עירית לוי

[היי_שקטה*]

עירית תודה על התגובה
הפשלתי שרוולים, והתחלתי בעבודה...

[עירית_לוי]

מה עושות האיילות,

העבודה עם השאלות היא עבודת ניקוי, ולכן סביר שיעלו הרבה מחשבות ופחדים.
מה שאני מציעה לעשות איתם - זה להתייחס אליהם שכאל משהו שעולה בזכות ובאמצעות העבודה שאת עושה על מנת להשתחרר ולהתנקות מתוכך.
הקשר כזה של ניקוי יוכל מאוד להקל עלייך.

וכמובן שאם תיתקלי בדפוס או פחד עיקשים, שיתעקשו לעמוד ליד הדלת ולא יסכימו לצאת לבד, יהיה אפשר לבדוק מה נדרש כדי להיפרד גם מהם.
.
.

היי שקטה,
בשמחה רבה.
בהצלחה בעבודה. הולכת איתך בדף שלך כל עוד תרצי ותצטרכי .

[הגמד_חיוכון*]

[מה_עושות_האיילות*]

חזרתי. ובכן לאחר כמה סבבים של מענה לשאלות שהצעת הגעתי לתובנה הבאה:
הפחד מפני ויתור על התפיסה שאני לא יודעת להרויח כסף, והחשש מאימוץ תפיסה שאני כן יודעת להרויח כסף נקשר אצלי לאפשרות שאם אציג את עצמי בפני עצמי ובפני העולם כיודעת להרויח כסף, אשתנה עד כדי כך שלא אכיר את עצמי! שאאבד את עצמי המוכרת ואז תופיע מישהי אחרת שלא אדע להתמודד אתה.
ועוד - האפשרויות החדשות, אלה שיספקו את הדרך להרוויח יותר כסף, בעצם ידרשו ממני "הוכחות" למה אני שווה יותר ואז, בעצם העולם יגלה שאני צ'ק ללא כיסוי, תרמית.

[עירית_לוי]

מה עושות האיילות,

איזה יופי! עשית עבודה מעמיקה ונהדרת,
ועלו בה דברים חשובים שמאירים לנו את הדרך .

בעקבות הדברים שכתבת אני מציעה סידרה נוספת של שאלות.
הנה הן:

• האם אני מסכימה לא לדעת לזמן-מה מי אני?
• האם אני מסכימה להיות סקרנית ביחס למי שאני?
• האם אני מסכימה לגלות את עצמי מחדש?
• האם אני מסכימה לסמוך על עצמי שאדע להכיל ולהתמודד עם מה שאגלה?
• האם אני מסכימה לפגוש את מלוא העוצמה שבי?
• האם אני מסכימה להכיר בכך שאני בעלת ערך?
• האם אני מסכימה לוותר על התפיסה שאני לא שווה?
• האם אני מסכימה להפסיק להסיק מהצלחותיי/כשלונותיי על הערך שלי?
• האם אני מסכימה ללמוד לבסס בתוכי ערך עצמי עצמאי שאינו תלוי בהוכחות מכל סוג שהוא?
• האם אני מסכימה לעמוד מאחורי מי שאני בגאווה?
• האם אני מסכימה להביט על עצמי בחיוך, ברוך ובאהבה?

הפעם מדובר בשאלות מסוג קצת שונה, שאלות שהתשובה עליהן היא 'כן' או 'לא'. כדאי לפגוש אותן למשך זמן מה, לפחות פעם ביום.
מה שחשוב זה לשאול את השאלה ולחכות לתשובה שתעלה. לא לכוון לתשובה מסויימת או לתשובה ה"נכונה". כלומר, לא לשאול מתוך לחץ להשתנות אלא לתת לתשובה האותנטית לנבוע מתוכך.

מה שמשמעותי בסוג העבודה הזה - זה עצם המפגש עם שלך עם השאלה ועם האנרגיה של השאלה ולא התשובה. עצם המפגש, כאשר הוא נעשה מתוך חופש לכל תשובה שהיא לעלות, הוא מפגש שיש לו פוטנציאל לייצר בתוכך שינוי. בכל מפגש שכזה מתרחשת תזוזה קטנה ובלתי מורגשת, מתרחש דיאלוג פנימי אמיתי, ומשום כך חשובות כאן ההתמדה והסבלנות.

מתאים לך לנסות?

[מה_עושות_האיילות*]

מתאים. השאלה האחרונה כבר העלתה בי חיוך כי אני כל כך נוקשה כשאני בודקת תחומים חדשים (ובאופן טבעי גם "נבדקת" ע"י הסביבה) עד שאני קופאת.. הולכת לעבוד.

[עירית_לוי]

יופי. בהצלחה

[מה_עושות_האיילות*]

חזרתי שוב.
האם אני מסכימה לא לדעת לזמן-מה מי אני? השאלה שהכי מעסיקה אותי מכו-לן. הרי זו תמציתה של חוסר ודאות, אלוהים ישמור..

האם אני מסכימה להיות סקרנית ביחס למי שאני השאלה שגורמת לי לתחושת הרפתקנות.מממ.. יש בזה משהו.

האם אני מסכימה להביט על עצמי בחיוך, ברוך ובאהבה? השאלה שעושה לי נעים בגב.

אז כן. איי דו. מסכימה להכנס לזה.

[עירית_לוי]

אז כן. איי דו. מסכימה להכנס לזה.

נהדר!

מזה זה אומר להכנס לזה? כווני אותי מה בדיוק את צריכה כעת.
מה זה אומר מול היישום?
האם את רוצה לנסות ולקפוץ למים במובן של להתחיל לחשוב על אפיקים של עשייה?
או פשוט לעשות?
או שאולי יש עוד משהו פנימי שאת מרגישה שאת רוצה לעבור קודם?

בקיצור - מהי המדרגה הבאה? מה דרוש לך כעת? למה את זקוקה כדי להמשיך מכאן?

[יעל_ש*]

סאג' יש בפראדיס ממש על הכביש .

[חוט_השני*]

אתמול קנינו בפארדיס סאג׳
לאיזה דיון חומרים את מתכוונת? חומרים של סאג׳?

[פלוני_אלמונית*]

אני לא בטוחה מהי המדרגה הבאה. אני בודקת אפיקים של עשייה ובמקביל מחפשת משהו שיעזור לי "להעביר" את היומיום בצורה נינוחה יותר. כרגע מאד מתוחה בגלל המצב הכלכלי. זה משפיע כמובן על כל תחום אחר בחיים ומעכיר את האוירה בבית.

[פלוני_אלמונית*]

זו אני (מה עושות) כאן למעלה.

[עירית_לוי]

אני לא בטוחה מהי המדרגה הבאה. אני בודקת אפיקים של עשייה ובמקביל מחפשת משהו שיעזור לי "להעביר" את היומיום בצורה נינוחה יותר. כרגע מאד מתוחה בגלל המצב הכלכלי. זה משפיע כמובן על כל תחום אחר בחיים ומעכיר את האוירה בבית.

אז אולי מה שיוכל יתמוך בך יהיה להמשיך עוד איזה זמן עם השאלות?
בייחוד זו של חוסר הוודאות?

[משתגעת*]

הי עירית
זו אני מהדף של איך שוכחים מישהו
כותבת כאן כי רוצה לספר שעשיתי כמה טעויות מאוד גדולות איתו, בלי לפרט, אבל אני מרגישה לאט לאט שאני מבינה עד כמה הוא הרסני עבורי (אולי הייתי צריכה לחצות את הקוים כדי להבין עד כמה אני שמחה שהם שם ועד כמה אני באמת רוצה להשאר בתוך הקוים האדומים שלי).
אני עוד לא לגמרי מחוץ למערכת היחסים הזו, אבל אני כבר פחות עיוורת לעד כמה שהיא מעוותת. נראה לי שיש לי צד באישיות שמוכרח להיכוות כדי ללמוד להיזהר מאש. (וזה לא שאני חסרת פחד, להיפך זה נראה לי מעין ניסיון להתמודד עם הפחד ולחזור למקום שבו הייתי ממילא רק שהפעם מתוך בחירה ולא מתוך פחד. אני מובנת?)
אני יודעת שעשיתי דברים שלא יעשו, ומעבר לכך שצר לי שפגעתי בבעלי (שלא יודע על כך כמובן), אני חושבת שהפגיעה בי (דוקא בגלל שהבחור ההוא מאוד פגע בי ברגע הכי הכי חשוף ופגיע שלי) תעזור לי לראות את מה שיש לי באור אחר, אחרי שאתאושש.

אני יודעת שאני שקועה עמוק בתוך מה שקורה לי, והייתי מאוד רוצה לראות איך את כאדם מבחוץ שקורא אותי מעל פני השטח ועם כישרון מופלא לקרוא מתחת לפני השטח, רואה את הדברים.
עזרת לי מאוד עד עכשיו בדף ההוא, ואני מעדיפה שתעני לי בדף הזה בבקשה.

תודה רבה!

[עירית_לוי]

משתגעת,

אולי הייתי צריכה לחצות את הקוים כדי להבין עד כמה אני שמחה שהם שם ועד כמה אני באמת רוצה להשאר בתוך הקוים האדומים שלי

כן,
זו נקודה מאוד חשובה.
אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף אל מה את התכוונת במונח ה"קווים אדומים שלך". בכל אופן, אני רוצה להתייחס אליהם מהיבט של מה מותר ואפשר לעשות לך - לעומת מה אסור ואי-אפשר לעשות לך.
אני חושבת שבעקבות האירוע הזה את התעוררת להבין היכן הגבולות שלך ביחס למה שראוי או לא ראוי שיעשה מולך.
וזוהי למידה חשובה מאין כמותה, למידה שלעיתים יכולה להתבצע רק מתוך התנסות. ההתנסות מכאיבה אבל מעוררת.

הבחור הזה פגע בך כי כפי הנראה היה בך משהו שאיפשר את הפגיעה. משהו באנרגיה שלך, משהו במה שאת שידרת - הפך את הקווים האדומים שלך להיות מעורפלים ומטושטשים.
בבקשה קראי את הדברים הללו ללא נימה של האַשַמה, לא כלפייך כי איפשרת, ולא כלפיו כי הוא פגע – אלא מתוך הבנה שכל אחד מכם פעל מתוך הדפוסים שלו, הצרכים שלו, ומנגנוני ההגנה שלו, וגם מתוך ההבנה שבעקבות האירוע הזה את יכולה עכשיו לגדול - ההבנה שהמפגש איתו היה למעשה מפגש מצמיח ומלמד עבורך.

אני מניחה שבגלל הכמיהה העצומה שלך לאהבה, להערכה ולתשומת לב, בגלל הצורך הגדול שלך - הקווים שלך היו מטושטשים. בגלל הכמיהה נוצרה פירצה שדרכה היה אפשר להיכנס ולפגוע בך.
וכאמור, את התעוררת עכשיו להבין משהו בנוגע ליחס אליו את ראויה. בזכות הכמיהה ובזכות הפירצה.

אם נקודת המבט הזאת היא משהו שמדבר אלייך, תוכלי לקחת את הנושא הזה קדימה כדי לבסס גבולות חדשים, כדי לבסס חוויה פנימית של הערכה עצמית גדולה יותר. תוכלי ליצור נחישות ביחס ללמידה ולמסקנות, נחישות ביחס לצמיחה שלך בעקבות האירוע הזה.
מה שחשוב לשים לב אליו כאן זה שאני לא מדברת על שינוי שהוא רק ברובד הרציונלי (משום ששינוי כזה עלול ליצור אצלך גישה מתריסה ומתגוננת של "שלא תעז להתייחס אלי כך") - אלא על שינוי פנימי אמיתי. כלומר, שינוי שיוביל אותך להפוך למישהי עם מרכז פנימי יציב, מישהי שמשדרת אצילות שלא מותירה שום פתח להתנהג אליה בצורה לא ראויה או לא מכבדת.

