יאללה בוא

יא אלוהים, סוף סוף יש לי זמן לכתוב.
זה קצת מוזר שמהרגע שהחלטתי לקחת חופשה אני עמוסה עד האזניים. אני עמוסה עד מעל האזניים אבל חלק גדול ממה שאני צריכה לעשות אני מדחיקה דרך קבע וכך הסמינר המשגע שלי על אחאב המלך האינפנטיל נדחק לאותה פינה בראש שלי שבה נמצאים כל שאר הדברים שאני אמורה לעשות ומקשקשים אחד עם השני כמו חבורה של יעכנס בתור בקופת חולים.

בינתיים בצירוף מקרים קוסמי ומשונה גם בנז בחופש עד שהוא יתחיל את עבודתו החדשה. זה קצת הדאיג אותי, אני מודה. בקטע של "מה נעשה ביחד אלוהים? בטוח נעלה אחד לשניה על העצבים". אבל איכשהו עד כה זה כיף. אולי יגיע שלב העצבים, מי יודע. ובטח גם יגיע שלב הרואה יותר מדי טלוויזיה שלי, או יושבת יותר מדי מול המחשב. שלב האוכלת המון עוד לא הגיע מהסיבה הפשוטה שאין לי מקום בבטן! האם ככה מרגישים אנשים שעברו ניתוח קיצור קיבה? וכך יצא שירדתי קילו וחצי ובקצב הזה אני עוד עלולה להיכנס לטווח הנורמלי בעקומות המטופשות באינטרנט.

את ההתלבטות הגדולה בקשר לחופש קטעה הרופאה שלי שאמרה שהיא תתן לי כמה ימי מחלה שאני רוצה, שאם יש לי מספיק היא לא רואה סיבה שלא אקח ושנכון שהריון זה לא מחלה, אבל זה בהחלט לא עסק קל והיא לא יכולה להגיד שהיא מרגישה שהאמירה הזאת נכונה במאת האחוזים. עזרה גם המזכירה באולפן שסיפרה שלי שבברית המועצות לשעבר נשים קיבלו חופשה חודשיים לפני הלידה. וזה נשמע לי, יקירותיי, כל כך שפוי.

ההרגשה שלי כן הייתה מעט חמוצה בערך יומיים אחרי ואז לפתע משהו בי השתחרר. זה היה כל כך, אבל כל כך נכון לי. פשוט נכון. לא להתרוצץ, לא לקום מוקדם, לתת לחיים לפעול בקצב שלהם. לתת לחרדות לצוף, לשאלות להישאל. ולגדול. אני גדלה בקצב מסחרר. ביום שני שעבר קניתי שמלה לחתונה של אחותי הקטנה והיא הגיעה לי עד מתחת לברכיים. ביום חמישי, יום החתונה, היא הפכה למיני. מיני די מגניב יש לומר וקיבלתי ים של מחמאות (מופתעות, למרבה החוצפה) על כמה ההריון שלי יפה. בהתחלה זה היה נחמד ואחר כך הרגיש לי קצת אדיוטי האמת. הרי זה לא שעשיתי משהו כדי שההריון שלי יהיה יפה, הוא פשוט צמח ככה. גם לא יכולתי להימנע מתחושה קצת מרה כי הסבטקסט היה (כפי שדודתי האהובה ניסחה ללא טיפה של טקט) "ציפיתי שתהיי בגודל של מקרר."

כל המחמאות האלה הכניסו אותי שוב לסחרחרה בקשר לאיך שאני רוצה לגדל ילדה בתרבות הזאת. חברה שלי אמרה לי שאני אגיד לה כל הזמן כמה היא יפה ובפירוט רב. אבל אני יותר יומרנית מזה, אני רוצה שהיופי - קיומו או אי-קיומו, ידחק אחורה. הייתי רוצה שהיא תקבל מחמאות בקשר לשכלה החריף (כן. הוחלט שהוא יהיה חריף), לטוב הלב שלה, להחלטות המוסריות שלה, להישגים שלה. גם לא אכפת לי שהיכולות הטבעיות שלה יקבלו מחמאות, אפילו אם הן נתון מולד ממש כמו יופי, אם למשל היא תהיה גאונה מתמטית כמו אבא שלה או מהירת מחשבה כמוני, אבל מפריעה לי ההתמקדות הזו ביופי, בעיקר אצל ילדות קטנות.

והנה שיחה חמודה / מצחיקה עם אמא שלי שאחראית, בדרכה, ללפחות 80% מהתסביכים שלי בקשר ליופי, משקל, מראה וכל הג'אז הנורא הזה:

אמא: "כל היום אני מקבלת מחמאות בקשר אלייך! כמה שאת מתוקה ויפה וההריון שלך יפה".
אני: (צוחקת) "באמת נפל עליי טוב ההריון הזה, כמה מוזר."
אמא: "כן. אבל תקשיבי, את צריכה להמשיך עם הבטחון הזה גם אחרי הלידה. אפילו אם תהיי שמנמנה, אז מה?"

הנה כי כן, אחרי שנים כה רבות, אמא שלי מקבלת את עובדת שמנמנותי היפה. משיח בן דוד תפס לו חמור לבן ברגעים אלה ממש, הגהנום קפא באחת ואמהות אכן משתנות. זה נחמד לראות.

תפילה_לאם

זה קצת מוזר שמהרגע שהחלטתי לקחת חופשה אני עמוסה עד האזניים.
קלאסי.

ואת חששת שתשתעממי.
בכל אופן, שמחה לקרוא שהחלטתי לקחת חופשה
כל הכבוד לרופאה ולמזכירה. כן, גם אני שמעתי בהריון האחרון על חופשת הטרום-לידה ברוסיה.

הרי זה לא שעשיתי משהו כדי שההריון שלי יהיה יפה
אל תהיי כל כך בטוחה! @}
(וספרי על החתונה! מה הייתה הברכה "שלך"?)

משיח בן דוד תפס לו חמור לבן ברגעים אלה ממש, הגהנום קפא באחת ואמהות אכן משתנות. זה נחמד לראות.
העלית דמעות בעיניי.

שליחה על ידי אורי* » 16 יוני 2014, 13:53

שלב האוכלת המון עוד לא הגיע מהסיבה הפשוטה שאין לי מקום בבטן!
כמה מוכר (למרות שבזמנו המעט שהיה לי כוח לאכול היה שוקולד. אני מקווה שאצלך קצת יותר מזין)
אני שמחה שאת בחופש נשים קיבלו חופשה חודשיים לפני הלידה. וזה נשמע לי, יקירותיי, כל כך שפוי. כל כך שפוי. את יודעת מה הבעיה אצלנו,שגברים שאין להם מושג קובעים את החוקים,וגם הנשים המעורבות שלכאורה יש להן מושג, זה בדיוק הנשים הוורקוהוליות,חסרות המנוחה,העסקניות שבחיים לא היו יכולות להיות בבית שבועיים לפני הלידה ו"לעשות כלום". (ואולי סתם כי אנחנו מדינה שיולדת הרבה ובכל זאת אין כסף לתת את זה לכולן בכל לידה)

הרי זה לא שעשיתי משהו כדי שההריון שלי יהיה יפה, הוא פשוט צמח ככה.
קודם כל,פולניה

(לא יודעת מאיזו עדה את,סליחה) קיבלת מחמאות,אז תיהני (וזה לא כולל את הדודה האהובה, כן?)
אחרי כן, אני מבינה מה את אומרת על הבת שלך לגבי עניין היופי ומה עומד במרכז החיים. ויש סיכוי שאם תשימי דגש על השכל/טוב לב ותרוממי ערכים אחרים, זה כן יכנס וישב באיזה מקום. באופן אישי, ההורים שלי מעולם לא החשיבו יותר מדי יופי אלא דברים אחרים,ואני בעיני עצמי הייתי לא יפה ולא מכוערת והייתי בסדר גמור עם עצמי, ועד היום זה לא מה שהכי מטריד אותי בחיים,רק לפעמים. לעומת זאת לגבי משקל היה קצת שונה,כי כל הזמן ראיתי את אמא שלי עושה דיאטות ומתעסקת עם זה אז משהו נכנס בבעייתיות,ועם המשקל כן יש לי אישיו,למרות שגם הוא כבודו במקומו מונח,כבר פחות.
הבת שלי מאוד יפה וגם חכמה (איזה אובייקיטבית שאני,אבל באמת) ומה כולם רואים ממבט ראשון?את היופי וכל הזמן מחמיאים ומתפעלים ממנה. (היא לעומת זאת מקנאה באח שלה שהוא ילד די חריף,וגם כובש בחמידותו, ושמים לב לזה מיד כשפוגשים אותו, אבל הוא בן,נו. והוא גם יפה -

