בלוג החיים בבית

[שיחות*]

הגדולה שלי, עולמות מוזרים מביאים אליה את מתנת השקר והסוד. למה אני אומרת מתנה? לא יודעת. פחד שקר וסוד נראים לי כמו אריזה במבצע בתיק נסיעות אופנתי, שלושה במחיר אחד.
לא משנה כל הסיפור. רק אומר שאחרי שאזרה עוז וסיפרה סוד למי שחששה ממנו, אמרה לי :
אמא לספר סוד לעוד אנשים זה כמו ללכת עם שק כבד מלא בשקיות ולחלק את השקיות.

[שיחות*]

והנה עוד מתנה: פעם ראשונה בחיים, בחיי, שהילדה שלי אומרת משהו חכם ואני תוהה אם היא "שמעה את זה איפושהוא". בחיים לא זיהמתי את טוהר היצירות שלה עם מחשבה כזאת.

[שיחות*]

בעלי אמר לי,
(מצדי המילים האלה יכולות לעמוד בפני עצמן. עד כדי כך הן נעימות)


שמי"ג בכסלו זה כבר שנת בצורת. שבימים שהיה קיים בית המקדש היו תעניות ציבוריות בהנחיית הכוהנים, ועכשיו, משחרב, האחריות לתפילה לגשם עברה ליחידים והיא אישית. התענית היא פרטית ומתבצעת לבד. מחר זה י"ג בכסלו. מהערב, משקיעת החמה.

חוני המעגל שיחק עם זה בצורה לא אחראית. היו לו תנאים וטענות. וחכמים אמרו לו, אלמלא היית כבן המתחטא בפני אביו (עמד בעיגול שלו ואמר נראה אותך שתוריד...מה, רק טיפטוף?, לא ככה, וכן הלאה) היינו מנדים אותך.
בשנה שעברה היה רצח במערת חוני המעגל. יהודי שהתעסק עם בדואית ובאו וסגרו אתו עניינים. שרפו את הגופה שלו שם במערה. אללה יסטור.

[אימו*]

נעים לי להגיד לך, שלא משנה מה ועל מה את כותבת - זה כמו עיסוי לנשמה ולמחשבות וללב

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בחיים לא זיהמתי את טוהר היצירות שלה עם מחשבה כזאת.

איך את יודעת לספר את הדברים הכי פשוטים בצורה כל כך מרתקת.
תודה.

[מיצי_החתולה*]

_איך את יודעת לספר את הדברים הכי פשוטים בצורה כל כך מרתקת.
תודה_
איך את יודעת למצוא את הדברים היפים, לא לאבד את הרגעים הקטנים הללו.

[גימל*]

שיחות, אני חוזר עם ה "poof and he's gone" שלי (זה שבא לדגום ומיד בורח כי מאוחר)
ביקשת עוד רמז: Kobayashi. אני מקווה שהוא לא עבה מדי.

חוצמזה, מה הגילאים של הבנות?

[שיחות*]

דרך אגב, עליזה, לסבתא שלי יש איזה דיבור איתך:
תראי יא בינתי, ראיתי אותך מסתובבת פה בבוקר מנפנפת בתעודות ואומרת אני יודעת קובאיאשי.
אחר כך באת וניקת. שלא תחשבי שלא ראיתי ואני רוצה להגיד לך זה יפה יא בינתי, את כמה שאת מלומדת, יודעת בכל זאת ללמוד מה שהאשה צריכה לדעת ואני רואה ששמעת לי איך שאמרתי לך אז, ובאת וניקת אחרייך. עכשיו תתני לי הנייר הזה שלך שנתנו לך הפרופסורים כי בכל זאת השארת כאן קצת בפינה אז אני יעשה ממנו פרשנה להרים עד הסוף.
ורק שתדעי מה שאני אומרת תמיד לזאת שעשתה אותי סבתא העיניים שלי, שמי שלא מטאטאה טוב יהיה לה בעל קירח. והיא באמת היה לה פעם בעל קירח אז שלא תחשבי שאני אומרת לך סתם.
עכשיו תבואי פה לידי תגידי לי מהר מה זה הקוביאשי, ואני בשבילך ימחוק הכל ויגיד לו שידעתי באבוהא ידעתי.

[ברונית_ב*]

(רק עכשיו שמתי לב שחזרת, בחיי, הצתה מאוחרת)

טוב שאת פה!

[שיחות*]

גימל, אין לי מושג.
כשכתבת "poof and he's gone" עלה לי בראש דמויות מפתח בקהילה (-: , אבל אחרי טיול לבדאמי וחזרה הבנתי שמדובר בעולם הקולנוע ולא התיאטרון.
בכל אופן, אין לי מושג, אני מהפושטים, יודעת רק גשש.

[שיחות*]

הקטנה שלי צורחת מכאבי שיניים. שתיים בלילה. היא מסכימה לבלוע אקמולי רק אם אספר לה סיפור מכשהייתי ילדה קטנה. אני מספרת לה על הבייבי סיטר שבאה כשההורים שלי רצו ללכת לבד לסרט ואכלה את הבונזו שהיה על השיש. היא מדלגת על המצחיק בחיוך קצר ומחזירה בכובד ראש את העניין למה שחשוב "אבל למה הם רצו ללכת לבד? כי זה היה סרט לא מעניין?"
גידלנו ילדה שאין לה שום מושג למה שהורים ירצו ללכת לסרט לבד וישאירו את הילדים בבית עם אנשים שאוכלים בונזו, חוץ משהסרט לא מעניין.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גדול!

[בתנועה_מתמדת*]

D-:

[נונה_בי*]

רק תבדוק אם אתה לא לוקח אתך את אשתך והתינוק לבית המרזח כשהם רוצים להיות מכורבלים ליד האח. כמה שאני אוהבת אותך

[סיגל_ב*]

וגם על כאבי השיניים.

[אנונימי]

כשאני הולכת לאנשהוא בלי הילד שלי, הוא משוכנע שזה בגלל שלא אכפת לי ממנו

[גימל*]

בתיאטרון אני חלש, ולכן צדקת - קולנוע.
והוא נעלם (poof) ב"החשוד המיידי" - אכבר סרט. קוביאשי כמובן זה 'יד ימינו' של קייסר סוזה.
ואם ראית תגידי, ואני אזכיר לך מאיפה לקוח השם קוביאשי (ומתי נאמר הציטוט המקורי)

חוצמזה, כולם אומרים את זה אז אני לא מחדש הרבה, אבל תדעי שבכל פעם שאני נכנס (ובינתיים זה ה-מ-ו-ן בשבילי...) אני קורא את העדכונים וצוחק מאוד. והעיראקית (?) של עליזה - אני כמעט יכול לדבר איתה, עבדלאק.

