אמהות וקריירה

[גילי*]

אני רוצה לשאול אתכן-אימהות שעובדות מעט מהבית ורב הזמן עם הילדים...
אני עובדת בתחום הטיפולי. כל יום - בין שעתיים ל-שלוש וחצי שעות בערך בשעות אחה"צ עד הערב. כשאני עובדת בני (בן 3) לא נמצא איתי. (עם סבתא/דודה/בעלי).
אני לא יכולה לשנות את שעות העבודה, כלומר-זה יישאר בשעות אחה"צ לעוד הרבה שנים כנראה, וסה"כ אני מאד מרוצה חוץ מזה שעוד מעט הוא יהיה בגן עד 1 וחצי בצהריים, כל יום. ככה שכשהוא יהיה בבית מהצהריים עד הערב (שהוא הולך לישון מוקדם) בין שעתיים לשלוש בערך אני אהיה בעבודה. מה אתן אומרות? אני מפחדת שזה יהיה קשה מידי בשבילו. עד עכשיו היה איתי כל היום כך שכשלא עבדתי היה איתי(רב היום).
רק אל תציעו שלא ילך לגן כי הוא ממש זקוק לחברה ואין לי אפשרות אחרת. כנ"ל לגבי העבודה שלי.

[רוצה_להיות_אני*]

מה אתן אומרות? אני מפחדת שזה יהיה קשה מידי בשבילו. עד עכשיו היה איתי כל היום כך שכשלא עבדתי היה איתי(רב היום)
לא בתחום הטיפולי, אבל עבדתי אחה"צ כשהגדולה היתה בגן.

קשה מאוד מאוד! צפי להיצמדות, ולאיחור של שעת השינה. בגיל הזה היא כבר ישנה במיטתה וביקשה לחזור למיטתנו,
קשה גם לך. מגיע איזה שלב שהכסף פשוט לא שווה את זה....זה מהתרשמותי האישית.

אולי אפשר שיהיה בגן רק עד שעה מסויימת (למשל, 12:00). לאפשר לו יום בשבוע לא ללכת לגן.

[גילי*]

גם אני חשבתי שמידי פעם לא ילך לגן. אבל כדאי באופן קבוע? שלא יהיה בלגן כזה...?בשבילו, הכוונה.
כמו שאמרתי, אין לי כ"כ ברירה. אז נחפש פתרונות. אולי אנסה לעבוד כמה שפחות כל יום. אולי לפרוש את העבודה על פני ימי השבוע..?

[תמרוש_רוש]

גם אני חשבתי שמידי פעם לא ילך לגן. אבל כדאי באופן קבוע? שלא יהיה בלגן כזה...?בשבילו, הכוונה.
ואם הוא כן יילך לגן חמישה ימים בשבוע, לא יהיה לו בלגן בראש מזה שביום שישי ושבת לא הולכים? מה פתאום ראשון כן ושבת לא?? אז את רואה, מתרגלים להיגיון שבזה. אז למה שהוא לא יתרגל להיגיון שבארבעה ימים בשבוע?

[אלמונית*]

היתי רוצה לראות פחות הפרדות בחברה, לדוגמה: ילדים במקומות העבודה יחד עם הוריהם. וגם תפיסה יותר הוליסטית של הורות וקריירה שמתפתחים ונובעים ממהותו הפנימית האישית של האדם. זה לפחות מה שאני מחפשת בעצמי. מה שכן חשוב לי מאד זה מעמדן ומקומן של נשים, גם אמהות בחברה כקובעות מדיניות פנים וחוץ וכמשפיעות על החברה ועל התנהלות הציבור. כיום עם הפרדה הקיימת לנשים המטפלות בילדיהן יש מקום מוגבל מאד. אני רוצה לראות נשים מניקות בישיבת כנסת, מינימום חצי של נשים מכהנות בתפקידים ציבוריים. הכרה בוסת, בהנקה ובגידול הילדים בעת יצירת משרות ציבוריות.

[שני*]

אני שואלת עם תינוקת שבועטת בבטן והרבה מחשבות רציניות ומעמיקות שמבקשות לחקור בנושא עוד - כדי להתכונן כמה חודשים קדימה.
האם יש דף באתר או למישהו יש לינקים למאמרים אקדמיים העוסקים בקשר בין איכות הטיפול בתינוקות ופעוטות לבין ההתפתחות שלהם
(האם נעשתה השוואה בין טיפול של ההורים, וחברי המשפחה המורחבת לעומת מטפלת טובה ומסורה ששוכרים), בהנחה שממשיכים בהנקה בדרך כלשהי?
אנא הפנו אותי לדף המתאים או ללינקים טובים כדי לא להעמיס על הכיכר, תודה!

[טליה_אלמתן*]

האם יש דף באתר או למישהו יש לינקים למאמרים אקדמיים העוסקים בקשר בין איכות הטיפול בתינוקות ופעוטות לבין ההתפתחות שלהם
שני
מדוע את צריכה לראות מחקר בנושא? מה החשש שלך?
אני חשה שתינוק זכאי לטיפול הכי איכותי שמשפחתו יכולה להעניק לו, גם מבלי לספק את ה"תוצר" של "התפתחות". לא נראה לי שראוי להתנות תנאי כזה.

[ההולכת_בדרכים*]

אני שואלת עם תינוקת שבועטת בבטן והרבה מחשבות רציניות ומעמיקות שמבקשות לחקור בנושא עוד - כדי להתכונן כמה חודשים קדימה.
שני, לדעתי מה שקובע מה יהיה עוד כמה חודשים קדימה אצלכם הוא פחות מחקר או מחשבות ויותר התחושה הפנימית שלך, הרגשות שתחווי כאמא, המציאות שתבקשי ליצור לעצמך על פי צרכייך ושאיפותייך האישיות.
חוצמזה, צריך לזכור שרוב המחקרים שתקראי לא יוכלו לתת לך תשובה באמת אובייקטיבית לגבי סוגיה זו, ויותר סביר שיהיו מוטים ע"י אינטרסים תרבותיים וכלכליים כאלה ואחרים. לכן אני חושבת שהכי טוב שההחלטה שלך תבוא מתוכך, ומתוך נאמנות לעצמך.
מה שבטוח שתינוקות צריכים הרבה מגע וזה בוודאות משפיע מאוד על התפתחותם, על זה כבר אין עוררין בימינו
בהצלחה בכל אשר תבחרי והמשך הריון נעים @}

[שני*]

שלום, אני גולשת באתר כבר שנים... ומושפעת ממנו בדרכי שלי.
עכשיו אנחנו עומדים בפני הרחבת המשפחה (טפו טפו עוד שלושה חודשים מי שבועטת בי כרגע תצא לאוויר העולם).
ופתאום דברים שהיו לי \ לנו כזוג ברורים צריכים ניסוחים והגדרות בפועל.

קצת רקע: אני עם בן זוגי כבר שבע שנים. ההריון מתוכנן ורצוי, וגם מבחינת התזמון שלו - מגיע כשאני בשלב של לימודים לתואר מתקדם, מה שחשבתי שיתן לי "זמן בבית" (במקביל לטיפול בתינוקת - לקרוא, לכתוב מאמרים, לכתוב על המחקר עצמו, פחות להגיע לקורסים באונ').
בן זוגי לעומת זאת עובד כרגע - וזה לא ישתנה בשנה הקרובה - בעבודה מאאאאד תובענית (8 בבוקר עד 8 בערב, או 23:00 בערב זו גם אופציה...).
ברוב הדברים שנינו רואים עין בעין, גם אם זה שונה מדעת הסביבה: למשל קומפוסט בביתנו, התיכנון מראש הוא חיתולים רב פעמיים+ שיטת הקשב, הנקה, ואני יודעת שהוא תומך תחת המגבלות שלו (למשל מעוניין לשאת במנשא בעצמו ככל יכולתו, כלומר בשעות שיהיה בבית, נטל עבודות הבית מתחלק כרגע שווה בשווה).

ועכשיו להחלטות: בתוך כמה חודשים מהלידה "מתפנה" לעבודה מטפלת טובה שאני מכירה כבר שנים (טיפלה ב4 מבני משפחתי לאורך שנים, ומסיימת כרגע שנה בה השגיחה על בת משפחה קטנה וחמודה, שהתפתחה להפליא בתקופה הזו). אני יודעת שהיא ממש לא "באופנית" אבל מאד נעימה, משקיעה בילדים שבטיפולה, מרבה לתת להם תשומת לב וזה בין הדברים החשובים לתינוק, לא?
אני לא יודעת איך היא תהיה עם ה"רעיונות המוזרים שלנו" (כמו שכבר העירו ההורים) על הרב פעמי וכו'... אבל כשמדובר עדיין בעוברית חמודה, אולי מוקדם מדי לשאול?
מצד שני- אני יודעת שתוך חודש חודשיים אותה מטפלת תרצה "לסגור" את המשך ההעסקה שלה, ולכן אולי כדאי לפתוח במו"מ איתה?

ומצד שלישי ופה עיקר ההתלבטות שלי - האם זה בכלל נכון להחליט את זה עכשיו? "לסגור" מטפלת פשוט כי מזדמנת בפנינו אופציה טובה?

בן זוגי לוחץ שכן, בין השאר כי חשובה לו איכות הטיפול בתינוקת ועליה יש לנו המלצות ממקור זמין, וגם ואני מעריכה את זה מאד כי הוא מכיר אותי כמי שאני - אחת שבונה את הקריירה שלה, והוא מעוניין לאפשר לי להמשיך זאת, גם אם במשך מספר חודשי, אפילו חצי שנה, אני אהיה בבית יחד עם המטפלת - ואתפנה להנקה אך במקביל אעסוק במחקר. (מודה - אני בת מזל במקרה שלו)

• ישנו השיקול הכלכלי (לשכור את אותה מטפלת זה משהו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו פשוט כי יש חיסכונות, אותם נכרסם בתקופה בה ניקח אותה בלי שאני אעבוד במקביל, כי סך ההוצאות יעלה על ההכנסות באותה תקופה).
• וישנו השיקול של איכות הטיפול - אותו אני מנסה ללמוד - האם אכן המצאות עם מטפלת - כשיודעים שהיא אכן טובה ואמינה, ומספקת חום ואהבה - משפיע על התינוקת? לדעתי - יש הבדל בין מטפלת לסבתא. והייתי מרגישה בנוח להשאיר אותה עם מי שגידל אותנו בלי לחשוב על זה, אבל אולי זה לא נכון? לדעת בן זוגי למשל, כל עוד מדובר בטיפול של "אחד על אחד", זהו טיפול מיטבי.
• וישנו עניין ההתחייבות שלי לעניין - תמיד "דימיינתי" את עצמי כמי שנמצאת בבית עם הילדים... ובמקביל בונה קריירה. כיום כשאנחנו מגיעים לנקודת הזינוק - אני מבינה שאני אצטרך איכשהו לאזן בין השניים, וגם אם אשאר בבית שנה, שנתיים, שלוש, בסופו של דבר אני כן רואה את עצמי מתקדמת בתחום שלי וזה כן אומר שמישהו אחר מטפל בתינוקות.
• בנוסף, מכיוון שבן הזוג שלי עובד כל כך הרבה, אולי בכלל עדיף שתהיה איתי מטפלת פשוט כדי שאני אוכל "לנשום אוויר צח" ולהתפנות לעצמי בכל החודשים האלו. אבל בהקשר זה אפשר לציין שאנחנו גרים קרוב מאד להוריי (משהו שתמיד היה לי חשוב בהסתכלות שבטית) ואני סומכת עליהם שלפחות ייתנו לי כמה שעות חופשיות בשבוע. כמובן שיש הבדל בין כמה שעות בייבי סיטר בשבוע, לבין מטפלת שמגיעה כל יום.

לקבל החלטה מעכשיו על מטפלת יעביר אותו לmood שבו די ברור שגם אם אהיה בבית יחד איתם למשך 8 חודשים למשל, הנקה מלאה וכו', עם עצמי ועם הסביבה יהיה ברור שאני מחפשת עבודה, ממשיכה בכיוון אקדמי וכו'. אבל אין ברירה - אנחנו כבר "בתוך העניין" ודחייה של ההחלטה יכולה להיות רק לרעה (למשל המטפלת המדוברת תמצא עבודה אחרת, וכשאחליט שאני רוצה \ צריכה לחזור לעיסוקים עם זמן נטול תינוקת, תהיינה אופציות הרבה פחות טובות).

אני יודעת שזה ארוך ומלא התלבטויות, אבל ככה אני מרגישה עכשיו (פלוס הורמונים :- ] ) ובאמת שאשמח לכל דיעה או דיון

[דלית_ב*]

מטפלת אחרי לידה, עדיף להגדיר כ מטפלת לאמא ולבית . יש המון במה לעזור לך, כדי שתוכלי להתפנות בנוחות (יחסית) גם למימוש האישי שלך בתחום מקצועי לצד טיפול הורי רציף בתינוק.
אני חושבת שאז, עדיף למצוא מישהי שמתאים לה לעבוד ב"לעזור לאמא עובדת לתינוק יונק" ולא להיות מטפלת של התינוק. ואם כך, אולי לוח הזמנים לגבי האישה המסוימת הזו, כרגע לא רלוונטי ויתאים שהיא תכנס לתמונה רק עוד שנתיים נניח (כמטפלת לפעוט הבריא שקיבל בסיס טיפולי הולם מאמא מסופקת).

זה מדבר אליך?

[אמא_בבית*]

שני, אני חושבת שקשה מאוד להחליט לפני לידה ראשונה איך תרצי לטפל בתינוקת, האם תמשיכי בפיתוח הקריירה שלך וכו'.
אני מכירה כמה וכמה נשים שהיו בטוחות שיחזרו לעבוד מהר מאוד אחרי הלידה ובפועל נשארו בבית עם התינוקות שלהן הרבה יותר זמן מהמתוכנן.
אני מציעה לך לקחת את הזמן, לעבור את ההריון והלידה בנחת ואחרי שתכירי את התינוקת שלך, תניקי אותה ותריחי אותה תחליטי אם את רוצה בשבילה מטפלת.
מטפלות טובות אפשר למצוא אבל לסגור עם מטפלת לפני הלידה, מחייב אותך לתת לה עבודה לכמות זמן מסויימת. מאוד יכול להיות שאחרי הלידה לא תרצי בכלל מטפלת או שתרצי מטפלת אבל להרבה פחות שעות.

[פלוני_אלמונית*]

גם המשאבים שהמשפחה המורחבת (סבתות, דודות) יכולים להקצות משנים את התמונה.
אני השלמתי דוקטורט עם פעוט, במהלך הלימודים ילדתי את השני, והסתדרתי עם פרסומים והוראה עם מטפלת במשרה מאוד מאוד חלקית (נגיד שליש משרה בממוצע).
אבל זה כי אמא שלי "גיבתה" אותי לאורך השנים (בהרבה פחות משליש משרה, אם אני מנסה לכמת את העזרה של אמא שלי. הגיבוי היה בצורה של הקפצות כשילד חולה וכאלה).
נוכחות של מטפלת במשרה מלאה לאורך שנים זה עולה הרבה מאוד כסף וזה לא מתאים לכל משפחה לאמץ "בן משפחה" נוסף.
מצד שני בחו"ל זה די מקובל...

[פלוני_אלמונית*]

ושכחתי להוסיף - אני משתמשת בחינוך פרטי מגיל שנתיים (עבור כל אחד מהשניים) ומניקה למרחקים ארוכים.
זה גם עושה הבדל - עם/בלי הנקה, עם/בלי מסגרת חינוכית.

ונזכרתי בעוד סוג של גיבוי של אמא שלי שאי אפשר לקבל אפילו ממי שאת משלמת לה משכורת מלאה - נסעתי כמה פעמים לחו"ל לכנסים, פעם אחת כשהצעיר היה בן חצי שנה (יונק לגמרי), ואמא שלי לקחה שבוע חופש מהעבודה ונכנסה לנעלי (חוץ מציצי השארתי בקבוקים שאובים ושאבתי את עצמי לדעת ברחבי הגלובוס בשביל לא להתייבש).

