באופן טבעי

דף מעניין, עברו השנים, אולי יעניין עוד מישהו...

_באשר לעניין החברתי - ילדים תמיד יתקלו בילדים אחרים שיקנטרו אותם ביחס לידע שלהם. מידת הפגיעה שלהם תהיה ביחס ישר לשלמות שלהם עם עצמם וכמובן ביחס לשלמות שלנו עם המצב.
לפני מספר ימים חזרה נטע מחוג וסיפרה על מפגש שהיה לה עם ילדי בית-ספר. היא בקשה שאלמד אותה מה זה "פילוג". שאלתי אותה למה היא רוצה לדעת "פילוג", והיא הסבירה שהילדים בבית הספר בררו אצלה מה היא יודעת וגילו שהיא לא יודעת מה זה פילוג. שאלתי אותה איך היא ההרגישה והיא הסבירה לי שהם לא צחקו עליה, רק אמרו לה שכדאי לה שאמא שלה תלמד אותה פילוג (למען האמת, איני יודעת מה זה ונטע מאד התפלאה על-כך).
אני מרגישה הבדל גדול בין ההתיחסות של נטע למפגש הזה לבין ההתיחסות של ילדים יותר גדולים שלי, ומאמינה שנטע חשה את הביטחון שלי וכך יכולה לעמוד מול הילדים ללא רגש נחתיות. (אונה שפרון 2004 )_

משתפת - תיאור מצב (לא בעיה).
בני חווה שאלות מסוג זה בחוגים:
ילד: "באיזה בית ספר/כיתה אתה?"
בני:"אני לומד בבית" ,"אני לא לומד בבית ספר", "אני אמור להיות בכיתה..."
ילד: "שקרן" או "לא יכול להיות".
לפעמים שאלו אותו שאלות באנגלית או במתמטיקה.
לרוב, בני צוחק מזה, אבל מפריע לו (והפריע לו יותר כשהיה קטן יותר) שחושבים שהוא משקר.
(ויש גם תגובות : "איזה כיף לך").

תודה. פשוט בלון חמצן, שניה לפני שאני נחנקת

(אולי בערב אני אקרא בנחת ואכתוב)

_אורנה, אולי אותו ידע שמענין אותה איננו 'פילוג' או כל נושא אחר, אלא הידע המסוים שמאפשר השתייכות לקבוצה מסוימת.
כלומר, היא לא מוטרדת מיכולתה הלימודית או מהחומר שהיא מפסידה. אני זוכרת שכשעברנו לחטיבת הביניים היו לכל 'יוצאי' בית ספר מסוים משחקים שונים. אנחנו אמרנו 'אוהב, מחבב, מעריץ' ב'אמת או חובה' ובית ספר אחר אמר 'אוהב, מחבב, מעריך' או whatever, ומסתבר ש'מחבב' אצלם היה שווה ל'מעריץ' אצלינו והדבר יצר בלבולים ומבוכות. מנקודת מבט בוגרת אין לזה כל חשיבות, אבל זהו ידע של תרבות הילדים._

_אצל ילד שגדל במסגרת הבית והמשפחה ההשתיכות היא נקודת מוצא לחיים. לא צריך להשתמש בכל מיני דברים חיצוניים כמו: ללבוש מותגים, לדעת את לוח הכפל (מאמר של דני לסרי בנושא לוח הכפל התפרסם ב"באופן"), לסגל התנהגויות כאלו או אחרות.
הם פשוט שייכים כי רוב הזמן הם נמצאים עם אנשים ששיכים להם._


(מקווה שמישהו עוד נכנס לקרוא בדפים האלה...)

