באופן טבעי

לאהבה טהורה

מיץ פטל, ועוד איך יודע, אהבה טהורה(האמיצה) קודם כל תודה. חיבוק וירטואלי עטפתן אותי ועם זאת חיבוק שבאמת מורגש.
מה אומר לכן... אני לעיתים תוהה לאן כל זה הולך, כל הקשב וההתבוננות. הוריי באו תמיד בגישתם מהרבה אהבה אך המציאות של חייהם דאז הכריחה אותם לצאת לעבוד (יתומים מהורים שיסייעו כלכלית) ומחד הרגשתי שאין סוף לאהבתם אליי אך מאידך באמת היו גבולות בפועל של הזמן שהות יחד, זמן משחק, זמן להקשיב לבעיות...
אז ברור לי שאנו מעניקות את כל זמננו ותוכנו- ובאמת איך אפשר לתת פחות מזה לילד שלך. אבל לפעמים אני מרגישה כמו בטירונות שלא הספקתי ב-7 דק' המטכ"ליות שלהתלבש, לא הספקתי לשים דאודורנט. וגם כעת יש ימים שאיני מספיקה.
איך אתן אוכלות כשהוא על הידיים? נניח בצהרים אין אף אחד איתנו.
אולי זה לא מתאים בדף הזה אך זה כהמשך לשהות יחד ולא להיפרד ממנו כדי לא לצערו, לא לגרום לו לחוש לבד.

אהבה טהורה, אני מקווה שחייך הבוגרים היו והינם מלאים בליטופים וחיבוקים כנגד חויית הילדות הנוראית הזאת.
מטפלת באייפק קישרה את הבכי של בננו לטראומת בי"ח- בגיל 6 ימים הוא התאשפז בשל חום גבוה מאוד ופיסורה בפי הטבעת. היינו 3 ימים רצופים בבי"ח-גיהנום!
ניסינו המון דברים כדי לסייע לו להפרד ולהשלים עם החויה הזו בבי"ח- יקח עוד זמן כנראה.

אהלן אישה פיסטוק,

כולנו חוינו את זה, שהתינוקות לא רוצים לעזוב. הבת שלי עד גיל 4 חודשים לא ירדה לי מהידיים, גם אח"כ לא הרבה, בערך עד שמונה חודשים שהתחילה לזחול. לאט לאט היא פיתחה עצמאות ונהיתה עצמאית בצורה ממש מרשימה (היום בת חמש וחצי). היתי אוכלת איתה ממש על הברכיים, ישבתי על הרצפה ליד שולחן קפה והיא שכבה לי על הברכיים. זה נראה מצחיק אבל זה היה לי בסדר, וזה עבר מהר. לפעמים ישבתי ככה על הרצפה ליד השולחן והיא שכבה לידי על שמיכה.

אני לא חושבת שהוא ירצה להיות צמוד אלייך עוד כל כך הרבה זמן - אתם בטח לקראת הסוף של זה. בשירותים עד היום יש לי חברה - כבר לא שלה אבל של הקטן... הם אוהבים אותנו ורוצים אותנו, זה עובר מהר ומתגעגעים. היום כמה אני צריכה להתאמץ בשביל לקבל חיבוק ארוך... אני מתגעגעת לזה.

לא כדאי לבלבל בין לתת לבכות כאשר הילד אצלנו בידיים, מקבל תשומת לב ואהבה (ועדיין בוכה - זה קורה), זה סוג הבכי שאלטה סולטר מדברת עליו ומדברים עליו בדף הזה, שהוא לדעתי חויה טובה לילד (לפחות לא גרועה מדי), לבין בכי של תסכול כאשר לא מספקים צורך ברור של ילד, והילד בוכה לבד בבדידות - זו לא חויה טובה לתינוק, לדעתי.

אל תתני לאנשים להלחיץ אותך לגבי עצמאות - בילד הראשון כולם לחוצים, "את מפנקת אותו והוא לא יעזוב אותך", מנסיון של הרבה אנשים - זה הפוך. לא דוחפים אותם לעצמאות והם רוצים בעצמם את העצמאות. האתגר הבא יהיה לתת לו להפרד ולזחול לבד לאן שהוא רוצה, בלי להצמד אליו...

