באופן טבעי

ויש לי עוד שני סיפורים על חתול.
אנימתנצלת מראש שזה יהיה ממש ברמת הדיווח, כי אני עייפה והכי לא רוצה שהסיפור יתפוגג לשכחה.

מישהי ילדה. אמרו לי בעבודה: אירגנו לה חבילה היא גרה קרוב אלייך קחי תני לה הנה הנייד שלה תתקשרי היא תגיד לך איפה בדיוק בסדר? כן אין בעיה בסדר. לוקחת את חבילת הכל טוב ושמה פעמיי לרחוב שלה, ומתקשרת אליה. היא מסבירה לי "אין ברחוב שלנו מספרים אבל אנחנו ליד הבית עם הסככה הלבנה בתחילת הרחוב."
מימין לבית עם הסככה? אני שואלת אותה, והיא מהססת לרגע ואומרת כן. אני מציינת לעצמי שהיא היססה, והיא אחרי לידה ומיניקה , ויתכן שזה משמאל. אה, היא אומרת לי, תדפקי ממש בשקט ואם אני לא עונה פשוט תיכנסי כי אולי אני בדיוק מרדימה. בטח, אני אומרת לה בשמחת הכרת המיניקות המרדימות שלא יכולות לצעוק כן או לקום .
מגיעה לבית עם הסככה, מסתכלת משמאל, שם משפחה אחר על השער, וגם רואים שזה בית של אנשים מבוגרים. הולכת מימין לבית עם הסככה, ורואה חצר מבולגנת עם בימבות ונדנדות של פעוטות. לא חצר של לידה ראשונה. אני הולכת הלוך ושוב בין החצרות, החבילה כבדה ומסורבלת לי, והנייד והמפתחות של האוטו מכאיבים לי באצבעות ולא נוח לי. בסוף אני מהמרת על הבית עם הבימבות. דופקת חרישית. אין תשובה. אני פותחת את הדלת ואומרת בשקט שלום. אין תשובה. שני צעדים פנימה, הסלון ריק. הבית מספר על חיים של משפחה כנראה עם כמה ילדים שם. ציורים על המקרר, משחקים בכל מקום, ספרים, קלטות, בובות. ספות נעימות כאלה. פינת מחשב. מלא חפצים ובכל זאת מסודר. לא בית של זוג צעיר אחרי לידה. אני לא בבית הנכון.
בשניות הבאות קורה לי משהו מוזר. אני עומדת בלב המבואה אל הסלון, ונשמת הבית פשוט חודרת אלי. אני מוקסמת. זה מצב שלא הייתי בו מעולם. בתוך בית שאינני מכירה את יושביו, ממש בתוכו, בליבו, ואני מרגישה אותם! את האהבה. את היציבות. את הרנן שבו. וואו! ופתאום ההכרה החדה, שגנב, שנכנס אל בית זר, ועומד כך בתוכו וסופג את לשדו לנחיריים, לנקבוביות העור- אולי זו החוויה שהוא בא לקחת?
והמחשבה הזו גורמת לי להתעשת ולהימלט מהמקום, ושניה לפני שהנה אני כבר לא שם, בשניה החריפה הזאת שתכף כל זה היה כלא היה, בהבלח האור שעובר ביני לבין הדלת הנפתחת ונסגרת כמעט בו זמנית, אני קולטת את החתול שחומק ורץ מבחוץ פנימה.
אלוהים, מה עושים. מתעלמים וממשיכים הלאה כאילו לא ראיתי? ומה אם... מה? איך אני הולכת ומשאירה אותו בפנים? פססס..פס..אני מתחננת אליו בלחש מהדלת, בוא, בוא חמוד. פססס... והוא מסתכל אלי בהתגרות, ומתעקל לו את דרכו עוד יותר עמוק אל תוך פינת האוכל. ואני, אין לי ברירה, לא יודעת את נפשי ממש ומבינה שחייבת להיכנס שוב לשם, ולתפוס את החתול, ולהוציא אותו. הוא מסתכל אלי באדישות ואני רואה שנוסף לכל הצרות הוא שתום עין. שתום עין זה מחלות מסוכנות?באותו רגע התשובה היא "ודאי!" ובכל זאת, גם אם ישרוט אותי ודיני יהיה מחלות מסוכנות שעוברות מחתולים זרים ושתומי עין, אני חייבת לתפוס את החרא הקטן הזה. ולהוציא אותו. לפני שתצא לי הנשמה. ואני נכנסת בצעד מהיר, הפעם אל תוך עומקו של הבית, תופסת את החתול בשתי ידיים במרכז גופו. הוא מתפתל ומשמיע יבבה מנסרת של מחאה ואני לוחצת עלהצלעות שלו ואומרת לו לא חמוד. לא חמוד. לא חמוד. ככה עד הדלת בצעדי שפיפה מהירה ומעיפה אותו לאלף עזאזל החוצה וסוגרת מהר את הדלת.
פשיוווו איזו חוויה מפוקפקת!

כשסיפרתי ליולדת הטריה שממש לא ראיתי את הבית שלה, ששכן בין הבית עם הסככה הלבנה לבית עם החתול המניאק, ממש בינהם, ברור וניצב וכחול, היא הגיבה באופן לא צפוי:
היא אמרה " אני שמחה שאת מספרת את זה. זה אומר שהבית מוגן טוב".

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שהתכנית "עבודה ערבית" זה הדבר הכי חשוב שקורה בטלויזיה. מסכימה.

"מה, את קוראת הארץ?!" שלוש המילים האלה שהן תמצית הישראליות: המוכרת שנדחפת לך לחיים (מה אכפת לה מה את קוראת...), והגזענות הלא ממש סמויה והסטיגמות (גם כלפי "חזותך המזרחית" וגם כלפי העיתון - שאגב, כמות הקללות נגדו בפייסבוק לא תתואר פשוט.....),

<אגב, נדמה לי שאין הורוסקופ ב"הארץ",

>

יעל צ

אגב, נדמה לי שאין הורוסקופ ב"הארץ", >

ידוע (-:
(לכן כל כך התחשק לי להגיד לה.)

הסיפורים על הכפר ביום העצמאות ובית הכנסת ו״הארץ״-
מעבר להתפעלות הרגילה מהאיך והמה, והלב הענק, את גם מזכירה לי את הצד היפה של האנושיות, שאפשר לתאר כאצילות וחמלה.

והסיפור עם החתול?
מאותם תעתועי קסם שקורים מתישהו לכל אחד אבל כשמספרים אותם לאחרים, זוכים לתגובה: ״רק לך זה יכול לקרות״.
טוב, אבל כשזה קורה לך, גם אנחנו נהנות!

