באופן טבעי

לי היו כמה שעות קשות עכשיו. עמדתי בהן בגבורה אבל זה היה בתוך מאבק.
נחשו למה?
כי הכל הלך כל כך יפה עד שהרהרתי באפשרות של להמשיך את זה ל 21 יום ולראות מה יצא מזה.
אז הגוף מייד הזכיר לי שכדאי להרגיע עם השאיפות הבומבסטיות האלה והתחשק לי... הכל.
שוקולד, פיצה, פלאפל. ה-כל.
והרגשתי מן בור כזה בבטן ורעב מדומה ופשוט דהרתי על האופנים עד הבית בלי לעצור.
נעים זה לא.
אני חושבת שאני צריכה להתרכז באיך לסיים את המשימה הזו מחר בדרך שתרגיש לי בריאה ונעימה במקום בזבל.

ואני לגמרי מסכימה שמוטב לשבת ולהמתין ולראות מה ילד יום.
רק להזהר לא ליפול אל תוך רעב שיוביל לפיצוי.


אני חושבת שאני צריכה להתרכז באיך לסיים את המשימה הזו מחר בדרך שתרגיש לי בריאה ונעימה במקום בזבל.
לגמרי. אם עכשיו טוב לך, תהיי בעכשיו. אחר כך תהיי באחר כך. את גיבורה.

(זו הייתי אני)
(ואם אני כבר פה שוב, אוסיף גם-)
עלתה בי המחשבה הזו: אני לא אוהבת להראות שאני מתאמצת. אולי זה קשור לזה שבילדות/נערות נראה שהכל בא לי בקלות וקיבלתי שבחים על איך הכל בא לי בקלות, ונראה לי שבקלות זו הדרך הנכונה להשיג בה דברים. אבל זה לא העיקר (?). אני חושבת שבגלל שיש בחירה ומאמץ בדרך הזו (לפחות בהתחלה, לא? לא תודו שיש? בדבקות אם לא בעצם הבחירה?) היא קשה לי גם מהכיוון הזה. כאילו כולם יוכלו להגיד- אההה, היא ככה (רזה/בריאה/וואטאוור) בגלל שהיא לא אוכלת כלום! עכשיו הכל ברור! טוב, אם אנחנו לא היינו אוכלים סוכר וקמח ומעובד, ברור שגם אנחנו היינו ככה, זה לא מיוחד בכלל. מוכר לכן או שזו לגמרי אני?

(ואני עייפה. עייפה עייפה. מהניסיון להתעלם ולהעלים את כל הקולות והתזונה הרקובה הזו. אוף).

יעל יקרה, אני איתך איתך איתך. מכירה טוב כל כך את התקופות האלה. תתנחמי לדעת שגם הן, כמו המעולות, אינן נצחיות.
שאלה בנוגע למה שכתבת אחד למעלה, על המאמץ.
אני רואה שם איזו צרימה שלא מובנת לי.
מצד אחד את רוצה להיראות כמי שזה בא לה בקלות ובלי מאמץ.
מצד שני, אם מישהו רומז לך שבנעלייך גם הוא היה מצליח (כלומר, מתאמץ להימנע מכל הסוכר והקמח) זה דוקר לך.

קשה לי להבין אם את מכוונת לראשון או השני.
בכל אופן, אל תרגישי לבד כי אני מזדהה מאוד עם השני.
סיפור קטן - איזו סבתל'ה פגשה אותי עם הקטנה נטולת החיתולים ושאלה המון שאלות חקרניות. בסוף היא אמרה לי בטון ממתיק סוד: טוב, את בטח לא עובדת, נכון?
רוצה לומר: לו היית מתאמצת באמת ועושה ג'אגלינג עם עבודה לא היית יכולה להתעסק עם הסיפור הזה.
עניתי לה שאני דווקא עובדת. בחצי משרה.
היא חשבה רגע וענתה: טוב, בחצי משרה, ואת גם בטח עובדת מהבית, נכון?
רוצה לומר: לו היית עובדת קשה באמת, לא כמו כל העצלניות שמוצאות להן איזה עיסוק קטן מהבית, לא היית יכולה להתעסק עם הסיפור הזה.
אמרתי לה שזה נכון. ולחצי שעה בערך חשבתי לעצמי כמה מקטין זה היה.
במקום לפרגן ולהתלהב, שזה מה שהיא עשתה בהתחלה, היא התחילה לחשוב איפה בעצם החיים שלי קלים יותר ולכן מאפשרים את זה.
ואני, טמבלית כזאת, במקום לזכור שסידרתי לעצמי במו ידיי חיים שכאלה כדי לעשות בדיוק את הדברים האלה ולגדל כל ילד בבית כמה שנים טובות הכי טוב שאפשר, קטנתי.

וכמובן כמובן שקיבלתי המוני הערות כאלה אחרי שבעקבות תזונה טבעונאית חזרתי במהירות למשקל שלפני הלידה. כי מה החוכמה להיות רזה אם לא אוכלים כלום ?
זה שהמון אנשים היו שמחים לאכול את ה"כלום" הזה אבל קשה להם, זה כבר סיפור אחר שלא מזכירים.

ועם מעצבנים צרי עין שכאלה אפשר להתמודד בכל מיני דרכים. אפשר להקטין אותם בחזרה (אם היית נפטרת מכל הקמח והסוכר בטח היית יורדת בלי בעיה את החמישה קילו האלה שישובים עליך) אבל אז הם לא ירצו להיות חברים שלך וגם תקטני קצת בעצמך. אפשר לחייך בידענות בגלל שאת יודעת מה הם מנסים לעשות והידיעה הזו מחזקת אותך. אפשר לומר משהו רך (זה לא קל להעיף מהתפריט את כל הקמח והסוכר) ואפשר עוד ועוד כתלות במצב הרוח והחשק והאדם שמולך.
אבל בכל מקרה חשוב לזכור לא להיות שיפוטית כלפי עצמך. לפעמים זה באמת נורא קשה וזה מאבק. לפעמים זה בא בקלות כמו שקרה לי השבוע (אמרת לי שאני גיבורה ובכלל לא הרגשתי שהתגברתי על משהו. בפעמים אחרות הרגשתי שהצלחתי לטפס על האוורסט). לפעמים נופלים חזק ויוצאים מזה בקלות ולפעמים נופלים ולוקח שבועות לצאת מזה.
זו שאלה של ראייה מורכבת על פני ראייה שטוחה.
את אשה שלמה עם המון רבדים. חלקם בכלל פיזיולוגיים, חלקם קשורים לחיבור שלך עם עונות השנה כמו שהזכירה ניצן, חלקם מהותיים לזהות שלך ומה לא.
אני קוראת אותך כבר כמה ימים ואני רואה השטחה. ומעבר להשטחה שאת עושה לעצמך את משטיחה את עצמך לכיוון השלילי.
אז אני אומר לך מה שאמרה לי בשמת כשעשיתי את זה לעצמי (וזה עזר לי) - פשוט תפסיקי

עייפה. מהניסיון להתעלם ולהעלים את כל הקולות והתזונה הרקובה הזו
אני מושיטה לך יד למסע המופלא שבו מאזינים לקולות האלה. מאזינים באמת.
התזונה הרקובה היא בגלל שאת אוטמת את האוזניים ומוכנה לשמוע רק "אני טובה" או "אני רעה".
זה לא משאיר לך ברירה אלא לשחק את התפקידים האלה ולהיות רעה או טובה.
וכמה אפשר להיות דמויות כאלה?

זו התמצית של כל מה שלמדתי מהבלוג הזה עד עכשיו.

כן, מה שאמרת, רק שאני לא זקוקה לסבתא בכלל, אני עושה את כל זה לעצמי באופן אוטומטי לגמרי (ואז תוהה למה זה מרגיש קטן כל כך).

לגבי הגיבורה, כבר כשכתבתי ידעתי שזה לא מדויק. זאת אומרת, שזה מהמקום שבו אני נמצאת ולא מהמקום בו את נמצאת. אני ממש שמחה לראות את הקלילות שלך בימים האחרונים. אז קבלי ביטול על הגבורה P-:

פשוט עדיין לא מצליחה למשוך את עצמי למעלה בעזרת שרוכי הנעליים שלי, זה עוד יקרה, ואז אצטרף לקלילות המבורכת.

אולי זה יועיל - זוכרת שהיה יום אחד שקיללתי נורא והבטחתי לעצמי יום אחד שנראה כמו שצריך?
תנסי את זה. אפשר לקבל החלטות טובות שהן למשך זמן מאוד מאוד קצר. כזה שקל יחסית לעמוד בו.
ואצלי יש בזה בדיוק את האפקט שמושך החוצה מהביצה.
זה לא אומר שאחר כך הכל יסתדר.
זה רק אומר שבמאזן בין הטוב והרע יהיה לך פתאום טוב. וכמו עם כסף, טוב נדבק לטוב.

_התזונה הרקובה היא בגלל שאת אוטמת את האוזניים ומוכנה לשמוע רק "אני טובה" או "אני רעה".
זה לא משאיר לך ברירה אלא לשחק את התפקידים האלה ולהיות רעה או טובה.
וכמה אפשר להיות דמויות כאלה?

זו התמצית של כל מה שלמדתי מהבלוג הזה עד עכשיו._

זה מאוד נכון.

מאוד-מאוד נכון. (וכל דבר שאני רוצה להוסיף - ייגרע.)

אני חושבת שאני צריכה להתרכז באיך לסיים את המשימה הזו מחר בדרך שתרגיש לי בריאה ונעימה במקום בזבל.

ותכתבי את זה? בפרטי פרטים?
גם בשביל ההשראה וגם כי זה מאוד עוזר לדמיין. אני חושבת. לפחות לי.

אני תוהה מה לעשות. מצד אחד בן הזוג שלי קיבל איזה בונוס מהעבודה ארוחה במסעדת שף (יש יש יש!), אבל זה ייקח זמן עד שנמצא לזה זמן.
מצד שני, מחר יש קוסקוס אצל סבתא שלו ובדרך כלל אני מגיעה לשם מאוד רעבה.

_מישהי מכן מכירה אולי מתכון לפשטידה טעימה בלי קמח? כל הפשטידות שאני מכירה בלי קמח יוצאות מסכנות כאלה...
ביצים וגבינה אפשר בהחלט._

אמא של הבן זוג המדובר מכינה לי פשטידות עם קינואה. זה בסדר.
אבל האמת שהפשטידה של ניצן נשמעת הרבה יותר טוב.

