תבנית נוף

[עננים_בקפה*]

יש תמורה לאגרה
או יותר נכון למיסים המופרכים שאנחנו משלמים.
לפני מספר דקות התיצב בדלת נציג רישמי של המדינה והעניק לי, כן לי, אזרחית מהשורה(לא הראשונה אבל בכל זאת נתנו להיכנס) שלושה חסכמים. שניים למקלחת ואחד לכיור. וידא שאכן הבנתי מה מהות הגלילים הפלסטיים בצבע כסוף ונשא את נאום ה"המחנה הוא ביתך שמור עליו"בנוגע לאגם המתיבש.
אחרי כל פרט שלי שרשם שאל בפליאה"באמת?" ואחרי הפעם החמישית קיבל את התשובה השמורה לנציגי הרשות "לא, אני עומדת פה מסתכלת לך בעיניים ומשקרת"
טוב לדעת שיש מישהו שעושה למען משק המים.
עזבו מיחזור.
עזבו שימוש נכון באגידולים חקלאיים
עזבו אגירת מי גשמים
עזבו שמירה על מי תהום
בואו ניצעד ביחד לעתיד טוב יותר וניתן להם חסכמים. לנו זה עולה פחת. להם בחשבון הסופי זה יעלה הרבה יותר.

[אמל_ית*]

אנחנו כנראה שלמנו אגרה לפנייך (-: אלינו הם הגיעו כבר לפני כמה חודשים. (באותו יום, האיש מים והאיש קומפוסט).

[עננים_בקפה*]

את רואה, זה ההבדל בין האליטה האשכנזית ילידת הארץ לבין עולי חבר העמים שמוצאם האתני מוטל בספק

[רוקדת_לאור_ירח*]

שלא לדבר על האליטה של יוצאי יחידות מובחרות, שכן אצלנו בישוב הם היו ממש מזמן

[רוניתה_פיתה*]

האיש מים והאיש קומפוסט ?? חדש לי לגמרי כל הסיפור הזה (זה בגלל שאני מקהילת יוצאי דופן?)

אחרי כל פרט שלי שרשם שאל בפליאה"באמת?"
מעניין אותי - על מה הוא התפלא?

[אמל_ית*]

האיש מים והאיש קומפוסט ??
כן! (סליחה שפלשנו לך לבלוג , דינה )
ואתן יודעות מה הכי מקסים? האיש קומפוסט, אותו אחד שבא והסביר על איך מפרידים ומה מפרידים הוא גם זה שלובש כפפות 3 פעמים בשבוע בבוקר ובא לרוקן את הפחים. זה כל כך נהדר בעיני!
(האיש מים סתם היה יוצמח)

[אמא_של_דניאל*]

מרתק הבלוג שלך. המון הזדהות הוצאת ממני.
ואצלי זה לא משהו מובן, בדכ המין הנשי מעצבן אותי
(הרבה יותר חברים בנים מבנות רוב חיי....
רק בהיותי אם זה התהפך קצת -ולו רק כי אמהות זה מה שאתה פוגש כל הזמן כשאתה עם
צמד ילדודים בבית)
כותבת נפלא ומתארת נפלא.
שואלת את עצמי אם ניתקלתי בך במפגש בנדיב.. פקדתי אותו רק פעם אחת ולא בצורה רישמית... היתכן?

[עננים_בקפה*]

יש סיכוי יותר מסביר שכן. אני משתדלת להגיע. תודה על המחמאות

[עננים_בקפה*]

על יאפים עם ג'יפים
בסוף השבוע נהיה לנו ג'יפ. חבר שנסע השאיל לנו טויוטה לנד קרוזר עם כל הפינוקים. במקום טרנספורטר חבוט רבץ בחנייה טנק קטן. כמובן שלא היתאפקנו ונסענו לטייל. לא ממש טיול שטח אתגרי עם מדרגות של מטר, בכל זאת 4 ילדים שכמה כבר אפשר לטלטל אותם בלי לפגוש את ארוחת הבוקר לסיבוב שני. ההרגשה בהתחלה משונה. בעיקר השלב שבו אנחנו נוסעים ליד משפחות שהולכות ברגל עם ילדים ותנוקות במנשאים. מין אי נוחות כזו שאני חשה כשאני עוברת לצד השני של המעמד הבינוני, תחושת זיוף מלווה בהנאה מעצם השינוי. אבל כל זה עבר כשבן זוג היציע לי לנהוג. יש לי יחסים מורכבים עם מכוניות. מצד אחד יש בי הערכה כנה לעוצמה שיש במנוע שמסיע אותי במהירות של מעל 100 קמ"ש, ומצד שני, אימל'ה הישתגעתם אפשר למות ככה. אבל מהרגע שהיתישבתי במושב הנהג כל זה נעלם. הצורך להיתבונן בדרך בעיניים של נהג, הערכת הזוויות, המחשבה על המסלול הצליחו לגרום לי הנאה עצומה. אני חוששת שאילו המקומות בהם האני הפראי והפחות אימהי שלי יוצא לאור. אני יכולה להבין לחלוטין (ותמיד יכלתי) גברים שבשבתות עוזבים את המשפחה כדי לעסוק בתחביבים מהסוג הזה, הפלגה, רכיבת שטח, טיפוס הרים. לא שאני מצדיקה אותם, אבל מבינה.
הבן זוג שהוא נהג שטח מנוסה ישב לידי ועזר בעדינות במקומות שהיו קשים יותר. לזכותו יזקף שבשום שלב לא ניסה לעזור ולא הפגין עליונות מוסרית גם כשעשיתי בשונה מעיצתו. הילדים היו מאושרים, במיוחד כשהינו רק קצת לפני היתהפכות. בעינהם זה מגניב.
בדרך חזרה ניסיתי לסכם לעצמי.
מה למדנו?
שיש הרבה כייף בלהכיר את הארץ דרך גלגלי שטח רחבים
שילדים נרדמים הכי טוב כשנועים על בולדרים
שטוב שיש חברים עם ג'יפ
שמדי פעם זה נחמד להחליף צד
שאני בכל זאת חוזרת בשמחה לנהוג בדיהצו שרייד הקטנה שלי וללכת ברגל עם ילד במנשא. זה מרגיש לי נכון יותר.

