בלוג כל סוף והתחלה בשמחה

הדיון על העוצמה לדף אחר כדי לא להשתלט לעדינה יותר מידי על הדף
הי, זה בכלל לא דיון אחר! זה חידוד ישיר של הדברים שעדינה כתבה כאן במעלה הדף:

(רגע, הולכת להעתיק...)

_חייבת לספר שבמהלך היומיים האחרונים אני מגלה תופעה מאד מעניינת -
מאז שהאיש היקר שלי טס לחו"ל אני כמו מישהי שהצמיחה כנפיים ולא מצליחה לנחות
יש לי אנרגיה מטורפת._

_מה שאני מגלה תוך כדי היומיים האילו זה שכאשר האיש שלי נמצא באיזור אני פשוט מוסרת את הכח שלי, מוותרת על העוצמה והאנרגיה שלי
אולי מפחדת לקחת אחריות כשהוא בסביבה?
לא בדיוק מבינה את זה.
הוא הרי לא מגביל אותי
אבל משום מה כשהוא פה אני מגבילה את עצמי
אני מאבדת מחדוות היצירה שלי בבית (לא בסטודיו לעומת זאת)
כבר שנים לא עשיתי שינויים בבית
לא היו לי אנרגיות או רצון..._

_אני ממש מרגישה כאילו קמתי לחיים בכל כך הרבה רמות ביומיים האחרונים.
אני כבר חודשים ארוכים מסתובבת כל הזמן עם עייפות/ תשישות מאד קשה_

_משהו כאן דורש מחשבה.
אני לא הייתי רוצה לחזור להיות אותו אדם שהייתי עד עכשיו כשהאיש יחזור._

_אצלי אני חושבת שאני מתלהבת מהעצמאות ומהחיות שאני חווה בהעדרו ואז כשהוא חוזר הביתה אני נסגרת בגלל שאני לא יודעת איך להיות אותו אדם שלם כשהוא נמצא בסביבה.
אז אני מקטינה את עצמי וכתוצאה מזה מקטינה את המקום שלנו יחד.
[...]
אם אני חושבת על זה, זה בעצם דבר שקורה לנו כמעט כל יום כשהוא חוזר הביתה מהעבודה!
תמיד יש התרגשות לקראת החזרה שלו וכמעט תמיד אנחנו שנינו חווים גם נפילה ואכזבה מיידית
זה לא דבר מדובר בינינו
הוא כל כך יומיומי ושגרתי וכביכול ולא משמעותי
אם לא עוצרים רגע להתבונן מקרוב אפשר כמעט שלא לשים לב שזה קורה_

_וזה מביא אותי ל-

מה את צריכה על מנת להישאר מחוברת לעוצמה שלך גם כאשר הערך העצמי שלך כביכול מאויים? (כביכול=לא באמת, רק בחוויה). כלומר מה נדרש לך על מנת לא להישאב בחזרה לבור הקורבנות כאשר האיום יגיע?

אני לא יודעת. צריכה קצת לחשוב על זה..._

זה זה.
מה שחידדתי, אלה השאלות של עדינה שעולות בכל הציטוטים האלה.
האם יותר ברור עכשיו?
במיוחד כשאני מצרפת הכל ביחד?

האם יותר ברור עכשיו?
בהחלט

את יסודית שחבל על הזמן.
האמת, לא חשבתי שזה לא קשור אלא הרגשתי שמכיוון שזה דף של עדינה והנושא מעניין ומושך אותי אולי נכון יותר שיקבל את המקום הראוי לו.
אם לא דף חדש, לפחות דף מתאים לנושא.

אם עדינה מארחת, זה בסופו של דבר להחלטתה.

עירית_לוי

מסכימה שזו שיחה אחת. ההבחנה היא בין קורבנות לבין עוצמה.
עדינה ביקשה לצאת למסע לשחרור דפוס הקורבנות, ובקצה השני של הסקאלה של הדפוס הזה ממתינה העוצמה.
עוצמה היא מה שצריך לבסס ולבנות על מנת להיגמל מהנטייה להשתמש בקורבנות מול העולם. יש פה כלי התמודדות מחליש מול העולם (קורבנות) מול כלי התמודדות מחזק (עוצמה).

.
בשמת,
אנסה לענות לשאלתך:

מה שמשאיר אותנו מחוברים לעוצמה שלנו, או עוזר לנו להתחבר אליה כאשר אנחנו נופלים לבור הקורבנות זו ההסכמה לקחת אחריות.
ולמרות שההבחנה בין השניים ידועה

אני בכוונה מדגישה - לקחת אחריות ולא אשמה.

זה נשמע כללי ורחב. היישום והביטויים של אותה אחריות יכולים להיות רבים ומגוונים. אבל זה המכנה המשותף. זה מה שיושב ברקע של כל תגובה שבאה מתוך עוצמה, של כל פעולה שמשאירה אותנו מחוברים לעוצמה, ושל כל פעולה שמוציאה אותנו מבור הקורבנות.

אז זה כללי ורחב גם כדי ליצור כלל בהיר.
וגם כי זה באמת מה שמצאתי שעובד. תמיד.

הנה לדוגמא כמה ביטויים של לקיחת אחריות:

הסכמה לרדת מהעץ שעליתי עליו.
הסכמה לראות שזה שארד מהעץ לא מוריד מערכי, לא מחליש אותי אלא רק מחזק.
ההסכמה לראות מה בתוכי נלחץ (כאב) שגרם לי לעלות על העץ.
הסכמה לראות שהמקור לכאב שחוויתי (נניח כאב הערך העצמי הנמוך) הוא בתוכי. ומי שמולי ומה שהוא עשה היה רק טריגר שהזכיר לי את קיומו של הפצע הזה.
הסכמה לא להסיק מהפרשנות שלי על הערך העצמי שלי (למשל: היא ביטלה פגישה=היא מזלזלת בי=אני לא שווה).

גם המצב השני התיארת, בשמת, של החלטה לעזוב זירה פוגענית יכולה להיות ביטוי של לקיחת אחריות.

אם זה דורש הרחבה והמחשה, בשמחה. ואם את רוצה לתאר מקרים ולהבין כיצד לקיחת אחריות תיצור בהם את האפקט הנ"ל, או איך בדיוק יראה בהם ביטוי של של לקיחת אחריות - אז כמובן גם אשמח.

מתחברת מאוד למה שעירית כתבה. הסכמה. מילת החודש מבחינתי

עירית, אהבתי מאד.
קשה ליישום

איפה בתהליך שתארת, הגבולות נכנסים כאן, כשמרגישים שעלינו על העץ וזה מוביל להצבת גבולות חדשים?

עירית_לוי

קשה ליישום
אבל אפשרי לגמרי, ופחות קשה ממה שנראה. זה כל כך משחרר ופותח מועקות.
וכמו שכתבתי אני אשמח להמחיש כיצד.

איפה בתהליך שתארת, הגבולות נכנסים כאן, כשמרגישים שעלינו על העץ וזה מוביל להצבת גבולות חדשים?
לא הבנתי את השאלה. תוכלי להסביר?

כשמרגישים שעולים על איזה עץ, ומתוך זה צריך להציב גבולות חדשים בחיים.
איך זה עולה בקנה אחד עם

הסכמה לראות שהמקור לכאב שחוויתי (נניח כאב הערך העצמי הנמוך) הוא בתוכי. ומי שמולי ומה שהוא עשה היה רק טריגר שהזכיר לי את קיומו של הפצע הזה

עירית_לוי

אם מצאת את עצמך "עולה על עץ" כדי להציב גבול - עשית את זה מתוך החולשה שלך ולא מתוך העוצמה שלך. ברגע ששמת את הרגל על השלב הראשון בסולם בדרך למעלה העץ, כבר התחלת להיחלש, כבר התחלת לזלוג לקורבנות.

זה שאת מכירה בכך שהמקור לכאב הוא בתוכך - זה לא אומר שאת אמורה לתת רשות להתנהגות שפוגעת בך, גם אם היא רק הטריגר. אין קשר.

בואי נניח שאת אומרת למישהו: "אני לא מסכימה שתדבר אלי ככה" - המקום שממנו תגידי את המשפט הזה ישפיע על המנגינה שתעטוף את המסר שלך:
כלומר, אם את מכירה בזה שהמקור לכאב שעלה כשהוא דיבר אלייך ככה הוא בתוכך, והמילים שלו היו רק טריגר, את לוקחת אחריות, את נשארת מחוברת לעוצמה שלך, ושומעים את זה בטון שלך. לעומת זאת, את אם מאמינה שהוא לא רק טריגר אלא הגורם הראשוני לכאב שעלה בתוכך - את מרגישה קורבנית ומסכנה ושומעים את זה בטון שלך. טון קורבני אף פעם לא באמת שם גבול. לא גבול אמיתי שנובע מעוצמה מפנימית. טון קורבני אולי עושה הרבה רעש

אבל נותן רשות למי שעומד מולך להמשיך בשלו.

האם זה ענה לך?

ענה לי לגמרי. מבינה לגמרי את - המקום ממנו מציבים את הגבול.

מה שהכי דיבר אלי זה:
זה שאת מכירה בכך שהמקור לכאב הוא בתוכך - זה לא אומר שאת אמורה לתת רשות להתנהגות שפוגעת בך, גם אם היא רק הטריגר. אין קשר

הכי קשה מבחינתי, זה להציב גבול (לא ממקום קורבני) כשהוא לחלוטין שייך לכאב הקדום (למרות שבאופן עקרוני זה תמיד משם, נכון?).
כאילו שהכאב הקדום, אינו נותן לגיטימציה מספקת, הוא בעצמו אינו סיבה להציב גבול, כי לפנַי רק הטריגר ולא המקור.
זה קצת מבלבל.

<אולי בכל זאת צריך להעביר את הדיון. עדינה, זה לא מפריע לך כאן?>

טון קורבני אף פעם לא באמת שם גבול. לא גבול אמיתי שנובע מעוצמה מפנימית.
בהחלט!
לאחרונה מצאתי את עצמי אומרת דברים מאוד נוקבים בטון כמעט רך וההשפעה שלהם עלי ועליהם היא ללא ספק מרחיקת לכת בהרבה מהטון המתוסכל הראשוני שלפעמים בא לי להתפרץ איתם החוצה (-:
בצהוב כתוב לי כאן: "בין השורות כתובות המילים" ואני חושבת שזה תופס גם לגבי הכוונות והמסרים שאנחנו מעבירים בין המילים שאנחנו אומרים...

המממ. אוקיי, עירית, אני אחדד.
הכי עניין אותי מה שעדינה תיארה:

_כבר שנים לא עשיתי שינויים בבית
לא היו לי אנרגיות או רצון...
אני ממש מרגישה כאילו קמתי לחיים בכל כך הרבה רמות ביומיים האחרונים.
אני כבר חודשים ארוכים מסתובבת כל הזמן עם עייפות/ תשישות מאד קשה_
אני אחדד:

ליד האיש שלה - חוסר אנרגיה. תשישות קשה.
בלעדיו - אנרגיות מטורפות. חיוניות. מרץ. סדר, אירגון, פעולה. יכולת לקום ולפעול ממקום של רצון ועוצמה.

אני לא רואה פה "עץ" או עליה וירידה ממנו. אני לא יודעת איפה פה ההסכמה שדיברת עליה.
אני רואה איך היעדרו של האיש השפיע על עדינה ככה שהיא קיבלה בחזרה את העוצמה שלה, את הכוחות שלה.
ועכשיו היא שואלת: איך אפשר להישאר מחוברת לכוחות האלה ולא להיות בנפילה ובתשישות כשהוא בסביבה?
ולמה היא בנפילה ובתשישות כשהוא בסביבה?

ואיך זה מתקשר לקורבניות?

אני פשוט לא מצליחה לראות את הקשר לתשובה שלך. שהיא כשלעצמה מובנת לי בהקשר של פגיעה, או ריב, או חיכוך. אבל בעקבות עדינה אני שואלת על מצב שאין שום פגיעה או ריב או חיכוך גלוי לעין.

כל כך הרבה מאיתנו מאבדות כוחות בנוכחות מישהו פלוני - ומקבלות אנרגיות מטורפות ומדהימות של יצירה ועשייה בנוכחות פלמוני, אחר - הנושא הזה ממש מציק לי כשאלה. למה? ואיך אפשר להפעיל את היצירה והעשייה גם בנוכחות הטריגר לנפילה ולתשישות?

האם הבהרתי יותר?

עירית_לוי

כאילו שהכאב הקדום, אינו נותן לגיטימציה מספקת, הוא בעצמו אינו סיבה להציב גבול, כי לפנַי רק הטריגר ולא המקור.

זה שמישהו מדבר אלייך בטון מאשים ומחליש וזה, נניח, מציף בך כאב ישן כי כך הורייך דיברו אלייך, לא אומר שאת לא יכולה לבקש ממנו לדבר אלייך בנימה חיובית ולא מאשימה.
מותר ואף רצוי.
השאלה היא איך!

מציעה לך לנסות להציב גבול בטקטיקה של בקשה ולא תלונה/הַאַשמה. לבקש במקום להתלונן/להאשים.
תלונה והאשמה של מי שמולך מיד ממקמת אותך כקורבן.
בקשה ממקמת אותך כאחראית וכמי שמחוברת לעוצמה שלה.