בקיצור - יש המון פרמטרים שיש לקחת בחשבון, ולמרות שאת נקראית לי די בעניינים נראה לי שקשה לדעת מראש איך תרצי לממש את אמהותך.

דווקא זה שאת בקטע באופני מקשה על העניין. אם היית מיינסטרימית ויודעת שאת תוך שלושה חודשים חוזרת לשיא הפעילות המקצועית האקדמית (ויש לי חברות כאלה) הייתי אומרת לך לחתום איתה בלי לחשוב פעמיים. אבל אם את חושבת עוד לפני הלידה על הנקה ומנשאים וחיתולי בד, אני בספק אם עולם האקדמיה יעניין אותך בשנה שנתיים הראשונות אחרי הלידה, ואז פשוט חבל על הכסף ועל אי הנעימות במחויבות עם המטפלת.

[שני*]

מוסיפה לפה דיון שהחל להתפתח בכיכר, ואז בדף שפתחתי ואז הועבר לפה

הדיון החל מכך שביקשתי (עם בן הזוג) ללמוד את נושא הטיפול המיטבי בילד בצורה אקדמית (שנינו בעניין האקדמי, וגם בעניין הלימוד) וביקשתי הפניות למחקרים.
אשמח לעוד דעות ודיון בעניין האישי שלי ובכלל.

[פלוני_אלמונית*]

וישנו השיקול של איכות הטיפול - אותו אני מנסה ללמוד
הדיון החל מכך שביקשתי (עם בן הזוג) ללמוד את נושא הטיפול המיטבי בילד בצורה אקדמית
ברוב הדברים שנינו רואים עין בעין,
ניכר ששניכם טיפוסים אינטלקטואליים והחשיבה / הבנה / ראייה מאוד חשובה לכם. זה גם אחלה שאת מנסה כעת לעבד ולחשוב, איך תהיה לך ההורות, לקבל כל מיני תשובות וכולי.

עם זאת, כשתהפכי לאמא, ואת כבר מתחילה להרגיש את זה דרך ההורמונים, תיכנס דרך חדשה של סינון הנתונים - תחושתית. ממש ברמה החייתית-הישרדותית. את כבר תרגישי בעצמך לידיים של מי את מסוגלת למסור את תינוקך, אם בכלל, ולכמה זמן, ומה זה עושה לך כשאת רחוקה מהתינוק. את תרגישי את זה בכל גופך, כמו שכל אם טרייה מרגישה, ולא תצטרכי תשובה חיצונית אחרת, בטח שלא משלל מקורות (ביביליוגרפיה ). ההמלצה שלי אלייך, בלי שהתעמקתי בפרטים הטכניים, היא לא להתכחש לתחושות האלה וכמה שפחות להעביר אותן דרך מסננת אינטלקטואלית.

<אני אינטלקטואלית שכלתנית בעצמי שחייבת לתת משמעות לכל פסיק וגרעפס >

[או_רורה*]

גם אני חושבת שלא כדאי כבר לסגור איתה.
ולו בגלל שאת תרצי אותה לאחר הלידה למספר נמוך יותור של שעות אבל ההתחייבות שלך כלפיה לא תאפשר לך את זה.
אי אפשר לרקוד על כל החתונות, באמת.
אני אומרת קחי את הזמן שלך עד לכמה חודשים אחרי הלידה, ותאמרי לבן זוגך, שגם אם תקחי שנה חופש לטיפול בתינוקת - השמיים לא ייפלו וזה לא ייקח ממך דבר. להיפך, אפילו ייתן. המון.

אבל זו אני - כל ילד קיבל שנתיים רצוף איתי, והקטן בן שנתיים ועודו יונק, ורק עכשיו אני מתפנה (4 שנים) לחזור לעבוד, יכול להיות שזה לא מתאים לך.

[שני*]

דלית ב, תודה על ההערה:

מטפלת אחרי לידה, עדיף להגדיר כ מטפלת לאמא ולבית . יש המון במה לעזור לך, כדי שתוכלי להתפנות בנוחות (יחסית) גם למימוש האישי שלך בתחום מקצועי לצד טיפול הורי רציף בתינוק.
המחשבה וההתלבטות שלנו כרגע היא פחות על ממש התקופה שאחרי הלידה, אלא יותר כמה חודשים אחרי כן (למרות שאין לי ספק שדולה פוסטפארטום, עזרה בניקיון ובישול, או סתם אמא וסבתא שבאות לעזור זה חשוב. חלק מזה כבר מוכן, ובחלק האחר אני מניחה שאגיע "לטפל" בקרוב).
אני נותנת תשומת לב גם לתגובות של שאר המשתתפות - פלונית שסיפרה על המשך קריירה אקדמית תוך כדי, הפלוני שסיפרה על הרמה התחושתית בהתנהלות, וגם או רורה ואמא בבית. התחושה שלי הוא שכולן אומרות לי "פשוט חכי עם זה".
יכול להיות שחלק גדול נובע גם מאי הוודאות שלי של "מה יהיה" והצורך שלי לתכנן דברים קדימה. אני מרגישה שאני עלולה "להסחף" אם לא אקבע לעצמי יעדים שנתיים להשיג או לעשות (ואני עושה את זה כבר שנים, בלי תינוקות בעניין).
אני גם באמת לא יודעת מה יתאים לי... ויכולה לראות את עצמי משתעממת ומתקשה להעביר ימים שלמים בבית עם תינוקת, אפילו אם מאד ארצה בכך (אני זקוקה להרבה מאד פעילות וגירויים, לו"ז עמוס עושה לי טוב).
אולי אכן עד שהיא לא תהיה פה אני לא אדע מה מתאים לי (לנו , בעצם) אבל מצד שני - לפעמים חייבים לעשות תוכניות קדימה, לא?

[שני*]

לא היו פה עוד דעות, אבל במהלך היום, ובשיחה עם אמי, הבנתי עוד משהו
יש עליי לחץ מהסביבה, אשר בוודאות רוצה בטובתי (כפי שהם מכירים אותה) לחזור לשגרה, להתכונן עם לשכור מטפלת, "להתפנק" בחזרה לעבודה
כלומר - הם מפעילים עליי לחץ, ואני מושפעת ממנו, לפחות במקרה הזה (אני יודעת, אישית, שאני נוטה להיות מושפעת מלחץ מהסביבה, אלא אם אני בטוחה בדרכי במאה אחוז. אז כלום לא מזיז אותי כי ברור לי שהצד השני פשוט לא נמצא בנעליי).
לכן - אולי הדבר הנכון לעשות הוא להגיד להם -
"תודה שאתם דואגים לי, ולכן חושבים שזה רעיון מצוין לשכור מטפלת כזו. תודה שאתם חושבים על לאפשר לי לחזור מהר לעסוק בעיסוקיי. אבל אני עוד לא יודעת איך זה בדיוק להיות אמא, ולכן לא ארצה להתחייב למשהו כמו מסירת התינוקת למטפלת לחמישה ימים בשבוע. המצב כיום הוא אחר מכפי שהיה בזמנכם, והעיסוקים שלי יחכו במידה כלשהי. אבל אני אשמח שתתמכו בי בדרכים רבות ואחרות, כפי שאתם יודעים לעשות".
טוב, אולי הניסוח צריך להיות טיפה פחות פלצני, אבל זה המסר שהגעתי אליו.

[מתעניינת*]

אני גם באמת לא יודעת מה יתאים לי... ויכולה לראות את עצמי משתעממת ומתקשה להעביר ימים שלמים בבית עם תינוקת, אפילו אם מאד ארצה בכך (אני זקוקה להרבה מאד פעילות וגירויים, לו"ז עמוס עושה לי טוב).
בלי קשר לכל מה שנאמר עד עכשיו, המשפט הזה קפץ לי כי מאז שיש לי ילדים אני מרגישה שהלו"ז שלי עמוס מאין כמותו,
גם בלי לצאת מהבית בכלל. ואם אני יוצאת - אז בכלל. זה דורש המון תעסוקה, תכנון והתעסקות. אף פעם לא הבנתי איך אפשר להשתעמם כמטפלים בילדים.
קשה - כן, עמוס - כן, משעמם? למי יש זמן להשתעמם??

נשמע שאת עושה יופי של עבודה בעיבוד הרגשות והרצונות שלך.
גם אני הייתי ממליצה לחכות ולראות איך תרגישי.
אולי בכל זאת תרצי מטפלת ואם זאת לא תהיה פנויה - תמצאי אחרת.
אני לא אוהבת להתחייב מראש לעוד כל כך הרבה זמן. מי יודע מה יהיה ומה תרצי?

בהצלחה

[או_רורה*]

מסכימה עם זה שהם מפעילים עלייך לחץ, וחלק מזה זה העובדה שאם תשכרי מטפלת - הם יהיו רגועים - הנה, את חוזרת לעבודה ולא "מבזבזת" את עצמך.
גם עליי הופעלו הלחצים הנ"ל, מכירה.

[דלית_ב*]

אני מרגישה שאני עלולה "להסחף" אם לא אקבע לעצמי יעדים שנתיים להשיג או לעשות (ואני עושה את זה כבר שנים, בלי תינוקות בעניין).
א. לא הבנתי מה את עושה שנים? קובעת יעדים או נסחפת?

ב. כשאת כותבת "להסחף" מה את רואה שם, לאן את נסחפת?

כ. עכשיו שאני קוראת וכותבת, אני מבינה שאני באיזשהו מקום (לא ממש מודע ומנוסח) הצבתי לי יעדים בתחום ההורות. זה תהליך שונה מהצבת יעדים במסגרות אקדמאיות ובמסגרות ציבוריות אחרות, רק השם דומה.

[תמרוש_רוש]

שני יקרה,

אני אעמיד פנים שאת היא אני (מה שלחלוטין לא נכון, מטעה, שגוי וכו'), ואכתוב לך את מה שאני הייתי רוצה וצריכה לשמוע.

את רוצה להיות אמא לתינוקת שלך.
את רוצה להתכונן להורות, ורוצה לדעת איזה ידע אנשי מחקר גילו וצברו על טיפול מיטבי לתינוקות.
ואת צודקת.
אין בכלל ספק שבשלב הזה, למידה כזאת מתאימה לך והיא צו השעה.
צאי ומצאי את החומר הזה (למשל, חפשי מחקרים של ד"ק מקקנה, על שינת תינוקות וכל הכרוך בו. למשל הספר של לורי קורה על Infant Potty Training - לא מחקר במתודות מחקריות (היא עובדת על זה בימים אלה) אבל בפרספקטיבה מאוד מאוד רחבה. וגם את ההרצאה של "דitem]ר שרון צברי id[/po]=116 על הנקה).
למדי מה שאת יכולה על הנקה, ועל התפקיד המכריע שלה בבריאות האם, בריאות הילד והתפתחות הילד.

קראי. למדי. ספגי את המידע.

אחרי הלידה, אם הכל יילך כמו שצריך, אני מבטיחה ו/או מאחלת לך, שכל היכולות הקוגניטיביות והאינטלקטואליות שלך, ייעלמו ברוח
ושלמשך תקופה כלשהי, לא קטנה, את פשוט תפסיקי לחשוב.
האמהות אצלך בגנים. היא תצא משם אלייך דרך ההורמונים שלך, והם אלה שיגידו לך מה לעשות, בייחוד בתקופה הראשונה.
הלמידה המקדימה, של החומרים הנכונים, יכולה להקל עלייך להתעלם מתפיסות תרבותיות שמנסות לתקוע גלגלים במנגנון ההורמונלי הזה.
המטרה של הלמידה המקדימה היא להבין עד כמה המערכת תינוק-אם היא מערכת, עד כמה הם שלובים והדוקים כל כך זה עם זו, בייחוד בשנה הראשונה.
זהו.

---

אמהות וקריירה, זה סיפור אחר. ומבחינתי זה סיפור לא פתור, עוול מובנה.
המציאות היום היא דיכוטומית: או שאת בעבודה - או שאת עם התינוקת.
עוול, עוול, עוול!!

יש נשים בנות מזל, שיכולות להביא את התינוק אתם לעבודה, ולעבוד באופן גמיש, משלב.
רובנו לא.

אם את כמוני, את תהיי זקוקה מאוד לעבודה. לא לעבודה עצמה. לגירוי האינטלקטואלי. למחויבות, להתגייסות לעניינים שמעבר למשק הבית שלך. לחזון שלך. למטרה המקצועית שלך. לאנרגיה שבאה כשאת מקדישה משהו מעצמך לכל הדברים האלה.

כאמא לעתיד, שרוצה להיות אמא, את יכולה לשאול את עצמך דבר אחד:
מהו הזמן המינימלי שאת יכולה להקדיש לעיסוקים "מקצועיים" (ואני בכוונה כותבת עם מרכאות), שייתן לך מספיק חיוניות ושמחה?
כמה שעות בשבוע?

כרגע את לא יכולה לענות על השאלה הזאת, כמובן. חכי לאחרי הלידה ותראי.
אולי בחודשים הראשונים - שום כלום. תוכלי להסתדר בלי הזמן הזה והכל יהיה נפלא.
אולי בחודש השלישי תרגישי את הצורך, אבל תגלי ששעתיים בשבוע יסדרו לך את כל השבוע.
או אולי ארבע או חמש שעות.
ואולי אחרי עוד כמה שנים או חודשים או שבועות, יתברר לך שזה מעט מדי, ואת צריכה שני ימים, בני כמה שעות כל אחד.

לטובתך, את צריכה לדעת מהם הצרכים שלך. כמה זמן את צריכה להקדיש לעצמך המקצועי, כדי לשמור על עצמך מפני דכדוך ושקיעה.

לטובת התינוקת שלך, וגם לטובתך כמי שמקושרת לתינוקת שלה בעבותות פיזיולוגיים, רגשיים והורמונליים, עדיף שתשמרי על משהו שקרוב למינימום הזה (קרוב זה מושג קצת גמיש כרגע), ובוודאי לא תתפתי לחמישה ימים בשבוע, 5-8 שעות ביום. זה טירוף מערכות כללי.

לטובתך ולטובת התינוקת שלך (וסוף סוף אני מתקרבת לפואנטה של דברי, משהו שהייתי זקוקה נואשות לשמוע בעצמי), את חייבת לתת לשתיכן זמן הסתגלות לאדם שלישי, לפני שאת מוסרת אותה והולכת.

לפיכך, אני דווקא לא חושבת שזה רעיון רע כל כך להתחייב עכשיו למטפלת - אבל למסגרת זמן מצומצמת. יומיים בשבוע, שתיים-ארבע שעות כל פעם, משהו שתוכלי לעמוד בו כלכלית גם אם לא תרוויחי כסף בזמן הזה (וחשוב לציין, שזו הוצאה חשובה מאוד, השקעה לטווח ארוך שמאוד מפצה על האפשרות שהיא לא תכניס לך כסף מיידית). מאיזה תאריך? כל דבר שבין שלושה חודשים לשנה, תלוי בניחוש המוצלח ובאינטואיציה שלך.
יותר מזה את לא דורשת ממנה. את יודעת שאולי כמה חודשים אחר כך את תשמחי להרחיב את השעות האלה, אבל את יודעת שזה לא הוגן לחייב אותה לשמור לך אותם, אז "בואי נשאיר את זה פתוח", את לא מתחייבת מעבר לזה - וגם היא לא.