אין מה לעשות אני אמא שלהם,מותר לי להגיד מה שאני רוצה. ואולי בכלל מה שמשנה זה לא היופי כאן אלא הבטחון הפנימי בכמה הוא מוצלח,וחוסר הבטחון שלה בזה לגבי עצמה:-/).
יופי זה באמת הדבר הראשון שרואים כלפי חוץ,מעצבן. בעלי אומר שאני חיה בסרט ושיופי זה חשוב מאוד,ושהוא אומר את זה מנקודת מבט של גבר,למרות שבעיניו בשביל לחיות נורמלי מספיק להיות 'לא מכוערת' ו'לא שמנה' ואז זה בסדר ("יהיה מי שיתחן איתה". אוי הניסוחים שלו..). שכל לא משחק תפקיד בשלב ראשון,רק אחר כך. מרגיז אותי כל פעם מחדש,אבל אני רואה את זה גם עם החברים שלו. מה שיפה אבל,זה שבאמת לכל אחד יש טעם אחר, בעלי למשל לא אוהב רזות,אוהב שמנמנות (נכון נחמד?), כולם צריכים יפה באיזשהו מובן אבל לפי האידיאל האישי שלהם.
אויש,קשקשתי יותר מדי . פשוט היו לנו הרבה שיחות על זה (גם מתוך נסיונות שלי להכיר לחברים שלו,והם היו נוראיים בעיני בתגובות שלהם ובשאלות שלהם עוד לפני שבכלל אמרתי כלום. ובפסילה הראשונית על כלום. ובשבילו זה היה הגיוני).

כן. אבל תקשיבי, את צריכה להמשיך עם הבטחון הזה גם אחרי הלידה. אפילו אם תהיי שמנמנה, אז מה?"

אולי ברגע שאת אמא מותר לך להיות שמנמנה סוףסוף?

תפילה_לאם

אויש,קשקשתי יותר מדי
אורי, את נורא מתוקה. נראה לי שמיכל תשמח שהדף שלה יתמלא ב"קשקושים" מהסוג הזה.

_"כן. אבל תקשיבי, את צריכה להמשיך עם הבטחון הזה גם אחרי הלידה. אפילו אם תהיי שמנמנה, אז מה?"

הנה כי כן, אחרי שנים כה רבות, אמא שלי מקבלת את עובדת שמנמנותי היפה. משיח בן דוד תפס לו חמור לבן ברגעים אלה ממ_ מתגלגלת מצחוק מול המחשב !!

בברית המועצות לשעבר נשים קיבלו חופשה חודשיים לפני הלידה.

גם בגרמניה של היום חופשת הלידה מתחילה חודשיים לפני הלידה!

אורי, את נורא מתוקה. נראה לי שמיכל תשמח שהדף שלה יתמלא ב"קשקושים" מהסוג הזה.

לגמרי! זה דווקא מעניין לשמוע איך זה לגדול בבית שבו אין דגש על יופי. אצלנו הדגש הוא עצום! אני גדלתי מתוך מחשבה שאני נורא נורא יפה ורק שמנה שזאת בעיה עצומה בחיי שבקרוב תיפתר.
ואז החיים גרמו לדברים כל כך להשתנות. למשל, אני כבר לא חושבת שאני נורא נורא יפה. מצד שני, הגוף שלי הלך והתחבב עליי במהלך השנים, ממש כמו שהוא.

את חושבת שאולי דווקא הדגש הסביבתי על היופי שלה גורם לבת שלך להיות קצת חסרת בטחון? אני מכירה הרבה נשים וילדות יפות שתמיד הרגישו קצת לא-נראות בגלל שלא ראו אותן אלא את החיצוניות שלהן. אני רוצה שצ'ופ תהיה יפה. זה רצון מטומטם ממש, אבל טבוע בי עמוק. גם יש לה סיכויים ממש טובים להיות ילדה יפה כי בנז פשוט יפה בטירוף וגם אני לא רעה בכלל. נראה לי כאילו קל יותר להיות יפה מאשר לא. מצד שני... טוב, עכשיו אני מקשקשת בלי סוף ובלי תכלית!

החלטתי לעשות היום יום ללא מסכים. אתמול ממש התרוצצתי בין מחשב, טלוויזיה, אייפון, אייפה ובסוף היום הרגשתי כמו חמאה מרוחה דק דק על פרוסת לחם גדולה מדי.
אז היום אני בגמילה קלה. היו שלום!

שליחה על ידי אפרת* » 17 יוני 2014, 11:33

חמאה מרוחה דק דק על פרוסת לחם גדולה מדי.
בילבו באגינס, שר הטבעות. נכון?

בילבו! נכון! אני לא זכרתי בכלל ואז חשבתי שאולי זה פרודו. (אבל אני בכלל לא פה.)

יו! זה היה שבוע מנפח ת'מוח. ביום שלישי השלמנו את המפגש השני בקורס של היפנוברת'ינג, היום פגשתי מיילדת שהיא גם מדריכת הנקה (או להיפך) ועכשיו זה עתה חזרנו מהמפגש השלישי של הקורס.
אני חושבת שהראש שלי מתפוצץ מאינפורמציה, אלוהים! האם יש מרוב דובים לא רואים את היער גם כשזה מגיע למידע? לא שהרבה מהמידע היה לי ממש חדש, בכל זאת אני קוראת מצטיינת בבאופן מזה אלף שנה, אבל עדיין.

היה מאוד מרגיע להיפגש עם מדריכת ההנקה. קודם כל היא הסתכלה לי על הציצי ומיד קבעה שהוא בכלל לא גדול מדי אלא יפה ומצוין להנקה. אחר כך היא הסבירה לנו איך להחזיק את התינוק, איך להחזיק את הציצי, מה אמור להיכנס לפה ומה לא ובאופן כללי הייתה מאוד פרקטית ומרגיעה. אני אוהבת אנשים פרקטיים ומרגיעים וממש מקווה להיות כזו כשאהיה גדולה. (בינתיים אני היסטרית ומעופפת, אבל עוד חזון למועד!)

היפנוברת'ינג גם טוב מאוד. אם כי יש לי נטייה ממשית לסבול במהלך דמיון מודרך ממושך כי הפרעת הקשב שלי זוקפת את ראשה המכוער ואני ממש נהיית כולי עצבנית מהצורך להישאר מרוכזת כל כך הרבה זמן. היום ניסיתי להקל על עצמי על ידי הוספת דינוזאור לסיפור הארוך והממושך שהמדריכה סיפרה. זה עזר חלקית, לפחות ממש הצחקתי את עצמי. מה שכן אני ובנז מתחילים להיות התלמידים הכי מעצבנים בכיתה כי אנחנו יודעים הכול. אבל זה לא חכמה בעצם, לקח לי כל כך הרבה זמן להיכנס להריון עד שבאמת עשיתי דוקטורט בלימודי לידה טבעית וחיים באופניים בכלל ובנז עשה השתלמות מהירה בחודשים האחרונים ובאופן כללי שנינו אנשים די יסודיים ומציקנים. באמת מעניין אם כל המידע הזה ירגיע ויעזור ברגע האמת.

היום, דרך אגב, ממש הרגשתי שאני יכולה לזה. שאני יכולה ללדת לידה טבעית, שאני אצליח לנשום ולהתרכז תוך כדי ושאני אצליח להניק. רמת החרדות שככה משום מה ובאופן די פתאומי, ישתבח שמה.

שאני יכולה ללדת לידה טבעית, שאני אצליח לנשום ולהתרכז תוך כדי ושאני אצליח להניק
נכון!
אבל גם אם לא, את עדיין תהיי אמא נהדרת ואחלה בן אדם

שליחה על ידי אורי* » 19 יוני 2014, 01:41

את חושבת שאולי דווקא הדגש הסביבתי על היופי שלה גורם לבת שלך להיות קצת חסרת בטחון? אני מכירה הרבה נשים וילדות יפות שתמיד הרגישו קצת לא-נראות בגלל שלא ראו אותן אלא את החיצוניות שלהן
יכול להיות מאוד
ויכול להיות שבגלל שהיא בכורה והבת של אמא שלה חסרת הבטחון. כל מיני סיבות.