זו שוב שאלת המיקום.

עכשיו: אם ברקע של הטקטיקה, את גם לוקחת אחריות על מקור הכאב שבתוכך, את בכל ללא מאשימה אותו! כי הרי את לוקחת אחריות. ואז, קל לך מאוד להשתמש בבקשה במקום בתלונה/הַאַשמה. את ממוקמת כבר מראש כאחראית ולא כמאשימה.

עירית_לוי

_אני לא רואה פה "עץ" או עליה וירידה ממנו. אני לא יודעת איפה פה ההסכמה שדיברת עליה.
אני רואה איך היעדרו של האיש השפיע על עדינה ככה שהיא קיבלה בחזרה את העוצמה שלה, את הכוחות שלה.
ועכשיו היא שואלת: איך אפשר להישאר מחוברת לכוחות האלה ולא להיות בנפילה ובתשישות כשהוא בסביבה?
ולמה היא בנפילה ובתשישות כשהוא בסביבה?
ואיך זה מתקשר לקורבניות?
אני פשוט לא מצליחה לראות את הקשר לתשובה שלך. שהיא כשלעצמה מובנת לי בהקשר של פגיעה, או ריב, או חיכוך. אבל בעקבות עדינה אני שואלת על מצב שאין שום פגיעה או ריב או חיכוך גלוי לעין._

כשבעלה בסביבה הוא אומר ועושה כל מיני דברים בתום לב - והיא (אולי. עדינה, אני מרשה לעצמי להדגים דרכך

) מסיקה ומשליכה מהם על הערך העצמי שלה.
נניח שהוא שואל: "דני כבר נרדם?" והיא שומעת ומפרשת מזה "את לא בסדר אם הוא לא נרדם, תוהו ווהו הבית הזה" ומסיקה מזה: "אני לא מספיק טובה". אם היא תתרגל לא להסיק מהדברים הללו על הערך שלה היא לא תיחלש ולא תאבד עוצמה. כאשר אנחנו במגע עם אנשים, אם הערך והאהבה העצמית לא מבוססים דיים, אנחנו נכנסים ל"סרטים" ביחס לערך העצמי או לאהבה העצמית שלנו בגלל כל מיני דברים שעושים ואומרים לנו. זה אחד הדברים הכי גדולים שזוללים מאיתנו את האנרגיה החיובית שלנו: זה שאנחנו מאמינים שאנחנו לא בסדר או לא מספיק טובים או לא ראויים או לא אהובים. זה שאנחנו מאמינים שזה המסר שמי שמולנו מעביר לנו. וזה מתרחש ברובד פנימי ולרוב לא מודע. לקיחת אחריות כאן היא לא להאמין שהוא הקטין אותי עכשיו, לא ליפול לפח השגוי הזה.

עכשיו, הערב ממשיך, ונניח שעדינה חווה עוד כמה אינסידנטים פנימיים כאלה, ואז היא מרגישה, אפילו מבלי לדווח לעצמה, שהיא זקוקה ל"חוויה מתקנת". זקוקה להרגיש שהיא כן בסדר וכן מוערכת ואהובה על ידי בעלה. ולכן עולה בה פתאום צורך בחיבוק או במילה טוב. היא חשה רעב לזה. והיא נזכרת שכבר יומיים היא לא שמעה ממנו מילה טובה. כאן אפשר בקלות "לעלות על עץ" של הוא לא אומר לי מילים טובות, הוא לא מפרגן לי, לא רוצה בעל כזה. ואז היא כבר מרירה וכועסת ו... קורבנית. רק מעצם השהיה שלו בבית. אין חיכוך גלוי לעין.

ואז כאן, בדיוק ברגע הזה - אם היא תיקח אחריות למשל כך (בינה לבין עצמה, לא בהכרח מולו):

בגלל הרגישות שלי לערך העצמי הסקתי מכל מיני דברים שהוא אמר - על הערך שלי. ואז האמנתי ל"סרט", והגבתי מתוכו. אני רואה שזה היה רק סרט שלי.
עליתי עץ עץ של "עכשיו הוא חייב לפרגן לי, ככה אני לא ממשיכה ביחסים האלה". אני רואה את זה. אני באמת צריכה פירגון אבל אני פשוט אבקש ממנו בטון נקי.

אז הכל יכול להיפתח. המועקה משתחררת והעוצמה חוזרת.

זה מבהיר את הקשר?

<אולי בכל זאת צריך להעביר את הדיון. עדינה, זה לא מפריע לך כאן?>
ממש לא מפריע לי
אתן מכירות סיטואציה כזאת שנניח הגיעו אליך אורחים הביתה שאת מאד אוהבת ואת צריכה ללכת לעבודה לכמה שעות וזה מבאס אבל הידיעה שהאורחים נשארים ויהיו בבית שלך גם כשתחזרי מעודד ומשמח אותך?
אז ככה מרגיש לי הדיון הזה,
כיף לי שאתן פה!
ואם רוצים להעביר מקסימום אגיע אחרי העבודה גם לשם (-:

בשמת תודה שביקשת הבהרה כי גם אני לא הבנתי ועכשיו בהחלט התבהרו הדברים.
אגב עירית, הדוגמאות שנתת לגמרי תואמות את המציאות שלי! (כמובן)

כלומר, אם את מכירה בזה שהמקור לכאב שעלה כשהוא דיבר אלייך ככה הוא בתוכך, והמילים שלו היו רק טריגר, את לוקחת אחריות, את נשארת מחוברת לעוצמה שלך, ושומעים את זה בטון שלך. לעומת זאת, את אם מאמינה שהוא לא רק טריגר אלא הגורם הראשוני לכאב שעלה בתוכך - את מרגישה קורבנית ומסכנה ושומעים את זה בטון שלך. טון קורבני אף פעם לא באמת שם גבול.
מעולה! מאד מדייק בשבילי את היחסים שלי עם הילדים.
במיוחד עם הבכור יש לי קושי מאד גדול.
מרגישה שהוא רומס אותי עם הכעס שלו ומצד שני גם אני רומסת אותו במיוחד בגלל שקשה לי להציב לו גבול ללא תחושת אשמה ברקע שאני אולי מסרסת אותו ולא קשובה מספיק.
כל פעם שאני מתעצבנת עליו זה יוצא בהתפרצות זעם כי אני חשה שמצד אחד הוא חזק יותר ממני והוא לא מתחשב בי ומצד שני מרגישחושבת שאני לא מצליחה לספק לו את הצרכים שלו, לתת מספיק מקום לרצונות שלו.
אז יוצא שאני מרגישה די מסכנה וחלשה מול הזעם שלו וכל זה מהול ברגשי אשמה ולכן לא מצליחה להיות ישירה ולקחת אחריות מולו וכועסת עליו שהוא כביכול מציב אותי במקום המבלבל הזה.
כאילו רוצה שהוא זה שיקח את האחריות.
שהוא יהיה זה שיראה אותי ויבין אותי ויתחשב בי כדי שלא אצטרך לנקוט עמדה נחרצת או ברורה או לשים גבול במקום הלא נכון ואז לפגוע בו...
כשכל הזמן הזה אני פוגעת בשנינו מתוך הפחד לקחת אחריות.
הבנה שקיבלתי אתמול היא שאני פוחדת לקחת אחריות כי אני לא מרגישה ראויה לקחת אחריות.
לא ראויה או חכמה מספיק בשביל להחליט את ההחלטות הנכונות - במיוחד כשזה מתייחס לילדים שלי.

לכן מה שכתבת עירית מאד חשוב לי ואפילו ממש היום בצהריים חוויתי את זה מולו מבלי להבין במדויק מה אני עושה.
הוא מאד כעס על החלטה שלי וזרק ושבר משהו מתוך הזעם שלו ואני במקום לצרוח עליו (שזאת התגובה שאני לרב נאלצת להשתמש בה מתוך תחושת חוסר האונים שלי מול הילדים) נעמדתי מאד נחצרת וברורה ושלווה ודיברתי איתו.
ראיתי שהוא כואב נורא באותו רגע ואני החלטתי שאני רוצה להיות יציבה מולו מתוך הרצון להציב לו גבול שהוא שלי ובשבילי ובנוסף לזה הרצון שלי הוא להיות עבורו גם מקום בטוח.
משענת יציבה שהוא יכול לסמוך עליו.
פתאום לא פחדתי שאני טועה בהחלטה שלי.
ההחלטה כבר נעשתה, אפילו אם היא היתה מעט נמהרת ועכשיו מה שנותר לי לעשות הוא להיות שם בשבילו חזקה ויציבה.
אז חיזקת וגם שמת במילים את החוויה שחוויתי היום.
מצוין.
מדויק.
יופי.

עוד ממשיכה אבל קודם עושה הוסף לדף שלא יצא ארוך מידי.

יש משהו בציפיה שלי מהחיים שיהיו קלים ונטולי כאב, שפחת, השתחרר, היטשטש קצת, ואז כשאני חווה סיטואציה קשה של עלבון או חוסר אונים או בלבול, אני מזכירה לעצמי שאני עוברת דרך חשובה ולמידה חדשה שתמיד מלווה גם בקושי, ושהקושי הזה הוא חלק מהדרך,
נפלא גבירה, תודה על המילים החשובות הללו. עו דאחד מהמשפטים מאילו שאני צריה לתלות לי על המקרר!

מבחינתי התמודדת איתו ברמה מסויימת. לומר שלא התמודדת ואת בורחת מחזיר אותך להרגל להתבונן מתוך החולשה ולא מתוך העוצמה.
ונועה תודה על זה.דבר קטן כביכול אבל משמעותי - כמו שכתבתן, להסתכל על חצי הכוס המלאה - דבר שאני צריכה לתרגל.

יש דבר מאד מסוים שאני מנסה לשים לב אליו ולשנות, הרגל מאד מעצבן.
אני מתלוננת המון.
בעצם מאז ומתמיד התלוננתי הרבה.
לא כולם שמים לב לזה כי אני כנראה עושה את זה בחברת אנשים מסויימים ועם אחרים לא.
אני מעלה את זה כי זה בא בדיוק מהמקום הזה של תחושת הקורבניות.
דוגמא:
דוד מגיע הביתה ואני עייפה והבית בלגאן.
אז גם לא נעים לי ממנו שהבית בבלגאן וגם אני שונאת בעצמי שהבית בבלגאן ונורא בא לי שיהיה נקי אבל אין לי כוחות לסדר ויודעת שדוד עייף מידי בעצמו בשביל לסדר...
אבל מצליחה להניח לזה לעניין.
יודעת שדוד עייף אז לא רוצה לבקש ממנו עזרה.
אני עייפה אבל לא מצליחה לשחרר את העצבים על זה שיש בלגאן אז מרגישה מסכנה שאני חייה בבלגאן.
יכולה להתחיל להתעצבן על זה שעכשיו למרות שאני עייפה אני חייבת לסדר ולעומת זאת דוד עייף והוא לא מרגיש שהוא צריך לסדר...

הקיצר, במצב הזה עם כל הבלגאן הזה בראש שלי עכשיו והעייפות הזאת, מה שאני עושה זה מתחילה להיאנח בקול רם אנחות של עייפות.
נאנחת שוב ושוב...
נשכבת על הספה ונאנחת
קמה לעזור לאחד הילדים ונאנחת
מרימה איזה בגד מקפלת ונאנחת...
(לרב לא שמה לב שאני עושה את זה עד שדוד לא שואל אותי ממה אני נאנחת)

בעצם מפגינה כלפי חוץ (לאוזני דוד כמובן) את העייפות שלי.
כדי שידע! שיבין! אולי הוא במפתיע יציע לסדר? אולי הוא יגיד שהוא רואה כמה אני עייפה ויציע שאלך לנוח או לישון?!
לעומת זאת אם הוא לא היה בבית הייתי מתפקדת כמיטב יכולתי ולא הייתי מעייפת את עצמי עוד יותר עם כל האנחות האילו!

אני כותבת את זה וזה מצחיק אותי אבל אני עושה את זה כל הזמן!
לא רק עם דוד...

דבר אחרון - רוצה כבר להודות לכל אחת מכן שכאן ומשתתפת ומשתפת
אני מרגישה שאני עוברת יחד איתכן ובעזרתכן תהליך מאד משמעותי ואמיתי.
יצחק מי שיצחק שזה אינטרנט ולא החיים האמיתיים...
זה עובד וזה חזק. באמת.

עדינה

תודה לך על הכנות והאומץ להביא את החיים שלך כאן ולאפשר לכולנו להבין עוד קצת את מורכבות החיים ולצמוח @}

אני מתלוננת המון.
נאנחת שוב ושוב...

כעת זה מתחיל להציק לך מכיוון שהמערכת כבר מזהה את המקום החדש שאליו את מכוונת צעדייך
עולה למעלה כמו הצפה של ביוב שמבקש להתפנות החוצה. את מודעת כל הזמן לחדש ולכן ההרגל הישן צורם יותר ויותר.
זה טוב ונכון בתהליך המודעות שלך לראות את הדפוס ולהיפרד ממנו.

