אני ממשיכה פה מהדיון שהתפזר בכל מיני דפים. ולא כתבתי הרבה זמן אז סליחה אם זה יוצא ארוך.
חמותי שתחיה באה כל יום חמישי. בעיקרון היא אמורה לבוא לעזור אבל למעשה היא באה ליהנות. ואם זה גם עוזר למישהו אז סבבה, אבל היא ממש לא תצא מגדרה בשביל זה. היא תבוא הכי מוקדם שהיא יכולה – זה בסביבות אחת-עשרה – ואחר כך תלך ליהנות עם הנכד שלה. הקטנה היא מקסטה נמוכה: היא מוכנה "לשמור עליה", אבל אין לה שום תענוג מהבילוי איתה כמו שהיה עם הבכור.
בכל אופן ביקשנו ממנה שתבוא ותישאר לישון כי הזמינו אותנו למסיבה, ממש מסיבה, ואנחנו רוצים לנסות ללכת. יחד.
בצהריים עשיתי מעשה: הלכתי לבית קפה בפרדס חנה. כמעט אפשר לומר בבית הקפה בפרדס חנה. רק אני וספר קריאה, בעצם ספר של ידיד, שאני נורא רוצה לקרוא אבל את מעט הזמן שיש לי מכלה המחשב ה@#XX>>>! הזה. לא היה לי הרבה זמן, אולי ארבעים דקות, אבל באמת זה היה רק טבילת אש לחימום הקנה (כמה ביטויים קרביים כאלה יש בעברית), וטוב שהיה.
חזרתי, היא יצאה להביא את הילד מהגן. אמרתי לה שאם היא רוצה לקחת אותו אחרי הצהריים להצגה, שיחזרו הביתה וייצאו אחר כך. כן כן בטח היא אומרת ודוהרת החוצה.
אני מחכה, מחכה, הילדה התעוררה אחרי 12:30, כך שבעצם נשארתי בבית עם ילדה ערה ובלי שום יכולת לעשות שום דבר: לא לעבוד, לא ללכת לשום מקום כי חמותי לא לקח מפתח ואני מחכה לה, וגם לא לישון.
בשלוש וחצי אני מתקשרת ואומרת לה חשבתי שסיכמנו שאתם באים ישר אחרי הגן, היא אומרת לי כן אבל הוא רצה לטייל (כלומר אני לא רוצה לבוא אתו הביתה ואני גם רוצה לקנות לו ארטיק כדי לשמר את מעמדי כמלאך). לא, הוא לא מתעייף, אנחנו רק מטיילים (כלומר אני לא מתעייפת ואותו אני לא רואה ממטר). מתי ההצגה? בארבע וחצי. כלומר הילד מסתובב שלוש שעות בחוץ ואחר כל עוד הולך להצגה, לשבת בשקט.
שלוש פעמים ניסיתי להרדים את מדמואזל טורבו. רק שתישן קצת, שאוכל לעשות משהו או לנוח גם כן. תינוקת בת חודשיים לא יונקת ככה, בחיי. ולשווא, כמובן.
האולקוס כבר התחיל להתקשות שם בשעה שתיים וחצי, והמשיך והמשיך והמשיך. ולא, לא הצלחתי לעזוב, ולא להרפות, ולא לשחרר, ולא לשכוח מזה. זה הביא לי את החלסטרה.
חזרו בשש. הקטנה כבר מחוקה מעייפות, הגדול מחוק אחרי כל היום מחוץ לבית, רעב, עייף, רואה את אחותו ואותי, מתחיל להשתולל. מזל שכבר שמתי לחמם את האוכל והתיישבנו לאכול בתוך דקות. איך שאנחנו מתיישבים מ ופיע גם אבא של המוסא, גם הוא תפס טרמפ על המשבצת של אשתו לשעבר וככה יוצא שבכל יום חמישי אני מארחת פה את שני ההורים שלו, שאני לא משתגעת אחריהם והם לא משתגעים עלי, והרבה פעמים גם מאכילה אותם, והמוסא מופיע בסוף הערב שנייה לפני שהם הולכים. כביכול זה יום שבו יש לי עזרה, אז הוא לא אמור נורא למהר.
