באופן טבעי

באמת? אז למה היה לך חשוב שראש האולפנא יחתן אותך?
היה לי קשר טוב באמת רק עם הרב צוהר (והוא חיתן אותנו כי בעלי לא בקשר עם אף רב)
שתכנן אגב להעיף אותי בחמישית (הוא מאוד נפגע ממני וטען שמעולם לא דיברו אליו כך, אחר כך הוא למד להכיר את ההומור שלי והסתדרנו טוב - בשנה שהוא היה הר"מ שלנו הייתה השנה היחידה שלא תכננו להעיף אותי).
<הערת אגב לכינור >

משום מה דאגתי, בלי שום סיבה רציונלית
למה בלי יקירתי ? התיאורים שלי עד עכשיו נשמעו לך טובים ? (ניתוח רביעי, שליית פתח)

אז חכי לסיפור הלידה (-:

טוב, סיפור הלידה יאלץ לחכות וכך גם שאר חוויותיי מבית החולים
שרה גזרה את דיננו לבית החולים ולמרות שקראתי כאן כל מיני המלצות אחרות וגם חברה שלי המליצה לי על סוכר ענבים אני חושבת שכנראה אסע מחר (למרות שעכשיו היא נראית לי פחות צהובה מהבוקר - העיניים שלה כבר לא צהובות - האם לסמוך על עצמי ? )

כן, ממש לא אסון, אני יודעת, סך הכל לא נוח והספקתי להנות קצת בבית (בעיקר לסדר ולארגן ולכבס ולנסוע בבוקר לקופת חולים - אבל היה נחמד סך הכל), אבל אני די מבואסת, תמיד כשאני שומעת על חברות שהיו צריכות לנסוע להתאשפז הן או תינוקן - אני מרחמת עליהן כי מבחינתי כל הכיף זה לחזור הביתה אחרי החוויה הקשה וליהנות מהנחת של להיות עם הילדים והתינוקת ועצמי וכבר קניתי לי ספר שווה ויש צופרים טעימים וארוחות שמכינים לי ואני לא צריכה לעשות כלום בעיקרון - רק לטפל בה ולהתייחס לילדים.
וגם אני קצת חוששת, עד שהייתי גאה בעצמי שהצלחתי רק להניק בלי סימילאק בלילה ובביות מלא (שזאת הייתה התאבדות אבל על כך כבר אכתוב בהמשך באריכות), יש לי תחושה שההישג יאבד לו, איך אצליח להניק שם ? ולהיות איתה כל הזמן ? כשאני בעצמי חייבת לנוח (ומה בעצם עושים כשהתינוק מאושפז ואני לא). מקווה שישחררו אותנו מיידית ונחזור הביתה וזהו.

לילה טוב

אבישג, שזיף יפני, קונים בכול חנות טבע אם מישהו יכול להביא לך.

ואולי יש כאן מישהו שיכול לדאוג לך לביליבלנקט?

אצלנו כולם חוץ מהבכור סבלו מצהבת מוקדמת - בגיל שעות ספורות נכנסו לטיפול אור, התאומים הגדילו לעשות, היו בטיפול אור, שוחרוו הביתה ואחרי ימים ספורים עלו לערכים מטורפים וחזרנו לעוד שני ימי אשפוז (במקום למוהל נסענו להדסה עין כרם ישר לטיפול אור). לא נעים אבל עוברים את זה. תחזיקי מעמד וברוכה הבאה לשיבת

רגע, אל תמהרי לנסוע. רמת בילירובין מחושבת ביחד עם גיל התינוקת. אם אתם ארבעה או חמישה ימים אחרי הלידה אז 14 זה לא גבוה.

הי אנחנו עם הפסקות חשמל כל הזמן!
מקווה שנשארתן בבית במזג אוויר כזה

_הי אנחנו עם הפסקות חשמל כל הזמן!
יחסית ובלי עין הרע המצב כאן בסדר, ממש חששתי מהפסקות חשמל, פעם היו המון, אבל לאחרונה הישוב קיבל טאבה (בשעה טובה) וחברת החשמל הייתה כאן, אני משערת שזה שיפר מאוד את מצב החשמל.
היה בלילה או לפנות בוקר הפסקה אחת אבל נראה לי שלא להרבה זמן (הייתי די ישנה)

מיד לאחר שסיימתי לכתוב את הנ"ל התחילו כאן הפסקות חשמל מטורפות, אני על זמן שאול.

ממליצה לך להתקשר להתייעץ עם דר' ג'ינה וייסמן http://www.halavm.co.il/Default.asp?sTy ... geId=16952
הוא רופאה ויועצת הנקה, והבנתי שהיא ממש מבינה בכל הסיפור של צהבת אצל יונקים.

שמחה לשמוע שאתם בבית.

מקווה שנשארתן בבית במזג אוויר כזה
בבוקר קמתי בהתלבטות, בית חולים ? או שאולי ננסה מעקב באריאל כי נראה לי שזה קצת ירד לה (קצת)
בסוף בזכות האינטרנט נסענו - האינטרנט נתקע אז בינתיים התקשרתי למרפאה והחלטתי לנסוע
שמונה וחצי אני בלי רכב ובדיקות באריאל עד תשע, איכשהו שכן שלי יכל להקפיץ אותנו מעכשיו לעכשיו ולמרות הפקקים והגשם הספקנו לבדיקה
עכשיו מחכים לתוצאות ונראה מה קורה - מקווה שנוכל להמשיך מעקב בלי בית חולים

הי עולם, רק עכשיו ראיתי שכתבת

קיבלתי תוצאות עכשיו - 15.7 - מחר ניסע לבית החולים, היום ננסה ליהנות מערב שקט בבית

ואולי יש כאן מישהו שיכול לדאוג לך לביליבלנקט?
מה זה ביליבלנקט ? האמת אני מפחדת לקחת על עצמי את האחריות (אם כי מהניסיון של משפחתי גם מפחיד לתת אחריות לממסד)

קוראת לאחור ומגיבה על מה שרלוונטי - תודה לכל המגיבות, זה מעודד

קוראת לאחור ומגיבה על מה שרלוונטי - תודה לכל המגיבות, זה מעודד
כולם קראתי כבר קודם אבל עכשיו אני גם מגיבה

ושתיהן נראות מעולה (אחת מהן בעיקר ישנה במהלך הביקור). עושה חשק לעוד תינוק, בחיי
וואו יעל, יש לך מסקנות מדהימות ממש, אני חשבתי יותר בכיוון : "איזה משוגעת האשה הזאת, מה היא צריכה עוד ילדים ועוד במצבה", בקצב הזה אני רואה אותך מהר מאוד עם תריסר משלך.

אחרי הלידה חיכיתי שיביאו לי את התינוקת
בהתחלה הייתי המון זמן בחדר התאוששות, אף אחד לא יכל להיות עם הילדה כי אמא שלי פספסה אותי בחמש דקות ולכן לא היה לה ידון זיהוי, אחר כך היה שעת התארגנות עם התינוקות במחלקה או משהו כזה,
אחר כך
ואחר כך
ואחר כך - כבר נמאס לי מהסברים של העובדים שם למה אי אפשר להביא לי את התינוקת - הסברים שנעו סביב עניינים ביורוקרטיים גרידא.

בחמש נשברתי, חיכיתי כבר שמונה שעות ואפילו לא ראיתי אותה עדיין, אז התחלתי לבכות בקול ולצרוח שאני רוצה עכשיו את התינוקת, ושאני באה לקחת אותה בעצמי - לא מחכה יותר. קראתי לאחות ואמרתי לה שתשחרר אותי מייד מהעירוי אחרת אני משחררת לבד, נראה לי שהיא הייתה די מזועזעת ממני ומזל שהיא שחררה ולא אני כי השפריץ לי דם מאחד העירויים ושתינו קצת נלחצנו, ואז ניסיתי להתלבש ולהגרר איכשהו עם כל הצינורות שעלי אל הבת שלי.

