החיוניות שלי חלק ראשון

ואגב התנצלויות...
כל הכבוד לי שהיום בבוקר סיפרתי לבן הזוג על התובנה האחרונה שרכשתי בבלוג הזה והתנצלתי בפניו על כל מיליון הפעמים שבהן לא הבעתי הערכה מול כל מיליון הדברים שהוא עושה בבית ולקחתי אותם כמובנים מאליהם.

בדיוק ירדתי לעשות סיבוב למטה עם הקטנטנצ' ויחד עם שתי פחזניות מהקונדיטוריה של שמו, עצרתי גם אצל הירקן וחזרתי עם שלל שקיות. עוד לא בטוחה מה עושים פה עכשיו.

יעל, סלט?

_מי זה האדם הזה שחושב עלייך ככה?
מי זו הדמות הזאת?
מה כל כך בוער לה לתקוע לך סיכות בבלון השמחה שלך?_

בחיי, שאלות מעולות. ותשובות - אין. אפילו אין לי קצה חוט.
די בטוחה שזו דמות פנימית כי אין לי בחיים אף אחד אמיתי חיצוני שחושב ככה.
דווקא הבחוץ מעודד ומפרגן.
חומר למחשבה בשבילי - הסביבה המיידית שלי, חוץ מבן הזוג, נרתעת מסיכונים. תמיד מעודדת ללכת על בטוח. זה תמיד הרגיש הקטין אבל אחרי כל כך הרבה שנים השתכנעתי.
אבל מעולם לא חוויתי את הקולות האלה ככאלה שמנסים לתקוע לי סיכות בבלון. אולי זה חמור משחשבתי.

כמה נחמד להתעדכן כאן!

גוגוס, הרמת את הכפפה כמו גדולה! (-:
גוונים, אני מחזקת אותך. לא פשוט לגייס כוחות בדיוק כשמשהו מפיל אותם.

דווקא לי אין הרבה כל הכבודים היום.
כל הכבוד לי שכל מה שאכלתי היה נכון.
אבל לא כל הכבוד לי שהצלחתי כמסתבר לשבור מבלי משים חנות חרסינה שלמה, כי חברה אהובה ויקרה נעלבה ממני נורא.
וכתוצאה מזה עוד לא אכלתי כלום מאז ארוחת הבוקר, אז זו לא ממש חוכמה גדולה שכל מה שאכלתי נכון P-:

האמת, נשבעת לכן:
עכשיו קמתי למטבח (בגלל איזה טלפון).
ממש הרגשתי איך מה שאני הכי רוצה זו פרוסת לחם.
בחיי! 0-:
ופתאום ראיתי את קופסת העוגיות שאבא שלי נתן שלשום (הוא עשה הליכה בשבת עם הנכדים הגדולים ונתן להם את מה שנשאר מקופסת עוגיות הריבה. נתתי 2 לבן הקטן, שלא הלך איתם, ו-2 לאורח החמוד שלו, ונשארה אחת בודדה בקופסא). עד עכשיו בכלל לא ראיתי אותה!
אז פתאום התחשק לי לאכול את העוגיונת!
ממש הרגשתי ש"מגיע לי" כי אני כל כך על הפנים ולא אכלתי צהריים ואני לא יודעת מה לאכול ואין לי חשק ואין לי כוח לבשל (יש עוד טקסט רץ? זה נראה לי מספיק).
ממש!
גוגוס, הודות לך, והודות לדברים שכתבת, כל מה שרץ לי באותו רגע בגוף ובראש היה לי פתאום גלוי ובולט.
יכולתי ממש לשמוע את זה.
ואמרתי לעצמי, לא, את לא הולכת לאכול לחם עכשיו באמצע הצהריים! את לא הולכת להרוס לך את כל היום ולהרוס את החמישה ימים האלה!
בשביל מה זה טוב?
שנייה אחרי זה תאבדי את כל הכוחות שלך כי את נכנסת להיפוגליקמיה מזה.
אז פתחתי את המקרר ולקחתי כמה פרוסות גבינה צהובה, שהאיש קנה אתמול כדי שיהיה במה לכבד את בת אחותי.
לא שמוצרי חלב זה הכי טוב לי, אבל זה לא שייך לאתגר של השבוע, והחלבונים יתרמו לי, לא יפילו אותי.

וואו.
כל הכבוד לכן, בזכותכן. באמת בזכותכן.

בזכותך את בעצמך.
זה נשמע כמו משפט של ילדים אבל יש בו היגיון.
וכל כל כל הכבוד לך! קשה מאוד מאוד לעמוד מול עוגיה, ועוד קטנה, במצב כזה. הן נראות תמיד כל כך לא מזיקות.
ונדמה שיהיה כל כך קל לשכוח אותן וללכת הלאה.
באמת כל הכבוד.

מרגש אותי מאוד שנשים נוספות נתרמות מהבלוג הזה. זה ממש גורם לי להתהלך קלילה כזו.

בשמת, צר לי על חנות החרסינה.

עדכון מהחזית - עד כה היום שלי פגז. ואני שוקלת להתעלות מעל כל זה וללכת לשחות בערב אחרי שהילדים ילכו לישון.
זה ידרוש תעצומות נפש בלתי רגילות אז נראה כמה יישארו מהן עד הערב.

_חומר למחשבה בשבילי - הסביבה המיידית שלי, חוץ מבן הזוג, נרתעת מסיכונים. תמיד מעודדת ללכת על בטוח. זה תמיד הרגיש הקטין אבל אחרי כל כך הרבה שנים השתכנעתי.
אבל מעולם לא חוויתי את הקולות האלה ככאלה שמנסים לתקוע לי סיכות בבלון. אולי זה חמור משחשבתי._
זה אולי לא קשור לאחרים.
אבל אולי זה כן קשור לדרך שאת מתרגמת אצלך את הפחדים של הסביבה מסיכונים.
לך, זה מרגיש כאילו זה מקטין אותך? כאילו את רוצה לפרוש כנפיים במלוא מוטת הכנפיים שלך והתגובה שלהם גורמת לך לקפל אותן בחזרה?
המממ.

אז קודם כל, לי זה מתחבר למה שכתבת קודם על אי לקיחת סיכונים. שאת עושה הכל כדי לא להיכשל, כולל להציב לעצמך מטרות קלות מדי.

מצד שני, זה פחות מתחבר לי לנטייה לשלילה עצמית שהתבטאה בהערה על עצמך כבטלנית, למשל.

אני שוב חוזרת לדברים שאיתם עובדת אורה גבריאלי, הדמויות שבתוכנו. הדמות לא חייבת לבוא בכלל ממישהו חיצוני. היא דמות פנימית, שהנפש שלך יצרה כדי להתמודד עם פחדים שלך, רצונות שלך, חששות שלך, ומוקשים שלך. שאופייניים לאישיות הייחודית שלך, ולמסלול החיים שלך. כל דמות פנימית מנסה להגן עלייך ממשהו, אבל הרבה פעמים השאיפות שלהן מתנגשות. נגיד, אחת רוצה להגן עלייך מכישלון, השנייה רוצה להגן עלייך מלחיות כל החיים שלך חיים קטנים נטולי ההגשמה העצמית שאת ראויה לה. יש סתירה ביניהן. אין ספק שהן יריבו וכל אחת תמשוך לכיוון אחר.

צר לי על חנות החרסינה
תודה, גם לי )-: אבל כרגע הכל שבור ואין לי מושג איך לתקן. אז בינתיים אני עוד תקועה שם.

אוף. יום לא כל כך טוב.
אני שומרת על הלאוים שלי, אבל לא בצורה מאוד משביעת רצון. והמון קפה. המון קפה. (ממממ... קפה.)

גוגוס, כל הכבוד על הכל הכבוד! שימחת אותי מאוד.
אני רוצה לחזור לגישת הפוליאנה שלי גם בקשר ליום הזה, אבל זה קשה. אולי מחר.

עשיתי זאת! הלכתי לשחות, גמעתי קילומטר והרגשתי כל כך טוב אחרי זה. מאחר ואני שוחה ארבעה סגנונות שונים כל הגוף שלי עבד וכל הרצועות המתוחות עוד מהלידה פשוט התרככו.
האגן שלי, על הציסטה המהוללת שלו, הרגיש ממש כמו חדש.
זה היה תענוג צרוף.

עכשיו ווידוי - הכוח המניע לשחייה הזו, שבהחלט לא באה בקלות אחרי לילה מתיש ויום ארוך, היה צריבת ההחמצה מאתמול. בניתי אתמול על יום הרבה יותר מוצלח ממה שהיה בפועל והרגשתי צורך לתקן את זה.
על אף שמוטב היה לו פשוט הייתי מקבלת החלטה פוזיטיבית, שטובה לי, והולכת לשחות, זה הזכיר לי שבאישיות ה"לעולם לא מרוצה" הזו שלי יש גם יתרונות. שעושים דברים. מקבלים החלטות ופועלים.
יכול להיות שיש דרך אחרת להגיע לאותה תוצאה דרך מבנה אישיות אחר. ויחד עם זאת, שמחתי לראות שבמי שאני בנקודה הזו יש גם כוחות שאינם הרסניים ושואבים אלא מדרבנים ומקדמים.

מיכל, צר לי שהלך קצת קשה היום. בטח ישתפר לך מחר כי את מגיעה עם מודעות.

משהו שלמדתי היום על הבולען שלי -
סימני הרעב שלו פוחתים כאשר אני עושה דברים מתוך שמחה.
היום עבדתי בזמן הקצר שהיה לי בשמחה והתלהבות. זה גם שיפר את העבודה והיו לי רעיונות טובים והביצוע יצא מוצלח, וגם סיימתי בלי תחושת הצורך בפיצוי.
גם עם האוכל היה ככה. אכלתי בשמחה את התזונה הטובה שלי ושום פה לא נפער בתוכי.
וגם התנועה. אותו עיקרון.
מחוץ לבית עלו בי כמה פעמים, בעיקר מול ריח של פיצה, מחשבות בולעניות. נפנפתי אותן ממש בקלות. חלק נכבד מהקלות קשור אליכן, הקוראות.
חשבתי לעצמי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להרים ידיים כל כך מהר.
ולמרות המחשבה הזו ידעתי עמוק בפנים שאני בכלל לא במאבק. ובגלל זה הבולען רדום.
הוא עדיין שם, אני יכולה להרגיש אותו פוקח עין עצלה מול הזדמנויות, אבל אין לו אנרגיה. הוא מעדיף לישון.
אני חושבת שהוא יודע שאם הוא יתעורר לא יהיה לו מה לזלול אז מוטב לו כבר לישון.

המסקנה שלי - כשאני פועלת מתוך שמחה הקולות החשוכים שלי שותקים. נכון שהם עדיין שם אבל לי הרבה יותר קל ככה.
לילה טוב לכולן ובהצלחה מחר למי שעוד איתנו.

קטעים איתך, חוץ מהמניעים לפעולות, שהם לגמרי הפוכים משלי - את פשוט תאומה שלי.

גם אני שוחה, בדרך כלל פעמים בשבוע, קילומטר. אבל 3 סגנונות. הרוב חתירה - כי פשוט נולדתי עם הכשרון לזה, ויש לי סגנון שפשוט גורם לי להנאה עצומה מהסגנון הזה. חזה בין לבין, קצת. ובשנה האחרונה הכנסתי גם גב. לקחתי שיעור אחד כדי לקבל טיפים (כי לא ידעתי, וטוב שלקחתי) ועכשיו אני נהנית יותר ויותר מזה. אני אספר שהאופי הבלתי הישגי שלי מתבטא מאוד בשחיה: אין לי רצון להשתפר אלא רק ליהנות, אני תמיד אשחה קילומטר, לא מעניין אותי אם הסגנו שלי נכון או לא, בפילוסופיה שלי - סגנון שנראה טוב הוא נכון, סגנון שבהרמוניה הוא נכון (וחיזקה אותי ניצן ששלחה אותי לאתר של TI - שם גם לקחתי שיעור בסגנון גב, ושם המורה ממש החמיאה לסגנון חתירה שלי, על אף שהוא לא "נכון"). אין לי שום כוונה לשחות פרפר, כי אני לא יודעת וסובלת מזה - ואני לא עושה דברים שאני סובלת מהם, גם לא בשביל הילדים, אז בטח שלא בשביל עצמי (בשביל הילדים - בכל זאת לפעמים, אבל לא בשטויות של שגרה).

נשמע שהיה לך יום בומבה. איזה כיף!

תבורכו!
תבורכו!!
איזה תענוג לקרוא פה, להתעדכן, להתחזק, להזדהות כל כך.
איזה כיף לחלוק תחושות וגם דפוסים ונפילות וקימות והתמודדויות.

בזכותכן הצלחתי עוד יום לא לאכול פחמימות בכלל!
היתה חוויה מענינת וגם עלה לי קצת כסף כי הסלט שחלקתי עם חברה לא הספיק לי והייתי צריכה להזמין סלט נוסף, אבל הסכמתי בלב שלם לשלם יותר במקום להתמלא מלחם, מלא וריחני ככל שיהיה.

חוץ מזה, היה יום לא פשוט בכלל, בהרבה מובנים וגם מבחינת המטרות הנוספות שהצבתי לי כאן.
קפה - שתיתי שתי כוסות. אמנם קטנות אבל שתיים.
מרגישה רע על זה.
בעיקר כי במקום הכוס השניה בקלות יכולתי לשתות תה, אבל איזשהו מנגנון עקום החליט מראש שאולי יהיה עוד קפה היום. עוד בקפה הראשון, ששתיתי היום הרבה יותר מוקדם מדרך כלל כי בעקבות התפניות שהיום הזה קיבל מצאתי את עצמי תומכת בחברה שבורה שאותה פגשתי בבית קפה ב-12:00 בצהרים. בחיים אני לא שותה קפה לפני 14:00 והנה פתאום היום כוס קפה ביד ב-12:00 וכבר אז ידעתי שהקפה הזה לא ימלא את הצורך הקבוע שלי בקפה שמגיע בשעות הצהרים המאוחרות. אז ארגנתי לעצמי בראש שזה לא נורא כי זה רק קפה קטן ואם בצהרים יצוץ הצורך אפשר יהיה לשתות עוד אחד. באופן לא מפתיע שהגיע הרגע ואחה"צ מצאתי את עצמי שוב בבית קפה (היה יום מאד לא אופייני ומלא בעניני 'חוץ') ברור ש'ההפוך קטן בבקשה' יצא מהפה שלי בלי לחשוב בכלל. רק אחרי ששתיתי חצי הבנתי שהגוף שלי ממש לא צריך את הקפה הזה כי הוא קיבל אחד כבר בצהרים ושאיזה חליטה טובה היתה מספקת אותי לא פחות. אוף.
וגם, לא עשיתי היום תנועה בכלל, לא את ההתעמלות שלי ולא יוגה וגם לא הליכה רצינית. כן הלכתי קצת (כאמור הייתי הרבה מאד שעות מחוץ לבית) אולי אפילו די הרבה בשביל אנשים אחרים (נניח 2 ק"מ במצטבר, אני רגילה ללכת הרבה ברגל) אבל זו לא הליכה מרוכזת, מודעת, נינוחה. ועכשיו כבר מאוחר ואני עייפה ומרגישה קצת מובסת.

