כרוניקה של בלוג ידוע מראש

בשישי שבת היינו שוב אצל הורי- התרגלנו לפינוק..
היה סופ"ש חם במיוחד ובשישי בערב מצאתי עצמי על הספה, עייפה ומזיעה, עם בטן תפוחה במיוחד ושרירים רדומים.
הבעל, שהחל בשבוע שעבר הליכות קבועות בכל ערב, הציע שאבוא איתו להליכה-
"זו הזדמנות נדירה ללכת יחד בלי שניהם (התינוק נרדם), תראי שיעשה לך טוב"
"אבל אני עייפה ואין לי נעלי ספורט ואם הוא יתעורר ואני כבדה וגם.. וגם.."
אמא שלי (שתמיד מצוטטת לשיחות של אחרים ולפתע היום זה לטובתי..)- "אין בעיה, אני אתן לך נעליים ואם יתעורר אנחנו איתו והכל בסדר"
"יאללה אהובה שלי, אל תחשבי הרבה, יוצאים"

והנה אנחנו צועדים. בחוץ חם אבל השרב כבר מתחיל לדעוך.
אני מבקשת שנלך בקצב איטי יותר (רואה שהוא מת להגביר אבל עוצר את עצמו), "אני לא בכושר, מצטערת, בוא נעשה מסלול קצר טוב?"
אני כבדה ובמכנסיים הגומי לא מספיק חזק ומדי פעם צריכה להרים. התודעה עסוקה ברחמים עצמיים, הפנים מכווצות, לא כל כך כיף..

מדברים על אה ועל דה. נחמד בלי הילדים ככה ביחד.
נותנים ידיים. הוא הולך בשבילי לאט אבל שמח שאני איתו.
מדברים ומדברים.

ופתאום אנחנו שמים לב שהגברתי את הקצב. מאד הגברתי את הקצב.
משהו השתחרר ואנחנו הולכים מהר.
הגוף חם והנפש עולצת. הרגשה מעולה. עושים מסלול ארוך (כ- 7 ק"מ), לא קשה בכלל.
וואו, איזה שינוי.
חוזרים אחרת לגמרי ממה שיצאנו-
מלאי אנרגיה, מזיעים אדומים ומרוצים, צעירים בכמה שנים.
התינוק לא התעורר והגדולה מאושרת עם סבאסבתא.
מקלחת עם מים קפואים- מזמן לא עשיתי.
מאד רעבים לארוחת ערב- מזמן לא הייתי...
מתיחות.
הגוף מודה לי.

החלטנו שזה הפרויקט הזוגי הבא שלנו-
צועדים כל יום.
אמנם לא יחד, אמנם יהיו פעמים שנאלץ לוותר, אבל נכנסים לזה במלוא הרצינות ועוזרים אחד לשני בדרבון ובלהיות עם הילדים.
בשבת, בבית, הקליט לי הבעל (הי גברת, אנחנו כבר לא באייטיז- צרב לא הקליט, או אולי אומרים- העלה לי הבעל? העלה לי ל- אם פי?) תוכניות רדיו נחמדות שיהיו לי לדרך.
יצאתי ושמעתי באוזניות קוטנר מארח את עמיר לב, הלכתי בקלות ובנפש חפצה.
חזרתי, התקלחתי והבעל יצא לצעידה שלו. מרוץ שליחים.

אתמול (ראשון) כבר היה יותר קשה לצאת אז ויתרתי באמטלה שהגוף זקוק ליום מנוחה..
אבל היום, עדיין לא התעוררתי רשמית אבל כבר מצפה להליכה של הערב.
הלואי שזה יצליח.
זה טוב מכלכך הרבה סיבות. חשוב עבור כלכך הרבה חלקים שבי.
זה הפוך ממה שנראה כמו שכל ישר-
בערב / לילה אני כבר עייפה מכל היום. הילדים ישנים ואני רוצה רק לנוח, לשבת, לאכול, לנקות את הראש. לא רוצה לבזבז זמן, אין לי כח לכלום, מגיע לי לא לעשות כלום, לכייף בפעילות קלילה, צריכה ללכת לישון מוקדם.
אבל בעצם זה הפוך- ההליכה לא רק שלא גוזלת הרבה זמן- היא מהנה לכשלעצמה ומוסיפה אח"כ לערב עוד כמה שעות ואלו שעות איכות רעננות, לא סתם שעות..
זה זמן להתנקות מכל היום ולא בזבוז אלא רווח עצום. זה לקבל עוד זמן יומי נעים במתנה.
האנרגיות עולות, אוכלים פחות ופחות עייפים. המצברוח עולה, הגוף שמח, הדם זורם, מדיטציה.. חיים.

יום נעים, קריר ומלא חיים אום שלום , אהבת עולם יקרות
ולכולם

כתבת דברים כייפיים,
ועשית לי חשק גם.
(הלוואי שזה יעבור גם מחשק למעשה

).

<אהבת עולם>

(הלוואי שזה יעבור גם מחשק למעשה )

אמן. [אם אני מצליחה (הצלחתי לצאת היום לצעידה ארוכה) אז כל אחד יכול

]

ומשהו קטן מהערב-
אני מנשקת את הילדונת ומאחלת לה חלומות פז
היא- אני לא רוצה חלומות פז אני רוצה חלומות טובים
אני- פז זה טוב, זה זהב
היא- אני רוצה חלומות טובים מאד
אני- איזה חלומות?
היא- חלומות אמא [-:

איזה כיף זה להצליח באמת לצאת להליכה כל יום, או כמעט כל יום.
אני ובטני ההריונית מחפשות (וגם מוצאות) הרבה פעמים תירוצים מעולים למה לא ללכת: חם, לח, אני עובדת בשעות שנעים בהן, חוזרת רעבה מדי/עייפה מדי, הבעל כן רוצה להצטרף/לא רוצה להצטרף ועוד כהנה וכהנה ובסוף משהצלחתי לנעול נעליים ולזוז, איזה כיף ואיזה קלילות.
המשיכי כך @} (וגם אני...)

קוראת אותך תמיד.

_כתבת דברים כייפיים,
ועשית לי חשק גם.
(הלוואי שזה יעבור גם מחשק למעשה_
@}

כך בעלי כותב לי- (נראה לי שלא ישמח שאני מעתיקה לכאן דברים שלו על קודש הקודשים שלנו אבל אני כל כך מתרגשת ובימים אלו אין לי (חוץ ממנו) מישהו קרוב לחלוק איתו את האושר הגדול שבזוגיות שלנו, אז, סליחה אהובי.. פשוט כתבת יותר מדי יפה ומרגש..)

"לא תמיד אני מספיק לעשות את זה לעצור לרגע להגיד לך תודה וגם ליל מנוחה לספר לך כמה אני אוהב אותך נכון שאנחנו מדברים על זה מדי פעם פנים אל פנים רגעים ונגיעות אבל התחושה היא שהחיים עוברים מהר ולפעמים חומקים לנו כמו חול דרך מסננת הזמן ואני מביט בך ומרגיש אהבה אין סופית אני מתעורר כל בוקר מאושר לראות אותך כל מחווה מרגיעה אותי ומזכירה לי בקלות שאני בבית לפעמים צריך את התחנות בזמן ממש כמו עכשיו כדי לעצור רגע אחד ולהגיד לך כמה שאני נהנה לחיות איתך ולגדל את שני הילדים הקטנים והמתוקים שלנו בפנים עמוק אני כל הזמן מרגיש בר מזל... ומרגיש צורך לספר לך איזה דברים נפלאים אני אוהב בך אני אוהב איך שאת מדברת בשקט ונינוחות אל כל הסובבים אותך תמיד עם הנוכחות המרגיעה הזו... איזה נעים זה לחיות עם מישהו שכל הסביבה מעריכה ומפרגנת לו ואוהבת אותו כל כך אני יודע שלך זה מאוס לשמוע את זה ולא תמיד מרתק אותך לדעת שנעים בחברתך אבל.. התחושה היא של אדם ללא אידאלים של הפגנת כוח או אגרסיביות שנדמה כי הפכו בעידן בו אנו חיים לנחלת הכלל וגם אני חש בתוכי את מפלצות הכעס לא מעט אבל אצלך אני מרגיש שהסוסים דוהרים ותנועות הרגליים שלהם מופלאות ונינוחות וצריך ממש להתקרב על מנת לשמוע אותם הכל כזה הרמוני היה אפשר פשוט לאמר שאת מוארת אבל אני יודע שאת לא תאהבי לשמוע את זה ככה אני ממשיך לנסות לספר לך למה זה כזה כיף להיות בן הזוג שלך... אני תמיד מרגיש שאת קרובה אלי ואם בטעות שרטנו אחד את השני במעברים ובקירבה שלנו אנחנו תמיד יודעים לבקש סליחה וזה מרגיע בלי לנטור טינה שזו מילה כזו קשה ואיומה אני מרגיש שאני בר מזל בעיקר כשאני רואה אנשים ברחוב אוחזים פרחים בדרכם לאהובתם מנסים אולי להחליף רגש במחווה חומרית ואיתך זה תמיד כל כך נינוח יש כאלו שמפזרים הבטחות שונות ומשונות שפעם יהיה טוב ורק עוד מעט תראי אבל אצלנו הביחד לא תלוי במושגי הזמן והשעה האושר שלי הוא קבוע כשאת נמצאת ברדיוס הנשימה שלנו בכל מקום אנשים מדברים על ענייני דיומה על המצב הכלכלי ועל עסק הביש שיש לנו בשטחים ובכלל מאז שהביחד שלנו כאן אני ממש מתאמץ להיות מעודכן אני לא באמת יודע הכל וזה מרגיש כל כך נכון וטוב לי יש כאלו שמדברים על העתיד אבל את מדברת ברכות ואני נכנע אל מול עוצמת הרכות שלך את המצפן של המשפחה שלנו את תמיד תהיי האחת והיחידה אני אוהב אותך..."

אני יודעת שזה לא הכי צנוע להביא את זה ככה, אבל אפ'חד לא מכיר אותי כאן באמת אז מ'כפת לי?

מרגש אותי שבימי רווקותי הבודדים והמיואשים תמיד האמנתי בתןך תוכי שקיימת אהבה כזו יפה וטהורה (אולי לא מושלמת ובטח שלא הוליוודית אבל good enough love כזו, ששווה לחיות בשבילה ולמות בשבילה, אהבה שמשאירה בצל את קשיי העולם ואת אפסיותו ובדידותו של האדם ) כשהרבה מסביבי היו ציניים וחשבו שזה מיושן ונאיבי להאמין בזה.
אז לכל הבודדות והבודדים שבינתיים, גם במקרה הזה אני חייבת להגיד שאם זה קרה לי- זה יכול לקרות לכל אחד, רק אל תפסיקו להאמין!
(אוי יצא לי מין נאום מרטין לוטר קינגי כזה, סליחה על הקיטש והפאתוס, מה לעשות, לפעמים זה כיף ככה

)

ובהצלחה לכולם בענייני הצעידות, אני עברתי ליום כן יומיים לא

אבל זה עדיין הרבה במושגי הספורט שלי ובמושגי השהייה מחוץ לבית בלי בעל וקטנטנים שלי..

