חינוך מחדש לסבים ולסבתות

[ישראלונה*]

זו שאכלוה, לגבי רגשות האשם, הם לא קיימים כי הגעתי ארצה. כעיקרון יש עוד סיבות. כולן אגואיסטיות שלי. מה שכן, השהייה כאן מראה בבירור את המצב. רגשות האשם שלי נובעים מכך שאני מסרבת לביקורים שלהם או להגיע אליהם והם נעלבים. אני מעדיפה של יבואו למעט זמן או סתם לאכול ואז ילכו לתכניות שלהם (בעיקר כי זה תוקע את התכניות שלי) או ללכת אליהם (ולראות איך הילדים לא יכולים לעשות כלום). הם לא מבינים מה אני רוצה מהם ואמא שלי נפגעת ואני מרגישה אשמה.

איך את מתמודדת עם האכזבה? כמוך, אני מורידה צפיות אבל ממשיכה להתאכזב. זה מאוד מפריע לי.

אחת. אם לומר את האמת, מכל החברות שמסביבי, ההורים שלי מנצחים בתחרות הסבא והסבתא שהכי לא מבלים עם הנכדים. אחותה של אמא שלי עם מספר יותר נכבד של נכדים מעבירה את השבתות שלה איתם (ובעצמה העירה לאמא שלי יום אחד שביקרה אותם והיינו גם אנחנו שאמא שלי לא נותנת לילדים לעשות כלום.. אמא שלי בטוחה שמדובר בשקר ושגם הדודה שלי עושה את אותו הדבר). ההורים שלי רוצים לבוא אלינו לאכול ולנסוע לדודים אחרים שלהם אין נכדים. הדודים האלה כל כך תומכים בהם בעניין הניצול המזעזע של הסבים על ידי ההורים (זה ברור שכשיהיו להם נכדים הם יהיו מאוד פעילים...) למרות שבזמנו היו נעזרים מאוד בהורים שלהם...

ההורים של בעלי הם באמת סבא וסבתא נהדרים אבל בגלל זה, ההבדל מאוד גדול.

אני רק צריכה להוציא את כל העצב והאכזבה האלה ממני.

[פלונה*]

תיאום צפיות לא כל כך עוזר. הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. לדעתם הכל בסדר.
אז את החלק שלך בתיאום עשית (וכנראה לא מספיק ברור בשבילם). אבל מה עם החלק שלהם? איך הם רואים את הסבאות שלהם, נכון להיום? מה הם מעדיפים? ותקחי בחשבון שזה יכול להשתנות כי כולנו משתנים וגם הנכדים גדלים. תיאום ציפיות כדאי לעשות כל פעם שרואים שיש פער. אגב, יש אפשרות שבגלל שהם לא חוו את הסבאות שלהם מהיום הראשון להולדת הנכדים אז הם לא פיתחו עדיין את ההרגלים והרגשות המתאימים. יתכן שההרחקה שאת יוצרת דווקא לא מאפשרת את זמן ההתאקלמות הזה. אני מאמינה שככל שנמצאים יותר ומטפלים יותר, כך הקשר הולך ומתהדק אבל צריך כנראה לעבור איזה תהליך.

אבל מה אני עושה עם רגשות האשמה?
טוב, מי שסובלת מרגשי אשמה תמצא סיבות והצדקות לרגשות האלה לא רק בענייני סבים-נכדים. וזאת אומרת לך מי שמצטיינת בכך... זה ממש יכול להפוך את הבנאדם לחולה באופן הכי פיזי שאפשר.
בעניין הספציפי הזה, ברור לך שאין כאן עניין של אשמה? לא כלפי הילדים שלך ולא כלפי ההורים. רק עניין של רצוי מול מצוי.

סבים זה נהדר מה שיש, בניגוד להורים שהשפעתם על הילדים עצומה לאין שיעור. במילים אחרות, מבחינת הילדים, סבים נמדדים על סקאלה אחרת.
מסכימה לגמרי עם זו שאכלוה. לנו היו הורים משני הצדדים שמעולם לא טיפלו או עזרו עם הילדים ודי דומים לתאור שלך, ישראלונה.

[ישראלונה*]

פלונה, מאז שהגענו ארצה המצב נהיה רע יותר בהתחלה הם היו לוקחים אותם בימי שבת ואחר כך היו באים לאכול ולוקחים אותם לכמה שעות. עכשיו גם זה לא. אני לא יוצרת את ההרחקה בכוונה אבל לחכות להם יום שלם בשביל שעה וחצי או להעביר אצלם שבת שלמה בכעס ועצבים זה יותר גרוע. אין נסיון מצדי להרחיק אלא רק לקבוע גבולות של מה נוח לי ומה לא במקום לקבל את המעט הלא נוח שהם מציעים. אם לומר שבעתיד יהיה טוב יותר. יכול להיות. מצד שני אולי כבר לא נהיה כאן. כשיגמרו על הפלוסים ושהקשיים יגברו על היתרונות (בתכלס הרבה יותר טוב באירופה) אולי נחזור בחזרה.