מחר היום המאתגר של השבוע (לפחות היה אמור להיות, בינתיים עם השינויים שצצו היום מחר נראה פתאום סביר יותר) נערכתי וקניתי הרבה אוכל 'טוב' לכל השעות שאני לא אהיה בבית וממש מקווה שילך טוב.

אני כן יכולה למצוא 'כל הכבוד', לפחות אחד, ולהגיד שלא היה מאד קשה לעמוד בפיתויי הפחמימות שהיו סביבי במהלך היום.
וגם, אפילו עוד אחד, חברה שלי שהגיעה באמת במשבר נסעה הביתה במצב רוח משופר. וכן, אעז ואומר שהרבה מזה בזכותי (ולא, אני לא אכניס עכשיו איזה משפט ציני או מקטין שתמיד הייתי אומרת בהמשך משפט כזה).

לילה טוב ובהצלחה מחר,
לקרוא אתכן גורם לי להרגיש שאני חולקת את החוויה המענינת הזו עם נשים ממש 'שוות'(-:

אני כן רוצה כל הכבוד אחד בכל זאת. כי אם אני לא אסיים את היום באופטימיות איזו מין פוליאנה אהיה?

אז כל הכבוד לי שלמרות שנכשלתי בלסיים איזו משימה בירוקרטית שמאוד קשה לי היום, עדיין הייתי מאוד פרודוקטיבית ולא התנחמתי באוכל כמעט בכלל.
בכל מקרה לא שברתי את שלושת הלאווים שלי ובימים פחות פשוטים גם זו נחמה גדולה.

מחר גם לי יש יום מאתגר במיוחד.
בהצלחה לכולנו.

המסקנה שלי - כשאני פועלת מתוך שמחה הקולות החשוכים שלי שותקים. נכון שהם עדיין שם אבל לי הרבה יותר קל ככה.

כן כן כן! כמו שאלן קאר אומר ב"דרך הקלה להפסיק לעשן": לעשות את זה מתוך שמחה כי את עושה את זה למענך.

בגלל זה אני אף פעם לא מצליחה להבין, אם אנחנו עושות את זה בשבילנו, אז למה לפעמים זה כל כך קשה?
בגלל דפוסי עבר? כי זה עדיין לא מדויק? כי כשזה מדויק זה קל, לפחות מנסיוני.

לאחרונה יש לי מחשבה כזו, לפחות בקשר לעצמי. אני חושבת שהצרכים שלי נורא משתנים כל הזמן. בחיי!
יש דברים שטובים לי לגוף, אבל הגוף שלי לא נשאר אותו דבר. פעם טחינה הייתה מופלאה בשבילי ופתאום היא איומה לי.
עגבניות שכל כך אהבתי נעלמו מהתפריט בלי להשאיר זכר... זה מעניין כל העניין הזה.

(ואני לא קוהרנטית להחריד בשעות כאלה.)

טוב, יצאתי מהבית בשבע ורבע לעבודה מאומצת עם חברה אצלה בבית, וחזרתי בחצות וחצי אחרי נהיגה במהירות 130 קמ"ש...
עבדנו ללא הפסקה. כל השעות האלה שתיתי כוס סודה קטנה ובסיום העבודה אכלתי איזה שלושה זיתים תוצרת בית (מדהימים).
כמובן בקושי הספקתי לחטוף חביתה, כמה זיתים וכמה כפות אבוקדו לפני שרצתי, אז הגעתי הביתה רעבה נורא.

אז הכנתי לעצמי שמנת+גרנולה+צימוקים והתיישבתי לאכול מול מה חדש.

אני עומדת באתגר שלי.

סימני הרעב שלו פוחתים כאשר אני עושה דברים מתוך שמחה.

כשאני פועלת מתוך שמחה הקולות החשוכים שלי שותקים. נכון שהם עדיין שם אבל לי הרבה יותר קל ככה

תסלחו לי שאני שוב אכנס לפה עם העניין של היסודות ברפואה הסינית, אבל השמחה קשורה ביסוד האש, שהאיבר העיקרי שלו הוא הלב.
כאשר את פועלת מהלב, ובשמחה, את מתחזקת. והבולען שלך נחלש.

תיארת את הניגוד של השמחה בתור "הבולען" ו"הקולות החשוכים".
במקרה לגמרי עשיתי היום עבודה (לא לבד, מודרכת, עם עזרה) בדיוק על קושי לבצע איזו משימה בבית.
הייתי אמורה להתחיל בלדמיין שאני צריכה לעשות את המשימה. וברגע שעלה הרגש בגוף לנוכח הדמיון, לשים לב ולהרגיש באופן מלא את התחושות בגוף: מרקם, צבע, קול, מיקום בגוף, גודל וכו'.
מה שעלה היה פחד, שהיו לו מאפיינים ברורים של מים (הרגיש כמו משהו פרפרי ורוטט אצלי בגוף). תוך כדי העבודה, הוא התחמם והתפוגג כמו אוויר. כלומר, המים התחממו, הפכו לגז והתאדו. וברגע שזה קרה, פתאום הרגשתי שלווה גדולה (יחד עם כאב ראש גדול...) ולפתע הייתי מסוגלת לעשות בקלות את מה שלפני העבודה לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב לעשות אותו.

הפחד, קשור ליסוד המים. קשור לחושך.
זה הניגוד של האש, והשמחה.
כאשר האש שלך כבויה, או מאוד חלשה - מה שמציף אותך זה המים, האפלים והשחורים, המים של הפחדים העמוקים.

הבולען שלך יכול להיות מורכב מסוגים שונים של פחדים, חרדות, חששות.
יכולים להיות בו עוד מרכיבים.
אבל כשהאש מחממת אותו, הפחד מתפוגג ומתאדה.

החברה שלי בטלפון נתנה לי תמיכה, ליווי של הדרכה, ומסתבר שזה מה שמחזק את יסוד המים: תמיכה, מתן חיזוק וביטחון, מתן הרגשה ש"אני איתך לאורך כל הדרך".

עכשיו, אם דיברתי אתמול על הדרך לחזק את האדמה שלנו (מרידיאן הטחול למשל), אז דיברתי על שבחים, הערכה ומלים טובות. כמה חשוב לקבל מאחרים וגם לתת לעצמנו, ולהמנע מנזק על ידי הפסקת הביקורת העצמית והאחרת.

אז עכשיו אני מדברת על חיזוק של עוד שני יסודות: האש והמים.

כל עוד אנחנו שומרים על האש שלנו עליזה ובוערת יפה (לא שריפה מצד אחד, ולא אודים עשנים מצד שני), המים נשארים בגבולותיהם. הם מרווים ומלחחים אותנו, לא דלי מים על הלהבה שלנו.

את האש שלנו אנחנו מחזקים על ידי שמחה. שמחות קטנות וגדולות לאורך כל היום. גם "כל הכבוד לי" זו שמחה. אבל יש הרבה דרכים אישיות להכניס לנו שמחה לחיים של כל אחת מאיתנו. כמה דוגמאות שנתתי לאחרונה (אני מפרטת כדי שתראו איזה דברים קטנים יכולים להשפיע): לאכול בצלחות היפות שקיבלנו לחתונה ואני אוהבת; להוריד לנייד שלי צלצול של שיר שעושה לי טוב בלב; להאזין למוסיקה שמשמחת ומרגשת אותי; לקנות לעצמי פרחים ולשים באגרטל באמצע השולחן; להדליק נר בבית סתם ככה ליצירת אווירה נעימה;
אלה יכולים להיות דברים ממש קטנים, אבל חשובה ההתכוונות: חשובה עבודת התחזוקה היומיומית. כל יום להיות בפוקוס על זה. לזכור לשמח את עצמנו כמה פעמים ביום, ואפילו בדברים הכי הכי קטנים. אין דבר קטן מדי. פשוט צריך דברים שיחממו לנו את הלב.

וכפי שאמרתי, את המים אנחנו מחזקים על ידי תמיכה, מתן חיזוק, מתן אישור וביטחון.
אחד הדברים שעוזרים לנו עכשיו הוא שכולנו ביחד. אנחנו נותנות זו לזו תמיכה הדדית בדף הזה. כל אחת יודעת, שהאחרות איתה לאורך כל הדרך, מחזיקות לה את היד. יותר מזה, כל אחת מאיתנו יודעת, שקשה לה, ושגם האחרות יודעות שקשה לה. אז התמיכה נותנת באמת חיזוק, שמבינים אותי. שמלווים אותי בדרך.
לכן, עצם קיומה של התמיכה ההדדית בצורתה זו בדף הזה, מחממת את המים של הפחדים והופכת אותם לאדים שמתפוגגים.

עכשיו, מה פירוש ש"הקולות החשוכים" עדיין שם?
הם תמיד שם כי אין אדם בלי חמשת היסודות. בכולנו יש גם אש, גם מים, גם אדמה, גם מתכת וגם עץ (אם מדברים ברפואה סינית, וכרגע אני מדברת מהתובנות של התורה הזאת על המצב האנושי). וכדי לתפקד הכי טוב, כולנו צריכים לחזק את כל היסודות אצלנו. כי מה שנופל, גורר את כולנו.

אבל, יש הבדל גדול אם האדמה מתחזקת והאש מתחזקת וכל אחת תופסת את המקום שלה, לעומת אם האדמה והאש חלשות, והמים מציפים כל חלקה טובה. אז הם ביצה. הם בולען. מטביעים בפחדים את הכל, ואנחנו גוררים רגליים במים וקשה לנו ללכת נגד הזרם. אנחנו נחלשים. ואיך נצית מחדש את האש המתלהבת והפעילה שלנו, כשכל העצים רטובים? ועל מה נעשה מדורה, כשהאדמה היא ביצה או חול טובעני?

אז ההתמודדות עם הבולען, חלקה התמודדות של האש עם המים.

אני אוהבת את המטאפורות האלה. הן מדברות אלי. ובעיקר אני אוהבת אותן, כי אני מרגישה שהן נותנות לי מפתחות לעזור לעצמי. זה דף שאני עוד רוצה לפתוח.

שליחה על ידי גל* » 23 נובמבר 2010, 07:13

המילים שלכן עוזרות לי להתבונן, להבין את עצמי עוד קצת.
תודה

אני אוהבת את המטאפורות האלה. הן מדברות אלי. ובעיקר אני אוהבת אותן, כי אני מרגישה שהן נותנות לי מפתחות לעזור לעצמי.
גם אלי. כתבת יפה ומוחשי.
התאור שלך של יסוד המים איפשר לי להבין מבפנים, לרגע קט, איך זה להיות מזל מים. שזו הוויה כ"כ אחרת ממה שאני חיה בתוכה, שבדרך כלל אני בכלל לא מבינה מה מפעיל את האנשים האלה P-:

(גוגוס, עשיתי משהו שלא מקובל לעשות באתר וערכתי פה - תיקנתי שגיאה של עצמי)

וואו וואו, מאיפה מתחילים?
אני קצרה בזמן (צריכה להספיק את משימת ה"עבודה" שלי

) אז על קצה המזלג:
במבי, כתבת -
ואני לא עושה דברים שאני סובלת מהם, גם לא בשביל הילדים, אז בטח שלא בשביל עצמי
מצד אחד - כמוני כמוך, ממש באמת האידיאולוגיה. אבל... למדתי בחיי הקצרים שפעמים רבות משהו נתפש בעיניי כגורם פוטנציאלי של סבל (או סתם של אי נוחות) ואם אני מתעקשת עליו אני מוצאת בו דברים כמו יופי או נחת או הנאה. מזה הבנתי עם השנים שאני עלולה לצייר לעצמי תמונה של סבל בגלל דברים כמו עצלות או פחד שהם לטעמי המניעים הפחות טובים לפעולה. אז החלטתי שלרוב הדברים אני נותנת צ'אנס, לפעמים אפילו יותר מפעם אחת, בשביל לראות האם הם באמת סבל או שהתקבעתי על הנחה לא מדוייקת.

גוונים, כל הכבוד על השקעת הכסף בתזונה טובה יותר. קורה לי המון וזה גם עלה בבלוג הזה בעבר. לאכול בריא בהחלט עולה יותר יקר, בעיקר בחוץ. וזה שווה שווה שווה.
וכל הכבוד לך על הפוסט שעטוף כולו במודעות עצמית חיובית. זה נפלא ומעודד אצלי חשיבה דומה.
(והנשים ה"שוות" הן את בעצמך). שיהיה לך יום סופר מוצלח.

מיכל, כתבת -
_בגלל זה אני אף פעם לא מצליחה להבין, אם אנחנו עושות את זה בשבילנו, אז למה לפעמים זה כל כך קשה?
בגלל דפוסי עבר? כי זה עדיין לא מדויק? כי כשזה מדויק זה קל, לפחות מנסיוני._
אני מוצאת בזה חומר רב למחשבה. בסיגריות ה"דיוק" נעוץ במשהו בינארי. אם את לא מעשנת שום סיגריה זה מדויק.
באוכל האפשרות הבינארית היא מאוד קיצונית ומאוד מורכבת בו זמנית בגלל איך שאוכל שאר העולם מסביב.
אני יכולה לומר על עצמי שכאשר אני מדייקת לגמרי זה כמו גלגל. השמחה והתחושה הטובה מביאות את החשק לעוד.
מה שבדרך כלל חסר לי זה התנופה הראשונית. אז כן, כשזה מדויק זה קל. אבל להגיע לדיוק זה קשה.