אני חייבת להגיד שאם זה קרה לי- זה יכול לקרות לכל אחד, רק אל תפסיקו להאמין!
באת לי בזמן. את והמכתב המרגש שלו.
אולי באמת אמשיך להאמין... תודה

בימים האחרונים קוראת (בזמני הנקה בשכיבה, רק בשביל זה שווה להביא תינוק לעולם

- התינוק יונק לו כששנינו שוכבים על המיטה, החלון פתוח ואויר טוב נכנס, אור נעים מבחוץ או ממנורת הלילה, מעל התינוק ספר פתוח ואני, בו זמנית, יונקת מילים ורגשות וגם מניקה ונהנית מהבחור הקטן שלי), רומן מטלטל בשם "ואם היו אומרים לך" של המחברת (רגע, הולכת לבדוק..)- גלית דיסטל אטבריאן.
לא יודעת אם זה סיפורה האמיתי של הכותבת (מרגישה שכן אבל זה לא משנה.. אם לא שלה, אז זו המציאות של מישהי אחרת, של כולנו..), המתארת את חייה לאור הגילוי וההתמודדות עם ילד על ספקטרום האוטיזם.
הוא ילד שני לאחר ילדה "מושלמת" וחיים "רגילים" ולאם יש דיבור אין סופי עם אלוהי האסונות (למה דוקא להם קרה, האם עכשיו שיש לה ילד אוטיסט היא מחוסנת מצרות אחרות, מה זה לעזאזל החיים האלו..), דיבור שאני מאד מזדהה איתו.

אני עדיין עסוקה באובססיביות בשאלה אם יהיה לי עוד ילד. אם כבר יש לי שני ילדים, בת ובן, בריאים ומקסימים (בינתיים.. S-: ) אולי לא כדאי לקחת את הסיכון ולהביא עוד ילד לעולם שיכול להיות כה אכזרי גם אם מקסים לפרקים?
אבל אולי אם עברתי את הדכאון הבן זונה (סליחה, לא מוצאת כרגע שם יפה יותר לקרוא לו!) אז אני מחוסנת מעוד קשיים רציניים ושילמתי את חובי לאלוהי האסונות?
ואם יהיו לי תאומים- זה אושר גדול ולא אסון בכלל אבל איך אצליח להתמודד עם השנים הראשונות בלי להתמוטט?
ואמנם אני יכולה לדמיין עתיד שלנו כמשפחה עם שלושה ילדים (או אפילו ארבעה), משפחה חמה ומאושרת בעוד כמה שנים, אך מה עם כיף וחיים פשוטים וקלים יותר שיכולים להיות לי מעכשיו?

ואני יודעת את התשובה..
אני יודעת שהתשובה לכל זה היא שככה זה בחיים- יש שמחות וקשיים אוביקטיביים (כאילו.. גם זה לא ממש נכון) אבל יש אפשרות להיות בשמחה או בקושי פנימיים עם בחירה אכזיסטנציאליסטית חשובה של מציאת משמעות אישית במה שקורה או לא קורה במציאות הגשמית.
אף אחד לא מחוסן מצרות ואסונות והן והם עלולים להגיע בכל רגע ובאין סוף צורות מבית היוצר של אלוהיי האסונות. צריך לחיות כאילו אין סיכוי להדרס או ללדת תינוק חולה או סרטן או סתם טחורים או כאבי שיניים איומים. לחיות מכל הלב ובלי פחד וכשכאב מגיע, להסתכל לו בעיניים ולמרות ההפתעה כי הוא אורח לא צפוי ולא הכי אהוד- לקבל אותו, לארח אותו לכמה זמן שהוא צריך ולהפרד בידידות.
לא חייבים לקבל כל צער כאילו היה חבר טוב. לפחות לי, לא מתאימים כל דיבורי ה- "זה היה צריך לקרות כדי ללמד אותי משהו, זה טוב שזה קרה, זו מתנה, אם זה קרה לי סימן שאני יכולה להתמודד עם זה, נבחרתי לקבל את זה", לא בעיניי, החיים מורכבים מהרבה חרא וזה טוב לדעת את זה ולהוציא את זה החוצה כשצריך (ראה ערך- דכאון בן זונה), אבל לזכור שזה רק חלק מהעניין ושזה עובר ולנסות להתרכז רוב הזמן בטוב, ובאמת שבכל רע יש טוב רק צריך לנבור קצת בתוך הזבל ולפעמים להתלכלך עד שמוצאים.

אז כנראה שיהיה לי עוד ילד (אם אלוהיי הפריון יתן אישור) ומה שיהיה הוא שיהיה ויהיו חיים עם כל מה שיבוא.

בספר, שאני בדיוק באמצע שלו, הגיבורה נמצאת בשיא הקושי. יש קושי ויש גרורות של קשיים המופיעים בעקבות הקשיים של הילד (הוצאות על טיפולים יקרים, בעיות בין בני הזוג, חוסר זמן להשקעה ומנוחה של ההורים בעצמם ובילדה הגדולה..) אבל אני מקווה שעם הזמן תגיע ההקלה שלהם, שינויים, הסתגלות, למידה, זמנים של חסד.
אני מקווה שסוף הספר לא יהיה רומנטי מדי- שהכל יסתדר לטובה
אך שגם לא ימשיך המחנק והקושי העצומים.
שימצא נחת לצד הקושי,
חיים.

לחיות מכל הלב ובלי פחד וכשכאב מגיע, להסתכל לו בעיניים ולמרות ההפתעה כי הוא אורח לא צפוי ולא הכי אהוד- לקבל אותו, לארח אותו לכמה זמן שהוא צריך ולהפרד בידידות.
גריינתי @}

בכל יום יש רגעים קסומים ורגעים של מחנק, כאילו חתכו את היממה בסכין קצבים, כל מקטע של שעה מסודרת נחתך באכזריות לחתיכות זעירות, שונות ומשונות, חלקן שוות, יפות, חלקן מבוטרות בגסות, שוטטות דם.

ברגעים הקסומים מביט אלי תינוק בעיניים מתמסרות ותמימות, מחייך או משמיע צחוק מתגלגל יענג כל שומע, ילדה רוקדת וקופצת, מדברת ושרה לעצמה, לא שמה לב להוריה החבוקים, מביטים, מתמוגגים, אח ואחות הישנים זה ליד זו אוחזים ידיים, בעל מקסים אומר דברי אהבה או עושה מעשים קטנים-גדולים בשקט ובענווה, הליכה בחוץ כשכל אבק ותלאות היום נושרים ונשארים מיותמים על המדרכות, באוזן שיר, דברי צחוק או דיבור עמוק, מקלחת טובה, שקט של ילדים ישנים ברוגע, יצירה, עשייה, השלמה עם כל מה שבא.

ברגעי המחנק אין לי כלום. אני קפוצה ורודנת (=רוטנת+רודה, כל הזכויות והגאונות לצפריר שפרון), אני שמנה וזוללת, עייפה ונובלת, בודדה וסובלת, אני לא אני, זה הילד הרע שנכנס לי בפנים.

ברגעי הקסם לא חסר לי דבר.
ברגעי המחנק מתגעגעת לחברה טובה שהייתה לי.

היא הייתה החברה הכי טובה- שיחות של שעות, צחוק ודמעות. כמו אחות קרובה שגם כשמאכזבת היא נשארת משפחה.
ככה שנים, מגיל 18 ועד בערך 30.
ואז התחתנתי והייתי בהריון ונולדה הילדה והיא הרגישה שאני מרוחקת ואני הרגשתי שהיא ואז רבנו וכל האכזבות והכעסים עלו וצפו, מיץ מעופש של פח זבל והיא והתרחקה לכמה שנים.
בשבועות האחרונים היא מבקשת לחזור.
אני מרגישה שהשתנתי ועברתי המון בעקבות ההורות (היא נשואה ללא ילדים, ספרה שאצלה לא השתנה כלום), אני כועסת שלא היתה איתי ברגעים הקשים וברגעים היפים, למרות שהתחננתי שתבוא ושנסלח.
מרגישה שאין אפשרות לגשר על הפער, שאין לי כח לאכזבות, שאין לי אנרגיה להפנות, שאין לי זמן לדבר בטלפון ולפגישות.
אני חושבת שתמיד הייתי בשבילה וברגע שהפוקוס שלי כבר לא היה עליה היא נעלמה ועכשיו היא רק בודקת אם תשומת ליבי הכוללת יכולה לחזור אליה שוב.

נרדמת מרוב מחשבות
פורשת לשינה ולחלומות

החים מורכבים מרגעים. תחזרי לקרוא קצת בתחילת הבלוג ותראי שאז לא היו רגעים כאלה וכאלה, היה רק שחור, עכשיו לעומת זאת כתבת הרבה יותר על הרגעים הטובים מאשר על הרעים. @}

מזדהה עם הלבטים לגבי החברה. גם לי היו בעבר שתי חברות הכי טובות שהייתי בטוחה שילכו איתי לאורך כל הדרך.
מאחת אני התרחקתי והשניה התרחקה ממני. יש לי קשר איתן, אבל רופף וממש לא מה שדמיינתי שיהיה, ובכל זאת, מבינה היום, שהשתניתי, שהשתנינו כולנו, ומה שהתאים לאז לא בטוח שיתאים להיום.
אני נשואה בהריון ראשון והן לא, אני מרגישה מיושבת ונינוחה בחיי, הן עוד מסתובבות בעולם, מחפשות את עצמן.
וגם מאז שהכרתי את בעלי היקר אני פחות מרגישה צורך בחברות מסוג שפעם חיפשתי, הוא השותף הטבעי שלי גם לענייני היומיום וגם לשיחות נפש.
יש דברים שרק קשר עם חברה מספק, אבל אני זקוקה להם במינונים הרבה יותר קטנים.
ועוד מחשבה אחרונה- מאז שאני שלמה יותר עם עצמי אני פחות זקוקה לחברות. אני החברה הכי טובה שלי.

מקווה שישנת טוב.

רק עכשיו קראתי את המכתב שכתב לך בן זוגך.
איזה דבר מדהים.

גם אני רוצה אהבה כזאת.
גם אני משתדלת לדבוק באמונה שזה אפשרי....
נסכת בי תקווה.

מענג . קראתי את המכתב (בעקבות התגובה של אהבת עולם.. מרגישה קצת מציצנית..איזה מתוק הוא !!

תודה אום שהזכרת לי שמה שהיה היה, ש-

מה שהתאים לאז לא בטוח שיתאים להיום

וש-

_מאז שהכרתי את בעלי היקר אני פחות מרגישה צורך בחברות מסוג שפעם חיפשתי, הוא השותף הטבעי שלי גם לענייני היומיום וגם לשיחות נפש.
יש דברים שרק קשר עם חברה מספק, אבל אני זקוקה להם במינונים הרבה יותר קטנים._

מזדהה. כנראה שאני מרגישה ש"צריך" שתהייה לי חברה ממש טובה ושאני שוכחת שהחיים שלי כה מלאים ועמוסים כרגע, שהבעלול מתפקד גם כחברה וש"צריך" מת מזמן..
אולי כשהילדים יגדלו מעט נכיר באופן טבעי זוגות עם ילדים בגילם, אנשים הנמצאים בשלב דומה לשלנו ואולי חיבורים יתחברו מעצמם.

ואיזה יופי-

מאז שאני שלמה יותר עם עצמי אני פחות זקוקה לחברות. אני החברה הכי טובה שלי.