נגמרה ארוחת הערב, תודה לאל לא הגענו למצב של עייפות יחד עם רעב מטורף, ובכל זאת התחילה ההשתוללות. אני מכניסה את הקטנה לאמבטיה, מ וציאה אותה, מגיעים למיטה, הגדול קופץ עלי ואני משתפת פעולה, מתחיל משחק, אחרי כמה זמן המשחק הופך לבכי, ואחר כך שניהם בוכים, היא מקנאה ועייפה, הוא רוצה בדיוק כמו קודם, הכל מסתבך, צרחות אימים. כל הכלים עדיין על השולחן, ברדק צרחות ומה לא, וחמותי שתחיה אין לה מה לתרום לסיטואציה אז היא אומרת לי אולי אני יכולה לבדוק את הג'ימייל שלי?
עכשיו. יש לך ערב שלם כאן לבדך, אבל את חייבת את הג'ימייל שלך עכשיו.
המוסא הבטיח שיבוא בשבע. הגיע בשמונה. אני בדיוק הייתי בדלת, בדרך לקחת את אבא שלו לרכבת.
% % %
הלכנו למסיבה. המוסא אומר לי איזה דיכאון להיות פה טינאייג'ר, איזה נידח פה. באמת, אנחנו יורדים למסיבה ומריחים את ריח זבל הפרות. אמרתי לו תחשוב שאתה בא הנה במיוחד מתל אביב וישר זה ייראה לך אקזוטי ומגניב.
היה אדיר. מה יש לומר, דפקנו את הראש, רקדנו כהוגן (היתה מוזיקה טובה!! ואני אומרת את זה בערך פעם בשבע שנים), ובעיקר היינו רק שנינו. ועוד דיברנו והכרנו ופטפטנו קצת.
אז נכון שאנחנו כבר לא בכושר. בשעה אחת החלטנו לפרוש, וזה היה מעשה בוגר לחלוטין. זה היה באמת רגע אחד ולא יותר אחרי השיא, ובלי להישאר רק כדי לא להפסיד שום דבר אלא ללכת כשהכל עדיין סבבה ורק הראש כבר לא מתפקד. לא קיבלנו שום טלפון שמזעיק אותי בחזרה – אולי כי אף אחד לא נכנס למיטה של מדמואזל טורבו – אבל כשנכנסנו בדלת היא בדיוק התעוררה והיתה על הידיים של סבתא מנומנמת. כל הכבוד למ"ט שפרגנה לאמא שלה בילוי של מבוגרים. זה בהחלט היה נחוץ. האלכוהול והריקודים פירקו את הקשר הנורא שהיה לי בבטן.
% % %
בהשכמה של שש וחצי בבוקר (!) ידעתי רק שאני תומכת נלהבת של תרופות קונבנציונליות חזקות. מוסא לקח את המשמרת הראשונה ונתן לי לישון עוד שעה וחצי על האקמול. אחר כך יצאתי למין בילוי עם הגדול וחברה שלו. אולי שלוש שעות הייתי איתם, ומוסא נשאר בבית עם הקטנה.
אני חוזרת, כולי שמחה ורעננה, הוא הרוס מרוב על הידיים, אבל מדווח שהיום אכלה ואף בלעה את רוב האוכל
אז כן, היום הרגשתי כמו... איך נקרא לזה... אישה בזכות עצמה. אין ספק שזה מקל על החיים כשמרגישים ככה. אבל חשבתי, באמת, אני כבר לא שמה לב לזה, אבל זה נורא נורא מתיש להיות הרבה עם תינוקת. בעיקר כזאת שמטפסת לכל מקום, שופכת כל דבר ואחר כך דורכת בתוכו עם גרביים. וגם יש לה דעה על כל דבר. שני ילדים בני ארבע וחצי-חמש? פייייי, קטן עלי!
אחלה הרפתקאות.
שהתחרבש כשהעברתי אותו מוורד. וזה אומר שהיות שלא נכנסנו למיטה שלה, כלומר שלנו, זה לא העיר אותה ולכן היא לא התעוררה עד קצת אחרי אחת, בדיוק כשחזרנו.
וגם- אוי!
כשלא הולך אז לא הולך.
: מוסא הלך, נאבק עם הגלגל, ומשלא הצליח נסע, קנה מפתח נורמלי וחזר להחליף לי אותו. פנצ'רמאכער בפרדס חנה, מסתבר, הוא בחור צעיר עם קוקו שאוכל יוגורט עם רימונים לארוחת בוקר. ואחה"צ נסעתי שוב לעיר המעטירה חדרה לסדר כל מיני עניינים, והפלא ופלא, סידרו לי את הכל בלי שהוצאתי גרוש. רק כשחזרתי ראיתי את הארנק שלי מונח בבית. 
).
אמנם שפשוף בצורת על איזור נקי לגמרי, אבל גבירתי! הרי זוהי התחלה!