בשמת, תודה על המילים מעוררות ההשראה. במיוחד לקחתי את זה -
אז ההתמודדות עם הבולען, חלקה התמודדות של האש עם המים.
תראי איזה יום היה לי אתמול. הייתי כולי אש ולהבה, ממש מנטאלית. הייתי במצב רוח יצירתי שהקרין על כל העבודה שלי ועל כל מה שעשיתי באותו יום. אמא שלי שאלה בטלפו איך אני נשמעת ככה אחרי שלוש שעות שינה בלבד ושאר השעות עם הילדה על הידיים. אמרתי לה שהיה לי בוקר מעולה וזה משליך.
ובערב... בערב הלכתי לשחות. במים. וזה יצר מן איזון כזה הרמוני ומושלם.

גל, ברוכה הבאה.

מקווה שלא שכחתי אף אחת. בהצלחה לכן.

במבי, אחד בשבילך, לא קשור לכלום ונובע רק מהעובדה שאני אוהבת שחייה והייתי בעברי מורה לשחייה.
הסגנון הרביעי שלי הוא גב קלאסי. כלומר, הגב שהוא תעתיק של שחיית החזה.
אני מקבלת מאוד את ההנחה שאין "נכון" בסגנון אבל אולי כדאי לשים לב לכך שיש מדד מסוים של יעילות.
ככל שאת שוחה יותר נכון (בשבילך, לפי הגוף שלך, המגבלות שלו והיכולות שלו) כך תתקדמי מהר יותר במים ותרגישי פחות עייפה בסוף.
את הגב הקלאסי הרבה אנשים (בעיקר מבוגרים) שוחים בשביל להרפות את הגוף ולנוח.
אבל... אם שוחים אותו "נכון", כלומר, מייצרים את תנועת המפתח בדחיפה של היד, מקבלים תחושה מדהימה בגב.
הסגנון הזה, כשנשחה נכון, נותן אפקט שאין בשום סגנון אחר ואני מתה על זה.

ומעניין לעניין, ורק למען הסר ספק, אני נטולת כל יצר תחרותיות או הישגיות. זה בגלל שההנאה מהדרך חשובה לי הרבה הרבה יותר מאשר לאן מגיעים.
האפיון הזה שלי, שהוא מאוד חזק ונוכח בכל תחום בחיים, קצת מתנגש אם מה שאני עושה ביחס לתזונה. והפרת האיזון הזה היא מקל בגלגלים שלי.
זה קורה בגלל החשיבות הרבה שאני רואה בניתוק ההתמכרויות ארוכות השנים שלי. אני כל הזמן מבטיחה לעצמי שכאשר ארגיש שאני מעבר להתמכרות הדברים יסתדרו.
אם זה אכן יקרה... קשה לומר. אני עוד עובדת על זה.

מצ'רה וכל אחת אחרת (כי זה כבר קרה בעבר) - אני נטולת סנטימנטים מצד אחד ובוטחת בכוונות הטובות של אנשים מצד שני.
אם אני רואה עריכה בבלוג אני מניחה אוטומטית שהכל בסדר.
והנה... שוב צדקתי!
כיף שבאת לבקר ושיהיה לך יום מקסים.

ניצן, שקט אצלך. מאחר ואני לא מכירה אותך אין לי מושג אם משהו נחוץ לך.
אם יש משהו שישמח אותך לקרוא כאן (שאלות, תמיכה, עידוד) רק תגידי.

בואי נעבור ל על שחיה כדי לא להסיט כאן את הדיון. זה משהו שאני יכולה לדבר עליו שעות, אם יש לך כוח

במבי, תודה, אבל אני נאלצת לוותר. אך ורק מפאת קוצר הזמן.
אני בטוחה שיכול היה להיות ממש מעניין...
סתם לא הצלחתי להתאפק. פשוט כי אני באמת אוהבת שחייה

גוגוס, הולך טוב. הדבר היחיד שאני לא מצליחה לעשות יותר מחמש שניות ביום זה לצאת החוצה.

אוהבת את הדף הזה

זה בגלל שההנאה מהדרך חשובה לי הרבה הרבה יותר מאשר לאן מגיעים
תראי מה זה! זה מתחבר לי עם הטיפ שנתתי לך מזמן (הזמן פה נמדד בפוסטים ולא בימים (-: ), לאכול רק מה שגורם לך הנאה.
גוגוס, מתוך מה שנכון לך לאכול, חשוב מאוד שתאכלי אחוז גבוה מאוד (אפילו 100%) של מטעמים שמשמחים אותך.

בגלל הקריאה המרובה שלי בזמן האחרון גם ברפואה סינית וגם ברפואה ערבית של ימי הביניים (שהיא גם יהודית, למשל רפואת הרמב"ם), יצא לי לחשוב הרבה מאוד על הביטויים בשפה העברית, שכמו אצל כל חכמי הדורות העתיקים האלה, נולדו מהתבוננות מאוד חכמה באנשים.
מחמם את הלב
בוחן לב וכליות
חרון אף
מוסר כליות
אומץ לב
קור רוח
יש עוד הרבה ביטויים כאלה. צבורה בהם חוכמה רבה.

גוגוס, בלי להכיר אותך, בלי לבדוק לך את הדופק (אני לא יודעת לטפל ברפואה סינית), רק מתוך מה שאת מספרת, יש כמה דברים שאני רואה. שוב, בהסתייגות לגבי הידע שלי ולגבי היכולת לדעת דברים דרך האינטרנט:
את מתארת פער בין איך שאת רוצה לחיות, לבין מה שקורה לך באמת. את מתארת גורם נעלם, שברור לך שהוא נמצא בתוכך, שמכשיל אותך כל הזמן.
הניסיונות שלך להתגבר על הגורם הנעלם היו על ידי כפייה עצמית, שקרויה בתרבותנו בד"כ "משמעת עצמית".
עד כאן, תקני אותי אם פספסתי משהו.
אם ניקח את האדם כמורכב במטאפורה של 5 אלמנטים, יסודות, שאמורים להתקיים בהרמוניה, בשיתוף פעולה ובאיזון הדדי - מצב המוצא שלך הוא מצב שבו אין הרמוניה ואין שיתוף פעולה ואין איזון. ואת לא שמחה. משהו לא מסתדר כמו שהיית רוצה, וזה לא טוב לך. את חותרת לחיות טוב. את חותרת לאיזון ("איזון" בתורות האלה הוא תמיד מעין איזון של מישהו שעומד על חבל דק ועושה ג'אגלינג, או יותר של מישהו שעומד על גלשן גלים וגולש - כלומר, איזון אמיתי הוא רק המוות. כל זמן שחיים, יש תנועה ואתה צריך כל הזמן לעשות תנועות כדי לשמור על שיווי משקל. כמו שתיארנו איך התרגשות מוציאה אותנו מאיזון?).

אז כרגע מה שנראה לי הוא, שהגורם הנעלם הוא חולשה.
והואיל וזו חולשה, משהו כמו נגיד - רגל שבורה - אז אי אפשר לעולם להתגבר עליה באמצעות כפייה, או משמעת עצמית.
איך תכריחי יד משותקת לצייר?
איך תכריחי רגל שבורה לרוץ?
זה בכלל לא עניין של "להכריח". אי אפשר פשוט!

אולי אני צריכה להסביר (אני לומדת את תורות הרפואה האלה יותר מעשרים שנה, אז רוב הזמן אני חושבת בטעות שכולם מכירים ומבינים את המושגים הבסיסיים של תורת הניגודים, של מהו איזון, וכו' וכו', אבל האמת שצריך להניח ההיפך: שאני מדברת סינית (-: ומי יודע איך אפשר להתבלבל ממני), שגורם חשוב בראיית האדם של תורות הרפואה האלה (הסינית, ההודית/איורוודה, היוונית, הערבית, היהודית ועוד) הוא המדידה של כל דבר על ציר שנע בין "עודף" ל"חוסר", או בין "הגזמה" ל"חולשה", או בין "פלוס" ל"מינוס" כאשר הרצוי הוא להיות סביב נקודת האמצע.

האיזון הוא באמצע. בין חם מדי לקר מדי, האיזון הוא נעים. בין לח מדי ליבש מדי, האיזון הוא באמצע. אתה לא אמור להיות רק "יין" או רק "יאנג" - שניהם צריכים להיות מאוזנים ושווי ערך בהרמוניה.

לכן, כשמדברים על "חולשה ביסוד האדמה" זה אומר שמדמיינים ציר שנע בין קוטב ה"יותר מדי" לקוטב ה"פחות מדי". למעשה, חולשה יכולה להיות גם יותר מדי. גם הקוטב המוגזם חלש וגם הקוטב החסר חלש. שניהם מצב פגוע, מצב לא טוב, מצב לא מאוזן.
כל התורות האלה רואות את האדם כמין מערכת של צירים. זה ממש מין מתקן מורכב מסתובב... שיש בין הגורמים שבתוכו המון סוגי יחסים.
החתירה היא למצב שבו כל היחסים מאוזנים ובהרמוניה, מזינים זה את זה במעגל אינסופי של חיים.

אז מה אני רואה אצלך?
מה שאני חושבת שאני רואה (שוב, מסתייגת, קחי בערבון מוגבל), זה מצב שבו האדמה והאש שלך חלשים. הם בחוסר. לכן המים מציפים. הם בעודף. העץ והמתכת שלך די במצב טוב, אבל - אף יסוד לא יכול להיות מאוזן כשיסודות אחרים לא מאוזנים, מפני שכולם מתקיימים במערכת אחת, נעים במעגל, ואם חוליה אחת או שלוש חלשות מאוד, השתיים האחרות קורסות גם הן והשרשרת נתקעת.
בהצפה של המים אין טעם להילחם. זה לא עובד. אנחנו אף פעם לא נלחמים בגוף. אם יש רופא סיני שעושה דיקור ונותן צמחים, אז בד"כ במצב כזה הוא יחתור לאזן את המים שיחזרו למקום שלהם, ובמקביל לחזק את האדמה והאש. לסובב את הכפתורים ימינה לאש ולאדמה, ושמאלה למים. איך ולפי איזה סדר הוא יטפל בשרשרת, זה כבר עניין למומחיות של כל רופא.
אני דווקא רוצה לדבר על טיפול עצמי.
ואם זכור לי טוב, זה מה שאת רוצה.
לכן הטיפים שנתתי לחזק את האדמה ולחזק את האש.

אני מאוד שמחה שאחרי יום של אש עליזה ומתלהבת, הלכת לשחות. לא הייתי יכולה לתת לך טיפ יותר טוב. זה סימן שאת מחוברת לגוף שלך מצויין! הרגשת את הצורך באיזון בעצמך! כי האש, הסכנה הגדולה בה היא שההתלהבות תהפוך בקלי קלות להתלקחות. ככה היא האש, יש לה נטייה כזאת, צ'יק הגזמה. צ'יק ב-over.
ולכן, צריך להישמר ולהיזהר איתה.
מצד אחד לחזק אותה על ידי שמחות קטנות - מצד שני לאזן אותה שלא תתפרץ ותגזים. כי וואי וואי וואי איזה שריפה היא יכולה לעשות.
המים שומרים על האש, מאזנים אותה. אם שומרים על היחסים בין אש למים שיהיו ביחסי כוחות מאוזנים, זה מתכון לבריאות. כמובן, צריך איזון בין כל החמישה.
אבל כל עוד מדובר בבולענים, הכי הכי מרכזיים כרגע הם היחסים המאוזנים בין האדמה, האש והמים.
אגב, לא לכל אחת זה שחייה. אצלי, למשל, אני אוהבת לשחק במים בשטיפת כלים, שטיפת הבית, וטיפול בכביסה (-: ואני אוהבת להתרחץ (-:

ניצן, טוב שהולך טוב. אם קשה לצאת החוצה לפחות לאכול בפנים כמו שצריך.
אני יודעת שלא ביקשת שום עצה אבל אולי אספר לך מה אני עושה כשממש בא לי לעשות משהו וקשה לי למצוא את הזמן בשבילו.
אני מזניחה משהו אחד. מסתכלת מסביב ושואלת את עצמי מה יקרה אם...
מה יקרה אם הטלפון שרציתי לעשות עכשיו יחכה חצי שעה? במקרה הכי גרוע כל היום שלי יתעכב בחצי שעה (נגיד... הרי זה לא עובד ככה) ואני אלך לישון חצי שעה יותר מאוחר. נו...
זה ממש כיף. נגיד, להתחיל לקפל כביסה ואז פשוט לעזוב אותה באמצע וללכת לעשות משהו שממש מתחשק לי.
ובחיי שאפשר כל יום לעשות משהו כזה. להתבונן בשעון, לחדול מכל מלאכה ולצאת החוצה לחצי שעה.
מובטח לך שכל מה שהפסקת באמצע עוד יחכה שם גם כשתחזרי. אבל השמש... היא לא מחכה. היא שוקעת. לא חבל?
יאללה, ניצן, עזבי את המחשב, תזרקי מהיד את מה שיש בתוכה (חוץ מאם מדובר בידיים המתוקות של הילדים) ופשוט צאי.
עכשיו!!! בלי לחשוב יותר מדי.

אוהבת את הדף הזה
יעל, והדף אוהב אותך בחזרה.

בשמת, יופי יופי של הסבר. אני באמת מרגישה שאני מבינה עכשיו טוב יותר דברים שכתבת גם בעבר.
אבל... חייבת להודות שמשהו אצלי מתקשה להתחבר לזה. אני מבינה את זה בראש אבל הלב שלי רחוק מזה.
יש לי גם השערה למה - אני מדמיינת את היסודות כדברים פיזיים. קשה לי באמת לדמיין מהו "יסוד".
למה מתכוונים כשאומרים "יסוד".
אולי תוכלי להסביר.

מטאפורה.
לא פיזי.
זה תיאור אנרגטי של הגוף ואיך הוא פועל. זה פיזי במידה שדברים פיזיים לגמרי משפיעים עליו (תזונה מסוימת, דברים כמו שחייה, הליכה על חול), אבל אין הפרדה בין ה"פיזי" ל"נפשי".
זו ראייה אחרת.
כי אני מדברת על חיזוק של אנרגיה מסוימת, למשל על ידי הכנסת דברים משמחים לחיים - אין פה משהו "פיזי" אבל יש פה רגשות, שהם כן משהו פיזי-כימי-לא יודעת מה שעובר בגוף.
לצערי, אני לא יודעת להסביר יותר מזה.