[רוקדת_לאור_ירח*]

שאני בכל זאת חוזרת בשמחה לנהוג בדיהצו שרייד הקטנה שלי וללכת ברגל עם ילד במנשא. זה מרגיש לי נכון יותר
בפעמים שיצא לי להיות ברכב שטח כשאחרים הולכים ברגל עם ילדים ומנשאים, וזה קרה לי פעם-פעמיים, נורא רציתי לרדת מהג'יפ וללכת ברגל, אבל לא ממש יכולתי. בפעמים ובמקומות שלא היו הולכי רגל שהזכירו לי את הכיף בלהיות חלק מהפרחים, יותר נהניתי.

[עננים_בקפה*]

היום יום השוויון האביב מתחיל רשמית, החורף ניגמר, בחוץ הכל פורח, ובפנים...לא יודעת. חודש קשה. חודש של רגשות חשופים, של שיחות קשות, של חוסר בהירות לא אופינית. חודש של תהליך אימון עיסקי שהציף הרבה דברים לא עיסקיים. האם אני נמצאת במקום הנכון לי, בחיים הנכונים לי, עם האדם הנכון לי. איך הפכנו גם אנחנו לחלק מסטטיסטיקת ה"תקופה קשה בזוגיות" איך הפכתי מ"המזל הטוב של חיי" ל"לא בא לי לבוא בערב הביתה" ואיך הפך הוא מ"בן זוגי הקוסמי" ל"זה לא שיש משהו טוב יותר בחוץ". הסיבות הן בנאליות, עומס כלכלי, עומס רגשי, ילדים, חיים, עייפות, אקסית, הורים, שחיקה, שיגרה. התוצאה...ריחוק והיסתגרות. רק בשבוע האחרון מתחילים לראות קצת את האור. חלק מהצחוק חזר אלינו. אולי זו פשוט הגאות והשפל של כל יחסים. אולי אני סתם מלודרמטית, ואולי זה האביב, הצורך לנער ולעשות סדר

[יעל_צ*]

אולי זו פשוט הגאות והשפל של כל יחסים. אולי אני סתם מלודרמטית, ואולי זה האביב, הצורך לנער ולעשות סדר
נראה לי שכל התשובות נכונות..

[עננים_בקפה*]

[חני_בונה*]

[או_רורה*]

מזדהה, מבינה.
אני חושבת שעם הילדים והשגרה באה התחושה החמצמצה הזו.
או כמו שאמא של בעלי מצטטת - "אהבה זה לא משהו שמרגישים אותו. אהבה זה משהו שעושים אותו ועובדים עליו כל יום, כל שעה".

ולגבי הגברים - חות דעת משלי - אני מאותן הנשים הפחדניות וההיסטריות עד אימה.
מעולם לא נהגתי בג'יפ, לא עשיתי באנג'י, לא צללתי וכיוצא בזה דברים שאין להם קשר אליי.

ובעלי.. טוב, הוא טייס ומדריך טיסה (פרטי), צולל, צונח, ובשבתות.. לפעמים נוסע לרכיבת שטח באופנוע בקרב גברים (ונשים) שבשבילם לנסוע בבוץ 4 שעות בשמש הקופחת זה שיא הפאן.

מאפשרת.
מעולם לא הרגשתי נעזבת, ננטשת שבת או משהו כזה.
אולי זה בגלל שהוא מאפשר לי ללכת לחוגים ולימודים 3 פעמים בשבוע, ואולי בגלל שאני מבינה שזה ממלא צורך שלא יכול להתמלא (עבורו) במקומות אחרים.

סתם, התיאור שלך של הטיולנ העלה לי את זה.

[עננים_בקפה*]

ההבנה שלי לגברים שנוטשים בשבת נובעת מקינאה פשוטה. גם אני רוצה. צנחתי, עשיתי בנג'י, צללתי ועכשו אני כבולה לבית. הרגשת הכבולה זה משהו שמלווה אותי מאז הולדת הילדים. אני יודעת שזה זמני ועדיין...
לגבי הבן זוג אני מעודדת אותו לקחת זמן לעצמו, לתחביבים, לרכיבה על אופניים או לפחות לדיבורים על כך זה חלק שבו שאני לא יכולה למלא באופן מלא וגם לא מנסה. רק מפרגנת.

[עולם_חדש_מופלא*]

איך הפכנו גם אנחנו לחלק מסטטיסטיקת ה"תקופה קשה בזוגיות"

מאחלת שהקיץ הקרב יביא איתו המון חום ואהבה

[רוקדת_לאור_ירח*]

איך הפכנו גם אנחנו לחלק מסטטיסטיקת ה"תקופה קשה בזוגיות"
לא קל.
מה שאני מקפידה לעשות בתקופות קשות, מכל סיבה שהיא (עבודה, ילדה, גברים, מה שלא יהיה ) זה הודיה. הכי טוב זה אם אני ממשיכה גם כשטוב. מוצאת לי כמה דקות ביום , לפני השינה במקרה שלי, ורושמת את כל מה שאני מודה עליו. יש מינימום שאני חייבת לרשום. ראיתי שאם בעבר זה יכול היה לקחת חודש, עכשיו תוך ימים יש שיפור. הבעיה היחידה היא שאני לפעמים נותנת לעצמי להתדרדר לבורותמאד עמוקים ועדיין זונחת את המשימה. מאד ממליצה, ואם הקושי הוא בהקשר של הזוגיות אז בהחלט להודות על מה שיש שם. ועל עצם זה שיש. את בטוח יודעת שזה לא מובן מאליו.
חיבוק

[עננים_בקפה*]

הינה אני מודה ומתוודה, כמה הייל מרי והכל יהיה בסדר

[אמא_אינקובטור*]

יש לי חברה עם קטנטנות, בערך בגיל של גמדייך. גם היא נכנסה לסטטיסטיקה. אני באה לבקר אותה עם בנותי הענקיות, הרבה הרבה אחרי תקופת החיתולים-היצמדות-צרחות-ארוחות מלכלכות ומתישות, וחושבת - איזה מזל ששרדתי את התקופה הזו. יש אור אחרי תקופת הפעוטות, סבלנות, גם זה יגיע. מה לעשות וחלקים אצלי ואצל כל אחת הם mutually exclusive עם אמהות. לכל אחת יש מינון שונה של החלקים האלו. ככל שאני מתרחקת מהשלב הנצמד-תובעני, החלקים שהם האני האמיתי שלי חוזרים להרים ראש.

