה, ואז ממש מילה אחת לפני הסוף הם עולים איזה רבע טון.
וזהו.
תמיד עולים, תמיד רק עלייה קטנה קטנטנה, לא משנה אם זו שאלה, או אמירה, אם היא תקיפה או מהססת, הכל נשמע כמעט אותו דבר.
לך תפענח!

וואי ממש מעניין מה שנכתב פה...
אני אישית רציתי עצה לגבי לימודים בנושא תרגום (שפת הסימנים).
משהו\י יודעת או שמעה על מקום לימודים כזה.
ועם אופציה למקומות עבודה בנושא זה.
מרגיש לי נכון לילמוד בתחום הזה הן בשפה שהיא שונה.. והן בחברת אוכלוסייה זו.
אשמח לעזרה או ייעוץ או הכוונה למקום כלשהו. תודה. ותמשיכו להיות להיות כאלה נפלאים עם המון רצון לעזור, להבין, ליתמוך. וכד...

קישור לכתבה שריגשה אותי
על איך זה להיות לקוי שמיעה בקרב אנשים שלא ממש מבינים מה זה...
וראיתי את התגובה הראשונה: "את כן פחות מכולם, המתנה שלי זה הכנות שלי"...
וזה בדיוק נגע בנקודה הרגישה הזאת, למרות שכאילו יצאתי משם, זה טבוע בי.
הצורך להוכיח שאני כמו כלום, שגם אני שווה.
והמרגיעון כמובן: "השיוויון האפשרי הוא שיוויון הנפש" (-:

הצורך להוכיח שאני כמו כלום
את בטוחה...?

הוי, אכן טעות קולמוס... אויש ואויש...
כמו כולם כמו כולם... אלא מה... )-:

צער גדול מציף אותי היום.
שירה חורש הלכה לעולמה. נפטרה בטרם עת.
שירה סבלה שנים רבות מגידולים שגרמו לה להיות חרשת, משותקת ומה לא.
כל זה לא מנע ממנה להיות נשואה באהבה רבה, לחיות באושר, ממש באושר,
להיות השראה גדולה ביותר לכל מי שהכיר אותה.
לגרום לכל מי שרואה אותה לאהוב אותה.
בלי שום התכוונות לזה, מעצם היותה. מעצם היותה הגדול והכביר והבלתי נתפס בכלל.

היה לה בלוג
הבלוג של שירה חורש [קישור שבור]

אני מעתיקה לכאן את הדבר האחרון שמופיע בבלוג שלה.
שעוסק בחירות.

שירה, שלא הייתי קרובה אליה, אף פעם לא הייתי בביתה, איני זוכרת אם היתה לי איתה איזה שיחת נפש,
אך אהבתי אותה מאד, אוהבת אותה מאד, את הגיבורה הענקית, העוצמתית, העדינה השמחה והשברירית. את יופיה.
אני מאד עצובה.



4/2012

חירות

לקראת הפסח, הבא עלינו לטובה ועמו האביב וניחוחותיו המשכרים, מצאתי את עצמי מהרהרת במושג 'חירות' ובמשמעויותיו בעולמי.

אין זה סוד שבשנה החולפת סבלתי מכאבים חסרי תקדים, ייסורים שתדירות, מנעו ממני שינה כמו גם את התפקוד היומיומי התקין שלי.

תכופות אמרתי לעצמי, או העליתי בתודעתי, שכאבים ברמות כאלו – ניתן לראות בהם כלא, שבין קירותיו אני כלואה ואיני מסוגלת לתפקד כבעבר. משל ניטלה ממני חירותי.

ולמה לעצור בכאבים? גם את הגוף ניתן לדמות לכלא.

את המחלה.

את כיסא הגלגלים.

אך הנה אני, שירה חורש, שיש לה מחלה, שהיא מרותקת לכיסא גלגלים וסובלת מכאביםעוצמתיים, ובעלת חירות, או חופש, פנימית.


