החיוניות שלי חלק ראשון

מילה על המחירים המבאסים של מזון חיוני (חריג - מים) -
אני יושבת בבית קפה מהסוג שאין בו שירות.
כל מנה שהייתי בוחרת, בלי יוצא מהכלל, היתה עולה פחות מהסלט שהזמנתי.
אני רואה את זה גם בקנייה השבועית שלי.
תזונה טבעונית יכולה להיות די זולה אם יש בה מזון יבש כמו קטניות או דגנים.
ואילו אצלנו... חור בכיס. דברים טריים עולים ביוקר. וכשחמישה אנשים אוכלים מהם כאילו אין מחר הם עולים ביוקר רב.
נכון שזה שווה ועדיף וכו' אבל יש איזו חמיצות בכך שההכי פשוט והכי בריא עולים גם הכי יקר.
אני בהחלט בונה על זה שבעתיד (טפו טפו טפו) כל ההוצאה הזו תתאזן עם מינימום הוצאות רפואיות. אפילו אפס הוצאות רפואיות.

קוראת את השורה האחרונה שכתבתי וכל הבאסה עברה לי בבת אחת. בחיי. כבר היום אין לנו שום הוצאה רפואית. זה די שווה.

אני נרתעת מכל סוג של טיפול, נפשי או פיזי או מעורב.
המממ.
אין לי תובנות לגבי זה.
אני מרגישה שהרבה פעמים בחיי אני רוצה מורה שיעזור לי למצוא את הדרך.
הדרך היא תמיד שלי, התובנות חייבות להיות שלי, אבל לפעמים אני רוצה מורה דרך מנוסה שמכיר את השבילים.
עם זאת, לפעמים אני מרגישה שמורה דרך מנוסה יכול להוות מכשלה, אם הוא רוצה לקחת אותי בדרך שהוא מכיר ולא מבין שזו לא הדרך שרציתי, או שאני צריכה, ללכת בה.

זה כמו המחקרים בחינוך ביתי: התברר שהדבר הכי חשוב זה לא הידע שיש להורים, אלא האהבה והאיכפתיות שלהם לילד...

ויש כל כך הרבה דברים שאני רוצה ללמוד.
למשל עכשיו אני צריכה ללמוד לגבי זה:
למשל בשיחה, אם מישהו ממש בור בנושא המדובר אבל הוא מתעקש לדבר הוא ימשוך למטה את רמת השיחה. את לא תוכלי למשוך אותו למעלה כי יש דברים שהוא פשוט לא יודע והם חסרים לו.
איך מתקשרים עם אדם כזה בכל זאת.
אני מרגישה שאין לי כלים בכלל. בכלל.
ממש אני רוצה להתייאש ולהעביר את השיחה למתווכת חכמה שגם תהיה לה מספיק סבלנות, וגם יש לה מספיק ניסיון, לב ושכל להבין איך למשוך אותו למעלה, מה בדיוק חסר לו ואיך מלמדים אותו את מה שחסר לו בלי שהוא ישים לב שהוא בור (כי אז הוא מרגיש שמתנשאים עליו)

מילה על זיכרונות ילדות - קראתי קטע בעיתון על התוכנית מאסטר שף. אין לנו טלוויזיה אז אין לי מושג עד כמה התיאור היה מדויק.
המוקד היה שכל המתמודדים דיברו בערגה על זיכרונות ילדות קולינריים שלהם מהאמא או הסבתא ושכל הזיכרונות הללו עסקו בדברים שאצלנו בבית כבר מזמן אינם רצויים ואינם מתאחרים. בטח לא בגירסה הבייתית שבה אני או אבא עומדים מעל הכיריים.
מאחר ולי עצמי יש כמה וכמה זיכרונות כאלה מהבית ומהמטבח של סבתא אני תוהה מה יישאר לילדים שלי.
מה קורה לנו כשאין לנו מהילדות זיכרונות חזקים כאלה? פתאום נחמץ לי קצת הלב על הילדים שלי. על החריגות שלהם ועל היעדר הכמיהה.

וזה הזכיר לי גם רגע מכונן בחיי שלי בצבא. אמא שלי לא אהבה לבשל מעולם אבל היא בהחלט השלימה את חלקה בעיסקה וכל זמן שהיינו בבית היא הקפידה לבשל בריא ומזין באהבה גדולה. אהבה אלינו. כשפרסנו כנפיים היא תלתה את הסינור וזהו. פעם ההורים שלי באו לבקר אותי בבסיס הצבאי שבו שירתתי. כל האמהות הביאו לילדים סירים עמוסי כל טוב. ההורים שלי שאלו אם בא לי המבורגר ומאחר ובא לי מאוד הם עברו במקדונלדס והביאו לכולנו מכל טוב ארצות הברית. מצד אחד, זה זכור לי לטובה. ההורים שלי עשו בדיוק מה שהם רצו וכל רצונם היה לפנק ולשמח. מצד שני אני זוכרת בדקירה את הכמיהה לסיר כזה עם כל טוב, שעומדים מאחוריו לא רק הורים עמלים אלא זיכרונות ילדות מוזמנים במיוחד. את ההמבורגר שלי טרפתי בשתי דקות וחצי, קיפלנו את כל הנייר האינסופי ואת קופסאות הקרטון וזרקנו לפח. כל השאר עוד ישבו על הארוחה המושקעת שלהם הרבה זמן ואני רציתי גם.

אצלנו מעשית אפס הוצאות רפואיות, כנ"ל פארמים למיניהם (בקושי משתמשים בסבון, לעולם לא בשמפו. כן במגבונים.) אבל האוכל יקררררררררר. היום קניתי בשר לשבועות הקרובים וגם השלמות ירקות ופירות (מחרתיים משלוחה) יצא 965 ש"ח. מזעזע, לא?

אני רוצה מורה דרך מנוסה שמכיר את השבילים.
אני פשוט חושבת שאין שבילים. מאמינה בכל לבי בכך שהם אינם. הם רק נבראים בכל רגע נתון. ובשביל הבריאה הזו כל אדם בדרך הוא סוג של מורה. את הדברים הכי משמעותיים שלמדתי על עצמי דרך עיניים של אנשים חיצוניים למדתי מאנשים שבכלל התכוונו ללמוד ממני...

_למשל בשיחה, אם מישהו ממש בור בנושא המדובר אבל הוא מתעקש לדבר הוא ימשוך למטה את רמת השיחה. את לא תוכלי למשוך אותו למעלה כי יש דברים שהוא פשוט לא יודע והם חסרים לו.
איך מתקשרים עם אדם כזה בכל זאת.
אני מרגישה שאין לי כלים בכלל. בכלל._
יש לך! לא רוצה לעצבן אותך עם האנונימיות שלי כי זה לא פייר. אבל אני מכירה אותך ויש לך. ואפילו הרבה.

איך מלמדים אותו את מה שחסר לו בלי שהוא ישים לב שהוא בור (כי אז הוא מרגיש שמתנשאים עליו)
אני חושבת שמישהו ירגיש בור לידך רק אם את תרגישי שהוא בור. אבל אם למשל תצליחי לרגע להתבונן בו ולחשוב על כל מיליון הדברים שהוא יודע ואת לא זה יעבור לך. ואז תוכלי להתייחס אליו כאל מישהו שפשוט באותו רגע לא יודע משהו שאת יודעת והאפשרות של התנשאות, משני הצדדים, תחלוף כלא היתה.

ואז תוכלי להתייחס אליו כאל מישהו שפשוט באותו רגע לא יודע משהו שאת יודעת והאפשרות של התנשאות, משני הצדדים, תחלוף כלא היתה.
הבעיה שלי לבצע את זה היא זו: מה שאני יודעת נראה לי נורא חשוב. מה שמישהו אחר יודע ואני לא - לא נראה לי שקשה כל כך לחיות בלעדיו...
למשל: אני לא נוהגת. אז אני מסתדרת בלי.
לעומת זאת, להסתדר בלי הידע שלי על צמחי מאכל ועל אוכל - נראה לי קשה, לא טבעי, וגורם לחסכים...
(אני לא גאה שזה כך, אבל זו עובדה)

יצא 965 ש"ח. מזעזע, לא?
לא. יוצא לי אפילו יותר. אנחנו אנשים שאוכלים הרבה. כולנו. אפילו הקטנים.
אולי זה בגלל שאני קוראת להם קטנים והם רוצים להוכיח שהם גדולים

הי דוני, כיף שבאת.
_הבעיה שלי לבצע את זה היא זו: מה שאני יודעת נראה לי נורא חשוב. מה שמישהו אחר יודע ואני לא - לא נראה לי שקשה כל כך לחיות בלעדיו...
למשל: אני לא נוהגת. אז אני מסתדרת בלי._

הטריק הוא כזה - על אף מה שאת חושבת, אין לך שום דרך לדעת מה הוא יודע ואת לא. הרעיון הוא להניח את הידע שלו ב מיליון דברים שאת לא יודעת. לא רק באחד או בשניים שאת שניכרים עליו בקלות. מה שניכר עליו בקלות זה הסטריאוטיפ שממנו אנחנו מנסים לחמוק. את צריכה להניח שהוא יודע דברים שאת לא יודעת ושהם חשובים. למשל, יכול להיות שאתמול היית בסיטואציה חברתית והתנהלת בתוכה פשוט איום נורא. ויכול להיות שהמישהו הזה היה יודע איך להתנהל בתוכה פי אלף יותר טוב. הרי לא היית מעלה בדעתך שהוא יתנשא מעליך בגלל זה, נכון?

ואגב, כל זה כלל אינו סותר את להסתדר בלי הידע שלי על צמחי מאכל ועל אוכל - נראה לי קשה, לא טבעי, וגורם לחסכים...
סביר להניח שאת צודקת. תמשיכי לשמוח בידע שלך ולחגוג אותו. זה נהדר. אין לזה קשר לידע או לחוסר הידע של אחרים.
אני למשל בורה לגמרי (טוב, לא לגמרי, אבל קרוב) בצמחי מאכל וזה אכן קשה וגורם לי לחסכים וזה ידע שבהחלט שווה מאוד להשיג. אבל... אני יודעת איך להימנע מהתנשאות על אחרים. אז בואי נעשה החלפות

הדיון הזה בהתנשאות מחזיר אותי למשהו.

אחד הדברים שזכורים לי מלימודיי הפסיכולוגיה זה את החלק על אנורקסיה ואת זה שאנורקסיות מרגישות עליונות עקב היכולת שלהן לשלוט שליטה מוחלטת בתזונה שלהן בעוד כל השאר מתגוללים בתוך הצרכים והדחפים שלהם.
אני זוכרת את התחושה הזו אצלי בכל פעם שירד לי משהו מהתפריט. הסתכלתי מסביב וכולם נראו לי כל כך חלשים. ובורים. ובייחוד אלו שלא רצו לשמוע והציבו אותי בעמדת המשוגעת. בחיי שלפעמים מה שעלה בי זה רחמים (התנשאות במיטבה, לדעתי).
ודווקא היום, כשאני מנסה להוריד כל כך הרבה בצורה קיצונית, התחושה הזו עברה לי לגמרי. כתבתי בתחילת הבלוג שאני מקווה שהיא לא תחזור ואכן כך קרה. מעניין למה ומעניין עוד יותר איך אפשר לרתום את הסיבה בעתיד וגם לדברים אחרים.
הניחוש שלי - צריך להיות בתהליך פרק זמן נכבד בשביל להכיר בכך שאכן מדובר בתהליך אטי וארוך, בשביל שיהיה אפשר לראות את הדברים בפרספקטיבה של זמן ולהבין שכמו שלקח לי כך וכך שנים, גם שאר העולם צריך את הזמן הזה בשביל לנוע, ומכאן שאין לצפות שמישהו פשוט ישתכנע באחת במשהו שלקח לי כל כך הרבה זמן.
או במילים אחרות - אני צריכה להיות מסוגלת לראות את עצמי בתוך אדם אחר. לראות את מי שהייתי ולא רק את מי שאני היום.