ותודה על ההמלצה על ״עבודה ערבית״. @}

@} @} @}
<עייפה מכדי להגיב לעניין אבל מתבשמת מכל מילה>

אני שכנה של קרוטונית. (ריגשית, כניראה לא פיזית)

גם אני מתבשמת מכל מילה

וסתם רציתי לציין שהם לא מציינים את יום הנכבה מתי שאנחנו מציינים את יום העצמאות, אלא ב-14.5

וסתם רציתי לציין שהם לא מציינים את יום הנכבה מתי שאנחנו מציינים
זה כמובן מזכיר לי את הבדיחה:
שלד אחד נכנס לקליניקה של רופא.
מרים הרופא את ראשו, רואה את השלד, ואומר:
"עכשיו באים???!!!"

אבל תודה. אינפורמציה חשובה.

אוף איך שאת כותבת אותי כמו שאני רוצה להיות.

תודה דג חתול על הסיפור שמעלה אצלי זיכרון- אומנם נטול חתול ואולי נטול חמלה ובכל זאת מחליטה לכתוב אותו כאן.
ניזכרת שפעם מזמן, בימי הסטודנטיאלים, גרתי בתל-אביב ברחוב עם שם של סופרת שבחרה בשם עט גברי. קומה שלישית בבינין דירות.
לילה אחד, בדומה להרבה לילות אחרים באותה תקופה, אני מוצאת את עצמי מתנדנדת בדרך הביתה מהבר השכונתי (מרחק כמה צעדים מהדירה שלי).
זה היה אחד מהלילות האלה, שבהם אני חוזרת הביתה לבד, גאה בעצמי שעל אף כמויות האלכהול שספגתי במהלך הערב, אכן הצלחתי למצוא את הדרך ולהגיע הביתה בחתיכה אחת (-;
(ולא מצאתי את עצמי סוגרת את הלילה בבית זר וגרוע מזה במיטה זרה...רק בשביל להתעורר בבוקר ולא ממש לזכור איך הגעתי לשם).
אז אני מטפסת מתנדנדת במדרגות, אוחזת חזק במעקה ולבסוף אני מגיעה לפתח הדירה. אני מנסה להכניס את המפתח לדלת (משימה לא פשוטה במצב השתוי שלי), ומגלה למרבה ההפתעה שדלת הכניסה לדירה היתה פתוחה. אני כועסת על עצמי ששכחתי לסגור את הדלת. נכנסת הביתה. חושך. מצד ימין חדר השינה שלי. ממול המטבח והשירותים. מצד שמאל הסלון והחדר של השותף. בשלב זה של הלילה, אני רק מדמיינת את המיטה שלי ועומדת לקפוץ ראש ישר לתוך הפוך, אלא שכשאני מדליקה את האור אני נחרדת...המיטה נימצאת במקום הלא נכון בחדר... וזה רק נהיה יותר גרוע כי... יש זוג לא מוכר שישן במיטה שלי! לרגע הרגשתי כמו בסיפור על זהבה ושלושת הדובים. אני לא מבינה כלום.
הבחור הישן מתעורר לרגע פותח עין אחת ומביט בי. אני מיד מכבה את האור ואומרת לבחור בלחישה "תחזור לישון-זה רק חלום".
אני סוגרת בשקט את הדלת ויוצאת משם במהירות. תוך כדי אני מבינה שאני בעצם בדירה של השכן קומה אחת מתחת...

מעולם לא הסגרתי את עצמי לשכן בתור "הבחורה מהחלום" [-:
ואני מקוה שאם היה חתול והוא היה מחליט להמלט הייתי עושה אותו דבר

(-:

<איזה רחוב?>

רחוב עם שם של סופרת שבחרה בשם עט גברי
ואני חשבתי שהסגרתי הכל...

שינקין בלפור כזה, לא?

ג'ורג' אליוט?

בראבו בשמת!!
שאר הבנות מוזמנות לעשות גוגל...
ועכשיו הולכת להתחבא בפינה ומפנה את הבמה לדג חתול
יאללה "קישטא" (-:

ומה עם ז'ורז' סאנד? כלב? או שהיא נולדה עם השם הזה?

למה יש רחוב ג'ורג' סאנד?

סליחה...(מבטא לא נכון)
התכוונתי כמובן ז'ורז' סאנד (-:

פששש כמה הרבה היה לי להשלים פה. איזה כייף.היו פה הרבה מועדים לשמחה וזמנים לששון. וכל מה שהיה לי להגיב תוך כדי קריאה התפוגג אל דפי לוח השנה שכבר עברו ונראה לא רלוונטי בבואי להוסיף לדף. אז רק תודה

@}

תודה לכל המגיבות הנעימות

פתאום קלטתי שלא סיפרתי את סיפור החתול השני!
בקצרה, יש לנו ארנבות, לא בכלוב, בחצר מוגנת נפלאה. הן חיות כמו בטבע. וכשהן ממליטות אז בא חתול ואוכל את הגורים. לא משנה מה אנחנו עושים לתחום לסתום פתחים להגן ולשמור בלילה, בסוף הוא מצליח, המנוול. דוחף סלעים אפילו. מדהים! הנחישות של חיית טרף נותנת מושג על פן בחיים שאנחנו פחות חשופים אליו בשפע שלנו.
בכל אופן, בתי החליטה לעשות מעשה ולתפוס את הגורים (קשה מאוד, הם גרים במחילות מתחת לבית).
ועד אחת בלילה זחלה חיכתה הסתערה ונשרטה, ובבוקר היה כאן גור, בסל, בתוך הבית.
אמא,אמרה לי בתי, קוראים לו ישועה.
הארנב ישועה.
מעולם, אף פעם, לא בעולם הארנבים ולא בעולמות האחרים, לא ניתן שם כה מושלם לארנב. זו דעתי.

ובקשר ללורטה שהוזכרה כמה קטעים למעלה, בהקשר של בית הכנסת, אני מרגישה שדרושה הבהרה והולכת לתור אחריה ברחבי יוטיוב. מיד אשוב

http://www.youtube.com/watch?v=sFBOQzSk14c

_{אני יכולה להקריא את "מכתב ללאה גולדברג" פרי מקלדתך בסדנת הכתיבה שאני עתידה להנחות?}

תודה, נפלא פה
ולורטה האחת והיחידה לא זקוקה להבהרה

symbolic of his struggle against reality
LOL

השתתקתי אבל כל הזמן קוראת

הי, גם אני ניחשתי! ג'ורג' אליוט זה בשינקין בלפור, לא? (זה היה ניסיון לתת רמז למי שמכירה את ת"א אבל לא את הסופרת)
לימונדה, איפה הבראוו שלי? >:)

_{דגחה, פתאום הבנתי ששיניתי את הניק והמשכתי לכתוב פה כאילו כלום, אז רק תדעי שבעבר הייתי מגיבה פה מדי פעם בניק "מתחדשת"}

הבלוג מצדיע לאמא של נושקי וטלהצ'וק על הגילוי של הרחוב, ושם הסופרת, וגם השמירה על הדיסקרטיות בחסות שינקין פינת בלפור, וגם על שהייתה הראשונה לגלות !

symbolic of his struggle against reality
יש לי דה ז'ה וו או שכבר היינו בול בשיחה הזאת פעם?

