ילד בית הולך לגן

[תמרוש_רוש]

קוראת


כאן צריך לעמוד בסטנדרטים הסמויים של הקוראות.
נו, מתי תביאי לנו איזו שגיאת הדפסה בריאה? משעמם לי...

[אלודאה_בלבן*]

יום שני

מבלים את היום עם אמא שלי. יוצאים לקניון, אוכלים ביחד בבית קפה, מסתובבים, קונים חולצות וסווטשרים, מסתכלים בחנויות - כיף.
הגיבור מתנהג בהתאם לגילו, כלומר - מדי פעם עושה מה שאני מבקשת, מדי פעם משתולל קצת. "בדיקת גבולות" קוראים לזה כאן. ואני, במקום לכוון אותו למקום שיתאים לו להשתוללות (למשל - להוציא אותו לככר הדשא מחוץ לבית הקפה כדי שיוכל לרוץ בלי הפרעה במקום לדרוש ממנו לשבת בשקט על הכסא) הולכת ומתרגזת. עם השעות אני מוצאת את עצמי צועקת עליו יותר ויותר, כועסת, מאיימת....
אחרי מספר שעות אני מבינה שמשהו לא בסדר. הגיבור הרי מתנהג לגמרי רגיל. אני לא לפני מחזור - אז למה הכעס המתגבר?
לוקח לי זמן להבין את הסיבה. לרוב אני לוקחת את הילדים (מחשבה תועה ... כמה מוזר - יש לי ילדים) לבד, ויוצרת מרחב שלנו בזמן שאנחנו ביחד. במרחב האישי הזה אפשר לכעוס, אבל לרוב כאשר אנחנו בחוץ הכעס מגיע מאוחר.
עכיו אמא שלי פולשת למרחב שלנו - היא לוקחת את העגלה ומסבירה כמה היא נהנית לסוע איתה (אני שונאת את העגלה! זה טוב רק בשביל לסחוב את הקניות הביתה). היא נותנת לגיבור שלי עוד ועוד מטבעות כדי להפעיל מכונות לא נחוצות, היא מעבירה ביקורת על הבגדים שאני לובשת, על הנעליים שלי, על ההורות שלי, על הבחירות שלי, והיא אפילו לא מבחינה בכל הביקורת שהיא מעבירה.
הביקורת הזאת מוסווית כל כך טוב, שעוברות שעות עד שאני מבחינה בה, עד שאני מבינה את הפלישה לחיי, את הניכוס של ילדי לרשותה. שעות אבודות שבהן אני חוזרת להיות ילדה בת עשר שמנסה לרצות את ההורים שלה, ולא מבחינה בפגיעה בילדים שלי.
ובאותו רגע, כאשר אני רואה את הפלישה, אני מצליחה להחזיר לנו את המרחב שלנו.
אנחנו בחנות נעליים, השעה כבר אחרי חמש, והגיבור שלי מסרב לבחור נעלי בית - הוא עייף, הוא רוצה לשחק, ובכלל - הוא לא אוהב את הדגמים שבחנות. אמא שלי מאיימת - "אם לא תנעל נעליים אצלי בבית אני לא ארשה לך לבוא אלינו יותר."
דקות לפני כן הייתי מוצאת את עצמי בצד "שלה", מוסיפה ללחץ על הילד, אבל עכשיו, אחרי שמיקמתי את עצמי בצד שלו (הוא הבן שלי! אני תמיד אמורה להיות בצד שלו!) אני כורעתמ ולו, ומנסה להבין.
ופתאום הוא מבין את השינוי שחל באמא שלו, ובמקום לכעוס עלי חזרה הוא מסביר לי, ומציע פתרון משלו - "אני אשאר עם גרביים אצל סבתא."
אני, כמתווכת בינהם, מוודאת עם אמא שלי שזה בסדר מבחינתה, ובא לציון גואל.
ויהיה ערב, ויהיה בוקר יום שלישי.

---

יום שלישי

אני צריכה לנסוע לעבודה, לפגישת עסקים. במשך שלושת הימים האחרונים שאבתי במרץ, ועתה בקבוקי חלב קפוא שוב ממלאים את המקפיא שלנו.
הנקה אחרונה, נשיקות אחרונות לבנזוג שנשאר עם השניים, וקדימה - החוצה.
"איך את מרגישה בלי התינוקת?" הבוס שואל בחיוך, ואני עונה את התשובה האמיתית - "קשה לי."
"אבל נחמד להתאוור קצת, לא?"
אני נדה בראשי. לא מרגישה שאני צריכה להתאוורר דווקא עכשיו.
מדברת עם אנשים וחושבת על הילדים שלי, על הבעל שלי, על החתולה שלי. לקראת הצהריים העולם מצטמצם לגודש בחזה, לדגדוגים בכל הנקה ש"מתפספסת". עוד משפט, ועוד שיחה, ועוד דיבור אחרון עם הבוסים, ואני קוטעת את הבוס באמצע המשפט - "חייבת לצאת, נתראה בשבוע הבא."
ורצה, אל המכונית, אל הבית, אל המשפחה שלי שמחכה לי במיטה מתחת לשמיכת הפוך.
מתכרבלים.
ישנים צהריים.
מתחבקים בלילה עוד.
טוב שיש עוד חופש כדי להרגיש עוד קצת ביחד.

---

יום רביעי

היום האחרון של החופש.
"מה אתה רוצה לעשות היום?"
הגיבור שלי חושב - "אמא, אפשר להשאר היום בבית?"
בוודאי.
ואנחנו נשארים בבית. הוא רואה קצת הופ, קצת מתכרבל איתנו במיטה בצהריים, ובלי לשים לב - מגיע הערב, ואיתו ארוחת שמונת הנרות.
ארבע משפחות מתאספות בבית אחד - שני סבים, שתי סבתות, שלושה דודים, שתי דודות, אבא, אמא, ילד ותינוקת.
לכל אחד חנוכיה מיוחדת להדליק בה נרות, והאור החמים מציף את הבית. כואב לי להיות עם המשפחה עכשיו - אני מחבקת את הילדים שלי יותר, מגוננת עליהם בדיעבד מיום שני שנגמר. אבל הגיבור שלי מאושר. הוא מפזז בין הדודים שלו, מכתים את פניו באבקת סוכר, צוחק ומאושר.
מגיעים הביתה אחרי חצות, נכנסים למיטה, מתחבקים.
ונגמר החופש.

---

יום חמישי

אתמול נשארנו ערים עד מאוחר, והיום אנחנו לא מצליחים להתעורר. רק אחרי עשר וחצי אנחנו יוצאים מהמיטה, וברור לי שאמנם החופש נגמר, אבל הגיבור שלי כבר לא יגיע לגן היום.
נשארים בבית. הוא מבקש לראות את star wars, או כפי שהוא קורא לו - "הסרט עם הרובוט והמפלצת." אני מכניסה את קסטת הוידאו למכשיר, מריצה לאחור את הסליל וחושבת על השינוי מהילדות שלי.
הסרט מתחיל, ואני מתפנה לעיניני היום - מכינה קצת אוכל, מטאטאת קצת. הגיבור שרוע מול הטלויזיה ואחרי שעה הוא נרדם מחדש. העייפות מכריעה את שנינו.
אחרי הצהריים אני מתעוררת מצלצול טלפון. חבר מהמשפחתון רוצה לבוא לבקר אותנו. הגיבור שמח, אבל כאשר החבר מגיע הוא מתחבא מתחת לשמיכה ומסרב לצאת. "אני חתול!" הגיבור שלי מודיע, "ואני לא מוכן לשחק עם אף אחד!"
החבר מסייר בין הצעצועים הפזורים בסלון, בוחר לעצמו קטר ומשחק עם עצמו. הגיבור שלי מתחת לשמיכה, ואני נותנת לאמא השניה להחזיק את התינוקת בזמן שאני מכינה לעצמי קפה גדול ושותה אותו כשהוא עדיין חם.
אחרי שעה וחצי הגיבור שלי מפשיר ויוצא מהשמיכה, אבל הם צריכים ללכת. מבטיחים שניפגש שוב, נפרדים.
אנחנו מתמקמים שוב על הספה. חמים ונעים מתחת לשמיכה התכולה. שלושתינו מחכים לאבא שיחזור מהעבודה.
ושוב לילה.

---

יום שישי

ושוב - השעון המעורר מצלצל, אנחנו לא מצליחים להתעורר ובעשר יוצאים מהמיטה. המטרה - לצאת לקניות של בגדים עם שני ילדים. ההתארגנות בהתאם. מחברים את המנשא, ממלאים את התיק של התינוקת, מסבירים לגיבור את כללי ההתנהגות בחנות הגדולה, אורזים עוד כריך לדרך, ויוצאים.
הקניות אורכות יותר משלוש שעות, ופזורות על שלוש חנויות בשתי ערים. הגיבור מתעייף באמצע, אבל מצליח לשרוד בעזרת שלל מכונות מהבהבות בהן הוא מעמיד פנים שהוא נוסע במשאית.
אנחנו חוזרים הביתה עם שלל גדול, מלאים בחולצות ומכנסיים, שנינו גאים ילדים שלנו.
היה קשה, אבל בניגוד לקניות עם אמא שלי - הפעם המרחב שלנו נשמר, והגיבור שלי הגיב בהתאם. הוא ציית למה שביקשנו, לא השתולל, לא ברח, לא צעק. הוא כן רץ ובכה וביקש דברי םשאנחנו לא מוכנים לתת לו - אבל נשאר בגבולות התחומים היטב של כללי המשפחה שלנו.
בדרך הביתה עוברים דרך במבי ק ואוספים את הסל שלנו. מטפטף קצת גשם מעל כאשר אנחנו עוצרים בחניה, וכולנו מסכימים שזה מזג אוויר מושלם למרק אבן. עולים למעלה, ועושים קצת חינוך ביתי. הגיבור ואביו צדים את כל השורשים מהארגז, ואני מנקה את התינוקת, שותה, מניקה, אוספת כוחות, ומתחילה את המרק. עכשיו התפקידים משתנים - אני במטבח והבנזוג טורח עם הילדים. הוא מסדר את הגיבור, מנקה אותו, ולפני שהמרק מוכן - הוא גם מרדים אותו.
זה בסדר, אחרי שהוא יתעורר המרק החמים יחכה לו.

ושוב ערב, ופתאום - נגמר השבוע.

[אלודאה_בלבן*]

יום ראשון

קמנו עם השעון המעורר, הסעתי את הגיבור לגן, נסעתי הביתה, יצאתי עם חברה לבית קפה קרוב, מסרתי בדרך ערימת בגדים ענקית לגיהוץ, חזרתי הביתה, נסעתי לקחת את הגיבור מהגן, השכבתי אותו לישון, הערתי אותו, נסענו לחבר, אכלנו שם ארוחת ערב, יצאנו להביא את אבא מהעבודה, חזרנו הביתה, אכלנו עוד קצת ארוחת ערב, הגיבור הלך לישון, אנחנו ראינו עוד קצת טלויזיה והתמוטטנו גם.

זה היה דחוס ומתיש כמו שזה נשמע, אבל נעים ומשפחתי באופן מפליא.

---

יום שני

סבא בא לקחת את הגיבור לגן, וסבא מחזיר את הגיבור מהגן. בימים האלה אני מרגישה מנותקת ממה שעובר עליו, שכן כל החוויות מתפוגגות עד שהוא מגיע הביתה, ומוחלפות בחוויות מהנסיעה.
הולכים לישון.
"אמא, אני רוצה לישון עליך כמו התינוקת, ושהתינוקת תישן לידך כמוני." וכך, למשך שנת צהריים אחת, הגיבור שלי הופך לתינוק שהוא היה פעם. אני מלטפת אותו, מספרת לו כמה שהוא נפלא, והוא נרדם תוך כדי.
הערב מגיע מהר מדי, לפני שאנחנו מספיקים לצבור חוויות נוספות.

