האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
צילי אמרה שם בדף הזה לגבי המילה טיפוח, שזה בא משדה סמנטי של גינון.
אז זה בא לצילי ממני וזה בא לי מימימה
ימימה מדברת המון על הצמיחה האישית, שזה כמו להצמיח נטיעות. אותה חוקיות.
לטעת נטיעה, לתת לה לגדול ולקצור ממנה פירות. ולהיות עם רגש כלפי אותה נטיעה.
יש משפט שלה שהולך ככה: "כמו שהחקלאי שנוטע צריך רגש לאותו צמח להצמיח אותו, גם עם התיקון זה אותו הדבר"
הרגש הזה = ביד רכה.
אני יוצרת סדנה חדשה, וכחלק מבנייתה אני מקיימת מפגש פיילוט ללא תשלום.
מדובר במפגש קבוצתי יחיד (כרגע), בנושא *חמלה עצמית ויצירת שינוי ביד רכה אשר יכלול שיחה, תרגול ושיתוף (למי שירצה).
המפגש יתקיים בביתי שבעמק חפר, ביום שני, 14/7/2014, בשעה 19:00, ויימשך כשעתיים וחצי.
כאמור, המפגש לא כרוך בתשלום אבל מחייב הרשמה מוקדמת.
להרשמה, לשאלות, או לפרטים נוספים – שלחו לי "מייל." [email protected]
מוזמנים בשמחה
אהובה, מאחר והפיילוט עומד להיות מוצלח, אפשר עוד אחד כזה באוגוסט, כשגם אני נמצאת?
כל כך התרגשתי לראות את ההזמנה הזו, אין לך מושג.
זה הכי צריך לקרות.
שיהיה בהצלחה רבה וכיף גדול למי שתהיה שם איתך.
_כל כך התרגשתי לראות את ההזמנה הזו, אין לך מושג.
זה הכי צריך לקרות.
שיהיה בהצלחה רבה וכיף גדול למי שתהיה שם איתך._
בהצלחה יקירה, מקווה שגם לי יזדמן מתישהו לחוות סדנה כזו איתך @}
ג'ולי, תודה על האמון, אבל לא בטוחה עד כמה אוכל לתרום לך בזה.
אני יודעת שהדעות חלוקות, יש כאלה שמתייחסים לזה כמו אל "תקלה" כלשהי במוח או בזיכרון, ויש כאלה שרואים בכך עדות למסעות שהנשמה שלך כבר חוותה בתקופות חיים קודמות.
הייתי מפנה את השאלה הזאת אל צפריר שפרון, שיש לו יכולת להתחבר לידע גבוה, וכך, גם להסביר באופן כללי על התופעה, וגם אולי לראות באופן ספציפי למה זה קורה לך הרבה בזמן האחרון.
היי עירית,
רציתי להגיד לך שקראתי את ההתכתבות שלך עם "עברת אורח" ועל הרבה דברים "חשבתי - וואו, אלו המחשבות שלי". עוד מסקנה שאני מגיעה אליה היא שליווי צמוד יכול להועיל לי, לתת לי את הדחיפה קדימה שעשויה לשרת אותי בנקודה הזו. האם אפשר יהיה להיעזר בך לשם כך (ואנחנו גרות די רחוק אחת מהשנייה...)
יצירתית, תודה רבה! צעד על שביל חצץ, כן, יש אפשרות לעבוד גם מרחוק (פגישות טלפוניות או בסקייפ). מוזמנת להתקשר או לשלוח לי מייל ואתן לך את כל הפרטים (טלפון ומייל בראש בדף).
ברשותך, על החמלה מנקודת מבט נוספת:
חמלה היא קבלת הנסיבות כפי שהן בראש ובראשונה.
ה"יד הרכה" או האהדה והאהבה לעצמך בתוך הנסיבות היא הגוון של החמלה.
כאשר אנחנו מקבלים את הנסיבות כפי שהן: אני לא באמת יכול לעשות את מה שאני רוצה לעשות; זרת שמאל העקומה הזאת היא הזרת שמאל היחידה שיש לי, או בשלוש מילים: זה מה יש.
