אמהות שואלות אמהות

שליחה על ידי טלי_ב* » 04 מאי 2018, 17:30

הפואנטה שלי היא שזה נכון גם לרחם.
לי זה נראה מאוד לא סביר, אבל זו רק דעתי (-:

לגבי ענייני הכתיבה - את יודעת שאני אוהבת לקרוא אותך וגם אילו הייתה לי בעיה עם איך שאת כותבת, כנראה לא הייתי מבקשת ממך לפתור לי אותה (-:
אבל רק מבחינת ה- מה נכתב ובלי לדבר על האיך, אני נשארתי עם רושם לא ברור לגבי עד כמה את חושבת שהנטיה של תינוקות רבים לחפש מגע כלשהו בהרדמות היא כי ככה הרגילו אותם או כי ככה הם. או מזווית אחרת - עד כמה זה נפוץ מה שתיארת, שתינוקות ממש מהתחלה מגיבים בנחת להרדמה עצמאית, אם רק ההורים לא מגדילים אותם אחרת.
למשל כשכתבת שזה לא נראה לך מקרי שזה הלך אצלך די בקלות עם שלושת הילדים - לי זה נשמע שאת חושבת שככה זה אצל חלק גדול מהתינוקות ושבעצם זה כן פיתרון שמתאים לכל התינוקות, מלבד כמה חריגים. ברמה העובדתית, אני ממש חולקת על זה.

מהניסיון שלי עם הראשון זה לא הלך. היה קשה מאוד להוריד אותו מהידים או מהמנשא. הוא גם ינק המון יניקה לא מאוד יעילה. שעות. אז עם 2 התינוקות הבאים בכלל לא ניסיתי... אני הנחתי שהן ירדמו רק במנשא או קרוב אלי, כמו הבכור. השניה באמת היתה זקוקה למגע צמוד וליניקה יותר מכל ילדי, והיה קשה לה להתרחק (עד היום היא מבקשת לישון עם אחותה הקטנה, ולשבת עלינו, ועיסויים). השלישית שלי יתכן שהיתה מסתדרת עם מיטה נפרדת והרדמות עצמאית בדומה לילדים של ציל, אבל בכלל לא ניסיתי. היה יותר קל לזרוק אות במנשא ולתפעל הכל ככה.

אני עדיין חושבת שזה סוג של מזל. כלומר, שלא קיבלת תינוק מסוג קיצון, כזה שסובל נורא ממשהו והדבר היחיד שמקל עליו זה מגע, הנקה, נענוע וגם אז הוא בקושי ישן.

תינוק כזה לא היה מונח בעריסה גם בפעם האלף. אני חושבת על עלמה שלי עם הריפלוקס הסמוי, כל פעם שהיא הייתה מאוזנת פשוט נורא נורא כאב לה, לא הייתה אופציה פשוט להניח לה ולתת לה לישון.

מתייעצת עם האמהות הטובות כאן. כתבתי כאן לפני כמה שבועות. חוזרת הפעם בשאלה יותר ספציפית.

הגנים בשכונה שלי לא משהו.
כבר תקופה שאני מחפשת גנים לילדים שלי (או גנים בכלל).
אני אמא עצבנית, שצורחת לעיתים קרובות, מאיימת, כבר הרבה זמן. לא הייתי ככה, הפכתי לכזו כי נגמר לי הכח. האנרגיות, הרצון והאמונה.
אני חייבת שילכו למסגרת ואצליח לחזור לעצמי ולקבל כוחות. לכמה חודשים עד לספטמבר. ייכנסו לגן עירייה אז.

כרגע אני חייבת מסגרת שפויה וחמה עבורם. והאופציות שמצאתי מקשות עליי לשלוח אותם לשם. חמה כי הם עדינים וטובי לב ורגישים וחברותיים, ואני רוצה גן טוב עם גירויים וחום אבל שלא ינחתו בג'ונגל מיד. משהו אינטימי יחסית.

אני מחפשת המון המון זמן, המון, וכל אופציה יותר גרועה מחברתה.

לגביהם, הם בשלים לגנים. מבקשים ורוצים. אין ספק שברגע שייכנסו יהיה שפוי לכולנו.

האופציות שיש לי כרגע הן כאלה ואשמח לשמוע מנסיונכן מה עדיף:

גן אחד שיש בו מעט ילדים והרבה מטפלות. גננת מעצבנת. היא בסדר עם הילדים בגדול, אבל במעט שדיברתי איתה הרגיש לי מחנכת מדי את כולם, את הילדים את הצוות ואת ההורים, בכל הגנים יש אווירה של סמכותיות מצד הגננת אבל זאתי לקחה את זה רחוק. המטפלות גם ככה ככה. הילדים היו שם כשביקרתי ונהנו מאוד, האווירה אינטימית ולא עמוסה, ולא בטוחה שבגנים אחרים הצוות טוב יותר. מצד שני, שמעתי הרבה דברים רעים על הגן וגם במעט שהיתה לי אינטראקציה איתן לא הרגשתי טוב.

גן נוסף, 25 ילדים על גננת מטפלת ועוד מטפלת חדשה. הייתי שם כמה דקות, חגגו יום הולדת, יום הזיכרון נראה יותר שמח מזה. לא נראה נחמד. אבל הייתי שם באמת דקותיים.

הגננת הטילה וטו על הסתגלות הדרגתית, אמרה שיהיה לה קשה (???). לא הייתי מספיק זמן כדי להתרשם, הגעתי בזמן לא מתאים כשהילדים יצאו לחצר ושלי בינתיים בכו כי רצו גם.. אז עפתי. ביררתי לגבי הנהלים שלהם - נהוג להשאיר ילד אחרי יום אחד בגן. הגינה מטונפת, הגן קרוב אליי יחסית, היתרון- יש בו ילדים שכנראה סיכוי טוב שיעברו לגן עירייה עם לפחות אחד מהילדים שלי. וגם- רוב הילדים בקבוצה בגיל של הילדים שלי כלומר גדולים, עצמאיים, לא יודעת עדיין אם זה טוב או לא בתור מסגרת חדשה שיפלו ישר לקבוצה של 25 בוגרים כאלה חיות ג'ונגל. דבר נוסף, חצי מהשנה רק גננת ומטפלת אחת טיפלו ב25 ילדים. נראה לי לא מקצועי ולא אישי ומזעזע. גם שם המנהלת, והגננת נוקשות לגבי הכללים, אבל כן יש עליהן ביקורות חמות מפה ועד הודעה חדשה. ממש. ביקורות לא עושות לי את זה אבל אומרים שבחים רבים על הגננת שהי אמנוסה ועובדה שהגן מלא למרות כל הבעיות בניגוד למקומות אחרים.

פעוטון בן 10 ילדים שמנוהל מדירה.

שישה ילדים קטנים משמעותית משלי וארבעה בערך סביב הגיל. אבל הארבעה די מפותחים/ות מדברים משתוללים, סבבה מבחינה חברתית. הצוות נראה סביר, רגיש. לא חם במיוחד, אבל בהחלט רגיש. בטיחותית - מלחיץ אותי, הן יוצאות כל יום מהדירה שם נמצא הפעוטון עד לגינה במרחק 300 מטר דרך כבישים עם 10 ילדים... חלקם בעגלות... וגם בגינה (שם פגשתי את הגננת) - אחת שומרת על הילדים והשנייה מחליפה חיתולים, מחלקת פירות, השגחה מאוד מינימלית על המתקנים, וזו גינה ציבורית, לא גן סגור- ומלחיץ אותי כי הילדים שלי שובבים. גם בדירה כשהייתי שם, אז בזמן שהקטנים ישנו הגדולים התבקשו להתרכז במטבח בשקט. והמשחקים וכאלה היו של פעוטות בלי אטרציה מיוחדת לגודלים, אם כי יש מרחב, וזו אווירה של בית. היתרון- קטן, אינטימי, בעלת הגן נראית לי אישה אמיתית וכנה, כשהייתי שם מטפלת אחת היתה בחדר חשוך עם שתי ילדות וטפחה להן על הגב ומטפלת אחרת עם ילדה אחרת בספה טפחה לה על הגב. הרגשה של בית, ויחס אישי. הילדים שלי לא צריכים את זה במילא, הם ל אישנו שם, רק בשביל החוויה של גן אניצריכה שילכו לשם ולהתרחק ממני. אבל אני מסיקה מזה שיש רגישות. גם בגינה ראיתי שהן הביאו לילדה אחת את החיתולי שלה עם המוצצי והגננת נתנה לה אותו בזמן שהחליפה לה חיתול, כלומר שתהיה רגועה. הרגשה של רגישות גבוהה.
הצוות על פניו לא נראה לי מגעיל/נוזף וגם יש לי אפשרות לבחון אותם עוד קצת אם אגיע לגינה הזו כמה ימים.. לא הצלחתי מספיק כי אין לי כח

החסרון כאמור- בטיחותית, וגם הילדים קטנטנים נורא שם, אם כי אולי בגלל שאני רוצה רישום לחלק מהיום אולי אפשר שאביא אותם לגינה ומשם ילכו קצת לשם לשחק חוג אוכל ואז אחזור לקחת אתם.. ל א יודעת... כרגע זה המקום שמסתובב לי בראש אבל גם הוא ראיתי אותו דקותיים...

גן שמנוהל על ידי שני קיבוצניקים. באווירה חופשית. רב גילאי. המלצות מטורפות. הגן מלא ומפוצץ. 25 ילדים על 4 אנשי צוות. הייתי שם 10 דקות, ילדה שנפלה וקיבלה מכה- הגננת רצה לקנות לה "שלוקים" וחילקה לכולם וכל זה על מנת שתשים קרח בפה. לא היה אכפת לה שבאתי, הילדה היתה חשובה יותר. הגן - המבנה שלו הכי קטן שראיתי בעולם. 3 חדרים בגודל שירותים, וחצר ענקית. אפילו שולחן אוכל קטן נכנס שם ומסביב לו ילדים וזהו. נראה לי ש עיקר הריכוז בחצר. כשבאתי היה חוג חימר, מקסים, בשונה משאר הגנים עם החוגים המטופשים והלא אינטראקטיביים שלהם. החצר- ענקית ולא בטיחותית, יש שם בלטות בולטות החוצה, הילדה שבכתה נפלה ופתחה את הסנטר. ועו דחיסרון - רחוק לי . והחיסרון הכי גדול, שבעלת הגן מקסימה מקסימה ובעלה גם כן אבל הי אאמרה לי מראש שהם לא יכולים לקבל עוד ילדים שקשה להם באמת לתת יחס נורמלי, למרות ששוב, הם 4 על 25 שזה היחס המספרי הכי גדול שמצאתי באזור. היא שקלה ממש את הבקשה שלי גם לכמה ימים ואמרה שהם החליטו שלא. אני מאמינה שאם אלחץ אפילו ל3 ימים בשבוע חלקי הם יסכימו. השאלה כמה טוב יהיה לילדים לבוא יום כן יום לא, כמה זה יפגע להם בהסתגלות. וגם כמה טוב לשלוח ילדים למקום שמרגישים רווייה, מבחינת הצוות, אני די בטוחה שהן הכי רגישות/שמחות שפגשתי עד עכשיו, ראיתי חיבוקים ונשיקות וחיוכים, ויחס בגובה העיניים, ואח דמהצוות הוא גבר בעלה של הגננת, וזה נחמד הגיוון הזה.

גן בן 26 ילדים, עם מצלמה און ליין להורים. גננת בעלת נסיון, מאוד יודעת לרתק את הילדים, גמישה, הצוות ככה ככה. בסדר גמור, לא מגעיל אבל אין שם אף אחת חמימה ורגישה. החצר מהממת, הילדים שלי נהנו שם לא רצו לעזוב, בטיחותית, גם שם יש בעיה, י ש מתקנים גבוהים וגם שם השגחה לא נאותה, ראיתי שפתחו שם סנטר (מה יהיה) וילדים קופצים אחד על השני בארגז החול ואף אחד לא מתערב. גם שם היא אומרת שאין לה מקום אבל להיות איתה בקשר אולי לקראת הקיץ יעזבו ילדים בגלל מעברי דירה. כרגע אין מקום. היתרון- מצלמה, קרוב לבית, הילדים שם מהממים, רובם בגילאים של הילדים שלי, את חלקם אני מכירה (לא הילדים, אבל אני), חסרונות- יותר מדי חוגים וכאלה לטעמי והילדים שלי יסבלו לשבת הרבה... ותחושה גם של המוניות, יחס טוב אבל לא אישי, כלומר לא צורחים על ילדים ולא מתעלמים וכן מתייחסים לבכי וכאלה אבל נדיר לראות חיבוק.