---

יום שלישי

יום חינוך ביתי נוחת עלינו במפתיע - אין לנו דרך לקחת את הגיבור אל ומהגן, ולכן הוא נשאר בבית.
הוא מתעורר שעות לפני, וכמו בשנה האחרונה - משחק עם עצמו. עד שאני אתעורר.
"אמא," קול קטן מעיר אותי מסיוט שבו אני נאבקת בפקידת מס הכנסה שנראית כמו המורה שלי ביסודי, "אני רעב."
מערפילי השינה אני עוברת על חוק האמהות מספר אחד שלי - "יש לך מטבעות שוקולד במקרר, תאכל כמה שאתה רוצה."
חמוש באישור שלי הוא יוצא מהחדר, רק כדי לחזור אלי אחרי דקה, "אמא, אכלתי מטבע אחד, ואני עדיין רעב."
מבינים?
הילד קיבל אישור לזלול את כל השוקולד שהוא רק יכול לאכול, ובחר לאכול מטבע אחד כי זה מה שמותר לו בדרך כלל. הוא מקפיד על הבריאות שלו יותר ממני.
אני מנתקת את עצמי בכוח מהשמיכה, יוצאת מהמיטה ומצחצחת שיניים. מחליטה שעל התנהגות נפלאה כזאת צריך לבוא גמול, מה גם שיש לנו רשימת סידורים לעשות.
מתארגנים, יוצאים.
הוא מתעקש לנסוע על הכבאית שלו - האופניים האדומים שהוא קיבל מהסבתא שלי ליום הולדת ארבע. חבוש בקסדה צהובה ופעמון מצלצל הוא מפלס לי את הדרך אל הניקוי היבש, אל חנות כלי הבנין ואל בית הקפה השכונתי.
התינוקת בעגלה מרימה את ראשה אל העצים החולפים על פניה, עד שהיא מתעייפת ונרדמת. אוספים את הכביסה המגוהצת ומתקינים את ערימת הבגדים על העגלה. נכנסים לחנות שליד, והגיבור בוחר לעצמו ברגים ואומים חדשים ליצור מהם צינור בבית.
ממשיכים.
בבית הקפה הוא מזמין לעצמו גרנולה ויוגורט, טועם קצת מקיש הקישואים שלי ושותה מיץ תפוזים. אנחנו מדברים על שירים, על מספרים, על התינוקת, עליו ועלי.
חוזרים הביתה. הוא כבר עייף, אך מתרענן בנסיעה, צוחק אל העוברים ושבים. התינוקת ישנה בעגלה, מתעלמת מהררי הכביסה שתלויה על הידית מאחוריה.
בבית אני מראה לו איך לקפל את המכנסיים שלו, וביחד אנחנו מנצחים את גבעת הכביסה שבסלון. לאחר מכן עוברים לכיור האמבטיה שמשנה את תפקידו לחצי שעה. מהשירתוים של התינוקת הוא הופך למכונת כביסה בזעיר אנפין בה שטים מכנסיים צהובים אפרוחיים של התינוקת וסוודרים ענקיים של אבא שלה.
מכבסים ביחד. הוא טובל את ידיו במים הצבעוניים, דוחס את הבגדים לתוך המים, ומוודא שהם יתנקו היטב. רק אחרי שהוא מחליט שהם נקיים אני יכולה לקבל את הבגדים ולתלות אותם על החבל.
התינוקת מותשת, ממשיכה לישון. אנחנו מניחים אותה במיטה, הגיבור מתיישב מול הופ, ואני כאן - מעדכנת את השבועיים האחרונים בטרם שאריות הזכרון שלי יתפוגגו.

[אינדי_אנית*]

[מכשפה*]

אוהבתותך

[דרך_עפר_שם_זמני*]

את עושה לי דמעות.
ואני רוצה כבר לפגוש אתכם.

[בשמת_א*]

היה קצר מדי.
מתגעגעת יותר.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לא "הגעתי" לאתר כמה ימים והיה לי הרבה לקרוא...איזה כיף.
מצחיק,אני מחכה כל הזמן לאיזה סוף אמריקאי כזה שייתן לי קצת נחת. משהו כמו שנופל עליכם בוחטה או לא יודעת מה,.. ואת מפסיקה לעבוד..לפחות עד שיגדל מספיק כדי להיות בחוץ את פרקי הזמן הדרושים, ללא מצוקות.
אוף. העבדות המודרנית.

[אלודאה_בלבן*]

משהו כמו שנופל עליכם בוחטה גמאני מקווה....

אינדי, מכשושה, דרכ'לה ובשמת (מה לעשות, אין לך כינוי...) - אוהבת אתכן גם, חזק חזק

[אלודאה_בלבן*]

יום רביעי

היה לנו ליל קוליק נוראי. הוא נגמר בזה שישנתי עם התינוקת בישיבה על הכורסא בסלון, ושתינו לא ממש ישנו אלא עצמנו עיניים והדחקנו את הבכי עד הבוקר. כאשר השמש זרחה הבנזוג הגיע להעיר אותיף וגיליתי שבכל זאת נרדמתי אבל הגב שלי הרגיש כמו קרש והעיניים נעצמו מעצמן.
סבא הגיע לקחת את הגיבור לגן, ובהתאם לבקשה מיום שני הסכמנו שמהגן הגיבור ילך אל סבאסבתא. אני הלכתי לישון, והתעוררתי בארבע וחצי אחרי הצהריים, ביחד עם התינוקת. כנראה שהלילה היה מתיש לשתינו.

הגיבור חזר עם הבנזוג בשמונה וקצת בלילה. אכלנו משהו, התחבקנו קצת, והלכנו להכין בראוניז. הילד שלי גדל מאז הפעם האחרונה שהוא הכין איתי עוגה - הפעם הוא לא רק הפעיל את הבלנדר אלא גם המיס שוקולד וחמאה במיקרוגל וספר כוסות קמח. אחרי שהעוגה נכנסה לתנור שנינו עמדנו מעל הכיור וליקקנו את המקציף, הקערה וכף הערבוב.
עמדתי ליד הפעוט המתבגר שלי והרגשתי כמו אמא, זוכרת את התמונה הזו מילדותי, כאשר אמא שלי נתנה לי לקק שאריות קצף ביצים מהבלנדר.
מקלחת, חיבוקים, לילה, ואף על פי שראיתי אותו לשעתיים לפני שהוא הלך לישון - תחושת ה"ביחד" מעל הכיור הספיקה כדי למלא מחסור ביום שלם.

[אלודאה_בלבן*]

חנוכה

אוספת מחרוזת לכבוד החג שהסתיים.

1. הסיפור

"אמא, אני רע."
כאן התחיל דיון ארוך לגבי טובים, רעים, מלחמות וענינים. אני אקצר אותו ואעבור היישר לסיכום.
"למה אתה רע?"
הוא עונה ברצינות תהומית, "קודם הייתי טוב ואז בא קוסם והפך אותי לרע."
אני מהנהנת בחוסר הבנה, והוא מבאר - "בהתחלה הייתי מקב, ואז בא הקוסם והפך אותי ליוון, ומאז אני רע."
הבנתם?
^{(מקב=היחיד של מקבים, יוון=היחיד של יוונים)}

ובשיחה אחרת שוב עולה נושא המקבים ופעוט מוסיף - "היוונים באו והרסו את בית המקדש!"
"ומה קרה עם פך השמן?"
"הם מצאו אותו והרסו גם אותו!"

בני, מתקן ההיסטוריה...

2. מתיתיהו

"מי לאדוני אלי!" מזמר לעצמו הילד (לחן ממקור לא ברור....) בשירותים.
כאשר הוא יוצא הבנזוג ואנוכי חוקרים אותו על משמעות המשפט שהוא שר.
"זה מה שמתיתיהו אמר לבנים שלו."
"ומה זה אומר?" אנחנו מנסים להבין כיצד תופס הפעוט את ההקשר האלוהי של האמרה.
"שמי שרוצה לבוא, שיבוא אליו."

רצינו גן חילוני, שלא נתלונן שהוציא את אלוהים מהמשוואה...

3. החנוכיה

אחרי שבני היקר השמיד את פח השמן ואת בית המקדש (ראה פסקה ראשונה) הוא החליט לשדרג גם את הסמל העיקרי של חנוכה. יומיים אחרי החג הגענו לגן ואספנו את החנוכיה עליה הוא עמל בטרם כניסת החג. גוש חימר מעוצב באצבעות קטנות, בתוכו טבועות אבני פסיפס בצבעים משתנים ושני פקקים הפוכים.
"מה אלו?"
"זה בשביל הנרות."
"אבל למה רק שניים?"
"כי ככה רציתי."


4. הברכה

שמונה ימים לחנוכה, שמונה פעמים האב ובנו מברכים על הנרות.
ביום הראשון והשני הילד ממלמל, וביום השלישי מברך בקול רם ובעוז את הברכה שנתקבעה לשאר ימי החג -
"ברוך הבא אדוני..אלוהינו מלך העולם...."
ומבלי דעת, הוא מזמין את בורא עולם לשבת עימנו בחג, וחוזר למשמעות העמוקה יותר של הדת - קבלת האל כחלק מחיי היומיום, אחד מבי המשפחה שמשתפים בכל המעשים, גדולים כקטנים.

ואפילו שכבר נגמר שיהיה לכולנו חג שמח, מלא אור ואושר.

[פה_ושם*]

א מ ן (בניגון ) @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

קטע, הבת שלי מאז חנוכה נשארה עם ה"אאמן" בניגון והיא שרה את זה ברצף סדרתי מהמם. מהצד זה ממש חמוד ומצחיק..

[אלטר_אגו*]

מקסים, מקסים. גם הבן שלי אומר (בשמחה!) שהוא רע, ומשחק שקוסם הופך אותו לטוב ולהיפך (ושיהיה ברור, החלק הטוב זה כשהוא רע).
(זו אני, אני, לא זיהית אותי עם משקפי שמש).

[אלודאה_בלבן*]

יום חמישי

אתמול נתתי לפעוט שלי לבחור - לצאת לגן או להשאר איתנו בבית ולצאת לקניון. הוא בוחר בקניון, מתרגש ומשולהב, ממתין ליום חמישי בקוצר רוח.
הוא מתעורר מוקדם מדי בבוקר ולא מצליח להרדם מהתרגשות כמוסה, לא אוכל, לא שותה, בקושי מצליח ללכת לשירותים. בסופו של דבר הוא מוצא מפלט בעולם הדמיוני של הרכבות שלו, ובעולם הזה הוא ממתין לסבאסבתא שלי.
אבל כאשר הם מגיעים, הפעוט שלי מחליט להתנהג באופן ילדותי במיוחד. הוא בורח מהם, מתחבא מתחת לשולחן ומסרב לדבר איתם. סבתא שלי מוצאת בהתנהגות שלו חיזוק לדעתה שהוא לא אוהב אותה כי "ילדים לא אוהבים אנשים זקנים" (ובתוך המשפט הזה היא מכלילה את עצמה כאשה זקנה, ומתעלת רגשות שליליים אל הבן שלי). היא מתעלמת מהשעה המוקדמת ומהעובדה שהוא לא אכל עדיין ארוחת בוקר - הכל תירוצים. הוא לא אוהב אותה וזהו.
"אני רוצה צעצוע." הוא דורש.
"אני לא אקנה לך צעצוע, ולא שום דבר אחר כי אתה לא מתנהג יפה!" סבתא שלי מאיימת עליו בטון הזכור לי מילדותי. אבל ממרחק ארבעת הדורות האיום שלה לא פועל על בני. הוא ממשיך לבכות ולדרוש צעצוע עד שאני עוצרת אותו ומסבירה שאם הוא לא יתנהג בהתאם, אני לא אסכים שיקנו לו צעצוע חדש.
הוא נרגע, מוחה את עיניו ושואל, "אמא, מה זה 'בהתאם'?"
אני מחניקה את החיוך בהסבר, ואנחנו מצליחים לצאת מהבית ולסוע אל העיר הסמוכה.
יושבים בבית קפה. הגיבור שלי מרוח על השולחן בחוסר ענין. ההתרגשות פינתה את מקומה לעייפות ועצבנות, והוא לא מסוגל להתרכז. הוא מילל, צועק, בוכה וגופו אומר את מה ששפתו קטנה מלהגיד - "אמא, אני רוצה הביתה, למיטה שלנו, לאוכל שלנו".
אבל אני לא רוצה לחזור הביתה עכשיו. אני רוצה לשבת עם סבתי בבית קפה ולהתענג על כריך טונה וספל אספרסו ארוך במיוחד. אחרי מספיק חיבוקים נשיקות ואיומים שמטרתם להוציא מעט מהכעס שבתוכו, הוא נרגע, ואפשר לחזור לטייל סביב. סבתי ואני (וגם התינוקת במנשא) מסתכלות בחלונות ראווה, בוחרות בגדי תינוקות ורודים בזמן שהגיבור שלי מטפס על המכונות ופעיל אותן בעזרת הדמיון וכפתורים מהבהבים.
יורדים לקומה התחתונה.
"אני רוצה צעצוע", הוא מבקש ונענה, אך אבוי - בכל החנות אין את הצעצוע שהוא רוצה. הוא הופך בין המכוניות, מחטט בין המשאיות אבל את משאית הזבל שהוא ראה כאשר היינו בחנות הזאת עם אמא שלי - הוא לא מצליח למצוא. בכתפיים מושפלות הוא מודה בתבוסה ומוכן לצאת מהחנות כאשר אני רואה בקרן זווית את מה שהוא חיפש. אני מוציאה את המכונית ועיניו נדלקות - "את זה, בבקשה."
סבתא שלי מוציאה את הארנק, והילד נותן לה חיבוק ונשיקה, "תודה רבה" הוא ממלמל בעיניים מושפלות ומחבק את המשאית הכתומה.
"זה היה לו קשה," סבתא שלי מדווחת, "הוא לא הצליח למחול על הגאווה שלו כדי להגיד תודה." היא מרוצה מהפירוש שהיא נותנת למעשיו, ואני נואשת מלתקן אותה, ורק תוהה - מהו הדבר שגרם לה להיות נוקשה כל כך עד שהיא לא רואה את הרכות שבילד שלי, אלא רק השתקפות של הרצון הקשוח שלה?