ברגע שאת רואה אותו כבר עשית 70% מהדרך.
עכשיו עלייך להתייחס בהבנה לעצמך, בחמלה וברכות. דפוס - הרגל שהתקבע. לא יותר מזה!
לא נעים לך, את מבקשת לשנות אותו.. הוא עולה מפעם לפעם ואת רואה אותו ומזהה את עצמך איתו.
לאט ועם הזמן והרכות תבוא הפרידה. לא בכוח. תני לעצמך להאנח מבלי לבקר או לשפוט. רק לזהות. אם אפשר היתי מוסיפה חיוך פנימה, עם הזיהוי.

קצת מתקשר לי לזה:
_מה שאני מגלה תוך כדי היומיים האילו זה שכאשר האיש שלי נמצא באיזור אני פשוט מוסרת את הכח שלי, מוותרת על העוצמה והאנרגיה שלי
אולי מפחדת לקחת אחריות כשהוא בסביבה?_

לקחת אחריות מחזיר אותי פנימה - לעצמי ולכוחות שלי.
הפחד הוא המעצמי והכוחות שלי. הוויתור הוא ממקום של חולשה, חוסר הכרה בערך וביכולת.
אם אני חסרת יכולות וערך אני חייבת לצידי דמות שתתן לי כוחות. לא סומכת על עצמי כי לא מכירה בעוצמה שבי
החשש הוא שאם אהיה עוצמתית זה יפגע בנשיות שלי, ביחד שלנו (אני לא צריכה אותו...) זה ידרוש ממני כוחות רבים שאינני מורגלת ומכירה שיש בי.
בעצם - אני אשאר לבד.
הלבד מאיים. האחריות היא חלק מעצמאות.

_יצחק מי שיצחק שזה אינטרנט ולא החיים האמיתיים...
זה עובד וזה חזק. באמת._
תדרים משפיעים עלינו מכל הכיוונים, הם אינם ניראים ואינם פיזיים. הם לגמרי עובדים אם את מוכנה ללכת בדרך @}

אני מתלוננת המון.
_מה שאני עושה זה מתחילה להיאנח בקול רם אנחות של עייפות.
נאנחת שוב ושוב..._

מתלוננת לא = נאנחת.

אנחה זה לא דבר רע כי דרכה מתאפשרת נשימה. אז אולי כשדוד בא את יכולה סוף סוף לנשום?

_דוד מגיע הביתה ואני עייפה והבית בלגאן.
אז גם לא נעים לי ממנו שהבית בבלגאן וגם אני שונאת בעצמי שהבית בבלגאן ונורא בא לי שיהיה נקי אבל אין לי כוחות לסדר ויודעת שדוד עייף מידי בעצמו בשביל לסדר..._
וואו, איזה ניתוח. גם כל ההמשך. מעולה!

אני מצאתי דרך חדשה להתמודד עם דברים דומים. אני מבינה שאני מתחילה להסתבך כשהכל סרטים ומחשבות ובלגן בראש שלי. ולכן אני אומרת את המחשבות והרגשות שלי בניסוח קצר בקול רם.
למשל, אומרת לו, בדוגמא שלך:
"הבית בבלגאן אטומי ואני מתה לסדר, אבל אני הרוסה מעייפות. איזה באסה".

פה יש הכל: אני רואה בלגן. אני רוצה שיהיה נקי. אין לי טיפת כוח לטפל בזה. אני לא מצפה מדוד לטפל בזה.
עכשיו כל דבר במקומו, יש סדר. המצוי והרצוי, הפער ביניהם, וסילוק האשמה למקום אחר... P-:
אצלי, כשאני מביעה את הרגשות והרצונות בגלוי, אני כאילו נותנת להם מקום בעולם. אני מקבלת את הכל: את המצב (בלגאן), את העייפות שלי, את העייפות שלו, את הרצון לסדר (מותר לי! לגיטימי לרצות בית נקי ומסודר), את חוסר היכולת לסדר כרגע (מותר לי! לגיטימי לא לטחון את עצמי כשאני מותשת).
כשיש קבלה, יש השלמה, יש שקט. אני לא מאבדת את הכוחות שלי.

זו רק הצעה. בוודאי יש פתרונות אחרים שמשיגים אותו אפקט.

כשבעלה בסביבה הוא אומר ועושה כל מיני דברים בתום לב - והיא (אולי. עדינה, אני מרשה לעצמי להדגים דרכך ) מסיקה ומשליכה מהם על הערך העצמי שלה.

כאשר אנחנו במגע עם אנשים, אם הערך והאהבה העצמית לא מבוססים דיים, אנחנו נכנסים ל"סרטים" ביחס לערך העצמי או לאהבה העצמית שלנו בגלל כל מיני דברים שעושים ואומרים לנו. זה אחד הדברים הכי גדולים שזוללים מאיתנו את האנרגיה החיובית שלנו: זה שאנחנו מאמינים שאנחנו לא בסדר או לא מספיק טובים או לא ראויים או לא אהובים. זה שאנחנו מאמינים שזה המסר שמי שמולנו מעביר לנו.

וואו, עירית, חידדת לי משהו חשוב עכשיו.

קודם הזכרתי שיש שתי אפשרויות לאנשים. אלה שכשאת לידם את יורה לעצמך ברגל, ואלה שפשוט יורים עלייך ומוטב לזוז מלוח המטרה.

אז עכשיו נעשה לי ברור:
יש אנשים, שעושים דברים בתום לב ואת מפרשת אותם כאילו ירו עלייך.
ויש אנשים, שלא עושים דברים בתום לב. הם באמת חושבים בלב שלהם לידך מחשבות מאוד רעות עלייך. ולפעמים אפילו אומרים אותן בקול רם. זה לא "סרט" שמחליש אותנו - זה ממש ממש הם! ואז, אם אלה אנשים קרובים, הם גם פוגעים באופן אקטיבי בערך ובאהבה העצמית.

נורא חשוב להבדיל אם את (כל אחת מאיתנו) נמצאת כרגע ליד מישהו שאת מפרשת את מעשיו בצורה שגויה ומחלישה - או שאת נמצאת כרגע ליד מישהו שאת מרגישה נכון ומדויק את האנרגיות השליליות הקשות שיוצאות ממנו עלייך ואלייך.
לא תמיד זה סרט!
(שוב קוראת את חלוקית נחל בדף של ציל צול מתארת מצבים שבהם לגמרי לגמרי אין "סרט" - יש זיהוי מדויק ומודע של אנרגיות שליליות ומאמץ מודע ומעורר כבוד להישמר מהן בלי להפוך לתגובתית או לפגוע בחזרה).

<עדינה, רק ערכתי שגיאת הקלדה שלי. תמחקי כשתקראי>

בנות יקרות, אתן לא מותירות לי ברירות אלא לפצוח בקרנבל ציטוטים של דבריכן (-:

עדינה, וואו, איזה ניתוח. גם כל ההמשך. מעולה!

בשמת, "הבית בבלגאן אטומי ואני מתה לסדר, אבל אני הרוסה מעייפות. איזה באסה" - גם לי זה נשמע פיתרון מעולה, ועכשיו כשאני חושבת על זה, גם אני נוטה באופן אינטואיטיבי להגיד בבת אחת את כל מכלול הבעסה ולנקות את הדברים מאשמה ולתפול אותם בקושי שהסיטואציה מייצרת.
מה שכן... גילוי נאות יהיה לומר שבד"כ נורא בולט לי על הפנים שאני מבואסת (פשוט כיוון שרוב הזמן יש לי מן הבעה מחייכת גם כשאני לא שמחה במיוחד וכשאני מבואסת החיוך נעלם לגמרי ואי אפשר להתעלם מזה) והאיש שלי הוא ססמוגרף רגיש במיוחד, כך שהוא בד"כ שואל לפשר מצבי מייד ואז אני אומרת משהו בסגנון של בשמת.

ועירית,
כאשר אנחנו במגע עם אנשים, אם הערך והאהבה העצמית לא מבוססים דיים, אנחנו נכנסים ל"סרטים" ביחס לערך העצמי או לאהבה העצמית שלנו בגלל כל מיני דברים שעושים ואומרים לנו. זה אחד הדברים הכי גדולים שזוללים מאיתנו את האנרגיה החיובית שלנו: זה שאנחנו מאמינים שאנחנו לא בסדר או לא מספיק טובים או לא ראויים או לא אהובים. זה שאנחנו מאמינים שזה המסר שמי שמולנו מעביר לנו.
כמובן כמובן מצטרפת בחום ומסכימה.

עוד משפט לגבי האמירה הזאת:
נורא חשוב להבדיל אם את (כל אחת מאיתנו) נמצאת כרגע ליד מישהו שאת מפרשת את מעשיו בצורה שגויה ומחלישה - או שאת נמצאת כרגע ליד מישהו שאת מרגישה נכון ומדויק את האנרגיות השליליות הקשות שיוצאות ממנו עלייך ואלייך.
אני אישית מוצאת מנסיוני, שגם כאשר כביכול "אין סרט" ויש באמת מישהו שמפנה אנרגיות לא טובות באופן כללי או ישירות כלפינו, זה קשור אלינו ואל הערך העצמי שלנו.
כאשר הערך העצמי שלנו מבוסס דיו, הסיטואציות האלה פשוט נוטות לא לקרות, כי בעל האנרגיות השליליות מרגיש באופן אנרגטי ובלתי אמצעי שאין פה שום בסיס שמתקשר עם האנרגיות שלו, או שעצם היציבות הפנימית שלנו כאילו מחזירה את האנרגיות חזרה (כמו מחזיר אור) ולא נותנת להן כלל לחדור דרכנו, מה שבתורו מפוגג את הסיטואציה השלילית - בחוויה האישית שלנו ובכלל....

אנחה זה לא דבר רע כי דרכה מתאפשרת נשימה. אז אולי כשדוד בא את יכולה סוף סוף לנשום?

מאמצת לי את נקודת המבט הזאת.

_נורא חשוב להבדיל אם את (כל אחת מאיתנו) נמצאת כרגע ליד מישהו שאת מפרשת את מעשיו בצורה שגויה ומחלישה - או שאת נמצאת כרגע ליד מישהו שאת מרגישה נכון ומדויק את האנרגיות השליליות הקשות שיוצאות ממנו עלייך ואלייך.
לא תמיד זה סרט!_
משהו מעניין בהקשר הזה.
דווקא בדוגמא הספציפית שלי עם האיש שלי, יותר קל לי כשאני יודעת בבירור שהוא מנסה לפגוע בי.
אני אסביר -
יש פעמים שהוא במצב רוח מחורבן והוא מוציא את זה לכל הכיוונים או שהוא מנסה לשמור את זה לעצמו אבל זה זולג מתוכו לכיווני למרות הנסיונות...
במקרה הזה כשאני יודעת שזה שלו וזה ברור ואף מוחצן יותר קל לי פשוט להציב את הגבול ביני לבינו.
אני יכולה להגיד - עד כאן - או - קח את עצמך לסיבוב ותחוזר כשתירגע...
ואני בעצמי שלווה.
לעומת זאת אם אני לא בטוחה אם זה אני או הוא ואני בסרטים שלי ומפתחת סיפורים ומרגישה כעס מהול בבילבול
כלומר - מה שהצד השני לגמרי מפעיל אותי - אז קשה לי מאד להציב גבול, להיות ברורה
ואז אני גם יודעת שמעבר למה שהצד השני מקרין או עושה - לי יש עבודה לעשות, יש לי כאן מראה שמשקפת לי מקום שזקוק לטיפול מסויים בתוכי.

צריכה לזוז, לא יודעת אם אני ברורה.
אמשיך אח"כ

צריכה לזוז, לא יודעת אם אני ברורה
ברורה לגמרי. אכן קל יותר לפעול אם מקור השליליות ברור.

אז אני גם יודעת שמעבר למה שהצד השני מקרין או עושה - לי יש עבודה לעשות, יש לי כאן מראה שמשקפת לי מקום שזקוק לטיפול מסויים בתוכי.
זאת לדעתי התשובה במקרים האלה, זה לפחות מה שאני מנסה לעשות - וזה אגב לאו דווקא בא במקום הוצאת התסכול שלי החוצה אבל כן משפיע על תחושת הקורבנות.
והנה הצהוב: "ההסכמה כוללת בתוכה את אי ההסכמה לפרטיה" - קלאסי לא? (-:

עירית_לוי

_צריכה לזוז, לא יודעת אם אני ברורה.
אמשיך אח"כ_

גם לי את ברורה לגמרי.
מסכימה עם כל מה שהגבירה כתבה בנושא.

לעומת זאת אם אני לא בטוחה אם זה אני או הוא ואני בסרטים שלי ומפתחת סיפורים ומרגישה כעס מהול בבילבול

לפעמים זה שניכם (כלומר, גם הוא חצה גבול וגם את מופעלת ונמצאת בסרטים שלך).
העניין הוא שגם אם זה שניכם - לקיחת אחריות שלך על המקום שלך שזקוק לטיפול - יכול בזמן אמת ליצור בהירות במקום בלבול. ואז ליצור חיבור לעוצמה במקום לקורבנות. ומשם קל יותר לשים גבול אם אכן נדרש כזה.
אם תתני דוגמא ספציפית אוכל להדגים כיצד.