לרגע הרגשתי כמו חמיצר...הבאתי אותה בחידה
אמא של נושקי וטלהצ'וק- לא התכוונתי להתעלם. בראבו על הזיהוי..."דוז פואן"

ועכשיו ניראה מי מנחשת מי זה השכן???? (ס-ת-ם)

ואגב שכנים יש עוד סיפור שמתקשר לרחוב:
כשגרתי באותה הדירה, בדירה בבינין ממול התגורר חנוך לוין. ממש חלון מול חלון. חדר שינה (שלי) מול תריס מוגף (שלו).
רב הזמן כאמור, התריסים שלו היו מוגפים, אבל לפעמים הייתי מדמיינת שאני רואה צל מציץ בין התריסים המוגפים לחדר שלי...
ניראה לי שבשלב זה הוא כבר היה ממש חולה )-:
יום אחד משום מקום- צילצול באינטרקום. לא חיכתי לאף אחד, אבל מאחר וגרתי עם שותף (שבדיוק התקלח) החלטתי שהגיוני שהצילצול בשבילו ובלי לברר לחצתי על הזמזם. היה מין דיליי מאד ארוך בין הצלצול באינטרקום והדפיקה בדלת, אז שיערתי שבטח אחד השכנים התבלבל, שכח את המפתח או משהו כזה. בכל מקרה, לא הייתי ממש מוטרדת.
פתאום צילצול בדלת. אני פותחת וכמעט מתעלפת, לפני עומדת, לא פחות ולא יותר מאשר הגברת שולמית אלוני בכבודה ובעצמה (כלומר ללא מלווה). היא נשענה על מקל הליכה (מה שהסביר את העליה האיטית כל כך במדרגות עד לקומה השלישית). באותה תקופה שולמית אלוני היתה שרת החינוך. אני הייתי סטודנטית שנה אלף ובלגניסטית לא קטנה. התגובה הראשונה שלי היתה פאניקה ופראנויה 0-: כלומר, חשבתי שעשיתי מעשה חמור כל כך שהביאו עלי את שרת החינוך!!! אז בלי שום נימוס החוורתי ומיד פלטתי "מה קרה?? עשיתי משהו!?". שולמית הסתכלה עלי, סקרה אותי מכף רגל ועד ראש ואז שאלה אותי ביובש:
"סליחה, זאת משפחת לוין?"
לקח לי כמה שניות להתאושש. אולי זאת מתיחה?! אולי מישהו עובד עלי?
"משפחת לוין??!" על מה היא מדברת?!
אבל למרבה המזל, חזרו לי עשתונותי מהר יחסית ושאלתי את שרת החינוך "גברת אלוני, את מתכוונת אולי למר חנוך לוין?"
"כן" אישרה הגברת
"הוא גר בבינין ממול- קומה שלישית"
"תודה" ענתה לי שולמית ביובש ועשתה את דרכה באיטיות במדרגות.
כעבור כמה דקות יצא השותף מהמקלחת "מי זה היה?" הוא שאל
"שולמית אלוני" עניתי בנון שלנטיות
השותף לא האמין
"צא למרפסת ותראה בעצמך" אמרתי לו
ואכן שולמית עשתה את דרכה באיטיות מכאיבה לבנין שממול...

דג חתול, פתאום עלו לי הסיפורים מהעבר ונכתבו באימפולסיביות אצלך...
אם זה לא לעינין אצלך את מוזמת להעביר אלי (פראנואידית כבר אמרתי?)

העברתי אלי [-: לרגע לגמרי הובכתי מההתפרצות שלי לדף שלך..

אוי, למה העברת?

אוי! זה בניגוד גמור וחמור לחוקי הבלוג לכתוב בחופשיות ואחר כך להתחרט מטעמים בלתי נחוצים כדוגמת הובכתי. לימונדה יקרה, כתיבה אימפולסיבית זה ערך מקודש כאן (-:
תעשי איך שאת רוצה אבל סיפורייך הם most welcome

חזרתי עם זנב מקופל...אתמול אחרי שכתבתי את הסיפור (באימפולסיביות) פתאום נבהלתי- הרגשתי כאילו נכנסתי לחדר והתחלתי לדבר בקול גבוה מדי (ועוד עם הידיים)
פחדתי שיאשימו אותי ב"ניים דרופינג"- ג'ורג' אליוט, חנוך לוין ושולמית אלוני ועוד כולם נדחפו לסיפור אחד
חוץ מזה פתאום הרגשתי נבוכה לכתוב בניק שלי מחוץ לטירטוריה שלי
ואולי סתם נכנסתי לסרטים...
בכל מקרה לא התכוונתי לעבור על חוקי הבלוג- באמת לא יפה
ותודה גדולה שעוררת אצלי את ההשראה לכתוב סיפורים- שזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת

חוץ מזה פתאום הרגשתי נבוכה לכתוב בניק שלי מחוץ לטירטוריה שלי
כנראה ש פלונית עדיין נבוכה..
אבל איזו מבוכה חיננית.

פחדתי שיאשימו אותי ב"ניים דרופינג"- ג'ורג' אליוט, חנוך לוין ושולמית אלוני ועוד כולם נדחפו לסיפור אחד
נו, אז זה כמו מתכוני הקציצות של בעלת הדף! מערבבים הכל יחד, מוסיפים שום קצוץ, עושים גומה, מוסיפים 2 כפות קמח ויאללה קובבות. אני באמת לא מבינה מה היה פה למחוק.

רגע, העברת או מחקת? כי להעביר זה בסדר (רק תגידי לאן), אבל למחוק?!?!?! לפני שקראתי ?!?!?!

הסיפור חזר...וכמו שאומר צעיר בני: "לא עשעתי כלום" (-:

תודה לימונדה, נהניתי מהסיפור, כיף שהחזרת.

