ילד בית הולך לגן

תודה תודה

יווהווווו!

סחתיין עליך.
אנחנו תמיד ידענו שמגיע לך לפחות מקום ראשון, בגלל זה אנחנו פה מול הבלוג שלך כבר איזה שנה-שנתיים...
(-:

לכל הנפלאות שלי

תקציר השבוע הקודם -
יום חמישי (שחסר) - נסענו למוזיאון למדע שבבנין הטכניון הישן. הילדים היו מותשים, אני הסתובבתי עם עגלה כי חשבתי שיהיה לי קשה עם מנשא, מה שהתברר כטעות גדולה, לא היה מקום נוח לשבת ולהניק, הגיבור התעייף מהר, כולנו נעשינו רעבים, ותערוכת הדינוזאורים התבררה כמתאימה לילדים הרבה יותר מבוגרים.
חזרנו מאוכזבים ומרוגזים, אבל לפחות היה סוף שבוע ארוך עם אבא בבית.

השבוע נבלע בין רצף בתי קפה עם אבא שלי (שבילה שבוע בבית ואוהב לצאת איתנו), סיבובי מיחזור ניירות, טיול אחד לגן השעשועים, לימוד משחקי קופסא ("סולמות ונחשים" ו"ריסק"), השתוללויות עם החתול החדש, וימי פיג'מה עמוסי טלוויזיה.
וזוה, נגמר.

יום ראשון

אנחנו לא יודעים איפה המוצץ של הגיבור נראה לאחרונה, ואחרי הפיכת כל הבית (כולל החדרון של החתול החדש), הוא הוכרז כאבוד.
הלילה הראשון עבר בבכי, אבל הגיבור היה מותש מיום שלם של פעילות והצליח לישון עד הבוקר.
בבוקר ראשון הוא היה קצת מעוך וקצת אומלל, אבל בסך הכל מלא חיים ומאושר, וביקש ממני להתקשר אל סבא. חייגתי ונתתי לו את השפופרת.
"שלום, סבא", הוא אומר, "מדבר (מציג את עצמו בשמו המלא). רציתי לדעת האם תהיה מעונין לצאת לבית קפה איתי, עם אמא שלי ועם אחותי הקטנה."
את רעמי הצחוק של אבא שלי יכולתי לשמוע עד החדר השני, ולאח מכן את ההסבר שלו שהוא צוחק כי לפעמים אנשים צוחקים כaמדברים אליהם בצורה נעימה, ושהוא בשום פנים לא צוחק על הגיבור שלי.
נפגשנו בבית הקפה הרגיל שלנו, והגיבור אכל, ושמר על הכפיות של התינוקת (כדי שכאשר היא תשתעמם היא תוכל לקבל כפית ולשחק איתה), ובכלל, התנהג רגוע באופן מפתיע יחסית ללילה הסוער שעבר עליו.
באמצע הארוחה נכנס זוג צעיר ועל חולצתו של הגבר תמונה גסה. הגיבור שאל אותי מה מצויר שם, ואילתרתי משהו בסגנון של "כתוב שלאנשים אסור להכנס לשם, זו סתם חולצה מוזרה." אבא שלי הבריק עם התשובה "אני לא מכיר את השלט הזה, זה לא תמרור תקני, ואני לא מבין אותו."
התשובה של אבא שלי סיפקה את הגיבור, וסיימנו לאכול. המשימה שעמדה בפני היתה לעייף את הגיבור מספיק במשך היום כך שכאשר נגיע הביתה הוא ירדם מיד, ולא יזדקק למוצץ שלו.
הלכנו לחפש לו קופסאת חיסכון בין חנויות שונות ברחוב ראשי בעיר שכנה. אחת היתה פלסטיקית מדי, אחרת לא ברורה. בסוף הוא מצא אחת שמצאה חן בעיניו. אמנם מסין ועטופה בניילון מיותר לחלוטין, אבל בכל זאת - משהו. ביחד עם הקופה קנינו גם לייזר עבור החתולים, שמצורף אליו פנס. המשכנו לטייל ביחד, שוחים באוויר החם אבל נהנים אחד מחברת השני. עצרנו לפוש ליד הספריה הציבורית, הרכבנו את הסוללות בתוך הפוינטר, והמשכנו אל המכונית.
תכננתי לנסוע למחזר את פחיות המשקה שהצטברו אצלנו, אבל המכונה לא עבדה, ולכן המשכנו לחנות משקפיים, לאסוף את עדשות המגע שמחכות עבורי כבר יותר מחצי שנה. הילדים השתלטו על פינת המשחקים בזמן שהמוכרים חפרו בארונות כדי למצוא את המרשם שלי, שאבד בינתיים. נפרדנו לשלום, כל ילד קיבל בלון, ויצאנו.בחנות סמוכה מצאנו ארנק חדש לבנזוג, וחזרנו למכונית והביתה, שם הבנזוג כבר חיכה לנו. ארוחת ערב - פיצה לא אפויה דיה, אבל עם גבינה נוזלית וטעימה, וזהו.
הגיבור נרדם בקלות יחסית, עם הפנס החדש בידו באחת וטרקטור קטן בידו השניה.