ואז הביאו לי את התינוקת.
וכמובן הסבירו לי שזה לא בגלל שהתפרצתי, לא, מה פתאום, הם בכל מקרה תכננו בדיוק להביא לי את התינוקת, באלימות לא משיגים כלום, רק בדרכי שלום.
אהה, כן, בטח.

קטע שהכעיס אותי אז ועכשיו בעיקר משעשע אותי

התחלתי את סיפור הלידה מהסוף ונשוב כעת להתחלה - ייתכן וזה יכתב בהמשכים

ראשון בלילה, שבוע שעבר, נסעתי עם חברה לבלינסון, נכנסנו קודם לקניון הגדול לאכול משהו - סעודה אחרונה לפני...
אחר כך הלכנו לבית החולים
בדיקות, עוד בדיקות ולילה מטורטר ברמות כשכל שעתיים בערך מעירים אותי (עד שנרדמתי) לעוד עניין : בדיקת רופא, הכנת ידונים
בבוקר הורידו אותי לחדר ניתוח
מי שמכירה את הפרוצדורה - זה די מפחיד
לא ברור לי למה אני פשוט לא יכולה לרדת לשם וששם יארגנו אותי, במקום זה אני חייבת להתפשט בחדר, להתכסות בחלוק ושמיכה, לשכב על אלונקה ולתת לעגלון (כך האיש כינה את עצמו) להוריד אותי לעיניי הקהל הקדוש שהיה בבית החולים
לא משהו

"העגלון", רוסי במוצאו, היה נשמע ממורמר למדי מסוג העבודה שלו ומתנאי העסקתו, הוא סיפר שברוסיה עבד כרואה חשבון אבל בארץ זה מה שהוא מצא. הוא הוריד אותי בחדר המתנה והלך.

הניתוח קרב, אני די חוששת אבל בינתיים הכל רגוע, בניגוד לעבר הפעם העניינים לא הולכים מהר, יש כל מיני סידורים והרופאה מרדימה נראית מאוד יסודית בשאלות שלה ובבדיקות שהיא עושה לי. אני מבקשת "רק לא אפידוראל" והיא נוטה אל הספינאלי, בסוף היא מחליטה דווקא על הרדמה מלאה ואשה ששוהה סמוך לי מספרת סיפורי זוועה על גיסתה שחוותה בהכרה מלאה את כל הניתוח מבלי יכולת להגיב - בררר

אחר כך מגיע הרופא המנתח, הוא נראה מקצועי וגם מאוד אנושי, זה שימח אותי
הוא עובר על התיק
והבדיקה שערכו לי לשלילת שיליה נעוצה לא נראית לו יסודית מספיק

האמת, גם לי

את הבדיקה לשלילת שיליה נעוצה עשיתי לפני כחודש, וכתבתי על כך כבר

הרופא שלי שלח אותי לבדיקה יסודית במכשור המשוכלל של בית החולים, הוא חשד שיש לי שיליה נעוצה, אבל לא היה בטוח.
הלכתי לבלינסון ושם מצד אחד הכל היה נראה מאוד רציני, עשו לי בדיקות שגרתיות לבדוק שהכל בסדר, ושלחו אותי לרופא מומחה בחדר משוכלל שעשה בדיקה מקיפה ובדק גם וגינאלית את השיליה - לא רק מלמעלה.

אז מה היה לי מוזר ? כששאלתי אותו אם יש שיליה נעוצה הוא התפלא על השאלה, הוא לא הבין שזה מה שהוא אמור לבדוק.
אז העניין נראה לי מטריד ומצד שני הוא היה יסודי וגם רשם שלא נראתה שיליה נעוצה, אמרתי לעצמי שאם הייתה הוא בטח היה רואה אותה

בחדר המתנה לניתוח הרופא מתלבט, מצד אחד בכל מקרה לא דובר בניתוח פשוט, כך שהם היו ערוכים לסיבוכים, מצד שני אם מדובר בשיליה נעוצה כדאי להיות מאורגנים יותר.
בסוף הוא מחליט שנעלה לחדר אולטרה סאונד, אני על האלונקה, עם בגדי הכנה לניתוח והכנה נפשית לגמור עם זה כבר עולה לחדר אולטרהסאונד.

באולטראסאונד יושבים 4 רופאים, כולם מומחים, סביב המכשיר המשוכלל, עורכים לי בדיקה מקיפה אחרי שאיכשהו הצלחתי להכנס לחדר ממיטת הניתוח.
הם בודקים ובודקים ודנים ודנים
ואללה, זה היה ממש מביך כשחושבים על זה
אבל בינתיים הלחץ משחק יותר

בסוף הם מגיעים למסקנה שלפי האולטראסאונד יש שיליה נעוצה
והרופא שלי עלה על זה בלי מיכשור ובלי בדיקה מקיפה
יחי אנחנו

המנתח שלי מציע לנסות צינתור, אבל מסתבר שבבלינסון אין אפשרות כזאת, אין חדר מתאים (והאמת, אחרי שהבנתי מה זה אומר, נשמתי לרווחה שניצלתי מהזוועה הזאת), נשמע שהם מתווכחים ביניהם מה הכי עדיף, הם מאוד נחמדים, מסבירים לי את המצב בפרוטרוט, וחוץ מאחד אף אחד לא דוחק בי להחליט.

אבל מה עושים בעצם ? להכנס לניתוח כפי שהוא ? פתאום אני קולטת שיש סיכוי של 50% לכריתת רחם, סיכויים גבוהים לאיבוד דם והם לא מדברים על הסיכוי למות, אני מבינה שיש גם אפשרות לעבור לתל השומר ולעשות שם צינתור, אבל בבלינסון מבטיחים לי שני רופאים מומחים בחדר ניתוח וסוללה של רופאים מקצועיים שיהיו מוכנים להכנס במידת הצורך, כולל מנהל המחלקה, הם נראים מאוד

ועולה גם עניין קשירת חצוצרות עם המלצה חמה לעשות כן, אז נכון שזו ילדה שישית בע"ה אבל אני רק בת 31 וזו שאלה כבדת משקל, להחליט עכשיו על לתמיד ? הרי יש לי לפחות עוד עשור של פוריות. ומצד שני יש לי משפחה יפה, אני רוצה להתפתח יותר בשנים הקרובות מבחינת קריירה, גם מבחינתי וגם בגלל צרכי הבית, זה דווקא יכול להתאים להפסיק עכשיו, בפרט שכך התגלגלו העניינים. ושוב הלבטים - אם אני מאוד ארצה ילד עוד חמש או אפילו עשר שנים ?

אנחנו מנסות להשיג את הרב פירר, לקבל המלצה האם לעבור לתל השומר או להתנתח בבלינסון, אני מנסה להחליט על קשירת חצוצרות ובודקת את העניין מבחינה הלכתית. אנחנו דוחים את הניתוח ליום אחרי, אחרי המתח המצטבר של היום אני הופכת להיות עצבנית, מתוחה ונרגנת, בעלי שבא לבקר אותי בערב לא ממש מבין מה קורה איתי.

הם נראים מאוד
מאוד מה?
<קוראת בנשימה עצורה>

<ומבינה שלא סתם דאגתי>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_הם נראים מאוד
מאוד מה?_
מאוד רציניים ומקצועיים - נפלה לי מילה

אוי, נמחק לי השם, זאת אני למעלה

וואו אבישג, מה שעברת...
מזל טוב גדול, בכל מקרה. מקווה שדואגים לך שם לארוחות מוכנות ושאר פינוקים. לו יכולתי הייתי באה עם סיר מרק...
שתהיה לך החלמה מהירה ושתשמחו בילדונת החמודה החדשה. (אגב, גם אצלנו יש ילדה בשם שיבת.., ועינה זה באמת שם לא כ"כ מוזר. יש לי אחיינית בשם עינה)

ואשה ששוהה סמוך לי מספרת סיפורי זוועה על גיסתה שחוותה בהכרה מלאה את כל הניתוח מבלי יכולת להגיב
מקסים!

