מועצת החירום לנקבות היסטריות

אם צריך לבחור למי להקשיב אין לי ספק שהלב מתאים יותר להכריע בשאלות כאלו מאשר האגו
כל כך נכון. אצלי אגב, האגו וכל החברות ההיסטריות הכריעו לחתוך. ואז, הלב הכריע לחזור. בטח לחזור.
אתמול בערב היה רגע שהסתכלתי עליו. אמרתי לשניה לעצמי דברים שטחיים כאלה: את באמת רוצה אותו את הגבר המקריח, עם הכרס, המזדקן, עם העמידה העקומה הזו?
ואז הזכרתי לי: עם מי התפוצצת מצחוק יחד לפני חמש דקות. מתי צחקת ככה עם מישהו. מתי בכית ככה על כתף של מישהו כמו לפני יומיים, מתי חלקת ככה עם מישהו כל כך הרבה רגעים טובים יפים וראויים.
אז אני יודעת שיש כמה צעירים רווקים ונטולי חבילות כאלה שהיו שמחים לטלפון ממני. אחד מהם אפילו התקשר היום להזמין אותי לאנשהו לבלות יחד, מאז שהוא פגש אותי באיזו הפגנה לאחרונה הוא נזכר בקיומי ואמר כמה אני נראית טוב ומאז הוא מתקשר די הרבה. אבל אבל כמה שזה ישמע מצחיק ואידיוטי, אתמול דיברנו על זה אמרתי שצריכה להרגיש ביטחון בשביל להיות עם מישהו ועל אף כל הסיטואציה ההזויה אני מרגישה בטחון איתו. ביטחון קודם כל שאני יכולה להיות אני. ודווקא בגלל זה אני מתאמצת, יותר נכון המאמץ בא לי בקלות. בחיים שלי לא הייתי כל כך טובה ונחמדה למישהו. בחיים שלי. זה לא כי אני פוחדת שהוא ילך אם אני לא אעסוק בריצוי, זה כי כשאני איתו הצדדים הנעימים שלי יוצאים החוצה בצורה טבעית.
עם כל הפנטזיות והמאוהבות שלי, אני חושבת שיש גם סיבה למה שקורה לי איתו. אני חושבת שאם הוא היה פנוי לגמרי בטח שלא הייתי מסוגלת ממש עכשיו לחיות איתו. אני מכירה אותו כל כך טוב ויש חלקים באישיות שלו שכל כך קשה לי איתם ואני כל כך לא יודעת איך אכיל אם אי פעם אדרש לזה. השקרים מבחינתי זה חלק קטן מזה ויש דברים עוד הרבה יותר קשים (לי) שהם בסדר כשאני יודעת עליהם מרחוק אבל לא בטוח איך הייתי שורדת אותם אצלי בבית.
אנחנו אומרות כהכללה כמה אנחנו רוצות יחסים שלמים ומלאים, אני לפחות לא בטוחה שזה נכון, שיש לי את המרחב הפנימי הדרוש כדי להכיל מישהו שלם בתוך חיי, אז אני חיה עם חלקים. להודות בזה זו גם הדרך שאני עושה עם עצמי. ואולי עם היחסים איתו יהיה לי יותר ויותר מקום להכיל את כולו ואז היחסים שלנו יוכלו להשתנות ואולי הם לא ישתנו אבל אז אני אוכל ללכת למשהו שלם יותר ואולי לא זה ולא זה, אני בטח לא יודעת עכשיו מה יהיה. אני רק יודעת שאני כבר לא מאמינה יותר בנכון ולא נכון צריך ולא צריך והמקום הזה, בלי קשר אליו, הוא נעים ונכון לי ובעיקר יותר חופשי.

אוף איתו. פתאום הוא בילה את יומו במחשבות. אולי יש עתיד ביחד, הוא לא יודע, הוא צריך לדבר איתי. אני, במוחי המועצתי, ישר חושבת - כן, בטח, רוצה למרוח אותי כדי שלא אברח. יחזיק אותי ככה כמה שיותר זמן. מהר לנפנף. אבל הצד השני שלי מסתקרן - אולי הוא רציני? אבל מה, לא יכול לדבר על השבוע הבא. יופי באמת. יש לי עד השבוע הבא לריב עם עצמי. וגם אחר כך ככל הנראה.

_אתםן מסתכלות על בחורה אחרת שכותבת בהרבה פרטים שונים, סיפורים דומים,
ואתן אומרת לעצמכן: מה, באמת?!?!
גמני פעם הייתי ככה???_
זה כל כך ברור לי שזה ככה בדיוק, שבעוד כמה שנים אני לא אאמין על עצמי שיש לי כזה סיפור מפדח שאני לא יכולה לספר אפילו לנכדים..

ועל כן אני חוזרת על המלצתי לדבר אתו עד שתרגישי שאמרת כל מה שצריך היה להיאמר וביררת טוב טוב את השאלות שלך ואז להוריד את המסך על הדבר הזה.
אני מאוד מתחברת לזה. אבל כמה זמן? אני מרגישה שאני מפרפרת כמו ציפור הנה והנה. כשאני לא מדברת איתו אני חזקה (יחסית) ויודעת שזה הכל בולשיט, חוץ מהקול הקטן הזה שלוחש אולי אולי, וכשאני מדברת איתו אני נמסה לגמרי. מתוודה על אהבתי, מתגעגעת, מוכנה כאן ועכשיו לחבק אותו חזק ולא לעזוב.

אבל כמה זמן?
מתוקה אחת. מי יודע כמה זמן? אני יכולה לשתף רק מנסיון הפרידה האחרונה שלי, שאחריה היה חודש וקצת שבו דיברנו מדי פעם ונפגשנו מדי פעם ואני כתבתי מיילים ארוכים ונמסתי והתוודיתי וכל זה והוא בעיקר נתן לי לעשות את כל הדברים האלה. הוא כן ענה בכנות לשאלות שלי על למה בחר לעזוב קשר כל כך אוהב. ואני כמובן הפכתי והפכתי בתשובות וניסיתי למצוא בהן רמזים לדברים שלא נאמרו ושרציתי לשמוע

אז אפשר לומר שבכל החודש הזה לא פיניתי את עצמי לדבר הבא ונשארתי אחוזה בקשר עם גבר שלא מעונין. נכון, אפשר לומר את זה. אבל אפשר גם לומר שבזמן הזה הייתי פנויה אליי, כי לא הייתי עסוקה כל כך באבל על ההיעדר , היתה לי הנחמה של חברתו ויכולתי להחלים לאטי בלי להרגיש פצועה ומדממת כל הזמן וכעבור חודש וקצת , כשהגיע ממנו אס אמ אס אחד קריר שהבהיר לי שקשר לא יצמח מזה פשוט חתכתי והחיתוך הזה היה כמו להפיל פרי בשל מעץ, לא כמו לחתוך אותו בכוח בסכין טרם זמנו. נדהמתי לגלות שאני מוכנה ושלמה. לא אשקר לך ולי ואומר שלא התעצבתי. גם היום יש בי עצב על הקשר הזה שלא צלח, אבל זה עצב בריא ותואם מציאות ולא כאב מכלה ושואב.
וחוצמזה שמי יודע... אני בעד להשאיר את הלב והראש פתוחים לכל האפשרויות. באמת שהיקום הוא אינסופי וה כ ל אפשרי. את צריכה לפסוע לאט ובקצב שמתאים לך , להקשיב ללב שלך ולשמור עליו וגם הלב שלך ישמור עליך ואנחנו כאן כולנו כל הזמן אחת בשביל השניה, כדי לרפד את המסע הזה באהבה פשוטה ולא מסובכת.

גם אני בגישה של מי מה . חיתוכים איטיים ושיחות. אישית אני מוצאת שזה יותר נכון לי להיות בדיאלוג, גם אם הוא לפעמים מתבחבש ומחפש דרך וכואב זה עדיין דיאלוג מה שאומר שהוא מאפשר לי ללמוד ממנו, לגדול, להתבטא, להבין את עצמי, להבין את השני טוב יותר עד שמספיק. קרה לי שזה לקח גם שנה (אחרי מגורים ארוכים יחד), אז מה. לי אישית חיתוכים חדים עושים רע. כאילו: יום אחד את עם האיש הזה מחובקת במיטה ולמחרת את לא מכירה אותו? לי זה לא מתאים. וגם: חשוב לי ללמוד ולהתפתח ודיאלוג עושה את זה, יותר מנסיגה חד צדדית.

פשוט חתכתי והחיתוך הזה היה כמו להפיל פרי בשל מעץ, לא כמו לחתוך אותו בכוח בסכין טרם זמנו.
מי מה את פשוט מותק

אני לא מכירה אותך אבל כל כך מזדהה. ההפסד כולו של הבחור.
אני מקבלת ממנו מיילים אוהבים בזמן שהוא איננו ואנחנו לא מסונכרנים. כיף לי עם זה. ורע לי שכיף לי עם זה.

כינוס חירום-
התחלתי לראות את הסרט שהוליד את הדף הזה. נגמר החלק הראשון. לא מוצאת קישור שאכן עובד לחלק השני. הצילו.