ילד בית הולך לגן בלי מוצץ (-:

שהוא צוחק כי לפעמים אנשים צוחקים כaמדברים אליהם בצורה נעימה, ושהוא בשום פנים לא צוחק על הגיבור שלי.
הסבר יפה!

יום שני

הבנזוג יצא לאימון של יומיים, ואני יצאתי למשימה - יומיים של חד-הוריות מאולתרת.
קבעתי עם חברה בבית קפה של שוקולד בעיר צפונית. נסענו בכבישים פנויים, עקפנו את "איקאה" הענקית, ונכנסו עמוק לתוך איזור תעשיה מוצף לחות.
ארוחת בוקר ב"מקס ברנר" מלווה בשוקולטה מוקצפת עבור הגיבור, גרנולה עם פצפוצי שוקולד עבור שנינו (הגיבור חיסל הכל), ולחמניות מתוקות וממרח שוקולד עבורי. התינוקת אכלה סלט.
רשימת סידורים הובילה אותנו לאחד מעשרות הבנינים הגדולים שיש שם, ובכל קומה מכונות מקפצות, מטלטלות ומזמרות. הגיבור מצא לעצמו מטוס פלסטיק, התיישב בו, וסירב לצאת. כך אני והתינוקת הסתובבנו בין חנויות משקפיים, נעליים וספרים, והגיבור צלח עננים, נלחם באויבים ופילס את דרכו אל החלל וחזרה. פעם אחת הצטרפנו למסע שלו, והתבקשנו ללבוש את מסיכות החמצן שלנו. במזל זכרתי לארוז את דלק המטוסים המיוחד בבגאז' של העגלה, כך שיכולנו לטוס רחוק יותר מהרגיל.
חברה שניה התקשרה וביקשה להפגש איתנו באותו מקום, לכן שמנו פעמינו חזרה למקס ברנר, הפעם לארוחת צהריים. השטרות התעופפו מהארנק שלי, אבל החלטתי שעל יום שלם במיזוג ושוקולד - מותר להוציא כסף.
אחרי האוכל יצאנו שוב, ברגל, לחפש דברים שלא צריך. צהריים, חם ולח, אבל הלכנו לנו ברגל יותר משעתיים, מסתובבים בין חנויות שטותיות שאין בהן ולו דבר אחד ששווה את מחירו. בארבע חזרנו למכונית, הפעלנו את המיזוג במלוא העוצמה, וחזרנו הביתה.
בבית שקט. אפילו החתולים מתגעגעים לאבא.
אוכלים, רואים טלויזיה, גולשים במחשב, מתקלחים.
סיפור אחרון ודי, והגיבור נכנס למיטה שלו בלי טענות. פעם אחת הוא מציין שהוא מתגעגע למוצצי שלו, אבל זה הכל. פחדתי לשוא. הוא נרדם בקלות, ואני רואה עוד קצת טלויזיה והולכת למיטה גדולה וריקה עם התינוקת.