מה דעתך?
(ואם משהו מהדברים דורש הבהרה או הרחבה, תגידי).

[משתגעת*]

מאוד נכון. אני קוראת את האבחנות שלך ואומרת לעצמי שזה בדיוק מה שאני מרגישה ומתקשה לבטא.
ואני באמת לא שיפוטית כל כך ומודעת לכך ששנינו פעלנו מתוך הדפוסים שלנו. אבל עכשיו אין לי דרך ועניין לשנות את הדפוסים שלו (דבר שבעבר ייחלתי לו וציפיתי לו וקיוויתי לו ונתתי מעצמי הרבה בכדי שזה יקרה, ועכשיו בעקבות מה שקרה אני משחררת את זה וזו התקדמות גדולה עבורי). יש לי עניין לשנות את הדפוסים שלי, כדי לא להפגע שוב באותו מקום.
אני רואה בכמה סיטואציות שאני "מזמינה" לגלוג (ככה הרגשתי איתו) כלפי, אם זה על ידי זה שאני "מצטנעת" כביכול ומוחלת על כבודי- אבל יותר מזה על ידי זה שאני בכלל נפגעת מכל אמירה מולי, לא משנה ממי היא נאמרת אני סוחבת אותה איתי לפעמים בוכה ממנה, כמעט תמיד עושה סצנה של העלבות, וזה דבר שאצל אנשים מסויימים מזמין עוד יותר מה"שואו" הזה.

לגבי גבולות חדשים- קשה לי לא להתדרדר אל
גישה מתריסה ומתגוננת של "שלא תעז להתייחס אלי כך"
ואפילו התרחקות עכשיו תהיה דרמטית, כמו כעס.
אגב- מבחינה רציונלית הגבולות ברורים לי (אף על פי שבפועל חציתי אותם, הרגשתי היטב שהם שם, אבל חשבתי שיש איזה רווח נלווה בחציה שלהם והתבדיתי)

שינוי שיוביל אותך להפוך למישהי עם מרכז פנימי יציב, מישהי שמשדרת אצילות שלא מותירה שום פתח להתנהג אליה בצורה לא ראויה או לא מכבדת
זו המטרה- אני יכולה לדמיין איך אשה כזו נראית מבחינה חיצונית ואולי יכולה לחקות התנהגות כזו (ואולי בעצם לא? אני שחקנית גרועה, יש לי עור שקוף מזהים מיד שאני פגועה/ כועסת/ מתלהבת וכו')
אבל אני רוצה להיות כזו באמת, לא רק להראות כזו.

[עירית_לוי]

משתגעת,

אבל יותר מזה על ידי זה שאני בכלל נפגעת מכל אמירה מולי, לא משנה ממי היא נאמרת אני סוחבת אותה איתי לפעמים בוכה ממנה, כמעט תמיד עושה סצנה של העלבות, וזה דבר שאצל אנשים מסויימים מזמין עוד יותר מה"שואו" הזה.

אוקיי, בואי ננסה להכניס עכשיו לתוך מה שאת מתארת מודעות ובהירות:

מה שאת מתארת כאן זו התמקמות בעמדה של ה"קורבן", עמדה שמזמינה את מי שמולך להתמקם בעמדה של ה"תוקפן" (או הפוגען, או זה שעושה את העוול). ההתמקמות הזאת שלך היא-היא פתיחת הפתח, הפירצה, היא זו שיוצרת את האיפשוּר. וזה כמובן במידה ומולך עומד אדם שהדפוסים שלו מובילים אותו להתמקם בעמדה של התוקפן.

מול סיטואציות שדורשות את תגובתנו אנחנו יכולים להתמקם באחת משתי עמדות: בעמדה של 'קורבן', או בעמדה של 'מישהו בעל עוצמה'.
מה שקובע היכן נתמקם זה בדרך כלל מבנה האישיות שלנו, כלומר הדפוסים שאימצנו לנו במהלך החיים כדי להתמודד עם העולם.
מכל אחת מהעמדות הללו אנחנו מנסים להשפיע על מי שמולנו. אנחנו מגיבים אל העולם. אופי התגובה (קורבנית או עוצמתית) משפיע גם על התוצאה שתקרה בפועל וגם על הלך הרוח שלנו: על התחושות והרגשות עימן נישאר לאחר מכן.

הבחירה שלך היכן להתמקם נעשית מתוך מנגנון אוטומטי. כלומר, כרגע עדיין לא מדובר בבחירה מודעת. עם הזמן את תוכלי להפוך אותה לכן מודעת, ולאט לאט גם לבחור אחרת.

יהיה מדובר לא רק בבחירה שיעשה הראש שלך, החלק הרציונלי שלך - אלא גם בבחירה שיעשה המערך הרגשי שלך.
כרגע - הרבה תפיסות, תבניות חשיבה ופחדים (מודעים ולא מודעים) מונעים ממך להתמקם בעמדה של בעלת העוצמה. למשל - "מסוכן לעמוד על שלי", "אם אני אזדקף אני אחטוף", "אם אעמוד על שלי הוא לא יאהב אותי", "מי אני שאעמוד על שלי?" וכיוצא בזה.
לכן, את תצטרכי גם להתרגל להתמקם בעמדה אחרת, גם להעז להתמקם בעמדה אחרת וגם להאמין שאת ראויה להתמקם שם.

איך מתחילים?
בשלב ראשון את יכולה לזהות בכל מיני סיטואציות ביומיום היכן את מתמקמת, באיזו עמדה: של הקורבן או של בעלת העוצמה. מול בעלך, מול הילדים, מול ההורים שלך, מול חברות, מול אנשים זרים.
סימני הזיהוי של עמדת הקורבן יכולים להיות: כעס, עלבון, בכי, מרמור, תחושת מסכנות. סימני הזיהוי של העמדה ההפוכה יכולים להיות: ענייניות, אסרטיביות, חיוביות, קלילות, ישירות, תחושת חוסן.

כרגע את לא אמורה לשנות דבר, רק להתבונן ולזהות מתי את פה ומתי את שם. לזהות ללא שיפוטיות, ומתוך חמלה גדולה לעצמך.
תראי אם מתאים לך לנסות.

.
.
_זו המטרה- אני יכולה לדמיין איך אשה כזו נראית מבחינה חיצונית ואולי יכולה לחקות התנהגות כזו (ואולי בעצם לא? אני שחקנית גרועה, יש לי עור שקוף מזהים מיד שאני פגועה/ כועסת/ מתלהבת וכו')
אבל אני רוצה להיות כזו באמת, לא רק להראות כזו._

נכון, קשה לזייף עמוד שדרה . נדרש לבנות אותו באמת, או כמו שאמרת - להיות כזאת באמת.
אפשר לעשות את זה. זה דורש לשנות מן היסוד את התפיסות העצמיות שלך, וכפועל יוצא של זה מכך גם את אופן ההתנהלות שלך בעולם.
דרך טובה להתחיל ללכת לשם היא באמצעות ההבחנה בין שתי העמדות וזיהוי של עצמך בהן כפי שהצעתי.

[מה_עושות_האיילות*]

הי עירית,

אל תוך המערכת של העבודה שלי מול עצמי נכנסת המערכת הזוגית. בכל זאת אנחנו יחידה כלכלית משותפת. אני מוצאת את עצמי מתבלבלת בין - אני מול עצמי ואני מול השינויים שהוא עובר. למשל: אם הוא עובר למקום עבודה חדש (מה שדורש הערכות מחדש של כל המשפחה), אני מרגישה חוסר ודאות שיש בו איום. איך להתיחס לזה בתוך העבודה שאני עושה עכשיו?

[עירית_לוי]

מה עושות האיילות,

אל תוך המערכת של העבודה שלי מול עצמי נכנסת המערכת הזוגית. בכל זאת אנחנו יחידה כלכלית משותפת. אני מוצאת את עצמי מתבלבלת בין - אני מול עצמי ואני מול השינויים שהוא עובר. למשל: אם הוא עובר למקום עבודה חדש (מה שדורש הערכות מחדש של כל המשפחה), אני מרגישה חוסר ודאות שיש בו איום. איך להתיחס לזה בתוך העבודה שאני עושה עכשיו?

זה בהחלט מאתגר את העבודה שלך על עצמך.
נוספה חזית שמציפה פחדים שלא צפו קודם אל פני השטח. אני מניחה שזה לא מקרי ושזה הגיע כדי לדייק את העבודה הפנימית שלך עוד יותר, וגם כי זה ללא ספק אתגר שאת יכולה לו. אני מאמינה שאנחנו מזמנים לעצמנו את האתגרים המדוייקים ביותר להתפתחות שלנו, גם מבחינת גודל האתגר וגם מבחינת הנושא שלו.

כעת אפשר להוסיף לעבודה שאת עושה היבטים נוספים:

• חיזוק האמונה הבסיסית שלך שכל צרכיכם יענו. שאתם לא לבד, ושהכל בסדר.
• חיזוק האמון שלך בבן זוגך.
• הרחבה נוספת של היכולת שלך להכיל חוסר וודאות, ולפעול בעוצמה ומתוך שקט נפשי בתוך עולם של חוסר וודאות. אם תסתכלי על זה מנקודת מבט רחבה יותר, תוכלי לראות שהעולם שבו אנו חיים מתקדם משנה לשנה למצב בו יש פחות ופחות וודאות. היכולת לפעול בגמישות וביציבות בתוך חוסר הוודאות הזה היא "שריר" שמאוד כדאי וחשוב לפתח. ותראי איך המציאות שלך שולחת לך הזדמנויות לחזק את השריר הזה. גם זה, אני מניחה, לא מקרי.

בואי תבדקי מה שלושת ההיבטים הללו מעלים בך. מחשבות ורגשות.

[משתגעת*]

כעס, עלבון, בכי, מרמור, תחושת מסכנות
אוקי, נניח היום הרגשתי כעס ועלבון. אני מסתכלת על זה מבחוץ ושואלת את עצמי- איך אני יכולה לדעת אם אני אמורה להרגיש ככה? כי אם היתה כוונה לפגוע, אז זה באמת פוגע! ואז העלבון הוא במקומו לא?
אני לוקחת בחשבון את האפשרות שלא היתה כוונה כזו והפרשנות שלי היתה לחומרא, ואז זו באמת תפיסה קורבנית, כמעט פרנואידית. אבל איך אני יכולה לדעת?
הרי אם נניח שהיתה כוונה לפגוע, ולא נפגעתי, הרי זה נראה כאילו לא זיהיתי את הכוונה הזו, ואז יוצא שאני לגמרי מגוחכת, שמנסים לפגוע בי, ואני לא נרמזת וגם כאן יש קצת גישה קורבנית של: אתם יכולים לפגוע בי, אני אמשיך להסתחבק איתכם כרגיל"
אז איך עלי להחליט?

תודה

[פלוני_אלמונית*]

הרחבה נוספת של היכולת שלך להכיל חוסר וודאות, ולפעול בעוצמה ומתוך שקט נפשי בתוך עולם של חוסר וודאות
אוקי. המשפט הזה העלה אצלי משהו חדש וכנראה חשוב: הקושי שלי להכיל חוסר ודאות קשור לשאלה מן הסבב הראשון שהצעת - האם אני מסכימה לא לדעת לזמן-מה מי אני?
סטופ! נורות אדומות מהבהבות!! ממש לא מזמן ובעקבות מס' משברים רציניים התחלתי להרגיש שהזהות שלי מתגבשת, שאני מתחילה להבחין מי אני, לזהות את הגרעין הקשה ולאפשר שוליים רכים, גמישים. פתאום - בום! האם אני מסכימה לא לדעת לזמן מה מי אני? ככה לשחרר, קשה.