אז כלום לא השתנה. הוא לא רואה את עצמו עוזב. אבל ממשיך לשלוח מסרים של אהבה מרחוק. ואני ממשיכה להחזיר. זה לא טוב. צוללים עמוק לתוך אהבה מיוסרת וטיפשית. מדברים כל יום. מה יוצא לו מזה? אפילו סקס לא, רק מיילים ונפנופי שלום במצלמת אינטרנט. ומה יוצא לי מזה? אוזן קשבת, מחמאות לאגו, געגועים, זכרונות אהבה מתוקים ודלים במספר. הרגשה שמצאתי נפש תאומה ורחוקה. יאוש.

עוד היסטרית - יכול להיות שיוצאים לו דברים דומים. התרגשות, עניין, אוזן קשבת, מחמאות לאגו...
המסר הצהוב: גם בצד השני יושב בנאדם.

את עושה או רוצה לעשות משהו אקטיבי לסיים את זה?

בכל מקרה מחבקת ומקווה שידעך וישתחרר בהדרגה.

מועצה יקרה - התייעצות.
מסדרת את הבית החדש. נתקלת באלבום החתונה עם הלשעבר. כבר לפני שנים הפרדתי לתמונות שלי ולשלו, ונשאר לי אלבום אחד שרובו תמונות שלי ושל קרובי משפחתי וחבריי. אבל כמובן גם תמונות יחד.
כל האלבומים שלי (כולל בעצם גם אלבומים עם תמונות אקסים, בכל זאת הייתי עם הלשעבר 7.5 שנים, אבל הרב אלבומי ילדות) נמצאים בספרייה, שמיקומה בסלון.
לא נראה לי מתאים להכניס לסלון אלבום חתונה קודמת. הכל עם הלשעבר משוחרר. בקשר לעיתים רחוקות, עזרה או התייעצות, עם הרבה אכפתיות והערכה הדדית.

מה אני עושה עם האלבום הזה??<המרגיעון: זה גם אישי ועם אנושי>

לעוד היסטרית ולכל אלו שעברו עוברות ויעברו פרידות מחלום רומנטי (ז"א בפוטנציאל כולנו

)

אחד הלקחים המועילים ביותר שלמדתי בסדנאות טנטרה זה יצירה של בועות זמן. יש יחסים שהמקום הנכון להם הוא בועות זמן בתוך ההווה שלנו. לדוגמא, כשפגשתי את מי שידוע כבעלי היווני זה היה בסדנת טנטרה באי קסום ביוון. ניפגשנו, התאהבנו, היתלבטנו, היתחתנו, בגדנו, סלחנו, השלמנו, בקיצור חיינו חיים שלמים של זוגיות בשבועיים. כשניסינו להעביר את היחסים האלו לחיים בזמן האמיתי זה לא עבד. לא כי לא היתה אהבה, משיכה, הבנה, רצון וכל אותם דברים הדרושים למערכת יחסים אלא כי חרגנו מהבועה שבה היחסים האלו היו צריכים להיתקיים, סיומם שבר את ליבי הרומנטי אך לימד את ליבי הממשי שיעור חשוב בזוגיות. בדיוק שנה לאחר מכן בסדנת טנטרה אחרת בספרד פגשתי את בעלי האיטלקי, וכשמראש יכולתי להבין את מסגרת בועת הזמן שלנו יכלתי ללמוד עוד על יחסים זוגיים ולשחרר בסוף הסדנה את הפנטזיה הרומנטית על כך שנחיה באושר יעושר זו עם זה ובכך לפתוח פתח לשנינו לחיות חיי אושר עם אחרים.
שתי מערכות היחסים הקצרות לכאורה האלו לימדו אותי על אהבה וזוגיות יותר ממערכות יחסים של שנים, וקיומן מאפשר היום את המערכת הנוכחית שלי.
היסטרית, ההבנה שכל אותם רגשות שמתקימים בך כלפיו הם שלך וביזכותך, והוא רק אובייקט להשליך אותם עליו, המושא ולא הנושא (מלשון נשיאה) יאפשרו לך לחפש ולמצוא מישהוא כזה שגם פנוי, גם רוצה, וגם יכול.
בהצלחה

היסטרית, ההבנה שכל אותם רגשות שמתקימים בך כלפיו הם שלך וביזכותך, והוא רק אובייקט להשליך אותם עליו, המושא ולא הנושא (מלשון נשיאה) יאפשרו לך לחפש ולמצוא מישהוא כזה שגם פנוי, גם רוצה, וגם יכול.
אמן! תודה לך, נתת לי הרבה תקווה.

יש יחסים שהמקום הנכון להם הוא בועות זמן בתוך ההווה שלנו.
זה לא יאמן זה בדיוק המונח שדיברתי איתו עליו - אמרתי לו שחיינו בבועה של זמן, בלי עבר ובלי עתיד, ואי אפשר לקחת את זה הלאה. אבל אני רוצה לחזור לבועה שלנו...

מצטט מהזיכרון מאחת מהרצאות הוידיאו של אושו (בלי להיכנס לניתוח אישיותו והתנהגותו המוסרית)

עיתונאי שואל אותו "ומה יקרה אם בעוד כמה שנים יגידו עליך שכל התורה שלך היא בסך הכל בועת סבון?"

אושו חושב רגע, מחייך ואומר "בועות סבון? אני אוהב בועות סבון!!! הם כל כך יפות, ולא רוצות ממך כלום, הן פשוט שם כדי להינות מהן, ואין שום צורך להיקשר אליהן כי תכף תבוא עוד אחת"

במבטא הודי זה נישמע יותר טוב, ביידיש זה בטח שוס היסטרי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הנה עוד סיבה למה דפני ליף מעוררת בי התפעמות אהבה וריגוש עד דמעות, חוץ מהמחאה שהצליחה להצית למימדים משכרים..
,
בראיון לעיתון היא מגלה: הכרתי בחור עוד לפני המחאה, אין לו פילטרים, וגם אני כזו. הרגשתי שיש חיבור בינינו, ולא הבנתי למה זה לא מסתדר. נקרעתי בין מה שאני מרגישה כלפיו לבין מה שאמרו לי מסביב. נקלעתי למשבר אמון ולא הצלחתי לסמוך על אף אחד. כל שברונות הלב של כל מיני אנשים הגדירו לי את השברון הזה. אנחנו חיים בתרבות אינסטנט. לאנשים נדמה שאם משהו לא קורה מיד, זה לא יקרה. התקשרתי אליו וצעקתי: "אתה בלוף לא נורמלי, ואם אתה לא מעוניין לצאת איתי, אז תגיד. אני לא רוצה להיות הבחורה שמחכה לטלפון”. הוא נקרע מצחוק, וקבענו לבירה.

פלונית, תודה על הציטוט הזה

הלשנה עצמי למועצה: סידר לעצמו בערמומיות נסיעת עסקים לארץ בעוד כמה חודשים. במיוחד בשבילי. מה יהיה איתי מה יהיה.

עוד היסטרית - חיבוק!!
אולי עוד כמה חודשים בכלל יעבור לך?
אולי כבר לא יהיה כזה ירח דבש קסום?
מקווה שעד שזה יקרה, תדעי מה את באמתרוצה וטוב עבורך, ויהיה לך קל ליישם.

חיבוק גם ממני. מי יודע מה יהיה בעוד כמה חודשים. נכון לעכשיו צריך להיות בהווה. מה שכואב כואב וממה שנעים להנות ולהודות . זה זמן כזה בשנה לנקות את מה שהיה וללבקש בקשות למה שיהיה.
אני כותבת ומוחקת פה שוב ושוב אז כנראה שזה כל מה שצריך להיכתב עכשיו.
שבת שלום שתבוא עליך.

תודה, חמודות.
זה מאוד קשה. אנחנו בקשר יומיומי. מדברים כמעט כל יום, ואם לא יוצא, אז מיילים. מרגישים מאוד קרובים. וזה שניהם ביחד, גם נעים ומהנה וגם כואב כואב.
מאוד מקווה שיעבור. הוא אומר שאם אתחרט ולא ארצה שאגיד אפילו בדקה האחרונה. ואני, כל הזמן רצים לי בראש שני רגעים: הרגע שאראה אותו שוב, והרגע שילך.