נו, אז זה כמו מתכוני הקציצות של בעלת הדף! מערבבים הכל יחד, מוסיפים שום קצוץ, עושים גומה, מוסיפים 2 כפות קמח ויאללה קובבות.
סליחה???!!
<ככה זה! ככה זה. נשים זה נבלות. מבקשים בדחילו ורחימו מתכון לעוגה, כולה מתכון לעוגה! מודים בשפה רפה וברכיים צבות באמת הפשוטה והדלה "אני לא יודעת לאפות עוגות. ביקשו ממני להביא עוגה ליום העצמאות, הצילו! אפילו הלכתי חרפתי את נפשי בכפר עויין לקנות את הפרודוקטים, ופתאום נהייתי אחת שמערבבת הכל בתוך גומה ועושה קובבות!>
(האמת,כבר בפתחה של הקלדת מופע העלבון המהנה הזה קלטתי שהיא מתכוונת כנראה למחיקת מתכון קציצות הטונה? כן? תוך הבלעת הרמצים של תעשו לי טובה על הפטריות פורציני, והחרייה החזקה על כך שבעצם רק צריך לערבב ולעשות קובבות כי זה כולה קציצות? אבל כל כך נהניתי מהמופע שלא הצלחתי להפסיק. או למחוק. אם כבר עניינינו בכתיבה אימפולסיבית.)

חפיף, העיקר שתכתבי. מופעי עלבון רצים חזק בעדה שלי , אז שיהיה מופע עלבון. בכייף.

זה לא באמת עלבון (-: זה בצחוק ומאהבה נטו. חוץ מזה בזכות המתכון למאותגרים קשים שקיבלתי מקרוטונית הפכתי מלא אופה עוגות לכן אופה עוגות. אולי אני אביא את המתכון לכאן? כל כך הוא הצליח לי, והעביר לי את הפחד מעוגות, שזה ממש אושר גדול.

אני קוראת לה עוגה אביבית (-:
גם בא טוב בעונה, וגם מסמל את אביב העוגה בביתנו, ומתאים, פשוט מתאים לקרוא לה ככה

עוגת גזר תפוחים שתמיד מצליחה של קרוטונית מהמרק הגדול :

1כוס שמן1 ורבע כוס סוכר 3 ביצים לערבב יחד

לערבב לחוד: 2 כוסות קמח (אפשר מתוכן 1 מלא)2 כפיות סודה לשתייה1 כפית אבקת אפייה2 כפיות קינמון טחון קמצוץ ג'ינג'ר טחון (לא חייבים) 2 כוסות גזר/תפוחים מגוררים –
אפשר לשחק עם הכמויות ביניהם (התפוחים מרטיבים את זה יותר)1 כוס צימוקים (לא חובה) ל
ערבב לחוד את 2 התערובות,
לשפוך את היבשה לתוך הרטובה ולערבב. 50 דקות בחום בינוני – 180 מעלות. בתבנית בינונית (עגולה). אפשר גם לעשות מזה 2 אינגליש קייק לא ענקיות זה תמיד הולך אצלנו, עם הילדים, לא משנה מה התעקם, תמיד היא טעימה.

זה השדוג של קרוטונית לעוגה של נוסעת סמויה...
(ישר זיהיתי, כי זו גם אחת העוגות הראשונות שאני אפיתי אי פעם, אי אז בהריון של נושקי)

גם קוראים למתכון על שמי וגם בן לילה גונבים לי את הקרדיט עליו (כמובן שהוא מפה, לדעתי, מלפני כמה שנים טובות, ואם של נוסעת סמויה אז של נוסעת סמויה)

ופתאום נהייתי אחת שמערבבת הכל בתוך גומה ועושה קובבות!
ברור, חמודה שלי, כך את נראית. כל זה ועוד נטפי בצק בשיער, רצפה מלאה קמח ופעוט מושך לך בסינר. לא משנה שכבר חפפת ושטפת ושהפעוט כבר ילדון, זה טריוויה.

תוך הבלעת הרמצים של תעשו לי טובה על הפטריות פורציני, והחרייה החזקה על כך שבעצם רק צריך לערבב ולעשות קובבות
האמת-האמת? אם יש תובנה על בישול שלקחתי מהבלוג שלך זה לא מתכון ספציפי אלא ההבחנה בין הבישול של גברים לבישול של נשים. אפילו מצאתי אותה שוב, והרי היא:

_בנים, הם מבשלים כמו...בנים, אני מניחה. הם לא מסתכלים מה יש ועושים. הם הולכים לקנות את מה שצריך.
"הלכתי לקנות צרור מיורן טרי כי אני מזמין כמה חבר'ה הערב ולא היה לי מיורן לציר, אז נדבר"
"הייתי צריך רבע כפית אגוז מוסקט טחון לפטריות בשמנת אז לא עניתי, בדיוק הייתי בנסיעה לסופר"
בחייאת ראבאק._

בדיוק ככה, ראבאק. היה לי פעם אקס שהיה קם כל שישי בבוקר ממש מוקדם, לעקוף את התור בסופר, רק בשביל לקנות את הלמון גראס הזה, למנה התאילנדית של שישי בערב, שאותה כמובן הוא זה שהגה, בישל, הגיש ושטף כלים. מזלג לא הרמתי בבית ההוא, הכל הוא עשה. בתמורה - עזבתי אותו. כפוית טובה. מה שמחזיר אותנו למוטו הנאה שלך נשים זה נבלות
ועתה אלך להתנבל לי יפה-יפה, כראוי ליום זה שהוא שמשי וסגרירי לסירוגין (בגופיה וחצאית דקיקה, רגע קופאים מקור ורגע מזיעים. תענוג).

עוגת גזר תפוחים שתמיד מצליחה
אצלנו בפעם האחרונה היא הצליחה אפילו עם תותים ותפוח וחצי אגס. אחרי שתופסים את הטריק, כל דבר אפשר להכניס שם.

אני סתם מתענגת לי פה. תמשיכו, תמשיכו!
את העוגות אני כבר אוכל אצלכן.

היה לי פעם אקס

הכל הוא עשה.

- עזבתי אותו.

וואו!

חתיכת וירטואוזיות.

את העוגות אני כבר אוכל אצלכן.
בטח בטח צנון ורתח.
כמו שכבר אמרה הנביילה הוירטו' מעליי : מילים כמו חול ואין מה לאכול.