אפשר להסתפק פשוט ביופי של המטאפורה, נגיד כשממש אפשר לראות שמדברים על "אש" והיא מתנהגת ממש כמו "אש" אמיתית (יכולה להתלקח, או לבעור בעליזות, או לכבות, או למשל, שמים מכבים אותה).
ומעבר לזה, לדעתי הפוקוס העיקרי צריך להיות על הבדיקה של הטיפים להתחזקות:

האם זה מתחבר לך, היחסים בין "הלב", החום והשמחה - לבין הפחד ותחושת החושך שלו?
האם זה מתחבר לך, לראות את הבולען שלך כסוג של חולשה ולא כסוג של מפלצת מאיימת מכשילה, ולראות לפיכך את הדרך "להתגבר" עליו לא כדרך של "משמעת עצמית" אלא כדרך של חיזוק מה שנחלש?
האם זה מתחבר לך, שמילוי החיים בדברים קטנים משמחים זה משהו שיחזק אותך? שייתן לך תמיכה?
האם זה מתחבר לך, שהשלילה העצמית המתמדת היא משהו שהחליש אותך, ושמלים טובות והערכה כנה הן משהו שמחזק אותך ומקטין את הבולען?
האם זה מתחבר לך, שכאשר עולים פחדים וחרדות לבלוע ולהציף, אז להרגיש יד על הכתף, אפילו וירטואלית, ואומרים לך "זה בסדר, אנחנו כאן, תומכים בך, מבינים אותך, את בדרך הנכונה ויהיה בסדר" - זה עוזר לך?

האם זה מתחבר לך, היחסים בין "הלב", החום והשמחה - לבין הפחד ותחושת החושך שלו?
לא כל כך. כי אני לא מרגישה פחד. אין לי בכלל חרדות. אבל זה בגלל שאני חושבת שאני מדחיקה אותן.

האם זה מתחבר לך, לראות את הבולען שלך כסוג של חולשה ולא כסוג של מפלצת מאיימת מכשילה, ולראות לפיכך את הדרך "להתגבר" עליו לא כדרך של "משמעת עצמית" אלא כדרך של חיזוק מה שנחלש?
כן. אבל אני חווה אותו כמפלצת מאיימת ומכשילה. הייתי שמחה לחוות אותו אחרת. אולי זה בשליטתי. בשליטת הדמיון שלי.

האם זה מתחבר לך, שמילוי החיים בדברים קטנים משמחים זה משהו שיחזק אותך? שייתן לך תמיכה?
כן. אבל החיים שלי כבר מלאים בהמון דברים קטנים משמחים. אני מוצאת שמחה ועונג כמעט בכל דבר ולכן קשה לי לדמיין לחזק את זה. זה כבר חזק. אני צריכה משהו שחסר.

האם זה מתחבר לך, שהשלילה העצמית המתמדת היא משהו שהחליש אותך, ושמלים טובות והערכה כנה הן משהו שמחזק אותך ומקטין את הבולען?
מעולם לא חוויתי את עצמי כמישהי שיש בה שלילה עצמית. עד שלא הראית לי באור אחר את מה שכתבתי לא הייתי בכלל מודעת לזה שיש בי צד כזה. קשה לראות בעצמי משהו כמו "שלילה עצמית מתמדת. זה חזק לי מדי כתיאור של עצמי.

האם זה מתחבר לך, שכאשר עולים פחדים וחרדות לבלוע ולהציף, אז להרגיש יד על הכתף, אפילו וירטואלית, ואומרים לך "זה בסדר, אנחנו כאן, תומכים בך, מבינים אותך, את בדרך הנכונה ויהיה בסדר" - זה עוזר לך?
ממש ממש.

משל האשכולית, או - איך התחברתי פתאום לטבע החייתי שלי והפסקתי לקטר.
בעבר התלוננתי על כך שאין ממש טעם לגלות מה הגוף שלי רוצה כיוון שההיצע מוגבל מאוד. אי לכך, אין טעם לרצות משהו שאין.
מסתבר... שהגוף שלי יודע בעצמו מה יש ומה אין ומעלה צרכים וחשקים בהתאם. כלומר, אם מקשיבים לו באמת ואם הוא נקי מהתמכרות.

היום ביליתי זמן איכות זוגי באמבטיה חמה (כן, על חשבון עבודה. כמו שאמרתי לניצן, יש דברים שפשוט קמים ועושים אחרת הם נשארים בארץ "לעולם לא").
אחרי החום של האמבטיה התחשק לי משהו. לא יודעת מה. משהו.
הלכתי למטבח ומצאתי... אשכולית. כמעט לא היה שום דבר אחר. וברגע שראיתי אותה כל מה שהתחשק לי אשכולית. בכל מאודי.
אכלתי אותה והתחשק לי עדיין משהו.
לא יודעת מה. משהו.
מצאתי רימון. וברגע שראיתי אותו כל מה שהתחשק לי זה... אותו. בכל מאודי.
והמתיקות שלו מייד אחרי מרירות האשכולית היתה לא פחות ממושלמת.

ואז הבנתי! במקום לדאוג שהגוף שלי ירצה דברים שאי אפשר, פשוט לסמוך עליו שהוא ירצה את ההכי טוב וההכי מתאים באותו רגע מתוך המבחר שיש.
כמו אצל חיות בטבע.
זה הבהיר לי משהו כללי על הקשר שבין בחירה לבין חשקים.

אוי, אני לא מאמינה. הכל נמחק לי.

טוב, שוב:
קצת על הרקע שלי:

למדתי "שיטת אבי גרינברג" לפני כעשרים שנה. קורסים בסיסיים למטפלים, וכן הדרכה אישית. זו שיטה שמתבססת על תורת 4 היסודות.
לומדת וקוראת על רפואה סינית משנת 1985, מטופלת בה כ-15 שנה.
למדתי עוד גישות ושיטות, כמו NLP, האניאגראם ועוד. חלקן בגישה דומות לתורות הרפואה הנ"ל.

לא זוכרת מה עוד.

באופן כללי מאוד מעניין אותי תמיד, להבין בני אדם ומה מפעיל אותם.
והמטרה שלי במחקר הזה מתמקדת בתופעות של שינוי.
הכי מעניין אותי איך מתרחש שינוי במערכת. וגם האספקט האופרטיבי: כיצד אפשר לייצר שינוי במערכת?
למשל, בדף הזה: אני רואה תמונת מצב נוכחית (למשל שלך) ואני רואה תמונת מצב עתידית (מה שאת רוצה). ואני מנסה, בכלים שונים, לבדוק מה הדרך האפשרית להגיע מא' לב'.
איך שהמוח שלי פועל, בשביל זה עלי להבין מה מרכיב את תמונת המצב הנוכחית. לא כל אחד ככה. אני צריכה לדעת מאיפה החוטים באים ולאן הם הולכים לפני שאתחיל להזיז שם חלקים.

ויש לי מוח פיוטי (במבי גרמה לי להבין את זה לא מזמן), אז מדברת אלי הפיוטיות שיש במטאפורות של תורות הרפואה האלה. זה מקל עלי להבין איך החלקים פועלים. אני לא מתחברת להסברים מכאניים, הם נכנסים לי מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה. לא מצליחה לזכור אותם. אבל הסברים פיוטיים מתחברים לי! היופי שבהם מדבר אלי

כשאני רואה תמונה, מתחבר לי.
אבל לא בהכרח אותו דבר מדבר לאחרים (-:
מה שמתאים, תקחי. מה שלא, לא.

קשה לראות בעצמי משהו כמו "שלילה עצמית מתמדת. זה חזק לי מדי כתיאור של עצמי.
במלה "מתמדת" אני מתכוונת שמבלי משים את עושה את זה יום יום.
אני מאמינה שאין לך מודעות למלוא ההיקף של זה. זה כל כך הרגלי, שזה שקוף לך. את רואה דרך זה. עכשיו שמתי פוקוס על זה, והכוונה כמובן לא שתתחילי לנזוף בעצמך על זה אלא רק שתשימי לב במטרה להקטין/להפחית/לסלק לגמרי.

אין לי בכלל חרדות. אבל זה בגלל שאני חושבת שאני מדחיקה אותן
מאוד הגיוני. זה ככה בדרך כלל. לא חייבים להתחבר בכוח. נתתי רעיון, תני לו להיות בצד. אם הוא מתאים, הוא כבר יתחבר לך ברגע שהוא יכול לשרת אותך. או לא! אגב, זה לא בהכרח איזה פחד. יכולים להיות שם מרכיבים אחרים, אולי חזקים יותר. למשל, איזו מועקה.

החיים שלי כבר מלאים בהמון דברים קטנים משמחים
מעולה מעולה!

_ואז הבנתי! במקום לדאוג שהגוף שלי ירצה דברים שאי אפשר, פשוט לסמוך עליו שהוא ירצה את ההכי טוב וההכי מתאים באותו רגע מתוך המבחר שיש.
כמו אצל חיות בטבע._
וואו! איזה תיאור מרגש ומהמם!

טוב, היום הזה די נגמר מבחינתי.
עבדתי יפה וכמעט כמעט סיימתי מטלה גדולה.
עשיתי שתי הפסקות ליוגה.
אכלתי מדויק לגמרי.

גם היום למדתי משהו על הבולען שלי ובייחוד על הקשר שלו לתזונה -
אני כל הזמן אומרת שהתזונה היא רק מימד אחד בחיים שלי שבו הבולען נוגס.
מסתבר שככל שאני מניחה את התזונה יותר ויותר במרכז כך היא חשופה יותר לבולען.
היא הופכת להיות נקודת טורפה.
כאשר התזונה היא חלק משלם התופעה הזו נעלמת.
חלפו להם שלושה ימים והתזונה באה לי לגמרי בקלות. בלי מחשבות טורדניות. בלי שאלות מיותרות. בלי תחושה של פיתוי או מאבק.
אני חושבת שזה בגלל שאני חיה כרגע חיים מלאים בהתכוונות.
המשמעות היא שיש פה פרדוקס.
לו בחרתי משימה אחת לשבוע הזה היה לי קשה יותר לעמוד בה מאשר במצב הנוכחי שבו יש לי שלוש משימות שמקיפות את כל ההיבטים הקשים בחיים שלי.
כלומר, להחזיק מעמד בתזונה הכי מדויקת זה יותר קשה מאשר להחזיק בתזונה ובתנועה ובעבודה יעילה.
כל הקשיים שלי מקבלים מענה בבת אחת והבולען שלי רגוע לגמרי. כי טוב לי.
כי אני פעילה ויוצרת וניזונה היטב.
אז זה ממש קל. כל מה שאני צריכה לעשות זה לדאוג להיות מאושרת כל הזמן.
נו, הרי ידוע שאין קל מזה

ובינינו, זה הרי גם השקר הגדול של הניסוי הזה. שהוא בתנאי מעבדה שלא ניתן להחזיק בהם בחיים האמיתיים.
צריך לחשוב איך מתרגמים את ההתנסות המוצלחת הזו למציאות משתנה, מורכבת ומתמשכת.

אוהבת את הדף הזה
גם אני. אני מחכימה כאן בסוף כל יום מכל מה שנוסף כאן במהלך היום.

היום שלי עבר טוב.
פגישת עבודה שהייתי במתח לקראתה, עברה והיתה אפקטיבית ונעימה.
אני פחות מרוצה מהתפקוד שלי שם כי בהרגשה שלי לא הצלחתי לצאת מהמקומות המוכרים והנוחים שלי שבהם אני הצד המגיב והנעים בעוד שבהחלט היה מצופה ממני להוביל ולהראות נוכחות דומיננטית יותר.
השתדלתי רק להתבונן בזה וללמוד מזה להבא (התחלה של פרויקט ארוך) ולא לייסר את עצמי על איך הייתי אמורה להיות (כמו שלרוב אני נוהגת לעשות) וגם זה בהשפעת הדף הזה...
מבחינת התזונה היה היום טוב מאתמול, אכלתי בדיוק מה שרציתי וכמה שרציתי והרגשתי שזה קל לי.
אמנם לא הייתי בסיטואציות שבהם נדרשתי לוותר/להתאפק/לעמוד בפני פיתויים אבל גם לא הרגשתי ש'מגיע לי'. במצב רגיל מאד יכול להיות שאחרי הפגישה הייתי מחפשת פיצוי כלשהו בדמות שוקולד או קפה, היום זה היה ממש בסדר פשוט לאכול את ארוחת הצהרים שלי ולשבוע ממנה במידה המדויקת שבה הגוף שלי היה צריך.
ועדיין לא שתיתי היום קפה בכלל!
מה שכן, בלי פחמימות בכלל אני מרגישה שאני רעבה לעתים הרבה יותר קרובות וצריכה כל שעתיים-שלוש משהו משמעותי לאכול. צריכה לקחת את זה בחשבון.

כרגע אני מאד עייפה ומרגישה התחלה של הצטננות (עקצוצים באף ובגרון).
התכנון המקורי היה לעשות עכשיו את ההתעמלות שלי או לפחות לצאת להליכה.
לא מסוגלת להזיז את עצמי ומתלבטת עד כמה להכריח ועד כמה לתת לעצמי.
לא מצליחה לזהות אם זה בגלל איזו התפתחות של מחלה או בגלל עצלות.

אני לגמרי משוכנעת שההצלחה שלי נובעת מתנאי המעבדה של הניסוי.
צריך לחשוב איך מתרגמים את ההתנסות המוצלחת הזו למציאות משתנה, מורכבת ומתמשכת.

אני חושבת שזה בגלל שאני חיה כרגע חיים מלאים בהתכוונות
מקסים.

כל מה שאני צריכה לעשות זה לדאוג להיות מאושרת כל הזמן
כמובן. כאילו דא...

(זו תמיד גם המסקנה שלי S-: )

איך מתרגמים את ההתנסות המוצלחת הזו למציאות משתנה, מורכבת ומתמשכת
אני חושבת שפענחתי את זה.
אבל לגבי היישום, אני אספר סיפור קצר:
יש לי בעיה לנשום. המון מטפלים, מורים ליוגה, פאולה, עוצמת הרכות, פלדנקרייז וכו' כבר אמרו לי משהו בסגנון "את לא נושמת טוב, פשוט תנשמי!"
מה שמבחינתי, לעג לרש.
אתם לא רואים שאני מנסה לעשות מה שאתם מלמדים אותי ונכנסת להיפר ונטילציה? אל תגידו לי, תלמדו אותי איך עושים את זה! תסבירו לי למה לא מצליח לי!