וחן חן לכן-

אהבת עולם ו- י פה

קוראת אותך
ושמחה לקרוא שאת אחרי הקושי הגדול
ושמחה לקרוא אופטמיות ותקווה ואהבה

תחזרי לקרוא קצת בתחילת הבלוג ותראי שאז לא היו רגעים כאלה וכאלה, היה רק שחור, עכשיו לעומת זאת כתבת הרבה יותר על הרגעים הטובים מאשר על הרעים.

ושמחה לקרוא שאת אחרי הקושי הגדול

ושמחה לקרוא אופטמיות ותקווה ואהבה

נכון, איזה כיף, מודה לכן על השיקוף
ו- שמחת ציון , שתהיה לך לידה טובה וסיפוק כאמא לשלושה @}

שמעתי היום ברגע של רדיו מישהו שאמר שכדי לא לצפות למה שלא אפשרי, כדי לא להתאכזב, עדיף לדעתו לברך (בראש השנה ובכלל) ברכות ארציות והגיוניות ולא להסחף לברכות נוטפות אשליה סכרינית על שיהיה הכל מתיקות ובריאות וקלות.
אני אוהבת לברך לטוב, גם אם זה לא רציונלי, לחלום ולבקש טוב, לשים לרגע בצד את ההגיון לא נראה לי מזיק, אבל.. יש משהו בדבריו..

אז.. ברוח הדברים-

שנה טובה ומלאת קבלה של מה שבא,
שנה של חמלה ורעות ופתיחת הלב.
שנה של איזון ומציאת דרך האמצע
אהבה ושלום עם עצמנו ועם קרובינו.
כל שיגיע בשנה הזו- טוב ורע, שיבורך.
לכולנו. @}

ומעתיקה משהו מלפני כמה ימים-

עכשיו הכל רגוע אבל מדהים כמה דרמות מתרחשות אצלי בראש. התרחשויות, סיפורים, ארועים שלמים- הכל הכתבות שמכתיב לי איש קטן (בעצם אשה קטנה- אמא שלי) במוח, מנסה לקבוע את סיפור חיי ולדאבוני בדרך כלל דיי מצליח להשתלט..
אבל למה להקדים את המאוחר? אנסה לספר לפי הסדר.
השעה אצלי בערך 23:00, אני לא מול מחשב אלא בחוץ מול דף. שוכבת על הבטן וכותבת כמו פעם, בכתב.
אני על שמיכה, על מחצלת, מתחת לשמיים.
סביבי עצים ענקיים, צרצורי צרצרים, פכפוך נחלים, אוושת הרוח בעלים, עקיצות יתושים..

הבעל, הילדה והתינוק ישנים באוהל כאן ליד.
זה הלילה השלישי שלנו פה, בטבע, ועכשיו כאמור, שקט ונעים בלב ואני פנויה לחשוב על מה הרגשתי עד כה.
הגענו בתחילת השבוע. אחד היתרונות בחינוך ביתי זה שאפשר לצאת עם הילדים לחופש בימי חול ולא עם כל עמחא ישראלינו רק בחופש הגדול, בחגים או בשבתות.
הכבישים פנויים, המחירים זולים, אין צפיפות ורעש, כמו היינו פמליית ראש הממשלה בנופש אינטימי באתרים שנסגרו במיוחד עבורנו.
מעט חבל שכמעט לא פוגשים אנשים ובטח שלא חברים לילדה אבל ניקוי ראש אמיתי.
יצאנו מהבית והיה כיף בנסיעה אבל.. ככל שהבעל והילדה החלו להתלהב, להנות ולהכנס למוד של טיול כך משהו בי נכבה.
לא יודעת למה, לא יודעת איך איך ומה, אולי זה בגלל שעם ההתלהבות של הבעל הרגשתי שאני לא מספיק בשמחה וזה הרי טיול וזה הזמן להנות אז מה פתאום אני סתם ברגיל? ואולי מפה זה התגלגל לכעס על עצמי ולחשש להרוס להם.
או שאולי זה בגלל שאני כל הזמן עם התינוק (שכבר בן 5 חודשים המתוק האהוב הזה) והדאגה לו וההנקות הדחופות לא נותנות לי להרגיש ממש משוחררת וכמו ש"אמורים" להרגיש בחופש נופש שכזה, ושוב קנאה בבעל ובחופש שלו
(למרות שהוא "עובד" קשה בהמון דברים אחרים- נוהג וסוחב, מארגן ויוזם, ונמצא יותר עם הגדולה שיכולה לשגע פילים..)
ואולי זה כי הגדולה החלה פתאום להיות צעקנית, דעתנית, מעט חוצפנית וקצרת רוח והכי קשה עבורי- החלה להציק לתינוק בכל הזדמנות ופעם ראשונה מאז שהיא נולדה שהרגשתי שאני כועסת עליה ושהיא מעצבנת ומגודלת ומפונקת,
ובעיקר שאני אמא ככל האמהות כנראה, שלעיתים מסתכלת בפרי בטנה, בילדתה הקטנה והמקסימה ורואה מפלצת.
וכך, הרגשתי מין עצבות, מתח, תסכול.
וניסיתי את כל הדרכים הידועות: לקבל את זה, משפטים מחזקים, לדבר על זה, לעשות משהו שיעביר את המוקד למחשבות אחרות וכל מיני כאלה, והזכרתי לעצמי איזה כיף זה שיש רגשות אבל לא מלחמה ודכאון- איזה הבדל מבורך, אבל לא עזר.
אני חושבת ששוב ושוב קשה לי לגלות שיש לי לפעמים רגשות לא כל כך "נאצלים" ולא בזמנים "מתאימים"..
אני עוד בן אדם בעולם- מחפשת שליטה במקום שאיננה. כמה קשה להבין שכל מה שקורה פשוט קורה וזהו ושכל מה שמסביב זה מחשבות ורגשות מסתובבות ורוחשות אבל נובעות מבפנים ולא באמת קשורות לבחוץ והכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר.
ואולי זה בגלל הכרס הזו שמתפתחת אצלי ושלמרות שגם בנושא הזה הייתי רוצה להיות מעבר לזה- בשליטה גמורה לבחור לקבל את המראה שלי ואת האכילה הרבה או לאכול פחות ולהתעמל יותר- יודעת שכנראה האוכל והמראה יהיו תמיד נושאים מרכזיים ומכבידים בחיי ושזה בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר.

בסוף הצלחתי להנות, וגם הבעל אמר שלא הפריע שהייתי קצת עצובה, לא הרסתי כלום, וחזרנו ישר לארוחת החג במצב רוח טוב.
אני עייפה ולא מספיקה לעשות הרבה דברים שצריכה ו / או שרוצה, אבל הרבה רגעים יפים וכן- הכל בסדר, הכל בסדר.

שתהייה שנה דיי טובה לכולם...

עייפות.
אני לא אוכלת טוב וזה משפיע עלי.
הגוף מתחנן לחמלה ולהקשבה אך אני לא נענית ואח"כ חבל לי ומרגישה אשמה.

יום כיפור עבר בשלווה הראויה (חוץ מהאוכל כאמור, שלא לדבר על כך שצום רחוק ממני כאלפי שנות אור..) אך במוצאי החג התינוק לא נרדם ולא נרדם, למרות שהיה עייף, וכשכבר נרדם אז פעמיים התעורר מהגדולה שגנחה / בכתה מעט כנראה מתוך חלום, בדיוק ברגע שנרדם..
ובסוף הייתי מותשת והכי חכם היה לצאת מהמיטה לצחצח שיניים (או גוואלד, לא לצאת מהמיטה ולוותר על הצחצוח) ולחזור לישון, אבל אני לא מצליחה לוותר על הערבים השקטים כשכולם ישנים,
מתענגת על תחושת החופש לבחור מה לעשות, והנה אני פה, אחרי ששוב (כבר טענתי- בלוג ידוע מראש..) אכלתי ואכלתי כאילו אני בחור בן 18 לאחר מסע כומתה של מינימום סיירת מטכ"ל.

טוב, העייפות גוברת וכבר מביסה אותי.
זולגת אל המיטה.

"כן כן, אני אמא", עונה 2 פרק 5, לצפייה ישירה.
מפיק וכותב הסדרה- אלוהים
במאית ושחקנית ראשית- אמא מנסה

עלילה וטקסט ידועים מראש. הכל מכתוב או שלא אבל מה שברור זה שלי אין השפעה בנדון.
אני הבמאית- קובעת איך להתייחס למה שקורה, איך ליצור דמות ראשית אמינה, איך לווסת את הדרמה, מה תהיה האוירה, איך הכל יראה, באילו צבעים.
אבל אני גם השחקנית, וככזו אני לא תמיד מצליחה לשחק את מה שהורתה לי הבמאית, אני הולכת יותר עם הרגש, חווה ופעילה.
לפעמים השחקנית שבי רוצה לשנות את התסריט. מבינה שלא יכולה אבל נו, לפחות להכניס איזו מילה משלי, משפט קטן, גרפס, אפטשי, משהו- הבמאית הרי מאשרת שינויים קטנים.
ואז לשנייה אני מרגישה מנצחת- הצלחתי להכניס משהו משלי לסיטואציה, אני לא רק שחקנית.
ולא מבינה שזה מיותר ומסיט אותי מהכיף הגדול של הבימוי והמשחק. לא מבינה שהאגו לא מעניין. שמעניין ללכת עם הטקסט הכתוב, כמו שהוא, כמו שהתכוון המשורר, לא להתנגד, להרגיש אותו, להקשיב להוראות הבמאית המנוסה ולשחק ולשחק.. אני השחקנית והבמאית הראשית- וואו, וכל אחת עושה את תפקידה, כל אחת כבודה במקומה מונח.

ניקח לדוגמא סצנה בנאלית כזו- גיבורת הסדרה ומשפחתה בבית קפה. נעים ונחמד, הבמאית קבעה תפאורה יאפית משהו, מוזיקת מעליות עדינה, שקשוקה מיוחדת עם תרד פטה וחצילים, סלט טרי, לחם משובח, חמאה וקפה מהביל בלי קצף.
ואז, התסריט קבע והתינוק מתחיל לבכות, בכי בכי, כזה של עייפות ותשישות שעברה את הגבול, חזק וברור.
הגיבורה הגיבורה שלנו חולצת מייד שד אך להפתעתה התינוק מסרב, הוא רוצה לישון ולא מצליח והעלילה מסתבכת כשמתברר כי ההורים שכחו להביא מנשא או עגלה..

הבמאית רוצה שהסצנה תהיה הומוריסטית, מה כבר קרה? מצחיק..
השחקנית מחליטה להשתלט על הסט ומתחילה דווקא להיות עצובה ונרגנת, זעופת פנים, מכניסה כל מיני מילים, נשיפות, הנחות, והפרק הופך לפרק טרכני על אמא המרחמת על עצמה כי היא לא יכולה לאכול בשקט ולנוח בבית קפה פלצני עם התינוק המקסים והמשפחה הנהדרת שלה.. נו באמת!

לא מצליחה למצוא את האיזון בין הבמאית לשחקנית.
נראה שאני מעריכה את תפקיד הבימוי יותר מאת המשחק, אך מזדהה יותר עם השחקנית הרגישה..
הבמאית דווקא מותק- אומרת לשחקנית שהיא 100 אחוז, שזה טוב שהיא מביאה את עצמה הכי עמוק וקרוב לרגש, שזה מוסיף אנושיות וחום לסדרה, שהטקסט מתעורר לחיים, שתלך עם מה שבא ומציף ושלא תדאג- היא כבר תחזיר אותה למה שהתסריט מבקש ושזה טוב שיש שינויים בעקבות פגישת השחקנית והטקסט עם מציאות הסט..