חוזרים הביתה, לאוכל שלנו, למיטה שלנו, והוא נרדם ביחד עם אחותו למשך שעות. בזמן ששניהם ישנים אני מנקה את הבית. קצת לכבוד חברים שבאים לבקר בערב, ובעיקר לכבודי.
בערב בת השכנים מגיעה להזמין את הגיבור אליהם למשחק ממושך. רק אחרי שמונה וחצי אנחנו מצליחים לנתק בינהם ולקחת את הגיבור שלי חזרה הביתה. ארוחה קצרה, מקלחת מהירה ולמיטה.
הוא נרדם שוב, מותש מאירועי היום הארוך. מחר יום ארוך יותר - גדוש באורחים שמגיעים לכבוד מסיבת הולדת התינוקת.
אבל זה מחר.

[מיצי_החתולה*]

_סלחתי לו כבר.
הבעיה היא לסלוח לעצמי._ רק עכשיו קראתי את זה. ובכיתי מהזדהות.

[אשה_שמחה*]

מהו הדבר שגרם לה להיות נוקשה כל כך עד שהיא לא רואה את הרכות שבילד שלי, אלא רק השתקפות של הרצון הקשוח שלה?

אוף, כל כך נכון. ורלוונטי לתיאור מערכות היחסים של בנותיי עם כל כך הרבה אנשים (כולל אותי לפעמים ).

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ואולי זו לא נוקשות אלא דווקא רכות שלא יכולה להתמודד עם הפחד שמא תיפגע, אז היא מכינה את עצמה לנורא מכל: לא אוהבים אותי וכך היא מקדימה תרופה למכה ומעבירה את פחדיה לניתוח מעין קר ויודע...אולי.

[אלודאה_בלבן*]

ימים הפכו לשבועות. אין תיעוד, אבל הימים שלנו קיימים בזכרון, הנשיקות, החיבוקים, הארוחות, הריבים - הכל שם, רק לא מופיע על הנייר.

יום ראשון

שנינו מתעוררים בזמן, מתארגנים בזמן, ואז הגיבור שלי מודיע שהוא לא רוצה ללכת לגן.
בטוח?
כן.
למה?
"כי אני לא רוצה."
אני מבהירה לו שאני צריכה לעבוד, ולא אוכל לשחק איתו, והוא מבין. אז נשארים בבית. התינוקת ישנה, אני עובדת, והגיבור שלי מעסיק את עצמו בצעצועים ומשחקי דמיון.
באחת עשרה וקצת אנחנו יוצאים להפגש עם חברה טובה. הוא מכיר אותה משנת הבית שלנו, אבל לא מזהה את התינוקת. היא גדלה - כבר ילדה שמדברת, הולכת, רצה. אני מתפעלת מהילדה שצמחה מבלי שמתי לב, והחברה שלי מתפעלת משני הילדים שלי שצמחו גם הם.
אוכלים.
הארוחה מתנהלת כצפוי בנוכחות שני ילדים, עם הפסקות לפיפי, לגישור, לחיפוש משחקים, לאוכל. כך גם השיחה. אנחנו מחליפות רשמים על גידול ילדים, על הבתים, על החיים.
יוצאים מבית הקפה, ופונים לגן השעשועים הקרוב. המקום מעלה בי זכרון בן שנה וקצת - זה המקום אליו הלכנו באחד הימים הראשונים של הגיבור שלי בבית. אז הוא התרוצץ יחף עם הגננים והותיר עקבות זהובות בחול החם. עכשיו הוא עם מגפיים, מטפס על סולמות שפעם היו גבוהים מדי.
הילדים מתרגלים אחד לשני, ואנחנו שוקעות לנינוחות שבעיניים נוספות, ידיים נוספות. בשלב מסוים היא עוזרת לילד שלי לטפס על העץ, ואני מנדנדת ושרה לילדה שלה, והכל רגוע וחמים וטוב.
בצהריים הן נוסעות, ואנחנו פונים לסופר הענק. התינוקת במנשא, והגיבור ואני שומטים פחיות ובקבוקי זכוכית למכונת המחזור שמחוץ לסופר. הוא בוחר את העגלה, ואנחנו נכנסים. אורות ניאון מלבינים את המקום, מנוגדים לשמש הצהריים החמימה שבחוץ. אנחנו מסיירים בין המדפים, מחפשים את המצרכים שסימנו מראש. לחם מלא, חלב וביצים נודדים לעגלה ביחד עם טיטולים וטופו שמסמנים לכל "כאן יש תינוקת יונקת".
הגיבור שלי מתנהג נהדר - הוא בוחר איתי את המצרכים, מפטפט בהתרגשות על היום שהיה, ועוזר לי להוריד את הדברים מהמדפים ממקומו שבראש העגלה.
חוזרים הביתה, אוכלים כריך מהיר עם נקניק ויוצאים שוב, הפעם למפגש של קבוצת _תפירה וסריגה במרכז .
הבית הנעים גדוש בילדים מכל הגילאים, האמהות שרועות על הספות וסורגות. אני מוציאה את התפירה שתכננתי, אבל מניחה אותה בצד לאחר מספר דקות. השיחה מענינת מכדי להתרכז בדברים אחרים. הגיבור שלי נעלם אל בליל הילדים, ורק צעקות אקראיות מסמנות היכן הוא. מדי פעם אחד הילדים מגיע להתנחם אצל אמו, אבל הרגעים האלה חולפים במהירות, נגוזים לאור האפשרויות הטמונות במשחקים נוספים המתפתחים סביבנו.
אוכלים שוב, מתחבקים שוב, חוזרים הביתה. הגיבור על אופניו, התינוקת במנשא. ליד הבית דמעות פורצות ממנו.
מצליחים להגיע הביתה למרות הכל.
מקלחת מהירה, חיבוקים, והוא נרדם בדקות, מוכרע על ידי יום ארוך ממה שהוא יכול להכיל.
לילה.
בוקר.
יומיים רצופים של גן יבואו עכשיו, בהם נתראה רק למספר דקות. אבל ה בסדר - נשמתי מספיק ממנו כדי להחזיק מעמד עוד כמה ימים.

[פלוני_אלמוני*]

האמהות שרועות על הספות וסורגות
עוד יחשבו עלינו שיש לנו ילדים מלאכיים שמאפשרים לנו לסרוג בצהרי היום
לא יפה לשקר ככה בציבור

מענייין לקרוא את המפגש מהזוית שלך לייט מהגגת

[אלודאה_בלבן*]

הישגים

בחינוך ביתי אין הישגיות. אין אל מול להתחרות. החיים עומדים במרכז, ותוך כדי תנועה מגלים את הילד.
בגן יש הרבה ילדים, "יצירה", "שעת מפגש", ו"ללמוד לחלוק בדברים". רשימת ההישגים מתארכת עם כל "וי" שמציירים על מצחו של הילד, וכל מפגש עם הגננות הופך לבדיקת תעודת שליש. האם הילד צייר היום? האם הוא פיסל בפלסטלינה או בחימר?
הגיבור שלי לא רץ עם כל שאר העכברים. הוא מתבודד ברצונותיו, ועם כל יום שעובר בלי "עבודת יצירה" אני חוגגת בתוכי - הנה, הממסד לא הצליח עדיין לאלף את הבן שלי.

בשבת הגיבור שלי מצא גליון נייר לבן, עט, וכתב את שמו. כך סתם, בלי הכוונה. לאחר ששככה ההתלהבות הראשונית (כן, לא אמורים למחוא כפיים מכל הישג, אבל הבן שלי כותב!) הוא המשיך וכתב את שמה של אחותו, של החתולה, של כל הדודים, של ההורים. האותיות זורמות מקצה העט לשולי הדף, וכולנו מתפלאים סביבו.
הדף עטור המילים נתלה על המקרר, דבר שאף יצירה מהגן לא עשתה קודם לכן. כי הוא עשה את זה בעצמו, מתוך רצונו, ולא כדי להראות מה הוא יכול לעשות.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

_עוד יחשבו עלינו שיש לנו ילדים מלאכיים שמאפשרים לנו לסרוג בצהרי היום
לא יפה לשקר ככה בציבור_

אלודאה,
יש משהו בכתיבה שלך וכמובן גם בנושא הכתיבה שנוגע בי במעמקי הגוף. עוד לא ממש עליתי על הדבר הזה (מה שמעיד שזה אפילו טוב יותר).
בקיצור אני מכורה לדף הזה.


כי הוא עשה את זה בעצמו, מתוך רצונו, ולא כדי להראות מה הוא יכול לעשות.
איזה חינוך אחר את...כל כך לא ממסד, אולי צריך קצת ממך בסמינרים למורים/גננות

[טלי_מא*]

@}

[מיצי_החתולה*]

את כותבת מקסים. ואתם משפחה מקסימה. בכלל, אני די מחבבת אתכם, אולי נהיה חברים ?

[אשה_שמחה*]

@}

[דגנית_ב*]

עמדתי ליד הפעוט המתבגר שלי והרגשתי כמו אמא, זוכרת את התמונה הזו מילדותי, כאשר אמא שלי נתנה לי ללקק שאריות קצף ביצים מהבלנדר.
דוגמא קטנטנה לכמה מרגש לקרוא אותך.

[בלה*]

הגעתי אל עכשיו!
ואוו, כמה הפסדתי.
כיך לחזור!

[קר_שינדו*]

הגעתי אל הדף שלך בסופו של ערב בו שוחחנו על הדרך בה נבחר ללכת בשנה הבאה. החלטה עדיין לא קיבלנו אבל בעקבות הקריאה בדף שלך התחלתי כבר להתגעגע. מרגש מאוד לקרוא אותך @}

[אלודאה_בלבן*]

שעות היום-יום חומקות ממני. אני נמנעת מלהכנס לכאן ולתעד הכל, ולאט לאט מפסיקה לתעד כלל. וכך נעלם לו יום ראשון בשבוע שעבר שבו יצאנו ביחד לאולפן טלויזיה קהילתית, והגיבור שלי התרוצץ בין מצלמות ותהה (בקול רם) מדוע צריך לשמור על השקט (אחרי שהתחילו לצלם). וגם יום שני נגוז, ביחד עם הזכרון כי את כל היום הוא בילה עם סבא וסבתא, והגיע הביתה רצוץ ועייף. ויום שלישי שהו יצאנו מיד אחרי הגן לסופר כדי לקנות לו את אותם חטיפי עוף שהוא אוהב, רק כדי לגלות שהם מלוחים ובעלי טעם תעשייתי איום. ויום רביעי - שבו הייתי עם התינוקת בתל השומר בכנס לה לצ'ה, וזכרתי את הכנס בשנה שעברה שבו כבר לא הנקתי וטרם הייתי בהריון. ויום חמישי, כאשר הגיבור שלי התעורר מוקדם מספיק, אבל בגלל הבלגן של הבוקר יצאנו באיחור נוראי, והוא כמעט ולא היה בגן.
והשבוע כולו נמחק, על רגעי התסכול והאושר, על ארוחות הצהריים החטופות והמבושלות, על החיבוקים, הנשיקות, הריבים, הנסיעות, ובעיקר - על כל החיפושים וההתחבטויות שמייחדים כל יום והופכים את כל הימים לזהים.