[רוקדת_לאור_ירח*]

הינה אני מודה ומתוודה, כמה הייל מרי והכל יהיה בסדר
טוב, זה לא במקום לטפל במה שחסר או קשה, זה רק נותן הקשר אחר לדברים מתוך היש ולא מתוך תודעת חסר.

[רוקדת_לאור_ירח*]

ומצטרפת ל אמא אינקובטור , יש רגע בו הילדים הופכים ליותר ויותר עצמאיים ואת יושבת ותוהה מה לעשות עם עצמך כי לא זקוקים לך יותר. אם זה קרה אצלי, עם ילדה שהמציאה את הניצמדות וגם את החברותיות ברמה שזקוקה כל הזמן לאינטראקציה עם אנשים ולרוע מזלה יחידה, זה יקרה גם אצלך.

[או_רורה*]

עננים, שאלת תם:

למה לא בעצם?
למה שלא תצאי לך בשבת למשהו כזה שאת אוהבת?
זה בגלל שאת מניקה?
ואגב, ברור שאת כבולה, גם אני ככה....
למרות שהקטן שלי בן שנתיים עכשיו אז אני מתחילה לאט לאט להרים את הראש אבל ההבדל הוא כמו אצלך, שנה ושמונה בינו לבין הגדול, וזה כל כך קשה....
שנתיים קשות, למען האמת...

[עננים_בקפה*]

לפעמים אני יוצאת. אבל בגדול זה הזמן היחידי בו אנחנו נמצאים כמשפחה. חשוב לי לתת לילדים את החוויה הזו. גם לעצמי.

[שלולית_י*]

מבינה אותך לגמרי.
יש נטיה לדברים להתפרק בו-זמנית בכל החזיתות, והבה פעמים האינסטינקט שלנו הוא לטפל קודם במה שנראה הכי דחוף - במה שחיצוני, כי "הבעל הרי לא ילך אם גם היום לא אשקיע בו".
עברנו עכשיו כמה חודשים קשים, וקלטתי שזה מה שעובר לבעלי בראש: "טוב, אני אטפל ב-א' וב' וג', אשתי תחכה, היא במילא בהריון ולא הולכת לשום מקום כרגע" (הבנה מצויינת של מצבה ההורמנלי של אשתו, יש לציין..). כשקלטתי את זה יזמתי לנו ערב זוגי (בבית) עם כמה תרגילי זוגיות שהתאימו לרגע. היה לי מאד מאד קשה להרכין ראש וליזום, "להזמין" אותו לערב הזה. אבל אפילו שזה התחיל מודע ומלאכותי זה מאד עזר לנו "להתניע" לקראת שינוי

[עננים_בקפה*]

תובנות של שבוע.
זוג חברים שקפצו לבקר לפני כמה ימים הראו לי מציאות אלטרנטיבית. ויכוח שלהם על נושא זניח התפתח להטחת מהלומות מילוליות שאני ובן הזוג הינו עדים לה. לאחר ששקע אבק הקרב הם המשיכו כאילו כלום. אנחנו נשארנו המומים משהו. נאמרו שם כלאחר יד דברים שמבחינתי הם עילה מצוינת לאריזת מזוודות. (למי שתוהה, שני הצדדים היו שותפים שווים לענין). בשיחת לילה חלקנו רשמים. ההבנה שגם ביום הכי רע שלנו, בויכוח הכי כואב, בשרינג הכי חשוף אנחנו נזהרים זה בכבודו של זה, היא קרן אור בתוך העננים של התקופה האחרונה.
יש השתדלות גדולה של שני הצדדים לשנות בקטנה. הרי הדברים המציקים והכואבים באמת הם המעשים הקטנים של יום יום. אלו שבתחושה האישית לא מצריכים מאמץ גדול ובכל זאת לא נעשים. על כל המכשולים הפילוסופיים תגבר האהבה, את ערימת הכלים בכיור צריך לשטוף באופן מעשי.

[בשמת_א*]

נאמרו שם כלאחר יד דברים שמבחינתי הם עילה מצוינת לאריזת מזוודות
בלי לחשוף, תוכלי לתת כמה דוגמאות ולפרט? לפרט למה הם עילה מצוינת לאריזת מזוודות?
מעניין אותי לשמוע עוד מהצד שלך.
אני שואלת, כי לך יש גבולות מאוד ברורים ולדעתי בריאים לאריזת מזוודות, שלי אין.
אני עברתי דה-סנסיטיזציה למהלומות מכל סוג, את לא.
אני רוצה לשמוע יותר על הגבולות האלה. על מה שאת רואה כשאת עדה ל"הטחת מהלומות מילוליות" כאלה.

[עננים_בקפה*]

בשמת, מבחינתי שימוש (במיוחד בפומבי) ב"כמה אדם אחד יכול להיות מטומטם, בעצם אתה גבר, זה לא אדם" ו "את אף פעם לא חושבת, בעצם אין לך עם מה" כשהסיבה היא דיסק און קיי עם סרט שנישכח בבית, מבחינתי זו חציית גבולות מרחיקת לכת. זה לא נאמר בלהט ויכוח שכבר נימשך כמה שעות, אלא האיץ מ0 ל100 תוך שניות, ואז היתמסמס תוך רבע שעה.
ברור היה שהם מרסנים את עצמם לכבודינו. לא רוצה לחשוב מה קורה כשהם לבד

[בשמת_א*]

כשהסיבה היא דיסק און קיי עם סרט שנישכח בבית
נו, זו הרי לא הסיבה. זה רק התירוץ.

זה לא נאמר בלהט ויכוח שכבר נימשך כמה שעות
בטח שלא.
זה נאמר בלהט ויכוח שכבר נמשך כמה שנים (כמה זמן הזוג הזה ביחד?).