אני קצת בבלבלות.
כל כך מתאים לי להתנדנד בקשר למערכת יחסים, שבועיים רוצה שבע לא רוצה...
תמיד היה לי קשה להתחייב. תיאורטית בקשר הספציפי מוצדק מצדי להתנדנד, אבל אני יודעת שזה דפוס.
אני מרגישה שכן, אני אוהבת אותו בתור חבר קרוב וכיף לי איתו, אבל פתאום כל הרעיון של סקס נראה לי הזוי, ממש מתאמצת לחשוב עליו בדרך כזו ולא מצליחה ועד עכשיו היה לנו סקס טוב פלוס, זה היה נראה שאני בעניין יותר ממנו (ולא שהוא היה קריר או לא רצה, הוא רק טיפוס יותר סגור ממני) ועכשיו אני מרוחקת בהקשר הזה, גם כשהוא לא על ידי וגם כשהיה אצלי. פתאום הוא אפילו דוחה אותי קצת.
זה כל כך אופייני לי שאני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה. זה גם לא שהוא לוחץ עלי, מבין שעובר עלי משהו ומקבל את זה כמו שזה, כן רוצה אבל לא מלחיץ.
אני חושבת שהרבה דברים רגשיים שקשורים לקשר הזה עולים אצלי ובמקום לטפל בהם עניינית או לפחות להבין מה הם עניינית זה מושלך על " מי בכלל צריך אותו" (אני, אני. בזמן שנפרדנו הרגשתי שאני בלי החבר הכי טוב שלי. לא הייתי באבל, כן הרגשתי לבד ומתתי לשתף אותו בדברים). גם עכשיו אני מתה לשתף אותו.
היום הייתי באיזה מקום שקשור לפרוייקט שעבדנו עליו ופתאום התחילו להופיע שם אנשים שצצו לי לא יודעת מאיפה, הרגשתי כמו במפגש מחזור של כיתה בבית הספר, רק שכל האנשים שם, כולל זוג שלא ראיתי אותה איזה 5 שנים ואותו איזה 7, ופתאום עוד אחד שלא ראיתי שנתיים פלוס, מכירים גם אותו, כי אז לפני עשור עבדנו ביחד והכרנו את כולם וכל כך התחשק לי לסמס לו בכל פעם שמישהו הגיע פתאום והתחשק לי לספר לו על משהו שהשגתי שם והכי פחדתי להזכיר אותו כששתי גמדות היו לידי שזו עם הפה הגדול לא תעשה פרצוף ותלשין שהוא ישן אצלנו בבית כל שבוע.... ולא שאני מסתירה, הוא מסתובב אתי בראש חוצות, זה רק כל כך כל כך מוזר יהיה מול כל האנשים האלה.
ומה אני רוצה לומר בעצם? אולי זה בכלל שאנחנו צריכים לחזור להיות חברים קרובים, אבל אני לא חושבת. נדמה לי שהדפוסים הרגשיים שלי מנסים להראות לי עד כמה מחוייבות מפחידה אותי (הייתי השבוע אצל המטפלת אחרי חצי שנה שלא הסתדר, נראה לי שעליתי על משהו שם) וגם אולי במקום להתמודד עם מה שמפריע לי אני בורחת לאיזה דפוס של הימנעות.
ולא, זה שאני יודעת את זה לא עוזר לי בשיט לעקוף את זה. אני עדיין מרגישה ריחוק ולא רוצה סקס, שזה הדבר האחרון שאפשר להגיד עלי ככה באופן כללי, מלבד במקרים מיוחדים.
טוב, האמת שקשה לי בחיים באופן כללי והרבה זמן הוא היה מסך שעזר לי לחוות פחות את הצרות שלי, אבל כמה זמן אפשר גם להתעלם מזה שהחיים שלי מלאים בחרא וזה לא שאני לא מטפלת בו, זה פשוט כמו בשיר של רונה קינן, לנסות לעלות במדרגות נעות שיורדות כל הזמן. וכן, אני מטפלת רק בחלק כי אני לא מצליחה בהכל. זה גם לא מקל על מערכת היחסים אני מניחה, למרות שהוא מאד שם בשבילי, בעניין של תמיכה רגשית כי לפתור לי את הבעיות הוא בטח לא יכול, יש לו ים משל עצמו. משם התחלנו.

עמוק בפנים - נשמע קשה. ומתסכל.
חיבוק עוטף.
נשמע שאת מרגישה שהקשר איתו עוזר לך. תומך בך, רק שהגעתם למקום שלוחץ לך על כפתורים, מפחיד אותך, ולכן את נסוגה. אבל במקביל סובלת.
אולי כן כדאי להקדיש מעט מהקשב והעבודה על הנושאים השונים גם לנושא הזה של הפחד ממחויבות? (בין אם זה מאמן אישי, נאמר לזוגיות, אורן אביטל? או תהליך "מסע", או חקירה בשיטת "העבודה"..).

מכירה מאוד את החוויה של - הכל כל-כך לא בסדר, יש כל-כך הרבה חזיתות לטפל בהן. אני לא יכולה לעשות את הכל במקביל! הצילו!
אז ממה להתחיל, מה חשוב ממה, אני אף פעם לא אצא מפה...

ולפעמים אני בוחרת לזגזג. לטפל קצת בזה, שהכי לוחץ לי עכשיו, ולשחרר קצת בהוא, ואז לחזור אל ההוא.

אם בא לך טיפול טלפוני בשיטת "המסע" (מתנה ממני) על הנקודה הזו, את מוזמנת לכתוב לי בדפבית, ואשיב במייל/פון.
שנה טובה שתהיה. לכולנו.

אפרת , תודה רבה רבה על החיבוק ועל ההצעה לטיפול.
אגיב יותר בהרחבה בהמשך, אם אצליח, כרגע אי אפשר.

אפרת, את יכולה להרחיב טיפה על שיטת המסע?
אמנם אני לא כותבת פה כמעט, אבל מזדהה המון..

שלולית,
אם לקרוא ספר - אז ממליצה דווקא על "המסע לילדים" ולא על "המסע" (את שניהם כבה ברנדון בייס).
הוא כתוב הרבה יותר טוב, הרבה יותר מעורר השראה ומחיש את מגוון הנושאים שהמסע יכול לטפל בהם.
בספר הראשון - המסע - יש בעיקר את התהליך האישי של ברנדון ופיתוח השיטה. מניסיוני (וגם מניסיונם של אחרים), קריאה בו הרבה פעמים מקבעת אנשים לגבי איך הם אמורים להרגיש או איך התהליך שלהם אמור להראות.

מדובר בתהליך טיפולי שמועבר בדימיון מודרך. יש תהליך מובנה - כעקרון יש תהליך רגשי ותהליך גופני (ודזיינר שמשלב את שניהם, וכמה תהליכי משנה של שינוי אמונות וכד').
מצד אחד יש בסיס מובנה, מצד שני המטופל ומה שעולה בו הוא זה שמכתיב את הכיוון, ולמטפל (בעיקר אם עבר לפחות את הסדנה הבסיסית), יש עוד שלל כלים לשימוש במקרה הצורך. לעזור למטופל לשחרר את כל מה שאגור בו - זכרונות תאיים, רגשות שלא בוטאו.
למרות שהשיטה מכילה/לוקחת משלל שיטות אחרות, הצרוף של הכל יחד הוא מאוד אפקטיבי. הוא מוביל לכלי מאוד חזק שעוזר לאנשים לשחרר ולסלוח. להפטר מדברים שהם סוחבים איתם בחיים, מהתניות ריגשיות כלפי סיטואציות ואנשים.

בדיוק היום בת דודה שלי (היא בהריון אחרי 7 שנות טיפולים כושלים (יש ילדה אחת מטיפולים לפני). שנה אחרי שהצעתי לה לעשות מסע, היא קבעה מסע. בהפריה שהיתה מיד אחרי - היא בשעה טובה נקלטה) אמרה לי שבעלה אמר לה "למה שלא תלכי לאפרת למסע גם לגבי ...".
אני מאוד מאמינה בשיטה הזו.

שנה טובה לכולנו.
מלאה בהתאהבות, שות]ות, תקשורת חופשית, וזגיות מדהימה. לכל מי שכתבה פה אי פעם (וחפצה בזוגיות), לכל מי שקוראת פה. לכולנו.

המרגיעון: לפעמים הדרך לנצח היא להכנע.

חתך. אמר שככל שהתקרב מועד הנסיעה הוא תפס מה הוא עושה למשפחה שלו. רוצה מאוד להשאר בקשר לא רומנטי. בכה מאוד. אהבה כזאת הוא לא הרגיש אף פעם אבל הוא לא מסוגל, אפילו לא לכמה ימי אושר שכל כך חיכינו להם. אם אסכים יבוא לראות אותי כשיהיה בארץ, כידיד. אני בוכה כבר יומיים רצוף. כזה שברון לב אף פעם לא חוויתי. אני רוצה אהבה כזאת בדיוק, אבל עם מישהו שרוצה גם. כדברי הסטונז, אתה לא תמיד יכול לקבל מה שאתה רוצה, אבל אם תנסה תגלה שאתה מקבל את מה שאתה צריך. כנראה שזה טוב מה שקרה, אבל כרגע אני רוצה חיבוק מהמועצה.

חיבוק ממני, מבינה מאוד לליבך.

גם ממני.
וגם

, שיהיה לך טוב.

חיבוק

אוי. ברור שחיבוק. זה פצע. והוא ישאר לכמה זמן. אבל תזכרי, וזה קשה לזכור, שזה לטובה. לא היה שם משהו בשבילך. היה שם שיעור ולמידה, והרגשת את הלב וזה נפלא. אבל לא הפסדת . את מנצחת. עכשיו מובן שכואב וקשה וכאן את מחובקת ואהובה. אהבה ושפע. זה בחוזה שלך רק לא עכשיו.לא אתו.