[אלודאה_בלבן*]

יום ראשון

שוב בוקר של כעס. הגיבור שלי מתעורר בזמן, אבל אני לא מצליחה לצאת מהמיטה, ועד שאני יוצאת - הוא כבר חוזר, וכך נמרח לו הבוקר. אנחנו מגיעים לגן אחרי תשע, ואני משחררת אותו בחיבוק מהיר למעגל הילדים שעל השטיח ולנזיפות הגננת "מה קורה פה היום? שבו כבר בשקט!", ולעצמי חושבת שגם היום שלה מתחיל רע.
אני חוזרת הביתה ומתיישבת לשתות קצת מול הטלויזיה. לא מסוגלת ללכת למחשב ולעבוד, לא מסוגלת לחזור למיטה ולישון, וכך מעבירה את שלוש שעות הגן בהרדמויות חוזרות על הכורסא עם התינוקת בידיים. בצהריים אני מאחרת בכמה דקות, והגיבור שלי כבר התיישב מסביב לשולחן בצהרון.
"בוא הביתה."
"אני לא יכול, אני כבר התחלתי את הצהרון."
ואיך אני אסביר לו שאפילו שכל החברים שלו נשארים לצהרון הוא צריך לחזור איתי הביתה? בכי, צעקות, וגרירת ידיים, ובסופו של דבר הוא מקבל נגיס עוף וחתיכת תפוח ומסכים לחזור איתי אל המכונית.
בדרך הביתה שנינו זועפים. אני על הגננות שלא השאירו אותו בגן, והוא עלי, מכיוון שאת הזעם על המבוגרים אני פורקת עליו.
מגיעים הביתה, עולים למעלה. אני כבר לא מסוגלת להכיל דבר, ושולחת אותו למיטה. בלי חיבוקים, בלי נשיקות, בלי ארוחת צהריים. הוא בוכה במיטה, ואני מתפרקת לאט בסלון, אבל לא מצליחה להביא את עצמי להרגיע אותו ואת התינוקת. הגיבור מוצא את המוצץ שלו ומתכרבל במיטה בלעדי. אני נרדמת שוב בסלון, ביחד עם התינוקת, ושקט שורר בבית.
אחרי הצהריים אבא חוזר וכולנו מתעוררים, ופתאום - יום חדש מתחיל. משלימים את סבב החיבוקים והנשיקות, והולכים להכין ביחד פיצה. התינוקת ישנה, הגיבור עוזר לי למרוח את רסק העגבניות על הבצק, ואנחנו שוב משפחה.

---

יום שני

בבוקר סבא מגיע לקחת את הגיבור שלי לגן, ואני חוזרת למיטה, להשלים שעות שינה אחרי הלילה האחרון שבו הגיבור ישן אבל הקטנה היתה עירנית להפליא. אחרי שהגיבור שלי חוזר הוא בוחר את שני כלי הנשק שהוא צריך כדי להלחם ברעים (מגרפה בתור חרב ושני מוטות פלסטיק מהאוניברסיטה של התינוקת בתור חץ וקשת), ואנחנו יוצאים לבית קפה אורגני.
בכניסה לעיר יש מקום קטן שבו מסעדה אורדגנית מתחבאת בגינה גדולה. אני פוגשת שם חברה טבעונית, וכולנו מתיישבים לשולחן. הארוחה עוברת כרגיל עם שני ילדים - לגיבור האוכל לא טעים, והוא מבקש מנה אחרת, הקטנה מתעוררת ומתחילה לבכות בדיוק כאשר האוכל מגיע, הגיבור צריך פיפי ולא יכול ללכת לבד, והקטנה פולטת על הסוודר הנקי. אבל בין ההפרעות אנחנו מצליחות לדבר, והגיבור מדי פעם רץ לגינה שבחוץ ורודף אחרי רעים דמיוניים קטנים, אותם הוא מועך עם המקלות שלו.
חוזרים הביתה. הגיבור שלי עורך לחברתי סיור בחדר שלו ומסביר על כל אחד מהצעצועים. אני מכינה תה ומסדרת את המדיח. כאשר הם חוזרים לסלון הקומקום כבר רותח, ואפשר שבת בשקט ולדבר בזמן שהגיבור עורם קוביות ומעביר אותן בין משאיות הזבל שלו. אחרי שעה הוא מבקש לראות סרט "על רובוט", ובשקט לוחש לי "אני רוצה את הסרט על R2D2".
הוא כבר יודע להכניס את קסטת הוידאו למכשיר, ולי נותר רק להפעיל את הטלויזיה וללחוץ על כפתור ההרצה של הסרט. בתוך פחות מחמש דקות הוא כבר ישן לידי, עייף כל כך עד שהוא לא זקוק למוצץ בכלל.
ועכשיו אני תוהה - האם להעיר אותו כדי לעשות לו מקלחת אחרי יום ארוך בגן, או לתת לו לישון ומחר לרחוץ אותו?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מה זה אומר לדעתך שהוא רוצה להישאר בצהרון? כל פעם הוא רוצה, או שזה חדפעמי?

[פלונית_כרגע*]

לא יודעת אם זה יעזור, אבל גם שלי רוצה להישאר בצהרון?_
אבל רוב הילדים אצלנו לא נשארים בצהרון באופן קבוע- לכול אחד יש יום אחר, אז תמיד יש לי דוגמא לילדים שהנה באים לקחת אותם. עכשיו די נרגע העניין כי פשוט חבר בא אלינו או שהוא הולך לחבר, זה קורה פעמיים בשבוע בערך
וב"ה החברים שהוא בחר מקסימים אז טוב לי שהם ביחד וזה יותר "שווה" מלהישאר בצהרון
(וסליחה על ההתפרצות לדף)

[במבי_ק*]

בכניסה לעיר יש מקום קטן שבו מסעדה אורדגנית מתחבאת בגינה גדולה. אני פוגשת שם חברה טבעונית, וכולנו מתיישבים לשולחן

התפספסנו... הייתי עם הילדים, בדיוק שם, ביום רביעי שעבר בבוקר. היה כיייייף

[:)*]

שלום אלודאה
עושה רושם שהעבודה שלך היא מתחום הרפואה, אז קטונתי, אבל לפעמים דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
מקריאה (מענגת) של כל הדף עלתה לי תחושת בטן קלה שהגיבור שלך אנמי. יכול להיות?
אני אמחק בעוד כמה ימים ומקוה שאת לא כועסת. אם כן, סליחה

[טלי_מא*]

אני מאוד מעריכה אותך.
את הנכונות שלך לכתוב כאן גם את הדברים הקשים.
אני בקושי מסוגלת להודות בפני עצמי על קיומם.

[מיצי_החתולה*]

האם להעיר אותו כדי לעשות לו מקלחת אחרי יום ארוך בגן, או לתת לו לישון ומחר לרחוץ אותו? ברור שלתת לו לישון. אלא אם הוא התגלגל בחול או שהבערתם מדורה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ברור שלתת לו לישון. אלא אם הוא התגלגל בחול או שהבערתם מדורה.
שאז גם כן נותנים לו לישון ושולחים הכל לכביסה בבוקר

[מי_מה*]

וגם ח-י-ב-ו-ק במילים.
ולגבי המקלחת... מה שהן אמרו.

[אלודאה_בלבן*]

שאז גם כן נותנים לו לישון ושולחים הכל לכביסה בבוקר
יופי, גיבורות גדולות - אבלי ש לנו רק שני סדינים שמתאימים למיטה המשפחתית שלנו, אז מה נעשה אחרי שהכל יתמלא בחול ?

כל פעם הוא רוצה
כל פעם. החברים שלו שם, האוכל טעים לו שם, והוא לא מבין למה אני לא רוצה שהוא ישאר שם.

אני אמחק בעוד כמה ימים ומקוה שאת לא כועסת. אם כן, סליחה
קודם כל - אני לא כועסת, ומעדיפה שלא ימחקו לי דברים מהדף. לפעמים עוברים שבועות עד שאני מצליחה להכנס לכאן, ואם תמחקי אני אפספס את מה שרצית להגיד. למה את חושבת שהוא אנמי?

התפספסנו
באסה איתך.

וכמובן, חזרה לכן

[אלודאה_בלבן*]

יום רביעי

סבא מחזיר את הגיבור שלי הביתה מהגן. המרק הכתום כבר על האש, בטטות, תפוחי אדמה וגזרים שוחים להם ביחד במים רותחים.
אנחנו טוחנים את המרק ביחד, ויושבים לאכול אותו ביחד. אחר כך מוציאים את הכביסה מהמייבש ביחד, והגיבור שלי מבקש (ומקבל) רשות להכניס לבד דברים למכונת הכביסה. מדי פעם הוא מגיע עם גרב כדי לוודא שאפשר להכניס אותה לכביסה.
הוא הולך אחרי בבית עם מוצץ ביד, ממתין שאתפנה להכנס איתו למיטה. אני משכיבה את התינוקת ומניקה אותה, והוא בינתיים מסיים לעשות פיפי ולשטוף ידיים.
התינוקת נרדמת, הוא נשכב לידי, אני מסתובבת אליו, והוא נרדם אחרי דקות, נרפה בחיבוק שלי.

יש ימים טובים.

[קר_שינדו*]

מה שלומכם ?

[אלודאה_בלבן*]

יום ראשון

יום חדש, שבוע חדש, התחלה נקיה אחרי מחלה ארוכה.
הבנזוג היה הראשון שחלה, אחר כך הגיע ליל זוועות שבו ישבתי ערה עם התינוקת על הידיים, מתעוררת בכל פעם שהחום שלה עלה, נרדמת בכל פעם שהוא ירד, ובסוף גם אני חליתי. רק הגיבור שלי נשאר בריא, או שאולי הוא גם חלה אבל היה עסוק מכדי להקדיש לכך תשומת לב.
בכל יום השבוע מישהו שהוא לא אני לקח אותו אל הגן או החזיר אותו מהגן. בכל יום השבוע מישהו שהוא לא אני הכין לו אוכל, ובכל יום השבוע מישהו שהוא לא אני רחץ אותו והשכיב אותו לישון.
אתמול האכלתי את הילד שלי, אפיתי איתו מאפינז שוקולד, עשיתי לו מקלחת, והוא נרדם עלי בזמן שכתבתי על המחשב.
בלילה ישנו מתחת לשמיכה אחת, התינוקת ביננו, ובבוקר קמנו מחייכים.
יום חדש, שבוע חדש, התחלה נקיה אחרי מחלה ארוכה.

[מי_מה*]

רק בריאות

[אלודאה_בלבן*]

תודה מותק

[אלודאה_בלבן*]

יום שלישי

הבנזוג חולה ונשאר בבית, לכן כבר כמה ימים התינוקת נשארת בבית ביחד עם אבא בזמן שאני נוסעת וחוזרת מהגן.
בבוקר אני לוקחת את הגיבור לגן וממהרת הביתה, לפני שהתינוקת תתעורר ותדרוש אוכל. בצהריים אני באה לקחת אותו מהגן והוא מבקש רק דבר אחד, "אמא, אפשר אולי לשחק רק קצת ביחד?"
והוא בעצם אומר - "אמא, אני מתגעגע אליך. בואי נבלה כמה דקות כשאת רק שלי, בלי התינוקת."
אני נעתרת. הוא בוחר משחק קופסא מהיר מהמדף, מין שילוב בין משחק זכרון לטאקי. אנחנו משחקים פחות מעשר דקות, וכבר נעשה מאוחר.
אורזים, נוסעים הביתה, ובבית הוא רגוע ומצחיק, כאילו שעשר הדקות הללו ביחד הספיקו כדי למלא את "מצברי האמא" המרוקנים שלו.

---

לפני שלושה ימים התחלנו לקרוא את "ההוביט" ביחד. אין תמונות בספר, ואני לא יודעת עד כמה הילד שלי נהנה ממנו, אבל זה זמן ביחד שהגיבור מנצל כדי להתרפק עלי.

[אשה_שמחה*]

@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

המרגיעון שיצא:
אפשר להזמין הזדמנויות.
אמן. אמן. אמן.

[גברת_האריס*]

ילד הבית שלי, מזה חמש שנים בבית, החליט שהוא רוצה ללכת לגן. מה זה החליט, נעול. למה נעול, פתוח. בטוח פתוח. אני מקשקשת לך בבלוג אבל בעצם רוצה קצת עצות, איך עושים את זה, איך משחררים אותו אחרי שכבר דימיינתי 15 שנים קדימה בחינוך ביתי? חינו ביתי זה דוצדדי, קשב לילד, פתיחות לרעיונות, זרימה. גם לזרום על ילד שרוצה גן. וגם לאפשר לו לחוות את הגן כראוי ולהתפנות לבית כראוי- להטוטנות?

[אלודאה_בלבן*]

יום חמישי

הולכים לגן, חוזרים מהגן, הולכים לישון, קמים.
בימי חמישי אנחנו נפגשים עם קבוצת חברים, והפעם הגיבור מצטרף אלינו. אנחנו נוסעים בגשם, ברוח ובקור לתל אביב. הגיבור מתרגש ולא מסוגל להפסיק לפטפט ולשיר כל הדרך.
אנחנו הראשונים להגיע. הדירה נקיה ומטוטאת, והגיבור שלי מיד מוריד את המגפיים ומתחיל לרדוף אחרי שתי החתולות ששוכנות שם. הערב עובר בנסיונות להרגיע את הפעוט המתרגש והנקות אינסופיות. הוא מספיק לפורר פימו על הרצפה, ולאסוף אותו, לצייר קצת במחברת שהביא איתו, לשמוע פרק ב"הוביט", ובעיקר - לרוץ מסביב בדירת חדר ולשיר בקולי קולות. הוא נרדם לבסוף בסביבות חצות, ואנחנו מתפנים להיות קצת עם החברים שלנו. לקראת אחת אני מותשת, אבל החברה נעימה, ואנחנו סוחבים עוד שעה עד שמתקפלים, ורצים בגשם חזרה למכונית.
בדרך הביתה הגיבור נרדם, ואנחנו מכניסים אותו למיטה בזהירות.
ביום שישי בקושי מתעוררים בזמן כדי לקחת אותו לגן, אבל לא נורא. היה כיף, ולו כדי לשלב אותו גם בפעילות "שלנו".