ואז, בזמן הנקוב, היא מתחילה לעבוד.
ובשבועות הראשונים - צמודה אלייך! היא מטפלת ביחידת אם-תינוק. היא עם שתיכן ביחד.
לאט לאט תוכלי להתנסות, קודם בפשוט להתרגל אליה. אחר כך בלהתחיל לעבוד כששתיהן בסביבה, זמינות לך בעת הצורך, אבל קצת פחות מפריעות מאשר תינוקת-שתלויה-עלייך.
אחרי שתלמדו לעבוד ולהתנהל כולכן ביחד, בקצב ובזמן שמתאים לך - תוכלי, אם תרצי, להתחיל להיפרד.
ואולי בכלל לא יעלה הצורך. תוכלי לעבוד כשהן די קרובות.
(במקצוע שלי, עלה הצורך. אנשים באמת לא היו מקבלים אותי עם תינוק. והתינוק באמת לא היה מקבל להיות צמוד אלי עם כל הנסיעות המטורפות. והיו גם שיקולים של בריאות הציבור והגנה על קטינים. מסובך. אבל יש מקצועות פחות נוקשים)
~<ובגלל זה אני מכשירה את עצמי עכשיו ב"מקצוע" נוסף, התנדבותי, שיאפשר לי את מירב הגירוי והסיפוק המקצועי, אבל בשילוב מלא עם המשפחה שלי. כך אני מכינה את עצמי לילד שני>
[ולכן כתבתי "מקצוע" במרכאות. כי חשובה המהות של מה המקצוע נותן לך, ולא ההגדרה הטכנית שלו, ולא התואר. יכול להיות שגם את תרצי למצוא "מקצוע" נוסף]~

גם את זה חייבים להבהיר בחוזה הראשוני - שהיא לא הולכת להיות מטפלת בתינוק, אלא ביחידת אם-תינוק. אחרת היא עוד עלולה לחשוב שמתפקידה זה לדחוף אותך מהבית באמירות, לכי, שחררי, יהיה בסדר. או שהיא עלולה להילחץ אם לא תלכי, לפרש את זה כסימן שאת לא סומכת עליה.
(מה שנכון כמובן. לא משנה כמה היא אשה נפלאה, אולי לא תסמכי עליה, כי אנחנו פשוט לא אמורות להשאיר את התינוקות שלנו עם זרים שלא מוכרים לנו - ליחידת האם-תינוק, לא לנו האינדיווידואליות - וללכת, ולסמוך שיהיה בסדר. זה בניגוד להורמונים. וההורמונים יודעים)

כן, זו השקעה. כן, זה נשמע כמו פינוק לא נורמלי. מושחתות ממש. גם להזמין מטפלת "לתינוק", וגם לא לצאת לעבוד כדי לממן את ההוצאה הזאת וקצת מעבר לה? פששששיייייי!
זה לא פינוק. זה לא שחיתות.

זוהי הדרך שבה הדברים האלה אמורים להיעשות.
להתמזג בחזרה, בעדינות, בהדרגתיות, מתוך יחידת האם-תינוק, אל האני-המקצועי שלך, ובמסגרת תומכת - ללא קריעה מהתינוק.

זהו. אני מקווה שאת לא אני, אבל שזה בכל זאת סייע לך קצת.
לי זה היה עוזר.

[תמרוש_רוש]

_הלמידה המקדימה, של החומרים הנכונים, יכולה להקל עלייך להתעלם מתפיסות תרבותיות שמנסות לתקוע גלגלים במנגנון ההורמונלי הזה.
המטרה של הלמידה המקדימה היא להבין עד כמה המערכת תינוק-אם היא מערכת, עד כמה הם שלובים והדוקים כל כך זה עם זו, בייחוד בשנה הראשונה.
זהו._

כמובן שלא זהו. שכחתי עוד נקודה חשובה
המטרה של הלמידה הזאת, היא גם לעזור לך להיות חסינה מפני לחצים מהסביבה.
הסביבה כבר עכשיו לוחצת עלייך (מעשה חמור בפני עצמו) והיא תלחץ עוד יותר אחר כך.
אשרייך שאת קרובה למשפחתך ותוכלי לקבל מהם עזרה, זה פלוס עצום, אבל עלול להיות לו מחיר כבד.
המחיר (האפשרי, לא הכרחי) הוא שתתחילי להרגיש כל הזמן שמסתכלים לך מעבר לכתף, ותתחילי לנסות לרַצות אותם.
ואז תפסיקי להקשיב להורמונים.

אין כל רע בלהפסיק להקשיב להורמונים, בתור ניסוי, כדי לראות מה יקרה. אני זוכרת איך אני עשיתי את זה פעם, שלושה ימים אחרי שהרך נולד, אמרתי לעצמי "יאללה, את לא חייבת לשאת אותו על הידיים כל הזמן, יש לך עריסה נהדרת, למה שלא תשתמשי בה? לא חייבים להיות קיצוניים".
כמובן שזה היה קול חיצוני, תרבותי, נרכש. לא באמת רציתי.
אבל עשיתי את זה.
(מה שכלל להלביש אותו בבייבי-גרו, בפעם הראשונה בימי חייו. עד אז הוא היה חצי ערום)
ותוך חמש דקות הרגשתי כל כך רע, הרך היה מבסוט, באמת, אבל אני התחלתי לנשום, ודפק לי הלב, ולפני שידעתי מי ומה כבר הסתערתי בחזרה על העריסה, הפשטתי אותו מייד, זרקתי את הבגד המחריד הזה לכל השדים והרוחות, הצמדתי אותו אלי והתחלתי לבכות.
רק כעבור כמה דקות של בכי, נרגע הלב ונרגע הדופק.
למדתי את הלקח שלי היה שווה לנסות. ועוד יותר שווה לא להמשיך בזה אפילו לא לרגע, ולא למרוח את עצמי בתירוצים של "צריך להתרגל" ו"זה בעצם בסדר" וכל מיני קשקושים שימכרו לך בשמחה אנשים שלא מבינים שום דבר ביילודים, בהורמונים, וביחידת-אם-תינוק.

באותו ערב, הרגשתי - לראשונה בחייו - שאני רוצה להניח אותו. באמת רוצה.
אז הנחתי אותו בעריסה, לידי, לשעה בערך, והייתי רגועה ושמחה. וגם הוא, כמובן. זה היה הזמן הנכון.
מה השתנה? לא יודעת. אבל הגוף שלי אמר ברור את דברו, ואני הייתי צריכה להישמע לו.
בערב הוא שוב אמר את דברו, וזה היה דבר אחר. הצורך במנוחה. וגם אז הייתי צריכה להישמע לו.
ברור שהצרכים משתנים בין הצהריים לערב. בשש בבוקר את עוד לא רעבה אבל בשמונה דווקא כן. מה, לא ככה?
ולכן הגמישות כל כך חשובה. היום צריך דבר אחד - מחר דבר אחר. ולעזאזל עם כל התיאוריות והקונספציות.

אם לא תישמעי לגוף שלך ולתינוקת שלך, אם במקום זה תנסי להישמע לקרובי משפחה שוחרי "טוב" - את תסבלי.
וגם התינוקת.

עצה מעשית? קני אטמי אזניים והתאמני, יותר מכל, באטמים המנטליים. ובהגדרת הטריטוריה שלך, שוב ושוב ושוב (האמירה שהבאת לדוגמה "תודה שאתם.... אבל אני לא חושבת עדיין...." היא מצוינת. המשיכי כך). קשה קשה. אבל חיוני.

[תמרוש_רוש]

יש עליי לחץ מהסביבה, אשר בוודאות רוצה בטובתי (כפי שהם מכירים אותה) לחזור לשגרה
הנה אנשים שלא מבינים שום דבר ביחידת אם-תינוק
מה לחזור לשגרה, מי לחזור לשגרה?? אין דרך חזרה. את עוברת תהליך בלתי הפיך. יש רק דרך קדימה - לחיים חדשים, ריתמוס חדש, עולם חדש. צרכים חדשים.
טובתך היא להתפנות כליל ליחידת-אם-תינוק, להכיר אותה, ומתוך כך להגדיר מחדש את הצרכים האינדיווידואליים שלך, ואת סדר העדיפויות שלהם ביחד עם צרכי היחידה.

(כמובן שבגדול יש חזרה והתחזקות של האני המקורי, כי יחידת האם-תינוק, עם המאפיינים ההורמונליים-פיזיולוגיים-רגשיים שלה לא נשארת לנצח. בסוף התינוק כן הופך לילד, והילד לילד גדול יותר, ולמבוגר, ודברים נראים אחרת. אבל בטווח הקצר, פשוט מגוחך ומכעיס לדבר על "חזרה לשגרה". זה חלק מהעוול הנורא)

[תמרוש_רוש]

מילה אחרונה:
קשה לי להגדיר מהו משך החיים של יחידת אם-תינוק.
בוודאי שהיא נמשכת לפחות שנה - ובמבנה הדוק מאוד.
בין גיל שנתיים לשלוש היחידה נפתחת, בהדרגה, ומתרככת ומתגמשת מאוד.
את התקופה של בין גיל שנה לשנתיים קשה לי מאוד להגדיר. היא מאוד שונה מהתקופה הראשונה והאולטימטיבית, היחידה מתרחבת, אבל גם מתהדקת לפעמים. אולי התקופה הזאת מתאפיינת בתנועה גלית, התרחבות ואז התהדקות ושוב התרחבות ושוב התהדקות.

זהו. נשבעת . סוגרת המחשב.

[בשמת_א*]

ההרצאה של שרון צוברי על...
שרון צברי (ד"ר שרון ברנסבורג-צברי)

את באמת רוצה לקרוא ולהשכיל?
John Bowlby, Attachment and Loss, כרך ראשון. את יכולה להתרכז בפרקים 11-12-13, נגיד. אולי בעצם גם 10 שייתן לך את הבסיס הביולוגי הרחב. וכדאי לקרוא את הפתיחה/המבוא שלו.
אני חושבת שזה ייתן לך כזאת פרספקטיבה מדעית רחבה על האימהות, שאפשר לחסוך את כל השאר. אף על פי שבהנקה הוא מבין מעט מדי, ואני חביבה וסלחנית אליו (אבל גם מתייחס במשפט וחצי, אז לא נורא).

[שני*]

_אני מרגישה שאני עלולה "להסחף" אם לא אקבע לעצמי יעדים שנתיים להשיג או לעשות (ואני עושה את זה כבר שנים, בלי תינוקות בעניין).
א. לא הבנתי מה את עושה שנים? קובעת יעדים או נסחפת?

ב. כשאת כותבת "להסחף" מה את רואה שם, לאן את נסחפת?_
דלית ב, בלהסחף הכוונה שלי הייתה "לא לעשות" כלום. הניסוח שלי אכן לא היה ברור - מה ששנים (רבות) אני עושה זה מציבה יעדים, מקצועיים ומשפחתיים. בינתיים זה מאד עזר לי, הבנה אותי. זה עבד בשבילי.
אבל אני יודעת שאני יכולה גם להתבטל (ולא שזה רע, אני עושה גם את זה כבר שנים אבל אחרי יותר מדי זמן מזה או מינון לא נכון מזה מגיעה גם תחושת מיאוס)

בהרצאה נפלאה של ד"ר שרון ברנסבורג-צברי הייתי כבר לפני למעלה משנה. היא אכן מומלצת בחום רב.
על דבריה הארוכים והנדיבים של תמרוש רוש, אני עוד "עושה" הרבה עבודת מחשבה. מתאים לי מאד, מרגיש ממש במקום, לשמוע אותם

בשמת א - אני שמחה מאד שהגבת. למדתי קצת פסיכולוגיה התפתחותית מבית מדרשה של איינסוורת, עכשיו אני אנסה להשיג את הספר המדובר ולקרוא בו. אני באמת רוצה ללמוד בעניין הזה, וכך גם בן זוגי.
דרך אגב - אם כבר הסבתי את תשומת לבך - קראנו שנינו כמה דברים באתר שלך, והבחור (שלא מזמן סיים לימודים באונ' ת"א) כל כך התלהב שהוא כמעט עמד ללכת ולמצוא אותך במסדרונות האוניברסיטה ולשמוע הרצאות שלך (את עוד מלמדת שם?). בסוף זה ירד מהפרק, וכרגע אני אפילו לא זוכרת במה בדיוק היה מדובר (אולי כתבה על שינה משותפת ואימהות ב"הארץ"? לא בטוחה), אבל הנה הזדמנות להגיד לך תודה על דברים שאולי רשמת פה לפני שנים רבות.

[תמרוש_רוש]

תודה

[אמא_ללי*]

תמרוש, כתבת מקסים. תודה

[בשמת_א*]

ללכת ולמצוא אותך במסדרונות האוניברסיטה ולשמוע הרצאות שלך (את עוד מלמדת שם?).
לתואר שני. גילמן. החל בשלישי הקרוב.

[שני*]

הצלחתי להשיג עותק אלקטרוני של הפרקים הרלוונטיים של בולבי, ואני מתחילה בלמידה
John Bowlby, Attachment and Loss, כרך ראשון. את יכולה להתרכז בפרקים 11-12-13, נגיד

אם מישהי אחרת מעוניינת שאשלח לה, בשמחה - תשאירו פרטים בדף הזה

[רוני_ושו''ת*]

אם מישהי אחרת מעוניינת שאשלח לה, בשמחה - תשאירו פרטים בדף הזה

אשמח לקבל ronibnbn ב-yahoo.com
תודה

[שני*]

דברים משתנים ומתגבשים לי בראש, ככל שההריון מתקדם.
בעוד חודשיים כנראה כל הקלפים יטרפו עם הגחת בתנו לעולם, אבל אני בהחלט חושבת על מה שהייתי רוצה ואיך הייתי רוצה שיהיה.
כבר עכשיו (נוצר מצב בו יש לי חודשיים "להמתין" בין עבודות עד הלידה) ברור לי שאני כנראה לא אוכל (עם מי שאני) להעביר הרבה מאד חודשים כאלה בבית. אבל שכן אשמח לבלות תקופה רגועה יחסית, עם צמצום דרסטי בשאר הדברים שאני עושה, תוך שימור של גשרים לתעסוקה שלי.

טוב לי שיש את הדף הזה לחזור אליו, ואת הדברים שכתבו פה נשים חכמות מאד.
רוני ושו"ת - שלחתי לך הבוקר את הקובץ, אני מקווה שהוא יגיע בשלום (בדקי שהוא לא בספאם).

[שגית*]

גם אני אשמח!irey12
ב יאהו.
תודה

[שני*]

היי שגית,
שלחתי גם לך

[אבישג_א*]

יש נשים שרוצות ומתאים להן להיות רק בבית
יש נשים שלא רוצות ילדים
יש נשים שרוצות ילדים אבל מסיבות חיצוניות של לחץ חברתי למשל, לכן אולי יכולות לוותר על כך
יש נשים שמצליחות להיות בבית וגם לשלב קריירה או עיסוק מעניין אחר

אבל מה לגבי נשים, ויש רבות כאלה לדעתי, שרוצות ילדים באמת וגם רוצות לבנות קריירה תובענית
יש מקצועות שמחייבים השקעה אינטנסיבית, רפואה למשל, אי אפשר ללמוד רפואה מהבית (או שלפי באופן לא צריך רופאים (-: )
גם דוקטורט, בחינוך ניתן לעשות מהבית, בביולוגיה או כימיה מוכרחים להיות במעבדה 5 ימים בשבוע, שמונה שעות לפחות
אז מה עושים ?
התרשמתי שהקו המנחה כאן הוא לבחור או לחיות בידיעה שאת אמא פחות טובה
בעמוד אחר קראתי על אפשרויות בחירה שמישהי העלתה, לבחור להיות אם, או אשת קריירה או להביא רק ילד אחד ואז להתמסר אליו כמה שנים ואז לשוב לעבוד
לא מצאתי התייחסות מעמיקה לסוגייה הנ"ל, אם כי לא עברתי על כל הדפים ולא על כל הניקים (כך קוראים לזה?)

