החיוניות שלי חלק שישי

[גוונים*]

מה שלומך עכשיו?
אורזת כמעט לבד בית שלם (עוברים דירה ולאיש יש דדליין חשוב) ומתמודדת עם עניני הנקה (נורא מבאס!) שצצו פתאום בגיל שלושה וחצי חודשים...
וחם.
ואני עייפה ברמות על.
בקושי שמה לב מה ומתי אני אוכלת.
אבל שותה המון, המון, המון מים ולפעמים גם מיץ.

[גוונים*]

אני אוכלת אותם מדי פעם כשהם תקועים לי בפרצוף אבל בלי חמדה, בלי צורך לאכול מהם הרבה, בלי צורך לאכול מהם שוב.
לשמחתי הרבה מאד אני מזדהה עם ההרגשה הזאת בנוגע לפסטה.
אתמול הכנתי, סתם שיהיה לאיש לאכול (הוא אוהב מאד) ואכלתי קצת, סתם כי היה צריך לאכול ולא היה לי כוח להכין לי משהו אחר. היה פשוט לא טעים! אחרי כמה ביסים, קמתי ובכל זאת ארגנתי לעצמי משהו אחר.
מאד מאד שמח אותי.
מה שכן, לא מרגישה את אותו הדבר בנוגע ללחם, שאמנם אני לא יכולה להגיד שזה משהו שאני אוהבת לאכול, לרוב אעדיף מאכלים אחרים, אבל כן הרבה יותר קשה לי להסתדר בלעדיו ולפעמים אפילו בא לי וטעים לי...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

\גוונים חבל שאת לא שכנה שלי . הייתי שמחה להתפקד (נעט ק)

[גוגוס*]

גוונים אהובה, ימים לא פשוטים...
לאט לאט.
הייתי מציעה לך לבוא לארוז את הבית (אני אלופה, באמת, ומאוד מיומנת ) אבל אני יודעת מראש מה תהיה התשובה.
אז דעי שאני שולחת לך כוח ורעיונות טובים שחוסכים זמן.

מה שכן, לא מרגישה את אותו הדבר בנוגע ללחם, שאמנם אני לא יכולה להגיד שזה משהו שאני אוהבת לאכול, לרוב אעדיף מאכלים אחרים, אבל כן הרבה יותר קשה לי להסתדר בלעדיו ולפעמים אפילו בא לי וטעים לי...
וגם בזה, יש קצב. גם אצלי הפסטה הלכה לפני הלחם.
אני חושבת שזה בגלל שפסטה זה "רק" הדגן. ובלחם יש עוד מעוררי תלות נעימים אז יותר קשה להיפרד ממנו.
כל דבר בעתו.

[תמי*]

כל דבר בעתו.
או שלא. או שכולם ביחד ובבת אחת (-:
לי לא עבדה הדרך ההדרגתית, ולא הניסיונות להגיע למצב שבו לא ארצה יותר לחם ופסטה. ניסיתי. וזה לא קרה.
אז החלטתי להפסיק והורדתי בבת אחת את כל הדגנים למיניהם (ועוד כמה דברים).
וזה עבד טוב מאוד. ועדיין עובד.
אני כבר לא מתעסקת עם השאלה אם אני אוהבת לאכול פסטה או לא. פשוט לא אוכלת. זה כמו שאנחנו לא מתעסקים עם השאלה אם לאכול צמר גפן. ועוד כל מיני דברים.
יש דברים שלא אוכלים וזהו. יש בזה משהו מאוד נעים ופשוט. עבורי לפחות.

[גוגוס*]

יש בזה משהו מאוד נעים ופשוט. עבורי לפחות.
הכי משמח זה למצוא את המשהו הזה שעובד בשבילך היטב

לי לא עבדה הדרך ההדרגתית, ולא הניסיונות להגיע למצב שבו לא ארצה יותר לחם ופסטה. ניסיתי. וזה לא קרה.
מבינה אותך. במקרה שלי זה לקח שנים לאבד את החשק, וגם זה לא הרמטי.
אני לגמרי יכולה להבין את מי שסבלנותו קצרה יותר ורוצה פתרון עכשיו, שגם עובד.
מנסים את זה ואת ההוא ובסוף מוצאים.

[תפילה_לאם]

אז החלטתי להפסיק והורדתי
גם אצלי זה מה שהתאים עכשיו (בתוספת פתחי מילוט קטנים פה ושם).

[גוגוס*]

לאכול מעט מול לצום -

בתקופה האחרונה קמתי בבקרים רבים וחשבתי לעצמי - מתאים לי לצום היום.
ותוך כדי היום התחשק לי לאכול, אבל ממש ממש מעט.
בכלל, בתקופה האחרונה אני ממעטת לאכול.
וזה מעלה בי שאלה מהו הצורך הזה שמבקש מקום כל בוקר ואז מתאדה עם התמשכות היום.

אחת התשובות שעולה בי זה שיש לי צורך רגשי לצום. שזה לא מהגוף אלא ממקור אחר.
ושזה דורש תשומת לב.
יש לי צורך (אני חושבת, זה חצי אפוי) לחדד את המחשבה על משהו, כמו שקורה בצום. או להעלים משהו. כלומר, איזה צורך שמשהו שקורה לגוף בצום יקרה בערוצים אחרים שלי.

עוד דבר שקורה במקביל זה שהערוץ המיני שלי בהשתנות כלשהי. אני עוד לא יודעת בדיוק לשים על זה את האצבע ולנסח במילים.
מה שכן ברור לי, זה שהמשאב המיני הפנימי הזה מזין אותי. מבפנים.
כמו שהרוח לפעמים יכולה להזין ולדחוק את הצורך באוכל של ממש. אז ככה עם המיניות. איזה רחש פנימי מאוד נעים שמייתר חלק מהצורך באוכל.

[נוודית*]

מאד מזכיר מה שקורה כשמתאהבים חזק. אוכל נהיה מיותר. מעניין.

@}

[צפריר_שפרון*]

מאוד מתאים לשילוב של חותמ 'אשה' ו 'הווה'.
ההווה דוחף לצום. להיות.
האשה וזה קשור במיניות גם. מכוון ליצר. ליצירה. לאכול. תשוקות ותאוות.

[גוגוס*]

מאד מזכיר מה שקורה כשמתאהבים חזק
כך מספרים...
מהעבר אין לי חוויות כאלה בכלל. כל חיי אני אוכלת כשטוב ואוכלת כשרע וגם בכל שאר הזמן
אני חושבת שזו אולי הפעם הראשונה בחיי שאני מרגישה חוסר תאבון מתמשך שכזה.

להיות
כן, יש בזה משהו. החיבור של היות וצום. אני מבינה את זה בגוף.

תשוקות ותאוות.
יאללה, אני בעד.
אבל בינתיים, מהחיבור של השניים יוצא מעט אוכל וגם פרצי אכילה משונים.
אולי אוריד את החותמים קצת?
בינתיים אני נפרדת מהם רק כשאני מתרגלת יוגה כי הדנדון שלהם לא מסתדר עם חלק מהתנוחות. אבל אני מתגעגעת אליהם כשהם לא שם.

[צפריר_שפרון*]

אולי אוריד את החותמים קצת?
כרצונך.
זה כל העניין. אבל אם קלטתי אותך נכון מהבחינה הזו אז את תעדיפי להשאיר אותם.
להיות חזק בתוך התהליך.

אבל כאמור - כרצונך.


מהחיבור של השניים יוצא מעט אוכל וגם פרצי אכילה משונים.
אז אולי זה רעיון טוב לנסות אותם לסירוגין. רק בשביל הנסיון.
פעם זה, פעם זה.


תודות.

[גוגוס*]

פעם זה, פעם זה.
וליצור חוסר סימטריה במו ידיי?
עוד לא הבנת עם איזה טיפוס אנאלי היה לך הכבוד?

כשהם יושבים לא על אותה נקודה בכל רגל אני זעה באי נוחות, ואם הידיים פנויות אני מסדרת אותם שישבו בשקעים שלהם אותו הדבר

תודות
בבקשות
<סליחה, זה בלתי נשלט>

[צפריר_שפרון*]

_וליצור חוסר סימטריה במו ידיי?
עוד לא הבנת עם איזה טיפוס אנאלי היה לך הכבוד?
כשהם יושבים לא על אותה נקודה בכל רגל אני זעה באי נוחות, ואם הידיים פנויות אני מסדרת אותם שישבו בשקעים שלהם אותו הדבר_

אנאלי, דידקטי, אוראלי, מוזיקלי או קתולי?

מובן בהחלט שיש צורך באיזון כשאת עונדת על הקרסוליים.
שמא הגברת תסכים להיות כאחד האדם ולענוד רק אחד - על החזה, במרכז הגוף?
ולו כניסיון?

או שעדיין לא הבנתי עם מי יש לי הכבוד...?

---

תודות, בבקשות,
עוד מעט סליחות.

[גוגוס*]

אויש, צפריר, אני צוחקת פה נורא.
ונשארת בלי מילים.
כי כל המילים שיש לי - יפה להן השתיקה.

[גוגוס*]

ענייני אוכל משפחתיים

חזרנו לחינוך בייתי עם הגברת. אין לה מקום בבית הספר המקומי המעולה אז היא מקבלת אבא ואמא מעולים. ושיפוץ מעולה. וסידורים מעולים.
הכל לטובה. יש לנו ים תוכניות איתה ובסופו של דבר, מאחר שיש פה אהדה עצומה לחינוך בייתי, כאשר הנסיבות מסתדרות כך (ולא בפעם הראשונה) - כולנו שמחים.
האיש החליט שכאשר הוא איתה הוא מבשל. הולכים לעשות קניות ביחד ומבשלים משהו אמיתי, שדורש השקעה ויוצא שווה.
בשבילו זו סיבה נהדרת ללכת לקנות ספר, ומלכתחילה כל הסיפור נבט כדי שניתן יהיה לקנות עוד ספר.
מה הוא קנה? את ספר הבישול הצמחוני של יותם אוטולנגי.

מה קיבלנו לארוחת ערב, חוץ מילדה שמחה שבילתה זמן איכות מדליק עם אבא? מרק משובח. ת'אמת, היה טעים מאוד.
ואז התחלתי לעשות סדר וניקיון, ומצאתי...
שקית קמח סמולינה. ושקית סוכר. ומיכל יוגורט.
שאלתי - ???
ענו לי - זה המתכון.
ישר חטפתי צרבת

אמרתי - יצא לך טעים משו משו. תודה רבה. בפעם הבאה בוא נעבור על המתכון ביחד לפני שמכינים. כי לא חוכמה לבשל עם סוכר, קמח ויוגורט.

אני חושבת שכל מתכון אפשר לשפצר קצת אחרת כך שיצא טעים גם בלי כל החוצנים האלה. מה להם ולמטבח שלנו?

ומכאן למחר. יום הולדת לאמהות שלי, בת התשע. יום הולדת לבני בכורי.
בשנה שעברה ביקשו פה ארוחת יומולדת לפי הזמנה. בהזמנה היו כל צרות העולם. בצרור ארוז יפה. פיצה ופסטה וקולה ומה לא...
השנה ביקשו שוב את אותו הקונספט, רק שהדברים שאיכשהו שימחו אותי נעלמו גם הם. סלט פירות לקינוח, למשל. הוחלף אחר כבוד בגלידה.
וכבר יש ציפייה והופ, קופצת עלינו מסורת.
איך נהיה שככה נרדמתי בשמירה?

אז בסבב של היום בערב אמרתי שהיה נחמד מאוד אבל זו השנה האחרונה של התעלול הזה.
והסברתי שלקשר יום חג ושמחה גדולה בכל האיכסה הזה (לגוף, לבעלי החיים, לכדור) זה פשוט לא הגיוני.
ובשנה הבאה נחזור לעשות מה שעשינו תמיד, שזה לבלות זמן איכות משפחתי במקום מקסים לבחירת חתן השמחה, בליווי פיקניק שפוי ושפע אהבה.
ומחר אסתום את האף ולא אהיה משביתת שמחות. נראה אם יצליח לי.

[דנד_י*]

ומה הייתה התגובה?
אני לאחרונה מקבלת הרבה ריקושטים מהילדים -
אמא, זה לא פייר שאנחנו הבית היחיד כאן בלי סוכר בכלל.
מתי גם לנו יהיה סוכר וממתקים כמו כל הילדים הנורמליים?
וזה נמשך כמעט כל היום.
בחדרי חדרים אני שואלת את עצמי - אולי אני הלא שפוייה כאן?

[גוגוס*]

אולי אני הלא שפוייה כאן?
אולי? אז מה?
השפיות, כפי הגדרתה החברתית, תמיד היתה מוערכת מדי לדעתי.
כי את בעצם לא שואלת על שפיות. את שואלת על נורמליות.

ומה הייתה התגובה?
"אוי, אמא, באמת?"
עניתי - כן, באמת באמת. לנצל את יום ההולדת כדי לפגוע בכל כך הרבה דברים זה לא הגיוני בעיניי ואני לא רוצה יותר לשתף עם זה פעולה.

אמא, זה לא פייר שאנחנו הבית היחיד כאן בלי סוכר בכלל.
אלו בדיוק המשפטים שמוציאים ממני תגובת המהום. מכירה?
לא על כל דבר אני עונה במילים. לפעמים אני מקשיבה באהדה גדולה לבכיות והטרוניות ומסמנת ששמעתי. בהמהום או נדנוד ראש אם יש קשר עין טוב.