חיזוק האמונה הבסיסית שלך שכל צרכיכם יענו. שאתם לא לבד, ושהכל בסדר
כקונטרול פריק ידועה, אכן קשה לי לקבל את ההנחה הזו. אם כי אני מביטה בה בערגה.

חיזוק האמון שלך בבן זוגך.
בהחלט נקודה רצינית, התחלתי לעבודה עליה. יש עוד על מה.

(מה עושות)

[עירית_לוי]

משתגעת,

_אוקי, נניח היום הרגשתי כעס ועלבון. אני מסתכלת על זה מבחוץ ושואלת את עצמי- איך אני יכולה לדעת אם אני אמורה להרגיש ככה? כי אם היתה כוונה לפגוע, אז זה באמת פוגע! ואז העלבון הוא במקומו לא?
אני לוקחת בחשבון את האפשרות שלא היתה כוונה כזו והפרשנות שלי היתה לחומרא, ואז זו באמת תפיסה קורבנית, כמעט פרנואידית. אבל איך אני יכולה לדעת?
הרי אם נניח שהיתה כוונה לפגוע, ולא נפגעתי, הרי זה נראה כאילו לא זיהיתי את הכוונה הזו, ואז יוצא שאני לגמרי מגוחכת, שמנסים לפגוע בי, ואני לא נרמזת וגם כאן יש קצת גישה קורבנית של: אתם יכולים לפגוע בי, אני אמשיך להסתחבק איתכם כרגיל"
אז איך עלי להחליט?_

לצורך העניין שלנו - כלומר, אם מה שאת מכוונת אליו זה ליצור שינוי פנימי שלך של מעבר מעמדה קורבנית לעמדה של עוצמה - זה לא באמת משנה אם האדם שעומד מולך התכוון או לא התכוון לפגוע.
אני יודעת שזה עשוי להישמע לך מוזר . אני אנסה להסביר.
הכוונה שלו היא לא הנקודה כאן אלא הכוונה שלך. הרעיון כאן הוא לנסות להעביר את הפוקוס פנימה אלייך. לא לחפש בחוץ - ולא לשאול: "האם הוא רצה לפגוע?", אלא לחפש בפנים - ולשאול: "האם אני הסכמתי להיפגע?".

באופן תיאורטי מישהו יכול לומר לי מילים לא נעימות - עם או בלי כוונה לפגוע (זה לא באמת משנה) ואני יכולה לא להיפגע מזה. לעומת זאת, מישהו יכול לומר לי משהו בתום לב ובלי כוונה לפגוע ואני יכולה כן להיפגע מזה.

הכוונה החיצונית היא לא הנקודה. הנקודה היא העמדה הפנימית שלך מול העולם. תפיסת העצמי שלך מול העולם. האם את מתנהלת כקורבן. האם את מרגישה קורבן. עוד לפני שמישהו עשה או לא עשה לך משהו.

זו נקודה קצת חמקמקה. אני מקווה שאני מצליחה להעביר אותה.
אם לא - תשאלי ותבררי עד שנגיע לבהירות כי זו נקודה מאוד חשובה. בסדר?
.
.
מה עושות האיילות,

האם אני מסכימה לא לדעת לזמן מה מי אני? ככה לשחרר, קשה.

אם כך, אני מציעה לחזור לסבב השאלות ההוא, זה שמתחיל בשאלה האם אני מסכימה לא לדעת לזמן-מה מי אני?
ולהוסיף לרשימה ההיא את השאלות החדשות הבאות:

• האם אני מסכימה להכיל חוסר וודאות?
• האם אני מסכימה להתרחב כדי להכיל חוסר וודאות?
• האם אני מסכימה להישאר מחוברת למרכז הפנימי שלי כאשר עולה חוויה של חוסר וודאות?

.
כקונטרול פריק ידועה, אכן קשה לי לקבל את ההנחה הזו. אם כי אני מביטה בה בערגה.

יופי. ערגה זו מוטיבציה טובה .
בואי תראי מה עולה לך מול השאלות הללו:

• האם אני מסכימה להכיר בכך שאני מלוּוה ומגובה, שאני לא לבד ושכל צרכיי יענו?
• מה מפחיד אותי בלהסכים להכיר בכך?
• מה זה ידרוש ממני?
• על מה אצטרך לוותר?

• האם אני מסכימה לסמוך על בן זוגי בהקשר הכלכלי?
• מה מפחיד אותי בלסמוך עליו?
• מה זה ידרוש ממני?
• על מה אצטרך לוותר?

תראי לאן זה לוקח אותך,
וכמובן, מוזמנת לחזור להמשיך יחד.

[מה_עושות_האיילות*]

ממש תודה על הליווי עירית. ממשיכה.

[משתגעת*]

עירית
את אומרת לי לא להפגע גם אם הכוונה היא לפגוע (עולה לי כרגע בראש דוגמא של מישהו שכבר כמה פעמים פוגע ומתנצל- זה כבר הפך לדפוס) ואני שואלת, מה כן לעשות? ללכת משם? זה גם דרמטי. לנתק קשר?
נניח מישהו אומר לי באמצע שיחת טלפון "אני לא רוצה לדבר איתך יותר" (יש לקרוא בנימה עצבנית), איך תגיב מישהי בלתי בפגיעה?
אני רואה אנשים שפשוט לא מנסים לפגוע בהם, לאו דוקא כי אוהבים אותם במיוחד, אלא כי הם לא פגיעים. הייתי רוצה להיות במקום הזה.

[עירית_לוי]

מה עושות האיילות,

בשמחה!
בהצלחה.


.
משתגעת,

_את אומרת לי לא להפגע גם אם הכוונה היא לפגוע (עולה לי כרגע בראש דוגמא של מישהו שכבר כמה פעמים פוגע ומתנצל- זה כבר הפך לדפוס) ואני שואלת, מה כן לעשות? ללכת משם? זה גם דרמטי. לנתק קשר?
נניח מישהו אומר לי באמצע שיחת טלפון "אני לא רוצה לדבר איתך יותר" (יש לקרוא בנימה עצבנית), איך תגיב מישהי בלתי בפגיעה?
אני רואה אנשים שפשוט לא מנסים לפגוע בהם, לאו דוקא כי אוהבים אותם במיוחד, אלא כי הם לא פגיעים. הייתי רוצה להיות במקום הזה._

את מאוד מדייקת בהגדרה שלך את העניין: מישהי פגיעה או מישהי בלתי פגיעה.
ואני אחדד: הכוונה ב-מישהי בלתי פגיעה היא לא למישהי עם שריון, או עור של פיל, או מישהי שחיה ב"בונקר" – אלא מישהי שהיא בלתי ניתנת לפגיעה. מישהי בלתי ניתנת פגיעה זו מישהי שלא "מזמינה" את זה. מישהי שכאשר רואים אותה יודעים שהיא לא תאפשר. שהיא לא תספוג. שאין רשות ואין פתח כזה.

את אומרת שאת רוצה להיות במקום הזה. זו מטרה מעולה לכוון אליה.
כדי להגיע לשם כדאי להתמקד בשני דברים:

1. לגלות מה אפשר לעשות כדי להפוך למישהי-לא-פגיעה (למשל, ללכת מזירת האירוע, כפי שכתבת).
2. לגלות מי להיות כדי להפוך למישהי-לא-פגיעה.

ה"מי להיות" הוא יותר חמקמק. הוא משהו שהרבה יותר קשה לשים עליו את האצבע, אבל הוא קריטי. פעולות בלבד, ללא גיבוי של הוויה תואמת, לא יספיקו.

הוא חמקמק משום שהוא מורכב מרבדים פחות מודעים ופחות נגישים.
הוא מורכב מתפיסות עצמיות כמו "אני ראויה" או "לא ראויה", "אני חזקה" או "אני חלשה ומסכנה" (אפרופו קורבן), אני "בעלת ערך" או "חסרת ערך", וכן הלאה.

התפיסות הללו משפיעות על הרגשות שעולים, על המחשבות, על הכפתורים שנלחצים אצלינו בתגובה לכל מיני אמירות ומעשים, על מה שאנחנו משדרים החוצה לעולם, ובסופו של דבר גם על הפעולות שאנו בוחרים לעשות בתגובה.

כדאי לעבוד במקביל גם על העשייה וגם על ההוויה. על שני הרבדים.

ברובד של העשייה זה באמת יהיה נכון לא להישאר במקומות פוגעניים, או מחלישים, או בשיחות שיש בהן אנרגיה של אלימות והקטנה. אפשר פשוט ללכת, אפשר לדרוש לא לדבר אלייך בצורה מסויימת. מה שחשוב לשים לב אליו כאשר את עושה את הפעולות הללו זה הטון והנימה בה את דורשת/מבקשת/עוזבת. האם זה בצורה שלווה, עניינית ואסרטיבית – או בצורה כועסת וקורבנית. שימי לב שברקע כל פעולה תמיד ישנה גם הוויה. והיא כאמור משמעותית עד מאוד.

הוויה קורבנית תהפוך כל פעולה שהיא לכאורה אסרטיבית, ושיש לה פוטנציאל להיות אסרטיבית – לפעולה קורבנית. זו נקודה חשובה.

ברובד של ההוויה זה יכול להיות מעניין ופוקח עיניים עבורך להתחיל לחקור ולגלות ממה עשויה הפגיעות שלך. מה מייצר אותה. מה מחזיק אותה. מהן התפיסות שקיימות בתוכך שמעצבות, כרגע ללא רצונך, את השדר שעובר ממך לעולם. ואז, בהמשך - לעבוד עליהן ולהתחיל לשדר שדר אחר. הרובד הזה הוא לא משהו שמשתנה ברגע. זה מסע חשוב ומעניין שאפשר לצאת אליו.

מה דעתך?
והאם כל זה נגיש ובהיר? (אם לא, כרגיל – תגידי).

[נגיעה_רכה*]

תודה על הליווי שלך, מאוד חשוב לי.
קוראת גם את הליווי שלך לאחרים ולומדת גם מזה רבות.
@}

[משתגעת*]

כתבתי כאן לפני כמה ימים ומשום מה זה נמחק, אבל אני לא חוזרת על מה שכתבתי כי נראה לי עצם זה שכתבתי כבר עזר לי להבהיר דברים שהבחנתי בהם ואין בהכרח חשיבות בכך שיופיעו כאן.
אבל אני רוצה לכתוב כאן בעניין אחר שעולה בי.
זוכרת שכתבתי עד כמה הבחור הזה פגע בי? ובכן, כל זמן שכאב העלבון עוד צרב בי- הרגשתי חזקה, הרגשתי שאני יכולה ומוכרחה להתרחק ממנו, הרגשתי שאני עולה על רכבת בכיוון הנכון ושאולי הכאב הזה יקדם אותי וילמד אותי ויעיר את עיני. אבל לאט, עם הזמן האופי הכל כך סלחני שלי, גורם לי ללמד זכות על כל אדם, ועם החלמת ה"כוויה" אני שוב מרגישה כאילו הוא חלק מרכזי בחיים שלי- אני כאילו מצפה להחזיר את ההדורים איתו, לחזור להיות בקשר איתו, וזה רע לי מאוד זה נשמע לי כמו דפוס של אשה מוכה שחוזרת שוב ושוב לבעל האלים. אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב את הכאב כדי לא להשלים עם התנהגות כמו שלו אבל הזמן מטשטש, שוחק פינות חדות, ומשאיר בליטות שאפשר לראות בהם גם נועם.
אני מרגישה קצת תקועה עכשיו.
מה דעתך?

[פלונית_זמנית*]

אחרי הרבה זמן שכל מיני דברים שהתחילו פה הדהדו בתוכי ואפילו כבר נשכחו מהמודעות,
חזרתי לפה כדי להתחקות אחר התהליך שעברתי.
אני רוצה לספר בשמחה שהתולעים כבר לא טורדים אותנו יותר מחודש!
לא זוכרת בדיוק ממתי זה נרגע אבל סביב הזמן שהתכתבנו.
אני אפילו לא יודעת בדיוק איך ומה קרה ושמחה שלא מחקתי כי עכשיו אני קוראת
ויכולה לקבל תמונה יותר שלמה.