קחו את התמונה מלפני מספר ימים – יום שטוף שמש, אחד הראשונים באביב הנוכחי. החלטנו, איציק ואני, לרדת עם שולי.

כשירדנו, פגש אותנו האביב במלוא עוצמתו; ניחוחות פריחה משגעים עלו באפינו, הצמחים והפרחים לבלבו והשמש ליטפה אותנו.

איציק הוביל אותי ואת שולי לפיסת הדשא שבמרכז פרויקט המגורים שלנו, שם היא פגשה את חברתה, סנדי.

עת שתי הכלבות השתובבו, אני עשיתי מדיטציה, שתיתי את קרני השמש בצמא, ולפתע עלובי התרגשות ושמחה, תשוקה לחיים, הרגשה שהכל אפשרי, ובעיקר להתקיים (לחיות) ולנהל חיים משמעותיים ותורמים. אם תרצו, אזי חיים 'מוגשמים'.


הרגשתי חופשייה, קלילה... עפתי!


מה אני רוצה לומר בזה על החירות?

שהיא קלילה, כמעוף הפרפר, היא אינה תלויה בנסיבות חיצוניות, כל נסיבה חיצונית – גם הגוף (כן, הוא נסיבה חיצונית לי) וגם מה שיש או אין לנו בחיים, שכן הכל ארעי.

הייתי אף מרחיקה ואומרת שזה, אי התלות בנסיבות חיצוניות, תנאי לחירות אמיתית.


ומה מאפשר את אותה חירות, אותו חופש פנימי? מה מאפשר את הרגעים הקסומים, כגון זה שתיארתי, ויותר מזה – את ההתרוממות מעל הנסיבות? מה מאפשר לי לחיות את זה שהכל אפשרי?


ההתחברות להוויה מאפשרת את כל אלו, התחברות לאני האמיתית, ללא תלות זמן/מקום/מצב.

התחברות להוויה היא התחברות לרגע הזה, בניגוד להתחברות למיינד ולסיפורים שהוא אוהב לספר לנו (מחשבות על העבר, דאגות מהעתיד...).


אני מאחלת לכולכם שגם בלי מוגבלויות, כאבים, מחלות ושאר מרעין בישין, תחוו ותיהנו מחירות אמיתית, בכך שתהיו מחוברים בכל רגע ורגע לעצמיות האמיתית והזוהרת שלכם, לרגע הזה.



נכתב על ידי שירה חורש , 5/4/2012 12:26
14 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ג'וליאנה ב-11/8/2012 09:06
_

5/4/2012
ביום הולדתי (וזו הנגיעה האישית).
השראה גדולה.
תודות.

אם את עדיין מסתובבת וקוראת פה,
אז רציתי להגיד תודה ענקית על הדף המקסים הזה.
למדתי המון מהדברים המרגשים שכתובים בו.
תודה מקרב לב!

איזה כיף לקרוא את זה, ובדיוק נכנסתי עכשיו..
תודה רבה לפלונית!