זה בחוזה שלך רק לא עכשיו.לא אתו.
אז בשביל מה באים כל הנסיונות? כל ה"כאילו" וה"כמעט" הללו?
(מתפרצת לסיפור של עוד היסטרית)

לעשות חשק לגדבר האמיתי

כשעובר זמן שבו הלב מנומנם קשה לו יותר ויותר להיתעורר

(ככה אני תמיד מנחמת את עצמי במצבי הכמעט בחיים)

לעשות חשק לגדבר האמיתי
גדול

לעשות חשק לגדבר האמיתי
יפה

זה בדיוק מה שחברה שלי אמרה כשרצתי לבכות על כתפה. תבינו, אני התגרשתי לפני 3 שנים ולא היה לי אף אחד מאז ועד הטרגדיה הנכחית. הייתי בתרדמת רגשית ופשוט לא רציתי ולא יכולתי. ואיתו משהו נפתח ועורר בי כל כך הרבה רגשות. אתן יודעות מה, אולי הוא לא כזה מדהים, וצץ לי בסיטואציה שבה יכולתי סוף סוף להתעורר (טוב, כרגע נראה לי שהוא כן כזה מדהים וחכם ורגיש ומתוק ואוהב ושחיבור כמו איתו לא יהיה לי עם אף אחד אחר אבל יעבור לי נכון?). החברה שלי - היחידה שיכולתי לספר לה מה עובר עלי - אמרה יופי, סוף סוף את מרגישה ויש לך חשק, קדימה למנף את זה כלפי בחורים מקומיים גרושים ונחמדים שיכולים לתת לך יותר.

לא היה שם משהו בשבילך.
זה נכון וזה מנחם.

תודה על החיבוקים. אני צריכה הרבה כאלה עכשיו.

יודעות מה, אולי הוא לא כזה מדהים, וצץ לי בסיטואציה שבה יכולתי סוף סוף להתעורר
נראה לי שזה הסיפור האמיתי של האהבה באשר היא.
זה לא שאנשים הם לא כאלה מדהימים, אלא שהמוכנות והצורך הם המפתח.

נשמע לי מאוד מדויק. גם אני את הראשון שהיה לי אחרי הפרידה מבעלי התקשיתי לשחרר (לא אכנס לזה עכשיו. שני גלגולי בלוג הוא כיכב בהם) ואני זוכרת ש קט קטית כתבה לי אז " הוא שער, אמנם יפהפה אבל שער" ואני מזכירה לעצמי את זה פעם אחרי פעם כשאני מוצאת את עצמי נאחזת בקורות של שער (ועוד שער ועוד שער... הדרך ארוכה , לעזאזל). מי רוצה להישאר בשער כשיש כל כך הרבה מעבר לו?
עוד חיבוק על הדרך.

חיבוק!
עוטף ומנחם ומחזק, ובעיקר מזכיר לך את כל הטוב שבך ושעוד יהיה.

גם אני את הראשון שהיה לי אחרי הפרידה מבעלי התקשיתי לשחרר
התקשתי זה לא מילה. ואחריו היו שלל לא נחשבים, ואז האבא של הקטנה. ואותו ב-א-מ-ת התקשיתי לשחרר.
וכל פעם שבאיזה חיפוש במייל אני נתקלת במייל אליו או לחברה (אבל עליו), וכל פעם עם איזו כותרת מטעה שגורמת לי לתהות מה זה... אני בשוק איזו מדהימה הייתי. איזו נוכחת. איזו נושמת שעורים.
אולי הוא בכלל היה מדהים לרגעים בודדים ובשאר הזמן זרק עלי את הזבל שלו, ואני פשוט עשיתי עבודה מדהימה וסרבתי לשחרר את עצמי למשהו קל וזורם יותר?
גם לי נמאס להאחז בקורות של שער.

והמרגיעון: כשהדעת נחה, עולה נחת רוח - מה יניח את דעתך?

הוא שער, אמנם יפהפה אבל שער
גריינתי על לוח ליבי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הגעתי לדף הזה במקרה כשכתבתי בגוגל משהו על מה קורה עם גברים ועם חוסר היכולת ליזום בימינו. נשבתי וקראתי וחשבתי, נשמע מה יש למועצה להגיד.
חזרתי לרווקות לפני חודש וחצי אחרי שנתיים וקצת, ושנה וחצי של מגורים משותפים. בניגוד למנהגי (לבכות, להסתגר, להנות מהלבד שלי שאני די אוהבת) החלטתי שהפעם לא אתקע בבית עצובה. נרשמתי לאתרי היכרות ותוך שבועיים (ועוד לפני שכל הדברים שלו התפנו מהדירה) התחלתי לצאת. בדייטים הראשונים אני חייבת להגיד שכנראה ממש לא הייתי מוכנה. בשבועיים האחרונים חל שינוי וחזרתי לעצמי (וגם היתה לי חופשת סוכות טובה באמצע עם חברה טובה שבאה לביקור). כלומר לא לגמרי לעצמי. היום בבוקר ביליתי מבואסת לגמרי, אבל חוץ מרגעים אני די בסדר.עד עכשיו יצאתי ל-6 דייטים. ואוף, אני פשוט לא מבינה את הדבר הזה!! לאף אחד מהדייטים לא היה המשך. לא רק בקטע של פגישה שניה, אלא אפילו בקטע של טלפון. ואני מתחילה לחשוב מה דפוק אצלי? האם אני עושה משהו לא בסדר? ואיך זה ייתכן. אם להיות שטחיים אז אגיד שאני נראית ממש טוב (בלונדינית, חזה גדול, לא שמנה) ורוב הגברים איתם יצאתי בהחלט מבחינה חיצונית נראיתי הרבה יותר שווה מהם. יש לי תואר שני, ועבודה מצוינת, משכורת גבוה ודירה יפה, ובאמת שאני לא מבינה את הקטע. היו דייטים שבהם אני הרגשתי שהדדית היה נחמד אבל ממש לא היה שם כלום וזה סבבה. אבל ב-2 מתוך הדייטים היה ממש כיף, הבחור נראה מעוניין, התנשקנו בסוף, הוא אפילו אמר אני אדבר איתך ומאז דממת אלחוט. אתמול הייתי בדייט שאני הייתי לחלוטין לא מעוניינת אבל הבחור כן (דאגתי להיות אדיבה, אם כי היה ברור לי שאין לזה שום עתיד), וגם הוא לא התקשר. אז WTF? תוסיפו לזה את זה שהגברים היום נהיו עצלנים/פחדנים ברמה, שהם לא מעיזים לעשות את הצעד הראשון. או שהם מצפים שכל היוזמה תהיה עלי. אז מה נסגר? אני רוצה גבר גבר. כזה שלא יפחד לעשות את הצעד הראשון, שינשק אותי לא שיחכה שאני אנשק אותו, שיתקשר אלי ולא ימסור לי את המספר שלו ויצפה שאני אתקשר.
האם יש בי משהו דפוק שאינו מבין גברים? האם החוקים השתנו? הייתי שנתיים ומשהו במערכת יחסים, ולפני כן במשך 5 שנים, אז אפשר לומר שמחיי הבוגרים (אני בת 30), לא היה לי הרבה ניסיון בעולם הדייטינג. אז אולי אני מפספסת משהו? ודרך אגב, אני לא בהכרח מדברת על משהו שיוביל לקשר רציני אבל על לעבור את מחסום הדייט הראשון. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

גם לי היו תקופות שהרגשתי שלא עוברת את מחסום הדייט הראשון.
בדרך כלל זה היה הדדי.
נשמע לי שאת מאד ממהרת. אני ממש לא חושבת שאת צריכה להסתגר, אבל לצאת לכל כך הרבה דייטים ברצף נשמע לי כמו סרט נע. אני זוכרת תקופות כאלה, זה לא באמת מאפשר שום דבר אמיתי.
מה עם לסנן? מה עם להתקשר בעצמך אם מישהו ממש מוצא חן בעיניך?
אני בעד שהם יעבדו קשה, מצד שני אני לא אוהבת להשאיר את החיים שלי בידיים של מישהו אחר. אולי בגלל שאת כל כך מוצלחת, או מרגישה כל כך מוצלחת הם פוחדים מדחיה?
באמת קשה לדעת, אני רק אומרת תני לעצמך צ'אנס, לאט לאט. יש עוד דברים מהנים לעשות בחיים חוץ מדייטים, חברות ציינת בעצמך, נצלי את הזמן להנאה.

אבל ב-2 מתוך הדייטים היה ממש כיף, הבחור נראה מעוניין, התנשקנו בסוף, הוא אפילו אמר אני אדבר איתך ומאז דממת אלחוט. אתמול הייתי בדייט שאני הייתי לחלוטין לא מעוניינת אבל הבחור כן (דאגתי להיות אדיבה, אם כי היה ברור לי שאין לזה שום עתיד), וגם הוא לא התקשר.
שווה לך לשאול לפחות אחד מהם, לעשות "בדיקת מציאות" - לומר לו בכנות, שאת רוצה להבין אם עשית משהו לא בסדר לטובת הדייטים הבאים (שלא יילחץ או יחשוב שאת עדיין אוכלת סרטים עליו אישית). ואז לא להתווכח עם התשובה שלו, רק להודות לו על הכנות ולהפיק לקחים.

אני פעם עשיתי בדיקה כזו עם דייט, והוא ענה בכנות. והבנתי שזה בגלל שדיברתי על היחסים עם האקס, וכל מה שאומרים על הנושא הזה בד"כ יוצא לא טוב. הדייט תמיד יבין את זה לא נכון ותמיד ייבהל שאותה דינמיקה גרועה תחזור גם במקרה שלו.
בקיצור, לכי תדעי מה יאמרו לך. אולי תלמדי מזה משהו.