מזכיר לי משהו שקראתי אצל ג'ון בולבי, Attachment and Loss כרך ראשון, לגבי הביולוגיה של האדם. הוא דיבר שם על אינסטינקטים ורפלקסים, שיש דברים שגורמים ל"הפעלה" של תגובה, ושאחד הדברים שהתגלו במחקר היה, שיש דברים שמנטרלים זה את זה. יש משהו, שנראה כאילו היה טריגר להפעלה שלו, אבל בעצם זה לא נכון: הדבר היחיד שקרה היה, שמה שחסם כל הזמן את ההפעלה שלו פתאום ירד.
אז גם מה שאת ראית היה ככה: הם בהתלקחות טוטאלית כל הזמן. הם ריסנו את עצמם ל-0 כשנכנסו לביקור אצלכם (ויש עוד סיטואציות במציאות שמפעילות חסימה על ההתלקחות שלהם) אבל הריסון נפל כשהתגלה עניין הדיסק און קי. ואז במאמץ משותף הם החזירו בתוך רבע שעה את הריסון וחזרו ל-0. על פני השטח.
זה לא שהם היו ב-0 וחזרו ל-0.
הם נמצאים כל הזמן ב-100 ומבצעים חסימה פעילה ומאומצת ל-0 בנוכחות אחרים. חסימה, שכמו שראית, מתפוצצת בבת אחת על כל דבר שלוקח מהאנרגיה של הידיים שמחזיקות בשיא הכוח את המכסה על הר הגעש המתפרץ שמתחת. יש שם ארבע ידיים. מספיק שיד אחת מהארבע נחלשת לרגע, למשל כתוצאה משכחת דיסק און קי בבית, והמכסה עף.

עכשיו יש שאלה מעניינת למה הם לא אורזים את המזוודות עם כל כך הרבה כעס וכאב שיש שם.
את היית מסתלקת לטימבוקטו תוך שעה מול כמות כזאת של כעס וכאב, נכון?

ותודה רבה על התשובה. החכמתי.

[עננים_בקפה*]

ברור שזה מצב מתמשך. ברור לי שזו הסכמה של שניהם להיות במקום הזה, לא ברור לי למה מישהו יסכים לזה. מה שצרם לי הכי הרבה היה חוסר הכבוד שבו הם התיחסו אחד לשני. מבחינתי ביום שבו אני אדבר ככה עם בן זוגי תדלק אצלי המנורה של היציאה לא רק במצב שבו ידברו ככה אלי.

[בשמת_א*]

לא ברור לי למה מישהו יסכים לזה
לי כן ברור.

אני לא בטוחה שזו הסכמה.

אבל אני חושבת שיש רמזים בתשובה שלך:

תידלק אצלי המנורה של היציאה
הנורה הזאת לא נדלקת אצלם.
כי היא מקולקלת.
או שרופה.
או מעולם לא פעלה.

[אינדי_אנית*]

אפשר אולי להציע פרשנות אחרת לסיטואציה?
אולי בעיניהם זה לא נורא לדבר ככה והם לא חווים את הפגיעה שאתן חושבות שהם נמצאים בה?
אולי יכול להיות שהדיסק העלה את הפיוזים אצל שניהם, והם במקום להדחיק הוציאו את הכעס ואח"כ פשוט שכחו ממנו?
יש משהו בריא בלא לשמור בבטן לדעתי.. מה את אומרת עננים? (הא! ! מצחיק אותי לקרוא לך ככה )

[עננים_בקפה*]

בעייני יש הבדל בין עלו לי הפיוזים ואני מבטאת את זה לבין דיבור משפיל. מה שזיעזע אותי זה סיגנון הדיבור לא הכעס. לגיטימי לכעוס, לגיטימי להיתעצבן, גם אני בעוונותי כמו שיצא לך לראות לא פעם... אבל לא לגטימי בעיני להישתמש בשפה כזו. ברור שלכל זוג סיגנון תקשורת משלו, וברור ששניהם מסכימים לו, אחרת הם לא היו ביחד, ובכל זאת...

[בשמת_א*]

מסכימה עם עננים.
הבעיה היא חוסר הכבוד, או כמו שעננים כתבה, הדיבור המשפיל והלא לגיטימי בעליל.

בעיניהם זה לא נורא לדבר ככה
זה בדיוק ניסוח אחר של "הנורה שלהם לא נדלקת". לזה בדיוק אני מתכוונת: אין להם גבולות, לא לגבי עצמם ולא לגבי הזולת, של כבוד! אין להם כבוד עצמי, אין להם כבוד לזולת. זה לא "סגנון תקשורת", זה ביטוי מזעזע של השפלה הדדית.

והם לא חווים את הפגיעה שאתן חושבות שהם נמצאים בה
לזה אני לא מסכימה חד וחלק.
אני אומרת, שאנשים שהנורה מקולקלת אצלם, חווים לגמרי את הפגיעה. הם פשוט כל כך רגילים לחיות בתוך כאב עמוק וענק, לרמוס ולהירמס, שהם לא נמצאים במקום שבו הם מסוגלים להרגיש באמת כמה זה נורא. תחשבי על ילד מוכה, שכל יום מרביצים לו בחגורה מכות רצח. ילך ברחוב, יחטוף מכה מאיזה ילד בן גילו. זה יעורר בו מייד את כל הזעם והכאב, והוא יגיב בצורה זו או אחרת - אבל לא יחווה בצורה שיחווה את זה מישהו שמעולם לא היכו אותו. אין לו הנורה שאומרת "אסור לעשות לי דבר כזה, כי אני אדם ואני ראוי ליחס טוב".

בשביל לתקן את הנורה המקולקלת, קודם כל, כל אחד מהם צריך ללמוד לאהוב, להעריך ולכבד את עצמו. אבל באמת. ללמוד להרגיש בעל ערך. שווה. ראוי. אהוב. ראוי לאהבה בזכות עצמו. בזכות עצם קיומו בעולם ולא בזכות דברים שהוא עושה או לא עושה. לגבש זהות אישית יציבה שיודעת מי היא ומה היא.
אחרי זה, ללמוד וללמוד ושוב ללמוד מהו יחס טוב שאני ראוי לו.
וזה לא מ-0 ל-100 תוך שלוש דקות. כי הנורה תידלק כל פעם כמה רגעים אחורה.

זה ללמוד לזהות את ההסלמה לא כשצועקים עלייך שאין לך בכלל מוח, אלא עוד בשלב המחשבה "אוי, שכחנו את הדיסק און קי בבית".
אגב, ה"ללמוד לזהות" בשלבים קודמים, את זה עננים מלמדת...