יום שלישי

אני מתעוררת בגלל תינוקת בוכה. היא התהפכה והתהפכה במיטה, ונפלה ממנה, בהעדר הגוף המגן של אבא ומחסום השמיכות שהוא מכין לה בכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה.
הבכי נגמר מהר, אבל אנחנו כבר ערים. כולנו עייפים מאתמול, ולאף אחד אין חשק להתלבש או לצאת מהבית. יושבים, רואים טלויזיה, משתוללים. הגיבור ממציא משחק אחרי משחק, והתינוקת יושבת לידו ומדי פעם מוחאת כפיים.
בערב חברה מבקשת שאבוא לעזור לה - היא צריכה מישהו שידרבן אותה לשבת ולהכין שיעורי בית לקורס. אני מתנה את הגעתי בשעת החזרה של הבנזוג מהמילואים.
בחמש הוא חוזר.
בשש וחצי אנחנו יוצאים.
נוסעים לגבעתיים, יושבים בבית עתיר חתולים ומזון טבעוני במשך שלוש שעות, ונחמד לנו. התינוקת רודפת אחרי החתול הידידותי יותר מבין השניים, הגיבור משחק איתי בכל מיני שטויות במחשב, ולאח מכן אנחנו עוברים לסלון ומשחקים בגילגולי כדור. התינוקת מצליחה להשתלב במשחק נהדר - היא תופסת את הכדור, מלקקת אותו, וכאשר מבקשים ממנה יפה היא מניחה את הכדור על הרצפה, מחייכת ומוחאת כפיים לכל מי שמסתכל.
הגיבור נכנס לשעת ההשתוללות שלו, ואני אורזת את הילדים, נפרדת מהחברה שלי, ואנחנו חוזרים לבית שלנו, החמים כל כך, כעת שהבנזוג נמצא בו.
הגיבור לא מחליף בגדים - הוא נכנס למיטה ונרדם כמעט מיד.

"את תסתדרי עם שני הילדים כשאהיה במילואים?" הבנזוג שואל, ואני מהנהנת. יש לי ברירה?

יום רביעי

טלפון מצלצל באחת עשרה וחצי, ואני מתעוררת בפליאה. התינוקת עדיין ישנה, הגיבור התעורר, הלך לסלון והדליק לעצמו טלויזיה.
גוררת את עצמי לסלון בקושי, בודקת אם הילד בסדר. הוא לא רעב או צמא, ואני חוזרת למחשב, להרוויח קצת זמן לבד.
פורסת תפוחי אדמה ומכניסה לתנור, שיהיה משהו מבושל בבטן. הגיבור בינתיים מאבד את פנס הלייזר החדש שלו, ואני לא מוצאת אותו בבית. אני משכנעת אותו להניח לענין - אולי הבנזוג יצליח למצוא אותו בערב.
קובעת לאחרי הצהריים עם חברה שיש לה בן בגיל של הגיבור. הם לא נפגשו מזמן, ואנחנו נהנות לבלות אחת עם השניה.
שעות עוברות, ותפוחי האדמה לא מוכנים. בפעם השלישית שאני בודקת אותם אני מבינה ששכחתי להדליק את התנור.
אוף.
אוכלים פיתה עם ממרח ויוצאים מהבית. אני שומטת את הגיבור אצל החברה שלי וילדיה, ונוסעת למקום העבודה החדש שלי, לחתום על חוזה. התינוקת מתרוצצת על שטיחים מקיר לקיר ומהפנטת אנשים בחמודיותה, ואני מבקשת הבהרות אחרונות לפני החתימה.
מסיימים, יוצאים, נוסעים. בדרך מקבלת דיווח מהחברה - הגיבור לא רוצה לשחק עם החבר שלו. הוא רוצה לשחק לבד. בדרך הביתה נדבר על זה, אבל בינתיים אני מאיצה כדי להציל אותה מהילד הבלתי-חברותי שצמח פתאום.
כאשר אני מגיעה הילדים מתרוצצים ביחד, צוחקים ומאושרים. אני מניחה את התינוקת על הרצפה, והיא מסתכלת עליהם וצוחקת. כאשר אני ממלאת לעצמי כוס מים התינוקת זוחלת אחריהם אל גרם מדרגות ומתחילה לטפס. אני תופסת אותה במדרגה השלישית ומחזירה אותה לרצפה. זו התקדמות מוטורית יפה, אבל לא כאשר אני לא יכולה לשמור עליה.
יוצאים לפארק בעיר סמוכה. אנחנו פורסות שמיכה ויושבות עם חתיכות גזר ומלפפון, והילדים מתרוצצים בין המתקנים.
אחרי שעה הגיבור חוזר אלי, מיוזע ומלוכלך. יש ילדים שסובבו את הקרוסלה מהר מדי, וזה לא היה לו נעים. חוץ מזה - הוא לא צריך אותי.
נפרדים לשלום, נוסעים הביתה. הוא נרדם בדרך אבל מתעורר כאשר מניחים אותו במיטה.
אוכלים.
הוא עושה מקלחת וחוזר למיטה, הפעם לכל הלילה.