[בלה_שנדמה_לה*]

לא מאוד ותיקה בבאופן, אבל נקלעתי לבלוג הזה לפני איזה שעתיים.... ולא מצליחה לעצור. אצלי כבר אחרי חצות, והעיניים נעצמות. הפסקתי באביב האחרון... והבטחתי להמשיך בקרוב.
כתוב נפלא, את פותחת דלת להציץ לעולמכם המרתק ...... את אישה חכמה ורגישה, ותודה שאת כותבת ומשתפת אותנו.
עייפה אפילו מכדי להוסיף איזה פרצופון מפהק....

[שיחות*]

בואי רגע תשבי לידי מי אלמה ותגידי לי.
למה האיש הזה אומר עלינו עיראקים?
אצלנו זה לא עיראקים. איך לא רואה? בטח שכנזי. אלה לא יודעים כלום כבר אמרתי לך הרבה פעמים. חושבים כל מי לא שכנזי זה אותו דבר. מה את חושבת אצלהם אין פושעים? זה שהסבא שלך היה עיראקי זה לא אומר עלנו עיראקים. והוא עוד היה חצי פרסי . שזה לא כבוד גדול גם כן ימח שמם.
את שאף אחד לא יגיד עלייך עיראקית. אני מאמא שלו הקולברה למדתי איך מבשלים האוכל שלהם והיה מלקק את האצבעות הסבא יותר מאצלה. אנחנו משפחה טובה. הבנים שלי זהב יצאו, לא כמו שמה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קוראת ונהנית.
איך את מצליחה להוציא מכלום משהו גדול!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מה פתאם סלט אני מתרגזת, חצי חציל, חתוך לאורך, עם טחינה ובשר טחון. מעולה. לא סלט. אה, הוא אומר בפייסנות מתנשאת את מתכוונת למאכל האיטלקי הזה שעושים שכבות שכבות. לא, לא לזה, לזה קוראים...אני לא מצליחהלהיזכר וגם הוא לא ופתאם נהייתה אחוות לא זוכרי המילה מוסאקה וכל כך לא התחשק לי להיות באחווה הזאת שיצא לי עשן מהאזניים בנסיונות להיזכר והקאתי עליו בקריאה ניחרת מוסאקה!! וזה לא מוסאקה, מה פתאם. חצי חציל שלם אני אומרת לך. ובתוכו מילוי. עם בשר וטחינה

סינייה!
http://www.hashulchan.co.il/_Recipes/Re ... goryID=311

[שיחות*]

תראי מותק היא אמרה לכם חצי חציל שלם. לא על פוקאצ'ה, לא נתחי ולא רק השרוף מלמעלה. בואי אני יסביר לך: לוקחים החציל מוציאים הבפנים שלו בקוואקדור או בכף מה שיש לך, מרבבים את המה שהיצאת אותו עם הבשרטחון והטחינה ואז את מכניסה אותו בתוכו בחזרה עם הפיטריזיליה מלמעלה שיצא לך כומו סירה. את מבינה עיוני?
אבל תודה רבה גיברת קומה גימל על עמודים על הרצפט. נראה לי טעים אני ינסה פעם. מסכניקה גם אנחנו בשיכון היה לנו ככה כל המדרגות. כבר עברנו בניין חדש עם מעלית שילכו לעזאזל הוועדבית. מה פתאם אני ישלם להם מעלית ועדבית על קומה ראשונה. אמרתי להם אני לא עולה! לא צריכה! בסוף מסכן הסבא היה מנקה להם המדרגות בשביל הכמה גרושים. אבל יותר טוב היה בשבילו. ככה לשבת כל היום ארבע קירות בנאדם שכל החיים עבד.
תאמת אני יגיד לך אצלנו גם הזה עם הסירה לא עושים. בשביל מה כל הבוג'ראס כומו מסעדה. הבטן אוכל, לא העיניים. אני כשהייתי עושה הייתי שמה הכל ביחד יאללה בפיסטיניקו היה יוצא יופי. מה פתאם עם חצילים.
באמת הזכרת לי עכשיו קרה לנו פעם מקרה. הסבא היה מנקה, איך שאמרתי לך, ומצא שמה למטה זרוק אופניים. הלך בלי לגיד לי, תיקן ונסע. בא לו המזל הנאחס פגע בו אוטו ליד המעבר חציה. אל תשאלי, איזה ריצות עשה לי, איזה דאגות. אלוהים יודע מה עבר עלי אז עם כל המשרדים. והנהג ההוא, ימח שמו ושם זכרו, מה אמר במשפט? שהסבא אכל פלאפל ביד אחת אז לא היה לו שיווי משקל אז נפל לו על האוטו. את שומעת?
שיילך לעזאזל שקרן. בעלי שיאכל משהו בחוץ? אני אומרת לך. אף פעם לא נגע. רק בבית.

[שיחות*]

תודה על מה שכתבתן למעלה , שלום בלה, תודה על מה שכתבת (פתאם אני קולטת שאני רק נהנית כאן בשקט מאחורי המחשב ומחבקת אתכן על שאתן קוראות, ולא אומרת לכן כלום. סליחה גימל שאני פונה רק לבנות אני מתה מפחד שתאתגר אותי עוד פעם עם שאלות.)

[יעל_צ*]

<האשכנזים נהנים...>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מה פתאם אני ישלם להם מעלית ועדבית על קומה ראשונה. אמרתי להם אני לא עולה! לא צריכה!
או-הו, יש לי חשבון ארוך עם אנשים כמוך

(סתם, אצלנו אין מעלית מסיבות הנדסיות גרידא).

[טרה_רוסה*]

בעלי שיאכל משהו בחוץ? אני אומרת לך. אף פעם לא נגע. רק בבית.

[מיצי_החתולה*]

<האשכנזים נהנים...>

[יוחנן_בצק*]

...הפיטריזיליה מלמעלה שיצא לך כומו..
<והטורקים מתגעגעים לסבתא..>

[בלה_שנדמה_לה*]

מדהים, איך אפשר "לשמוע" ברור כל כך את המבטא של סבתא שלך, את ההגייה האמיתית - כאילו הקלטת אותה.

ממשיכה לעקוב... עכשיו בחופשה בישראל. זה אפילו מרגיש קרוב יותר....