יעל, ברשותך, במקום לקבל ביטול על הגבורה, אני שומרת לעצמי את הזכות לקחת אותה בפעם אחרת. אני עוד אזדקק לה.
אין החלפות והחזרות על מילים חמות וטובות שבאות מהלב.

_אני חושבת שאני צריכה להתרכז באיך לסיים את המשימה הזו מחר בדרך שתרגיש לי בריאה ונעימה במקום בזבל.

ותכתבי את זה? בפרטי פרטים?_

האמת היא ששקלתי להתעצל ולא לעשות את זה. כלומר, לא לתכנן. משהו בי עייף אחרי השבוע הזה מכל העיסוק הזה בעצמי.
אבל אני יודעת שזו טעות ושאני אתחרט אחר כך.

או קי. אני מנסה.
אני חושבת להתמיד במה שעשיתי עד כה עם גלישה יומית מבוקרת אחת . מתוכננת. ידועה מראש.
בשישי, נוכח סדר היום הצפוי - ארבעה פרלינים של שוקולד איכותי. בהחלט סביר. ובעיקר - נטול גלוטן, שם אני מפחדת מאוד ליפול בחזרה בגדול.
בשבת - סושי בערב, מנות ללא אורז. הפינוק הוא בדגים הנאים.

כל השאר, כרגיל. אני חושבת שאני אוכל לעמוד בזה.

מיכל, תודה על התמריץ.

יעל, עוד מילה אליך. בכיוון אחר לגמרי.
חושבת על ההתנסות שהיתה לי עם התפוצ'יפס. שדחקתי את עצמי ממש בכוח לתוך הגועל.
אז נכון שאכלתי שקית ענקית ואחר כך סבלתי נורא. אבל... מרוב גועל, וברוב זה שלא נבהלתי מהגועל, יצא טוב.
איזו ידיעה מאוד ברורה.

אולי זה יתאים לך יותר. לאכול מכל הבא ליד, בלי לעצור ובלי חשבון עד שמגיע הגועל.
ולפעול ממנו החוצה. אחרת אנחנו מצליחות עוד לרמות את עצמנו שזה בעצם לא כל כך נורא ולא כל כך מזיק.
כי זה לא נוכח. אבל מגועל אי אפשר להתעלם.

אולי זה יתאים לך יותר. לאכול מכל הבא ליד, בלי לעצור ובלי חשבון עד שמגיע הגועל.
מסכימה. פעמחת אישי שאל אותי איך אני יכולה לאכול משהו. אמרתי לו שאני לא מחוברת עכשיו, ושאם אני אנסה לעצור מהראש זה רק ינתק אותי עוד יותר. הכי טוב להגיע לג'יפה בלי להתנגד, כי ככה מוצאים כוחות להתרומם הרבה הרבה יותר מהר. (בהנחה שכבר מתורגלים יפה בנפילות, ויודעים לסלוח, ומאמינים בכוחנו להתרומם עם הגל הבא ושבכוחנו לראות את הגל הבא, אם לא נעשה יותר מדי אבק.)

ניצן, אולי את תכתבי את הבלוג הזה? הוא יצא מדויק באותה מידה או יותר ויהיו בו הרבה הרבה פחות מילים.
מייאש אותי לראות כמה מילים נדרשות לי בשביל להסביר משהו שאת מסבירה בשורה וחצי.

_בעוד שאם פשוט אניח לפניהם בננה או תפוח הם יאכלו בתיאבון.
אני עוברת יותר ויותר ללהציע במעשים במקום במילים. זה פשוט שם, מונח, נגיש, חתוך יפה או מסודר באופן אכיל ואסתטי, וזהו_
כיוון שהבנתי אותך אבל גם אני לגמרי מזדהה עם האבא (במיוחד בפחד לחרב אוכל של אחרים...),
אני רוצה להגיד שהבעיה הכי קשה שלי היא, שהילדים שלי לא תמיד יאכלו.

זה לגמרי תלוי. למשל, הבת שונאת בננות וגם כל דבר שמריח מבננה. שניהם לא מתים על תפוח.
אם אני חותכת איזשהו פרי או ירק, אני חייבת לוודא שיש מישהו בסביבה שיאכל את זה. עכשיו, אני אוכלת פירות רק בבוקר. ואין לי קיבולת לא מוגבלת. ההיפך הוא הנכון. אז אם אחתוך איזה פרי אורגני יקר כדי להציע והוא יישאר שם להרקיב כי בדיוק באותו רגע לא מתחשק להם בכלל, זה לא יעבוד.
אבל אם באים בני הדודים, ויושבים ומשחקים ארבעה ילדים ואני מגניבה לחדר קערה עם תפוח אחד חתוך לפלחים - הוא מתחסל! אפילו אם שניים מהם בכלל לא יגעו בו...

מייאש אותי לראות כמה מילים נדרשות לי בשביל להסביר משהו שאת מסבירה בשורה וחצי.
אל תתייאשי. תשווי את עצמך אלי ואז תרגישי מה-זה-תמציתית וקולעת (-:

(אני אישית לא הייתי נהנית אילו היית מקצרת. הייתי מרגישה מקופחת)

אני קצת חולה (לא נראה לי קשור לאכילה השבוע 0-: ).
אתמול היה הכנס, כשהגעתי הביתה הייתי כל כך הרוגה שפשוט הלכתי לישון וקמתי היום ב-11 בבוקר... (קמתי אתמול בחמש, אחרי שגמרתי להכין הכל לכנס באחת בלילה הקודם...).
אבל אף על פי שאכלתי ארוחת בוקר בשש, ואף על פי שהיו כל מיני עוגות בשולחן הקפה, ואף על פי שהיו לחמים מפתים בארוחת הצהריים, אני אכלתי אך ורק דברים שהתאימו לתוכנית שלי: כלום בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים (לא היה קשה, ולא פיתו אותי העוגות), ובארוחת הצהריים שני סוגי סלט טרי, שני סוגי חצילים, אורז, דג וטחינה. זהו. לארוחת הערב, מקושקשת משתי ביצים, וגבינה.
גם היה לי קשה לאכול בגלל איזו תופעה מוזרה, של תחושת כוויה בלשון, שהיום כבר ביומה הרביעי (תחושה דומה יש לי בלשון אם אני אוכלת יותר מדי תאנים, למשל. פתאום כמו כוויה או צריבה והלשון כואבת ונעלם חוש הטעם). אתמול זה התפשט מאוד וגם לגרון, ממש לא יכולתי לאכול שום דבר שלא נמס בפה משעה מסוימת. דווקא לחם הרגיש לי אפשרי...
ובכל זאת לא נגעתי בלחם/עוגות/לביבות/עוגיות/.

אבל אני שמחה שהניסוי מסתיים היום.
ברור שמחר אוכל את ארוחת הבוקר שלי כרגיל (פירות ושקדים), אבל מהצהריים אנחנו באיזה מפגש-אירוע בבי"ס שדה אכזיב, ואני לא יודעת מה יהיה התפריט בארוחת הערב מחר או בארוחת הבוקר מחרתיים, ובטח אני לא יודעת מה יהיה לצהריים בשבת, או מה נאכל בדרך לאכזיב בתור ארוחת צהריים - כך שבתנאים של חוסר וודאות מהסוג הזה, לא הייתי רוצה להתחייב על תוכנית שתשאיר אותי רעבה...
מצד שני, באמת לא ממש היה לי קשה.
אני כן רוצה פה ושם לחם, אבל לא הרגשתי קושי לוותר עליו.
אני מתנדנדת בין "יואו, מחר אני אוכל לאכול לחם! עשיתי את שלי!" לבין "המממ. דווקא אני מרגישה ממש טוב, חוץ מהרגשת החולי והלשון המציקה. אולי גם מחר אני אמשיך".

טוב, בסיכומים עסקינן.
היו יופי של חמישה ימים. זה כבר ברור.
ועכשיו לכשל - העבודה. אכלתי מעולה והיתה לי הרבה תנועה. עבדתי הרבה והספקתי לסיים מטלה גדולה שהצבתי מראש כמטרה לשבוע הזה.
אבל זו היתה מטלה קטנה מדי. ואני חושבת שידעתי את זה מראש כי אחרת לא הייתי מרשה לעצמי לטחון את הבלוג שלי כל כך הרבה.
כלומר, בראייה כנה של חמשת הימים האלה, הבולען שלי זלל שעות עבודה. ודי הרבה.
כלומר כלומר, השבוע הזה דומה לזמנים אחרים שכבר היו לי שבהם בתוך הג'אגלינג של החיים אני מצליחה להחזיק שני כדורים ביד ואת השלישי בכלל לא או קצת פחות, כמו שקרה השבוע.
המשמעות היא שכאשר הבולען שלי היה רעב נתתי לו לאכול וזה הגביל את היכולת שלי להתבונן בו כשהוא לא מסופק.
למדתי המון השבוע, ממש המון, אבל אני מרגישה שלא הגעתי לקצוות שקיוויתי להגיע אליהם.
ואני מרגישה שההצלחה שלי לנוע ולאכול היטב נשענת על זה שמאחורי הגב שלחתי יד ובשקט בשקט האכלתי את הבולען שלי.

רוצה בהזדמנות סיכומית זו להודות לכל מי שלקחה חלק, הקשיבה, פרגנה והתנסתה בעצמה כדי לדווח.
זה היה ניסיון מעניין וכרגע אני רוצה להתקדם איתו עוד צעד הלאה. נראה אם יצליח לי בשבוע הבא.
כרגע אני זקוקה למנוחה מהציפיות של עצמי.

_ניצן, אולי את תכתבי את הבלוג הזה? הוא יצא מדויק באותה מידה או יותר ויהיו בו הרבה הרבה פחות מילים.
מייאש אותי לראות כמה מילים נדרשות לי בשביל להסביר משהו שאת מסבירה בשורה וחצי._
אולי תלכי כבר לקרוא את גמילה ביתית ממתוקים?? את יודעת כמה פעמים שאני כבר כתבתי את הדברים האלה והסברתי וטחנתי אותם שוב ושוב? לאורך, לרוחב ובסיבובים.
ברור שאני כבר מתומצתת, אני עובדת בזה כמה שנים.