תשמעי, את חייבת לכתוב ספר. כמה שאת כותבת מקסים.

שעות עוברות, ותפוחי האדמה לא מוכנים. בפעם השלישית שאני בודקת אותם אני מבינה ששכחתי להדליק את התנור.
D-:

אני רק חיבוק

שלום לכל המחבקות

חזק בחזרה.

ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב חינוך ביתי, וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה - אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם.

יום ראשון

הבוקר עובר כמו כדרכם של בקרים, ובצהריים הגיבור נופל במיטה וישן. עוד ניצחון קטן של הגמילה מהמוצץ. הבנזוג חוזר מוקדם מהצפוי, ואנחנו מחליטים על תוכנית מיוחדת לערב - נוסעים ביחד לבקר חברים שגרים בעיר גדולה, לוקחים איתנו חומרי יצירה בשבילי, מחשב בשביל הבנזוג, חיתולים ד"פ בשביל התינוקת, וחיבוקים בשביל הגיבור.
בבית החברים מתאספים. המטרה המוצהרת של הערב היא לוודא שחברה טובה שלי תסיים את עבודתה, אבל המטרה האמיתית היא להפיג את שביזות יום א' בחמימות חברית. הגיבור מסתובב, מחפש תעסוקה ומוצא אותה. תחילה הוא משחק עם החתולים, אחר כך עם אחותו ולבסוף פשוט רץ במעגלים, כמו כל ילד בן חודש וחצי לחמש, בשעה מאוחרת מדי של הלילה.
מדי פעם אנחנו קוראים לו להרגע, והוא מצליח, אבל ככל השערב מתאחר הוא מאותת לנו שהוא לא מסוגל יותר, ואנחנו אורזים את המשפחה וחוזרים הביתה, אחרי שהחברה שלנו מסיימת את עבודתה.
הגיבור בוכה שהוא מתגעגע למוצץ שלו, אבל הבכי נקטע באמצעו ואנחנו רואים שהוא ישן במיטה, חמוד וחמים, והולכים גם אנחנו לישון.