עם ההורים שלי תמיד יש בעיית רגשות אשם. תמיד יש לי הרגשה שהם רוצים שדברים ייעשו איך שנוח להם מבלי להתחשב בי ואז אני מנסה לשתוק ולהבין אותם אבל אני לא שמחה. כמו שקורה כאן. אני מנסה להתנהג בצורה שהכי תנמיך ציפיות מבחינתי ומה שנראה שהכי טוב לי ואז אני מרגישה שאני פוגעת בהם.

מבחינת הצפיות שלהם כסבא וסבתא, הם בטוחים שהם הכי נורמליים בעולם ושכולם כמוהם. אם מישהו מעיר להם (למשל דודה שלי) אז היא בעצם משקרת ולא אומרת את האמת (אמא שלי תמיד טענה שהנכדים של דודה שלי נהדרים ולא מפריעים או מבלגנים... בניגוד לילדים שלי... )

אני בטוחה שהילדים יגדלו בסדר גמור ושזה רק פלוס. אבל יש להם סבא וסבתא נהדרים שרק רוצים להיות איתם ולשחק איתם. גם סבא וסבתא שלי לא היו הכי פעילים איתי והכל טוב. זה עדיין לא מפסיק לאכזב אותי ולהעציב.

[פלונה*]

זה עדיין לא מפסיק לאכזב אותי ולהעציב.
אולי, ורק אולי, את מאוכזבת כי את עושה השוואות בינם לבין סבים אחרים?

אגב, מקריאה חוזרת של כל מה כתבת, נראה לי שלא כל-כך חשוב לך לשמוע מה הציפיות שלהם לגבי מערכת היחסים עם הנכדים. אני טועה?
אם לא, אז איך אפשר לעשות תיאום ציפיות?

[טלי_ב*]

הי ישראלונה,
לדעתי - לגיטימי מאוד הדרך שבה את נוהגת. תזכירי לעצמך גם שזה בסדר שהם לא מרוצים תמיד. את לא חייבת לרצות אותם, במיוחד כשנראה שההתגמשות פה היא חד צדדית.
יחד עם זאת נראה לי שכדאי להשאיר להם תמיד פתחים שיוכלו להכנס דרכם כשיתאים להם להדק את מערכת היחסים.
למשל, את יכולה להודיע להם שבשבת יש לכם תכניות עד לשעה מסוימת, ואחר כך הם מוזמנים לבוא.
או להציע מדי פעם מקום בחוץ להיפגש, אולי יער שאפשר לאכול בו ארוחת צהריים והילדים יכולים להתרוצץ. בקיצור, לתת אפשרות באופן קבוע להצטרף לחיים שלכם, באופן שמתאים לכם או לפחות לא מעיק יותר מדי. אם לא ינצלו את האפשרות היום, אז אולי בעתיד.
מה שכן, בעיניי זה טבעי מאוד שאת מאוכזבת. יש לי חברה שהוריה ממש ככה וגם היא מספרת שהכי מאכזב זה לא היעדר העזרה, אלא היעדר הרצון באמת לבלות עם הנכדים ולהנות מהם אפילו כשההורים בסביבה.

[ישראלונה*]

תודה רבה למגיבות.

ביום שישי אמרתי לאמא שלי על מה שאני מרגישה. מסתבר שגם אבא שלי שמע כי הייתי על רמקול.

להפתעתי, ביום ראשון אבי הפתיע והגיע לקחת את הילדים ולהעביר איתם את אחר הצהריים. היום הם באו להיות עם הילד הגדול בזמן שאנחנו היינו עם הקטן. הם הציעו. מאוד הופתעתי.

אני משערת שלא יהיה כאן שינוי מהותי אבל הם משתדלים וה חשוב. באמת הופתעתי.

אני אקח את כל העצות שלכן לתשומת לבי ואיישם את הכל (את הרוב כבר עשיתי בצורה טבעית). אני מקווה שבאמת המצב ישתפר. אין לי צורך שיעבירו כל יום עם הילדים (זה באמת מעייף). אבל אני שמחה לראות התלהבות וחשק להיות איתם והבנה שאם יש לנו בעיה ואנחנו צריכים עזרה שהם מציעים את עצמם.

[תמרוש_רוש]

יום הם באו להיות עם הילד הגדול בזמן שאנחנו היינו עם הקטן. הם הציעו. מאוד הופתעתי.
את יודעת, זה יכול להיות דבר טוב.
בייחוד בגלל שההורים שלך לא גדלו עם הנכדים שלהם, יכול להיות שיהיה להם הרבה יותר כיף אם הם יהיו עם ילד אחד כל פעם.