[פלוני_אלמונית*]

כשילדתי את בכורתי לפני 17 שנים הייתי על מסלול מואץ של קריירה. סימנתי לעצמי יעד של מנהלת בכירה.
לאחר שנה וחצי (של ג'גלינג מתיש והרבה הרבה קפאין) הבנתי שאני לא מסוגלת גם וגם. התחלתי להקפיד לצאת כל יום מהעבודה ב- 16:00 (יודעת שלרוב הקוראות כאן אני נשמעת מיינסטרים קיצוני אבל בחברה בה חייתי זו בהחלט לא הייתה החלטה מקובלת, והקידום שלי די נעצר). לאחר הולדת ביתי השניה בהדרגה הורדתי את השעות עד שהגעתי לחצי משרה. היום הן גדולות ואני עובדת יותר.
הנקודה המעניינת מבחינתי הייתה שכמעט לא חוויתי תחושות של החמצה בהקשר של קריירה. ה"וויתורים" שעשיתי - בדיעבד כלל אינם וויתורים. רווח נקי!!!
יום אחד, כשעדין הייתי צעירה אמביציוזית, פגשתי בעבודה מרצה מבוגר שהגיע להרצאת העשרה במקום העבודה. תוך כדי שיחה הוא סיפר על שנים ששרת בקבע, ועל ההחמצה שהוא חש בגידול הילדים. כאשר פרש מהשירות הוא חזר הביתה מלא ציפיות, אבל אז הבין שכולם כבר למדו להסתדר בלעדיו. את הבכורה הוא "הפסיד". לגבי הבן הצעיר יותר, לאחר מאמצים והשקעה מצידו, הוא הצליח להפוך להיות חלק משמעותי בעולמו. אותו מרצה אמר לנו: "מעולם לא התחרטתי על זמן שלא השקעתי בעבודה, אבל אני מתחרט על כל הזמן של הקדשתי למשפחה".
אני חושבת שהוא מאוד השפיע עלי ושמחה שיכולתי ללמוד תובנה כל כך משמעותית מניסיון של מישהו אחר.

מצד שני מעולם לא ויתרתי על יכולת ההשתכרות שלי. מעולם לא הפכתי את עצמי תלויה כלכלית בגבר. הנושא הזה לא הוזכר כאן והוא קריטי בעיני.
כתבו למעלה על הפחד שדוחף אותנו. חשוב לי להדגיש - זה אינו פחד. זהו צורך קיומי שמבטיח את אפשרות הבחירה שלי, ובמקרה הפרטי שלי גם מאפשר לי לחוות אתגר, ענין וסביבה חברתית שאני לא מוצאת בבית.

[יונת_שרון*]

בדיוק קראתי השוואה מעניינת בין הורות ויזמות -- שני דברים ששואבים את כל הווייתך.

[יעלפו_מהמושב*]

מעבירה לכאן דיון שהתחלתי עם אבישג א בדפי הבית שלנו...

לגבי גן או בית, כן, עדיין מתלבטת. אני מאוד רוצה שיהיו איתי שניהם בבית, אבל בגלל שהורות לקטנטנים זה עניין כל כך תובעני, אני מפחדת שלא אצליח למצוא או לבקש או לקחת את הזמן לעצמי. לרוץ, לשחות, לכתוב דוקטורט, לכתוב כתבה לעיתון. הימים עם הילדים נהדרים, אבל אז אני קמה בבוקר וקוראת על חצי-מכרה שעשתה מחקר נורא מעניין ועכשיו בדרך לדוקטורט בסטנפורד, ואני יודעת, שיכולתי להיות שם גם אני, אם כל מרצי היה מופנה לזה. אני צריכה למצוא איזה שביל ביניים (והמשפט שמופיע פה למעלה הוא- מה את רוצה? - אכן, שאלה טובה).

אני אמשיך וארחיב:
בתקופה האחרונה התכתבתי קצת עם פרופסור שאני מאוד אוהבת את העבודה שלו (זה ניסוח ממש אנדרסטייטמנטי, פשוט לא הצלחתי למצוא הגדרה קולעת יותר)- הוא עשה דברים גדולים ויפים מאוד. אחרי ששלחתי לו כמה דברים שכתבתי ורעיונות, הוא הציע לי לבוא אליו. אה, כן, הוא נמצא בפלורידה. ניסיתי להבין על כמה זמן הוא מדבר והוא הציע להגיע בתחילת ספטמבר ולעזוב לקראת החגים (נניח, נובמבר-דצמבר). ניסיתי לגרד את התחתית ולברר מה מינימום הזמן שנראה לו הגיוני כדי שנוכל להתחיל לעבוד על משהו יחד שיתגלגל לכדי מאמר והוא אמר שחודש.

אני של לפני שנתיים (זו אני של לפני שני ילדים) הייתה קופצת על ההזדמנות ההו-כל-כך-מדהימה הזו, ורצה לקנות כרטיס טיסה. אני הנוכחית מבינה שאני לא יכולה לנייד לשם שני ילדים בני פחות משנתיים, בעיקר כשאבא שלהם לא יכול להצטרף למסע, וגם חודש הופך לפרק זמן בלתי אפשרי.

תיאורטית, היינו יכולים "להפגש" בסקייפ, אבל הבחור קצת אולד-פשנד, ורוצה שנפגש באמת. כמה שעות טיסה, יבשות וימים- זה לא מטריד אותו, במעבדתו אשר אי שם.

וכאילו אפשר להנדס הכל לכדי להיות אפשרי, אבל הנה, לא באמת.
וכאילו אפשר לחכות כמה שנים, והדברים יחכו לך. אבל כמה שנים זה כמה שנים? ואם אני רוצה חמישה ילדים? גם אם בהפרשים של שנתיים? אז מתי אני אוכל לטוס לחודש רק עם קטנטן אחד? בעוד שש שנים מינימום? אני בכלל לא מסוגלת לדמיין את זה.
ואולי השאיפות שלי, תחומי העניין שלי, אמורים מעתה להצטמצם פלאים, אבל זה פשוט לא קרה. אני עדיין רוצה את דריסת הרגל שלי בעולם האמיתי. (כשאני עם הילדים אני מרגישה את זה פחות, אבל אז, כשאני נזכרת, זה במלוא העוצמה).

[יונת_שרון*]

אני עדיין רוצה את דריסת הרגל שלי בעולם האמיתי.

קטע. זה כאילו שחלק ממה שאנחנו חווים לא נחשב אמיתי, ורק חלק אחר נחשב אמיתי.

[יעלפו_מהמושב*]

אני חושבת על זה משני כיוונים
הראשון הוא, שאת צודקת, זה כאילו לא אמיתי. מין "אם אני לא יכולה לכתוב את זה כשורה בקורות החיים שלי, זה לא נחשב". זה נשמע טיפשי, אבל זה קול שקיים בי (גם אם לא בנוגע לשורות הכתובות בקורות החיים, אבל זה הצל הפולני שרודף אחרי). אצלי באופן אישי זה גם קצת קשור לקושי של התמודדות עם חוסר וודאות. נניח- את נרשמת לתואר שני, עוברות שנתיים ואת עומדת בכל המטלות שלך בהצלחה- את מקבלת תואר שני. מדובר בסך הכל בתהליך מאוד ברור (וכמובן, שאפשר להיות סטודנט עם ראש קטן או עם ראש גדול, לצאת מהתואר אחרי שפרסמת מאמר או שלא, אבל זה תהליך עם מבנה ברור, התחלה-סוף, וכו'). בעניין הילדים, ובעיקר החינוך הביתי, יש (לי) תחושה נורא גדולה של חוסר וודאות. זאת אומרת, לגבי מבחן התוצאה (שזו דרך מעט בעייתית לבחון בה אנשים, כמובן). והקושי שלי הוא לבחור ללכת בדרך הלא נורמטיבית, כשהיתרון הגדול בה הוא הדרך (כי אני, הכל אני מודדת בתוצאות).

אבל גם בהנחה שאני אצליח להרגיש שהזמן עם הילדים הוא העולם האמיתי, זה הרי רק חלק מהעולם האמיתי. וחלקים אחרים מוסיפים להתקיים ולהתקדם. הצלחתי לבחור לעצמי גם עבודה (כעיתונאית) וגם לימודים מתקדמים שמאוד מתאימים לי, בתחומים שמאוד מעניינים אותי. וככל שעבר הזמן הלכתי והצטמצמתי בהם באמת רק לדברים שאפילו יותר מעניינים אותי. ואני מנסה להבין אם אני יכולה להצליח להמשיך ולפעול בתחומים האלה (גם אם לא במלוא העוצמה) גם כאמא (במשרה מלאה).

[יונת_שרון*]

מין "אם אני לא יכולה לכתוב את זה כשורה בקורות החיים שלי, זה לא נחשב".

מבינה את זה מאוד, במיוחד שלא מזמן כתבתי קורות חיים אחרי שנים שלא נגעתי בהם. יצא מעניין -- השנים של ההשקעה האינטנסיבית בילדים לא יצאו חור שחור אלא יותר כמו תוספת צבע.

חלקים אחרים מוסיפים להתקיים ולהתקדם.

התקדמות היא לא תמיד רק בערוץ אחד. את אולי מאיטה בערוץ שקודם התקדמת בו, אבל פותחת ומרחיבה ערוצים אחרים.
לא בטוח שהערוצים האלה יתחברו אי פעם לערוץ הקודם, אבל הנקודה היא שזו לא עצירה אלא התקדמות אחרת.

[יעלפו_מהמושב*]

אבל הנקודה היא שזו לא עצירה אלא התקדמות אחרת.
אני אשמח לקצת הרחבה על מה זה אומר בעיניך.

אהבתי את קורות החיים שלך. מה שעולה מהם באופן ברור זו העצמאות שלך, מגיל 16 ועד עכשיו. אני חוששת בגלל שאני הרבה יותר מסגרתית מזה. לא עזבתי את התיכון, וגם מהאוניברסיטה אני מתקשה להפרד. אני אוהבת שיש לי תאריכי יעד, שיש לי מטרות מאוד ברורות. אני מפחדת שאם אני אוותר על המסגרות שדוחקות בי "להתקדם", אני אלך לאחור
(אליס: "בארצנו, היית מגיעה, בדרך כלל, למקום אחר, לו רצת מהר מאוד והרבה זמן כמו שרצנו."
המלכה האדומה: "איזו ארץ איטית! כאן, לעומת זאת, עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה, כדי להישאר באותו המקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר.")

[לימור*]

אמהות 2012 - בכירה בממשל אובמה עזבה את הקריירה לטובת הילדים: נשים לא יכולות גם וגם
נראה לי שהכתבה קשורה לדף הזה

[ציפורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כתוב פה המון על מה האמהות רוצות או לא רוצות או מתלבטות בשביל עצמן.
מישהו חשב על מה התינוק רוצה, וצריך? ועד מתי?
תחשבו על זה.

[יעלפו_מהמושב*]

זה לא תמיד כל כך ברור ומוחלט, לפחות מהמקום שבו אני עומדת.

אני, לדוגמא, מאוד רוצה לעשות חינוך ביתי לילדים שלי (שעדיין קטנים מדי מכדי להביע את דעתם העצמאית). אם הייתי צריכה להסתכל על זה באופן אובייקטיבי- מה התינוק רוצה, וצריך? ועד מתי?
באופן מפתיע, אולי, לא הייתה לי תשובה נחרצת. הבן הבכור שלי הלך למשפחתון בגיל חצי שנה, כשחזרתי לעבוד, וכשהיה בן שנה עבר לגן, שבו הוא נמצא היום שלושה ימים בשבוע. הוא הולך לגן בשמחה, חוזר ממנו שמח, ובאופן כללי לא נראה שהגן מעורר בו מצוקות כלשהן או ביטויי אלימות או דמעות- כל מיני דברים שבהחלט הוזכרו באתר, אבל לא באו לידי ביטוי עד היום בילד הפרטי שלי.

אני חושבת שלשאלות האלה אין תשובות מוחלטות. תמיד קל יותר לתת תשובות נחרצות (רק חינוך ביתי, רק אוכל לא מעובד, רק בלי חיתולים), נדמה לי שהדברים קצת יותר מורכבים מזה.

ואני בהחלט חושבת שיש מקום להתלבטויות של אמהות. במרבית המשפחות שאני רואה סביבי (והלוואי שזו סביבה לא מייצגת, אבל אני בכלל לא בטוחה בזה) האמהות הן האחראיות העיקריות, אם לא הכמעט בלעדיות, על הילדים. אין כאן שבט, ובהחלט יש אבות שעובדים שעות ארוכות מחוץ לבית. אז אם אישה אחת צריכה לקבל החלטות ולשאת בתוצאות ההחלטות שלה, ראוי שתוכל להתלבט.

והמשפט השחוק "אמא טובה היא אמא שטוב לה", הוכיח את עצמו בחיי פעמים רבות בשנתיים האחרונות בהן אני אם.
אז אני לא חושבת שצריך לדחוק החוצה את האמהות המתלבטות. להפך, בדיוק בשביל זה אנחנו כאן.

[אבישג_א*]

יעל, אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת, מאוד מבינה את ההתלבטות.
אלה שאלות טובות ואין עליהן תשובה אחת.

לי ברור שההשקעה האינטנסיבית באמהות פוגעת ברמה כזו או אחרת ביכולת שלנו לפתח קריירה. ומצד שני איך אפשר להפסיד את גידול הילדים שלנו, חוויה חד פעמית שלא תחזור, ויש את הצד של הילד, די ברור, שלפחות בשנים הראשונות להיות עם אמא זה הפתרון האופטימאלי.
אם היית רוצה רק שני ילדים אולי היה יותר פשוט להחליט להיות בבית עוד שנה שנתיים ואז לצאת, אם רוצים יותר זה בהחלט מסבך את הדברים.
מה עושים ? ספק אם מישהו יכול לענות
לדעתי את צריכה להכנס אל עצמך, לחשוב מה הכי נכון לך כאם וכאדם, הילד נכנס לשיקולים באופן טבעי, זה ברור, (לא הבנתי את ההערה על הילד, הרי אם הוא לא היה שיקול לא היינו מתלבטות).

אני יכולה להגיד לך על עצמי, הנושא מאוד מורכב, אני גם רוצה קריירה ולהתפתח אקדמית, אני נהנית מאוד ממה שאני עושה ויודעת שיש לי מה לתרום לעולם המחקר. אז כן התפתחתי כל השנים לצד גידול ילדים אינטנסיבי, אבל אין ספק שלא הגעתי לאן שהייתי רוצה מבחינה אקדמית ויהיה לי קשה להשתלב בהמשך - זה די ברור לי. את הדוקטורט אני יכולה לעשות כי זה תחום גמיש יחסית אבל אני לא עובדת בחוץ ולכן גם לא צוברת ניסיון וקשרים. ולעבוד על המחקר בעיקר בשעות הלילה זה לא פשוט ואולי גם לא מספק (למרות שהילדים גדלו והשנה יכלתי לשבת די הרבה גם כשהם סביבי במשך היום, ועדיין הבית מאוד שואב).

אני נמצאת בחברה שמעריכה אמהות כך שלי אין בעיה חברתית או תחושה שהחיים הם במקום אחר, הילדים שלי והמשפחה שלי הם החיים האמיתיים, אבל גם המחקר, נכון שבמקום משני והרבה פחות חשוב , יש לי סדרי עדיפויות ברורים מאוד בעניין אבל עדיין וגם אם זה לא בראש הפירמידה זה חשוב לי מאוד.

ויש גם את הצד של פרנסה - אני לא בונה על בעלי כמפרנס יחיד או עיקרי וזו בעיה לחפש עבודה כשיש רק דוקטורט ברקע, צריך גם ניסיון שלא צברתי כל השנים כי הייתי עם הילדים. עכשיו אנחנו בודקים אפשרות שנתחלק יותר בתפקידים אבל אנחנו גם רוצים עוד ילדים וזה מאוד מסבך את העניין - ללדת ולהניק הוא לא יכול לצערי (על זה אכתוב כבר בדף שנפתח אתמול על חינוך ביתי במשמרות).