מתי גם לנו יהיה סוכר וממתקים כמו כל הילדים הנורמליים?
אופציה א - כשיהיו לכם הורים נורמליים. בקריצה והומור. לפעמים זה ממשיך לתוך - בואו נחשוב, איזה הורים בא לכם? רוצים שנעשה החלפות עם מישהו?
השעשוע הזה לא מגיע רחוק אף פעם

אופציה ב - לא יודעת.
כי זו האמת. יכול להיות שזה יקרה. אולי פעם ב...
אולי כל הבית ישתנה.
אולי יהיה רעב כבד וזה כל מה שימכרו בסופר.
לא יודעת.

מה שכן, דיון של ממש אין בשאלות האלה. לא כי אני סוגרת אותו אלא כי אני אומרת את האמת. ועל האמת הזו אין הרבה מה לדבר.

פעם איזה איש צבא ששנוא עלי (אלעזר שטרן. הוא היה קצין חינוך ראשי) כתב מאמר מצוין על השאלה למה "ככה" זו כן תשובה.
מה שאני קראתי בין המילים שלו זה שלפעמים "ככה" הוא פשוט אמירה של האמת כפי שהיא בדיוק. תיאור מצב נטול פרשנות שאין מה להתווכח איתו.
זה לא אומר שאי אפשר להעלות את השאלה המקורית או השאלות בדרך שכן תעורר דיון. אבל כשהן עולות ככה הן לא מעוררות דיון.

מה את עונה?

[נוודית*]

הוא פשוט אמירה של האמת כפי שהיא בדיוק
וואו, זה מוקש רציני. יש דבר כזה?

אני לגמרי בעד שככה היא תשובה טובה, בהרבה מקרים. אבל אני לא כל כך חושבת שהיא טובה בגלל שהיא אמת.
יותר בגלל שהיא באה, ברגע הנכון, מסמכות נכונה ושרירה.
במקרה הזה - את אמא שלהם, ואת מחליטה מה הם אוכלים.
עוד קצת, כשהם יגדלו יותר - אותה אמת, כביכול נטולת פרשנות, כביכול אין מה להתווכח - סביר בהחלט שתביא ויכוחים.
וסביר שבגלל הדרך שבה את מגדלת את הילדים שלך (ומי שהם מלכתחילה) - שהם יהיו ויכוחים חכמים ועיניינים, ו"ככה" לא יעבוד יותר.
אבל, זו אופרה אחרת.

בעניין הנורמליות - מסכימה מאד. לגמרי אובר רייטד.

@}

[גוגוס*]

אני לא כל כך חושבת שהיא טובה בגלל שהיא אמת.
כן, נו, ברור.
משחררת את המילה.
מסבירה - היא האמת שלי באותו רגע. הדבר הזה שברור לי לגמרי ואני עומדת מאחוריו במלואי ברגע הזה.
תודה על ההזדמנות להבהיר.

[נוודית*]

[טלי_ב*]

אני דווקא מהאסכולה ש"ככה זה לא תשובה".
וזו אחד המענים שהכי הכי מעצבנים אותי, ותודה לאל שאני כבר לא במצב שיכולים לתת לי מענה כזה.
אני עונה "ככה" בדיוק במצבים שבהם אני לא רוצה לתת תשובה, נגיד כשזר ברחוב שואל אותי למה הילד בלי גרביים.
מה שכן, זה שאני מוכנה להסביר את ההחלטה שלי, לא אומר שההחלטה נתונה לדיון. יש הסברים שהם יותר כמו בית משפט, שמסביר בפסק הדין את הנימוקים להכרעה.
אני מניחה שבמקרה שלך, ילדייך בעצם יודעים את הנימוקים שלך ולכן לא תמיד צריך לחזור על מה שידוע כבר, אבל באופן כללי, אני לא אוהבת את ה"ככה".

(איזה כיף שחזרת (-: )

[טלי_ב*]

אגב, בילדותי התשובה שכיכבה לגבי התזונה בבית הייתה בסגנון כשיהיו לכם הורים נורמליים.
ומדי פעם גם הזכירו לנו שיש הרבה נורמות של הורות שאנחנו שמחים מאוד שאין אצלנו (כמו עונשים) אז אין טעם להשוות לבתים אחרים.
אבל אני לא בטוחה כמה מוצלח, לא חשבתי על זה מספיק...

[גוגוס*]

אנחנו שמחים מאוד שאין אצלנו (כמו עונשים)
הי, גם אני גדלתי בבית בלי עונשים
אבל אצלי בבית, התשובות האלה היו ברצינות. היה בהן משהו דידקטי שנורא דחף ל אין טעם להשוות כאשר כל מהות האמירה היא השוואתית. מן זיוף כזה.
אצלי, מול הילדים שלי, זה בעיקר בהומור. וכך הם מבינים את זה.

ולגבי ה"ככה" - אנחנו מתייחסות לזה אותו דבר.
אני מתחלחלת ממש מ"ככה" שעומד מאחוריו - זה מה שהחלטתי וזה מה שיהיה. אולי התשובה הכי גרועה שיש.
ולכן פירשתי שמה שמצא חן בעיניי במאמר זה מה שעמד מאחורי הככה הספציפי שהוא התייחס אליו. זו הידיעה הברורה שלי כאמא שזה מה שעושים עכשיו. או משום, שכמו שאמרת, ההסבר ידוע לכולם, או משום שההסבר יינתן אחר כך כאשר יהיה לזה פנאי.
ואז זה נאמר בדיוק כך - זה מה שעושים עכשיו, תכף אסביר. בוא שתף איתי פעולה לרגע.

איזה כיף שחזרת
איזה כיף שאת כאן!
ובהזדמנות זו מצטרפת לנוודית שכתבה לך בדף שלך.
כבר כתבתי שם ואז מחקתי כי יצא לי ארכני טרחני.
את אמא נהדרת. לא צריכה שום עצה. העצות שלך לעצמך מעולות, וכמו שאת רואה - גם קולעות בול.
אני חושבת שמה שאולי את צריכה זה פשוט לשתף. זה מאפשר לך לראות את עצמך שוב, ויותר טוב ויותר חד. זה היה מאוד בולט ברשימה שכתבת. היא הראתה יותר טוב מכל דבר אחר עד כמה את לא זקוקה לעצה
ויש איזה באג בתוכנה שאם רק משתפים ולא מבקשים דבר אז גם לכאורה לא מקבלים דבר ואת כאילו נשארת לבד בשיתוף שלך.
שתדעי שזה לא כך. זה באג של המדיום, שבו הקשבה וחיוך לא נגלים אם לא מסמנים אותם בבירור.
יש לך קוראות ונעים מאוד לקרוא את האמהות שלך.

[גוגוס*]

ומחר אסתום את האף ולא אהיה משביתת שמחות. נראה אם יצליח לי.
הצליח לי.
התנחמתי בזה שהאהוב הקטן שמח מאוד. ושאחר כך כולנו רקדנו המון עם מוסיקה טובה.

אני נהנית לראות את התפתחות הריקוד אצל הילדים שלי.
זה תהליך מרתק. אבל רגע, כבר מתבלבלים לי הדפים. זה שייך ל לנוע לנוע.
או שמא הכל זה חיוניות בסופו של דבר...

[תפילה_לאם]

מסמנת הקשבה וחיוך
ו... מזל טוב!

[טלי_ב*]

הי, גם אני גדלתי בבית בלי עונשים
(-: מגניב.
כן, גם אצלי הייתה הדידקטיות הזו, ואולי גם איזה מסר של "תגידו תודה ש.." וכנראה שזה מה שגרם לי להסס קודם ביחס לאמירה הזו. את הגרסה הקלילה אני מתייקת לי לשימוש עתידי (-:

ולכן פירשתי שמה שמצא חן בעיניי במאמר זה מה שעמד מאחורי הככה הספציפי שהוא התייחס אליו.
אוקיי, הבנתי.

מזל טוב לך ולבכור! איך קפצתי מה"ככה" ופיספסתי את זה קודם...
ותודה תודה תודה על מה שכתבת לי לגבי הדף שלי. חימם לי את הלב.
ודייקת מאוד לגבי השיתוף, גם בעניין הצורך שלי וגם בעניין הבאג. אם כי אני גם מאוד שמחה לקבל עצות. לפעמים יש דברים שרואים יותר טוב מהצד ולפעמים, גם אם הן לא מדויקות, הן מאפשרות איזשהו פינג פונג שעובד פחות טוב אם הוא רק ביני לבין עצמי.

[גוגוס*]

תודה, תפילה. תודה, טלי.
היה ערב משפחתי מקסים באמת.

אני גם מאוד שמחה לקבל עצות
גם אני. מעולם לא הרתיעו אותי והמערכת שלי יודעת היטב לסנן אותן ולא להתרגש כשהן באות גם בלי הזמנה
נראה לי שגם את כזו?
יחד עם זאת, וברוח הדברים שחני כותבת, אני חושבת שעדיף לדייק במה ששולחים החוצה, כי לעולם יהיה קשר בין מה שאת מקבלת למה שאת מבקשת. לפעמים בגלל חוסר דיוק הקשר הוא הפוך או עקום ואז המערכת שלנו סתם נאלצת לעבוד יותר קשה.

[דנד_י*]

מה את עונה?
להמהם ניסיתי - לא עוזר, הוא רק מרים את הטונים בעצבים - אמא תעני לי!
בהתחלה ניסיתי להסביר שזה רק נראה להם חריג, שאצל כולם לא אוכלים ממתקים מהבוקר עד הערב.
אח"כ הסברתי להם שהם רואים תנועה במכולת כל הזמן, אבל זה לא אותם ילדים כל יום. ושבמכולת לא קונים רק ממתקים (הם ממש הופתעו אגב כי אנחנו כמעט אף פעם לא קונים שם לחם לבן וגבינה וביצים כמו כולם אז רק קונים שם גלידה פעם בשבוע)
נכנסנו גם לדיון לאיזה משפחה הוא רוצה לעבור, הוא דווקא בחר במשפחה מוצלחת ביותר עם אמא חייכנית ונעימה שמשלבת חינוך של הורות מקושרת, גידול בבית עד גיל בוגר המון אהבה והמון ממתקים. הדבר השלילי היחיד שיכולתי לחשוב עליו בבחירה שלו הייתה הבית שבו הם גרים, וזה לא היה נראה לי רעיון טוב לעלות את זה.
אני לא הייתי מתנגדת לאמא כזו...

מה שקורה בדר"כ זה שאני לוקחת עוד צעד אחורה.
פשוט סיכמנו שבשעה 4 הוא יכול לאכול גם שני כדורי תמרים וגם גלידת אננס ביתית.

ביני לביני אני עדיין חושבת שאני כנראה באי שפיות מסוג כלשהו, ולכן אני גם חושבת שגם כולכן כאן בסוג הזה של אי השפיות.
הרצון שהכל יהיה להם בריא בריא בריא כל הזמן.
משהו בזה נראה לי שרוט.
אולי מן רצון להיות בשליטה כל הזמן, אולי בגלל חוסר שליטה על החיים כילדה.
ניסיתי לבשל את המחשבה הזו כמו שאת אומרת תמיד הרבה זמן, אבל לא התקדמתי לשום מקום.

מזל טוב! כיף לשמוע שמשפחה רוקדת ביחד, אצלנו רוקדים רק באירועים באולמות עם תקליטן וכאלה. או אחרי הדלקת נרות חנוכה בקטנה כזה. או מידי פעם אני רוקדת לבד עם התינוק התורן.
קשה לי להגיע לתחושת שחרור ולרקוד עם הילדים בבית.
למרות שזה ממש נשמע מעורר קנאה!

[גוגוס*]

_מה שקורה בדר"כ זה שאני לוקחת עוד צעד אחורה.
פשוט סיכמנו שבשעה 4 הוא יכול לאכול גם שני כדורי תמרים וגם גלידת אננס ביתית._
נשמע לי פצצה, לא?
אם זה מוביל אותך לצעד אחורה, וצעד אחורה מוביל לזה - נהדר.
לא בטוחה אפילו שהוגן לקרוא לזה צעד אחורה, אבל אני מניחה שזה בעיקר עניין של הרגשה. אולי אפשר לעשות משהו עם ההרגשה.

הוא רק מרים את הטונים בעצבים - אמא תעני לי!
הזמנה לדו קרב? למה לך לגלוש לשם?
מה לגבי - אני עונה לך כמיטב יכולתי. אני מצטערת שזה לא מספק את הסחורה.
גם אלי באים לפעמים בטענות על ההמהום. ואני מסבירה שפשוט אין לי מה לומר אבל חשוב לי שידעו ששמעתי והקשבתי. כי לכל דבר יש תשובה ולא לכל דבר שיש לו תשובה יש תשובה דווקא במילים ברורות.
אני גם חושבת שזה מודלינג חשוב להתנהלות מסוימת מול דברים שאין לנו מענה עליהם או שאנחנו פשוט לא רוצים לענות עליהם כרגע רק בגלל שהם עלו.

הרצון שהכל יהיה להם בריא בריא בריא כל הזמן.
לי אישית אין שום רצון כזה.
הרצון שלי מתמקד בתהליך ולא בתוצאה שלו. אני רוצה שכמשפחה יהיה לנו רוב הזמן אכפת מה אנחנו מכניסים לפה ואיך זה משפיע עלינו.