בטח בטח צנון ורתח
חסמבה חסמבה חסמבה! (-: איך החזרת אותי לאהוד השמן ועוזי הרזה (-:
טוב, אני שוב לא זוכרת לאן עברת. תזכרי שאני על הקו ת"א-מחלף זכרון-יקנעם-צומת המוביל-צומת גולני-צומת קדרים-צומת עמיעד-צומת המצודות והלאה.
כמעט כל מי שלא על הקו הזה, לא רואים אותי...
מאז שחברה יקרה עברה מגושדן (רבע שעה ממני נגיד? עשרים דקות עם פקקים ורמזורים?) לקו הזה (איפשהו ליד צומת כ"ח) - כבר ביקרתי אצלה פי 3 מאשר בכל השנים שבהם היא גרה בקרבתי. תשווי משהו כמו 2 ביקורים בשש שנים ל-6 ביקורים בארבעה חודשים P-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני סתם מתענגת לי פה. תמשיכו, תמשיכו!

אבל חסרות ההוספות האחרונות לדף, לא?

נראה לי שהכל בסדר, תודה בשמת. (היו רק המהומים בשפות שונות בקשר לג'יבריש.)

היום, הילדה שלי חוזרת ואומרת בגועל "שיואו אמא את לא מאמינה מה מלאכית מלווה עשתה היום בשיעור. מצאנו גוזל של עורבני, והיא לעסה לו אגוזים והכניסה לו לתוך הגרון. נכון שזה דוחה??!!"

ושוב הודיתי על מזלי הטוב. חמסה. טפו.
ונזכרתי איך עשיתי לה בדיוק אותו הדבר פעם, עד שהגיעו הדיבורים על מחלות שיניים שעוברת ברוק וכאלה.

ונזכרתי איך עשיתי לה בדיוק אותו הדבר פעם
אני עושה את זה לקטן. ממישמעתי על העניין עם הרוק, אבל אני לא מצליחה להמנע מזה
(גם אמרו לא לעשות פו על האוכל. נו באמת. כאילו שלמישהו יש סבלנות לחכות שזה יתקרר לבד)

ואהבתי את עוגה אביבית. ננסה לשבת

ספר, (הייר דרסר), זה מקצוע שלא מקבל את הכבוד הראוי לו. תמיד זה נשמע משהו חצי נחות ואם כבר יש לו איזה "גלמור", אף הוא מפוקפק למדי. או טיפש, או קוקסינל כזה, משכיל בטח לא...לרוב בעל מראה חלקלק ערסי, ובכל מאפייניו שולטת ההגזמה. בתנועות, בחיוכים , בהתלקקות לקליינטיות....
אבל בעצם, ספר, לפחות זה שאני הכרתי בנווה אנחה, המקום בו התוודעתי והתוודיתי על החוט לשפם , ולמדתי לקנות אושר ב130 שקל חינה שחורה, הוא אסופה של מיומנויות שאנשים טוחנים ת'תחת בתואר שני פסיכולוגיה בתקווה לעבור ליד האבק שלהן.
הוא נבון. זהיר. עדין. בוחן וזוכר כליות ולב, יודע לשתוק ברוב משמעות ולגשש שאלה בעדינות של חרגול ירקרק על כילת תינוק. מוצא דרכו לעומקים נסתרים בחוסר הלחצה מופלא. מעלה משם סיפורים כאבים היסוסים ותהייה, מניח אותם ביד אוהבת, חשופים, על קצף אגם רוחב הלב הנפרש בחיוך שלו כשהוא פורש את שערותייך הצבועות למניפה לפני עינייך במראה ולוחש "תראי איזה יופי" ולרגע אחד כל העולם סביב נמוג, רק את וענן האישור שלו החובק אותך באד ריחו של מסיר הצבע שנמרח קצת על המצח- הכל בסדר. היה לנו נפלא. את יכולה ללכת עכשיו."
ואת קמה בהשפלת עיניים, גם מצניעות הכלה בחופתה שאופפת אותך וגם כדי לא לראות איך הוא ניגש במאור פנים לקליינטית הבאה בתור. ואת לא יכולה שלא להבחין, כשאת עם הגב, משלמת בקופה130 שקל ומשפשפת עוד קצת עם הצמר גפן איפה שנמרח, איך גוון הקול שלו, וכל השפה, ממש, משתנים בהתאמה לאשה שעכשיו. אמן! וירטואוז! זה מדהים. הבחנתי בזה בכל אחת מהפעמים שהייתי שם. הוא זוכר פרטים, ושמות, ומטיל את האשה הבאה בתור לתוך צמר גפן מתוק של פמיליאריות אחת ויחידה ששמורה רק לה. השתמשתי בהמון מילים, ועדיין לא ממש מצליח לעבור, איך שזה מדהים.

בקיצור, בפעם האחרונה, תיאמתי בטלפון, והוא ענה לי בסמסים מתוקים את שמחתו על הגעתי מחר בשתיים. (בגלל שאני בעצמי דינוזאור פרימיטיבי זה נורא מרשים אותי שהספר מסמס לי, ועוד בחיבה כה רבה. יש בזה משהו כמעט עתידני אני מרגישה)
והגעתי עשרה לשתיים. והוא הרים אלי עיניים ומבטו נפל בהבעה שאי אפשר לפרש אותה אחרת מאשר "שיט נו באמת" ואז התרונן קולו "היי מתוקה" , אבל המבט והידיים נשארו עסוקות, מיד אתאר במה.
הוא היה על הברכיים, או אולי על דרגש קטן. מולו ישבו על כסאות שתי נשים מבוגרות וחייכו חיוך רחב ונרגש. על אחת מהן שכבה-ישבה תינוקת, בת חודשים ספורים, ושתיהן החזיקו אותה, אדומה, הבעת פלצות על פניה, וכולה נוזלת דמעות ורטט של בכי שהסתיים הרגע.
בידו היה המכשיר הזה, והם חיכו שהיא תירגע כדי לנעוץ באזנה את העגיל השני.

מה את בוכה??!! עשינו אותך יותר יפה ואת בוכה??! גערו בחיבה הסבתות.
הוא הגניב אלי מבט נוסף באי נוחות- לא בא לו טוב הלפלפיות הצדקנית שלי שכבר היה לו איזה מושג בקשר אליה- ואמר להן "מכאיבות לה ומתלוננות שהיא בוכה? נו באמת."
וצ'יק, ירה את השני. צרחות עד לב השמיים. לא-נורא-את-יפה-לא-נורא-את-יפה ,הוקפצה התינוקת לצלילי השיר , ואז נכנסה האמא הצעירה וצווחה ברטט אל חלל החדר "לא תאמינו כמה הלכתי רחוק ועוד שמעתי! "

הפעם, איך אני אגיד, לא נהנינו, לא אני ולא הוא,למרות שכל המחוות נחוו במדוייק.
היה, איך שאומרים בנווה אנחה, (השם המקורי משנות החמישים היה נווה סעד, שאז, עם חילופי הלשון השלטוניים הפך נווה רווחה, וכבר איש לא זוכר מתי הודבק לו אנחת רווחה ואיך קרה שנותרה רק האנחה)- לא מתאים.
ובעומדי עם הגב לשלם את ה130 שקל חינה שחורה, וחילופי הברכות עוד באויר היה נהדר, תודה, מחכה לראות אותך שוב, גם אני, ידעתי שכבר לא אבוא שוב. וגם הוא, אמן מופלא שכמותו, הרי ידע, וצעק לקובי בקופה "עשה טובה כפרה קח שם מאתיים מהחמודה".