לכאורה אין ויכוח על המציאות, בפועל כל אחד ואחת מדמיין מציאויות רבות שמורכבות על יסודות המציאות הקונקרטית.
הנה כי כן כאשר אנחנו מזמינים את החמלה ללוות אותנו בדרך השינוי - אנחנו מסכימים לראות נכוחה גם את עצמנו ובעיניים אוהדות.
כך בין היתר מציעה עירית: לתבל את כל ההתבוננות הזו באהבה עצמית, בקבלה עצמית, בהסכמה למי שאני היא/הוא.
ומתוך שכל השראה אנושית בכל רמה היא הושטת יד לשלום, חיבוק והזמנה לקרבה -
מגדילה היד הרכה בהשראתה ומפיצה מבלי משים אהבה - כתודעה.
והחמלה אם כך היא להכיר גם בזה - באהבה - כאם כל הרגשות כולם -
כחלק בלתי נפרד - מהמציאות, מעובדות החיים.
תודות.
איך באמת יודעים שאי אפשר לעשות את מה שרוצים? מתי השערות הופכות לעובדה מוצקה?
אנחנו יכולים לחיות בתוך אשליות שונות הרבה מאוד שנים.
כל עוד הזיוף הזה לא בא לידי ביטוי במצוקה של הנפש או הגוף לכאורה אין כל צורך לעשות שינוי.
הקריאה לשינוי בין אם היא עולה מתוך כאב או מתוך החלטה אם כך מחייבת התבוננות נוספת על המציאות.
ההתבוננות המחודשת ניתן לומר באה מתוך התפכחות.
ההסכמה להתפכח או לראות נכוחה אם כך היא המחוללת את השינוי בתפיסת המציאות.
נאמר שאני רגיש מאוד ואיני יכול לסבול כשזר מחבק אותי.
תפיסת מציאות על פיה כל אחד שאני פוגש ממהר לחבק אותי - יכולה לגבות את תפיסת הקורבן שלי בעוד בעת שינוי ההתבוננות אני יכול לראות שבפועל אלה שמעוניינים לחבק אותי הם מתי מעט.
אז, בהכרתי את העובדות שרק חלק מעוניין לחבק אותי אם בכלל, אני יכול לראות שאיני קורבן כלל וכלל וכי הבעיה לא היתה במספר או באופי ה"מחבקים" אלא בראייתי.
הקבלה שלי את עצמי - כפי שאני - אדם מבוהל מחיבוקים שגילה שהוא מייצר בהלה במקום שאיננה - היא התיבול של האהדה העצמית.
הקבלה של העובדות - מספר המחבקים הוא מזערי ולא כפי שתפסתי קודם שהוא עצום - ביחד עם הקבלה של עצמי - היא היא החמלה.
צעד,
ללא ההכרה בעובדות לא תתכן באמת התקדמות.
עם זאת ההכרה בעובדות עשויה להיות בעייתית שכן אז מתגלה לו לאדם שתפיסתו את המציאות שגויה.
למשל,
אדם מגלה שאהובתו לא אוהבת אותו יותר.
הוא יעשה הכל על מנת לשנות את רוע הגזרה, חלק מ"הכל" אם כך יהיה לדחות צעליו את העובדה הפשוטה הזו.
אז, לא ימצא מזור לנפשו עד שיקבל ויבין שכך הם פני הדברים.
ההכרה שכך הם פני הדברים אם כך היא הבסיס, כאשר מצורפת להכה הזו גם "יד רכה" - יכול האדם למצוא דרך התגברות והתבגרות.
כאשר השיפוט העצמי והבקורת העצמית מככבים בהתייחסות לעובדות - על פני להתגבר ולהתבגר עשוי האדם להיכנס לסחרור - עד שיקבל את העובדות כפי שהן בד בבד שהוא מקבל את עצמו כפי שהוא ומסכין שכך הם פני הדברים וכך הוא - זה מי שהוא.