זאת לדעתי התשובה במקרים האלה, זה לפחות מה שאני מנסה לעשות - וזה אגב לאו דווקא בא במקום הוצאת התסכול שלי החוצה אבל כן משפיע על תחושת הקורבנות.
לגמרי
_לפעמים זה שניכם (כלומר, גם הוא חצה גבול וגם את מופעלת ונמצאת בסרטים שלך).
העניין הוא שגם אם זה שניכם - לקיחת אחריות שלך על המקום שלך שזקוק לטיפול - יכול בזמן אמת ליצור בהירות במקום בלבול_
כן, זאת היתה כוונתי.

אם תתני דוגמא ספציפית אוכל להדגים כיצד.
יש לנו וויכוחים או נושאים שחוזרים על עצמם שוב ושוב כבר שנים וזה מאד מתסכל כי זה מפעיל את שנינו ומחזיר ברגע אחד לקו ההתחלה, לתחושת חוסר אונים וכעסים.
אז הנה דוגמא -
הוא מדבר איתי על נושא מסויים כשהראש שלי לגמרי במקום אחר ואז יוצא שאני לא יודעת על מה הוא מדבר.
או שהוא מדבר איתי בנושא ש לו לגמרי ברור ו אני לא מבינה בו, הרבה פעמים זה בנושא שהוא כבר הסביר לי עליו פעם ואני שכחתי בנתיים את ההסבר וצריכה שיסביר לי שוב ולפעמים הוא פשוט מדבר ואני משום מה לא מבינה אותו.
ובכל מקרה הוא יוצא מזה בתחושה שאני תמיד לא מבינה אותו או לא קשובה לו והוא נורא מתעצבן מזה.
זאת דינמיקה שחוזרת על עצמה בינינו כל הזמן.

אני לעומת זאת לגמרי נשארת בתימהון למול הכעס שלו בנושא הזה.
לא מבינה על מה הוא מתעצבן
ובנוסף לזה גם מרגישה לא בסדר.
זה לא שאני באמת מרגישה לא בסדר אבל יש בי קול שאומר "הלוואי שהיית מבינה אותו ולא זקוקה להסברים כי אז היית אדם הרבה יותר חכם וראוי לאהבה שלו וגם הוא לא היה כועס עליך"
ואז אני מתקוממת ומנסה להסביר לו ש הוא זה שלא בסדר, שהוא מצפה ממני למשהו לגמרי לא הגיוני והוא זה שעושה מזה עניין גדול והופך את זה לסיפור... וזה היה יכול להיות כל כך פשוט אם הוא היה רק מסביר לי בשתי מילים במה מדובר והיינו ממשיכים הלאה.

הדבר הזה יכול לעורר אצלי כזאת תחושת ערך עצמי נמוך וכעס ואכזבה מעצמי... וכמובן גם כעס אדיר עליו.
בשתי שניות אנחנו יכולים להיות במצב שאני נסגרתי לגמרי מולו ואז הוא לא מבין על מה אני כל כך כועסת...
בלגאן גדול!

ויש עוד עשרות דוגמאות כאילו שבהם אני מרגישה שיש לו ציפייה ממני (ובאמת יש לו, הוא מודה בזה) ובמקום להבין שזאת הציפייה שלו ובעיה שלו שהוא מתעצבן או מתאכזב מזה - אני מרגישה לא בסדר וצריכה "לתקן" בי דברים שאני לא ממש יכולה "לתקן".

הוא מדבר איתי על נושא מסויים כשהראש שלי לגמרי במקום אחר ואז יוצא שאני לא יודעת על מה הוא מדבר
המממ. דינאמיקה מעניינת.

תוכלי להסביר קצת יותר איך מתרחשת בכלל שיחה כזאת?
כי מה שכתבת כאן ממש לא מובן לי. אני לא מצליחה לדמיין את התמונה.

מה הוא עושה? מה את עושה? נגיד את רוחצת כלים והוא ניגש ומתחיל לדבר איתך ואחרי כמה דקות את מגלה שהוא מדבר אלייך?
כלומר, כשהשיחה ביניכם התחילה - הוא לא קלט שאת בעולם אחר?
הוא פתח בשיחה איתך בלי לוודא שאת בכלל שם? פנויה להקשיב?
זה אומר שלפני שהראש שלך "היה לגמרי במקום אחר", הוא היה לגמרי במקום אחר! לא שם לב אלייך בכלל. לא בדק שאת נוכחת. לא בדק שאת פנויה לשיחה. פשוט דיבר.
ואז את מגלה בנקודה כלשהי באמצע, שמדברים אלייך ואין לך מושג מה קורה פה.

זה אומר שהוא מצפה שאת תמיד תהיי בתשומת לב אליו ותמיד פתוחה לתקשורת שלו בכל רגע ורגע, כשהוא נמצא?
האם יכול להיות שזה קורה הרבה שהוא דווקא פונה לדבר איתך כשאת שקועה בבועה שלך ולא שמה לב "החוצה"?

כל אלה רק שאלות שמנסות להבין את הסיטואציה. יש לי עוד מיליון שאלות אבל אדחה אותן בינתיים (-:

מה שכן קופץ לי לראש, במסגרת ה"פתרונות", זה שברגע שאת מגלה שאת "לא יודעת על מה הוא מדבר" את יכולה פשוט לעשות תנועה עם היד של "עצור", להגיד משהו כמו:
"רגע, פוס! התבלבלתי לגמרי. אני מרגישה כמו בהפרעת קשב וריכוז, התבלגן לי המוח. אני צריכה שתסביר לי לאט מההתחלה כי יש לי פלונטר במוח עכשיו, בסדר? אבל בעדינות איתי, זה ממש קשה לי".

(אני לאחרונה פשוט אומרת בהרבה מצבים: "רגע, תעצרו! זה [רעש למשל] עושה לי הפרעת קשב וריכוז, אני לא יכולה ככה. שנייה". ואז אני לוקחת לי אוויר ועושה סדר בדברים, מסדרת את העולם שיהיה לי נוח, שייכנס לי למוח אחד אחד לפי הסדר, בלי הפרעות, ואז אני יכולה להתמודד.
למותר לציין שאני לא סובלת מהפרעת קשב וריכוז.
פשוט, לא נעים לי העומס שנוצר והדרך שאני אומרת את זה מתקבלת בהבנה, בחיוך ובשיתוף פעולה. לא כעסתי על אף אחד, לא אמרתי "אתם לא בסדר", אמרתי רק משהו כמו "קשה לי, נוצר לי קצר במוח, תנו לי מרחב".

עירית_לוי

אוקיי, בואי נפרק את זה לגורמים,
ואת תראי איך את יכולה ללמוד להישאר מחוברת לעוצמה שלך ולהציב את הגבול שלך גם כשדורכים לך על הנקודות הרגישות שגורמות לך להתחרפן.
לכי עם זה לאט לאט.
מבטיחה לך שזה אפשרי ופתיר (נוסה על עצמי ועל עוד כמה בני אדם

).

האתגר אם כך הוא להפריד בין החלק שלך (ולקחת עליו אחריות) והחלק שלו (ולהציב שם גבול).

נתחיל מזה שכאשר את "מתחרפנת", כאשר את מופעלת, את לא נוכחת ולכן גם לא מסוגלת להציב לו גבול.
נכון?
משום שאז את מיד זולגת לעמדת הקורבן. את כבר לא נוכחת כי גלשת ל"בור". טון קורבני אף פעם לא באמת יכול לשים גבול למי שמולך. ברגע שאת ממוקמת בעמדה של קורבן, של מסכנה ומרירה - גם אם את מאוד רוצה זה בלתי אפשרי להציב גבול אמיתי. גבול שבאמת לא יאפשר למי שמולך להחליש אותך או לגרום לך עוול כלשהו. כבר ראית שכל ניסיון להציב גבול ממעמקי ה"בור" נידון לכישלון ומוביל רק לתסכול לתחושת מסכנוּת גדולה עוד יותר.

אז בואי נראה מהו המהלך שמתרחש:

הוא חסר סבלנות ועצבני.
והאתגר שלך מול ההתנהגות הזאת שלו הוא לשים לו גבול, נניח: לדרוש התייחסות סבלנית ומכבדת.
אבל! האוטומט שלך גורם לך להיחלש ולהפוך לקורבן.

זהו בדיוק הרגע שבו את יכולה לקחת אחריות על מנת שלא תיחלשי, ועל מנת ש"תישארי בהכרה" כדי שתהיה שם מי שתוכל להציב לו את הגבול. על מנת לא להפוך לקורבן או על מנת להיחלץ במהירות מבור הקורבנוּת.

רק אחרי שתקחי אחריות אמיתית, כנה, על החלק שלך, תוכלי להתפנות באמת לשים גבול יעיל. אחרת תישארו בפינג פונג של מי יותר אשם.

כאן נדרש להגדיר מה יהיה ביטוי של לקיחת אחריות שלך על המקום שלך. אחריות וחלילה וחס לא אשמה.
אני נוטה להניח שזה יהיה להכיר בכך שהמקור לכאב הבלתי נסבל של "אני לא חכמה, לא ראויה ולא בסדר" הוא אצלך. וגם אם ההתנהגות שלו אינה הולמת, הוא רק טריגר, הוא לא המקור.

אחרי שהגדרת, האתגר שלך יהיה לעשות עבודה בזמן אמת מול זה. כלומר משהו שיאפשר לך בזמן אמת לקחת אחריות. חפשי מה יוכל לאפשר לך לעשות את הסווי'ץ הזה. זה יכול להיות כל מיני דברים: אחד - לנסות לא להסיק ממה שקורה פה על הערך שלך. שתיים – להסכים לפגוש את הכאב על מנת לשחרר אותו אך מבלי להזדהות איתו. או אפילו רק להישאר עם ההכרה של מהו מקור הכאב (כלומר שהמקור הוא אצלך, ולא הוא).

אם את שם – אם עשית את הסוויץ' מקורבנות לאחריות - את כבר יכולה להגיב אליו ממקום אחר. נקי. את תראי שכאשר תבקשי ממנו לעצור, להיות סבלני – זה יישמע אחרת. המנגינה תהיה אחרת ולכן זה גם יתקבל אחרת.

אני אסכם את השלבים. הנה תקציר של מה שאת יכולה לעשות עם עצמך בזמן אמת:
הוא מדבר אלי לא יפה. אני רוצה לעצור את זה.
אני אצליח לעצור את זה רק אם אקח אחריות ולא אפול לבור הקורבנות.
אני רואה ש - שהמקור לכאב הבלתי נסבל של "אני לא חכמה, לא ראויה ולא בסדר" הוא אצלי. וגם אם ההתנהגות שלו אינה הולמת, הוא רק טריגר, הוא לא המקור.
האם אני מסכימה כעת לנסות לא להסיק ממה שקורה פה על הערך שלי?
אני יוצרת כוונה כעת להגיב אליו ממקום נקי, עוצמתי ולא קורבני.

ושוב – בשורה תחתונה - מה שיעשה את ההבדל זה שלא תגיבי כקורבן אלא כלוקחת אחריות. כווני את עצמך לשם.

מה דעתך?
אם את צריכה הבהרות תגידי.

עירית_לוי

"רגע, פוס! התבלבלתי לגמרי. אני מרגישה כמו בהפרעת קשב וריכוז, התבלגן לי המוח. אני צריכה שתסביר לי לאט מההתחלה כי יש לי פלונטר במוח עכשיו, בסדר? אבל בעדינות איתי, זה ממש קשה לי".
זו הצעה מעולה!
חשוב, עדינה, שתיישמי אותה ממקום אחראי ולא קורבני: שהטון שלך לא יהיה קורבני. כלומר שלא תקטיני את עצמך בגלל שיש לך פלונטר במוח. או שתבקשי התייחסות עדינה לא בגלל שאת קטנה וחלשה.

עירית תודה, ברור מאד.
נראה לי שאני צריכה להעתיק לי את זה ולקרוא כמה פעמים.
לא בטוחה עדיין לגמרי איך ליישם אבל הכיוון ברור ואני אתחיל משם.
אני אתכוונן לשם ונגלה מה זה יביא.
תודה אהובה.

עירית_לוי

יופי.
תתחילי.
הבהירות לגבי היישום תגיע תוך כדי.
כשתתקלי באבן תבואי איתה ונזיז אותה יחד.

או שהוא מדבר איתי בנושא ש לו לגמרי ברור ו אני לא מבינה בו, הרבה פעמים זה בנושא שהוא כבר הסביר לי עליו פעם ואני שכחתי בנתיים את ההסבר וצריכה שיסביר לי שוב ולפעמים הוא פשוט מדבר ואני משום מה לא מבינה אותו.
עדינה, תוכלי להבהיר את זה? לתת דוגמא

לבשמת וציפור היקרות,
אתמול ניסיתי לכתוב כאן דוגמאות אבל הרגשתי תוך כדי הכתיבה שאני חושפת מידי את האיש שלי ולא הרגשתי בנח עם זה.
אולי אצליח להבהיר ללא דוגמה.
סביב התיקשורת שלנו לעיתים יש תחושה שאנחנו מדברים שתי שפות זרות.
במיוחד עבורי - הוא מדבר ואני מבינה כל מילה בנפרד אבל משהו בקישור שבין המילים לא מובן לי - זה קורה בדרך כלל בתוך מצב של וויכוח בינינו ואז נראה לי שמה שקורה הוא שאני נלחצת מהוויכוח והראש שלי נהיה כמו ווקום שחור ואני לא מבינה כלום מתוך המקום הזה.
ויש עוד מצבים שבהם הוא מדבר על x ואני עונה לו על y כי אני עסוקה בשלי
לפעמים לא מעניין אותי מה הוא אומר אז אני לא קשובה לו ובמקום להגיד לו את זה אני מפליגה במחשבות משלי למקומות אחרים...