אז אני מודה מעומק ליבי על העזרה הרבה עד כה
ורוצה לעשות צעד נוסף אם זה בסדר, בקצב שיתאפשר לך..

עוד לא בדיוק יודעת מה כי יש כמה דברים שמעסיקים אותי, במיוחד לקראת המעבר.
מרגישה שאני צריכה לפתור את כל הבעיות שמלוות אותי לא מעט זמן כדי להגיע כמה שאפשר
"נקייה" למקום החדש.

• כאבי גב תחתון לעיתים עד כדי גב תפוס וחוסר תפקוד
• פחד מדחייה, פחד שיראו שאני לא מספיק טובה, לא יעילה-איטית-עצלנית, פחדנית, שמנה/ מוזנחת, לא יפה, (פצע מכוער

גם השתלט לי לאחרונה על חלק מהפרצוף, והגיל לא מיטיב..) חסרת אנרגיה, לא שמחה, שיראו את ערכי הנמוך (או את תחושת הערך הנמוך שלי)
שיראו אותי כמו שאני רואה את עצמי ולא אוהבת. שידחו אותי כמו שאני דוחה את עצמי. (את זה אני מבינה תוך כדי שאני כותבת)

• עייפות שלא נגמרת.. (רגע של אמפטיה לעצמי - טוב, איך אפשר לא להיות עייפה אחרי שמרגישים את כל הדברים הרעים האלה על עצמך... )

לא בטוחה שאני יודעת במה נכון להתחיל, בודקת אם הכתיבה תכוון אותי. בינתיים דרך הכתיבה עולים דיוקים שלא היו קודם.
ושוב תודה על האפשרות שאת מזמנת.
אני כותבת כאן בלי לדעת בדיוק לאן אבל יודעת שאני מתחילה תהליך טוב.
אני רוצה להצהיר בקול רם וברור לפני עצמי וכל העולם
אני רוצה שיהיה לי טוב, אני רוצה להיות בריאה בגופי ובנפשי
אני ראויה לחיות את חיי בנועם בשמחה באהבה
הנה הצהרתי. אני מתחילה את הדרך לשם.
תודה!

לא בטוח שאהיה ליד מחשב עד יום א' אז אם אני לא ממשיכה לכתוב זה רק עד שאחזור הביתה.
כל טוב!

[עירית_לוי]

משתגעת,

זה באמת נשמע מתסכל.
בואי נראה איך יוצאים מהפלונטר הזה:

כל זמן שכאב העלבון עוד צרב בי- הרגשתי חזקה, הרגשתי שאני יכולה ומוכרחה להתרחק ממנו, הרגשתי שאני עולה על רכבת בכיוון הנכון ושאולי הכאב הזה יקדם אותי וילמד אותי ויעיר את עיני.

לפעמים הכעס דרוש לנו. הוא משרת אותנו.
במקרה שלך הכעס והעלבון גרמו לך להתרחק מזירת האירוע, וזה משהו שהיית זקוקה לו באותה עת. הכעס בעצם איפשר לך ליצור הפרדה מסויימת בינך לבינו, הפרדה שסייעה לך להתחיל להתנתק ממנו רגשית. וטוב שכך.

מה שאת נוכחת לו כרגע זה שהכעס בעצם לא עשה את העבודה עד הסוף,
שההיקשרות והמשיכה עדיין קיימות,
ושכפי הנראה נדרש ממך משהו נוסף על מנת להתרחק מאדם שמחליש אותך.

אני רוצה להציע שהמשהו הנוסף הזה הוא בחירה.
נדרש שאת תהיי זו שתבחר אם להיות בקרבתו של אותו אדם או להתרחק ממנו. עד כה מי שבחר עבורך הם מנגנונים אוטומטיים שבתוכך: או הכעס שבחר להתרחק, או הכמיהה שבחרה להתקרב.
ועכשיו את בעצם נוכחת לכך כי אין מנוס מבחירה שתעשה על ידך ולא על ידי מנגנונים שמפעילים אותך.

אגב, בהרבה מקרים - פרידה שנעשית רק באמצעות כעס, ושלא נעשתה בה לאחר מכן בחירה אמיתית - היא לא פרידה שלמה. כלומר, הרבה פעמים אותו אדם ממשיך "לרדוף" אותנו במחשבות, בזכרונות, ואנחנו מגלים, גם הרבה שנים אחר כך שלא ממש שיחררנו אותו. לא עד הסוף.

כשאני אומרת 'בחירה' אני לא מתכוונת שתפעילי עכשיו משמעת פנימית. דברים כאלה בדרך כלל לא מצליחים אם מנסים לעשות אותם בכוח. הכוונה שלי היא לעשות זאת באמצעות חיבור לרצון העמוק שלך. זה לא ב"זבנג וגמרנו". זה טיפה יותר איטי, אבל זה יסודי יותר. וזו כמובן הזדמנות לגדילה.

אם זה כיוון שאת רוצה ללכת בו - את יכולה לפנות פנימה, אלייך, ולשאול את עצמך - "מה אני רוצה? מה אני באמת באמת רוצה, בעומק ליבי? בסדר, אני רואה מה מנגנוני ההגנה שלי רוצים (לחוש מוערכת ומיוחדת, להימנע מכאב וכו') אבל מה אני רוצה וצריכה? מה אני בוחרת כעת?"

לא פשוט לבודד את הרצון שלך מהרצון של מנגנון ההגנה שלך. אז לאט ובסבלנות . אני מציעה להסתובב במשך זמן מה עם השאלה הזאת ולתת לה לעשות את שלה.

מה דעתך?
.
.
.
פלונית זמנית,

ברוכה השבה
כמה משמח לשמוע את החדשות הטובות האלה.
כל הכבוד על השינוי הפנימי שעשית. בלי שינוי כזה בפנים, לא היה יכול להתממש שינוי בחוץ, כך אני מאמינה.

איך אפשר לא להיות עייפה אחרי שמרגישים את כל הדברים הרעים האלה על עצמך

בהחלט. עייפות יכולה לנבוע מכל מיני דברים, אבל מהתיאור שלך נראה שהיא נובעת, לפחות בחלקה, מהתנגדות רבה שלך לעצמך. התנגדות ומלחמה פנימית היא דבר מתיש.
את נלחמת בכל הדברים שאת לא מקבלת בעצמך, את נלחמת בפחדים, בפחד מדחייה ואני מניחה שגם בפחד קיומי (גב תחתון מעיד בדרך כלל על כך. תבדקי איך זה מתחבר לך).

יצרת כוונה מאוד ברורה וחזקה לשינוי, ולכוונה כל כך חזקה יש את היכולת להניע מהלך של שינוי פנימי.
אני מציעה לכוון את האנרגיה הטובה והאופטימית הזאת ליצירת קבלה של כל נקודות התורפה שלך. קבלה במקום התנגדות.

זה גם יקל על העומס הרגשי ועל העייפות וגם באמת יתחיל להניע את הגלגל קדימה. הדבר הכי לא יעיל שאפשר לעשות על מנת לשנות משהו זה להתנגד לו ולשנוא אותו. זה נראה הדבר ההגיוני והסביר (וגם האינסטינקטיבי) לעשות, אבל זה פשוט לא עובד. אני מניחה שכבר חווית את זה. פצע אפשר לרפא רק באמצעות חמלה, לא באמצעות שנאה וכוח.

לכן, בואי תבדקי האם את מסכימה להביט בחמלה על כל נקודות התורפה שלך? תבדקי מה עולה שם בצורה הכי אותנטית (כן/לא. הכל לגיטימי) - תתארי את המחשבות, הרגשות והתחושות שעולות לך בתגובה לשאלה - ועם מה שיעלה נעבוד.

מה דעתך?

[משתגעת*]

מנגנוני ההגנה שלי
נראה כאילו מנגנוני ההגנה שלי השתבשו והפכו למנגנוני הרס. אני מסכנת כל כך הרבה.
אני כל כך כועסת על עצמי שאני צריכה לקבל את ההערכה העצמית שלי ממנו- יש כל כך הרבה סביבי שיתנו לי הערכה חיובית (וגם להיפך, כמו בכל מקום). כאילו אני כל הזמן מחפשת להגיע לפסגה גבוהה יותר.

[עירית_לוי]

משתגעת,

נראה כאילו מנגנוני ההגנה שלי השתבשו והפכו למנגנוני הרס. אני מסכנת כל כך הרבה.

הם לא השתבשו. זו בדיוק ההגדרה של מנגנני הגנה: מצד אחד הם מגינים עלייך מפני מפגש עם נקודות כואבות (למשל ערך עצמי נמוך, דחייה וכדומה) אבל מצד שני יש להם מחיר. כרגע את נוכחת בצורה משמעותית וחזקה למחירים. המחירים הם אי-החופש לבחור את צעדייך. המנגנונים בוחרים במקומך. כל הדפוסים המגבילים שלנו הם למעשה מנגנוני הגנה. זו הסיבה שקשה לנו להיפרד מהם ולשחרר אותם - כי הם גם שומרים עלינו.

מי שבוחר האם ומתי להשתמש במנגנוני הגנה זה לא החלק המודע והרציונלי שלך - אלא החלק הפחות מודע של המערך הרגשי שלך.
ובדיוק מתוך המודעות החזקה הזאת למחירים - ניתן לעשות בחירה אחרת. בחירה עצמאית לעומת בחירה של המנגנונים האוטמטיים.

.
אני כל כך כועסת על עצמי שאני צריכה לקבל את ההערכה העצמית שלי ממנו- יש כל כך הרבה סביבי שיתנו לי הערכה חיובית (וגם להיפך, כמו בכל מקום). כאילו אני כל הזמן מחפשת להגיע לפסגה גבוהה יותר.

אל תכעסי על עצמך. ההלקאה העצמית הזאת רק מעכבת אותך מלעשות את הבחירה.
הרבה פעמים כאשר אנחנו נדרשים לקחת אחריות ולבחור, אנחנו נשאבים באופן לא מודע להלקאה עצמית, אשר מספקת לנו אשלייה של לקיחת אחריות. קחי בחשבון שברגע שתוותרי על ההלקאה העצמית הזאת - תיפתח לך הדרך אל עבר בחירה עצמאית .

[משתגעת*]

שלום עירית
רוצה לעדכן במשהו ששמתי לב אליו:
אני כבר כמה ימים מצליחה לא ליצור קשר, אבל אם בעבר זה בעקבות מחשבות של "זה לא מכבודך לרדוף אחריו, את לא יודעת אם זה מתאים לו עכשיו" וכו'
אז עכשיו זה מתוך מחשבה של כל מה שהוא יגיד לי יהיה בסופו של דבר לרעתי. אני יודעת שכל יצרת קשר איתו תפגע בי, אני מבינה שהצורך שלי הוא לא דוקא בו אלא בתחושת ערך עצמי, כאשר למעשה בחרתי באדם שהכי פחות יכול ומעוניין לתת לי תחושה טובה עם עצמי.
מבחינת כמות המחשבות לא חל שינוי, והן עדין מטרידות אותי הרבה, אבל אני הרבה יותר מבינה מה גרם לי להקשר אליו ועד כמה אני צריכה להתנתק ממנו.

ועוד דבר- היום בעבודה "ירדו" עלי בצחוק, ולמען האמת אני בכלל לא סובלת סוג כזה של הומור וזה גם היה לפני קהל לא קטן, אבל החלטתי לקחת את זה בקלילות ובאמת אני אפילו לא כועסת על מי שעשה זאת- כל כך לא מזיז לי מה הוא חושב עלי! להיפך- אני חושבת שהוא הביך את עצמו יותר מאשר אותי בעצם הניסיון לעקוץ אותי.