ובמילים נוספות
לא תוכל לבוא חמלה אלא אך ורק אל הנסיבות כפי שהן.
חמלה היא ההכרה שגם אם זרת שמאל שלך עקומה - זו הזרת שיש לך.
חמלה היא ההבנה שלקבל את הדברים כפי שהם, עם כל כמה שהדימוי העצמי עשוי להיפגע או שיש בדברים כפי שהם עוול או טפשות - עדיין קבלתם כפי שהם באופן מלא מעלה אנחת רווחה.
שכן אז ברור מעל לכל ספק שהשפעתך על העולם לא רק שואפת לאפס אלא היא אפס מאופס מלכתחילה.
אמנם נדמה הדבר כאילו יש לך השפעה בהזיזך אבן ממקום א למקום ב.
עם זאת כל אבן שאת מזיזה - מראש זה תפקידך היה להזיז אותה.
ומתוך ההבנה הזו עולה הבנה אף עמוקה ומשחררת יותר
השפעתך היחידה היא על מצב רוחך.
לא מצב הרוח, הרוח מנשב אם תרצי או לא, אבל מצב רוחך.
כך, שאת מעלה הבנה, חמלה קרבה ואהבה אל עצמך חרף הנסיבות ולטובת כולם.
זה לא משכך את הגרד.
או שיש לי אבנים להזיז ואז אוכל לבוא בטענות אל עצמי שאני לא מתעמלת מספיק כדי להזיז אותן כמו שצריך, או שלא. מה הם "הדברים כפי שהם"? ה-"הם" נוצר ומשתנה בכל רגע, כשגם לי יש השפעה על הכאוס הזה. מה בין קבלת הנסיבות והפסקת המאמצים לשנות אותן?
כאשר את מחפשת סבות
לבוא בטענות אל עצמך
או כלפי משהו בעולם,
הכל נמצא במטווחי ידך.
ממש קרוב.
אין כל צורך להביא אבנים ממקום א' למקום ב'
על מנת לנהוג סקילה עצמית.
קחי את אותה תנופה של חיפוש אחר הוכחות -
ומצאי הוכחות לאפשרות
להעלות הודיה עמוקה ופשוטה
על המובן מאליו.
שכן על המובן מאליו אין ויכוח.
אין ויכוח על כוח המשיכה;
על עונות השנה;
על בקר וערב;
על נשימה ומזון;
על חיים ומוות.
על אלה גם ברור שאין לך שום השפעה,
גם אם תרוצי מאוד מהר או תקפצי בכל כוחך
לא תשני את מסלול כדור הארץ כלל וכלל.
מכאן, כאשר מבקשת לחקור אחר הדברים כפי שהם
מתחילה במובן מאליו.
מה בין קבלת הנסיבות והפסקת המאמצים לשנות אותן?
קבלת הנסיבות האולטימטיבית
היא קבלת הרעיון שאין לך שום השפעה,
לאחר שקיבלת את הרעיון הזה –
למשל, שאינך יכולה להשפיע על הזריחה או השקיעה
במובן של סיבוב כדור הארץ –
את יכולה להמשיך להתאמץ לשנות את מסלול כדור הארץ
או לנסות לשנות את העובדה הברורה שאין לך השפעה.
זה לא משנה, אין לך השפעה.
כאן, גם אם נדמה לך שבזכותך העולם יפה יותר
או שהעולם גרוע יותר –
אין בזה שום שמץ של אמת,
אלא בתפיסתך אַתְ אֶת המציאות –
תפישת כזב בבסיסה,
כזב במובן של האכזבה המובטחת
נוכח הרף שאת מציבה לעצמך
לשנות את העולם.
מכאן את מוזמנת להתבונן איך דרך המובן מאליו,
מה שנותר זה להודות על המובן מאליו.
והחמלה אם כך מרפדת את מצע הנפש
בבואה אל שערי האמת
הניבטים אל עיניה
כשהיא מתבוננת בגובה העיניים אל עצמה –
ללא כחל ושרק, ללא זיוף –
בשיח שהוא כולו פנימי.