לא הצלחתי השבוע כמעט בכלל לצאת לאויר הצח. אני צריכה לספר שהבית שלנו מאד מאד פתוח, ויש לנו מרפסת ענקית, אז אנחנו נושמים ממילא טון אויר צח, יותר היה לי חשוב להביא את עצמי לצאת מהבית ועשיתי את זה ממש ממש אולי פעמיים השבוע. לא מוצלח בכלל. היום אכלתי יחסית הרבה (יחסית לכלום שאכלתי בימים שחלפו) אבל בעיקר בשרים לא אידיאליים ואיזה רוטב שלא הייתי צריכה לגעת בו, וכמעט ללא ירקות ופירות (רק רימון שלם אחד) ויש לי בחילה מגעילה ונוראית וצורך ממש חזק לשתות מים ולהתנקות. נראה לי שאני אנסה להמשיך ל21 יום. בינתיים אין לי שום דחף לאכול ג'יפה אז אני לא רואה סיבה להתחיל.
רציתי (לעניין 21 הימים) להציע משהו בסגנון של יומיים חי וחמישה ימים מה שבא, אלא שהיומיים? תמיד בסופ"ש. תמיד בפוטנציאל של ארוחות יום שישי. שם להשמר. מה דעתכן?

אתמול, אגב סיכומים, באמצע הנסיעה הביתה מרמת גן, קלטתי שכיסחתי לעצמי את הציפורניים בלי לשים לב

רציתי (לעניין 21 הימים) להציע משהו בסגנון של יומיים חי וחמישה ימים מה שבא, אלא שהיומיים? תמיד בסופ"ש. תמיד בפוטנציאל של ארוחות יום שישי. שם להשמר. מה דעתכן?
לנו אין בעיקרון בכלל ארוחות יום שישי, וסופי השבוע יחסית מלאים בישולים (של השף הפרטי הביתי), בעוד שהאתגר הגדול הוא בימי השבוע, שאם אני עייפה וקורסת אני משלימה בלחם בארוחת הערב...
וגם בסופשבוע הזה, בטוח יהיה אוכל "אמיתי" בארוחות. אבל כדאי שאארוז את השקדים שלי, כי יש סיכוי גבוה שיהיו פירות, אבל לא שקדים/אגוזים (מה אוכלים בבי"ס שדה? הפעם האחרונה שהייתי בכזה מקום היתה בטיול שנתי באילת לפני יותר משלושים שנה 0-: ).

ניצן, למה את חושבת שלא קראתי את "גמילה ביתית ממתוקים"? קראתי אותו פעמיים. פעם אחת מזמן ופעם אחת לא מזמן. דף שווה ביותר. נכס צאן ברזל.
את באמת ממשיכה ל 21 יום? המממ... את עושה לי חשק. אבל בפנים אני מרגישה שזה גדול עלי.
אולי בגלל שהמשימות שלי נתפשות בעיניי ככוללות את ה-כל. אז משהו בזה מאיים. מאחלת לך בהצלחה רבה עם זה.

גם אצלנו אין ארוחות שישי. הדבר הכי גרוע שיכול "ליפול" עלי בסוף השבוע זה משהו כמו חומוס. סביר ביותר בעיניי, בעיקר אם הוא איכותי.
אצלי הערבים באמצע השבוע הם הכי קשים. בבית אין שום דבר מפתה אז הנטייה ברגעי חולשה היא להזמין מבחוץ פיצה.
אבל אם זה עובד בשבילך אז לכי על זה. אולי החוזק שיצא לך מימי השישי יקרין הלאה לדברים אחרים.

וצר לי על ציפורנייך. ובכל זאת, הן הרוויחו כמעט ארבעה ימים מלאים של שקט. טוב בפני עצמו.

לא יודעת אם למישהי בכלל מתחשק לענות אבל למה בעצם אנשים כוססים ציפורניים? זה סוג של טיק? זה קשור איכשהו לבולענים?

משהו טוב - אני חושבת שאבדה לי היכולת לכבות את עצמי כשהבולען שלי פוער פה. אני חושבת שלא אחווה עוד את הניתוק הזה ביני לבין החלק שבי שהוא בולען, את תחושת ההשתלטות שלו עלי ואת הפיכתי לזומבי.
האמת היא שזה לא רק טוב. זה ממש ממש טוב.

לוידעת מה איתך, אמא שלי התחילה לאפות בזמן האחרון, מכוסמין מלא ושיפון. גם לחמים, אבל גם בורקסים ביתיים. חוץ מזה טון אוכל עירקי/טריפוליטאי מבושל, ולצד זה גם הרבה ירקות חיים. אני בצרות אם אני לא שומרת על עצמי בסופ"ש. בעת הנפילה האחרונה השליתי את עצמי לחשוב שאם אני אשמור על עצמי כל השבוע ו"אשחרר" רק בבית ההורים אז הסיגרה השבועית הזו תהיה בקטנה. הו-כמה-שטעיתי.

אני חושבת שכסיסת ציפורניים היא סוג של פיצוי על חוסר הנקה ממושכת לתינוקות עם צורך מאד מאד חזק בזה. (כמוני בינקותי, כמו ילדיי היום. גנטי.)

למה בעצם אנשים כוססים ציפורניים? זה סוג של טיק? זה קשור איכשהו לבולענים?
ממש אין לי מושג. אני נוטה להסכים עם התיאוריה של ניצן.

האמת שהאוכל של אמא של ניצן, קשה לעמוד בפניו. היה לי הרבה יותר קל לעלות במשקל אילו היתה מטפחת אותי אמא כזאת (-:
מצד שני, הואיל ואני נולדתי לאמא שלי, אז א. הקיבולת שלי מאוד נמוכה (מתמלאת מאוד מהר ולא יכולה להכניס עוד פירור לבטן, גם אם רוצה), ב. אין לי רגשי אשמה אם אני לא אוכלת "הכל" כשיש על השולחן כמות שמספיקה לשני גדודים.
אמא שלי היתה (נגיד ב-25 השנים הראשונות לחיי) תמיד מהסוג המרעיב.

בעת הנפילה האחרונה השליתי את עצמי לחשוב שאם אני אשמור על עצמי כל השבוע ו"אשחרר" רק בבית ההורים אז הסיגרה השבועית הזו תהיה בקטנה. הו-כמה-שטעיתי.
אני מהמרת שזה בגלל המוד של החזקה ושחרור. משהו בזה לא עובד. לפחות בשבילי. זו הסיבה שבגללה ההצעה שהעלית לא מתאימה לי. האישיות שלי מתקשה מול שינויים וזה שינוי פעמיים בשבוע.
אצלי שינויים זה פרויקט אז עדיפה לי רציפות כלשהי.

אמא שלי היתה (נגיד ב-25 השנים הראשונות לחיי) תמיד מהסוג המרעיב.
מה זה אמא מרעיבה בגילאים כאלה? הרי את יכולה לקחת לעצמך מה שאת רוצה (לכאורה?)

שבוע מעניין, אני ממש מתרשמת. הלוואי שהייתי נדבקת ביכולת לעשות פעילות גופנית רוטינית בבית, זה משהו שעדיין לא פיצחתי.

אח... דרעק כל הדרעקים.
כתבתי סיכומים והלכתי לדרכי. כלומר... למטבח.
ניסיתי לדחוק את זה הצידה, את הדגדוג הזה, בבננה ושני תפוזים.
הוא עדיין דגדג לו שם.
אחרי יופי של שעה שלמה שבה עשיתי יוגה קינחתי את השבוע הזה בפיצה מחיטה מלאה עם כמה קציצות וטחינה.
למה נתתי לחמותי להביא אלינו את הקציצות והטחינה, למה...
ובכל זאת, בניגוד לפעמים קודמות בהן ישבתי לי אבלה וחפויית ראש, משהו בי חייך חיוך קטן.
אני עדיין עצמי. הגוף שלי הרוויח חמישה ימים של שקט והם הסתיימו מעט מוקדם מהצפוי.
אנסה לעמוד בתוכנית שלי למחר.

נ.ב - האמת היא שברגע הראשון אמרתי לעצמי שאני מטומטמת וחזירה. ואז עצרתי ועניתי לעצמי שאני לא. ושאני מעיפה מהלקסיקון את כל דימויי "הילדה הרעה".
ותודה ליעל שגרמה לי לנסח את עצמי בדרך שלימדה אותי משהו חדש-ישן שכנראה ידעתי מזמן ולא שמתי לב אליו.

_אני כן רוצה פה ושם לחם, אבל לא הרגשתי קושי לוותר עליו.
אני מתנדנדת בין "יואו, מחר אני אוכל לאכול לחם! עשיתי את שלי!" לבין "המממ. דווקא אני מרגישה ממש טוב, חוץ מהרגשת החולי והלשון המציקה. אולי גם מחר אני אמשיך"._
בול!! (חוץ מהענין עם הלשון...)

אוי, כתבתי
קינחתי את השבוע הזה בפיצה מחיטה מלאה עם כמה קציצות וטחינה.
זאת פיתה מחיטה מלאה. לא פיצה. פרויד היה חוגג עלי.

ואני חשבתי לעצמי - מאיפה מזמינים פיצה מקמח מלא! / איך היא כבר הספיקה לאפות פיצה?

אצלי סופי השבוע הם החוליה החלשה, לא יודעת איך בכלל להתחיל להתמודד איתם ורק בגלל שהניסוי השבוע לא כלל סופ"ש העזתי להצטרף.
אני מקווה בסופ"ש הזה להמשיך את רוח השבוע גם אם כן אוכל מהדברים שנמנעתי מהם במהלך השבוע.
אם אצליח לא להגזים ולא להתפרע אהיה מרוצה לגמרי.
אם בשבוע הבא תמשך 'קבוצת התמיכה' הזו כאן סיכוי גדול שאצטרף שוב.
בגדול אני מרוצה מהשבוע, אני מאד גאה בעצמי שהצלחתי לא לאכול פחמימות בכלל. זו פעם ראשונה שהצלחתי לפרק זמן כל כך ארוך, זו פעם ראשונה שהעזתי להצהיר על פרק זמן כזה ארוך של הגבלה מראש. אני אדם שמפחד ממגבלות טוטאליות וזה בפירוש משהו שאני רוצה שיפסיק לאיים עלי.
אני צריכה דחוף בתחומים אחרים של חיי להיות החלטית יותר, ממוקדת, נוקטת עמדה. בגלל שאני מאמינה שהכל קשור להכל, אני מאמינה שבהחלט הצלחה כאן יכולה להתבטא גם איכשהו בתחומים אחרים.
לא הצלחתי עם ענין התנועה, לא עשיתי שום סוג של פעילות גופנית או תנועה כל חמשת הימים האלה. התירוץ שלי הוא שלפחות יומיים מהם לא הייתי בקו הבריאות. אבל ברור לי שזה רק תירוץ.
עם הקפה הצלחתי פחות או יותר והיו לי כמה הצלחות נקודתיות איתו שגרמו לי תחושה של גאווה גדולה, מבחינתי זה מספיק.