ואם נעשה פאוז לסדרת הדרמה ונחזור לחיים, שוב ושוב אותה מסקנה עולה וצפה בבהירות צלולה-
החיים הם החיים וכוללים הכל- את מה שקורה חיצונית ופנימית, את הנסיון לשלוט ולהבין, לנתח ולהתנהג רציונאלית, את הרגש, הייצרים, חוסר השליטה, הדחפים והתשוקות, את הנסיון לשנות, את הנסיון לקבל, את הנסיון להבדיל בינהם (אלי, תן לי את הכח...), להתבונן, לזהות, להכיר, להרגיש, לחשוב, לעשות, לעצור, להיות.

זהו זה ולא אחרת, כך היה וכך יהייה
ואין חדש תחת השמש.
כן כן

החיים הם החיים וכוללים הכל- את מה שקורה חיצונית ופנימית, את הנסיון לשלוט ולהבין, לנתח ולהתנהג רציונאלית, את הרגש, הייצרים, חוסר השליטה, הדחפים והתשוקות, את הנסיון לשנות, את הנסיון לקבל, את הנסיון להבדיל בינהם (אלי, תן לי את הכח...), להתבונן, לזהות, להכיר, להרגיש, לחשוב, לעשות, לעצור, להיות.
מקסים @}

איזה יפה ניתחת ותיארת את הדברים.
מאוד נהניתי.

עבר זמן אבל התודה נשארה- תודה אום ואהבת [-:

החיים אצים רצים.
התינוק כבר בן חצי שנה, הגדולה עוד מעט בת שלוש 0-:

שניהם התינוקות שלי ותמיד יהיו אבל הגדולה מראה סימני חיקוי בגרות משובבי נפש-
אוכלת ואומרת- ממ.. מעולה!
משחקת ומדבבת פיל וגירף-
פיל- אסור לך להרביץ, קשה לך?
ג'ירף- כן, אני עצוב, אני רוצה ללכת ולבכות קצת.
פיל- בסדר, זה טוב לבכות, אני חייב להגיד לך לא להרביץ,אתה מבין? אבל אתה יודע שאני אוהב אותך?
ג'ירף- כן
פיל- יופי

כזו חכמה ורגישה אבל בחודשיים האחרונים מכה את התינוק בכל הזדמנות, ללא חמלה.
היא מבולבלת ומודה שהיא עצובה שאנחנו הרבה איתו ופחות איתה ("כמו בספר הפילפילים") ואז היא מכאיבה.
שאלתי אם היא יכולה לבוא לחיבוק בכל פעם שקשה במקום להרביץ לקטן, אמרה כן אבל מצליחה לבוא לניחום רק אחרי שמכאיבה לו...
כל כך קשה לראות את זה.
אינסטינקטיבית אני רוצה להגן על התינוק ולכעוס עליה אבל אני מצליחה (ברוב הפעמים..) לעצור את זה ולראות שהיא סובלת יותר ממנו-
היא מתקרבת אליו באהבה, רוצה לתת לו יד, ללטף ולחבק ופתאום החיבוק הופך לחיבוק דב- מוחצת אותו, עולה עליו, סוגרת חזק אצבעות על אצבעותיו, מושכת, מכה, זורקת עליו דברים, הכל מתוך אהבה, משחק וחיוכים ההופכים רצחניים, ועצב ובלבול וחוסר שליטה בעיניים על שלקח את מקומה ושהיא לא מצליחה שלא לפגוע בו.

הבהרנו טוב וברור מה המגע האפשרי בינהם, ושהיא עדינה ואחות מקסימה ומה אסור ומה רצוי- הבנו שהיא הפנימה אבל לא מצליחה
אז- אנחנו מנסים לבלוע את הגולה בגרון ולא לכעוס, להיות בשמירה מתמדת על שניהם וכשקורה (אוף, כל הזמן..) לטפל נקודתית- לקחת את הגדולה ולהחזיק / לחבק אותה בלי מילים- וכשנרגעת להסביר שאנחנו אוהבים ויודעים שקשה ושתמיד נשמור עליה, להזכיר שתמיד מוזמנת לקבל חיבוק (ועדיף במקום ההתעמרות בתינוק..)
לקחת את התינוק ולהגן עליו עד יעבור זעם.
מזלם שיש להם גם את אבא וגם את אמא בו זמנית, כך שכל אחד יכול לשמור על אחד מהם,
אני מלאת הערכה לאבות והאמהות החד הוריים ולמשפחות ברוכות הילדים- איך הם עושים את זה? בטח צריכים להיות פי כמה וכמה חזקים ויצירתיים במצבים שכאלה.

איזה כיף- יום שישי.
חלף שבוע מתיש.
אצלי זה אומר שעבדתי הרבה וגם היו ימים עם אנרגייה מצב רוחית נמוכה..
עייפה אבל שמחה לקראת היומיים החופשיים (מעבודה רשמית

) הצפויים.
כל עוד השלישייה שלי ישנה (גם הבוגר הרשמי הוא התינוק שלי לפעמים) אנצל את הזמן לעוד תנומה
ואחזור להתכרבל בשמיכות הסתיו הלקראת בוקריות.

אין לי רגע פנאי- לא סקנדל לא פסטיבל, שגרה שכזו..
מתעוררת בבוקר אחרי לילה מכווץ בין שני הקטנטנים, הציצי מבוקש להנקת הסיום ללילה גדוש (תרתי משמע..) ולפתיחה חגיגית של הנקות היום.
התינוק לא מסכים לרדת מהידיים שלי ואפילו בידייו הטובות והחסונות של אבא לא מסכים להיות יותר מכמה דקות.
אוכל לגדולה (שרוצה דייסה, לא אה.. לחם עם טחינה, לא לא, תפוח ודם (=וגם) תפוזי, מה יש עוד? מה אני יכולה לאכול?..)
חיתולים (לגדולה רק להוריד מהלילה, ביום גמולה, לקטן לשטוף טוסיק ולאוורר וחיתול חדש)
להתלבש מהר תוך כדי תשדורות המצוקה של הקטן ולקוות שבכמה דקות אמצא משהו סביר ומחמיא לבטן הגדולה והרכה שנמצאת לי באמצע הגוף
לנקות חלב שהגדולה שפכה (רוצה הכל לבד לבד)
להוריד את הזבל עם תינוק, לנקות קצת עם תינוק
להתחיל לעבוד, אין זמן
להרדים את הקטן במיטה לשנת הבוקר שלו (שלא תמשך יותר מ- 20 דק' וכך גם שאר שינות יומו)
לשחק ולהיות עם הגדולה ועם שניהם, אולי לרדת לגן, אולי לעשות סידורים לעבודה, אולי להפגש עם אמהות אחרות,
להתארגן- בגדים, גרביים, נעליים, תיק, מים, פירות, אוכל אחר, סכין, חיתולים, מגבונים, בגדים להחלפה, כובעים, פיקה, מנשא, עגלה
ליד דלת היציאה, הקטן רוצה עוד הנקה
הגדולה (רק בגיל היחסי, זה ברור כשמש) רוצה לצאת, מתחילה לשפוך כל מיני צעצועים, לצעוק, מלטפת את התינוק ומצחיקה אותו (מלבב מאד אך הפסקות הנקה והרבה עניינים מצד התינוק)
יוצאים למכונית- להכניס הכל לבאג'ז וחלק מקדימה
שני ילדים בכיסאות- אחת עולה לבד ונקשרת בשמחה, שני מונח בעדינות אך מתנגד נמרצות בכעס ואמא אחת מבינה שלא תהייה נסיעה קלה
בכי מר מכיוון הכסא הקטן
מגיעים, בחוץ חמים- מורידים שכבות, התינוק נרדם, מחכים קצת ובסוף מתעורר
רק אמא אחת הגיעה למפגש, יש לה תינוק בן שנה, מתוק ומושלם
הגדולה משתעממת, מאוכזבת שלא הגיעו ילדים בגילה,
הקטן שלי על הידיים, חמוד אבל מדי פעם רוטן ולא ברור מה הוא רוצה אז מנסים- הנקה, אוכל, פיקה, משחק, עמידה, ללכת לראות חתול..
הוא שוב עייף ואמא רעבה (אכלה כבר את כל הפירות שלקחה עבור הילדים אבל זקוקה בבוקר לארוחה רצינית ולא הספיקה..)
נפרדים מהאמא החביבה והתינוק הרגוע והפסטורלי שלה, לא הספקנו התקרבות ושיחה משמעותית
בחזרה לאוטו, מעמיסים את עצמנו חזרה
שקט מכיוון הכסאות- תענוג- אמא תשמע קצת גלי צה"ל- המילה האחרונה עם אברי וג'קי
באולפן דנים בענייני דיומא, משוחחים בניחותא, במכונית בכי רם מתחיל מכיוון הינקותא
הביתה- עולים, יש!- אבא בבית, מרדימים קטן בהנקה, עוזרים לילדה למלא את שלל צרכיה החדשים, מבשלים צהריים
מודיעה לבעלי היקר שאני צריכה פיפי וקקי שיקח את התינוק
אוכלים שנייה לפני מותי מרעב
מנקים לכלוך רב מארוחת הקטנים
טלפונים, עבודה, עניינים..
היום ממשיך כך בערך (אין לי כח להמשיך להשקיע בלכתוב את זה, בעיקר כי כל מה שכתבתי היה רק קמצוץ מכל הפעולות שנעשות בין לבין לבין בכל בוקר..ואח"כ זה נהייה אפילו עוד יותר מורכב)

אני אוהבת את השניים הקטנים שלי אבל יש ימים מתישים וקשים, איך אצליח לגדל עוד ילד ולהשאר שפויה? איך יהיה לי כח לצלוח עוד הריון ולידה?
אבל.. שניים זה מעט, אני רוצה חבורה צוהלת ושמחה
הבעל מוותר כשהוא מבין שנסתפק רק בשלושה אז איך אגיד לו שרק שניים?
זה רק השנים הראשונות אח"כ יותר קל
ואולי לא? הרי אומרים- ילדים קטנים צרות קטנות...
ואם יוולד ילד חולה עצוב כואב?
ואם כל החיים אצטער שלא עשינו עוד ילד?
ולמה אני צריכה לחשוב על זה כל הזמן? למה לא להרפות וכשיגיע זמן אחר תגיעה גם התשובה?
ואם ולמה ואולי...
המוח שלי מבקש העברה דחופה לראש של גבר / ילד / יונק מצוי אחר- העיקר כבר לברוח מהמחשבות הנשיות האובססיביות המיותרות האלה..

התינוק קורא לי למיטה לעוד תדלוק...
כאילו דה?!

אבל אז מגיע לו יום יפה כמו היום- רחום וחנון, רך ושקט, מלא בחסד ובאהבה משפחתית.
והיום הזה טורף את הקלפים מחדש והחיים נראים פשוטים ובהירים והכל אפשרי.

אז מה עכשיו?
קודם כל נשימה עמוקה
יופי

התינוק...