אם מבקשת עוד הרחבה אנא צייני להיכן לקחו אותך הדברים האלה.
ובמובן של המסר האישי – הסוהרת והאסירה – שתיהן אחת הן.
הכלא במובן הזה, הוא הגוף.
מאוד בא לי להכיר אותך בלי מחשב באמצע. משהו כמו חיבוק של תודה בין השאר.
(אני כן מדברת בשפת ה'בא לי'!).
אם יתאים לך אז בסוף דצמבר עד תחילת ינואר אני אהיה באיזור.
לא צריך להתחייב כבר מעכשיו
צפריר, הדברים הללו גורמים לי לעקוב אחריהם במבט מרוכז, אבל אני בעצם חגה במעגל שלם. על הכל אני מסכימה אתך בלב שלם, עד שמגיעים לכאן: _"כאן, גם אם נדמה לך שבזכותך העולם יפה יותר
או שהעולם גרוע יותר –
אין בזה שום שמץ של אמת,_"
כאן התפיסה שלי יוצאת חצץ. אמנם הכל בר חלוף והאלטרנטיבות סותרות, אבל בתוך בר החלוף יש אינסוף שינויים ואפשרויות, בהן כאלו שיש לי עליהן השפעה ישירה. אם אמרתי איזו שטות לקולגה בעבודה, וחשבתי שהוא מבין שצחקתי, והוא לא הבין והלך מבוהל ומדוכדך הביתה, ויומיים אחרי זה הסביר לי עד כמה הדבר הציק לו - שיניתי משהו בעולם. אם הצלחתי להסביר את עצמי וליצור רגיעה במקום שבו שני אנשים היו במתח ובתסכול, הרי שיצרתי שינוי בעולם. וגם אם לשינוי הזה לא היה הד, ולדעתי יש לו הד וגם אדוות וגם גלים, הרי ששינוי נוצר. וגם אם מדובר בשינוי בתוך מערכת סגורה שבה כל השינויים הם ברי חלוף, וגם אם נניח שהשינוי הזה ידעך ולא יתגלגל אל שינוי אחר - הרי שאי אפשר להתכחש לכך ששינוי נוצר. ומכאן נובעת המצוקה: הרי ברור לי שלקבל את הדברים כמו שהם, משמעו להניח להם ולא לנסות לשנות אותם. ואם אני מנסה לשנות אותם, הרי שאני מניחה ש"כמו שהם" הוא עניין זמני, עד שאצליח בשינוי. ומכאן המתח, מתוך תחושת האחריות שלי ליצור שינוי, ולא להניח לדברים כפי שהם.
כמו שחששתי, היום הראשון בחזרה לעבודה החזיר אותי למצב מדוכדך ותשוש למדי. אחרי שהרגשתי כל כך טוב בחופש, שאני מבלה עם הבן שלי ועושה דברים שמדרבנים אותי ונותנים בי תחושת חיוניות ותנועה, התחושה המעיקה, הכבדה חזרה. עד היום היתה לי תחושה של בריזה בעורף, של הנה, אני מתחילה למשש משהו שעושה לי טוב, שעכשיו שאני יודעת איך זה מרגיש, אני כבר אחרי נקודת ה"אל חזור" לקראת ביצוע השינוי. זה אפילו נתן לי פרספקטיבה אחרת לבוא איתה לעבודה: המקום הזה זמני, בתקווה לכך שאעשה את השינוי בקרוב. תחושת הזמניות הזו הפכה את כל מה שמתרחש שם לקצוב, פחות מכביד. בסיום היום אני כבר בתחושת עייפות, הרבה פחות בטוחה שאני סגורה על מהות השינוי. במצב רוח של "עזבו אותי, לא רוצה כלום, לא מסוגלת לחשוב על כלום, אין בי התלהבות יותר".
אוף, איך אפשר להתקדם ככה.
כאן התפיסה שלי יוצאת חצץ.