[אינדי_אנית*]

אבל בשמת מה שכתבת מתאים לחלוטין לפירוש שאת נתת לסיטואציה.
מנסיוני (הבאמת לא רב )- לפעמים אלה שצועקים במקום, אפילו הכי חזק, הם הרבה יותר אוהבים ואמיתיים מאלה שלא אומרים כלום או מעירים בעדינות... דווקא זה שהם המשיכו כאילו כלום גורם לי לחשוב שמבחינתם באמת לא קרה כלום. אמרו את מה שהרגישו באותו רגע ועברו הלאה.
כמובן שכשאתה נוכח הרבה יותר קל לראות באיזה סוג של סיטואציה מדובר (למרות שגם מה שאתה רואה מושפע מאוד ממה שאתה חושב על העניין).

<סליחה עננים על ההשתלטות- תגידי אם לא מתאים לך>

[בשמת_א*]

תראי, הקטע הוא לא שצועקים. או שצועקים חזק.
הקטע הוא הדברים שהם אמרו.
הם לא עולים בקנה אחד עם אהבה.

באותה צורה, הגברים המכים שאחר כך מתנצלים ואומרים "אבל אני אוהב אותך", גם אצלם זו לא אהבה. השפלה לא יכולה להיות ביטוי של אהבה, בשום מצב ובשום תנאי.
בחברה שלנו, במשפחות רבות מדי גדלים ילדים בתוך אלימות, התעללות, השפלה וסתם חוסר כבוד ולומדים לקרוא ליחס המזעזע אליהם בשם המוטעה "אהבה". כי זה מה שהם מכירים. כי ככה הם לומדים את החיים. כי זה מה שהם מתרגלים אליו.

זה לא אומר בשום פנים ואופן שזאת באמת האהבה. שככה נראית אהבה אמיתית.
זה רק אומר שחלק מאיתנו גדלו עם תגי-השם הלא נכונים. ליד התנהגויות שמבטאות שנאה שמו לנו את הפתק "אהבה", וליד התנהגויות שמבטאות אהבה שמו לנו את הפתק "לא בשבילך". או "יחס מהאגדות ששמור לפרינססה המושלמת". או לא משנה מה.

וזה לא משנה אם האנשים שמתנהגים זה לזה בחוסר אהבה ובחוסר כבוד מרגישים בזה כרגע או לא, כי הקטע הוא, שמי שמתנהג ככה בדרך כלל נמצא במקום כל כך רע, שהוא לא מרגיש. כלומר, יש חלק בגוף שמרגיש, ומרגיש חזק, אבל החלק המודע באדם לא יודע, לא מסוגל להקשיב לו.

הם הרבה יותר אוהבים ואמיתיים מאלה שלא אומרים כלום או מעירים בעדינות
או שכן או שלא. לדעתי, זה לא קשור.
לא בהכרח יש קשר בינם לבין כמות האהבה שיש בין האנשים.
אפשר להעיר בעדינות ולהיות הכי אוהבים, כי אתה אדם אוהב ומתייחס בצורה אוהבת ועדינה לבת/בן הזוג, ואפשר שאלה ש"מעירים בעדינות" אינם אלא מזייפים ומתחת לעדינות המעושה יש ציפורניים שלופות.
אפשר לא להגיד כלום כי אתה אדם שרותח ובולע את הכעס שלך, ועושה לשני את "טיפול השתיקה" - ואפשר לא להגיד כלום כי אתה אדם רגוע ואוהב, ובאמת לא חושב שצריך לעשות עניין מזה ששכחתם את הדיסק און קי או מה שזה לא יהיה. קורה, קרה, יקרה, לא ביג דיל.
אבל כשאתה משפיל את בן/בת הזוג במלים מכוערות וגסות, ועוד בפני אנשים אחרים - זו לא התנהגות אוהבת בשום פנים ואופן. אין שום פרשנות שיכולה להפוך אותה מהתנהגות שמתאימה לשונאים להתנהגות אוהבת.

האם למרות זאת אין בזוגיות הזאת אהבה? האם הסצינה המתוארת מעידה שלזוג הזה אין סיכויים טובים לנישואין מאושרים?
את זה אי אפשר לומר.

[עננים_בקפה*]

תקופה של תובנות וחשבונות.
לא חשבונות קטנוניים עם אנשים אלא הבנה של מתמטיקה עמוקה יותר. התלת מימד של החיים.
שנים חשבתי על החיים שלי כמשולש ששואף להיות שווה צלעות. עבודה,חברים,זוגיות את כולם השתדלתי לשמור באיזון, ופתאום נכנס גורם נוסף. משפחה. כל מה שידעתי על דו מימד דורש התאמה לתלת מימדיות של המצב החדש ואני עוד מנסה להבין את הגאומטריה החדשה עם מימד העומק.
כרגע במקום הפירמידה הסימטרית שאליה אני שואפת יש כל מיני מוטאציות שנעות מהמשעשע לנילעג. בטח ניוטון הרגיש ככה כשניסח את חוקי המשיכה.

[קן_לציפור*]

כרגע במקום הפירמידה הסימטרית שעליה אני שואפת יש כל מיני מוטאציות שנעות מהמשעשע לנילעג
אולי במקום לשאוף לפרמידה תשאפי למרובע?

[עננים_בקפה*]

ריבוע לא מתאר את המורכבות של תלת- מימד

[מתעניינת*]

החיים שלי כמשולש ששואף להיות שווה צלעות. עבודה,חברים,זוגיות
ואת היית מחוץ למשולש ?

[עננים_בקפה*]

אני ישבתי במרכז ועבדתי על האיזונים

[שביל_בצד*]

מגניבה החשיבה שלך...
אבל איינשטיין כבר אמר שיש 4 מימדים (הזמן) ובפועל מחשבים הרבה דברים עם יותר ואפילו אינסוף מימדים, לכי תלהטטי עם כל זה. אני ממזמן כבר נכנעתי

[עננים_בקפה*]

גם ככה החיים שלי נראים כמו משהו שצריך מפת קארנו כדי לחשב אותם, אם אני אוסיף מימד זמן אני אמצע את עצמי בלוף של חור שחור מרוב דחיסות.

[אמא_אינקובטור*]

אוי, זה נורא פשוט. תבני איקוסהדרון בארבעה מימדים, אבל שיהיה גמיש. את יכולה ליצור אותו מגומיות מחוברות במהדקים, או קוקיות (אני יודעת שיש לך בנים, אצלי בבית אפשר ליצור כמה וכמה כאלו).
כך נראה לוח זמנים של אמא לקטנטנים, ובשעת הצורך תמיד אפשר למתוח איזו צלע עד שגם אמא שלה לא תכיר אותה, להעביר אותה במנייברה מתוחכמת סביב שמונה צלעות אחרות, ולהחזיר למקום בלהטוט אלגנטי. וזהו, אין מה להתבחבש בזה יותר מדי.