_אז מה עכשיו?
קודם כל נשימה עמוקה_
@}

נתן זך הנהדר-

אָדָם חַי בָּעוֹלָם שֶאוֹתוֹ הוּא עוֹשֶֹה לְעַצְמוֹ ,

מִן הַתַּאֲווֹת שֶבְּשָֹרוֹ מִתְאַוֶּה לְעַצְמוֹ

מִן הַנוֹפִים שֶבָּהֶם הוּא מַמְתִּיק לְעַצְמוֹ

אֶת הַפְּחָדִים שֶבָּהֶם הוּא מַפְחִיד אֶת עַצְמוֹ

וּמִן הָאַהֲבָה שֶאוֹתָהּ הוּא אוֹהֵב לְעַצְמוֹ.

וּמִן הַשִֹּנְאָה שֶאוֹתָהּ הוּא שֹוֹנֵא לְעַצְמוֹ

וּבַקַּיִץ הוּא יוֹצֵא אֶל מִחוּץ לְעַצְמוֹ

וּבַסְּתָיו הוּא חוֹזֵר חֲזָרָה לְעַצְמוֹ

וְרוֹאֶה מֶה עָשָֹה לְעַצְמוֹ

בַּקַּיִץ וּמַה לא עָשָֹה לְעַצְמוֹ

מַבְחִין בֵּין זֶה לְזֶה וּמֵבִין לְעַצְמוֹ.

בזמן האחרון עולים אצלי מאוויי יצירה.
מתחשק לי-
לצייר, לכתוב ספר ילדים, אמנות שימושית לסוגיה, ללמוד לנגן על גיטרה ופסנתר, לשדרג רהיטים וחפצים בבית, לצבוע קירות ולצייר על קירות, לעצב מחדש את הבית, לעשות סדרים, לכתוב שירים, להלחין, לרקוד..
אבל בכל ערב כשהקטנים ישנים אני מתקלחת ואז עם הבןזוג אוכלת וצוללת מול הטלויזיה (לפחות רואים איכותי ומהנה- מורידים מהמחשב סרטים וסדרות טובות, לחדשות כבר מזמן אין לי כח, לפרסומות גם לא..)
ואחרי מנת טלויזיה מרוכזת, משכיחה, ממסטלת- מדברים קצת, מסדרים קצת, אני נפרדת מדי פעם להנקות קצרות
ולמי לא נשאר? ליצירה..
מעניין אם בפנסיה ישארו המאוויים של היום וימומשו או שאז יהיו מאוויים לחזור למה שעכשיו- יצירת הילדים וגידולם, המון צחוק ושמחה בבית, שינה משותפת, הנקות ותינוקות על ידיים, בניית החיים המשותפים..

ואחרי שקיטרתי אהייה ישרה ואומר שאפשר גם להגשים את פרץ היצירתיות תוך כדי הילדים, תמיד אפשר למצוא זמן למה שחשוב- אם רק לא מבזבזים אותו על התבכיינות

אפסיק לכתוב ואלך לצייר עד שקול דרישת ההנקה הבאה ירעיד יד ומכחול

אני יודעת שאם אוכל פחות, אוכל בריא יותר ואעשה אפילו פעילות גופנית מינורית-
איכות חיי תגדל בעשרות מונים, אהייה אמא טובה יותר ורעיה טובה יותר ואנרגטית ומסופקת ושמחה יותר.
לצערי אני שוב בתקופה פחות כזו-
עם ההליכות הפסקתי מזמן [-:
גם הסוכר הכניס רגלו בדלת הכמעט נסגרת- הצליח להכנס, חזר לחיי ועכשיו כדי להפטר ממנו שוב יש לפתוח את הדלת הכבדה עד הסוף, למצוא אותו, להוציאו ולסגור את הדלת על מנעול ובריח.

בכל רגע פנאי שיש לי מהילדים אני ישר ובמהירות לא נתפסת מוצאת עצמי עם אוכל נחמה ופיצוי על מעט הזמן שיש לי עם עצמי..
וברור שזה לא באמת מנחם ומפצה, סתם תנועה אוטומטית שרכשתי לעצמי, אכילה ידועה מראש..
אנסה להיות יותר מודעת ברגעים האלו, אנסה לעצור ולעשות משהו בריא שיהווה סיפוק אמיתי.

ואם לא אצליח אז לפחות אתבונן בזה..

אני יודעת שמזג האויר כרגע רחוק מלהיות חורף (והלואי שיתקרר וירד פה גשם בשביל המדינה היבשה שלנו) אבל עם שני ילדים קטנים..
בשבילי החורף כבר כאן-
זה שמחשיך וקר כבר מ- 17:30 ואי אפשר להשאר בחוץ ולפגוש אנשים עד שלב מקלחת ארוחת ערב שינה.. וזה שבשבוע האחרון, היה בסך הכל ערב אחד מעט קריר, ושניהם כבר חולים-
לגדולה התקף אסטמה חמור ודלקת עיניים, לקטן נזלת רצינית וחום ודלקת עיניים (מעניין ממי נדבק /-: ) אז אנחנו לא ממש ישנים.
וחורף בלב.

כשהייתי רווקה החורף היה דווקא מנחם אותי-
לפתע היו אנשים שהעדיפו להיות בתוך הבתים, מה שנגזר עלי מפאת העצבות וחוסר החשק והבדידות, ועצרו לכמה חודשים את המירוץ אחרי ההנאות, הטיולים, החוויות שבחוץ והקנאה באנשים הפעילים והחברותיים והמשפחתיים קטנה,
אבל עם ילדים קטנים- אני בקלות רואה את עצמי חוטפת איזה דכדוך עונתי בקרוב.

"נעבור את החורף ואחר כך נראה
באביב, באביב
בינתיים שב תחת עץ הקלמנטינות
זה עונתי, עונתי

קבל את הדין זה נופל מלמעלה
תחשוב שזה גשם, תחשוב שזה חורף, ואחר כך נראה
נעבור את החורף ואחר כך נראה
באביב, באביב, באביב

באביב אני אלבש חולצה לבנה
ואחצה את הרחוב כמו מלך...
באביב בחולצה לבנה כמו מלך, כמו מלך...
נעבור את החורף ואחר כך נראה,
באביב, באביב"

אם הייתי גבר נדמה לי שהייתי דומה בקצת למיכה שטרית..

לא יכולה להרדם. מחפשת בפייסבוק אנשים מהעבר..

מוזר הפייסבוק, חשבתי שהאנשים מפעם נשארו בדיוק באותו מקום.. /-: אבל הם, כמו חוזרים מן המתים, מבוגרים, ובעלי משפחות וקריירות, עונדים על עצמם חיים אחרים, שונים ודומים לילדים ולנערים שהיו אז.
והסקרנות הורגת קצת את הנוסטלגיה והגעגוע-
מי שאני מוצאת ומתעדכנת בגורלו הופך תוך שנייה לפחות מעניין ומי שעדיין לא נכנע לפייסבוק ועל כן שרוי אצלי עדיין באפלולית העבר- הגעגוע אליו נוכח וצובט בלב.
בינתיים החברים שלי בעולם הפייסבוק הגדול הם רק משפחה וחברים מהיום, אין לי עדיין אומץ לפנות לחברים ישנים, אבל אשמח ואתרגש אם ימצאו אותי.. [-:

בגזרת חיי המון טוב עם הילדודס והמון קושי עם הילדודס, או יותר נכון- המון קושי כי לא נשאר כמעט לעצמי,
או עוד יותר נכון וכנה- המון קושי כי אני לא מצליחה למצוא את עצמי מחדש עם הילדים!
אני כל הזמן מכוונת אליהם והם התירוץ שלי לזה שאני אוכלת המון, לא עושה פעילות גופנית, לא קונה לעצמי בגדים ונעליים שאני כבר חייבת, לא עושה לעצמי הנאות שאינן מהירות ובעלות סיפוק מיידי-אוכל, טלויזיה, מסעדות, בתי קפה, הזמנת פיצות, אוכל כבר אמרתי?! , לא יוצרת ולא עושה את כל מה שאני באמת רוצה לעשות ולהספיק.
טוב, שוב כדאי שאתקן עצמי,גם זה לא בדיוק נכון-
אני ומשפחתי המתוקה עושים המון דברים נהדרים יחד- מטיילים, משחקים, הולכים למוזיאונים, לסיורים, למקומות מעניינים, מארחים ומתארחים, הבית מסודר בדרך כלל, הכביסות נעשות, תשלומים משולמים בזמן, עובדים כמו שצריך,אין בסך הכל רשימה ענקית של דברים שאני לא מגיעה אליהם, אני אפילו קוראת, התינוק כבר קצת פחות על הידיים והעולם שמעבר לגיל שנה נראה חופשי ונינוח יותר..
כן, הכל כרגיל, כמובן, רק בתחושה, במחשבה, בגוף המכווץ שלא מרפה, לא מוותר, לא חומל.

האיש שלי אומר שאני טובה בלקום מחדש אחרי כל נפילה אז הנה, אנסה להוכיח צדקתו,
וממחר, לא- מעכשיו.. אחזור לאכילה בריאה ושפויה ולהליכות.
בלי לחץ, בשמחה ובנחת ועם המון קבלה ל- הכל............................
כן יהי רצון

אני כאן.

רציתי שתדעי שמאז הפכתי לאמא הדברים שלך נוגעים בי אפילו יותר.
לפייסבוק אני משתדלת לא להכנע אבל ייתכן ולא תהיה ברירה בקרוב.

שלום לכולם, לא כתבתי זמן רב, כמעט חודש.. וטוב לחזור לביקור קצר, כמו חופשת התבודדות של כמה דקות, להתנתק.

סיכום חודשי- עולם האמהות, ארועים, הרהורים וערעורים (מנגינה של סיכום עולמי מהחדשות):

התינוק בן 9 חודשים!! חמוד מאד מאד אך עדיין רוצה המון על הידיים ומעט מאד מתאמן בהתפתחותו המוטורית על השטיח..

קצת דאגנו שהוא לא זוחל ולא מתיישב אבל היום כבר זחל מעט, הוא חיוני ושמח, פשוט מעדיף להיות על הידיים.. נחכה עוד קצת לשלב העצמאות.

הגדולה חמודה מאד מאד אך לא מפסיקה לדבר, לרצות לעשות הכל לבד ולבדוק אותנו ואת גבולות הים- עד לאן יכולה להכנס למים, מתי דגל לבן ומתי שחור, איפה היא חייבת להקשיב למציל..

רשמנו אותה לגן לשנה הבאה!! השתעשנו המון ברעיון להמשיך את החינוך הביתי אבל כשבאמת הסתכלנו עליה, הרגשנו שיהיה לה טוב אם נמצא מסגרת קטנה ונעימה, כך שתתחיל את גיל 4 עם
בני גילה ועם חוויות חדשות. ומצאנו גן מקסים, עד 13:30, מסגרת קטנה (פרטית כמובן..) ואוירה ביתית וחמה וגננת רגישה.
יש עוד זמן אבל מעניין איך יהיה לה, ואיך לנו..
עם התינוק התכנון הוא גם להשאר בבית גם עד שנרגיש שהוא ואנחנו מוכנים למשהו אחר. זו הרגשה טובה ומרגיעה שכל האפשרויות פתוחות עבורינו ואין לחץ לעשות בחירה שאנו פחות שלמים עמה.