לצערי הרב אני מחזירה את הדף הזה לפעילות בנסיבות לא משמחות כלל.
לפני כחודש, לאחר דלקת אזניים באזני המתפקדת יחסית, איבדתי לגמרי את השמיעה.
אני שרויה מזה כחודש בדממה מוחלטת.
אחת התובנות שהיכו בי בעוצמה דווקא בימים האחרונים, היא שבחודשים האחרונים כבר שמעתי מאד לא טוב, ידעתי את זה, אבל רק עכשיו, כשאני נחה מהמאמצים לשמוע, אני מבינה כמה המאמץ לשמוע היה לא אנושי בכלל. וכמה זה התיש אותי נפשית ופיזית.
כעת ההתמודדות היא שונה לגמרי. אין שום דרך להסביר למי שלא עובר את זה, מה ההבדל בין לקוי שמיעה לחרש.
זה הבדל דרמטי ודרסטי ביותר.
חומות גדולות ניצבות בפני כל דבר שברצוני לעשות, והיכולת להסתייע בחברות טובות שלי לתמיכה נפשית, מוגבלת לכתיבה בעיקר, כי, כך מתברר, קריאת השפתיים שלי נעזרה מאד מאד בשמיעה שהיתה.
אנשים שהיה לי ממש קל לתקשר איתם הפכו לחסומים בפני.
ועכשיו אני בתהליך של קשב ורגישות מרובים למה שקורה. איך מרגישים מול כל דבר, מה קורה כאשר תחושת הפקת הקול שלי הולכת ונעלמת לי, ואין לי מושג אם אני מדברת חזק או חלש.
מה קורה עם איבוד הזכרון של צליל הדיבור של הבנות שלי.
לצד התמודדות לא פשוטה עם המשימות של העבודה, עם הרגשות השונים והמשונים שמציפים אותי, עם זה שאנשים בכלל לא מבינים שאני עוברת משהו קשה, כי לא רואים את זה...
ולצד זה גיוס כוחות להתחיל תהליך של שתל שבלול. שיכול אולי לעזור.

תמרול ה
מקשיבה לך.

גם אני מקשיבה.

אני קוראת את מה שהעתקתי לכאן מהבלוג של שירה חורש ז"ל, כאן למעלה באוגוסט 2012. על החרות.
איזה גיבורה היא היתה.
וכמובן, באותה נשימה מגלה שהגריין שמופיע כאן בצהוב הוא גריין שהצעתי פעם והתקבל... "הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי"...

צריך לנשום את הדברים האלה.

עוד על המצב המוזר של איבוד שמיעה לגמרי לאורך זמן:
הדיבור שאני מדברת, נופל על אוזניים ערלות. כאילו אף אחד לא שומע אותו. ואני מבינה שזה שאני לא שומעת את עצמי זה דבר מאד מהותי.
אין לי מושג אם אני מדברת חלש או חזק. איני שומעת את הצעדים שלי, כאילו שאני לא באמת כאן. זה מין חוסר יכולת להביא את עצמי לידי ביטוי ממשי בעולם הפיזי. כי אין לזה הדהוד קולי. והדיבור שאני מדברת לא מספק אותי כמו משהו שאמרתי ויצא. זה כאילו אמרתי ואף אחד לא הקשיב. בלי קשר למצב שם בחוץ באמת.

קשה להכנס למצב כזה.
את מעלה כאן נקודה שאף פעם לא חשבתי עליה,
איני שומעת את הצעדים שלי, כאילו שאני לא באמת כאן.

כאילו אמרתי ואף אחד לא הקשיב.

עד כמה אנחנו נתמכים בשמיעה לביסוס היציבות הרגשית שלנו.

לגבי הדיבור, אני מאמינה שאפשר לנסות אולי לכוון לתחושה של הקול העובר במיתרי הקול. אם תצעקי או תלחשי (קיצוניות) - אני מאמינה שתרגישי את ההבדל, ובסוף תצליחי לדקק את הרגישות שלך...

בהצלחה יקירה!! את פוסעת בדרך מאתגרת ואני שולחת לך חיבוק והמון אהבה

תמרולה,
אין לי עצות בשבילך.
רק
מקשיבה לך.
ואת מוזמנת לשתף בעניין התהליך שאת עוברת לקראת השתל. @}

תמרולה ,
חשבתי עלייך מפעם לפעם בשנה האחרונה.
מאד מצטערת על נסיבות החייאת הדף.
אני לא יודעת אם זה עוזר במשהו, אבל כאן, בוירטואליה, צעדייך נשמעים בבירור..
הרבה התמודדויות ואתגרים..
מקוה בשבילך לטוב ומקשיבה לך.