יום שני

קמים, מתארגנים, יוצאים.
נוסעים צפונה, להפגש עם חברות שלי בבית קפה (כן, עוד אחד, לא לצחוק, נקודות!), ומשם למחסן תחפושות בקיבוץ. עוד יומיים כנס (http://fantasy.sf-f.org.il/2008), וצריך להתכונן.
המחסן עמוס בתלבושות מכל התקופות. נסיכה, מלך ואינדיאנית שוכנים לצד חרבות, אקדחים, שריון גוף ופפיונים מצחיקים. אנחנו, השלוש המבוגרות, חולפות בין הבגדים הרקומים כילדות שהגיעו לבית חלומותיהן. אנחנו מחליפות תלבושות במהירות, מלכה מוחלפת בפיה שמוחלפת במכשפה, והצחקוקים מתגברים.
הגיבור פחות מאושר. "אמא, אולי תלבשי כבר את הבגדים הרגילים שלך ונלך הביתה?"
הוא מצליח למצוא עניין מסוים בריצה לאורך מעברי הבגדים ורשרוש בפעמונים שרקומים עליהם, אבל לא לזמן ארוך מספיק.
ואז - הצלה.
המוכרת מוליכה אותו למאגר האקדחים שלה, והוא מוצא שם אקדח ירוק, חייזרי למראה, שמשמיע קולות מסוכנים. הגיבור שלי הופך לחייל, והוא יורה על כל הרעים שבאים להתקיף אותנו. מכל מקום הם צצים - מאחורי שמלה זנוחה, מתחת לחצאית, ואפילו בין המחוכים התחבא לו רע אחד, שהגיבור חיסל במומחיות ראויה.
משלמים.
נוסעים.
לא חוזרים הביתה, אלא נוסעים לחברה טובה, להתארח אצלה ולהסתכל על תחפושות שיש לה.
שלושה מארבעת ילדיה נמצאים בבית, והם עטים על התינוקת והגיבור. התינוקת מועברת מיד ליד, מחייכת ומגרגרת, ומדי פעם מונחת על הרצפה ומתחילה לזחול במהירות אל אחת משתי הכלבות.
הגיבור בוחר להשאר מול הטלויזיה. הוא רואה סרט על רובוט גדול וחייכן, ומדי פעם מדבר אל המסך ומעיר כאשר דברים לא הגיוניים בעיניו. אחרי שהסרט נגמר הוא חובר לילדים האחרים, וצץ רק כאשר האוכל מגיע.
ואני?
אני יושבת עם ספל קפה שני שאני מסיימת עד תומו לפני שהוא מתקרר, וחושבת שככה אמורים לחיות - עם ילדים ומבוגרים אחרים בסביבה. לא מנותקים בבית אחד בעיר הומה.

איזה באסה שאנחנו לא שכנות....

_ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב חינוך ביתי, וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה - אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם._

זה פשוט לוחץ לי על כפתורים מאוד מאוד רגישים..ויכול להיות שבעתיד הלא רחוק, בתקווה שאצליח לשרוד עוד שנה בחינוך ביתי ואז לבטח אהיה במצבך, רק נדמה לי שהרבה יותר חרדה ממך ושבורה ממך (לפחות כך נדמה לי).
מאחלת לכם שתהיה לכם שנה מוצלחת ובכלל גדילה מוצלחת ומאושרת שתצליחו למצות את הרגע ושכל רגע יהיה רווי באהבה .שגיבור יגדל להיות גבר שעומד על דעתו, שיהיה מאושר ושמח וכמובן בריא. אמן .
ניפגש בדפים אחרים קרוב לוודאי.
(עוד לא קראתי את יום ראשון ויום שני)

_ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב חינוך ביתי, וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה - אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם._
לא רוצה לפרט, אבל הדברים שלך נגעו בי. מאוד.

שככה אמורים לחיות - עם ילדים ומבוגרים אחרים בסביבה. לא מנותקים בבית אחד
כן.

ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
תודה על השיתוף בתובנות - מעניין אותי מאוד לאחרונה, לאור העובדה שביום ב' חל ה-1 בספטמבר

את חושבת שלו היה נשאר בבית לא היה מתרחק ממך? כלומר, אולי זה גם הגיל שקובע? הוא הרי נכנס לגן בשנה הקריטית, של מעבר מ"הסינור של אמא" ל"לשחק עם החבר'ה". זה לא מהפך של גיל שנתיים ולא של גיל שבע - בדיוק של הגיל שלו.

הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
את חושבת שלו היה נשאר בבית לא היה מתרחק ממך? כלומר, אולי זה גם הגיל שקובע?
גם בעיני זה עינין של גיל. מאוד קשה לי לסמן את הנקודה על הרצף ולקבוע מתי הגדולה (אלוהים אדירים! גדולה?! חודש לארבע ) הפכה מתינוקת לילדה. עצמאית, דעתנית, דברנית כנראה שאני קולטת לאט. כמו שקלטתי בערך כשהייתה בת שנתיים שכבר לא צריך להניק לפי דרישה

וכדאי מאוד לשים גבולות. אני מסתכלת על האפרוח הקטן והמתוק ואני יודעת שיום אחד גם הוא ילך, ידבר, ירוץ וימתח את חבל הטבור שמחבר אותו אלי יותר ויותר ויותר. זה יהיה כואב ומרגש עבורי ומלא התרגשות וגילוים עבורו. כנראה שזה טבעו של עולם.

תגידי מה עם ההתמחות?