או להמשיך לחפש יותר רחוק מהבית, מה שיקשה עליי את החיים ויש סיכוי שלא אצליח לעמוד בזה, בטח לחצי יום שאני רוצה לרשום.
לא מצאתי גן אחד שאני יכולה לשלוח בלב שלם. סהכ לחצי יום עד ספטמבר. ודווקא בגלל זה אני חייבת גן נעים שלא ייחרט כטראומה לפני הגן עירייה, ובטח כהתנסות ראשונה. היחס הרגיש הכי חשוב לי.
מה שרציתי - יחס חם, רגיש, מקום בטיחותי ובלי מיליון ילדים.
את זה לא מצאתי.
מה דעתכן על האופציות הקיימות?

4 לא. אמרו לך שאין מקום והם צודקים.
1,2 לא.
3 נשמע כמו אופציה. הילדים שלך נשמעים גדולים, אולי תשאלי אותם אם הם מעדיפים את 3 או 5?

ואולי בכלל את צריכה רק בייביסיטר שתקח את הילדים שלך לשלוש-ארבע שעות לגני שעשועים באיזור שלך כל יום ואת לאט לאט תתאווררי? במקום גן שאת לא סומכת על הצוות בו? ושתקח לגני שעשועים שאליהם מגיעים הילדים מהפעוטון למשל, שישחקו ביחד עם הילדים הגדולים ששם...
אני מבינה שאין בתמונה אבא/סבא/סבתא/דודים/דודות שיכולים לעזור באיזושהי צורה?

יש עוד דרכים לאמא להיטען גם בלי שהיא חייבת לאפסן את הילדים במקום נורא שבו יפגעו בהם פיזית ורגשית, ולא ישמרו על בטיחותם הפיזית המינימלית...

איפה את גרה? האופציות שאת מתארת גרועות בעיני כולן. ילדיי הולכים למסגרות מגיל חצי שנה ושנה וראיתי הרבה מקומות. מעולם לא נתקלתי במשהו אפילו קרוב למה שאת מתארת. בני כמה הילדים? אני יכולה לחשוב על 2 המלצות:

גן קיבוצי-בקיבוצים רבים ההרשמה פתוחה גם לילדים מחוץ לקיבוץ. מנסיון של שנים אלו גנים טובים מאד
גן עירייה-מאד מאד תלוי בצוות. יש גרועים ויש מצויינים. מבחינה בטיחותית הם מחוייבים לנהלים מסויימים. אני גרה בתל אביב ובני בן ה5 בגן עירייה טוב. יש טובים יותר, צריך לבדוק.

ועוד מחשבה-גנים אנתרופוסופיים או ברוח האנתרופוסופיה עשויים להיות קרובים יותר למה שאת מחפשת (מנסיון של חברות).

גם אני חושבת שלכמה חודשים, עדיף ביבי סיר נחמדה, אולי חיילת משוחררת, שתקל את הילדים לכמה שעות למגרש המשחקים או לג'ימבורי.
לשלוח למסגרת למספר חודשים לא נשמע יעיל, ודי מטלטל רגשית, עד שיתרגלו, כבר תסתיים השנה .

רעיון נוסף: מה דעתך על להתחלק עם אמא אחרת בטיפול בילדים של שתיכן?
אם את מוצאת משפחה מתאימה זה יכול לתת לך חצי שבוע פנוי (ימים שלמים או חצאי ימים, לפי מה שמתאמים). מניסיון שלי, תלוי בגיל ובילדים כמובן, ילדים אורחים יכולים מאוד להקל על האמא.
בני כמה הילדים שלך?

רעיון נוסף: האם יש שכנה שיכולה (תמורת תשלום או עזרה מצידך בתמורה) לשחרר אותך לכמה שעות?

אני צריכה גן. רק גן. לא בייביסיטר.
הםצריכים להיות בחברת ילדים כמה שעות טובות ביום, לא חצי שעה בפארק.
הם צריכים להכיר גן במסגרת מרוככת לפני כניסה לגן עירייה שם יש אפס יכולת וסבלנות להתעסק עם ילד שלא רגיל לשבת בפעילות או באוכל וכאלה.
הם צריכים להיות במסגרת שיש בה גם ילדים ותר חלשים מהם ואל הג'ונגל של הגן עירייה שיכניס אותם לשוק כמסגרת ראשונה.
לא בטוחה שיהיו קשיי קליטה דרמטיים, הם מאוד משתוקקים לגן ולחברת ילדים. ואני אעשה את זה הדרגתי (אם יאפשרו לי כי כרגע לא להאמין כמה נוקשות יש בעניין בגנים).

אני גם חושבת על רעיון נוסף... שהשעות הקשות אצלנו זה אחרי הצהריים. כי הם קמים בבוקר מוקדם ובאחת עשרה כבר במיטה ישנים טוב עד שתים, אבל אז משתים ועד שמונה תשע עירניים ולי אין כוחות.
חשבתי אולי לרשום לגן משלוש עד חמש, אבל אלה שעות שהורים באים כל הזמן לקחת ילדים לא יודעת כמה נחמדה האווירה הזו. וגם כמה יאפשרו לי, הגנים פה מתנהלים כאילו הם מדינה ולא גן לגיל הרך. חוקים וחוקים וגובים ים כסף.

אני בחוסר אונים משווע. זו תקופה ארוכה. ממש ארוכה של חיפושים.

אני צריכה מקום קבוע לשלוח אותם אליו, בלי לדאוג לאוכל בלי לדאוג לפנצר, בלי לדאוג שהבייביסיטרית לא מספיק עירנית ויברחו לה לכביש. בחוץ בגינות הכי פחות בטיחותי מבכל גן שראיתי. וביביסיטר תיקח ממני לשעתיים מה שבגן יקחו לחמש שעות.

גן ורק גן, והגנים פה תת רמה.
זה נכון שאנתרופוסופי זה מה שנאי מחפשת אבל היחידים הבאמת כאלה נמצאים בעיר ליד ול אבטוח שיש שם מקום והם רחוקים לי במילא.
גנים קיבוציים- אין פה ונכון גם זה הכיוון, אבל אני גרה במרכז הארץ רחוק מאוד מזה.

אני מניחה שעצם הכתיבה עוזרת לך להתמקד, אני בטוחה שאת יודעת מה הפתרון המתאים בשבילכם, את תצליחי למצוא את הסביבה/מסגרת מתאימה.

חברה שלי פעם רשמה את הבן שלה רק לצהרון, זה היה פתרון נחמד. אולי זה מה שיעזור? בדיוק בשעות הקשות.

עד כמה את חושבת שהנטיה של תינוקות רבים לחפש מגע כלשהו בהרדמות היא כי ככה הרגילו אותם או כי ככה הם. או מזווית אחרת - עד כמה זה נפוץ מה שתיארת, שתינוקות ממש מהתחלה מגיבים בנחת להרדמה עצמאית, אם רק ההורים לא מגדילים אותם אחרת
אין לי מושג!
אני כותבת כאן כי לי עצמי היה ניסיון כזה, ולאחותי היה ניסיון דומה, ואני מכירה עוד כמה נשים כאלה. אז אני פשוט מניחה ש... יש עוד כאלה.
אני בטוחה שתינוקות ישמחו למגע בהירדמות. אני בטוחה שכל התינוקות ישמחו להינשא כל היום וגם להיות על גוף בהרדמה. אבל אני גם בטוחה שיש תינוקות שלצד הנעימות הזו, עוד דברים נעימים להם. ולאף אחד אין מושג כמה הם ומה הם עוד אוהבים.
ויש תינוקות אחרים שאולי יש להם העדפה ברורה אבל לא ברמה כזו שהם יבקשו אותה. ויש תינוקות סתגלנים ונוחים.
יש כל מיני ואין לי מושג מה המספרים שלהם. באתר הזה נוטים לחשוב שהם מעטים, חריגים, ואולי אפילו סובלים מעצם הניסיונות האלה.
אני חושבת אחרת ולכן אני כותבת כאן. המספרים והשכיחות לא ממש משנים לי.

חלק עצום מהדברים שעשיתי ועודני עושה עם ילדיי הם נגד הזרם שבו אני שוחה. לפעמים זה זרם מאוד לא באופני שאני שוחה נגדו (כמו כשגידלתי בלי חיתולים, למשל) ולפעמים זה הזרם של באופן. אם היה אכפת לי כמה אנשים חווים דבר דומה או לכמה ילדים יש נטיות דומות לילדיי הייתי מבזבזת המון זמן על מחשבות לא מועילות.

ברמה התיאורטית - יש ילדים כאלה ויש להם אימהות (ואבות...) שיכולות לחיות באיכות חיים הרבה יותר גבוהה מזו שהן מייצרות לעצמן ולא לסיים את השנים הראשונות האלה מרוטות או מתוסכלות. אליהן אני כותבת.

ומעבר לכך, אני אוהבת להאמין שמה שקל ונעים הוא מה שרווח וטבעי. בכלל לא אכפת לי אם זה נכון. זה משרת אותי היטב כי זה מחזק את העמידה שלי על מה שנכון בעיניי ומקשה על אחרים להסיט אותי ממסלולי עם מחשבות מבלבלות שלא רלבנטיות לי. בשורה התחתונה החיים שלי דבש ויש לגישה הבסיסית הזו חלק מאוד חשוב בזה, לדעתי. או כמו שאומר עלי האיש כאן בבית - זו עמדתי ואני תומכת בה

שליחה על ידי טלי_ב* » 08 מאי 2018, 15:48

אין לי מושג!
סבבה, תודה על ההבהרה (-:

ורק להבהיר, אני ממש בעד שמי שחושבת שזה מאוד יעזור לה, שתנסה. בקונסטלציה שאת מתארת (כלומר בשילוב עם הורות שכן יש בה הרבה מגע מחוץ לשינה, ובהנחה שיש מספיק שעות ערות שבהן יש מגע, ואם התינוק מגיב בנחת) גם אני מתוך עמדתי השונה לא חושבת שצפוי פה נזק של ממש. רק לא הייתי מגיבה בהפתעה גדולה אם זה לא ילך (-:

שיכולות לחיות באיכות חיים הרבה יותר גבוהה מזו שהן מייצרות לעצמן ולא לסיים את השנים הראשונות האלה מרוטות או מתוסכלות.
אני חושבת שזה באמת תלוי בעוד המון משתנים. אני למשל ממש נהנית, ורחוקה מאוד מלהיות מרוטה או מתוסכלת. גם עם הגדול, שהיה תינוק, אהמ, קולני יותר, הייתי עייפה אבל בהחלט לא מרוטה.

אני למשל ממש נהנית, ורחוקה מאוד מלהיות מרוטה או מתוסכלת
נפלא לשמוע! אז את כנראה לא הקהל הטבעי של הדברים האלה כי את לא צריכה אותם.
עוד חברה כתבה לי במייל דברים דומים ונחשי מה משותף לשתיכן? היעדר תחושה של ביג דיל ממחסור בשעות שינה

שליחה על ידי טלי_ב* » 08 מאי 2018, 16:24

היעדר תחושה של ביג דיל ממחסור בשעות שינה
כן.
על זה יש לי לא מעט לכתוב אבל... זה יצטרך לחכות (-:

שליחה על ידי אני* » 08 מאי 2018, 17:03

אני בטוחה שתינוקות ישמחו למגע בהירדמות. אני בטוחה שכל התינוקות ישמחו להינשא כל היום וגם להיות על גוף בהרדמה. אבל אני גם בטוחה שיש תינוקות שלצד הנעימות הזו, עוד דברים נעימים להם. ולאף אחד אין מושג כמה הם ומה הם עוד אוהבים.

שני הילדים שלי הורגלו מגיל אפס להירדם במיטה, אפס נידנודים לא בידיים ולא בעגלה.
קצת אחרי הברית וקצת בגרעפסים היו על הידיים- ולא יותר, לא ששכבו בוכים במיטה, אבל כשרק היו נינוחים מיד הנחתי במיטה וכך התרגלו.