לפני כשנה השתתפתי בסדנת יציבה של "אסתר גוקלה"
כשהנחתה אותי לגבי אחד התרגילים, אמרה לי בפשטות "כלוב הצלעות שלך היה מעוך הרבה מאוד שנים. כל הצלעות מכווצות יחד. להערכתי ייקח לך לפחות כחודשיים של תרגול יומיומי עד שתוכלי באמת לנשום".

חודשיים של תירגול!
לה היה ברור כשמש, שאין לי שום סיכוי לנשום "באמת", כי פיזית הגוף שלי לא יכול לאפשר נשימה שמעבר לשטחית ביותר.
פעם ראשונה בחיים שמישהו יכול היה: א. ללמד אותי איך עושים את זה! וב. לשחרר אותי מהציפיה ההזויה שאני אוכל לנשום תיכף ומייד!

זה המשל. ומה הנמשל?
שלטענתי, אפשר ליישם את זה בחיים האמיתיים.
אבל זה דורש תירגול יומיומי, בהתחלה של "לפחות חודשיים של תירגול יומיומי" ואחר כך, פשוט זה לא יהיה "תירגול" אלא יהפוך לטבע שני...
כלומר, קודם את צריכה להרחיב את כלוב הצלעות, אחר כך תוכלי להתחיל לנשום כמו שצריך.

ומה הפענוח שלי?
קוראים לו: תחזוקה יומיומית.
והצד השני של המטבע: one day at a time
כלומר, לדעת שיש כמה דברים שאת חייבת לעשות כל יום, ומצד שני - לא לחשוב במונחים של "כל החיים" אלא להיות כל יום בתוך היום.
שזה מה שאת עושה עכשיו.
לדעתי, זאת המשמעות האמיתית של
חיה כרגע חיים מלאים בהתכוונות

גוונים, איזה יופי של יום היה לך. תענוג לקרוא. ומלא באמירות חיוביות והתבוננות שקטה שאפשר ללמוד ממנה הלאה.
שיהיה לך בהצלחה גם מחר.

נ.ב - אני בעד להכריח את עצמך לפעילות גופנית. למה? כי תמיד אפשר להפסיק אם מגלים שזה לא מתאים להיום.
כבר קרה לי הרבה פעמים. החלטתי, התחלתי, גליתי שלגוף לא מתחשק ועצרתי. בלי שום ייסורי מצפון.
אופציה נוספת זה להרגיש שהתכנון לא מתאים ולשנות. ללכת במקום לרוץ, לשחות רק חצי מהמרחק, לעשות פעילות הרבה יותר קלה ממה שתכננת.
בכל מקרה, את מרוויחה משהו. ולפעמים את מגלה בעצמך כוחות גדולים ואז את מרוויחה פעמיים. גם את הפעילות עצמה וגם את ההתגברות על המחסום הפסיכולוגי שעצר אותך.

בשמת, הסיפור שלך נפלא.
אני גם לוקחת ממנו את המסר הספק פיזי ספק רוחני שבשביל לגדול צריך מקום.
כלומר, בשביל להתפתח, בשביל להיות טובים יותר, צריך קודם כל ליצור מקום. לסמן גבולות חדשים שהם גדולים יותר ממי שאנחנו כעת ואחר כך לצקת בתוכם את התוכן.

שמת לב שהקצבת לצורך סימון הגבולות חודשיים? זה שימח אותי מאוד כי בפעם הקודמת רשמת לי שלושה. מעניין מה יקרה אם אמשיך להתמקח

גוקלה הקציבה חודשיים. אני הקצבתי שלושה.
פליי ליידי טוענת שלוקח 21 יום (רצופים) לעשות שינוי. כלומר, אם את עושה משהו במשך 21 יום רצופים הוא נעשה הרגל. אבל היא טוענת, שאם יש לך איזושהי הפרעת קשב וריכוז, או הפרעת סדר ואירגון (-: אז ייקח לך 28 ימים.
ואני אומרת, שאפשר לעשות משהו 7 שנים רצופות ואז להפסיק... P-: (כלומר, כמו שאפשר לרכוש הרגל, כך אפשר גם לאבד אותו).

את מתמקחת איתי?
קראתי את "דון קמילו"?

את מתמקחת איתי ?
לא... רק צוחקת איתך.

לגבי משך הזמן, אני חושבת שאין מספר חד משמעי. הסיבה - מאוד משנה איך מעבירים את משך הזמן של רכישת ההרגל.
אם את מעבירה 21 יום במאבק בלתי פוסק בשיניים ובציפורניים זה יכול להועיל פחות מחמישה ימים של התכוונות מוחלטת.
גם אם את עומדת בשניהם בצורה מלאה. ויש כמובן הרבה אפור באמצע.
הכוונות, המניעים, החרדות, הפרגון העצמי וכל מה שהוא בטבע האנושי מול שינוי מכתיבים כמה זמן לוקח לרכוש הרגל.

לא קראתי. מה הפסדתי בהקשר שלנו? ובכלל?

קודם כל, מי שלא קרא את "עולמו של דון קאמילו" ואת "דון קאמילו וצאן מרעיתו" של ג'ובאני גוארסקי, פשוט הפסיד (-:
ולענייננו, גם דון קאמילו מתמקח (-:
מצטערת על הטיזר (ממש לא, האמת) אבל תהיי חייבת לקרוא כדי להבין עם מי דון קאמילו מתמקח ולמה זה קשור D-:

אבל לא השבוע. השבוע תתרכזי בשלושה התחומים האלה. אחר כך דון קאמילו. פתרון החידה כבר בעמודים הראשונים.

אני מנחשת - הוא מתמקח עם אלוהים?

אוחחח... למה אני אף פעם לא לומדת מנסיונן של אחרות?

הרי כל הבלוג הזה התחיל בתהליך מאוד חכם של הוצאת ה"לא" מהחיים. והינה אני מציבה לי מטרות 'לא' מרגיזות ולא מבינה למה אני לא מסופקת.
למה אני צריכה לחפור את ה"כל הכבוד לי" הנהדר מתחת לבלטות כל יום? ולמה כל כך לא טעים לי?

מותר לשנות באמצע, יומיים לקראת הסוף?
אני מתכוונת להמשיך לאכול מזון שטוב לגוף שלי, אבל להקפיד שהוא יהיה טעים. טעים-טעים-טעים. אם לא טעים, לא לוקח.
אבל טעים ומיטיב, כמו שבמבי מתארת. כזה שגם אחר כך יושב לי טוב בתוך הגוף.

אני גם הולכת לדאוג ליסוד השמחה הנהדר ומכיוון ששמחה אצלי קשורה מאוד לאוכל טעים-טעים-טעים, הרי שהרווחתי כפליים.
ומאמצת את משנתה של גוגוס בקשר לפעילות גופנית. מותר להפסיק באמצע! איזו הקלה!

נשים יקרות, אתן מעוררות בי השראה ונחת ואני לומדת פה כל הזמן.
גם אני אוהבת את הדף הזה מאוד-מאוד.

גוגוס (ואחרות) - את לא מפחדת? זאת אומרת, אני מפחדת, בשביל עצמי (כשאני עושה את זה) ועכשיו גם קצת בשבילך- שפתאום, אחרי כל הדיוק הזה, יבוא הצורך לשבור את כל הכלים כולם, והכל יתפרק? אני מרגישה קצת כמו מפזרת הגשם (שיבוא כבר, באמת) אבל נדמה לי שאת לא במצב פגיע במיוחד, אז אני לא כל כך חוששת שזה יפגע בך ומעזה לתהות בקול רם. איך איך איך משמרים את הדיוק לאורך זמן?

אוחחח... למה אני אף פעם לא לומדת מנסיונן של אחרות?
כי את חכמה. ועמוק בפנים את יודעת שרק לניסיון שלך עצמך יש ערך אמיתי. ניסיונם של אחרים יכול לעורר השראה ורעיונות. אבל רק ניסיונך שלך, על ההצלחות והכישלונות, הוא בעל ערך אמיתי.
בטח שמותר לשנות. כל הרעיון הוא ללמוד. ואם זה מה שלמדת אז אין סיבה לחכות אפילו דקה נוספת עם היישום.
ורק למען הסר ספק - הדף הזה אוהב גם אותך מאוד.

ומאמצת את משנתה של גוגוס בקשר לפעילות גופנית. מותר להפסיק באמצע! איזו הקלה!
כמה שמחתי לקרוא את זה.
שיהיה לך יום מוצלח.

יעל, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שזה הולך לי בקלות כזו מדהימה שאני בעצמי משפשפת את העיניים... נראה לי שזה בגלל שזה "רק" לחמישה ימים. ברגע שאני אתחיל לחשוב במונחים של "נצח" זה יתפרק וייכנס אלמנט של פחד ושל אבדן ושל מה לא. אני חושבת שאני צריכה בכל שבוע לבחון מחדש מה מתאים לי ולהחליט. אחרת זה לא יעבוד.

את לא מפחדת?
שפתאום, אחרי כל הדיוק הזה, יבוא הצורך לשבור את כל הכלים כולם, והכל יתפרק?
לא. אני לא מפחדת בכלל. וגם את לא מפחדת. את רק חרדה. ויש הבדל גדול.
אני חושבת שלימדו אותנו את זה בפסיכולוגיה. שפחד הוא מפני משהו אמיתי שקורה עכשיו בעוד שחרדה היא מפני משהו עתידי שאנחנו צופים את התרחשותו אבל הוא בעצם עוד לא קורה.
אני כמעט לעולם לא חרדה למרות שאני לעתים מפחדת.
אני מעדיפה פשוט ליפול מאשר לעסוק ברגע שבו אפול. זה קשור ללמידה העצמית שכתבתי עליה לפני כמה דקות.

תנסי לחשוב על זה ככה - אם את בתהליך מודע כל נפילה היא מתנה. את נופלת, יושבת להתבונן, מסיקה מסקנות, קמה, הולכת הלאה.
ככל שאני נופלת יותר ככה אני קמה מהר יותר כי אני כבר מזהה ומבינה ויכולה.
אין לי עוד מושג ירוק איך לשמר את זה לאורך זמן. אני פשוט אגלה... עם הזמן. אבל התגלית הזו לא תצוץ מעצמה בלי הנפילות. אין קיצורי דרך. לדעתי.

ומה שבאמת מקסים זה שאת כל התורה הזו אני יודעת ליישם על התזונה שלי אבל בתחומים אחרים בחיים אני עוד תקועה עמוק בתוך החרדה.
כמו שכבר אמרתי, אני בונה על התהליך של התזונה שילמד אותי איך עושים את זה נכון גם בתחומים אחרים בחיים. זו אחת המטרות המוצהרות של הבלוג הזה.

שיהיה לך יום מקסים.

אז זה ממש קל. כל מה שאני צריכה לעשות זה לדאוג להיות מאושרת כל הזמן.
D-:
ומי שלא קרא את דון קמילו, שידע שנורא קשה להשיג את הספרים השווים האלה!
(מצטרפת לבנייה של הביקוש)

וואו, ניצן, מדהים. אין לך מושג כמה שמחתי לקרוא את זה.
ואני כמובן מסכימה לגמרי. גם אצלי זה ככה.
אני כבר חושבת על היום שאחרי ושואלת את עצמי מה דעתי על מן שגרה כזו שבה יש חמישה (או אולי שישה) ימים מתוכננים מראש, כאלה עם משימה או משימות, ואז בסוף השבוע נחים מהמשימות.
ובשבוע שאחרי חוזרים אליהן, או לאחרות שנראות מתאימות יותר.
אני מסוקרנת לגבי מה שיקרה בשגרה כזו לאורך זמן בסופי השבוע.
האם לאורך זמן יהיה לי צורך לפרוק כל עול או שזו תהיה רק הגמשה קלה או שלא יהיה לי צורך בכלל לשנות משהו?
לכי תדעי... אבל זה ניסוי מסקרן ואני שוקלת אותו בכובד ראש כי אני מרגישה בדיוק כמוך לגבי השבוע הזה.

ועוד מחשבה עתידית - אני יכולה לקחת על עצמי משימות אפילו לטווחי זמן עוד יותר קצרים. למשל, אם אני מרגישה חולשה של הרצון (או הצורך) בתחילת השבוע אני יכולה לקחת משימה לשלושה ימים ולבחון אחרי שהם מסתיימים אם אני רוצה להמשיך או להגמיש או לבטל או לבחור משימה חדשה.
כלומר, אפשר לשחק הרבה עם הנושא של טווח זמן קצר בשביל להתקדם למצב של יצירת הרגלים.

שיהיה לך יום מוצלח. איזה כיף.

חייבת לספר שני דברים מאתמול בערב.
1) היו אצלנו אתמול חברים. אבא עם שני ילדים בני 2 ו 4. אמרתי להם שאנחנו אוכלים לארוחת ערב פירות וירקות ושאם הם רוצים שיצטרפו. הסברתי שבעצם אין בבית שום דבר אחר חוץ מפיתות מקמח מלא. האבא אפילו לא היסס לפני שהסביר לי שהגדול אולי יטעם משהו והקטנה לא נוגעת בפירות וירקות. ובכל זאת, הם כאן. התיישבנו ונתתי לילדים שלו פיתות והם אכלו בשמחה.
שאלתי אותו אם הוא עצמו רוצה משהו והוא אמר שישמח למלפפון. פתחתי את המקרר והקטנה שלו נכנסת כל כולה לתוך המקרר ושולפת פלפל אדום משגע. האבא אומר לה: לא, לא, לא. שאלתי בעדינות למה. הוא ענה שהיא רוצה את זה רק בגלל הצבע היפה. עניתי לו שזו יופי של התחלה לרצות בגלל הצבע. שאלתי את הילדה אם היא רוצה לטעום פלפל והיא ענתה שכן. חתכתי כמה רצועות שאפשר לאחוז בקלות ביד קטנה והאבא אומר לי שוב: לא, לא, לא, היא לא תאכל את זה. אמרתי לו: בסדר והנחתי לפני הילדה. והיא אכלה. רצועה שלמה ויפה. ואמרה שטעים. נו, הייתי מצפה שהוא ילמד מזה משהו.
כמה דקות מאוחר יותר אני לוקחת מהשיש אפרסמון. הילדה אחרי, מטפסת על כסא ולוקחת לעצמה אגס.
נחשו מה אמר האבא? לא, לא, לא. שאלתי שוב למה. הוא ענה שהיא רק תאכל קצת ותשאיר את הכל. אמרתי לו שזו התחלה מעולה לטעום קצת ולהשאיר את השאר. הילדה התיישבה לה בנחת עם האגס, אכלה קצת מסביב וזהו.
אז מסתבר שהילדה הזו, שבנחרצות כזו לא אוכלת פירות וירקות דווקא כן אוכלת פירות וירקות. אם רק נותנים לה.
מודה שזה השאיר אותי די המומה.