[עירית_לוי]

משתגעת,

_אז עכשיו זה מתוך מחשבה של כל מה שהוא יגיד לי יהיה בסופו של דבר לרעתי. אני יודעת שכל יצרת קשר איתו תפגע בי, אני מבינה שהצורך שלי הוא לא דוקא בו אלא בתחושת ערך עצמי, כאשר למעשה בחרתי באדם שהכי פחות יכול ומעוניין לתת לי תחושה טובה עם עצמי.
מבחינת כמות המחשבות לא חל שינוי, והן עדין מטרידות אותי הרבה, אבל אני הרבה יותר מבינה מה גרם לי להקשר אליו ועד כמה אני צריכה להתנתק ממנו._

נהדר!
תראי כיצד המודעות שלך למנגנונים שלך היא חשובה, וכיצד כבר התחלת ליצור באמצעותה שינוי של ממש.
לפי התיאור שלך, שני המרכיבים במודעות שתורמים לכך הם:

1. את יודעת מהו הדבר שאת באמת נמשכת אליו (=חווית ערך). את יודעת שמה שאת מחפשת הוא בראש ובראשונה חוויה פנימית ולאו דווקא את הבחור הזה כאדם. כל זה מאפשר לך לראות אותו יותר כפי שהוא, ולהיות הרבה פחות עיוורת . (כשאנחנו מאוהבים אנחנו למעשה עיוורים, שלא רואים באמת את מי עמוד מולנו אלא את מה שאנו מקרינים עליו כאילו היה מסך. מה שבשפת הפסיכולוגיה נקרא 'השלכה').
2. את יודעת היטב מהם המחירים שאת משלמת כאשר את בקשר עם האיש הזה, ואת יודעת היטב שאת כבר לא מוכנה לשלם אותם. את יודעת מה את כבר לא מוכנה לספוג.

.
.
ועוד דבר- היום בעבודה "ירדו" עלי בצחוק, ולמען האמת אני בכלל לא סובלת סוג כזה של הומור וזה גם היה לפני קהל לא קטן, אבל החלטתי לקחת את זה בקלילות ובאמת אני אפילו לא כועסת על מי שעשה זאת- כל כך לא מזיז לי מה הוא חושב עלי! להיפך- אני חושבת שהוא הביך את עצמו יותר מאשר אותי בעצם הניסיון לעקוץ אותי.

זה נפלא שאת לא מיטלטלת כתוצאה מכך.
את כבר לא כועסת, ואת כבר לא מתמקמת בעמדה של הקורבן. את יכולה לפרגן לעצמך על השינוי הנהדר הזה ובגדול.

בעודך מתמקמת לך בנינוחות על המדרגה החדשה ש"כבשת" ,
אני רוצה כבר לסמן לך, ברשותך, את המדרגה הבאה. יכול להיות שתמשיכי אליה כעת, ואם זה מוקדם מדי אז נסתפק רק בלסמן אותה.

ובכן,
כמו שאת בוודאי חשה ויודעת - "ירידות" הן דבר מחליש. לא סתם את לא אוהבת סוג כזה של הומור.

לכן, במסגרת הבחינה המחודשת של הגבולות שלך (מה מותר לעשות לך ומה אסור) מציעה לך לבחון עם עצמך האם ה"ירידות" הללו הן משהו שהיית רוצה להמשיך לאפשר או לא. באופן כללי בחיים שלך, ובאופן ספציפי בסביבת העבודה שלך.
לפני "איך לא לאפשר" (זה יבוא אחרי ההחלטה), תתחילי לבחון בינך לבין עצמך - מה את רוצה ומה את לא רוצה לידך. אילו אנרגיות מחזקות ומעצימות אותך ואילו אנרגיות מחלישות ומקטינות אותך.
זה, כאמור, האתגר הבא.

ושוב - כל הכבוד. את משתנה לעצמך מול העיניים .

[משתגעת*]

אני מחכה כרגע עם המדרגה הבאה, גם לא מתעמקת בה כרגע

מה שסיפרתי הן באמת התקדמויות, אבל הן נעשות בצורה מאוד מודעת, אני צריכה לתרגל את זה עוד כדי שזה יהיה ה"דיפולט" שלי ולא הבחירה לאחר חשיבה.
חוץ מזה שסיפרתי על הצלחות, אבל יש גם עוד כשלונות... בקיצור אני עוד לא בשלה לשלב הבא.

[משתגעת*]

את יודעת היטב מהם המחירים שאת משלמת כאשר את בקשר עם האיש הזה, ואת יודעת היטב שאת כבר לא מוכנה לשלם אותם. את יודעת מה את כבר לא מוכנה לספוג.
ולראיה, לפעמים אני עדיין ממשיכה לספוג את המחירים הללו ואפילו "מביאה אותם על עצמי"

[עירית_לוי]

משתגעת,

אני צריכה לתרגל את זה עוד כדי שזה יהיה ה"דיפולט" שלי ולא הבחירה לאחר חשיבה

נכון. זה דורש תרגול וזה דורש לעבור משהו גם ברמה הרגשית, משהו שלא ניתן להאיץ בו. כמו שאת רואה למערך הרגשי שלנו יש קצב שונה מאשר מערך החושב.
אז טוב שאת מודעת לזה וטוב גם שאת קשובה למקום בו את נמצאת וליכולת שלך להכיל או לא להכיל את המדרגה הבאה.
.

אבל יש גם עוד כשלונות...
לפעמים אני עדיין ממשיכה לספוג את המחירים הללו ואפילו "מביאה אותם על עצמי"

גם כאשר מתקדמים לא הכל הולך חלק, הקשיים עולים, והאוטומטים חוגגים. זה חלק מהעניין. לא היה יכול להיות אחרת .
מה שחשוב זה לראות את המכלול, לראות את הדרך שלך ממבט על: להכיר בהצלחות, לא להמעיט בערכן או "להקטין" אותן, ובאותה נשימה להביט בחמלה על המקומות שעדיין לא השתנו, ולזכור שאת לא אשמה בזה.

[משתגעת*]

אוף אני שוב משתגעת....
כמו איזו מכורה שמנסה להיגמל ואפילו שמצליחה גופנית לא ליצור שום קשר, המחשבות, אוי המחשבות עליו לא מרפות! הוא רחוק מהעין, אני כבר לא שומעת ולא רואה אותו בכלל, כמעט שלא שומעת עליו, למה זה לא דועך?
כל מי שסביבי סובל מזה, אני עצבנית כל הזמן, זה פוגע לי בשינה ופוגע לי בבינה.
אני משכנעת את עצמי שכל מה שאני צריכה זה שיחה אחת אחרונה של פרידה "סופית" ממנו, אבל יודעת שאני משקרת לעצמי. אני שיחה שיחה עם עצמי (או עם פסיכולוג?) שיחה איתו תגרום לי רק עוגמת נפש. אם אני רוצה להיגמל ממנו אני לא צריכה רק עוד "סיגריה אחרונה לפרידה"!!
והמדהים הוא שזה כל כך לא מתאים לאופי שלי- ההתמדה הזו איתו- אין לי בכלל נטיות להתמכרות אני בקושי מצליחה להתמיד עם סדרות טלויזיה או עם דיאטות ופעילות גופנית. אני אחת שבדרך כלל מעבירה הלאה, נתפסת לתחביבים ותחומי עניין ונוטשת אותם בקלות.

[עירית_לוי]

משתגעת,
אני יכולה להבין את התסכול העצום שאת חווה.
קראתי עכשיו בדף איך שוכחים מישהו שאת משתמשת בתרגיל האנרגטי שהצעתי, של החזרת המרכז הפנימי שלך לעצמך. אני חושבת שזה עוגן נהדר להישען עליו כרגע. מיד אוסיף לך שם הצעה להרחבת התרגיל ואני מקווה שהוא יחזק את התרגיל הראשון. בהצלחה וספרי איך הולך לך.

[נגיעה_רכה*]

חג שמח,
אביב פורח
והרבה ברכה ושמחה @}

[משתגעת*]

הי עירית
רוצה לשתף בכישלון שהיה לי היום כי הוא נורא מחליש אותי ואני צריכה הרבה חיזוקים.
כבר ממש הרגשתי שהצלחתי קצת להתנתק ממנו, כל פעם שרציתי ליצור איתו קשר אמרתי לעצמי: את רוצה את המשך הקשר איתו כפי שהיה לך? ועניתי לעצמי שלא- אני רוצה להתנתק ממנו, וככה נמנעתי מליצור קשר והמחשבות עליו פחתו במעט, אבל היום בעבודה דיברו עליו כמה אנשים ונורא רציתי להזכיר לו אותי, שיהיה שלי, ובאקט פזיז שלחתי לו SMS ושאלתי אם הוא יכול לדבר. והוא דחה אותי באלגנטיות אך באופן משפיל וכך נותרתי במצב הכי גרוע, גם מושפלת שניסיתי ליצור קשר, למרות הכל, וגם בלי שיכולתי לומר לו מילה (במובן מסויים אני לפעמים חושבת שאם אומר לו כמה דברים ואנהל איתו שיחה "אחרונה" זה יאפשר לי להתנתק ממנו סופית, למרות שהשכל שלי יודע שזה לא נכון, שזה רק יפתח עוד סבב של מחשבות מטרידות וידרוש עוד יותר עבודה קשה כדי לשכוח ממנו)
ועכשיו שוב מתהפכת לי הבטן בתחושה שכבר אין בה שום דבר חיובי (בניגוד לתקופה שעוד היינו קצת בקשר- אז הייתה לי גם טיפת התרגשות מכל קשר איתו....)
זו באמת עבודה עצמית קשה! מנסה לפצות על ידי קבלת ערך עצמי מאחרים אבל יודעת שזה לא ילך, אין קיצורי דרך זו עבודה שלי עם עצמי...

[עירית_לוי]

משתגעת יקרה,
אני מקווה שגם חיזוקים יום אחרי יעזרו .

אני שוב רוצה לכוון אותך אל עבר החמלה. חמלה לעצמך.
תראי - זה נכון, עשית טעות. מתוך דחף רגעי יצרת קשר. מותר לטעות. מותר ליפול. יש כאן מנגנונים אוטומטיים חזקים ביותר שמפעילים אותך. את לא אשמה בהם. הם נקודות התורפה שלך.
אני מאמינה שכל התנסות כזאת, גם אם היא קשה ומבאסת, בסופו של דבר היא מכוונת אותך וממקדת אותך אל עבר התחזקות, ואת גדלה ולומדת כתוצאה ממנה. כל התנסות כזאת מדייקת את דרכך.

לכן, אני מציעה:

1. לסלוח לעצמך על הטעות. אבל באמת לסלוח. מעומק הלב. האם את מסכימה לסלוח לך?
2. לבדוק - מה למדת כתוצאה מההתנסות? כיצד היא דייקה ומיקדה את הדרך שלך?
3. שוב להגדיר לעצמך - מה את רוצה? מה את רוצה כעת? לאן את מכוונת את עצמך כעת?

מה דעתך?

[משתגעת*]

מה דעתי?
הראש שלי מסכים ומהנהן בהתלהבות לכל מילה!
אבל יש בתוכי אני אחרת או שאולי זו אני האמיתית שרוצה דברים אחרים לגמרי, והיא מתעלמת מהכבוד העצמי שלי, משלמות המשפחה שלי, מהשקט הנפשי שלי ולפעמים היא פשוט שולטת בי.
לפעמים אנח מצליחה לרסן אותה, אבל רק בשיטות של מאבק איתה אני לא מצליחה להעלים אותה או להשתיק אותה. גם כשיש ניצחון זה ניצחון בנקודות בלבד.