במהלך הזמן פעם ב.. כן היו קשיים בהרדמה אבל מעולם לא הרמתי, שכבתי לצידם, ליטפתי, או פשוט נרדמתי לידם בלינה משותפת כשהם מקטרים (לא בוכים ולא צורחים) גם אם לקח שעה שעה וחצי, וזה רק בתקופות מסויימות בערך סביב גיל ארבעה חודשים - חצי שנה.
גם במחלות, שהם הרבה על הידיים אז כמובן כמה שירצו או כמה שאני מסוגלת (שזה יותר חשוב לדעתי) אבל ברגע שנרדמים ונינוחים- הופ למיטה והם ישנים טוב.

נוצר מצב שהם הכי מרגישים טוב במיטה ובעגלה. הידיים זה לחום אהבה ותשומת לב אבל שינה טובה- במשטח מסודר.

אני כן נחרצת יותר מצילצול ובהחלט חושבת ש- להוציא מקרי קצה של ילדים סופר טמפרמנטים או חולים- רוב הילדים בסביבתי פשוט מורגלים מגיל אפס למנשאים, לידיים ולתנועה ואחכ לא יכולים בלי זה.

ואנחנו בחינוך ביתי על כל המתבקש ולינה משותפת אבל אין לומר אנחנו מספיק דביקים גם בלי להיצמד פיזית כל היום.

גם אני אם היו מאכילים אותי כל היום באוכל גורמה הייתי מוחה מיד - אל מול סלט ירקות ערבי קצוץ בשמן זית ולימון. אבל מה, סלט ערבי לא פחות טעים ומזין מקרפציו סלק אדום :0

הגדולה שלי, בת ארבע, נרתעת בצורה קשה וקיצונית מכל מה שקשור לטיפולים גופניים. החל ממריחת כל סוג של משחה ועד בדיקות אצל רופאים.
היום נתקע לה קוץ ברגל שכאב לה והיא התחילה לצלוע. עסקנו כל אחר הצהרים בניסיונות להוציא לה אותו עם פינצטה, כלומר ניסיונות לגרום לה להסכים שנוציא אותו. לא הצלחנו...
מה לא היה שם, חיבוקים, חיזוקים, איומים, הבטחות, טלוויזיה, הסחות דעת, לעזוב את זה ולנסות אחר כך, לתת לה לקבוע את כל התנאים, לתת לה לנסות לבד, לתת לה לעזור לנו וכו' וכו' בסוף הגענו גם לניסיון אחד של להחזיק אותה בכוח:-(
בכל הניסיונות היא פשוט לא נתנה לנו להתקרב, ברחה, העיפה לי את היד כל פעם שהתקרבתי, בכתה, התחננה, מה לא...
היא אמרה שהיא מפחדת שיכאב לה ולא עזר כמה שניסינו לחזק ולהגיד שהיא גיבורה ושגם אם יכאב זה יעבור עוד רגע ושאם נשאיר את הקוץ יכול להיות פצע שיכאב יותר ועוד ועוד. הפחד השתלט לה על ההיגיון (מדובר על ילדה שהכי טוב לה הסברים והיגיון בערך מגיל שנה) וכל ההסברים לא עזרו, גם החיבוקים וההכלה לא. וגם הקריזה שאבא שלה חטף בשלב כלשהו.
סיימנו את היום הזה מותשים (כולנו) ועצובים (אנחנו, ההורים, לה השתפר המצב רוח כחצי שעה אחרי שעזבנו את זה).
אשמח לרעיונות איך להצליח לצלוח אירועים דומים בעתיד בהצלחה גדולה יותר.
בקרוב אנחנו מבקרים אצל רופא השיניים פעם ראשונה. אני חוששת שהיא לא תסכים לפתוח את הפה.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

וואו גוונים את מתארת בדיוק בדיוק את הילדון שלי !
המילה פלסטר מלחיצה אותו... משחה, תרופה, מדחום ! כל דבר כזה הוא מבוהל בטירוף ..אפילו קרם הגנה לקח לנו הרבה זמן להרגיל אותו.
לפני כמה ימים פעם ראשונה קיבל שפשוף בברך - הוא היה בפאניקה מזה בצורה שלא תיאמן, פחד להסתכל על הפצע, צרח בטירוף כשמרחתי יוד (כלומר, אחרי שצרח על הצמר גפן עם השמן לבנדר, ואז בחר ב"משחה חומה" אחרי שהצעתי לו אלטרנטיבה)

ואצל הרופא ממש ראיתי איך הוא בפאניקה איומה, זה ילד ממש ממש ורבאלי ומבין הכל אבל אצל הרופא הוא צרח כמו חיה מבוהלת (סה"כ הסתכל לו לאוזן עם פנס אחרי הרבה דיבורים מרגיעים וכו', אבל זה לא עזר, הילדון היה פשוט לא עצמו...)

מה שעוזר לנו - הרבה הכנות, הסברים (גם בזמנים רגועים) , לעשות הכל בהדרגה (למשל למרוח משחה - להתחיל מפשוט לשים את המשחה באמצע הסלון, אח"כ לבקש שימרח לי, אח"כ לשים לו רק איפשהו וכו')
לקרוא לדברים בשמות לא רפואיים - למשל במקום משחה אני אומרת שמן מיוחד (כי הוא רגיל עוד מאז תקופת החיתולים לשים "שמן טוסיק" - שמן זית)
ואם צריך ולגמרי אין ברירה אז כוח ועדיף לגמור עם זה מוקדם
(אנחנו היינו חייבים טיפות אזניים. אז הכנתי אותו, נתתי לו לשחק עם הפיפטה, שבהתחלה הוא ברח ממנה כמו ממכשיר עינויים, אח"כ הראיתי לו איך שמים לדובי, שמנו גם לאבא... בסוף לא הסכים ושמנו בכח

היה לא נעים , אבל ! זה עזר לו לעבור את המשוכה ובפעמים הבאות התנגד מעט אבל עבר הרבה יותר בקלות, עד למצב שלא היה צריך כח, וכבר יכל להגיד מה יעזור לו - ביקש לינוק תוך כדי, בחר מאיזו אוזן להתחיל, לעשות את זה לפני האוכל או אחרי.
לפני שהוא ממש עבר את ה"פרוצדורה" לא היה מה לדבר איתו בכלל.
כלומר, אחרי שהוא עבר את הנורא מכל (ואי אפשר לצפות מילד בפאניקה מוחלטת שיבחר בעצמו לעשות את זה) וראה שזה אמנם לא נעים בכלל אבל הוא עבר את זה - פתאום הוא חזר למצב שאפשר לדבר איתו ולעבוד יחד איתו, ללא כפייה.

צריכה ללכת לישון אבל אפשר לחשוב ביחד, יש לי עוד מה לפרט... ממש מזדהה עם הבעיה (אגב גם אני כזאת בעצמי...)

אגב אני לא מבינה בקוצים אבל שמעתי על שיטה לשים סלוטייפ ולתלוש (כמו שעושים שעווה) ואז זה יכול להוציא את הקוץ. אולי זה פחות רפואי ופחות יבהיל אותה ? לא יודעת כמה יעיל...

גם לנו היתה סאגה עם הפלסטר בפעם הראשונה ולא תאמיני היום זו אחת האהבות שלה, שמה פלסטר על כל שטות,
שלא לדבר על הפעם הראשונה שירד לה דם, היא פשוט היתה בהיסטריה.
גם קרם הגנה היתה מלחמה קשה ביותר בעונה שעברה (היא לבנבנה מג'ונג'נת אין לה ממש ברירה) והשנה תודה לאל היא מסכימה (אגב תרסיס ורול הרבה יותר קל לה מאשר קרם. משחות זו אחת ההתנגדויות הכי גדולות שלה).

גם אצלנו עוזרות ההכנות והדיבורים, נגיד עם רופאים, תרופות וכד' רק ככה זה עובד.
אבל היום זה לא עזר... הפחד השתלט עליה.... בהתחלה זה עוד היה בסדר והצלחנו להגיע לכמה ניסיונות אבל הקוץ קטן ולא הצלחתי לתפוס אותו וזה קצת צבט אותה ומזה היא נלחצה ופחדה שזה יכאב לה יותר ולא נתנה יותר להתקרב אליה.
אני חוששת ממקרים בעתיד שבאמת יהיה כאב. אי אפשר להבטיח שאף פעם לא יכאב (כמו נגיד בביקור סטנדרטי אצל הרופא שאני די מבטיחה לה שלא יכאב) גם היום לא יכולתי להגיד לה שלא יכאב בכלל, אמרתי ש(אולי) יכאב קצת ומיד יעבור אבל זה כבר הלחיץ אותה כל כך.
רעיון מעניין עם הסלוטייפ, אולי ננסה מחר, למרות שנראה לי שבשלב זה הקוץ כבר עמוק יותר וזה לא יילך, תודה!

ניחוח אדמה אחרי הגשם

גוונים, בהצלחה מחר ! נשמע שהיה יום ממש קשה לכולכם
וזה לא מובן מאליו שבהתחלה היא כן הסכימה להתקרב אליה עם פינצטה !

אגב אם ממש מפחיד אותה הכאב, אולי להציע לה קרח ובכלל להסביר לה בהזדמנויות אחרות על כאב ותפקידו בגוף ? או דרכים להתמודדות עם כאב ?
(למרות שההסברים צריכים להיות מרגיעים ולא מלחיצים... אצלנו פעם בן הזוג ניסה להסביר לו על זיעה ואיכשהו הילדון נלחץ מההסבר על זה שהנקבוביות הם חורים בגוף)

יקרה, אין לי איך לעזור אבל יש לי משהו בנוגע לביקור אצל רופא השיניים.
מאחי המוכשר בטירוף (רופא שיניים וותיק מאוד עם המון ניסיון בעבודה עם ילדים) אני יודעת שבמפגש הראשון בכלל לא חובה לפתוח את הפה.
הוא בונה יחסי אמון מתמשכים עם ילדים הרבה לפני שהוא בודק אותם או מטפל בהם.
בהתחלה באים בכלל כשאחד ההורים באים ורק אומרים שלום לרופא השיניים ואולי מקבלים מברשת ואיזה טיפ לצחצוח. אחרי כמה זמן באים רק כדי לספור את השיניים. אם הילד רוצה הוא יושב בכסא הטיפולים אבל אם לא, אחי ירד על הברכיים וכל השיחה תתנהל איפה שהילד רוצה להיות.
לוקחים ביחד מראה קטנה של רופא שיניים וסופרים ביחד את השיניים ואולי מדברים עליהן קצת.
וככה זה נמשך...
עד שיש טיפול אמיתי או משהו שנכנס לפה של הילד לוקח זמן. לדעתי, ככה זה צריך להיות. כל הריחות שם לא נעימים. הכלים נראים מאיימים ותמיד עולה משם רעש לא נעים. צריך זמן להתרגל לזה ולהבין שמי שנמצא שם הוא לטובתי ונחמד וקשוב וסבלני.

אולי שווה לך לברר מראש מה רופא השיניים שבחרתם עושה עם ילדים ולוודא שזה מתאים לכם.

מציעה לך להשרות את הרגל במים ואחרי כמה זמן זה יוצא לבד או בלחיצה עדינה

מציעה לך להשרות את הרגל במים ואחרי כמה זמן זה יוצא לבד או בלחיצה עדינה
ניסינו כמובן. היא לא הסכימה להתקרב גם למים. פחדה שזה יכאב ולא עזר שום דבר. אחר כך התקלחה כמובן אבל זה לא הספיק.

להסביר לה בהזדמנויות אחרות על כאב ותפקידו בגוף ? או דרכים להתמודדות עם כאב ?
בעבר דיברנו כבר על דרכים להתמודדות וגם אתמול, אבל רעיון טוב לדבר על תפקיד הכאב.