היום, דרך אגב, ממש הרגשתי שאני יכולה לזה. שאני יכולה ללדת לידה טבעית, שאני אצליח לנשום ולהתרכז תוך כדי ושאני אצליח להניק
בטח שאת יכולה(ותשאירי לך תמיד את הפינה הקטנה הזו שזה בסדר גם אם ילך אחרת מהסדר בו ציפית שיתגלגלו הדברים,עדיין יכול להיות נפלא בסוף עם ילדה מופלאה)
אבל נראה לי שעם ההכנה המסיבית שלך את בהחלט יכולה. לי עזר תרגול מאוד רציף של יוגה בהריון,אחר כך בלידה הגוף שלי ידע מה לעשות כדי להתמודד. האמת שהנשימות תמיד מתבלבלות לי,אבל אולי זה אני.כי הן מתבלבלות לי לא רק בלידה.

אז למה אני לא כותבת? (אגב, שבוע 37. הכול ממש ממש בסדר, תודה לכל המתעניינות. צ'ופ לא אוהבת אזעקות אבל נהנית מהאקשן ואחר כך קופצת שעות ארוכות.)

כי ממש אין לי מצב רוח. ואז אני פוחדת שאני אכתוב פה דליים של או יו יוי ואולי זה גם יהיה יותר מדי אישי ואני אתחרט.
למשל, על המריבה האיומה עם בנז אמש. מריבה מהסוג של "הבה נעלה את כל הזוגיות שלנו על שולחן הניתוחים ואחר כך נתפלא שהיא מדממת מכל הכיוונים". לא מריבה יעילה במיוחד, לא ממליצה.
או על התואר השני המטופש הזה שלקחתי על עצמי בלי היכולת ההו כה נחוצה לכתוב עבודות. וגם יש לי מבחן באכדית ביום שישי. בחיי.
בקיצור, קצת מבולבל לי, מאוד עייף לי והרבה יותר מדי חם לי. אני בדאון רציני שאין לי אלא לקוות שהוא הורמונלי. ואני פוחדת. פוחדת מאוד מכמה שהחיים עומדים להתהפך לי על הראש. ואני פוחדת ממה שהולך בארץ וכמה מיואשת אני מרגישה כבר כל כך הרבה שנים פה. ואני פוחדת מכל מיני דינמיקות שנהיו בזוגיות שלנו ומרגישה קצת כמו טיפשה: איך נתתי לזה לקרות? בשביל מה אישה עומדת על המשמר עם כל המודעות שנרכשה בשנים של טיפול? תמיד יש נקודות עיוורות. זה הכי מפחיד.

אבל בואו נסיים באופטימיות. הדבר הקטן והמתוק הזה נמצאת במנח ראש. אני חושבת שהיא די מבסוטה לה שם, בבטן. אני מקווה שהיא תהיה מבסוטה גם להיוולד. אני מתאמנת המון על נשימות וזה. היא נורא מרגשת ומשמחת אותי, אותנו. הפכנו לאנשים בעלי נושא שיחה אחד וזה הוד צ'ופיותה המשתכשת. (בשלב הזה בעדינות של היפופוטם בג'קוזי, או במזרקה. https://www.youtube.com/watch?v=nEjPDS8Jp1E)

כפרה עליך!

תפילה_לאם

כי ממש אין לי מצב רוח.
שמתי לב שאצלי זה מגיע בגלים. אם גם אצלך כך - אולי הפרספקטיבה הזאת תעזור לך.

פוחדת שאני אכתוב פה דליים של או יו יוי ואולי זה גם יהיה יותר מדי אישי
מוכר מאוד...

וגם יש לי מבחן באכדית ביום שישי.
וואו! בהצלחה! יש איזה עניין שחלק משמות החודשים העבריים התגלגלו מהאכדית, נדמה לי, נכון? ואולי גם המילה "מבול"? ומתקשר לי גם איכשהו במעורפל למשוררת ש' שפרה.

ואני פוחדת. פוחדת מאוד מכמה שהחיים עומדים להתהפך לי על הראש.
לגמרי. ומצד שני, גם לא.
איך להסביר את כוונתי?
הרבה דברים הולכים להשתנות, ממש מהבסיס. המחויבות והאחריות הטוטלית. אבל איכשהו זה לא משהו שחשים אותו בכל רגע נתון. הרבה נשאר אותו הדבר.
וגם הדברים הגדולים שמשתנים ושנראים לך עכשיו מפחידים כי את בשלב שהם בגדר "הלא נודע", לא חייבים להיות מפחידים. אפשר לראות אותם גם כמאתגרים, ככיפיים (מאוד!!), כמעצימים וכן הלאה.

היא נורא מרגשת ומשמחת אותי, אותנו.
וגם את הקוראות שלך! @}

שיהיו לך ימים נעימים!

אוי הזגויות... אוי כמה גלים עוברים עם זה. לפעמים אנחנו ממש בגל טוב ואז נראה לי שלעולם יותר לא נטעם מצידו ההפוך של הגל והופסה... הנה זה בא שוב... האמת, אולי באמת יש משהו בהזדקנות שמחכימה אותנו כי אז יש איזה פרספקטיבה ובכל זאת, אחרי הלידה השביעית הזו לא האמנתי שאכן שוב נחליק לנו במדרון הצפוי של קושי ומורכבות בחיינו, יותר צרכים מיכולת ומכאן המעבר להתכסחויות זוגיות ממש ממש קצרצר...

אז מה אני בעצם באה להגיד לך ולעודד אותך ? שזה טבעי. לגמרי. ואולי כשמבינים את זה לפחות יורד אלמנט האשמה והבהלה. ולפעמים, כשמבינים את זה אפשר גם קצת להסתכל עלינו מבחוץ ולצחוק כי אם היינו רואים את אותו דבר על המסך הקטן או הגדול זה היה באמת מעורר צחוק, כזה של אוי כמה שאנחנו מכירים את זה....

חוצמזה נורא נורא קשה לסחוב סוף של הריון בקיץ הישראלי אבל תחשבי כמה כיף יהיה לכרבל את צ'ופה במנשא בקרירות של החורף

תפילה_לאם

אבל תחשבי כמה כיף יהיה לכרבל את צ'ופה במנשא בקרירות של החורף
איזו מתוקה את, רסיסים.

אני חושבת שאם אני רוצה שהיא אי פעם תיוולד, אני חייבת לקחת חופש מהחדשות. כי פייר, אני לא הייתי רוצה לצאת לעולם עכשיו, ואתן?

תפילה_לאם

באמת חשבתי לי מה קורה בחדרי לידה בשעת אזעקה. בררררר...
מצד שני, אף פעם לא ממש נינוח פה, את יודעת.
אולי להגיד לה שמשתדלים כמה שיותר להסיר את האיום מעלינו. @}

שליחה על ידי אורי* » 22 יולי 2014, 03:07

גם אני לא
זה לא רק הלחץ מהאזעקות,זה פשוט כי רע לחשוב עליהם-החיילים שם,פחד.
ועל רשת המנהרות הלא נורמלית הזאת. פחד.

כבר הגיע התאריך שלך?
אני חושבת שאצלי בזמנו היא לא רצתה לצאת כי לי היה קשה ופחדתי. ועזר לי לדבר על זה ולעבד את הפחד מהלידה וממה שיהיה,ובסוף היא החליטה כן לצאת באיחור מה:-)
(והנה היא בידיי נסיכה יפהפיה רדומה עם לחיים תפוחות ומתוקות,מזמינות נשיקה. בקרוב אצלך...)

שלשום שוב הייתי במיון נשים בלי סיבה ממשית. הפעם באיכילוב. בקצב הזה אני אוכל לכתוב ספר השוואתי על מיון יולדות בארץ, או לפחות סטטוס בפייסבוק.
אז ככה, כמה דברים שהפתיעו אותי לטובה: אין בעיה לעשות מוניטור ממש איך שאת רוצה, עמידה, ישיבה, שכיבה על הצד, כל עוד המוניטור קולט. הצוות די נחמד, בגבולות הז'אנר. זה בית חולים עשיר: חדר בדיקות גדול, את מקבלת אשכרה סדין להתכסות בו בזמן הבדיקה ולא רק חתכ'ת נייר והרופאים מלאי כבוד וחתיכים לאללה.