[אבישג_א*]

_והמשפט השחוק "אמא טובה היא אמא שטוב לה", הוכיח את עצמו בחיי פעמים רבות בשנתיים האחרונות בהן אני אם.
אז אני לא חושבת שצריך לדחוק החוצה את האמהות המתלבטות. להפך, בדיוק בשביל זה אנחנו כאן._

[אבישג_א*]

לימור, קראת את הכתבה ?
היא עזבה עבודה מאוד גברית כדי לשוב ולהיות פרופסור - לא בדיוק שבה הבייתה לילדים, טיפה הורידה מהלחץ.

[לימור*]

היא עשתה כברת דרך מאוד משמעותית עבורה
והמוטיבציה שלה היתה להיות עם הילדים שלה
ואכן חיי האקדמיה מאוד גמישים
וגם היא כבר לא תעבוד מרחק של מספר שעות נסיעה מהבית
נראה שהיא בחרה לעזוב את הקריירה הנוצצת והתפקיד רם המעלה
לטובת הבית

[אבישג_א*]

יעל, רציתי להתייחס לעוד מס' נקודות שעולות מן הדברים שלי ושלך.

נשמע כביכול שמי שנשארת עם הילדים בבית שמה אותם בראש סדר העדיפויות ומי ששולחת למסגרת שמה את הילדים במקום משני יותר. אולי יש בזה אמת ואולי זה נכון ברמה מסוימת ואולי הקושי אצלי בקבלת הדברים כפשוטם. אבל אני אישית מרגישה שלא נכון להגדיר באופן ספציפי לכל אם מה הכי נכון עבור הילד שלה. ניתן לטעון בהכללה שלהיות עם הילד כל הזמן בשנותיו הראשונות זה המצב האופטימאלי עבור הילד אבל החיים בעולם המודרני בחברה המערבית מורכבים מאוד ומקשים על קבלת ההחלטה, לא בטוח שהמצב שבו כל הילדים יהיו עם האמהות שלהם כל היום, זה המצב האידילי לדורנו. אני חושבת שלקחת את עצמנו כשיקול משמעותי זו לא רק טובת העצמי אלא גם טובת הילד, ואחד הדברים שדוחים אותי זו התקרבנות אמהית - אני רוצה שהילדים שלי יגדלו אצל אם שמחה, מסופקת, מרוצה מעצמה, זה חשוב לא רק לי אלא גם להם, כילדה היה לי מאוד קשה עם הצער של אמא שלי, לא רציתי להיות מבוגרת וגם לא אשה כי זה המודל שהכרתי ואף שהיא הייתה מסורה אלינו מאוד והסבל שלה לא היה קשור אלינו היה לי קשה מאוד לראות בצערה.
העולם שלנו מורכב, כמו שתיארת, אין שבט או תמיכה משפחתית, הרבה אבות עובדים שעות ארוכות, ולא תמיד החלומות שלנו יכולים לחכות. סיטואציה לא פשוטה.
אני אישית גם לא תופסת מסגרות חוץ כמקום נוראי, חושבת שאפשר לצאת מהם ילדים שמחים ורגועים, הבית נשאר דומיננטי וחשוב עבור הילד.

ספציפית לתיאור שלך על הנסיעה לפלורידה, אני חושבת שזה לא קשור להתלבטות שלך על כן או לא חינוך ביתי, הרי גם אם תהיי אם מינסטרימית ששולחת למעון ולגן לאלף שעות, הנסיעה לשם עדיין נשמעת חלום רחוק (לקחת אותם כנראה לא תוכלי, להשאיר לבד לחודש אני משערת שזה לא ממש מתאים גם לאמהות ששולחות למעון). אולי תנסי להתמקד בנקודות יותר משמעותיות, איפה שנראה לך שנדרש ויתור מצידך כדי להיות איתם יותר, נסי לראות אם את רוצה להיות איתם כל היום, אם מסגרות חוץ לא מתאימות לך ולהם וכן הלאה. הרצאה על גידול ילדים ששמעתי ומאוד אהבתי - ליאת ואך המרצה אמרה שצריך לראות את האידיאל - המשפחה במרכז - ואז לראות איפה אנחנו ביחס לאידיאל - מה מתאים לנו ספציפית. צריכה להיות מודעות לזה שבשנים הראשונות לפחות הכי חשוב לילד זה להיות עם אמו וגם שהמשפחה תמיד במקום הראשון ואז לראות ספציפית איך מממשים ואיפה בדיוק זה מתאים לנו.

[תמרוש_רוש]

_כתוב פה המון על מה האמהות רוצות או לא רוצות או מתלבטות בשביל עצמן.
מישהו חשב על מה התינוק רוצה, וצריך? ועד מתי?
תחשבו על זה._
אנחנו חושבות על זה כל הזמן!
המשפט הזה מכעיס אותי, כי הוא מדבר על התינוק כאינדיווידואל, ועל האמא כאינדיווידואל, ומתעלם מזה שהאם והתינוקת שזורים זו בזו כמערכת אחת, ושתיהן יחד שזורות לבלי התר במערכת החברתית הגדולה יותר שבה הן חיות.
בכוונה לא מכניסה פה את הסיפור האישי שלי כי זה ייקח לי יותר מדי זמן. אבל שורה תחתונה: אם האם סובלת, התינוק סובל. ראיתי את זה בעיני.

[אבישג_א*]

_כתוב פה המון על מה האמהות רוצות או לא רוצות או מתלבטות בשביל עצמן.
מישהו חשב על מה התינוק רוצה, וצריך? ועד מתי?
תחשבו על זה.
אנחנו חושבות על זה כל הזמן!
המשפט הזה מכעיס אותי, כי הוא מדבר על התינוק כאינדיווידואל, ועל האמא כאינדיווידואל, ומתעלם מזה שהאם והתינוקת שזורים זו בזו כמערכת אחת, ושתיהן יחד שזורות לבלי התר במערכת החברתית הגדולה יותר שבה הן חיות._

[ציפורי*]

ציפורי,
רק שתדעי שהניק הזה כבר בשימוש ( פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך ), אז מציעה שתבחרי לך אחר..

[עדי_א*]

זה לא תמיד כל כך ברור ומוחלט, לפחות מהמקום שבו אני עומדת.

יעל, מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת, גם כאן וגם בדף למה לא גן .
עבורי, אני מרגישה שאין פתרון ממש טוב. מצד אחד: אין סיכוי שאני לא יעבוד בכלל. מבחינתי זה שווה ערך לרעיון של לגור באוהל . אני יודעת שיש אנשים שעושים את זה, זה נראה לי אולי התנסות נחמדה, אבל אני נטועה עמוק מידי במיינסטרים בשביל לעשות דבר כזה. הכוונה היא מחשבתית. חברתית וכלכלית אני לא כל כך נטועה בו בכלל.

לי יש מזל, שיש לי אמא שעוזרת לי המון, והבנז (תודה מיכל בז על הביטוי המדליק) עובד בשעות נוחות, כך שנניח השנה יכולתי לסיים תואר ראשון בידיעה שכל השעות שאני לא איתה היא עם בן משפחה (חוץ מכמה שעות בשבוע עם מטפלת).
ועכשיו, שאני צריכה לחפש עבודה, אז ברור לי שאני מחפשת עבודה, לא קריירה (כמו שם הדף). וזה אומר מבחינתי חצי משרה בגג של הגג של הגג, תכלס' אם אמצע שלושים אחוז גם מספיק לי. וזה יהיה במשהו שאולי הייתי יכולה למצוא משהו יותר מעניין ממנו.

אז במלוא הכנות, זה מדכא אותי מאוד, ואם כמה שאני שונאת את הביטוי הזה, מדובר בהקרבה לא פשוטה מבחינתי, אבל אני חשה שאין לי בררה אחרת, ושאם לעבוד יותר אומר שהבת שלי תהיה במסגרת בגילה הבאמת רך בשנים (שבוע הבא היא בת שנה), אז תודה ולא תודה.

אפשר כמובן לשאול אם כך אז למה בכלל עשיתי ילדים, אם אני רוצה קריירה וחושבת שאמהות וקריירה זה לא הולך ביחד. אז ככה: לא חשבתי שאני כל כך יאהב אותה. חשבתי שזה יהיה לי בסדר שהיא תהיה לא איתי, וזה ממש לא.

וחוזרת לנקודה של ההתחלה: מה שהרגשתי מדבריך והזדהתי איתו, או אולי זה רק מה שאני מרגישה ומלים שלך עזרו לי לדייק את ההרגשה, זאת תחושת מלכוד. אין פתרון טוב.

ובבקשה בבקשה אל תגידו לי לא להרגיש קורבן, כי זאת תחושתי, ונראה לי שזה בסדר בחיים גם לעשות מה שאת חושבת שנכון גם אם זה לא כיף בכלל, ו on the top of it להתלונן על זה.

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

אחרי שהוצאנו את הנשים מכלא אחד, והתחלנו להכניס אותן לכלא אחר, אני רוצה לבוא ולהוציא משם את כולנו, גם את הגברים.
להוציא את כולנו מהכלא של שעות עבודה מטורפות, של צרכנות יתר, של דגש מטורף על היכולת להרוויח כסף, על חשבון יחסי אנוש, אהבה, תמיכה הדדית, הקשבה לזולת, הדברים שהופכים את חיינו לראויים לשמם. הדברם שכולנו, נשים גברים וילדים, זקוקים להם נואשות.
אני מרגישה צורך להוסיף כמה מילים לשל תמרוש.
אני לא יודעת אם אתן מודעות לכך אבל הסיבה שהפסיקו את העבדות הייתה לא בגלל שזה דבר לא הומני אלא כי זה לא השתלם כלכלית!!! אל תשכחו שהמילה עבודה היא מהשורש עבד!!! (גם המילה משכנתה באנגלית משמעותה עבדות - סתם עוד נקודה למחשבה)
הקפיטליזם הוציאו את הנשים הוציאו לעבודה כדי שיהיה עוד כוח עבודה זול, כדי שיהיה לאנשים יותר כסף לבזבז וכך הכלכלה כביכול תתחזק, ושאר תירוצים קפיטליסטים קרים. אז לכל הפמניסטיות למינהן שכועסות על הנשים שכאילו מחזירות את מעמד הנשים אחורה -- לפי דעתי המאבק צריך להיות לא לצאת לעבודה (פה אנחנו רק עוזרים לתאגידים ולמעסיקים) המאבק הוא הכרה שגם אנחנו בנות אדם שונות מהבנים אך עדיין עם זכויות. לקבל את הזכות לבחור לממשלה, לבחור אם להתחתן ולמי, ואם האישה בוחרת לעבוד שיהיה לה תנאים שווים. לקחת חזרה את נושא ההריון מהגברים שהשכיבו אותנו על מיטות ויצרו רק בעיות (אתן מודעות לכך שהייתה תקופה שהיו קושרים את רגלי היולדת למעלה) ועכשיו גורמים להם להאמין שניתוח קיסרי עדיף מהדבר הטבעי (מה שנוח ביותר לרופא - קובעים תאריך אין הקפצה באמצע הלילה, וציק צק גומרים)
אני מאמינה שגברים ונשים צריכים להלחם במעסיקים שחושבים שלא מגיע להם שיהיה להם חיים פרטיים.
קרירה כמו עבודה זה קודם כל, בסך הכל אמצעי להביא כסף.
גם אם עושים דברים מאוד חשובים, עדיין הכל נמדד בסוף בכסף שנכנס לחשבון הבנק.
האם זה מה שאנחנו? החשבון בנק שלנו?
אני לא שופטת מי שיוצאת לעשות קרירה, שיבושם לה.
מה שאני מנסה להגיד, הוא שטוב להיות מודעים לכך. כמו שאנחנו צריכים להיות מודעים לכך ששוטפים לנו את המוח וכך נוצרה אצל האנשים תרבות צריכה לא הגיונית. אני מאמינה שבגלל זה אנשים מאמינים שהם מגשימים את עצמם בכך שהם משקיעים בקרירה.
אני אמא כבר שנה. יותר משנה לא עובדת בגלל שמירת הריון. לפני כן עבדתי עם בן זוגי בעסק שפתחנו ביחד. זה היה אתגר מעניין, אבל לא היה זה למען הגשמה עצמית, פשוט הצורך לעשות כסף למחיה.
את ההגשמה העצמית אז כמו היום אני מחפשת בדברים אחרים. טיולים ארוכים עם כלבתי אז, היום עם ילדתי. רחיצה בים. ליהנות ממחזה השקיעה או זריחה. קריאת ספר טוב. הרשימה ארוכה.
אני חושבת שאלה המעשים היומיומיים שמגדירים אותי ועוזרים לי בהתפתחותי כבן אדם. אני יודעת שבעיקרון זה לא נוגע לנשים שחייבות לצאת לעבוד בגלל שהמשכורת של הבן זוג לא מסכימה, למרות שאולי אם תרבות הצריכה שלנו תשתנה זה לא היה מגיע לכך.
אז לכל הנשים שמתבלבלות, גם אחרי שהן לקחו את ההחלטה, מקווה שתגיעו לשלווה עם הבחירה כי זה בעצם מה שחשוב באמת.
וסתם עוד נקודה למחשבה - "כולם מדברים על להשאיר עולם טוב יותר לילדים, מה עם להשאיר ילדים טובים יותר לעולם"
לא משפט שלי. קיבלתי אותו בפייסבוק לא מזמן (באנגלית, התרגום המהיר שלי). אני מאמינה שאני אצטט אותו עוד הרבה באתר. מבחינתי התפקיד שלנו הוא להיות אנשים יותר טובים לעולם.
ו- לכולם

[אבישג_א*]

לעדי, קראתי ורציתי להגיב על דברייך

ובבקשה בבקשה אל תגידו לי לא להרגיש קורבן, כי זאת תחושתי, ונראה לי שזה בסדר בחיים גם לעשות מה שאת חושבת שנכון גם אם זה לא כיף בכלל, ו on the top of it להתלונן על זה.
להתלונן בכיף - קיטורים זה הכיף של כולנו, כך שאת בחברה טובה (-:
אבל יש לי שאלה אלייך, כשאת איתה את נהנית להיות איתה ? טוב לך איתה ? או שאת איתה כי את חושבת שזה הכי טוב לה ?
והערה בעניין, אני משערת שאת די צעירה, ואם אין תכנונים להרבה ילדים (נניח לעוד אחד) אז הגיוני שתוכלי להכנס לקריירה יותר תובענית עוד נגיד שנה שנתיים (או אם יהיו עוד ילד בהמשך אז נניח עוד שלש ארבע שנים), זה עדיין גיל סביר לבנות קריירה לא ?
וגם בתחום שלך (עבודה סוציאלית נכון?), אולי אפשר לבנות קריירה שמתאימה למס' שעות, אם נניח את ממשיכה ללמוד תחום טיפולי ועוסקת בטיפול, אני חושבת שאפשר לעבוד מעט שעות, להתמקצע ולהרוויח די יפה יחסית לא? זה גם תחום מאוד מושך (אותי לפחות).

אני מעריכה את הרצון שלך להקריב למען בתך אבל אולי אפשר למצוא דרך שגם את תהיי מרוצה מהמצב.