אוי, אני מזדהה איתך ועם האבא לגמרי. אבל את הצד שלך את מכירה אז אני אסביר את הצד של האבא:

בגיל הזה (במקרה יש לי דגם בבית) הפעוטות הרבה פעמים רוצים דברים שלמים, נותנים ביס ושאר הפרי הולך לפח. פירות וירקות (בעיקר אם הם אורגניים) זה דבר יקר בימינו. ולהורים פשוט לא נעים לראות החרבה ובזבוז - בטח שלא אצל אנשים אחרים. אז מעולה שלימדת אותו שאפשר לחתוך לכמה רצועות כדי לא להשחית פרי שלם, אבל אם אני נכסת לראש שלו - אני ממש מזדהה איתו - זה נורא לא נעים.

אז מסתבר שהילדה הזו, שבנחרצות כזו לא אוכלת פירות וירקות דווקא כן אוכלת פירות וירקות. אם רק נותנים לה.

את רואה רק חלק מהתמונה. את לא יודעת כמה פעמים הציעו לילדה פירות וירקות בבית והיא סירבה (זאת אפשרות). אז ראית מקטע קטן מהחיים המשותפים של האבא והבת. גם אני המומה מדברים כאלה, אבל חשוב לזכור שפרומו זה לא תמיד הסרט השלם.

הבטחת שנ דברים מאתמול בערב

נשמע שהולך טוב וחיובי, זה ממש כיף לקרוא בדף הזה!

והנה השני
2) האיש חקר אותי על התזונה שלנו ודיברנו ארוכות. הוא נטה שלא להסכים וזה בסדר גמור. הוא שאל מה השתנה אצלי מאז שאני אוכלת ככה ומשום מה היה לי קצת קשה להסביר.
מאוחר יותר ישבתי וחשבתי לעצמי, מה באמת השתנה?
מאז ההריונות והלידות אני בתהליך ארוך ועקבי של שינוי. כל פעם עוד משהו. כל פעם עוד קצת. וכל כך הרבה השתנה. אבל זה קרה בקצב כל כך איטי עד שהשינוי הזה גדל עלי ואני כבר לא סופרת אותו. וזה חבל.
סביר להניח שחלק מהדברים קשורים לשינויים הורמונליים בעקבות הלידות התכופות אבל קשה לי להאמין שזה רק זה ושביום שאחרי ההנקה הכל ייעלם.
אז הנה כל הדברים שאני זוכרת כרגע שהשתנו אצלי בשש השנים האחרונות. תזכורת טובה לעצמי מהקודקוד ומטה:

השיער שלי היה פעם מאוד מאוד יבש והיו לי קשקשים. היום כבר לא.
העור שלי היה מאוד מאוד יבש. היום כבר לא ואני שותה פחות ופחות מים.
היתה לי ליחה כמעט כרונית. היום כבר אין.
היו לי בעיות שיניים בלתי פוסקות. היום כבר אין.
היו לי דלקות חניכיים על בסיס קבוע. היום אין.
היו לי פצעונים קטנים על הפנים. היום אין.
היו לי סתימות של שעווה באוזניים. היום כבר אין.
ריח הגוף שלי בלי דאודורנט היה לא משהו. היום אחרת.
היו לי כתמים לבנים על העור והציפורניים. היום כבר אין.
הציפורניים היו מתפצלות לי. היום כבר לא.
העיכול שלי היה קשה. היום קליל.
היתה נדרשת לי מנוחה אחרי ארוחה. היום אני מרגישה קלה ונמרצת אחרי ארוחה.
היו לי כאבי ברכיים וחשבתי שהם יישארו איתי לנצח. היום, עם כל הסחיבה האינסופית במנשא שנים רצופות אין לי כאבי ברכיים בכלל.
היו לי כאבי מפרקים בכפות הרגליים. היום אין.
היה לי עודף משקל. היום (לדעתי) אין.
לקח לי הרבה זמן לצאת ממחלות. היום אני פשוט לא חולה. מרגישה שאני כמעט נכנסת למשהו ויוצאת ממנו עוד לפני שהוא באמת מתחיל.

וזה רק בפן הפיזיולוגי. יש גם שינויים גדולים במצב הרוח, תחושת המסוגלות, האנרגיה כללית ועוד. אבל אותם קל לקשור גם לדברים אחרים מחוץ לתזונה.
למרות ש... התזונה היא תהליך. ויכול להיות שחלק מהתהליך הוא תודעתי ורגשי וכו' וזה משפיע על מי שאני. כלומר, קשור לתזונה אבל לאו דרך מה שאני מכניסה לפה.

אני קוראת את הרשימה הזו. יודעת ששכחתי דברים ובכל זאת מרגישה שמחה גדולה על כל הברכה הזו. זו חתיכת רשימה ארוכה.

במבי, את צודקת לגמרי. באמת לא ראיתי את זה ככה. תודה על הזווית האחרת.
מעולם לא הרגשתי ככה עם הילדים שלי. הם יאכלו הכל ואם יישאר משהו אני אחסל אותו בשמחה.
האמת היא שזה גם מה שקרה עם האבא. הוא אכל בכיף את מה שהיא השאירה.
אולי לא היה לו נעים לאכול רק בשביל לסיים את זה. לא יודעת אבל את באמת מאירה את זה באור אחר.
טוב, אני קצת פחות המומה עכשיו.
אני חושבת שחלק מההלם נבע מזה שהוא קבע, בהכללה גורפת כזו, שהילדה לא אוכלת פירות וירקות.
מזכיר לי את מה שכתבתי על הכוליות של ה"לא". היא באמת באמת לא אוכלת שום פרי ושום ירק? אף פעם?

אני קוראת את הרשימה הזו. יודעת ששכחתי דברים ובכל זאת מרגישה שמחה גדולה על כל הברכה הזו. זו חתיכת רשימה ארוכה.

וואו!

מדהים מדהים! זה נורא מחזק את הדרך שלך!

נשמע שהולך טוב וחיובי, זה ממש כיף לקרוא בדף הזה!
אכן כך. ותודה... הכיף הוא דבר מדבק וזה חוזר אלי. מרגיש גם לי כיף כי אחרות נהנות.

גוגוס וניצן, קודם כל- האושר מתפרץ מכן, וזה ממש כיף לקרוא. אני חושבת שבאמת יש הרבה כוח בבחירות האלה, לזמן קצר. נניח, הימים הכי מוצלחים שלי היו כאלה של ללכת לסופר ולבחור בדיוק את מה שמתחשק לי- עגבניה אחת, שני מלפפונים, אבוקדו או 2 מנגו ובננה, ולאכול את זה מיד. באמת הדברים הרבה יותר משובשים עבורי בניסיון לקלוע לחשקים עתידיים ולקנות בסופר לטווח ארוך. אבל אני לא מצליחה להשתחרר מה"תמיד" הזה.

אני חושבת שזו לאו דווקא נטייה לזלזל בעכשיו (בגלל שאני יודעת כמה העכשיו הזה משמעותי, תזונתית ונפשית ובכלל), אלא בגלל שהיו לי כל כך הרבה גילגולים שהסתיימו בריבאונד כואב. ולכן ההתמקדות שלי בחרדה הזו מרגישה לי בעצם כמו גם מין ניסיון ללמוד ממה שכבר היה. מהיכולת לדייק לתקופה מסוימת ואז ליפול נמוך מאוד לתקופה שכמעט תמיד תהיה ארוכה יותר, והחזרה לאורח החיים שאני שואפת אליו היא תמיד קשה מאוד.

אני רוצה למצוא את הדרך להתמיד, ולא לפעול רק על פי חשקי הרגע (זה כל כך נורא?). זה מאפיין אותי גם בתחומים אחרים- אני צוללת לתוך משהו (נניח, אפייה או נניח, כתיבה) ושוקעת בו לפרק זמן מסויים, ונדמה לי שפרק הזמן הזה צפוי להמשך לעד, רק שאז אני נזרקת החוצה. בהתחלה אני חושבת לעצמי- אוקיי, הפסקה של רגע, תכף נשוב, אבל אז אני מגלה שהזמן עובר וממשיך לעבור, וההפסקה לא מסתיימת וגם כשאני קוראת לסיומה ומצלצלת בכל הפעמונים, אף אחד (זו אני) לא מקשיב.

יעל, אני אספר קצת על עצמי. אולי זה יפתח לך איזו מחשבה.
אלו מחשבות שבאו לי כבר מזמן (תוך קושי גדול ליישם) והתחדדו מאוד בכתיבת הבלוג הזה (וגם הפכו קלות יותר ליישום).
בייחוד התחברתי ל
ושוקעת בו לפרק זמן מסויים, ונדמה לי שפרק הזמן הזה צפוי להמשך לעד
זה קרה לי בערך מיליון פעמים. או מיליון ושתיים, כבר הפסקתי לספור...

בחרתי, ואני עדיין בוחרת, לומר לעצמי את הדבר הבא - כבר חשבתי כך מיליון פעמים. והסתבר לי כבר מיליון פעמים ששום דבר אינו נצחי. אי לכך, המחשבה הזו כנראה אינה נכונה ומרבית הסיכויים הם שלא אתמיד בדבר הזה לנצח.
ואז מסתבר שצדקתי. ואכן לא התמדתי לנצח. זה הרבה יותר מוצלח לדעתי מאשר לחשוב שאתמיד לנצח ולגלות שטעיתי.
פשוט צדקתי. ואז אני יושבת ומתבוננת באני הצודקת הזו והרבה יותר קל לי לשאול את השאלות. להבין למה התקשיתי להתמיד במשהו שטוב לי ואני נהנית ממנו.
והתשובות עולות. ואני מנסה אותן. וחוזר חלילה.

אני חושבת שבדיקה אמיתית, שהיא בעיניי הדרך היחידה להתקדם לאנשהו, חייבת לנבוע מן ההנחה שזה תהליך.
שהרי אם אין תהליך אין מה לבדוק. אין מה לברר. אין צורך לנסות.
ואם יש תהליך אזי כל הפתלתלות שלו היא נתון ידוע מראש. שום תהליך לא נע בקו ישר אחד בזווית של תשעים מעלות.
בעיניי זה הרבה פחות מייאש ויש בזה התרכזות בחדוות הגילוי במקום בחדוות ההצלחה.

מקווה שתסלחי לי על ההערכה הזו אבל אני חושבת שהשאלות שלך מובילות אותך למקום הזה במילא. את תכף שם.
אני חושבת כך משום שכבר גילינו שאנחנו דומות מאוד ואם תקראי קצת בבלוג הזה מהתחלה תגלי שאני שאלתי את אותן השאלות בדיוק, באותה מידה של חרדה, רק לפני חודשיים.

ויעל, כתבת עוד משהו שהדליק לי נורה
אני חושבת שבאמת יש הרבה כוח בבחירות האלה, לזמן קצר

מעניין מה היה קורה לחשיבה שלך לו כתבת את המשפט הזה בלי הסוף שלו (לזמן קצר).
אם כותבים כך נותר רק ההרבה כוח. וכוח אפשר למנף לעוד כוח.
וגם אם זה לא מצליח לפחות נשארת החוויה הטובה של הכוח למזכרת.
ומתישהו המזכרת הזו דוחפת לשם שוב.

ועוד מילה אחרונה. כתבת על ההליכה לסופר והקניות.
הנה עוד משהו חשוב שהפקתי מהבלוג הזה (ותודה לבשמת שכתבה את זה באופן כללי) -
כשהכל שלם מבפנים מתייתר הצורך לעסוק בצדדים הטכניים של איך עושים את זה.
הם פשוט מסתדרים וזהו.
אצלי, כל עוד אני עסוקה באיך לעשות את זה ובמה לקנות וכמה ומתי, אני יודעת בוודאות שני דברים:
1) שאני לא שם. שמשהו לא שלם בהחלטה.
2) שאני עוסקת במסביב כדי להסיח את דעתי מהעיקר, שהוא הצורך להתמודד עם העניין העקרוני.

אצלי בחיים זה מופיע גם בדברים אחרים כמו מעבר דירה/מעבר מדינה/קבלת הצעת עבודה/וכו'.
כל עוד אני עוסקת בשאלות כמו לוחות זמנים, מאיפה יבוא הכסף, מה יקרה כש... וכו' אני יודעת שעוד בעצם לא החלטתי ברמה העקרונית.
כלומר - לא התעכבתי באמת לשאול את עצמי מה אני רוצה
כשיש לי תשובה לשאלה מה אני רוצה מסתבר שבלי הרבה מאמץ הדברים פשוט מסתדרים מעצמם.

בגלל זה השבוע שלי נראה כפי שהוא נראה.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה שזה הולך לי בקלות כזו מדהימה שאני בעצמי משפשפת את העיניים... גם אצלי ואני בטוחה שזה בגלל
שזה בגלל שזה "רק" לחמישה ימים

ברגע שאני אתחיל לחשוב במונחים של "נצח" זה יתפרק וייכנס אלמנט של פחד ושל אבדן ושל מה לא. אני חושבת שאני צריכה בכל שבוע לבחון מחדש מה מתאים לי ולהחליט. אחרת זה לא יעבוד.
גם אצלי ככה.
מה שכן, יש לי חשש מפרק הזמן בין הרגע שבו נגמרים החמישה ימים ועד הרגע שאני אחליט על פרק זמן נוסף. אני כבר מרגישה בקצה התודעה שלי מחשבות שהן בעיקר מין צורך לשבור את כל הכלים כולם.
מן תחושת מרד כזו, היית כל כך בסדר עכשיו חמישה ימים, ועוד רגע הרי תגדירי מחדש עוד חמישה ימים כאלה של 'משטר', אז עכשיו יאללה מסיבה...
מותר להתפרע, מותר לחרוג, מותר להגזים. וזה כמובן קשור ישירות לתחושת הקיפוח והצורך בפיצוי.
זה כמו שפעם חברה שלי, בן זוג שלה עזב אותה והיא במן מרד נגד האנושות ובעיקר נגד עצמה קנתה קופסת סיגריות וקפה ענק וישבה ושתתה ועישנה במשך אחהצ שלם למרות שכל החודשים קודם היא עבדה על הפסקת עישון והפסקת שתיית קפה והצליחה! הגוף שלה ממש סבל מהקפה והסיגריות אבל היא רצתה למרוד, להפסיק להרגישה 'ילדה טובה'.
זו אמנם דוגמא קיצונית, אבל אני חושבת שגם לי יש את המנגנון הזה בקטן. קצת יצר הרס עצמי, משולב בקצת נטיות מרדניות יחד עם חוסר היכולת שלי לעשות משהו טוטאלי ומוחלט בלי להשאיר קצוות אפורים...
כבר עכשיו ביום רביעי אני מלבטת מה יקרה ביום שישי, אם לנסות ולהמשיך כי הרי זה היה כל כך קל וחבל להרוס... אם לחזור לתזונה ה'רגילה' שלי, אם לאפשר לעצמי קצת יותר מהרגיל, כי כך כדי שבהמשך זה ימשיך להיות קל (הפיצוי המדובר).
בגלל שאני חושבת שהתחושה שאני מוותרת ומקריבה היא הבולען הכי גדול שלי אני צריכה אולי לחשוב מראש איך אני לא מגיעה למצבים האלה ואולי לאפשר לעצמי במודעות ובזהירות דברים שבמטרה הגדולה אני רוצה להוציא לגמרי המהתפריט.
אני באמת מתלבטת לגבי זה.