קשה לי להגיע לתחושת שחרור ולרקוד עם הילדים בבית.
מבינה אותך. זה באמת קצת מוזר כשלא רגילים לזה.
אני פשוט גדלתי בבית כזה. עם הורים ממחזמר שפצחו בריקוד באופן מפתיע ובלי שום קשר למה שקורה סביבם. לפעמים זה היה מאוד מאוד מביך, אבל בשורה התחתונה זה היה עוד נדבך בלמידה שלי לעשות מה שבא לי כל עוד זה לא פוגע באף אחד, ולא להתחשב יותר מדי במה יגידו השכנים שבעצם יושבים בתוך הראש שלי.
אבל כאמור, כן, מהצד - זה על גבול הביזאר.

[דנד_י*]

נשמע לי פצצה, לא?
ברור שזה פצצה, הוא גם שכח מזה היום ולקח רק דבר אחד.
אבל זו מעין פשרה מצידו כי הוא קולט שיותר מזה הוא לא יקבל.
זה לא באמת מה שהוא רוצה.
וזה עובד גם רק עם הקטן. זה לא עובד עם הגדולים יותר.
ואני כל הזמן תוהה אם לא לספק לו את מה שהוא רוצה כל כך כל כך וכולם סביבו מקבלים חופשי לא מייצר נזק מסוג אחר.

אני רוצה שכמשפחה יהיה לנו רוב הזמן אכפת מה אנחנו מכניסים לפה ואיך זה משפיע עלינו.
או. קי. זה בהחלט נשמע יותר שפוי. אבל עדיין מציק למשפחה.

[גוגוס*]

אבל זו מעין פשרה מצידו כי הוא קולט שיותר מזה הוא לא יקבל.
פשרה זה רע?

זה לא באמת מה שהוא רוצה.
מבינה. באמהות שלי, אם הילדים שלי רוצים להזיק לעצמם אז הרצון שלהם לא ממש מזיז לי.
אני מתייחסת בחמלה רבה לרצונות האלה, שלא יובן אחרת. הרי זו לא אשמתם שהם חשופים לזבל הזה, ולולא החשיפה לא היה רצון.
אבל חמלה אין משמעה איבוד הסמכות ההורית שלי, או רחמים, או מתן אפשרות לילדים להוביל רק בגלל שהם נורא רוצים.

אבל עדיין מציק למשפחה.
אז?
המון דברים מציקים להם. לא לזרוק את הדברים לכל עבר כשמגיעים הביתה זה ממש מציק.
ולפנות מהשולחן למרות שמתחשק לרוץ כבר לדבר הבא זה מציק.
ולהקשיב למישהו שהתחיל לדבר כשיש להם משהו חשוב להגיד זה גם מציק.

דנדי, אני מבינה אותך מצוין. ומתוך ההבנה הזו אני מציעה לך לבדוק את היחס שלך לרצונות שלך ולמקומות שבהם הרצונות שלך לא מתממשים.
זה נשמע כאילו יש לך איזו הנחה חזקה שרצון לא ממומש, באשר הוא, זה משהו מאוד שלילי. מקפח. אולי דברים אחרים שלא עלו כאן.
ואחרי שתחקרי שם קצת, אם יתחשק לך, תעברי לבחון את היחס שלך לרצונות לא ממומשים של הילדים.

וסליחה אם יצאה לי תגובה קצת חריפה. הנושא הזה פשוט מעסיק אותי בדיוק בדיוק עכשיו. אז אם את שומעת שם נוקשות - היא כלפי עצמי. לא כלפייך @}

[טלי_ב*]

_אני גם מאוד שמחה לקבל עצות
גם אני. מעולם לא הרתיעו אותי והמערכת שלי יודעת היטב לסנן אותן ולא להתרגש כשהן באות גם בלי הזמנה
נראה לי שגם את כזו?
יחד עם זאת, וברוח הדברים שחני כותבת, אני חושבת שעדיף לדייק במה ששולחים החוצה, כי לעולם יהיה קשר בין מה שאת מקבלת למה שאת מבקשת. לפעמים בגלל חוסר דיוק הקשר הוא הפוך או עקום ואז המערכת שלנו סתם נאלצת לעבוד יותר קשה._

בגדול גם אני כזו, רק לפעמים כן מתעצבנת כשמשהו מרגיש לי פולשני מדי, אפילו אם ניסיונות הפלישה לא צלחו (-:
העתקתי את הקטע הזה לדף "שלי", כי אני מהרהרת בו עוד. מקווה שזה בסדר.
ואם בא לך להרחיב, אשמח לשמוע.

[טלי_ב*]

רק לפעמים כן מתעצבנת כשמשהו מרגיש לי פולשני מדי, אפילו אם ניסיונות הפלישה לא צלחו
אם זה לא היה ברור, לא התכוונתי למקרים כמו מה שאנחנו מדברות עליו - שאני משתפת ופותחת דברים לתגובות של כל העולם ואשתו...

[דנד_י*]

גוגוס
קראתי.
כמובן שיש כאן עניין עמוק בנושא המה קיבלתי ולא קיבלתי בילדות וכמה אני צריכה שהם יקבלו את כל מה שהם רוצים ואני אקבל את כל מה שאני רוצה וכאלה עניינים.
זה משפיע על הרבה תחומים ונמצא הרבה בדיונים ובטיפולים.
אבל אני מדברת כאן על משהו גדול יותר.
לא ספציפית אני, אלא ככלל, כל האמהות ששוחרות בריאות לילדיהם.
הרי אין עדיין שום מחקר שממתקים שלא באופן תדיר פוגעים במשהו באמת.
הבעיה היא כאשר צורכים אותם בתדירות גבוהה ויומיומית.
אז הרבה פעמים יש לי מחשבות שממש עדיף לי ולהם שאשחרר את העניין הזה, שיאכלו מידי פעם ג'אנק (לא ספור מדוד פעם ב, אלא מס' פעמים בשבוע בקטנה)
חסרת זמן בתקופה האחרונה אז אין לי זמן להעמיק כאן. סורי.

[גוגוס*]

עדיף לי ולהם שאשחרר את העניין הזה
איזו שאלה? בוודאי! קודם כל לך. קודם כל לך.
אבל...
לא בגלל זה - הרי אין עדיין שום מחקר שממתקים שלא באופן תדיר פוגעים במשהו באמת.
גם בגלל שזה לא נכון (למיטב ידיעתי פשוט לא התבצע מחקר כזה שבדק מימתוק לא תדיר, פשוט משום שזו לא נתפשת כבעיה. זה לא אומר שזו לא בעיה ולא אומר שזה לא נכון. זה אומר שאין לנו מושג, ולכן כל אחד יכול להשליך את תחושת הבטן שלו על מה שנראה לו נכון).
אבל בעיקר משום שזה לא משנה אם זה נכון או לא.

מה שמשנה זה שיש בחירה מוחזקת שאת לא לגמרי עומדת מאחוריה. ואלו הראויות ביותר לשחרור מוקדם, בחינה מחודשת, ובחירה מחודשת רק אם וכאשר.

ובאופן אישי לגמרי, ילדיי אוכלים ג'אנק. אני מאפשרת את זה למרות שמהזווית שלי אני ממש בטוחה שזה גורם נזק גם בתדירות נמוכה.
ואם מתחשק לך לקרוא משהו בנושא את יכולה לשים יד על "מוח לבן" של דייויד פרלמוטר.
הוא מתאר שם מה קורה למוח (וגם לחלקים אחרים של הגוף) בכל פעם שאנחנו אוכלים סוכר או דגנים (=סוכר).

כך שלדעתי, המחקר שאת "מבקשת" קרוב מאוד, ולכל הפחות - אפשר להסיק אותו ממחקרים שכבר התקיימו, ועדיין המסקנה בעינה עומדת.
ילדים מגדלים עם הבטן, לא עם מחקרים. והבטן שלך אומרת את דברה כבר מזה זמן מה

[גוגוס*]

לפעמים כן מתעצבנת כשמשהו מרגיש לי פולשני מדי, אפילו אם ניסיונות הפלישה לא צלחו
להתעצבן זו מצווה לפעמים
<בקול רם ובמילים חדות או במבט שלא משתמע לשני פנים>

אבל שימי לב שאז את מתעצבנת על הפולשנות ולא בהכרח על העצה.
ופולשנות היא סיבה ראויה מאוד לעצבים.

בטח שבסדר להעתיק, עוד יותר בסדר להמשיך להרהר, והכי בסדר לבוא לשתף אחר כך שוב.
מרחיבה בשמחה אם יש לך כיוון לפתיחת הדיון הזה.
אנחנו צוות לעניין בדרך כלל

אשתף אותך במשהו שנוגע לדיוק וצף לי בעקבות מה שכתבת.
אתמול הייתי באירוע מתוק. אחת האמהות, אשה מקסימה ביותר, הטריפה אותי באיזו התייחסות חוזרת לילד שלה בעניין האוכל, שמצדו שם עליה פס באופן לא מפתיע, פעם אחר פעם אחר פעם.
לא התאפקתי והערתי ברוך ובעדינות ובקצת הומור.
טעות מוחלטת כמובן.
חלק היא קיבלה ופעלה אחרת וחלק הדפה. הכל ברוח טובה, למזלי.

ואחר כך שאלתי את עצמי למה דווקא כאן הערתי ולא התאפקתי. לעתים נדירות מאוד אני עושה את זה וכאן גם לא היתה איזו פגיעה בילד. סתם מן היתקעות שכזו.
ואז הבנתי שמה שהציק לי היה הפער בין המסר שלה, שהיה נוקשה ולא ניסה לצאת מהקופסה, לבין הטון הרך והחם והאוהב.
אני חושבת שלו היה תיאום (אפילו "לטובת" המסר, שהטון יהיה כמו המסר) לא היה מזיז לי.
זה התחבר לי עכשיו לנקודה הזו של חוסר דיוק בשליחת המסר החוצה וזה שמה שאתה שולח אתה מקבל בחזרה.

ובסופו של סיבוב אני מחזירה את זה לעצמי, כי רק היום ממש היו לי כמה כאלה לא מתואמים שבעצם רק עכשיו אני רואה ממש.
הרגשתי צרימה כשעשיתי ועכשיו זה שוקע לי לגמרי.

וואלה, טלי, תודה. עשיתי עליך סיבוב והוקל לי.

[תפילה_לאם]

_אני מתייחסת בחמלה רבה לרצונות האלה, שלא יובן אחרת. הרי זו לא אשמתם שהם חשופים לזבל הזה, ולולא החשיפה לא היה רצון.
אבל חמלה אין משמעה איבוד הסמכות ההורית שלי, או רחמים, או מתן אפשרות לילדים להוביל רק בגלל שהם נורא רוצים._

לפני שאני קוראת את התגובה של דנדי, שהזדהיתי כל כך עם הדילמות שהעלתה, רוצה לכתוב בעצמי את מה שהתעורר בי למקרא הדברים.
קרוב לוודאי שהדילמות האלה שלנו, "האימהות המשתדלות לצמצם צריכת סוכרים מזוקקים ושות'", הן דילמות ולא סוגיה ברורה כמו מקרים אחרים ש{{}}הילדים שלי רוצים להזיק לעצמם , כיוון שאין הסכמה ציבורית גורפת בסוגיה. להפך.
כולם חושבים ואומרים איזו אמירה כללית ובלתי מדידה ש"לא כדאי לאכול יותר מדי ממתקים", אבל בפועל ברור שנורא נחמד לצ'פר את הילדים באיזה ופל או ארטיק או שוקו פה ושם (ושם ופה וכאן... P-:).
אם ההתייחסות מסביב וההתייחסות בבתים שגדלנו בהם (כשבעיניי המטבח של אמא שלי השתדל להיות מאוזן ומזין, אבל בפועל רחוק מאוד מהתפיסה שמתגבשת אצלי בימים אלה) הייתה שצריכת מזונות מעובדים או לפחות "ממתקים" מזיקה, והייתה התנגדות רחבה כמו לעישון ליד תינוקות (מתחלחלת כשרואה את זה בכל זאת לפעמים!) או אי חגירת ילדים ברכב (כנ"ל), היה לנו קל יותר.

[תפילה_לאם]

אז הרבה פעמים יש לי מחשבות שממש עדיף לי ולהם שאשחרר את העניין הזה, שיאכלו מידי פעם ג'אנק (לא ספור מדוד פעם ב, אלא מס' פעמים בשבוע בקטנה)
אבל, דנדי, הרי ברור שהם אוכלים ג'אנק. הם במסגרות.
כמה זבל כבר נצרך כאן מתחילת שנה"ל: צ'ופרים של תחילת השנה, השחלת חטיף על שרשרת של שם הילד, קבלת שבת, יום הולדת בכיתה, יום הולדת של חבר מהכיתה ומה לא. שלא לדבר על הכריך היומי של ארוחת העשר תוצרת הגן. (אה, בעצם אצלכם שולחים ארוחה מהבית.)
כך שברור שאת משחררת (או אני).
ודווקא משום כך אנחנו מרגישות צורך להיות נוקשות יותר בשעות שהילדים ברשותנו, נכון? "לפחות שעכשיו ייכנס להם לגוף אוכל אמִתי וטוב".
והבאסה גדולה, כי זה הופך להיות מין אבא סבבא אמא קרציה, כלומר, גם במקרים המעטים שהיינו רוצות לשחרר, אנחנו מרגישות שזה יזיק תזונתית, ואז אנחנו מהדקות את המושכות ועם זאת מצטערות, כי אנחנו עוד רגילות לחשוב שלתת "טרופית" ו"פסק זמן" זה צ'ופר, וכאילו מישהו מקפח אותנו, מונע מאתנו את הזכות לצ'פר את ילדינו בכך שכבר פיטם אותם קודם את מלוא המכסה המותרת ומעבר לה.
אופס. אני כותבת מהרהורי לבי. לא בטוחה אם את מזדהה עם משהו מזה. מזדהה?