בגדול זה מצב שיש תחושה של קצר בתקשורת בינינו - לעיתים שנינו מרגישים את זה ולעיתים הוא זה שמרגיש ככה ואני לא.
התיסכול הוא לרב שלו ואני כתגובה מאד כועסת עליו.

סביב התיקשורת שלנו לעיתים יש תחושה שאנחנו מדברים שתי שפות זרות.
זו לא רק תחושה. זה בדיוק מה שקורה. (לא רק אצלכם)
מה שנדרש זה לעשות סוג של סדר על מנת לקבל בהירות.
לגבי הדיבור הזוגי שמתנהל בנחת (ולא תוך ויכוח):
המשיכי ל תצפת (מלשון תצפית) כמו שבדיוק עשית. ועני לעצמך על השאלות:
מה את יכולה לעשות על מנת שהמסר שאת רוצה להעביר לו יועבר בצורה הטובה ביותר?
מה את יכולה לעשות על מנת שהמסר שהוא רוצה להעביר אלייך יעבור בצורה הטובה ביותר?

במיוחד עבורי - הוא מדבר ואני מבינה כל מילה בנפרד אבל משהו בקישור שבין המילים לא מובן לי - זה קורה בדרך כלל בתוך מצב של וויכוח בינינו ואז נראה לי שמה שקורה הוא שאני נלחצת מהוויכוח והראש שלי נהיה כמו ווקום שחור ואני לא מבינה כלום מתוך המקום הזה
את מאד מדייקת. במצב של ויכוח יש בין בני הזוג אנרגייה שהנוכחות שלה מאפילה על תוכן המילים זה יכול לנבוע מ2 מקורות: מקור אחד הוא מצב המילחמה שבני הזוג נמצאים בו. המקור השני הוא הטון שבה הדברים נאמרים. שני בני הזוג משתמשים בטון ש"צורם" לאוזני השני. הצרימה הזו כ"כ מפריעה שאי אפשר להתעלם ממנה. ככל שבני הזוג יותר רגישים כך זה יצרום להם יותר. כשלא ערים לכך זה יכול להביא ל"פיצוצים".

הצרימה הזו כ"כ מפריעה שאי אפשר להתעלם ממנה. ככל שבני הזוג יותר רגישים כך זה יצרום להם יותר
מאוד מדוייק המשפט הזה עבורי.
למשל אצלנו, יש רגישות כ"כ גדולה לטונים של דיבור, שמספיק שאני מתרגזת על משהו ומעלה את הדיבור בחצי טון, מייד אני מתבקשת להוריד את הטורים... (-:
ברוב הפעמים זה באמת שומר את התקשורת בינינו ברמה של שיחה או דיון, גם כשבעצם בתוכן זה ויכוח או אי הסכמה בינינו, מה שגורם כמעט לאפס ריבים קולניים.
יש מקרים שבהם אני מרגישה שהבקשה הזאת המיידית להוריד את הטון היא לא נכונה, ולפעמים אני אומרת שכך אני מדברת כשאני עצבנית, הטון שלי עולה, אני מאוד משתדלת לא להרים אותו יותר אבל מבקשת גם להכיל את זה שהכעס שלי או התסכול של יוצאים החוצה במצב הזה.
כמובן שאני לא מדברת כאן על צעקות קולניות או האשמות, כי את זה שנינו מאוד משתדלים לא לעשות, אלא על הבעת תסכול או כעס מתוך התחושה הפנימית שלנו, וזה משהו שלהרגשתי אני רוצה לפעמים להיות מוכלת במקום הזה.
ושוב, מאוד בולט לי, איך אני יכולה להתעצבן עוד יותר כשאומרים לי להירגע בעת רותחין ולהיות במקום קורבני ואיך אני יכולה להגיד ממקום מחובר שאני מבינה שזה צורם לו, אני אעשה כמיטב יכולתי אבל מבקשת שיתן לי להגיד את המילים שיש לי להגיד בטון שיש לי להגיד אותן, כי זה חלק ממשהו שצריך להשתחרר ממני החוצה.
בפעם האחרונה שזה קרה ונתבקשתי להרגע, הסתכלתי עליו וממש יכולתי לראות איך אני בצומת דרכים של ימין ושמאל, ואז אמרתי: "ראית פעם מישהו עצבני שאמרו לו להירגע והוא נרגע?" - ושנינו התפוצצנו מצחוק מה שכמובן לקח את השיחה בינינו למקום פורה יותר.

זה קורה בדרך כלל בתוך מצב של וויכוח בינינו ואז נראה לי שמה שקורה הוא שאני נלחצת מהוויכוח והראש שלי נהיה כמו ווקום שחור ואני לא מבינה כלום מתוך המקום הזה.
במצב של ויכוח יש בין בני הזוג אנרגייה שהנוכחות שלה מאפילה על תוכן המילים
אכתוב במילותיי ומנסיוני: האנרגיה הזו, כפי שחני כתבה, לפעמים קשורה למאבקי כוחות, ל-מי צודק, להוכחת נקודות מסויימות שבהן האחד או השני 'לא בסדר' ואז מנגנון ההגנה פועל כמו ואקום שחור.
אנחנו מרגישים אשמה ואז יש בלק אאוט. אשמה או כל רגש לא נעים אחר. ולא רוצים 'לצאת' לא בסדר או לא צודקים.

אבל, וכאן הטיפ שלי, אפשר לשמוע משהו אחר בתוך המילים האלו שלו.
למשל, אם את מרגישה שאת רגע לפני הוואקום הזה, שמשהו בשיחה לא ברור לך - תנסי לא להבין אותו במילים שלו.
תראי את שפת הגוף שלו שלמשל תגיד לך שהוא כועס, או נעלב, או מרגיש שהוא לא מובן.
האם קשה להבין שהאדם האחר כועס?
לא תמיד צריך להבין על מה הוא כועס, אבל עצם זה שראינו אותו בכעסו ואמרנו לו את זה (או רק הרגשנו את זה מולו) כבר משחרר.
את יכולה להבין שהוא מרגיש לא מובן. את יכולה להבין שהוא מתוסכל כי הוא מנסה להבהיר נקודה מסויימת שקשה לך לראות אותה.
את התסכול שלו את כן יכולה להבין.
ושוב, זה יכול מאד לגרום לו להרגיש מובן עצם זה שהרגשת שהוא מרגיש לא מובן...
פרדוקס? לאו דווקא.
קשה ליישום? מאד.
אבל עובד כמו קסם ופותח לבבות.
(בדף של מימה, היה איזה אירוע שהגבתי עליו, בדיוק במובן הזה).

לפעמים לא מעניין אותי מה הוא אומר אז אני לא קשובה לו ובמקום להגיד לו את זה אני מפליגה במחשבות משלי למקומות אחרים...
מניסיון, יכולה להגיד לך
שכשהאיש שלי מדבר איתי על דברים שאני לא מסוגלת ממש להתחבר או להתעניין אני שואלת אותו אם זה חשוב שאני אדע את זה
(למשל, מה התקלקל בקרבורטור או כמה מע"מ צריך לשלם (-:).
הרבה פעמים הוא אומר שלא ממש חשוב ואז הרווחתי.
לפעמים הוא אומר שזה חשוב ואז אני מפנה את עצמי לגמרי, דגש על לגמרי כי אחרת לא אקלוט. כולל להגיד לו "תשמע, נדבר כשהתינוקות ירגעו
או כשהבנות ישנו או כשאסיים להכין עוגה".
אחרת באמת לא אקלוט, כי אשכרה אלו דברים לא מעניינים!!

ציפור יקרה, כל מילה זהב! תודה (מאד דייקת אותי ומתחברת מאד לעיצה שלך)

_לפעמים הוא אומר שזה חשוב ואז אני מפנה את עצמי לגמרי, דגש על לגמרי כי אחרת לא אקלוט. כולל להגיד לו "תשמע, נדבר כשהתינוקות ירגעו
או כשהבנות ישנו או כשאסיים להכין עוגה"._
כן כן, לפעמים אני תופסתא תעצמי בזמן ואז באמת מבקשת שיחכה לזמן יותר מתאים ולפעמים לא.
אבל מה שכן, גם כשאני מבקשת זה לא בא לי בקלות...
לאט לאט... (-:

לך עם זה לאט ואז תוכל פשוט לרוץ מהתחלה

כמה עידכונים קלים כי את הכבדים (ויש) אני לא יודעת איך לשתף.

זה בשביל מי מה - ההופעה/סדנא של עמית כרמלי היתה מופלאה מופלאה!! איזה אנרגיות, טרנס של שעתיים. היו שם איזה מאה איש (אל תתפסו אותי במילה לא טובה בהערכות) וכולם יחד עברו מעולם אחד לעולם אחר... מסע!
תודה ליקום על האיש הזה!

זהו בעצם, צריכה לזוז...

לך עם זה לאט ואז תוכל פשוט לרוץ מהתחלה

_למותר לציין שאני לא סובלת מהפרעת קשב וריכוז.
פשוט, לא נעים לי העומס שנוצר והדרך שאני אומרת את זה מתקבלת בהבנה, בחיוך ובשיתוף פעולה_
באמת שכחתי להגיד, שכאשר כתבתי את הדברים האלה שכחתי לציין שהטון שאני מדברת בו הוא טון שברור ממנו "אני חכמה, אני ראויה ואני בסדר". לזה התכוונתי ב"למותר לציין שאני לא סובלת מהפרעת קשב וריכוז". מפני שאין לי שם שמץ של חוסר ביטחון, כי אין לי שום הפרעה ואני יודעת את זה, אז אין לי בעיה לכנות את הקושי הרגשי שלי להתמודד עם עומס מוגזם - הפרעה. ולכן הטון בא ממקום של עוצמה וביטחון. ולכן מתקבל בשיתוף פעולה מחוייך.

אני נוטה להניח שזה יהיה להכיר בכך שהמקור לכאב הבלתי נסבל של "אני לא חכמה, לא ראויה ולא בסדר" הוא אצלך. וגם אם ההתנהגות שלו אינה הולמת, הוא רק טריגר, הוא לא המקור.
זה ניסוח כל כך חכם, שממש צריך לקרוא שלוש פעמים ביום, כמו תרופה.

_הוא מדבר אלי לא יפה. אני רוצה לעצור את זה.
אני אצליח לעצור את זה רק אם אקח אחריות ולא אפול לבור הקורבנות.
אני רואה ש - שהמקור לכאב הבלתי נסבל של "אני לא חכמה, לא ראויה ולא בסדר" הוא אצלי. וגם אם ההתנהגות שלו אינה הולמת, הוא רק טריגר, הוא לא המקור.
האם אני מסכימה כעת לנסות לא להסיק ממה שקורה פה על הערך שלי?
אני יוצרת כוונה כעת להגיב אליו ממקום נקי, עוצמתי ולא קורבני._
איזה תיאור, עירית לוי, איזה תיאור

אחרי שהתמוגגתי מהדיוק, מהצלילות, מהבהירות, מההסבר המאלף והמעשי כל כך (ממש נותן הרגשה שכל אחד יכול לעשות את זה! הנה השלבים, זה ריקוד כזה, שימו לב, רגל ימין קדימה ולא שמאל, כן, ככה)...
(דרך אגב, כשאתם מחבקים חברים שמתם לב איפה זרוע ימין ואיפה זרוע שמאל? קיבלתי טיפ בשבוע שעבר, לשים לב שזרוע שמאל למעלה וימין למטה, בחיבוק באלכסון, כדי שיהיה לב מול לב, מה שמחזק, אחרת זה מחליש. נאלצתי להפוך את האוטומט שלי, כי באוטומט זרוע ימין הלכה למעלה (-: ).

אז ככה.
קלטתי משהו מדהים.
כשהייתי קורבנית, משכתי אלי כאלה ש"דיברו אלי לא יפה". כי לא רק אני כאבתי שאני "לא חכמה, לא ראויה ולא בסדר", אלא גם הוא חשב ככה עלי. כלומר, מה שהיה נוכח ביחסים היה לא רק המקור לטריגר שלי, ולא רק הטריגר (=ההתנהגות החיצונית שלו) אלא גם המחשבות שלו. הוא לא רק דיבר כאילו איננו מעריך אותי - הוא באמת לא העריך אותי.

עכשיו, שאני כבר במקום עוצמתי ולא קורבני, כמו שעירית וחני כותבות.
עכשיו, כשאני יותר נוכחת.
עכשיו, כשאני מסוגלת להגיב ממקום נקי, שרואה אותו ואותי ואת הטריגר ולא נחלש אוטומטית (מדהים, מדהים! I CAN FLY!!!!!!!!!!!!!!!!).
קורים שני דברים מפתיעים: (צפויים לכל מי שמבינה משהו, מפתיעים לי)

"הווווווא" (כל האלה שדיברתי עליהם קודם) מתחיל להעריך אותי. כי הרי אני מעריכה את עצמי.... כאילו דא....