את יוצאת חוצץ. התפיסה לא יכולה לצאת חוצץ. רק את.
אמנם הכל בר חלוף והאלטרנטיבות סותרות, אבל בתוך בר החלוף יש אינסוף שינויים ואפשרויות, בהן כאלו שיש לי עליהן השפעה ישירה._
אכן. עם זאת אם הנמלה הזו לא תעביר את גרגיר הסוכר אל הקן. חברתה תעשה את זה. אם אמרתי איזו שטות לקולגה בעבודה, וחשבתי שהוא מבין שצחקתי, והוא לא הבין והלך מבוהל ומדוכדך הביתה, ויומיים אחרי זה הסביר לי עד כמה הדבר הציק לו - שיניתי משהו בעולם.
בעולמך. בתפיסת עולמך. בחשיבותך העצמית לאמור - יש לי כוח השפעה הרי ההוכחה.
ולמרות זאת - אילו לא נעלב ממך - היה מדוכדך ממשהו אחר. גם התהליכים של הזולת הם פנימיים - לא קשורים לחוץ - לא היית את - היה משהו אחר.
אם הצלחתי להסביר את עצמי וליצור רגיעה במקום שבו שני אנשים היו במתח ובתסכול, הרי שיצרתי שינוי בעולם.
שוב, לולא את - היו נרגעים באופן אחר ובכלל כל הספור הפנימי מצדיק את עצמו לא אחת בלקיחת קרדיט החוצה עלל פני קבלת הקרדיט הפנימי. במקרה זה - היכולת להירגע היתה אך ורק בעבורך.
וגם אם לשינוי הזה לא היה הד, ולדעתי יש לו הד וגם אדוות וגם גלים, הרי ששינוי נוצר. וגם אם מדובר בשינוי בתוך מערכת סגורה שבה כל השינויים הם ברי חלוף, וגם אם נניח שהשינוי הזה ידעך ולא יתגלגל אל שינוי אחר - הרי שאי אפשר להתכחש לכך ששינוי נוצר. ומכאן נובעת המצוקה: הרי ברור לי שלקבל את הדברים כמו שהם, משמעו להניח להם ולא לנסות לשנות אותם. ואם אני מנסה לשנות אותם, הרי שאני מניחה ש"כמו שהם" הוא עניין זמני, עד שאצליח בשינוי. ומכאן המתח, מתוך תחושת האחריות שלי ליצור שינוי, ולא להניח לדברים כפי שהם.
להניח לדברים כמו שהם לא אומר לא לעשות.
כן אומר - לדעת מראש שכל מה שאת עושה משפיע על עולמך. בעיקר על עולמך.
השפיעי על עולמך - קחי אחריות על רגשותייך, הרגשותייך ובעיקר על מחשבותייך.
זה יהיה שינוי של ממש.
וזה בהחלט בידייך - רק זה בידייך. שכן כל מה שיש זה את עצמך מול עצמך. ותו לא...
תודות.
גישה מעניינת. אז מה החשיבות של מימד הזמן בתהליך? אם לא אני אעשה את השינוי אלא מישהו או משהו אחר, אבל זה יהיה אחר כך (וגם - אולי יהיה אחר כך, אולי לא יהיה כלל?), האם אין לכך משמעות?
ראי,
החשיבות של מימד הזמן הוא במשך. בהתמשכות, במשיכת הזמן.
משיכת הזמן נדרשת לא פעם על מנת לאפשר לנפש להבשיל.
הבשלה דורשת זמן. כפי שהבשלת הפרי.
ומכך שרעיונות בדבר הרוח, הנפש, הגוף, החיים, יכלים להתנחל בלב בהתאם להבשלת הנפש,
בהתאם לקצב האישי - הבשלת הנפש מאפשרת התקדמות, התפתחות וחיים מלאי עניין וסקרנות אם כך בוחרת הנפש הספציפית - אפשר לבחור גם במשיכת הסבל והקושי ומתיחתם על פני תקופת חיים.
הרעיון שאין לך השפעה מובן בכללותו ברגיל בגיל זקנה.