תמרולה יקרה, אני מצטערת שיש לך התמודדות כל כך לא פשוטה.
יש משהו שאפשר לעזור?
אוהבת אותך מאד.

תמרולה, קוראת, ושולחת חיבוק חם

מקשיבה לך.
תמשיכי לכתוב לנו כאן.
כאן, בוירטואליה, צעדייך נשמעים בבירור..

תודה לכן יקרות על חימום הלב.
רק עכשיו, לאחר יותר מחודש, אני מתחילה לעבד את התחושות ולהוציא אותן מהמחשכים הפנימיים אל אור היום. מתחילה לשלוח שלוחות אל העולם שבחוץ. והמילים החמות מנחמות.

הי תמרול ה מצער אותי מאוד לשמוע על השינוי לרעה.
מקשיבה לך רב קשב.
{@{@

היי תמרולה, אנחנו אפילו לא מכירות וכמה נכנסת לי ללב, מצער אותי מאוד לשמוע על השינוי לרעה.
אני שולחת לך חיבוק. בבקשה תמשיכי לכתוב.

צעדייך נשמעים אצלי היטב - בלב.

גם אצלי הופיע הגריין שלך - ׳הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי׳.

וגם -
המהות שלנו, השורש שלנו, הלב, המעמקים - שרירים וקיימים, מזינים ופועמים בין אם אנחנו יודעים אותם ובין אם לא. בין אם זוכרים וחווים אותם ובין אם שוכחים.
ואם סומכים, ושוב סומכים עוד ועוד, מוצאים את הזהב החי גם במצבים הנוראים ביותר. הוא תמיד שם.

אני כותבת את זה ומוצאת מחדש את זהב המעמקים. הוא שם. תמיד.

עצוב לי ממש לשמוע.
אני מרגישה כאילו מוקדם הרבה מידי להגיד לך עד כמה הכתיבה שלך יפהפייה. אלה נושאים שבדרך כלל מתארים אותם במלים כל כך יבשות, חיצוניות. תיפקודיות. לפעמים אני פוגשת אדם עם מגבלה פיזית לאיזה פרק זמן, ומרגישה שאני לא יודעת איך לנהוג, כי המציאות הפנימית שלו היא חידה עבורי. ומכיוון שזה לא היומיום שלי, אני מוצאת את עצמי הולכת הלאה, בבפנים שלי, גם אם התכוונתי להישאר. את פותחת חלון, למקום שהוא כל כך אחר.
אבל זה לא מה שחשוב עכשיו, אלא הדבר עצמו. ואני מוצאת את עצמי שכואב לי איתך. נורא, אפילו שאנחנו לא מכירות.
מאחלת לך כל כך שאם שתל יכול להיות רלבנטי, שיעזור, שבקלות... שתמצאי את דרכך, את ההד שחוזר אלייך מאנשים שאת נוגעת בהם...

תודה לכן. תודה גדולה.

תמרול ה,
תודה על השיתוף.
הלואי שיהיה לך יותר קל.
הלואי וההקשבה הפנימית של כולנו (שלך ושלי ושל כל מי שנוגע בעזרתך במצב הזה) תעמיק ותתחדד, וגם הפתיחה לאושר ולחופש כאן ועכשיו.
שולחת לך בריאות, שמחה ועוד המון דברים שאין לי מילים בשבילם אבל הם טובים טובים.

הכתיבה שלך יפהפייה. אלה נושאים שבדרך כלל מתארים אותם במלים כל כך יבשות, חיצוניות. תיפקודיות. לפעמים אני פוגשת אדם עם מגבלה פיזית לאיזה פרק זמן, ומרגישה שאני לא יודעת איך לנהוג, כי המציאות הפנימית שלו היא חידה עבורי. ומכיוון שזה לא היומיום שלי, אני מוצאת את עצמי הולכת הלאה, בבפנים שלי, גם אם התכוונתי להישאר. את פותחת חלון, למקום שהוא כל כך אחר.
ממש מה שהרגשתי אבל לא הצלחתי לשים במלים. תודה לב שומע
תמרול ה

את פותחת חלון, למקום שהוא כל כך אחר.