[עירית_לוי]

אבל יש בתוכי אני אחרת או שאולי זו אני האמיתית שרוצה דברים אחרים לגמרי, והיא מתעלמת מהכבוד העצמי שלי, משלמות המשפחה שלי, מהשקט הנפשי שלי ולפעמים היא פשוט שולטת בי.

אני חושבת שהדבר שאת האמיתית רוצה הוא החוויה הבסיסית שכל אדם כמה אליה - חוויה של ערך עצמי ואהבה עצמית.
את מרגישה ש"ההיא" שולטת בך כי יש בה כמיהה מאוד גדולה לחוות את זה. בגלל הכמיהה הכל-כך חזקה הזאת היא לא רואה מימינה ומשמאלה ומוכנה לשלם מחירים גדולים בעבור החוויה.
החלק המבין בתוכך צריך להבין שוב ושוב שבדרך הזאת את מספקת לעצמך רק תחליף לחוויה האמיתית, הפנימית.

לפעמים אנח מצליחה לרסן אותה, אבל רק בשיטות של מאבק איתה אני לא מצליחה להעלים אותה או להשתיק אותה. גם כשיש ניצחון זה ניצחון בנקודות בלבד.

אי אפשר בכוח. זה לא עובד. כמו שאת אומרת - אין כאן באמת נצחונות.
אי אפשר לרסן בכוח צרכים רגשיים עמוקים. צריך לתת להם מענה הולם!
ולפני כן צריך לקבל אותם, ולהתייחס אליהם בהבנה וברכות.

לכן, אני מחזירה אותך שוב לשלוש השאלות.
כל אחת מהן בפני עצמה היא חשובה מאוד עבורך.
מסכימה לנסות ולענות עליהן?

_1. לסלוח לעצמך על הטעות. אבל באמת לסלוח. מעומק הלב. האם את מסכימה לסלוח לך?

1. לבדוק - מה למדת כתוצאה מההתנסות? כיצד היא דייקה ומיקדה את הדרך שלך?
2. שוב להגדיר לעצמך - מה את רוצה? מה את רוצה כעת? לאן את מכוונת את עצמך כעת?_

[עכשיו_טוב*]

עירית,
קוראת מידי פעם את דברייך כאן ובכל מיני דפים אחרים וחושבת לעצמי, וואו, היא כל כך חכמה.

החלטתי לחשוב את זה בקול רם, מה כבר יכול להיות..?
תודה גדולה על התבונה שאת חולקת איתנו.
שיהיה לך כל טוב!

[פרח_לבן*]

מצטרפת לדברי עכשיו טוב.

עירית, את מקסימה וכל מילה שלך היא זהב טהור. תבורכי על הנכונות הגדולה שלך לעזור.

[משתגעת*]

_1. לסלוח לעצמך על הטעות. אבל באמת לסלוח. מעומק הלב. האם את מסכימה לסלוח לך?

לבדוק - מה למדת כתוצאה מההתנסות? כיצד היא דייקה ומיקדה את הדרך שלך?
שוב להגדיר לעצמך - מה את רוצה? מה את רוצה כעת? לאן את מכוונת את עצמך כעת?_

1. כן, אני סלחנית מאוד באופיי, גם כלפי אחרים- לפעמים בלי שהם ראויים לכך, אבל גם כלפי עצמי, כך שאני לא מרגישה שזה מכשול

אמשיך אח"כ צריכה ללכת עכשיו

[עירית_לוי]

עכשיו טוב ו פרח לבן. תודה רבה לכן על המילים החמות והפירגון. חיממתן את ליבי .

[משתגעת*]

ממשיכה עכשיו לענות
מה למדתי מההתנסות?
ובכן כמה דברים- קודם כל עד כמה התהליך הזה הוא רצוף בעליות ומורדות, והכי חשוב לי להתחזק דוקא כשאני חושבת שאני חזקה.
שנית, הראה לי (בפעם האלף, מתי זה יחלחל?) עד כמה אני לא אקבל מהקשר הזה את מה שאני צריכה- ביטחון בעצמי ובעצמיותי ובערך העצמי שלי- להיפך! כל קשר איתו מחליש אותי עוד ועוד. עם זאת עדיין בעיני הוא משהו מיוחד והייתי רוצה לזכות להכרה ממנו דוקא.

מה אני רוצה?
דבר ראשון לשכוח ממנו
דבר שני- לשמוח בעצמי, להיות בטוחה בעצמי, להיות בטוחה מספיק כדי להודות בטעויות במקום להצטדק, להיות בטוחה מספיק כדי לקבל ברוח טובה בדיחות על חשבוני, להיות בטוחה מספיק כדי להיות גאה בילדים שלי ולא להרגיש צורך שיהיו ייצוגיים ומושלמים (ולמען האמת הם ממילא ייצוגיים כמעט תמיד ומושלמים)

ורק אציין שיש הצלחות לפעמים, אני רואה שאני פחות מנסה להתרברב בדברים טובים שבי ומצד שני פחות להתנצל על הפחות טובים (שזה שני צדדים של אותו ביטחון עצמי), רק שלפעמים יש נפילות...

ורוצה להוסיף לסיום- את באמת עוזרת. תודה

[עירית_לוי]

משתגעת, בשמחה. אני שמחה שזה עוזר

נהדר שענית על השאלות ואיך שענית. אני רוצה להציע לך בשבוע הקרוב לשאול את עצמך מדי בוקר את השאלה השלישית: "מה אני רוצה עבור עצמי היום? לאן אני רוצה לכוון את עצמי היום?"
תנסי להתמיד עם זה כמה ימים ולראות לאן זה לוקח אותך. בכל יום לענות עליה מחדש.
זה עשוי לתמוך בך להתמקד בעתיד, בך ובהתחזקות שלך.

[עירית_לוי]

פוסט חדש שכתבתי,
שדי מתמצת את ה'אני-מאמין' שלי ביחס לתהליכים של שינוי:
ביד רכה
מוזמנים לקרוא.

[אנונה*]

עירית, את מגדלור.
שבת שלום גם לך

[משתגעת*]

ממליצה מאוד לקרוא

[משתגעת*]

אוף.. דוקא אחרי תקופה ארוכה שהצלחתי להתנתק ממנו הוא יצר איתי קשר, ביקש טובה (!!) ואח"כ היה ממש מגעיל אלי.
אני מרגישה שימים של עבודה עצמית ירדו לטמיון.
מחזיקה את עצמי לא לנסות "לפייס" אותו ולהתרפס... נגעלת מעצמי

[מיה_גל*]

עירית, את מגדלור.
אהבתי, מסכימה!

[עירית_לוי]

משתגעת,

אני מרגישה שימים של עבודה עצמית ירדו לטמיון.

לא סביר שהעבודה שלך ירדה לטימיון . אין לי ספק שאת כבר לא אותו אדם שהיית לפני כמה חודשים מול הנושא הזה. כרגע - בגלל שנזרקת כל כולך לחוויה המכאיבה - באופן טבעי קשה לך לראות את זה כי חוויה מכאיבה תמיד כואבת בצורה דומה ונותנת תחושה של רגרסיה. אבל זה לא נכון. את בנית משהו בתוכך שאי אפשר לקחת ממך. כאשר סערת הרגשות תחלוף יהיה לך קל יותר לראות את זה. אגב - את יכולה לחזור ולקרוא את הדף ההוא שלך מההתחלה כדי לקבל תחושה ופרספקטיבה על הדרך הפנימית שכן עברת.

מחזיקה את עצמי לא לנסות "לפייס" אותו ולהתרפס... נגעלת מעצמי

טוב, כאן את כבר יודעת שמה שנדרש זו חמלה ורכות ולא הלקאה עצמית.
הסלידה העצמית מתפקדת כגול עצמי, היא מחלישה אותך מאוד והיא מחבלת לגמרי בניסיון שלך לא-לפייס אותו. אם את רוצה לתמוך בעצמך לא-לפייס אותו - נסי לוותר על ההלקאה הזאת. זו אשליה שההיגעלות העצמית תעזור לך יותר להחזיק את עצמך. היא עלולה דווקא לדחוף אותך לכיוון ההפוך.
מה שאת זקוקה לו מעצמך זה רכות וחמלה. שתביני לליבך ולא תכתשי את עצמך כך.

[כ*]

עירית יקרה,
כבר הרבה זמן שאני שוקלת לפנות אלייך לאימון. הלב רוצה מאוד, אבל יש כמה קשיים. אחד מהם הוא הקושי שלי לצאת מהבית (ילדים וכל זה). ואני גם גרה בפריפריה (וכן, אני רוצה אימון דווקא אצלך, ולא מישהי מאזורי)...
אז אני יודעת שהשאלה משונה, ואני אבין אם התשובה תהיה שלילית, אבל ננסה: האם מבחינתך יש מצב לטיפול דרך הסקייפ?

[עירית_לוי]

שלום לך,
מוזמנת בשמחה להתקשר אלי או לשלוח מייל (הפרטים בראש הדף) ונדבר על איך נתגבר על הקשיים הטכניים הללו.
זו לא צריכה להיות בעיה.
נשתמע...

[כ*]

תודה עירית.
כנראה שאצור קשר בימים הקרובים...

[כ*]

שוב שלום עירית @}
הגעתי למסקנה שמסובך לי מדי בתקופה הקרובה (התחלתי לחשוב על האפשרות כבר לפני חודשיים-שלושה, חבל שלא דיברתי איתך כבר אז).
אז בינתיים אני נעזרת במתנות הכתובות שפיזרת בכל כך הרבה מקומות, ותודה תודה לך עליהן.
וכשתתחיל שנת הלימודים הבאה... נראה איפה בדיוק נעמוד ואיזה אדם אהיה עד אז - ואם כן ארגיש צורך אצור איתך קשר מחדש.
מקווה שמעז יצא מתוק.
ברכות ואור.

[עירית_לוי]

בהחלט, אם וכאשר זה יהיה נכון עבורך.
עלה בדעתי שאולי בינתיים, עד שתתחיל שנת הלימודים או עד בכלל, אוכל לעזור לך כאן, בכתב. כאן בדף שלי או בדף משלך שתפתחי. אם זה מתאים לך כמובן.
שיהיה קיץ מבורך

[כ*]

המממ... טוב, אחשוף את הקלפים שלי. כבר עזרת לי בכתב, עזרת לי המון. אני בסדר כולכם אשמים{{}}.
אני חושבת שכרגע לא מתאים לי להמשיך שם. אולי זה ישתנה, ואז אשאל אם מבחינתך יש מצב לחזור לזה.

[טלי_ופיצקה*]

הי עירית!
פתחתי דף תמיכה,ומישהי כתבה לי:
מציעה לך לכתוב ל עירית לוי, תבקשי שתכנס לדף שפתחת. היא מאמנת בצורה מופלאה ממש , באתר הזה, בדף שאליו הזמינו אותה.
אני לא מכירה אותך,אבל מהתבוננות קצרה בדף בית שלך אני רואה שאת אכן עושה עבודה מופלאה עם הרבה אנשים...אז-
אם יוצא לך,אשמח מאוד!

[טלי_ופיצקה*]

ושכחתי:
החידה הגדולה של גידול ילדים

[עירית_לוי]

כ יקרה,
זאת את! עכשיו התרגשתי... לך ולתהליך האמיץ שלך יש פינה חמה אצלי בלב
אם וכאשר תרצי, אני כאן.

טלי ופיצקה,
בשמחה רבה .
אני בלו"ז מאתגר בימים הקרובים. אגיע לדף שלך ברגע שיתאפשר לי.

[טלי_ופיצקה*]

הי עירית!
תודה שקפצת.הצלחתי לענות סוף סוף...בדף.