[אלודאה_בלבן*]

יום ראשון

הגיבור שלי חוזר מהגן מורעב.אני מגלגלת את העגלה עם התינוקת ליד השולחן, ואנחנו מתיישבים סביב ספגטי ברוטב עגבניות עם גבינה צהובה. אוכלים, מדברים, ומדי פעם התינוקת מוסיפה הברה לשיחה. באמצע הארוחה הגיבור שלי מסתכל עליה, והיא מחייכת אליו. הוא מחייך, והיא מצחקקת, הוא מצחקק, והיא פורצת בצחוק גדול.
"אמא, אני לא יכול להפסיק," הוא אומר לי, "היא כל הזמן מצחיקה אותי!"
במשך כמעט חמש דקות הם צחקו אחד אל השני, ובמשך כמעט חמש דקות הרגשתי שוב שאני מגדלת משפחה, ולא ילד ותינוקת שבמקרה גרים באותו בית.

---

יום שלישי

גשם ורוח, ואני מחליטה לא לקחת את הגיבור לגן. הוא יוצר מהמיטה מוקדם, מכין לעצמו קורנפלקס ויוגורט, ומתיישב לראות "הופ". אני מתעוררת מדי פעם להניק את הקטנה, אבל היות והוא לא זקוק לי והיא ישנה, אני מנצלת את הזמן להשלמת שעות.
בצהריים אנחנו מגררים ביחד טופו, בטטה ותפוחי אדמה, ומכינים מהם קציצות. הוא טועם אחת, מעווה את פניו, וחוזר לקערת הקורנפלקס מהבוקר.
אבא חוזר מוקדם מהעבודה, וכולנו מכורבלים ביחד בבית החמים שלנו.
בערב אני מכינה פנקיקים ומזמינה את סל הירקות לשבוע הבא. בזמן הארוחה אנחנו מדברים על הכל, והגיבור מתערב מדי פעם ומספר גם הוא דברים. על מה שראה בטלויזיה, מה שהוא אוהבת לעשות בגן, ושאר עניני דיומא.
התינוקת יונקת בזמן צחצוח השיניים, ואבא משכיב את הגיבור שלי לישון. פתאום, טפיפות רגליים קטנות במסדרון, והגיבור צץ בסלון, מגיש לי נשיקה, וחוזר למיטה.

לילה. הם כבר ישנים. ואני עדיין כאן, מתבשמת מהיום הנעים שצנח עלינו בזכות מזג האוויר.

[מי_מה*]

אכן, בושם.
<מימה פה בהצצונת חטופה ביותר. זמן מחשב גנוב ימתק>

[אלודאה_בלבן*]

יום רביעי

כמעט סוף שבוע, מרגישים את החופש באוויר.
אנחנו מתחילים את הבוקר בבעיה רצינית - הוא רוצה לראות את ה"טלבאביז" (שיבוש השם במקור ), שמשודרים בתשע וחצי, אבל הוא גם רוצה להגיע לגן בזמן. אחרי דיון ארוך אנחנו מגיעים למסקנה שעדיף ללכת לגן ולראות את הטלאבאביז, ואנחנו מתלבשים ויוצאים.
ליתר דיוק - אני מתלבשת, הוא כבר לבוש (אנחנו מלבישים אותו בלילה לפני), גורב גרביים, נועל מגפיים, נעמד ליד הדלת ומחכה. יש לנו הסכם - לא מסתובבים בבית עם מגפיים, ולכן הילד שלי שאוהב להיות נעול במגפיים, צריך להשאר לעמוד ליד הדלת במשך כל רבע השעה עד שאחותו הקטנה לבושה ומוכנה לצאת.
נוסעים, מגיעים, נפרדים.
התינוקת ואני נוסעות לבקר חברה שהגיעה לסביבה, ומבלות ביחד את הבוקר. התינוקת מתחשבת מאד ומפגינה את החיוך המקסים שלה לכל אחד. אחר כך היא נרדמת במנשא ומאפשרת לשתינו לשבת בבית קפה ולשוחח על סלט וכריך.
נפרדות מהחברה של שתינו, נוסעות ביחד להביא את הגיבור מהגן.
הוא מרוט ואומלל, ורק בבית מתברר לי שהוא לא אכל את הכריך שלו. כלומר - מאז ארוחת הערב אתמול הוא לא אכל דבר. הבכי מתגבר עד שהספגטי מוכן, ואני מערבבת אותו במהירות עם רסק עגבניות וגבינה מגוררת וממלאת את הצלחות.

השעה כבר שלוש, ואנחנו הולכים למיטה לשינה קצרה. הוא נרדם בזמן שאני מניקה את אחותו, ראשו צמוד לשלי, ידו מונחת על זרועי.
אני נרדמת בינהם, חולמת חלומות מפוזרים, עד שהקטנה מעירה אותי כדי לינוק, ואז שוב, ואז שוב. בפעם השלישית כבר חשוך בחוץ, והשעון מראה שבע בערב. הגיבור ער, הבנזוג חזר מהעבודה והצטרף אלינו למיטה בלי להעיר אותנו.

אין לי חשק להכין ארוחת ערב, למעשה - אין לי חשק בכלל, לכלום. אני מזמינה את הפיצה והקולה שיביאו טרור בלילה, אבל עוזרים להקלה ברוכה עכשיו. הגיבור, רגוע אחרי שינה של ארבע שעות, משחק עם עצמו בפאזלים על השטיח בסלון, הקטנה מוצצת את האגרוף שלה בעגלה, ואני מרפרפת על אימייל עד שהאוכל מגיע.

אוכלים.
מקלחת.
לישון.

הבנזוג ואני אוכלים את הגלידהמול הסימפסונז, ופתאום, אחרי יום ארוך ומעיף, אני רגועה.

[אלודאה_בלבן*]

יום ראשון

בחינוך ביתי, ככה כולם יודעים, צריך ליצור הזדמנויות כדי לצאת מהבית. כל מיחזור עיתונים הופך לחגיגה וכל הליכה לדואר - לטיול.
כאשר הגיבור שלי התחיל ללכת לגן, הפסקתי עם היציאות היזומות הללו. הוא חוזר עייף, אנחנו אוכלים והולכים לישון, ובערב, כאשר הוא מתעורר, יש בדיוק מספיק זמן לארוחת ערב, אמבטיה, ושוב למיטה.
בסוף מרץ סופר אהוב עלי מגיע לארץ, לכנס של שלושה ימים שאחד מהם מאורגן על ידי האגודה למד"ב ולפנטזיה, שאני אחת מחבריה. בשם הציונות והמסירות לתפקיד, ביקשו ממני למסור עלונים של הכנס בחנות ספרים. מכיוון שהחנות קרובה לגן של הגיבור, הבנתי שמצאתי הזדמנות ליציאה אמיתית של חינוך ביתי.

אספתי את הגיבור מהגן בצהריים, אחרי שוידאתי שהוא רק "קצת רעב ולא עייף בכלל", כהגדרתו. נסענו לחנות. בדרך (שהתארכה עקב מחסור בחניה) הגיבור והתינוקת דיברו בינהם. התינוקת שרה לגיבור שיר על עוגיות, והוא צחק והסביר לה למה היא לא יכולה לאכול עוגיות, ועל שיניים, ובכלל - הם היו חמודים מאד ביחד. אחרי שלושה סיבובים, מצאנו לבסוף חניה, ארזנו את התינוקת במנשא ויצאנו לדרך.
לחנות שני מפלסים - העליון לספרות "נורמלית", התחתון לספרי מדע בדיוני ופנטזיה בלבד. המפלס התחתון מכיל גם מספר עיתונים, חולצות, בובות מסרטים מפורסמים, דגמי חלליות, וכיף לרוב. בפעם הקודמת היינו בחנות הזו מעט לאחר הפתיחה, ואז היו פזורים בכל מקום בקומה התחתונה סוכריות טופי. לכן שם החנות בפי הגיבור - "חנות הספרים עם ארטודיטו והמסטיקים".

הגענו, הגיבור מסר את ערימת העלונים לבעל החנות בחגיגיות מרובה, ומיד ביקש רשות לרדת לקומה התחתונה. ירדתי בעקבותיו, נזהרת שלא להפריע למסע הגילויים שלו. מתחת לאחד השולחנות הוא גילה מכונת כתיבה עתיקה והקיש עליה בחדווה. לאחר מכן הוא מצא בובת דארת' ווידר, והודיע שזה הרובוט השחור מהסרט עם ארטודיטו. נעלבתי בשם ג'ורג' לוקאס.
לאחר מספר סיבובים נוספים בקומה התחתונה הגיבור שלי גילה כי כל סוכריות הטופי אזלו. הוא עלה איתי למעלה, ובפנים מרוחי דמעות הוא שאל את בעל החנות האם יש לו במקרה עוד סוכריות. בעל המקום חייך אליו ושלף ממחבוא נסתר קופסא קטנה עם סוכריות טופי.
החיוך של הגיבור שלי שכנע אותי להרשות לו לאכול את הסוכריה שהוא בחר מיד, ולא לחכות לאחרי האוכל.

מהחנות המשכנו לפלאפליה קרובה. הגיבור שלי טעם פלאפל בפעם השניה בחייו, וזה מצא חן בעיניו. הוא כרסם עוד ועוד מהפיתה, אך אחרי רבע שעה הגודל שלה התיש אותו, והוא החליט שהוא לא רוצה לאכול יותר. דגתי עבורו את הקציצות מתוך הפיתה העמוסה וסיימתי אותה בעצמי.
שתי נשים ישבו לידינו ועשנו, והגיבור שלי השתעל ואמר, "אמא, האישות האלה מעשנות קרוב אלינו וזה גורם לי להשתעל." הסברתי לו על נימוס, ועל כך שאנחנו יושבים בחוץ ואי אפשר למנוע מאנשים לעשן, ושהנשים הללו החזיקו את הסיגריות רחוק מאיתנו, אבל בשקט בשקט, בלב, הייתי כל כך גאה בילד שלי על הניסוח היפהפה.

גמרנו לאכול, הודינו לאנשי הפלאפל על האוכל הטעים, והמשכנו הלאה.
"אני רוצה לעשות טיול קצר, טוב אמא? לא ארוך."
הסכמתי.
טיילנו בין חנויות ישנות שמוכרות צעצועי פלסטיק במחירים חדשים, עד שהילד שלי התכווץ במקומו, "אמא," הוא אמר לי בקול עצור, "יש לי קקי. מהר מהר, בואי נמצא שרותים."
עשיתי חשבון מהיר - הבית במרחק עשר דקות נסיעה, השירותים כאן מטונפים, והילד שלי כבר יודע להתאפק.
שכנעתי אותו להמתין, והלכנו אל המכונית במהירות. בדרך התינוקת ייעצה לגיבור לעשות קקי בחיתול, כמוה, והוא צחק, כי היא הרי עושה קקי בכיור.
נסענו, הגענו, ושניהם עשו קקי ביחד.

היה כבר מאוחר, והגיבור של יהיה עירני יחסית, וביקש לראות את ה"טלאבאביז" שהקלטתי לו. אחרי שתי הקרנות רצופות של אותו הפרק אבא חזר הביתה, והעולם נרגע.
ארוחת ערב, מקלחת, התכרבלות עלי מול הטלויזיה, ולפני שבע בערב הגיבור שלי כבר ישן.

זה היה רק חצי יום, אבל מספיק.

[אלודאה_בלבן*]

רגעים של נחת

יש כל כך הרבה כאלה, ולפעמים אני שוכחת לכתוב אותם, והם נספגים אל היומיום ונעלמים.

הגיבור יושב ליד השולחן, אני מחממת אפונה וגזר מקופסאת שימורים כתוספת לארוחת צהריים, ומזמרת תוך כדי "אפונה וגזר, ישבו במקרר..."
הגיבור מצטף אלי, ואחרי שלוש פעמים הוא כבר מכיר את השיר ושר איתי. אנחנו מגיעים לשורה "תנו לגדול בשקט, בערוגה בגן, שם תזרח השמש כל הזמן...", והגיבור עוצר אותי - "אבל אמא, השמש לא זורחת כל הזמן. הם לא יודעים את זה."
שנים אני כבר שרה את השיר, ומעולם לא שמתי לב לבעייתיות הזו. טוב שיש ילדי.

או -
הגיבור נכנס לאמבטיה ומצהיר (לא בפעם הראשונה) - "אמא, אל תשימי לי סבון באמבטיה. אני רוצה שגם התינוקת תעשה איתי אמבטיה!"
ואחר כך הוא מתיז עליה מים והיא צוחקת אליו.