אני מושכת לתוך חיי אנשים מסוג חדש! כאלה שלא צריך בכלל להתמודד עם "דיברו אלי לא יפה". הטריגר לא מופעל, המקור לא כואב - הבנאדם שמולי בכלל לא מנסה להפעיל אותו. כי אני לא משדרת "הי,יש פה כפתור גדול! בואו תלחצו עליו! תראו איך אני מתמוטטת ממכת חשמל!" לא מדברים אלי לא יפה. להיפך, מעריכים אותי במלוא גודלי.

עכשיו, כשאני יודעת לעצור יפה מאוד התנהגות לא מכבדת כלפי - מה קורה?
ףףףףףףףףףףףףף
אף אחד לא בא להעמיד אותי בניסיון!
(ככה זה. כשיש לך חגורה שחורה, כבר לא רוצים להתעסק איתך. רואים את החגורה, מבינים עם מי יש עסק, מוותרים)

(טוב, דיסקליימר: אל יתהלל חוגר כמפתח. זה לא שאני מושלמת. לפעמים עוד רואים עלי את הכפתור. לפעמים אני מתבלבלת ושוכחת מה עושים מול התנהגות לא יפה. אבל בגדול, מקום אחר. חיים אחרים. נשימה אחרת)

אני לא משדרת "הי,יש פה כפתור גדול! בואו תלחצו עליו
חשבתי על עוד משהו, כי דמיינתי את עדינה לנגד עיני.

אני חושבת, שגם אני רואה את הכפתור הזה על אנשים אחרים כל חיי. הכפתור הגדול שכתוב עליו "אני לא חכמה, אני לא ראויה ואני לא בסדר".
והתגובה שלי לכפתור הזה היא לעקוף אותו בקשת גדולה, ולעתים קרובות גם להגביר את ההתנהגויות התומכות, המפרגנות, המעודדות והמחזקות שלי.

אני חושבת שיש בגדול שני סוגים של אנשים.
אלה שרואים את הכפתור ומייד נמשכים ללחוץ עליו.
ואלה שרואים את הכפתור ומייד נמשכים להגן על בעל הכפתור.
הסוגים האחרים נדירים יותר: רואים אך אינם פועלים לשום כיוון, זה לא משנה להם; ולא רואים בכלל, כי בעיקרון קשה להם לראות את הזולת...

כמה עידכונים קלים כי את הכבדים (ויש) אני לא יודעת איך לשתף.
מחבקת אותך ומזמינה אותך לתקשר כדי להקל קצת מהכובד או לפחות לחלוק את הנשיאה גם על כתפיים נוספות

רסיסים אהובה, לא משהו כבד - קשה, אלא כבד - עמוק וכבד - מבלבל
אבל לא כבד רע (-:
בקר טוב לכולן, הרבה אהבה
ושבת שלום ומבורך!

שבת שלום

עירית_לוי

בשמת, תודה על הפירגון. אני שמחה מאוד שזה עובר בצורה בהירה.

אני מושכת לתוך חיי אנשים מסוג חדש! כאלה שלא צריך בכלל להתמודד עם "דיברו אלי לא יפה".

זו נקודה מאוד חשובה בעיני!
שמזכירה לי עוד משהו שקשור לזה:

בכל מדרגה בה אנו נמצאים (מדרגה בהתפתחות שלנו) אנחנו מושכים אל תוך חיינו אנשים שתומכים בצורה מדוייקת להפליא באתגר הנוכחי שלנו.
האנשים הללו גם מתאימים למקום החדש שהגענו אליו (כפי שתיארת), וגם מאתגרים אותנו ללמידה של אתגר חדש, כזה שבדיוק מתאים לנו כרגע. גם בתוכן שלו וגם במידה. משהו שאנחנו בשלים לגעת בו. האדם הזה הוא כמו מראה שמשתקפים בה בו זמנית גם האתגר הקודם וגם הבא. אנחנו קוטפים איתו את פירות ההישג הקודם, ומטפחים איתו את פירות ההישג הבא.
יש בכל זה דיוק וסנכרון מופלא.

עירית, כל כך מדויק, מנחם ונותן חשק להמשיך לעבוד. לפעמים נדמה שכל העבודה הזאת שנעשית באופן פנימי, אין לה אישור חיצוני. אצלי בכל אופן, לעתים אני לא רואה את הדיוק, והספקות אוכלים אותי, שאולי זה הכל סתם וכאילו ועל יד. אבל כשמופנה זרקור כזה, אז פתאום הפירות האלה שהבשילו על העץ , בינות לעלים של כל שאר הדברים שקורים כל הזמן, פתאום נראים לעין בשיא תפארתם ויופים. המראה הזה מסלק את הספקות כמו רוח שמזיז עננים ואז נגלים במלוא הדרם שמיים כחולים.

אני מושכת לתוך חיי אנשים מסוג חדש! כאלה שלא צריך בכלל להתמודד עם "דיברו אלי לא יפה".
אני רוצה להציע זווית קצת שונה.
כמו שאני רואה את הדברים היום לא נסיבות החיים משתנות אלא נקודת המבט שלנו משתנה (ואולי גם וגם)
כלומר ייתכן שאדם איקס ידבר אלי בצורה מסויימת ואני ארגיש שהוא משפיל אותי ואני אפגע...
בעוד שאם נניח המרכז שלי היה יותר בטוח ויציב אותם הדברים של אדם איקס היו נשמעים לאוזני אחרת לחלוטין ואולי כלל לא הייתי נפגעת ואולי כלל לא הייתי רואה אותו כמי שמנסה לפגוע בי...

בגלל זה אומרים שהאחר משקף לי את עצמי לדעתי
הראייה שלנו מאד מוגבלת לפילטר המסויים שדרכו אנחנו רואים את העולם
כך שאין דבר כזה - אובייקטיבי - לא קיים!
וזה לא רע, אבל כשמבינים את זה אז מבינים בדיוק את זה למשל -

_הוא מדבר אלי לא יפה. אני רוצה לעצור את זה.
אני אצליח לעצור את זה רק אם אקח אחריות ולא אפול לבור הקורבנות.
אני רואה ש - שהמקור לכאב הבלתי נסבל של "אני לא חכמה, לא ראויה ולא בסדר" הוא אצלי. וגם אם ההתנהגות שלו אינה הולמת, הוא רק טריגר, הוא לא המקור._

ואני חושבת שחשוב לעשות את האבחנה הזאת כי זה ההבדל בין לחשוב שאני בשליטה ואני אחראית על הנסיבות ואם הן "לרעתי" אני עשויה להרגיש אשמה לבין להבין את המוגבלות והאנושיות שלי ולנהוג בי ביד רכה וקבלה שמביאה איתה את הריפוי המיוחל.

מקווה שאני מובנת, תגידו אם לא.

קוראת ופתאום עולה בי ההכרה בעוצמת קבוצת התמיכה ההדדית שכאן ובעומקי חשיבותה.

וואו,
תודה רבה לכל מייעצות הדף הזה ובמיוחד לכותבת הראשית.
קראתי עכשיו ברצף את התכתובת לגבי הדיאלוגים התקועים, הקורבנות והערך העצמי.

מאוד עוזר לי לקראת מחר.
תודה!

קוראת ופתאום עולה בי ההכרה בעוצמת קבוצת התמיכה ההדדית שכאן ובעומקי חשיבותה.
מחזקת את מה ששבע אמרה .. ותודה לכולן

קוראת ופתאום עולה בי ההכרה בעוצמת קבוצת התמיכה ההדדית שכאן ובעומקי חשיבותה |y|

קוראת ופתאום עולה בי ההכרה בעוצמת קבוצת התמיכה ההדדית שכאן ובעומקי חשיבותה
לגמרי,
ברכה אמיתית

_אני מושכת לתוך חיי אנשים מסוג חדש! כאלה שלא צריך בכלל להתמודד עם "דיברו אלי לא יפה".
אני רוצה להציע זווית קצת שונה.
כמו שאני רואה את הדברים היום לא נסיבות החיים משתנות אלא נקודת המבט שלנו משתנה (ואולי גם וגם)_
אני אומרת: גם וגם.

גם נקודת המבט שלי לגבי אותם הדברים מהאנשים הישנים.
וגם, תאמיני לי כשאני כותבת "אנשים מסוג חדש" (-: ממש כאלה שבעבר לא ראיתי ממטר (-:

עירית_לוי

_ואני חושבת שחשוב לעשות את האבחנה הזאת כי זה ההבדל בין לחשוב שאני בשליטה ואני אחראית על הנסיבות ואם הן "לרעתי" אני עשויה להרגיש אשמה לבין להבין את המוגבלות והאנושיות שלי ולנהוג בי ביד רכה וקבלה שמביאה איתה את הריפוי המיוחל.
מקווה שאני מובנת_

עדינה, לא בטוחה שהבנתי עד הסוף. תוכלי להרחיב/להסביר?

_אני אסכם את השלבים. הנה תקציר של מה שאת יכולה לעשות עם עצמך בזמן אמת:
הוא מדבר אלי לא יפה. אני רוצה לעצור את זה.
אני אצליח לעצור את זה רק אם אקח אחריות ולא אפול לבור הקורבנות.
אני רואה ש - שהמקור לכאב הבלתי נסבל של "אני לא חכמה, לא ראויה ולא בסדר" הוא אצלי. וגם אם ההתנהגות שלו אינה הולמת, הוא רק טריגר, הוא לא המקור.
האם אני מסכימה כעת לנסות לא להסיק ממה שקורה פה על הערך שלי?
אני יוצרת כוונה כעת להגיב אליו ממקום נקי, עוצמתי ולא קורבני.
ושוב – בשורה תחתונה - מה שיעשה את ההבדל זה שלא תגיבי כקורבן אלא כלוקחת אחריות. כווני את עצמך לשם._

איך זה שבמילים זה כל-כך ברור ובהיר ומסודר ובמציאות... אוי במציאות... ממש חורבן הבית

_אני אומרת: גם וגם.
גם נקודת המבט שלי לגבי אותם הדברים מהאנשים הישנים.
וגם, תאמיני לי כשאני כותבת "אנשים מסוג חדש" ממש כאלה שבעבר לא ראיתי ממטר_
מסכימה.
וגם אנשים, לא רק שאני לא ראיתי ממטר, באמת לא היו ברדיוס שלי.
אני בהחלט חושבת שמשהו בפנימיות משתנה, והתדר שנשלח החוצה הוא אחר, ואז גם מגיעים אנשים אחרים: כאלה שתומכים במקום שאנחנו נמצאים בו ומתאימים לו וגם כאלה שמהווים אתגר לקראת מה שעוד צריך לעבוד עליו.
לפעמים את האנשים המאתגרים האלה נפגוש בצורת אנשים שיש לנו קושי איתם.
גם אני כמו מימה לפעמים חווה תסכול שלמרות התקדמותי בדרך ועלייתי בסולם הדרגות (חח.. (-:), עדיין אני פוגשת מצבים ואנשים שמעוררים בי תחושות קשות וקונפליקטים וגם אני חושבת שזה מאוד מרגיע להיזכר שאנחנו ממשיכים לפגוש במצבים מאתגרים רק כי אנחנו חזקים יותר ומסוגלים להתמודד עם דברים מאתגרים יותר.
@}

עירית_לוי

איך זה שבמילים זה כל-כך ברור ובהיר ומסודר ובמציאות... אוי במציאות... ממש חורבן הבית (-)

נכון, זה לא פשוט.

אני חושבת שהמכשלה העיקרית כאן היא המוטיבציה (או יותר נכון אי-המוטיבציה) לקחת את האחריות על זה בזמן אמת, בזמן ה"חורבן".
מהניסיון האישי שלי אני יכולה לומר שנקודת הכשל היא הציפיה המתמדת שקודם הוא יעשה את השינוי, ואז לי יהיה קל יותר לעשות את השינוי שנדרש ממני.
זו ציפיה טבעית ולגיטימית, והיא נובעת מהמקום בתוכנו שנפגע ושמאמין שהוא ראוי לקבל פיצוי על העוול הישן שנגרם לו. המקום שכַּמֵה באופן אינסטיקטיבי לפיצוי.

כאשר יש נכונות ומוטיבציה לקחת את האחריות זה הופך לקל יותר.
מה שנדרש לצד זה - זה כרגיל "מדיניות יד רכה". לקחת אחריות - אבל ברכות ולא ביד קשה כלפי עצמנו: עם סבלנות, עם לגיטימציה לא להצליח, עם חמלה רבה ל"פצע", למקום שנפגע, ועם הסכמה לא לשפוט את עצמי כשלא מצליח. ושוב חמלה.

לכן אני כל הזמן מכוונת לשם: נחישות לגדול, להתרחב, ולקחת אחריות - ובאותה נשימה חמלה ורכות. אף-פעם אף-פעם לא בכוח או מתוך התנגדות לעצמנו.

עירית_לוי

וגם אני חושבת שזה מאוד מרגיע להיזכר שאנחנו ממשיכים לפגוש במצבים מאתגרים רק כי אנחנו חזקים יותר ומסוגלים להתמודד עם דברים מאתגרים יותר.

בדיוק!