אני מרגישה שאנחנו שוב בצומת והפעם עם הבן השני. לפני כשנה וחצי אחיו הגדול השתלב לבקשתו בבית ספר בכתה ו' (היום הוא בכתה ז' באותו בית ספר). השני, שהיה מאד קשור לבכור, עבר טלטלה לא קטנה. ובתקופה האחרונה הוא מרבה להתלונן ש"משעמם לו". אתמול הוא הגדיל לעשות וברגע של עייפות רבה ממש קרע לי את הלב כשאמר ש"אין לו בשביל מה לקום בבוקר". יש לו עוד אחים בבית, צעירים ממנו, לא תמיד משתפים פעולה במשחק משותף. הוא מאד נהנה כשבאים אליו חברים מהחינוך הביתי ובכלל. אנחנו יחסית מאד מאד לא פעילים בשלל הפעילויות של קבוצת החינוך הביתי באזורנו בעיקר כי זה לא מתאים לי. השנה השתלבנו בפעילות אחת לחודש והוא משתתף בחוג נוסף פעם בשבועיים. מהצד השני, אנחנו כבר מכירים את האופציה הבית ספרית דרך הבכור ובסך הכל היא מפתיעה לטובה אם כי לגמרי לא הבחירה המועדפת עלינו. אבל אני מבינה, שלפחות מבחינת הבכור, זה היווה פתרון למצוקה היומיומית שלו, ככה הוא נפגש עם חברים על בסיס קבוע ויומיומי, הבית ספר שהוא הולך אליו מאד לא הישגי ובסך הכל מדובר בחממה ממש ככה שמבחינתו, זה שווה את המחיר שזה דורש.

אני מרגישה שלשני מאד קשה פשוט להיות בואקום הזה ולנסות להמציא את עצמו כל בוקר מחדש ותוהה האם מישהו התנסה בחוויות דומות ויוכל לשתף / להאיר את עיניי ?

יש לו חברים שאפשר להיפגש איתם בלי מסגרת של ״פעילות״? אולי להזמין משפחה אחת, או ילד אחד בלי שאר המשפחה?

כן. יש לו וזה באמת קורה אבל מבחינתו, כל שאר הזמן זה "שעמום". יכול למשל להיות יום שבו ישן אצלו חבר, בילה איתו את הבוקר, אחר כך באחר צהריים היו עוד חברים וברגע שכל זה נגמר מתחיל ה"נורא משעמם לי !!!" ... זה צד אחד של העניין. אני חושבת שהצד השני הוא חוסר הוודאות, שלא ידוע שבכל יום יקרה משהו בצורה ברורה. אתמול הצלחתי להוציא אותו לפעילות של תנועת נוער חדשה כאן במושב שנראה לי שעשויה להתאים לו והוא באמת מאד נהנה. זה יכניס עוד פעילות ואפשרויות חברתיות.
(ותודה על התגובה המהירה !)

אני חושבת עוד על הדברים ומדברת אותם קצת ומרגישה שיש בי איזה אכזבה מעצמי. בעצם אולי אכזבה כפולה. מצד אחד, אני מתאכזבת ששוב ילד שלי מרגיש שכבר פחות מתאים לו להיות בבית ואוצה לצאת החוצה ל"בית ספר" ומהצד השני והמשלים לזה אני מאוכזבת מזה שאני לא מין אשה גדולה כזו שיכולה לקבל את הבחירה שלו (שעוד לא ברור שנעשתה ממש) בשלמות ובחיוך ולהגיד פשוט: "איזה יופי, הוא קבל את מה שהיה צריך ועכשו אשחרר אותו לדרכו". אני תקועה איפה שהוא באמצע. רואה את הקשיים שלו, רוצה את טובתו, מתאבלת על הצורך שוב לעשות שינוי, חוששת לקשיי ההתחלה שלו, מאמינה בו, רואה שהדבר האחר הוא לא שחור כל-כך כמו שאולי היה נוח לנו לצייר אותו, בוודאי שלא בגיל יותר בוגר ולא כשאתה זה שבוחר בו ויודע שתמיד תמיד תוכל לחזור הביתה... בקיצור, אני לא הדבר הכי ברור ויציב רגשית...