לא כדאי לבלבל בין לתת לבכות כאשר הילד אצלנו בידיים, מקבל תשומת לב ואהבה (ועדיין בוכה - זה קורה), זה סוג הבכי שאלטה סולטר מדברת עליו ומדברים עליו בדף הזה, שהוא לדעתי חויה טובה לילד (לפחות לא גרועה מדי), לבין בכי של תסכול כאשר לא מספקים צורך ברור של ילד, והילד בוכה לבד בבדידות - זו לא חויה טובה לתינוק, לדעתי.

מסכימה מאוד.

מצטרפת לדף. קצת מצרה על הביקורות בדפ אבל נראה שהוא חזר שוב להיות דף תמיכה. לא ראיתי שנכתב על הסבתא וזו אחת הבעיות הקשות עבורי.
כל עוד אנחנו בבית הכל בסדר , חיים את החיים וכשצריך לבכות בוכים. אנחנו בנוח עם הדבר הזה. אבל כמו שכבר ראינו כאן בדף לסביבה זה לרוב מאד קשה, במיוחד הסבתא שלא מסוגלת לשמוע את הנכד הקטן בוכה ולא מבינה למה אני לא נותנת לו ציצי שירגע. (אנחנו מדברים על תינוק שאכל ועשה פיפי וקקי והוא נקי ועדיין בוכה)
אני לא רוצה לחסום אותו כשהוא רוצה לבכות אבל זה יוצר מתח בל יתואר בינינו שלוקח שעות אם לא יותר להתאושש ממנו.
ובכלל מתחיל להיות קשה עם כל הפערים בנינו כשיש פתאום ילד וזה לא רק אנחנו עם השגעונות שלנו, אבל זה כבר לדף אחר.
אשמח לשמוע קצת על התמודדויות עם הסביבה בנושא הזה

אהבה טהורה, אני מקווה שחייך הבוגרים היו והינם מלאים בליטופים וחיבוקים כנגד חויית הילדות הנוראית הזאת.
כן, אפשר להגיד שחיי הבוגרים הם סוג של חיבוק
@}
שביל בצד תודה

וואי מורן את מה זה צודקת- אני נושמת עמוק כשאיך שבני מתחיל לבכות הסבים וסבתות "למה?למה אתה בוכה? לא צריך לבכות./אין סיבה לבכות"
אני מבינה שזה קשה להם כי הם ממקום אחר מבחינת בכי בחייהם שלהם. אך זה אכן פער שקצת צר לי עליו.
אל תתביישי בעצמך. בעלי תמיד מזכיר לי "תינוק בוכה לא שווה אמא רעה"
התמודדות עם השוני בין הדורות בייחוד מול אמא שלנו זה התיקון הגדול,ימימה הצדיקה מדברת על כך הרבה.
לי מאוד קשה עם אמא של בעלי שכל פעם שבננו בוכה שואלת אם הוא אוכל מספיק ואם יש לי מספיק חלב.... אבל אני יודעת שצריך ללמוד לא להפגע- הם מתכוונים באמת לטוב עם הכלים שלהם יש. שנית- כיוון שאני כבר יודעת מראש שזה מה שיעלה, כפי שאת מורן יודעת עלהמתח שיווצר עם אימך- אני מבקשת כל פעם עוד טיפה של שינוי והתקרבות/פתיחה בינינו, מהיקום.
אם הולכים הצידה איתו על הידיים כשבוכה אך חוזרים כשנרגע-הם יראו כמה הוא נרגע. אני לרוב לא נשארת ליד הוריי כהוא בוכה אלא נכנסת איתו לחדר אחר.
לילה טוב, מקווה שקצת הוספתי

סאלוש- תודה רבה על דברייך!!!!