מצב רוח של אחרי לידה - מזכיר לי קצת את הדכאונות של ימי ילדותי : על מוות ועל זיקנה ועל הזמן שחולף לו מהר כל-כך ולמה העולם מלא בהמון סבל (כלומר שלי ספציפית טובים ובד"כ אני משתדלת פשוט להתמקד בהם ולא לנסות להבין הכל אבל כשזה בא זה בא) ועל תכלית הקיום.
שיתפתי קצת את הילדים, שאני רוצה שיישארו איתי, שאני מפחדת שהם גדלים כל-כך מהר ועוד מעט כבר לא ירצו להיות איתי וכמה כיף לכרבל את הקטן לתוכי או לפטפט איתם בקלות ובלי מתיחות של גיל ההתבגרות, ופשוט לאהוב ולחבק. מצד שני תמיד פחדתי מלגדול, מהזמן שעובר, הרי גם לא רציתי להגיע לגיל שאני נמצאת בו היום והיום החיים נראים לי הרבה יותר מעניינים ומשמחים מאלו של ימי ילדותי, אולי כך תיראה גם הזיקנה (בתקווה לצלוח את כל האסונות, המחלות, הפיגועים, התאונות ושאר פחדים) ובסוף המוות, אני לא רוצה למות.
אז הילדים שלי הזכירו לי שהמשיח צריך להגיע ואז ממילא הכל יהיה טוב ולא נמות, טוב אז שיגיע כבר.

האמת שגם המוות לא מפחיד כשאני חושבת עליו במובן של לעלות לשמיים, אבל בית הקברות תמיד נראה לי מקום קודר ומאיים, ולמה אנחנו לוקחים את החיים אם הם כל-כך קצרים וחסרי משמעות.

מחשבות פוסט לידה

_ואשה ששוהה סמוך לי מספרת סיפורי זוועה על גיסתה שחוותה בהכרה מלאה את כל הניתוח מבלי יכולת להגיב
מקסים!_
זו הייתה הערה סרקסטית טלי ? (אני פשוט מנסה להבין כי לא זכרתי שההומור שלך כזה)

אצלך זה מחשבות פוסט-לידה? לי יש המון גלים דכדוכיים כאלה בהריונות. ולאחרונה גיליתי שגם בתוך ההריון יש טריגר שמעלה אצלי מחשבות מהסוג הזה - נסיעות. מוזר, נכון? כשאני לא בנסיעה אני לרוב לא אשקע בדכדוך, אבל באוטו, או באוטובוס, בהריון - אני כל הזמן חושבת על מוות ועל זיקנה ועל הזמן שחולף לו מהר כל-כך ולמה העולם מלא בהמון סבל{{}}.

מקווה שדואגים לך שם לארוחות מוכנות ושאר פינוקים
כן חמודים האנשים פה (כלומר הנשים, גברים הם עם רציני יותר ומעשי פחות - שילוב מוזר)

בעיקרון וועדת עזרה ליולדות זה בעיקר אני וחברה שלי - שעכשיו מארגנת לי , כך שמפרגנים לי עכשיו בחזרה, אמרתי לה שכרגע לא תארגן, אנחנו נוסעים לבית חולים, הבנות לא תמיד אוכלות בבית וחבל על האוכל. אני גם רוצה ליהנות מזה כשאני בבית ולא בריצות סביב בית החולים.

אוי כינור, תודה על העידוד, למרות שברור לי שרבים סובלים ממחשבות כאלה (שהאמת, הן הכי טבעיות בעולם, יותר מוזר איך לרוב אנחנו בורחים מהנישה הזאת), מעודד לשמוע חוויות של אחרים.

אגב, גם אצלנו יש ילדה בשם שיבת.., ועינה זה באמת שם לא כ"כ מוזר. יש לי אחיינית בשם עינה)
אה ברור, אצל מתנחלים שם רגיל כמו יהודה הופך להיות מוזר עם כל השמות ההזויים מסביב : הללויה, בראשית, שחרית וכן הלאה
אני מכירה לפחות עוד 3 עינה, על שיבת אבל לא שמעתי

המשך

אמא שלי הגיעה לבית החולים בשעה שתיים, למרות שביקשתי ממנה שלא תגיע ואמרתי לה שאודיע מייד לאחר הניתוח, היא הגיעה ועוד לפני שדיברנו רצה להתקשר לבעלי הדואג שכבר ילדתי, אחר כך היא נכנסה לחדר המתנה רק כדי לגלות שבעצם עוד לא ילדתי.

היא ובעלי נורא התבאסו שדחיתי את הניתוח, סליחה באמת, כן אני מבינה שאתם דואגים, למרבה ההפתעה גם אני, ואם לדייק הייתי שמחה כבר להיות אחרי, אבל אני צריכה קודם לחשוב על זה קצת, על כל ההשלכות של הלידה ומה אני רוצה בעצם ומה יהיה הכי טוב בשבילי.

חברה שלי בשיתוף פעולה עם הרופאה המרדימה משכנעות אותי ברמה של הכרחה לקבל עוד חיבור לעירוי, חיבור כואב ומרגיז ולדעתי לגמרי חסר טעם, מה יש לו להיות על היד שלי אם אלד רק בעוד 20 שעות בערך ? ליתר ביטחון אם יקרה לי משהו ? משהו יכול לקרות גם כשחוצים את הכביש - אז אל תחצו יותר (וזה בערך היה רמת הסיכון במקרה שלי, הרי לא היה חשש שאלד פתאום ולא היה מצוקת עובר או אם, סך הכל דחיית לידה)

ערב הלידה, כולם מעצבנים אותי או שאני פשוט עצבנית ומתוחה מדי

חברה שלי בגלל העירוי והשאלות הבלתי נגמרות שלה לרופאים
אמא שלי שתהתה למה לא הצעתי לה להשאר בבית (הצעתי המון, את התעקשת להגיע)
ובעלי שמגיע עם תשובות בזק לכל שאלותיי : האם ללדת בבלינסון או בתל השומר ? בלינסון כמובן והיה עדיף שכבר היית יולדת - על מה הלבטים ?
האם לעשות קשירת חצוצרות ? לא
זהו, תשובות ברורות, בלי לבטים או בירורים או מחשבות או תהיות, בלי שנתלבט ביחד.
אני שבאופן כללי נוטה למצב רוח סוער לא זקוקה ליותר מזה כדי להתפרץ ולכעוס

לאחות של החברה המשותפת שלנו קוראים שיבת

((סליחה על ההפרעה ברצף את יכולה לקרוא ולמחוק: לי העליה בערכי הבילירובין נשמעת לא להיט ומאד מאד ממליצה למרות מזג האויר להגיע מחר חזרה לבית החולים, ערכי צהבת גבוהים מהווים סכנה משמעותית ))

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

((סליחה על ההפרעה ברצף את יכולה לקרוא ולמחוק: לי העליה בערכי הבילירובין נשמעת לא להיט ומאד מאד ממליצה למרות מזג האויר להגיע מחר חזרה לבית החולים, ערכי צהבת גבוהים מהווים סכנה משמעותית ))
אה ברור, אני ממש לא מזלזלת.
בעיקרון תכננתי לנסוע ישר אם יעלה לה הבילורבין אבל שרה האחות אמרה לי לנסוע מחר ולא היום, אז ניסע מחר בבוקר אבל אנחנו נוסעים, ברור.