[עננים_בקפה*]

וואלה, איך לא חשבתי על הפיתרון הפשוט הזה

[אמא_אינקובטור*]

הטריפה אותי חוסר היכולת לתכנן, הזמן שכולו תקוע בעכשיו. לכי תתכנני תוכניות ליום רביעי אם עכשיו יום שני, והחודש הבא נראה מעבר להרי החושך.
השלמתי באיזה מקום עם העובדה שיש לי יכולת מוחית מוגבלת מבחינת היכולת לעבור בין מצבים, עם כיבוי השריפות המתמיד, וכשהצעירה הגיעה לגיל שנתיים ומשהו העניינים התחילו להשתפר.

[פלוני_אלמונית*]

עיפות החומר ותשישות הרוח.
באיזה מאמר שולי שקראתי קפצה לי הגדרה קלינית "תשושי נפש" אין צרוף מילים טוב יותר לתאר את מצבי. (לא במובן הקליני גריאטרי, למרות גילי )את התחושה שמלווה את רוב הימים שלי. אין לי כח, אין לי כח לעצמי, אין לי כח לאחרים, אין לי כח לחיות וגם לא למות (כל התיכנון שצריך להשקיע בהיתאבדות, עזבו כבר עדיף לחיות לסמוך על המציאות שתידאג לעיניין) אין לי כח להיסתפר, אין לי כח לשטוף כלים (בפעם השישית היום) אין לי כח לקנח ישבנים, אין לי כח לראות בוב הבנאי, ובנתיים על השולחן המטאפורי שלי נערמות מטלות וגם לזה אין לי כח. הכל התחיל מכאב בשן, טוחנת אחורית שידעתי שהיא בעיתית. מסתבר שצריך טיפול שורש וכתר ועוד כל מיני פעולות בעלות שמות מאימים שהתשלום עליהן יכול לפרנס משפחה כמה חודשים. (לא בארץ אבל נניח במוסקבה). חזרתי הביתה מהבדיקה בתחושת הזדקנות מואצת. התחושה שמכאן אני מתחילה להיתעסק עם בעיות גריאטריות ולפני שאוכל להגיד אוסטיאופורוזיס יהיה לי "סוכר" "לחץ דם" "כולסטרול" ועוד מרעין בישין.
אני תוהה ביני לבין עצמי מתי הפסקתי להיות צעירה לגילי ומדוע לא ניכנסתי לרובריקת השמורה היטב, והאם זה זמן טוב לבחון את ההיצע העדכני של הליכונים, אולי יש דגם באדום תות?

[עננים_בקפה*]

שוב נמחקו העוגיות במחשב, הפלוני הוא אני.

[בשמת_א*]

את התחושה שמלווה את רוב הימים שלי. אין לי כח, אין לי כח לעצמי, אין לי כח לאחרים, אין לי כח לחיות וגם לא למות
זה מזכיר לך משהו?
לי כן.
אולי ההקשר הוא בכלל לא גריאטרי. אולי ההקשר הוא הורות לילדים קטנים מתישים כשהעזרה מבן הזוג לא ממלאת את הצרכים?

[עננים_בקפה*]

בשמת, לצערי לא בהכל אפשר להאשים את הבן זוג הוא עושה מעל ומעבר. זה יותר אני עם עצמי ולא אני איתו. זו פשות תחושה שהגיל קפץ עלי. בהרבה תחומים בחיים. זה שהבן זוג צעיר יותר לא עוזר, אבל זה באמת לא באשמתו

[ה_עוגיה*]

כשהן היו קטנות זה היה קל יותר. הצרכים היו פשוטים יותר.
עכשיו כשהן גדלות (3,6,8) מתחילים להיות להן חוגים ופעילויות. יש להן במצטבר בערך שני עניינים ביום. זה מתיש.
הכנתי לי לו"ז שבועי ותליתי על הקיר, אחרת אני פשוט מפספסת.

רב הפעילויות הן במרחק של 5 דק' נסיעה באופניים (עכשיו כשמתאבב התחלנו) עד 5 דק' ברכב ויש אבא עובד מהבית כך שאפשר להשאיר חלק ולקחת את היתר, יש גמישות, אבל עדיין. אני מרגישה כאילו אני כל הזמן לא מצליחה לגמור מחשבה מרב הסחות.

(היום שבת. לקחתי יום חופש. הידד )

[גלי_לבנדר*]

אני קוראת אותך כבר יומיים רצוף.
יש בך בהירות גם בימים הכהים
מרשים

[רוניתה_פיתה*]

לי את דווקא נראית בדיוק לגילך - 36.5 (-:

שיניים יכולות להיות מושפעות מאוד מתורשה. לפחות שני חברים שלי כבר בסוף שנות העשרים התחילו עם כתרים והשלמות.
זה בהחלט יכול להוציא את הרוח מהמפרשים (אז זה לא בגלל הגיל שלא הכל מתוח (-;{{}})

בכל מקרה, התחושות שאת מתארת מבקרות אותי כמה פעמים בשבוע. גלים של שקיעה והתרוממות מחדש (בזכות ה"אין ברירה").

תודה שאת משתפת.. @}

[רוקדת_לאור_ירח*]

זה הכוכבים. מרקורי בנסגה, מזק אויר מתעתע ומעייף לא קיץ לא חורף.
בקיצור, היקום אשם, לא אנחנו.
מה עם איזה פרחים שיעשו את העבודה? ולא, אני לא מתכוונת לפרחים של גראס. וגם ויטמינים, זוכרת?
זה יפה שאין לך כוח לשטוף כלים בפעם השישית, לי אין כוח אפילו בפעם הראשונה.

[הגמד_חיוכון*]

קוראת אותך בתענוג גדול ולומדת איזה תובנה שתיים על החיים
איזה כיף לי שאת לא לוקחת את עצמך כל כך ברצינות תהומית
מיד מעתיקה לעצמי
תודה!