אני קוראת ספר שנקרא- "ממני והלאה", מחקר של סוציולוגית- אנתרופולוגית על ישראלים שלא רוצים ללדת ו / או לגדל ילדים במדינתנו המעודדת ותומכת בילודה כערך אבסולוטי.

הספר מעורר אצלי המון תחושות ומחשבות על הצורך בילדים, למה רציתי כלכך, האם אני באמת רוצה עוד ילד ולמה, כמה מזה הוא הרצון והצורך האמיתיים שלי וכמה זה מובן מאליו עבורי כערך
שהוטבע בי מאז ומעולם. לא הייתי מוותרת על ההורות ואני מרגישה כרגע שבודאי ארצה עוד ילד, אך האפשרות להסתכל על ההורות כבחירה מודעת ולא ככורח מאד מאד מחזקת.

היום הוריי היו אצלנו והשארנו את הילדה והתינוק לחצי שעה בלעדינו..

קשה להשאיר את הקטנצ'יק ליותר כי עדיין יונק הרבה וכמעט לא רוצה מים ואוכל אבל תחושת השחרור כשיצאנו מהבית, אפילו שהיה זה רק לסיבוב קצר בשכונה, אך, אין כמוה!
זו גם שאלה- למה אנחנו עושים ילדים אם אח"כ אנחנו כל הזמן מחכים להיות קצת בלעדיהם, שילכו כבר לישון וכאלה..?
טוב, פשוט כי זה כל כך אינטנסיבי.. וחייבים להודות שאחרי החצי שעה הליכה, אחרי שהרגשנו שבשניה המשא יורד מכתפינו, שאנחנו צעירים בכמה שנים, מלאי אנרגיה,
אחרי חצי שעה כבר חזרנו כשאנו במצב געגוע בינוני ומעלה אל הקטנטנים, האהובים שלנו, וככה זה תמיד- מספיקה טיפונת התנתקות כדי שנחזור אליהם בשמחה ועם כוחות מחודשים.
החוכמה היא כמובן לדעת למצוא את המנוחה הזו, את פסקי הזמן.

חברות-

כמו שרציתי, פנתה אלי בפייסבוק חברה יקרה מהעבר ואפילו נפגשנו. התרגשתי מאד לפני אבל גם חשבתי למה אני צריכה את זה והצטערתי כבר על כל העניין, אבל בסוף היה מקסים ונעים וכלל
לא מאכזב. סגירת מעגל טובה שכזו, דרישת שלום מהעבר. משמח.
ובמקביל, אפגש בקרוב גם עם החברה מהעבר שכתבתי עליה פה- זו שלא כל כך רציתי להפגש איתה כי היה לה קשה כשהתחתנתי והיא ניתקה קשר ורק עכשיו חזרה..
היא התעקשה המון זמן ונכנעתי לתקווה שיהיה בסדר ושאפשר להחזיר עטרה ליושנה.
מקווה שלא אתבדה. אין לי כח וזמן לאכזבות.

אני ממשיכה לאכול ולאכול ולאכול אך לא מאבדת בשום יום את תקוותינו, התקווה בת שנות אלפיים, שממחר אוכל טוב יותר (למרות הקלישאה- לעיתים זה עובד ויש ימים נהדרים..)

הרבה טוב לכל מי שקורא פה, המשך שבת נעימה ומה טוב אם גם גשומה.

היי אום ואהבת יקרות, בלעדיכן הייתי חושבת שאני יושבת כאן לבד בחושך (-; תודה על נוכחותכן הנעימה!
(ו-אום, גם אני מלווה אותך בחוויותיך כאם ומתרגשת עבורך)

שאלתי את גלית המקסימה מדף מסרים בתקשור אם יש לה איזה מסר גם בשבילי (למרות שאני דיי סקפטית לענייני תקשור וקסמים אחרים, אבל מה היה לי להפסיד?)
שאלתי ונענתי ואכן לא זו בלבד שלא הפסדתי אלא שקיבלתי מסר מדוייק ויפה שחשוב לי לשמור אז מעתיקה אותו לכאן (את השאלה ואת התשובה)-

שלום גלית ותודה רבה
אני בתקופה טובה מבחינת העובדה שהגשמתי את החשוב לי ביותר- יש לי בעל מקסים ושני ילדים קטנים ומתוקים,
אנחנו משפחה מלוכדת וחמה וזה אושר גדול.
אבל..
אני לא מוצאת דרך לדאוג יותר לעצמי, לא מוכנה לוותר על המחויבות ההורית שלי אפילו בקצת- מניקה וצמודה לתינוק שלי, מגדלת את שני הילדים בבית, מיטה משפחתית,
דואגת לניקיון ולבישול.. הבעל שותף מלא אך העבודה לא נגמרת..
אני עייפה ויחד עם האושר גם מתוסכלת ועצובה.
בנוסף, רוצה עוד ילד ויודעת שאצטער אם לא יהייה אך המחשבה על עוד שנתיים של השתעבדות לתינוק מחלישה ומפחידה אותי,
אולי נכון לי להסתפק בשני ילדיי?
שולחת את פרטיי למייל
שוב תודה, מבטיחה לכתוב משוב מפורט.

גלית:

שלום לך,
מסר זה הוא עבורך
אנו נחזור קצת אחורה, למצבים קודמים בחייך ונזכיר לך נשכחות
אנו רואים אותך בעברך, רוצה לקיים משפחה, רוצה לקחת את ההזדמנות שתהיה לך, ליצור עולם יחד עם זוגיות ולהקים תא משפחתי, שיהיה שונה מזה שאת חווית.
אנו רואים אותך מנסה ליצור שינוי זה בהצלחה מרובה.
הדרך שפילסת לעצמך, למקום זה מילאה אותך בסיפוק והייתה יעד חשוב בחייך, אבן דרך, סימן וציון
יקירה, רוצים אנו לעודד אותך ולתמוך בך ולהזכיר לך מי את ומה את, בתהליך חשוב וטוב זה שעברת חיזקת את הפיזי שלך והדמות שלך בעולם זה, עכשיו את עייפה, עכשיו את מרגישה את עצמך ביחד עם רצון והרגשת מחויבות להמשיך בתפקידך. רוצים אנו להזכיר לך את עצמך
גופך עייף והתודעה שלך גם כן.
הינך ברת מזל במקומך, מוקפת אהבה והערכה. ועדיין מעבר ליום יום וטיפול בילדים את מרגישה חוסר מסויים שאינך יודעת מהו.
רוצים אנו להגיד לך, שמדובר בעצמך ושתודעתך הכל כך מפותחת זקוקה לליטוף ותשומת לב.
רוצים אנו לאזן אותך בין תפקידך כאם לאדם שאת, למקום ממנו את באה
אנו רואים שנדרש לך שינוי וסיפוק בחיים, לא מיצירת תא משפחתי – שאותו הקמת בהצלחה מרובה, אלא מיצירת עצמך וריכוז בעצמך
זמן זה, הוא מקום טוב להשקיע בכישורייך וביצירתיות שלך ובך וביסודות החשובים לא פחות.
מקום זה של אמהות שהיה חשוב לך ועדיין חשוב אינו הולך לאיבוד
רוצים אנו להזכירך גם את עניין האמונה, לא מבחינת דת אלא מבחינת אמונה ביצירה ובאנרגיות ושהכל מאוזן ומגיע בשלבים שאנו מוכנים ליצור ולספק, בעיקר שאנוחנו מחוברים לתודעה שלנו.
יש עכשיו תקיעות מסוימת מכיוון הגוף, האנרגיה ותחושת הסיפוק שמלווה אותך
אנו רוצים להדגיש שזמן זה שלך, אינו הולך לאיבוד, זמן זה שתשקיעי בעצמך ובזוגיות שלך אך יחזק אותך וייתן לך את המרץ והתשוקה שקצת איבדת
אנו רואים את שיקולייך ומקום בו את מתבלבלת שנובעים מתוך "היעדים" שהצבת לעצמך ואנו מברכים אותך על הדרך בה עברת, אבל שוב, רוצים להזכיר לך שעכשיו תורך לתת לעצמך ובחלון הזדמנויות זה שנקרא בפנייך, מקום של הרפיית לחץ , מקום של ריק שיש יכולת לעשייה, את חושבת על תפקידך כיולדת, אנו כאן מציעים לך אפשרות בחירה אחרת והיא ללדת את עצמך מחדש, כאישה לדעת מי את ולהתקדם במקום זה, לנצל את הזמן הפנוי שנוצר להקדשה לעצמך ולזוגיות שלך ומתוך כך גם לילדייך.
אנו מקדישים נקודה זו כרוצים להגיד שהזמן אינו הולך לאיבוד ושהנפש שלך זקוקה לתוכן וחיזוקים ועניין כאדם יוצר ומודע.
ומשם תקבלי חזרה את האנרגיה שחסרת בתקופה האחרונה.
שוב, מקום זה לא ילך לאיבוד
ושתחזרי אחורה במחשבותייך, אל המקום שבו החלטת להיות אם ואל המרץ והשמחה והביטחון שליווה אותך תהליך זה, תראי שהכל יציב בחייך ושהמחויבות הזאת תגיע בזמן שתהי מוכנה ואת תדעי זאת! אתם תדעו זאת!
ובמקום זה תוכלו לבחור אם תרצו להרחיב את משפחתכם, כזכות בחירה ולא כחובה, שוב נאמר
גופך עייף והתודעה שלך משועממת במקצת וצריכה היא חידושים וגירויים ואין כל רע בלהקדיש אותם לעצמך ההפך הוא הנכון, הקשיבי לגופך וחשבי מהם צרכייך, המודעות שלך גבוהה ומפותחת
וצעד זה יגיע בקלות לאחר שתנשמי ותנוחי קצת.
בברכת השלום והברכה
הי
מילה אישית ממני, הרגשתי אותך הולכת לאיבוד קצת במקום של תפקידך כאם ותפקידך כאדם, המרץ שלך, מהקלפים והתקשור עולה, שאת קצת שמה את עצמך בצד ושמם חוסר האנרגיה, ושבזמן שפתאום שנוצר בחייך, את יכולה לתת לעצמך קודם, כי גופך צריך את זה ואת ובן זוגך צריכים גם וילדייך הקיימים ייהנו גם כן בתהליך זה
לא צריך לרוץ, תהני קצת מטיפוח עצמך, זה יוסיף לך המון אנרגיה וכוח מחודש לבחון את חייך ורצונותייך.
בהצלחה, גלית

שליחה על ידי מנסה* » 03 מרץ 2011, 03:04

שני פוסטים שנכתבו פה בסביבה לאחרונה (בתקווה שזה בסדר מבחינת הכותבים..), מילים מרגשות המבטאות בדיוק (על אף השוני) וביופי את הרגשתי בזמן האחרון ובעצם מאז שאני זוכרת את עצמי-
(קורה לי הרבה שאיני מוצאת את המילים שלי..)

יאנה זיניגרד (מתוך עלון באופן טבעי 20 בפברואר, 2011)

"…נמוגה הזחיחות שלאחר הלידה, התפזרו כל העוזרים, בן-זוגך הקל ראש והפליג לעבודה והנה לאחר יומיים-שלושה את מוצאת את עצמך עם הרך הנולד באמצע בית מבולגן, ליד ערימת כביסה מלוכלכת, מקרר ריק וכיור מלא כלים. את נאלצת לצפות בנוף עצוב זה ללא כל יכולת לתקנו ולו במקצת. ונוסף על הכל, ישנו עוד יצור חי בביתך האפל – ילדך הבכור שדורש לא פחות תשומת לב מאשר התינוק. לפעמים לצריך להאכילו, לרחצו, להוציא אותו החוצה, לחבקו ולספר לו סיפור.