מאד מתחברת לרעיון שמסתובב פה כל הזמן שהנפילות עם הזמן קלות יותר, ממוקדות יותר, בפרופורציה יותר.
תודה על הדברים האלה, הם מאד מחזקים אותי.
ובכלל תודה על ההתנסות הזו! היה לי שבוע מרתק עם המון תובנות

זאת פיתה מחיטה מלאה. לא פיצה. פרויד היה חוגג עלי.
(-: (-: (לא יודעת לעשות את הסמיילי הצוחק)


הגוף שלי הרוויח חמישה ימים של שקט והם הסתיימו מעט מוקדם מהצפוי.
בדיוק כך!
וגם בדיוק כמו שכתבת איפשהו למעלה, זה רק פח קטן ולא פחת...
זו היא רק פיתה מחיטה מלאה וטחינה.
בואי נישאר בפרופורציות.
זו לא פיתה מקמח רגיל, זו לא פיתה מקמח רגיל שבתוכה פלאפל וצ'יפס, זו לא לפיצה, זה לא פסק זמן, זה לא תפוצ'יפס....

מיצי... את כאן. כיף שקפצת לבקר.
מזל שתיקנתי את עצמי. עוד מישהו היה עלול לטעות בי ולחשוב אותי לאיזו בלבוסטה אופת פיצות...
סלט זה שיא הקולינריה המתקדמת אצלי.

גוונים, יופי טופי. שמחה להתבונן בהצלחה שלך ובעיקר בסיפוק שלך ממנה. שביעות רצון זה דבר שנעים להיות במחיצתו.

ליוויתי אתכן השבוע, אני קוראת אתכן בהתרגשות אך לא יכולה להשתתף בשיח שלכן, נמנעתי ממתקים ועוגיות, אכלתי מעט מאד לחם והמון פירות ואני מרגישה מסוגלת להמשיך בכך, פשוט לא יאמן מבחינתי, באמת. תודה רבה!

היה שבוע טוב ואני מרגישה טוב, פיזית. היה לי קל, מאוד. זה נורא כיף כשזה קל, אתן יודעות?
יש איזו תפיסה (מערבית?) שרק מה שמגיע במאמצים גדולים שווה משהו. הרבה שנים הייתי שפחה של התפיסה הזו, נותנת לה לנגוש בי. כל מה שבא לי בקלות רבה מדי לא היה שווה כלום.
רק בשנה האחרונה אני לומדת להעריך גם את מה שבא בקלות. אם זה קל, כנראה שזה במקום. כרגע. כשזה יהיה קשה אני אצטרך שוב לשאול את עצמי איפה אני עכשיו ולכוון את הכלי מחדש.

אני מקווה שאני אזכור את כל זה. שאזכור להסתכל פה.

תודה רבה גוגוס על הדף הזה. תודה רבה.

שבת עומדת להיות קשה עם המון אירועים של משפחה לא שלי שתמיד מביכה אותי ואני אף פעם לא ממש מבינה.
אני חושבת שאני אכין לי גלגלי הצלה כמו לצאת להליכות או ספר טוב, כדי לא לבלוס את האוכל (הלא טעים בעליל) שיש שם.
תחזיקו לי איזו אצבע?

מה זה אמא מרעיבה בגילאים כאלה? הרי את יכולה לקחת לעצמך מה שאת רוצה (לכאורה?)
ב-12 השנים הראשונות - איך אני אקח לעצמי מה שאני רוצה?
אחר כך - כן. לקחתי שוקולד. שלוש חפיסות שוקולד חלב ביום. לקח לנו שנים להיכנס למטבח ולנסות לבשל.

"אמא מרעיבה" זו אמא, שמכינה כמות מדוייקת שלדעתה אמורה להספיק לכולם, וזו ההקצבה.
תמיד היה מדוד, ובעצם - פחות מדי.
אצל אמא מרעיבה, אין שפע. ואין שמחה להכין לך אוכל.

האמת היא שברגע הראשון אמרתי לעצמי שאני מטומטמת וחזירה. ואז עצרתי ועניתי לעצמי שאני לא. ושאני מעיפה מהלקסיקון את כל דימויי "הילדה הרעה".

כל הכבוד לך! שאפו!

הלכתי כמה ימים אחורנית לקרוא יותר על האתגר השבועי שלכן. איך התענגתי לקרוא! תודה לכולכן על השיתופים והמילים החכמות.

אני קוראת אתכן בהתרגשות אך לא יכולה להשתתף בשיח שלכן
לולי , את מוזמנת להשתתף. ואם יש משהו שאפשר לעשות כדי לגרום לך להרגיש כאן בנוח רק תגידי.
לא יודעת למה, אבל פתאום תפסה אותי תחושת בטן שאולי את חושבת שאת מכירה אותי ואת לא רוצה לגרום לי להרגיש לא בנוח.
אני יודעת שזה מרחיק לכת עד מאוד אבל זה מה שעבר לי בראש משום מה.
בכל אופן, גם אם זה נכון, את מוזמנת.

וכמה משמח לשמוע שהיה לך שבוע מוצלח בגלל הניסוי הזה. פשוט נפלא.

_תודה רבה גוגוס על הדף הזה. תודה רבה.

שבת עומדת להיות קשה. תחזיקו לי איזו אצבע?_

בבקשה רבה לך, מיכל. טוב שאת כאן. יש לך חלק נכבד בזה שטוב כאן ונעים.
אני מחזיקה לך את כל היד. בעצם, את הזרוע, והולכת איתך ככה את כל השבת הזו. מה את אומרת?

בשמת, יש לי המון המון מה לומר על הדברים שכתבת בנוגע לאמא שלך אבל זה דורש זמן ואורך רוח. זה יחכה קצת ואולי גם יתבשל קצת.
קודם כל, חיבוק. אמיתי ומהלב. הקול שלך מאוד ברור, מאוד בוגר, אבל שומעים את הילדה שבך צועקת שם מאחורה ואני מחבקת אותה.
ממש חזק. קשה להעביר חיבוקים דרך הרשת אבל אני מרגישה את זה בגוף.

זוכרות איך פעם דיברנו על קסמם של מספרים ואמרתי שיש לי איזו שריטה קטנה בנושא?
אז עכשיו נתקע לי ה 21 הזה. וקצת כמו עם פיצה, ברגע שמשהו כזה נתקע לי בראש אני לא יכולה לנער אותו החוצה.
אלו לא חייבים להיות 21 ימים (ובמילא יכול להיות שמדובר בכלל ב 28, לכו תדעו איזה הפרעות נפשיות יש לי) אבל זו צריכה להיות תקופה משמעותית.
וזה מוביל אותי למשימה שאני לוקחת על עצמי מיום שלישי, ה 1.12.
בלי גלוטן לחודש שלם
אני כמהה לגמילה. כמהה בכל מאודי.
אין לי בעיה עם סוכר, אין שם התמכרות. יכולה לצרוך קצת וללכת הלאה.
להערכתי אין לי כבר בעיה עם מבושל. יכולה לצרוך קצת וללכת הלאה.
יש לי עדיין בעיה עם מלח אבל אני בדרך למצב טוב יותר.
הגלוטן הוא המכה שלי. הבנתי את זה בבלוג הזה ואני מצביעה בעד שינוי.
וחודש כזה, אם אעמוד בו, יוביל אותי לתחילת השנה האזרחית במצב אחר.
הלוואי.
כמו בסיבוב הקודם, משתתפות נוספות יתקבלו בברכה.
רק מלדמיין את זה נעשה לי טוב על הלב ומשהו בי מתרחב.
חודש בלי גלוטן... וואו.

פסטרמה בהנאה מחזקת הרבה יותר מקינואה בלחץ (פלונית אמא? מתוך אבא סבבא אמא קרציה)
זה הגריין שיצא לי בראש הדף. וכבר ציטטתי אותו בערך לפני כמה ימים. אמרתי שקבלת הפנים לאוכל חשובה יותר ממה שאוכלים.
ובכן, חשוב לי להבהיר שהתכוונתי לזה אבל לא לזה . אני חושבת שפסטרמה בהנאה לא מחזקת שום דבר חוץ מאת החברה שמוכרת אותה.

מיצי, תודה. את מוזמנת תמיד.

לא, לא זהו שאני לא מהחבר'ה. הדף הזה הוא כמו ספרות טובה, אני יכולה לקרוא אבל לא לכתוב בעצמי. מצחיק הצהוב: כבד את עצמך.

אחלה, תרגישי בבית. את כותבת כמו חברה טובה שלי וחשבתי ש...

אני מחזיקה לך את כל היד. בעצם, את הזרוע, והולכת איתך ככה את כל השבת הזו. מה את אומרת?

שאת מותק מאוד ושזה עוזר.

אני אתגנב לפה ברגעי משבר.

מי אמר שיהיו רגעי משבר? אולי תהיי בתחושה של חוזק וקלילות?

בלי גלוטן לחודש שלם

ואוו.

מה זה אומר בעצם? בלי קמח לבן או בלי כל דבר שיש בו גלוטן?
מה זה מוריד לך מהרשימה? (אני מודה בבורות מסוימת בעניין...)

חודש זה נתח גדול מדי בשבילי כרגע. אני יודעת את זה לפי החרדה הגופנית שהמחשבה רק מעוררת.
אבל אני אמשיך לעודד מהיציע.

שבת עומדת להיות קשה עם המון אירועים של משפחה, שלי ולא שלי ובכלל, הבוקר מרגישה את כל הנחישות והמיקוד נוזלים ממני.
אולי תחזיקו לי איזו אצבע, גם כן? לא רוצה לחזור לגמרי לנקודת ההתחלה.