או-
התינוקת מתחילה לבכות בדיוק כאשר אני שוטפת כלים ומבשלת ספגטי בו זמנית. הגיבור שלי עצבני ורעב, אבל פתאום הוא נוטש את הכעס, הולך לעגלה ומתחיל לנדנד אותה, ושקט בבית.

או -
אני מדברת בטלפון והגיבור נעמד לידי ומחווה בתנועות ידיים משהו בלתי ברור. אחרי שאני מנתקת הוא אומר - "אמא, רציתי לאכול את החצי השני של האבוקדו, אבל עשיתי את זה בתנועות גוף, כדי לא להפריע לך."

או -
"אמא, אולי תרדימי עכשיו את התינוקת ואז תבואי להתכרבל איתי?"

או -
"אמא, היום כולם היו נחמדים אליך בעבודה או לא כל כך?"

או -
"אמא, אני חשובת שהחתולה רוצה שאני אתן לה חיבוק ונשיקה עכשיו."

והעברית המשובחת שלו, עם המילים שמתבלבלות לו לפעמים, וההתרגשות שלו מכל יום חדש ומכל דבר שהוא קצת שונה מהרגיל, והאהבה הברורה שלו לתינוקת, שלא חולפת, וכל-כולו מדהים ונפלא, ואני רק מקווה שהוא יודע כמה אמא שלו אוהבת אותו וגאה בו, מעבר לדברים הרגילים שאני אומרת לו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_"תנו לגדול בשקט, בערוגה בגן, שם תזרח השמש כל הזמן...", והגיבור עוצר אותי - "אבל אמא, השמש לא זורחת כל הזמן. הם לא יודעים את זה."
שנים אני כבר שרה את השיר, ומעולם לא שמתי לב לבעייתיות הזו. טוב שיש ילדי._
אהמ אהמ אהמ, מי זוכר את מילות השיר ..

זה אמור להיות: "תנו לגדול בשקט, בערוגה בכפר , שם תזרח השמש גם מחר "

והעברית המשובחת שלו, עם המילים שמתבלבלות לו לפעמים, וההתרגשות שלו מכל יום חדש ומכל דבר שהוא קצת שונה מהרגיל, והאהבה הברורה שלו לתינוקת, שלא חולפת, וכל-כולו מדהים ונפלא, ואני רק מקווה שהוא יודע כמה אמא שלו אוהבת אותו וגאה בו, מעבר לדברים הרגילים שאני אומרת לו.

[אלטר_אגו*]

איזה גיבור חמוד וחכם.
אני קניתי בחנות הזאת את "סמרהיל". אבל לא הייתי בקומה התחתונה.

[דודה_ט'*]

אני חושבת על זה שעוד כמה זמן הוא יקרא את כל הבלוג הזה לבד.

[טלי_מא*]

מקסים
חמוד כל-כך.

[מיצי_החתולה*]

ערכתי עכשיו השלמת קריאה. שולחת לך חיבוק והרבה אהבה.

[מי_מה*]

יופי של איים קטנים יצרת בתוך ים השיכחה!

[אמא_בבית*]

מקסים ומרגש הגיבור שלך @}
מה, את באגודה למדע בידיוני ופנטסיה? איזה יופי! הבת שלי באה כבר שנים לכנסים שלכם (עולמות, אייקון).

[אלודאה_בלבן*]

שלום בנות, ותודה שאתן קוראות ומגיבות. נעים לכתוב לחלל מלא ולא לאוויר הריק.
אמא בבית - כן, אני באגודה. הבת שלך מוזמנת לחפש אותי בכנס ניבן הקרוב

[אלודאה_בלבן*]

יום חמישי

אתמול הגיבור שלי היה כל היום אצל סבא וסבתא, חזר הביתה מאוחר, והלך לישון רק בתשע בערב. בבוקר הוא קם עצבני ורטנוני, בוכה מכל דבר, בקיצור - עייף.
התייעצות טלפונית מהירה עם הבנזוג, ואנחנו מחליטים - היום הוא לא ילך לגן.
אני מכינה לו ארוחת בוקר מהירה - יוגורט עם גרנולה, כוס מים. מוציאה כבר בשר טחון להפשרה לארוחת הצהריים, וחוזרת למיטה.
"אמא משעמם לי, מה אני יכול לעשות?" ובעצם הוא אומר - "אמא, אני רוצה לראות טלויזיה."
"אתה יכול או לשחק בחדר שלך או לבוא לישון איתי." אני מכירה אותו מספיק כדי לדעת מה הוא יבחר, ובאמת, אחרי עוד כמה כפיות מהגרנולה הוא מצטרף אלי ואל התינוקת למיטה.
התינוקת ערה ובוכה. אני מניקה אותה עד שהיא נרדמת, ומסתובבת לצד השני, לילד הער והעייף. אני מחבקת אותו עד שהוא נרדם, עוצמת את עיני ומצפה לשינה ארוכה.
אחרי חצי שעה התינוקת בועטת בי, ואני קמה להחליף לה חיתול.
מחזירה למיטה, מניקה, מרדימה, עוצמת עיניים, והגיבור מתעורר אחרי שעה נוספת. אותו אפשר לשכנע להשאר במיטה ולהתכרבל, ואני גונבת עוד חצי שעת שינה.
עכשיו כולם כבר ערים ודורשים את תשומת לבי.
אנחנו יוצאים מהמיטה ומתחילים את שגרת הבוקר שנדחתה לצהריים - מעמיסה את המדיח, משכיבה את התינוקת על השטיח, מכינה לעצמי סנדביץ', מערבבת את הבשר המופשר, רסק עגבניות ואת הספגטי על הכיריים.
אנחנו מדברים על העולם, על התינוקת, על הגן. אוכלים את ארוחות הבוקר שלנו, וממשיכים כבר לצהריים. מעבירים את התינוקת לעגלה וכולנו הולכים לחדר העבודה. אני עובדת על המחשב, הגיבור צובע בחוברות העבודה שהוא קיבל ליום ההולדת שלו, והתינוקת מריירת על הצעצועים שלה ומחייכת אל שנינו.
כאשר התינוקת נעשית רעבה אנחנו עוברים לסלון. אני מניקה, והגיבור יושב על מסעד הכורסא ומושיט לי ספר אחרי ספר להקראה. מתישהו הערב מגיע ואיתו הבנזוג. הגיבור מתחיל להשתולל שוב. אנחנו מחליפים מבטים, והבנזוג מציע ארוחת ערב, סיפור, ולמיטה.
אוכלים ארוחת ערב.
הם קוראים את "הלורקס" של דוקטור סוס כשאני מניקה, ואחר כך אני מקריאה לו ארבעה דפים מה"הוביט" של טולקין בזמן שהבנזוג משעשע את התינוקת.
חיבוק.
נשיקה.
הוא נכנס למיטה עם אבא והם מתכסים.
אחרי שעה וחצי אני מגיעה להעיר את הבנזוג. הגיבור עדיין ער, ושמח שאבא יוצא מהמיטה כי "אבא כל הזמן מכסה אותי". מאוחר יותר הוא כבר שקוע בשינה, פרוש על המיטה המשפחתית שלנו, נטול שמיכה.

מחר יום שישי, ורק עכשיו אני מבינה שהשבוע כל כך קצר כי בשני קצותיו הגיבור שלי היה איתי בבית, וטוב לי.

[בשמת_א*]

"אמא, האישות האלה מעשנות קרוב אלינו וזה גורם לי להשתעל." הסברתי לו על נימוס, ועל כך שאנחנו יושבים בחוץ ואי אפשר למנוע מאנשים לעשן
טעות!
החוק החדש למניעת עישון במקומות בילוי כולל גם את השולחנות בחוץ של המקומות האלה.
אם מדובר בשולחנות של הפלאפל, שגם הן וגם אתם ישבתם לידם, אז אסור להן לעשן, הן עוברות על החוק, ובעל המקום פשוט מסתכן בזה שאף אחד מהפעילים לא יעבור שם בדיוק ויתקע לו תביעה על סך אלפי שקלים...

[טלי_מא*]

חמודים כאלה

אצלנו הגדולה הסבירה אתמול לתינוקת: "אבא שלך הלך לעבודה".

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הי אלדואה,
קפצתי לביקור. הרבה זמן לא הייתי, באתי לקבל צביטה בלב. מאוהבת בבן שלך ובכתיבה שלך וזה הכל.
ימים טובים ותמשיכי לכתוב כל כך יפה ונראה לי שיש לך קהל לא קטן (אם זה חשוב).
תודה

[אלודאה_בלבן*]

חוכמה מאתמול לפני שמתחילים -
"אמא, אני לא מבין את זה. בכל בוקר המוצץ שלי על השידה, אפילו שאני מניח אותו לידי בלילה. איך הוא הולך עד שם?"

[אלודאה_בלבן*]

יום חמישי

אני חוששת שהגיבור שלי ישן יותר מדי, קר לו יותר מדי, והלכנו לרופאה בגלל זה. היא בדקה, אמרה שלדעתה הוא בסדר, אבל מכיוון שאני מודאגת - היא תשלח אותנו לבדיקת דם.
"אני לא רוצה בדיקת דם." הגיבור שלי אומר, "אני לא רוצה שיכאב לי."
"זה כואב קצת," הבנזוג אומר, "אבל זה עובר מהר, וזה מאד חשוב." ואני גאה בשניהם - בילד שתמלל את הפחד, ובמבוגר שלא ביטל אותו.
קמים בבוקר, מחלקים ביננו את המטלות - הבנזוג לוקח את הגיבור לסלון ולמקריא לו על הלורקס בזמן שאני מניקה ומתלבשת, ואחר כך מתחלפים - הוא חוזר למיטה להרדים את הקטנה, ואני יוצאת עם הגיבור לנסיעה עד לעיר הסמוכה, ששם הלבורנטיות נחמדות יותר. זוהי בדיקת הדם הראשונה שלו, והגישה שלהן חשובה יותר מהמיומנות.
מגיעים.
ריחות המאכלים מהמאפיה הסמוכה מגרים את שנינו, אבל אנחנו עולים למעלה, מקפידים על הצום. בדרך יש מכונת קפה, והוא עוצר ושואל האם יש שם גם שוקו. אני עונה שלא, ולא משקרת לגמרי. אחרי הכל - תערובת הכימיקלים, הסוכר ואבקת החלב לא עונה להגדרת "שוקו" כמו שאני רואה אותה.
אין תור, ואנחנו ראשונים בדלפק. המזכירה אומרת שאנחנו צריכים קודם לעבור את הבדיקה ורק אחר כך היא תזין את הפרטים. היא כנראה מנוסה בבדיקות אצל ילדים שלא צולחות, אבל אני יודעת שהבדיקה שלנו תעבור כמו שצריך.
יש ילדה בתור לפנינו. תאומה. היא על הידיים של סבתא שלה, מחכה בזמן שאחותה נדקרת ובוכה. הסבתא מסתכלת עלי ואומרת, "אני לא מסוגלת לראות איך מכאיבים לנכדות שלי. בגלל זה אני כאן בחוץ, ואמא שלהן איתן בפנים." אני מקווה שמה שהיא אומרת לא יגרום לגיבור שלי לפחד מהבדיקה בעצמו.
"אמא, למה הילדה בוכה?"
"כי כואב לה מבדיקת הדם."
והוא לא מביע פחד מהבדיקה, אלא רק מחזיר את המוצץ לפה ומתכרבל עלי עד שתורו יגיע. אסור לשקר לילדים, זה מונע מהם להתמודד עם הפחד. כל הספרים אומרים את זה, ועכשיו אני רואה את המציאות.
עכשיו תורנו.
גבר מגודל נדחף לפנינו ואני עוצרת אותו ואומרת שילדים נכנסים בלי תור.
"באמת? ממתי?" הוא נוהם עלי, אבל נסוג לאחור, והגיבור ואני נכנסים. מאוחר יותר הוא יצעק על הלבורנטיות בגלל ההחלטה הזו, אבל יכנע מול פניהן הנוקשות.

"אתה רוצה לשבת עלי או לידי?"
הגיבור בוחר לשבת עלי, ומושיט את ידיו לפנים, כפי שראה אותי עושה בזמן ההריון. הלבורנטית בוחרת את היד עם הוריד הבולט ביותר. היא מסבירה לו על מה שיקרה, ומגייסת לבורנטית נוספת שתחזיק את היד ישרה. הם עדינות ונעימות, והוא בכלל לא רואה את ההסכמה שבשתיקה שבין המבוגרים שאומרת שאם הוא ישתולל נאלץ לרתק אותו עד שהבדיקה תסתיים.