[שיחות*]

כל השבת אנחנו עובדים על שני דגמים של תיבת נוח. הקטנה משחקת עם שלה ואומרת פיל ופילה, אריה ולביאה, זברה וזבר, והנה קשת וקש.
אצל הגדולה הכל הרבה יותר לחוץ. שלא יפול, אל תגעו, שאף אחד לא יזיז, איפה נשים את זה עד הבוקר, מה נגעתם לי??? לחץ, היסטריה. אנחנו כל הזמן כמעט נורא נהנים. מנסים לא לשים לב שאנחנו בעצם מכינים שיעורי בית. בבוקר יום ראשון מגיע המבול. איך אני אצא? זה יירטב. ואם זה יפול לי בהסעה? טוב בואי ניסע באוטו. כל הדרך לחץ, מה אם נאחר? מה אם יירטב? אבל האוטובוס מאחורינו. ויש מטריות. בשביל זה נסענו עם האוטו. די כבררררר!!! תירגעי! הכל יהיה בסדר, התיבת נוח שלך יפהפיה ויבשה. הכל יהיה בסדר. בפתח שלפני הכתה כלב שחיפש כנראה מחסה מהגשם במסדרון משאיר ערימת חרא. אנחנו הולכות מעליו. נכנסות לכתה. כמה ילדים כבר שם, יושבים. לצד הקיר המרוחק עומדות כחמש עשרה תיבות נוח יפות. הילדים מסתכלים בי. מה פתאם אמא על הבוקר בתוך הכתה. היא מחזיקה את התיבת נוח היפה שלה, פוסעת פנימה, ולרגע נעמדת מתוחה כולה בהתרגשות, גוף אל גוף מול המורה, התיבה מושטת בתנועה כמעט בלתי נראית קדימה, העיניים היפות שלה תלויות במורה בציפיה, בהתחלה של חיוך. ואז הוא כבה. והגוף רפה. המורה רואה אותה, רואה דרכה, לא רואה כלום, לא אומרת כלום, ואז אומרת לה שימי את זה על השולחן שלך בינתיים אחר כך נמצא לזה מקום.
אני יוצאת ורואה שמעיל נפל מהמתלים בחוץ נורא קרוב לחרא. מרימה ותולה ונופל אחר. ואז עוד שניים נופלים. מעילים יפים, קטנים. אני מתחילה לסדר ולתלות בעצבנות את המעילים הנופלים כמו גנב לפני שיתפסו אותי. מבפנים אני שומעת את המורה פותחת את הבוקר ואומרת בקול רם מאד, כמו שר שמכריז משהו מאד חשוב מעל הדוכן בכנסת, עם פאוזות ארוכות, בדיבור איטי ורם מאד: "כווווולאאאאם לשייייים לאאאאב. כאאאאאאול מי ש...שקט! עיניים אלי. כאווווול מי שעדיין לא....רועי! שב! אני לא אחזור על זה. כאאאאאוללל מי שלא...."
אני נכנסת חזרה פנימה. בשקט המשתרר אני לוחשת להם שתי מילים. הם מחליפים מבטים ומתחילים לקום לאט מהכסאות. ניגשים כל אחד לתיבת נוח שלו, נכנסים לתוכן ומשייטים החוצה בשיירה ארוכה וצבעונית. הבת שלי נכנסת לתיבה היפה שלה בחיוך, אני מחייכת אליה בחזרה, מרימה אותה בידיים ומחזירה אותה הביתה.
במבט אחרון אחורה אני רואה את המורה רצה החוצה בצעקות ומחליקה על החרא.

[רורי_ב*]

איזה מזל יש לבנות שלך שאת אמא שלהן.

[אמא_בבית*]

איזה יופי
של חזון
של דמיון
יכול להיות שאת בילבי שגדלה ונהייתה אמא?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

במבט אחרון אחורה אני רואה את המורה רצה החוצה בצעקות ומחליקה על החרא.
לפחות יש סוף טוב לסיפור...
ריגשת אותי מאוד, חביבתי.


איזה מזל יש לבנות שלך שאת אמא שלהן. @}

[א_ל_א_ן*]

_אני נכנסת חזרה פנימה. בשקט המשתרר אני לוחשת להם שתי מילים. הם מחליפים מבטים ומתחילים לקום לאט מהכסאות. ניגשים כל אחד לתיבת נוח שלו, נכנסים לתוכן ומשייטים החוצה בשיירה ארוכה וצבעונית. הבת שלי נכנסת לתיבה היפה שלה בחיוך, אני מחייכת אליה בחזרה, מרימה אותה בידיים ומחזירה אותה הביתה.
במבט אחרון אחורה אני רואה את המורה רצה החוצה בצעקות ומחליקה על החרא._
על אמת?

[תבשיל_קדרה*]

על אמת?
לא.

[ענת_גיגר*]

@}

[אנונימי]

אנחה וחיבוק

[סיגל_ב*]

אין לי מילים.


מזל שרורי כתבה:
איזה מזל יש לבנות שלך שאת אמא שלהן.

[שיחות*]

הקטנה אומרת משפטים עם המילה "אמור" והמילה "למרות" . למשל על כלב בטריות "למרות שהוא אמור גם לקפוץ הוא רק נובח". אני חייבת להגיד שזה הורס אותי. אני המומה מהילדה הזאת טפו עליה. בחיים, בחיים לא הייתי מצליחה להסביר לה מה זה אמור, ומה זה למרות. אז איך היא יודעת? והנה, היא יודעת. אתה הולך עם הראש באדמה ימים על ימים ולצדך מתרחש נס. אתמול היא אומרת "אמא נכון אחד ועוד אחד זה שתיים? כן. ושתיים ועוד אחד זה שלוש ?כן. ואחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד זה ארבע? כן. ועכשיו אני יראה לך איך זה חמש: ושולפת אצבעות: "אחת שתיים שלוש ארבע חמש."
אמא, לכולם יש חמש אצבעות ?
כן.
שתיקה. שתיקה. גם ברגליים שלהם?
כן.
ואלוהים המציא גם את זה שימותו?
כן.
אז למה הוא לא שומר עליהם אם הוא דואג לכולם????? היא שואלת בכעס.
הוא כן שומר עליהם. הנשמה שלהם לא מתה. היא עולה לשמים והוא כן שומר עליה.
אה.

[שיחות*]

כבר שנים אני מתכננת פעולה ציבורית רחבה, שבה מתנדבים מסורים ונועזים יפשטו על כל בית וכל חנות שמחזיקים את הסרט במבי, ובטכנולוגיה זריזה וחשאית ימחקו את הקטע בבמבי שהאמא מתה. זהו. שזה פשוט לא יהיה. עם הגדולה הייתי מריצה אותו קדימה עד שהיא הבינה מה קורה ומחתה בזעם.
עם הקטנה שכחתי. והנה פתאם קלטתי שהן צופות בזה וזה עובר חלק. ממלמלות זו לזו "מסכן במבי" וזהו. וצופות בזה שוב ושוב כאילו בכלל אין שם קטע קשה לצפייה שלא מתאים לילדים.
ויום אחד הקטנה קמה בעליזות בסוף של במבי ואמרה לי:
"זה לא נורא כי כשבמבי מסתכל על פלין בעיניים שלה הוא מרגיש שהיא קצת אמא שלו".

[אמא_של_ליה*]

מתנדבים מסורים ונועזים יפשטו על כל בית וכל חנות שמחזיקים את הסרט במבי, ובטכנולוגיה זריזה וחשאית ימחקו את הקטע בבמבי שהאמא מתה


אני מתנדבת!!!
וליה אפילו עוד לא הגיעה לבמבי. זה הכל מחוויית הצפייה שלי כילדה.

<נכנסת לפה כדי לקבל השראה כל פעם שאני נתקעת עם התסריט שלי, ותמיד מוצאת משהו שמוביל אותי לאורך יום-הכתיבה שלי. תודה>

[אורית_אוקו_ערוסי*]

"זה לא נורא כי כשבמבי מסתכל על פלין בעיניים שלה הוא מרגיש שהיא קצת אמא שלו".
הרס אותי.
ממש התמלאתי דמעות.
מדהימה, מדהימה, מדהימה.