וואלה, הזדמנה לי דוגמה מהשנייה הזו ממש.
חי אלוהים שמישהו התחיל איתי. ממש הרגע. זה כל כך נדיר אצלי שכאשר הוא עצר עלי את המבט שלו ואמר: את מוכרת לי מאיפשהו, האמנתי לו וכיווצתי את הגבות במחשבה. ואז הוא התיישב לידי וביקש את מספר הטלפון שלי ותוך שנייה הסיטואציה נגמרה.
כל כולי נרתעתי ממנו. כי הוא שיקר לי על הרגע הראשון. ומי בכלל תרצה להיות עם אדם שמשקר על הרגע הראשון בשביל להשיג משהו אחר.
והרגשתי עליונות אדירה מול העליבות שלו (שניכרה גם בדברים נוספים). וכל מה שרציתי בשביל להציל את הכבוד שלי זה ללכת אליו ולהסביר לו בטון מחנך שאף אחת אף פעם לא תרצה אותו אם ככה הוא מתחיל. כי זה מגעיל.
ואז עצרתי את המחשבה הזו ושאלתי את עצמי מה בכלל אני יודעת על האיש הזה? ואיזו רשימה אינסופית של דברים ש אני לא יודעת גורמים וגרמו לו להתנהג ככה. דווקא ככה. ומשהו בי נרגע ונרפה והנחתי לזה. בלבי אפילו איחלתי לו שמחה.

אני מחזירה את עצמי לנושא של הבלוג שלי בתזכורת להיות צנועה מול הדברים שאיני יודעת.
גם על אחרים ובעיקר על עצמי.
עדכון - היום הזה עובר מצוין מבחינת תזונה. אפילו שאני בחוץ. וכמה נחמד שבבית מחכה לו במקרר שייק ירוק נהדר.

אני חושבת על הבלוג שלך המון בימים האחרונים, מסיבה מוזרה:
יש לי תחושה, שכל פעם שאני אוכלת משהו שלא טוב לי, יש לי פתאום פריחה וגירודים באיזה מקום בגוף! וכשאני אוכלת משהו שמדוייק לי, זה עובר.
זו תחושה, כי יכול להיות שזו לא אלרגיה אלא משהו אחר, ויכול להיות שזה לא קשור לאוכל.
בכל זאת, כל פעם שזה קרה, ישר חשבתי עלייך, ואמרתי לעצמי: את לא מדייקת והגוף שלך מדבר!

ולגבי הנושא
_איך מתקשרים עם אדם כזה בכל זאת.
אני מרגישה שאין לי כלים בכלל. בכלל.
יש לך! לא רוצה לעצבן אותך עם האנונימיות שלי כי זה לא פייר. אבל אני מכירה אותך ויש לך. ואפילו הרבה._
הוי, תודה רבה לך! כיוון שהאמנת בי כל כך, חזרתי למדוכה עם האמונה שלך, והבנתי מה אני צריכה לעשות.

בכל זאת, כל פעם שזה קרה, ישר חשבתי עלייך, ואמרתי לעצמי: את לא מדייקת והגוף שלך מדבר!
אני מאמינה בזה בכל לבי. דרך צלחה בכיוון הזה. נקודה לעניין הזה - האמונה האישית שלי היא שהדבר נכון ככל שהחיבור נסתר יותר. כשיש לנו כאב ראש מאוד קל לייחס אותו לכל מיני דברים. אולי צריך לשתות או לאכול או לישון וכו'. אבל... כשיש פריחה או גרוד פתאומי בלי קשר לאלרגיה אני רואה בזה ניסיון של הגוף לומר משהו חד וברור שלא ניתן יהיה לנפנף אותו בתירוצים הרגילים.

הוי, תודה רבה לך! כיוון שהאמנת בי כל כך, חזרתי למדוכה עם האמונה שלך, והבנתי מה אני צריכה לעשות.
בבקשה רבה. שיצליח לך גם שם.

אפשר לראות את הדברים בפרספקטיבה של זמן ולהבין שכמו שלקח לי כך וכך שנים, גם שאר העולם צריך את הזמן הזה בשביל לנוע, ומכאן שאין לצפות שמישהו פשוט ישתכנע באחת במשהו שלקח לי כל כך הרבה זמן.
זה מה שאני מרגישה כיום בקשר ללא-לקחת-שקיות-ניילון-בקניות: זה הכי פשוט בעולם, ובכל זאת, לפחות במשפחה שלנו ההטמעה של זה כל כך קשה ואיטית! כל הזמן אנחנו שוכחים להתארגן על זה, למרות שכנוע פנימי עמוק ומלא. אז איך אפשר לצפות שמליוני אנשים בלי הרבה מודעות סביבתית יצליחו?

מצ'רה, זה דווקא קל מאוד. אומנם התייחסתי לדברים אחרים אבל תכף נגיע לזה.
כל מה שצריך כדי להעיף את השקיות לכל הרוחות זה כסף. כלומר, לגבות אותו. אם כל שקית היתה עולה לך שקל, או חמישה, המצב היה משתנה בתוך יומיים וחצי. ואני אומרת את זה בכזה ביטחון רק בגלל שכבר ניסו את זה במדינות אחרות וזה עבד.
אני התכוונתי לשינוי פנימי כמו שינוי תזונתי אבל האמת היא שגם שם הדרך היא דומה. ביום שבו ממשלות יפנימו את העלויות של האמיתיות של התעשיות המזהמות כמו הבשר והחלב המוצרים הללו יעלו פי עשר. או אז הם יעלמו מהמדפים כי לא תהיה לזה דרישה. אחרי זה סביר שתקום תעשייה חלופית שתייצר בשר באיכות אחרת לגמרי. עשירים יוכלו לצרוך אותו יותר מהעניים וזהו.
אפשר וחשוב לחנך את הציבור לכל מיני דברים אבל צריך לגבות את זה איכשהו. אם ממשיכים לסבסד את התעשיות המזהמות בלי חשבון הציבור חכם ומבין היטב את המסר הכפול.
תראי את סיפור פיטום האווזים. קיבלו החלטה, נתנו לחקלאים שפע של זמן ורעיונות לארגון מחדש. אחרי זה האריכו את התקופה של ההתארגנות ובזאת זה נגמר. מסר אחד מלווה בגיבוי של חוק ואכיפה. כמה פשוט ככה קל. צריך להיות רגישים כי כל דבר כזה גוזל פרנסה לאנשים. הכל צריך להיות הדרגתי ומחושב ומלווה בתמיכה. אבל כמו עם התזונה והבריאות - זה עולה עכשיו כסף גדול שנחסך בעתיד. כל מה שנדרש זה רוחק ראות.

נ.ב - גם אני כמוך עם השקיות. משתדלים מאוד אבל המצב רחוק ממה שראוי היה להיות באמת. לבושתי אציין שלו שקית היתה עולה חמישה שקלים זה היה מזיז אותי הרבה יותר מהר. חיינו בחו"ל ולמדנו צ'יק צ'ק איך לעשות את זה. חזרנו לארץ וחזרנו לסורנו. לבושתי, כבר אמרתי.

תראי את סיפור פיטום האווזים.
וזה מזכיר לי שכבד אווז היתה אחת האהבות הגדולות שלי (כבר אמרתי שאני באמת אוכלת-כל). ובגלל הפיטום נגמלנו מזה כולנו ביום אחד ובצער רב. על עצמנו המתגעגעים ועל האווזים המגעגעים.
וזה כל כך נטבע בי עד שגם כאשר עבר החוק והדברים הסתדרו החשק נשאר חסום.
קשה לי היום לדמיין את עצמי אוכלת כבד אווז.
אני חושבת שזה מראה לי עד כמה ההרגלים האלה ניתנים לשינוי בעזרת מעשים קיצוניים.
קרה לי כך גם עם החלב. כל כל הרבה זמן הלבן לבן הזה רחוק ממני עד שכיום ממש קשה לי לדמיין את עצמי שותה ממנו.
יש איזשהו סוג של גמילה שהגוף יכול לעבור ולהקרין אותה גם למוח. זה עובד בשיטת ה baby steps אבל עובד גם בשיטת הזבנג וגמרנו.
הנטייה היא לחשוב שיש אנשים שמתאימה להם הדרך האחת ואנשים שתתאים להם דווקא הדרך השנייה.
אני נוטה לחשוב שיש דברים שמתאים להיגמל מהם בדרך האחת ויש דברים שמתאימה להם גמילה בדרך השנייה.

יש היום מגמה שמנסה לעודד "נשים אמיתיות" תוך הבעת הסתייגות מכל המאמצים הנשיים המוכרים להיראות טוב יותר.
אם הבנתי נכון את הרעיון אז אשה אמיתית היא כזו שעשוי להיות לה עודף משקל, פניה קמוטים ועורה אינו זוהר, בשערה זרוקה שיבה וכו'.
אני חושבת שהקמפיין הזה התחיל מנושא השומן על רקע הדרישה החברתית לרזון קיצוני אצל נשים. אבל בהחלט אפשר להבין זאת כקמפיין שמכיל גם את כל האלמנטים האחרים של ההזדקנות.
חשבתי על עצמי. יש קצת שיבה, המשקל שלי נמוך ביחס לגובה אבל עדיין יש עודף, הפנים מתחילות להתקמט והעור על כל הגוף כבר מראה את גילו.
אני יכולה לקבל את עצמי ככה ולהצטרף בגאון ל"נשים האמיתיות".
קשה לומר שזה מה שאני מרגישה.
אני מרגישה, אולי זה מופרך אבל זה באמת משהו שאני מאמינה בו, שהחיצוניות שלי מספרת את כל סיפור הבריאות שלי.
ואני חושבת שלו הייתי אוכלת כמו שצריך מרבית חיי אז היום הייתי נראית אחרת. אולי פחות שיבה? אולי פחות קמטים והתדלדלות של העור? אולי שיער מבריק יותר? אולי משקל נמוך יותר וגוף מוצק יותר? אולי...
ואולי אם אני אוכל מהיום בצורה מדוייקת אני אצליח למנוע חלק מהירידה הזו למטה.
אז הקמפיין הזה מעצבן אותי. אני מרגישה שבמקום לקרוא לי לעשות את הטוב ביותר עבורי הוא פשוט אומר לי "קבלי את עצמך כפי שאת".
בשבילי לקבל את עצמי כפי שאני, במשהו שבו אני מרגישה שאפשר כל כך בקלות לעשות ולשפר, זה שיא התבוסתנות.
אפילו אישיותית אני מסרבת לקבל את עצמי כפי שאני וזה נראה לי פי אלף קשה יותר לשינוי.
אז את הגוף?
אם קילקלתי אותו במשך כל כך הרבה שנים למה להמשיך לקלקל עוד? אני מסרבת.
ואני מסרבת למסר שמנסה לרמוז שכל החולי הזה שניכר בגוף שלי הוא סוג של אמת .
להפך. הוא מייצג את כל השקרים באשר הם. אלו שתרבות האוכל שולחת אלי ואלו שאני מוכרת לעצמי.

קצת קשה להטלטל ככה בין שתי גישות קיצוניות. או בריאותנות קיצונית או קבלה של "נשים אמיתיות".

אם כל שקית היתה עולה לך שקל, או חמישה, המצב היה משתנה בתוך יומיים וחצי.
כן )-:
אצל אמא שלי, קיבוצניקית מצפונית צנועה וחסכנית, הבוילר דלק 24/7 כל השנה.
ביום שהקיבוץ הופרט והם התחילו לשלם על חשמל - הם גם התחילו לכבות את הבוילר.

אולי פחות קמטים והתדלדלות של העור?
אני חושבת שעל מצב העור החשיפה לשמש משפיעה הרבה יותר מתזונה.
בצילומים של אנשים בשבטים שהם די ציידים לקטים, העור שלהם מאד מקומט מעבר לגיל הנעורים.
ועישון אולי, אבל בטח את לא .
ולאהוב את עצמנו ואת הגוף שלנו זה לא מיותר בשום כמות. (-:
זה לא אומר להרעיל אותו דוקא באוכל רע.
אבל גם להסתכל בראי ולקלל זו הרעלה.