אני חושבת שאני קצת חולה, אני שואלת את עצמי אם זה קשור לשינוי התזונתי של השבוע הזה.
בזמן האחרון בכלל לא הייתי חולה למרות שכל סביבותיי היו חולים במיני שפעות ווירוסים ואפילו יותר מפעם אחת.
אז מעניין למה עכשיו, זה עדיין גבולי ואני מקווה שזה לא יתפתח.

גיליתי גם שבלי פחמימות בכלל עולים לי חשקים לכל מיני סוגי מזון.
שלפני כן היו פחות קיימים.
כלומר אלה מן תחושות עדינות שהמאסיביות של הפחמימות בגוף (שלי) לדעתי לא נתנה להם להתקיים.

קושי אינו בהכרח סבל,
אחח, כמה שאני אוהבת את המשפט הזה!
כל כך מדויק עבורי לעשות את ההפרדה הזו.
תחושה של סבל מובילה (אצלי) לתחושות הקיפוח והחיפוש אחר פיצוי.
רק קושי לא בהכרח מוביל לזה.

ומרבית הסיכויים הם שלא אתמיד בדבר הזה לנצח.
אז המחשבה הזאת מבאסת אותי ותוקעת אותי. כי אם לא לנצח אז למה בכלל. ואני יודעת יודעת יודעת, די לפרפקציוניזם ולנצחיות וכל זה. אבל הבעיה היא שאני מרגישה שאני לא מצליחה להתמיד מספיק (ולכי תגדירי מספיק). נניח, אני מצליחה להתמיד ברמה של לרוץ 10 קילומטר, אבל לא מצליחה להתמיד כדי להגיע לחצי מרתון (ואם אצליח לעשות את זה עד אפריל, זה יהיה נס גדול). מה שהכי מטריד אותי בכל זה, זה שבכל פעם אני צריכה להתחיל מאפס, וזה מרגיש לי כמעט לא הוגן. זאת אומרת, נמשיך עם דוגמת הריצה- אני מתאמנת, נכנסת לכושר, צוברת מומנטום, ואז מפסיקה. וכשאני מגיעה להמשיך, אני צריכה להתחיל שוב מאפס. וזה משגע אותי. בעיקר כשאני רואה סביבי את האנשים שהתחילו יחד איתי, או אחרי, והצליחו להתמיד. זה כל מה שהיה להם יותר ממני, את היכולת להתמיד, והם הגיעו הרבה יותר רחוק.

ואם יש תהליך אזי כל הפתלתלות שלו היא נתון ידוע מראש.
זה נכון, הבעיה (אצלי) היא שכשאני מתפתלת אני שוברת בתשעים מעלות. זה לא שאני עוברת מחי ובריא לפחות חי ובריא אבל עדיין, אני עוברת לשיא הנמיכות. ואז לא מצליחה לחזור לדרך. בקיצור, לא מדובר פה באיזו סטייה קטנה אלא בהיפוך מלא, מעלה מטה, ואז לשקשק קצת לצדדים, כדי לאבד את מעט שיווי המשקל שעוד נותר.

כשיש לי תשובה לשאלה מה אני רוצה מסתבר שבלי הרבה מאמץ הדברים פשוט מסתדרים מעצמם.
זה נכון. עם זה אני מסכימה לגמרי ובמאה אחוז.

יום חלש.
זה בטח קשור לזה שפיזית אני מרגישה לא משהו, אבל זה לא מצדיק חוסר תפקוד כזה.
שעות שאני מנסה להתחיל לעבוד וזה לא קורה.
כל הזמן זולגת לשיטוטים באינטרנט ומורחת את הזמן.

טוב, יאללה, מספיק עם זה.
כותבת פה עכשיו כדי לסמן שינוי ביום הזה, החל מרגע זה.
קוראת פה כמה דקות כדי להתחזק.
התכנית מרגע זה: סוגרת הכל וצוללת לעבודה יעילה של שעה לפחות.
ואז בטוח אני כבר אהיה רעבה נורא, אז אכין סלט גדול וטעים של עגבניות, מלפפונים, זיתים, בצל, קולורבי, אבוקדו, כרוב ואולי גם ביצה קשה ואוכל אותו בשמחה רבה. אם אהיה עוד רעבה אוסיף מנה של המרק עדשים הטעים שהכנתי אתמול. ואז אתלה כביסה ואחזור לעבודה רצופה ויעילה של עוד שעה לפחות. תוך כדי לזכור לשתות מים.
רק מלכתוב את זה אני מרגישה אנרגיות מתחילות לזרום לי בגוף.
אחזור לדווח.

_אז מסתבר שהילדה הזו, שבנחרצות כזו לא אוכלת פירות וירקות דווקא כן אוכלת פירות וירקות. אם רק נותנים לה.
מודה שזה השאיר אותי די המומה._
אני אומרת את זה שנים. שנים. בזמן שהורים היו מתגודדים סביבי ושואלים בהשתאות איך זה שהילדים שלי אוכלים פירות וירקות, הילדים שלהם היו מנשנשים חופשי מהצלחת ומהיד שלי. כי עשיתי את זה נגיש, וזה הכי אסתטי וגם טעים, ויש דוגמה אישית (אני והילדים שלי) אז איזה ילד עד כדי כך מקולקל שלא יאכל? בחיאתכום! רק המבוגרים והאמונות שלהם זה מה שגורם ל"ארוחות ילדים" להיות מה שהן. זווועה.

אני לא "מציעה" פירות, אני נמצאת עם פירות, מסכימה לחלוק אותם, עושה מהשאריות רסק, ומתנהלת איתם בגדול כמו שאחרים מתנהלים עם פסטה. ברור שזה מה שיאכל. זה הרבה הרבה יותר יפה ואסתטי וטעים.

אני לא "מציעה" פירות, אני נמצאת עם פירות
גם אצלנו ככה. לכל מקום שהולכים לוקחים קופסה גדולה מלאה כל טוב. ובכל מקום הילדים האלה ש"לא נוגעים בפירות וירקות" מוצאים את עצמם אוכלים משהו איתנו וההורים שלהם פוערים פה.
ואז... אז מגיע משפט המחץ האהוב עלי: "טוב, ככה זה כשיש שינוי, כשזה משהו חדש, אז הם מסכימים לטעום". כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה...
והכי מתחשק לי להגיד - אז תעשו שינוי. בבית. במקום זה אני מחייכת.

תראו את הגריין של צפריר שיצא לי
"שימי גבול, ובתוכו - צאי במחול."
בדיוק מה שעשיתי השבוע. כמה כיף לרקוד.

וכעת, לסיפור המאתגר של היום.
נסעתי על האופניים וצעקתי בטלפון על אחד השכנים. הם מורידים אותי ביגון שאולה.
ובניגוד לפעמים האחרות גם אמרתי לו דברים קשים. הגיע לו. באמת באמת.
וכשסיימנו הרגשתי שמגיע לי משהו. שוקולד למשל. או פיצה. והרחוב, כאמור, מלא כל טוב.
המחשבה הראשונה שבאה לי לראש - איך אראה את פניי בבלוג אחרי שוקולד.
המחשבה השנייה היתה - גם ככה סבלתי בשיחה המגעילה הזו. בעצם זה שניהלתי אותה כבר סבלתי.
אז עכשיו מגיע לי עוד סבל בכך שאכניס לגוף שלי משהו בלתי נחוץ ומזיק?
זה הניח את דעתי וזנחתי את הרעיון.

וזה הוביל אותי לשתי מחשבות.
1) כשאני אוכלת רע אני גורמת לגוף שלי נזק. הברקת השנה, אני יודעת. עלי היה לזה אפקט כשזה בא בצמוד לצורך בפיצוי על אירוע רגשי שלילי.
כלומר - אני במצב רגשי ירוד. האם הגיוני להפוך גם את המצב הפיזי שלי לירוד? זה פשוט לדרדר את כולי למטה במקום לעזור לי לטפס למעלה.

2) יש הבדל בין המנעד הרגשי השלילי שמוביל לאוכל גרוע לבין המנעד הרגשי החיובי שמוביל לאוכל גרוע.
כל רגש שלילי, ולו הקטן ביותר, שולח אותי ללוכל. רק רגשות חיוביים חזקים שולחים אותי ללוכל.
אני מפצה את עצמי על כל רע אבל אני חוגגת רק דברים גדולים.
לאן כל זה מוביל? לאפשרות של להשאיר רק את החגיגות ולהוציא אל מחוץ לחוק את הפיצויים.
השמחות הגדולות הן לרוב ידועות מראש. סיום של מטלה גדולה. יום הולדת או יום נישואין. חג רציני.
אפשר לתכנן אותן. כמו שאם הולכים לסופר עם רשימה מוכנה מראש יוצאים בפחות נזק.
אם מתכננים מראש את ההנאה, מבחינת הזמן שלה ומבחינת התוכן שלה, אפשר ליהנות ממנה, לחוות סיפוק ולהמשיך הלאה.
למשל, יש יום הולדת? מתכננים מראש שנלך למסעדה ושמותר לחגוג על ארוחה טובה. ונגמר.
הגוף והנפש מספיקים להתכונן לחריגה. היא לא מפתיעה. ההתמודדות יותר טובה. אפשר לחזור לשיגרה.
עם הדברים השליליים זה אחרת. הם נוחתים בהפתעה בדרך כלל כי אי אפשר לתכנן אותם מראש. והם רבים. בכל יום יש איזה עיצבון או אי נחת.
אז אם אני מחליטה מראש, כהחלטה לחיים, לחבר אוכל טעים (ועדיף משובח, לא סתם פיצה עלובה) לשמחות הגדולות שלי, אני יכולה להכיל את זה בלי להתמוטט.
אני עוד רחוקה משם אבל זה מה שהתעורר בי היום. שיהיה לי קל יותר לדעת שיש נקודות יציאה מהתזונה המוקפדת שלי ושהן ידועות מראש, מתוכננות ושוות ביותר.
זה נוגד את הטבע חסר השליטה והבלתי נעים של גלישות מצב הרוח הרע.

הי יעל, מחשבות בעקבות הדברים שלך, כי עד לפני יומיים וחצי הרגשתי מאוד מאוד דומה.
_ומרבית הסיכויים הם שלא אתמיד בדבר הזה לנצח.
אז המחשבה הזאת מבאסת אותי ותוקעת אותי. כי אם לא לנצח אז למה בכלל._

בואי נפריד רגע את הריצה מהאוכל. ריצה היא דבר מוגבל בזמן ו/או במרחק. האוכל הוא נצחי. תמיד את אוכלת. תמיד תאכלי. אי לכך אולי כדאי להימנע מהיקשים, ועוד כאלה שמשליכים על כל מי שאת, בין השניים.
הסיבה בלעשות את זה נכון גם אם זה לא לנצח היא כי כל בחירה רגעית משרתת אותך. כי עדיף לאכול יום שלם זבל ואז לסיים בסלט מאשר לאכול כל היום זבל ואז לקנח בזבל. ועדיף לא לקנות את הלחמנייה הזו מאשר כן לקנות אותה. כי הגוף שלך הוא מכונה והאוכל הוא הדלק שלו. ולעולם לא היית מעלה בדעתך לשים באוטו שלך דלק לא מתאים. היית צריכה להיות בסיטואציה מאוד מאוד קיצונית בשביל שזה יקרה. זו הסיבה בשבילי.
אני מסתכלת על הגוף שלי ומרחמת על הגמישות הזו שהושגה בעמל אינסוף שנות אבולוציה ושמאפשרת לי לאכול זבל ועדיין לתפקד היטב. ואני זוכרת את זה יום יום ושעה שעה. שגם מכונית תסע על דלק לא מתאים אבל בסוף, מוקדם מהצפוי, משהו יתחרבש ואני אהיה בפנים. ואת הסיכון הבטיחותי הזה אני לא רוצה לקחת. זו אני וזו הסיבה שלי למה לעשות דברים עכשיו גם אם הם לא לנצח.

_ואם יש תהליך אזי כל הפתלתלות שלו היא נתון ידוע מראש.
זה נכון, הבעיה (אצלי) היא שכשאני מתפתלת אני שוברת בתשעים מעלות. זה לא שאני עוברת מחי ובריא לפחות חי ובריא אבל עדיין, אני עוברת לשיא הנמיכות. ואז לא מצליחה לחזור לדרך. בקיצור, לא מדובר פה באיזו סטייה קטנה אלא בהיפוך מלא, מעלה מטה, ואז לשקשק קצת לצדדים, כדי לאבד את מעט שיווי המשקל שעוד נותר._

אני חושבת שזה אולי בגלל שאת חושבת במונחים קשים כמו נצח. אני יכולה לומר לך על עצמי שככל שאני מתאמנת יותר בנפילות (שזה אומר להתחיל מחדש הרבה פעמים) כך אני נופלת טוב יותר.
רק לשם הבהרה - אין אצלי חיים בלי הנפילות האלה. חודש טוב יהיה חודש שנפלתי בו רק פעמיים או שלוש כשכל נפילה היא לכמה ימים. לפעמים לשבוע.
אבל אני רואה שבהסתכלות ארוכת טווח (נגיד, על השנה שנתיים האחרונות) אני נופלת פחות, לפחות זמן ורק לפח במקום להמשיך לפחת.
חייבים להתאמן על נפילות בשביל לדעת ליפול. תכף תראי את זה אצל הקטנצ'יק שלך. מי שלא מתאמן הרבה לא יודע ליפול ואז כשהוא נופל הוא שובר את היד או הרגל.
ככה גם בתזונה.
נדמה לי שדיווחתי לפני איזה שבועיים או שלושה שאכלתי ביום אחד בורקס ופיצה ואני כבר לא זוכרת מה עוד. משהו נורא. ובכמויות אדירות.
בעבר, דבר כזה היה מחרב לי שבוע שלם. לפחות. לפעמים חודש.
בפעם הזו נחרב לי היום ובזאת זה נגמר. כי ישבתי וחשבתי והיה לי את ניסיון הפעמים הקודמות לעבוד איתו.
וכל זה רק בשביל להראות לך שגם במצבי הנוכחי אין לי שום בעיה לקרוס בתשעים מעלות כלפי מטה. אני פשוט יודעת איך להתרומם.
וגם את יכולה.