דברים שלא הפתיעו אותי אך קרו: שוב עשיתי מוניטור ארוך כאורך הגלות בזמן שצ'ופינה קופצת לי בבטן בחיוניות לא נורמלית כמו אומרת: "אמא! מה, הם לא מבינים? הם לא מבינים שהכל בסדר? בום אמא, בום! תגידי להם!" כמה אבסורד זה שאני שכבתי שם יותר משעה, כי המוניטור האדיוטי לא הצליח לנטר דופק רצוף בזמן שברור לחלוטין שהכל בסדר לפי איך שהיא זזה, הקוטן הזאת. האין זה פשוט מפגר?

אבל האמת שכל הסיפור היה מפגר. פשוט נפלתי. נפלתי בצורה נאה, יש לומר. חזרנו ממסעדה איטלקית מה שהפך אותי למסוממת גלוטן וכהת חושים מתמיד וכשחצינו את הכביש, רגלי נתפסה בצינור השקייה על אי תנועה ונפלתי יפה על הכביש. כמובן שבלמתי את עצמי עם הידיים והרגליים אבל בגלל שאני בעונק ענקים אז נמרחתי לי היטב וכמובן נבהלתי והתמלאתי רחמים עצמיים בו זמנית. בכלל בכלל לא נפלתי על הבטן אז הייתי די משוכנעת שזה שטויות. חזרנו הביתה, התקלחתי, שמתי יוד, עשיתי נשימות כדי להרגיש את צ'ופ (הילדה סאקרית של חמצן) ואז עשיתי את שטות חיי (כרגיל) ונכנסתי לאינטרנט.

רוצו לבית החולים! סכנה סכנה סכנה!!! צבע אדום! לא משנה איך נפלתי, כך מסתבר, יש סכנה בהיפרדות שלייה. איזה שטויות, אגב. מרירה לחלוטין, כי ידעתי שזאת שטות, גררתי את אמא שלי שהייתה על תקן בנז באותו לילה, לבית החולים. בבית החולים עשיתי את הטעות השניה או השלישית כבר לאותו לילה ונרשמתי בקבלה. מהרגע בו נרשמת בקבלה, אפילו אם האחות הראשית המאיימת נוזפת בך שבשביל מה באת בכלל, את שבויה של בית החולים. הם ממש רבים איתך שלא תלכי. אין חרטות באיכילוב, נגעת - נסעת, שברת - שילמת, נרשמת - עשית מוניטור במשך שנים. ככה זה שם, יש מדיניות. רבתי קצת עם האחות הראשית גם כדי להתאמן על אסרטיביות וגם כי היה כבר אחת וחצי בלילה והייתי גמורה. להנאת הנשים שם כולן, אגב, שחיכו כבר במשך כמה שעות טובות.

אמא שלי מאוד התפעלה ממני וגם קצת הצחקתי אותה, אני חושבת. אבל לפחות אחר כך קיבלתי יחס מתחשב והרבה "חמודה" מהאחות הראשית שהתגלתה, למען האמת, כגברת שמחזיקה שם את הכול. סופו של סיפור - המליצו לי להתאשפז, כי זו מדיניות בית החולים. סירבתי, כי היה כה ברור שהכול בסדר ונמאס לי להיות במערכת. קיבלתי טטנוס וחזרתי הביתה להשתקם. מה שכן, אחרי שצ'ופה ואני שמענו את כל הנשים הנאנקות / בוכות / סובלות / נושמות וחלקן אפילו צוחקות, אבל בסבל, נראה לי שהיא זחלה למעלה ואני כיוצתי את כל מה שאפשר לכווץ כדי להשאיר אותה עוד קצת בפנים. זה נשמע כואב!
המצב שלי די מחפיר, למען האמת. אני חבולה ממש, יצא לי הרפס בשפתיים מהלחץ, הטטנוס מציק לאללה (זוכרות מהטירונות?) ונתפס לי הצוואר. אני גם מרחמת על עצמי כי אני באמת במצב לוויתנות בלתי נסבל ובחיי שכל זה לא היה חסר לי.

המצב שלה, דבש. טוב, אולי לא ממש כי כבר באמת אין לה מקום ובנז מנסה לפתות אותה לצאת כל לילה בהבטחות על מרחב. ("יש ה-מון מקום!" הוא מזמר לה.) אתמול היינו בהערכת משקל והיא הוערכה כשלושה קילו ומאתיים גרם של צ'ופניות חסרת חת. היא לוקחת את האזעקות ממש באיזי ונראה שהיא לא מודעת לחומרת המצב, למרות שהיא בטח מרגישה את החרדות שלי. ולא נראה לי שהיא תצא בקרוב, זאתי. אבל יאללה, אני מקבלת. העיקר שבוא תבוא.

ולא נראה לי שהיא תצא בקרוב
מיכל, לא יודעת באיזה שבוע את, אבל אני כשהייתי בשבוע 36 ממש לא הרגשתי שהיא עומדת להגיע, כלומר הייתי ענקית וכבדה והכל לחץ וכאלה אבל לא היו לי צירים ולא בריקסטונים ולא היתה בטן נמוכה ולא לחץ יוצא דופן על השלפוחית (לא שונה ממה שהיה בעשרת השבועות שלפני כן בכל אופן) ולא שום דבר מהסימנים שכולן כל כך טרחו לשאול אותי לגביהם. וגם רגשית או מנטלית או אנרגטית או מה שלא יהיה, לגמרי לא הייתי 'שם' עדיין. ויומיים לפני כן אמרתי לחברה ש'אמא שלי אמנם חושבת שאני אלד מוקדם אבל לי נראה שיש עוד זמן...' יומיים אח"כ באמצע הלילה ירדו לי המים... (אמא שלי מה זה צדקה!!)
כך שממש אי אפשר לדעת!
אז אם את כבר בשבועות האחרונים - תכיני תיק! (אני לא הספקתי)
ובעיקר תהיי שמחה ממש כי איזה כיף, תכף הדבר המוזר הזה שעובר על הגוף ונקרא הריון - נגמר
ותכף זה מתחיל, וסוף סוף תפגשי אותה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה מזל!!!
שצ׳ופה שמורה מכל משמר בבטן.
שההרפס בשפתיים ולא במקום אחר.
ששמעת שזה כואב (אולי תופתעי לטובה?).
מזל !!! אריה?
יאללה בואי בזמנך החופשי

תפילה_לאם

מיכל,
חשבתי על משהו לפני כמה ימים ורציתי לשתף אותך.
ממרום אימהותי, שבקרוב תמלאנה לה תריסר שנים, אני מבחינה שאני חוששת חששות הפוכים משלך!
כשהפכתי לאם, הבנתי את גודל האחריות המוחלטת שהבאתי על עצמי ואת הנגיסה הבלתי נמנעת ממעמד ה"אדון לעצמי". (את מכירה בזה מראש. לי לקחו כמה שבועות או חודשים לזהות ולהפנים את המהפך...) הכוונה היא לאחריות במובן הפיזי והמעשי כמו גם לצד הרגשי והרעיוני.
אבל יחד עם זה בא אושר גדול. וגם פוטנציאל גדול.
ועכשיו כשאני אם לבתי השישית, שתהיה כנראה האחרונה בסדרה, והנה היא בת ארבעה חודשים וחצי, אני אמנם עייפה ורוצה לפעמים להשתחרר מהתלות המוחלטת שלה בי, אבל זה מתגמד בעיניי מול הקסם שבשלב הזה, ועכשיו (ובעצם כמעט מרגע הולדתה) אני מוצאת את עצמי מוטרדת מהרגעים האלה שיחלפו לבלי שוב, הרגעים האלה שהיא ואני עדיין ישות אחת. ואז אני מנסה לנחם את עצמי בחופש שישוב אלי תוך שנים ספורות (בהדרגה) - בעיקר במובן הפיזי והמעשי ופחות במובן הרגשי והרעיוני.