_ולאהוב את עצמנו ואת הגוף שלנו זה לא מיותר בשום כמות.
זה לא אומר להרעיל אותו דוקא באוכל רע.
אבל גם להסתכל בראי ולקלל זו הרעלה._

בגלל שאני אוהבת את עצמי אני רוצה לעשות לעצמי טוב. ואת צודקת, האוכל הרע הוא באמת כמו רעל. למה שאתן אותו לגוף שלי ואשמח? ולמה שאשמח באיך שהגוף שלי נראה אחרי שהוא אוכל רעל הרבה שנים?
אין אצלי קללות. בכלל. בטח לא מול הראי. אני אוהבת את איך שאני נראית. אני דוחה את המסר שאומר שגם כאשר אני נראית פחות טוב אני נראית טוב.
אני בעסקי האמת - אם עליתי במשקל אז אני נראית פחות טוב. אם העור שלי התייבש מחוסר נוזלים אז אני נראית פחות טוב.
והגוף שלי מדבר אלי ואומר לי את כל זה ומבקש ממני לעשות משהו. אפשר לאהוב אותו עד מחר אבל כשמישהו מבקש ממני עזרה אני נוטה לעשות משהו בעניין. ולפעמים חיבוק פשוט לא מספיק.

וואו, לא יודעת מה יש לי. קמתי במצב רוח מיליטנטי קצת היום.
היתה לי היתקלות מכעיסה עם כלב מסוכן ליד הגן של הילד. אולי זה בגלל זה.

אני חושבת שעל מצב העור החשיפה לשמש משפיעה הרבה יותר מתזונה.
את יודעת מה, זו דוגמה מעולה. מול נזקי השמש אומרים לנו להתגונן. להשתדל להישאר בצל או להימרח במשהו. בכל מקרה, זו דוגמה שבה מנחים אותנו לעשות.
ומול נזקים שנגרמים מתזונה (השמנה היא פשוט הקלה ביותר אבל בהחלט לא היחידה) אומרים לנו לאהוב את עצמנו ועוד קוראים לנו "נשים אמיתיות" כדי לעודד.
טוב, אולי אני אפסיק קצת. אני כותבת וזה מרגיש כאילו אני צועקת. אמצא דרך אחרת להירגע. מסכנים המקשים של המקלדת...

טוב, אולי אני אפסיק קצת
לטעמי את דווקא כותבת דברים מעניינים ומעוררי מחשבה.
אני לא מכירה את המגמה של "הנשים האמיתיות" אבל זה אולי מפני שאני אדוקה באי-קריאת העיתונים, באי צפייה בחדשות וכדומה.
מצד שני אני כמסתבר די באופנית, וזה אומר שלי באופן אישי לא מתאים, עקרונית, אידיאולוגית, לצבוע את השיער שלי.

אבל פחחחח, אני גיבורה גדולה. יש לי גנים טובים מצד אחד (נכון שהתחילו לי שערות לבנות בגיל 28, ממש כמו לסבתא שלי, אבל המצב לא כל כך חמור גם עכשיו, בגילי), וצבע שיער נוח מצד שני (כזה מחליף צבעים וחום, כך שגם הלבן לא בולט מי יודע מה).
יפות בעיני הנשים המבוגרים שיש להן שיער לבן לא צבוע. יש בזה טוהר שמדבר אלי.
התחיל להפריע לי המראה של שיער צבוע, אותו סוג של הפרעה כמו לראות ילד בחיתול חד פעמי, או תינוק קטנטן אוכל תמ"ל מבקבוק.

הפרעה שיכולה להיות רק לאנשים כמוני, כמובן, כי הרי המראה הזה הוא ה-נורמה בה"א הידיעה, הזוי שזה קוץ בעין בשבילי...

שמתי לב, שכעולה הסטרס ועולה התזונה הרעה בחיי, מתגבר השיער הלבן.
כשיורד הסטרס ועולה התזונה המתאימה לי (ללא גלוטן ומוצרי חלב [עם שני אלה גם יורד אוטומטית הסוכר]) - מתמעט השיער הלבן.

לגבי הגוף:
אני דווקא עושה כל חיי מאמצים להשמין, שסוף סוף הצליחו

אם כי האמת שקצת מוגזם לקרוא לזה "להשמין". יותר מדוייק להגיד "להפסיק להיות בתת משקל ולהגיע למשקל שנחשב נורמלי לגובהי".
אבל אחרי כמה שנים קשות (שמירות הריון קשות מאוד, הפלות, בתי חולים) הפעילות הגופנית שלי ברמה נמוכה מדי.

אני עובדת על זה.
אני מאמינה באמת שהבריאות שלי תובעת פעילות גופנית. אצלי, במקרה, גם ברור לגמרי שמדד האושר עולה פלאים כשאני רוכבת על אופניי או רוקדת. פשוט אי אפשר למחוק לי את החיוך מהפרצוף! זה גורם לי אושר! כשהבנתי שגם אני עשיתי מה שאמא שלי עשתה לפני, התחתנתי עם גבר שלא שותף לאהבות הגדולות שלי ואז ויתרתי עליהן - הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להחזיק את התלות הזאת. אני חייבת לסמן לעצמי את הדברים שחשובים לי וגורמים לי אושר, ולעשות אותם איתו או בלעדיו.
למרבה המזל, האופניים מדברים גם אליו, ולכן אנחנו משפחה על אופניים.
אבל לרקוד - נראה לי שזה יהיה המקום שבו אכנע לתביעה המשפחתית לקנות איזה WII או איך קוראים לדברים האלה (פלייסטיישן, וויי או אק בוקס, נדמה לי שעל זה יש עכשיו דיון בין האיש לבין הילדים, לכבוד העובדה שהבכורה מקבלת מסבתא סכום נכבד במתנה לכבוד בת המצווה - באיחור של שנה אבל מי סופר). כי יש להם ריקודים. דווקא יש ריקודים באוניברסיטה, אבל אני לא בנויה לרקוד ריקודי זוגות עם גברים זרים )-:

אז מבחינת "האשה האמיתית":

לדעתי, המשקל שלה צריך להיות לא נמוך מדי, ולא מוגזם לכיוון הכבד. אשה בשלה אסור לה להיות שדופה, גם מבחינה בריאותית.
לדעתי, היא צריכה לעשות פעילות גופנית מתונה כלשהי. משהו שהולך בכיוון באופן טבעי. משהו שעושה לה טוב. אם מתבוננים בחברות ציידים לקטים ובחברות מסורתיות אחרות, אפשר לראות שבכולן יש הרבה מאוד הליכה, וגם הרבה ריקודים, שמשתתפים בהם בני כל הגילאים. ויש הרבה סיבות לריקודים.
אני חושבת שכדאי לטפח את העור כדי למנוע נזקי שמש ולשמור עליו, אבל אני לא בעד ניתוחים, הזרקות וכיוצא באלה. בסופו של דבר העור מתקמט ואת המציאות הזאת אין אלא לקבל, לדעתי.
עור "זוהר" הוא לדעתי כן דבר אפשרי. אחת המטרות שלי בחיים היא להגיע למקום הזה שהפנים נראות "זוהרות", מוארות - את מבינה את כוונתי? אני רואה את זה אצל אנשים שיש בהם שלווה, קבלה, אור פנימי, שעושים משהו מאוד נכון, שמכווננים מבפנים בצורה טובה. הייתי רוצה להיות כזאת, כי אני רואה בזה מדד לאושר ולבריאות. כשאת רואה אשה כזאת, את בכלל לא רואה את הקמטים שלה. את רואה את הפנים הטובות והיא נראית לך יפהפיה!

כשאני כותבת "אושר" אני לא מתכוונת לאיזה דבר מיסטי או אידילי. אני מתכוונת יותר לתחושה של שמחה בחיים, של קבלה שמחה ממקום של הודיה ואור, למקום שבו אתה רואה את חצי הכוס המלאה ושמח בחלקך וטוב לך כי אתה חי את החיים שאתה מאמין בהם וטובים לך.

בשביל זה צריך להגיע למקום שאתה חי את הבחירות שלך ובוחר את החיים שלך. שאתה מרוצה במה שיש לך ומתעורר כל בוקר בחיוך מתוך שמחה על חייך.

זה לא דבר קל ופשוט, לדעתי. אצלנו, זה דורש מאמץ להגיע למקום הזה. להרוויח אותו ביושר ובעבודה קשה...

טוב, יצא ארוך משהתכוונתי, אז בינתיים עוצרת כאן.

וויי, בשמת, תודה. משהו בדברים שלך הרגיע אותי.
אני מסכימה מאוד עם התיאור שלך לאשה האמיתית אבל אני חושבת שהוא עוקף באלגנטיות את הבעיה שהצגתי כיוון שהוא עוסק בדברים שאינם תזונה.
הכל נכון, כמובן, ואני בעד כל מה שהצעת ומנסה להגיע לזה גם בחיים שלי.
הנקודה שמולה יש לי קושי היא ספציפית התזונה. למשל, אני רואה בצורה ברורה שהעור שלי נהיה זוהר כשאני אוכלת חיוני לגמרי. וגם אם הייתי מפספסת את זה אז תמיד אנשים אומרים לי. וזה תמיד מצחיק אותי כי זו אותה המחמאה שהייתי מקבלת בהריונות: :"את זוהרת".
וכשאני אוכלת חיוני לגמרי הגוף שלי ממש משתנה. אני גם מורידה מעט במשקל ומשהו בי מזדקף. כאילו שהגוף נושא את עצמו בקלות רבה יותר.
גם אצלי רואים בבירור שינויים בכמות השיער הלבן ביחס לתזונה.
אז הפואנטה שלי היא שכאשר יש לי חוסר שביעות רצון בנוגע למראה שלי הפתרון טמון הרבה פעמים בתזונה. ואני מרגישה שזה משהו שהתרבות שלנו מסתירה. הפתרונות המוצעים לנו הם אלו שאינם טבעיים או אלו שעוסקים בקבלה עצמית.
והתזונה, זו שנמצאת בדיוק באמצע, והיא כל כך נגישה וזמינה, מודחקת לגמרי.
מוכרים לנו בריאותנות בשביל להיות בריאים. זה טוב ויפהאבל לדעתי חסרה איזו חוליה שבה מסבירים מהי המשמעות של הבריאות הזו בטווח הקצר. איך היא נראית? היא פשוט נראית ממש טוב!
כל זמן שמוכרים את הרעיון הזה כהגנה מפני הזיקנה ומפני המחלות קל לבטל אותה. את המחלות והזיקנה אנחנו רואים כשהם כבר איתנו.
אבל את עצמנו במראה אנחנו רואים כל יום. וגם שם נמצאת הבריאות. ואפשר להגיע אליה די בקלות עם תזונה אחרת.

ועכשיו לעניין הריקוד - נפלת לי בול! כמוני כמוך. ריקוד עושה אותי מאוד שמחה וזה חסר לי מאוד. דווקא בן הזוג רקדן מצוין אבל בעיקר בחתונות...
כמוך, אין מצב שאני אלך לרקוד עם גברים אחרים.
מצאתי משהו מעניין שמתקיים בבי"ס אלומות. נדמה לי שזה ברחוב רידינג.

נורא מצחיק שבסוף היא כותבת שגם אנשים לא רזים מוזמנים. איך הכל מתחבר...

יצרתי קשר עם רותי וזה נשמע כמו משהו התחלתי שיכול להיות מוצלח. כרגע יש לה שם חמישה או שבעה אנשים.
אני מאוד רוצה ללכת אבל הקטנה לא תמיד מאפשרת לי להיעדר בשעות האלה מהבית.
בכל אופן, אני בטוח אלך לנסות מתישהו בקרוב ואם במקרה זה יעניין אותך ותלכי אנא עדכני אותי איך זה.