[אבישג_א*]

לאמא שלא רצתה להיות אמא

מה שקשה לי כאן לעתים שלוקחים מצב לא רצוי ולא נכון והולכים לצד השני של הסקאלה, בורחים הכי רחוק שאפשר.
נכון, אנשים היום מכורים לעבודה שלהם
נכון אנשים רבים חיים מעבר לצרכים הבסיסיים שלהם
נכון, יש בפמיניזם, בקפיטליזם, ברפואה הקונבנציונאלית הרבה דברים רעים

אבל יש גם המון דברים טובים
הייתי רוצה שנעשה הכל מהנעה פנימית אבל גיליתי על עצמי שכורח המציאות וכסף יכולים בהחלט לדחוף אותי לעשות דברים שאני נהנית מהם, שהם מספקים אותי, שהם בונים אותי ותורמים לעולם, ושאולי לא הייתי עושה אם לא הייתי חייבת
וקריירה מבחינתי היא בהחלט משהו שבונה אותי ותורם לעולם, נכון אני עושה את זה גם בשביל כסף ורושם חיצוני, אנחנו עוד לא חיים בעולם אידילי מושלם שהכל נעשה מתוך הנעה פנימית ורצון להיטיב ובלי טיפת אגו.

אז מה?
כסף בונה את העולם
הרפואה תרמה ותורמת לעולם
והפמיניסטיות, עם כל המחלוקת שיש לי איתן כאשה דתיה, בהחלט תרמו גם הן לעולם.
אנא, לא צריך לשלול הכל, לשפוך את התינוק עם המים, לשבור את החבית כדי להרוג את הדרקון.
יש המון קסם ואמת ברעיונות שרצים באתר הזה, אבל אמת יש גם בעולם המיינסטרימי, אם נשכיל לקחת את הטוב מכולם רק נרוויח מכך.

[עדי_א*]

אבל יש לי שאלה אלייך, כשאת איתה את נהנית להיות איתה ? טוב לך איתה ? או שאת איתה כי את חושבת שזה הכי טוב לה ?
הממ... שאלה טובה. אני נהנית להיות איתה. כן, אבל בעיקר שיש עוד מישהו. אם אני גם עם אמא שלי או עם אחת האחיות שלי אז אני מאוד נהנת.
אבל אם אני לבד, אצלי בישוב (נזכרת שקראתי שכתבת איפשהו שבהתחלה גרת במקום מבודד ואז עברת לתוך ישוב), שזה לא ממש ישוב, ואין אפילו גן שעשועים לפגוש בו לכול הפחות מטפלת, אז אני סובלת ממש. אני מרגישה בודדה, וזנוחה, ומפגרת שלא נשארתי להיות רווקה עד גיל 35 ותל אביבית על כל המשתמע מכך.

אני משערת שאת די צעירה
במונחים של הסביבה שלי, בכלל עשיתי ילדה כשאני עוד ילדה, ואני בת 27!
אני לא יודעת אבל לגבי לעבוד משרה מלאה גם אחר כך. אמא שלי עובדת עד היום חצי משרה. היו תקופות שהאחיות שלי כבר היו בתיכון שהיא עבדה שלושת רבעי, אבל בגדול, מה שקיבלתי בעצמי (ואני מודה על כך, ותכלס גם עדיין מקבלת) זה אמא שלהיות אמא היה הקריירה שלה, והיתה לה גם עבודה. עכשיו, אני באמת חושבת שמגיע את אותו דבר לילדים שלי.

בעבודה סוציאלית אפשר למצוא הרבה עבודה בחצי משרה, ומהבחינה הזאת אני שמחה שאני לא עומדת בנקודה של הכול - או - כלום, כמו נשים רבות אחרות, ומהבחינה הזאת יש לי מזל.

רציתי לשאול אותך: אם עבדת מאז שאת אמא או האם את עובדת עכשיו תמורת שכר, ואיך את מסתדרת עם זה?

[אבישג_א*]

הממ... שאלה טובה. אני נהנית להיות איתה. כן, אבל בעיקר שיש עוד מישהו. אם אני גם עם אמא שלי או עם אחת האחיות שלי אז אני מאוד נהנת.
הגיוני ומוכר, זה המצב הנורמלי לדעתי

אבל אם אני לבד, אצלי בישוב (נזכרת שקראתי שכתבת איפשהו שבהתחלה גרת במקום מבודד ואז עברת לתוך ישוב), שזה לא ממש ישוב, ואין אפילו גן שעשועים לפגוש בו לכול הפחות מטפלת,
אלוהים, איפה את גרה? (את לא חייבת לכתוב), נשמע זוועה של מקום ומצב מאוד מאוד קשה (אני התחרפנתי כשגרנו בגבעה ולרדת לישוב היה הצלה של ממש עבורי).

זה אמא שלהיות אמא היה הקריירה שלה, והיתה לה גם עבודה
מה ההבדל מבחינתך בין עבודה לקריירה?

רציתי לשאול אותך: אם עבדת מאז שאת אמא או האם את עובדת עכשיו תמורת שכר, ואיך את מסתדרת עם זה?
אז ככה (זה הולך להיות קצת ארוך) :

התחתנתי בגיל 21 וילדתי תשעה חודשים אחרי תאומות (כלומר בגיל 21 הייתי אם לבנות)
הם נולדו בחופש שבין השנה השנייה לשלישית של הלימודים שלי (חינוך מיוחד), אף פעם לא חשבתי שארצה להיות עם הילדים שלי בבית, להיפך הייתי בטוחה שזה יחרפן אותי אבל כשהם נולדו הרגשתי שזה טירוף להשאיר אותם אצל מישהי זרה במקום שאני, אמא שלהם, אטפל בהם.
קרו לי שני ניסים בעניין
בעלי העלה רעיון גאוני שהוא יקח אותם לעבודה כשאני צריכה לנסוע ללימודים
במכללה בה למדתי מאוד באו לקראתי מבחינת שעות הלימודים, הייתה לי שם פרוטקציה מטורפת שלא ידוע לי על עוד מישהי שנהנתה מכאלה פריבילגיות
בכל אופן יצאתי יומיים או שלש (לא זוכרת כבר) לחצאי ימים (אני חושבת, אולי יום אחד יותר ארוך) ובעלי שמר עליהם כשהייתי בלימודים (או בעבודה מעשית), הברזתי די הרבה (עד כמה שיכולתי) ובסך הכל די הסתדרתי.

בשנה שאחרי עשיתי סטז (כלומר עבדתי כמורה להוראה מתקנת במשרה חלקית בבית ספר שבישוב שלי) - שני בקרים בשבוע וימי שישי נסעתי ללמוד זיאותרפיה בתל אביב - בשנה זו גם נולדה בתי השלישית בהפרש של שנה ושמונה חודשים.

שנה שלישית להיותי אם: דוד שמר על התינוקת בעבודה, הבנות היו שני בקרים בשבוע במעון, אני עבדתי שני בקרים בבית ספר .

שנה רביעית : שני בקרים עבודה כמורה, יום בשבוע נסעתי ללימודי תואר שני בבר אילן : התאומות היו בנות שלש והלכו לגן, השלישית הלכה לעבודה עם אבא שלה.
המסקנה שלי מאותה שנה הייתה שלצאת שלושה ימים בשבוע זה יותר מדי עבורי ועבור הבית, עד היום אני רוצה לצאת משהו כמו יום או יומיים (עדיף לא מלאים). אבל כנראה שגם זה ישתנה כי הכיוון כרגע שגם אני (אולי בעיקר אני) אעבוד בחוץ, אבל נראה, כלום לא סגור בינתיים.

שנה חמישית להיותי אם - מבשר נולד בתחילת השנה - אני עוזבת את ההוראה - כבד עלי העניין, עד עכשיו פשוט צפצפתי על החוקים, הגעתי ללמד נטו ולא נשארתי כמעט אף פעם לישיבות ושאר קשקושים, רוצה להיות עם הילדים. המנהלת אומרת לי שאני צריכה לבחור מה עומד בראש סדר העדיפויות שלי, אני בחרתי עוד קודם, נותר לי רק להודיע לה. לימודי תואר שני שנה ראשונה (שנה קודם הייתה שנת השלמות). אני יוצאת מהבית ליום אחד וזה מתאים לי מאוד, מבשר בא איתי ללימודים (כך שללמוד הרבה אני לא לומדת), עינה עם דוד בעבודה, סופי ופיוס שנה שנייה בגן.

שנה שישית - לימודי תואר שני, הבנות שלושתן בגן, מבשר עם אביו כשאני נוסעת ללמוד יום בשבוע (ושאר הזמן איתי), אני עובדת קצת בעריכת עלון הישוב ובטיפול בקשישה, בעיקר כדי לעזור בפרנסה. מבשר בא איתי כמובן אל זוג הקשישים והם מאוד מרוצים מכך.

שנה שביעית - סיום כתיבת התזה (הארכתי בשנה, התבאסתי מהעניין אבל הקצב שונה עם ילדים, אין מה לעשות), החמישי נולד, אנחנו בונים את הבית שזה אומר שבעלי בונה פיזית ואני מתעסקת עם כל הסידורים הכרוכים בבנייה (ויש המון). וכמובן, התחלנו חינוך ביתי מלא, עכשיו כולם בבית, אני נותנת לעצמי בוקר לימוד במדרשה לנשים - לימודים תורניים שעוסקים בהורות וזוגיות - בשביל הנשמה. שאר הזמן אני בבית, עם הילדים.

שנה שמינית - סיום הבנייה, כתיבת מאמר עם המנחה שלי והגשת מועמדות לדוקטורט, התחלתי לעבוד על הצעת המחקר (לא באופן רשמי). הילדים כולם בבית, אני בבית. עבדתי מס' חודשים בטלמרקטינג כדי לעזור בפרנסה (לעשות טלפונים בשעות הערב מהבית - מאפשר להיות עם הילדים וזו לא עבודה להרבה שעות).

שנה תשיעית (השנה) : התחלתי את הדוקטורט ואני מלגאית (כלומר יש לי משכורת חודשית קבועה), סמסטר א' נסעתי פעם בשבוע (וגם זה לא תמיד), סמסטר ב' נסעתי הרבה פחות. אני עובדת על המחקר בעיקר מהבית, מה שמאפשר לי להיות רוב הזמן עם הילדים וזה מאוד נוח ובעיקר חשוב לי.
עדיין צריך גבולות והרבה מודעות לא לשכוח את הילדים ולצלול אל המחשב (כתבתי על כך ב זמן לילדים בחינוך הביתי ).

יצא לי ארוך מאוד, סליחה, היה לי מעניין לראות את ההתפתחות שלי ומה עשיתי כל שנה, מקווה שזה לא מאוד מייגע לקרא.
בכל אופן, כל השנים עשיתי עוד דברים במקביל לאמהות אבל על אש מאוד נמוכה ובקצב איטי, בסך הכל אני מרוצה מהמצב, שיכלתי להיות עם הילדים ועדיין לעסוק בתחומים שמעניינים אותי ושמאפשרים לי לבנות קריירה.

[יונת_שרון*]

_אבל הנקודה היא שזו לא עצירה אלא התקדמות אחרת.
אני אשמח לקצת הרחבה על מה זה אומר בעיניך._

זה די פשוטו כמשמעו, אבל אני אנסה לתת דוגמה שאולי יהיה לך יותר קל לראות:
נגיד שאת מוזיקאית, ואת מתקדמת בקריירה המוזיקלית שלך.
ונגיד שמסיבה כלשהי הפסקת להופיע בפני קהל, ובמקביל התחלת לעסוק בניהול פרוייקטים של שיפוץ ובניה. (זה סיפור אמיתי, בחיים לא הייתי מסוגלת להמציא את זה.)
ונגיד שראית שלמרות שאת מוזיקאית מחוננת, את גם מנהלת מוכשרת.
אז עכשיו את לא מתקדמת בקריירה המוזיקלית, אבל כן מתקדמת בערוץ הניהול.

אם נחליף את הדימוי של התקדמות בערוץ לינארי לדימוי של עליה בספירלה -- פתאום החלפת התחום היא פחות עצירה ויותר הרחבה. ממילא הספירלה לא הולכת לשום מקום, תמיד אפשר לחזור אל אחד הפיתולים שלה.

[עדי_א*]

מקווה שזה לא מאוד מייגע לקרא.
ממש לא מייגע לקרוא. אני חושבת שאחד הדברים הטובים פה בבאפן זאת היכולת לשמוע מה עשו נשים אחרות.

מה שלמדתי ממה שכתבת הוא שהדברים דינאמיים, ברי שינוי. אחשוב על זה.

אני גרה בתוך מכללת בית ברל. יש פה שכונת מגורים, דשא וקאנטרי קלאב. שזה הרבה דברים שלא היינו יכולים להרשות לעצמנו באף אחד מהישובים בסביבה כי הבנזוג שלי עובד כאן. אז בסך השיקולים זה מקום לא רע בכלל.

ממילא הספירלה לא הולכת לשום מקום, תמיד אפשר לחזור אל אחד הפיתולים שלה.
תראי יונת, זה אולי נכון בחלק מהדברים, אבל בהרבה קריירות יש הרבה חשיבות לרציפות, ואת יכולה בעצמך לחפש מחקרים שמראה כמה אישה מפסידה על כל חודש העדרות מהעבודה בגין גידול ילדים. ובעולם שבו הערכה מבוטאת במשכורת, המשמעות היא בדרך כלל שהיא גם מוערכת פחות. אני לא אומרת שזה מכריע משהו, אבל נראה לי שכן יש תשלומי מחיר

מה ההבדל מבחינתך בין עבודה לקריירה?
עבודה הדבר שעליו נותנים לך תלוש משכורת, עכשיו ישר בסוף החודש. זאת יכולה להיות עבודה טובה, כמו למשל להיות דוקטורנטית במלגה, כי היא מבטאת את השאיפות שלך, מאפשרת לך התפתחות והתקדמות, ויכולה להוביל אותך לעבודה אחרת, טובה אף היא, כמו למשל מרצה.
יכולה להיות עבודה רעה, כמו מלצרות לדוגמא, שאולי את מרוויחה בה כסף טוב פר שעה, אבל היא לא מקדמת אותך בהשגת שאיפותיך בחיים.

עכשיו לגבי קריירה: מבחינתי מדובר יותר על מסלול או שאיפת חיים. למשל: עבדתי במשרות רבות שכולן היו קשורות להגברת הצדק החברתי בישראל, כמדריכה, כרכזת של כל מיני דברים, ועכשיו סיימתי לימודי עו"ס, ואני צריכה להחליט לגבי המשרה הבאה בתחום הזה, שמבחינתי הוא התחום שלי. אני יכולה למצוא משרות בעו"ס שהן לא מהתחום הזה, או קצת מאוד מהתחום הזה, ולהביא הביתה עוד כמה אלפי ש"ח בחודש שיעזרו לנו, ולהיות עם גפן יחסית הרבה, אבל זה יהיה עבודה, לא שאיפת חיים או משהו שמוביל למה שאני רוצה לעשות. יכול להיות שאלו יהיו עבודות "טובות" כלומר, שניתן למצוא אחריהן עבודה טובה יותר, אבל לאו דווקא לכיוון שאני רוצה.
אם אחליט לעבוד משרה מלאה (לא קורה, אין סיכוי כזה, בכלל, אבל נניח) אז אולי כן אמצא עבודה שיכולה להיות קשורה למסלול או לשאיפת חיים.
כמובן שזה דיי דיכוטומי להציג את העניין ככה. ברור שאולי אפשר למצוא עבודות כאלה בחלקיות משרה וגו', ובטח שאפשר יותר בעו"ס מבדברים אחרים, אבל עבורי זה לא מבטל את עצם הדילמה. לא שיש לי איזה תוכנית על למצוא לה פתרון קסם כזה או אחר.

ודבר אחרון: אני מאוד מודה לך אבישג על ההיתחסיות הרציניות והמעניינות שלך גם כאן וגם ב למה לא גן .

[אבישג_א*]

עדי תודה, תמיד כיף לקבל מחמאה

מעניין ההגדרות שלך לעבודה מול קריירה
נשמע שעבודה זה משהו טכני להשגת כסף או קידום (לאן?)
וקריירה זה חלום חיים

אני מסכימה איתך באופן חלקי
כלומר עבודה מבחינתי זה משהו די טכני שמבצעים כדי לקבל כסף
קריירה זה תחום שבו אתה מממש את היכולות והכישורים שלך (האם היכולות שלנו מבטאים את הרצונות שלנו ? על כך יש לי מחלוקת עם המנחה שלי וגם אני לא סגורה על עצמי בעניין), מגשים את עצמך ובכך גם תורם לעולם. האם מס' השעות משפיע על העניין ?