שליחה על ידי .* » 02 נובמבר 2011, 23:33

ל - 007 - אם אמרת להם שנפרדת מחבר רציני לפני שבועיים סביר שזה העיף אותם קילומטרים.

עירית_לוי

שלום פלונית,
במקביל להצעות הטובות של רוקדת וקרוטונית, אני רוצה להצביע על משהו שנדמה לי שמתרחש. זו התחושה שעולה לי למקרא דברייך, אבל רק את תוכלי לבדוק ולומר אם היא מדוייקת לך.

נראה לי שכרגע את עדיין לא באמת פנויה לפתוח את הלב בפני גבר חדש.
החלטת לצאת לפגישות זמן קצר אחרי סיום של קשר ארוך, ואולי יש כאן פער בין הראש ללב.

הראש שלך אומר - אני רוצה להתגבר מהר, לאסוף את עצמי, ולהתמודד. אני רוצה להרגיש שוב אהובה ומחוזרת. אני רוצה להרגיש שרוצים אותי.
אבל הלב אומר משהו אחר. הוא אומר שעדיין קשה לו להפתח, להתמסר, לאהוב שוב במלוא העוצמה. שהוא רוצה ומסכים להתמסר אבל לא מיד, אלא עוד רגע

.
ואז את מגיעה לפגישות עם מסר של גם וגם. אני גם רוצה אבל גם מפחדת, ולא באמת באמת רוצה. זהו רצון למימוש ששזור בתוכו גם רצון להימנעות כרגע.

ואולי המסר הזה, האנרגיה הזו, מורגשת ומשודרת ממך. ואולי לכן אין לפגישות הללו המשך.

תבדקי אם זה נכון עבורך.

אם כן, יש בהחלט מה לעשות.
אפשר להתחיל ליצור, לאט לאט, את המוכנות הזאת. גם לתת לה להבשיל באופן טבעי, וגם לתמוך בה ולעודד אותה.
את יכולה לשאול את עצמך - "האם אני מסכימה לפתוח שוב את הלב? האם אני מסכימה שוב לאהוב, ושוב לאפשר לגבר לאהוב אותי? האם אני מסכימה לקחת את הסיכון הזה בשביל הסיכוי?".

לשאול בעדינות. לתת לגיטימציה גם לתשובות של "לא" או של "עדיין לא לגמרי". זה בסדר גמור. חשוב מאוד מאוד שלא תאיצי בעצמך, שתתני ללב שלך את הזמן שדרוש לו, אם תגלי שאכן דרוש לו זמן. אי אפשר לפתוח אותו בכוח. זה עלול רק לגרום לו להתכווץ יותר חזק. תני לו את הזמן. תני לך את הזמן

.

מה, ככה מתנהל השוק היום? אני לא הרבה יותר מבוגרת מ007 וכבר יותר מעשר שנים לא יצאתי לדייט... איזה ג'ונגל. חשבתי כתרגיל להרשם לאתר הכרויות כדי להתגבר על הלב השבור, אבל זה נשמע כל כך מרתיע...
(עדכון קטן: הגיעה מתנה ממנו שנשלחה עוד אז והתעכבה. בום ללב. אנחנו מדברים מדי פעם וזה מאוד מוזר. בינתיים אני נעה בין פרצי בכי וגעגועים לבין תחושה של התעוררות מפכחת.)

ככה מתנהל השוק היום?
אין שוק.
מה שאת מזמינה מהיקום יהיה לך.
אבל תבדקי מה את מזמינה... תוודאי שדייקת... תבדקי איפה הלב שלך.

אני צריכה את עצתכן נשים יקרות.
בעניין אקס.

מכירות את זה שאקס יוצר קשר אחרי המון שנים, סתם, הוא תפוס, לא מעוניין בקשר - אבל מתעניין?
קרה לי השבוע, הוא הגיע אליי דרך פורום משותף שאנחנו מסתבר חברים בו. כתב לי משהו כמו, מה גם את כאן? מה קורה?

עכשיו- הבחור הזה, יצאתי איתו כמה שבועות אבל כמה כאב היה שם.
כנראה שהייתי סוג של ריבאונד.
בכל מקרה היתה שם פגיעה מאוד רצינית בי.
דיממתי הרבה אחרי הפרידה.
לא אהבתי אותו והייתי אומללה איתו, חלק גדול בגללי, נכנסת לסרטים, רגישה מאוד וחלק בגללו - גם ההתנהגות שלו, גם חוסר רגישות וגם כאמור הייתי ריבאונד.

בדיעבד הוא פלט משהו אחרי שהכל נגמר שנראה לו שסבלתי מהגישה שלו כלפיי כי בתת מודע הוא כעס עליי (באיזה עניין שקשור בכלל לאקסית).

הוא גם סיפר דברים אינטימיים שקרו בינינו לידידות שלו ונפגעתי מזה.
גם הערב של הפרידה התנהל נורא. נורא ואיום.

ו-יומיים אחרי שנפרדנו הכיר מישהי והאהבה פרחה והוא לא טרח להסתיר ואפילו התלהב באוזניי.

בקיצור, הכאב שלי נבע מפגיעה אחר פגיעה בי, באגו, בכבוד, ברגישות. היה שם ניתוץ גדול שלתחושת הבטחון שלי בגבר כי מעולם לא פגעו בי ככה. קרה שרצו להיפרד שזה בסדר אבל לא כאלה מין גועל.

אני זוכרת שהיה לי חשוב לשחק אותה קולית, כי הוא הרי המשיך הלאה מהר מאוד - אז שיחקתי אותה קולית וכאילו נשארנו ידידים בזמן שכל הבלוג שלו מלא שמחה על הפרידה (ממני - לא כתב עליי דבר אבל כתב שהוא סופסוף חופשי) בערב הפרידה ומנגד על ההיכרות עם ההיא...

ואז התנתקתי לגמרי.

הוא קטלג אותי כאובר דרמה. כמטורפת.

זה העליב אבל - היה לי חשוב גם אחרי הפרידה לשחק אותה מגניבה, עדיין לזכות בהערכה שלו (כי אני מאוד הערכתי אותו) לאזן וכאילו להחליק.
אני יודעת שהוא יודע שכאב לי חלקית, בקשר עצמו ואני טרחתי להכאיב לו בחזרה (כבר אמרתי שזה היה קשר אומלל?) אבל הוא בטוח שהפרידה היתה אחלה שאפילו הכרתי מישהו (כי באמת הכרתי אבל זה לא היה זה).

אני חושבת שהוא לא יודע כמה כאבה לי ההתנהגו שלו למרות שפתחתי את זה איתו בשיחה האחרונה אז, הוא הסביר את עצמו מעט, ובשורה התחתונה נראה שחלק מההתנהגות שלונבעה מחוסר רגישות ולא מרצון לפגוע או מזלזול. הוא ממש נדהם מחלק מהדברים שאמרתי לו שפגעו בי ואמר שהוא יכול להבין למה נפגעתי אבל הוא בכלל חשב על כיוון אחר ולא משם זה הגיע.

מאז עברו שנים, הרבה מאוד, התבגרתי, אני משתדלת להיות מדויקת בדרישות, בבקשות. לא להחליק מה שתקוע לי בגרון.

והנה הוא צץ בפורום.
לא מעורר בי לא געגוע ולא חיבה ולא כלום.
אבל האינסטינקט שלי הוא להגיב בקלילות שהרי עברו המון שנים, וכשמישהו פונה אלייך לדעת מה שלומך מה תעשי?
תחמיצי פנים?
תכתבי בקלילות על חייך?
אני לא רוצה להתעלם, זה נראה לי ילדותי ויעיד יותר עליי מאשר עליו.
לא שמרתי בבטן דבר מאז, היו לי כמה חודשים קשים (שהיו כמה חודשים יותר מדי על קשר כזה קצר) אבל זו היסטוריה. אין לי אליו דבר.

מצד שני, כאילו משהו בי, הבחורה שהפעם כבר לא רוצה להחליק, שום דבר מתקוממת נגד הרצון שוב להיות קלילה. למרות שאין כבר "כובד" בינינו, יש משהו פתוח. יש משהו שאומר - בונ'א כמה סבלתי ממך! המון! מגיעה לי התנצלות! מנחת פיוס ולא ככה!

מה עושים?

_וכשמישהו פונה אלייך לדעת מה שלומך מה תעשי?
תחמיצי פנים?
תכתבי בקלילות על חייך?
אני לא רוצה להתעלם, זה נראה לי ילדותי ויעיד יותר עליי מאשר עליו._

השני גרוש שלי:
להחמיץ פנים לא כדאי.
מה יקרה אם תתעלמי? אתם שניכם נמצאים באותו פורום והוא רואה שאת כותבת, נכון? אז זה יהיה מתריס ומזמין פרשנויות שאת לא רוצה?
לכתוב על חייך - ממליצה לך בתוקף שלא. זה לא עניינו. ואת לא כאן כדי לספק את סקרנותו.
לבקש התנצלות או לסגור - גם כן לדעתי לא כדאי.
די ברור ממה שסיפרת שכל הדרמה שעברת היתה בינך לבין עצמך. הוא לא היה מודע למה שקורה אצלך אלא בדיעבד.
המקום הנכון לסגור את הסיפור איתו היה בעבר: אילו היית חזקה מספיק ומעריכה את עצמך ואוהבת את עצמך מספיק בשביל לסלק אותו אחרי הפגיעה הראשונה, ולהגיד לו בגלוי, תשמע, זה פוגע בי, זה לא מתאים לי, ביי.