לאחות של החברה המשותפת שלנו קוראים שיבת
וואלה, לא זכרתי

טוב פעמיים העליתי על הכתב את החלק שהיה לי הכי קשה בלידה הזאת ופעמיים הדברים נמחקו בשל הפסקות חשמל, אולי לטובה, מי שקשור ישירות לדברים לא היה רוצה שהם יעלו על הכתב.

אז נעבור לדברי סיכום : תיאור הניתוח מנקודת מבטם של הרופאים - לא מומלץ לבעלות לב חלש, נשים הרות וכל מי ששוקלת להביא ילדים אי פעם (-:

בוקר הניתוח, אני בודדה, פגועה, מפוחדת, עצובה (שייך לחלק שלא נכתב, תשלימו לבד) - אמא שלי בדרך, מגיעה שנייה לפני שאני נכנסת.
בחור ממוצא אתיופי שמח וטוב לב מוריד אותי לחדר הניתוח ובדרך מספר גם הוא על תנאי העסקתו וכמה שהוא מרוצה, אני תוהה אם ההבדלים בינו לבין ה"עגלון" הקודם קשורים במבנה אישיות או בציפיות שלנו מהחיים על סמך הרקע שלנו (כנראה גם וגם), חוץ מזה הוא אדם מלא אמונה ( לא יודעת אם דתי) והאמירות שלו די מרגיעות אותי.

הפעם בתחושה שלי ההכנות לניתוח לוקחות המון זמן, מחברים אותי להמון עירויים, המרדימה מקסימה ומשעשעת אותי בתגובות שלה, את המתמחה אני מסמפטת פחות. המנתח המקסים מיום אתמול נמצא גם אם כי לא הוא מנתח אותי לאחר שעבד יממה שלימה רצוף.
יאללה שירדימו כבר, אני רוצה להיות אחרי
וחדר הניתוח נראה מפחיד ומאיים

בסוף עבר בסדר, תודה לאל, לא היה צורך בכריתת רחם ומכיוון שהם עבדו באופן מאוד יסודי ונתנו לי מנות דם ההמוגלובין שלי היה בסדר גמור אחרי הניתוח (אולי יותר בסדר מבניתוח רגיל)

אחר כך הרופא סיפר לי מה היה : השיליה באמת הייתה נעוצה והיה קשה מאוד להפריד מהרחם - הם הוציאו אותה בחתיכות וכנראה נשארו מעט סיבים ברחם (לכן אני צריכה לעשות מעקב במרפאה באלון מורה לוודא שהם נספגו ברחם), הם גם עשו חסימת עורקים (הגוף מייצר עורקים חדשים - נפלאות הבורא). בדו"ח קראתי שגם השלפוחית הייתה דבוקה (לא זוכרת למה - אולי לרחם). בקיצור נשמע ממש מקסים.

אבל ב"ה הכל עבר בשלום, נראה שהם עשו עבודה רצינית, אני שמחה שילדתי שם. הצוות הרפואי באמת מקסים ומדהים, רציני ואנושי.

עד כאן הלידה, על הקורות אותנו מייד אחריה עוד יסופר בהמשך.

האמת, כרגע אין לי זכרונות טובים במיוחד אולי כי חסרה לי פרספקטיבה של זמן אבל התחלתי אז ניצור איזשהי סגירת מעגל ואולי יתפתחו להן עוד תובנות בהמשך.

שיבת עלי יונקת ונחה, דוד ישן מעולף על הספה, הילדים נמים במיטות ואני סוגרת כאן תיכף והולכת לקרא קצת ואז לישון, מחר מצפה לנו יום מעייף כדאי שאנוח.

לילה טוב

לילה טוב והרבה בריאות ואושר!

העליה בערכי הבילירובין נשמעת לא להיט ומאד מאד ממליצה למרות מזג האויר להגיע מחר חזרה לבית החולים, ערכי צהבת גבוהים מהווים סכנה משמעותית ))
לא תמיד. את מתבלבלת עם ערכי בילירובין גבוהים כשהצהבת היא על רקע סוג דם, כמו שהיה אצל ילדייך, מה שגרם לעליה מהירה מיד אחרי הלידה (ויכול להגיע לערכים גבוהים די מהר). הצהבת הפזיולוגית מתפתחת לאחר יומיים, נמשכת כמה ימים ויורדת בדרך כלל ללא טיפול. ערך של 15, ביום חמישי אחרי לידה זה לא גבוה בכלל. אפילו לא גבולי. אם תינוקת אוכלת בשפע ומחרבנת בהתאם, אין בעיה- הבילירובין מתפנה דרך מערכת העיכול. נסיעה ביום כזה,בקור כזה, עם אמא אחרי ניתוח, מיותרת לחלוטין.

וואו, אבישג, מזל טוב! מעופפת שכמוני רק עכשיו שמה לב.

קראתי קצת את קורותייך בלידה הזו והצטמררתי. איזו מסירות נפש! מדהימה! הרבה נחת מהתינוקת.

נמרה

לא תמיד. את מתבלבלת עם ערכי בילירובין גבוהים כשהצהבת היא על רקע סוג דם, כמו שהיה אצל ילדייך, מה שגרם לעליה מהירה מיד אחרי הלידה (ויכול להגיע לערכים גבוהים די מהר). הצהבת הפזיולוגית מתפתחת לאחר יומיים, נמשכת כמה ימים ויורדת בדרך כלל ללא טיפול. ערך של 15, ביום חמישי אחרי לידה זה לא גבוה בכלל. אפילו לא גבולי. אם תינוקת אוכלת בשפע ומחרבנת בהתאם, אין בעיה- הבילירובין מתפנה דרך מערכת העיכול. נסיעה ביום כזה,בקור כזה, עם אמא אחרי ניתוח, מיותרת לחלוטין.
תודה על המידע החשוב מקווה שאבישג הספיקה גם לקרוא !

תיאור הניתוח נשמע ממש מורכב ומסובך , כל תינוק שנולד הוא בגדר נס אבל אצלך איכשהו זה עוד יותר מוחשי !!

_ושתיהן נראות מעולה (אחת מהן בעיקר ישנה במהלך הביקור). עושה חשק לעוד תינוק, בחיי
וואו יעל, יש לך מסקנות מדהימות ממש, אני חשבתי יותר בכיוון : "איזה משוגעת האשה הזאת, מה היא צריכה עוד ילדים ועוד במצבה", בקצב הזה אני רואה אותך מהר מאוד עם תריסר משלך._

הלו, לאט לך, בעלי מדבר על חמישה ואני עוד לא ממש הצלחתי לעכל את זה. אז תריסר? (איך בכלל מגדלים מספר כזה של ילדים? פעם ראיתי תוכנית על המשפחה ההיא מצפת עם ה-20 ילדים (אולי יש שם הרבה משפחות כאלה? בכל מקרה-) ראו שם ילדה שמכינה סנדוויצ'ים בבוקר לאחים שלה, לפי רשימה של מה כל ילד רוצה. ואז שואלים אותה- למה דווקא את מכינה? והיא אומרת- יש רשימה של מי מכין את הסנדוויצ'ים, ויש רשימה של מי מכין את הרשימה של מה רוצים לאכול וככה וככה מיליוני רשימות!).

מה שלומכן הבוקר? מקווה שאת שורדת את הדרכים במזג האוויר המוטרף הזה...

טוב חזרנו, כבר הכנתי תיק עם בגדים ומה שצריך לאישפוז אבל בסוף שיחררו אותנו.
ירד לה הבילורבין (איזה שם מוזר אבל התחלתי להתרגל אליו) ל-13.9 ושוחררנו הביתה - איזה כיף !!!