לא ברור לי למה את חושבת שעבודה ואמהות הולכים ואילו קריירה ואמהות לא הולכים ביחד
אם נרד לרמה ספציפית יותר, אחת הסיבות שהמשכתי לתואר שלישי - כי זה משהו שהולך יחסית עם אמהות (על תדר נמוך בהרבה משהייתי רוצה אבל עדיין), אני מקווה בסופו של דבר להתפרנס מהתחום וגם כרגע אנחנו חיים גם על המלגה שלי (כלומר זה סוג של עבודה)
ועדיין, יש לי חלום לקדם את החינוך הביתי בישראל גם דרך האקדמיה (חינוך ביתי זה תחום המחקר שלי), אני אוהבת לדבר לפני קהל, אני נהנית לחקור וללמוד ודרך הכלים האלה, שמתאימים לי, אני מקדמת משהו שהוא סוג של חלום עבורי - החינוך הביתי.
ואגב חלומות, החלום הכי גדול שלי זה להיות משפחה אומנת - משהו שדווקא הולך מעולה עם אמהות

ואם נעבור ספציפית אלייך, אולי תחדדי את הדברים, כי באמת לא הבנתי למה לא תוכלי לקדם את הצדק החברתי בישראל דרך עבודה פחות אינטנסיבית, או שאולי תעבדי בתחום קרוב לנושא במשרה חלקית ותתנדבי במשהו שקשור לצדק חברתי (עם שעות גמישות ושהייה עם הילדים), יש דברים שאפשר לעשות גם עם הילדים וכך גם לחנך את הדור הבא לנתינה ועשייה. אולי תפרטי יותר את הדברים.
כשאני קצת יותר חושבת על כך (ועל משרות בעבודה סוציאלית) אני אולי מתחילה להבין יותר למה את מתכוונת (משרות של קידום נוער למשל עם שעות מטורפות ביום ובליל וכד' לא ? ), טוב, זה באמת מורכב, אבל אני מאמינה שאם תחפשי לעומק תמצאי תחום רגוע יותר שבו תוכלי לתרום לנושא שקרוב לליבך (ובהמשך, כשהאמהות תהיה פחות אינטנסיבית ובהנחה שאתם לא מתכננים מיליון ילדים, תוכלי לעבור למשרה יותר תובענית).

[אבישג_א*]

אגב צדק חברתי וקריירה - אפשר לתרום לעניין גםבבחירה של מקום מגורים, אני תמיד תכננתי לגור בעיר פיתוח בדיוק כדי לתרום במקומות החלשים יותר.
בגלל זה תכננתי לא לגור בישוב, יש בזה בעיה מבחינתי, הסגירות (הייתי רוצה שיהיו כאן אתיופים למשל, אף אחד לא דוחה אותם אבל הם לא מגיעים משום מה).
מצד שני הישוב שבו אני גרה די מזכיר עיר פיתוח (עם המון מקרי רווחה ומקרי עוני), כך שזה מתקזז (-:

[יונת_שרון*]

אאל"ט מבחינה אטימולוגית קריירה זה מתקפה צבאית. כלומר, זה משהו שיש מאחוריו איזשהו תכנון אסטרטגי -- לעשות עכשיו דברים שיקדמו אותך למה שאת רוצה להשיג בעתיד.

[עדי_א*]

לא ברור לי למה את חושבת שעבודה ואמהות הולכים ואילו קריירה ואמהות לא הולכים ביחד
אני לא חושבת ככה על כול עבודה, פשוט הרבה פעמים חייבים עבודה, וקריירה לא חייבים.

לגבי ספציפית: אכן, נראה שדברים משעמעותיים בעיקר דורשים הרבה פניות מחשבתית רגשית, ונכונות לגמישות.

אני אגב לא חושבת שיכולת ורצון זה אותו דבר: למשל, עכשיו אני כותבת את הסמינר המסכם של התואר, על נשים חד הוריות שחיות בעוני, וכול מה שהן מספרות בערך זה איך הן לא עושות את מה שהן רוצות כי הן לא יכולות, לא כי הן לא רוצות.

[אבישג_א*]

אני מסכימה איתך שלא כל מה שאנחנו רוצים אנחנו יכולים , דיון מעניין קרוב לנושא הזה התפתח בעבר בדף הכל בראש או בכיס
התכוונתי לגבי מימוש עצמי, המנחה שלי עוסק בכך רבות, אני הגדרתי בעבר מימוש עצמי כהוצאה מהכוח אל הפועל של הכוחות שלנו, המנחה שלי טוען שיש כוחות שקיימים בנו ואין לנו רצון לפתח וכן להיפך.
אני עוד לא סגורה על עצמי בעניין - קיבלתי חיזוק לדעתי ממאסלו שאמר בעניין : "מה שאדם יכול להיות הוא חייב להיות, ולזה קוראים מימוש עצמי" (באנגלית זה נשמע טוב יותר), אבל כאמור העניין מורכב .

[או_רורה*]

אוי אבישג, אז גם לפי מאסלאו יוצא שהאימהות היא מימוש עצמי! איזה יופי.
ובכלל, מה שכתבת על עצמך... גורם לי להעריץ אותך. אבל, שאלה רצינית - אני לא יודעת במה בעלך עובד, אבל שלי, למשל, עובד בהייטק. מה הייתם עושה אילו בעלך לא יכול היה לקחת איתו את התינוק? וזה שמצאת מסגרות חלקיות, אני למשל לא מצאתי, למרות שחיפשתי:?

[עדי_א*]

"מה שאדם יכול להיות הוא חייב להיות, ולזה קוראים מימוש עצמי" (באנגלית זה נשמע טוב יותר), אבל כאמור העניין מורכב .
גיריינתי

[אבישג_א*]

אני לא יודעת במה בעלך עובד, אבל שלי, למשל, עובד בהייטק
בעלי עבד עד לא מזמן בחקלאות (מחסן ביצים), לא מאוד מתאים עם ילדים, אבל הוא הסתדר
אני חושבת שהוא יחיד ומיוחד בעניין, זו הייתה יוזמה שלו ואני לא חושבת שזה מתאים לרוב הגברים

מה הייתם עושה אילו בעלך לא יכול היה לקחת איתו את התינוק? וזה שמצאת מסגרות חלקיות, אני למשל לא מצאתי, למרות שחיפשתי:?
שאלה טובה, אני מרגישה שהייתה לי מאוד סייעתא דישמיא בעניין, כשהתאומות נולדו ידעתי שאני לא רוצה להפרד מהן אבל לא היה לי שמץ של מושג מה אעשה, הוא יזם את הרעיון

[שגית_ח_ל*]

מה שקיבלתי בעצמי (ואני מודה על כך, ותכלס גם עדיין מקבלת) זה אמא שלהיות אמא היה הקריירה שלה, והיתה לה גם עבודה.
מה שחסר לי בדיון המעניין הזה הוא אבא. אני מקבלת את ההרגשה שעבורכן (גם כבנות של אבות וגם כבנות זוג של אבות) אבא לא קיים בדיון.
לא יודעת אם יש לו קריירה או עבודה, אבל הוא לא נמצא במשוואה. לי זה מאוד מפריע.
היכולת להיות "אמא נוכחת" או "אמא בקריירה של אמהות" במצב הכלכלי הנוכחי מחייבת החלטה משפחתית (או זוגית) שבה אבא מביא את הכסף שמאפשר את זה. ומפריע לי שאין מילה עליו - על רצונו להיות נוכח - או שלא. יש אבות שלא רוצים, אבל יש אבות שכן. ומבחינתם הם מוותרים ומקריבים קורבן רציני מאחר שהמשכורת שהם יכולים להביא גבוהה יותר. ואח"כ במקרים רבים הילדים כועסים על האבות בגלל שהם לא נמצאים או סתם יוצאים עם הרגשה שהם (הילדים) לא היו חשובים מספיק כי עובדה - אבא הלך לעבודה ואמא לא, או לפחות לא במשרה מלאה.

אני יודעת שאצלנו אבא מאוד נוכח אף שהוא עובד במשרה מלאה, ושאם המצב הכלכלי היה מאפשר הוא היה שמח לעבוד חצי משרה ולהיות עם הילדים.

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

מה שקשה לי כאן לעתים שלוקחים מצב לא רצוי ולא נכון והולכים לצד השני של הסקאלה, בורחים הכי רחוק שאפשר.
אם זה קיצוני מבחינתך, אני שמחה להיות קיצונית ומחוץ למשחק של החיים


וקריירה מבחינתי היא בהחלט משהו שבונה אותי ותורם לעולם, נכון אני עושה את זה גם בשביל כסף ורושם חיצוני, אנחנו עוד לא חיים בעולם אידילי מושלם שהכל נעשה מתוך הנעה פנימית ורצון להיטיב ובלי טיפת אגו.
תקראי לי נאיבית אבל לזה אני בדיוק שואפת.

אני אוהבת את החיים, וקודם כל אני רוצה לחיות.
גם שמדובר על קרירה שמשמעותה היא לנסות לשנות את העולם. בעיני הכל תלוי באיך לוקחים את זה. אם אתה מציל את העולם, אבל הילד שלך מתוסכל בבית בגלל, אני לא ממש בטוחה לגבי זה. כל נשמה היא עולם ומלואו.
אני יודעת, זה נשמע מבולבל, אבל זה מה שיש בי.
אני יודעת שאני לא יכולה לשנות אחרים רק את עצמי, אבל אם כל אחד ישאף לכך, אנחנו נחייה בעולם יפה יותר

[אבישג_א*]

אבל אם כל אחד ישאף לכך, אנחנו נחייה בעולם יפה יותר
כל אחד ישאף למה ? להיות בבית כל היום עם הילדים שלו ? לזה את שואפת ? להשיב את כל האמהות הביתה ? למטבח ?

אבל הילד שלך מתוסכל בבית בגלל,
הילד יכול להיות מתוסכל גם מאמא שלא עושה כלום חוץ מאמהות
הייתי שמחה מאוד אם לסבתות שלי היה חיים משלהם חוץ ממטבח ובעל וילדים

[אבישג_א*]

מה שחסר לי בדיון המעניין הזה הוא אבא. אני מקבלת את ההרגשה שעבורכן (גם כבנות של אבות וגם כבנות זוג של אבות) אבא לא קיים בדיון
בתיאורים שלי דווקא התייחסתי לשותפות של בעלי בגידול הילדים
אני מאוד מעריכה את המאמצים של בעלי בעבודה ובבית, לדעתי כל גבר שירצה להיות מעורב בגידול ילדיו ימצא לכך את הזמן

[או_רורה*]

אבישג, תודה על התשובות.

ולגבי הבעל - כשבעלי לא בבית אז הוא לא בבית, אבל כשהוא בבית - הוא לעולם לא יגיע ויישב על הספה, למשל. תמיד זה להיות עם הילדים, להכין אוכל ולקלח, או ללכת לסופר או לקפל כביסה או לבשל.

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

לזה את שואפת ? להשיב את כל האמהות הביתה ? למטבח ?
אבישג נראה לי שלא הבנת אותי.
אני האחרונה, שמאמינה שצריך לחזור אחורה.
אני מאוד מעריכה את המאבק שנעשה למעני ולמענך ולאחרות, שבזכותו יש לנו את היכולת לבחור. אני לא חושבת שאנחנו צריכות לחזור למטבח (אצלנו דווקא הגבר הוא הבשלן הטוב מבינינו, ומאז הלידה גם המנקה)
כוונתי הייתה שכולם, הגברים והנשים, צריכים להשתחרר מהכבלים הבלתי נראים של העולם המודרני, ולהתחיל לחיות. העבודה החליפה את העבדות, ככה אני רואה את זה.
גם אם משהו הוא הנורמה לא אומר שזה הנכון - בכל זאת אני כותבת באתר באופן טבעי - לא בדיוק גישת המיינסטרים.
אני שואפת לדברים אחרים.
שנים לי ובן זוגי היה עסק שרובו מנוהל בבית. גם היום עם הילדה, הבן זוג נמצא סביבנו גם אם הוא עסוק "בלעשות" כסף, עדיין כולנו נהנים יחד. אוכלים, מטיילים, ישנים יחד
יצא לי גם לראות חיים של אחרים. חיים בהם גם הנשים וגם הגברים מבלים יותר בבתיהם. מגדלים יחד ירקות, חיות וגם ילדים, ובין כל זה גם מפתחים עסקים.
אני בחרתי להשאר בבית (יותר נכון לא לעבוד בבית), מודעת ונהנית מכך שזו בחירתי, ואני יודעת שאם הוא היה יכול, בן זוגי היה מתחלף איתי בכיף או לפחות יותר משתתף. אני פשוט נהנית מהעובדה שגופי הוא זה שמספק את המזון לאפרוח שלנו.
אולי יש כאלה שיראו זאת כראש קטן, עצלנות, ושאני מחזירה את הנשים אחורה. שאני עושה עוול לילדתי כאישה לעתיד.
אני אמנם אימא טרייה, אבל יש לי ניסיון בחיים.
אני יודעת שהיא תלמד שאימה היא אישה עצמאית גם אם היא לא קרייריסטית. אני לא מרגישה צורך להוכיח את עצמי
אני אולי קיצונית, אבל זו האמת שלי.
תמיד הקשבתי למה שהלב אומר לי ולא מה שהחברה הסובבת אותי. זה דבר שאני גאה בו בחיי, למרות הטעויות שלא מעט נעשו בדרך.

[עדי_א*]

לעניין הדיון על האבא.
לדעתי, הדילמה לגבי נשים היא חריפה יותר, לא משנה עד כמה יש גם אבא בתמונה.הבנז שלי ואבי ביתי הוא אב נהדר. מעורב, שומר עליה יום בשבוע כשאני בלימודים, עושה הכול בבית בדיוק כמוני. מה שנקרא, לא היה צריך פמיניזם אם כולם היו כמוהו.
זה לא פותר את העניין שמיש בסופו של דבר בהריון, זאת אני, ואם צריך שמירת הריון, זה שוב פעם אני. אני מניקה, גם עכשיו, שהבת שנה שלי יונקת באמת לא הרבה, אבל ברור שבהתחלה העניין של ההנקה בעצם קובע באופן מוחלט על מי נופל רוב העומס. ומדובר לא בעניין של מגדר, כלומר של תרבות, אלא בעניין של מין, כלומר ביולוגי. אלא אם כן מתייחסים להנקה כמשהו חברתי שאפשר לוותר עליו, אבל אני מניחה לרגע שזה מובן מאליו.
בקיצור, הנקודה שלי היא, שהדילמה של נשים היא מורכבת יותר, לא שהדילמה של הגברים היא לא.

עכשיו לבי הנקודה של העבודה החליפה את העבדות וגו׳, וסליחה שאני לא מצטטת, אני כותבת מאיי פד ( לא שלי, לא שלי) יש לי שתי מחשבות. הראשונה, היא שיש דיונים שכנראה יש טעם לדון אותם, אחרת הם לא היו מתעוררים כאן באופן קבוע אחת לכמה זמן. למשל, אמא-שאוהבת-יותר, או למשל הדף הנוכחי. כי זה נוגע בהגדרות מאוד בסיסיות של החיים, ומעלה מצוקות אמיתיות. לכן, לדעתי אין טעם להגיד שאין טעם בדיון. עובדה שיש. אם היינו מעבירות את זה לוורד בטח היו כאן המוני עמודים.