[עננים_בקפה*]

שוב ושוב מתישבת לכתוב וכלום לא יוצא. תקופות של שתיקה פנימית. לא הסוג הטוב של מדיטציה, אלא הסוג שלא סותם את הפה. לכאורה פרדוקס אבל לא ממש. המון רעש רקע, המון מקטעי מחשבות, כמו תחנת רדיו לא מכוונת.
ובתוך הסמטוכה מנסה להמשיך בחיי.
פותחת קורס, מנסה להבין מי נגד מי בשווק האינטרנטי, מה טוב ליהודים ומה טוב לי.
אולי שוב נצטרך לעבור דירה, ואני אין לי כח לארוז, אין לי כח לפרוק, אין לי כח לשפץ שוב ולהמציא בית. רק המחשבה על זה מעיפת אותי. הכל הפך למטלות, גם מה שלא אמור להיות כזה. פגישות עם חברים, קריאת ספרים, מין.
רוצה לסיני, לחופש הזה של יםשמשתהמרמריהטחינהסלט. רוצה הביתה

[רוקדת_לאור_ירח*]

רוצה לסיני, לחופש הזה של יםשמשתהמרמריהטחינהסלט. רוצה הביתה
יקירה, כל כך מבינה אותך. אולי תנסי לקחת לך איזה כמה שעות בשבוע לבד על חוף הים? ככה לנקות את הראש טיפה, אם אי אפשר הרבה עכשיו.

[עננים_בקפה*]

תודה רוקדת. אני מנסה, אני לוקחת מדי פעם שעה לעצמי, אבל זה רק מגרה לי את התאבון לעוד. אחרי כל הפסקה כזו יותר קשה לי לחזור לשיגרה. זה קצת כמו בצבא. הבאססה של יום ראשון מתחילה כבר בשבת בצהריים.
האמת שהאיום של מעבר דירה הוא אחד הגורמים הכי משפעים כרגע. חוסר הודאות מעיפת אותי.

[שלולית_י*]

חוסר הודאות מעיפת אותי.
ברור ונורמאלי לגמרי...
המעבר מתוכנן בתוך זכרון או שאת צריכה להתמודד גם עם עקירה מהנוף והחברים וכל מה ששתלת השנה?

[עננים_בקפה*]

עידכון מהרגע
נישארים לפחות לעוד שנה
יששששששששששששששש

[שלולית_י*]

[רוקדת_לאור_ירח*]

יופי

[בשמת_א*]

(-: יופי

[אמא_אינקובטור*]

מתעבת מעברי דירה. שמחה שיש לך (לפחות) עוד שנה של חסד.

[יעל_צ*]

שמחה שיש לך (לפחות) עוד שנה של חסד . @}

[עולם_חדש_מופלא*]

מתעבת מעברי דירה. שמחה שיש לך (לפחות) עוד שנה של חסד.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

ועוד הערה קטנה:
״רוצה לסיני..רוצה הביתה״
אני לא הייתי בסיני מאוגוסט אשתקד.
נראה לי שהגעגוע עומד לגבור על השכל הישר, הפחדים וההפחדות...
נראה לי שבקרוב אנו (הפלא בת ה4.5 ואני)
יורדות לסיני..
נקודה למחשבה..

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

זהו. נגמר המסע.
עכשיו גם אני, כמו השאר, מחכה....
״שהעננה השחורה תעבור
ושעננים בקפה תחזור״
ח-ר-ו-ז

[עננים_בקפה*]

גם אני מחכה

[עננים_בקפה*]

האם תזונה על טהרת התה מרווה זוטא ונוראפן נחשבת לתזונה טיבעונית? אין בה מוצרים מהחי, אין בה מוצרי חלב, בלי גלוטן ובלי סוכר. לפי דעתי היא עונה על כל ההגדרות של תזונה בריאה. מה לא?
דלקת גרון חריפה משולבת בדלקת של עיצבי הפנים היא האחראית על שיטת התזונה החדשה. כואב לבלוע ובלי כדורים כואב ברמות בלתי נסבלות.
יש לי חשד מבוסס ממה נובעת הבעיה.
אני שותקת ושומרת על פוקר פייס. אין לי כרגע שום מקום בו אני יכולה להיות בדיוק מי שאני כמו שאני. לא יעלה על דעתי להגיב מול ילדי במלא תחושת הכעס שלי, תחושת התיסכול שלי, ותחושת התשישות שלי, בן זוגי לא מהווה כתובת מוצלחת לכל הנ"ל (האמת שהוא בעיקר לא מהווה מתוקף היותו ניפקד נעדר בבית בשנה האחרונה) משפחתי....בעיקר וחיות אחרות, חברות משכבר לא נמצאות במקום בו אני נמצאת, וגם אלו שכן, כמוני, עמוסות עד מעל לראש. אז אני שותקת ומחייכת. תהיי יפה ותשתקי. נוסחה מנצחת.

[עננים_בקפה*]

למודאגות, סתם יום חרא, יותר נכון שבוע חרא, אני לא סילביה פלאט לא בכישרון ולא בנטיות, והבן זוג רחוק מלהיות טד יוז.

[בשמת_א*]

אוי כמה אני מבינה אותך.

<אגב, לא תמיד מגיבה אבל תמיד קוראת. שתדעי שאת לא לבד במדבר>

[עולם_חדש_מופלא*]

מקשיבה
ומאחלת שהעננים יתבהרו (וכמובן שהכאב האיום יעלם, ומשם- הדברים בטח יראו הרבה יותר ברורים)

[פלוני_אלמונית*]

לא תמיד מגיבה אבל תמיד קוראת. שתדעי שאת לא לבד במדבר
ובעניין החברות העסוקות - שוב ושוב אני מוצאת שתמיכה של חברות היא הדבר שהכי עוזר לי ברגעי מצוקה. וזה יכול להיות גם במייל או בטלפון.
וברגעי עוד יותר מצוקה - גם עזרה מכאלה שמשלמים להם (הרבה...).

תהיי יפה ותשתקי. נוסחה מנצחת לא ממש... כלומר, תהיי יפה, למה לא?... , אבל אל תשתקי.

יעל צ

[עשב_השדה*]

, אווץ'

[מתעניינת*]

איזה מזל שהוא לא טד יוז, אחרת היית מוצאת את עצמך דוחפת את הראש לתנור הגז כמו סילביה פלאת ....

[מתעניינת*]

וגם אשתו השנייה לא יצאה בחיים מהנישואים איתו ...