[כ*]

אם וכאשר תרצי, אני כאן.
עירית, תודה מעומק הלב.
עברו כמה ימים, ועכשיו אני מרגישה שאני חייבת חייבת לכתוב.
קודם כול לכתוב, לפרוק. אני לא בטוחה לאן אני לוקחת את זה הלאה. אני חוששת שלא יהיה לי זמן לכתיבה אינטנסיבית לאורך זמן כמו בתקופות אחרות... בינתיים אני רק מפקידה את הדברים אצלך, בסדר?

[כ*]

אחרי הפסקה של כמה שנים טובות, אנחנו מתכננים הריון. כבר בחודש הבא מתחילים לנסות, אינשאללה.
אני רוצה הריון, רוצה תינוק, מתגעגעת אליו כבר מעכשיו, מחכה ומצפה לו.
אבל אני גם מפחדת, ממש מפחדת מאיך שייראו החודשים הראשונים איתו. אפילו כל השנה הראשונה, ואולי יותר מזה.
עם הפעוט העכשווי כשהיה פעם תינוק נפער ביני לבין האיש פער כזה, תהום כזאת, שרק עכשיו כשהוא גדול הצלחנו איכשהו להדחיק, להתעלם ביחד מקיומה.
הניסיונות שלנו בעבר לא להתעלם אלא להתמודד היו קטסטרופליים.
כשיגיע עוד תינוק לא תהיה ברירה אלא להתעמת שוב עם התהום הזאת, ואני מפחדת, מפחדת, מפחדת.

[כ*]

מאיפה להתחיל לתאר את התהום הזאת? טוב, זה לא משנה. יש כאן כל-כך הרבה נושאים דחוסים יחד ומעורבבים, שמספיק שאאחוז קצה חוט אחד ומיד אתערבל עמוק פנימה. היכוני לתיאורים מבולבלים.
אני אספר על ההנקה, כי היא הנושא העיקרי, למרות שברור ששלובים כאן עוד עניינים שקשורים לטיפול בתינוק.
אז נתחיל מזה שבגדול האיש דווקא חובב הנקה. התחלנו מעמדות קרובות. מי שהיה מכיר את השקפת עולמו ואת השקפת עולמי בתיאוריה היה משתומם ודאי לגלות שדווקא על הנושא הזה רעדה הזוגיות תחת רגלינו.
הוא חובב הנקה, רק שיש לו כל מיני דעות: שתינוק לא באמת יודע מה הוא רוצה, ואפילו לא באמת רוצה משהו מוגדר כשהוא בוכה, ובמקום לשבור את הראש במאמצים חסרי תוחלת להבין מה התינוק אומר לנו, עדיף להחליט בשבילו מחכמתנו וניסיוננו כהורים מה תהיה הדרך המוצלחת ביותר להרגיע אותו. למשל. או שיועצות הנקה הן סתם דודות חביבות עם עצות שיכולתי באותה מידה לקבל מהשכנה. או שבלי מוצץ מגיל אפס אין סיכוי שהוא יצליח להרגיע תינוק או בכלל להרגיש חלק מהטיפול בו, והוא מרגיש נדחק הצידה ולא רצוי כשהוא לא יכול לטפל בתינוק כדרכו. רגע, בעצם זה רגש. רציתי קודם לדבר על הדעות. אני רוצה לכתוב ולהסביר איך הדעות של בעלי משפיעות עליי.

[כ*]

גיליתי, וממש דרך המשקפיים האלה של ההנקה נהייתי מודעת לכך, שאני נוטה בקלות רבה לאמץ דעות של אישי האהוב. לא בכל נושא. יש בינינו גם מחלוקות. נראה לי שפעם אפילו לא הצבענו לאותה מפלגה... אבל מסתבר שבהרבה נושאים כן: לי הנושא לא לגמרי נהיר ועוד לא גיבשתי לי בו דעה של ממש, ואילו בעלי לתחושתי אדם חכם מאוד, ואני גם אוהבת מאוד את דרך המחשבה שלו ונהנית לשמוע את הטיעונים שלו, ולרוב מתחילה לחשוב כמוהו ולראות את העולם במשקפיים שלו. כך היה גם בסוגיות שעלו בנושא ההנקה בראשית דרכנו כהורים, ורק לאט לאט, בדרך מלאה ייסורים, התחלתי לראות דברים אחרת ממנו. בנושאים האלה היה לי קשה מאוד לעמוד על דעתי. זו לא מחלוקת על האם אנחנו חושבים שהדרישה למע"מ על הירקות מוצדקת או לא מוצדקת. זו מחלוקת מעשית וצריך ממש לבחור אם אנחנו עושים בחירות שמובילות לעברי פי פחת בעיניו - או כאלה שמובילות לעברי פי פחת בעיניי. כיוון שמילד לילד צברתי עוד ידע ונהיה בעיניי יותר ויותר חשוב - קריטי ממש - לנהוג כמו שאני למדתי שכדאי ולא כמו שהוא סבור, בסופו של דבר נשמתי נשימה עמוקה ועמדתי על שלי. בינקותו של הפעוט הנוכחי הרבה מאוד דברים נעשו כמו שנכון בעיניי, ובניגוד מוחלט לדעתו של האיש. השגתי את זה איכשהו. הראיתי לו עד כמה זה חשוב לי והוא ויתר, כי אני המיניקה ולי זכות הווטו. התפשרתי על נושאים אחרים שבהם נעשה כדעתו בניגוד לדעתי. סחטתי הסכמה רפה להמון דברים שהיו חשובים לי. עוד ביקור אצל יועצת הנקה ועוד לילה לבן שבו למרות כל התסכול אני לא מוכנה לבקבוק והאיש מקבל את הדין. גיליתי עד כמה שזה לא היה טבעי לי לעמוד על דעתי מולו. אבל אני שוב נדהמת כשאני כותבת את זה. זה ממש בא לי בקושי אדיר וגרם לשנינו סבל רב, עצם העובדה שעושים מה שאני חושבת שנכון והוא חושב ששגוי. זה לא העצים אותי, ממש לא. זו הייתה מלחמת אין ברירה. אין לי ברירה אלא לתת לילד שלי טיפול נאות - לכן אני מתגברת על התכונה הטבעית שלי ולא מוכנה שהאיש החכם והצודק שלי ינדנד אותו להרדמה כשאני יודעת שהוא רעב וזקוק להנקה.

[כ*]

ומאיפה יש לי פתאום דעות כה נחרצות על טיפול בתינוקות? מ"הפורומים שלי", כמובן. אלה שאני גולשת אליהם בזמן שהייתי אמורה לעבוד ולהרוויח לנו כמה פרוטות (שגם ככה מתגמדות ליד המשכורת שלו). הפורומים האלה, שמלאים בדודות עם עצות סבתא, בחבורת נשים להגנית, שמקצינה והולכת, ומכניסה לי לראש הלכי מחשבה מיסטיים כאלה, כאילו התינוק באמת יודע באיזה שלב הוא צריך לעבור צד ומתי הוא עדיין צריך את החלב השומני של סוף הצד הראשון. הקוקואיות האלה באמת חושבות שתינוק יודע כמה שומנים וכמה סוכרים הוא צריך?
>בהודעה הזאת הגזמתי והקצנתי, הוא לא אמר לי את הדברים האלה, אני רואה אותם כתובים לו על המצח. אם את תגידי שזה הקול הפנימי שלי שמנסה להעליב אותי ומחפש לו ייצוג חיצוני את כנראה תצדקי במידה מסוימת<

[כ*]

אז עכשיו נגיד סיטואציה: אני שוטפת כלים, אני מקלחת את הילדה. פתאום התינוק מתחיל לפעות ולאכול את הידיים. אני מבינה שזה הזמן לינוק, האיש מבין אחרת. אני הקובעת, ואני מתיישבת להניק. אז מה יהיה עם הכלים / המקלחת? הבעל ייאלץ להשלים במקומי. אם זו מקלחת של הילדה באמת אין ברירה, ואני אתכווץ באשמה. אם זה כלים אני אצעק לו שישאיר לי אותם, והוא יענה בזעף שהוא צריך את השיש בשביל לבשל והוא לא יכול כשהוא מלא כלים מסובנים. אני איהנה מאוד להיניק, ובו בזמן אהיה מאוד מכווצת. אפילו אשתדל להיות מכווצת. שלא ייראה כאילו רציתי לסדר לי פטור מהכלים. שייראה כאילו אני מה-זה מבואסת שהתינוק הזה תמיד מבקש לינוק בזמן הכי לא מתאים. אני אפילו אקטר על זה בקול. אחר-כך לא ממש יהיה לי מה לעשות תוך כדי הנקה, ואני אשתעמם. אני אתקרב עם התינוק קצת אל המחשב, היד תגשש אחר העכבר. הנה, שוב פתחתי באופן. הנה, שוב קראתי שם איזה דף על כמה חשוב להיענות לבכיו של התינוק כמה שיותר מוקדם, ולזהות סימני רעב בזמן. הנה, שוב נשטפתי בקיצוניות. הנה, שוב התרחקתי ממנו, מהשכל הישר שלו - ועוד הטלתי עליו את כל העבודה תוך כדי.

[כ*]

אני לא רוצה שמישהי תקרא את כל המגילה ותגיד: הלו, תתעוררי, את בזוגיות מתעללת. לא רוצה שככה זה יהיה. לא רוצה להתעורר למציאות כזאת.
אני כותבת לך כי אני יודעת שאת תעזרי לי למצוא איפה אני מול זה, איך אני משנה את התדר - לא איך להאשים את הצד השני.
הוא יצא כאן מאוד רע, אבל אני גם מאוד מבינה אותו ומאוד יודעת מאיפה הדברים האלה מגיעים אצלו.
אוח, איזה מלכוד, עכשיו נתתי תגובה קלאסית של אישה מוכה שמגנה על בעלה P-:

[כ*]

תודה על האוזן הקשבת, פרקתי את המשא הכבד. אמצע הלילה, הולכת להתכרבל איתו. כמה כיף לנו ביחד עכשיו (חוץ מכמה נושאים שאסור לדבר עליהם). יש לנו עוד איזה שנה שיוכל להיות לנו נעים זה בחברת זו...

[פלוני_אלמונית*]

הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי פרק ב מההודעה של חמוצית החדשה מיוני 2012

[עירית_לוי]

_אני לא רוצה שמישהי תקרא את כל המגילה ותגיד: הלו, תתעוררי, את בזוגיות מתעללת. לא רוצה שככה זה יהיה. לא רוצה להתעורר למציאות כזאת.
אני כותבת לך כי אני יודעת שאת תעזרי לי למצוא איפה אני מול זה, איך אני משנה את התדר - לא איך להאשים את הצד השני._

אני לא חושבת שאת נמצאת בזוגיות מתעללת. אני חושבת שהסיטואציה של מערכת היחסים הזוגית מציפה בך דפוס מסויים - דפוס שאת יכולה בהחלט לשחרר.
יותר מזה, זהו דפוס שאת כבר התחלת לשחרר וכבר התחלת ליצור בו שינוי מהותי.
כרגע את ניצבת בפני המדרגה הבאה בחופש שלך מהדפוס, וכנראה זה בדיוק הזמן להתחיל לנוע לשם.

מה שקורה לך בתוך מערכת היחסים הזוגית זה שאת הולכת לעצמך לאיבוד. את מוכנה לוותר על עצמך ועל מה שחשוב לך על מנת להימנע מעימות ומחוסר שביעות רצון של מי שעומד מולך. את למעשה, באופן לא מודע, מוכנה לשלם את המחיר של איבוד עצמך על מנת שלא לחוות את החוויה הבלתי נסבלת שעולה בתוכך כאשר האיש שלך אינו שבע רצון (או לא מרוצה, או כועס).