[גוגוס*]

אין הסכמה ציבורית גורפת בסוגיה. להפך.
תפילה יקרה, נו באמת.
הסכמה ציבורית? זה מה שנחוץ?
במקום שבו הציבור מסכים אני לרוב הופכת חשדנית מאוד.
רוב הציבור הסכים עד לא מזמן (וכנראה עדיין מסכים במחשכים) שפליק לילד מדי פעם זה רצוי ואולי אפילו חיוני.
אז מה?

כולם חושבים ואומרים איזו אמירה כללית ובלתי מדידה ש"לא כדאי לאכול יותר מדי ממתקים", אבל בפועל ברור שנורא נחמד לצ'פר את הילדים באיזה ופל או ארטיק או שוקו פה ושם (ושם ופה וכאן... ).
לדעתי המאוד משוחדת, אבל הגם קצת מלומדת, אנשים משליכים על ילדים את מה שהם רוצים לעצמם. הם רוצים לא לאכול יותר מדי ממתקים (אבל קשה להם, והם מחביאים את זה, ונוזפים בעצמם) ורוצים גם לצ'פר את עצמם באיזה ופל או ארטיק או שוקו. ובעיקר הם רוצים באמת באמת להרגיש שזה צ'ופר, אבל אוי כמה זה קשה כשיודעים מה יש בזה...

רוצה לומר - הציבור מסומם (כן, גם אני הרבה פעמים. וילדיי) ומתקשה להיגמל. או לכל הפחות - הציבור אוחז בתלות בסוכר ומתקשה להיפרד ממנה.
ולכן זה לא קל לך, וגם לא יהיה לך קל.
זה חתיכת אתגר מהסרטים.
אפשר לגשת אליו בחיוך וברכות ולהבין שיש פה מהלך של שנים במשפחה, כזה שלא מסתיים לעולם.

ובמקום להשתדל (אוח, כמה מאמץ) ולצמצם (אוי, איזה דכאון) את הצריכה (איי, איזו מילה מכובסת)...
פשוט להביט על כולנו בקצת הומור, לראות שכולנו נדפקנו קצת ולחפש לאט לאט ובשמחה את דרכנו החוצה.
כי זהו זה, אנחנו כבר יודעות. כבר אי אפשר למכור לנו שום איוולת בשום מחקר ושום חוות דעת ציבורית. סיימנו את החלק הזה.

ובמקום לחכות שהציבור ישתנה ותהיה לנו ביחס לסוכר סביבה נוחה כמו עם הסיגריות וחגורות הבטיחות, לראות שהנה הנה, אנחנו זה השינוי. כן, את תפילה, ודנדי, ואני וכל האמהות האלה שמשתדלות לצמצם את הצריכה

[תפילה_לאם]

אז מה?
אז... תפוח אדמה.
נו, ברצינות. מצד אחד, ברור ש"אז מה?", אבל מצד שני, לא פשוט להתנער מתפיסות שטבועות בנו (בי) מימים ימימה, נשמעות בבית כל הזמן מפי ההורה השני של הילדים ובמעגלים הולכים ומתרחבים סביב. אולי חינוך ביתי קל לי יותר לתפוס כאופציה העדיפה, כי כבר כילדה שנאתי את בית הספר על אף שהייתי תלמידה טובה מאוד ואהודת המורים. "מקופלת" לא שנאתי כילדה (וגם לא עכשיו).

[תפילה_לאם]

ובמקום להשתדל (אוח, כמה מאמץ) ולצמצם (אוי, איזה דכאון) את הצריכה (איי, איזו מילה מכובסת)...
D-: איזו גוגוס שאת!


פשוט להביט על כולנו בקצת הומור, לראות שכולנו נדפקנו קצת ולחפש לאט לאט ובשמחה את דרכנו החוצה.
קשה לי. אני מוצאת את עצמי הרבה יותר ממה שהייתי רוצה בעמדת הפנקסנית-שוטרת-מטיפה-לוחמת-משתדלת לצמצם צריכה...

(דנדי, השתלטתי לך פה?)

[נוודית*]

אני תוהה איך זה שהגבלות תזונה שבאות, למשל, מהדת - כשרות, אפשר ליישם באופן מדוקדק וגורף, ונדמה לי (מבחוץ) שעם הרבה פחות התלבטויות ודילמות? אני לא חושבת שאמהות שומרות כשרות מתלבטות - אולי לשחרר ולתת לילדים בשר וחלב יחד מידי פעם? אני חושבת שזה נכון גם לגבי אמהות שהסביבה שלהן חילונית או מעורבת, והילדים יכולים להתקל בהרגלי אכילה שונים ומגוונים. הוראות התזונה של הדת לא באות מגובות במחקרים חד משמעים.
(רק כדי להבהיר - אני לא מקנטרת, אני באמת מנסה להבין ואולי ללמוד על דרך האנלוגיה)

[גוונים*]

וכנראה עדיין מסכים במחשכים
ממש לא במחשכים, גם אחותי וגם האיש שלי, שניהם אנשים נאורים בכל קנה מידה, מצדדים כל אחד מסיבותיו ואג'נדתו הוא בפליק מדי פעם

(מה שנהוג לכנות כאן - נטפלת לעיקר:-) )

[גוונים*]

<הציבור מטומטם, לכן הציבור משלם...>
(הייתי חייבת.. דיון שלם על הציבור, המטומטם, ואף אחת לא מצטטת??)

[תפילה_לאם]

נוודית,
האנלוגיה רלוונטית בעיניי.
לדעתי, עסקנו בכך פעם. (עם אישה במסע?). אחפש כשיהיה לי זמן.

[גוונים*]

אני תוהה איך זה שהגבלות תזונה שבאות, למשל, מהדת - כשרות, אפשר ליישם באופן מדוקדק וגורף
חשבתי על זה המון, אני חושבת שזה בגלל שזה לגמרי שחור ולבן, אין בכלל אפורים ואין מיליון דעות על כל סייג וחוק.
יש דברים שמותר ויש דברים שאסור, לכולם מותר אותם דברים ולכולם אסור את אותם דברים, נקודה.
אף אחד (דתי) לא יגיד לך פתאום שלאכול מדי פעם צ'יזבורגר זה לא נורא ולא יקרה כלום. כולם יגידו שאסור תמיד.
שחור ולבן. (ומה הקשר של מחקרים לכאן, זה דת, אין לה צורך במחקרים)
וגדלים לתוך המערכת המאד מוחלטת הזו או שמסכימים לקבל את כולה כמו שהיא. בלי שוליים אפורים (ואלה שמערערים על המערכת הזו, באמת מתקשים לפעמים גם לשמור כשרות, או על מצוות אחרות).

(היתה לי תקופה שהתקרבתי לדת, וניסיתי לשמור חלק מהמצוות, כולל כשרות, היה לי קשה. מאד. בערך כמו לאכול בריא. כי זה היה חלקי, עם מלא ספקות, התלבטויות, התחבטויות אם זו הדרך).

[גוונים*]

חשבתי על עוד אנלוגיה, אנשים שמתגלה אצלם סכרת (לדוגמה) והרופא אוסר עליהם לאכול סוכר וקמח. הרוב יצליחו בכך מאד והרבה יצליחו אפילו להוריד אותם בבת אחת, בלי ספקות והרבה מהם גם בלי הרבה קושי (אני חושבת, לפחות האנשים שאני פגשתי במצב הזה) .
גם כאן נראה לי שזה קשור לזה שיש משהו מאד ברור של אסור ומותר ומישהו סמכותי שאומר מה צריך לעשות (רופא, אלוהים, יש הרבה שחושבים שזה אותו דבר:-) )
וכמובן שאף אחד בסביבה לא יערער על נכונות, אמיתיות ונחיצות העניין, מה שמקל על זה מאד (בשני המקרים, גם במקרה של הכשרות) לעומת שינוי תזונתי (לא משנה איזה) שתמיד מצריך התמודדות עם קולות חיצוניים שמקשים על התהליך.

[נוודית*]

שחור ולבן. (ומה הקשר של מחקרים לכאן, זה דת, אין לה צורך במחקרים)

בדיוק.
מבחינתי, אותו דבר נכון (או צריך להיות נכון) גם לבחירות שבאות מתוכי. אם אני משוכנעת ש(נכון להיום) זו הבחירה הנכונה והטובה לי, זה מספיק, וצריכה להיות לזה עוצמה לפחות כמו לציווי מהתורה או מרופא, אם לא יותר. כי זו א נ י, זה שלי.
וזו התהיה שלי היא, למה זה לא תמיד עובד כך.

[תפילה_לאם]

גם כאן נראה לי שזה קשור לזה שיש משהו מאד ברור של אסור ומותר ומישהו סמכותי שאומר מה צריך לעשות
מסכימה.

[תפילה_לאם]

כי זו א נ י, זה שלי.
אבל, נוודית, את מתייחסת בזה גם לבחירות שנראות לי נכונות וטובות לילדיי ולא רק לעצמי? הרי כאן נכנסים קולות אחרים (שחלקם טוענים בלהט, שהכי בריא להם לאכול קמח לבן, ושואלים מה לא מזין ב"מנה חמה").

[תפילה_לאם]

צפיתי עכשיו בפרסומת שקדמה לקישור שהכנסת ב{{}}לנוע לנוע, נוודית (דבש), פרסומת לסדרת מעדני חלב:
"מגיע לנו לאכול את מה שאנחנו אוהבים".

[נוודית*]

צפיתי עכשיו בפרסומת שקדמה לקישור שהכנסת
אוי. אני לא רואה פרסומות. מבאס שאני משת"פית של זה בשלא בידיעתי

לגבי בחירות עבור ילדים - מצד אחד, אני מבינה שזה יותר מסובך ומורכב. מצד שני - את בוחרת עבורם להיות דתיים, לפחות כל ילדותם. את עושה את זה, אני מניחה, מתוך שאת מרגישה וחושבת שזה מה שטוב להם. זה לא משנה לך אם מישהו חושב שאת גוזלת מהם המון כיף של טיולים בשבתות (סתם דוגמה).

אני אישית לא אוהבת החלטות של שחור לבן. צווים ודתות. גם במה שנוגע לבחירות שלי כלפי עצמי, וגם עבור מי שמסביבי, שאני אחראית עליו.

[גוגוס*]

לא פשוט להתנער מתפיסות שטבועות בנו (בי) מימים ימימה, נשמעות בבית כל הזמן מפי ההורה השני של הילדים ובמעגלים הולכים ומתרחבים סביב
בטח, תפילה, בטח.
מאוד לא פשוט. והסביבה בהחלט מקשה, רק שאותה אי אפשר לשנות. זה נתון.
בעצם, כמו שכתבתי, אפשר לשנות, ואת משנה בעצם היותך כפי שאת.
מה שניסיתי לומר היה קצת אחר - הפניית המבט החוצה אל הסביבה היא סוג של זלילת משאבים לדעתי. והיא באה על חשבון היכולת שלך להביט פנימה ולהמשיך לנוע בקצב הנהדר שלך שמתאים לך בדיוק.

"מקופלת" לא שנאתי כילדה (וגם לא עכשיו).
זה משפט חשוב בעיניי. כי את כאילו מניחה שיש קשר או שאמור להיות קשר בין שנאה או רגשות שליליים אחרים לבין תנועה של שינוי.
ואני מציעה לך - ההפך. פרידה מתוך אהבה. מתוך היכרות חומלת עם התלות שלך בסוכר. בחיוך. אלו הפרידות הכי טובות שיש להן הכי הרבה סיכוי להתמשך. שלא משאירות צלקות.

אני מוצאת את עצמי הרבה יותר ממה שהייתי רוצה בעמדת הפנקסנית-שוטרת-מטיפה-לוחמת-משתדלת לצמצם צריכה...
אז תפסיקי. באמת, פשוט תפסיקי.
אני מציעה לך פה קבל עם ועדה ניסוי של שבוע, אחר כך עשי מה שבא לך.
לתכנן לך שבוע שבו את משחררת את הכל ומשאירה רק את מה שאת לגמרי עומדת מאחוריו. הדברים האלה שכאשר את אומרת אותם (יהיה כך ולא אחרת) אף אחד לא ממצמץ. אלו שכבר נטמעו בהרגלי הבית ושהם שלכם. גם אם תמצאי רק אחד כזה - מעולה.
ובשאר הזמן - תנוחי. אבל מנוחה אמיתית. לא מנוחה פולנית.