שוב לא קראתי ממש הכל לעומק ובפרוטרוט, רק רוצה להגיד שאני מסכימה עם כל מילה! (שקראתי

) נו, אני מתכוונת לנשים האמיתיות וזה. עכשיו אני אקרא את ההודעה של בשמת ואת מה שאחריה.
_{בד"כ אני מגלה בשלב הזה שסתם כתבתי משהו שהיא כבר כתבה. אבל לא כתבתי הרבה, אולי אני אופתע.}

טוב, התחלתי לצעוק לפני שחידדתי את המחשבה. אז חשבתי עוד על מה באמת מפריע לי ומצאתי.
קצת כמו בפתיחה שלי על תחושת ההתנגדות התמידית, יש לי תחושה דומה גם בנוגע למראה.
התרבות השלטת מייצרת בי כל הזמן התנגדות. דיאטות, צבעי שיער, טיפולים קוסמטיים וחומרים קוסמטיים.
רחוק ממני שנות אור. בכל מקום אליו אני פונה יש משהו שמרתיע אותי. כולל פרסומות לסטודיו סי שמבטיחות עיצוב וחיטוב.
ואז אני מנסה להסתכל לכיוון השני ורואה שם שתי אפשרויות: את כל העסק אבל מחומרים טבעיים (בהחלט עדיף אבל לא תודה) או את הרעיון של לקבל את עצמי כמו שאני (עוד יותר עדיף אבל לא תודה גם על זה).
ואני מחפשת ומחפשת את המקום שבו אומרים לי - את יכולה להיראות מעולה, רק תאכלי כמו שצריך באמת. ואין מקום כזה.
יש דילוג מעל האפשרות שכולנו יכולים להיראות הרבה יותר טוב בלי להוציא שקל מיותר.
כך יוצא שבכל אשר אני פונה אני מתנגדת ובשום מקום אני לא מוצאת את עצמי או משהו שמשקף את הדרך שאני מאמינה בה.
בשורה התחתונה - יש לי איזו תחושת בדידות בתוך העמדה הזו.
אפילו הרעיון היפה של "יהיו מזונותיך תרופותיך" עוסק במחלות במקום בבריאות, ביופי.

הנה, אמרתי. ויצא לי הרבה יותר רגוע. ומדוייק.

זה בסדר, ניצן. אני באמת שופכת המון מילים. בטח חלק מהן מיותרות. מקווה רק שניפית בדיוק אותן

איזה מין יום יש לי היום? משונה קצת. זה התחיל כבר אתמול.
אכלתי כמות גדולה מאוד של חטיף בריאות תוצרת בית.
יש בו תמרים, טחינה, אגוזים, חמוציות וקוקוס. יצא טעים אש.
אבל... אני מרגישה שאני אוכלת את זה בגלל עצלות.
החשק הוא למתוק והעצלות דוחפת אותי לממתק הזה.
ולמרות שהכל חיוני אני מרגישה נפילה של אנרגיה במקום התרוממות.
אני חוששת שמדובר ביותר מדי תמרים שהחיוניות שלהם מפוקפקת משהו.
הם מותרים (תמר-מותר) אבל הם לא בדיוק הדבר האמיתי.

עוקף באלגנטיות את הבעיה שהצגתי כיוון שהוא עוסק בדברים שאינם תזונה.
לאו דווקא. גם תזונה.
אני פשוט לא חושבת שזה עומד לבד. אני מאמינה בכנות שזה חלק ממערכת שלמה של דברים.
אנסה לתמצת אותה: חיים שנכונים לך. חיים שמדוייקים לך. אם זו התזונה שהיא התזונה שהכי טובה לך ובלי זיופים שעושים לך רע, אם זו פעילות גופנית שהיא מהסוג ומהכמות שמתאימה לך, שהגוף שלך זקוק לה לפעולה מיטבית, אם אלה המחשבות (ההיפטרות שלך מה"לא", למשל? חתירה לחיים של מימוש עצמי שתהיי שלמה איתם).

הפתרונות המוצעים לנו הם אלו שאינם טבעיים או אלו שעוסקים בקבלה עצמית
אה. אז אני מסכימה איתך לגמרי, שהתרבות מעלימה פה נדבכים חשובים.
זה קצת מזכיר לי את מה שתיארת: אם מישהו מתמקד ב"קבלה עצמית" אז הוא שוכח את התזונה והפעילות הגופנית, אם מישהו מתמקד בפעילות הגופנית אז הוא שוכח את התזונה ואת ניקוי ההתנהגות/מערכת האמונות, וכן הלאה. כאילו זה ג'אגלינג כזה שאף אחד לא משלב את כל הכדורים.

_בכל מקום אליו אני פונה יש משהו שמרתיע אותי. כולל פרסומות לסטודיו סי שמבטיחות עיצוב וחיטוב.
ואז אני מנסה להסתכל לכיוון השני ורואה שם שתי אפשרויות: את כל העסק אבל מחומרים טבעיים (בהחלט עדיף אבל לא תודה) או את הרעיון של לקבל את עצמי כמו שאני (עוד יותר עדיף אבל לא תודה גם על זה)._
אני מה-זה מרגישה כמוך!

(לקבל את עצמי כמו שאני, זה מזכיר לי את מה שהיתה אומרת ננסי לארסון, ההיא מתוכנית ההתעמלות הנוצרית שהיו משדרים פעם ב-Middle East TV, כלומר לבנון: "God loves you just the way you are, but he loves you too much to let you stay that way". כמובן היא היתה צריכה להסביר למה לנוצרים להתעמל (-; אבל התפיסה הזאת מתאימה לי בול. באותו זמן שאני מתאמצת ללמוד לקבל את עצמי כמו שאני - אני גם משנה את עצמי כי אני רוצה להיות משופרת. אולי, אני רוצה להיות ה"אני" שהייתי יכולה להיות לולא כתשו אותי בכותש שניצלים בילדות).

ואני מחפשת ומחפשת את המקום שבו אומרים לי - את יכולה להיראות מעולה, רק תאכלי כמו שצריך באמת. ואין מקום כזה.
המממ.
דווקא לי נדמה שקראתי את זה איפשהו. אולי אצל ד"ר מרקולה?

אבל לדעתי, רק תזונה עדיין לא מספיקה, אם אני לא מזיזה את הגוף כמו שמגיע לו.
מצד שני, לא כתבת שאת רוכבת על אופניים? אז אולי כבר יש לך מספיק כושר בחיים הרגילים בשביל שהתזונה תתן את האקסטרה.

(טוב, היה פתוח כל היום ובטח כתבתן המון אבל אני אשלח בכל זאת)

איך את יודעת שחוג הריקוד הוא ברידינג? לא ראיתי כתובת. (את גרה כל כך קרוב אלי?!)
המממ. אני לא בטוחה ששיעור ריקוד חופשי מתאים לי (-: יש בזה משהו שקצת מביך אותי. אני אנסה לחשוב על זה.

אני יודעת שזה ברידינג כי זה מה שכתבה לי המורה כשפניתי אליה.
לגבי ריקוד חופשי - גם אני נבוכה וגם את זה כתבתי לה.
והיא ענתה שבמקום לגבש דעה כדאי לי פשוט לבוא לשיעור ניסיון.
היא חושבת שקשה קצת לדמיין את זה ואני נוטה להסכים.
באמת קשה לי להבין מה זה בדיוק אבל אני מסוקרנת מספיק בשביל ללכת לגלות.

אותו זמן שאני מתאמצת ללמוד לקבל את עצמי כמו שאני - אני גם משנה את עצמי כי אני רוצה להיות משופרת
אני מקבלת את זה. גם בי יש צד מקבל וצד משתפר והם חיים די בשלום רוב הזמן.

אני גם רוכבת על אופניים וגם מטפלת בשלושה קטנים וחורשת כל יום אלף פעמים עד ה"קומה שלישית בלי מעלית" שלי שזה הרבה פעילות. ועדיין חסר לי המשהו הזה שבו אני בשקט עם הגוף שלי.
בכל פעילויות היומיום יש מן סוג של רעש. הגוף נע אבל בלי מודעות, בלי דיוק, בלי מענה לצרכים שלו.
אני זקוקה לזמן שבו אני מתבוננת בגוף, בודקת מה נחוץ לו, מה כדאי למתוח או להרפות, ועושה את זה.
קשה לי מאוד לשלב את זה בפעילות היומית שלי וזה חסר לי מאוד.

אני זקוקה לזמן שבו אני מתבוננת בגוף, בודקת מה נחוץ לו, מה כדאי למתוח או להרפות, ועושה את זה
מכירה שיטת אבי גרינברג?
למדנו איך "לתת לגוף לעבוד" בעצמו. עם קצת הכוונה עצמית, כלומר תשומת לב ונשימה, אבל פשוט לתת לגוף לעבוד. קשה לתאר את זה במלים. זה עוד אחד מהדברים האלה שלומדים דרך הגוף ואז מבינים (פעם זה היה סינית בשבילי, אז אני לא יודעת אם זה קריא למישהו אחר היום (-: ).

וואו, סיימתי את אתמול עם צרבת ובטן נפוחה. ללמדני שיותר מדי סוכר זה יותר מדי סוכר, גם בגירסה הטבעית שלו.
האמת, הרגשתי כמו אחרי שאוכלים יותר מדי שוקולד עם כל התמרים האלה.

היום אני ממש חיה על שייקים ירוקים. ככה יצא. ואני כבר מזה זמן מה יודעת, ושוב מאשרת, שבימים כאלה אני ממש מרגישה טוב.
יש איזה קסם בשייקים האלה שמרומם מאוד. מעולם לא ניסיתי משקאות אנרגיה תעשייתיים (רד בול ודומיו) אבל התחושה שאנשים מתארים נשמע כמו שלי.
קשה לדעת כמה זמן אפשר לחיות על שייקים אבל זה בהחלט מרגיש מצוין.

קרוטונית כתבה פעם (ציטוט מהזכרון): "...ועוד כמה שעות אחרי כן הרגשתי את הכלורופיל זורם לי בדם"

ממש ככה. אבל מי חשב שכלורופיל יכול להיות כל כך מרענן?
אני גם שותה שייק שכמות הירוקים בו היא באמת עצומה וזה מורגש בהחלט.

סיימתי את יום האתמול עם נפש לא בריאה בגוף בריא וכמובן שמיד תהיתי האם מצב כזה בכלל ייתכן.
אכלתי יופי אתמול. הרבה שייק ירוק, קצת סלט, תמרים בכמות גדולה אבל סבירה.
אבל.. היה לי יום קשה ומתיש עד מאוד. בצורה קיצונית.
הגעתי לערב וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה שמגיע לי פיצה. או פסטה. או משהו.
שמגיע לי פיצוי (כבר הזכרתי פעם את הצמד הלשוני פיצוי-פיצה?).
וכל כמה שניסיתי לדחוק את המחשבה הרגרסיבית הזו מדעתי היא נתקעה שם חזק יותר.
באמת באמת הרגשתי שהרווחתי ביושר פיצה.
ובמקביל הרגשתי עלובה על הרגרסיה המחשבתית הזו.
העניין הסתיים בכך שניצחתי כי הלכתי לישון מוקדם.
אבל בלב הרגשתי כמו מקס מארץ יצורי הפרא ששלחו אותו לישון בלי ארוחת ערב.

לא יודעת אם התכוונת לכך, אבל מקס, אחרי שלא קיבל את ארוחת הערב שלו, יצא למסע של התמודדות עם כל הדברים הפראיים והקשים והלא מקובלים שלו, כדי לחזור בסוף הביתה שמח וטוב לב, ולאכול ארוחת ערב. אצלו זה מרק, כוס חלב ופרוסת עוגה. אצלך זה יכול להיות סתם שייק ירוק....

תודה, את מתוקה.