לא רוצה לאכול רק כדי לברוח מהתמודדות עם אנשים.
לא רוצה לאכול סתם כי יש אוכל טעים מולי.
לא רוצה לאכול הרבה כי כולם אוכלים הרבה וזו הנורמה שם.
לא רוצה לאכול כי יש משהו אחר שמאד מטריד אותי ומשפיע על מצב הרוח בשלושת הימים האחרונים ואוכל זה סוג של נחמה בגרוש שאני מורגלת אליה.

רוצה לשמור על איזון למרות הסיטואציות המאתגרות מבחינה משפחתית וחברתית.
רוצה לשים לב לגוף שלי גם בתוך סיטואציה שבה תשומת הלב המיידית שלי היא לתקשורת עם אנשים ולא פנויה לרוב לדברים אחרים.
רוצה להרגיש את המיקוד במטרה שהרגשתי בתחילת השבוע גם אם אנחנו כבר אחרי הזמן שהגדרתי לי.
רוצה שתעבור שבת טובה !

בלי גלוטן לחודש שלם
וואו! סחתיין גוגוס, את ממש מקור השראה.
רק מלדמיין את זה נעשה לי טוב על הלב ומשהו בי מתרחב.
לדעתי זה מראה שאת בשלה למשימה (-:

חודש זה נתח גדול מדי בשבילי כרגע. אני יודעת את זה לפי החרדה הגופנית שהמחשבה רק מעוררת.
זו בהחלט גם התחושה שלי.
איך שקראתי את זה הרגשתי איך הגוף שלי הופך דרוך .
ממש ההיפך מ רק מלדמיין את זה נעשה לי טוב על הלב ומשהו בי מתרחב.
אז נראה לי שאני עדיין לא בשלה למשימה.
אולי אצטרף ביום ראשון לזמן קצר יותר, נגיד 5 ימים נוספים.
עוד צריכה לחשוב על זה.

גוונים, אני מחזיקה לך אצבעות. את רוצה משהו שמגיע לך. קחי אותו.

וזה נכון שתגובת הגוף באמת מעידה על בשלות. הנה, כששקלתי להפוך את ניסוי השבוע שלי ל 21 יום כל הגוף שלי התמרד עוד בטרם השלמתי את המחשבה.
אבל כשחשבתי רק על הגלוטן נרשמה תגובה חיובית.
אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו יודעים כמה רחוק ניתן להגיע ויש לנו את הסימנים שלנו שמעידים על זה.

מיכל, בלי גלוטן זה בלי גלוטן. כל הסוגים של קמח, מלבן ועד כוסמין, בחוץ.
ככל שאני חושבת על זה יותר כך נדמה לי שאני יכולה לעמוד בזה לחודש אחד.

בדיוק היום פגשתי אשה ובנה המשרת במודיעין ושוחחנו על חיים שבהם אסור לדבר על העיסוק עם האנשים הכי קרובים ללב.
האמא שאלה אותו איך הוא חי עם זה. הילד ענה שזה ביטחון המדינה ושהוא מאמין שאם הוא יפטפט אנשים יכולים למות.
הוא שאל אותה איך היא היתה נוהגת לו אמרו לה שמשהו יביא למותו של בנה והתשובה היתה ברורה. לא מדברים. אף פעם.
על אף שענייני צבא עושים לי רע, ובעיקר האופן בו הצבא מצליח להפעיל כלים אפקטיביים לשטיפת מוח, היתה בזה המחשה יפה של טוטאליות.
וחשבתי על עצמי ועל היכולת לקבל החלטות בהתאם למה שעושה לי טוב או רע.
אם אני יודעת שגלוטן עושה לי רע אני צריכה להיפרד ממנו. לתמיד.
ואני משאירה פתח במטאפורה לכל אותן הפעמים בהם חומרים סודיים דלפו ואף אחד לא מת.
והמבין יבין.

בלי גלוטן זה בלי גלוטן. כל הסוגים של קמח, מלבן ועד כוסמין, בחוץ.
זה כולל אורז? תפוחי אדמה?

אני לא אוכלת מבושל כך שאין ממש שאלה פה.
בתחושה שלי, אורז ותפוחי אדמה הם דברים שכרגע מגבירים את החשק שלי לגלוטן כי כפי שאת מרגישה בעצמך משהו שם דומה (כנראה זה העמילן).
אז אני במילא נמנעת ואנסה להימנע גם בחודש הזה.
אם יהיה מאוד קשה אז אורז יהיה המפלט שלי.

בלי גלוטן לחודש שלם
אני איתך. מבחינתי זה כולל גם אורז, קטניות יבשות, תירס, תפודים וקינואה (זה לא כזו בעיה, כי זה ממילא לא בתפריט)
וממשיכה ל21 יום של חי (זה כולל בשר, ועוף מבושל)
מבחינתי הדגש החודש הזה הוא על יצירה - ליצור וללהטט במטבח, להתאהב מחדש בבישול (חי) ובאוכל מתוחכם (וחי. חי חי חי)
והמבין יבין.
ל-גמ-רי.

בהצלחה!

או קי. החלטתי. שתי משימות לחודש שלם.
תזונה חיה (שאולי תכלול מעט דגים חיים ובשר חי, עוד נראה...)
עשרים דקות ביום של תרגילים לרצפת האגן הדואבת שלי

חושבת שאני יכולה לעמוד בזה.

ניצן, בהצלחה. אני מתחילה ב 1.12 בגלל הדפקה לתאריכים.
עד אז אשתדל פשוט לאכול טוב.

נשמע טוב, ברור, מוגדר ונחוש.

אני אמשיך לעודד מהיציע.

אז זאת לא הייתה שבת קלה. חשבתי שאני אקפיד יותר ולא הצלחתי, שילוב של נסיבות (לא היה כלום מלבד קוסקוס) וחולשת הרוח (ממממ... בקלאווה).

על הקוסקוס אני קצת מתבאסת. אכלתי ממש מעט והרגשתי כל כך נורא. העיכול שלי נעצר והרגשתי את הכבדות הנשכחת כבר של אחרי-האוכל במשך יום שלם.
הבקלאווה, לעומת זאת, הייתה ממש במקום. כל כך טובה אחרי ארוחה של בשר והמון-המון ירוק. טובה עם תה הנענע וגם לא הרגשתי את ההשפעה שלה. אולי כי אכלתי ממש מעט.
אני מתחרטת גם על איזה ג'וינט מיותר במרפסת. אני חושבת שאני לא זקוקה לזה יותר וכל הזמן שוכחת. יש תשוקה לפני ומיאוס אחרי, כמו שהיה לי עם הסיגריות.

גוגוס, כל הכבוד לך! ההחלטות שלך נשמעות לי יופי והאומץ על לקחת כזאת תקופה של זמן...
אני חוזרת ביום ראשון לעוד חמישה ימים ומוסיפה פעילות גופנית כלשהי פעמיים בשבוע.

(התור של הקפה גם יגיע. אני מרגישה את זה. איזה פחד!)

אצלי שישי היה קצת מעפן, בלי גלוטן, בלי דגנים, בלי סוכר, כימיקלים, מוצרי חלב, (כברוב הזמן) אבל אכלתי לא מעט מבושל (בשר מבושל. מירקות מבושלים נמנעתי) ורק קצת מטבוחה שאמא שלי עושה. התחושה הכי חזקה שלי היתה שאכלתי יותר מדי ויצאתי מזה מנופחת. משהו בבית הוריי מרחיק אותי ב-טי-רוף מהקשב שלי לשובע שלי.
היום אכלנו עם הוריו, ושוב אכלתי הרבה יותר מבושל ממה שאני צריכה או רוצה, וזה בפירוש בא על חשבון החשק שלי לסלט גדול או לפירות. אבל, זה אמנם ממש לא סופ"ש מושלם, אבל מושלם איז אובר רייטד. זה היה סופ"ש ממש טוב מבחינה תזונתית, וזה מספיק לי. הבא יהיה עוד יותר טוב.

אתמול ושלשום יצאתי הרבה מאד מהבית.

לא הכנתי שום דבר מזון יצירתי. נחכה לדצמבר.

בנות, אתן אופטימיות וזה נחמד ומחזק.
מקווה להדבק מזה קצת...
היתה שבת מזעזעת מבחינה תזונתית וגם ממש לא משהו מעוד כל מיני בחינות.
מנסה לא לשקוע לתוך זה.

אני חוזרת ביום ראשון לעוד חמישה ימים ומוסיפה פעילות גופנית כלשהי פעמיים בשבוע.
זאת גם הכוונה שלי, רק שהיום אני מרגישה הרבה פחות נחושה וממוקדת מבמוצ"ש שעבר אז נראה מה ייצא מזה...

מזל שקבעתי לעצמי מראש איפה לגלוש. לא בגלל שעמדתי בזה (לא עמדתי בזה) אלא בגלל שזה סימן גבול כלשהו. חרגתי ממנו בקצת גלוטן והרגשתי די בסדר.
הראש שלי עסוק באיך למלא את הבטן בגלוטן עד יום שלישי ואני יודעת שזה כיוון ממש לא מוצלח ותוהה איך לצאת מזה.
בנוסף, אני מרגישה איזו היחלשות כללית.
שוקלת ברצינות להעיף שוב את ה"לא" מהכתיבה ומהחיים לדצמבר. משהו שם מתחבר להיחלשות הזו ואני לא מספיק ממוקדת בשביל להבין את זה.
רק יודעת שזה יהיה נכון לעשות גם את זה במקביל.

משהו בבית הוריי מרחיק אותי ב-טי-רוף מהקשב שלי לשובע שלי.
ניצן, זה מעניין. בדיוק היום חשבתי על כך שאצלי אלו ההורים שמרחיקים אותי מהיכולת לאכול כפי שאני מאמינה. זו הנוכחות שלהם איתי ולא הנוכחות שלי בבית שלהם.
כשהם בסביבה שלי אני תמיד נוטה לאכול דברים שלא התכוונתי ושהצלחתי להישמר מהם יפה מאוד עד שהם באו להיות איתי.
יש בזה גם צד טוב כי אני חושבת שזה בגלל שהם באמת מקבלים אותי כמו שאני וקל לי "להיכשל" לידם.
הצד הפחות נחמד הוא שהקבלה הזו ממש עושה לי חשק ליפול. קשה לי להבין גם את זה. מנסה לחשוב למה זה ככה.