שניהם אנשים נאורים בכל קנה מידה, מצדדים כל אחד מסיבותיו ואג'נדתו הוא בפליק מדי פעם
גוונים, לא מכירה אותם. אבל באיזה קנה מידה בדיוק הם נאורים?
את כמובן לא חייבת לענות. התשובה ברורה. ובעצם - תודה שכתבת את מה שכתבת. כי כן, זה באמת ככה.
יש היום הרבה פחות לגיטימציה לתמוך בגלוי במכות "קלות", וקצת כמו עם פוליטיקלי קורקט בדברים אחרים - בסופו של דבר זה מקשה על יצירת שינוי של ממש, כי מה שחי, חי בחושך של הבית פנימה ומי שכוחות ההתנגדות שלו קלושים ממשיך לסבול כי החברה לא נותנת מקום לדיבור הזה. ובפועל - כן נותנת מקום להתנהגות הזו.

[גוגוס*]

דיון שלם על הציבור, המטומטם, ואף אחת לא מצטטת??
אני לא חושבת שהציבור מטומטם. אני חושבת שהציבור מסומם

מה שכן - הציבור מסומם ולכן הציבור משלם.
תרתי ותלתי משמע. בהחלט.

[גוגוס*]

ולעניין הדיון באנלוגיה בין ציווי דתי לתזונה - אני אישית חושבת שהסמכות (בין אם חיצונית ובין אם כבר מוטמעת) חשובה מהשאלה של שחור/לבן.
אני רואה את זה בעבודה שלי בבירור.
יש אנשים שלמרות שאני לא נותנת (זה ממש לא הקטע שלי), לוקחים ממני את הסמכות שהם צריכים.
והסמכות הזו משרתת אותם גם בשביל לבחור במשהו רך ולא שחור/לבן בכלל.
יש אנשים שמה שהם צריכים בדיוק זה שמישהו שהם סימנו כסמכות יגיד להם שמותר להם לא להיות בקיצוניות.
ואז התהליך, בשלב טיפה יותר מאוחר, יטפל גם בזה, בצורך בסמכות חיצונית וכו'...

פואנטה - בהשוואה לדת או למחלה מובהקת, הסמכות יותר משמעותית מהכללים שצריך לכאורה לעמוד בהם.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

אני מתחברת לדיון פה על עניין הסוכרים ברשותכן לרגע.
הבת שלי בת הארבע סיפרה לי בשיחת ערב, כך בדרך אגב, אך גם בגאווה, שבגן היום אחד הילדים הביא סוכריות וחילק לילדים וכשהגיע תורה היא לא לקחה ואמרה ש"אמא לא מרשה לה".
הסיפור הזה עורר בי שלל רגשות.
התגובה הראשונית הייתה גאווה. בבית התזונה שלנו בריאה יחסית (הכל יחסי כן? ) והיא יודעת שמידי פעם אנחנו משחררים (בעיקר בסופי שבוע וכשאנחנו אצל המשפחה המורחבת), אבל מסטיקים וסוכריות הם בגדול די פרסונה-נון-גראטה אצלנו.
אחרכך היא ציינה שכל הילדים אכלו ואז עלתה בי איזו תחושת קיפוח עבורה, וחשבתי מה זה היה עבורה לראות את כולם אוכלים והיא לא.
המסר שאני מנסה בדרך כלל להעביר לה הוא של תזונה בריאה שמחזקת את הגוף שלה שיהיה חזק ובריא. גם כאן שוחחתי איתה על ה"אמא לא מרשה" הזה וניסיתי לחבר למה שעומד מאחורי זה. אמרתי לה משהו בסגנון של "כל הכבוד לך שאת שומרת על הגוף שלך" אבל אז היא שאלה משהו כמו אם הילדים האחרים לא שומרים על הגוף שלהם וכאן כבר לא ידעתי איך לצאת מהפלונטר שיצרתי במו פי
זה הולך ונעשה מורכב העניין הזה של תזונה ככל שהם פורשים כנפיים משלהם, אהה?

[גוגוס*]

זה הולך ונעשה מורכב העניין הזה של תזונה ככל שהם פורשים כנפיים משלהם, אהה?
בהחלט. וזו לא רק פרישת הכנפיים. הם פשוט נהיים חכמים מאוד ואי אפשר למכור להם לוקשים, כמו שאת נוכחת בעצמך

[תפילה_לאם]

ואי אפשר למכור להם לוקשים
מזל! זה ממש מלא קמח לבן.

[תפילה_לאם]

מתחילה מהסוף ונראה לאן אגיע.


שוחחתי איתה על ה"אמא לא מרשה" הזה
היו אצלנו מקרים דומים: ילד חוזר מבית הכנסת ואומר: "אמא, עשיתי משהו שישמח אותך..."
ואז אני שואלת את עצמי אם באמת הילד צריך לוותר על הממתק שחולק לכולם כדי לשמח את אמא???! (לרוב זה בא בצרוף עם נימוק נוסף שמתחוור אחר כך ומעיד שגם הילד עצמו לא היה להוט במיוחד אחר הממתק באותה ההזדמנות, אבל אולי אלמלא היכרותו עם האמא התורנית היה לוקח מכוח האינרציה.)

שאלה משהו כמו אם הילדים האחרים לא שומרים על הגוף שלהם וכאן כבר לא ידעתי
אני חושבת שאפשר לענות בפשטות ובכנות, שיש משפחות שמודעות פחות ושחושבות שזה לא בעייתי.

[תפילה_לאם]

את עושה את זה, אני מניחה, מתוך שאת מרגישה וחושבת שזה מה שטוב להם.
קשה לי להגדיר בדיוק מה ההבדל או ההבדלים בין שני העניינים.

המממ... קודם כול, גם בעלי דתי (כמה התפללתי על זה בילדותי!), אבל בהקשרים תזונתיים התפיסה שלו שונה משלי. יכול להיות שזאת הנקודה.
וגם הסביבה החילונית מבינה שברגע שמישהו מגדיר עצמו דתי, ברור שהוא מקפיד על XYZ. אבל אם מישהו מגדיר עצמו כמנהל אורח חיים בריא/ שומר על תזונה בריאה, אחרים עדיין יחשבו שהוא יכול להרשות לעצמו או לילדים "מדי פעם". הרי גם הם רוצים לאכול בריא, אבל "לא צריך להיות קיצוניים".

[דנד_י*]

אוף! פתחתי נושא, צללתן פנימה וכל כך מתחשק לי גם. אבל אין לי רגע!
אספיק לדעתי לענות (ולקרוא) רק אחרי החג. אז חג שמח ושנה מתוקה לכולכן חברות.

[דנד_י*]

זמן, זה מה שאין לי...

[תפילה_לאם]

כי את כאילו מניחה שיש קשר או שאמור להיות קשר בין שנאה או רגשות שליליים אחרים לבין תנועה של שינוי.
לאו דווקא משהו עצמתי כמו שנאה, אבל כן צריכה להיות הבנה שהמשהו הקודם לא מתאים.
ואם כשאני אוכלת "מקופלת", היא טעימה לי, ואחרי האכילה אין לי כאב בטן או בחילה או איזושהי תחושה שלילית שאני יכולה לקשר לאכילת הממתק, השינוי מותנע (לכאורה) מתוך החלטות שרירותיות.
<מרגישה שלא מצליחה להבהיר את עצמי מספיק כרגע.>


הפניית המבט החוצה אל הסביבה היא סוג של זלילת משאבים לדעתי.
הסביבה היא בראש ובראשונה המעגל הצר (יחסית D-:) של המשפחה הגרעינית שלנו, שבתורו מושפע מהסביבה המקיפה אותו, גם אם אני (=שמינית מהמעגל) אתעלם מהחוץ ואתבונן פנימה.


_אני מציעה לך פה קבל עם ועדה ניסוי של שבוע, אחר כך עשי מה שבא לך.
לתכנן לך שבוע שבו את משחררת את הכל ומשאירה רק את מה שאת לגמרי עומדת מאחוריו. הדברים האלה שכאשר את אומרת אותם (יהיה כך ולא אחרת) אף אחד לא ממצמץ. אלו שכבר נטמעו בהרגלי הבית ושהם שלכם. גם אם תמצאי רק אחד כזה - מעולה.
ובשאר הזמן - תנוחי. אבל מנוחה אמיתית. לא מנוחה פולנית._
צריכה הסבר מפורט ודוגמות לניסוי. לא הבנתי לגמרי מה את מציעה, מה לשחרר, מה להשאיר. ומה שאלת המחקר...
(קודם תבריאי. אחר כך תפרטי.)

[תפילה_לאם]

אוף! פתחתי נושא, צללתן פנימה וכל כך מתחשק לי גם. אבל אין לי רגע!
הכול נשאר פה ומחכה.
בהשראתך אנסה להתחיל קצת בישולים/ אפייה מחר בבוקר.

שנה טובה טובה!

[גוגוס*]

"לא צריך להיות קיצוניים"
באמת לא צריך
וגם בדת זה ככה. יש זרמים שונים ורעיונות מורכבים, וכמעט תמיד יימצא הדתי שיהיה יותר קיצוני מזה שחשבתי שהוא קיצוני.

אני חושבת שאפשר לענות בפשטות ובכנות, שיש משפחות שמודעות פחות ושחושבות שזה לא בעייתי.
אני משתדלת מאוד לא לצבוע את האחרים בשום צבע של פחות ידע או הבנה או משהו. וזה גם חלק מהחינוך שלי להפניית המבט פנימה ולמינימום פרשנות של אחרים.
אני תמיד אומרת את אותו הדבר - אני לא יודעת לגבי אחרים. אני יודעת שאצלנו... כך וכך.
ואם יש לי סבלנות אני גם שואלת - ומה דעתך? ומזה מתפתחת שיחה כלשהי. לרוב השיחה הזו כוללת הבעת רצונות סותרים לשלי ודיון בדברים האלה.

ואז אני שואלת את עצמי אם באמת הילד צריך לוותר על הממתק שחולק לכולם כדי לשמח את אמא???!
לדעתי לא, בעיקר אם זה הנימוק המרכזי.

אישית, וכללית (לא רק בענייני תזונה) - אני לא מביעה שמחה או גאווה על החלטות "טובות". אלו בדיוק המקרים שמפיקים ממני המהום או מבט עמוק או "אוקי" או שאלה שמעוררת דיון.
כי דעתי על הבחירות שלהם לא חשובה (אלא אם הם שואלים מפורשות בצורה של התייעצות).
חשוב מה דעתם על הבחירות שלהם ואיך הם מרגישים ביחס אליהן.

בדיוק באותה צורה - לא חשובה לי דעתם על הבחירות שלי. אם חשוב לי הפידבק שלהם - אני אשאל. אם חשובים לי הרצונות שלהם - אני אבדוק.
ואני מרגישה שכאשר ילד עושה משהו כדי לשמח אותי הוא בעצם מביע את דעתו על הבחירה שלי יותר משהוא מנכיח את הבחירה שלו עצמו.
זה כמובן קורה מיליון פעמים בבית שלנו (מסדרים את הבית כי זה חשוב לאמא) אבל התגובה על זה היא כמו על משהו שנעשה למעני ומכבד את הבחירה שלי - הודיה.
רגשית, זה לא מעורר בי שמחה או גאווה. לפעמים אפילו מעורר בי עצב, מסיבות מובנות...

[תפילה_לאם]

אני לא יודעת לגבי אחרים. אני יודעת שאצלנו... כך וכך.
יפה. קיבלתי.

[גוגוס*]

כן צריכה להיות הבנה שהמשהו הקודם לא מתאים.
זה כבר ניסוח אחר לגמרי שגם אני חותמת עליו.
ומהצד שלי סביר שהייתי אומרת משהו כמו - המשהו הנוכחי (כי הוא עוד לא "הקודם") לא מדויק כרגע

לזוז הלאה מהמקופלת בגלל שאת יודעת מה סוכר עושה לגוף (כי קראת ולמדת, למשל) זו סיבה מצוינת.
שוב מפנה לספר של פרלמוטר "מוח לבן". זה ספר דמגוגי משו משו, מהסוג שצריך לקרוא מאוד בזהירות כי מטרתו שטיפת מוח ואני שונאת כאלה. אבל הטענה המרכזית חשובה מאוד - יש דברים שקורים לנו בגוף שאנחנו לא מרגישים. תהליכים קטנים ואטיים שמצטברים בסוף למסה קריטית. דברים שבעצם נוכחים אבל החלטנו לחיות איתם. דברים שהתרגלנו לחשוב שהם נורמליים אבל הם לא. וכו'...
אז אם את מקבלת את הטיעון הזה, ועל בסיסו נפרדת מהמקופלת, אני חושבת שזה סבאבה בדיוק כמו פרידה על רקע זה שכל מקופלת מפריחה לך את הפנים.

קודם תבריאי. אחר כך תפרטי.
תודה! התגלגלתי מהמיטה במצב קצת יותר ונעים לי בחברתך (וירטואלית או לא).
המטרה של ניסוי כזה היא לראות מה קורה כאשר משחררים את כל מה שאת לא עומדת מאחוריו. להבין מה נשאר, ואיך דברים נראים כאשר את עומדת מאחוריהם במלואך.
במשך שבוע לא להיאבק (אם את נאבקת ובמאמץ את לא בכיוון בכל מקרה) אבל גם לא לעשות "שברו את הכלים" כמו ביום הממתקים.
לחפש את האמצע שבו את מרגישה בנוח. זה ניסוי מעניין גם להמון תחומים אחרים, והוא מטפח רכות ואפשרות חדשה שחותרת תחת מאמץ.