((-))(())

מקשיבה.

ממליצה על הסדרה "הוחלפו בלידתן" . זו סדרה "לכל המשפחה" על שתי נערות שהוחלפו לאחר הלידה - אחת בת למשפחה לבנה ועשירה, והשניה לאמא לטינית אלכוהליסטית משכונת מצוקה שבעלה עזב אותה.
הילדה הבלונדינית שגדלה אצל האמא הלטינית מתחרשת בילדותה ממחלה (הזנחה?). כשההחלפה מתגלית, היא נטועה עמוק בתוך הקהילה החירשת.

חירשות היא אחד הצירים המרכזיים של הסדרה. חצי מהשחקנים הם חירשים וחלק גדול מהדיאלוגים מתנהל בשפת סימנים.
הסדרה עוסקת בהרבה נושאים שעלו כאן, כמו האם חרשות היא נכות או שונות, שיקולים מעשיים ואידיאולוגים בעד ונגד השתלת "שבלול", בתי ספר (ואוניברסיטה) נפרדים לחרשים, מעורבים או ללמוד בבית ספר רגיל עם מלווה, הורים לחירש שלא טורחים ללמוד שפת סימנים, וכמובן זוגות מעורבים מכל הסוגים.

זו סדרת נעורים אמריקאית, שזה אומר שהיא שיטחית בהרבה מובנים וכולם יפים מאוד, אבל היא מאוד נחמדה.
אני רואה אותה עם בת 13 שלא מכירה אף חרש או כבד שמיעה, ואני חושבת שהסדרה עושה עבודה טובה מבחינת פיזור סטראוטיפים והכרות עם הנושא הזה.

מעדכנת שעברתי ניתוח שתל שבלול, מחלימה היטב וממתינה לחיבור לאחר ההחלמה.
אין שום הבטחות, בטחונות או ערבויות לגבי כמה אשמע לאחר מכן, בכל מקרה צפויה תקופה ארוכה של כשנה, בה לומדים לשמוע מחדש באמצעות השתל.

וואו, תודה שעדכנת! סקרנית מאוד לשמוע על זה יותר ושיהיה בשעה טובה והלוואי שיצליח מאוד!

תמרולה, בהצלחה רבה לך ולשבלול

וואו, תודה שעדכנת! סקרנית מאוד לשמוע על זה יותר ו

מאוד מאוד. שיהיה המון המון בהצלחה! ובבקשה תכתבי איך הולך.

בהצלחה גדולה!
האם את בקשר עם מתחרשים שהושתלו?

_סקרנית מאוד לשמוע על זה יותר
שיהיה המון המון בהצלחה!_

תודה רבה לכן!! תחזיקו לי אצבעות! יש לי קשר עם מושתלים רבים מאד.

תמרולה, ברכות!!!
רק עכשיו אני רואה!!
המון הצלחות בריאות ואושר, ותקוות ממומשות...

בשבוע הבא החיבור. החזיקו לי אצבעות.

בהצלחה!

בהחלט מחזיקה. את רוצה לשתף קצת מה בדיוק עושים? איך זה מתרחש? את לא חייבת, כמובן... אני סתם מעוניינת לדעת יותר אבל אך ורק אם זה מתאים גם לך

מחזיקה אצבעות תמרולה! הלוואי הלוואי הלוואי.

אולי תוכלו לעזור... בתי נולדה כילדה שומעת ושמיעתה נחלשה עם השנים..כיום בת 12 ומסרבת למכשירי שמיעה או לכל סוג עזרה אחר. כמובן שיש לכך השלכות התנהגותיות, חברתיות ולימודיות. איך עוזרים לה?...