דקירה.
אני מאמצת אותו אלי, והוא בוכה, "אמא, כואב לי."
החיבוק לא עוזר, אני יודעת, אבל ממשיכה לחבק אותו בכל זאת. הוא ממשיך לבכות, אבל לא נרתע מהמחט ומחזיק את היד ישרה. בזווית העין אני רואה את הגבר שנדחף לפנינו לפני כן, והוא מעוות את פניו כאשר הלבורנטית דוקרת אותו. אני מחייכת בפנים - הגיבור שלי אמיץ ממנו.
הלבורנטית עורמת את המבחנות. הגיבור מערסל את היד הקטנה, מרים אלי עיניים, ומחייך.
מוסרים את הבדיקות למזכירה, יוצאים מהמעבדה, והכאב כבר נמוג. למטה אנחנו הולכים למאפיה הסמוכה, והגיבור בוחר לעצמו בצק עלים ממולא בקרם וניל בתור ארוחת בוקר. אנינמנעת מהמזון המעובד ומבטיחה לעצמי אוכל בבית.
נוסעים, מתחלפים שוב. הפעם אני עם הילדים במיטה והבנזוג יוצא לעבודה. הגיבור מתכרבל עלי ונרדם, אבל התינוקת מתעוררת. אני מניקה אותה, מסתדרת שוב במיטה, וחוזרת לישון. כולנו מתעוררים בצהריים, הגיבור והתינוקת מחייכים אלי, ואני מרגישה את היום נרגע.

---

שבת

חברות שלי עוברות דירה ומחלקות את החפצים שלהן, ואנחנו נוסעים כדי לעבור על הדברים. אני מרגישה אמיצה להפליא - יוצאת עם תינוקת וילד לתל אביב בשבע בערב, לבד.
הדירה שלהן מלאה בארגזים וסלוטייפ, והגיבור בוכה. הוא אומר שהריח מפריע לו אבל בעצם הוא בוכה מכיוון שהוא משועמם וצמא. הוא מקבל מים, ואחרי מספר דקות בדירה אנחנו מגלים אוצרות שאפשר לשחק איתם. מסחטת תפוזים מפורקת, למשל, הופכת למועך בקבוקים ריקים ומספקת תעסוקה נהדרת.
כאשר אני עוברת על המדפים אני מוצאת ספר מושלם לילד שלי - חוברת ללימוד תיאוריה שמכילה ציורי תמרורים ומכוניות. אני מתכננת לתת לו את החוברת לצביעה, אבל הוא מבקש שאקריא לו ממנה. אני לא רוצה להתחיל שם, ומבטיחה להקירא לו ממנה בערב.
מאוחר. אנחנו אוספים את המציאות לשקית שהבאנו מראש, וחוזרים למכונית עם תינוקת רדומה במנשא, ילד שמחזיק מסחטת תפוזים מפורקת, ואמא אחת מותשת אבל מאושרת. בלילה, לפני השינה, אנחנו קוראים מהחוברת, מדברים על סימני הדרך ועל הרכב המנוע.
למחרת הגיבור יגלה שאפשר לפרק את המסחטה עוד יותר, ואני אבלה חצי שעה באיסוף החלקים הקטנים והסבר על סכנת החנק של התינוקת. עוד שיעור בחינוך ביתי מאולתר.

[מיצי_החתולה*]

אני מרגישה אמיצה להפליא - יוצאת עם תינוקת וילד לתל אביב בשבע בערב, לבד. בפעם הבאה אתם צריכים גם לעבור פה!
כרגיל, כיף לקרוא אותך.

[מי_מה*]

כרגיל, כיף לקרוא אותך.

[אדמה_טובה*]

אני חוששת שהגיבור שלי ישן יותר מדי

אפשר לשאול מה מדאיג אותך? מה זאת אומרת ישן הרבה? הוא מגלה סימני עייפות אחרי כמות שעות שינה סבירה לצרכיו, לפעילותו ולגילו?
יש ילדים שזקוקים ליותר שינה מאחרים. הבכור שלי ישן צהריים (שלוש שעות!) עד גיל ארבע וחצי בערך, בנוסף על שנת לילה של תשע שעות. ויש גם גיוון ושונות גדולים - הצעיר ויתר על שנת הצהריים מגיל 3. וישן בלילה 10 שעות.
מה דעתך על נושא סדר השינה וקביעות שעות השינה? שמתי לב בסיפורייך שלפעמים הגיבור שלך ישן חלק מהבוקר או כמות נכבדת של שעות אחר הצהריים. לפעמים שנתו מקוטעת; עוד שעה פה, עוד שעה שם. אולי הוא זקוק לדפוס שינה אחר?

[בלה*]

גמני קוראת!
ומתגעגעת. מתי נתראה כבר?!

[אלודאה_בלבן*]

מה זאת אומרת ישן הרבה - שלוש שעות בצהריים, בין תשע לעשר שעות בלילה. זה אומר שחצי מהיממה הוא ישן. אני חוששת שזה יותר מדי, אבל אולי אני טועה.

ותודה לכן, חזרה!

[מי_מה*]

מה זאת אומרת ישן הרבה
הזכיר לי שכשנולדה הפיונת, לשכנה שלי נולד בן בכור. אחרי שבוע בערך אכלנו יחד ארוחת בוקר והיא אמרה לי "את יודעת, נראה לי שאם ילדים היו נולדים עם כפתור הפעלה, בטח היינו מפעילים אותו איזה ארבע שעות ביממה ונותנים לו לישון את העשרים האחרות"...
12 שעות שינה ביום נשמע מפתה , אבל זה באמת קצת הרבה לגיל ארבע וחצי. אבל בדיקת דם כבר עשיתם (לא לחינם כינית אותו 'גיבור' ) ובינתיים תהנו מהשינה.
מאחלת לכם חלומות מתוקים מתוקים.
הרבה אהבה גם

[אינדי_אנית*]

הממ... אני דווקא תמיד קוראת בקנאה איך ישנתם צהריים עד חמש ואח"כ הלכתם לישון אחרי ארוחת ערב ומקלחת.
ודווקא שמעתי שילדים מגיעים לשיא יכולת השינה בסביבות גיל 4..

[לוטם_מרווני*]

גם יכול להיות שבקפיצת צמיחה וגדילה של הילד הוא ישן יותר. בזמן שינה מתבצעת עיקר הגדילה וההתארכות של עצמות.

[בלה_שנדמה_לה*]

אבל זה באמת קצת הרבה לגיל ארבע וחצי.
דוקא לי נשמע ממש בסדר.
שינה זה בריאות.

[פה_ושם*]

הממ... אני דווקא תמיד קוראת בקנאה איך ישנתם צהריים עד חמש ואח"כ הלכתם לישון אחרי ארוחת ערב ומקלחת
גם אני....

[אלודאה_בלבן*]

שבועות עברו, נטולי תיעוד ועתירי אירועים. הגיבור שלי מתפתח, מתחזק, משנה את יחסו לעולם. ימי גן התחלפו בימי בית, ונמוגו לזמן אחיד של גדילה ושינוי. הוא מדבר אחרת, נושא את עצמו אחרת, מבקש דברים אחרת. מידת ההשתנות שלו מתעצמת לנוכח אחותו הקטנה, שהופכת לתינוקת שמנמנה. אני עדיין זוכרת כאשר הגיבור היה צרור קטן ומחייך, שוכב על בטנו בעגלה כחולה.

יום אחד הלכנו לבית קפה בעיר סמוכה ובדרך חזרה מצאנו נער מתאמן בלהטוטנות, שלימד את הגיבור שלי לזרוק כדורים באוויר ולהעיף מקלות.
ביום אחר הוא חיבק את אחותו ואמר לה שהוא אוהב אותה.
היה יום שבו הוא ישב איתי בבית קפה, השתעמם, והלך לשבת בכניסה, משקיף על העוברים והשבים. לאחר מכן הוא התיישב ליד הבר וקיבל שיעור מיוחד בהכנת אספרסו.
יום אחד הוא ראה תמונה של שנינו, שעות אחרי הלידה, ואמר - "הנה את ואני, כאשר היית חולה." מה שהוביל לשיחה שבה הייתי צריכה להסביר למה הוא נולד בבית חולים ולא בבית, הבחירה ההגיונית מבין השתיים בעיניו.
כל שאלה בחייו מושלכת חזרה אלינו, "אמא, מה את עשית כשהיית בת ארבע וחמישה חודשים וההורים שלך לא רצו שתאכלי שוקולד?" ואתמול הוא שאל - "אמא, גם את היית מתחפרת בערימות כביסה כשאת היית קטנה?", שהובילה לוידוי שאצל אמא שלי מעולם לא היו ערימות כביסה להתחפר בהן. היא תמיד מסדרת את הבגדים מיד. חשבתי לרגע על עקרת הבית המושלמת שהיא אמא שלי, ועל עקרת הבית שהיא אני, ומצאתי מספר יתרונות ברורים להתעכבות במיון הכביסה. למשל - לילד שלי יש ערימה להתחפר בה.

בדיקות הדם חזרו תקינו, חוץ מאנמיה קלה של חוסר ברזל. הוא אוכל חומוס, דברים ירוקים ובשר, והחלטתי להניח לו. אולי הוא פשוט עייף.


יום שלישי

בבוקר הוא מבקש, ומקבל "יום חופש".
הוא התחפר בערימת הכביסה בסלון (אחרי שביקש במיוחד שלא אקפל את הבגדים כדי שיהיה לו במה להתחפר למחרת), שיחק במשאיות שלו, ליטף את החתולה, ואחרי שהתינוקת התעוררה - בילה זמן רב במשחק איתה על השטיח, נוזף בה כשהיא ריירה על הצעצועים שלו, ומשבח אותה כשהצליחה לתפוס את אחת הקוביות שהניח מולה.
בצהריים אני מגלגלת את שואב האבק לסלון, מחברת לחשמל, והוא משתלט עליו ושולח אותי חזרה למחשב. התינוקת בעגלה, מסתכלת על השטיח נטול הצעצועים, והוא מתרוצץ עם מכונה שנוהמת על הרצפה ושואבת את הלכלוכים.
פתאום הוא מופיע בחדר העבודה, "אמא, שיחקתי בלהיות השואב של הטלאבאביז, ושאבתי את השמיכות במקום את הלכלוכים."
אני מחייכת והולכת להכין אורז עם בטטה. התינוקת מתחילה לבכות כאשר אני מגררת את הירק הכתום לקערה, והגיבור שלי, אח גדול מתורגל, מנענע את העגלה ומרגיע אותה.
אחרי מספר דקות האורז על האש, התינוקת יונקת ונרגעת, הגיבור משחק במשאיות שלו על השטיח ואני מרגישה שאני מסוגלת להשתלט על חיי חזרה, לאט לאט. ההרגשה מחזיקה מעמד עד הערב, כאשר הבנזוג חוזר מהעבודה, אני צריכה לצאת לחזרה, והגיבור שלי משתולל מכיוון שהוא לא ישן בצהריים. בתל אביב אני מקבלת שיחת טלפון מהשניים שבבית - הגיבור הלך לישון, והכל שקט.