צילצול, התהליך שאחיך עושה עם הילדים נשמע כל כך טוב שקצת קשה לי להאמין שקיים דבר כזה במציאות:-)
מנסה לחשוב איך אני יכולה לברר דבר כזה מראש. אשאל כשאתקשר כמובן אבל להבנתי אדבר עם מזכירה או משהו כזה והשאלה עד כמה יוכלו להגיד לי מראש לגבי ההתנהלות.
צילי אחיך אולי במקרה ממש בטעות נמצא באזור ירושלים? ואם לא הוא, אולי יש לו קולגות שעובדים ממש כמוהו באזור הזה? (עם עדיפות לאישה, הילדונת בעלת העדפה מגדרית חד משמעית לטובת נשים)

יש פלסטר מיוחד ששולף קוצים. (וגם מרפא שלפוחיות או פצעים עם מוגלה). מדביקים אותו ומורידים לאחר יומיים, הוא משחרר איזשהם חומרים והקוץ דבוק אליו לאחר יומיים וגם לא נוצרת דלקת אז לא כואב.
נקרא אצלנו פלסטר הקסמים. מגיע ביריעות גדולות יחסית, ונגזר כל פעם לחתיכות קטנות (ממש ס"מ על ס"מ).
קיבלנו אותו מהאחות בקיבוץ אז אני לא יודעת מה להגיד לרוקח בפארם. נדמה לי שהוא מתוצרת גרמנית

אכן, אחי אלוף העולם. הוא בחיפה. אני אבדוק לגבי קולגות אבל רק בשבוע הבא. ברגע הזה ממש אני סוגרת את הנייד ויוצאת לקמפינג
: -)

לגבי הילדה בת הארבע והילד השני שאתן מתארות, הם נשמעים בדיוק בדיוק כמוני. רקאומרת.

בשמת, כמוך בעניין רופא השיניים או באופן כללי?
מאוד מעניין... אז אולי את יכולה לתאר טיפה מהזווית של הילדה מה היא צריכה/רוצה לשמוע/לקבל מהוריה במצבים הנ"ל?
רק אם מתאים ונוח לך כמובן.

שליחה על ידי תמי* » 28 מאי 2018, 21:52

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גוונים, יש לי גם אחת כזו, רק גדולה כבר.
מה היא צריכה? שיקבלו את החששות שלה והרגישות שלה ויכבדו את האוטונומיה הגופנית שלה.
זה לא פשוט. אני יודעת.
אז למשל - קוץ = לא מוציאים.
יכולה לספר שקוצים הרבה פעמים יוצאים לבד. מניסיון. לרוב כך. הגוף דוחה אותם. אגב, גם דברים גדולים מקוץ. את מכירה ידיים של נגרים עם שבבי עץ? אז ככה.
ממש לא לדאוג.
כלומר, אצלנו עם ילדה כזו מגיעים להתערבות רפואית רק במקרים ממש ממש חמורים.
ומתברר שלרוב, כשמחכים - לא צריך התערבויות כאלה. לרוב, טפו טפו טפו.
רופאת שיניים - אכן מצאנו אישה, נעימה. יש רופאים שמומחים לטפל בילדים, ועושים את זה מעולה.
גם רופא משפחה - בוחרים בפינצטה, משתדלים שתהיה אישה, הולכים רק כשחייבים, מסבירים לרופאה בדיוק מה ולמה, מבקשים ממנה מגע עדין ומתחשב.
אם אין רופא מתאים - הולכים פרטי.
לא הולכים למישהו שהמגע שלו לא נעים לילדה או משהו בו מלחיץ אותה.
הכי הכי חשוב: שהיא תדע שאתם איתה, שאתם מבינים את המצוקה שלה שתסמוך עליכם שתעזרו לה. ככה אם כן מגיעים למצב שצריך התערבות (קרה לנו במקרה מסוים - בית חולים) לילדה יש ביטחון שההורים הכי הכי איתה. זה לא קל מול המערכת, אבל כשההורים נחרצים הרופאים מתיישרים והילדה עברה הכל בשלום.
בהצלחה רבה.

מוש לא מרגיש טוב מיום רביעי )-:
זה התחיל בחום שנמשך עד שבת בבוקר (בעיקר בשעות הלילה, ביום קצת פחות).
מיום רביעי כבר התלונן על כאבים בפה ובערך מיום שבת ראיתי פצעים לבנים על הלשון שהלכו והתרבו ועדיין לא עברו.

מוש ממש ממש סובל! לא אוכל כמעט כלום וגם לא יונק, בימים הראשונים ניסה כל פעם לשניה והפסיק ישר ובכה שכואב לו בפה ובימים האחרונים מסרב בכל תוקף לנסות לינוק חוץ מהיום לפנות בוקר שינק כמה פעמים מתוך שינה וזהו.

בתוך כל הכאב הזה של החולי שהוא בקושי אוכל, בוכה מלא, מתעורר מלא בלילה מכאבים וממש ממש דבוק אלי כואב לי גם שאולי זה הסוף של ההנקה. )-:
אני מאוד רוצה שימשיך לינוק.

למישהי יש רעיון למשהו שיכול להקל עליו ולגרום לפצעים להעלם כבר?
ורעיון איך לשמר את ההנקה?

זאת אני מלמעלה מפאלפון אחר.

אם הוא כמעט לא אוכל וכנראה לא שותה הייתי הולכת איתו דחוף לרופא. הוא עלול להיות מיובש.
החלמה שלמה ומהירה.

שליחה על ידי אמא* » 29 מאי 2018, 10:49

חלב עיזים הציל אותנו מספר פעמים!
מדובר על חלב עיזים ישירות מהעז או מיד לאחר החליטה.
ישנם סיכונים מכיוון שהחלב לא מפוסטר, אך בעיניי לאשפז ילד בשל התייבשות ולראות סבל נורא של ילד שלא יכול אפילו לשתות, גרוע יותר.
רופא הילדים שלנו (מומחה ובכל ניסיון רב) אמר לי: 'אסור לי להמליץ, זה לא מופיע בספרות הרפואית. אבל ראיתי בעיניי עשרות ילדים שניצלו בזכות החלב'...

ורעיון איך לשמר את ההנקה?
להמשיך להניק מתוך שינה, בעמידה, בהליכה וכד'. לנו זה עזר כמה פעמים במקרים של שביתות הנקה שקרו בזמן ואחרי מחלות.

ואני יודעת שזה לא מה ששאלת אבל אם הוא לא שותה הרבה ולא יונק כמעט הייתי כבר הולכת בשלב הזה לרופא. לא יודעת בן כמה הוא אבל צריך לשים לב טוב טוב שהוא לא מתייבש.

תמי, תודה על מה שכתבת ובעיקר על זה:
הכי הכי חשוב: שהיא תדע שאתם איתה, שאתם מבינים את המצוקה שלה שתסמוך עליכם שתעזרו לה. ככה אם כן מגיעים למצב שצריך התערבות (קרה לנו במקרה מסוים - בית חולים) לילדה יש ביטחון שההורים הכי הכי איתה. זה לא קל מול המערכת, אבל כשההורים נחרצים הרופאים מתיישרים והילדה עברה הכל בשלום
עזר לי הניסוח, כי היה לי את זה בראש אינטואיטיבית את העניין הזה של האמון אבל לא מוגדר במילים.
בסוף באמת עזבנו את עניין הקוץ בדיוק בגלל שלא רציתי שהיא תרגיש לבד במערכה, מולנו, אלא שאנחנו איתה.
כן עדיין לא פתורה לי השאלה מה קורה במקרים שאי אפשר לעזוב את זה ואין את כל הזמן שבעולם לתהליך (מה יקרה אם חס וחלילה היא תשבור את הרגל? דברים כאלה)

אמא של מוש שמעתי שגם טחינה גולמית על הפצעים ממש עוזרת. לא הייתי הולכת על חלב לא מפוסטר, זה מסוכן על אמת.

תודה לכן על העצות והתמיכה!
מוש עוד שניה בן שנתיים והוא שותה הרבה מים ועושה הרבה פיפי אז אין סכנת התייבשות ב"ה.

שמעתי גם רבות על החלב וקצת מפחיד אותי חלב לא מפוסטר. בינתיים ניסינו חלב עיזים ויוגורט עיזים מפוסטר, טחינה, דבש חרובים ומשחה של בלה שפיצר שכתוב עליה מלא המלצות בדף על הפצעים בפה וכלום לא עזר )-:

אני לוקחת אותו עכשיו לרופא נראה מה הוא יגיד.
ולגבי ההנקה באמת הלילה לפנות בוקר שוב הוא ינק כמה פעמים וגם לפני שקם. אני מקווה שזה מספיק בשביל לשמר את ההנקה.

שליחה על ידי טלי_ב* » 29 מאי 2018, 12:39

רק לגבי ההנקה - בגילו לא הייתי דואגת מהפסקה (חלקית ומבחירה שלו) של כמה ימים.
תרגישו טוב!

בשמת, כמוך בעניין רופא השיניים או באופן כללי?
אין לי בעיה עם רופאי שיניים.

הנה אצטט לך מי אני (רק בשביל שתדעי שזה לא מפני שהם "ילדים ולא מבינים". זה לא אומר שאני לא מכריחה את עצמי לעבור כל מיני זוועות, "כשצריך", אבל זה סיוט מטורף מבחינתי):

נרתעת בצורה קשה וקיצונית מכל מה שקשור לטיפולים גופניים

בכל הניסיונות היא פשוט לא נתנה לנו להתקרב, ברחה, העיפה לי את היד כל פעם שהתקרבתי, בכתה, התחננה, מה לא...

קיבל שפשוף בברך - הוא היה בפאניקה מזה בצורה שלא תיאמן, פחד להסתכל על הפצע, צרח בטירוף כשמרחתי יוד

_מה היא צריכה? שיקבלו את החששות שלה והרגישות שלה ויכבדו את האוטונומיה הגופנית שלה.
זה לא פשוט. אני יודעת._

לגבי פצעים בפה וחלב עיזים:
חלב אם עדיף בהרבה על חלב עיזים.
מגוחך שרופא אומר לך לתת חלב עיזים כשאת אמא מיניקה ויש חלב שלך! (פשוט לא מבין בהנקה

ולא קרא את הספרות המקצועית )-:
פשוט תצטרכי לסחוט/לשאוב אותו ולתת בכוס בצורה שהוא יכול לשפוך לפה על הפצעים כי בהנקה יש מגע עור לעור וכרגע זה מה שלוחץ לו על הפצעים.
אני חוזרת: בחלב אם יש עוד יותר רכיבים מחטאים, מחסנים וכו' והם אפילו מותאמים ספציפית לילד שלך ולחיידק או לוירוס שיש שם בפצעים, ככה שזה בדיוק מה שצריך לתת. וזה כמובן לא מפוסטר אז מלא אנזימים חיים.
חלב אם מרפא פצעים.
הבעיה היחידה שהוא לא רוצה לינוק לא בגלל החלב אלא בגלל הלחץ.
ומים לא מועילים פה בכלל. להיפך...

היינו אצל הרופא שהיה ממש נחמד וסבלני קודם כל למוש וגם אלי, מרגש אותי כל פעם מחדש להתקל ברופאים כאלה.

אז זה בכלל לא הפה והטלפיים, זה הרפס!
יכול להיות שלא קשור לחום שהיה בהתחלה אלה שהוירוס שגרם לחום החליש את המערכת החיסונית ונוצר פתח להרפס לתקוף.
מסתבר שזה ממש נפוץ והרוב המוחלט של האוכלוסיה נושא את הוירוס הזה.
ילדים נדבקים בד"כ מקרבה לילדים אחרים שנשאים (מזכיר לי את הגריין על ההדבקות בכינים - מי אמר שילדים בבית סובלים מחוסר חברה P-: ).

הרופא טוען שבגלל שאנחנו ביום הרביעי בערך לפצעים לדעתו החסרונות של שימוש במשחה להרפס עולים על היתרונות וכך או כך לקראת יום שישי (בעזרת ה'!!) יהיה כבר הקלה.
אמר גם שזה דומה לפה והטלפיים אז הרבה פעמים הורים מתבלבלים.

לגבי חלב עיזים:
אמר שהוא לא מכיר מחקרים שמוכיחים שחלב עיזים עוזר אבל שמע הרבה הורים שמדווחים לו על זה והוא מבין את הבסיס התאורטי של למה זה כן יכול לעזור. הוא טען פה שוב, שבגלל שזה אמור לעבור ממש עוד מעט ולא בהתחלה החסרונות בלשתות חלב לא מפוסטר עולים על היתרונות, מילא אם זה היה בהתחלה ואפשר היה למנוע ממנו הרבה כאב.