יעל, חשבתי עליך היום ועל שאלת ה"מה הטעם בכל זה אם זה לא לנצח" שלך.
המחשבות שלי נדדו לשאלה הזו היום והיתה לי תובנה מעניינת לגבי עצמי.
שאני שואלת את השאלה הזו לגבי החיים באופן כללי ובכל פעם שאני ניצבת מול קושי.
אין לי עניין בקושי. כשקשה לי אני תמיד מחפשת את הטעם ולעתים נדירות מוצאת.
מה שאני באמת רוצה לעשות בא לי בקלות. מה שאני לא באמת רוצה לעשות בא לי קשה.
והקשה תמיד נראה לי חסר טעם.
ויש לזה גם פן ממש קיומי אצלי. כשאני תוהה מה הטעם אני לרוב תוהה בשביל מה בעצם אני פה.
ולרוב התשובה היא ההפך של רעיונות כמו "להתאמץ" או "להשיג".

איך כל זה משליך על התזונה? המיקוד הדל שלי לא מאפשר תשובה טובה כרגע.

_משהו בבית הוריי מרחיק אותי ב-טי-רוף מהקשב שלי לשובע שלי.
ניצן, זה מעניין. בדיוק היום חשבתי על כך שאצלי אלו ההורים שמרחיקים אותי מהיכולת לאכול כפי שאני מאמינה_
אצלנו יש פירגון גדול לדרך שלנו כולל תמיכה בכל הגחמות של כל בני הבית (כולל מאפרום צמחוני מסויה מדי שבת) הבעיה היא שיש המון אוכל, ושהוא טעים טעים ושאמא שלי דוחפת אותו בצורה בלתי נלאית לכל מאן דבעי שיש לו פה.

גוגוס, איך הרגשת אחרי שאכלת את הפיתה עם הקציצות בתום השבוע? אני מתכוונת איך זה הרגיש לך בגוף.

גוגוס, איך הרגשת אחרי שאכלת את הפיתה עם הקציצות בתום השבוע? אני מתכוונת איך זה הרגיש לך בגוף.
בהתחלה כמו חנק בגרון (הדברים האלה לא מתגלצ'ים טוב), אחר כך מלאות וכבדות ובסוף עייפות.
למה את שואלת?

אצלנו יש פירגון גדול לדרך שלנו כולל תמיכה בכל הגחמות של כל בני הבית
גם אצלנו. ההורים שלי בעצמם מאוד השתנו בגלל הדרך שלנו. ובכל זאת לידם אני מוצאת את עצמי אוכלת פיתות וחומס וטחינה ושכאלה שממש לא התכוונתי.
הם בכלל לא אוכלים את זה ואני כן. אני יודעת שלא יסתכלו עלי בעין עקומה אלא בעין אנושית. וזה מקל גם עלי להיות אנושית

אין לי עניין בקושי.
אז אצלי זה עניין ממש מורכב. מצד אחד- אין לי עניין בקושי (אלמנטרי, לא?) מצד שני אני מרגישה שהדברים ש"שווים את זה" דורשים קושי או מאמץ או התכוננות מיוחדת. זאת אומרת, מבחינתי עיקר הקושי הוא ביכולת להתמיד, והתמדה דרושה כדי להצליח בכל דבר כמעט. אז זה הבור שאליו אני מועדת בכל פעם מחדש, אולי בגלל חוסר יכולת להגדיר מטרות שאני יכולה להתמיד בהן לאורך פרק זמן ארוך באמת ואולי מסיבות אחרות...

אין לי עניין בקושי.
אני מאה אחוז עם גוגוס. אישי, הכי אוהב לרכוב כביש בעליות קשות וארוכות. משהו מאד בסיסי אצלו שואב סיפוק מהתמדה בתוך קושי גדול. עניין של אישיות.

היתה שבת לא בבית, כולל ארוחות בחדר אוכל ואח"כ במסעדה. אכלתי כמעט רק אוכל אמיתי. דווקא חשבתי שאוכל לחם וכו', אבל האמת, ממש לא בא לי.

האמת, יצא שבטיול ביום שישי השתטחתי על הכביש (לקחתי את הילד שק-קמח והיה איזה בור קטן בכביש ואני פשוט מעדתי ובגלל שהיה עלי לא הצלחתי לעצור אלא בעזרת הידיים והברכיים S-: ). אז זה קצת הוציא אותי מכלל פעולה, והוביל לבילוי של כשלוש שעות בבית החולים בנהרייה (טוב, פעם ראשונה בחיים שאני מבקרת בנהרייה - צריך לקחת סיור קומפלט, לא?).
בית החולים, זה היה רק משום שלמחרת, כשהלכנו לראות את השפנים בראש הניקרה בשש וחצי בבוקר (איזה מתוקים!!!!), אחרי חצי שעה בעמידה כמעט התעלפתי, וזה לא סביר לפציעה מאתמול.
כולם היו נחמדים. המיון שם בשבת בבוקר די ריק, בטח יחסית לאיכילוב. עשו לי טטנוס, חבשו לי מחדש (נראה מרשים), עשו אקג ורנטגן, בסוף אמרה לי הרופאה שלפי מה שנראה לה, יש לי תופעה שנקראת ואזו ואגאס. בשילוב עם לחץ הדם המאוד נמוך שלי, זה מחייב לא ללכת לראות שפנים לפני ארוחת בוקר (לאכול משהו לפני כל דבר), ומחייב זהירות בכל מקרה של פגיעה בכלי דם (כבר עשרות שנים אני יודעת שאני חייבת בדיקות דם רק בשכיבה כי אני מתעלפת), ולא לקום מהר.

ולמרות כל זה, לא רציתי פיצוי בדמות לחם (-:

אתמול בערב, הייתי מאוד רעבה. קשה לי לעמוד עדיין, צריכה להיות עם הרגל מאוזנת.
אבל האיש לא ידע מה להכין לי. ולא רציתי בשום פנים ואופן לחם. לא אכלתי שום לחם לארוחת הערב וזהו!
בסוף עלה לי רעיון! ביקשתי שיביא לי סיר, סולת (מלאה אורגנית), סוכר (קנים אורגני), כף וכפית. ישבתי ככה על הכורסא והרגל על ההדום ומדדתי שתי כפות גדושות סולת, שתי כפיות סוכר, ואז קמתי לערבב חצי ספל מים ולשים על האש ולערבב היטב. קצת חלב כשרותח. להקטין את האש ולבשל תוך כדי עירבוב עד שמגיע למרקם הרצוי.
דייסת סולת!
פשוט דייסת סולת.
אגב, יש בזה גלוטן, אבל זה לא משפיע עלי כמו לחם/עוגות.

גוגוס, לא צריך להתייחס בכלל למה שכתבתי על ילדותי. פשוט שתביני מה זה "אמא מרעיבה". בקרוב אערוך את הפוסט ההוא, עכשיו שקראת.

אה, ראינו מאסטר שף. כולנו יחד, כל המשפחה. זה מאוד השפיע על הילדים. הילד למד בקלי קלות להפריד חלבונים, מכין לעצמו חביתה, היום הכין לביבות לבן כמעט לגמרי בעצמו.
בקיצור, תוך כדי צפייה בגמר, אמרתי לאיש, שאני תמיד חלמתי להיות אמא כמו סמדי. זה המודל שלי ל"אמא אמיתית". בחיי! ככה תמיד רציתי להיות. אחת שמפנקת את הילדים שלה באוכל, שכל דבר יודעת לבשל, שאצלה תמיד מתבשלים איזה 4 סירים על הכיריים, שאצלה תמיד יש אוכל טעים, ובכלל רואים שהיא אמא מקבלת ומלאה אהבה ורגש.
כל חיי האמהות שלי הרגשתי איפשהו מזוייפת בתור אמא, כי אני לא יודעת ככה ללהטט במטבח. כמו אמא "אמיתית".

הבת שלי באה אלי למיטה הבוקר (עם הרגל, לא קמתי). חיבקה אותי ואמרה: "את אמא יותר טובה מסמדי. אני לא רוצה שתהיי כמו סמדי, אני רוצה אותך. לא הייתי אוהבת את הבישולים שלה כי היא מבשלת חריף, ודגים וכאלה. ואת מבשלת אוכל שטעים לי, ואת אוהבת אותי ואת האמא הכי טובה בשבילי ואני אוהבת אותך".


(זה לגבי הקשר בין האידיאלים שלנו לבין מי בכלל רוצה אותם...)

בקרוב אערוך את הפוסט ההוא, עכשיו שקראת
ערכתי.

וואו, בשמת, איזה סיפור. תרגישי טוב.
אגב, גם אני תמיד רציתי להיות מן ממה כזו עד שהבנתי שזה עלול פשוט לפגוע בבריאות של הילדים שלי (לדעתי).
ואז זה עבר לי. אני חושבת שהילדים שלי כמהים לאמא כזו ואני מאכזבת אותם.
אולי יום אחד הם יבינו.

לגבי מה שערכת - זה דווקא דיון שהייתי שמחה להיכנס אליו אבל ניסיתי כמה פעמים לכתוב על איך היה אצלי בבית וכל פעם נעצרתי בגלל משהו אחר.
אולי זה רמז בשבילי לכך שזה לא במקום.
אני כן אומר דבר אחד - גם אצלי בבית היו דברים מוקצבים אבל המסר שעמד מאחורי זה היה של היגיון ומתינות ביחס לאוכל.
אצלי, כשרציתי עוד אוכל, אמרו לי לנוח קצת כדי שמה שאכלתי יתעכל ושאם אחר כך ארצה לאכול עוד שאבקש.
אני זוכרת בערך פעמיים בימי חיי שבהם ביקשתי אחרי זה עוד אוכל כי לא הרגשתי רעבה יותר.
שנאתי לגמרי את התשובה הזו (כי רציתי עוד אוכל ועכשיו) אבל היה בה משהו כל כך הגיוני שגם עבד היטב.
אני עדיין חושבת על זה ועל מה אני לוקחת מזה הלאה לאמהות שלי. הרעיון הזה של להגיד לילד "לא" על אוכל.
וגם... האם כאשר אני אומרת "לא" למישהו אחר אני בעצם אומרת "לא" קצת לעצמי. באוכל ובכלל. זה משליך עלי.
טוב, יצא לי מסובך.