אני מרשה לעצמי להציע רעיון שעלה בדעתי, למרות שאין לי ניסיון עם ילדים "גדולים".
יכול להיות שמה שחסר לו זה איזשהו פרויקט ארוך טווח כזה, משהו שעושים כמעט כל יום וחושבים עליו גם כשלא עושים אותו, משהו שרואים בו התקדמות ונותן תחושה של עשייה משמעותית.
חשבתי על הכיוון הזה כי נשמע שאולי אין לו מחסור בחברה דווקא. אולי כשהוא עסוק עם חברים או עם האח הגדול, הקושי הזה לא עולה, כי הוא פשוט עסוק בדברים אחרים. וה-אין למה לקום בבוקר נשמע לי מתאים לזה שקיים איזשהו רצון לא סתם לעשייה שתמלא את הזמן, אלא למשהו שיש לו משמעות (עבור עצמו) גדולה יותר.
מקווה שיצא לי מובן.

אני חושבת עוד על הדברים ומדברת אותם קצת ומרגישה שיש בי איזה אכזבה מעצמי. בעצם אולי אכזבה כפולה. מצד אחד, אני מתאכזבת ששוב ילד שלי מרגיש שכבר פחות מתאים לו להיות בבית ואוצה לצאת החוצה ל"בית ספר" ומהצד השני והמשלים לזה אני מאוכזבת מזה שאני לא מין אשה גדולה כזו שיכולה לקבל את הבחירה שלו (שעוד לא ברור שנעשתה ממש) בשלמות ובחיוך ולהגיד פשוט: "איזה יופי, הוא קבל את מה שהיה צריך ועכשו אשחרר אותו לדרכו". אני תקועה איפה שהוא באמצע. רואה את הקשיים שלו, רוצה את טובתו, מתאבלת על הצורך שוב לעשות שינוי, חוששת לקשיי ההתחלה שלו, מאמינה בו, רואה שהדבר האחר הוא לא שחור כל-כך כמו שאולי היה נוח לנו לצייר אותו, בוודאי שלא בגיל יותר בוגר ולא כשאתה זה שבוחר בו ויודע שתמיד תמיד תוכל לחזור הביתה...
את כותבת שאת לא זה ולא זה, ואני קוראת במילותייך שאת גם זה וגם זה. וזה נהדר בעיניי.
יש מקום גם לרגשות השליליים שלך כלפי בחירות שלהם. לא נשמע שזה מפעיל אותך למנוע מהם לבחור או לא לתמוך בהם בבחירה.
אני לא מכירה אתכם, אבל נשמע שהם יודעים מה הם רוצים ואת תומכת בהם גם כשזה לא מה שהיית רוצה.
מה עוד אפשר לבקש מאמא?
בהצלחה!

תודה רבה רבה !! על המילים והתמיכה והאהבה שאני מרגישה דרכן. היום בצהריים הוא בא אלי ואמר שהחליט שהוא כן רוצה ללכת לבית ספר. במובן מסוים הוקל לי. קודם הוא היה תקוע במצב מבולבל בלי יכולת להחליט. אני חושבת שבשיחה שהיתה לנו אתמול הוא היה צריך לשמוע אותנו אומרים בקול שנתמוך בו בכל בחירה שלו. החלטנו שנתחיל בעזרת ה' רק בשנת הלימודים הבאה, כשממילא יהיו עוד חדשים שמתחילים את המסגרת. הכתיבה כאן עזרה לי מאד לשחרר ולהשתחרר. תודה

אני רק מזכירה שהאפקט הזה של משעמם לי אחרי שהיה משהו מאוד ממלא כמו חברים הוא אפקט מוכר, והשאלה אם זו רק תגובה לריקנות שפתאום משתררת או גם עולה בלי קשר לכלום.
ואהבתי את רעיון הפרויקט. אפשר אולי עד שילך לבית ספר.
בהצלחה בכל ומזכירה שזה ממש בסדר להיות מבולבלת ולהרגיש רגשות סותרים ומורכבים. ככה אנחנו בנויים.
אוהבת אותך.