אז יודע האדם שאין לו השפעה ומעולם לא היתה לו.
אלא היתה לו הזכות להשתתף בתהליכי החיים, מה תפקידו וחשיבות תפקידו לא נמצא משפיע כלל על התהליך.
אפס מאופס, חשיבותו כחשיבות גרגיר החול או הטיפה בים.
ולפיכך במקביל - בו בעת חשיבות היחד אין שניה לה - שללא בגרגיר הבודד והטיפה הבודדת לא היה חוף ולא היה ים.
משל -
שמונה משפחות מתחילות בעניין הזוי שנקרא "חינוך ביתי" בשנת 1995 - בין אם יעשו נפשות לרעיון ובין אם לא.
מעצם דרך חייהם תרומתם לרעיון החינוך הביתי אדירה מבלי שעשו דבר. רק חיו בדרכם.
כאן, יכול הכותב להתהדר בנוצות שינוי מערך החינוך בישראל - לכאורה הוא הוא זה שהשפיע ביחד עם משפחתו וחברים לדרך - ואין הדברים כך.
שכן, למרות צעדי המחול הרבים שהפליא לרקוד הכותב הספציפי נוכח פני העם - אם בטלוויזיה, ברדיו או בעצם הכתיבה כאן, באכסניה הזו. ולמרות בהירות ההסברים התמידית בכל אשר קשור לחינוך הביתי, ולמרות כל הכתרים שיחפש לקשור לעצמו - בפועל - המעשה הוא שפתח עיניים לראות.
ולולא הבחירה של שמונה המשפחות הספציפיות בדרך הזו, בשנה הזו, היו ודאי שמונה משפחות אחרות ואם לא בשנה הספציפית שנה אחרי או לפני.
כאשר את מבקשת להתבונן ברוחבות המבט את יכולה לראות שכל הקרדיט שניתן לאדם ניתן לו כי הרים את הכפפה.
כלומר, לולא אדולף היטלר האיש - היה אחר מרים את הטירוף האנושי לגבהים כאלה. כבר היו לפניו רודנים וגם אחריו.
לולא אלברט איינשטיין - היה מוח אחר מגיע לתגליותיו.
עם זאת, זה לא פוסל שום ליטוף לאגו, על הצלחותיו בתוך חייו ועולמו.
זה לא פוסל אף מדליה שמושגת בכוח הרצון והמעשה - במובן הזה מדליה יכולה להיות באולימפיאדה או מסיבת חנוכת בית שהושלם לשביעות הרצון.
וכל ההרחבה וההתעקשות על כך למה?
מכיוון שהכל בפנים, והשפעתך והבשלתך האישית - בפנים, והזמן - הוא פנימי, והמרחב גם הוא פנימי.
וברגיל, היות והנפש הצומחת ומתפתחת גדלה על חוסריה, על החסרתה מהעולם - הבדלתה המדומיינת לאמור - עד כאן העולם ומכאן אני (מי אני בדיוק?), נמצאת האמונה שיש בכלל משהו בחוץ - כבירה.
אז, נוצר הדפוס הזה - לחפש בחוץ.
עם הבשלת הנפש אל התבוננות פנימה, מתגלה לה שהשינוי היחידי שיכולה לעשות הוא פנימי (וגם זה אתגר מעניין) וכי כל מסעותיה לכיבוש ימים וארצות כולם - נועדו לשם עבודה פנימית.
לא מעט העיסוק במה שבחוץ והרדיפה אחרי החלום התקווה והנס החיצוני, המשתלבים בעבודה ציבורית וההתעקשות לתת הלאה - הם בריחה מהתבוננות פנימה.
כאן, עולה נושא חשוב מאין כמוהו - משולש הנתינה הלקיחה והקבלה.
אלה נראים כיחידה אחת - ואינם.
צפריר, עכשיו יש בי מקום להגיב. קצת.