אני סקרנית האם הבכי הזה תמיד מתקשר לפגיעה ומצוקה ריגשית גדולה
אהבה טהורה, ראשית חיבוק ואהבה והזדהות
לשאלתך, ממה שזכור לי אז כן, דוקא סוג ההתנשפויות האלו היו אחרי בכי של פגיעה ומצוקה וכו'
אבל אני לא מצליחה להיזכר בצורה ממוקדת בארועים ספציפים. והאמת היא שלא בא לי להתאמץ להיזכר..
ככלל חיי כבוגרת הם בשיפור של עשרות מונים בהשוואה לילדות (ולא שהיתה לי ילדות קשה מהסוג המוגדר רשמית. רק מבחינה פנימית, מטענים רגשיים וכו')
ובד"כ אני לא נהנית להיזכר בזכרונות ילדות שטעונים רגשית

ככלל חיי כבוגרת הם בשיפור של עשרות מונים בהשוואה לילדות
אחד היתרונות של קושי בילדות הוא הערכה גדולה להווה, לפעמים אנשים סביבי מתגעגעים לאיזו תקופה בחייהם ואפילו אומרים שהם היו חוזרים, אני לא מצליחה להזדהות עם התחושה הזאת אפילו אם אני נזכרת בתקופות יחסית מאושרות, איכשהוא העכשיו נתפס לי כהכי טוב או מקסימום העתיד @}
תודה על התשובה לגבי הבכי.

אמא טריה יקרה, העברתי את שאלתך לדף שנראה לי מתאים יותר: קשה לי הטיפול בתינוק. אני מקווה שיענו לך שם, אם לא את יכולה לכתוב הודעה בדף ככר השוק ולבקש שייכנסו לדף קשה לי הטיפל בתינוק ויענו לך. אם את חדשה ולא מכירה היטב את האתר כדאי לך לדעת שאת יכולה לראות אם כתבו משהו חדש בדף כלשהו אם את מסתכלת בדף מה חדש.

עבר הרבה מאז נכתב לאחרונה בדף זה.
למרות זאת, אשמח לנסות את מזלי.
האם יש מישהו.מישהי שמגדלים את תינוקם על פי/בהשראת "התינוק יודע"?

לא קראתי את הספר ובקריאת הדיון כאן מצאתי הרבה נקודות מעניינות שלקחתי איתי ודברים אחרים שנראו לי לא נכונים לתינוק. אבל מעניין אותי לשמוע ולדון בנושא, אם את רוצה לכתוב. מה הניסיון שלך?

היו איזה יומיים בערך שחשבתי שלחבק את הבן שלי ולחייך אליו כשהוא בוכה יעזור. בגיל 4 חודשים בערך. כשהוא הסתכל עליי חסר אונים.
בסוף הסתבר בכל פעם כזו שהיתה סיבה מאוד פרקטית לבכי ושהייתי צריכה פשוט לפתור אותה במקום לתסכל אותו. אם זה טוסיק שורף, רעב, בגד לא נח, צמא, ריפלוקס, גרעפס, אי נוחות בבטן ועוד...

אני לא חושבת שבכי נועד רק לשם בכי. גם בכי מעייפות או היעלבות צריך פתרון.

אני גם לא הרמתי על הידיים סתם ככה. הרמתי כשהיא צריכים לאכול ואחרי זה קצת לפינוק אט אם נרדמו עליי אז גם לכמה דקות. וזה תענוג.
לא היה חסר להם מגע ישנו יחד, גדלו בבית שנים והמון חיבוקים נשיקות וכו. אבל בלי מנשאים, בלי שעות על הגוף, בלי "להכיל בכי".

אני חושבת שיש היום אובר דוז של נתינה מקומות שלא צריך ואני מאמינה בלספק צרכים של ילד לא להעמיס, לא עליו ולא עלינו.

אני לא חושבת שבכי נועד רק לשם בכי. גם בכי מעייפות או היעלבות צריך פתרון.
אני דווקא לא בטוחה במאה אחוז. בהתחלה לגמרי כן, כשהם פיצפונים ובוכים לעזרה. אבל אחר כך (סביבות גיל שנה) מצטרף עוד בכי, שונה, שלפעמים כן עולה לי התחושה שהוא בכי שצריך לפרוק מתח ורגשות שהצטברו במהלך היום.

לפני ההרדמה לדוגמה, הבת שלי לפעמים מתחילה לבקש דברים שהיא ואני יודעות שאי אפשר כרגע (גלידה, לצאת החוצה, סבתא) וכשאני מסבירה שאי אפשר עכשיו היא בוכה אולי 20 שניות ומיד נרדמת. היא כאילו זקוקה לסירוב הזה ולבכי כדי להירדם. זה לא שאני באה עם אג'נדה שהיא צריכה לבכות ואני צריכה להכיל, היא פשוט בוכה ואני יכולה להכיל את זה או לנסות למצוא פתרון, שאני לא מאמינה שבמקרה הזה נחוץ.