שמתי לב שהתזונה שלי מצטיינת במיוחד באחד משני מצבי הקיצון הבאים: כשאני ערנית ומאוששת ובמצב רוח טוב ואז התזונה היא חלק מתחושת ה"אני יכולה לכבוד את העולם" שלי.
או כשאני סמרטוט מותש וחסר חשק לעשייה כלשהי ואז התזונה היא חלק מתחושת ה"אין לי כוח לעשות כלום חוץ מלנגוס במשהו מוכן או לנער איזה שייק".
כל המצבים שבאמצע, שהם הרוב, כמובן, מובילים אותי למיני סוגים של מחשבות מבולבלות על התזונה שלי ולגלישות שמדרונות חלקלקים פחות או יותר.
זה מזכיר לי קצת את האמירה ש"כסף מביא כסף". אצלי קיצוניות מביאה קיצוניות.
קיצוניות של מצב הרוח והמצב הגופני מביאה אותי לאותו מקום בלי קשר לצד ממנו היא באה.
כל דבר שהוא מעט פחות מקיצוני מביא אותי למקום אחר, רצוי פחות.
בכמה ימים האחרונים אכלתי ממש טוב למרות שאפשר לנגב איתי את הרצפה.

נעלמה לי תחושת הכישלון מול אכילה גרועה. אני מרגישה לעתים עליבות כי זה נחווה בעיניי כהליכה אחורנית למקום שכבר הייתי בו והכרתי את חסרונותיו.
אבל הכישלון, הפלא ופלא, נעלם.
עברתי משהו בכל זאת.
בנוסף, הגלישות שלי, כאשר הן מגיעות, הן קצרות יותר. אני מצליחה להתאפס על עצמי מהר יותר מבעבר.

_אם "פשעתי" אבל אחר כך הלקיתי את עצמי על הפשע, שילמתי את חובי.
אבל רק כביכול. זו אשליה שמעוורת אותנו מלראות את האמת._

חלק מתוך גריין מדהים של עירית לוי שמדבר אלי מאוד בהקשר של תזונה וגם של דברים אחרים.
כשאני מצטערת ממש ממש אני בעיקר מרגישה שנגמר ואפשר ללכת הלאה.
אבל מללכת מהר מדי הלאה קשה ללמוד משהו. זה סוג של התחמקות ממה שנדרש באמת כדי להימנע מריבוי הצטערויות.
זה מנגנון שמייצר חיים מאוד טובים אבל התקדמות איטית איטית.

גוגוס וכל היתר, תודה על כל מה שקורה פה.
(השלמתי כמה ימים ויצאתי גם עם חומר למחשבה וגם עם חיזוקים להמשך השינוי התזונתי שלי. לפעמים כשהנחישות שלי נחלשת מכל מיני סיבות בעיקר חיצוניות טיפשיות ויש תחושה שהכל במעגלים, אז מרענן לקרוא פה, מן תחושה שהבלוג הזה הוא כמו פנס קטן שמאיר את הדרך, הנוטה להתערפל לפרקים...)

גוונים , שיהיה לך בהצלחה.
(מי היה מאמין שפנס כל כך מעורפל עוד יכול להאיר למישהו את הדרך?

)

איזה מעורפל... את צלולה כבדולח. במיוחד הודות לעובדה שאת לא מושלמת D-:

תודה, בשמת. כדי לא לאכזב את חובבי הפגמים מסתבר שאקדח המוצג במערכה כלשהי חייב לירות במערכה כלשהי אחרת.
אכלתי פיצה. כבר בלי ה"הגיע לי", כי אחרי שכתבתי את זה זה נראה כה מטופש. אכלתי בגלל שרציתי נורא.
עכשיו השאלה היא מה בעצם רציתי.
נחזור מעט אחורה. אחרי הצהריים פינטזתי על זיתים. ממש ממש רציתי זיתים ובבית - אין.
פתאום זה נחת עלי שמה שאני באמת רוצה זה... מלח.
הוצאתי מהארון משהו שכבר שכחתי שיש - שקית להכנת פופקורן במיקרוגל. שכה יהיה לי טוב.
אכלתי בתאווה מרובה עד שנהיה לי ממש מגעיל.
אחרי זה הרגשתי יובש עז אבל ההשתוקקות למלח עדיין היתה איתי.
חתכתי לי המון מלפפון וריססתי במלח.
זה היה נחמד אבל עדיין התחשק לי נורא מלח.
הזמנו פיצה. אני בחרתי את החלק שלי עם בצק חריף ועם פלפלים חריפים.
אחרי שזללנו בהנאה נפל לי האסימון.
מה שרציתי בעצם זה אוכל מתובל מאוד.
אחרי כל הפירות והירקות המעודנים פשוט רציתי להרגיש.
להרגיש איזה טעם מחריב בלוטות. כמו נורא מלוח או נורא חריף.
בהחלט קיבלתי את מבוקשי.
ועכשיו, כרגיל, אהיה צמאה במשך שעות ארוכות.
הפה שלי (וגם חלק מהגרון) מרגיש כמו אחרי הרדמה של טיפול שיניים.נמלולים ועקצוצים.

ויש תחושה שהכל במעגלים
גוונים, חשבתי על החלק הזה של המשפט ועל הסיזיפיות שבהתעסקות שלי עם תזונה.
כשאני עוצרת לחשוב על זה אני בעיקר שוקעת לתוך מיני דיכאון. דיכאונצ'יק.
פתאום זה מבהיר לי עד כמה אני שייכת לעולם של המכורים במקום לעולם של הבריאים.
מה ההבדל ביני לבין אלכוהוליסט אנונימי שעד יומו האחרון נלחם בכוסית הקטנה שתפיל אותו?
מה מבדיל ביני ובינו שכל כולו געגוע לדבר מזיק?
הרציו שלי בונה על זה שמתישהו הכמיהה תיעלם.
הוא בונה תילי תילים של תיאוריות על בסיס מה שקורה לגוף בתקופה האחרונה ועל בסיס ההתגברות שהולכת ומתחזקת.
אבל משהו בלב יודע שאין לזה באמת סוף.
משהו בלב יודע שזו התמודדות יומיומית עד אחרון ימיי.
וזה, בהחלט, מעט מדכא.

שאלה למחשבה בשבילי -
מה ההבדל בין זה לבין כל דבר אחר שהוא מזיק או פוגע שאני מתאפקת מלעשות?
אני לא בדיוק אשה רגועה ושלווה. לא שיא העצבנות או הלהבה אבל יש בי צד סוער.
וכל יום מתחשק לי לפחות פעם אחת לצעוק על הילדים ואני מתאפקת.
וכל יום מתחשק לי לקלל איזה שכן או מישהו ברחוב ואני מתאפקת.
וכל יום מתחשק לשקר בנוגע למשהו ואני מתאפקת.
וככה זה יהיה עד שארית ימיי במסגרת הניסיון להיות טובה יותר.
אז מה בעצם ההבדל בין כל הפוגענות כלפי אחרים שאני עוצרת את עצמי מלשחרר לבין הפוגענות כלפי עצמי?
כמו שנראה לי טבעי להתאמץ כלפי אחרים צריך להיות לי טבעי להתאמץ כלפי עצמי. עד יומי האחרון.
ובמקום למסגר את זה כסיזיפי אולי צריך למסגר את זה אחרת. כמחווה של רצון טוב. כאדיבות כלפי הגוף.

או... כבר אני מרגישה יותר טוב. בחיי.

איזה מעורפל... את צלולה כבדולח. במיוחד הודות לעובדה שאת לא מושלמת
בדיוק כך!

_אז מה בעצם ההבדל בין כל הפוגענות כלפי אחרים שאני עוצרת את עצמי מלשחרר לבין הפוגענות כלפי עצמי?
כמו שנראה לי טבעי להתאמץ כלפי אחרים צריך להיות לי טבעי להתאמץ כלפי עצמי. עד יומי האחרון.
ובמקום למסגר את זה כסיזיפי אולי צריך למסגר את זה אחרת. כמחווה של רצון טוב. כאדיבות כלפי הגוף._
יופי של זוית להסתכל על זה. מאמצת! (כי גם אני תמיד שוקעת לתוך מיני דיכאון. דיכאונצ'יק כשאני חושבת על זה).

התובנה מאתמול בלילה עשתה לי ממש טוב. קמתי בבוקר במצב רוח הרבה יותר טוב.
כמו שקורה כשנופל אסימון.
אני בחיפוש תמידי אחרי רעיונות שמשנים את התודעה שלי ביחס להתמודדות הזו והנה מצאתי אחד.
מחפשת בעיקר את אלו שיגרמו לי להפסיק להילחם.

זה גרם למצב רוח מרומם כל היום ואכילה מופתית.
עקב עליית מצב הרוח גם עשיתי כמה צעדים שמקדמים אותי לעבר פעילות גופנית.
ו... עבדתי כמו שצריך!
חת'כת יום.

והנה מחשבה...
מעניין מה יקרה אם אני ממש אתאמץ, אפילו רק לכמה ימים, לחסום את כל נקודות החולשה שהבולען שלי מחבב כל כך.
נגיד... להקפיד לעבוד היטב וגם להתעמל וגם לאכול מדויק.
מה יקרה אז? לאן הוא ילך בשביל להזין את עצמו?
אני סקרנית לדעת אבל צריכה עוד קצת להתחזק בשביל להתחיל עם זה.
הניחוש שלי - יציפו אותי כל מיני מחשבות שידרשו התמודדות. אולי טובות ואולי רעות אבל יהיה שם משהו מזוקק לעבוד איתו.

מגלגלת את הרעיון הזה.

וואו! יש לך תמיכה גבית! אבל בתמורה אני דורשת פירוט מלא (-:

תודה על הרוח הגבית. פירוט מלא מובטח.
כרגע יש לי מספיק כוח כדי לגלגל את הרעיון. מקווה למצוא את הכוח גם להוציא אותו אל הפועל.
כרגע אני חיה בתוך עייפות ממש קיומית (את וה"בלי חיתולים" שלך

) אז אולי כדאי להתאושש לפני שקופצים ראש למים בלי שום חליפת הצלה.

את וה"בלי חיתולים" שלך
מה, הכל בגללי? S-:

(יש לך מישהו שמשעה את התקשורת בנושא? או בעיה אחרת? תרשי לי לקפוץ ראש בלי לברר אם יש מים בבריכה:
או שיש מחלה/שיניים/קפיצת התפתחות/בלגן פיזי אחר שגורמים לחוסר שליטה בסוגרים וזה לא עניין לגמרי רצוני, או שיש התנגדות.
אם יש התנגדות, יש שלוש דרכים ראשוניות לעבוד עליה, בגדול: האחת, לברר איזה מתח/לחץ את משדרת, כי זה משפיע, וזה לא חייב להיות סטרס שקשור לבלי חיתולים. שתיים, להצמיד את הלא-מחותל/ת לגוף כמה שיותר, ושלוש, לצאת החוצה כמה שיותר - כשהפשוש/ית במנשא או על הידיים, במגע פיזי - ולהציע פשפושים בחוץ בחיק הטבע. כמה שיותר.
המון המון מגע פיזי מכל סוג, צורה וגודל עוזר להחזיר את התקשורת על כנה עם כל אחד בכל גיל. באמת. עם תינוקות בלי חיתולים, עם ילדים בגיל בי"ס, עם בני זוג (-:
אה, ועם עצמך גם כן!
אם יש פה משהו שעוזר, יופי. אם לא, תעזבי.)