לא דיברתי איתו בכלל על ההנקה.
הלוואי שיכלתי לשאוב או לסחוט, אני בס"ד בחודש חמישי ובזמן האחרון כשאני לוחצת לא יוצא כלום רק כואב לי אבל מוש כן יונק בכייף ואני רואה בפה שלו חלב לפעמים.

תודה לכולן!

בחודש חמישי באמת כואב לסחוט (איייי). אז שתדעי שגם חלב מאמא אחרת, אם זמין לך, יכול לעזור על הפצעים.
ואם הוא מסכים לינוק בלילה או לפנות בוקר, גם זה ממש עוזר.
כי בחלב שלך יש כאמור נוגדנים ספציפיים למה שיש לו, שהגוף שלך מייצר (המערכת החיסונית שלך מייצרת) בתגובה לחיידקים ולוירוסים שעוברים ברוק שלו דרך הפטמה שלך, אל הגוף שלך. את מייצרת נוגדנים, ובהנקה הבאה הם עוברים אליו דרך החלב וכך מקצרים את זמן המחלה ומזרזים את ההחלמה.

מסכנצ'יק! אמן יעבור אפילו יותר מהר!

הלוואי אמן!!
בינתיים הוא יונק לפנות בוקר כמה הנקות.
תודה רבה לכן.

שליחה על ידי אמא* » 29 מאי 2018, 21:31

הרפס הפה- זה מה שהיה לבן שלי.
זו מחלה מאאאד לא נעימה.
מה שנותנים לטיפול בה זה 'זובירקס' אך לא במשחה, אלא דרך הפה.
עצוב מאד- אבל המשחה מאד יקרה לקופה והרופאים לא ששים לתת אותה, אך המחלה לא עוברת מעצמה כ''כ בקלות.
חברה שלי הגיעה חודש אחרי לרמה של פצעים בלוע ומה לא..
המחלה גם מאד מאד מדבקת וכדאי להיזהר אם יש עוד ילדים בבית.
היא בת-דודה של אבעבועות רוח ושלבקת חוגרת כך שיש לה ימי דגירה בהם היא גם עלולה להדביק ובהתפרצות הראשונה שלה היא לא סימפטית. אם חלילה בהמשך יחלה בהרפס- זה יהיה ההרפס המוכר של הפצעים בזווית הפה וכדו'
מתנצלת שאני מלחיצה, אבל מהיכרות עם כמה שחלו בה, מסתבר שזה סרט מוכר העניין שהרופאים לא נותנים את התרופה וכו'.
מאחלת לך שיעבור מהר ובקלות.

שליחה על ידי אמא* » 29 מאי 2018, 21:32

התרופה מאד יקרה. (מקלדת עצמאית יש לי)

אוייי
כן הרופא אמר לי שבגיל הזה זה מגיע בסירופ ולא במשחה.
אז זה נבע מקמצנות??
הוא ממש לא עשה עלי רושם כזה וגם קראתי אחרי זה באנטרנט שהמשחה/הסירופ יעילים ממש בהתחלה של הפצעים וככל שמתחילים את הטיפול בהם מאוחר יותר אז זה פחות יעיל..
לטענתו של הרופא להתחיל טיפול בסוף היום הרביעי זה לא כל כך יעיל כי זה מתחיל לעבור כבר ביום החמישי-שישי לבד.

שליחה על ידי אמא* » 29 מאי 2018, 22:59

יכול להיות, אנחנו באמת טופלנו בימים הראשונים של המחלה.
תעקבי בעצמך ותראי בוודאי אם יהיה שיפור או חלילה החמרה בימים הקרובים.
הלוואי ואכן כפי שהרופא אמר ותהיה רפואה מהירה ושלימה.

אני בדילמה לגבי ניהול הבקרים שלנו.
זה מעולם לא היה החלק המוצלח ביותר של היום עבורי, אבל לאחרונה החמיר, גם בגלל החופש הגדול (בוקר ארוך יותר) וגם בגלל הצטרפות של יונקת קטנה למשפחה (ישנה איתנו, מתעוררת לינוק מספר פעמים סביר לגילה. אבל עדיין זה מעייף מעט יותר מהרגיל ואם יש עוד התרחשות בלילה - משהו של הבכור או החתול - זה כבר גומר אותי ממש).
זה בא על בסיס זה שמאז ומתמיד קשה לי בבוקר. אני צריכה לפחות חצי שעה של שקט וחצי של התארגנות לעצמי, וכרגע זה ממש לא מתאפשר.
לעומת זאת יש לי ילד שקם ומייד מוכן לפעולה. אני לא מסוגלת לדמיין בכלל לשחק איתו משחקים כל כך מוקדם. בשעות האלה גם אין מישהו אחר שיעשה את זה.
הוא לא מסוגל לדמיין התעסקות ביצירות כל כך מוקדם.
יכולה קצת לקרוא לו, אבל לא הוא רוצה וזה גם לא לוקח מספיק זמן בשביל שממש אתניע. גם לא רוצה לשחק לבד.

מה עושים אצלכם בבוקר?

לא נעים לי לומר-אבל... טלוויזיה. הבן הבכור שלי קם באופן קבוע בשעה 5:30 לא משנה מתי הלך לישון . גם אם אני קמה בשעה הזו, אין לי שום יכולת לתקשר עם אף אחד. אז הסיכום הוא שהוא מתלבש, מצחצח שיניים ואז יכול להדליק טלוויזיה. מותר לו לראות 2 תוכניות (כחצי שעה-ארבעים דקות) ואז הוא מכבה. הוא בן 7.5, אני עושה את זה בשנה האחרונה.

אגב אם אח שלו כבר התעורר לפעמים הם משחקים יחד בלגו. אבל זה אולי 10% מהבקרים.

D-:
זה מה שעושים רוב הזמן גם אצלנו... אבל אני תוהה אם יש משהו אחר (-:
וגם, אני נבוכה לומר, חצי שעה זה פשוט לא מספיק לי כי בזמן הזה אני גם מניקה ומכינה לו משהו לאכול.

אולי יש מצב לדבר איתו, להציג לו את הדברים כמו שהם, ולשאול אותו מה דעתו? מה נראה לו יכול למלא לו את הזמן הזה?
אני זוכרת מפעם שיש לכם שיחות מעולות

בגיל של גן, אני זוכרת את עצמי קמה בשעות מוקדמות ממש ממש, כדי שיהיה לי זמן לתירגול יוגה או כל מיני תירגולים אחרים לפני שהוא קם.
השקעתי בזה המון.
זה לא היה בשביל להיות פנוייה אליו, אלא בשבילי. ולא היה לי עוד אחד בזמן הזה.

לא זוכרת מה היה בשבתות, נניח, או בחופשים,
אבל בוודאות אין מצב שיצאתי מהמיטה והלכתי לשחק עם ילד בגילאי גן (-:
אני חושבת שדיברנו על זה, שזה הומלל.

וגם - אולי יכול לעזור - לסכם מראש על תחנת תדלוק קצרה (נשיקת בוקר טוב או משהו כזה) שאחריה הוא הולך לענייניו.

וגם (בבקשה בלי עגבניות!) כיוון שלא היתה אצלנו לינה משפחתית, אז להיכנס בשבת בבוקר למיטה של אמא זה היה צ'ופר מיוחד ושווה. שאחריו הולכים לנהל את ענייניך בשקט עד שאמא קמה.

שליחה על ידי שקטה* » 11 יולי 2018, 20:09

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טלי, הוא לא נהנה ממשחק עצמאי בלגו, פליימוביל וכאלה? אולי כדי לעזור לו אפשר לעשות רוטציה במשחקים ולהוציא כל ערב משהו "חדש"-ישן ששכח ממנו כדי לעניין אותו כשהוא קם בבוקר? אולי לנסות לתת לו "משימות" שהוא צריך להשלים לפני שהוא בא להעיר אותך, כמו לבנות מגדל גדול בלגו (שיגיע עד המדף האמצעי או עד גובה השולחן, סתם דוגמה), למיין כביסה, אני סתם זורקת אבל אולי תחשבי על דברים שיכולים להתאים אצלכם ושייקחו מספיק זמן להעסיק אותו. אולי אם זו תהיה משימה או אתגר יותר יתחשק לו לעשות את זה.

גם לא רוצה לשחק לבד.
זה נראה לי משפט המפתח.
בהזדמנויות אחרות הוא כן משחק לבד? (לא זוכרת בן כמה הוא, אבל כבר די גדול, לא?) למה הוא לא רוצה לשחק לבד? אולי אפשר לשאול אותו על זה ולנסות להבין? לחשוב ביחד במה כן יסכים לשחק לבד? ולהכין לו מראש, איתו או בלעדיו, אפשרויות לפעילות בבוקר.
אני לא חושבת שאת יכולה לשנות משהו מהותי באופן שבו את מתנהגת (ואני אומרת את זה בהזדהות מוחלטת, התיאור שלך דומה אחד לאחד למה שהלך אצלנו כשהקטנה נולדה ובמובנים מסוימים קורה גם היום) אבל הוא עירני ואמור להיות בשלב רגוע יחסית של היום אולי אפשר לפצח את הסיבה שהוא לא רוצה לשחק לבד בקלות יחסית וזה ייתן פתרון, חלקי לפחות, לסיטואציה הלא פשוטה הזאת.
יכולה לספר שאצלנו במצב דומה מאוד (אבל אני חושבת שהגדולה היתה הרבה יותר קטנה מהגדול שלך, בת רבע לשנתיים כשהקטנה נולדה) הייתי מכינה כל ערב על שולחן הסלון כמה דברים אטרקטיביים עבורה (בשלב ההוא אצלנו זה היה פחות משחקים ויותר כל מיני חפצים קטנים שהיא אהבה להתעסק איתם או להכין איתם דברים לבובות וכד') דברים שהרבה זמן היא לא ראתה או דברים חדשים או שסידרתי בצורה מעניינת, השקעתי בזה די הרבה בערב (יחסית, נגיד כמה דקות של חשיבה ואירגון) בבוקר היא היתה ניגשת מיד לשולחן ומתחילה לשחק עם מה שהכנתי לה. הדבר הזה איפשר לי כמעט תמיד שקט לפחות לדקות הראשונות הקריטיות. ואח"כ כשהייתי מניקה היא היתה מביאה ספרים והייתי מספרת לה. מודה שהבקרים האלו זכורים לי כרגעים יחסית מאוד קשים למרות שלרוב איכשהו כן צלחנו אותם, בהצלחה יחסית. ו.. כן, גם אני, בחופשים ושבתות הייתי נעזרת בטלוויזיה...
היום במרומי גיל ארבע ושנתיים ורבע, בבקרים קשים (בזמן האחרון הן מתעוררות בחמש וחצי!!) אני מתרסקת על הספה לעוד לפחות חצי שעה והן בזמן הזה משחקות-מכסחות אחת את השניה על השטיח לידי עד שאני מתאוששת או שמתפתח קרייסס שכבר אי אפשר להתעלם ממנו ומאלץ אותי לקום ולהתחיל לתפקד.

תודה לכן! כיף להרגיש שאני לא לבד, גם בבעיה וגם בשימוש בטלוויזיה...
מוסיפה קצת רקע - מדובר בילד בן 6 (עולה לכיתה א', מי היה מאמין...). אוהב מאוד לגו, פליימוביל ועוד המון משחקים, פחות אוהב לשחק לבד. לא נראה לי שיש סיבה מיוחדת, חוץ מזה שהוא אוהב חברה (-:
הוא יכול לעשות את זה אבל זה בדרך כלל ידרוש ממנו איזו התגייסות פנימית שלא יתאים לו לעשות כל יום בבוקר. בזמנים אחרים כן. בתחושה שלי יש לו בבוקר איזה צורך להתחבר מחדש אחרי הפרידה של הלילה.
הייתה תקופה שבא בבוקר להתכרבל איתנו במיטה, אבל היום כבר ממש לא רוצה.