אוף

אוי.
(את הפסקה האחרונה קראתי מבעד לדמעות. כ"כ עצוב)

במעבר חד למדי-
אני מנסה להבין במה טמונה גאוניות הסדרה "עקרות בית נואשות".
קיבלתי את כל שמונה עונות. ואני לא רואה אותן ברצף אחד ארוך רק כי אני לא יכולה- כל מיני מטרדים מפריעים לי - לא כי אני לא רוצה או לא מסוגלת.
וככל שמתקדמת בפרקים, ההכרה הנודניקית בכך שמדובר בגועל נפש מסוג ירוד במיוחד הולכת ומתעצמת, ואיתה התשוקה שלי להמשיך ולצפות בעוד.
וחשבתי, אולי הגאוניות, היא כמו באומנויות לחימה, שמשתמשים בכוח של מי שעומד מולך. בסדרה אין כלום. כל העוצמה שלה נובעת משימוש מוצלח במשאביו הנמוכים ביותר של הצופה.
ועל אף כל זאת, תענוג צרוף, בחיי. לא רצוף לצערי, אבל צרוף, ממש.

בעדינות של חרגול ירקרק על כילת תינוק

הייתי נותנת הרבה כדי להבין מאיפה הדימויים האלה באים לך...

אני שמחה שכתבת את זה. פתאום אני קולטת שלא רציתי בכלל לכתוב חרגול, אלא גמל שלמה, ונראה לי מסורבל המילים הגמל שלמה, אז שיניתי לחרגול. אבל האמת? במחשבה המקורית זה היה גמל שלמה.
את מכירה איך שהם עומדים בעדינות כה רבה, ושתי הידיים שלהם במין תפילה, חסרי משקל ועם זאת מלאי נוכחות?
איזו חיה מדהימה גמל שלמה!
מאיפה באים? אולי כי ראיתי את זה פעם. לא יודעת מאיפה. אולי כדי להמחיש, את התחושה שלמרות שזה חרק, לא צפוי, אפילו ממש טורף, בעצם, וזה הדבר האחרון שאתה רוצה על הכילה העדינה של התינוק שלך, חרק טורף, והמחיצה היא אוורירית ומחוררת, ומי יודע כמה הגנה היא באמת כבר מספקת, בכל זאת העדינות הרבה הנובעת מכל המעמד גורמת לך להניח לו לשהות שם. לסמוך עליו.

הידעת שמקב אחרי הדף שלך מג'ברש דפי בית? מה, את החתול של שרדיגר?

אלוהים ישמור!
גם לי קרה, ותוקן.
מה, זה רק אצלי?
מי זה שרדיגר?אולי אני החתול שלו. הוא שווה?

בחיי שיש דבר כזה! מצאתי בויקיפדיה (ולא הבנתי).
זה בעצם שם לויכוח בין פיזיקאים?
מתוך כל המלל בחרתי להוציא את זה:
" הקוואנטים יכולים להגיד משפט תמים כזה, כמו "יא, הנה חתול!" וישר אומרים בחדשות שהם עושים פרובוקציות ורצים לראיין את שרדינגר." – "אף אחד לא מבין את הקוואנטים", אתגר קרת

עזבי, אלו היו עוד שלושים שניות של מידע פיזיקאלי לא חשוב. כמו התפוח של ניוטון, האמבטיה של ארכימדס והיחסים של איינשטיין

לא זכור לי מהפך יותר משמעותי בחיים שלי (טוב אני מגזימה אבל מותר לי. בעצם לא, אני לא מגזימה) מאשר היום בו החלטתי שיש בבית הזה דבר שנקרא המיטה של אמא. לא מזרון . מיטה. לא שלנו. שלי. עם סט מצעים שלי, ועם הבנה ברורה שצריך לבקש רשות כדי להיכנס ודיר באלאק מי שנכנס למיטה הזאת עם רגליים מלוכלכות או בגדים מכל היום
רק רוצה להזכיר לכולן, כל הפינצטות והפרינססות, שהגיעה התקופה בשנה שבה כבר לא מסתובבים עם פוזמקאות ואנפילאות אלא ברגליים יחפות על כל האבק ושערות החתול בבית, ולכן אמא צריכה לשטוף רגליים לפני שהיא נכנסת למיטה שלה עצמה.

<קראתי קצת אחורה. בלוג דגול!>

נו, עכשיו אין לך ברירה אלא באמת להסביר לי, שלא אשאר לנצח במידע הפיזיקלי הלא חשוב של החינה של קובי.

רק רוצה להזכיר לכולן, כל הפינצטות והפרינססות,
הייתי בטוחה שאת הולכת לפתוח מחדש את תיבת השערות ברגליים (-:

הייתי בטוחה שאת הולכת לפתוח מחדש את תיבת השערות ברגליים גם זה. גם זה הגיע.

לפני כמעט שלוש שנים בעלי עזב אותי. זה היה נורא.
כעבור חודשיים החברה החדשה שלו כתבה לי סמס. הילדים מאוד התחברו, אני מזמינה אותך להיפגש ולהכיר, למענם.
וואו, כמה כאבה לי האצבע מרוב הקלדת תשובות שלא יעלה על הדעת לשלוח לאדם זר.
אני מתביישת לחזור על הדברים כאן. בא לי נורא, נורא, אבל אני אתאפק.
בסוף כתבתי לה בנימוס. אני שמחה שהילדים מסתדרים. אינני מעוניינת בהרחבת ההתקשרות הזאת.
ואז היא ענתה לי "חבל. התשובה שלך מפתיעה אותי. הרחבה תמיד עדיפה על צמצום."
אוה. אוהההההההה. אז באמת נפתח הסכר ומניתי לפניה אינספור דוגמאות בהן הרחבה איננה עדיפה על צמצום. עליהן אני בעיקר לא אחזור בבלוג החמוד והבלתי מטונף שלי.
לא שלחתי.
והיום, הוא שמח בחלקו, אני שמחה בחלקי, היא, אני לא יודעת איפה היא. אבל עדיין לפעמים בא לי לכתוב לה: הכל היה לטובה. כולנו במקומות אחרים ומרגישים הרבה יותר טוב. רק את, את יודעת, את נשארת באותו המקום: את אשה שלקחה גבר של אשה אחרת. מהבית שלו, ומהילדים שלו, וזה מה שתמיד תישארי. זה לא דוהה. זה לא נשכח. זה נשאר. איחס. את אשה מגעילה.