אתה הולך עם הראש באדמה ימים על ימים ולצדך מתרחש נס
אויש, אוהבת אותך.

[בלה_שנדמה_לה*]

עכשיו אחרי שקראתי, אני יכולה ללכת לישון רגועה ומלאת מחשבות חיוביות.....<חיוך וחיבוק>

אתה הולך עם הראש באדמה ימים על ימים ולצדך מתרחש נס
כדי לא לפספס את הנסים האלה אני רוצה להיות איתם כמה שיותר.....


לילה טוב

[עולם_ומלואו*]

ידעתי.

[עולם_ומלואו*]

בכיתי מהשיר שלך. שתדעי.

[שיחות*]

במכולת, נקלעתי לדיון על החינוך הביתי עם איש חינוך ותיק וחביב מאד.
את לא בגן היום מותק?
היא לא עונה.
אנחנו לא בגן, אנחנו בחינוך ביתי, אני אומרת לו בחיוך.
היא מושכת לי בבגד מהמושב בעגלת קניות :
אמא מי בחינוך ביתי?
על מי אמרת שבחינוך ביתי?
מה זה, אמא, מה אמרת עלי.
היא לא נותנת לי לדבר אתו אבל אני מתעלמת ממנה כי נורא נורא בא לי לדבר אתו. הוא מקרין סבאיות חמה כזאת וגם חוכמת שנים, וגם בא לי.
אה...הוא אומר בביטול, את נכנסת לצרה צרורה. רגע אילנה אני יכול לרשום עדיין או ששיניתם את החוקים? אשתי אמרה לי שעוד יש לנו פה הכרטיס.
אנחנו עם עגלה מלאה כבר ליד הפתח, והקטנה מתה ללכת ומתחילה לצעוק עלי. אני מחכה לו בסבלנות וכשהוא סוף סוף מתפנה מאילנה וחותם לה בכרטיס חוזר שוב "את לא צריכה את זה, תאמיני לי. אני דווקא מכיר משפחה...אוה שלום חיים! נו? מה? אה, כן..נו...אתה רואה..כן, שלום שלום כל טוב. אז את שומעת..על מה זה נפל אצלם? ודווקא שם זה מסודר, בארצות הברית. על פארק היורה. הם היו דתיים ולא יכלו להסכים שהילדים יראו שהיתה בריאה אחרת. וכל הנוער אז רצה דינוזאורים ופארק היורה וזוחלים...זה היה שמה באופנה...והם לילדים שלהם לא נתנו. אז את אולי חרדה לשלומה הנפשי בבתי ספר כאן, אבל...אה, ברכה, טוב לראות אותך...נו כן אני גם עושה קניות, למה לא. מה? לא לא הייתי שם, איך היה? יופי, אני אגיד לאשתי. תבואי לבקר ברכה.
טוב, נמשיך את השיחה פעם אחרת אני אומרת לו, הקטנה רוצה ללכת. טוב, בסדר, נו טוב לראות אותך, אל תעשי את זה, זו טעות, להתראות, שיהיה לך כל טוב. עוד עשר שנים תגידי לי אם עשית טעות או לא, הוא קורא מאחוריי. אני מסתובבת ולוקחת אויר לענות, והקטנה צורחת "די לעצור!!! מה את כל הזמן עוצרת!!"
טוב, הולכים.הולכים. שקט כבר. מה את צועקת עלי כשאני מדברת עם אנשים.

[רסיסים_של_אור*]

[תמרול_ה*]

D-:
אגב, בדף של אורה גבריאלי ששם מדברת על הדיאלוג עם הקולות הפנימיים, והתיאור שלך, מעלים תיכף דמות פנימית כזאת של "חכמי התורה", מין קול פנימי, מעט אבהי כזה, מבוגר, "רציונלי" כזה, שמדכא רעיונות, כי "בשביל מה צריך"...

[תמרול_ה*]

פקששתי.
היה צריך להיות שם לב.

[סיגל_ב*]

עוד עשר שנים תגידי לי אם עשית טעות או לא

ענק.
והנה הספק מנקר גם אצלו...

[הלומדת*]

איזה קטע

גם לי הייתה היום שיחה כזו, דומה, עם סבא חביב כזה. אבל לא מושבניק, אלא קיבוצניק .

גם, על חינוך ביתי, הוא עם כל הטיעונים ואני במקום התשובות המגומגמות הרגילות הייתי יחסית רגועה ועניתי לעניין.

סתם, הייתי חייבת לספר כי הצחיק אותי צירוף המקרים.
(אני כותבת בשם הזה כדי לא לחטוא בלשון הרע).

לילה טוב @}

[שיחות*]

הקטנה מסדרת לעצמה את המזרון בסלון. שמיכה רכה מלמטה. שמיכה עבה מלמעלה. כרית.
בין השמיכות כל הברווזונים מצד אחד. כל הקיפודים מצד שני. שני זוגות האופניים לידה, אופנינה הגדולה והבת שלה שקראו לה נינה ועכשיו קוראים לה פטל. היא נכנסת בין השמיכות, מיטיבה את הכרית, מכסה את החיות ומוציאה בזהירות את הראש של אלה שחושך להן מדי, מתבוננת סביבה, נשענת אחורה בשביעות רצון ובמבט רציני מודיעה אל חלל החדר:
"בא לי ציצי ותותים"

[מיכל_בר*]

זה התותים ושמנת שלה.

[אמא_של_ליה*]

בא לי ציצי ותותים

גדולה.

[שיחות*]

הגדולה ואני בוהות בהפסקת הפרסומות בטלויזיה. על המסך רואים את אורנה בנאי בפרומו לתכנית שלה מתפתלת בכאבי צירים וצועקת
"כוס אמק. כוס א..מממ...ק" . רואים את זה בכל הפסקת פרסומות בערך שלוש פעמים.
והגדולה אומרת לי,
"כוס אמק כוס אמק. אפשר היה לעשות מזה פרסומת לגבינה צהובה."

[יעל*]

[אורית_אוקו_ערוסי*]

"בא לי ציצי ותותים"

"כוס אמק כוס אמק. אפשר היה לעשות מזה פרסומת לגבינה צהובה."

כמה צחקתי משני הקטעים האלה!

[רסיסים_של_אור*]

אויש, איזה כיף שיש את הפינה הזאת להעלות בתצחוק על השפתיים.

תודה לך ולנהדרות שלך

[שיחות*]

עברנו ליד חצר עם ברווזים. רציתי לבדר את הקטנה עם הבדיחה על " מרגיזים אותם. אם הוא נרגז סימן שהוא ברווז ואם היא נרגזת סימן שהיא ברווזת."
שאלתי: את יודעת איך מבדילים בין ברווז לברווזת?
והיא ברצינות גדולה, בעיניים חומות מלאות תבונה זכה ומתיחת צוואר גאה אומרת לי: "כן."
כן??
"כן. אם היא נקבה אז היא רק חומה או רק לבנה ואם הוא זכר יש לו כל מיני צבעים בנוצות."