הבהרה - הנפילות המועילות הן נפילות עם מודעות. כאלה שאני מאפשרת לעצמי לקרוס לתוכן ולא שאני קורסת לתוכן מבלי להבין איך זה קרה בכלל. ואחר כך אני יושבת למוד ולהבין מה קרה לי.
סתם נפילה שקורסים לתוכה ומנסים לצאת ממנה בשיניים ובציפורניים בכוח ובמלחמה לא תורמת שום דבר. לפחות לא לי.
האימון מתייחס בעצם לתהליך המודעות. הנפילה היא חומר הגלם שלו.

ליעל: אני חושבת (או רוצה לחשוב כך) שזה משא ומתן עדין עם עצמי. כל הזמן.
זה קצת מעייף, אבל באותה מידה מסעיר. זה תלוי בזווית הראייה.

ויש שבועות שלמים שבהם אני מתחילה כל יום מחדש. אבל הרבה-הרבה פחות מפעם. גם כי למדתי לאזן נפשית, אבל גם כי התזונה הזו קצת מתגלגלת איתי, פחות מושכת אותי לכיוונים לא רצויים.
אני כבר הרבה זמן בתוך העניין הזה, של תזונה טובה יותר, ויש בזה משהו אחר. עברתי את רוב נעוריי ושנות העשרים שלי בנפילות חדות מאוד.
כשלונות איומים, מהדהדים. אני גם לא רזה, כך שסבלתי גם מכל מיני דיאטות איומות.
אבל יש משהו כל כך רגוע (אוף! אני לא מצליחה להסביר!) בתזונה הזאת עכשיו. אני לא רודפת אחרי הפה שלי, אני לא מתייסרת במחשבות סובבות, אני עושה כמיטב יכולתי. (וזה המון. יש לי המון יכולת.) וגם אני יכולה להכין רשימה נאה של דברים שהשתנו לאט-לאט. כל מיני נשירות שהפסיקו, עור חלק, עיכול טוב יותר... הרבה דברים טובים.

ואולי זה באמת בגלל שנפלתי פעמים רבות. התחלתי עכשיו הרי מתוך נפילה. וכמו שגוגוס אומרת, אני אפול גם עכשיו. בטוח.
אני נורא מקווה שאני אפול על משהו ממש טעים אבל. איזה שוקולד מריר מעולה, או איזה ויסקי טוב. אם כבר ליפול, אז בסטייל. לא על במבה נוגט.

ועידכון: אני חושבת שעוד מעט אני יוצאת מהקללה הקולינרית שנפלה עלי השבוע. קללה מאוד מצערת. הבוקר החלטתי לאכול רק אוכל טעים וראיתי כי טוב. זה גם גורם לי להרגיש קצת צרפתייה, או מדליקה כמו במבי.
עכשיו נורא בא לי קרפצ'יו, זה כל מה שבא לי כבר כמה ימים. נראה לי שאני אלך להשיג כזה.

ממש קל לי גם. ממש. אני ממשיכה עם תכנית הלאכול רק אוכל טעים ומזין כרגע. לא רואה סיבה לעזוב אותה.

נכון שמוקדם לסכם ויש לנו עוד יום, אבל איזה כיף היה?

אז מסתבר שהילדה הזו, שבנחרצות כזו לא אוכלת פירות וירקות דווקא כן אוכלת פירות וירקות. אם רק נותנים לה.
אם רק נותנים לה - זה בדיוק זה.
הרבה פעמים אני מנג'סת לילדים "רוצה תפוח? רוצה בננה?" ונענית בשלילה,
בעוד שאם פשוט אניח לפניהם בננה או תפוח הם יאכלו בתיאבון.
אני עוברת יותר ויותר ללהציע במעשים במקום במילים. זה פשוט שם, מונח, נגיש, חתוך יפה או מסודר באופן אכיל ואסתטי, וזהו.

<זהו. חוזרת ליציע>

אח... סיימתי יום ממש טוב.
יוגה בבוקר, 45 דקות ובערב - קילומטר שחייה! מדהים מהבחינה הפיזית.
אני עובדת קשה על ניסיון לפרק איזו תקלה שיש לי ברצועות של המפשעה. משהו כל כך כואב שלפעמים קשה לי ללכת.
והחלטתי היום להתמקד בזה ולאט ובעדינות למוסס את זה. הולך לי די טוב בינתיים.

אוכל - מעולה. אכלתי מושלם כל היום ואחרי השחייה חזרתי הביתה עם חשק אדיר לסלט ירוק ומרענן.
הכנתי לעצמי וזה היה תענוג צרוף.

עבודה - פחות מהמצופה אבל בהחלט עשיתי. נבע קצת מכך שהחלטתי לסיים את המשימה שלי עד מחר.
אפשר לי היום לעבוד קצת בעצלתיים. מחר אסיים אותה על בטוח.

וואו, אני ב high. מרגישה על הגובה ומנסה לשמר את התחושה הזו לימים אחרים שעוד יבואו.
עוסקת די הרבה במחשבות על סוף השבוע ועל איך אני רוצה להעביר אותו ביחס למה שהיה במהלך השבוע.
טוב לי בדימוי של הרשימה והסופר. כשאני באה מוכנה הולך לי יותר טוב. התכנון שלי לרוב יהיה ריאלי ונטול הגזמות ולכן גם יהיה לו סיכוי גבוה יותר להתממש.
טוב, אחשוב על זה מחר בערב. זה מספיק זמן להתכונן מראש.

הי דניאלה, כיף שבאת לבקר.
הדברים שלך מזכירים את מה שבשמת אמרה לי פעם בהקשר של "בלי חיתולים".
לא להציע. לא לשאול "יש לך פיפי?" אלא פשוט לומר - יש לך פיפי, בוא נלך לעשות.
אנחנו תופשים שאלות כמשהו שמכבד אוטונומיה אבל המון פעמים מעורבים בהן דברים אחרים והילדים מרגישים.
למשל, לחץ שהן יאכלו משהו מסוים, חרדה מפני זה שהם יהיו רעבים, איזשהו ניג'וס קבוע על אוכל ושכאלה.

אני בגישה שלך. גם כלפי עצמי. במקום לשאול את עצמי מה אני רוצה אני מהרהרת רגע והרצון שלי עולה בעצמו. ממש מהגוף.
כשאני שואלת את עצמי מה אני רוצה לרוב זה מסתבך לי וכמעט מעצמם עולים שם דברים שלא ממש קשורים לרצון המזוקק שלי.

דניאלה, למה ביציע? נכון שנתקענו עם ה"טבעונאות" בשם אבל זה לא הדף שרבים בו

אני רואה שבהסתכלות ארוכת טווח (נגיד, על השנה שנתיים האחרונות) אני נופלת פחות, לפחות זמן ורק לפח במקום להמשיך לפחת
אוי, זה כל כך נכון! (-:

_ואולי זה באמת בגלל שנפלתי פעמים רבות. התחלתי עכשיו הרי מתוך נפילה. וכמו שגוגוס אומרת, אני אפול גם עכשיו. בטוח.
אני נורא מקווה שאני אפול על משהו ממש טעים אבל. איזה שוקולד מריר מעולה, או איזה ויסקי טוב. אם כבר ליפול, אז בסטייל. לא על במבה נוגט._
גם עם זה מזדהה מאד.
הערב, אחרי יום שהיה קצת יותר קשה מבחינתי, איפשרתי לעצמי קוביית שוקולד מריר מעולה עם קליפות תפוז. עשיתי את זה כשראיתי שמחשבות על מיני מזון מתחילות להטריד את מנוחתי מלוות בתחושת אי שקט גופנית, הקוביה הזו סיפקה אותי לגמרי.
הרגשתי שסתמתי חור שהיה יכול להתפתח לבור רציני. ואני שלמה לגמרי עם הקוביה הזו למרות שבאידאל הייתי רוצה להחליף אותה בפרי, נניח.

_הדברים שלך מזכירים את מה שבשמת אמרה לי פעם בהקשר של "בלי חיתולים".
לא להציע. לא לשאול "יש לך פיפי?" אלא פשוט לומר - יש לך פיפי, בוא נלך לעשות._
פחח. לגמרי. לפעמים אפילו בלי להגיד, אלא תוך כדי פשפוש אני מזמזמת לה איזה שיר ופשוט יודעת שכל מלל היה מעורר התנגדות.

דניאלה, למה ביציע?
כיף ביציע. באמת.
חוץ מזה אין לי הרבה מה לתרום בנושא.
(אמרה, בעודה אוכלת ריבת חלב בכפית מתוך הצנצנת בלי למצמץ S-: )

גוונים, יופי לך. שלמות בהחלטות לעתים רבות חשובה יותר מההחלטות עצמן.
ובאותה רוח - יש איזה גריין שאומר שקבלת הפנים שאנחנו עושים למה שנכנס לנו לפה חשובה יותר ממה שנכנס לנו לפה.
מפרגנת לך מכל הלב על השוקולד (אני חוששת שמעולם מעולם לא אכלתי קוביית שוקולד אחת. שורה זה המינימום שבמינימום).

דניאלה, בתאבון. ריבת חלב? הנה עוד משהו שמעולם מעולם לא עשיתי

מה שלום כולן הבוקר?

אני צריכה הערב להכין פשטידה לאיזה אירועון (נקבע עוד לפני הניסוי של השבוע).
מישהי מכן מכירה אולי מתכון לפשטידה טעימה בלי קמח? כל הפשטידות שאני מכירה בלי קמח יוצאות מסכנות כאלה...
ביצים וגבינה אפשר בהחלט.

אני בסדר גמור עד כה.
צר לי, אבל אין לי דרך לעזור עם הפשטידה.

גוגוס, ירדתי שלושה קילו. אני בד"כ לא נשקלת (פעם בכמה שנים בערך) אבל הרגשתי שאני נוטה לא לאכול במקום לאכול חי. וצדקתי.
לא יזיק לי לרדת במשקל, שיהיה ברור, אבל אני לא בטוחה שזו דרך טובה במיוחד. אני לא רעבה, ולא מרגישה שחסר לי משהו, אני פשוט ללא תיאבון.
בינתיים אני מחכה. כי אני לא מתכוונת כשאין לי בכלל חשק לממכרים שלי, לאכול מהם רק כדי לאכול. אני מחכה שיבוא תיאבון בריא.
אני מחכה לרגע הזה שבו אני אהיה מחוברת לגוף שלי ואוכל מה שיש כשאני רעבה. (הכי טוב ממה שיש, שזה לא יצא לי פולני חלילה...

)
לא מסבירה טוב. כרגע לא רעבה. לא תאבה להתמכרויות, ולא רעבה למזון. אז לא אוכלת. מאד מאד מאד מאד מאד מוזר ולא אפייני לי. נראה מה ילד יום.

פשטידה אפשר להתחיל מתחתית שמבוססת שקדים, פשתן ואיזה ירק לטעם (פלפלים, עגבניות, בצל, עשבי תיבול) ליצור בצק ולרפד תבנית, והביפנוכו? גבינות, ביצים, ירקות. איזה שילוב שבא לך.

אה, ואת החלב אפשר להחליף בחלב קשיו שמתנהג ממש יפה בחימום, ואז זו פשטידה פרווה. גם את הביצים אפשר להחליף במיץ של השרייה של פשתן, אבל לא ניסיתי אז אני לא יכולה לערוב לתוצאות.

מנסה להבין למה אני כל כך בתוך אכילת ה"לוכל". אני חושבת שזה קשור אצלי לתחושה של חופש, של ההפך הגמור מלהחזיק, החופש לעשות הכל (ובעצם, למרבה הצער, החופש לא לעשות כלום). החירות, לוותר לעצמי- על לעשות את מה שחייבים ואז אפילו על לעשות את מה שרוצים. זו חירות מחלישה.

יעלפו, את שמה לב שזה תמיד תמיד קורה לך בעונות מעבר? תמיד? אני כל הזמן מראה לך את זה. שימי לב לזה. הגוף שלך מחובר לעולם שחבל"ז. ואת אחרי לידה, אז את צריכה לאכול המון ואוכל מזין מאד. מציעה לך לעיין שוב בדף על ווסטון פרייס ולנסות לבנות לך תפריט יומי ולשמור עליו שבוע. רק שבוע אחד.

ניצן, אני ממש אוהבת בך את זה שאת אף פעם לא מתייאשת מלהראות לאנשים את מה שהם לא מסוגלים לראות גם בפעם המיליון. אז תודה. ולא, באמת לא שמתי לב. (איזו מין עונת מעבר הזויה זו בכלל?!). הולכת לעיין בדף שהמלצת.

מנסה להבין למה אני כל כך בתוך אכילת ה"לוכל". אני חושבת שזה קשור אצלי לתחושה של חופש, של ההפך הגמור מלהחזיק, החופש לעשות הכל (ובעצם, למרבה הצער, החופש לא לעשות כלום). החירות, לוותר לעצמי- על לעשות את מה שחייבים ואז אפילו על לעשות את מה שרוצים. זו חירות מחלישה.
וואו, איך שהתחברתי למשפט המדויק הזה.
בעיניי זה החופש, שאכן יש לי, לפגוע בעצמי.

ניצן, מה שכתבת מזכיר לי דברים שיעל כתבה ממש בתחילת הבלוג הזה. שהתזונה הזו נוטה להוביל להיעדר תחושה של רעב ולאכילה מועטת מדי.
קרה לי בהחלט כמה וכמה פעמים.
ואני לגמרי מסכימה שמוטב לשבת ולהמתין ולראות מה ילד יום.