ניסיתי לקום לפניו אבל לא משנה כמה אני בשקט, הוא תמיד מתעורר. וברגיל שלו הוא לא מתעורר אחרי 6 בדרך כלל.
משימות ואתגרים - הוא לא אוהב שמציגים לו דברים ככה.... תודה על הרעיון @}

אידאלית הייתי רוצתה שנקום ונשב לאכול ביחד ארוחת בוקר, ורצוי בשתיקה.
ואז שילך לצפות בטלויזיה 20 דקות בזמן שאני מתארגנת.
אבל לא נראה לי שהוא ירצה.
כלומר, אני יודעת שהוא לא רוצה, לא בטוחה עד כמה הוא לא רוצה.
אנסה באמת לדבר איתו. זו תזכורת חשובה.
ואולי נבחר ביחד מה יהיה המשחק הראשון בבוקר למחרת. משהו שלא דורש ממני יותר מדי.

מה עם ציור או חוברות עבודה? מעניין אותו? אולי יותר יתאים לו לעשות לבד?

האם הוא יכול להכין לעצמו ארוחת בוקר ממצרכים שמקובלים עליך ומתואמים איתו?

את לגמרי לא לבד. והרצון שלו נשמע לגמרי טבעי ולגיטימי, רק לא בטוח שאפשרי במערכת שלכם נכון לעכשיו.

נראה לי שאם את מגדירה את המצב כאילוץ, כסוג של זה מה יש, וההתייעצות איתו היא על איך למלא את זה בתוכן שנעים לו, אז יש סיכוי שהוא יקבל את זה כי זה.. זה המצב.

דפי עבודה נשמע אחלה רעיון אם הוא בקטע.
יש כל מיני.

אולי - נניח איזה ספר אטרקטיבי במיוחד עם תמונות שעושות לו את זה יכול לעניין אותו?
אנציקלופדיה על חיות ימיות עם צילומים צבעוניים, מקומות בעולם, כל דבר.
אולי אפשר להגדיר לו שהוא כל פעם מתמקד בדבר אחד שם שעליו הוא רוצה בשלב מאוחר יותר של היום לספר לך, או לעשות משהו סביב זה.
ספר קיפולי נייר?
דגמים לבנייה בקפלות?

וגם - אם הצורך שאת קולטת ממנו הוא להתחבר מחדש, ואם את מרגישה מסוגלת פיזית לחיבוק ארוך של 3 דקות או משהו דומה, אולי שווה לבדוק איתו האם זה ממלא חלק מהצורך? סיכום מראש על שיחת בוקר של שתי דקות בדיוק אחריה הוא הולך לענייניו?

אצל דתיים יש לפעמים קלטות שמע של סיפורי תורה וכאלה. לי אישית לא היו. אולי אפשר לנסות לחשוב על משהו מקביל..
זו פעילות רגועה כזו, ועם תכנים שכאשר הם מוגשים נכון - רוב הילדים שאני מכירה נמשכים אליהם ממש, באורח פלא.

וגם - אולי ללמד אותו להיות זה שמכין לעצמו את המשהו לאכול, ובכלל להיות עסוק בהתארגנות כזו של בוקר, אולי זה יכול להתאים לו.

תכלס, כולי איתך, אני לא מפיקה מעצמי את המיטב בבוקר (-: זה לא הזמן שלי לשחק עם אף אחד (-:

נחמה אחת - אם הוא עולה ל א', אז בשלב כל שהוא בשנתיים הקרובות הוא יגלה את עולם הספרים.. אלה חיים אחרים, עם ילד קורא (-:

כיף להרגיש שאני לא לבד, גם בבעיה וגם בשימוש בטלוויזיה...
https://www.youtube.com/watch?v=pTcJfgyVVp0
בדיוק נתקלתי עכשיו - משפחה שגרה ביורט בטבע, הילדות כל היום קופצות על טרמפולינה בחצר ומשחקות בבוץ, ואפילו אצלם יש חצי שעה של צפייה במחשב בכל בוקר כדי שלהורים יהיה זמן לעצמם

ישר חשבתי עלייך.
(דקה 8:25)

וואו, רעיונות ממש ממש מעולים!!!
תודה!
לב, אלו רעיונות שממש תפורים עליו.
הוא בדיוק קיבל ספר כזה שחיכה לו כבר כמה זמן - ספר מוזיאון או מוזיאון בספר - לא זוכרת בדיוק את השם אבל ממש מעולה עם תמונות גדולות ומפורטות.
הדגמים לפחות - לא ידעתי שיש. הוא בונה המון בקפלות. חיפשתי קצת בגוגל ויש רעיונות ממש מגניבים. בדיוק אתמול הוא דיבר על היתרונות והחסרונות של לבנות לפי הוראות בלגו (-: אז תהיה לו דילמה חדשה (-:
גם קלטות שמע והכנת אוכל יכול לעבוד...
ציור ודפי עבודה - לצערי היה לנו סיפור שלם סביב זה בגן וכרגע אלו פעילויות קצת רגישות...
תודה שוב, ממש!

פרח D-:
אז מה יגידו אזובי הקיר...
דווקא סביבי כולם תמהים על זה שאני גומרת את זמן הטלויזיה בבוקר... ויש בזה משהו. אם אני חיה בשלום עם מעט טלויזיה, אז לכאורה כדאי בצהריים או לפחות לשמור לעת צרה למשך היום.

(-:

הדיון הועבר ל:
ילדים נמוכי קומה

שאלה שמטרידה אותי, לאחר חיפוש, מקווה שזה המקום הנכון לשאול:
אודי בת שנתיים וחודשיים
מאתמול ניראה לי שיש לה ריח לא נעים באזור הפות,
חמוץ משהו

חשבתי בהחלה שמדובר בזיעה
בערב היא התלוננה קצת שכואב לה
וגם הבוקר
אני די מוטרדת, אבל מעדיפה, במידה האפשר, בשלב ראשון, להימנע מפניה לרופא ומשימוש בתרופות או באנטיביוטיקה, מסוג כלשהו (גם משחה).
הילדה הולעטה באנטיביוטיקה עקב זיהום נדיר ומאז הגוף שלה ניראה לי קצת מתקשה לחזור לעצמו.

מה זה יכול להיות? איך כדאי לטפל בשלב ראשון?

אציין כי גם העובדה שמדובר כעת בחגים צפופים מטרידה אותי, מעט.
בבית אין לי בעיה שתסתובב עם תחתוני כותנה או בלי כלום. כשאנחנו מתארחים זה לא מתאפשר...

אשמח מאוד לכל תובנה, הפניה כיוון אבחוני או טיפולי

_הילדה הולעטה באנטיביוטיקה עקב זיהום נדיר ומאז הגוף שלה ניראה לי קצת מתקשה לחזור לעצמו.

מה זה יכול להיות?_
נראה לי קשור, לך לא?

במלים אחרות:
אנטיביוטיקה --> חיסול אוכלוסיות חיידקים במערכת העיכול ---> התרבות של חיידקים לא נחמדים בעקבות חיסול יתר של אוכלוסיות נחמדות ---> חוסר איזון שאפשר גם להריח.

איך כדאי לטפל בשלב ראשון?
היא יונקת? סליחה ששכחתי... אם כן אז לתגבר הנקות. אם לא אז לתגבר פרוביוטיקה. האמת שפרוביוטיקה מסחרית לא תמיד עובדת, אפשר דרך האוכל:
נוזלים כגון מרק עוף (טבעי ללא אבקת מרק ועם המון עלים כמו פטרוזיליה, שמיר, סלרי וכמובן גזר, כי גזר ומי בישול של גזר מאוד טובים בהחזרת מערכת העיכול לתיקנה) או ג'ינג'ר מבושל (לי יש מתכון פשוט לריפוי: חמישה תמרים - אורגניים כמובן, את ממש לא צריכה שם כימיקלים - עם כמה חתיכות של ג'ינג'ר טרי, בסיר עם מים. מהנוזל הזה לתת ממש כוסית קטנה בערך עשר דקות לפני כל ארוחה, ויחד עם הארוחה - לגימות קטנטנות, בכמות של כפית קטנה, מדי פעם.

גם במרק העוף וגם בג'ינג'ר יש כמות מאוד גדולה של אנזימים וחומרים אחרים שעוזרים לשקם את מערכת העיכול ולאזן את אוכלוסיית החיידקים. הם פועלים יותר טוב מפרוביוטיקה מסחרית.

גם מרק דגים ומרק בשר, אם נעשו כמו מרק עוף (חיה כלשהי + המון ירק + מלח ים טבעי, בלי שום דבר מלאכותי), יפעלו באותה צורה.

מזון-על לשיקום אוכלוסיית החיידקים: ירקות כבושים ומותססים ביתיים. אם אתם מכינים כרוב כבוש ביתי, כובשים מלפפונים או זיתים בבית וכיוצא באלה (יש לי לא מעט חברות שעושות את זה, הלוואי עלי), זה מזון מנצח. זו ה-פרוביוטיקה בה"א הידיעה. לא מסחרי, רק ביתי. מסייגת שאני קונה זיתים אורגניים של נאות סמדר ושל מקורה והם מאוד ביתיים ולכן עונים מבחינתי על הדרישות. לילדים אני לפעמים חותכת זיתים לתוך סלט הירקות. כך זה מתבל בעדינות, לילדים שלא נעים להם הטעם החזק של הזיתים.

כמו כן: לתת הרבה מזון טבעי ולהמנע כרגע באופן מאוד חד מסוכר וקמח עד כמה שניתן. סוכר וקמח מזינים את אוכלוסיית החיידקים שאת רוצה להקטין, בעוד שכבושים, ירקות, פירות, מרק, בשר (בקר, דגים, עוף, לא חשוב איזה בשר), ביצים, שמן זית, זיתים - מזינים את אוכלוסיית החיידקים שאת רוצה להגדיל.
גם מוצרי חלב עלולים להחמיר את המצב, הייתי נמנעת עד שהאיזון שלה חוזר.
נוצר חוסר איזון כי האנטיביוטיקה החריבה אוכלוסיות חיידקים ופגעה במיוחד דווקא בידידותיים. לכן הגועליים "תופסים תחת" P-:
ברור שלתת עוד תרופה ובמיוחד אנטיביוטיקה לא ממש יעזור... להיפך. יפתח מעגל קסמים שבו שוב ושוב מנסים להרוג עוד אוכלוסייה וזו לא הדרך להחזיר את מי שאת רוצה.

בהנקה יש כמעט 20% פרה-ביוטיקה (כלומר כחמישית מחלב האם מכילים תזונה לביפידו הידידותיים כדי לטפח אותם בקיבה של התינוק. פרה-ביוטיקה: מזון לחיידקים הפרוביוטיים) ולכן זו הפרוביוטיקה הכי טובה.

בהצלחה!

בבית אין לי בעיה שתסתובב עם תחתוני כותנה או בלי כלום
למה אי אפשר לצאת עם תחתוני כותנה? כי עלולים להיות פספוסים?
הייתי מלבישה תחתוני כותנה ומחזיקה עלי, אף פעם לא עשו עלי פיפי אצל אנשים במצב כזה. או מלבישה תחתוני כותנה ועליהם תחתוני גמילה או משהו כזה. כדי שתבוא במגע ישיר עם כותנה נקייה ורק מעל זה יש פלסטיק.
ואומרת לה, שכדאי לשתות עכשיו יותר וללכת לעתים קרובות לשירותים כדי לשטוף החוצה את החיידקים הרעים שיש לה עכשיו. אפשר ממש לספר לה שיש כאלה קטנים לא ידידותיים ואנחנו רוצים לשתות הרבה מים ולהוציא אותם עם הפיפי בבית שימוש. (לא להגזים עם המים...).

בנוסף לעצות המעולות של בשמת ניתן להושיב את הילדה לשחק באמבטיה / גיגית עם מים נעימים וטיפות של שמן לוונדר.

מאבקי כוח עם ילדים- לא מצאתי דף על זה.