הנקודה השנייה. אבישג, מה שכתבת שתיארת את חייך האמא שינה לי באופן מהותי את התפיסה שלי לגבי חינוך ביתי. למה? כי עד אז תפסתי את העניין כדבר מאוד מוחלט, שניתן לעשות רק אותו. מאז שקראתי את התיאור שלך, אני ממש מצליחה לראות את זה אחרת. מה זה קשור? כי התפיסה שהוצגה כאן מחזירה את זה לדיכוטומיה של או שתשבי בבית או שתעבדי כול יום מצת החמה עד צת הנשמה. ואני לפחות מחפשת משהו אחר.

ובאופן אישי, אני תמיד מעדיפה לקרוא איך נשים עשו את הדברים אחד לאחד מכל מיני הכללות.

[ר_ו_ת_ה*]

מרגישה צורך לכתוב איך זה אצלנו, בדיוק בשביל לשבור את הדיכוטומיה של "או שתשבי כל היום בבית או שתעבדי כל היום"
אני ממש זוכרת שעשינו ישיבה, בזמן ההריון הראשון, וחשבנו איך אנחנו מחלקים את הזמן,
כי היה ברור לנו שאנחנו לא מתכוונים להכניס לשום מסגרת או מטפלת בסוף החופשת לידה
וגם שנינו רצינו להיות הרבה בבית,
אבל ידענו שנרצה גם לעבוד- מטעמי פרנסה, וגם התפתחות ועניין
והכרנו יותר מדי זוגות שהאמא מגדלת את הילדים ואבא המון בעבודה- כדי לאפשר את זה, ואז הוא למעשה מנותק קצת
ידענו שזה ממש לא מה שאנחנו רוצים
ובנינו לנו משהו של די חצי חצי
ומאז זה ככה, כבר שש שנים
היו תקופות (אחרי הלידה הראשונה והשניה) שזה לא היה חצי חצי, ואני הייתי יותר בבית, כי היה ברור לשנינו שזה מה שנכון
ועכשיו, כשהצעיר עוד מעט בן שלוש, זו תקופה שאני עובדת קצת יותר והבן זוג יותר בבית
אבל בגדול, הרעיון הוא שלכל אחד יש זמן לדברים שלו, וזמן על הילדים
ולנו זה עובד בדרך כלל די טוב ( טפו טפו טפו)

[אבישג_א*]

ר ו ת ה מקסים מה שאת כותבת, אבל אולי כמו שעדי א הציעה, תפרטי ספציפית איך זה עובד ועבד אצלכם (ואגב, זה מאוד מתאים לדף שנפתח כאן לא מזמן - חינוך ביתי במשמרות )

[ר_ו_ת_ה*]

אז איך זה עובד אצלנו?
כאמור, עשינו ישיבה, תוך כדי ההריון הראשון, והחלטנו שחשוב לשנינו לגדל את התינוק שיוולד, ולא לנתק אף אחד מאיתנו מהבית, בגלל הצורך להתפרנס גם...
אני חזרתי לעבוד יומיים בשבוע, ארבעה חודשים אחרי הלידה. בדיעבד- זה היה מהר מדיי, אבל אז לא ראיתי את זה. הייתי די חדשה בעבודה מאד מעניינת שהיתה חשובה לי, והיה לי חשוב לשמור על המקום, וגם הייתי זקוקה לניסיון המיקצועי. בכל מקרה, זה היה יומיים- והאיש שאיתי עבד בשלושה ימים אחרים.
אחרי שנה וחצי בערך הוספתי עבודה באחר צהריים אחד נוסף, וכך זרמנו עד שהבכור הגיע לגיל שלוש- ואז נולד אחיו.
הפעם, שוב עשינו ישיבה, והחלטנו שעם כל הכבוד לשיוויוניות ולרצון ששנינו נהיה מעורבים, בתחילת החיים- יותר חשוב שאני אהיה עם התינוק רוב הזמן. היה לי חשוב להניק, (גם את הבכור הנקתי, והפעם בכלל לא התחשק לי התעסק עם שאיבות) ובכלל, שתהיה נחת בבית . גם הבנו שזה בסדר אם בהתחלה אני אהיה יותר משמעותית- הבן זוג שלי כל כך מעורב וכזה אבא מדהים, שברור היה שהוא לא יהפוך לדמות פריפריאלית בחיי הילדים.
אז אחרי הלידה של הבן השני, הבן זוג קצת העביר הילוך בעבודה. אני לעומת זאת התפטרתי. במקביל התחלתי ללמוד לתואר שני, למדתי יום בשבוע, ולקחתי את הקטן איתי. כשהוא קצת גדל וכבר לא היה מתאים להיות איתו בהרצאות, הגענו כל המשפחה לאוניברסיטה, הבנים והאיש היו מבלים להם שם- קובעים עם חברים, נוסעים באופניים, נכנסים לחזרות של האקדמיה למוזיקה (זה היה הכי להיט), וכשהקטן היה צריך לינוק- היו מסמסים לי והייתי יוצאת. לא ברור לי איך, אבל זה עבד מצוין! אפילו סיימתי את התואר כמעט בהצטיינות.
בסמסטר האחרון, כשהתינוק היה בן שנה וחצי, כבר התחלתי להרגיש שבא לי לחזור לעבוד והתחלתי חצי יום בשבוע בעבודה חדשה (יש לי מזל שהמקצוע שלי מאפשר המון גמישות).
לפני 3 חודשים בערך הבן זוג שלי עזב את העבודה שלו, מכל מיני סיבות ואני הרגשתי שמתאים לי לעבוד יותר, אחרי כמעט 3 שנים של אש ממש ממש קטנה, וכעת אני עובדת בערך 4 ימים בשבוע.
הבן זוג כעת יותר פנוי, והוא נמצא עם הילדים יותר ממני. זה לא תמיד פשוט לי, אבל גם מאד מעניין לי בעבודה, וסה"כ עדיין יש לי הרבה זמן עם הילדים, כי אני לא עובדת ימים מלאים. פה גם החינוך הביתי הוא יתרון משמעותי, כי יום אחד מתוך הארבעה, אני עובדת אחה"צ ויש לי את כל הבוקר עם הילדים. אם הם היו במסגרת- בעצם הייתי רואה אותם באותו יום רק בערב המאוחר.
אני מרגישה שההתפתחות המקצועית שלי ממש לא נעצרה בעקבות לידת הילדים, נכון, היא תפסה כל מיני כיוונים, אבל גם המקצועות שלי (טיפול באומנויות, והוראת יוגה), הם כאלו שזה שנהייתי אמא, ושקעתי כל כך באמהות, ולמדתי כל כך הרבה על מה זה באמת תלות, ואינטימיות, והיקשרות, וגם תיסכול, וויסות... כל העומק הזה רק העשיר והזין את היכולות שאני מביאה לעבודה.
זהו, מקווה שלפרוט את זה ככה לפרטם הועיל למישהו
(לי בכל מקרה היה נחמד הסריקה הנוסטלגית הזו )

[שלומ_צ*]

מה שמקסים במה שרותה כתבה, הוא ההבנה שלכל שלב בחיים מתאים משהו אחר. לכל אדם מתאים משהו שונה וכל צד בזוגיות בנקודת זמן מסויימת יכול לעשות תפקיד X. אין הכללות, אין אמת מוחלטת "הילדים צריכים להיות עם X", "Y לא טוב", "צריך להיות Z".
ההבנה שאין אמת מוחלטת, היא כאן המתכון לחיים שלווים, זורמים ועם זאת פרודוקטיביים.

[עדי_א*]

לי הועילה הסקירה, ובטח גם לאחרות שלא כותבות.
אשמח לקרוא עוד שיתופים כאלה.

[פלמונית*]

הי רותה,
נשמע מעורר קנאה,
חייבת לשאול, איך מצליחים לשמור על העו"ש?
אצלנו עם כל ילד, ההרגשה היא שיש פרדוקס - צריך לעבוד יותר כדי להכניס יותר כסף.וגם הבית צריך יותר את אמא, אז אמא אחרי כל ילד, מגדילה את שעות היממה שלה או משהו כזה וכנ"ל אבא.
(עם ובלי קשר ל"מסגרות")
אני רוצה להדגיש שאני שואלת במלוא הרצינות ולא כדי להקניט חלילה

[מישהי_אחת*]

רותה ,

אם אפשר לשאול במה עובד האיש שלך?

קודם כל, מה שאת כותבת נשמע מדהים. בדיוק מה שאני הייתי רוצה לעצמי.
אבל... האיש שלי בהייטק, וגם מלמד יומיים בשבוע, ואני כרגע עם עסק חדש שטרם מכניס כסף (רק מוציא..) וגם לומדת לתואר נוסף (שכל כך חשוב לי..!).
ואני חושבת וחושבת והופכת והופכת על איך נעשה את זה מעכשיו והלאה. (עד עכשיו לא עבדתי, והילדים היו איתי עד גיל שנתיים ואחר כך בגנים עד 13:00).

וכן, אם לא מפריע לך לפרט - איך אתם מסתדרים כלכלית? לנו זה קשה מאוד. באמת. להרבה אנשים שיש להם שתי משכורות לא רעות זה קשה באמת ולא רק בגלל ההוצאה על הגנים.

[שלומ_צ*]

מישהי - את אומרת את זה בין השורות: את בשלב של בניית עסק ולימודים (שחשובים לך מאוד). כפי הנראה לא תוכלי "להעתיק" את מה שאחרים עושים אחד לאחד ולהגיע למודל "האידיאלי". לכל משפחה יש מודל אחר, שנבנה אט אט, בהתאמה אישית. זה מעצים לשמוע איך אחרים עושים את זה כדי להבין שזה אפשרי, אבל הישום עשוי להיות יחודי

[עדי_א*]

מדווחת לאחור:
אז ככה, עשיתי ראיון למשרה של 60% משרה. תוך כדי הראיון הייתי כנה לחלוטין אם הבעיה שיש לי עם העניין. חשוב לי להגיד שזה במקום שמאוד מתאים לי מבחינת בערך כל מה שאני מחפשת במקום עבודה (ראש לא מיינסטרים, חשיבה על מדיניות, עצמאות לי כעובדת). בקיצור, שבוע אחרי, שאני בטוחה שכבר לא מקבלים אותי חוזר אלי האיש, ואומר לי שהם הבינו שיש לי ילדה קטנה, ובאמת בעיה וגו', אבל הם רוצים אותי אז הם מוכנים לפצל את המשרה. שעות עבודה בשבוע: 15. לקחתי.

חלק מהשעות מהבית, חלק גדול אחר הצהרים. בקיצור, הרבה כסף לא יהיה מזה, אבל זה משאיר אותי במעגל העבודה, שזה חשוב לי, ונראה לי שנוש בגיל שנה תסתדר בכיף את השעות האלה עם אבא/סבתא שלה. תכלס זה מאוד דומה למה שהיה השנה.

אה, והדובדבן: הבוס (נראה לי, עוד לא ממש סגורה על ההררכיה) אמר לי להביא את הבת שלי איתי לישיבת חפיפה שבוע הבא. מדליק.

[ר_ו_ת_ה*]

איזה יופי עדי!
ולגבי תגובות על הסיפור שלי, נעים לשמוע שזה מועיל למישהו, ומאד מאד מתחברת למה ששלומ צ כתבה. ניסחת לי משהו שאני מרגישה הרבה זמן, אז תודה
לגבי נושא הפרנסה. הההה (אנחה פולנית). אכן נושא כאוב. לפני הלידה האחרונה היה לנו חיסכון קטן וחביב, שפשוט התכלה בשנה ומשהו שלא עבדתי, ובנוסף - גם נכנסנו למינוס בכלל לא קטן. אני לא אגיד שזה היה כיף, אבל כמו ששלומצ כתבה- הבנו שזו באמת תקופה שבה ההכנסות נמוכות והתאמנו את הציפיות לתקופה הספציפית. זה לא שאני ממליצה כאן למישהו להיות במינוס, להיפך- אני קיבלתי המון השראה מכל דפי הלהגיע לחירות כלכלית, וההתנהלות שלנו בדרך כלל מאד מסודרת, אבל הרגשתי שזו תהיה טעות הרבה יותר קשה להינתק מהבית לפני שזה מתאים, מאשר להיכנס לתקופה מסוימת ומוגדרת למצב כלכלי לא משהו. וכדי להרגיע, אני יכולה לומר ששנה וחצי מהלידה היינו בלי חיסכון ועם הלוואה של קרוב ל20,000 ש"ח. בדיוק אז חזרתי לעבוד קצת ונכנסנו למשמעת מאד גדולה, וכעבור שנה כיסינו את כל ההלוואה והספקנו לחסוך את קרן החירום שלנו מחדש. פשוט התפקסנו על זה מחדש. וזה לא שעבדתי בטירוף, המון המון פשטות מרצון,היתה תקופה שחתכנו את כל ההוצאות המיותרות- עבדנו עם מעטפות- וחוץ מזה, אמונה אמיתית שכסף זה משהו שזורם. באמת ולא בקלישאה. וגם אחיזה מחודשת במושכות, כשהיינו מסוגלים לכך שוב. אני כן מתכננת שאם מתישהו יהיה לנו עוד ילד, נכין מראש את הכסף הזה (עד כמה שנצליח...) כדי להמנע מלחץ מיותר.

[ב_שאיפה*]

אווווווווף. אני לא יודעת אם זה פריקת תיסכול, או צורך בשינוי, או מה (כנראה צורך בשינוי).
אני בערך עם הקטנה בבית. ואני בערך גם עובדת, במשרה חלקית כעצמאית שקובעת-לעצמה-את-השעות (ולכן מרוויחה גם רבע מהשכר הממוצע משק, אותו ישלמו לי בשוטף + 30).
ואני גם מנסה לפתח קריירה אחרת שדורשת הרבה יותר שעות ממה שאני נותנת, כי רוב הזמן עם התינוקת (פעוטה? היא 1.3) הוא לא זמן של עבודה. ואז בזה אני בטח לא מככבת והרכבת ממשיכה לשעוט...
והיה סידור חלקי אבל לאחרונה הבייביסיטר מבריזה הרבה מה שאומר שיש לי פחות שעות עבודה.
ומצד שני אני עוד מתקשה לחשוב על מסגרת בשבילה "לשלוח" אותה...
ומצד שני צריך פה שינוי כי אין לה, או לנו, בעצם שום סדר יום לא לה, ולא לנו (כלומר כן קמים והולכים לישון בשעות קבועות, אבל יש יום עם "אמא כל היום ויונקים חופשי על הבר" ויש יום עם סידורים שונים ומשונים ששומרים עליה).
אוף. היה לי הרבה יותר קל אם הייתי מאלה שמשוכנעות ש"היא כבר צריכה חברה בגן". אבל אני לא

[פלוני_אלמונית*]

מצד שני צריך פה שינוי כי אין לה, או לנו, בעצם שום סדר יום לא לה, ולא לנו (כלומר כן קמים והולכים לישון בשעות קבועות, אבל יש יום עם "אמא כל היום ויונקים חופשי על הבר" ויש יום עם סידורים שונים ומשונים ששומרים עליה).
זה לא סדר יום אבל זה "סדר שבוע" הכל בסדר עם זה, כל עוד שתיכן מרגישות טוב עם הסידור. אם נראה לך שקשה לה לתפוס מתי אמא נמצאת ומתי לא, תשנני איתה כל בוקר מה עושים היום, וכל ערב מה עושים מחר.
זה נשמע חיים קצת "לא נורמליים", אבל בפועל זה מה שרוב האמהות העובדות פה עושות, כך מושכים את השנים הראשונות...

[עדי_א*]

רבע מהשכר הממוצע משק,
כלומר, 2000 שח בערך בלי לשלם לבייבי סיטר?
וואלה, אני מורידה את הכובע.

פעוטה? היא 1.3
לדעתי תינוקת.

את יכולה לנסות לתאר אם כול האפשרויות היו פרושות בפניך, כלומר, בלי שום הגבלה כלכלית או אחרת, מה היה הסדר שבוע ויום שהיית רוצה?