דיברתי גם עם שרה האחות שתוציא לי הפניה למחר לבדיקה באריאל והיא אמרה שלא צריך ועדיף שננוח בבית ונקפיד על אכילה מרובה, כך שיש לי פטור מנסיעות וזמן למנוחה(מחר אולי ירדו שלגים כך שלא בטוח שניתן יהיה לנסוע), אני עדיין די דואגת אז נראה לי שבחמישי ניסע לעשות בדיקה בכל מקרה.

בכל אופן יש לי חופש ליום וחצי לעסוק בשאלות החשובות באמת : מה אוכלים ? מה קוראים ? ואיך אני דואגת לעצמי לאספקת ספרים שוטפת?.
סבבה.

נקפיד על אכילה מרובה
שלך? שלה? לא הבנתי, אבל קדימה, לאכול!

מה אוכלים ? מה קוראים ? ואיך אני דואגת לעצמי לאספקת ספרים שוטפת?.
מרק? מרק פטריות עם גריסים? מרק עם קוסקוס? מרק כתום? מרק עדשים? נזיד בשר וירקות שורש? (אוכל של קור).

מתחשק לך לקרוא דברים שקשורים לדוקטורט? ספרי עיון? פרוזה? הלו, תני כיוון! ובאמת- אם אין לך איך לדאוג לאספקה שוטפת, פשוט תאלצי להתמודד עם הספרים שהשכנות שלך יכולות להביא לך זה יפתור לך את ההתלבטויות.

_נקפיד על אכילה מרובה
שלך? שלה? לא הבנתי, אבל קדימה, לאכול!_
הממ, אני לא זוכרת שאי פעם היה צריך לשכנע אותי לאכול (טוב, אולי כשהייתי ילדה).
היא צריכה לאכול ולעשות הרבה יציאות כדי שהצהבת תעבור - כה אמרו הרופא והאחות


מרק? מרק פטריות עם גריסים? מרק עם קוסקוס? מרק כתום? מרק עדשים? נזיד בשר וירקות שורש? (אוכל של קור).
מותק עשי טוב וחזרי לדף החיוניות שלי חלק שמיני - את לא במקום הנכון , מרק ? את רצינית ?
אני צריכה להתלבט בין 4 סוגי עוגות ששלחו לי לבין השוקולדים שקיבלתי לבין ארוחה בשרית ובלתי בריאה בעליל שקיבלתי אתמול (שניצל ואורז) לבין לא לאכול כי כבר אכלתי היום מספיק.

בלידה של מבשר אנשים כאן עוד חשבו שאנחנו אוכלים בריא (הבנות נולדו בגבעות, מבשר הראשון שנולד בישוב) ושלחו לי כל מיני דברים מוזרים : סלטים, פיתות מקמח מלא וכל מיני כאלה. מאז למדו להכיר אותי והפעם קיבלתי כמויות מטורפות של מתוק שזה נחמד מצד אחד ובעייתי מצד אחר : שוקולד תמיד טוב כי אפשר לשמור (עד כמה שאני מסוגלת) אבל עם העוגות אני בבעיה כי לא תמיד אפשר להקפיא ואז זה במקרר ואז אנחנו אוכלים את זה כדי שלא יתקלקל (וגם כי זה טעים)ובימים האחרונים פשוט אכלנו יותר מדי שטויות.

מתחשק לך לקרוא דברים שקשורים לדוקטורט? ספרי עיון? פרוזה?
לא, לא, רק לא מאמרים וספרי עיון, אני בחופש ומתכננת לקרא רק חומר קליל
דוד קנה לי ספר חדש של חיים ולדר (סופר חרדי שכותב סיפורים על אנשים ונוגע בנושאי נפש שזה די מעניין אותי) - אבל אני עומדת לסיים אותו, אחותי קנתה לי גם ספר אבל הוא לא כזה מעניין, נראה מה נעשה בעניין.

הממ, אני לא זוכרת שאי פעם היה צריך לשכנע אותי לאכול (טוב, אולי כשהייתי ילדה).


מותק עשי טוב וחזרי לדף החיוניות שלי חלק שמיני - את לא במקום הנכון , מרק ? את רצינית ?
תשמעי, אני עוד לגמרי זוכרת לך את ההבטחה לפתוח דף מתחרה של לא אשכנזים. אז קדימה, נראה לי שחופשת לידה זה אחלה מועד לעשות את זה.

זו הייתה הערה סרקסטית טלי ?
ברוווווור! אני תוהה מה עובר לאנשים כאלה בראש....
איזה נס עם השילייה הנעוצה! ב"ה שהכל עבר על הצד הטוב ביותר!

תשמעי, אני עוד לגמרי זוכרת לך את ההבטחה לפתוח דף מתחרה של לא אשכנזים
אוי זה מזכיר לי קטעים משעשעים במשפחה
אמא שלי מבשלת גורמה, אבל ממש, אי אפשר לעמוד מול התבשילים שלה, אחותי נשואה לאשכנזי שכמו כולנו מת על האוכל שלה, פעם הם דיברו על מאכלים ועדות הוא טען שאין אוכל אשכנזי טעים, אמא שלי ניסתה להיות נחמדה (בכל זאת חתן) ולומר לו שבטח יש אוכל אשכנזי טעים, אבל הוא מתעקש, אין, אין אוכל טעים אצל עדות אשכנז.
חבר של אחותי הקטנה הוא אמריקאי ושם המצב חמור עוד יותר, אמא שלי טוענת שהוא ממש בטראומה מכך שלא גידלו אותו על אוכל נורמלי.

שמועה הגיעה לאוזניי שההונגרים יודעים לבשל, אבל לא בחנתי זאת בעצמי (יש גבול לסיכונים שאני לוקחת בחיים).

נראה לי שחופשת לידה זה אחלה מועד לעשות את זה.
רגע, רגע, יש לי יום וחצי חופש בינתיים, החופשה עוד לא הגיעה ממש, לפחות מבחינתי.

אחרי שבטח כבר תהיה לי בחילה ממתוקים אני אשקול ברצינות את העניין.

גשם, איזה כיף (כלומר כיף ולא כיף - אבל עכשיו אני במצב רוח טוב)

דוד לא יכול לעבוד בחוץ, אנחנו בבית, דוד הכין מרק (הנה בסוף גם אנחנו בעניין, למרות שהוא תמיד אומר שהמרק הוא רק תירוץ - לשקדי מרק כמובן), ויש ריחות וניחוחות ואפשר להתכרבל מול החימום עם ספר טוב ואפשר לכתוב על המחשב או לקרא או לראות אנדרדוס (לא ממש יצא לי אבל טליה המליצה אז ננסה בחופשה) או לא לעשות כלום (ולנסות להדחיק את הסטודנטיות והמחקר והמבחן על הצעת המחקר- ולזכור שאני בחופש, חופש).

הילדות חזרו מהחוג, ערב טוב כולם

הכי לדרדר אותך- למה שלא תפתחי פייסבוק? (יעלפו) (יש שם קביצות חינוך בחתי וכולם בשמות אמיתיים, זה יכול אפילו להועיל למחקר!)

שמועה הגיעה לאוזניי שההונגרים יודעים לבשל, אבל לא בחנתי זאת בעצמי (יש גבול לסיכונים שאני לוקחת בחיים).
הצחקת אותי כל-כך... ושמחה מאד מאד לשמוע שהבילי ירד ואתן בבית

הכי לדרדר אותך- למה שלא תפתחי פייסבוק?
מה שאני לא מצליחה להבין זה איך אתן מספיקות גם לעשות המון דברים בחיים (קריירה, ילדים וכו...) וגם לגלוש באינטרנט, אני רק על באופן שורפת יותר מדי זמן (כלומר להערכתי אני צריכה לגלוש באינטרנט רק לצרכי עבודה וכל דקה מעבר היא דקה ביזבוז - כך שריכזתי לי המון שעות ביזבוז עד היום) - אז לגלוש בעוד מקומות ? השתגעת ?