[שיחות*]

סיפור מלפני שנה וחצי בערך, אולי יותר:
הגדולה שואלת אותי למה למ' אין אבא. סיפרתי שאמא שלו לא רצתה בן זוג ובכל זאת רצתה ילדים, אז הלכה לבית חולים ושם הכניסו לה לרחם זרע, עם צינורית כזאת, והיא הרתה וילדה את מ'.
אני לא רוצה שיכניסו לי צינורית לגוף, היא אמרה.
את יכולה לעשות את זה בדרך הרגילה , אמרתי.
הרגילה?
כן, כשתכירי מישהו ותתאהבי בו והוא יתאהב בך ותרגישו שאתם אוהבים כל כך שבא לכם שהגוף שלכם יתחבר ממש, ושאתם רוצים שתהיה לכם משפחה, ואז תתחבקו והוא יכניס את הפיפי שלו לפיפי שלך והזרע שלו יעבור לתוך הגוף שלך ויפגוש את הביצית שלך וככה יווצר עובר בתוך הרחם שלך. תינוק.
הפנים שלה מתעוותות מתדהמה.
יכניס???!!!
כן.
לגוף שלי?? אבל זה בטח כואב!
לא. זה נעים מאד. לפעמים זה קצת כואב בהתחלה כשלא רגילים. זה גם כואב כשלא אוהבים או כשלא גדולים מספיק. חשוב שזה יהיה עם מישהו שממש אוהבים.

אמא, אני חייבת לעשות את זה?
מה פתאם. רק אם את תרצי.
ואני חייבת ללדת תינוק?
לא. מה פתאם. רק אם תרצי.
יופי. לא נראה לי שאני רוצה את זה. אבל גם לא את זה עם הצינורית. אני בטוח לא חייבת?
בטוח בטוח. רק אם תרצי. בעוד הרבה זמן, כשתהיי גדולה. יכול להיות שלא תרצי אבל לפעמים כשגדולים אז כבר כן רוצים.

היא חושבת וחושבת ואומרת
אני מכירה זוג אחד שהוא באמת זוג של אהבה. ממש כמו כלה ונסיך. ל' וג' (אחותי הקטנה ובעלה). והאהבה שלהם היא אמיתית ומרגישים את זה גם באיך שסבתא רקמה על החולצה של ג' לחתונה, זה כאילו היה רקמה קטנה ופשוטה אבל זה היה מהלב שלה ולכן זה היה יותר מבגד מפואר מהחנות, והוא שמח מאד כי הוא הבין שזה היה מאהבה אמיתית. אז גם הם יעשו את זה?
אני מקווה שכן.
(אני מקווה שכן )

[שיחות*]

הקטנה שואלת אותנו כל הימים כמה זה אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד?
אנחנו כבר מתורגלים בהשבתה פתאומית של כל פעילות, האזנה מרוכזת וחישוב. ואם זה מגיע נגיד ל "אחת עשרה" היא משמיעה שאגת התפעלות עמוקה "וווואאאאאווו!" כל פעם נפעמת מחדש מכמה ענק שזה יכול להיות. לאט זה התרחב ל "כמה זה שתיים ועוד שתיים ועוד אחד?" "כמה זה שלוש ועוד שלוש?" פתאם קלטנו שהיא שואלת על דברים שהיא רואה. קבוצות של עצמים. "קלטנו" זה אבא שקלט, ושאל פתאם "מה ספרת?" כששאלה כמה זה שתיים ועוד שתיים ועוד שתיים ועוד שתיים . "את העיניים של החיות במדגסקר", ענתה, ואז פנתה אלינו ואמרה "אז כאן יש שש עיניים כי לנו יש שתיים ועוד שתיים ועוד שתיים".

היא כבר הגיעה ל"נכון חמש ועוד חמש זה עשר?"
מזל שזה התחיל להיות דברים משעממים כמו חמש ועוד חמש זה עשר, אחרת אני לא יודעת לאן היינו לוקחים את טונות ההתפעמות וההתרגשות מהילדה הזאת. טפו עליה.

[שיחות*]

בהמשך לסיפור הקודם, באה לכאן חברה. היא בעצם באה לשחק עם הגדולה ונאלצה להתפשר על הקטנה שהיתה בבית. איך שנכנסה הקטנה בישרה לה בהתרגשות:
חמש ועוד חמש זה עשר!!
והניפה מולה שתי כפות ידיים פרושות, חמש אצבעות בכל אחת.
החברה הביטה בה בבוז/שעמום ברמות שרק ילד בן שבע יכול לייצר אל מול ילד בן ארבע ואמרה בביטול " ועשר ועוד עשר זה עשרים. יש גם ברגליים אצבעות."
אני רצתי למטבח הבאתי ניילון נצמד ועטפתי את הקטנה מכף רגל ועד ראש, לוחשת לה מבעד לניילון "את גאון. את גאון. היא טיפשה גסה ובבית ספר. את מלאך וגאון."
אבל הקטנה לא שמה לב והמשיכה את השיחה בשמחה קלילה: "נכון, גם ברגליים יש אצבעות. תראי, ביחד הידיים עושות ציפור".

[עולם_ומלואו*]

אהבתי את השימוש באביזרי המטבח.

[סיגל_ב*]

|אייקון של עונג|

[מיצי_החתולה*]

|אייקון של עונג|

[בלה_שנדמה_לה*]

כמה טוב שאת שוב פה

[רסיסים_של_אור*]

אבל הקטנה לא שמה לב והמשיכה את השיחה בשמחה קלילה: "נכון, גם ברגליים יש אצבעות. תראי, ביחד הידיים עושות ציפור".

[אימו*]

רוב הילדים הם מדהימים.
לא לכולם יש הורים שיידעו לראות את זה כמוך.
הבנות שלך בורכו.

[שיחות*]

תודה

[שיחות*]

נוסעים באוטו והמקומות הכי יפים בעולם פרושים מתחתינו ומעלינו. הקטנה קוראת מחשבות בחופשיות ומכריזה מאחור: "נראה לי שהכנרת הרבה יותר גדולה מהאוקיינוס". אבא הזהיר מסתכל עלי ומבין שיש מקומות שעדיף לא לעצבן. אני מהמהמת אליה בהסכמה לא מחייבת. כי עובדות זה ממש
לא הקטע, כשצודקים. והיא, במסגרת לימודי המתמטיקה שכפתה עלינו ממשיכה בקו יותר מיינסטרימי: הכנרת בינונית. האוקיינוס גדול. ובריכת שחייה היא קטנה. אבא כבר לא מתאפק ואומר לה אם ישימו את הכנרת ליד האוקיינוס היא תהיה כמו דמעה. היא צועקת עליו די!!!! הכנרת בינונית! מה הגודל של האוקיינוס?
הוא אומר לה: האוקיינוס גדול עד אין חקר.
ככה היא לומדת דברים. אמא מסכימה אתה בשתיקה שהכנרת הכי גדולה בעולם ואבא אומר לה שהאוקיינוס גדול עד אין חקר והכנרת היא דמעה. בעצם לפעמים מספיק להצליב את ההתפעמות שלך ממשהו עם ההתפעמות של מישהו אחר ממנו , כדי שהשומע הקטן ותאב הידע יבין אותו על בוריו. האמת האחת מסתברת לא פעם כמשהו כמעט לא רלוונטי בדרך לידיעה. .