זה מלחיץ ומדכא. הרי הנטל שמוטל על כתפיך כבד מנשוא. כבד לכל איש ועל אחת כמה וכמה לאם מיניקה. המצב מחמיר עם כל יום ודומה יותר ויותר למבוי סתום. התינוקת שלא יורדת מהידיים, אחותה שרוצה אותך כל רגע, חוסר שעות שינה, חוסר תזונה, סכסוכים וויכוחים עם בעלך (מדוע הוא עייף כל כך כל ערב? הרי בהשוואה אליך הוא פשוט נופש כל היום!) ובית מלא בלכלוך ואי-סדר.

איום ונורא! והגרוע ביותר – כולם מצפים ודורשים ממך דבר מה בכל רגע! התינוקת – ציצי, הילדה – סיפור, הבעל – את שלו… כלל לא מדובר בסיפוק הצרכים של עצמך. במקום זה נוצרת תחושת אשמה – את מרגישה שאת בת זוג רעה, אישה לא חרוצה והכי נורא – אם שאינה מסוגלת לספק את צרכיהם הבסיסיים של ילדיה.

עד כאן! קיים מוצא אחד בלבד – לשלוח את כולם הרחק ממך! את התינוקת – למטפלת, את הילדה – לגן, את הבעל – לפילגש. ואז – כוס תה ולישון, לישון, לישון. וכשתתעוררי, תנשמי לרווחה ותצאי לחפש עבודה מתאימה. הרי צריך לממן את המטפלת, את הגן ואת הפילגש…

ואז נשמע קול דממה דקה. את חשה רחשים של איזה מחשבה, איזה תמונה חלומית שמקורה בנעורייך או אולי אף בילדותך. המראה המטושטש והדמיוני הזה לא נותן לך להוציא אל הפועל את תוכניותיך החדשות. את נזכרת לפתע שפעם לפני שנים רבות חלמת על בית חמים, על בעל אוהב ודואג, על תריסר ילדים, ועל עצמך כשאת יושבת אל מול אח בוער, סורגת ומספרת סיפור לילה לבניך ולבנותייך הקטנים. את מנסה לסלק את המראה בהינף ידיך כפי שמסלקים זבוב טורדני, את אומרת לעצמך: הייתי אז ילדה טיפשה, לא הכרתי ולא הבנתי את החיים האמיתיים. החיים הם קשים ואכזריים, הם מלאים בכאב ואכזבות. חייבים להשלים עם המציאות, לשכוח את חלומות הילדות הנאיביים ולחיות כמו כולם, לדעת לדחות סיפוקים ולקבל אושר על פי מרשם רופא מקובל.

קולך הפנימי אינו מניח לך, מנסה להתווכח איתך, אך תחושה אחרת גוברת עליו – תחושת אשמה ונחיתות: אינך יודעת, אינך מסוגלת לתת כלום לקרובייך, עליך להטיל את האחריות לטיפול בהם על אנשים אחרים – אנשים שיודעים יותר ומנוסים יותר.

את נמצאת על פרשת דרכים.

תוכלי לבחור בכביש אספלט, דרך מהירה בה חולפות בכל רגע אלפי מכוניות. כאן הכל ברור פחות או יותר: תמרורי תנועה, מגבילי מהירות, מחלפים שמסומנים על מפת כבישים… גם כאן אפשר להיתקל בבעיות אבל ברובן המוחלט אלה בעיות צפויות – הרי תלכי בעקבות מיליוני אנשים אשר נעים בכיוון זה במשך שנים רבות.

תוכלי גם להפנות את רגליך אל החורש ולסלול את דרכך בסבך. ומי יודע אילו מכשולים יחכו לך בדרך? אף אחד לא יוכל לתת לך עצה ולכוונך – מסלול זה אינו מופיע במפות. כאן תאלצי לישון מתחת לכיפת השמים, להכין אוכל במדורה. את תשחימי מהשמש ועור כפות רגלים ישתפשף מהדרך. אך… לפניך, בין העצים, יהבהב לו אור, אור שבוקע מחלון בית עם גג רעפים. אותו בית מחלום הילדות שלך, עם האח הבוער, עם שורה ארוכה של נעלי ילדים ליד הדלת ועם איש אהוב מכולם שעיניו תמיד יאירו את חייך ברוך ובאהבה.

אך כדי לא לסטות מהדרך, כדי לא לאבד את הכיוון, עליך להיפרד מתחושות האשמה שלך, להאמין בכוחותיך ולהניח לחום נשמתך לזרום בשטף ולהמס, לשטוף כל מכשול שתפגשי בדרכך."

אמן!

וצפריר שפרון האגדי, מתוך מילים מילים המשך ג , בעקבות כתבה על מחקרים המוכיחים כי לילד עדיף לשהות בפעוטון מאשר בבית...

http://www.mako.co.il/home-family-toddl ... e21006.htm

"כדאי לקרוא את המאמר הזה ולראות עד כמה גם היום עמוק הוא העוול, גדולה היא האוולת.
כבר הוכח מזה שנים שניתן לאלף את הילדים. שניתן ואפשר לא רק לאלף אותם אלא גם לגרום להם לעשות כל מיני דברים שאנחנו מעוניינים בהם.
אנחנו יכולים להכריח ילדים לא רק לזהות אותיות ולדבר בשבע שפות בגיל חמש, אנחנו יכולים גם להכניס בהם משמעת כזו שבגיל שמונה עשרה הם יסכימו ללכת לצבא ההגנה הטוב בעולם, להיהרג שם על מזבח "טובתם", להסכים להרוג, לקחת חיי אדם "באופן מוצדק".
כאילו שיש לזה הצדקה, לאו דווקא ללקיחת חיי האדם שעל זה עוד אפשר להתווכח, אלא להטיל את זה על ילדים בני שמונה עשרה.

הרעיון שהפרמטרים לבדיקה מה עדיף לו לילד מסתובבים סביב הסכמתו האלמת להיות תוכי, להיכנס בסד התכנים המוטרפים שיהיה עליו ללמוד רק בשביל שהוריו/מוריו/ממסדיו ירגישו טוב, מבלי כל רלוונטיות לחייו הוא, הוא אינו אלא אמונה שהוחדרה היטב על ידי אותה פדגוגיה מוטרפת - בבסיסה נקמה קטנה, אינפנטילית וטיפשית של הורים, מורים, גננות ועורכי מחקרים, על מה שעוללו להם עצמם.
זו היא לא נקמה מודעת.
זה לא שישבו עורכי המחקר, ומאחוריהם גדודים של אמהות מוכות רגשי אשמה ואבות צודקים וחשבו כיצד ננקום בילדים, איך נעשה להם מה שעשו לנו.
זה כן שאלה באמת מאמינים שזה לטובת הילד.

ואין הדברים כך.

אין דבר וחצי דבר בין יכולות הילד לקשקש בשבע שפות בגיל חמש ובין טובת הילד.
אין שום קשר בין אילופו להיות מסוגל להסתגל לתוכניות לימודים, תכנים ורעיונות שאינם מעניינים אותו כלל, לבין טובתו.
אין כל הבטחה שלמידה כזו היום תגרום לו טוב בעתיד, טוב היום, או הצלחה - מכל בחינה.
נהפוך הוא, ההבטחה היחידה היא שאולי הוא יאמין בכל לבו שהתעללות, עוול, אוולת וטיפשות המורעפים עליו אכן נחוצים לו, אכן לטובתו.

אין ממש טעם באמירת הדברים לשטופי המוח.

אין ממש טעם לומר לפסיכולוגים, פדגוגים, רבנים, כמרים, אנשי חינוך ובמיוחד הבכירים שבהם, שביסוד עבודתם טעות נוראית.
הם לא יכולים להכיל את זה.

מאידך, יש לומר את זה דווקא לאמהות שמחפשות דרכים להזיז את תחושת חוסר הנוחות, המתלווה לעוול ולאוולת, לאלה שמרגישות שטובת הילד זה הדבר האחרון בשיקולים אלה, לאלה שמרגישות אשמה.

תנו לו לילד לגדול ולחיות את חייו, תנו לו תנאים לפתח בסיס רגשי בריא, יכולת לבטא את עצמו, יכולת ללמוד מה שהוא בוחר ללמוד.
הניחו לו מבחינת ההשכלה, הניחו לו מבחינת התגייסותו האישית על מנת שאיזו מערכת מוטרפת תרווה נחת מיכולתה לתמרן אותו לצרכיה.

קחו אחריות באמת.

הבינו שהילד לא צריך להגיע לשום מקום בחיים, אלא למחוזות חפצו.
הלימוד והשהייה בבית ההורים במסגרת משפחה אוהדת ותומכת, לפחות עד גיל ההתבגרות המינית, זה הבסיס, זה המצע הפורה ביותר לטובתו, לטובת הילד.

מכך,
פעוטון עדיף על חינוך ביתי - לכולם חוץ מלילד.

תודות.

(ווי דונט ניד נו אדיוקיישן!) "

אוקיי,
אז איך עושים את המעבר הזה מאמא מתוסכלת לאמא ואדם גאה ומסופק?
איך לא נופלים לשגרה הנורמטיבית, לקלישאות, לעצב, לאשמה, למכאניות, להרגל, לכעס, לעייפות, לכל דבר ממכר וממסטל שמצוי בהישג יד ומפתה וטוען שהוא התשובה?

לא עומדת בזה ומוסיפה עוד כמה מהמילים מילים המשובחות של צפריר, התשובה הנהדרת הטמונה בהן.. אולי אם רק אקרא בהן שוב ושוב משהו בי יפנים לעומק את האפשרות לקחת את ענייני החיים האלו בקלות ובהומור..

"נמצאת הנפש אז, ספונה באושרה, מתאחדת עם עולמה, מסכימה ומהנהנת את שיויונה, מוגנת בתוך כיפת ההילה המגנה עליה מכל אפשרות של כיליון - בעודה מתפרשת אל האינסוף.
מדרגותיה אז הסתיימו, הושטחו, מישור האופק במרחק מטווחי טעימה, מריחה אז את האור הזהוב, מקשיבה היטב למתיקות התבשיל, נוגעת בצלילי הדממה הריקה, מתבוננת בריחות אהוביה,
נפעמת בשיווי האפשרי מעצם עונג הקיום, מודה אל עולמה, אל בוראה, אל עצמה,
ומבקשת את ההתפרשות הזו עוד ועוד,
עד שמתוך עצמותיה
עולה הדיכוי הזה
העצמי,
לשם קיומה הרציף, לשם ייחודה המנטאלי, לשם חיבורה אל הגוף הקדוש, חומר מתכלה, ויודעת חיים המה.

אלה בידיה.
הדיכוי העצמי, זה המאפשר לה לנפש לחבוט בעצמה, מאפשר לה לחפש בגבולותיה את הסמן הזה, שנראה כאילו הוא הגורם לדיכויה, לתלות בו, בחיצון, בעולם החיצון, את האשם והגורם לדיכויה,
כך מפרידה עצמה מאחדותה, כך נפרדת, כך מרימה מעפרה עוד ועוד סכרים, למען שפיות דעתה, למען זיהוי עצמה, ועיניה דומעות את העצב הזה, שכן השכילה אל חוסר ההסכמה.