אה... בשמת יקרה, תודה שטרחת אבל באמת חבל על המאמץ איתנו.
אני/אנחנו מהמקרים הקשים שיודעים בדיוק מה צריך לעשות ופשוט תשושים מכדי עשות.
אז היא עלינו כל הזמן ואנחנו משתדלים בחוץ אבל הכל קצת על העוקם וחסרה איזו נחישות שמובילה לעקביות הנדרשת בשביל לצאת מהלופ.
זה יגיע ובהחלט יפה שעה אחת קודם.
ובאמת תודה שטרחת. המרצת אותי לעשות מעשה. אולי מחר יהיה לנו יום מוצלח יותר.
וכמובן שלא הכל בגללך. אבל חלק גדול

איזה מזל שיש את מי להאשים...
האמת האמת היא שמזל שיש "בלי חיתולים". זה מקרין החוצה כל כך מהר את מי שאנחנו ודוחף אותנו להתיישר.
בלי זה אפשר למרוח מצבי רוח ועצבים אישיים ומשפחתיים המון זמן.

אני חושבת לנצל את השבוע הקרוב לתיכנון של השבוע שאחריו שייקרא "מבצע אין כניסה"
כלומר, חסימת פתחי המילוט של הבולען שלי.
ואלו הן ההתלבטויות הראשוניות שלי:
1) כמה זמן מראש להקצות לזה. מתלבטת בין לצעוד כל יום ביומו או להקצות לזה חמישה ימים מראש. או שלושה. בקיצור, אין לי מושג.
2) עד כמה להרחיק לכת עם הדרישות מעצמי. כמה עבודה בכל יום? כמה התעמלות בכל יום? כמה נוקשה התזונה? אני מרגישה שלמשל אם אני אקבע מראש דרכי מילוט לעצמי הן לא תחשבנה לי כפתיחת צוהר לבולען. למשל, להחליט מראש שכל יום אני אוכלת דבר פעוט אחד שאינו חלק מהתזונה החיונית שלי. אני נוטה להצביע נגד האפשרות הזו אבל עדיין לא החלטתי.
3) לאן לתעל את הבולען כאשר ארגיש אותו פוער פה. למשל, האם לעצור להתבונן בו? האם לצאת החוצה להליכה? האם לשבת לקרוא ספר? עוד נראה. הנטייה שי היא לזרום עם זה אבל מניסיוני כאשר אני זורמת אני נופלת.

חוץ מזה אני רוצה למפות את כל הקשיים שלי ואיך זה נראה אצלי כאשר הבולען בפעולה לפי מידת הרעב שלו.
אבל זה כבר יחכה למחר או מחרתיים.
יש לי שבוע להכין את עצמי ואז אני קופצת ראש.

אני/אנחנו מהמקרים הקשים שיודעים בדיוק מה צריך לעשות ופשוט תשושים מכדי לעשות
אה, את זה אני מכירה היטב P-:
(בתחומים אחרים)

לגבי הבולען:
המממ.
יש לי כמה רעיונות היוליים בשבילך, אני אכתוב אותם מפוזרים, בסדר?

ראשית, אני מרגישה (תחושה, תחושה, ללא שום בסיס שאני יכולה להצביע עליו) שיש מאבק בין המסודר, המאורגן, הנמצא בשליטה, המתאים, הראוי, האידיאלי, הרצוי - לבין החופשי, הזורם, המשוחרר, המתפרע, המתמרד, הרוצה את שלו בתוקף!
יש אישיות אחת שאיתה את הכי מזוהה, זאת האישיות שאת רוצה להיות. היא בשליטה והיא טיפ טופ.
אבל כל הזמן מתפרצת לה האישיות שמתחת, זאת שרוצה גם היא ביטוי ורוצה לממש את עצמה, על חשבונך, החצופה! מחרבת לך בלי בושה.

אז אני מרגישה, שצריך למצוא דרך לדבר איתה, להרגיע אותה, לתת לה מקום. לא בהכרח מקום להחריב את מה שכל כך חשוב להישרדות שלך, לשפיות שלך, לבריאות שלך. מה שאת רוצה בשביל עצמך טוב לך. לא יפה מצידה להרוס.
אבל צריך למצוא שיטה לאפשר לה לספק את הצרכים שלה. גם היא חלק ממך. גם לה יש ערך ומקום.
את כל הזמן דורכת עליה, משתיקה אותה, דוחפת אותה למטה.
דוחפים אותה לכאן, היא עולה משם. רגע את לא שמה לב, הופ היא נדחפת ומחרבת לך.

מה עושים?

תוך כדי כתיבה קפצה לי כמובן לראש אורה גבריאלי. תגגלי מה היא עושה. בחיי שלא חשבתי על זה קודם.
אבל עוד דבר עולה לי בתחושות. שוב, בלי בסיס: מי שהיא "את", נמצאת מאוד מאוד בראש. גם בלב, אבל בראש. היא צריכה חיזוק של האדמה בחיים. ללכת על האדמה, להיות בכאן ועכשיו (הבולען כולל בריחה מהכאן ועכשיו), לגעת בחיים, להיות בגוף, להתקרקע. אוכל כתום, שחור, שורשים, עלים ירוקים. להיות בטבע מתוך התפעלות, לשאוף את הטבע כולו לעיניים, ללב, לכל הגוף. לחבק עצים, להתגלגל על דשא, להרגיש את הרוח באופניים, לגלגל את כף הרגל על הקרקע בהליכה, בריקוד, להרגיש את המגע עם הקרקע.

וזאת שמתפרצת ומתמרדת: המממ. לתקשר איתה. מה היא באמת רוצה? איך אפשר לתת לה את ליטרת הבשר שלה כדי שלא תטרוף לך את חיית המחמד?

בשמת, אצלי יש הרבה סדר וגם הרבה ספונטניות ותנועה וחירבונים בטבע (ממש לפני חצי שעה האחרון. נחת.

)
הבעיה היא שהפרועים והמחרבים הם מתוקים וקטנים

אז את חושבת שגם אצל גוגוס הבולענים הם מתוקים וקטנים?
(זו אפשרות, אם כי מה שאני קוראת מגוגוס - שוב, תחושות ותו לא, אין לי שום הוכחות - זה שהכל אצלה בפנים)

רגע של מחשבות על בולענים -
רציתי לכתוב עכשיו "הבולען שלי אכל היום פיתה מקמח מלא (סביר ביותר) ופסק זמן שהטריות ממנו והלאה (כל הבאסה. עד שכבר אוכלים שוקולד נחות הוא חייב להיות גם לא טרי? יאק)"
ואז הבנתי שהכתיבה הזו על הבולען מאפשרת לי להרחיק אותו ממני. להציג אותו כישות נפרדת ממני על אף שהוא לגמרי לגמרי בשר מבשרי.
אני צריכה לשים לב לזה.
בשמת, כמו שאת רואה זה מתקשר היטב לדברים שלך (מעניין אם חשבנו ביחד) ואני מודה לך עליהם.
התנסחת בצורה מאוד קולעת ואני צריכה לעבד את זה קצת.

עכשיו אני אקח ממך עוד משהו ואתלוש אותו לרגע מההקשר שלו -
המון המון מגע פיזי מכל סוג, צורה וגודל עוזר להחזיר את התקשורת על כנה עם כל אחד בכל גיל... אה, ועם עצמך גם כן!
אז זהו, שאני חושבת שזה נכון גם לגבי החלק של עצמי שהוא בולען.
כשאני מאפשרת לבולען שלי לאכול אני סותמת לו את הפה כמו שסותמים את הפה לילד עם מוצץ או עם אוכל.
אל תצעק... הנה... קח אוכל. זה עלה גם בחלקים קודמים של הבלוג הזה.
אני רוצה לנסות את השערת המגע הזו. כלומר, לשמוע אותו צועק ולחבק אותו. להקשיב.
אני מנסחת את זה לעצמי כדי להבין שהניסוי שאני מבקשת לעצמי מטרתו איננה לחנוק את הבולען בלי מזון או לדחוק אותו לאיזו פינה.
להפך. מטרתו להפסיק את תקיעת המוצץ. לשמוע אותו מבקש אוכל ולהגיד לו: קח חיבוק. בוא נשמע אותך קצת.
זה חשוב לי כי גם כאן אני מנסה לעבור מדינמיקה של מאבק במשהו לדינמיקה אחרת, מקרבת.

בשמת, שוב תודה על הדברים שלך. הם מועילים ביותר.

ניצן ובשמת, חייבת להודות שאני לגמרי לא מבינה את מה שאתן אומרות.
מה זאת אומרת
הבעיה היא שהפרועים והמחרבים הם מתוקים וקטנים, ושאצלי לא.
אתן מדברות לי מעל הראש וגם עלי בגוף שלישי. ולא הבנתי.

סליחה, גוגוס, אני התייחסתי לדבריה של בשמת. היא תיארה סוג של פיצול (שבהחלט יכול להוות בולען) שבו יש צד אחד מאורגן וצד אחד יותר פרוע והמאבק ביניהם מתיש.
אני אמרתי שגם אם יש איזון, יש גורמים חיצוניים בדמות ילדים שאצלי מוסיפים לאלמנט הפרוע...

אה... תודה על ההבהרה, ניצן.
אז עכשיו אני מבינה גם את בשמת ומסכימה איתה שאצלי זה משהו מאוד פנימי.

וחוץ מזה, חלמתי בלילה חלום מבעיט שאת תוכנו אני לא זוכרת אבל קמתי ממנו בתחושת חנק אמיתי לגמרי.
ממש התעוררתי בלי אוויר, כאילו מישהו מועך לי מבפנים את הריאות.
הכל מתחבר לי ואני בעיקר מרגישה שאני צריכה כבר להתמודד עם משהו. אחרת... חנק.
משהו רוצה לצאת שם.

כמה מילים על ההבדל בין בולען לבין זללנים -
הבולען שלי הוא פנימי. הוא סוג של חור שחור ששואב אליו את האנרגיה שלי. התחושה שלי היא שאין לי יכולת לשלוט עליו. כאשר הוא רעב מאוד הוא זולל הרבה. כאשר הוא רעב טיפה הוא זולל קצת. עושה בי שמות וכרצונו.
זוללי אנרגיה הם חיצוניים. אני יכולה לבחור האם לתת להם לזלול לי אנרגיה או למנוע את הזלילה. לפעמים אני נהנית מאוד מכך שהם זוללים לי את האנרגיה (ילדים).
עם החיצוניים אני אישית מרגישה שלמה מאוד. ברוב המקרים אני נהנית מהזלילה שלהם (משפחה, חברים, ילדים, התנדבות) ואני מרגישה שיש לי שליטה טובה על כמה אני נותנת, למי ומתי.
הבולען שלי הוא אחר לגמרי. אני מרגישה איתו כמו היצור מהנוסע השמיני. הוא פשוט פוער את הפה שלו בלי שיש לי שליטה על זה וזולל אותי להנאתו. זו אפילו לא האנרגיה שלי. זה ממש אותי.
מן חלק כזה שמנותק מהעצמי וגורם לי להתבטל כשזה ממש לא מתאים, לאכול דברים שאני בעצם לא רוצה וכו'.
השכל יודע שזה חלק ממני אבל התחושה היא של נפרדות. אני רוצה לחבר את החלק הזה אלי.

אני חושבת שאת צריכה להתידד עם הבולען שלך. סה"כ נשמע לי שהוא שומר עלייך טוב טוב מפני פרפקציוניזם. הוא עוזר לך להתבטל גם אם זה לא מתאים החוצה אבל אולי כן פנימה. את האוכל הייתי מפרישה מזה, כי זה נשמע לי קלאסי התמכרות פיזית. מינקות ולמשך כמה עשורים. לא פשוט.

סה"כ נשמע לי שהוא שומר עלייך טוב טוב מפני פרפקציוניזם
זה נכון אבל הדרך בה זה נעשה לא מאפשרת לי ליהנות מהעדר הפרפקציוניזם.
אני בעד להתיידד איתו כדי שהפונקציה שהוא ממלא אצלי תישאר אבל תתמלא בצורה שונה.

בסיפור של האוכל יש הרבה מאוד התמכרות פיזית. אבל יש גם דברים אחרים.
דווקא שם אני מרגישה את פעילות הבולען בצורה הכי דומיננטית אז אני די בטוחה שהתמודדות רק ברמה הפיזית עלולה לא להספיק.