---

יום רביעי

הבוקר התעוררנו מאוחר מכדי ללכת לגן, והיום הפך שוב ליום חופש. בבוקר הוא הסתובב בבית, נטול מעש, אך לא משועמם. הוא מצא את ארגז כלי העבודה שלו, וכל הבוקר "תיקן" דברים מפלסטיק ברחבי הבית. אני מציעה לו ללכת לבית קפה שהוא אוהב ושמזמן לא ביקרנו בו, והוא מאושר, מסכים. הוא מתכנן את ארוחת הבוקר שנאכל שם לפרטים, ואני נאלצת לפרום את תוכניותיו - אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתי ארוחות בוקר מלאות.
"גלידה בשבילך וקפה בשבילי", אני מציעה, והוא מתחיל לבכות. הדמעות העגולות ממלאות את עיניו, גולשות ללחיים, ופיו מתעקל בעצבות.
"נלך לבנק ונוציא משם כסף," הוא מנסה לשכנע אותי, וכאשר אני מסבירה לו שארוחת בוקר בבית קפה עולה יותר מעשרים שקלים לכל אחד מאיתנו הוא הולך לשידה שליד הדלת וסופר את המטבעות המונחים עליה. כשהוא מגיע לעשרים הוא מסתובב אלי, עטור ניצחון וצוהל, "יש מספיק כסף! הנה!". ההסבר שלי כי הוא ספר אגורות ולא שקלים מחזיר את הבכי. מבחינתו - אני סתם מתעקשת להרוס את החגיגה שבהליכה לבית הקפה. אני מותירה מכבליה את האם השתלטנית שבתוכי ואומרת לו שאני לא מוכנה לצאת מהבית אם הוא ימשיך לבכות. אם הוא רוצה לבוא איתי לבית קפה עליו להרגע, לאכול ארוחת בוקר, ואז נצא.
בפעם השניה הוא שומע אותי.
בפעם השלישית הוא מתיישב לשולחן ונרגע.
פרוסת לחם עם חמאה עבורו, פרוסת לחם עם אבוקדו בשבילי. "אני שונא אבוקדו!" הוא מצהיר, ומתעלם מכך שאתמול אכל את כל האבוקדו "שלי", והייתי צריכה למעוך לעצמי אבוקדו חדש.
שותים לימונדה קרה. הוא לוגם שלוש לגימות ואז מנסה לשפוך את השארית חזרה לקנקן. אני עוצרת אותו ומציעה מים במקום.
מסיימים לאכול, מחליפים חיתול לתינוקת, מתלבשים, מוודאים שהתולה בבית, יוצאים. הוא נוסע על "הכבאית" שלו, הלוא הם האופניים האדומים, יורד בעצמו מהמושב כאשר צריך לחצות כביש, עוצר לפני כניסה לחניות, ואני משבחת אותו על הבגרות והאחריות שהוא מפגין, מקפידה להפנות את השבחים להתנהגותו ולא לו עצמו.
הגיבור שלי מוצא את בית הקפה וצוהל. הוא נכנס, כאילו מדובר במכר ותיק, פונה למלצרית ושואל איפה הגלידות. אז רק אנחנו מגלים כי המקום עבר שיפוץ יסודי, והם לא מגישים יותר גלידות, רק עוגות וארוחות בוקר. אני מציעה לגיבור שלי לקנות גלידה במכולת הסמוכה ולחזור ולאכול אותה בבית הקפה, והוא מסכים. הוא עולה על אופניו, נוסע מטר וחצי אל המכולת, יורד מהאופניים, וניגש אל מקרר השלגונים, עומד מולו אובד עצות. ההיצע גדול מדי, והוא לא יודע מה הוא רוצה.
אני מוצאת טילון ומגישה לו.
"אבל אמא, יש בזה שוקולד." הוא מצביע על פתיתי השוקולד המצוירים על העטיפה, "והיום לא יום שבת."
"יש בזה מעט שוקולד ואני מרשה לך רק הפעם."
החיוך שלו אומר לי שהחלטתי נכון. הוא לא ינצל זאת בעתיד כעמדת פתיחה למשא ומתן לגבי שוקולד באמצע השבוע
חוזרים לבית הקפה. אני מזמינה קפה, והוא בינתיים מתיישב ליד אשה אחרת עם ילד בן שנה וחודשיים, ופותח איתה בשיחה.
"חמוד שלי, כבר יושבים ליד השולחן הזה," אני מעירה לו, והוא מחייך אלי כאל ילדה קטנה שיש להסביר לה כל דבר ואומר, "נכון, אבל יש כאן עוד שני כיסאות ריקים, ואת יכולה לשבת בהם לידי."
כל הנוכחות בבית הקפה צוחקות, צחוק חמים ומתפעל, והוא מחייך אליהן חזרה. אני מחליטה לשבת בחוץ, ומציעה לו להצטרף אלי, רק אם הוא רוצה. הוא, כמובן, רוצה, ונוטש את השולחן התפוס. האשה שיושבת לידו מחליפה איתי מבטים, ובטלפתיה האופיינית לאמהות אני יודעת שהיא אומרת לי שלא היה מפריע לה אילו הוא היה נשאר.
שותים, אוכלים, מדברים, משלמים, יוצאים.
אני מציעה לו שתי דרכים לחזור הביתה, והוא בוחר את זו שעוברת דרך גן השעשועים בו הוא היה משחק פעם, כשעוד היה איתי בבית. אני הולכת, הוא נוסע, ומגיעים.
בגן השעשועים נמצא הילד המבוגר שהגיבור שלי שיחק עימו בעבר. הוא מזהה את הילד, אך הילד לא מזהה אותו, ולרגע עננה עוברת בינהם, אך היא נמוגה במהירות של ילדים, והם גולשים ביחד לאחר דקות, רצים על החול. התינוקת ישנה בעגלה, ואני משתעממת, אך לא רוצה להפסיק את המשחק המשותף. הרגשה מוכרת מזדחלת לתוכי, ואני מזהה אותה. ככה הרגשתי כאשר הוא היה איתי בבית, כאילו כל היום עומד לפנינו לעשות בו כראות עיננו, וריבי הבוקר נשכחים מכיוון שיש יום שלם לאהוב בו.
חצי שעה חולפת, והסבתא אוספת את נכדיה. הגן מתרוקן. צהריים. אנחנו גם חוזרים הביתה. בדרך שלושה פועלים מפרקים את הכביש, ואנחנו עוצרים להתבונן. הגיבור שלי מתיישב על המדרכה, ולפתע מופיע שוב הילד עם אחיו. הוא מתיישב ליד הגיבור שלי, וביחד הם מסתכלים על המכונות הכבדות הקודחות.
יוצאים שוב לדרך, מגיעים הביתה. מחליפים חיתול רטוב בחיתול יבש, נכנסים למיטה. הוא נרדם, התינוקת מתעוררת. היא מגרגרת לצדי ולא נותנת לי לישון. כאשר היא נרדמת - הוא מתעורר. אני משכנעת אותו להשאר במיטה ולהתכרבל איתי עד שנצטרך לקום.
השעון מצפצף, והוא זורק משנינו את השמיכות. אנחנו יוצאים להביא את אבא מהעבודה. בדרך חזרה אני כבר יודעת שלא אצליח להכין ארוחת ערב, ואנחנו מזמינים פיצה.
צחצוח שיניים, מקלחת, סיפור. הוא לא רוצה לשמוע יותר את ההוביט. באמצע הספר הוא שכח את תחילתו ומבקש ממני לחזור ולהקריא לו את מה שכבר קראנו. אני מציעה שנחליף ספר, ומציינת לעצמי לקחת את הקומיקס מאחי בסוף השבוע.
אנחנו קוראים את "רובי" מתוך "אנוכי הרובוט". בגרסא שלי ההורים לא הפרידו את גלוריה מהחבר הכי טוב שלה, אלא שלחו אותו לעבוד במפעל כי הם חשבו שמשעמם לו בבית. הגיבור מחייך בסוף הסיפור הקצר, נכנס למיטה והולך לישון.
מחר אני אצטרך להפוך סיפור של פאוול ודונובן לידידותי לילדים. זה בסדר - את אסימוב אני אוהבת יותר מאשר את טולקין.

ועכשיו, כמעט בוקר של יום חדש.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הבוקר התעוררנו מאוחר מכדי ללכת לגן, והיום הפך שוב ליום חופש
יפה לכם...

[אלטר_אגו*]

יה.
סליחה שאני דוחפת פה סיפורים עלי, אם זה מפריע לך תמחקי. אבל המשפט ריבי הבוקר נשכחים מכיוון שיש יום שלם לאהוב בו מזכיר לי איך נסעתי עם החבר שלי בלונדון, והיינו ארבעה ימים רצוף יחד בפעם הראשונה אי פעם (ואנחנו זוג כבר שלוש וחצי שנים). זה כל כך שונה מאשר הסוף-שבוע המסכן פעם בשבועיים! היה לי זמן להיכנס למצב רוח, לצאת ממנו, ועדיין היו עוד שלושה ימים להיות יחד... ונכון, לא כל כך חשבתי על זה ככה אבל זה ככה גם עם הילדים. בארבע שעות המסכנות ביום שלנו יחד, מריבה אחת וכל היום נהרס, ואיך אפשר להעביר יום בלי מריבות?

את אסימוב אני אוהבת יותר מאשר את טולקין אני צריכה לשקול מחדש את החברות בינינו.
טוב, גמרתי לשקול.

[אלודאה_בלבן*]

יום חמישי

אנחנו שוב מתעוררים מאוחר. השעון המעורר לא היה מכוון, ואנחנו מתחילים להתארגן לגן בעצלתיים. אני מתקשרת לבנזוג להגיד בוקרטוב, והוא מודיע לי שהוא לא הדליק את השעון המעורר כי הוא כבר הבין שהשבוע אנחנו ברצף של אי הגעה לגן.
אנחנו צוחקים אחד לשני דרך קווי הטלפון, ואני מתפנה ליום עם הילדים.
ראשית, מניחה את התינוקת על השטיח. שנית, מצרפת אליה את אחיה ושלל משאיות וקוביות. שלישית, פוסעת לאחור וצופה במשפחה שלי.
במשך קרוב לשעה הוא מסיע משאיות ומשנע קוביות מצד אחד של הסלון לצידו האחר, מול עיניה הצופות של אחותו. היא שוכבת על הבטן ומרימה את ראשה גבוה ככל הניתן כדי לעקוב אחרי כל פריקת קוביה וכל משאית שנעה מולה. מדי פעם היא מוסיפה את חוות דעתה על מה שקורה, ושואגת בקול תינוקי.
מאוחר יותר אנחנו שוב נתחיל את מחול התמרונים עם שניים - הכנסה לעגלה, קציצת גזר, שליחה לשטיפת ידיים, הוצאה מהעגלה, מחיטת אף לגדול, הכנסה לעגלה, שליחת הגדול לנענע את העגלה בזמן הוספת המים לסיר של האורז וכדומה. אבל בינתיים - שקט של שני ילדים רועשים.

בצהריים כולנו נכנסים למיטה, ואני מכוונת את השעון. חבר צריך לבוא, וכולנו מתכוננים. קמים, מחייכים, מתחבקים, והחבר מגיע, עם אמו ואחותו הבכורה.
בהתחלה הם משחקים בחדר של הגיבור, אבל במהרה המשחק עובר לסלון, ובערב אני מגלה שהאם השניה ואני יושבות על הרצפה ושותות קפה, בעוד הילדים יושבים על הספות, כשהאחות הגדולה מקריאה סיפור לשניים הצעירים, ונעים לי.

---

יום שישי

לא חוויתי, רק שמעתי. הבנזוג הביא את הגיבור לגן בעיצומו של מפגש הבוקר (מי העביר לשעון קיץ ולא סיפר לי?).
והגננת אמרה - "היום יום מאד מיוחד. יש היום יום הולדת לתמר, וגם הגיבור הגיע לגן!"
וכך תם לו שבוע בית.

[אלודאה_בלבן*]

שכחתי.
את כל השבוע שעבר - את הימים שבהם הוא נשאר בבית (שלושה מחמישה), את הפגישה עם אבא שלי בבית קפה חדש, את הטיול הרגלי לדואר ולגן השעשועים, את הפיקניק המאולתר שעשינו בגן השעשועים ושנגמר כי לתינוקת לא היה נוח, את כל הפרטים הקטנים שהופכים את הימים לשונים אחד מהשני.

אני זוכרת שגיליתי עד כמה הוא בוגר השבוע - כמעט בכל יום הוא התעורר, אכל בעצמו ארוחת בוקר, שיחק עם עצמו במשך שעות, ליטף את אחותו, חייך אלי, והתנהג כבוגר מהרבה מארבע וחצי שנותיו.

יש מקצב שונה לחיים בבית, אפילו אם מדובר רק בכמה ימים גנובים של אמצע השבוע. לא רע לו בגן, אפילו די טוב, אבל אני מתגעגעת אליו. האם זה אנוכי מצידי לרצות אותו לידי?

[אלודאה_בלבן*]

יום שני

כאשר הגיבור שלי חוזר מהגן אני מבינה ששכחתי להפשיר את הבשר, ובעצם אין לי ארוחת צהריים להגיש לו. הוא רעב אבל חייכן ואנחנו מסכימים שנלך לבית קפה. אני רוצה לקחת אותו לאותו מקום שבו הייתי עם אבא שלי בשבוע שעבר, אבל לא מוצאת חניה, ובמקום זאת הולכת לבית קפה שזז - פעם הוא היה בקניון, עכשיו הוא במדרחוב סמוך.
נכנסים. הגיבור שלי בוחר לשבת על הכסאות הגבוהים שליד הבר, ומחייך לכולם - לאחמ"ש, למלצריות, לסועדים האחרים.
הוא מזמין גרנולה ויוגורט, אבל נגמר להם היוגורט, והוא מחליט לחלוק איתי בכריך רוסטביף. האוכל לא טעים, אבל החברה מהנה, ואנחנו נשארים עוד ועוד. מזמינים קרואסון וקפה, והילד שלי נושף על אבקת הסוכר ומלקק אותה באצבעות קטנות.
מסיימים, משלמים, מחשבים את העודף והטיפ, חוזרים הביתה.
נכנסים למיטה - הוא מימיני והיא משמאלי. כאשר התינוקת נרדמת אני יוצאת בשקט מהמיטה המשותפת ומסתכלת על שני הילדים שלי, ישנים ראש לבטן, ואני מחייכת.

[מי_מה*]

[טלי_מא*]

[רונית_סלע*]

כאילו כל היום עומד לפנינו לעשות בו כראות עיננו, וריבי הבוקר נשכחים מכיוון שיש יום שלם לאהוב בו.
נפלא @}

[אלודאה_בלבן*]

חיבוקים למחבקות ונישוקים למנשקות

[:)*]

לזה התכוונתי באנמי- הוא נראה לי אוכל מעט וישן הרבה.
אבל מובן שיתכן שהוא פשוט מלאך.