כלומר להערכתי אני צריכה לגלוש באינטרנט רק לצרכי עבודה וכל דקה מעבר היא דקה ביזבוז - כך שריכזתי לי המון שעות ביזבוז עד היום
יקירתי, בזמנך הפנוי - קראי את "מומו" של מיכאל אנדה. בול בשבילך. (ואחר-כך חזרי למשפט הזה שכתבת...)

גם אני שמחה מאד מאד לשמוע שהבילי ירד ואתן בבית - איזה כיף!

ובכלל, מזל טוב ללידה. נראה לי שעוד לא בירכתי אותך בשעה מסודרת.
ואיזה כיף היה לקרוא על השם שבחרתן.
מחכה לקרוא את ההמשך לסיפור הלידה.

ומשהו אחד שאני לא בטוחה שהבנתי - בסוף ויתרת על קשירת חצוצרות, נכון? או שעוד לא גמרת לתאר את ההתלבטות וההחלטה?

סיפורי גבורה של אחרי לידה

טוב, לאחר שהבהלתי את כולם במחלקה עם הדרישה המוגזמת שלי לקבל את התינוקת שלי לידי (אני מתווכחת עם האחות למי שייכת התינוקת והיא מתעצבנת ומסבירה לי שזה לא קשור זה פשוט ביורוקרטיה), ועשיתי בלאגן במחלקה (בכל זאת מתנחלת), החליטו הכל להניח לי לנפשי (וגם חסר שם כוח אדם לדעתי) ולתת לי להתמודד לבד, או כמו שהסבירו לי כשביקשתי מים והייתי עדיין מחוברת לצינורות :"אני אביא לך אבל אנחנו שתי אחיות על מחלקה עמוסה וראיתי שאת מסתדרת".

אז השתדלתי פחות להטריח (כדי שלא יתעצבנו עלי וגם לא הצלחתי להגיע למתג שאמור לקרא להן) וניסיתי איכשהו להתמודד עם הכאבים שלי ועם התינוקת.
באתר קראתי על ביות מלא והנקה מלאה באמת וזה תמיד נראה לי פנטסטי אבל היה לי ברור שאין מצב שאעמוד בזה במצבי העגום אחרי לידה, כשאני בקושי מגיבה. אחרי הבלגאן שהיה לי עד שקיבלתי את התינוקת דרשתי וקיבלתי ביות מלא שזה היה מטורף ממש. פעם נרדמתי איתה בישיבה כשלא הצלחתי לקרא לאחות שתיקח אותה, כשישנתי נכנסה בדיוק אחות עם מס' מתמחים והסבירה לי כמה מסוכן מה שאני עושה ("צפינו בך ישנה איתה במשך מס' דקות"). פעם לקחו לי את התינוקת בכוח כי העזתי להניק במיטה (רוב הזמן הן הסתפקו באזהרה לא לעשות זאת אבל פעם אחת הן ממש נסחפו וטענו שנרדמתי ופשוט ניתקו אותה באמצע ההנקה ולקחו אותה למיטה שלה) - בכלל לדעתי זה היה הזוי שכמעט ולא קיבלתי עזרה (לא העזתי לקרא להן אפילו שיחזירו אותה למיטה כי איכשהו תמיד הייתה לי התחושה שלא בסדר לבקש) ומצד שני הן התעקשו לא להניק בשכיבה - שקלתי אפילו לבקש לחזור הביתה מוקדם יותר כי הרגשתי שזה טירוף ואין שם תנאים נורמליים לביות מלא (לא עזרה, לא מיטה נורמלית). לילה אחד שוטטתי במחלקה וחיפשתי מקום להיות איתה בלי להפריע כי בחדר כיבו לי את האור והיה שבת ופחדתי להירדם איתה אחרי שהאחות העירה לי על כך, אבל גם לא היה מקום להיות איתה (נתנו לי להיות קצת בחדר צוות עד שנמאס להם).

בקיצור היה סיוט להתמודד שם עם ביות מלא והנקה מלאה לגמרי אבל עשיתי זאת ואני גאה מאוד בעצמי (בתקווה שההישג לא יפול לו עכשיו עם הצהבת ואחרי שקראתי שלפעמים צריך להפסיק הנקה כדי שהיא תעבור).

יקירתי, בזמנך הפנוי - קראי את "מומו" של מיכאל אנדה. בול בשבילך. (ואחר-כך חזרי למשפט הזה שכתבת...)
יקירתי, את מומו כבר קראתי בילדותי ועלינו לקיים עליו דיון נרחב יותר בהמשך, תזכירי לי אם אשכח

ומשהו אחד שאני לא בטוחה שהבנתי - בסוף ויתרת על קשירת חצוצרות, נכון? או שעוד לא גמרת לתאר את ההתלבטות וההחלטה
לפני הניתוח ממש לא חשבתי על זה, לא חשבתי שמצבי כל-כך גרוע
אחרי שהסתבר שיש שיליה נעוצה וגם הרופאים די לחצו שאעשה קשירה התחלתי לחשוב על כך ברצינות יותר :

מצד אחד יש לי משפחה יפה בלי עין הרע, אנחנו בכל מקרה מתכננים אימוץ או אומנה (הלוואי גם וגם) והכיוון שלי גם בלי קשר ללידות זה שאני אתחיל לעבוד יותר בחוץ (מקווה כבר בשנה הבאה) ואשקיע יותר בקריירה - כך שמבחינת הנתונים זה די בא לי משמים בתחושה.
מצד שני אני בת 31, יש לפני עוד עשור לפחות של פוריות וגם אם עכשיו לא בא לי בכלל עוד ילד, ברור לי שיתחשק לי בהמשך, ברור שאני אקנא וארצה גם לחבוק עוד תינוק, יש בזה סיפוק גדול - האם להחליט עכשיו על לתמיד ?

בעלי ממש ממש התנגד לקשירה (למרות שבסופו של דבר הוא יודע ואמר שזו החלטה שלי)
הלכתית שאלתי את הרב של הישוב ששאל את מכון פועה והם המליצו לא לעשות קשירה אלא מניעה בדרך אחרת כדי שהאפשרות לא תהיה סגורה בפניי (בהתחשב בגילי)
שרה האחות תמכה נלהבות כמובן בקשירה ("כדתיה אני אומרת...") ואפילו נתנה לי את המס' האישי של הרב בורשטיין - ראש מכון פועה כדי שיאמר לי שמותר. אלא שהוא לא בדיוק היה בראש שלה, אמר לי שאני יכולה למצוא היתר אם אני רוצה אבל הוא חושב שלא כדאי, לקשור תמיד אפשר, להתיר לא, אז מה הלחץ לקשור עכשיו ? ואם ארצה בעתיד ? ואם הרפואה תשתפר מאוד בחמש השנים הקרובות ? עדיף למנוע כרגע בדרכים אחרות ואם ארצה אפשר לעשות קשירה גם בלי ניתוח.

אז בסוף לא עשיתי, גם בגלל בעלי, גם בגלל ההלכה, גם בגלל ההתלבטות שלי, אם כולם היו תומכים הייתי עושה אני משערת. יש בזה משהו מאוד נוח שאת יודעת שזהו ואת מסיחה את דעתך מן העניין, ומצד שני ילד זה עניין מאוד מהותי אולי אצטער על כך בעתיד.