אני מאד מתחברת לתשומת הלב כשהם בוכים במקום כל ה"לא קרה כלום" ו"לא נורא" והנסיונות לצמצם את הבכי או להעלים אותו. שם כן יש מקום להכלה לדעתי. לפעמים פשוט כואב, או מעליב, ואחרי שטיפלנו, נישקנו, חיבקנו, עדיין לפעמים כואב או עצוב וזה בסדר לבכות, ואני רוצה להיות מסוגלת להיות שם בתשומת לב וביטחון.

לא כל כך הבנתי את הקשר לנשיאה בלבוסטע, אבל חיי לא היו חיים בלי מנשא. גם נראה לי שיש ילדים שיותר זקוקים למגע וכאלה שפחות, אבל אני ממש לא מסכימה שהעמסתי על הבת שלי, שבערך גרה במנשא עד עכשיו, משהו שהיא לא צריכה.

תודה על ההתייחסות! חשבתי שהדף מזמן פג תוקף..
אני אמא לתינוק בן חודשיים וחצי ולפעמים אני ובן זוגי מאפשרים לו לבכות.
ולפעמים זה מרגיש מדויק ונכון ולפעמים יש הרבה ספק.
קיוותי למצוא א.נשים שעושים זאת גם וליצר איזשהי קבוצת ייעוץ/תמיכה, כי צריך את זה.

שלום ותודה מראש לתגובות אם יהיו- נעזרים באתר הזה המון ובעקבות הקריאה הזמנתי את הספרים לישון בלי לבכות ו התינוק יודע, מי מכם שקרא או קראה את שניהם ימליצו על קריאה של אחד מהם לפני השני? נשאלת השאלה מהסיבה שאין זמן בשפע לקריאה, ההתמקדות היא סביב חוסר שינה בנחת בהירדמות...המהמם פה בן ארבע חודשים וכבר נמצא בעוצמה ואהבה! בברכת ימים שפויים לכל!

לא יודעת להמליץ על אחד מהספרים אבל מה שקפץ לי לעין זה הגיל של התינוק. ארבעה חודשים זה בדיוק הגיל שהשינה משתבשת. וגם זה לגמרי נורמלי שיבכה לפני שנרדם, אפילו די הרבה זמן יחסית.

תודה על התגובה, שקטה תוכלי לספר מהנסיון שלך עם שינה וילדים?
וגילאים ...
זאת אני - יהיה נהדר לייצר קבוצת תמיכה עדכנית,פה זה הדף המתאים?
כשאת אומרת מאפשרים לו לבכות,זה סביב שינה או בכללי?

יש לי ניסיון עם שני ילדים בלבד אבל עם שניהם ראיתי דפוס דומה - אחרי השינה הראשונית של ניובורן הם התחילו לישון טוב יחסית, שעות רצופות בלילה והכל, למעשה כמעט לילה שלם, ואז בגיל ארבעה חודשים אחרי שכבר התלהבנו שהגרלנו תינוק שישן טוב השינה השתבשה לחלוטין. כשבדקתי קצת את הנושא התברר שזה מאוד נפוץ וקשור להתפתחות הרגילה של תינוקות שלמעשה בגיל הזה מתחילים לישון עם מחזורי שינה שדומים לאלה של אדם רגיל ולא ניובורן שישנים שינה עמוקה יותר בהתחלה.

בעיקרון שניהם היו נרדמים בהנקה אבל מתעוררים כמה פעמים במהלך הלילה לינוק ואז חוזרים לישון. היו תקופות שמתעוררים יותר ותקופות שפחות אבל בעיקרון היו התעוררויות כל לילה ופשוט חייתי עם זה. מה שכן, מעולם לא רציתי שיישנו איתי במיטה כי אני לא מסוגלת לישון ככה אז הרגלתי ממש מגיל 0 למיטה משלהם, לא חושבת שזה הפריע להם כל כך כי כאמור קיבלו את ההנקה והחיבוק והם כמעט תמיד היו מספיק רגועים וישנוניים אחרי ההנקה לחזור לישון די מהר (אחרי גרפס). וגם הקפדתי על השכבה בערב באותה שעה ועם אותו סדר פעולות של אמבטיה, פיג'מה ואז הנקה עם שיר ערש והשכבה במיטה כדי שיידעו למה לצפות ויתרגלו לשיגרה הזאת ובטווח הארוך קצת יותר זה בהחלט עוזר. גם עימעמתי אורות כבר בשלב האמבטיה והשתדלנו שיהיה שקט בבית עד כמה שאפשר בלי רעשי רקע של טלוויזיה וכו'.