אני מרגישה שהדברים ש"שווים את זה" דורשים קושי או מאמץ או התכוננות מיוחדת
אני חושבת שלו היינו נכנסות לזה היינו מגלות כל מיני אבחנות שניתן לערוך בין קושי, מאמץ, סבל, התכוננות וכו'.
מבחינתי, קשה זה כשממש ממש אין לי חשק לעשות משהו.
וזה לאו דווקא מוביל לוויתור. לפעמים זה מוביל לקיצורי דרך, לפתרון יצירתי, לניסיון בשלב אחר בחיים ושכאלה.
ולפעמים זה אומר לוותר.

ניצן, אהבתי מאוד את מה שכתבת לעלון על אחריות. פשוט מעולה.
וזה הוביל אותי להרבה מחשבות, בעיקר על הקו המחבר הזה של דברים שאנחנו מתוכנתים אליהם והם נעלמים אם לא מתרגלים אותם.
ולשאלה איך חזרה מאוחרת לדברים הללו משפיעה על היכולת שלנו ללמוד אותם, לתפוש אותם וליישם אותם.
אני מנחשת שככל שהלמידה מאוחרת כך קטנים הסיכויים שזה יהיה כפי שהיה צריך להיות מלכתחילה.
כשאני חושבת על עצמי ועל היחס שלי לאוכל זה גורם לי לשנות את הציפיות שלי מעצמי ולראות, שוב, את הדרך של הלמידה.
אני מרגישה שיש דברים שבשביל ללמד את עצמי אני צריכה לראות בעצמי סוג של נכה. זה נשמע בוטה וקיצוני אבל זה ככה.

_ויש לזה גם פן ממש קיומי אצלי. כשאני תוהה מה הטעם אני לרוב תוהה בשביל מה בעצם אני פה.
ולרוב התשובה היא ההפך של רעיונות כמו "להתאמץ" או "להשיג".
איך כל זה משליך על התזונה? המיקוד הדל שלי לא מאפשר תשובה טובה כרגע._

עוד מחשבה בנושא, בגלל שנתקעה לי השאלה הזו בראש - "מה הטעם בכלל אם זה לא לנצח?"
פתאום הבנתי שיש משהו מפחיד בשאלה הזו כי היא היא ה שאלה הקיומית.
מה הטעם לחיות אם זה לא לנצח? ומה הטעם לחיות דווקא בצורה מסוימת אם זה לא לנצח?
הבנתי שלשאלה הזו יש נטייה לדרדר אותי למסקנה שבעצם שום דבר לא חשוב.
ויעל, נדמה לי שזה בדיוק מה שתיארת ביחס לאוכל. שכאשר את שואלת את השאלה הזו ביחס לאוכל מזין את נסוגה לכיוון של תזונה גרועה כי מה הטעם בכלל.
אז אני רואה שתי אפשרויות:
1) להימנע משאלות פילוסופיות מאיימות
2) למצוא דרך להתמודד עם אלמנט האיום שבתוך השאלה ורק אז לענות עליה

מה שנחת עלי זה שהבלוג הזה הוא בפועל בחירה באפשרות השנייה.
הוא אמור לאט לאט להסיר את האיום ולאפשר לי לשאול את עצמי ברצינות מה הטעם בזה.
כשאני קוראת בבלוג הזה מהתחלה אני רואה הבדל גדול בין מה ששאלתי את עצמי בהתחלה (ואיך ששאלתי את זה) לבין מה שאני שואלת היום.
והתחזוקה של הבלוג הזה היא סוג של התחייבות שלי כלפי עצמי שהתהליך הזה לא יקרוס כמו כל קודמיו אלא שהוא יחזיק מעמד ויהפוך אותי בסוף לחזקה יותר מול מה שמאיים.

והתחזוקה של הבלוג הזה היא סוג של התחייבות שלי כלפי עצמי שהתהליך הזה לא יקרוס כמו כל קודמיו אלא שהוא יחזיק מעמד ויהפוך אותי בסוף לחזקה יותר מול מה שמאיים.
חיבוק גדול על זה.

ואת יודעת, למרות שזה לא הבלוג שלי פה, אבל את באמת נותנת המון מקום למי שמוכן לקחת, אני מרגישה שיש צעד קדימה עבורי בזה שאני מסוגלת להיות נוכחת בדף הזה גם עכשיו, כשאדי הדלק שלי הם עוגיות שוקולד צ'יפס ופתי בר עם ממרח מרשמלו (אל תשאלו, באמת אל). בדרך כלל פשוט הייתי נעלמת ונאלמת בתקופות כאלו ושבה כשהכל סלט ירקות ושייק פירות. אבל לא, אני פה, וזה גם משהו.

את באמת נותנת המון מקום למי שמוכן לקחת.
תודה ששמת לב ופרגנת. זה לא בא לי באופן טבעי בכלל. אני מתאמצת בשביל זה כי זה חשוב לי מאוד. והבלוג הזה מלמד אותי שיעור מעולה בעשייה משותפת.
פעם ראשונה בחיי שאני גם נהנית.

בדרך כלל פשוט הייתי נעלמת ונאלמת בתקופות כאלו ושבה כשהכל סלט ירקות ושייק פירות. אבל לא, אני פה, וזה גם משהו.
זה לא סתם משהו. זה משהו עצום. לדעתי זו בדיוק הדרך להכיר בעצמך כמורכבת כי זו בעצם היכולת להיחשף גם כשאת לא במיטבך בעיניי עצמך.
זה נהדר.
להבדיל, גם ממרח מרשמלו הוא נהדר. אני זוכרת עד היום את הרגע בו גיליתי את הממרח הזה וחשבתי שזו אחת ההמצאות הקולינריות הגדולות בהיסטוריה.
דחפתי אותו על לחם, בשוקו, בסלט פירות, בציפוי לגלידה ואיפה לא... אבל אחרי כמה זמן גיליתי שאם אוכלים מזה המון נשאר בפה טעם לוואי מזעזע וזה די הוציא לי את החשק.
מאחלת לך גם

אני מרגישה שיש דברים שבשביל ללמד את עצמי אני צריכה לראות בעצמי סוג של נכה.
גם אני.
עד שלא החלטתי להגזים ולקרוא לכל מערכת היחסים שלי עם אוכל "הפרעת אכילה" (קודם נרתעתי מהמונח הזה כי הוא מתאר דברים כמו אנורקסיה או בולימיה, שאין לי), ולראות בעצמי סוג של נכה, ובכל התופעות של הקשיים שקשורים לאוכל - סוג של הפרעה, של מחלה - עד אז, לא ידעתי איך ללמוד.
מרגע שהחלטתי שזו "מחלה", פתאום היו לי כל מיני רעיונות יצירתיים איך להחלים ממנה.
מוזר, אבל ככה זה.
במקום שאני אתייאש, או אכנס מזה לדיכאון, או ארגיש שהדבקתי תווית על עצמי ושמעתה והלאה אני אהיה רק התווית הזאת - קרה ההיפך הגמור.

אין מה להשוות. התקדמתי כל כך, שאני ממש מסתכלת אחורה בסיפוק.

בדרך כלל פשוט הייתי נעלמת ונאלמת בתקופות כאלו ושבה כשהכל סלט ירקות ושייק פירות. אבל לא, אני פה, וזה גם משהו.
יעלפו! שמתי לב! כל הכבוד לך על זה!

ואגב, הודות לזה שאני זקנה, הכרתי את המרשמלו רק בגיל מאוד מבוגר (-: מגעיל בעיני, לא מושך בכלל. גם שוקולד השחר, שיש אנשים שגדלו עליו ויש להם נוסטלגיה אליו, מגעיל אותי ברמות. לעומת זאת נוטלה, שהיתה ממרח השוקולד הראשון שהכרתי בחיי (בגיל ההתבגרות), בהחלט טעים לי עד היום.
כנראה יש משמעות גדולה לגיל החשיפה לדברים מסוימים.

לגבי אמא כמו סמדי -
דוקא ממקום של אמא מאכילה (מקום שאני נושאת ונותנת איתו כבר כמה שנים), אני יכוהל לומר לך שגם זו הפרעת אכילה.
ביטוי של אהבה באמצעות אוכל, גם הוא הפרעה.
_{אתמול ראיתי אנשים שכל כך אוהבים את הדגים והצבים בשמורה, שהם חייבים להאכיל אותם. בבמבה. "כי זה כמו לחם". ובלחם.}

הי תבשיל קדרה , כיף שבאת לבקר.
נכון שהאכלה כפייתית יכולה להיות הפרעת אכילה וגם לייצר כזו.
אני חושבת שיש דרכי ביניים. שאפשר להיות אמא מאכילה ומעניקה באמצעות אוכל בלי שזה יהיה על הגבולות הקיצוניים.
אני חושבת שאפשר לבטא אהבה בעזרת אוכל. אהבה נכרכת באוכל כבר בהנקה.
אישית אני חושבת שמוטב לאוכל להיות רק אוכל כדרך של שגרה.
אבל זה לא אומר שאי אפשר לבטא דרכו, מדי פעם ובצורה שקולה, גם אהבה.
בנוסף, אני יכולה לומר לך בוודאות שאוכל שהכנתי באהבה נראה ונטעם אחרת לגמרי מאוכל שהכנתי בלי אהבה.
אני יודעת שזה נשמע כמו פרסומת לחומוס אבל זה לא בא משום מקום. יש בזה משהו.
אפילו כלפי עצמי. יש הבדל בין ההנאה שלי מאוכל שסתם זרקתי לצלחת בלי מחשבה לבין משהו שהשקעתי בו.

שוב כתבתי והלך לי האינטרנט. מנסה שוב:

ביטוי של אהבה באמצעות אוכל, גם הוא הפרעה
אני אשמח שתפרטי על זה. מה, למה.

אבל אם אני חושבת על זה, האמא שאני חותרת להיות היא כמו סבתא רבקה שלי. אמא של אבא.
היא פינקה באוכל, אבל זה היה רק אחד הביטויים לאהבה שלה.
היא חיבקה, נישקה, הקשיבה ברצינות, דיברה בכבוד ובגובה העיניים מגיל אפס, אפשר היה לדבר איתה על הכל, היתה פתוחה, סבלנית וסובלנית ברמות יוצאות דופן.
היא פשוט חשבה עלינו. על כל אחד ואחת מאיתנו. ידעה, זכרה, הכירה. לא רק באוכל. בכל דבר.
היכולת להקשיב באהבה.
היכולת לשים לב.
היכולת לזכור מה חשוב לכל אחד מילדיה, כלותיה, חתנה, נכדותיה, בני הזוג של נכדותיה (-: וגם ניניה.
הקבלה השלמה של כל אחד כמו שהוא.