בהצלחה בכל ומזכירה שזה ממש בסדר להיות מבולבלת ולהרגיש רגשות סותרים ומורכבים. ככה אנחנו בנויים.
מפתיע איך כל פעם מחדש נדמה לי שכולם כבר מזמן מעבר לזה ורק אני עוד שם...

תודה

רסיסים,
היום נכנסתי לדף שלי אחרי הרבה זמן שלא ביקרתי בו.
אני רואה שהדיון שכך.

מה שלומכם היום?

(בזכות הדף הזה ביליתי עכשיו דקות ארוכות "בנוסטלגיה אתרית" בדף דיון על בהירות הניסוח , ועל כך תודה )

אני חושבת הרבה על הדברים שכתבת במאמר ההוא על בר מצוה. לא קלי לי להיות ההורה בשלב הזה. הילד שלי ללא ספק עובר תקופה מטלטלת עבורי כמתבוננת מהצד ונראה שגם לא כל-כך קלה עבורו. הוא מחפש את עצמו, מיהו, מהו מתחיל לחשוב על זהות ומהות. אחיו בגילו, חשב ומצא שהוא מוכן לשלם את המחיר ולצאת לעולם דרך בית הספר. לשמחתי מצא כאן בית ספר נעים ועוטף (קונבנציונאלי לגמרי) והוא מצליח לשלב בין המערכת לבין הצרכים של עצמו, לוקח ימי חופש כשצריך וכו'. השני עוד מחפש את דרכו, ביתר שאת מאז שאחיו, שהוא החבר הכי טוב שלו, יצא לבית הספר.

אני מגלה, שכיוון שהאופק לא גלוי לי, לא אחת אני מתייאשת, מאבדת את האמונה ונוטה להאשים את עצמנו ואת הבחירות שלנו במצב שהוא שרוי בו היום. בלבול, תהיה וטעיה. כשאני במקום של האשמה, אף אחד לא מרוויח מזה כלום. כשאני מצליחה להבין שיש לו את המסע שלו והוא לא בהכרח נגזרת של הבחירות שלנו כהורים שלו ושיש ערך רב לשהייה במקום המורכב הזה, למרות הקשיים, אנחנו עוברים את זה הרבה יותר בקלות ובנועם.

אולי חסר לי קצת לשמוע מאמהות נוספות שעוברות דברים דומים. סביבי, רוב ילדי החינוך הביתי מוצפים בשפע חוגים ועשייה שאני לא בטוחה שמשאירה זמן לכל התחושות המורכבות האלה וזה עשוי לבלבל ולתת תחושה שאנחנו "יחידים במערכה" בעוד כל השאר בכלל לא עוברים משברים ותקופות קשות...