<מרגישה שכתבתי בעיקר לעצמי, אבל מקווה שגם את תמצאי תועלת כלשהי בדבריי.>

שיהיה בשעה טובה @}

@}

שליחה על ידי אורי* » 28 יולי 2014, 15:00

אני מצאתי תועלת בדברייך
עם פחות ילדים אבל עם אותן מחשבות,שיום אחד הם יגדלו כולם ועם כל הזמן הפנוי שישאר לי,אז נראה לי שיחסר לי קצת עומס:-)

תפילה_לאם

יקרה, רק להגיד שאני חושבת עליך הרבה. וכל המחשבות - טובות, מחבקות.

מיכל, זה שאת לא כאן אומר שילדת??

תפילה_לאם

מיכל, זה שאת לא כאן אומר שילדת??

לאאאאאאאאאאאאאא!!!!!

אתן תהיו הראשונות לדעת, אל דאגה. טוב נו, אולי לא הראשונות - ראשונות, יהיו כמה אנשים לפני... עדיין פה ויש בורסת הימורים סביבי שנעה מ״את נראית כאילו את עומדת ללדת כל רגע״ עד ״יש לך לפחות עוד שבועיים״. אבל לצ׳ופה פתרונים ובנתיים אני לגמרי לגמרי פה.

תפילה_לאם

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד לא שיגעו אותך עם ״הבטן שלך גבוהה/ נמוכה״ ״האף שלך תופח״ ועוד פנינים?
(אגב בדוק האף תופח. אצלי הפנים מקבלות טוויסט מוזר לפני לידה)

מאחלת שהכל יסתיים (וגם יתחיל!) בטוב בבריאות ונחת, ואחר כך במצעד הבקשות גם מעצים ומפעים וכמו שאפילו לא דמיינת שרצית.

<רקמה>

ועוד לא שיגעו אותך עם ״הבטן שלך גבוהה/ נמוכה״ ״האף שלך תופח״ ועוד פנינים?

בוודאי. הבטן עדיין גבוהה לפי כל המומחיות, אבל אני כבר מספיק מכוערת בשביל ללדת. אגב, מה זה באמת הכיעור הזה של חודש תשיעי? איכשהו לא שמתי לב לזה אצל נשים אחרות, אבל בחיי שאני מעוותת.
כרגע ההרגשה היא שהתל"מ יחלוף עלינו בלי להשאיר סימן וזה קצת חבל, כי צ'ופינה אמורה להיוולד בתשעה באב ואחותי הודיעה לי בהתרגשות שגם המשיח אמור להיוולד בתאריך הזה. תמיד הרגשתי שיש בה משהו משיחי, אחרי כל הזמן הזה שחיכינו לה.

אני רוצה להודות לכן, לכולכן, על כל מה שאתן כותבות פה, על כל המילים החמות. אני לא מגיבה ואני לא יודעת למה, יש לי איזה מעצור. אבל אני תמיד תמיד קוראת וזה תמיד מאופסן לשימוש עתידי, מה שאני לא משתמשת בו ברגע זה, כמובן.

אלה ימים משונים בצורה בלתי רגילה. מצד אחד, הם מצופים בחרדה. המלחמה לא עוזרת והפייסבוק, על כמויות השנאה שבו, ממש מוציא אותי מדעתי ומוציא ממני דברים שאני לא אוהבת. מצד שני חברה נורא טובה שלי בארץ, אמא שלי בחופשה וגם אחותי הקטנה די פנויה אז אני משתדלת לעשות כיפים כמה שאפשר, במגבלות כובדי העצום והמצב המחורבן. וחוץ מזה באמת שכל יום הוא שבוע ואני כבר מתה מתה מתה לפגוש אותה ומתה מתה מתה מפחד. הכול מתערבב וצובע את השינה שלי בחלומות משונים, צבעוניים להפליא.

תפילה_לאם

אמא שלי נולדה בתשעה באב.

ככה זה מרגיש בסוף? אני גמורה, סמרטוט מסמורטט.

ככה זה מרגיש בסוף? אני גמורה, סמרטוט מסמורטט.
אצלי - כן.
מיכל, זה כמו לפני שהיית בהריון, שכל פעם שהייתי פותחת את מה חדש הייתי חייבת לרוץ דבר ראשון לדף הזה לבדוק אם כבר את בהריון, ומנחשת לפי כמות השינויים אם כן או לא.

ככה זה מרגיש בסוף? אני גמורה, סמרטוט מסמורטט.
לאו דווקא. בלידה הראשונה שלי, שהייתה לפני ארבע שנים ושבועיים מעכשיו (אוגוסט הכי חם בתבל, שבוע 41), התשובה היא- לגמרי כן!
בשתי הלידות שאחריה (שבוע 38 ושבוע 40)- ממש לא.
אבל שמעי, ככה את מרגישה, אז ככה זה. מה שרציתי להגיד הוא, שבשתי הלידות האחרונות שלי, ילדתי ביום שבו שתיתי מיץ תפוחים סחוט טרי. אז אולי תנסי מחר לשתות מיץ תפוחים סחוט טרי ותראי אם את יולדת ותחזרי לדווח לטובת הסטטיסטיקה שלי?

מיכל, זה כמו לפני שהיית בהריון, שכל פעם שהייתי פותחת את מה חדש הייתי חייבת לרוץ דבר ראשון לדף הזה לבדוק אם כבר את בהריון, ומנחשת לפי כמות השינויים אם כן או לא
כנ"ל. מרפרשת את וואינט לדיווחי סוף מלחמה/טילים, ומרפרשת כאן לדיווחי לידה

חמודות שתיכן! גם אני ממש במתח. ועוד שניה בשבוע 41 ואכן אוגוסט!

יעלפו, אני רצה מחר בבוקר לשתות מיץ תפוזים ומיד אעדכן!

גם אני ילדתי בשבוע 41 באוגוסט והייתי סמרטוט.

ואני את הלידה השניה שלי קיבלתי אחרי כמה ימים של הרבה הרבה סלטים (הושפעתי אז מ החיוניות שלי חלק שמיני) - עם מיץ תפוזים! (אבל זה היה בחורף)

תפילה_לאם

אני רצה מחר בבוקר לשתות מיץ
אבל אז לא נדע אם הלידה בגלל המיץ או בגלל הריצה...

הי מיכל מקווה שצ'ופה המהוללת תגיע בזמן נח והעיקר שיהיה קליל
ובלי קשר - עזבי אותך פייסבוק. לא טוב לעור הפנים

אבל אז לא נדע אם הלידה בגלל המיץ או בגלל הריצה...

אין חשש שאני באמת ארוץ. בקושי אני מזדחלת.

יעלפו, אני רצה מחר בבוקר לשתות מיץ תפוזים
היא אמרה מיץ תפוחים, לא? (אם כבר אמונות תפלות..)

זה כמו לפני שהיית בהריון, שכל פעם שהייתי פותחת את מה חדש הייתי חייבת לרוץ דבר ראשון לדף הזה לבדוק אם כבר את בהריון, ומנחשת לפי כמות השינויים אם כן או לא.
לגמרי..

היא אמרה מיץ תפוחים, לא?

אוי, נכון! אז מזל שבסוף לא רצתי לשתות מיץ תפוזים. טוב, מחר מתחיל שבוע 41, אז די. זה ממש בסדר גמור ואני מרפה.
רק ממש חבל שאני מרגישה כמו סמרטוט כל כך כל כך כל כך מסמורטט.

יש לי שאלת סקר. טוב, שתי שאלות סקר:

באיזה שבוע ילדתן?
מה הרגשתן לפני זה?

תודה ושלום ונשיקות!

תפילה_לאם

בסוף תשני את שם הבלוג ל{{}}יאללה צאי.

בדיוק רציתי לכתוב - יאללה בואי!
אולי אנחנו צריכות לקבוע את הפגישה המדוברת, ובמועד שנקבע את, הלא, תלדי. אז מתי מתאים לך?
ילדתי בשבוע ארבעים, בדיוק במועד, בשתי הלידות. שתיהן ביום ששי

, הרגשתי חגיגית.

נו, שתי מיץ תפוחים! אני אומרת לך, זה עובד! (מדגם של N=2)

תפילה_לאם

הרגשתי חגיגית.
מצד אחד, כמה יפה.
מצד שני, גם אם לא תרגישי חגיגית, מיכל, נראה לי שאת בחברה טובה, ותוכלי ללדת גם מתוך תחושת סמרטוט מסמורטט.

אני מעולם לא הגעתי לשבוע 40, מעולם לא הרגשתי חגיגית במיוחד, וכולם כבר לגמרי בחוץ!