את מאוד מוזמנת גם אלינו בביקוריך בצפון. מבטיחה לדאוג לאוכל ביתי ולחסוך לך הוצאה על המסעדות.

בהצלחה בשנה החדשה, בעבודה החדשה ובכלל.

מימה - אכן, באסה. אתמול אכלתי מנגו ודמיינתי את סלט עלי הבייבי-רוקפור-תאנים-אגוזים שלך....
נקודות - אני שלמה עם הבחירה שלי אחרי הרבה זמן של התמודדות. זה לא קרה בין לילה, כמו שאת יודעת. יש לך עוד שנה בבית איתם! איזה כיף לך! תודה על הברכה, ו

שביל

גדול גם לך.
טלי -

מיצי -

(תפתחי כבר יוזר באלג'יי!)
קרוטונוית - אולי, אני לא יודעת. הוא בהחלט יצור חברתי יותר ממה שהוא היה לפני כן, אבל נאי רוצה לחשוב שאם הוא היה נשאר איתי בבית השחרור היה שונה. רך יותר, אולי. ואולי לא היה הבדל. לא יודעת, כאמור.
ניצני -

גם לך

פיצה - תודה על האיחולים. אכן, קשה להתבגר....

יום ראשון

יום אחרון של חופש.
בבוקר הגיבור בוחר להשאר עם התינוקת במשפחתון אליו היא תתחיל ללכת ממחר. בצהריים הוא והתינוקת אצל סבא וסבתא בזמן שאנחנו שותים קפה ביחד-לבד. אחרי שעה אבא שלי מזעיק אותנו חזרה - יש לו עבודה דחופה, וצריך לקחת את הילדים. אנחנו אורזים את הסלט ושאריות הכריך, ויוצאים.
בערב כולנו ביחד.
התינוקת ישנה, הגיבור משחק לידי. הוא מגלה מחדד עפרונות, והוא מחפש עפרונות בכל הבית כדי לחדד אותם. בכל פעם הוא יוצר להם חוד חדש ומביא אותם לביקורת אצלי. אני "נדקרת" מהם, מעווה את פני, ומוסרת אותם חזרה אליו אחרי שהם עברו את הבדיקה בהצלחה. אחרי שהוא מחדד עשרה עפרוות הוא מעלה הצעה - הוא רוצה שאדביק אותם לגב שלו וכך הוא יתחפש לקיפוד וידקור את כל מי שמנסה לתקוף אותו.
אני מסרבת - לא מתאים לי ילד מתרוצץ ולגבו עפרונות מחודדים.
בכי, דמעות וזעקות שבר. הילד עייף. אני מושכת אותו עוד קצת, ואנחנו מנקים ביחד את המטבח, עורמים כלים במדיח, מדברים על חובות וזכויות של מבוגרים. בסוף השיחה הוא מחליט להשאר ילד, כי אמנם ללכת לישון מוקדם זה לא כיף, אבל גם לסדר את החדר שלו (שזה מה שמבוגרים עושים) לא נשמע לו כיף כל כך.
אני רעבה. מוציאה מהמקרר את שאריות הכריך מהצהריים ומתיישבת מול הטלויזיה. הגיבור סרוח לידי על הכורסא. אני מציעה לו מהכריך (ביצה קשה, ממרח גזר, נבטים), אבל הוא מסרב (כמובן. איכס. נבטים). אנחנו צופים בדני זוקו מנצח במירוץ מכוניות ולאחר מכן רודף אחרי סנדי היפה בניות לבמות מתהפכות. הגיבור נרדם לפני כותרות הסיום, ואבא שלו מעביר אותו למיטה.
ורק אז אני מבינה - מחר הוא מתחיל ללכת לגן חובה. אין יותר בקרים מאוחרים, אין יותר מריבות על כיבוי הטלויזיה, אין יותר "משעמם לי", ואין יותר חיבוקים סתם ככה באמצע היום.
ופתאום, חזק חזק, צובט לי.

הבלוג ימשיך בדף שני ילדים יצאו לדרך.
תודה לכל האוהבות, המחזקות והמחבקות שעברו כאן בשנה האחרונה.

באופן טבעי

באופן טבעי