בן 6 עם אופי מאוד לא צייתן מיום היוולדו. צעקות ואלימות על כל תיסכול קטן או גדול.
מאבקי הכוח שלו ברורים מאוד. בגלל שהוא מודע וורבלי הוא אומר בפירוש - אני לא רוצה לעשות X כי אז אבא ישמח.
או- אתם לא תשלטו עלי, אני מחליט.
זה קורה כל יום- סביב ההתארגנות לבית הספר, מקלחת וצחצוח שיניים, הליכה לשירותים, גם כשברור שהוא מחורפן מזה, לאכול כשהוא עבר את סף הרעב המאוד נמוך שלו, ועוד כל היום. כמובן שמצב פיזי רעוע, או תסכולים מבית הספר מחריפים את המצב, אבל איך שאני רואה את זה, זה לא העיקר.
הילד הזה נפל על הורים קשובים ועדינים, היה בבית עד גיל 4, קיבל יחס מכבד ובוגר ובסוף אני מגלה שגידלנו טירן קטן.
עמדתי לכתוב שהוא ילד שלא מעריך את מה שהוא מקבל, אבל זה נכון רק חלקית. כי כשהוא במצב השפוי שלו, הוא אוהב ומביע הודיה בדרכו היפה.
רק שלאחרונה המינון של מאבקי הכוח הפך בלתי נסבל.
איך התמודדנו עד עכשיו? אחרי שבטוב לא עזר, לי עובד רק לכעוס ולכפות בכוח. בעלי לפעמים "מתרפס"- אולי אתה רוצה שנשיר שיר? שנספר סיפור? "כאילו" הסיטואציה הומוריסטית, אבל הילד לא פראייר ובסוף יוצא לאור האבא הכועס והמתוסכל שמכריח בכוח, ואני שמתעצבנת על ההתרפסות המיותרת שלא עבדה ורק קילקלה את החינוך ומזמינה את הפעם הבאה.
כעס לא מרתיע אותו וגם לא אלימות- אנחנו לפעמים מחזירים לו כשהוא מכה. חיבוק דוב לא עוזר.
היום אמרתי לבעלי שנשב יחד ונגבש אסטרטגיה עקבית ואחידה למאבקי הכוח האלה.
גיליתי שאין לי ממש פיתרון. חשבתי בהתחלה שנעשה משהו קיצוני- ניקח אותו בבוקר בלי אף מילה כמו שהוא לבית הספר- בלי תלבושת, בלי ארוחת בוקר. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל לא יכולה לשוב על משהו אחר. אוף, למה הוא לא יכול להנות ממה שיש להורים שלו לתת לו? מה זה בא ללמד אותנו?

זהו, משחררת בלי לערוך.

אוח קשה.
חשבתי בהתחלה שנעשה משהו קיצוני- ניקח אותו בבוקר בלי אף מילה כמו שהוא לבית הספר- בלי תלבושת, בלי ארוחת בוקר. אני יודעת שזה נשמע הזוי
זה לא קיצוני וזה לא הזוי. אם רק תנקי מזה את המחשבה שזה הזוי וקיצוני ובמיוחד את ה"בלי אף מילה" תראי שזה יופי של פתרון. יש זמנים מוגדרים, אלה הדברים שצריך לעשות בהם, שיהיה בהצלחה. מה שהספקנו לעשות בהם נהדר. מה שלא, לא נורא. נגיע לבית הספר כמו שאנחנו. אל תשכחו לדבר עם המורה ולהסביר לה שאתם מנסים אחריות אישית ואת ההבנה של מחיר היעדר שיתוף פעולה.
כך מה שצריך זה אורך רוח ואולי גם חיוך?. אתם לא מענישים אותו אלא פשוט לא סוחבים יותר את ההשלכות של ההתנהגות שלו. שימו לב שאתם מעירים אותו מספיק מוקדם בשביל שבאמת תהיה אפשרות להספיק הכל ותגידו לו שיבקש מכם עזרה לכל דבר שהוא צריך בשלב הזה וזהו. מה שלא יקרה, לא יקרה. יגיע לבית ספר כמו שהוא ושיהנה לו מהיום.

תבדקי מה זה בשבילך הורים עדינים. הורה יכול להיות מאוד עדין ועם חוט שידרה מברזל ויכולת הנהגה מרשימה (אמא שלי היא כזו) והורה יכול להיות מאוד לא עדין אבל בלי חוט שידרה בכלל. צריך לגדל חוט שידרה וזה אפילו לא נורא קשה. תהיו קשובים, תציעו את עצמכם לכל עזרה שהוא מבקש בצורה ברורה, וכל השאר באחריותו. הוא לא בן שנתיים...

תודה יפעת על התגובה.
לגבי הבוקר, אנחנו מעירים מספיק מוקדם. אחד ממאבקי הכוח זה לזעוק חמס כמשהו לא מצליח, אבל להתעקש לא לבקש עזרה בצורה מפורשת. על להודות או להכיר בכך שעזרו לו אין על מה לדבר בכלל. מציעים עזרה כל הזמן, לדעתי הרבה יותר מדי.
לגבי חוט שדרה- לבעלי ממש אין חוט שדרה מול הילד, זה היופי והעדינות שבו וגם מצד שני זה האתגר שלו. אני, לעומת זאת, סמכותית ולכן אני יותר מצליחה להתמודד, אבל בצורה שממש לא מספקת אותי.

הנה התחלת התשובה בדברים שלך עצמך
מציעים עזרה כל הזמן, לדעתי הרבה יותר מדי
ללמוד לבקש עזרה ולקבל אותה היטב זו מיומנות נרכשת. בגיל הזה כבר אפשר להסביר לילד שאתם חושבים שעשיתם טעות ושמעתה אתה תכבדו את בקשות העזרה שלו ותהיו לצידו כשהוא מבקש אבל תפסיקו להציע כל כך הרבה כי אולי זה עושה לו רעש בראש וקשה לו להתמקד על מה הוא צריך וגם איך לבקש את זה. אתם יכולים אפילו לנסות רק את זה בתור שינוי ולראות בעוד כמה שבועות איך זה התקבל.
ולגבי בעלך - זה הסיפור שלו מול הילד והוא יצטרך למצוא את הדרך הכי טובה עבורו לנווט בשלום. ולך יכולה להיות דרך משלך. ילדים יודעים ממש מצוין שכל הורה הוא משהו אחר והם יגיבו אחרת לאישיות שונה. אתם לא יחידה מבנית אחת והילד שלכם כבר יודע את זה היטב.

מעולה שאתם מעירים בזמן. ומותר לזעוק חמאס כשלא מצליח. היית צריכה לראות אותי הבוקר כשלילד שלי נשפכה כוס ענקית עם שייק פירות על השולחן ואיך הבוקר הנעים והרגוע הפך לסיוט כי זה השפריץ איכשהו על כל דבר בבית

וכמו הילד שלך זעמתי מאוד ולא ביקשתי עזרה וכעסתי שלא ניתנה לי עזרה

אין חובה מהתורה להגיב על זה בתור הורה. אפשר להזדהות (אוי, לא מצליח, איך מעצבן) וזהו. אפשר כשזה מתאים לשאול אם נדרשת עזרה, ואני חושבת שתראי שאם את מציעה עזרה רק לפעמים כשזה נראה לך רלבנטי אז יהיה סיכוי גבוה יותר שההצעה תתקבל אחרת לגמרי.
יכול להיות שבשביל הילד שלך הצעת עזרה זה כמו לא להאמין ביכולת שלו או משהו מהמשפחה הזאת. יהיה לך מעניין אולי להציע לו דברים אחרים במקום עזרה ולראות איך זה מתקבל.

אחד ממאבקי הכוח זה לזעוק חמס כמשהו לא מצליח, אבל להתעקש לא לבקש עזרה בצורה מפורשת
זה ממש קופץ לי לעין, את יודעת?
הרי אין דבר כזה "להתעקש לא לבקש". הוא פשוט לא מבקש, את שמה על זה תווית - התעקשות. מה יקרה בלי התווית?
אפשר להבין שזו פשוט הבחירה שלו להתמודד בעצמו. זה לא דבר רע ואולי גם לא בא אצלו מהמחלקה של התעקשות אלא של בחירה אקטיבית אחרת.
ולזעוק חמאס זה פשוט כנראה משהו שמפעיל אותך בדרך מסוימת. יש אפשרות שזה יפעיל אותך בדרכים נוספות? שתרגישי שיש לך בחירה שם?

מה שהוא רוצה זה שנכריח אותו לעשות, או שנעשה לו בכוח, הוא אומר את זה לפעמים.
והוא גם מבקש למשל- תענישי אותי, תרביצי לי, אל תתני לי אוכל.
לזעוק חמאס אכן מפעיל אותי, הילד צורח בלי הפסקה מאז שהוא נולד, נמאס לי, די.

ראיתי עכשיו את התגובה הקודמת שלך
כול להיות שבשביל הילד שלך הצעת עזרה זה כמו לא להאמין ביכולת שלו או משהו מהמשפחה הזאת. יהיה לך מעניין אולי להציע לו דברים אחרים במקום עזרה ולראות איך זה מתקבל.
אולי, קצת קשה לו מוטורית, לא משהו קיצוני, והוא כועס כשלא מצליח. מה אפשר להציע במקום עזרה? הילד עמוק במצב של התנגדות, אין מקום למשא ומתן.

הילד עמוק במצב של התנגדות, אין מקום למשא ומתן.
טוב שאת מבחינה! אל תיכנסי למשא ומתן. יש דברים שלא תוכלי לפתור לו, או לכם. זה בסדר, לכולנו יש כאלה. אנחנו כועסים, מותר לנו. אדם אחר לא חייב להישאר איתנו בכעסנו ובטח שלא לפתור לנו את זה. אפשר פשוט להיות שם בלי לעשות כלום. רק להיות שם ודי. אפשר להגיד - אוי, כמה שזה מעצבן. אני פה אם אתה צריך אותי. בלי לפרש שה"צריך" זה הצעת עזרה. אפשר לשאול למשל - אתה רוצה לעזוב את זה ולחזור לזה אחרי זה? אפשר ללכת לאכול ואחרי זה תנסה שוב.
יש המון דברים לעשות במקום להציע עזרה. ואפשר גם לא לעשות כלום וגם לא להציע עזרה

הילד צורח בלי הפסקה מאז שהוא נולד, נמאס לי, די.
קריעה ממש. לבי איתך.
מה שהוא רוצה זה שנכריח אותו לעשות, או שנעשה לו בכוח, הוא אומר את זה לפעמים.
מאה אחוז. אבל אם זה מחוץ לתחום שלך ואת לא מתכוונת לספק את הרצון הזה אז צריך להיות גלויה לגבי זה.
להגיד למשל - עכשיו אני לא רוצה להכריח. עכשיו אני לא רוצה לעשות בכוח. עכשיו אני לא רוצה להעניש או להרביץ.
אני מניחה אוכל על השולחן וזו הבחירה שלך אם לאכול אותו.
לא כל רצון של ילד את צריכה להוציא לפועל. את יכולה לא לפסול את הרצון גם אם הוא נראה לך משונה או גרוע ולהסביר מה את רוצה, כי זה לא פחות חשוב מהרצון שלו, לפחות בשבילך.

ולצד התגובה שהתרגלת אליה את יכולה לבדוק מה עוד זה מפעיל בך. איזה עוד ערוצים מתעוררים בך כשהילד שלך ככה?

אל תיכנסי למשא ומתן. יש דברים שלא תוכלי לפתור לו, או לכם. זה בסדר,
אבל יש דברים שחייבים לעשות- לצחצח שיניים למשל, זה החלק של אבא בטיפול שלו, ולכן חורק יותר. אני שוקלת להזניח אותו גם בזה. לא הייתי רוצה לקחת עוד משימות על עצמי, זה לא פעולה מהנה.
ללכת לבית הספר- גם אם ישאר עם פיגמה ובלי ארוחה, עדיין הוא יהיה צריך לצאת מהדלת ביוזמתו וללכת איתי את כל הדרך. יש דברים שמחייבים שיתוף פעולה גם שכבודו מסרב..

פעמונית, זו נשמעת התמודדות קשה... מקווה שתמצאו את הדרך שמתאימה לכן להתמודד עפ המצבים האלה.

יפעת, הדברים שלך ונקודת המבט מעניינים מאוד.

בעקבות הדיון שלכן חשבתי על לוח פעילות, לא יודעת אם זה ידבר אלייך. זה לא פתרון מהעולם הרגשי אלא רעיון פרקטי, שאולי יכול לעזור בסיטואציות ספציפיות כמו התארגנות הבוקר, אם מתאים לכם.