העניין המבאס הוא שמניעה מאוד קשה לי, לא מצאתי דרך שתיראה טובה בעיניי, מגלולות אני מפחדת אחרי שקראתי שהן מעלות את הסיכון לסרטן, התקן דוחה אותי וגם קראתי שהוא גורם לדימומים, יש אמצעים בעייתים מבחינה הלכתית ואין לי כרגע רעיון שנראה לי והוא מספיק בטוח לטווח של לפחות כמה שנים, זה היתרון הגדול בקשירה, שאין צורך להתעסק בכל זה. אני מקוה שאמצא דרך למנוע באופן מוחלט ככל הניתן (כי ממש ממש אסור לי להכנס להיריון לפחות כמה שנים) ולטווח ארוך. רעיונות יתקבלו בברכה.

בהמשך
מה, במפגש אה"ה הקרוב?

ממשיכה לקרוא כל מילה בפה פעור. יש לך את זה.
נקרעתי מצחוק ב{{}}אז השתדלתי פחות להטריח (כדי שלא יתעצבנו עלי וגם לא הצלחתי להגיע למתג שאמור לקרא להן)

שווה להמשיך ולברר הלכתית (אם יש לך גישה לעיתון של "פנימה" היתה שם כתבה על מניעה ובעיקר על הגלולות וכל מה שלא מספרים לנו עליהם... לפני מספר חודשים, אם לא תשיגי תגידי ואשלח לך את הגליון שלי) מהמעט שאני יודעת יש מצבים חריגים שבהם מצליחים להשיג אישור הלכתי לאמצעיים שבדרך כלל אסורים.

מהמעט שאני יודעת יש מצבים חריגים שבהם מצליחים להשיג אישור הלכתי לאמצעיים שבדרך כלל אסורים.
האמת, אין אמצעי שידוע לי שהוא אסור והייתי רוצה להשתמש בו, אין אמצעי בכלל שנראה לי . זו הסיבה שהתבאסתי לא לעשות קשירה - מה בעצם אני עושה עכשיו ? איך אני מונעת באופן מוחלט ? (חברה שלי אמרה לי שיש לה שתי חברות שנכנסו להיריון עם קשירה, זה מעט ניחם אותי שאין דבר מוחלט אבל בכל אופן זה נשמע פתרון פנטסטי).
כמו שכתבו קודם מעלייך - ההיצע לא משהו

בקיצור היה סיוט להתמודד שם עם ביות מלא והנקה מלאה לגמרי אבל עשיתי זאת ואני גאה מאוד בעצמי (בתקווה שההישג לא יפול לו עכשיו עם הצהבת ואחרי שקראתי שלפעמים צריך להפסיק הנקה כדי שהיא תעבור).
אבישג, את מדהימה.
מזל לבת שלך שאת אמא שלה.

קראת את הדף על צהבת פה? ממש לא חובה להפסיק הנקה.

_אבישג, את מדהימה.
מזל לבת שלך שאת אמא שלה._

_הכי לדרדר אותך- למה שלא תפתחי פייסבוק?
מה שאני לא מצליחה להבין זה איך אתן מספיקות גם לעשות המון דברים בחיים (קריירה, ילדים וכו...) וגם לגלוש באינטרנט, אני רק על באופן שורפת יותר מדי זמן (כלומר להערכתי אני צריכה לגלוש באינטרנט רק לצרכי עבודה וכל דקה מעבר היא דקה ביזבוז - כך שריכזתי לי המון שעות ביזבוז עד היום) - אז לגלוש בעוד מקומות ? השתגעת ?_

את צודקת. זה באמת בזבוז זמן. (נדמה לי שלפעמים החוסר בקהילה אמיתית הוא כל כך גדול שאנחנו נאלצות להסתפק בתחליפים).

ומה שלומכן היום?

איזה מזל רע עשיתי לנו... צביה פתחה את המצח והיינו צריכים להתרוצץ איתה חצי יום :-\

ומה שלומכן היום?

קררר
חזרתי הביתה עם תינוקת לשבוע הכי סוער בשנה - מטורף
היינו שעות ארוכות בלי חשמל, סיוט - חולמת על קצת שמש וחום - במהרה בימינו

ותודה על ההתעניינות

שיהיה לילה טוב וחמים!
בעז"ה כשהיא תתחיל לזחול, היא תוכל לזחול בחופשיות ובכיף על רצפה קרה וחשופה בבגדים קלילים, בזכות זה שילדת וחזרת הביתה לשבוע הכי סוער בשנה

טוב, חיפשתי דף מתאים שיכיל את הדיון על מומו ולא מצאתי, אז אני כותבת לך כאן (ואפשר אחר כך למחוק או להעביר אם יתפתח משהו מעניין) :
קראתי אותו בילדות ומכיוון שהוא חקוק בזכרוני (לא על כל או רוב פרטיו) כנראה שהוא כן נגע בי.
הם מציגים בצורה מאוד מוקצנת את הרדיפה אחר עשייה וניצול זמן שיכול גם לטעמי להיות שלילי ולא ראוי - אם אתה לא נהנה ממה שאתה עושה יש כאן בעיה
מצד שני גם ה"נחת" הזאת של מומו וחבריה (ככל הזכור לי) נתפסה בעיניי כבעייתית
במילים אחרות אף אחד מהצדדים בסיפור לא זכה להערכתי

וכללית בחיים : אני חושבת שבאנו לעולם לזמן קצר, לכן כדאי שנעריך אותו וננצל אותו כמיטב יכולתינו
לנצל אין הכוונה לעבוד בלי סבלנות לאף אחד
להיפך
לנצל הכוונה להיות מודע למטרות שלך בחיים ולתת המטרות שלך ולהשתדל שהזמן שלך ינוצל בכיוון הזה
למשל : להיות עם הילדים, לבנות זוגיות טובה, לעשות דברים שיעזרו לי לשמוח ולהירגע (כדי שאוכל להיות אמא טובה יותר)
במונחים דתיים הייתי מגדירה את זה כמצווה והכשר מצווה
אז אני כן משתדלת לבחון את מה שאני עושה בחיים ולראות האם זה משרת את מטרותיי (וחופשה טובה עם בן הזוג למשל בהחלט נכנסת לקטוגריה) - לגבי "באופן" פשוט עוד לא החלטתי אם זה טוב שאני כאן או לא, לכן גם קשה לי להגדיר לעצמי את משמעות הזמן שלי כאן.

זהו פחות או יותר, מקווה שיצא לי ברור

ושבוע טוב וחודש טוב כמובן

טוב, חיפשתי דף מתאים שיכיל את הדיון על מומו ולא מצאתי
למה לא בבלוג העכשווי שלך? הרי גלשת בו לכל מיני נושאים מעניינים בקישורים אסוציאטיביים. לדעתי זה דווקא יתאים שם.
ולגבי מה שכתבת - מעניין. נחשוב על זה עוד קצת (-:

אפשר עדכון? מה שלומכן היום? ומה שלום בילי?

קטע שכתבת עכשיו כי בדיוק באתי לעדכן

חוויות פוסט לידה

שבועיים אחרי הלידה, הכאבים פחתו מאוד למרות שאני עדיין מרגישה כאילו הגוף שלי חולק וחובר שוב בחגורת ריצרץ בבטן - משהו מוזר, גם מגרד שם לפעמים, מקווה שיעבור והגוף יחזור לעצמו.

אני דופקת שעות שינה : הולכת לישון מוקדם וקמה מאוחר ונחה גם בצהריים - כלומר ברור שלא רצוף ועם הרבה הנקה תוך כדי אבל בעיקרון אני בתנוחת שינה המון שעות.
כמו כל אם נורמלית גם לי קשה לפרגן לעצמי חופשה ומייד אני חושבת לעצמי : אולי נחזור לעבוד על המחקר ? סך הכל לקרא מאמרים ולכתוב על המחשב זה לא כזה מעייף (במקום להתבטל עם ספר טוב) ואולי נארגן את הארונות של הילדים ? הם ממש הפוכים ועכשיו כשפינינו מקום לבגדים של שיבת אנחנו מחפשים מקום לסוודרים של הילדים ויש המון משחקים שצריכים למצוא להם מקום ובכלל הבלאגן שם די חוגג
אבל לא, אני נאמנה להחלטתי לפרגן לעצמי חופשה טובה ולהמשיך את חיי הבטלה לפחות חודש שלם (נראה אם נחזיק מעמד - בינתיים כיף לאללה לקרא ספר ולנשנש קלמנטינה במקום למלא משימות ולתכנן את המשימה הבאה).
חוץ מזה כשאני מתחילה משימה (למשל אתמול הכנתי בלינצ'ס לילדים) אני מגלה שהכוחות שלי נגמרים די מהר ובא לי לנוח - כך שאפשר בהחלט להמשיך לפרגן.