מחשבה בהתהוות

יכול להיות שהפחד שלנו לעשות את השינוי (תזונתי או אחר) טמון בין היתר בזה שאנחנו לא יודעת לעד כמה אנחנו מסוגלות. זאת אומרת, גם בתחומים אחרים אני מתקשה לגרור את עצמי לקצה, ואני לגמרי נוטה "לשמור כוחות", גם כשזה בעליל הזמן לתת כוח, וגם כשאני יודעת שהוצאת כוח היא דווקא מה שייתן לי כוח (זה כבר לא קשור לריצה דווקא).

בכתבה הם מסבירים שקשה להצטיין (בריצה, כדוגמא) כשאתה לא יודע כמה רחוק אתה יכול להגיע. אם כבר היית במקום מסוים, כבר ראית אותו ועשית את מה שצריך לעשות ואתה יודע שאתה יכול, זה נותן הרבה ביטחון. כשאין לך את הביטחון הזה, אנשים לעתים כושלים אל תוך מאמץ מהיר ומרוכז מדי או אל תוך אותה שמירת כוחות.

(חוץ מזה, קוראת פה בשתיקה. אתמול קרסתי אל תוך ג'חנון. לא צריך להוסיף, הא?)

יעל, תודה. ממש מעניין. אגב, גם אני רצה לשעבר. הפסקתי בהוראת רופא. בדיעבד יכולתי לעבוד אחרת ונכון יותר ולהמשיך אבל עברתי לדברים אחרים. זה כבר פחות התאים לי גם מנטאלית. בכל אופן, בהחלט הזדהיתי עם דברים בכתבה.
הנה עוד שפיץ של מחשבה בעניין - הנחת המוצא שלי לגבי עצמי היא שאני יכולה הכל. אני תמיד חושבת שאני אצליח לנצח לאכול כמו שאני היום (נגיד, אם התחלתי מחדש) או שאני לנצח מסוגלת לעשות פעילות גופנית כל יום.
אני ממש ממש מרגישה ככה בהתחלה. ואז אני קורסת. אז השאלה היא האם זהו המאמץ המרוכז בתמציתו? האם כך נראה הכשל הזה? או שמא הכשל הוא דווקא במצב שבו מתחילים לאט ובהדרגה ולכאורה "שומרים כוחות"? כלומר, מהי הדרך, למשל בתזונה, לשאת את הכאב הזה שהם מדברים עליו? האם מדובר במצב שבו אני פשוט אצליח להבין שגם אם נדמה לי שנגמרו לי הכוחות עדיין יש לי עוד?
וחוץ מזה, ריצה תמיד נגמרת בסוף. אפילו במרתון כפול היא נגמרת. וזה ידוע מראש. ואפילו אפשר להעריך פחות או יותר על מה מדובר. באורח חיים הקטע הזה של הסופיות חסר. ואני חושבת שבגלל זה כל כך קשה. איך אני יכולה להעריך כמה כוח נדרש לי אם המשימה היא אינסופית?

בשבילי בשאלות הללו יש הרבה עניין אבל למדתי משהו על עצמי - הן מסיטות אותי מהמניעים של ההתנהגות אל ההתנהגות עצמה. ואני חושבת שעבורי ההתנהגות עצמה כמעט ואינה משנה. משהו בפנים דפוק ועד שאני לא אתקן אותו, או לפחות אהיה במסלול של תיקון, ההתנהגות שלי כל פעם תחזור על עצמה. ככל שאני משקיעה יותר זמן בהתנהגות במקום באבני הבניין שלה כך גדל הסיכוי שאני אתקע במעגל הזה. אני לא מדברת על איזו פסיכואנליזה של ארבע פעמים בשבוע על הספה. אני מדברת על הבנה יותר עמוקה של עצמי מבפנים במקום מבחוץ.

בתאבון על הג'חנון. מקווה בשבילך בכל הרצינות שגם נהנית ממנו מעבר לראייה שלו כ"קריסה".

משהו בכתבה שצירפת השאיר בי תחושה מאוד אופטימית. אולי זו התחושה שבעצם יש פה משהו שהוא יותר קל משנדמה פשוט כי הוא אפשרי. וברגע שאני אניח שהוא אפשרי אני גם אצליח למצוא את הדרכים להפוך אותו לכזה עבורי.

הנחת המוצא שלי לגבי עצמי היא שאני יכולה הכל
המממ. גם שלי.

אני ממש ממש מרגישה ככה בהתחלה. ואז אני קורסת.
המממ. קורה גם לי.

אני חושבת כמה מחשבות מפוזרות, סליחה על הבלגן שאעשה:

הכוחות הפיזיים שלי קטנים מכוח הרצון שלי, ולכן יש גבול לכוח הרצון

זה לא מתאים לאישיות שלי, להחזיק הכל רק באמצעות כוח הרצון. הצלחתי בזה כשהייתי קטנה, כי הצלחתי לרמוס גם את המחיר. אבל לטווח ארוך אי אפשר לכפות על האישיות שלי משהו. אם זה לא בא מבפנים, אם אין הסכמה מלאה של כל החלקים, זה לא יקרה.

כל פעם שאין הסכמה מלאה, צריך לחזור ולדבר עם החלק שזה לא מתאים לו. לבדוק מה לא מתאים פה. לכל הבחירות יש מחיר - המקום שבו אני קורסת, הוא המקום שבו אני לא רואה את הרווח במצב הקיים, ולא רואה את המחיר/ההפסד במצב המבוקש.

המצב המבוקש נראה לי "אידיאלי" (לא באמת, כותבת לסיבור האוזן, זה הכיוון). "אני", זאת שיושבת בשכל ומנווטת לי את החיים עם ההיגיון שלה, לא רואה בו שום חסרונות. ואם כן, אז היא חושבת שהיא יכולה להתמודד איתם.
אם היא צודקת, אז השינוי יקרה מיידית.
אם היא לא צודקת, והעריכה לא נכון את מידת ההפסד, את מידת ההתנגדות, את מידת האובדן, את המחירים של השינוי - תהיה קריסה.

ולכן שיטת פליי ליידי כל כך טובה. היא מתגברת על הרבה התנגדות פנימית.

ועוד דרך לעבוד: להפסיק לחשוב במונחים של הנצח. במונחים של האינסוף. והכי גרוע, במונחים של מאמץ.
ככה קיבעת את השינוי שאת רוצה בתוך כלא של כפייה.
אם לרוץ זה מאמץ, לא רצים.
אם לרוץ זה כיף, רצים בכל הזדמנות.
אם זה מעכשיו לכל החיים ולנצח וזהו וגמרנו - אמא'לה!!! עצרו את העולם אני רוצה לרדת!
אם זה רק היום. מחר כבר נראה. אפשר למשוך ככה את כל החיים בגישה של: "טוב, ננסה רק עוד יום אחד, נראה אם כיף לי".
one day at a time

מציינת לעצמי שזה כבר שבוע שני שאני מתחילה בתחושה של עצבות. משהו שמרגיש כמעט הורמונלי אבל לא רק.
והעצבות הזו משליכה על ההתמודדות שלי עם דברים. בין היתר, זה מוביל לאפטיה קלה.
אני עושה דברים שמזיקים לי ואין בי שום חלק שמתקומם על זה באמת.
אני מביטה מהצד במה שבשבוע שעבר הלהיב אותי והמבט ממשיך לנדוד הלאה בלי להתעכב.
מתג ההנעה שלי נעלם לי.

בשמת, אני מתחברת מאוד לדברים שכתבת ואת חלקם אפילו כתבתי לגבי עצמי בצורות שונות בשלבים מוקדמים יותר של הבלוג.
הבעיה - אני יודעת שזה נכון אבל מתקשה לקבל את זה.
אני אומרת את זה לעצמי כבר כמה שנים ובכל זאת מתקשה לקבל את זה ומנסה בכל פעם מחדש לכפות על עצמי שינוי למרות שיש שם איזשהו חלק מתנגד.
אני חושבת שהניסיון שבו אני מבקשת לפתוח הוא חלק מהרצון שלי לדבר עם החלק הזה.
גם אם הוא יישאר בעמדתו (וזה לגיטימי) אולי לפחות אני אבין אותו טוב יותר או אדע איך לשוחח איתו.

אני חוזרת לדברים שכתבת לי ושהבהירה היטב ניצן ומחברת את זה לפרומו שראיתי לא מזמן לסרט "ארץ יצורי הפרא".
בכל אחד מאיתנו יש משהו פראי. גם בי. והמשהו הזה אצלי לגמרי מושתק. כבר הרבה שנים.
אני מחפשת דרך לתת לו לדבר בלי להחריב את הסביבה. אני מרגישה שרכיבה על אופניים וריקוד לא יספיקו.
הם אולי יספיקו אחרי שאני אשמע אותו כמו שצריך. כרגע, אפילו הם מהווים מודל למשהו עצור.

הנה דימוי של עצמי שעבר לי הרגע בראש -
אני כבולה בשלשלאות ברזל מסביב לזרועות.
כפות הידיים שלי והמפרק שמעליהן משוחררים ולכן אני יכולה לעשות דברים בידיים ולכתוב.
אבל אני לא יכולה לנופף בזרועות שלי.
אני מנסה ומנסה אבל זה מאוד מעייף.
ובכל פעם שאני מתעייפת אני חוזרת לכתוב ומתנחמת בכך שיש לי את היכולת הזו להתבטא.

הוווו, אתן כולכן אני. ומה זה אומר אם אני רוצה לחבק אתכן חזק? (אז חיבקתי את עצמי לרגע

).

אבל למדתי משהו על עצמי - הן מסיטות אותי מהמניעים של ההתנהגות אל ההתנהגות עצמה.
תפסת אותי. זה כמו בקבוצה הדינמית, כשאחת המנחות מכריזה- אתם מדברים מסביב, אתם מדברים על מה שבחוץ, צריך לחזור פנימה.

ולכן שיטת פליי ליידי כל כך טובה. היא מתגברת על הרבה התנגדות פנימית
מסכימה. מה שטוב בפליי ליידי ולא ממש יכול לעבוד באופן מדוייק במזון הוא לחזור מיליון פעם על אותו דבר. (אם אני חושבת על זה, בתקופות המזון המוצלחות שלי הייתה לי שגרה מאוד קבועה ואהובה. הבעיה הייתה כשהיא נסדקה, ואז מיד התפוררה).

אני עושה דברים שמזיקים לי ואין בי שום חלק שמתקומם על זה באמת.
גם אצלי ככה בימים האחרונים. (אם אתן תוהות למה- החלטתי לא לקחת את הצעת העבודה ההיא. איכשהוא אצלי דווקא לא לקחת ולא לעשות זו ההחלטה האמיצה והקשה יותר). מנסה להתאפס. לקנות כמה מנגואים מצד אחד, לצאת לרוץ מצד שני. (והג'חנון ההוא, היה טעים מאוד. בניתי ציפיות במשך חודש בערך, והוא עמד בכולן. רק שאז דמיינתי את כל המרגרינה שאכלתי).

גוגוס, אני יודעת שאני קרציה, ואני מודעת היטב לקסם הטוב של המילים לעומת המציאות, אבל בחיי- הייתי שמחה להכיר.

הנה תובנה לאחר קריאה נוספת של הדברים של בשמת -
נוצרים אצלי קשרים כמעט לא רצוניים בין מה שאני עושה למי שאני.
אין אצלי דבר כזה - לפעמים כשבא לי אני יוצאת לרוץ. במקום זה יש - אני אשה שרצה למרחקים ארוכים.
אין - אני משתדלת מאוד לאכול כמה שיותר בריא. במקום זה יש - אני טבעונית.
יש אצלי מנגנון שלוקח מעשייה את האלמנטים החיוביים ומחבר אותם לזהות שלי.
קשה לי לעשות דברים פעם אחת או לפעמים. אם הם טובים וראויים אני רוצה לעשות אותם תמיד וכך לנכס אותם כמרכיב בזהות שלי.
אם אני לא יכולה לנכס אותם כמרכיב בזהות שלי הזוהר שבהם מתעמעם.
וחשוב לומר - זה משהו שהוא בעיניי עצמי הרבה לפני שזה בשביל מישהו אחר, חיצוני.
אני רוצה לראות את עצמי כמישהי מסוימת, בעלת תכונות מובחנות. לא כמישהי שמדי פעם עושה ככה ומדי פעם אחרת.
יו, זה די דפוק. אני קוראת את זה ורואה איך זה מכשיל אותי ואין לי מושג איך להתנתק מזה.