לבדוק - איזה נורמות של תזונה טובה בעינייך הן כבר חלק מהבית ומובנות מאליהן. אלו - נשמרות בניסוי.
אלו נורמות עוד לא יושבות טוב אבל את יודעת בעומקים שלך שזה הדבר הנכון ושהמחיר של "ההתיישבות" הזו הוא קטן. למשל, שאפשר להחליק אותו בהומור או בהרמת גבה. אלו - נשמרות בניסוי.
כל השאר - משוחררות לדרכן במשך הזמן הזה.
מה בודקים? קודם כל, איך ההרגשה. גם להפסיק להתאמץ כל כך וגם לראות מה המשמעות של עשיית דברים שאת עומדת מאחוריהם במלואך.
בודקים איך הבית מתנהל מול זה. האם בחורים שנפערים נכנס המיץ של הזבל או שמשהו ביניים? ובודקים איך מרגישים גם ביחס לזה.
ויכולים להיות עוד דברים לבדיקה שמעניינים אותך ואני לא חושבת עליהם.

ככלל - טוב לדעתי לתכנן ניסויים כחווייה מעניינת וזהו. בלי יותר מדי עקרונות מדעיים שמכניסים לסד.
להנות מזה שעושים משהו קצת אחר במשך פרק זמן מסוים ולהתבונן טוב טוב בדברים שזה מביא איתו.

איך זה נשמע?

[תפילה_לאם]

זה כבר ניסוח אחר לגמרי שגם אני חותמת עליו.


מטרתו שטיפת מוח ואני שונאת כאלה.
מעניין. אני דווקא אוהבת לפעמים, בייחוד אם זו שטיפת מוח לכיוון שממילא רציתי להישטף אליו.


התגלגלתי מהמיטה במצב קצת יותר
יופי! ברוך רופא חולים (או לפחות בדרך לשם).


איך זה נשמע?
שאני צריכה לקרוא את זה שוב לפני חצות הליל. ואז אולי אבוא הנה עם דוגמות קונקרטיות.

[גוגוס*]

חצי חיוניות -

הזמנו משלוח מגוסטו. זו חברה שפגשנו בפסטיבל הטבעוני בשנה שעברה (בשבוע הבא מתקיים שוב, בלונדון, בטח יהיה עוד יותר שווה!).
הם מייצרים תחליפים של בשר וגבינה מאגוזים, פטריות וכאלה. ריכוז המילים הלא מוכרות ברשימת הרכיבים נמוך במיוחד יחסית למוצרים אחרים, והמחיר - בהתאם.
בקיצור, במגבלות הז'אנר מדובר באיכות

זה מין דבר כזה שאם נעשה, נעשה פעם ב...

הממצאים - טעים. אפילו טעים מאוד. וכמות קטנה מספקת בהחלט כי זה ריכוז גבוה של שומן אגוזי.
האיש הכין המבורגרים מבוססי אגוזים ופטריות לצד שעועית ירוקה ולא גילה לילדים שזה משהו אחר.
המרכזי עיקם את האף ואמר שזה בכלל לא כמו המבורגר.
אני הרמתי גבה לעבר האיש בסימון של - ילד רגיש וחכם שאי אפשר לבלף אותו.
האיש לא מצמץ ושאל במה זה שונה.
הילד התעקש - זה פשוט לא המבורגר.
אני - גבה, האיש - ממשיך לשאול בעדינות.
מה מתברר? שה"קציצה" טעימה לו מאוד אבל בלי הלחמניות והקטשופ זה לא המבורגר. כלומר, הוא צריך את כל החבילה.
וזה מפתיע מאוד בהתחשב במספר הפעמים בחייו שהוא אכל המבורגר כזה של ממש.

הפואנטה - תחליפים הם תחליפים הם תחליפים. ובכל זאת, לפעמים, כשיש כאן כאלה שצריכים משהו (זה בעיקר האיש, עוד אין פה ילדים עם עניין אמיתי בטבעונות מוסרית) זה עובד.

טעמנו גם "גבינה" שאמורה להיות מלטי כזו, שאפשר להמיס כמו מוצרלה. גם היא - טעימה מאוד. ובניגוד לבשר, שאותו אני אוכלת ברצון תחת תנאים מסוימים, גבינות זה סיפור אחר. ודווקא כאן תחליף טוב עובד גם בשבילי כי זה מאפשר מריחה או המסה.

אחרון - הייתי שמחה להכין כאלה בעצמי. זה לא נורא מסובך ויחסוך גם את הכמות הקטנה של חומר השימור.
אבל ממש ממש אין לי סבלנות לזה. אולי מתישהו.

[רק_מה*]

אני אפילו לא מנסה להשתחל לדיונים הסבוכים, לגבי ממרח -
תנסי לטחון במעבד טופו עם גרעיני דלעת (לא זוכרת אם הייתי מוסיפה לימון, שמן זית...). יוצא קצת רוקפור שכזה בטעם.
(היתה תקופה טבעונית בחיי)

[תפילה_לאם]

האיש לא מצמץ ושאל במה זה שונה.

אני - גבה, האיש - ממשיך לשאול בעדינות.

כל הכבוד לאיש, שלא מניח הנחות מראש!

[בשמת_א*]

קודם כל הרצאה מאלפת, חיונית לנשים:
https://www.youtube.com/watch?v=JYCXMPghgb8

ושנית, למי שמעוניינת בסוגיית הצום לנשים, מומלץ לקפוץ לדיון בדקה 20.

[גוגוס*]

תודה, בשמת.
כדי לא להשאיר פה במתח - זו הרצאה שמתמקדת בהבדלים הפיזיולוגיים בין גברים ונשים (לעניין הורמונים) ובאופן שבו כדאי להתייחס להמלצות תזונתיות בהינתן שאת אשה.
הגישה הכללית של שתי המרצות מקדמת תזונת פליאו באופן ישיר וברור עם דגש על אכילת מוצרים מן החי וירקות.

בין היתר הן מדברות על הסכנה שבאכילת כמות קטנה מדי של פחממות בתוך תזונה קטוגנית ועל הסכנה שבצום לסירוגין (במקרים מסוימים) לנשים.

נקודות החולשה של ההרצאה:
בחלקים הפרקטיים שנוגעים להמלצות יש שימוש מרובה במחקרים שמידת התוקף שלהם נמוכה יחסית (כמו מחקרים בבעלי חיים או בנשים שצמו במהלך הרמדאן).
לזכות המרצות ייאמר שהדבר מובלט שוב ושוב ושוב.
בנוסף, אלו שתי נשים עם אג'נדה מאוד ברורה וכל הזווית המחקרית עוברת דרך הפליאו. גם כאן, שוב, הדבר ברור וחשוף
חולשה אחרונה אבל אי אפשר שלא להציף אותה לטובת מי שטרם צפתה - לשתי המרצות יש חוש הומור מזעזע במיוחד, ועל אף יכולות ההדחקה הגבוהות שלי לא הצלחתי שלא להתעצבן.

חלק מהדברים החשובים עלו רק טיפה בשאלות ולדעתי חבל שכך.
החשוב מכולם - שינויי תזונה דורשים הסתגלות, לעתים ארוכה. מחקרים שבודקים שינויים אחרי פרק זמן קצר לא יוכלו לתפוס את זה ולכן ייטו לטובת אזהרות (שלא לומר הפחדות).
עבודה הדרגתית וקשובה עם שינויי תזונה יכולה לאפשר לנו לבדוק כמעט כל דבר בלי פחד. כולל תזונה קטוגנית וצומות לסירוגין. זה שמחקרים בעלי תוקף נמוך עד בינוני מראים שיש תופעות לוואי שליליות להתנסויות מסוימות צריך להתקבל בזהירות רבה בשל פרקי הזמן שהמחקרים סבלניים אליהם.

[גוגוס*]

וזה מזכיר לי באופן כללי יותר לשמוח.
כי נראה שיש יותר ויותר אנשי מקצוע שמצביעים בגלוי על מה שכבר כולם יודעים אבל מזכים בהתייחסות מועטה למרות הידיעה -
שנשים וגברים שונים פיזיולוגית ולכן לא ייתכן שהם יקבלו המלצות דומות בעולם המדע והרפואה.
ולכן, מה שקורה רוב הזמן הוא שנשים מקבלות רפואה גברית וסובלות ממנה לפעמים אפילו בלי לדעת.
וזה נכון לכל כך הרבה תחומים מבוססי מדע או מעין-מדע. מטיפולים רפואיים פולשניים, דרך תרופות, תזונה, פעילות כושר (כולל יוגה, גברית מאוד) ומה לא...

אז כל פרסום שלוקח אחריות על הדברים דרך המסננת הזו של המין משמח אותי.

[גוגוס*]

ואם אנחנו כבר כאן, משהו קטן ומתוק שלא צילמתי כי אני לא מצלמת וכי זה היה הורס הכל.
שבנו אתמול הבית מאוחר למקרר ריק. ילדים רעבים ועל השיש - שלושה תפוזים. זהו.
ליד השיש - אמא עייפה מאוד שמגלה סימני עצבנות קלה.
הילדים התבקשו לדאוג לעצמם.
אז... כל אחד מהם לקח תפוז וצלחת וסכין (גם כפיות וסכינים לא חדים יצאו מהמגירה), ובסוף נמצאו שלושתם אוכלים תפוז בצורה אחרת לגמרי של פירוק.
זה היה פשוט מרהיב, לראות איך אחרי שצפו בי שנים ארוכות מפרקת תפוזים במומחיות וניקיון ראויים לכל שבח, הם הצליחו לייצר משהו כל כך שונה ופרטי שלהם.
וכל תפוז מפורק שיקף באופן נהדר את האישיות של כל אחד מהילדים שעליה לא אוכל לפרט כאן מטעמים מובנים.

האמא ההיא מתחילת הסיפור לגמרי התרככה מול המחזה המפעים הזה שאי אפשר היה להפסיק להתבונן בו. היא כמובן עשתה את עצמה עסוקה ורוטנת (שיהיה אמין...) וצפתה במבט צידי כדי לא להפריע.
שלושה ילדים במטבח, שלווה ושקט מופתי, ושלושה תפוזים נאכלים בשלוש דרכים שונות לגמרי. מי ידע שיש כל כך הרבה?

[צוצלת*]

במבט צידי
במבט גוגוס.

[נוודית*]

היה היו שלושה תפוזים
ובהם שלושה סודות ורזים,
והיה כל מי שיפתור את סודם
אין כמותו מאושר בעולם
@}

_{לאה גולדברג. (פרפרזה)}

[דנד_י*]

המתוקה שלי מאז החג לא הולכת לישון בערב אלא בלילה לילה...
אז בנתיים אני בקושי רק הספקתי להעתיק לי מכאן את כל הדברים שאני רוצה להגיב עליהם כדי מתישהו להגיב עליהם.
ואני רק באמצע.
בסוף אצליח.

[גוגוס*]

אין כמותו מאושר בעולם
הילדים שלי... ללא ספק.

הי צוצלת
הזכרת לי את חברתי מעין שאומרת כך, ואת שמי אז מבטאת במלרע

דנדי יקרה, לב כל אמהות העולם איתך (או לכל הפחות - זה שלי).
בנחת, בזמן טוב.

[דנד_י*]

אוי גוגוס! מקסים סיפור התפוזים הזה!

שלחתי את הבעל להרדים אותה! די, ממש הספיק לי. עוד רגע כבר לא הייתי נחמדה אליה יותר.
וכמה מפתיע, תוך כמה דקות הם שניהם ישנים. קונצים לאמא, הא?
אפילו לא הסכימה להוריד את טיטול הלילה כדי לעשות את הפיפי שלה, התעקשה לעשות את הפיפי בטיטול ורק אז באה להחלפה.

מנסה לחשוב עדיין איך כל זה מתקשר לי לדיון הזה, אבל משום מה זה צף לי בזמן שקראתי הכל, אולי אח"כ אקשר.
היום הצטרפתי לביקור החודשי (או אולי בעצם דו חודשי) של הבנים בבורגר ראנץ (חזה עוף, לא המבורגר, הם לא סובלים המבורגר).
הסתבר לי שבשנה האחרונה כשהם הלכו בלעדי (מאז הלידה) אז התווספו שם עוד דברים כגון קינוח (שוקו פאי, באמת איכס אמיתי), וקולה!!
כשהקטן ביקש לשתייה קולה אז אבא אמר לו (לא שמעתי, הקטן בא לדווח לי), שאמא תהרוג אותי? או מיץ או פנטה! הקטן פשוט בא להבין למה הוא לא יכול לשתות קולה רק כי הצטרפתי.
ניסיתי לחשוב אם זה מרגיז אותי, אבל הבנתי שגם אני עושה את אותו דבר בדברים שחשובים לאבא.
אני נותנת להם לדוגמא לאכול בלי כיפה/חולצה אם אבא לא באזור והם לא שמו לב בעצמם, ואם הוא באזור אני מתעקשת יותר על העניין והנימוק הוא בפירוש כי אבא לא מרשה.
אני מזרזת אותם לסדר את הבית לפני שאבא בא כי אבא אוהב שמסודר. או לא לשחק עם כדור בבית / לקפוץ על הספה - כי אבא יתלה אותך, וגם על זה אני מקפידה יותר כשהוא באזור (ציטוט מבודח של אבא)
אז לי ולו יש דברים אחרים שחשובים לנו, וכל אחד לא מקפיד על הדברים שחשובים לשני והוא לא כל כך מאמין בחשיבות שלהם כשהשני לא נמצא באזור.
אז הבנתי שאין לי על מה לכעוס כל כך, ואכן לא כעסתי.
זה כנראה מתקשר לי להשוואה בין שמירה על תזונה מסיבות חיוניות לעומת סיבות הלכתיות.