עם חלק אני מסכימה. חלק אני מבינה. חלק שניהם. זה לקח אותי ללווינגסטון, והרעיון שהביע כי הדרך ללמוד לנגן בגיטרה היא לדעת שאני יכולה לנגן. האימון נועד בשביל שאוכל להסכים לכך. אני מקווה שאני מעבירה את הרעיון שלו היטב.
התבוננתי ברעיון הזה: כאשר את מבקשת להתבונן ברוחבות המבט את יכולה לראות שכל הקרדיט שניתן לאדם ניתן לו כי הרים את הכפפה._ ועלתה בי תחושה של הסכמה. ואז הסתכלתי על זה: _ולולא הבחירה של שמונה המשפחות הספציפיות בדרך הזו, בשנה הזו, היו ודאי שמונה משפחות אחרות ואם לא בשנה הספציפית שנה אחרי או לפני." ועלתה בי התהייה: איך אתה יודע? למה אתה יודע? ואולי לא היו? מתוך מה אתה מניח את הודאי? מתוך המקום שהתפנה עבורו בעולם ולכן יש וודאות שיתמלא? בשעה הזו נוח לי להסתכל על הנביאה והכד מה"מטריקס" ולהגיד לך - אולי לא היו?
עירית,
עוד מעט אני מגיעה (16 בדצמבר עד ה-5 בינואר).
גם רוצה להפגש, וגם פתאום מתביישת, מרגישה נדחפת.
בדרך כלל אני לא מאוד ביישנית.
טוב, אני מוסרת לך את הכדור.
יום טוב!
יולי קו, אל נא תתביישי . אני אשמח לפגוש אותך לקפה. רשמי לך את מספר הטלפון שלי - 054-4804444 - וכשתגיעי תתקשרי ונקבע.
תגורו אצל ההורים שלך? אם אני זוכרת נכון זה קרוב אלי...
סדנת בְּיָד רַכָּה: חמלה עצמית כדרך חיים וכמנוף לשינוי
אחרי שנים של עבודה משמחת ומספקת של ליווי אישי בגישה של בְּיָד רַכָּה, הגיעה העת לסדנה קבוצתית! . מי שטרם פגש/ה את הגישה מוזמנ/ת לקרוא בדף ביד רכה, וגם בפוסט הקצר הזה.
בשמונה מפגשים קבוצתיים נלמד שפה פנימית של חמלה עצמית, כך שתהפוך לדרך חיים, ונקבל כלים מעשיים כדי:
לטפח חמלה עצמית ולהיגמל מהלקאה עצמית.
לקחת אחריות ולהיפרד מהציפייה שהאחר ישתנה.
להיחלץ מעמדת הקורבן, לתת מקום לכאב ולרפא אותו.
להסיר את המסכות ולתת ביטוי לכל הפנים שבתוכנו.
לחזק את הערך העצמי ולעשות שלום עם כל החלקים שבתוכנו, גם עם אלה שנחשבים שליליים.
המפגשים יתקיימו בעמק חפר, בימי שלישי, משעה 10:00 עד 13:00. מפגש ראשון: יום שלישי 30.12.14. עלות הסדנה 1300 ₪. ניתן לשלם בשני תשלומים. לפרטים נוספים ולכל שאלה ותהיה - מוזמנים ליצור איתי קשר בטלפון 054-4804444 או "במייל." [email protected] אפשר לחפש אותי גם בפייסבוק. הנה גם פרטי הסדנה שם. מוזמנים ומוזמנות!
יולי קו, לצערי לא. השתתפות חד פעמית לא מתאימה משום שהכוונה היא שתתגבש קבוצת עבודה אינטימית שמהווה מרחב בטוח ליצירת שינוי.
בכל מקרה, קפה סגפרדו (לידי) או קפה לנדוור (לידך) מחכה לנו...
נועה, אפשר בשמחה.
מוזמנת להתקשר אלי (054-4804444) או "לכתוב" [email protected] לי.
קיבלתי המלצה עלייך מחברה של חברה.