בלה בלה בלה שרדיגר, שם חתול חי בקופסא סגורה, עושה משהוא לקופסא (לא זוכרת, נדמה לי שיורה בה). עד שהוא לא פותח את הקופסא כל האפשרויות עדיין פתוחות, אולי החתול כבר מת, אולי הוא עדיין חי, אולי הוא נעלם ממנה באופן מסתורי, ככה גם תורת הקוונטים. כל האפשרויות מתקימות במקביל עד שבחרנו באחת מהן. זו הסיבה אבמבחן שריר לא בודקים עתיד. את לא רוצה להיתעסק עם קוואנטים, הם בילתי יציבים בעליל.

ולגבי ההיא, את רואה, אמרתי לך!!!

כפותנית! תודה. היה מה זה טעים! ועסיסי ומלא מיץ ותובנות והכל. כמובן עד הרגע המפלצתי עם התינוקת האומללה ומה שאמרו לה וכל מה שהיה מסביב ומאחור.והאימרה הנוראה: בשביל יופי צריך לסבול. כאילו כבר מהגיל הזה היא צריכה להיות "יפה" בצורה נורמטיבית, "נשית". אוף. הסבתות בטח רצו שיהיו לה עגילים כדי שאנשים לא יתבלבלו ויחשבו - חס וחליסה! - שהיא בן או משהו.

ובאמת יש אנשים שיש בהם טעם ויש בהם ריח, אבל עדיף לראות אותם רק בסיטואציות מסוימות ולא אחרות.

וגמני מאוווד אהבתי עקרות בית. אהבתי בלשון עבר. אני כבר מחכה שהסדרה תסתיים - החודש יהיו 2 הפרקים האחרונים (אחד השבוע). פתאום עלה על דעתי שהסדרה הזאת היא בדיוק כמו ההייר דרסר שלך: היה בה טעם וריח בזמנה ובמקומה. פשוט היו צריכים לא להיות כל כך גרידי ולהפסיק לפני עונה או שתיים, ואז זו הייתה סדרה מיוחדת ולא מה שנהיה ממנה בעונה האחרונה בהחלט וטוב שכך (רק שלא ירצו לעשות סרט כמו שעשו ל"סקס והעיר". THE HORROR. כאילו שאם יצא לי - לא אראה. אראה גם אראה).

טוב חפרתי. בקיצור, אוהבת מאוד איך את מציירת בכמה משפטים דמות שלמה ומלאה ועגולה. עכשיו נוסף לגלרייה הספר. יופי טופי.
)

אה, אז התכוונת שזה הכל צפוי והרשות נתונה. אוקיי, הבנתי.
(שרדינגר עם נון, לא? שיגעת אותי!)
<אז כן, אני בהחלט החתול שלו. וגם את. כל מי שנכנס לכאן מיד נהיה החתול שלו. רק החיוך נשאר בחוץ מרחף לו. מסורת חתולית שכזאת (-: )

תודה ליאורה (-:

ורק עכשיו קראתי מה שכתבת בהמשך. ופתאום הגעתי לראש הדף שלך וראיתי את זה, וזה נראה לי איכשהו קשור:
תהליך שבו את מפסיקה לאט לאט ובהדרגה לראות את עצמך כקורבן של הנסיבות, ומתחילה לאט לאט לראות את עצמך כמובילה של החיים שלך.

לגמרי. ובאמת חרה לי קצת הביטוי "בעלי עזב אותי" שהשתמשתי בו.
אבל זו הייתה החוויה. ולא התחשק לי כרגע לעדן אותה לטובת הקורקטיות, או לכבוד האמת הנהדרת שבמשפט שציטטת (שהוא של בשמת אגב מדף אחר)
לפעמים, זה כל מה שזה. בעלי עזב אותי. מותר להתבכיין על זה. הלמידה והתקומה וההבנות לא ייבהלו, וימשיכו להגיע. גם סתם לבכות בקורבנות עלובה, מותר.

לפני כמעט שלוש שנים בעלי עזב אותי. זה היה נורא.

(כבר עברו שלוש שנים? 0-: )
(זה סימן טוב שהגעת למקום שאת פשוט אומרת את זה כמו שזה)
וזה נורא. כל פעם שעזבו אותי, זה היה נורא. אבל הכי נורא, להיות זאת שעוזבת.

שרדינגר, שם חתול חי בקופסא סגורה, עושה משהוא לקופסא (לא זוכרת, נדמה לי שיורה בה).
לא יורה בה, אלא שיש בתוכה מתקן ובו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי. (a/p ויקיפדיה).

אטום בודד של חומר רדיואקטיבי
השורה הזו הדהדה במוחי למקרא הפוסט שלך שנפתח במילים: לפני כמעט שלוש שנים בעלי עזב אותי.
שוק. אחרי מסורת של הסתרות חינניות ומרעננות, דוגמת בת עושר וגבעת שמחה, פתאום מגיע מן פוסט שכזה.
שולחת לך חיבוק גדול גדול על החוויה "מפתחת האישיות" שעברת, ושתודה לאל, כבר מזמן מאחורייך.
מוכרחה להתוודות שישר קפצה לי לראש זהבה, גיבורת אחד הפוסטים שאני הכי אוהבת.
על מה ולמה שמה בך, זהבה זו, מבטים מלוכלכים? ואיך שקיבלת אותם ככה בהבנה, כמעט באהבה. טוב נו, העיקר שהיום את שמחה בחלקך והוא בחלקו.

זה היה נורא.

שברון לב הוא אכן איום ונורא בזמן אמיתי. לגמרי נורא ואיום. החוכמה (הקשה עד מאד לפיצוח) היא איך לא לסגור את הלב, אחרי שנשבר.