[הגמד_חיוכון*]

[רוניתה_פיתה*]

מאחלת לך להצליח לבטא כל פיפס שרוצה ביטוי, כדי שיוכל להשתחרר מהמערכת.
לי זה ממש עוזר. לדבר אוטוסטראדה.. (לצערם של סובביי (-:{{}})

תרגישי טוב! בכל הרמות.. @}

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

עננים, טוב שחזרת.
דלקת בעצבי הפנים נשמע מ-מ-ש לא נעים
ובכ״ז
קצת מקנאה שאת מצליחה ״לא להיות מי שאת בכעסך״ מול הילדים.
לי, הכעס, יותר מדי פעמים, בורח ומתפוצץ במלוא עליבותו, מול האפרוח, פשוט כי היא שם. (ולא כי היא הגורם לכעס)
אבל
נשמע שאת בכאב פיסי מתמשך..
הלכת לרופא? לקולגה?
חאראם על הסנדלר, שלא תלכי יחפה..
אה, ובמקרה ששכחת- כשכואב בגוף
מיד אחרי כואב בנשמה!
(וכן, זה יכול להופיע גם בסדר הזה..)
חיבוק

[עננים_בקפה*]

ימים ראשונים ללא משכחי כאבים. הגוף מתחיל להיתאושש, להיתחזק ולהיתנקות. מדהים עד כמה החומרים הכמעט יום יומיים האלו מרעילים גוף שלא רגיל להשפעתם. גלי חום, התקפי זעם ובכי,שילשול, בקיצור קריז אמיתי. לא הרגשתי ככה בתקופות כמיות הרבה יותר של חיי.
ויכוחים עם הבן זוג לא משפרים את המצב, שנינו מתוחים ולא מרוצים, לא תמיד זה מזה אבל שם יוצא.
כמה היתי רוצה שאחד מחברי הגברים יבוא כמו פעם על אופנוע, ישים לי קסדה על הראש, יגיד לי "עזבי אותך משטויות, בואי נלך לדפוק כמה בירות ולעשות בושות".
לא שיחות, לא טיפול, לא אמפטיה, אני צריכה בירות ולעשות בושות. זה טוב לנשמה יותר מוידוי והכאה על חטא.

[שלולית_י*]

לא שיחות, לא טיפול, לא אמפטיה, אני צריכה בירות ולעשות בושות. זה טוב לנשמה יותר מוידוי והכאה על חטא.
כל מילה בסלע.

[עננים_בקפה*]

מזה זמן מה יש בי תרעומת על בן הזוג. הוא אבא מסור, בן זוג תומך, עושה את מיטב יכולתו כמעט בכל תחום אפשרי. ובכל זאת אני לא מרוצה, מרגישה שחסר משהוא, איזו התרגשות, איזו תחושה חמקמקה שלא הצלחתי לשים עליה את האצבע. לפני כמה ימים זה היכה בי. חסרה לי רומנטיקה. חסרה לי ההרגשה שיש שם משהוא בצד השני שרוצה לשמח אותי, שנהנה לראות אותי מתרגשת, שמשקיע מחשבה במה יעשה לי טוב. בקיצור רפי תחדש לי ורפי תרגש אותי. הסתובבתי כמה ימים עם המועקה הזאת, יודעת שאין לי מה לפתוח את הנושא כרגע כי יצא לי לא טוב. גם ככה אנחנו לא במיטבינו וכבר היו כמה שיחות קשות שלקח זמן לשניינו להרגע מהן.
אתמול בערב חזרתי הביתה מביקור אצל סבא וסבתא, הצ'ופר העיקרי זה שני ילדים שנירדמים בנסיעה וחוסכים לי את כל טררם ההשכבות. בחניה ניתקלתי בממצא לא רגיל, הרכב של בן זוגי כבר היה שם (משהוא שמתרחש רק במערכים אסטרולוגיים נדירים במיוחד) בבית חיכתה לי ארוחת סושי מושקעת והמדהים מכל, הבית היה מסודר. אחרי הארוחה הובלתי בעניים עצומות לקליניקה שלי.הפתעה. שולחן מגזע עץ זית מדהים ביופיו חיכה לי בפינת הישיבה.
יש נשים שמקבלות יהלומים, אני מקבלת עצים
אני לא יודעת אם הוא חידש לי, אבל הוא בהחלט ריגש אותי

[פלוני_אלמונית*]

לא שיחות, לא טיפול, לא אמפטיה, אני צריכה בירות ולעשות בושות. זה טוב לנשמה יותר מוידוי והכאה על חטא.
הכי טוב. בחודשים האחרונים אני עושה טיפול בזה פעם בשבוע-שבועיים (קצת "באשמתך" אגב, אבל רק באופן עקיף) וזה עובד יותר טוב מכל הטיפולים האחרים שעשיתי בשנים האחרונות, שהיו לא רעים בפני עצמם. לפעמים אני גם משלבת איזה קינסולוגיה או משהו, אבל אין ספק שהבושות שאני עושה עובדות הכי טוב.

[פלוני_אלמונית*]

זו הייתי אני , רוקדת לאור ירח , ומצרפת חיבוק, אמפתיה ואיחולי בריאות.

[עננים_בקפה*]

תהיתי אם זו את

[אינדי_אנית*]

איזה יופי @}

[בשמת_א*]

בבית חיכתה לי ארוחת סושי מושקעת והמדהים מכל, הבית היה מסודר. אחרי הארוחה הובלתי בעיניים עצומות לקליניקה שלי. הפתעה. שולחן מגזע עץ זית מדהים ביופיו חיכה לי בפינת הישיבה.
להתעלף!
(מה יש לעשות עם יהלומים... גבר שמבין מהו בית מסודר לאשה ואם, זה יהלום מלוטש!)

[פלוני_אלמונית*]

(רוקדת החליפה מחשב והוא לא אוהב לזהות).
רק עכשיו ראיתי את התוספת מהיום, איכשהו לא ריפרשתי...
כיף, איזה יופי.

[יעל*]

(מה יש לעשות עם יהלומים... גבר שמבין מהו בית מסודר לאשה ואם, זה יהלום מלוטש!) אכן כך.

<למרבה הסניליות לא זוכרת מאיפה זה "רפי תרגש אותי". תוכלי להזכיר לי?....>