ככה ההורים שלך יוכלו להיות נינוחים יותר עם הילד, ללמוד אותו, לגלות מה הוא אוהב ול=איך להתייחס אליו... שני ילדים זה מאסה, צריך מומחיות בשביל לעשות את זה, צריך להכיר טוב כל אחד בנפרד, ואנחנו שוכחות את זה כי לנו אין ברירה... נולדנו לתפקיד, התרגלנו לתפקיד

מהניסיון שלי עם הורים רחוקים, שנורא אוהבים את הנכדים שלהם, ראיתי שאין להם כוחות לשני הילדים ביחד. בוודאי לא ההורים שלי, שמבוגרים יותר (סוף שנות ה-70), אבל גם ההורים של בעלי, שצעירים משלי באיזה עשר שנים לפחות, - הגיעו אלינו לביקור ולקחו את הילדים לגן הקרוב, יציאה של שעה בערך, ואחר כך שמעתי את אבא שלו אומר לאמא שלו, בלי טיפת תלונתיות, רק תיאור עובדתי, שלהשגיח על שני ילדים ביחד זה פשוט יותר מדי בשבילם.

[אישה_במסע*]

ישראלונה

אני חושבת שהסבים בישראל בסדר לגמריי. הבעיה היא בתיאום הציפיות (או בעצם - בהעדרו).

הם יכולים כרגע לתת X. זה המצב. ה-X הזה לא מתאים לך חלק גדול מהזמן. לדעתי כדאי לך מאוד לוותר על רגשות האשמה שלך ולא לקחת אחריות על ההעלבות שלהם. זו בעיה שלהם, לא שלך.

למען האמת, לדעתי ההתנהלות שלך מאוד מוצלחת, ומבחינה מעשית כמעט ואין מה לשפר. את נמנעת מלגרור את הילדים שלך למקום שהם לא רוצים להיות בו, את קובעת מה נוח לך ומה לא, באמת שאת מתנהלת מצויין! ברוב המקרים המצב הוא הפוך - הורים נכנעים לפסיב-אגרסיב של הסבים, ההורים נפגעים מהביקורת של ההורים ומתקשים להציב גבולות בגלל "לא נעים" וכדי לא לפגוע בקשר של הילדים לסבים. באמת שאת נוהגת בצורה מוצלחת מאוד!

כל מה שנשאר זה להפנים את זה, ולא לתת להורים שלך לגרום לך רגשות אשמה. כדאי גם להימנע מציפיות (ולכן גם מאכזבה) אבל זה קשה יותר.

אני מסכימה עם מה שנרשם פה על לתת אפשרויות להתקרב ולהגיד להם מתי נוח לך, לתת אפשרות לבלות עם נכד אחד, ועל התקרבות שקורת עם הזמן ומיומנויות שנרכשות עם הזמן. אני מסכימה גם לגבי הקושי שיש עם שני ילדים קטנים (ובעצם אני מסכימה עם כל מה שנכתב לך).

לסיכום - לדעתי, במבט מהצד, המצב טוב ואפילו מצויין!

[ישראלונה*]

תמרוש, את צודקת. זה באמת קשה להיות עם 2 ילדים במקביל. היום עברתי יום סיוטי במיוחד בו הקטן בן השנתיים וחצי עשה חיים ממש קשים (איזה גיל זה). אני ממש מבינה את הקושי. למרות שלפי מה שאבא שלי סיפר כשהוא היה איתם שניהם היו מלאכים והוא מאוד נהנה. מה שגיליתי גם הוא שהם נהנים הרבה יותר כאשר הם מגיעים בנפרד. ככה הם חייבים להיות מרוכזים בילד/ים ומקדישים להם תשומת לב.
לצערי זה לא פותר את בעיית הביקורים שלנו אצלם כי אנחנו לא יכולים להשאיר ילד אחד בבית. בכלל אם אנחנו נמצאים איחד איתם עם הילדים אז ההשתוללות היא כפולה ומכופלת.

אישה במסע, תודה על העידוד. אני חושבת שכבר לא היתה לי ברירה. בגלל שגם חייתי רחוק מהם במשך כמה שנים אז לא היה לי קשה לחזור למרחק שהיה לי מקודם. אני ממש מקווה שהמצב ישתפר ושהם יהנו עם הילדים שזה הכי חשוב (ובסודי סודות אני אומרת שאני מאוד אשמח לסוף שבוע רגוע מדי פעם או אפילו אחר צהריים שקט). מאוד הפתיע אותי שהם לקחו את הדברים לתשומת ליבם. בסופו של דבר אני באמת חושבת שאני אומרת להם את האמת, שהם תמיד התלוננו שהבית שלהם ריק ושהם רוצים שנחזור אבל אנחנו כאן והם לא מציעים בית חם. כולי תקווה שזה ישתנה כי גם אני מאוד רוצה שהילדים וההורים שלי יהנו יחד ושיהיה לנו נעים להגיע אליהם. בסופו של דבר, כמו כולם, אני מאוד רוצה לגרום להורים שלי לשמוח. אבל לא בכל מחיר.

אחרי שההורים שלי היו אצלי בתחילת השבוע אני עצמי הרבה יותר סומכת עליהם ומתייעצת איתם. יותר קל לי להכניס אותם לחיים כאשר המקום שלהם לא מגיע מביקורת. לי זה הרבה יותר נעים ואני מקווה שגם להם.

שוב אני מודה לכולן על התמיכה והעצות וכן על הסיפורים האישיים גורמים לי לראות פתרונות נוספים.