[שיחות*]

מוקדם בבוקר. על השיש חותכת פרוסות של לחם שחור פרוסות נקניק כהה, שתי שיני שום, פרוסות דקות של מלפפון חמוץ ופרוסות עגבניה.
מעבירה לשולחן. הם יושבים וקוראים. מוזגת עיגול שמן זית לצלחת ומגרדת לתוכו שן שום שמנה בפומפיה קטנטנה. מורחת על חצי פרוסת לחם חתוכה באלכסון הרבה שום ושמן זית, מניחה שתי פרוסות נקניק ושתי פיסות מלפפון חמוץ. מניחה עוד חצי פרוסת לחם מעל. נגיד שאנחנו אנשים קשים בארץ רחוקה וקרה, נעלי העבודה הכבדות שלנו מתחככות ברצפת העץ של הצריף שלנו, גופנו הקשוח בבגדי עבודה ואנחנו אוכלים בידיים פרוסות עבות של מזון גס, וצרות עדינות לא יכולות לגעת בנו כי אנחנו פשוט קהים מדי. חותכת הכל לשני רבעים ומגישה לו משולש אחד. הוא מחייך בהפתעה. חשב שאבכה ואלעס לבד. הוא ממשיך לקרוא לה בהנאה גדולה את א. א. מילן ואוכל, היא אוכלת פרוסות נקניק ופומלה. אני לועסת לידם ובוכה. בוקר שכזה. משפחה שכזאת. רגילים כבר. קצת כמו בסרט טס, כשהיא יושבת לשולחן הבוקר עם בעלה האוכל וקורא עיתון ושואל אותה בלי להביט בה
?having our morning sob again,dear
והיא הורגת אותו בסכין הלחם.
בעלי קורא לה והיא אומרת די ועכשיו את שירי פעוטות ישראליים השנוא עליו. אבל זה נורא יפה הוא מנסה לשכנע. לא, לא, היא מטיחה בו את הספר הגדול עם השירים ומעיפה משם את א. א. מילן. גדולה בגילה יכלה להקשיב לזה שעות בלי הפסקה הוא מתלונן בשקט ופותח באי רצון את הספר שנתנה לו. הבכי דוחף את מסגרות הפרצוף ועף על השולחן ומעיף את הנקניק והשום והעגבניות. הם ממשיכים לקרוא ואני לא הורגת אותו עם הסכין של הלחם.

אמא מתגעגעת אל גדולה, הוא מסביר לה בקול נעים. אני יודעת, היא אומרת בענייניות. נו. תקרא.

[שיחות*]

אני באמת מאד מתגעגעת אל הבת הגדולה שלי. אני מאד מתגעגעת אליה. אני מתגעגעת אל החיים שהיו לנו ואני לא מצליחה להבין איך קרה.
אנשים מתמודדים עם דברים קשים כל כך הרבה יותר. חס וחלילה, עם אובדן של מישהו אהוב. מה בסך הכל קרה כאן? אפשר לחשוב. ובאמת צריך לשמור על פרופורציה. להסתכל קדימה. לעזוב את מה שהיה ומה היה קורה אילו. האמנם? לוותר להשלים ולעבור הלאה? כן. כך אומר לי כל אדם חכם ששאלתי עד עכשיו. כך אני אומרת לעצמי, כשאני לא אומרת דברים אחרים. יותר מדי דברים להסכים להם שכך קרו וזהו. יותר מדי. אני לא יודעת עדיין איך. אם בלילה נרדמת בהשלמה ומבטיחה לעצמי בוקר פורה מחר וחשיבה חיובית על העתיד האפשרי, מתעוררת בבוקר באימה על שהינחתי לעצמי להירדם על המשמרת ולהסכים לויתור. הבוקר מפחיד. בבוקר היאוש והכעס והכאב והגעגוע עומדים דקה מהעפעפיים הנפקחים, והם הדבר הראשון שרואים. ורק מסך דמעות מטשטש את המראה המפחיד. הם שם כמו נציבי אמת מלוחים שעומדים עם שלטים : "ויתרת. ויתרת. ויתרת. לא נאבקת על הבת שלך. נתת שיקחו לך אותה כל יום ויחזירו בערב. את הבת שלך. כל יום. לקחו. הסכמת."
אני מבקשת סליחה ממי שקורא. כל היבבות האלה שאין איך להגיב אליהם. אבל זקוקה לכתוב את הדברים. אולי כך יתפנה משהו ואצליח לראות משהו.
וגם שהן תדענה, הבנות היקרות שלי, כעבור זמן, כמה היה קשה ולמה הייתי ככה. ואולי תסלחנה לי על התיפקוד הרעוע כל כך, העלוב כל כך, במשך כל הזמן הזה. אמא טובה באמת היתה פחות מרחמת על עצמה ויותר מתאימה את עצמה למצב וממשיכה לדאוג לרווחת בנותיה בכל מחיר. אני מקווה להצליח בזה. לשוב להיות עבורן טובה בכל מצב, הזוי וכפוי ככל שיהיה. זה הרי הקטע עם צרות, לא? לא בוחרים אותן לפי התאמה ליכולות ההתמודדות שלנו. מנסה להזכיר את זה לעצמי כדי ללמוד לצאת מההתפנקות הזאת. באמת אם היינו קשי יום ופחות עדינים ופחות מפונקים לא היינו עושים כזה עניין. באו עם אלות וחרבו לנו את ההיכל הזהוב שחיינו בו. אז מה עכשיו? שברו את הכלים וזהו? אם לא היכל זהוב אז כלום? כי זה מה שאומרים לי כל הזמן נציבי המלח האלה שמסתירים לי את העולם עם שלטי הבוקר שלהם. ויתרת. עלובה. נמושה. על היקר מכל. ויתרת.
כל הזמן הפחד, אולי היה משהו שלא ראיתי, משהו שאפשר היה לעשות. איכשהוא שאפשר היה לתקן.
אבל אני מתחילה להבין, שהיצירתיות ויצר השמחה שם. ואני אשתמש בהם. אז מה אם העלו אבק. כל מה שצריך זה יצירתיות ושמחה ולזכור שאחרי הכל אנחנו באמת האיכרים בצריף העץ. שגדול עלינו כל זה. יום ועוד יום ועוד יום. אי אפשר לראות עכשיו ומכאן איך בקרוב יהיה בסדר.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

נגיד שאנחנו אנשים קשים בארץ רחוקה וקרה, נעלי העבודה הכבדות שלנו מתחככות ברצפת העץ של הצריף שלנו, גופנו הקשוח בבגדי עבודה ואנחנו אוכלים בידיים פרוסות עבות של מזון גס, וצרות עדינות לא יכולות לגעת בנו כי אנחנו פשוט קהים מדי.
נגיד שלא...