ובאותה נשימה חמלה ורכות
ואת זה לשאוף ולנשוף לכל הכיוונים ולרפד בזה כל דרך. יצא לי בימים האחרונים להתמוד עם מצבים שיש בהם מחלוקת. לא תמיד שלי, לפעמים נקראתי לתוך מחלוקת של אחרים, ומצאתי שכשאני קודם כל שולחת אהבה למצב ולאנשים בו אפשר לפתור את הבעיה עם הרבה פחות פגיעות וקורבנות.
הערב, ערב תשעה באב. אני לא צמה (מברכת ומאחלת בהצלחה למי שכן), אבל עדיין מזכירה לעצמי את התוצאות של שנאת חינם ואת הרווחים של אהבת חינם.

אני בהחלט חושבת שמשהו בפנימיות משתנה, והתדר שנשלח החוצה הוא אחר, ואז גם מגיעים אנשים אחרים: כאלה שתומכים במקום שאנחנו נמצאים בו ומתאימים לו וגם כאלה שמהווים אתגר לקראת מה שעוד צריך לעבוד עליו
לגמרי, לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי.

וגם, כאשר משהו בפנימיות משתנה, והתדר שנשלח החוצה הוא אחר - אפילו האנשים הכי ישנים (40 שנה מספיק ישן בשבילכם?) יכולים להפוך פתאום למה שהזמנו מהיקום: לדוגמא, תומכים, חמים, אוהבים ומפרגנים.
בסך הכל הייתי צריכה לשנות את כל האישיות שלי כמעט P-:
אבל שווה. שווה.

חושבת עליך- מקוה שאת בטוב

מדהים לראות את העבודה שלך ואת כל האהבה והתמיכה אצלך בדף
מעורר השראה

היו לי הרבה דברים לכתוב כאן (אפילו כתבתי יום אחד פוסט ארוך ואז הכל נמחק אז עזבתי את זה)
רק לידע,
הרבה יותר קל לכתוב דברי טעם כשהאיש בחו"ל

בוא נגיד שאני מזדהה בימים אילו עם מה שעבר על לימונדה בחזרה של האיש...
לא פשוט,
משוחחים הרבה ונדרשת ממני עבודה פנימית אדירה
איכשהו הדיבור על הקורבנות היה כל כך מרגש ומלהיב
אך בפועל זה קשה מאד, במיוחד מול האיש.
עושה כמיטב יכולתי להיות מבינה וחומלת כלפי עצמי בראש ובראשונה ומשם לצאת לדרך.

אספר עכשיו עוד דבר מאד לא מחמיא ובהחלט מביך אבל זה המקום הכי רך ותומך שאני מכירה אז הנה זה -
יש לי נטייה במצבים מלחיצים לא לדבר לגמרי את האמת.
אני בכוונה לא אומרת לשקר כי זה לא מרגיש לי ככה והמילה הזאת מרגישה לי קשה וממש לא חומלת.
בפועל זה אמנם יכול להיות "שקר" אבל זה בא מהפחד שיכעסו עלי וזה קורה באופן אוטומטי, לפני שאני מספיקה לחשוב על זה.
זאת תגובה נבהלת של המערכת שלי שבעת מצוקה מגיבה מתוך רצון להגן על עצמה.
אני בהחלט לא מצדיקה את זה וגם מאד מובכת מזה ושונאת שזה קורה
אבל העובדה היא שזה קורה וזה חוזר על עצמו
וזה תמיד גורם לפיצוץ ביני לבין האיש (שתמיד תמיד תמיד קולט את השקר מיד).

המצבים האילו שולחים אותי מיד לתהום של מבוכה והלקאה עצמית.
מתה שזה לא יקרה לי יותר
אבל יודעת שזה נובע מתוך הלחץ הפנימי שלי והפחד לטעות והפחד מפני כעס...
בקיצור יודעת שהריפוי יבוא רק מתוך ה"יד הרכה" הזאת כלפי עצמי.

עכשיו הולכת לחזור על כל מה שנכתב כאן לגבי הקורבנות, לקרוא ולהפנים מחדש.
בהצלחה לי (-:

וואו, כל כך מבינה על מה את מדברת.
אצלי, היום שבו זיהיתי שזה קורה לי, שאני פולטת "אי-אמיתות" אוטומטיות מרוב פחד, זה היום שבו הבנתי שיש דינמיקה חזקה של קרבן ומקרבן בזוגיות שלנו.
בסופו של דבר רתמתי את הזיהוי הזה (של הרגעים שבהם האוטומט הזה קופץ) להיות אחד הכלים המרכזיים ביצירת השינוי.
אשמח לפרט אבל לא כאן...

יש לי נטייה במצבים מלחיצים לא לדבר לגמרי את האמת
לפעמים כשאנו לא יודעים להסביר את עצמנו (משהו שעשינו או אמרנו או רצון /אי רצון שלנו) הנטייה היא "להמציא" הצדקה. בן הזוג תמיד קולט אותה.
במקום ההצדקה אפשר לשקף. למשל אפשר לומר כרגע אני לא יודעת להסביר.

זאת תגובה נבהלת של המערכת שלי שבעת מצוקה מגיבה מתוך רצון להגן על עצמה.
וואו, עדינה, זה ענק שאת רואה את זה ככה בעיניים פקוחות.
את כבר הולכת ומתחברת לזה.
ההתחברות בעצמה, הזיהוי הזה בעצמו, המלים המדוייקות שתיארת את זה - זה כבר התהליך של מתן מקום ולגיטימציה לפחדים שלך, לתגובות המצוקה הנבהלות שלך.
את רואה את הארנבת נבהלת ובורחת ואת כבר שם, ללטף אותה, להגיד לה, כן נבהלת מרשרוש, את צודקת זה היה מבהיל בשבילך, הנה אני כאן לשים לב לבהלה שלך וגם לשים לב לרשרוש שהבהיל אותך. אני כאן. יהיה בסדר. עוד מעט תהיי במצב שתוכלי להגיד לעצמך "הי, זה היה רשרוש, אני לא חייבת לקפוץ ולברוח מייד".
לדעתי הגעת לשלב הכי חשוב.
בו אפשר לשהות עוד קצת זמן.
המקום הזה שבו מזהים את הכל, רואים את כל התמונה: מה הרשרוש שהבהיל אותך, ממה את מפחדת (שיש צייד שם שעשה את הרשרוש, והוא תיכף יתפוס אותך!!!!), כמה זה אמיתי (הצייד בעצם לא צייד, אפשר לשכנע אותו לחבק במקום לתפוס... פשוט להגיד לו "אוי איך נבהלתי, לא יכולה לדבר עכשיו, קודם כל חיבוק גדול..."), לראות שאת עדיין ארנבת ולכן מוצדק לגמרי שתיבהלי מרשרושים, לראות את הבהלה שלך והמצוקה במלואה, לראות איך את בורחת בבהלה, להצדיק את הכל, להבין את הכל,
וכמו שחני אומרת: בגובה העיניים.
להסתכל על עצמך, קודם כל, בגובה העיניים.
לא מלמעלה. לא בהאשמה, הלקאה, בושה. בגובה העיניים. ככה נראית אהבה וחמלה.

אוח, בשמת, תענוג לקרוא אותך!
עדינה -

זה ענק שאת רואה את זה ככה בעיניים פקוחות.

עירית_לוי

אכן!
כל הכבוד לך על היכולת הגבוהה לראות את כל זה.
זה באמת ענק וזה באמת לא מובן מאליו. היכולת הזו היא פרי שעמלת עליו וטיפחת אותו - וכעת את קוטפת.

הנה שלושה דברים שיוכלו לתמוך בך ליישם את "מדיניות היד הרכה" הכל כך חשובה הזאת:

תרגול "מותר לי", בזמן אמת. לתת לעצמך רשות ולגיטימציה ממש ברגע שזה קורה.
במקום להתכווץ כרגיל מבושה - התרגול הזה מאפשר לך לנשום לרווחה. מותר לך. מותר לך. מותר לך.
את לא אשמה בדפוסים שלך. מותר לך להיות בנאדם. מותר לך להשתמש במנגנוני הגנה.

זוכרת את המשפט המרגש של עוברת אורח מהבלוג שלה?
יצא לי כבר כמה פעמים למלמל לעצמי "מותר מותר מותר מותר מותר מותר מותר" ולדמיין אלפי חוטים מותרים ממני, ואת עצמי נוסקת לשמיים

זה בדיוק מה שזה יכול לאפשר לך מול המנגנון האוטומטי הזה: אנחת רווחה שכזאת.
כאשר לאט לאט, בזמן אמת, את תפסיקי להתכווץ מבושה ברגע שזה קורה, ותנשמי כי "מותר לך", את תסללי את הדרך לשינוי של ההרגל הזה, לשחרור של מנגנון ההגנה הזה.

עד אז - את יכולה להכיר תודה למנגנון ההגנה.
למה? כי הוא מגן עלייך!

כל עוד הוא עושה זאת, סימן שאת זקוקה לו. הוא מאפשר לך לא להיזרק לחוויה הרגשית הבלתי נסבלת של "אני לא בסדר". הוא מציל אותך מתחושה של חוסר אונים מול בעלך. נכון, יש לו, למנגנון, גם מחיר: המבוכה וחוסר הנעימות שעולים לאחר מכן כאשר את "נתפסת". אבל שימי לב שכרגע המנגנון הרגשי שלך מוכן לשלם את המחיר הזה תמורת גלגל ההצלה הזה.

מנגנוני ההגנה שלנו הם לא נגדנו, הם בעדנו.
הם אלה שהביאו אותנו עד הלום ואיפשרו לנו להתמודד מול החיים מבלי לקרוס. הם מרככים את ההדף של המהלומות הרגשיות. הם מאפשרים לנו לתפקד. בלעדיהם היינו מיטלטלים הרבה הרבה יותר חזק.
ברגע שלא נזדקק להם יותר הם ינשרו מעלינו. עד אז - תודה לאל שהם כאן. תארי לך מה היה קורה לו היינו צריכים להיפרד מהם לפני שהבשלנו לכך.

במקביל - על מנת לתמוך בהבשלה שלך להסתדר ללא המנגנון הזה, את יכולה לבקש מעצמך, בעדינות, הסכמה.
את יכולה לשאול את עצמך מדי פעם: "האם אני מסכימה לפגוש את התחושה המכאיבה של "אני לא בסדר" בדיאלוגים מול בעלי על מנת לשחרר אותה מתוכי?

את כבר מכירה את זה: כאשר תיווצר בך ההסכמה לפגוש את הרגש המכאיב, את תצטרכי פחות ופחות את מנגון ההגנה הזה (ה"שקר") שעוזר לך לברוח מהרגש הזה.
מילת המפתח פה היא הסכמה. אז בעדינות

.

תבדקי אם את יכולה להעזר בהם.

נכנסת לומר רק שקראתי עכשיו שוב את רב הדף מהקטע של הקורבנות ועד עכשיו ואני מרגישה צורך גדול להודות לכל אחת ואחת מכן שכותבת ומלווה אותי כאן - עירית, חני, בשמת, נועה, רסיסים, מתחדשת, גבירה, קן לציפור, מימה...
יש כאן ים של עזרה ותמיכה ואני חושבת שאני צריכה לקרוא את הדברים שנכתבו לאחרונה, כל בקר בימים אילו...
אולי אנסה לדלות את משפטי המפתח ולרכז אותם במקום אחד (ברגע שאמצא זמן)!!

זה ענק שאת רואה את זה ככה בעיניים פקוחות.
כן, רק שאני מרגישה שאני רואה את הדברים בעיניים פקוחות כבר כמה שנים טובות אבל תקועה במקום הזה ולא מתקדמת, בגלל זה התיסכול גדול עוד יותר. אבל כן מודעת לזה שאני לא ממש עומדת במקום, תהליך מתרחש גם כשהוא נדמה איטי מאד...
זה כנראה הקצב המדויק והמתאים לי בנושא הזה.

יד רכה יד רכה יד רכה...
זאת המנטרה שלי
תודה עירית (-: !

_כן, רק שאני מרגישה שאני רואה את הדברים בעיניים פקוחות כבר כמה שנים טובות אבל תקועה במקום הזה ולא מתקדמת, בגלל זה התיסכול גדול עוד יותר. אבל כן מודעת לזה שאני לא ממש עומדת במקום, תהליך מתרחש גם כשהוא נדמה איטי מאד...
זה כנראה הקצב המדויק והמתאים לי בנושא הזה._

מזדהה איתך מאד מאד ועל רקע זה כתבתי כאן רק לפני כמה ימים -

איך זה שבמילים זה כל-כך ברור ובהיר ומסודר ובמציאות... אוי במציאות... ממש חורבן הבית ומאז אני משתדלת לקחתאיתי חזק בלב את ההמלצה של עירית -

נחישות לגדול, להתרחב, ולקחת אחריות - ובאותה נשימה חמלה ורכות. אף-פעם אף-פעם לא בכוח או מתוך התנגדות לעצמנו.