לא עשית את זה אז, אז מה שנשאר אצלך רלבנטי אך ורק לך. לא לו. אין טעם להפיל את זה עליו.

הכי טוב היה באמת להתעלם, אילו אפשר היה. אין לך שום צורך משלך לענות. אבל אני מבינה את השיקולים לא לעשות את זה. זה ייצר יותר דרמה מאשר תשובה פשוטה.
ולכן לדעתי כדאי לכתוב לו תשובה ממש מינימליסטית שלא מספקת עלייך שום מידע, ולא מזמינה שום המשך. משהו כמו:
"שלום פלוני, נחמד לפגוש אותך בפורום. שיהיה לך יום/שבוע מקסים, ביי, מתייעצת".

קצר. חביב. אפס מידע. אפס הזמנה להמשך.
(אני לא מי-יודע-מה בניסוח כאלה תשובות, אז נקווה שמי שיכתבו אחרי יבואו עם ניסוחים יותר קולעים (-: )

אני מאוד מבינה את ההתלבטות הזו...
אני חושבת שאת פשוט מאוד צריכה לשאול את עצמך את השאלות הבאות-

האם את הולכת להריץ את ההיסטוריה הזו איתו בראש שלך עוד הרבה זמן? (כי עכשיו זה טרי, וברור שזה יצית בך משהו)
את מרגישה שזה העיק עליך עוד לפני שהוא פנה אליך? או שזה יעיק עליך בהמשך?
או שפשוט ההיתקלות המחודשת בו הזכירה לך רגש חזק מהעבר, ושם זה ישאר, בעבר?

מצד אחד ציינת שכן דיברת איתו על זה בפעם האחרונה, ושהבהרת לו שהוא עשה דברים שפגעו בך:
שורה התחתונה נראה שחלק מההתנהגות שלונבעה מחוסר רגישות ולא מרצון לפגוע או מזלזול. הוא ממש נדהם מחלק מהדברים שאמרתי לו שפגעו בי ואמר שהוא יכול להבין למה נפגעתי אבל הוא בכלל חשב על כיוון אחר ולא משם זה הגיע.

מצד שני, אני שומעת את זה :
הבחורה שהפעם כבר לא רוצה להחליק, שום דבר מתקוממת נגד הרצון שוב להיות קלילה. למרות שאין כבר "כובד" בינינו, יש משהו פתוח. יש משהו שאומר - בונ'א כמה סבלתי ממך! המון! מגיעה לי התנצלות! מנחת פיוס ולא ככה!

אז לדעתי - או שאת לוקחת את העצה של בשמת, מגיבה בקלילות בלי שום הזמנה מחודשת לחייך. משאירה את הסיפור איתו מאחור.
או שאת אומרת לו את הדברים שהטרידו אותך ומורידה את זה ממך. אבל רק אם זה באמת עדיין מפריע לך. אם לא, לדעתי חבל להכנס לזה מלכתחילה... תנסי להמשיך הלאה ולא לעורר דברים שאולי בכלל לא מטרידים אותך יותר - לא מעורר בי לא געגוע ולא חיבה ולא כלום.
פשוט, כי חבל על האנרגיה שלך... @}
תחשבי עם עצמך איפה את היום ולפי זה תדעי מה כדאי לך לעשות.... רק את באמת יודעת. בהצלחה!

אני מעדכנת, למי שאולי זה יעזור לה בבילבולים מהסוג הזה כי ברגע שהתרכזתי בלהיות מדויקת במה שנכון לי כרגע - השבתי בדיוק כמו שאני מרגישה כרגע.

כתבתי שנחמד לראות אותו כאן, כמו כן, ציינתי הערה סרקסטית וחדה בתגובה למשהו שתיאר בפנייה אליי וכן קשור לעבר ולבסוף ציינתי בשלוש מילים עובדות קורקטיות על חיי עם חיוך.

בלי התלהבות, ללא פרטים אינטימיים, ובלי התעניינות הדדית .

הנימוס הקורקטי מבהיר - אני נחמדה כי אני אדם נחמד ותמיד שמחה לפגוש מכר מהעבר, שזה גם אומר שאני לא מטייחת/מתעלמת מעובדות מהעבר (בנוגע להערה הסרקסטית). מעבר לזה לא התגעגעתי/הסתקרנתי וזה אכן ככה.
וואו, הגריין כותב "כבד את עצמך"

וואו, הגריין כותב "כבד את עצמך
הכל בתואם מושלם

הוא אגב לא ענה לי, ושכחתי מזה עד לרגע שנכנסתי לכאן שזה נהדר - פעם הייתי מתחרפנת מלא לקבל פידבק לא משנה ממי (זה היה משאיר אותי באי ודאות).
עכשיו את מי זה מעניין...
פעם גם היה לימאודחשוב להוכיח לאקסים כמה אני מוצלחת, לענות תמיד בשנינות, להיות מלכת הפאן וההומור.
במקרה הזה שבו אגב הכינפגעתי - בכוונה נמנעתי מהומור, בכוונה נמנעתי מתארים מרשימים בחיי. ומהמשכיות. בכוונה כתבתי משהו סרקסטי שלא מטייח דבר.

<גילוי נאות - ספציפית באמת אין כאן עניין, סביר שעם בחור שמרגש אותי כרגע זה היה אחרת אבל גם זו התקדמות!>

אבל גם זו התקדמות

אכן כן. כיפאק היי לך. בעיקר על

שהתרכזתי בלהיות מדויקת במה שנכון לי כרגע
הלוואי על כולנו...

עכשיו את מי זה מעניין...

נהדר.

אני אגב הייתי גם בוחרת בין לא להשיב או להשיב משהו קצרצר ולקוני.
זה נראה לי מאוד שונה מ"להשיב בקלילות". זה להשיב משהו מינימלי, לא מלא י=חיוכים ומזמין. קלילות היא משהו כייפי ומזמין.
מינימליזם בעיקר משדר שאין לך עניין.

אפרת, אני לא משיבה לקוני לאף אחד, כמו שלא שקלתי להתעלם - בתחושה שלי בשני אלה יש זלזול ולא זו היתה הכוונה שלי.

אם באמת אין לי עניין בתקשורת עם הצד השני, אז תשובה לקונית/מינימליסטית נראה לי בדיוק משדרת את זה, וממש לא זלזול.

זוכרות אותי?

בשבוע הבא הוא מגיע. אני מתרגשת. מתרגשת מתרגשת. ואפילו עוד לא החלטתי אם אפגש איתו בכלל... מצד אחד זה מאוד מפתה. אני מתגעגעת ומרגישה קרובה אליו וקשה לי לחשוב שהוא יהיה ממש פה בארץ ולא נפגש. מצד שני, אני מפחדת שזה יקח אותי הרבה צעדים אחורה. כי כן חל אצלי איזשהו תהליך של התגברות (רחוקה ממלאה, אבל עדיין). אנחנו בקשר שתפס כיוון של קשר חברי. הוא אומר שהוא לחוץ ומתרגש ומפחד מאיך שירגיש בסוף הביקור. כמוני בדיוק. מה אתן אומרות? להפגש איתו או לא?

להיפגש. אחרת השאלות 'מה היה אילו' תגזולנה יותר אנרגיה מאשר הפגישה. להיפגש ולסגור דברי פתוחים.(קל להגיד...)

המממ.
אני דוקא חשבתי -״תכתבי לה לא להפגש.
אבל היא הלוא תיפגש איתו ממילא״- (כי הפיתוי רב מדי).
אם תיפגשו בידיעה ש״זו פעם אחרונה בהחלט כדי לסגור דברים״- כמעט בטוח שתוסיפו עצים כך שרק יביעו את אש האהבה..
אם לא תיפגשו, למרות ההחמצה, תמשיכי בצעדים הקטנים שהתחלת בהם-להתנתקות.
״והנה ימים יגידו ולימדני המכאוב
אני כבר בת 22 , מה צדק אבי הטוב״.
אבל ספק אם אני הייתי שומעת בעצתי..