לאמא אוהבת, כתבתי לך בזמנו בדף שלך, אם את רוצה אשמח לדבר איתך בפרטי.

רק מעדכנת בהזדמנות הזאת שאני בתהליך ללמוד לשמוע מחדש, זה לא הוקוס פוקוס כמו בסרטונים שמראים את האושר בשניה אחת...
שומעת את צפצוף הציפורים, שומעת חזק מאד נייר צלופן מתקמט, שומעת את תקתוק השעון שאף פעם לא שמעתי,
אבל דיבור בינתיים זה דבר לא מובן לחלוטין משמיעה, אך מעט השמיעה שיש עוזרת מאד לקריאת שפתיים ואני שוב חלק מהעולם. שוב יכולה לפגוש אנשים וליהנות מזה. ומהבחינה הזאת אני שוב בחיים.
התהליך של להבין מה שומעים הוא מוזר לפעמים, לא ברור מה זה הצלילים האלה, זה לא שמיעה כמו מקודם, אלא משהו שונה, של פולסים חשמליים ישירות לעצב השמע, תהליך של פענוח הצלילים וקישור למציאות. ניסיון להבחין בין מילים בינתיים אינו צולח...
זה אושר גדול להיות בצד הזה של הדברים. זו פעם נוספת בחיי שאני מרגישה שאני בצד השני של הסמבטיון... מעניין למה זה האופן שבו אני חשה אירועים מאד עוצמתיים וקשים בחיים שלי.
תודה לכולכן כאן על המילים המחממות והמעודדות. המסע אל עולם השמיעה ממשיך.

מאד משמח לקרוא!
בהצלחה בהמשך המסע אל השמיעה.
אני לומדת המון ממה שאת כותבת. תודה.

היי תמרולה,

משמח לקרוא על התהליך החיובי שלך וגם מעניין!
האם את מקבלת אימוני שמיעה?
_בהצלחה בהמשך המסע אל השמיעה.
אני לומדת המון ממה שאת כותבת. תודה._

תמרולה יקרה, חושבת עלייך רבות. שמחה כל כך על העדכון המשמח. לשמוע שוב ציוץ של ציפורים - איזה כיף.
בדיוק הבוקר קמתי עם ירידה חדה מאד בשמיעה באוזן הטובה . (ושוב חשבתי עלייך..)
תמשיכי בבקשה לעדכן?
ושתדעי שאת ממש גיבורה בעיני.

תודה לכן,
תפילה לאם - בינתיים עוד לא מקבלת אימוני שמיעה, עדיין אין מספיק חומר לעבוד איתו (-: כרגע מחוברת לשתל כחודש ושלושה שבועות.
אבל החיים זה אימון שמיעה די טוב כאשר ההקשבה מודעת ומכוונת, וכן מבקשת מהמשפחה לומר כל מני דברים שאני מנסה להבחין ביניהם.
עוד כחודש ומשהו אתחיל באימוני השמיעה.
בכל כמה שבועות משנים לי את תוכניות השמיעה, קוראים לזה "מיפוי", בכל תוכנית העולם נשמע קצת אחרת וצריך להתרגל. אף אחת בינתיים עוד לא ממש נעימה, הצלילים צורמים או שהם עמומים, חלק גדול מהצלילים חסר בכלל... זה מסע במחוזות חדשים. עוד אין את הרצפטורים במערכת לקלוט את העולם הזה. הרצפטורים נבנים כנראה אי שם במוח.. התהליך לוקח את הזמן שלו. מזל שהבנות לימדו אותי קצת סבלנות (-: (זה מקצוע תודעתי, סבלנות)...

איך שימחת אותי!

גם אני חושבת עלייך המון, איך הולך ומה שלומך, אני נורא שמחה שבינתיים זה מתקדם טוב.
ושאת חלק מהעולם שוב. יופי יופי.

עוד אין את הרצפטורים במערכת לקלוט את העולם הזה.
רגע, שמעת בעבר, נכון?