הכתיבה שלך וכל הכותבות שנענות לך היא מתנה יקרה ומשובחת שלפחות עבורי נותנת המון אור והכוונה ותקווה. תודה

רק שאני מרגישה שאני רואה את הדברים בעיניים פקוחות כבר כמה שנים טובות אבל תקועה במקום הזה ולא מתקדמת, בגלל זה התיסכול גדול עוד יותר. אבל כן מודעת לזה שאני לא ממש עומדת במקום
שימי לב להבדל:
ראית במשך כמה שנים וזה נבנה ונבנה ונבנה והצטבר בך עד שהבשיל בצורה של החלטה, שאת לא מוכנה יותר להיות קורבנית.

ועכשיו את רואה מהמקום החדש - זה שלוקח לגמרי אחריות על עצמו. מעדינה שלא רוצה יותר להיות קורבנית, ואומרת: אוקיי. עד עכשיו ראיתי. עכשיו אני כאילו רואה את אותו הדבר אבל בעצם מזוית אחרת לגמרי. עכשיו אני אומרת לעצמי, הי, עדינה, הכל בידיים שלך. את יכולה לנשום עמוק ולעבור דרך זה. את מסוגלת!
לראות זה בכלל לא אותו דבר כמו לספר את זה כאן לנו.
לראות ולהסתיר ועדיין להרגיש לא נעים מהאיש שלך ולא נעים מהעולם - זו ראייה בדרגה אחת.
לראות ולהפוך את זה לשלך ולגלוי - זה עולם חדש לגמרי.
תראי כמה התקדמת משם ועד כאן!

קוראת ושוב קוראת ושוב קוראת
את המילים האמיצות שאת כותבת
ואת התגובות החכמות שאת מקבלת
מנסה לכתוב משהו אינטילגנטי (גם) ולא מצליחה

כותבת ומוחקת
המילים נתקעות לי

לא מצליחה בכלל להתנסח
אז עושה קול בשביל להגיד שגם אני פה איתך - לומדת ומפנימה |

הכתיבה שלך וכל הכותבות שנענות לך היא מתנה יקרה ומשובחת שלפחות עבורי נותנת המון אור והכוונה ותקווה. תודה

הכתיבה שלך וכל הכותבות שנענות לך היא מתנה יקרה ומשובחת שלפחות עבורי נותנת המון אור והכוונה ותקווה. תודה

תודה גדולה גם ממני.

המילים שלך בשמת
_לראות זה בכלל לא אותו דבר כמו לספר את זה כאן לנו.
לראות ולהסתיר ועדיין להרגיש לא נעים מהאיש שלך ולא נעים מהעולם - זו ראייה בדרגה אחת.
לראות ולהפוך את זה לשלך ולגלוי - זה עולם חדש לגמרי._
אחרי כל הפוסטים המשובחים-אחד-אחד כאן, באו המילים האלה,
מגרות אותי לחקור ולהוציא מהמרתף קופסא מאובקת שרשום עליה:
״זכרונות שגורמים לי להתכווץ״.
האמנתי ששחררתי את כל הקופסא,
מניחה לעבר שעבר כבר,
כדי של יהיה כבד, המסע.
לקח לי זמן לחפש זכרון, אקראי לגמרי, שאני יודעת שבעבר, היה גורם לי להתכווץ.
מצאתי.
או.קי. בואי נראה אם שחררתי או הדחקתי?
אם אני מתכווצת- הדחקתי ,
ואם לא- אז שחררתי.
כמו במכונת זמן בחרתי להחיות את הזכרון
ו..?
התכווצתי. אבל רק קצת.
וקיבלתי בפלאש כמה תובנות לגבי עצמי.
המילים החכמות והמדייקות של עירית, על נחיצותו של מנגנון ההגנה, מאד ניחמו אותי.
וואו, איזו מקפצה נפלאה זו היתה.
תודה!@}

אה, ואת המובן מאליו והחשוב מכולם כמובן ששכחתי לכתוב-
עדינה, את אשה מאד אמיצה!

<:-) בהתחלה כתבתי ׳עמיצה׳ כי המילים ״אמיצה״ ו״עוצמה״, עלו לי בראש ביחד.>

את רואה את הארנבת נבהלת ובורחת ואת כבר שם, ללטף אותה, להגיד לה, כן נבהלת מרשרוש, את צודקת זה היה מבהיל בשבילך, הנה אני כאן לשים לב לבהלה שלך וגם לשים לב לרשרוש שהבהיל אותך. אני כאן. יהיה בסדר. עוד מעט תהיי במצב שתוכלי להגיד לעצמך "הי, זה היה רשרוש, אני לא חייבת לקפוץ ולברוח מייד".
ממש נהנית מסיפור הארנבת.

(וכל הזמן בראש רואה את רוברטו בניני מספר איך סבתא שלו היתה צדה ארנבות)

אחותי היפה בכל מצב
קוראת את מילותייך המוכנות הלאה תמיד, ועולה בי זווית נוספת.
מישהי שמאוד מאוד קרובה לי נוטה גם היא לא דבר לגמרי אמת במצבים מסויימים.
אני מזהה את זה אצלה במיידי, וזה בדרך כלל מעורר בי כעס, לא בגלל שהיא לא אומרת לי את האמת, אלא בגלל שאני לא רוצה שהיא תפחד מכלום, אני רוצה שהיא תהיה היא עצמה תמיד בלי להתבייש.
גרמת לי לראות את הדברים מהצד של האישה הזו, שכה יקרה לי, במלא מלא מלא חמלה ואהבה,
וזה גם נראה לי פתאום מה זה חמוד ה"שקרים הלבנים הקטנים" האלה.
מאחלת לשתיכן לא להתבייש אם יוצא לכן לומר לא אמת, ולא להתבייש בשום אמת שלכן.
אוהבת אותך מאוד מאוד את יודעת.

את כותבת על שקרים קטנים - ובעצם יצא הפוך. יצא שכתבת משהו כל כך אמיתי מעצמך, וזה מיד מעורר סימפתיה גדולה. @} @}
וגם אני מאוד אוהבת את משל הארנבת.

את כותבת על שקרים קטנים - ובעצם יצא הפוך. יצא שכתבת משהו כל כך אמיתי מעצמך, וזה מיד מעורר סימפתיה גדולה.

(())

עדינה, הישירות שלך, הכנות שלך מעוררים השראה.
ואת כנראה יודעת שכאן (אולי גם בחסות האנונימיות) תתקבלי באהבה no matter what. וזה כמובן מרגיע.
ומורגש. כאן בכתיבה שלך, ובתגובות אליך.
התהליך שלך מעורר השראה.
תודה

קוראת את הדברים כאן שוב ושוב וזאת תמיכה אדירה עבורי בזמן לא קל.
בעיקר משתדלת להתכנס פנימה, לא להיסגר אבל כן להתרכז בי במה שעובר עלי
בתגובות של הגוף שלי
ולהקשיב לרצון שלי בכל רגע ורגע
פשוט להיות קשובה אל עצמי.
אתמול אחרי המון המון זמן של רצון לעשות הליכה סוף סוף יצאתי בבקר (אחרי שחלמתי שאני רוצה ללכת אבל לא מוצאת את הזמן) ועשיתי הליכה בשדות.
תענוג צרוף!!
הלכתי יחפה (תמיד יחפה, לא מסוגלת בנעליים) על האדמה/ אפר המתפזר, הרך, הצהוב אדום...
תחת העננים והשמש - לחילופין...
שוחחתי עם אמא שלי
עם עצמי
עם אלוהים...
מצאתי גם את השקט שבא עם מקצב הצעדים
בהתחלה היה הרבה רעש
בסוף כבר היה שקט פנימי ששתה פנימה את הטבע מבחוץ
התענגתי והודיתי

הבקר יש לי עבודה בגן, תיכף יוצאת אז לא אוכל לעשות הליכה אבל מחר לא אוותר על זה.
יום שישי יהיה היום האחרון שלי בגן.
אני יוצאת ומוציאה גם את הקטנה.
מנסה השנה סידור אחר עם חברה שהוציאה גם את ביתה מגן אחר
כל אחת מאיתנו תהיה יומיים עם הבנות ונמצא מישהו שתהיה איתן יום אחד בשבוע במקומינו.
מקווה שזה ישרת את הצרכים של שתינו ושהסידור החדש יוריד ממני את הקושי והמקומות שבהן הרגשתי לא שלמה עם הסידור של השנה האחרונה.

חיבוק גדול לכל אחת מכן ומאחלת יום באמת טוב לכולנו

מקסים!
כ"כ אוהבת הליכות כאלה.
הליכה זה פסיכולוג בחינם.

בדיוק חשבתי שהליכה זאת מדיטציה בתנועה.

גם אני מצטרפת אליך ולהולכות בבקרים
מאד קשה לי להתמיד- צריכה פשוט להתעורר שעה קודם מכולם
בדיוק הבוקר חשבתי שאולי היום...הבוקר קצת פוספס אבל גם מאד נהנית ללכת מאוחר יותר- אחרי שהילדים הלכו לישון
מסכימה איתך שהליכה היא סוג של מדיטציה בתנועה
מוסרת לך הרבה חיזוקים לעבור תקופה לא קלה
|h|

עירית_לוי

איזה קטע, בדיוק חזרתי לפני שבוע, אחרי הפסקה, להליכות בוקר שלי. איזה כיף היה להצליח לחזור!
לקח לי איזה זמן להבשיל לצאת שוב. התכווננתי אבל גם חיכיתי. חיכיתי שההסכמה לזה תבשיל בתוכי, לא רציתי בכוח, אפרופו יד רכה/קשה...
מתחברת מאוד לתיאורים שנתתן (פסיכולוג, מדיטציה). שם מתרחשת הפגישה הכי טובה שלי עם עצמי.

_לקח לי איזה זמן להבשיל לצאת שוב. התכווננתי אבל גם חיכיתי. חיכיתי שההסכמה לזה תבשיל בתוכי, לא רציתי בכוח, אפרופו יד רכה/קשה...
מתחברת מאוד לתיאורים שנתתן (פסיכולוג, מדיטציה). שם מתרחשת הפגישה הכי טובה שלי עם עצמי._

כל כך מתחברת לזה. דווקא יש לי זמן, אבל מעכב אותי משהו מלצאת. ויש לי מלא תירוצים תמיד.
אבל כשזה קורה, זה הנאה צרופה.
זה די מעניין שדבר כל כך מהנה, לא ברור מאליו שארצה לעשותו בזמן הפנוי שיש לי, לא?

ברור. להפגש עם עצמנו זה דייט לא פשוט בכלל. הרבה פעמים אני עם הולכת עם אוזניות, כדי לעמעם קצת את הפגישה..

הרבה פעמים אני עם הולכת עם אוזניות, כדי לעמעם קצת את הפגישה.. הצחקת אותי.

אני דווקא מחכה בכליון עיניים רגליים גוף... למפגש הזה עם עצמי, מחכה כל יום לזמן כזה עם עצמי, להקשיב למה שקורה בתוכי ומסביבי מבלי שמישהו יקרא לי ("אמא!!!") ברקע...
מקווה שאדווח לכן מחר שיצאתי בבקר ולא אמצא לי איזה תירוץ (יד רכה יד רכה, אני יודעת (-:).

מתרגלת שקט פנימי בימים אילו.
בכל רגע קיים הפוטנציאל לסערה בחיי לכן מתרגלת שקט פנימי,
בעיקר ע"י ביצוע פשוט של המשימות היומיומיות בשילוב עם תיכנון פרקטי של דברים שאותם אני רוצה לממש בזמן הקרוב - דברים שמשמחים אותי.
שמה את הסיפורים בצד לעת עתה, לא נוברת ולא חופרת (לפחות היום לא) והופכת את עצמי לאדם פרקטי ופחות אמוציונאלי
מסתבר שיש לי גם את הצד הזה, טוב לגלות אותו, הוא יעיל ומספק לא פחות מהרגשנות הדרמטית שלי!

חוץ מזה שאמא שלי אמרה לי בהליכה אתמול שהכל באמת בסדר אז החלטתי להאמין לה (-:

לילה טוב

אמא שלי אמרה לי בהליכה אתמול שהכל באמת בסדר אז החלטתי להאמין לה
נפלא.
את נפתחת עוד ועוד לשינויים, להתחדשות ובעיקר מתקדמת ומפרקת מבנים ישנים שכבר אינם משרתים אותך.
לפעמים נדמה שזה קורה בקלות, ועדיין את, כמתבוננת מהצד, יודעת לאבחן כמה הצעד הנוכחי הוא ענק (ביחס לעצמך)
אז החלטתי להאמין לה
הוא אחד כזה. כאילו משהו פשוט וקטן, החלטה של רגע. כאילו - "למה לא?"
בתכלס, זה לקח את הזמן שלו להבשיל ועכשיו זה הזמן הנכון, והאסימון יורד.

ואת יודעת, להאמין לה זה להאמין לעצמך.
זה ללמוד לסמוך על עצמך, על ההקשבה והכנות שבך, על החוזק שיש בך להכיל ולקבל, או לא, את מה שיבוא.
"הכל באמת בסדר" זה הקול הגבוה שמהדהד בתוכך, אותו את שומעת כעת ובוחרת במודע להקשיב ולהאמין, כי בשלת להאמין בכך.

מחכה בכליון עיניים רגליים גוף... למפגש הזה עם עצמי, מחכה כל יום לזמן כזה עם עצמי, להקשיב למה שקורה בתוכי ומסביבי
מתנה ענקית. התברכת