אני תוהה איך זה שהגבלות תזונה שבאות, למשל, מהדת - כשרות, אפשר ליישם באופן מדוקדק וגורף
אני חושבת שההבדל הוא בכך שבכל מה שנוגע להלכות אף אחד לא שואל שאלות, כל אחד מחליט עם עצמו אם הוא מבצע או לא, בודק אולי מה המקור של ההלכה המדוברת, אבל אף אחד לא מתחיל לחשוב למה ההלכה קיימת, היא קיימת וזהו, זה לא נתון לשאלה.
לפעמים מאוד לא נוח ליישם את ההלכה המדוברת (נגיד לשמור בין בשר וחלב), אבל אף אחד לא מנסה להבין את ההגיון שמאחורי ההלכה, הרבה פעמים צץ הסבר מדעי להלכה כלשהי (לדוגמא שבשר חזיר הוא אכן בשר מאוד שומני ולא בריא), ואז כולם מבסוטים, הנה אתם רואים, בסוף לכל ההלכות יש גם הסבר רפואי. אבל עד ההסבר הזה צץ, וגם אח"כ, ההגיון של ההלכה לא מעניין, היא שם וזהו.
לעומת זאת, תמיד מחפשים את ההגיון בדברים שהם לא קשורים להלכה, כגון – להפריד בין פחמימות וחלבונים, ומכיוון שמאוד לא נוח לבצע את ההפרדה הזו, אז הולכים ומחפשים את הסיבה, ומחפשים מחקרים או הוראות מגבוה מרופא וכו'.

מבחינת הסבר לילדים, באמת שמתי לב שבמקרים האלו אין ספקות. אנחנו שומרים יותר שעות בין בשר לחלב לעומת החברים של הבן שלי, ולכן ישנם הרבה מקרים שבהם הם אוכלים חלבי בצוותא והוא לא יכול להצטרף. הוא ממש ניסה להתמרד, ולא נסוגתי, הסברתי לו שזו ההלכה, ושהם עשו להלכה קצת צמצום ואנחנו לא עושים את זה.
האמת... אני פשוט שמחה על כל פעם שהוא לא אוכל חלבי, ואני ממש שמחה שיש הלכה כזו שאני יכולה להתלבש עליה, אני לא יכולה מה עזר לי יותר לעמוד על שלי, השמחה שהוא לא יאכל פיצה או הרצון שהוא לא ינהג בניגוד להלכה...

כלומר, גם במקרים המעטים שהיינו רוצות לשחרר, אנחנו מרגישות שזה יזיק תזונתית, ואז אנחנו מהדקות את המושכות ועם זאת מצטערות, כי אנחנו עוד רגילות לחשוב שלתת "טרופית" ו"פסק זמן" זה צ'ופר, וכאילו מישהו מקפח אותנו, מונע מאתנו את הזכות לצ'פר את ילדינו בכך שכבר פיטם אותם קודם את מלוא המכסה המותרת ומעבר לה.
אז אני כבר לא חושבת שלתת טרופית ופסק זמן זה צ'ופר, אני באמת כבר נקייה שם וחושבת שילדים לא צריכים את זה.
בעלי התחיל עכשיו מנהג חדש של קריאת תהילים ביחד עם הילדים בשבת אחהצ, מקסים. ואז הם הלכו באלגנטיות לארון הממתקים אחרי הקריאה והוא נתן לכל אחד סוכריה, ממש התמרדתי. אמרתי לו שהילדים צריכים לקרוא תהילים לשם ההנאה בזמן עם אבא, בקריאת התהילים, בהאדרת שם השם, לא בשביל הממתק, שיש להם כבר מספיק קישורים בין תורה לממתקים. ממש מספיק.

הסיבה שאני מצטערת במקומות האלה, היא שאני יודעת שהם חושבים שזה צ'ופר, הם – הילדים כמובן.
ובאמת יש כאן שאלה – אם לא מפריע לי שהילד ירצה לאכול פיצה ולא יאכל כי הוא בשרי, אז למה מפריע לי שהוא ירצה לאכול וופל ולא יאכל כי הוא... אוכל בריא?
כי ההסבר הזה של הבשרי חלבי – הוא קיים אצל כולם, בטווח כזה או אחר של שעות, אבל זה לא משהו שאני המצאתי, ואילו ההסבר הזה של אוכל בריא – זה לגמרי עדיין בגדר המצאה של אמא שלו, משהו שהיא קראה עליו באינטרנט.
ואז קצת יותר קשה לי עם זה, שבגלל המצאה/רעיון שלי הוא יהיה שונה.
ולא רק זה, נראה לי שזה רק מייצר עניין סביב הממתקים ההידוק הזה של המושכות.

לדעתי המאוד משוחדת, אבל הגם קצת מלומדת, אנשים משליכים על ילדים את מה שהם רוצים לעצמם
זה ממש נכון, אני רואה את זה על עצמי, כל עוד אני צרכתי שוקולדים היה לי הרבה יותר קשה לא לתת אותם לילדים שלי ובאמת ראיתי בהם צ'ופר עבורם, ועכשיו כשאני רק כמה חודשים בלי כל התפיסה שלי השתנתה.
אני גם רואה את זה על בעלי, בכל פעם שהוא חושף אותם לשטויות – זה כי לא מתחשק השטויות האלו.

כי זהו זה, אנחנו כבר יודעות. כבר אי אפשר למכור לנו שום איוולת בשום מחקר ושום חוות דעת ציבורית. סיימנו את החלק הזה.
אז זהו, שאני כנראה לא שם. שני מחקרים שכן ראיתי בנושא הזה דווקא הגיעו למסקנה שבצריכה מקרית של ג'אנק אין נזקים , ורק אם אוכלים ג'אנק באופן יומיומי נוצרות כל הבעיות המדוברות – במוח, בגוף וכו'.
במקרה הייתה לי שיחה עם דיאטנית השבוע, היא אחראית על בדיקת הערכים התזונתיים בארוחות של המעונות והצהרונים.
ושאלתי אותה אם אין בעיה לתת לילדים בשר באופן יומיומי בגלל ההורמנים.
קיבלתי הרצאה שלמה על הנושא - והבנתי בעצם פרט ללקרוא על הנושא באינטרנט, להאמין למה שקראתי ולהתחיל לצמצם את הבשר שהילדים שלי מקבלים – לא עשיתי דבר, לא קראתי מחקרים אמיתיים, לא התעמקתי (מאיפה יש לי זמן ויכולת ריכוז לזה? אין לי בכלל גישה לכאלה מחקרים וכו'). משם עברנו לנושא של חלב (היא אמרה שיש לדוגמא הורים שמחליטים לא לתת לילדים שלהם חלב בגיל הצעיר וזה ממש חבל כי העצמות נבנות על גיל מסויים ואחכ יהיה להם אוסטופורוזיז בגיל 40.) ניסיתי לשתף אותה במעט הידע האמיתי שיש לי בנושא, והיא פשוט ביטלה דבר אחר דבר שאמרתי והשתמשה כל הזמן במחקרים מבוססים בטענות שלה.
יצאתי פארשית, והבנתי שוב שאני מבססת גישה תזונתית שלמה של הילדים שלי על... אוויר.
אני גם מקבלת מידי פעם מידע ממישהו שעוסק ברפואה סינית, והוא בכלל גורס שלא כדאי לאכול פירות בבוקר, בטח שלא בימים קרירים, אלא לאכול דייסות חמות, אפילו דייסת אורז לבן עדיפה לדעתו. שוב נוגד את מה שאני מנהיגה בביתי מתוך אידיאולוגיה.
הבנתי ש.... אני לא מבינה כלום.

פשוט להביט על כולנו בקצת הומור, לראות שכולנו נדפקנו קצת ולחפש לאט לאט ובשמחה את דרכנו החוצה.
אז זהו שלפעמים אני כבר לא כל כך בטוחה מי הוא זה שנדפק, אלה שאוכלים ממתקים כשמתחשק להם או אלה שמתנזרים מהם.

זו הבחירה הנכונה והטובה לי, זה מספיק, וצריכה להיות לזה עוצמה לפחות כמו לציווי מהתורה או מרופא, אם לא יותר. כי זו א נ י, זה שלי.
כלפי עצמי אני בהחלט מרגישה כך, ההתלבטות היא מול הילדים.

(שחלקם טוענים בלהט, שהכי בריא להם לאכול קמח לבן, ושואלים מה לא מזין ב"מנה חמה").
_ואי אפשר למכור להם לוקשים
מזל! זה ממש מלא קמח לבן_


ובמקום להשתדל (אוח, כמה מאמץ) ולצמצם (אוי, איזה דכאון) את הצריכה (איי, איזו מילה מכובסת)...
ולי דווקא קפץ "שינויים בהרגלי הצריחה" ...

אוי. אני לא רואה פרסומות
הנה, עוד דוגמא. גם אנחנו לא. אפילו הסברתי לילדים שלי למה אני לא רוצה שהם יראו פרסומות, ולכן הם יודעים שהם מחכים את השניות הראשונות ומייד מדלגים. והיום הקטן שלי רצה לראות את הפרסומת, ואחיו שעזר לו להפעיל את הסרטון ממש התחיל להתווכח איתו על זה שאמא אמרה לא לראות פרסומות, הוא היה לחוץ על זה, עברתי שם לראות על מה הדיון והרגעתי שהוא יכול לראות. עשה לי רע לראות כמה הוא היה לחוץ לעשות את מה שאני אומרת, זה מראה לי כמה אני לחוצה על העניין הזה, אבל האמת שהפרסומות האלו באמת מעצבנות, בסרט אחד ילד רואה פרסומת על שוקולד קינדר, שוקולד נוטלה, מעדני חלב וכו' וכו'. בסה"כ רצה לראות סרט.
אז גם בעניין הזה אני נקרעת, מצד אחד לא רוצה שיראו מצד שני לא רוצה להגביל כל הזמן, מסתבר שזה מייצר לחץ (ללחוץ על דלג בדיוק כשאפשר ללחוץ על הכפתור וכאלה)

[דנד_י*]

(או אולי בעצם דו חודשי)
הכוונה היא פעם בחודשיים ולא פעמיים בחודש, איך אומרים את זה?

[דנד_י*]

האמת... אני פשוט שמחה על כל פעם שהוא לא אוכל חלבי, ואני ממש שמחה שיש הלכה כזו שאני יכולה להתלבש עליה, אני לא יכולה מה עזר לי יותר לעמוד על שלי, השמחה שהוא לא יאכל פיצה או הרצון שהוא לא ינהג בניגוד להלכה...
קראתי שוב והתחדד לי, מה שעשה לי את ההתנגדות קלה היה העובדה שכאן אין לי חוסר הסכמה עם אף אחד פרט לילד, כי גם בעלי היה חושב בדיוק כמוני על הנושא...

אני גם רואה את זה על בעלי, בכל פעם שהוא חושף אותם לשטויות – זה כי לא מתחשק השטויות האלו
התכוונתי לכתוב - כי לו מתחשק.

ועוד משהו לגבי משהו שכתבת תפילה ולא מצאתי משום מה כדי לצטט - לגבי העובדה שהם אוכלים מספיק ג'אנק כבר במסגרות. זה נכון. ואני באמת מסבירה להם את זה בכל פעם שהם מבקשים להוסיף גם ג'אנק בתחום הבית. אני לא רוצה בכלל לאכול ג'אנק בתחום הבית שלנו, זה מקום נקי מכל הדברים האלו, ויש כאן המון תחליפים בריאים שחלק מהילדים אוהבים לפחות, אבל כשאני שולחת אותם החוצה החלטתי לא לשלוח אותם בלי ג'אנק באופן קבוע, אלא כן להיות יותר כמו כולם, ולצרף גם אני ג'אנק לרשימה הארוכה שמתקבלת שם, ולו רק כדי שלא יהיו חריגים/מקופחים/מסכנים/שנוררים וכו'.
עדיין אני לא עושה את זה כל יום.

[תפילה_לאם]

וכמה מפתיע, תוך כמה דקות הם שניהם ישנים. קונצים לאמא, הא?
יש איזו בדיחה על הזית במרטיני ממין העניין...

<קצרה בזמן. כבר מאוחר!>

[נוודית*]

קראתי איזה פירוט של תוספות השכר של עובדי חברת חשמל (למה אני קוראת דברים כאלה - שאלה טובה)
בין שאר התוספות ההזויות לגמרי - תוספת חלב
זכר לימים בהם ניסו לעודד צריכת חלב.

[תפילה_לאם]

[גוגוס*]

דנדי יקרה,
קראתי אותך בעיון רב.
לצערי אני נאלצת להתעופף לגמרי מבאופן עקב דד ליין צפוף ביותר להגשת מאמר.
אני אחזור אל הדברים בערך בעוד שבועיים (אם אעמוד בדד ליין) או שלושה (אם לא ).
איחולי חיוניות לבביים לבינתיים.