זאת אהבה בשבילי.
האוכל שהיא הכינה, מה שהיה חשוב בו לא היה רק שהוא היה טעים ומגוון ובשפע, אלא גם הדרך שלה לשתף אותנו בהכנה שלו. כילדה ישבתי במטבח של סבתא וחתכתי בסכין חד פיסות של שקדי מרק מהרצועות שהיא שמה לי ולאחותי. את הפיסות הטילה לסיר הרוחש, והופ! שקדי מרק.
מה שלומדים באהבה ובשיתוף, נשאר לכל החיים.
כל מה שמגע הקסם של סבתא נגע בו, אין בו הפרעת אוכל.

ואגב הנושא שלנו, אוכל (גם אסוציאציה מ דג חתול):
כשהילדה שלי היתה קטנה, היא אהבה שיאכילו אותה.
לי זה היה ברור: ככה היא אוהבת, אז אני מאכילה אותה.
חמותי ואחרים מאוד התקוממו נגד זה. "למה היא לא יכולה לאכול בעצמה".
(האמת, פשוט לא הבנתי מה כואב להם. מה, לא ברור שהילדה יכולה להאכיל את עצמה? אבל היא אוהבת שמאכילים אותה? מה הבעיה שלהם פה?)

ואז פעם אחת נסענו לסבתא שלי לבקר. ישבנו אצל סבתא והיא בדיוק הכינה מרק עוף ונתנה מנה לבת שלי. הילדה ביקשה שיאכילו אותה. "בטח" אמרה סבתא שלי והתיישבה באהבה להאכיל אותה כף-כף.
אף מלה בסגנון "ילדה כל כך גדולה ועוד לא אוכלת בעצמך!"
היה לה פשוט: הילדה רוצה? בטח!
נין אחר, שרוצה לבד, יאכל לבד. גם אם הוא מלכלך ("מה את עושה עניין, הוא תינוק, אחר כך ננקה"). בטח!
קיבלתי כזאת תחושת שיחרור

_בדרך כלל פשוט הייתי נעלמת ונאלמת בתקופות כאלו ושבה כשהכל סלט ירקות ושייק פירות. אבל לא, אני פה, וזה גם משהו.
יעלפו! שמתי לב! כל הכבוד לך על זה!_
תודה

אני חושבת שהבנתי מה צריך להיות האתגר שאני אקח על עצמי. זה יהיה לאכול רק אוכל שהכנתי בבית או אוכל שאין מה להכין בו (פירות, ירקות, אגוזים, פירות מיובשים קנויים).

נראה לי שחוץ מהתמכרות לסוכר לבן, השגרה של לעבור בסופר ולקנות עוגיות/שוקו בשקית היא הרגל שכדאי לי לשבור. עוד לא בטוחה ממתי ולכמה זמן, אבל זה יהיה האתגר שלי.

_אני חושבת שהבנתי מה צריך להיות האתגר שאני אקח על עצמי. זה יהיה לאכול רק אוכל שהכנתי בבית או אוכל שאין מה להכין בו (פירות, ירקות, אגוזים, פירות מיובשים קנויים).
נראה לי שחוץ מהתמכרות לסוכר לבן, השגרה של לעבור בסופר ולקנות עוגיות/שוקו בשקית היא הרגל שכדאי לי לשבור. עוד לא בטוחה ממתי ולכמה זמן, אבל זה יהיה האתגר שלי._

GO GIRL!!!!!!

בשמת, סבתא שלך נשמעת משו משו. כיף שיש אשה כזו בחיים ללמוד ממנה.
אהבתי מאוד את התיאור הזה.

_ניצן, אהבתי מאוד את מה שכתבת לעלון על אחריות. פשוט מעולה.
וזה הוביל אותי להרבה מחשבות, בעיקר על הקו המחבר הזה של דברים שאנחנו מתוכנתים אליהם והם נעלמים אם לא מתרגלים אותם.
ולשאלה איך חזרה מאוחרת לדברים הללו משפיעה על היכולת שלנו ללמוד אותם, לתפוש אותם וליישם אותם._
תודה על הפירגון. לגבי השאלות הפילוסופיות הספציפיות האלה, זה מה שאני הכי אוהבת להתעסק בו. אז בסבבה.
אני חושבת שבנאדם "מחובר לעצמו" זה אחד שיכול להתחבר לרגשות שלו (זה הכי מיינסטרים) לגוף שלו (מאד אלטרנטיבי ) אבל הכי חשוב מכל אלה, לאנושיות שלו, במובן האבולוציוני שלה. להתחבר למכנה המשותף שלו, הגופני, עם העולם. לחילופי העונות, לטעימת עלים, לתגובה מהבטן לבכי של תינוקות, _{לאכילת בשר, נו מה}, לשחייה בנחלים, לשינה תחת כיפת השמים, להורות במובן הכי חייתי שלה.

_עוד מחשבה בנושא, בגלל שנתקעה לי השאלה הזו בראש - "מה הטעם בכלל אם זה לא לנצח?"
פתאום הבנתי שיש משהו מפחיד בשאלה הזו כי היא היא ה שאלה הקיומית.
מה הטעם לחיות אם זה לא לנצח? ומה הטעם לחיות דווקא בצורה מסוימת אם זה לא לנצח?_
אני ממש לא רואה את זה ככה. את מוכנה לפרט? או שבדיוק להיפך?

_את באמת נותנת המון מקום למי שמוכן לקחת
תודה ששמת לב ופרגנת. זה לא בא לי באופן טבעי בכלל. אני מתאמצת בשביל זה כי זה חשוב לי מאוד. והבלוג הזה מלמד אותי שיעור מעולה בעשייה משותפת._
טוב, זה בכל זאת תחת מטריית בלוג, אז את המלכה. אבל בכבוד.

אני ממש לא רואה את זה ככה. את מוכנה לפרט? או שבדיוק להיפך?
גם אני לא רואה את זה ככה. אלו שאלות שלפעמים אני שואלת את עצמי. מה הטעם בכל זה?
והן עולות בי בעיקר על רקע דברים הכרוכים במאמץ.
למשל, שאלתי את עצמי כמה פעמים מה הטעם להביא ילדים לעולם. מה הטעם לעבוד. מה הטעם לשמור על התזונה שלי. מה הטעם להתאמץ על התקשורת הבינאישית שלי.
ולרוב אני מרגישה שהתשובות שלי הן מהראש ולא מהבטן. חוץ משאלת הילדים שם התשובה שלי היא פשוט "כי ככה".

טוב, זה בכל זאת תחת מטריית בלוג, אז את המלכה. אבל בכבוד.
מרגישה שזו עקיצה אבל לא כל כך מבינה אותה. זה נוגע לי בעצב קצת חשוף אז אם זו עקיצה אני מוותרת.

אני חושבת שבנאדם "מחובר לעצמו" זה אחד שיכול להתחבר לרגשות שלו (זה הכי מיינסטרים) לגוף שלו (מאד אלטרנטיבי ) אבל הכי חשוב מכל אלה, לאנושיות שלו, במובן האבולוציוני שלה. להתחבר למכנה המשותף שלו, הגופני, עם העולם. לחילופי העונות, לטעימת עלים, לתגובה מהבטן לבכי של תינוקות, לאכילת בשר, נו מה, לשחייה בנחלים, לשינה תחת כיפת השמים, להורות במובן הכי חייתי שלה.

מאוד אהבתי את הרשימה הזו. יש בה משהו נכון וממצה. ויחד עם זאת, אני ממש לא רואה את עצמי בתוכה. משתדלת להתחבר לרגשות, די מחוברת לגוף ומתאמצת להתחבר לאנושיות במובן האבולוציוני שלה ורוב הזמן ממש לא מצליחה.

הימים האלה עד ה 1.12 עוברים עלי עם גלוטן על בסיס יומיומי וזה הולך ומחריף. התחלתי מלחם מקמח מלא והגעתי היום לפיצה.
אחד הדברים המבאסים זה ההחלטות מראש. אני החלטתי שאוכל פיצה. למה? ככה. לא יודעת. וברגע שמשהו בי החליט הרגשתי שלא היתה מזה דרך חזרה.
זה משהו שעוד לא התעדן מתחילת כתיבת הבלוג. הדינמיקה הזו של חוסר יכולת לנתק בין החלטה לבין ביצוע.
עוד אין לי את היכולת לומר לעצמי - נכון שהחלטתי. אז מה? אני יכולה גם להתחרט.
אני תוהה מהו המנגנון הזה שאני לא מצליחה לפרק. אני אפילו עוד לא מצליחה להבין אותו. משהו בו נסתר לי לגמרי.
ואני חושבת שהוא מחובר חזק לגלוטן (ביטוי שלו) ולאמירת "לא" (הבסיס שלו, עיקשות).

ואולי זה קורה עכשיו כדי לחזק את ההחלטה של חודש שלם בלי גלוטן ובלי לא. צריך לבחון שם משהו.

הפחד מהנצחי?

אני ממש לא שואלת את עצמי שאלות של "מה הטעם". הטעם הוא כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי. עכשיו. הטעם הוא לזהות איך הכי טוב לי לחיות, נכון להרגע, ולחיות את זה. כל יום.
והסוד הוא תחזוקה יומיומית.
שלי. של האיש. של הילדים. של היחסים. של הבית. ושלי.

_טוב, זה בכל זאת תחת מטריית בלוג, אז את המלכה. אבל בכבוד.
מרגישה שזו עקיצה אבל לא כל כך מבינה אותה. זה נוגע לי בעצב קצת חשוף אז אם זו עקיצה אני מוותרת._
אוי, צבט לי.
אמנם זו ניצן ואני מסתכנת בפרשנות, אבל תרשי לי לקפוץ: לא ראיתי פה שום עקיצה. לדעתי מה שניצן ניסתה לומר זה בערך: טוב, את מארחת נדיבה ומאפשרת והכל, אבל למרות הכל, הדף הזה הוא דף הבלוג שלך, ולכן חשוב לא לנצל את הכנסת האורחים שלך ולהתייחס לאכסנייה ולבעלת הבית בכבוד.
חס וחלילה עקיצה. להיפך, רצון להביע תודה על הנדיבות וזהירות עם כבוד מכל הלב.
ובמה שלא דייקתי, מקווה שניצן תתקן.