<אנחה פולנית עמוקה>
_תכתבי לה לא להפגש.
אבל היא הלוא תיפגש איתו ממילא_
בחיי שאת צודקת. ואני כבר לא בת 22... ואם אבי ידע מכל זה, וואי וואי

אז כמו בכניסה לקשר הזה, ברור שזה לא מה שצריך לעשות, והנה... אני בטוחה שלא אעמוד בפיתוי. אני סומכת עליו שזה יהיה בלי עצים. הוא גם בטוח משום מה שהחיים עוד יזמנו לנו פגישות, אז אולי מבחינתו זה לא "פעם אחרונה ודי". קשה לי לדמיין פגישה איתו בלי רומנטיקה, אבל נחיה ונראה. המרגיעון תפור עלי בול: זכותנו המלאה להיות מטומטמים - ככל שנחפוץ

אני כנראה מאלה שעומדות על זכויותיהן

הלו, כשכתבתי 'לסגור דברים פתוחים' זה לא אומר שזה דוקא לחתוך באופן סופי. מה אני יודעת על שני האנשים האלה? אלא ללבן ענינים. להבהיר רגשות. מי אמר שהדבר הנכון כאן הוא לחסל את הקשר הזה? ברור , על פניו ובדרך כלל וכל זה, אבל אולי דוקא לגברת עוד היסטרית ולאדון כמעט המסוים הזה נכונים פתרונות אחרים. אנחנו הרי כאן רק בשביל לספק תמיכה, להציע הצעות, לפתוח עוד אפשרויות וזויות ראיה ולנגב דמעות לפי הצורך. לא בשביל לקבל החלטות. את זה, מה לעשות, צריכה כל אחת לעשות לבד.

לנגב דמעות לפי הצורך
את זה תשמרו לעוד שבוע, כשהוא יעזוב

(בתקווה שלא יהיו עוד היסטריות שזקוקות לזה עד אז...)
מי אמר שהדבר הנכון כאן הוא לחסל את הקשר הזה?
אני הרבה פעמים חושבת שכן. מה אני צריכה את זה? הוא הרי לא כאן בשבילי כבן זוג. הוא, מצידו, אומר שהוא לא מסוגל לדמיין את החיים שלו בלי קשר איתי. אולי אני צריכה לבדוק אם קשר (לא רומנטי) איתו מונע ממני מלפתח משהו אמיתי עם מישהו אמיתי. איפה כל המחזרים שלי כשאני צריכה אותם?

״תני לו פרח תני לו יין אבל את ליבך שמרי״
חשבתי שכחברת מועצה, כדאי אולי להתריע, כשנראה שמישהי מזמנת לעצמה
הרבה מכאוב...
איש נשוי עם כוונה להשאר כזה, קשר אסור,געגועים, אשה לבד...
כמובן שכל מקרה לגופו,
אבל בעיקרון זה נשמע כמו מתכון בדוק לכאב לב, לא?

אבל בעיקרון זה נשמע כמו מתכון בדוק לכאב לב, לא?
כן, לגמרי

אני לא מייעצת לך כלום.
את מזמנת לעצמך את כאב הלב הזה, לפחות שיהיה כאב לב על "יש" ולא על "אין".

לפחות שיהיה כאב לב על "יש" ולא על "אין".
אכן. אבל הי, לפני כן, מאחלת לך שתהני. @}

כתבתי כאן לפי כמה שבועות על אקס שיצר קשר מחודש דרך פורום. המטרה היתה התעניינות נטו, יש לו בת זוג והוא דימאושר.
כמו שציינתי - זה לא הזיז לי, אפילו לא מעט. החמיא כמובן אבל לא יותר.

למרות שהכוונה היתה לענות במינימום האפשרי, התפתח בינינו דיאלוג יותר ממושך ולשמחתי כי רבה הסתבר שגם זה - לא הזיז לי. ועוד דבר, לא השתדלתי להרשים אותו. וכשזה עלה פתאום באיזה משפט, הצורך להרשים, לקבל אישור, קבלה, מיד חזרתי לעצמי, לא מעוניינת יותר באישור שלו, ישרתי קו ועניתי לו כמו לחברה, פשוט, ישיר, בלי לחשבן, בלי להתפלפל, מינימום התעסקות.

וזה בחור שבגללו אכלתי הרבה חרא. והרבה כאב, והרבה סערות נפש ולא עמדתי בהרבה פיתויים שקשורים אליו בדיוק כמו עוד היסטרית.

אני רוצה לומר שלא, ממש לא חייבים להוסיף ולהזין את הכאבי לב האלה אחרי הפרידה, מה שכן חייבים זה להתרחק להתרחק להתרחק ואחרי כמה שנים, ממקום אחר, זה ייעלם. לא הזכרונות הטובים ולא החיבה, אבל הדרמה תעלם.

במקומך הייתי מתרחקת. הוא יבוא, אתם תתקרבו במידה כזו או אחרת, הוא יחזור לביתו, את לביתך, תרגישי בשמים לרגעים, אחכ תבוא נפילה שתשאיר אותך שברירית ונסערת להרבה זמן. חבל.

למה לא לשקול להגיד - לא. להבהיר שיש לך חיים. בלעדיו. מלאיםושלמים. תראי מה זה יעשה לכם, לדינמיקה ביניכם, לו, לך. אולי הוא ייעלם לעולם (ומבחינתך זו מתנה גדולה) ואולי הוא יבין שחוקי המשחק ישתנו ומשהו שם יזוז, לאנשהו, אבלהתנועה הסתמית הזו לכיוונך וממך, כמו מטוטלת תיפסק.

ואולי להיפך. אולי הפגישה הזו דווקא תותיר אותה אדישה, או מעוניינת הרבה פחות. אם עוד היסטרית תהיה מספיק פתוחה, גם זו אפשרות שעשויה לקרות.

רוקדת הסיכוי שזה יקרה שווה לסיכוי שהשחיתות תעלם מין העולם... כשכולך התרגשות וכמיהה וכאב, וכשמעורבים כל כך הרבה רגשות לא סביר שאדישות אמיתית תעלה ותתפוס אתמקומם ברגע. לא בשלב מוקדם כל כך.

הקטע שזה בדיוק מה שמניע את הפיתוי, המחשבה שאולי הפעם הקירבה אליו תעלים את כל הבעיות.. או שיהיה הפי אנד או שאנחנו נשמע ממנו בדיוק את הדברים שיתנו לנו שלווה גם אם לא נהיה ביחד, או שנתפקח ברגע. זה לא קורה.

ביליתי את הלילה בהפנמה של מה שכתבתן. מאוד עזרתן לי ללבן עם עצמי כמה דברים.
רוקדת - הלוואי, אבל באמת אין סיכוי.
מי מה - אין כל כך מה לסגור כי הרגשות ברורים וידועים. אין לנו משהו חדש לומר זו לזה מהבחינה הזאת.
מתייעצת - את צודקת. זה כנראה מה שצריך לעשות. אבל אני לא עומדת במבחן, לא מסוגלת לוותר על הזדמנות (אחרונה לדעתי) לראות אותו אי פעם. גדול עלי המבחן הזה. ברור לי ש"לא" לא ישדר חיים מלאים ושלמים אלא חוסר יכולת להתמודד עם הכאב הכרוך בפגישה איתו. הכאב יהיה גדול ואני יודעת שהנפילה בוא תבוא. בכל מקרה, אני לא רוצה לשחק איתו משחקים ולבדוק איך יגיב את אעשה ככה וככה. אבל כעת אני גם פחות מקווה להתפתחות רומנטית. מקווה שזו הדרך הנכונה.
בשמת - לא הבנתי מה הם ה"יש" וה"אין".
ההחלטה שלי כרגע (ואני יודעת שאני חלשה בכל מה שקשור אליו), היא להפגש איתו ולחוות את הכאב ולהתנתק ממנו לאחר מכן. לא לשמור על קשר אם אזהה שאני עדיין מחזיקה בצד איזו שלהבת תקווה קטנה. הוא מאוד יקר לי, ואולי, אחרי שאתגבר, אחדש את הקשר כידידות אמיתית. אולי לא. כשאני מסתכלת על זה בעזרתכן מהצד, ועל איך ש אמא של טוסיק דבש ניסחה את המצב - אני מתפכחת קצת. תודה @}

אבל אני לא עומדת במבחן, לא מסוגלת לוותר על הזדמנות (אחרונה לדעתי) לראות אותו אי פעם. גדול עלי המבחן הזה. ברור לי ש"לא" לא ישדר חיים מלאים ושלמים אלא חוסר יכולת להתמודד עם הכאב הכרוך בפגישה איתו.

לא שחשבתי שאת יכולה לעמוד במבחן, גם אני לא הייתי יכולה, קרוב לוודאי נפגשת ועוד איך

אבל כן חשוב לומר את הדברים, שישבו היטב בראש המעוך מסערת רגשות ויהוו קולות מאזנים כפי שציינה אמא של טוסיק

לגבי ה"לא" - לא היתה כוונה לשחק או לבחון את תגובתו, כל העניין בלקחת את המושכות לידיים זה לעשות מה שנכון לך ולהתמודד עם הדינמיקה שזה ייצור. זו היתה הכוונה ומה שנכון זה לאאאא אחד גדול לכל הקשר הזה. אז תלכי לפגישה ותהני ותגידי ותשאלי מה שנכון לך והלוואי שגם תשמעי כמה דברים שיעשו לך טוב. ואח"כ נו טוב אח"כ אנחנו נהיה כאן

ואוסקר ווילד אמר
"אין דבר עקר יותר מפיתוי שעמדו בפניו"
אומנם הוא לא היה נקבה, אבל מספיק היסטרי כדי להיכלל בדף.

לא הבנתי מה הם ה"יש" וה"אין".
"יש" - לראות אותו.
"אין" - לא לראות אותו.