קשה לי כבר קצת להיזכר בפרטים של החודשים הראשונים האלה (באמת ששוכחים מהר) אבל אם יש לך שאלה יותר ספציפית או רוצה לתאר קצת מה קורה אצלכם ואיך אתם מתנהלים אז אולי אוכל לייעץ בצורה יותר מותאמת.

אה וגם: לתינוקות בגיל הזה (וגם אחר כך) יש יצר מציצה מאוד חזק והם ממש צריכים את זה כדי להירגע ולהירדם. כך שבמקביל להנקה ראיתי שיפור כלשהו בקושי להירדם כשלמדו למצוץ מוצץ או אצבע. הגדול שלי לקח מוצץ והיה יותר קשה איתו כי לפעמים היה צריך להחזיר לו לפה את המוצץ שנפל כך שזה הצריך יותר התערבות מצידי. הקטנה למדה למצוץ אצבע והייתה יותר אוטונומית כי מן הסתם יותר קל לתינוק למצוא אצבע ממוצץ שנעלם איפשהו במיטה.

בכל אופן לדעתי אין כל כך מה לעשות עם ההתעוררויות האלה ואלא אם כן יש משהו ממש חריג זה פשוט חלק מגידול תינוקות לצערי... צריך לשרוד את זה איכשהו:) בעיני כן נכון להקנות הרגלים כמו שעת שינה קבועה, סדר פעולות קבוע לפני השינה וגם שינה במיטה נפרדת אם זה משהו שחשוב לך מגיל צעיר ממש אבל לא נראה לי בכלל נכון בלשון המעטה לתת לתינוק לבכות בגילאים האלה כדי "להרגיל אותו". תמיד ניגשתי מיד והרגעתי בהנקה ו/או כל דבר אחר שעזר באותו רגע.
בגילאים יותר מבוגרים כשהם מבינים זה כבר סיפור אחר, היו לי קטעים עם הילדים שלי סביב גיל שנה וחצי בערך שממש התעקשו שאישאר איתם בחדר כל הזמן וצרחו ברגע שיצאתי, ברמה שזה פשוט שיבש לכולנו את הערב והלילה בצורה מוגזמת לחלוטין ובסוף חתכתי את זה וזה כן הצריך לתת להם לבכות. כמובן אחרי הרבה הסברים וחיבוקים וכניסות ויציאות מהחדר אבל היה בכי. וזה נפסק אחרי לילה או שניים שלא איפשרתי את זה ואני ממש לא חושבת שזה פגע בהם באיזושהי דרך שלא שיתפתי עם זה פעולה. אבל כאמור מדובר על ילדים מעל גיל שנה וחצי, לא תינוק קטן.

מקווה שמשהו מזה עוזר...

כן זה עוזר לקרוא ! תודה !
מעניין אותי ההשגות לגבי סיבת הבכי, גם לפני שינת יום(לא הולך חלק) מרגיש לי שברגע שמבין שעכשיו ניגשים לשינה עולה התנגדות,פיזית ובקול, גם אם יום גם אם לילה,(אחרי בדיקה שזה לא חם קר פיפי קקי אוכל צמא )ואם עברה שעה ולא נרדם אני מוותרת על השינה,יוצאים מהחדר - המצב רוח חוזר להיות סבבה עד שהעייפות נותנת אותותיה בקוואצ׳יות ורגישות יתר. ממש נראה כאילו מחזיק בערנות,מפחד(?) מההירדמות.
משתדלת לשים לב ולהגיב בזמן לחלונות שינה ( לא תמיד עובד,עוד לא התקבע סדר יום כלשהו, מראה סימני עייפות ומתעורר משנת לילה בזמנים שונים על יום)
מה שכן עזר מאוד לתחושה של ״ לאאא רק לא ללכת לשינה״ זה כמה ימים שהיינו לבד בבית והקדשתי לנושא זמן וכוונה( בהשראת כתובים מפה) אמרתי לו שאני מבינה אם יש לו צורך לפרוק או לטעון טענות או פשוט טיפה ליבב כי משהו שאני לא מבינה מפריע לך,חיבקתי ונישקתי המון ובהגעה לשינה לא היה בכי! אך החיים בשוטף אינם בתנאי מעבדה ומאז חזרנו לחוסר נוחות ובכי ברגע שמבין שהוא מובל לשינה.... מוכר לכם.ן ?
מחכה לקרוא בספרים בתקווה להיעזר.
בברכת ימים שפויים לכל!