הי יקירתי
כמו שאת יודעת היינו שם - לא כל כך זכור לי הענין של "משעמם לי" כמו הודעה שרוצים ללכת לבית הספר.
תקציר הפרקים הקודמים - זה הגיע אצל הגדול בכתה ח', השניה קצת נסחבה אחריו, היא עלתה לז'. השלישית שלי, שעכשיו בח' בדמוקרטי שהוא בלי לימודים בכלל ומאד אנסקולי - מתמודדת עם השאלה הזו עכשיו. תשוקה ללימוד מסודר, הרגשה שהיא מפגרת מאחור, השאלה מה יהיה אתי, חוסר סבלנות להתעסק בזוטות היומיום שנחשבו מספקות עד כה, צורך לענות על השאלה "מה אני עושה בעצם".
עם הגדולים הכרענו לכיוון בית ספר, ושניהם עברו למסגרות לימודיות מחייבות ומאתגרות, הבכור סיים כידוע (ועכשיו התחתן ובעתודה) והשניה עושה כעת בגרויות.
עם שניהם האתגר הלימודי עבר בקלות, המחוייבות למסגרת היתה ענין לא תמיד פשוט. עם השלישית זה יותר מסובך, חשבה על אולפנא, אבל לא פשוט לה לקבל את ההחלטה הזו ועדיין מתלבטת.
כך שלא צלחנו את זה בתוך החינוך הביתי, ומבחינה זו זה אכן כשלון.
אבל בכלליות הענין אני לא רואה במהלך הזה כשלון ושמחה בו.
שניהם השתלבו בבתי הספר, הם שמחים בהחלטה שלהם, היתה תחושה שהם מגיעים לבית הספר ממקום אחר ושכל חווית בית הספר נצבעה עבורם בצבע של בחירה חופשית.
וגם הרגשתי שנכון להם להיות עם חברים ולא עם בני המשפחה, הורים ואחים קטנים.
ולהרגיש את העצמאות שלהם ואת הנפרדות. (בעיקר הגדול, שהלך לישיבה תיכונית עם פנימיה).
ולהרגיש שהם מתמודדים.
וקצת להפרד מאמא ומוזרויותיה ואבא ומוזריותיו לטובת מוזרויות של אנשים אחרים
את כל אלה אפשר אולי לייצר גם במסגרת של חינוך ביתי, אבל אנחנו לא הצלחנו בזה, ובאיזה שהוא רגע זה נראה לי כאילו "להמציא" את בית הספר מחדש, ואז מה עשינו בזה
הרי לא הכרזנו על חינוך ביתי כדי לעמול על מפגשים וחברים ולימודים לא פורמליים ולו"ז וכל זה.
וגם אם כן, האם זה מה שאני צריכה לעשות כאמא.

אז בקיצור, מבחינתי התייחסתי לזה כאל שלב התפתחותי ולא כאל כשלון. ילד שמפסיק לינוק זה לא בהכרח כשלון של ההנקה. אולי מיצינו וטוב שכך...

וגם זה איפשר לי לחזור לאטי לעניינים אחרים, אחרי תקופת הלם לא קצרה בכלל.

הבעיה מבחינתי היתה, ועודנה בגוון אחר, איך ממשיכים עם הקטנים את החינוך הביתי כשהגדולים פורשים
בהרבה מובנים זה כמו ללדת תאומים אחד בלידה טבעית עם תפרים ואת השני בקיסרי
פתאום לא היתה לי סבלנות יותר להפיק את כל ההפקה הזו בשביל הקטנים יותר
לא יודעת איך את תרגישי, מה גם שיש לך קבוצה גדולה יותר...

איזה כיף שבאת ושתפת !!! מתחברת להרבה דברים. אני רואה סביבי הורים שמנסים להלחם ממש בעניין הזה של "בית הספר" לעשות הכל רק שלא יגיעו לשם. בתהליך שאני עוברת באמת לומדת לראות בזה חלק מהגדילה שלהם, היכולת שלהם לבחור בין כמה אפשרויות, לשקול יתרונות מול חסרונות ולבחור. והאמת, לפחות עם הגדול ראיתי, שזה הכניס הרבה שקט ורוגע הביתה, ברגע שהוא הלך עם הבחירה שלו.

_הבעיה מבחינתי היתה, ועודנה בגוון אחר, איך ממשיכים עם הקטנים את החינוך הביתי כשהגדולים פורשים
בהרבה מובנים זה כמו ללדת תאומים אחד בלידה טבעית עם תפרים ואת השני בקיסרי
פתאום לא היתה לי סבלנות יותר להפיק את כל ההפקה הזו בשביל הקטנים יותר
לא יודעת איך את תרגישי, מה גם שיש לך קבוצה גדולה יותר..._

אף פעם לא הצטיינתי בהפקות וכשהתאומים נולדו יותר מתמיד היה לי ברור שאני מחויבת קודם כל לשפיות שלי מה שאמר להיות הרבה הרבה בבית, מעבר לזה שאני מאד אוהבת להיות בבית והילדים גדלים לתוך זה