_הי מיכל מקווה שצ'ופה המהוללת תגיע בזמן נח והעיקר שיהיה קליל
ובלי קשר - עזבי אותך פייסבוק. לא טוב לעור הפנים_

אוי נטע, אין לך מושג כמה את צודקת. כל היום אני שקועה בויכוחים פוליטיים עד צוואר. או קוראת מאמרים נורא מדכאים על המצב.
איך אני אלד ככה? החלטתי לקחת הפסקה.

אולי אנחנו צריכות לקבוע את הפגישה המדוברת, ובמועד שנקבע את, הלא, תלדי. אז מתי מתאים לך?

מוצ"ש? נורא בא לי להעביר את סוף השבוע מאוד ברגוע בבית ואז ללדת.

יאללה, מחר מיץ תפוחים. גם מחר יהיה יום טוב ללדת. אגב, היום הרגשתי פתאום מין ציר חדש כזה שלא הרגשתי מעולם ומזה נבהלתי! פתאום בכלל לא הרגשתי ערוכה. אז נראה לי שעכשיו אני קרועה בין יאללה צאי לבין אוקיי מותק אפשר עוד קצת.

מצד שני, גם אם לא תרגישי חגיגית, מיכל, נראה לי שאת בחברה טובה, ותוכלי ללדת גם מתוך תחושת סמרטוט מסמורטט.

יש תחושה שזה מה שיהיה.

באיזה שבוע ילדתן?
37 בול.
מה הרגשתן לפני זה?
שום דבר שלא היה גם בשבוע, שבועיים, שלושה קודם...
נראה לי שאין שום דבר שמאפיין את זה, כמספר הלידות כך מספר התחושות שלפני הלידה...
אבל גם מחר יהיה יום טוב ללדת וגם מחרתיים, ואין הריון שלא הסתיים בסוף וכו'

ובכל מקרה את כבר ממש קרובה, ועזבי אותך מפייסבוק, נפלת על השכל?? קחי את בנז ותעשו משהו זוגי כייפי כל עוד זה אפשרי.
אני ממש תכננתי כמה פעילויות כיפיות לשבוע שבועיים שלפני הלידה שלא הספקנו לעשות, ועכשיו ממש צר לי על זה כי זה לא הולך לקרות בקרוב...

פתאום בכלל לא הרגשתי ערוכה
אני באמת לא הייתי ערוכה, זה אכן מלחיץ ברגע עצמו אבל מתעופף מיד כשמתחילים לקרות הדברים האמיתיים ואז את כבר כל כולך בעניין, ככה זה פשוט...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמה זמן שהדף הזה מול עיני, ורק היום נכנסתי לראשונה. קראתי כל מילה.
מצד אחד- אוף, כי כבר לא נעים להידחף ככה, בשבוע 41,
מצד שני- איזה כיף עשיתי פה, את כל המסע בערב אחד, ללא הצורך לחכות לעידכונים כל יום... אני לא יכולה להתאפק מלהידחף.
אפשר לומר שאני אוהבת אותך אם רק היום הכרתי?
מאחלת לך לידה נהדרת,
אבל ממש, נפלאה.
וצ'ופה נשמעת כבר נהדרת, אז רק נותר לאחל לכולנו שאכן היא תהיה המשיח...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אה, והסקר!
בכוריקו נולד בדיוק בתל"מ, אחר כך התחרטנו שלא קבענו איתו גם שעה.
הרגשתי לפני... יומיים של כאבי גב? ועם זאת- יעילות וחיוניות בלתי מוסברת, דווקא פתאום עברה לי הסמרטטת רגע לפני.

מיכל יקרה, מלווה אותך בקריאה שקטה ובתפילות... זוכרת איך עם הבכור שלנו, עברנו דירה בדיוק בתל"מ, אחרי חודש של הערות בסגנון: "היום את יולדת, ירדה לך הבטן, התעוותו לך הפנים " וכו' וכו' וטלפון יום יומי מהצד של בן הזוג כדי לוודא שלא ילדתי בלי לספר למישהו

וככה עבר לו עוד שבוע (עם ביקורות של אחרי התאריך) ורק כשסופסוף הגיעו לנו המיטות והמזרונים שהזמנו וזכינו לישון עליהם לילה אחד הבחור החליט לצאת (והנחיל את המורשת לשאר האחים והאחות).

באופן כללי ראינו שיש עניין של נטיה משפחתית מבחינת מועד הלידה, האחיות שלי ואמא שלי כולן יולדות אחרי התל"מ או מקסימום יום יומיים לפניו...

שתבוא בשלום ובטוב

באופן כללי ראינו שיש עניין של נטיה משפחתית מבחינת מועד הלידה, האחיות שלי ואמא שלי כולן יולדות אחרי התל"מ או מקסימום יום יומיים לפניו...
זה נכון גם אצלנו, לאמא שלי היתה נטיה ללדת לפני הזמן, אפילו כמה שבועות קודם. גם אחותי ילדה בסביבות שבוע עשרה ימים לפני המועד ועכשיו גם אני.

לידה 1 39+6
(טפטוף מי שפיר קטן 3 ימין לפני)
לידה 2 38(?) או כמו שניסחה את זה האחות הדוחה במחלקה: ״לא החזקתי מעמד״

בשתיהן היו לי יומיים שלושה לפני טריפיים: אני מאלה שיש להן צירים כל תשיעי אז זה לא נחשב. אני מדברת על תחושת ריחוף- ניתוק- התכנסות . גם את זה יש לי כל תשיעי, אבל ממש לפני הלידות זה מתעצם ונהיה ״אחר״ (למי שמכירה: תחושה פסיכו אקטיבית ללא לקיחת סמים כלשהם- קולות מתחדדים, תחושת ״חיות״ vividness והצירים הופכים מהפרעה מטרידה לתדר גלי ו...נעים)
אצלי כשהחרדה סופית מתחלפת לציפייה נרגשת- נרעשת- מכונסת אני יודעת שהשלב הלטנטי בעיצומו. אני מאמינה שלידה נמשכת כשבוע- שבועיים תכלס.
(כוללת בתוכו את כל הסלט ההורמונלי של סוף סופו של תשיעי עד ההיי הפסיכי של כמה ימים אחרי).
מפצירה בך לא להילחץ ולחכות עם הצירים בבית:
הם כואבים, אבל תזכרי שבביה״ח לא באמת יכולים להקל עליהם

גם ציר כל 3-4 דקות יכול בעיקר בלידה ראשונה להיות הקדמה עם מעט אפקטיביות. חכי לציר ארוך (40-60 שניות)

וגם: בהיותי קונטרול פריק בנותיי לא יצאו טרם השלמתי משימה טקסית אחרונה שקבעתי לעצמי. עם בכורה סיימתי לתפור כיסוי לשידת החתלה. עם צעירה הכנתי חלות לשישי+ ברכה והפרשת חלה (וילדתי בראשון).
אומרים גם משהו על ירח מלא.
איזה סטייה זו שממש בא לי ללדת (אייקון של פרצוף ירוק)?
אני מרגישה את רצפת האגן רק מלחשוב על כך.
מאחלת לך הנאה

ובהכנות ליום שאחרי: אולי אבוא עם עדי א ו ציל צול לבקר אותך ואת הצ'ופה כשתצא?
(סתם, סתם, נו, דברים כאלה עשיתי רק ל אבישג א בלידה השישית. אם תרצי, אזמין את עצמי לאחרי הלידה השישית שלך

)

_באיזה שבוע ילדתן?
מה הרגשתן לפני זה?_

39+4 , 41+1 , 40 (ביום של התל"מ) , 42

הרגשתי שזהו. לא בא לי לעשות כלום חוץ מלרבוץ, ולא אכפת לי מאף אחד.

תפילה_לאם

ובהכנות ליום שאחרי: אולי אבוא עם עדי א ו ציל צול לבקר אותך ואת הצ'ופה כשתצא?
גם אני רוצה. ויכולה לספק את חמש הלידות שלפני הלידה השישית שלך P-:

(מיכל? את פה?)

גם אני ילדתי בשבוע 41 באוגוסט והייתי סמרטוט.
גם אני!

בלידה ראשונה ב 38, והייתי סמרטוט.

ואגב, ראיתי מלא שינויים והייתי סגורה שילדת כבר.

מיץ תפוחים?