עברתי פרידה קשה ואני רוצה להיכנס איתך לתהליך לשחרר את הדפוסים שהובילו לפרידה זו
אך מבקשת לברר מראש איך התהליך נעשה?
האם מתחייבים לכמות מסויימת של מפגשים רציפים?
מתי יודעים שהטיפול הסתיים?
הייתי בטיפול בו הרגשתי שהמשכתי מכח ההרגל והאינרציה וכשהעליתי את האפשרות לסיים ,המטפלת עשתה לתחושתי שימוש בנקודות הרגישות שחשפתי מולה על מנת לערער אותי ומסיבה זו, אני מבקשת לדעת מראש.
הי רונית,
אני חושבת שהגישה שלי שונה מזו שתיארת שחווית.
אין התחייבות מראש לכמות המפגשים. מתחילים, וכל עוד זה יעיל עבורך, מעצים ומקדם - את ממשיכה. מי שמחליט זו תמיד את כי את היא זו המובילה את התהליך. אלה החיים שלך, הנפש שלך, והתהליך שלך .
מהסיבה הזאת גם ההחלטה על סיום גם היא תמיד שלך. אני מאמינה שכל אדם יודע מה הכי טוב עבורו. איך ומתי יודעים? בגדול - לפי תחושת בטן וידיעה שעולה מבפנים. ואני תמיד הולכת עם האדם ולא נגדו. לפעמים מרגישים שתהליך הגיע לכדי מיצוי. לפעמים מרגישים שאפשר כבר לקחת את הכלים לצעוד איתם לבד ללא ליווי. לפעמים לאחר שנעשתה עליית מדרגה משמעותית מרגישים צורך במנוחה ובהפוגה - ואז עוצרים. לפעמים מרגישים שהכי נכון עכשיו זה להניח לתהליך ולאפשר לעבודה שנעשתה להמשיך לקרות מבפנים כי נדרש זמן לעיבוד רגשי. לפעמים מרגישים שיהיה יעיל יותר לעבור להשתמש בכלים אחרים/שיטה אחרת. יש אין סוף סיבות לסיים.
את מוזמנת גם לדבר איתי בטלפון אם תרצי לקבל תחושה יותר ממשית לגבי סגנון העבודה שלי.
עירית,
אני שוב שואלת אם זה בסדר מצידך שגם אני עונה לפונות בדף ביד רכה .
זאת דרך בשבילי לתרגל את השיטה הזו, על עצמי ועל אחרים.
אני כל הזמן מטפלת ומטופלת, מורה ותלמידה.
אם זה מפריע לך אשמח לדעת.
אם לא מפריע, בכל מקרה של הבנה שונה שלך אשמח לשמוע את דעתך (שאלות יותר מתאימות וכד')
המון תודה.
באררררור שזה בסדר .
זה מעולה וזה מפרה וזה תורם לכולם. גם לי.
(וחלילה לא מפריע).
בבחינת - כל המרבה הרי זה משובח.
(והרי בשביל זה פתחנו את הדף (זוכרת שאת יזמת אותו בכלל? )).
שלום עירית,
כתבתי הודעה בדף אמונות לא מודעות, וכשניסיתי לערוך זה נמחק.
ראיתי שהיית באתר, ולא חזרת לכתוב שם.
אולי את תוכלי להחזיר את ההודעה האבודה שלי .
אם טי אפשר לשחזר אוכל לנסות לכתוב שוב מהזיכרון , חבל לי כי השקעתי בתשובתי, אז אנסה כשתגידי שאת חוזרת לכתוב שם.
שלום,
את לא מכירה אותי. אני פונה אלייך כי במקרה נתקלתי באחד הדפים כאן באתר שכתבת איך התחלת בהקמת העסק שלך.
היה כתוב איך נפגשת כל שבוע עם חברה ודירבנתן אחת את השניה. עשיתן סיעור מוחות.
לא זוכרת איזה דף זה היה, ורציתי לקרוא בו שוב, ולא מצליחה למצוא.
זה היה די מזמן, לא מהשנים האחרונות. האם את זוכרת באיזה דף כתבת?
.