שלושת הילדים שלי, מגיל צעיר מאוד (בערך שנה), סירבו לישון במשך היום כשאני הייתי איתם, וזה היה כמעט כל הזמן. זה הלך יחסית טוב ולא מסובך עם אנשים אחרים (אבא, סבתא, ועוד, או ברכב), אבל לא איתי. אז באיזשהו שלב הפסקתי לנסות להרדים (לידם, בשכיבה, בחושך, כי אחרת הם היו קמים ממילא), כי זה חירב לי את היום (גרם לי לישנוניות ועצבנות).

האם את מניקה? האם את או מי שמטפל בו בדרך כלל ניגשים מיד כשהוא מתעורר? האם הוא לוקח מוצץ? עם הילדים שלי בגילאים האלה אכן היה בכי לפני הירדמות, לפעמים דווקא כשהייתי מנסה להרגיע או להרים הבכי היה ממשיך או גובר כי פשוט היו עייפים ולא רצו עוד אינטראקציה. זה משהו שעובר עם הזמן. עם הבת שלי עד שלמדה למצוץ אצבע עזר קצת להניח לה בד טטרה ליד הראש ואת המוצץ צמוד לבד כך שלא ברח לה, היא אהבה גם את המגע עם הבד. הבעיה שתמיד הייתי לחוצה שהיא תיחנק מהבד אז הייתי כל הזמן משגיחה ולוקחת אותו כשנרדמה.

יולי- קו מה קרה שם עם השינה עד גיל שנה? ישנו? ואיך ברכב? זה בכלל נראה כמו חלום רחוק( מגיל חודשיים ) שזה יכול לקרות
שקטה - אני מניקה. לא ניגשים ישר כשמתעורר ,לרוב בלי מוצץ ,מציעים כשנראה רלוונטי לעיתים נדירות לוקח,מרייר המון מכניס המון ועמוק ידיים לפה,משחק איתן מוצץ לא כמו מוצץ אבל אם יש לו בד ליד הפה מרטיב אותו ממש .

אוקיי. אולי כדאי כן לגשת מיד כשמתעורר (בגבולות הסביר כמובן, אם את צריכה רגע פיפי אז תלכי קודם ואז תיגשי:))? שאלתי כי אני תוהה אם אולי יעזור לו להירדם אם יידע שכשיתעורר מיד יבואו אליו.

מוצץ בהחלט עוזר להירדמות אצל הרבה תינוקות אז אולי כדאי לנסות כשאת רואה שקשה לו להירדם. לפעמים אחרי שכבר ינקו הייתי עוזרת להירדם על ידי כך ששכבתי לידם ונתתי מוצץ וכשנרדמו העברתי למיטה. זה עזר להם להירגע כמו עם הנקה אבל בלי ההכרח להוציא גרפס אחר כך שלפעמים מעיר בחזרה.

יוליקו מאוד מעניין מה שסיפרת. האם את חושבת שזה היה קשור איכשהו להנקה? כלומר הנוכחות שלך גרמה להם לבקש לינוק כל הזמן בלופ אינסופי כזה במקום לישון? או שלא קשור? פעם שמעתי על תינוק שלא ישן טוב בחדר של ההורים וברגע שהעבירו לחדר של אחותו הגדולה התחיל לישון כל הלילה. ההורים חשבו שזה בגלל שהריח של החלב של אמא שלו גרם לו להתעורר יותר להנקות.