ואו!
כ"כ הרבה הודעות!
הייתי בטוחה שכבר ילדת.
אמנם לא כתבתי כבר הרבה זמן, אבל ממשיכה כל הזמן לקרוא, לצפות, לדאוג, לצחוק (ועוד הרבה רגשות) ביחד איתך.

אז אם הסקר עוד רלוונטי,
אני ילדתי 3 פעמים בין יום לשבוע לפני התל"ם.
ובכל הפעמים בבוקר שלפני הלידה נראיתי סמרטוט ברמות שקשה לדמיין.
הייתי בטוחה שאני סמרטוט כבר לפני כן, אבל כלום לא היה דומה לסמרטוטיות של היום של הלידה.

ויותר חשוב בעיני (אם את עוד לא בלידה) לומר לך,
שבזמן הציר אל תחשבי על הכאב,
ולא על איך אפשר לעבור אותו
או להרגיע אותו
או לסבול אותו וכו'.
נסי לחשוב רק ואך ורק על צ'ופה, ואיזה כיף שכל ציר מקרב אותה אליך.
זה הדבר שעשוי להרגיע ולחזק יותר מכל דבר אחר.

ועוד משהו,
הלידה הראשונה שלי היתה חויה נפלאה.
אספר לך רק ארוע אחד מדהים שקרה לי בלידה הראשונה ולא חזר על עצמו שוב:
תכננתי ללדת בבית חולים אבל לעבור את רוב הצירים בבית וכך היה.
בשלב מסויים בן זוגי הלך לישון (כי אמרו בהכנה שזה יהיה ארוך וצריך לאגור כוחות)
אז הייתי לבד ופתאום היה לי ציר לחץ עם ירידת מים.
הייתי על המיטה, בישיבה על הברכיים, הידים נמתחו לי למעלה כמו בתפילה,
ואז זה קרה -
ראיתי את עצמי מבחוץ.
הייתי למעלה, ממולי, והסתכלתי כלפי מטה באלכסון וראיתי את עצמי לגמרי מבחוץ.
לא מיד הבנתי שקרה כאן משהו מיוחד, רק בדיעבד הבנתי -
יש לי זיכרון ויזואלי של עצמי חיצוני ממני.

מאחלת לך לידה טובה, בריאות לך ולצ'ופה, והתחלה משותפת נפלאה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל,
תודה שהשארת לנו את הסקר כדי להעסיק אותנו,
אבל זה לא עוזר, אנחנו עדיין במתח לדעת עם ילדת...

אני
אולי תעבירי לנו את הזמן עד שנדע אם צ'ופה כבר יוצאת,
ובינתיים תספרי עוד קצת, זה נשמע חוויה מסקרנת.
מה הבנת אחר כך שקרה שם?

והזכרת לי בטיפ שלך משהו שעזר לי בצירים (כמובן, אם עוד לא יצאת צ'ופית)-
כשהייתי מחוברת למוניטור (המציק, ללא ספק), שמעתי את דפיקות הלב של הקטנטן שלי
ובתוך הבועה וההזיות של צירי הלחץ זה היה נשמע לי כמו דהרות סוסים,
שמביאים אלי את אהובי הקטן...
לחצתי ובכיתי שם מהתרגשות כמו משוגעת, ועד היום אני מאמינה שזה ממש עזר לי להוציא אותו.

לא ילדתי. אין אפילו כיוון ללידה! עוד מעט יוצאת לעשות מוניטור ובלה בלה בלה של טרום לידה. כולי עצבנית, עייפה ואין לי סבלנות לעולם הזה ב-כלל!

כולי עצבנית, עייפה ואין לי סבלנות לעולם הזה ב-כלל!
את נשמעת ממש ממש בסוף ההריון שלך

עוד לא נולד התינוק שלא נולד! העם מאחורייך, מיכל בז

את נשמעת ממש ממש בסוף ההריון שלך

אני קצת פוחדת שזה כמו לפני שנכנסתי להריון וקראתי את סימנים ראשונים להריון ומיד נתקפתי בכל הסימפטומים. אמא שלי טענה גם לאורך כל ההריון שלי שכל סימפטום הריוני שלי נובע מהאינטרנט כי כמובן שכל שבוע קראתי באדיקות מה אמור להיות בו.
האמת שיש מצב שהיא צודקת, אם כי היא לעולם לא תדע שזה מה שאני חושבת.

כרגע אני מרגישה בעיקר ככה:

הרגשתי שזהו. לא בא לי לעשות כלום חוץ מלרבוץ, ולא אכפת לי מאף אחד.

אבל אני באמת לא בטוחה שזה לא קשור לעובדה שכל בני האדם מעצבנים ונורא נורא חם בחוץ. טוב, די. צ'ופון קטון תצא הרי, אז די להתבכיין. פשוט, פשוט, פשוט אני גדולה כמו ספינה! ומסורבלת כמו היפופוטם! וגרה בתל אביב!

תודה לכל משתתפות הסקר. לא הסקתי ממנו דבר, אבל זה לא אשמתכן בכלל. נראה לי שפשוט מגוון הימים בהם נשים יולדות + מגוון התחושות לפני, הוא ממש עצום. גם קראתי את כ-ל הדף הנהדר שבוע 41 והצלחתי לאסוף גם ממנו כל מיני סימפטומים.
עוד מעט אני אצא למוניטור-שטות בקופת חולים. לפחות בקופת חולים לא מתייחסים אליו כאילו מדובר בדמותו של אלוהים שלבשה צביון מכני וירדה אלינו לאדמה, בניגוד לבית החולים.

אולי יש לכן רעיון למה אבא שלי נרתע מלידה ללא אפידורל? למה זה מרגיז / מפחיד אותו שאלד במרכז לידה טבעית?
זה קטע חרדתי? שוביניסטי? תמים? (אמונה ללא סייג בממסד הרפואי.) אני פשוט לא מבינה למה בעצם זה משנה לו כל כך.

אולי יש לכן רעיון למה אבא שלי נרתע מלידה ללא אפידורל?
כי הוא לא רוצה שיכאב לך נורא אם אפשר שלא יכאב לך?
וגם אמונה ללא סייג בממסד הרפואי ?
(אלה היו הסיבות של האיש שלי במקור, לפני שהוא הבין קצת יותר מה מי מו)
(אגב, גם הממסד הרפואי, לפחות בבית החולים בו אני ילדתי, כבר לא דוחפים לאפידורל בכל מחיר...)

אולי הוא מדמיין יולדת צורחת את נשמתה, שוכבת על גבה, מחוברת לחוטים משונים ומפלצות מצפצפות, ומסביבה עדת רופאים חמורי סבר
והכל בתוך דרמה מועצמת בסגנון אמריקאי...
וכמו רובנו שלא נחשפנו תרבותית ללידות טבעיות, פשוט לא מכיר אפשרות אחרת?
איך אפשר אם כך שלא לנסות להימנע בכל דרך מהסיוט הזה? ועוד כשמדובר בבת שלך?

(כל זה לא שולל כמובן שלעיתים אפידורל הוא ברכה
רק שלידה נורמלית, רגילה, לא מתנהלת כמו סרט אימה, למרות הכאב הגדול)

עוח, אני מבואסת.

קודם כל, אני מתנצלת שאני מציפה בפוסטים. אולי זה מהסימנים לפני לידה שלי?

חוץ מזה, מסתבר שמיום שלישי אני כבר לא אלך לקופ"ח למוניטור אלא לבית חולים. אין לי חשק ללכת למעקב הריון עודף בבית חולים. זה נראה לי מיותר בצורה בלתי רגילה. ועוד כל יומיים! מצד שני, אין לי אומץ. ואם באמת השלייה שלי תזדקן? ואם באמת יהיה מיעוט מי שפיר? איך אני יכולה לסכן ככה את צ'ופתי עד שהגענו עד הלום? ואם כבר הגענו עד הלום, אין מצב לעשות ג'סטה לאימא ופשוט לצאת? פליזזזז? פריטי פליזזזז?

לצ'ופה הקטנה, סיבות לצאת כפי שמונה אותן אבא מדי ערב:

נעשה המון כיפים ביחד.
יהיה מקום לגדול! (זה אני אמרתי, כי היא בדיוק דרכה לי על איבר פנימי כלשהו.)
תוכלי לאכול חלב מהציצי הנעים של אמא.
ולנוח על אבא.
ולעשות אמבטיות עם אבא.
ולהתגלגל!
ולעשות כביסה עם אבא במנשא.
ולהתגלגל!