הנקודה שבה את נמצאת כרגע היא שאת כבר לא מוכנה לשלם את המחיר של ביטול עצמך וביטול דעתך - אבל את עדיין לא מסוגלת להכיל בשוויון נפש את חוסר שביעות הרצון שלו. וזו לדעתי הסיבה לכך שאת חווה סבל. את כבר חצית איזשהו קו, חצית איזושהי נקודת אל-חזור: את כבר לא מסוגלת לחזור אחורה והשללים עם טשטוש ומחיקה של הקול הפנימי שלך, אבל את עדיין לא יכולה לעמוד בעוצמה מלאה מול עימות ומול אי הסכמה.

ולכן, בגלל שכבר אי אפשר לחזור אחורה, אין מנוס מלהמשיך להתקדם .
וזה אומר שכרגע האתגר שניצב בפנייך הוא להרחיב את היכולת שלך להכיל את חוסר שביעות הרצון שלו. להכיל את החוויה בה הוא לא מרוצה או כועס.
להכיל זה אומר שאת מצליחה להמשיך לנשום תוך כדי, את נינוחה ולא מכווצת, את לא מרגישה אשמה ולא מרגישה צורך "לשלם" תמורת מה שדרשת, או לכפר על זה, או להצדיק את הסיטואציה באיזושהי דרך.

ויש לך שנה. יש לך שנה של מי מנוחות בה את יכולה להתחזק וליצור מוכנות והבשלה. שנה בה את לא נמצאת "תחת אש" ויכולה להתחיל להרחיב את יכולת ההכלה שלך לאט לאט ובקצב שלך, בתוך מרחב שיש בו חום ואהבה ונועם, ובאמצעות חילוקי דעות פשוטים ויומיומיים ופחות טעונים.

מה את אומרת? האם זה מדוייק לך?

[כ*]

_זה אומר שכרגע האתגר שניצב בפנייך הוא להרחיב את היכולת שלך להכיל את חוסר שביעות הרצון שלו. להכיל את החוויה בה הוא לא מרוצה או כועס.
להכיל זה אומר שאת מצליחה להמשיך לנשום תוך כדי, את נינוחה ולא מכווצת, את לא מרגישה אשמה ולא מרגישה צורך "לשלם" תמורת מה שדרשת, או לכפר על זה, או להצדיק את הסיטואציה באיזושהי דרך._

_וזה אומר שכרגע האתגר שניצב בפנייך הוא להרחיב את היכולת שלך להכיל את חוסר שביעות הרצון שלו. להכיל את החוויה בה הוא לא מרוצה או כועס.
להכיל זה אומר שאת מצליחה להמשיך לנשום תוך כדי, את נינוחה ולא מכווצת, את לא מרגישה אשמה ולא מרגישה צורך "לשלם" תמורת מה שדרשת, או לכפר על זה, או להצדיק את הסיטואציה באיזושהי דרך._

_זה אומר שכרגע האתגר שניצב בפנייך הוא להרחיב את היכולת שלך להכיל את חוסר שביעות הרצון שלו. להכיל את החוויה בה הוא לא מרוצה או כועס.
להכיל זה אומר שאת מצליחה להמשיך לנשום תוך כדי, את נינוחה ולא מכווצת, את לא מרגישה אשמה ולא מרגישה צורך "לשלם" תמורת מה שדרשת, או לכפר על זה, או להצדיק את הסיטואציה באיזושהי דרך._

(אני משננת...)

האם זה מדוייק לך?
לגמרי!

עזרת לי מאוד. לוקחת את הדברים שלך אתי.

[עירית_לוי]

כ,
אני שמחה!
אני מציעה ליעל את השינון ולהחליף אותו בעבודה של יצירת הסכמה. באמצעות הסכמה את (כזכור ) מבקשת מהנפש שלך רשות להתרחב ולהתגמש, וזה מקל עליה להיענות לך בחיוב. כאשר הניסיון לשינוי נעשה ללא מתן רשות, ובלי שהנפש שלך הרגישה מוכנה ובשלה לכך - קיים הסיכון שבמקום התרחבות והתגמשות יתרחשו כיווץ והתנגדות.

מה שאפשר לעשות לשם כך זה לשנות מעט את הניסוח. את יכולה למשל לשאול את עצמך:

• האם אני מסכימה להרחיב היום/כעת את היכולת שלי להכיל את חוסר שביעות הרצון/הכעס של אישי?
• האם אני מסכימה לוותר על הצורך לשלם ולכפר על רצוני או להצדיק אותו?

כל תשובה שתעלה היא לגיטימית. אל תדחקי בעצמך לענות 'כן'. מה שחשוב זה לשאול שוב ושוב לאורך זמן ולחכות לרשות שתגיע באופן כנה מבפנים.
את יכולה לשאול אותן מדי פעם, או ממש בזמן אמת כאשר זה הופך לרלוונטי.

מוזמנת להמשיך כאן בכל עת.
.
.
.

הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי פרק ב מההודעה של חמוצית החדשה? מיוני 2012
פלונית, אשמח לנסות לעזור. יכול להיות שיקח לי קצת זמן להשלים את הקריאה. ראיתי שיש שם כבר לא מעט חומר.

[טלי_ופיצקה*]

הי עירית! עניתי לך בדף.

[עירית_לוי]

פלונית, קראתי את הדף של חמוצית החדשה. היא מקבלת שם תגובת ותמיכה נהדרת. אני לא חושבת שכרגע יש לי מה להוסיף מעבר לדברים שנכתתבו.

טלי, עניתי גם אני. נתראה שם...

[ליבי*]

שלום עירית,
לא כל כך כותבת אבל קוראת אותך הרבה מאד פה באתר ומתרשמת מאד. התחברתי לדרך העבודה ולסגנון הכתיבה שלך וההשקעה שלך בכלל מרשימה.
אז ככה... יש לי בעיה, תקיעות גדולה מאד, זה אמנם כביכול נקודתי אבל זה ענק ומשפיע בכל הרבדים ובכל תחומי החיים.
אני רוצה למצוא דרך להוציא את עצמי מהמצב הזה של התקיעות - מדובר על מחלוקת מהותית עם הבנזוג - אני יודעת שמאד יכול להיות שאם אני הייתי מתנהגת אחרת ומנהלת את כל הענין בצורה שונה אולי זה היה מצליח להפתר.
אבל אני לא מצליחה לבד ולכן חשבתי על טיפול. אימון נראה לי מתאים כאן כי אני לא רוצה לחפור יותר מדי, אני מרגישה שכאן נדרשת תכליתיות, משימתיות, אני מרגישה שאני צריכה לשנות דפוסי התנהגות שלי אבל לא יודעת איך, צריכה כלים, צריכה למצוא את הדרך וגם יש קצת מצוקת זמן מסוימת שלא מאפשרת כניסה לטיפול ארוך טווח.
ועכשיו לבעיה - אני בירושלים ואת בעמק חפר וברמת גן (ככה הבנתי...) ולכן לא אוכל להגיע אליך לטיפול, מכל מיני סיבות מסובך לי עם המרחקים, אז חשבתי על שתי אפשרויות:
הראשונה, אולי את מכירה מטפלת טובה בירושלים? אבל מישהי כמוך ממש עם אותה רגישות ועדינות וראייה ויכולת לדייק וכל הדברים האלה שעולים מהכתיבה שלך כאן באתר.
והכי טוב אם יש לה אתר או שאפשר לקרוא דברים שלה (אצלי זה עובד מאד טוב, כאילו להכיר קצת מראש, להבין אם יש חיבור, קשה לי לבוא לטיפול כל כך רגשי ואינטימי לגמרי על 'עיוור')
אפשרות שניה, ואני לא יודעת אם את עושה את זה אבל מעלה את זה בכל זאל, אולי לעבוד איתי מרחוק? הבנתי שיש מטפלים שעובדים עם הסקייפ, אני עוד לא התחברתי לקונספט הזה לכן אני מתכוונת בעיקר במייל. ראיתי שאת עובדת אם אנשים כאן באתר אבל זה נראה לי חשוף מדי ואני חושבת שיהיה לי קשה אבל במייל פרטי נראה לי אפשרי.

אני מקווה שזה בסדר שאני פונה אליך ככה ואם משהו מזה מתאים אשמח אם תכתבי לי כאן איך ממשיכים...
תודה גדולה בכל מקרה@}
ליבי

[עירית_לוי]

שלום ליבי,
תודה על הפירגון.
כמובן שזה בסדר שאת פונה אלי כך. אשמח לנסות לעזור.

ראשית, שלחתי מייל למישהי שאני מכירה מאיזור ירושלים. היא לא עובדת בדיוק כמוני אבל אני סומכת עליה ואוהבת את הגישה שלה. כשאשמע ממנה אעדכן אותך.
שנית, את בהחלט יכולה לעבוד איתי מרחוק. אפשר לעבוד באמצעות מפגשים טלפוניים או במייל. את מוזמנת לשלוח לי מייל או להתקשר אלי (הפרטים בראש הדף) ונמשיך משם.

[עירית_לוי]

שוב שלום ליבי,
הנה הפרטים של המטפלת מירושלים. שמה נורית ענבר-וייס. אישה חכמה ורגישה ומקסימה ביותר.
זה כרטיס הביקור שלה באתר 'פסיכולוגיה עברית', ובו תמצאי את פרטי ההתקשרות עימה.
נורית היא פסיכולוגית שעובדת היום בגישה ייחודית. מה שהוביל אותה לשם זה אי-נחת שלה מההכשרה הרגילה של פסיכולוגים קלינים. אי הנחת הזאת גרמה לה לסטות מהמסלול וללכת בדרך עצמאית שמשלבת בין פסיכולוגיה מערבית וגישות אחרות (הומניסטיות, רוחניות, ממוקדות גוף).
את יכולה לדבר איתה ולבדוק אם זה יכול להתאים לך.

[ליבי*]

הי עירית, ממש ממש תודה.
אני שוב במן גל של התלבטויות, אם בכלל לפנות לטיפול ואם כן איזה ואיך וכמה ולמה...
מיליון שאלות...
אולי אכתוב לך מייל עוד כמה ימים.

עוד פעם באמת תודה@}

[עירית_לוי]

ליבי, תני לעצמך להיות בדיוק איפה שאת . לא בכוח. כשזה יהיה נכון - את כבר תדעי.
מוזמנת כמובן להתלבט גם באוזניי, בטלפון או במייל.

[בשמת_א*]

ראיתי אותך בסרטון של השיר המקסים של מיכל שוטוב. יצאת יפהפיה ומקסימה (-:

[הדס_מצוי*]

מה שלומך יקירתי?

[אנונה*]

@} ו -(())

[משתגעת*]

אחרי הרבה עליות ומורדות שלחתי לו מייל שבו אני מודיעה לו שאני מנתקת את הקשר בינינו. את המכתב כתבתי בלב שלם, אבל רגע אחרי ששלחתי נתקפתי הרהורי חרטה.
הוא (כפי שידעתי שיקרה) לא הגיב, כך שאני לא יודעת איך הוא עם זה. אבל הייתי מוכרחה לעשות את זה כדי לעלות עוד קומה בהערכה העצמית שלי. עצם התלות שלי בו ובקשר איתו לא אפשר לי לבדוק מי אני ומה הערך שלי.
מרגישה שעשיתי צעד גדול.
מקוה שבכיוון הנכון. חייבת עכשיו לוודא שאני לא נופלת שוב לעוד סיטואציה כזו, צריכה ללכת במסלול הנכון

[עירית_לוי]

משתגעת, יקרה, טוב לשמוע ממך

מרגישה שעשיתי צעד גדול.
זה באמת נשמע צעד גדול.
כל הכבוד!

מקוה שבכיוון הנכון. חייבת עכשיו לוודא שאני לא נופלת שוב לעוד סיטואציה כזו, צריכה ללכת במסלול הנכון
זה נראה כמו הכיוון הנכון. אם תרצי תמיכה בלא ליפול, או בלקום, או בלדייק את הדרך, מוזמנת לכאן.
בהצלחה!