תגידי לי מותק, אני שואלת אותך.
לא לא אל תפחדי. זה אני, זהבה, את מכירה אותי, שמעתי מי שלא היה בשיכון ותיקים הלכה זותי הביאה את שיכון ותיקים אליו. אז היכרנו כבר את ואני. אז אין לך מה לפחד. שבי. אנחנו לא זרות.
עכשיו שאת שאלת, אני יסביר לך מותק שלי. זה יפה ששאלת. מי ששואל לומד. מי שמתבייש נשאר מיובש ומטומטם. כמו אח של בעלי נסים, שחשב שהוא חכם גדול אבל זה לא משנה לך עכשיו. האמת אני יגיד לך ככה בינינו, אלה שחושבים את עצמם חכמים הם הכי גרועים.
אבל את שאלת אותי למה הסתכלתי עליה אותו היום ככה. אני יגיד לך למה ואל תעלבי שאולי היא אחותך או מכרה או משהו: הסתכלתי עליה ככה למה היא מטומטמת.
אני ראיתי את הבנאדם. ראיתי ישר, בנאדם טוב. אני לא צריכה לבדוק הרבה ולא לדבר הרבה. בנאדם טוב.
חותמת לך ככה על עיוור, לא הרביץ לה. לא שתה. לא הלך עם אחרות חס וחלילה. בסך הכל נתן לה כבוד.
למה הלך? כי היה לו לא טוב, מותק שלי.
וגבר כשלא טוב לו, אני אומרת לך ישר, האשה שלו טיפשה. מטומטמת.
אני אל תראי אותי ככה. אני לא מאלה שאומרות הרביץ לה מגיע לה.
אבל אני אומרת, באבוהה אומרת, הלך? מגיע לה. גבר לא יקום וילך סתם ככה. לא לא לא מותק.
גברים, סליחה שאני אומרת לך ככה דוגרי, הם לא כאלה טיליגנטים. איך אני יגיד לך, לא צריכים הרבה, את מבינה אותי מותק?
זה, דבר שאשה צריכה לדעת, זה.
אבל היום, הבעיה שהאשה רוצה להיות כומו הגבר.
יש גם, לא תגידי, שהגבר מנסה להיות אשה, גם זה יש בעולם שלנו עכשיו. זה באמת נראה רע, אני רואה אחד כזה על המקום מתחילה לצחוק, נהיה לי כל העיניים דמעות.
אבל כשהאשה מנסה להיות אותו דבר כומו הגבר. אוי ירחם השם. שמה מתחיל הסבטוחה של העולם שלנו איך שנראה עכשיו, שאלוהים יעזור לנו.

החוכמה (הקשה עד מאד לפיצוח) היא איך לא לסגור את הלב, אחרי שנשבר.
המזל הגדול שלנו, הנשים המטומטמות, שהלב יש לו חיים משל עצמו ולא מחכה שנסגור ונפתח אותו כרצוננו (-:
ותודה רבה לך אמאשלטוסיקדבש . אכן חומר חזק הבאת פה שממצה יפה את העניין, האטום הבודד של חומר רדיואקטיבי, בהקשר ההוא. בדיוק כשהתעוררתי הבוקר (חופש!!! לאצריך להעיר אף אחד איזה כיף!) וחשבתי לי מה נכנס לי החתול ההוא לבלוג פתאום. יותר מדי הסחות. ושוב עלה הניגון שזנחתי שוב ושוב ולשווא, איך אני לא עומדת בפיתוי לשיח המתהולל עם יקרות הבלוג הזה, ושאולי כדאי לצאת בבקשה מפורשת ולהשאיר בלוג רק עם הסיפורים. בלי התגובות ובלי התגובות שלי לתגובות...כנראה שעדיין לא בשלה העת. תארי לך שהייתי מוותרת על החתול. לא היית באה. זהבה לא הייתה באה, ואני הייתי נשארת עם התובנה ששרדינגר זהעם נ' ושזה לא צ'סר קאט.

רק למען הסר ספק, עד שאכתוב כאן מפורשות שהבלוג צריך חוסר תגובה לתקופת כתיבה וצינון אינטראקטיבי, אז התגובות שלכן רצויות ונחוצות. וגם הסיפורים, והערות, וכל מה שעולה על דעתכן. (הכי מלחיץ אותי שלמישהי יש משהו להגיד והיא מתאפקת בגלל המסר הסותר כאן. כל עוד אין בקשה מפורשת בבקשה לא להתאפק.)

ולגבי ההיא, את רואה, אמרתי לך!!!
בארור! באט אוף קורס! אני מחרה-מחזיקה! (הביטוי האחרון זה רק כדי שתרגישי בבית עם המשלב הלשוני, אחרה-אחזיק עבורך מעט עד הקפה השני של הבוקר).
בינינו, במשוואה הקיימת הוא זה שנעלם. אף אחת מכן לא איתו עכשיו. רק שהיא נשארה בנוסף עם הצדקנות והסוציופתיה, ואת עם תכונותייך המלבבות.

גברים, סליחה שאני אומרת לך ככה דוגרי, הם לא כאלה טיליגנטים. איך אני יגיד לך, לא צריכים הרבה, את מבינה אותי מותק?
תודה זהבה, כפרה עלייך....

אבל הבעיה היא שנשים צריכות הרבה.

את אשה שלקחה גבר של אשה אחרת. מהבית שלו, ומהילדים שלו, וזה מה שתמיד תישארי. זה לא דוהה. זה לא נשכח. זה נשאר. איחס. את אשה מגעילה.
למרות שאת יודעת, שלפעמים יש כל מיני נסיבות ולא תמיד הן כאלו מכשפות רעות באופן מוחלט ובלעדי

(כבר עברו שלוש שנים? )
גם אני התפלאתי

תורת הקוואנטים היא בעצם התורה הפיזיקלית הכי ניו-אייג'ית.
אפשר לסכם אותה כך: אין הברכה (או הקללה) שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.
הדבר המנוי והסכום והמדוד כבר לא ישתנה (לטובה או רעה) אבל כל עוד לא מדדת- הכל יתכן.
(נפלא בעיני, במיוחד בתור הריונית)

ולגבי האשה הזו- גם האשה שלקחה את אבא שלי מהבית שלו ומהילדים שלו נורא רצתה להיפגש איתי, ולא הבנתי את החוצפה שלה, אבל אני מבינה עכשיו שאנשים מאושרים- אין מה להתעסק איתם, הם פשוט לא מסוגלים לראות מבעד לאבק הכוכבים את הגוויות שהם רמסו בדרך.
זה היה נורא
כן זה נורא

תראו איזה גריין מצאתי! : (אתה קונה סובארו פתאום לכולם יש סובארו (-: )

לידה זה כמו הקוואנטים, אם בודקים מה הפתיחה היא נעלמת (הולכת את מעימי? מתוך מיילדת נולדת יולדת)

אני רק שאלה: הבלוג הזה, הוא קצת דף תמיכה, נכון? לא בא לאף אחד טוב ויכוחים ועניינים, נכון?
(בעניין נשים שלוקחות גברים וכזה)

עוברת, לשאלתך- כן, אנחנו לגמרי מצד הכלה. קחי עגבניה רקובה והצטרפי לשורת המשליכות.
(טוב, אבל את יודעת, אפשר גם לכוון לעבר הגבר ה"נלקח".

)