מרתק מאוד לקרוא את תאורייך.
אהבתי במיוחד את הגישה: החיים זה אימון שמיעה די טוב כאשר ההקשבה מודעת ומכוונת, וכן מבקשת מהמשפחה לומר כל מני דברים שאני מנסה להבחין ביניהם.

אשמח לקרוא עוד ומאחלת לך הרבה כוחות והצלחה ושמחה!

תודה רבה,

_עוד אין את הרצפטורים במערכת לקלוט את העולם הזה.
רגע, שמעת בעבר, נכון?_
לא באוזן הזאת... לא לצד המוח שמעוצבב אליה...

אה, וואו!
אז זה ממש בגדר נס! @}

רציתי לעדכן שלפני שלושה שבועות הייתי בהלוויה לא עלינו, ופתאום נפל לי האסימון שאני שומעת את ההספדים בקלות מפליאה.
לאחר מכן הייתי בסדנה של יום ארוך מאד, ושמעתי הכל ממש בקלות.
התובנה שזה ככה פשוט מכה בי פתאום.
נפלאות הטכנולוגיה.
שרק ימשיך ויתקדם כך.
(עיקר השמיעה הטובה בשילוב של שתי האוזניים, שתל בצד אחד ומכשיר שמיעה בצד השני. כל אחד לבד זה עצוב ועגום).
טפו טפו חמסה.

אז אני מבינה שזה - הצלילים צורמים או שהם עמומים, חלק גדול מהצלילים חסר בכלל... - כבר מאחורייך?

כיף לקרוא!

שרק ימשיך ויתקדם כך.

הי תפילה לאם,
יש עדיין הרבה צלילים מעוותים חסרים ועמומים, במיוחד בשתל לבד, בלי מכשיר השמיעה בצד השני.
אבל לצד זה בשילוב ביניהם יש קלות עצומה בהבנה של מה שקורה מסביב. ובעושר הצלילים.
שילוב לא מוסבר... (-:

תמרולה, זה כל כך משמח לשמוע! אני גם שמחה בשבילך וגם בגלל שיום יבוא וגם שחף יעשה שתל.

יש לי שאלה, במבט לאחור, היית עושה שתל מוקדם יותר?

תמרולה חדשות נפלאות!!
שרק ימשיך ויתקדם כך.
אמן! בבקשה המשיכי לעדכן.

שילוב לא מוסבר...
נפלאות המוח האנושי.
מה שאת מספרת מרתק ומדהים ובעיקר... יופי לך! @}
תודה על השיתוף! @}

ולמיכל -
היית עושה שתל מוקדם יותר?
ממש לא מניסיון אישי וגם לא מידע מעודכן במיוחד, אבל בעבר שמעתי שהשתלים הולכים ומשתכללים עם השנים.
ולכן כשמשתילים פעוט לקוי שמיעה - אם אני זוכרת נכון, ואם זה לא השתנה - משתילים רק אוזן אחת על אף התועלת העצומה שבשמיעה בשתי האוזניים, ומשאירים עוד אוזן לשתל עתידי משופר.
ולכן הייתי מתייעצת ומשקללת את החסרונות שבהתנהלות העכשווית עם הירידה בשמיעה אל מול היתרונות הצפויים בשתלים המפותחים.

למיכל,
ראשית, בהחלט הייתי עושה את השתל קודם, כי האוזן הזאת מעולם לא שמעה, וכמה שמתחילים יותר מוקדם כך מונעים התנוונות של העצב דבר שמקשה על תהליך השיקום השמיעתי. והיות וזה לוקח זמן ללמוד לשמוע עם השתל, אז כמה שיותר מוקדם כך מתחילים להנות מזה יותר מוקדם.
באופן חד משמעי רצוי להפעיל את העצב מוקדם ככל האפשר וסמוך ככל האפשר לאובדן השמיעה.