נוודית, חבל שאין שם זכר לדברים אחרים שפעם עודדו, כמו חיסכון בחשמל...
(חשמל חינם לעובדי החברה).

[דנד_י*]

בהצלחה.
נשתמע (או בעצם נתקרא?)

[תפילה_לאם]

הצליח!
חמוד!

[גוגוס*]

טוב, זה אי אפשר להתאפק...
מצרפת במלואה את הכתבה (כי לינקים לעיתון הארץ מוגבלים) - איך עם קצת שכל ישר וידע אפשר לפרק לחתיכות מחקר שמכה גלים.
זה מעניין וכתוב היטב. ממליצה לקרוא, בייחוד למי שקראה במקור והתרשמה מההמלצות ה"חדשות".
הפואנטה היא לא במסקנות אלא בתכנון הלקוי של המחקר, שמכוון להגיע מהר מהר לתוצאות הרצויות.

המחקר שטען ששומן מרזה הוא כפי הנראה לקוי
מאמר שפורסם בניו יורק טיימס ובמדור הבריאות של "הארץ" דיווח כי מחקר חדש גורס שבני אדם שנמנעים מאכילת פחמימות ואוכלים יותר שומנים מרזים יותר וסיכוים לתחלואת לב קטן יותר משל בני אדם השומרים על דיאטה דלת שומן. אך מבדיקת הנתונים ומביקורת של חוקרים בעולם עולה כי מדובר במחקר רצוף פגמים ולקוי, שמשווה בין דיאטה מהסוג הבריא ביותר לדיאטה מהסוג הלא בריא ביותר

מורן בלושטיין וקארין נפתלי ליבוביץ 02.10.2014

מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת טוליין, אוניברסיטה עלומת שם בימים רגילים, פורסם לאחרונה בכתב העת Annals of Internal Medicine ודווח בחודש שעבר בכתבה בניו יורק טיימס ובעקבותיה במדור הבריאות של "הארץ". לפי הנאמר בכתבה, המחקר החדש גורס כי בני אדם שנמנעים מאכילת פחמימות ואוכלים יותר שומנים, אפילו שומן רווי, משילים שומן רב יותר מגופם וסיכוים ללקות בבעיות בלב ובכלי דם קטן יותר משל בני אדם השומרים על דיאטה דלת שומן, כהמלצת הרשויות זה עשרות שנים. אז האם מותר כבר לזלול המבורגרים, סטייקים וגבינות ללא הבחנה? לא כל כך מהר. מבדיקה שערכנו, מדובר במחקר רצוף פגמים ולקוי.

אז מה נעשה במחקר הזה? לכאורה, החוקרים השוו בין דיאטה דלת שומן לדיאטה דלת פחמימות. 148 נבדקים בני 22-75 בעלי עודף משקל בינוני וקיצוני (BMI – מדד מסת גוף - בין 30 ל-45) קיבלו ייעוץ תזונתי והונחו במשך שנה לאכול בהתאם לאחת משתי דיאטות, ללא הגבלת קלוריות: דיאטה "דלת שומן" או דיאטה "דלת פחמימות". למרות היעדר הגבלה קלורית רשמית, למשתתפים בכל קבוצה ניתנו תפריטים לדוגמה עם פירוט ערכם הקלורי, מתכונים, רשימות מזון ורשימות קניות מומלצות על פי יעדי הדיאטה. בנוסף, הם קיבלו ליווי תזונתי אינטנסיבי כל תקופת הניסוי. החוקרים עצמם מציינים כי לא ברור שניתן להרחיב את ממצאי המחקר לאוכלוסייה הכללית שאיננה זוכה לליווי שכזה.

במסגרת הדיאטה דלת השומן הונחו הנבדקים לצרוך עד 30% שומן מסך הקלוריות היומי ועד 55% פחמימות. אך הואיל ועוד קודם למחקר צרכו הנבדקים בקבוצה זו 35% שומן ו–46% פחמימות מסך הקלוריות היומי, הרי שאותה דיאטה דלת שומן שמתוארת במחקר לא דרשה מהם שינוי משמעותי בהרגלי התזונה. כלומר, ההנחיה שניתנה להם לא היתה שונה מאוד מהדיאטה ההתחלתית שלהם, ולכן אין זה מפתיע שהם קיצצו פחות בקלוריות וירדו פחות במשקל.

לעומתם, הנבדקים בקבוצת הדיאטה דלת הפחמימות נדרשו לשינוי תזונה קיצוני יותר. הם התבקשו להפחית את צריכת הפחמימות שלהם מ-242 גרם ליום בממוצע ללא יותר מ-40 גרם ליום. החוקרים אמנם לא מספקים את רשימת המזון שניתנה לשתי הקבוצות (אף על פי שכפי שנכתב במחקר, רשימה כזו היתה קיימת), אבל מגבלה של 40 גרם פחמימות ליום (השקולים לשתי בננות בינוניות) משמעותה שבפועל לא ניתן לאכול כמעט שום מזון עם פחמימה, מעבר לירקות. קל וחומר שגם לא ניתן לצרוך פחמימות מזוקקות (המכילות רק עמילן, ללא קליפות, ותורמות לעליית הסוכר בדם ולהשמנה). כלומר, על הנבדקים בקבוצה דלת הפחמימות היה להימנע למשל מממתקים, שתייה ממותקת, חטיפים ומזון עתיר פחמימות (כגון פסטה, פיצה, לחם, מאפים ועוגות). לדוגמה, רק בפחית שתייה ממותקת יש כ-35 גרם פחמימות. בניגוד לקבוצה זו, הקבוצה דלת השומן יכלה לשתות פחיות כאלו ללא הגבלה, כי הרי אין בהן שומן ולא היתה הגבלה קלורית.

ולכן, בפועל, המחקר לא השווה בין דיאטה דלת שומן לדיאטה דלת פחמימות, אלא בין התערבות זניחה בתזונה לבין התערבות נוקשה שעשויה להשפיע יותר על המשקל ועל הסיכון לתחלואת לב. בנוסף, אין משמעות למונחים "דלת פחמימות" ו"דלת שומן". זהו סוג השומן וסוג הפחמימה שקובעים את איכות התזונה. לדוגמה, אם מקצצים במיץ ממותק זה טוב, אך בקטניות זה רע. המחקר למעשה משווה בין הדיאטה דלת הפחמימות מהסוג הבריא ביותר – אפילו הומלץ לנבדקים לאכול בעיקר שומן מהצומח ודגים - לדיאטה דלת השומן מהסוג הלא בריא ביותר - שמאפשרת לנבדקים לאכול פחמימות מזוקקות.

בנוסף, מנתוני המחקר באשר לסיבים תזונתיים, עולה כי צריכתם בקרב נבדקי הקבוצה דלת השומן לא עלתה לאורך תקופת המחקר, ונותרה נמוכה (16 גרם ליום) כשם שהיתה בראשית המחקר. מכיוון שסיבים תזונתיים הם פחמימות הנמצאות במזון מלא מהצומח – כגון פירות, ירקות, קטניות ודגנים מלאים – עולה כי הנבדקים בדיאטה דלת השומן לא הגדילו את צריכת הירקות, הפירות, הדגנים המלאים או הקטניות. מה אנחנו למדים מכאן? שהנבדקים בדיאטה דלת השומן צרכו בעיקר פחמימות מזוקקות ולא מזינות.

זאת ועוד, החוקרים מדווחים כי "צריכת הקלוריות בשתי קבוצות המחקר היתה דומה". עד כמה טענה זו רחוקה מן האמת ניתן ללמוד מן הטבלאות שצורפו למחקר. בחודשים הראשונים של המחקר, הצריכה הקלורית היומית הממוצעת בקבוצה דלת הפחמימות היתה נמוכה ב-150 קלוריות מזו שבקבוצה דלת השומן. 200-100 קלוריות ביום זו כמות דומה במבט ראשון, אך כשפער זה מצטבר לאורך זמן היא כבר שונה מאוד. ובתום שנה, בקבוצה דלת הפחמימות עדיין צרכו הנבדקים כ-80 קלוריות פחות ליום. מינוס 80 קלוריות ליום המצטברות לאורך שנה משמען הפחתה של כ-3.8 ק"ג (ק"ג שווה כ-7,700 קלוריות. 80 קלוריות ליום כפול 365 יום משמען 29,200 קלוריות. מחלקים 29,200 ב–7,700 ומקבלים 3.79 ק"ג). פער קלורי זה מסביר במלואו את הממצא המרכזי של המחקר - בתום שנה, הקבוצה דלת הפחמימות הפחיתה ממשקלה בממוצע 3.6 ק"ג יותר מן הקבוצה דלת השומן.

ומה לגבי צריכת השומן והשומן הרווי? בעיתונות דווח כי קבוצת הדיאטה דלת הפחמימות הונחתה לאכול בעיקר חלבונים ושומנים ולבחור בעיקר מזונות המכילים שומן לא רווי כגון דגים, שמן זית ואגוזים. ועדיין, למרות שרוב השומנים שצרכו לא היו רווים, כ–13% מהקלוריות היומיות כן היו משומן רווי, למעלה מפי שניים מהמלצות איגוד הלב האמריקאי. אך על פי המחקר גם הקבוצה דלת השומן צרכה 9% שומן רווי ליום, גם כן הרבה מעל המלצות איגוד הלב האמריקאי. ומה באשר לכמויות השומן בדיאטה דלת הפחמימות? אף על פי שתכולת השומן מסך הקלוריות היומיות עלתה בגלל הירידה היחסית בצריכת הפחמימות, לפי הנתונים מן המחקר, צריכת השומן הכללית וצריכת השומן הרווי דווקא ירדו: צריכת השומן הממוצעת ירדה מ–76 גרם ליום בראשית המחקר ל–69 גרם בתום שנה, ואילו צריכת השומן הרווי ירדה מ–25 גרם ליום בראשית המחקר לכ–20 גרם ליום כעבור שלושה חודשים, ו–23 גרם ליום בתום שנה. כלומר, בנוסף להפחתה בצריכת הקלוריות בשל הפחתת צריכת הפחמימות, הנבדקים בקבוצה דלת הפחמימות גם קיצצו כ–60 קלוריות ליום משומן.

מריון נסל, פרופ' לתזונה באוניברסיטת ניו יורק, ואחת מחוקרות התזונה החשובות והמשפיעות של ימינו, כתבה באתר הבית שלה: "להפתעתי הרבה, מחקר קליני חדש אשר מצא שדיאטה דלת פחמימות מסייעת לאנשים להפחית במשקל זוכה לכותרות רבות בעיתונות". בפועל, היא מסבירה, "המשתתפים במחקר לא עשו לא דיאטה דלת שומן ולא דיאטה דלת פחמימות. הנבדקים בקבוצה דלת הפחמימות פשוט אכלו פחות, וככל הנראה הרבה פחות".

גם ד"ר דיוויד כץ, ראש המרכז למחקר מניעתי באוניברסיטת ייל, סירב להתרשם מהממצאים. בטור אישי חריף להפינגטון פוסט כתב: "ככל שאני יכול לומר לא היתה הגינות במחקר הזה, ואפילו לא יושר. המחקר הזה נועד לייצר תוצאות צפויות מראש, מטעות, ובעלות פוטנציאל פוגעני לבריאות הציבור, וזאת כדי להשיב על שאלה שהיא מלכתחילה מטופשת באופן קיצוני ואולי אף חסרת כנות בזדון". לפי כץ, קיים דיון מתמשך היום על השפעות ספציפיות של שומנים מסוימים, אבל האמירה ש"אין לצמצם צריכת שומן באופן גורף זה לא חדשות כבר הרבה מאוד זמן".

כץ מוסיף שגם המושג "דל פחמימות" הוא מיושן להחריד: "הכל מעדשים לסוכריות על מקל הוא פחמימות. למה שמישהו ירצה להתייחס למרחב עצום כזה של מזון כאילו היה רק דבר אחד?". מעבר לזה, הוא מדגיש שכל מזון צמחי הוא בעיקר פחמימה, לכן דיאטה דלת פחמימות אמיתית צריכה בהכרח להיות דלה במזונות מן הצומח – כגון ירקות, פירות, אגוזים, זרעים, קטניות ועדשים ודגנים מלאים - "אלא שזה מנוגד לכל מה שאנחנו יודעים כיום לגבי תזונה ובריאות לאורך החיים".

לציבור שאינו בקיא בספרות המחקר, מחקר כזה ודומיו זורעים בלבול. נדמה כי בכל יום צצים מחקרים סותרים, ושאפשר להמשיך באורח חיים אהוב ומזיק. אך המסקנה העולה כחוט השני מעשרות שנים של מחקר ברורה ומנוסחת היטב במשפט המפורסם של עיתונאי המזון מייקל פולן: "אכלו מזון אמיתי ולא מעובד, אל תאכלו יותר מדי, ואכלו בעיקר מזון מהצומח".

ד"ר מורן בלושטיין היא כלכלנית ומשפטנית בבית הספר לניהול, אוניברסיטת טקסס, דאלאס; קארין נפתלי ליבוביץ היא דיאטנית קלינית, בעלת תואר מוסמך באפידמיולוגיה, ובעלת קליניקה לליווי והדרכה לשינוי הרגלי חיים