אז נפגשנו. כנראה שנפגש עוד לפני שיסע לתמיד. התחבקנו המון, גלשנו קצת הלאה, היה מאוד טעון. בילינו יחד את כל היום. פגש את הילדים (שלא יודעים עליו כלום חוץ מזה שהוא חבר של אמא מהעבודה, כמובן). הוא היה מתוק. ומאוד ברור - אני לא יכול להיות איתך, אף פעם לא אוכל להיות איתך. אני שמחה שהוא עשה את זה. כיבה לי טוב טוב את כל הנרות. אמר שוב שלא יכול לדמיין את החיים שלו בלעדי כי הוא אוהב אותי כאדם ואני יקרה לו וחשובה לו ומבקש שוב לשמור על קשר לא רומנטי. ואת זה אני יודעת שלא אוכל יותר לעשות. אני מקווה שארגיש שזה הסוף של הסיפור המטלטל הזה (כרגע ככה אני מרגישה. מקווה שימשך ככה). מרגישה ריקה. רוצה לעבור הלאה.

נשמע לי נבון לא לאפשר את המשך הקשר הזה באופן כזה. תהיי חזקה. בואי לכאן כל פעם שמדגדג לך באצבעות לכתוב לו מייל. אם את רוצה לכתוב לי מייל במקום את מוזמנת

חיבוקים.

לא יודעת מה נכון, אבל מחבקת.
מתפללת איתך שיהיה לך כוח לעבור את התקופה הלא פשוטה הזאת,ולצאת מועצמת מהצד השני.
אמן.

_לא יודעת מה נכון, אבל מחבקת.
מתפללת איתך שיהיה לך כוח לעבור את התקופה הלא פשוטה הזאת,ולצאת מועצמת מהצד השני.
אמן._

עצם הכתיבה פה משעשעת אותי,
אבל הסיטואציה שחי היא מהצד השני הפעם... ואולי בעצם לא?
זה אקס. מהעבר הרחוק..
שנינו נשואים. אני באושר, הוא לא.
דרך הפייסבוק ימ"ש חידש את הקשר. היי וביי וכל מיני שטויות, באמת לא נורא.
עד שיום אחד הוא הפקיד בידיי סוד כמוס - הוא לא מאושר בחיי הנישואין שלו.
הוא סיפר לי הכל, עצרתי אותו לפני שלב התיאורים האינטימיים מדי.
הוא משחזר בראש את התקופה שאנחנו היינו יחד,
ואני מנסה להבין יחד אתו מה הוא צריך ממני.
הוא מחפש אשת שיח.
יש לציין שהאיש שלי מודע ויודע על השיחות שלי איתו, ועל התכנים הלא פשוטים. הוא הזהיר אותי שאני משחקת באש.
באחת השיחות שלי עם זוגי המתוק והחכם, עולה הסוגיה הלא פשוטה של ההנאה שלי מהשיחות עם הבחור השני.
שאני מרגישה קצת מחוזרת על ידו.
מחליטה לחתוך.
עוברים שבועיים של דממה ,
והיום הוא שולח הודעה:אני חושש שצריך את עזרתך. את יכולה להתקשר?"
עניתי שאני לא האדם המתאים לעזור.
ועכשיו אני כוססת ציפורניים, לראות מה יענה.....

חיזוקים ותובנות יתקבלו בברכה

בואי לכאן כל פעם שמדגדג לך באצבעות לכתוב לו מייל.
@} בחיי שאין כמוך. חלומה של כל היסטרית

באתי לבכות... הוא נסע. ואני מרגישה כאילו קרעו לי עצם מהגוף. אמרתי לו שלא אוכל להמשיך שום סוג של קשר. זה עשה לו משהו והיומיים הנוספים שבילינו יחד היו רצופים רומנטיקה מתוקה. לא חושבת שזה שינה מבחינתי - הייתי מתפרקת לרסיסים בכל מקרה. אני כותבת ובוכה בלי שליטה. עם כל זה, סוף סוף אני מרגישה שהשגתי את אותו closure חמקמק. סיפור מטורלל עם התחלה ואמצע וסוף. אז עכשיו אני באבל. עמוק וגדול. אבל זהו, זה מת. צריך לקבור ולהתאבל ולהמשיך הלאה.

איך את אמיצה..
חיבוק חם.

חיבוק. לא כייף להתאבל,אבל אני מפצירה בך לא לחסוך בזה.תתאבלי , תבכי,ותני לעצמך זמן.אף אחד לא אמר שתוך שבועיים את צריכה להשאיר את זה מאחור ולדלג בקלילות אל עתיד ורוד. קחי לך כמהזמן שאת צריכה. אנחו פה.
עוד חיבוק.
שבת שלום(())

באתי לבכות
״בכי זה מקלחת לנשמה״, אמרה לי פעם מישהי ואימצתי בחום.
בינתיים תבכי הרבה, ותשמחי שהלב שלך פתוח, לחוות אהבה ככה.
סבא זמן יעזור לך, שהכאב יילך ויפחת.

וגם אני פה עם סיפור:
"אוף" הוא כותב על הקיר, "חשבתי שאראה אותך" אוף?!?!? אחרי שגמר אתי באס אמס ושבר לי את הלב לחתיכות כל כך קטנות שעד היום חלק מהן לא התחברו והן מרשרשות כשאני זזה, ואחרי כל הזמן בלי אף מילה הוא מתבאס על קיר של אירוע בפייסבוק שכתבתי שלא אבוא אליו. אוף...
ואז היה השיר שגרם לי לכתוב את זה על הקיר ב88 אף אם כי פשוט עם כל כמה שבראש אני אומרת לעצמי שטוב שנגמר ושהוא לא היה טוב בשבילי , הלב שלי עוד עושה פליק פלאק עם צוקהארה למראה התראה עם שמו. ואחרי שגמרתי להתרגש חשבתי לעצמי: "מה חשבת? שניפגש באיזה אירוע וננהל סמו טוק?!" כאילו מה? אז נוצרה איזו התכתבות בדף ההוא בפייסבוק שבה הוא אומר שכן, הוא חשב. ואני כועסת. וגם מודה שיש בי איזה מקום שמקווה, אבל הראש יודע שבעוד שהוא המשיך לו הלאה מי שנשאר פצוע ומדמם זאת אני ושבשום פנים ואופן וכל זה. ומה כבר אפשר לעשות עם פליק פלאקים של הלב חוץ מלהביא אותם לכאן?

אוי מותק. חיבוק.

ומה כבר אפשר לעשות עם פליק פלאקים של הלב חוץ מלהביא אותם לכאן?
מימה

גדול.
הלב הסורר, שמסרב להאמין (או לפחות להשאיר פתח לתקוה..)

"אוף" הוא כותב על הקיר, "חשבתי שאראה אותך" אוף?!?!? אחרי שגמר אתי באס אמס
קיר, סמס, מייל, צ׳אט וכו׳_
יש בעידן שלנו כ״כ הרבה מקומות מסתור שמאפשרים חצאי אמירות עמומות.
כשזה כן ולא- זה לא.
וזהו.

אוי מי מה. עקבתי אחריך אז. התרגשתי, שמחתי וכאבתי. אולי סימני התעללות? לא יודעת. אני מרחיקה לכת? כי מה זה לבוא, כאילו לא היה דבר, ו"חשבתי שאראה אותך"?! אוף אינדיד.
וראיתי את יכולתך להתלהב, להתאהב, לתת מעצמך. בעיני יש בזה המון כוח, עם כל הכאב שנלווה לזה- זה עדיין מעורר השראה.
לי קשה לעשות את זה. כבר חשבתי שליבי הפך אבן מכל החבטות שחטף, אבל הנה- הצלחתי. שיחררתי ונסחפתי עם אחד שהראה התלהבות, רצון, אהבה, מחויבות- הכל. וסיפורך כל הזמן מהדהד בראשי: היזהרי מאלה. והנה, בקושי חודשיים חלפו- והוא התחיל להבהב. ואני, כמובן, מרוב לחץ בכלל לא פנויה לעצור ולבדוק: מה א נ י רוצה, מה טוב ל י, מה א נ י צריכה.
אז באתי לחזק ויצאתי נצרכת, הא? טוב, אם לא במועצה, אז איפה?
רק רציתי לומר שעדיין, מצחיק ככל שזה ישמע לך, אקח את הלב השבור שלך כל יום בשבוע, על פני לב שלא מצליח להרגיש. במיוחד שבקרוב לבך יתאחה לגמרי ויקום חזק יותר, שלם יותר ואוהב יותר. אמן.

ומה כבר אפשר לעשות עם פליק פלאקים של הלב חוץ מלהביא אותם לכאן?

_יש בעידן שלנו כ״כ הרבה מקומות מסתור שמאפשרים חצאי אמירות עמומות.
כשזה כן ולא- זה לא._
ממש. תודה!

(קן לציפור ממחשב אחר)

_כשזה כן ולא- זה לא!
ממש. תודה!_
אני עומדת מאחורי מילותיי, שלמדתי מן הסתם מנסיון ובדרך הקשה.
עם זאת, תחשבו על אינספור שירי האהבה, (המשובחים יותר או פחות), שהיו נמנעים מהעולם, אם כל העסק באמת היה כ״כ קל ופשוט