לגבי שתלים אצל תינוקות - היום משתילים בשתי האוזניים מוקדם ככל האפשר, כדי לגרום לעצב להיות פעיל ומפותח.

מה שכן, צריכים להבין לאיזה דבר הולכים, לבוא עם הציפיות הנכונות. אשמח לדבר עם שחף על זה כאשר תרגישו שזה מתאים. גם הבעל שלי וגם אני עברנו השתלה ויש לנו מה לומר גם ממה שרואים אצל חברים שזה הצליח ושזה לא כ"כ הצליח אצלם להרגשתנו. (הם מרוצים כולם מלבד אחת שלא).
אכן השתלים הולכים ומשתכללים, ולאחרונה שמעתי על שלושה אנשים שלאחר כחמש עשרה שנים עם השתל שלהם, החליפו את האלקטרודה בניתוח לשתל חדש. המעבדים אכן משתכללים אך הם חיצוניים וניתן להחליף אותם מתי שרוצים. את האלקטרודות לא משנים כל כך מהר, כל כמה שנים יש חדשות. זה ענין רגיש במיוחד שעובר הרבה מאד בדיקות כדי שלא יהיה צורך בניתוחים חוזרים.

נקודה נוספת היא מתי, באיזה נקודה של הירידה בשמיעה לעשות את השתל. אצלי המליצו לא לעשות באוזן הטובה, שבה היו כ 30% יכולת להבין משמיעה. זה מאד נמוך אך מספיק כדי שלא ימליצו לעשות שם שתל. וזאת למרות שסיכויי השיקום שם היו הרבה יותר טובים מהאוזן שלא שמעה מאז שנולדתי, והסיכוי שהעצב יפעל היטב היה חלש יותר.

הייתי מציעה להתייעץ עם מרכז השתל, לבוא לשם עם בדיקות שמיעה, הפניה כמובן, ולהתייעץ איתם על נקודת הזמן שבה זה אופטימלי לעשות שתל, שעדיין אין התנוונות של העצב, ויש מספיק ירידה בשמיעה שלא "מאבדים" אוזן שחבל עליה אם זה לא מצליח...
מומלץ במיוחד להתייעץ עם פרופ' רווה או פרופ' אטיאס בשניידר. פרטים אפשר בפרטי.

תודה למיכל, מצ'רה, גם מיכל ו תפילה לאם על המילים החמות והטובות.

תמרול ה, איזה חדשות משמחות ואיזה יופי שאת מעדכנת, וגם פותחת צוהר לעולמם של כבדי השמיעה (-:

תמרולה, זה כל כך משמח לשמוע!

שרק ימשיך ויתקדם כך.

חמישה חודשים לאחר החיבור לשתל, והעולם מתגלה בהרבה צלילים חדשים שלא הכרתי.
יש כל יום חגיגות חדשות. מרגשות.
לפני כמה שבועות הייתי ב"תו השמיני" לחפש סרט לבנות שלי, ופתאם הבנתי שאני שומעת שיר יפיפה, ששנים רבות לא שמעתי כך שיר.
משהו שלא הכרתי, וזה היה פשוט עונג.
ממש התרגשתי,
הלכתי לבחור החמוד שמכר שם אותו יום ושיתפתי אותו בהתרגשות שלי, הוא לגמרי התרגש איתי, זה היה דביק כמו שצריך.
והתהליך נמשך.

תמרולה יקרה,
כיאה לדביקות- גמני דומעת..
תודה רבה ששיתפת ושתמשיך השמחה!

גם מיכל, תודה לך!

איזה יופי! גם אני התרגשתי! וכל כך מבינה את האושר שביכולת לשמוע מוסיקה יפה! זה אחד הדברים שמאירים את חיי, במיוחד לאחרונה.

תודה רבה ששיתפת ושתמשיך השמחה!
מתי צפוי שתגיעי למיצוי היכולות מהשתל?
שבוע טוב!