אמא טובה באמת היתה פחות מרחמת על עצמה ויותר מתאימה את עצמה למצב וממשיכה לדאוג לרווחת בנותיה בכל מחיר.
אבל את גם צריכה להישאר בתור המצפן שלהן. לזכור איך היה קודם, מה רצית שיקרה ולמה יש לשאוף.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אין לי מילים.
רק דמעות משלי להוסיף לשלך, וחיבוקים גדולים מרחוק.

[לילה_טוב*]

_אין לי מילים.
רק דמעות משלי להוסיף לשלך, וחיבוקים גדולים מרחוק._

[רסיסים_של_אור*]

_אין לי מילים.
רק דמעות משלי להוסיף לשלך, וחיבוקים גדולים מרחוק_

[אמא_אדמה*]

[עולם_ומלואו*]

אני קוראת אותך ומתרגשת כל פעם. חיבוק גדול. אני איתך.

[דב_צ'י*]

קראתי עד הקיפוד ארמדיל והיה כיף נורא (כי הבטחתי לעצמי שאקרא רק עד החצי)
את בטוחה שאת לא אשתי? ממש מרחת לי חיוך על הפנים (וגם איזה דמעה)
ואם אתם בצוֹרפָת אז תבואו לבקר
והצצתי קצת קדימה והכל נהיה קצת יותר קשה אז אנסה להמשיך על קצות האצבעות, ותודה

[דב_צ'י*]

טוב, ועכשיו קראתי עדהסופ, וכל הכבוד על כושר ההתבוננות, ואני אספר לך משהו על צילום.
קודמכל - הצילומים היותר מעניינים הם חתוכים, אי אפשר צילומינטימי שרואים את הקדקד ואת הצוואר ואת הכל, כי אז הבנאדם יוצא כזהקטן (השתלט עלי איזה דודאבידניזם, סליחה)
וחוצמזה - כל סיטיאציה היא מעניינת וכל בנאדם, אבל רק כשאת מעוניינת, אחרת יוצא בנאלי
ולמה אני אומייר? כי הבנות שלך הן באמת משומיוחד, והרבה כי את צלמת משומשו

ויש לי הרבה מילות נחמה, ולא יודע אם הגדולה בבצפר בגללה, בגללכם אן בגללמשהואחר, אבל אם היא שם, אז תני לה להיות שם
והנה ציטוט מ CSNY (אני לא אהבתי Genesis אפפ'ם)
If you can't be with the one you love
love the one you're with
ושוב - אבל מהר כי למעלה יש ילד שמאד רוצה לישון כבר עם חלבי
love the one you're with

וחיבוק גדול - כי באמת נגעת לי בלב

(אמרו את זה קודם לפני,
... לאמשנה)

[שיחות*]

יש את המרחב הזה, שאני רוצה לתאר אותו קצרות כדי שיובן איפה זה התרחש:
זה בתוך שמורת העין, ברגעים הדקים הסגורים עדיין בתוך השינה ונסדקים אל אור הבוקר הראשון. שם בדק הזה שאי אפשר לתפוס ביד או בשם, מרחב זהוב ואינסופי ושם קורים דברים. ושם, בכל אופן, ראיתי אותה.
בוקר שושן פורים, וראיתי את האשה השלמה. היא הסתובבה לאט על ציר שמלותיה ופניה נראו שוב, ושוב, ושוב, שלוש פעמים. ושתי זרש ואסתר.
זה היה אמיתי לגמרי ולא היה מה לשאול כי זה היה שלם. רק להתבונן ולהכיר תודה על המראה. הנה פניה של זו, ושוב פניה של זו, ושוב פניה של זו. פנים שונים מעט, ותמיד אותו סנטר. אם זקור מאד, אם שתי שערות שחורות קצרות ועיקשות בצדו השמאלי, ואם מושפל מעט. אותו הסנטר, והן מחייכות והיא אומרת אחת אנו. שלמה. ואני חושבת תודה אחותי, תודה אחיותי. רגע, חכו. אני כמעט מבינה הכל. ודי. והמרחב מואר מדי ורק חלון הבוקר והעפעף מוותר.
ומיד נזכרת איך לפני זמן רב כיניתי את ושתי כאן בכתיבה "אחותי", והוא שאל אותי בסלידה איך את קוראת לושתי אחותך.
כרגיל הוא מרגיש אותי חושבת חזק ומתעורר מזה. אלוהים ישמור זה יותר קשה מלא לנשום ליד תינוק יונק, לא לחשוב חזק ליד הישן הזה. אז כבר שאלתי אותו: מה זה בכלל שושן פורים? והוא עונה ישן, לא יודע בדיוק. אולי זה שם הקהילה היהודית שם. וזה היה באמת בכלל, אחשוורוש וכל זה? היה מלך שקראו לו כשרש, הוא אומר. היתה לו ממלכה ענקית. מעבר לזה...הוא מתחיל להתעורר לגמרי, זו היסטוריה פרטית. היסטוריה סודית. זכרונות פרטיים לגמרי, הוא אומר. זה לא כתוב בשום מקום אחר.
אני צופנת את המראה כסוד מתוק ממנו. זה לא עניינו. והיא מלווה אותי כל היום. חג פורים. חג שמח.
כל היום אני בתחושה שנגלה לי משהו. שבטח יש על זה ספרים, פסלים, שירים, אגדות. מיתוס האשה השלמה. שלוש הנשים האלה באחת.
חושבת לכתוב את זה ולא מוצאת זמן, ופוחדת כל הזמן שזה יאבד לי מהזיכרון וגם פוחדת לשים את עצמי ללעג, שאכתוב ויאמרו נו באמת ברור שזה ידוע שהאשה השלמה היא ושתי וזרש ואסתר. זה ידוע. איפה חיית עד היום. אבל אני חייבת לכתוב את זה בכל זאת. כמה יפה זה היה.

[שיחות*]

נוסעים באוטו ומפזמים את "שתלתם ניגונים לי אמי ואבי". כשהשיר דועך אני אומרת לו איזה מילה, פוארות! מאיפה צצה המילה הזאת. והוא שואל "פוארות?" ואגב שאלה מתקן ומוסיף דגש בפ'. אה, פוארות? חשבתי פוארות. והקטנה מאחור דורשת להבין "מה זה פוארות?!"
ענפים, אנחנו עונים לה. אז למה אתם שואלים מה זה? היא חוקרת. כי אנחנו לא מבינים מאיפה באה המילה הזאת.
פוארות זה בא כי הענפים עושים את העץ מפואר, היא עונה.