עד גיל שנה בערך (אחרי החודשים הממש ראשונים) ישנו שתי תנומות במהלך היום, ואז בהדרגה זה הפך לתנומה אחת.
כולם ישנו עלי מצויין (הו, מנשא יאמו יקר שלי), אפילו 4 שעות די רצוף, אבל לשכב לידי במיטה לתנומת צהריים (כולל הנקה- ינקו עד סביב גיל שנתיים, וגם למעלה מזה), בערך מגיל שנה זה הפך לקשה מאוד.
הגדולים הסתדרו בנסיעות בלי הרבה בעיות (הייתי מניקה באלכסון כשהם בכסא הבטיחות ), והם נרדמו כך או כך מתישהו (נסענו נסיעות מאוד ארוכות של 4-6 שעות לפעמים).
הקטנה שנאה נסיעות מהלידה עד גיל חצי שנה או שמונה חודשים, מה שכלל צריחות עד לב שמיים. היא ניצחה- צמצמנו נסיעות להכרחי ביותר למשך כמה חודשים. היא היתה עם מטפלת מקסימה לכמה שעות ביום בצהריים (בשביל שאוכל לעבור מבחן נהיגה בארץ חדשה, מה שהיה בלתי אפשרי בשבילי- להתרכז בשפה זרה עם יונקת בלתי מתפשרת על הגישה החופשית), והיא פשוט היתה נרדמת בכייף באוטו של המטפלת בדרך לביתה. שובבה שכמותה.

אני הייתי תינוקת מאוד בכיינית (ואני מבינה למה- הייתי באינקובטור כמעט חודשיים רצופים, והנחו את ההורים שלי לא להתקשר אלי, כי הם העריכו רק 50% סיכויי שרידה דפוק לגמרי!). ברור שלא ינקתי אפילו שלוק. ובכן, שרדתי. מה שעזר להרדים אותי בלילות ארוכים של בכי על הידיים של מישהו מהמבוגרים בבית (סבא, סבתא, דוד, דודה, אבא, אמא) עד שהתחלתי לדבר בגיל שנה, היתה נסיעה על כבישי חצץ, כמה שיותר מרעידים. אני שוכבת במושב הקדמי- כסא החותנת (לא היו כסאות לתינוקות אז), ואבא נוהג, ובבלימות מניח עלי יד שלא אפול. ככה נרדמתי יופי.

לא ייאמן!!! לתת סיכויי הישרדות - נורא ! כמו לספר לבן נוער מה ההגדרה למחלה כרונית כשמתגלה אצלו כזו- מחבל סיכויי החלמה לעיתים . ואת יודעת אם נענו לבכי שלך? או שמכיוון שהיית בכיינית קיבלו את זה כמשהו לחיות איתו ? מעניין מה תעידי על עצמך היום שזה טרם בו לאופי שלך...
יש לי תזה בנוגע לבן זוג ״ בכיין״ כילד שכאדם בוגר איננו קוטר כלל - ויש לזה מחיר נוסף כמובן. בתקשורת. יחסי אנוש.
לא שאני מתלוננת
בכל אופן תודה- זה באמת גבול דק בין להגיע אליו בין להגיע אליו ולהראות לו שאנחנו איתו לבין לגשת אליו לכל פיפס.. אני תמיד שם ומאמינה שהוא מרגיש,לפעמים רואה ושומע גם. לפעמים זה באמת כמו מפריע לו בכלל הנוכחות שלי/נו .
יולי קו את ניסית שיטות הרדמה כמו בספרים המדוברים פה בזמנים האלה או שנכנעת למצב?

אז לא היה לי מידע כזה.
אני בכלל לא בטוחה שאני מבינה את השיטה פה.
לא השארתי את הילדים לבכות לבד בלי להתייחס. מצד שני לא אמרתי להם שלא קרה כלום. כן תמללתי. כן נשאתי המון במנשא. הנקתי די הרבה.

ממה שאני מבינה המבוגרים סביבי בהחלט רצו שאפסיק לבכות. בשביל זה הרימו אותי, שיחקו איתי, הסיחו את דעתי. יש זמנים שאני מקטרת, וכאלה שלא, אז כנראה התיאוריה פעלה בחמישים אחוז

מהן שיטות ההרדמה?