יעל, את מתוקה מאוד. מאוד מאוד. וגם אני מחבקת אותך.
אנחנו עוד נכיר. זה יקרה.

קראתי את הדף של צפריר, מילים מילים או משהו כזה והבנתי משהו. או יותר נכון, מצאתי איזה פרדקוס להגות בו.
מצד אחד אני נרתעת מכל שיוך. מצד שני אני כמהה לשיוכים באמצעות התכונות המשוייכות להתנהגות מסוימת.
מסרבת להיות חלק מקבוצה אבל רוצה לאחוז בסממנים של קבוצות מסוימות המאוגדות על רקע זה או אחר.
ואני תוהה אם זה משהו בי שמסרב להתפצל כלפי חוץ אבל מבקש לאחוז בפיצולים רבים כלפי פנים.

סלט ירקות פחות מבולגן ממה שכתבתי. אין דבר. אולי יתבהר לי בהמשך.

שכחתי לספר שהבטרייה במשקל שלנו סיימה את חייה.
קשה להבין כיצד שרדה שלוש שנים תוך שימוש תכוף כזה שנכפה עליה.
הוחלט להשאירה ריקה וגלמודה בתוך המכשיר.
ריקה גם מתוכן, גלמודה מכפות רגלינו הדורכות.
היא וודאי תשמח לא להידרך עוד לקריאת המשקל ולא להידרך עוד ברמיסה.
ואנחנו...
אנחנו נצטרך לסמוך על עצמנו שאכלנו היטב ולכן גם משקלנו משקף זאת היטב ואת כל המספרים נשאיר לבעלי נטיות כפייתיות בעוד אנו מנסים להתרכז בעיקר.

ומנסה בכל פעם מחדש לכפות על עצמי
יש אולי אנשים שזה עובד בשבילם.
זה תלוי בטיפוס.
אני מנחשת, שאת לא הטיפוס המתאים לכפייה כזאת והיא חוזרת לפרצוף שלך כמו בומרנג.
אז קודם כל חשוב להפסיק לכפות. לא ללכת בדרך הכפייה. איך קוראים לזה? חינוך ללא כפייה? מה היה שם הדף ההוא?
דיאלוג, לא כפייה.
הבנה הדדית, לא כפייה.
משא ומתן והסכמים, לא כפייה.
התפשרות על דברים שאינם בדיוק מה שאת רוצה כרגע, פשוט מפני שיש צד שני והוא רוצה דבר הפוך.

_אני כבולה בשלשלאות ברזל מסביב לזרועות.
כפות הידיים שלי והמפרק שמעליהן משוחררים ולכן אני יכולה לעשות דברים בידיים ולכתוב.
אבל אני לא יכולה לנופף בזרועות שלי.
אני מנסה ומנסה אבל זה מאוד מעייף._
המממ. זה משהו מעולה לעבוד איתו, למישהו/י שמבין מה זה אומר.
אני בטוחה שיש מישהו שיודע לקרוא בדיוק את הדימוי הזה. יודע לזהות את המשמעות שלו מבחינת הגוף שלך. הדימוי הזה נותן על מגש את נקודת החולשה שלך, אני פשוט לא יודעת לקרוא.
מה שברור לי, זה שיש מישהו אי שם שכן יודע לקרוא. שהדימוי שלך יתחבר לו עם הרפואה שהוא עושה, והוא יוכל להסביר לך מה זה אומר מבחינת הגוף שלך. ואיפה צריך לחזק. איזה מברג צריך.

החלטתי לא לקחת את הצעת העבודה ההיא. איכשהוא אצלי דווקא לא לקחת ולא לעשות זו ההחלטה האמיצה והקשה יותר). מנסה להתאפס. לקנות כמה מנגואים מצד אחד, לצאת לרוץ מצד שני.
וזה יצר אצלך הצפה רגשית בגלל הקושי הגדול,
ואז כל ההגנות שלך נפלו,
ואז לא נשארו לך כוחות להחזיק את האוכל.
מה שאומר שצריך "להחזיק" אותו. שזו לא הקרקע שלך, שזה חלק מהעומס של הג'אגלינג בחיים.

_ואז לא נשארו לך כוחות להחזיק את האוכל.
מה שאומר שצריך "להחזיק" אותו. שזו לא הקרקע שלך, שזה חלק מהעומס של הג'אגלינג בחיים._

לגמרי. אבל מה לעשות כשהקרקע הטבעית של האוכל שלי צמחה על בסיס פירה מאבקה, מילקי ובמבה ביסלי?

אבל מה לעשות כשהקרקע הטבעית של האוכל שלי צמחה על בסיס פירה מאבקה, מילקי ובמבה ביסלי?
יעל, נולדת בבסיס צבאי?

אני מנחשת, שאת לא הטיפוס המתאים לכפייה כזאת והיא חוזרת לפרצוף שלך כמו בומרנג.
זה נכון. עם כל הקונפורמיזם שלי אני טיפוס מרדן ביותר. בעיקר שונאת לעשות מה שכולם עושים ועוד יותר מזה להיכשל איפה שכולם נכשלים.

ויעל, אני מחזירה אותך למשהו שכתבה ניצן למעלה
התמכרות פיזית. מינקות ולמשך כמה עשורים. לא פשוט.
ולכך שצריך לייצר את הקרקע מחדש בעבודה איטית שאת בעצמך הרצית לי עליה בתחילת הבלוג הזה.

ועוד משהו קטן -
_החלטתי לא לקחת את הצעת העבודה ההיא. איכשהוא אצלי דווקא לא לקחת ולא לעשות זו ההחלטה האמיצה והקשה יותר). מנסה להתאפס. לקנות כמה מנגואים מצד אחד, לצאת לרוץ מצד שני.
וזה יצר אצלך הצפה רגשית בגלל הקושי הגדול,
ואז כל ההגנות שלך נפלו,
ואז לא נשארו לך כוחות להחזיק את האוכל._

רוצה להציע לך פרשנות נוספת שמתאימה לי ואולי תתאים גם לך. מה שקרה זה פשוט שמשהו... קרה.
אצלי, כל דבר שקורה, כל דבר שהוא מספיק גדול כדי לסמן אותו כאירוע, גומר לי את הכוחות להחזיק את האוכל בג'אגלינג של החיים.
אם זה אירוע מיד מוצמד לו ערך כלשהו שראוי לתגובה של מזון. בלי קשר לקושי או להצפה רגשית. קרה משהו? יופי. סיבה לאבל/מסיבה או כל דבר אחר שאיזושהי תרבות בעולם נוהגת לציין בעזרת אוכל.

אצלי, כל דבר שקורה, כל דבר שהוא מספיק גדול כדי לסמן אותו כאירוע, גומר לי את הכוחות
כן. אני קראתי לזה "הצפה רגשית" כי אני ממש מרגישה את זה בכל הגוף:
אני מרגישה בכל הגוף את הזעזוע.
זה מין זעזוע כזה. משהו קרה! די, הפיל אותי. יצאתי מאיזון. עכשיו ייקח לי שלושה ימים לאסוף את השאריות שלי מהרצפה.

כל כך קשה "לחזור לשיגרה". עד שאני מצליחה לבנות איזו שיגרה, שמחזיקה נגיד יומיים וכבר אני נושמת לרווחה, הופ ביום השלישי "קורה משהו" והכל מתחרב לי.

בשמת, קבלי הזדהות מוחלטת!
ורק מבקשת להדגיש שוב (ושוב) שמדובר גם בדברים טובים או נטראליים.
כלומר, זו אינה חייבת להיות נפילה.
זו יכולה להיות גם תחושה חזקה של התרוממות רוח או פשוט התחושה שמשהו זז לאנשהו.
למשל, דרך העיניים שלי, מה ש קרה ליעל זה פשוט שהיא קיבלה החלטה. משהו זז, קרה ולכן מסומן גם על ידי אכילה.

_יש אצלי מנגנון שלוקח מעשייה את האלמנטים החיוביים ומחבר אותם לזהות שלי.
קשה לי לעשות דברים פעם אחת או לפעמים. אם הם טובים וראויים אני רוצה לעשות אותם תמיד וכך לנכס אותם כמרכיב בזהות שלי.
אם אני לא יכולה לנכס אותם כמרכיב בזהות שלי הזוהר שבהם מתעמעם.
וחשוב לומר - זה משהו שהוא בעיניי עצמי הרבה לפני שזה בשביל מישהו אחר, חיצוני.
אני רוצה לראות את עצמי כמישהי מסוימת, בעלת תכונות מובחנות. לא כמישהי שמדי פעם עושה ככה ומדי פעם אחרת._

כן. גם לי זה קורה. אז אני מנסה לגייס אתכל התכונות ש"מפילות" אותי לכדי אישיות זוהרת. מה רע בלהיות פראית, גמישה, אפילו קצת חסרת סבלנות אבל מהירה מאוד?
מהירה להתאושש? כדור אש? קצת אחרת? אישה שמנסה?

אני חושבת על כל הנשים הערצתי בימי חיי, תמיד הן היו נשים שמנסות, שעברו תהליך. דמות זוהרת, מופלאה ועמוקה: אישה בתהליך.

ורק מבקשת להדגיש שוב (ושוב) שמדובר גם בדברים טובים או נטראליים.
לגמרי! אפשר להגיד שאפילו יותר מחצי הם דברים טובים, הם פשוט גרמו לי התרגשות וההתרגשות הוציאה אותי מאיזון.

כדור אש

וההתרגשות הוציאה אותי מאיזון.
חותמת על זה!

מיכל, זו דרך מאוד יפה להסתכל על הדברים. אני אחשוב על זה. נראה כמה מזה אוכל לאמץ עם האישיות שלי.

אני על הקצה. פיזית ונפשית. המערכת נוסעת על אדי דלק ולא על דלק אמיתי.
הכל משובש לי ואני עייפה עייפה עייפה.

חיבוק גדול מפה. מה שלומך הבוקר? ספרי...

האמת, הרבה יותר טוב. תודה ששאלת.
ישנתי בקושי אבל משהו בי קם מאושש.
יש לי שבוע די דפוק. כמעט כל יום מלווה בגלוטן.
גלוטן קטן, גלוטן גדול, גלוטן נחות, גלוטן "מכובד".
גלוטן.
גלו גלו גלו טן.
מתה להוציא לי אותו כבר מהוורידים לתמיד.
כל יום שעובר ממחיש לי עד כמה אני באמת מכורה לרעל הזה.
הפתיע אותי כמה קל לי לוותר על הסוכר. חשבתי שתהיה שם מצוקה נוראית.
ואין. בגלל הפירות.
אבל לגלוטן אין תחליף.
רוצה להיות כמו רני כשר שכתב שהוא כבר שלושים שנה לא נוגע בחומר הזה.
וככל שברור לי יותר שזה עובד כמו כל התמכרות אחרת כך ברור לי יותר מה צריך לעשות.
קראתי בשעתו את הספר הגרוע אך בו זמנית מצוין של אלן קאר על איך להפסיק לעשן.
אני מכירה כמה אנשים שהפסיקו לעשן רק בזכות הספר הזה.
ואני חושבת שזה עובד ככה גם עם גלוטן.
צריך לקום יום אחד בבוקר ולהפסיק עם זה לגמרי ולא לגעת יותר לעולם.
צריך.

בדך כלל כשאומרים "צריך לעשות..." מתכוונים, או מקווים, שמישהו אחר יעשה.