[שיחות*]

נולד לנו חבר חדש וקוראים לו נור.
הקטנה שעסוקה מאד בלסדר את העולם לפי בנים ובנות שואלת אם נור זה הזכר של נורית.
ופתאם אני מבינה שהפרח המדהים, הבלתי אפשרי, שראינו בשבת בשדה, המשמעות של השם שלו היא אש קטנה.

[שיחות*]

טוב, את הקטע הבא יכולתי לא לכתוב ולהמשיך הלאה כאילו זה לא קרה. אבל האמת, היא שבוקר אחד השבוע התלבשנו הקטנה ואני והכנו תיק עם אגסים ומים ויצאנו ואני הובלתי אותנו לבקר בגן של הישוב. לא במקרה, ממש מכוונה ברורה וכל הבוקר שמרתי את זה בסוד שאף אחד לא יידע ולא יגיד לי שום דבר שאני לא רוצה לשמוע. נעצרנו ליד הדלת ואמרתי לה בעליזות של אמהות חורקות שיניים "אולי ניכנס ונראה איך פה בפנים? זה הגן. יש פה ילדים."
לא רוצה היא אומרת וממשיכה אל הדשא ששם ליד. אני הולכת לאט, השביל עובר לאורך הגדר של הגן והילדים בחוץ. המראה הראשון כאילו להכעיס הוא של ילד וילדה שגוררים ילד אחר על החול ומנסים לדחוס אותו לתוך חבית שוכבת שפתוחה משני צידיה. הגננת הולכת לא רחוק משם ומבחינה בנו די מהר וניגשת לגדר ואחריה כמה ילדים שנצמדים לגדר בסקרנות.
גננות, זה קטע, בחיי, אני לא יודעתץאיך לכתוב את זה. הן מסוגלות, ואני כותבת ברבות כי זה קורה אצל רבות, להריץ עליך שאלון של רבע שעה בלי לספק ולו בדל אינפורמציה על עצמן ולו לצורך איזון השיחה או סתם נימוס. איך קוראים לך? את חדשה פה? איפה אתם עובדים? למה עברתם לפה? איפה היא?
אוקיי. כאן זה עליית שלב. "איפה היא" זו שאלה ששואלים על הילד בנוכחותו, ומתכוונים לאיזה פעוטון או גן או בית ספר הוא הולך. התשובה בד"כ לא נקלטת, והגננת מסתכלת לתוך עיני הילד (או בכיוון) ושואלת "בת כמה היא?" "איך קוראים לה?"
פעם הייתי חדורת מוטיבציה והייתי עונה בקלילות "תשאלי אותה" אבל אין, אין לי כוח. אני פשוט מחליטה לאמץ את קהיון המבע שלה ומפסיקה לענות ומסתכלת קצת על הילדים שלצדה. היא מיד עוקבת אחרי המבט שלי ובחושים עירניים עוברת להופעה. ילד אחד שלופת את הגדר בשפתיים ובנזלת ונשען עליה כך לאורך השיחה זוכה פתאם לגערה "אל תכניס את הגדר לפה!" היא מתבוננת בי בזהירות וממשיכה "זה יכול להכניס לך חיידקים וגם לעשות לך פצעים!" ומושכת אותו מכתפו. לא רחוק משם ילד קוטף עלים מהצמח המטפס על הגדר ומכניס לקופסא והיא מרימה אליו שאגה "אנחנו לא מסכימים שתקלקל לנו פה את הצמחים! להפסיק!" הוא מתרחק משם בלי להסתכל אליה. ואז היא סוף סוף מבחינה בילד ההולך ונדחס לתוך החבית השוכבת וצועקת עליו "אם זה לא נעים לך אז תגיד להם שזה לא נעים לך! למה אתה לא אומר להם?! לאף אחד אסור לגעת בגוף שלנו בלי רשות!" ומחזירה אלי מבט ואמרת לי כאילו בלחש, בהמתקת סוד, כאילו אנחנו שותפות לאיזה משהו, "זה מאד חשוב להסביר את זה לילדים, אנחנו מאד מקפידים על זה כאן"
ואז היא חוזרת לנקודה המעורפלת "אז איפה היא?" אני עונה מה שעונה ושואלת אותה "יש אפשרות להשתלב בגן באופן חלקי?"
זהו זה. כאן כבר רואים קפיצים יוצאים מתוך השיער שלה וגירוד הולך ונבוך מאחורי האוזן.
מה? היא שואלת. מה זאת אומרת? פה זה של משרד החינוך, אין חלקי.
ואפשר אם רוצים להוציא את הילד בשתים עשרה?
פעם אחת ? היא שואלת
לא, כל יום.
הפנים שלה משתנים והבעה חצי אלימה חצי של שוטה כפר כזה משתלטת לה על הפרצוף. אולי יותר מנומס לכתוב שהסתייגות משתלטת לה על הפרצוף אבל זה יותר אלים ושוטה הכפר. לא..לא..פה זה לא ככה. פה זה חוק חינוך חובה. של משרד החינוך...היא עונה בקול שמתחיל להיות רפה ולא מעוניין.
חוק חינוך חובה? בגיל הזה?
כן, היא עונה לי, זה טרום חובה פה אז זה חוק חינוך חובה.
יאללה בסדר. נו. די. שמישהו יקח אותי מהשיחה הזאת והעמידה הזאת מול הגדר.
אה, הילדה שלי. היא באה ולוקחת אותי.
בצהריים אני מספרת לו אתה יודע הלכתי לבדוק את הגן היום.
הוא נעצר. נו?
כלום. סתם. זוועה.
בחיי שאת אשה משוגעת, הוא אומר לי.

[ענת_גיגר*]

@}

את כותבת נפלא. נגעת בי ממש.

[נונה_בי*]

@}תענוג לקרוא אותך @}
בוקר טוב

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כן, היא עונה לי, זה טרום חובה פה אז זה חוק חינוך חובה
(אם זה לא היה עצוב, כמובן).

תענוג לקרוא אותך

באמת ברור שזה ידוע שהאשה השלמה היא ושתי וזרש ואסתר

[אורית_אוקו_ערוסי*]

_כלום. סתם. זוועה.
בחיי שאת אשה משוגעת, הוא אומר לי_
חיבוקים גדולים.
אתם מקסימים.

[עינת_טל*]

תודה רבה שהחזרת אותי לפורפורציות,בהשוואות שלי עם מה שקורה כאן בקטלוניה,אני נוטה להסחף לפעמים .באמת תודה,קצת עשיתי אידאליזציה למה שקורה בארץ.

[בלה_שנדמה_לה*]

פוארות זה בא כי הענפים עושים את העץ מפואר, היא עונה.
נהדרת, הקטנה!
ופתאם אני מבינה שהפרח המדהים, הבלתי אפשרי, שראינו בשבת בשדה, המשמעות של השם שלו היא אש קטנה.
ותודה על ההבנה שנתת לי גם

הן מסוגלות, ואני כותבת ברבות כי זה קורה אצל רבות, להריץ עליך שאלון של רבע שעה בלי לספק ולו בדל אינפורמציה על עצמן
מסכימה, אני גם מכירה כמה כאלה.