תפילה_לאם

סיבות לצאת
אני הייתי יוצאת!

ושמת לב שאבא מונה שמונה סיבות?

ואכן נראה לי מבאס ללכת לביה"ח לניטור, אבל, יאללה, קטן עלייך. עוד מעט כבר לא תצטרכי שום מוניטור בשום מקום. ולא אחת קרה שאישה הרה הגיעה לביה"ח למוניטור שכזה, ושם אמרו לה: "מכאן את יוצאת רק עם תינוק".
י"א אב נראה לי אפילו יותר סבבה מתשעה בו. בדיוק אמרה לי בתחילת השבוע אם לילד שנולד בתאריך היפה הזה, שזה היום הראשון לנחמה. (כי ביהמ"ק המשיך ובער גם ב-י' באב.)
בידיים מלאות בעתו ובזמנו, חמודה!

ולא אחת קרה שאישה הרה הגיעה לביה"ח למוניטור שכזה, ושם אמרו לה: "מכאן את יוצאת רק עם תינוק".
קרה לי! ניסיתי לנוס על נפשי. לא נתנו לי. באמת יצאנו בסוף שלושה.

אם את במכבי, אפשר לעשות במרכז ברעננה, ולא בבית חולים.

אני במאוחדת... תודה.

לי בכל פעם שהגעתי לבי"ח לעשות מוניטור הריון עודף הודיעו לי שאני לא יוצאת משם בלי ללדת, וכמובן שרצו לעשות לי גם בדיקה וגינלית כל פעם, כי אולי במקרה יש לי גם פתיחה... (היו בכל פעם צירים במוניטור, שאני לא הרגשתי בכלל). אני אמרתי להם אין צורך, תודה רבה, ושאני הולכת הביתה. באחת הפעמים ביקשתי שיביאו רופא שיבדוק ביסודיות את מצב השיליה, והוא אישר שהיא בסדר גמור.
בסוף ילדתי ב- 42 + 5, לידה ראשונה מהירה וטובה.
אז אם את לא רוצה בדיקות מיותרות וזירוזים קחי בחשבון שתצטרכי קצת אסרטיביות.
ותמסרי לצ'ופה שיש לה עוד סיבה לצאת: להקדים ולפגוש את שני ההורים המהממים שלה.

מיכל יקרה, כתבו לך כל כך הרבה מילים טובות. אני מצטרפת לכולן.
ומזכירה על הדרך שלא תמיד יש קשר של ממש בין המספרים למציאות.
זה שעל הדף כתוב שהריונך נמשך כבר 41 שבועות לא אומר שכך הוא. זה רק אומר שמי שזקוק בלית ברירה לספירה הזו חישב ומצא שכך הוא.
אם את יודעת בדיוק מתי היה הביוץ שלך זה יקל עליך. אולי זה יוצא במילא אותו הדבר, לא יודעת.
ואם לא - תרגישי חופשייה לשחרר את המספרים ואת הלחץ שהם מביאים איתם כמעט לכל סיטואציה מורכבת.

מצטרפת לצפירת ההרגעה:
הריון הוא בממוצע 40 שבועות
יש עקומת פעמון מסוף 37 עד סוף 42...

אבל זה לא אומר שאני לא מתעדכנת כאן באדיקות..
אני מדגישה לעוברית שכדאי לה לצאת לפגוש את אבא שלה החמוד- את אמא היא כבר מכירה.
בסוף תשיעי בעלי התבקש להגיד לתחתית הבטן/ גב ״בואי...בואי״ - היא באה בסוף
:-d

אולי יש לכן רעיון למה אבא שלי נרתע מלידה ללא אפידורל?

למי שאוהב אותנו מאד קשה לראות אותנו בכאב ללא יכולת לעזור.
וגם התרבות המערבית מעודדת להשתיק, למסך ולהעלים כאב במהירות הכי גדולה שאפשר ולא לחוות אותו.

הוא עושה את זה מדאגה ומאהבה. זה שלו, זה לא קשור אליך.

מה הבנת אחר כך שקרה שם?
לא יודעת.
הדבר היחיד שאני יודעת, שאני לגמרי זוכרת את האירוע הזה מבחוץ, ויזואלית. ואני יודעת איפה היו ה"עיניים" שלי באותו זמן.
לא הצלחתי להגיע לשום תובנות מעניינות, מלבד זה שחויית הלידה כ"כ משמעותית ויש לזה עוד ביטוי שלא ציפיתי לו.

מכיוון שצ'ופה עוד לא יצאה, וכולנו מחכות כאן "מאחורי הדלת", ויש לנו זמן לדבר על דה והא, אשמח לשמוע מחשבות על זה.

צ'ופה, בואי!

בקשר לחוויה חוץ גופית,
לא חוויתי את בזה בעצמי אבל חברה סיפרה לי שחוותה את זה
בלידה השלישית שלה
סיפרה משהו מאוד דומה למה ש"אני" סיפרה

משהו מאוד דומה מבחינת החוויה,
לא מבחינת שלב הלידה ומהלכה.
אני לא רוצה לפרט כאן כי זה לא שלי.

יש לי וידוי. להלן, הוידוי:

הוידוי הוא שאני לא ממש לגמרי רוצה שצ'ופ תצא עדיין. כלומר, ברור שאני רוצה. יש אלף סיבות לזה שאני רוצה. אבל יש גם מקום, די קטן, שהולך ומתרחב כל פעם שאני מרגישה צירונים או קולטת שבמוקדם או במאוחר זה יקרה, שפוחד נורא, אולי אפילו פחד מוות מכל זה.
אני נורא נורא פוחדת. ממש על סף חרדה. אני פוחדת מהלידה, אבל לא נורא, כי כמו שכבר כתבתן לי בחכמתכן כי רבה, זה אירוע עם התחלה, אמצע וסוף. אבל אני מאוד פוחדת מלהיות אמא. מקטנותה של הצ'ופון, מהתפקיד האמהי, מזה שאני אשתנה ללא היכר, מ... אני אפילו לא יודעת ממה בדיוק אני פוחדת, אני רק יודעת שאני פוחדת. פוחדת כל כך שקשה לי לנשום.

ויש גם את הקטע הזה שאני נורא אוהבת אותה בתוכי עכשיו. ברור, אני כבדה וחם לי ויש גם משהו מרגיז באחריות הכבדה המלווה לזה שאני חולקת גוף עם מישהי יקרה כל כך. וקשה לי שאני לא רואה אותה, כך שאני לא בטוחה שהיא בסדר כל הזמן. אבל מצד שני, התנועות שלה כל כך מענגות אותי. אני כל כך אוהבת אותה, את הילדה חסרת השם והפנים שלי. וכל עוד היא בתוכי, היא, ובכן, בתוכי.

כמה מוזר שאני לא מצליחה בעצם לנסח את הפחד הזה במילים. מילים אף פעם לא באמת חסרות לי, אבל עכשיו זה בעומק הבטן, במקום של אין-מילים. איפה שבועות חרדה בדרך כלל מתקיימות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איפה שבועות חרדה בדרך כלל מתקיימות
כמה דייקת, ממש פיזית, אפילו שלא אמרת ממש איפה זה.
לא יודעת מה איתך, אצלי זה די קרוב לאיפה שמתקיימים גם עוברים.
וכשהם יוצאים משם, זה נשאר המקום לחרדות קטנות וגדולות לשלומם, ולחוסר ביטחון בכך שאני ראויה להיות אמם...

ולגבי החוויה החוץ גופית בלידה (אולי גם לגבי הפחד מהלידה)-
זה תיאור שלא שמעתי אף פעם לגבי לידה, רק לגבי חוויות קרובות למוות.
מסקרן אותי כי אני חוויתי רגעים בלידה שבהם הרגשתי שאני מאוד קרובה למוות (לידה רגילה לגמרי, לא הייתה סיבה מיוחדת למות)ץ
ואחרי זה הכי קרובה לחיים שיש

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד לגבי הוידוי-
זה נשמע כמו מה שהכי הגיוני להרגיש לפני הפרידה הראשונה שאי פעם תיפרדו- עכשיו אתן אחת, ואחר כך תהיו שתיים.
מה שכן, נשמע שלפחות עליה את סומכת לגמרי