להכין לוח של משימות שעושים בבוקר, אפשר במילים או להוסיף גם תמונות,
לשים במקום נגיש לו, ןהרעיון שזה יהיה לוח שלו, לא שלכם. כלומר שהאחריות על ביצוע המטלות היא עליו (ואז למשל אם לא הספיק בזמן ולא מעוניין בעזרה אפשר כמו שדיברתן עכשיו, ללכת לבי"ס ככה, עם מה שהסקפנו).
אבל אולי זה קצת יבנה לו את הפעילות והמשימות, יאפשר לו לראות מה הספיק ומה עוד לו.
ואולי אם זה יתאים גם לעבור איתו בתחילת הבוקר על הרשימה ולשאול איזה פעילויות הוא רוצה לעשות לבד ואיזה ביחד. וככה להחליט על העזרה מראש, ולא כשהוא עומד מול הקושי ומתוסכל ממנו.

ואם יש משימות ספציפיות שהוא מתקשה בהן מוטורית, אולי להתאמן עליהן בזמנים רגועים, כשאין לחץ של זמן.
לדוגמא אם קשה לו ללבוש מעיל לבד/לסגור רוכסן/לנעול נעליים וכו, לעשות איזה משחק סביב הפעילות בשעות אחה"צ כשיש זמן פנוי.
מי מצליח ללבוש הכי הרבה מעילים אחד על השני למשל. בלי תחרות על זמן כמובן, כדי שלא יהיה לחץ להספיק, אלא רק צחוק כשמצליחים בסוף כי כל אחד לובש ערימה של מעילים.
חשוב לחשוב על משימה שהוא יכול להצליח אותה אבל (שלא ייצא למשל שהוא אמור ללבוש שני מעילי פוך אחד על השני וזה כמעט בלתי אפשרי.. אולי מסדרים מראש את סדר המעילים מהדק לעבה ורק אז מתחילים), אבל להוסיף איזושהי משחקיות כדי שזה לא יהיה תרגול משעמם אלא נחמד ומצחיק, וכמובן שלא נורא אם לא מצליחים (גם אתם יכולים להסתבך עם זה לפעמים)

אני שוקלת להזניח אותו גם בזה. לא הייתי רוצה לקחת עוד משימות על עצמי, זה לא פעולה מהנה.
תזניחי! כן. שאבא ימצא לזה פתרון.

עדיין הוא יהיה צריך לצאת מהדלת ביוזמתו וללכת איתי את כל הדרך
נכון. איך זה מתנהל היום בעצם?

פרח בית יקרה!
אני קוראת שקטה של הדף שלך, גם אני לא מגיבה, ושמחה מאוד מאוד בשבילך על ההתפתחויות המרגשות, טפו, טפו, טפו. (-:

אני מוכנה לנסות את ההצעה שלך, בטח לפני שנזרוק אותו בבית הספר, שלי זה נראה משפיל ביותר.
מה שרציתי להדגיש שההתנגדות אצל הילד הזה היא תכונה עמוקה ומושרשת. ברור שעם ההורים יש את המלחמות הכי סוערות, אבל בדיוק עכשיו קיבלתי סרטו מבית הספר שצילמו את מסיבת חנוכה שם. הוא הילד היחיד שעומד בפנים זעופות ולא שר. גם בגן היה אותו דבר. הוא לא ישיר ולא ישמע לתנועות מתי שאומרים וזהו, רק מתי שבא לו. לא מעניין אותו מה יגידו החברים או המורה. לא מעניין אותו שהוא צורח על אמא שלו לפני כל הכיתה רק כי היא נכנסה לקחת אותו בסוף היום, לפני שסיים לארוז את חפציו, והיתה לו ציפיה למהלך עיניינים אחר.
לוח משימות? אנסה, אבל אני סקפטית והלוואי שאתבדה.

אם יש משימות ספציפיות שהוא מתקשה בהן מוטורית, אולי להתאמן עליהן בזמנים רגועים, כשאין לחץ של זמן.
לא עוזר, אם הוא לא מצליח נפגעה גאוותו.
אני מכירה את התכשיט, היתה לי את ההשראה ללמד אותו הרבה דברים בתחום הידע עם הרבה מעקפים ו"אדישות" לכאורה מבחינתי. לא מצליחה בשאר התחומים.

פעמונית, חפשי את המילה "גבולות" בתיבת החיפוש. יש כמה דפים שיעניינו אותך, ואני ממש מציעה להעביר את הדיון לשם. פה אין מושג על מה מתקיים הדיון, אלא אם נכנסים לדף.

לצמצם אזורי חיכוך זה מעולה לדעתי. ככה יש קצת פחות מאבקים, והם על מה שממש חשוב לדעתכם.

מה שעזר לי תקופה מסויימת בבוקר (כשהילדים היו איטיים ומתעקשים) היה לוותר לחלוטין על פיז׳מה. ישנים בטישרט שאיתו הולכים לבית הספר, ובמכנסיים ׳רכים׳ כמו טרנינג קצר או ארוך (תלוי בעונה).
ככה שאם הילד רוצה להחליף לג׳נס- סבבה. לא רוצה?- גם סבבה, וגם לא משפיל מבחינת לבוש מחוץ לבית.
למדתי את זה מאמא אחרת, ובשניה הראשונה זה נראה לי ממש משונה. מהשניה השניה והלאה- זה נראה לי פיתרון גאוני (וחוסך כסף על פיג׳מות).
אצלנו פיג׳מות זה רק אם הסבתא קונה, ומשתמשים בהן רק באופן ייצוגי בלינה אצל חברים ובחופשות עם המשפחה המורחבת.
הקטע המצחיק היה שהבת הקטנה שלי כל כך אהבה את פיז׳מת הדובונים שלה שהיא היתה בוחרת אותה כדי ללכת לגן. כשהתגברתי על המבוכה הראשונית שיחררתי. הכל עבר בסדר.

לדעתי הוא יכול אם בא לו ולא הספיק לאכול קודם, לאכול פירות/ ירקות בדרך לבית הספר (אתם הולכים ברגל, נכון?), או לא לאכול.
אולי לוקח למערכת שלו זמן להתעורר ולא דחוף לו לאכול מיד בבוקר.

לדעתי גבולות פחות מתאים, כי הילד גדל עם גבולות לחלוטין. בטח שמולי. הגבלתי כל מה שלא היה לי נוח.
אני לא סמרטוט והצרכים שלי קיבלו מקום חשוב. העניין כאן הוא מאבק כוח, שליטה.
(חוץ מזה שלא יודעת לערוך, כן?)

תודה יולי קו,
הבחור לומד בבית ספר דתי וצריך ללבוש ציצית מתחת לחולצה, לא נוח לישון עם ציצית (וגם לא צריך), זה עוד שכבה בלילה שתקשה על השינה, כנ"ל גרביים שלבישתן מאתגרת אותו בפני עצמה. לגבי אכילה- ממילא ארוחת בוקר אצלינו היא פרי או מיץ תפוזים, והבעיה לא בארוחה עצמה אלא בסירוב הבסיסי לקום לשירותים ולשטוף ידיים.

אבל אם הוא ישן עם טלית קטן שמוכנסת לתוך המכנסיים יחד עם הציציות אז אולי זה לא מסורבל מדי בשבילו? ובבוקר הוא יוציא אותן אחרי ההליכה לשירותים. אני מבינה שזה לא בדיוק מקובל. השאלה לדעתי היא אם זה אסור הילכתית. אם לא, ואם זה יכול להקל עליכם בתקופה הקרובה, למה לא? (הרי הוא משתנה, ויתכן שהמאבק יעבור מביגוד לנושא אחר.
כשאני נורא עייפה אני יכולה לישון עם כל הבגדים בלי שום בעיה (זה קורה כשאני עוזרת לקטנה שלי להרדם. זה מרדים אותי יופי, גם כשאני עירנית במקור).

ועוד נקודה: נניח שעבר הזמן של ההתלבשות. מה יקרה אם הוא יגיע פעם אחת לבית הספר (כמובן עם דיון מכין עם המורה...) עם הטלית הקטן בילקוט? דרך אגב, מצוות ציצית היא רק על בגד מרובע, אז בעצם אפשר להתלבש בלי ציצית, ורק לא לברך את הברכה הזאת. יתכן שאחרי יום אחד כזה הוא בעצמו יעדיף להתכונן טוב יותר לבית הספר?

אבל אם הוא ישן עם טלית קטן שמוכנסת לתוך המכנסיים יחד עם הציציות אז אולי זה לא מסורבל מדי בשבילו
מצטרפת. אצלי ישנים עם ציציות.

יקרה, ראשית כל מבינה ללבך מאוד. יש לי קרוב שמזכיר בכמה דברים את הבן שלך, ואני רואה כמה זה מתיש וסוחט.
נקודה אחת... יש לי תחושה שעשוי לעזור מאוד לבן שלך אם יהיה שינוי ביחס שלך לאביו. אני לא יודעת עד כמה את מודעת לזה, פשוט כשאת כותבת זה דבר שבולט מאוד, ההסתייגות שלך מדרכיו השונות. מרשה לעצמי לנחש שגם בבית זה בולט, ובמעגלים שונים עלול להשפיע לא טוב על הילד. או בניסוח חיובי - יחס אוהב ובוטח אל האבא, עשוי לחלחל גם אל הילד, ואיכשהו לעשות איזה שינוי לטובה.
את לא חייבת להתחיל להסכים עם בעלך בכל דבר. זה בסדר גמור שאת חושבת שעדיף אחרת. זה יותר שיש מקום לביטחון שיש בלב של הילד מקום לשני קשרים נפרדים, עם אמא ועם אבא (ועוד המוני קשרים עם המוני אנשים), וכל אחד מכם אחראי, באמת ובתמים, רק לקשר שלו עם הילד. את תעצבי את הקשר שלך עם הילד כראות עינייך, ואת עושה את זה מעולה! תני לאבא חופש פעולה לקבל את החלטותיו, לעשות את שלו. פרגני לו את זה מכל הלב. את עשויה בסופו של דבר להיות מופתעת, להיפתח לראות בו דברים שלא ראית קודם, שמיטיבים עם הילד מכיוונים אחרים, שונים משלך. הילד לא צריך שני הורים כפילים

ואם פספספתי, סליחה. לוקחת בחשבון שאולי אני טועה לגמרי... רק את יכולה לדעת.

יש דף מאבקי שליטה עם פעוטה שאולי יכול להתאים לדיון.

קול פעמונים, האמת שקראתי את כל הדיון ולא ברור לי בכלל מה קורה אצלכם בבוקר. לא ברור מה הבעיה בדיוק. לא ברור מה מפריע.
בן כמה הילד?
האם שני ההורים בבית כל בוקר?
האם יש עוד אחים או אחיות? האם הם בחינוך ביתי או הולכים לבית הספר או מה?
האם שניכם עובדים? כלומר מקפיצים אותו לבית הספר ואחרי זה הולכים לעבודה?
האם הוא בגיל שיכול להישאר בבית כשאתם הולכים לעבודה?
האם המשקל שלו גבוה או שאחד ההורים יכול לקחת אותו על הידיים למכונית כדי להסיע לבית הספר?
מה בכלל הוא רוצה?
אני מבינה בין השורות שלא רוצה לקום, לא רוצה להתלבש, לא רוצה לאכול ארוחת בוקר, ולא רוצה ללכת לבית הספר?
הנטייה הראשונית שלי היא פשוט, לא להקים אותו, לא להכין לו ארוחת בוקר, ולהסתלק לעבודה בלי שלוקחים אותו לבית הספר...

תןדה לכולן על התגובות, אני עם שפעת )-:, מקווה לענות מחר

מעניין שהאינטואיציה הראשונה שלך היתה לא לדבר. לדעתי זה יכול להיות ניסוי מצוין: לא לדבר יום אחד במילים, אלא רק לעשות, ולהקשיב, ולהתבונן.

בנוסף, אני אחזור גם באן על העצה הרגילה שלי: אם יש דברים שעשית וראית שלא עבדו, אז תפסיקי לעשות אותם. את לא חייבת למצוא משהו אחר לעשות במקום (לפחות לא מיד), מספיק להפסיק לעשות את מה שממילא לא עובד -- לבקש, לשכנע, לגעור, לעזור, או כל דבר אחר שלא עובד.

מסכימה מאוד עם יונת. העצה שלה של לא לדבר מאוד עזרה לי בזמנו עם העקשנון שלי

פחות דיבורים, פחות נקודות חיכוך.
ולהחליט על המדיניות שלך ולבצע אותה.