אז בעיקרון אני בחופש : דוד מסדר את הבית לפני שהוא יוצא לעבוד, בערב הבנות משכיבות את הקטנים (לפעמים), אוכל הכינו לי, כביסה דוד עושה בערב וקצת אני עושה וכלים אני שוטפת בזמני הפנוי מאוד. חוץ מזה אני משתדלת לא לשים לב לבלאגן בבית (לא כזה נורא אבל בדרך כלל אני די מסודרת וקשה לי עם דברים שאינם במקום).

כיף להיות אחרי לידה (אבל לא מייד אחרי לידה שאז עדיין יש כאבים) : מפרגנים לי באוכל, בצופרים, בביקורים. קר מדי מכדי לצאת אז חברות קופצות וזה כיף לשבת ולפטפט בלי למהר לשום מקום, בפרט שלפני הלידה הייתי כל-כך עמוסה שלא נשמתי ולא פגשתי כמעט אף אחת מעומס עבודה (גם הילדים גדלו ופתאום אני מגלה שאני לא חייבת לצאת איתם לגן השעשועים - מצד אחד נחמד שיש בחירה מצד שני אף אחד לא מחייב אותי לפגוש אנשים אז אני יכולה להמשיך לעבוד עד שאני קורסת).

היום אכלנו מרק ירקות
אנחנו דווקא די אוהבים מרק, כלומר מים עם טעם שמוסיפים להם המון שקדי מרק - הבעיה היא שיש אנשים שחושבים שמרק זה גם בשביל הירקות אז הביאו לנו מרק עם המון ירקות והיה נורא קשה להפריד בין המרק לירקות.
ביום שני הביאו לנו את המרק עם קציצות ואורז מלא ופירה - אחרי שראיתי את הכמות הודעתי לחברה שלי שתפסיק לארגן לנו כי זה יספיק לכל השבוע, אז אכלנו יומיים בשרי והיום אכלנו את המרק, שכאמור היה צריך להפריד ממנו את כל הירקות כדי שאפשר יהיה להנות (-:

כיף שחזרת. אני קוראת ונהנית.
שיבת מתנהגת יפה?

שיבת מתנהגת יפה?
נראה לי
בניתי לי את "תיאוריית האם האדישה" - לדעתי באיזשהו שלב באמהות את כבר לא ממש קולטת מה הולך סביבך : בכי, צעקות, בלאגן - זה כבר חלק מההווי (-: - אני זוכרת שהבן של חברה שלי קפץ עלי מצד לצד ובאיזשהו שלב היא שאלה אותי אם זה לא מפריע לי - אפילו לא שמתי לב מבטיחה לך, או כשמבשר היה מתופף עם כפות על סירי נרוסטה זה אף פעם לא הפריע לי.

תגידו, מה ההנחיות לאחרי לידה ?

הרופאים כתבו לי רק לא להרים דברים כבדים 4 שבועות
אז בעיקרון אני אחרי שבועיים וקצת ועדיין מאוד עייפה, זה נורמלי ?
אני שוטפת כלים וזהו, מרגישה שהרמתי בערך את כל הבית, אני לא עושה כלום כמעט כל היום : מניקה, קוראת, ישנה, קוראת, שוטפת כלים, נותנת לילדים לאכול, טיפ טיפה מסדרת (ומרגישה אשמה שבעלי מעיר על הבלאגן לבנות למה הן לא מסדרות ואיכשהו מרגישה אחריות שזו אשמתי) וזהו, אני גמורה. רציתי עכשיו לשטוף כלים אבל בא לי בעיקר לישון או לקרא.

קראתי שפעם היה נהוג משכב לידה והיום זה לא נחשב נכון וטוב, אז מה נכון לעשות ? כמה לנוח וכמה להיות בפעולה ?

חוץ מזה הצלקת עדיין מציקה לי, לא זוכרת שלקח לה כל-כך הרבה זמן להתרפא, היא עדיין כואבת לפעמים כשאני צוחקת או משתעלת וגם בכלל, אני עדיין מרגישה אותה. אולי כי זה ניתוח רביעי או ניתוח מסובך יותר ?

אנחנו דווקא די אוהבים מרק, כלומר מים עם טעם שמוסיפים להם המון שקדי מרק - הבעיה היא שיש אנשים שחושבים שמרק זה גם בשביל הירקות אז הביאו לנו מרק עם המון ירקות והיה נורא קשה להפריד בין המרק לירקות.
הילדים שלי לא אוהבים שום זכר לירקות במרק, אז אני מעבירה להם אותו דרך מסננת דקה וככה הם מקבלים מרק צח לחלוטין עם מלא מקום לאיטריות דקות ושקדי מרק. נסו ותהנו.
ונראה לי שזה טוב מאוד לנוח. בעיקר אם את מרגישה עייפה.

אז בעיקרון אני אחרי שבועיים וקצת ועדיין מאוד עייפה, זה נורמלי ?{{}}
קחי אותי בערבון מוגבל, את יודעת שאני לא סמכות, אבל לדעתי האישית זה נורמלי לגמרי להיות עייפה מאוד שבועיים אחרי לידה, על אחת כמה וכמה ניתוח, על אחת כמה וכמה כשהוא גם לא היה פשוט בכלל.

קראתי שפעם היה נהוג משכב לידה והיום זה לא נחשב נכון וטוב, אז מה נכון לעשות ? כמה לנוח וכמה להיות בפעולה ?{{}}_
איפה קראת שהיום זה לא נחשב נכון? נשמע מוזר. דובר שם על הרצוי או המצוי?
בכל אופן הנה דעה שונה לגמרי (מקווה שהקישור יעבוד, אם לא אעתיק לכאן את ההודעה-כאורך-הגלות:
מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן (2012-10-30T13:23:29)

ומרגישה אשמה שבעלי מעיר על הבלאגן לבנות למה הן לא מסדרות ואיכשהו מרגישה אחריות שזו אשמתי
מכירה לגמרי את המקום הזה, אבל חושבת שזו תחושת אשמה שתוקעת אותנו בחיים ולא מקדמת (תכלס, הבית לא יהיה מסודר יותר כי תרגישי רע עם עצמך, הוא רק יצטרך להכיל גם אמא מבואסת. לדעתי אחרי לידה זה זמן מעולה לתרגל שחרור של שק האשמה המתמיד. אם את מחפשת לך מה לקרוא, הייתי מנצלת את הזמן הזה וקוראת דפים ש{{}}עירית לוי כתבה בהם. מאלף.

גם מגרד שם לפעמים, מקווה שיעבור והגוף יחזור לעצמו
נראה לי של{{}}יעלי לה יש טיפים בנושא.

אני זוכרת שהבן של חברה שלי קפץ עלי מצד לצד ובאיזשהו שלב היא שאלה אותי אם זה לא מפריע לי - אפילו לא שמתי לב מבטיחה לך
מכירה את זה גם על עצמי D-:

הקישור הצליח!
אבל עברתי על ההודעה שלי וגיליתי ששכחתי שני סוגרים שמאליים (אוי לעורכת כזאת). אז בבקשה, הנה הם:
)
)