למידה זו של הנפש מוכרת לכל האדם, אם מכיר בכך אם לאו.
תנועה זו, הגלית, מתרחשת באינספור אירועים יומיומיים, או כאלה ששיאם למשל הוא לידה, והשיא הבא הוא אותו דיכוי עצמי.

בהבשלתה, כשלמדה הנפש את הגלים האלה, את התנועה הזו, יכולה בהחלט, לוותר על הדיכוי העצמי, ואף שזה, באופן אוטומאטי, מכה בה מעת לעת, כפי מוכה החסד, כפי מוכי החסד באשר הם,
בכוח תרגוליה, נקיונותיה התמידיים בדבר אמת החסד, בדבר הקפת החסד, בדבר האחדות הכוללת ייחודיות מובנית,
עשויה אז הנפש לשחוק את דיכויה העצמי, ונמצאת אז, מתבלת הומור בחייה, גם אם מתיקות מרירותה,
מזכירה לה את החול הישן בנעליה, שאפשר לה את המסכנות, את הרחמים העצמיים
ובעיקר את רצינותה העצמית, חשיבותה העצמית
ולבה אז עולץ
ורגליה
מדלגות את מרצפות חייה, מפירות את הרצף הרגיל בו נמתחת אל מעבר ליכולתה, לאחוז בהווה המתחמק כמטוס המנסה לתפוס ענן משתובב.

כך או כך, בפועל אין לה כלל לנפש, אלא רצון לחוות את קשת הרגשות כולה, וזה בידה.

משועשעת, מסוקרנת, נמצאת תורמת את תרומתה העיקרית לעולמה, עצם חייה.

תודה רבה.

(מוכה חסד. בהחלט מוכה חסד.)"

תודה לצפריר, ליאנה ולכל אלה הכותבים אותי ומבינים אותי טוב יותר משאני את עצמי @}

שליחה על ידי מנסה* » 03 מרץ 2011, 04:05

ובכל זאת כמה מילים משלי-

כתיבה חופשית בהמתנה לגודו (- לרופא, לשפיות, לשמחה הפשוטה..)

יש לי מין דלקת קלה בפרק כף היד- מרוב נשיאה של התינוק כנראה. אז יצאתי (לבד!!) לרופא ויש עוד זמן אז כותבת על דף ואעתיק למחשב בלילה.
מזמן לא כתבתי וזה חסר לי.
כמו הכתיבה, הדברים הטובים בחיים הם בחינם אבל אח, לו רק הייתי רוטשילד.. (אני יודעת, יודעת, זו שטות, אבל תנו לחלום רגע..)
הייתי הולכת לכל מיני טיפולים, הייתי מפסיקה לעבוד, לומדת כל מיני דברים, מתנדבת, מטיילת, נופשת, עושה עוד ילד ומשלמת בנדיבות למישהי שתהייה איתי ותעזור, הייתי קונה המון אוכל בריא, הייתי קונה בגדים חדשים ומחליפה את כל אלו המוחתמים בכתמי הילדים (למרות שגם גאה בכתמי האמהות הללו..), הייתי גרה בבית עם גינה ענקית מלאה עצים ופריחה ועוד ועוד.. בידי בידי בם...

די, להתמקד בעיקר.
והעיקר הוא התינוק שלי, הממלא אותי בשמחה ענקית. הוא בקרוב כבר בן שנה, לא יאומן כי יסופר, אומר אבא ואמא, עומד, ממלא את כל הבית בזחילותיו, במלמוליו ובמרצו כי רב.
העיקר הוא גם הגדולה. מאד שובבה ובודקת גבולות, רגישה באופן מקסים, חכמה, מתוקה ואהובה, מדברת כאילו בלעה אנציקלופדיה (איזה ביטוי מפעם..), אומרת דברים כמו- אני רעבה כהוגן ו- עשיתי את הדבר עצמו.. מצחיק.
והעיקר הוא גם בעלי, בן זוגי, חברי, אישי הטוב והשמח, המחזק.

ובכל זאת, אני עצמי לא בטוב. זאת אומרת, הרוב לא בטוב. לא, יותר נכון- חלק, רק חלק לא בטוב.
נמאס לי לעבוד ואני יודעת שאין מנוס. יודעת שהבעיה כלל לא בעבודה אלא בראש שלי שרוצה שכל הזמן יהיה כיף וקל ולא מבין שאין אפשרות לחיים ללא קושי ושהכל בתוכי ושרק הקבלה משחררת (למרות שזה בטח לא נשמע טוב בגרמנית..)
אני אוכלת ואוכלת ואוכלת. כל יום הוא ממחר דיאטה וכל מחר הופך למחרתיים.
אני עצובה ועייפה והרבה הרבה מחשבות (ממש אובססיביות) בקשר לילד הבא אשר יהייה או לא יהייה. יהייה או לא יהייה, הנה השאלה. טורדת מנוחתי.
כל דבר שקורה נצבע בצבעי השאלה ונותן תשובה לכאן או לכאן רק עד העניין הבא. למשל, אם אני רואה משפחה חמודה עם 3 ילדים- אהה- הנה, ככה אני רוצה, זה שווה את הכל. אם אני רואה משפחה עם 3 ילדים נרגנים ורבים- אהה, הנה, למה אני צריכה את הדבר הזה? שניים זה רגוע ונעים, אם אני פוגשת ילד בן 9, מקסים ורגיש- אהה- הם גדלים כל כך יפה, אני בטוח רוצה שלושה. אם אני שומעת על ילד עם בעיות קשות- אהה- אסור לי לקחת אחריות על ילד שיכול להיות חולה ואומלל...
אני מפחדת לחיות, מפחדת לבחור בחיים במקום בפחד ולכן עסוקה בלבטים השקריים הללו שעדיפים עלי בתקיעותם מאשר לקיחת הסיכון והצעידה קדימה.

עד כאן.
אני חושבת ללכת לכמה שעות טיפול עם מישהו, כדי לנסות להבהיר לי קצת את עצמי, לפרוק, לעשות סדר בדברים..
כן, זה נשמע רעיון טוב (גם בלי להיות רוטשילד...)

נהדרת @}
נהנית לקרוא אותך.

שליחה על ידי מנסה* » 12 מרץ 2011, 01:41

תודה אום!

קבעתי עם פסיכיאטרית פרטית (כזאת שגם בענייני שיחות ולא רק תרופות..) והפגישה ביום ראשון- מחר בעצם.
אני מרגישה צורך לדבר שוב על שני הדכאונות אחרי לידה, על הפחד מדכאון נוסף, מקשיים נוספים..
לספר שאני רוצה להמשיך להניק ואני כרגע עם התרופה הכי ידידותית לדכאון בהנקה אך התרופה הזו הורידה לי לגמרי את החשק המיני והגבירה את התיאבון.. (ההיפך היה יכול להיות מעולה..)
אני יודעת שיש תרופות הרבה יותר טובות נגד דכאון , עם פחות תופעות לוואי, גם אם עולות יותר, אך הן עדיין לא מספיק זמן בשוק כדי שיהיה מידע מחקרי בנוגע להשפעתן על הריון והנקה.
אני רוצה לדעת מה בדיוק יכול לקרות לתינוק כשהוא ברחם ואחרי שהוא נולד, כשלקח יחד עם אמו תרופות נגד דכאון.. מהם תסמיני הגמילה שעלולים להיות לו?
לשאול האם זה נכון שאחרי שני חודשי ההנקה ההתחלתיים מעבר התרופה בחלב האם פחות משמעותי? ( כך שמעתי לאחרונה..)
וגם לבדוק עם עצמי אם אני רוצה לקבוע עוד כמה פגישות שיחה בנושא אני ועצמי- יחסינו לאן..

התינוק..
חוזרת לישון

הפגישה ביום ראשון- מחר בעצם שיהיה בהצלחה!

(ההיפך היה יכול להיות מעולה..) צוחקת ומזדהה (-:

כל הכבוד לך על המאמץ לקבל תשובות ברורות ועל חיפוש האפשרות המתאימה ביותר לכל הנוגעים בדבר.

שליחה על ידי מנסה* » 28 מרץ 2011, 18:24

הפגישה עם הפסיכיאטרית היתה חביבה אך לא חידשה יותר מדי, ובכל זאת כמה מסקנות בעקבותיה:

פגישה עם פסיכיאטרית פרטית זה יקר!! (בקופ"ח אותו קטע רק חינם)
אני לא משוגעת! הידד, תמיד טוב לשמוע.. (הרבה נשים חוו / חוות את מה שאני, הרבה לוקחות כדורים בהריון לידה והנקה)
כדאי לי ללכת באופן קבוע לטיפול שיחתי (כרגע נראה לי הכי נכון קבוצה טיפולית)
אין פתרונות קסם ואין תשובות בין רגע לכל השאלות.. או, כמה חבל..

אני מרגישה שרק לפני שלושה חודשים ויומיים ילדתי והנה, הפלא ופלא, התינוק כמעט בן שנה, וואו.
הוא זוחל בכל הבית ועומד בלי ידיים, אומר אמא ואבא ולא ומה זה ואת זה (או לפחות זה מה שאנחנו שומעים שהוא אומר (-: )
ממלא אותנו שמחה רבה ועונג לא יתואר.
ובאותו זמן ממש אני כרגיל עדיין לא במקומי, לא מרגישה שלגמרי חזרתי לעצמי, אם יש דבר כזה בכלל..
נעה כרגיל בין תחושות אושר, קלילות ושמחה לנרגנות, עצב וכבדות, משהו כזה..
מתגעגעת לעצמי ולתחושת החופש (למרות שאשה אחת, אמא לארבעה בוגרים, לחשה לי שהקושי הוא לא הילדים אלא אנחנו ושרק צריך לזכור את זה ולטפל בעצמנו, לתת להם לגדול בשקט, בערוגה בכפר.. ויש לי תחושה שהיא צודקת..)

אוף, כבר צריכה לסיים...
(הייתי צריכה לדבר על מליון דולר...

)

איתך במאבקך הצודק (-:

אני במכונית, המנוע פועל כדי שהתינוק הישן מאחורה לא יתעורר, שיהנה עוד קצת מאוירת נסיעה.

בחוץ כמה נערים ונערות, נראים בני 14 אבל קשה לדעת בדיוק. עומדים יחד, לפחות הסוערים שבהם, ומשחקים בכל מיני משחקים שנראים חסרי ערך וטפשיים לגמרי אך בעין מזוינת ניתן להבחין בנקל כי מטרתם האמיתית היא לגעת אחד בשני כמה שיותר, להפגין גבריות ונשיות בתולית, לזכות בתשומת לב- לא משנה מה רק להרגיש במרכז, אהודים, חשובים.. איזה מתוקים ושקופים וחדשים בעולם, מזכירים לי נשכחות.

שוב אני כותבת כשעוברים עלי כמה ימים לא משהו שכאלה, וחבל לי שלא כותבת גם כשטוב, כשאני יצירתית יותר ומלאת רעיונות המבקשים להכתב. להיות שלילית, לבכות ולקטר זה כל כך קל, וגם אם אני מקבלת את זה כחלק מהחיים, אני מקווה לכתוב גם כשטוב כדי להנכיח את השמחה והיופי היותר קשים להשגה.

חופשת הפסח היתה נהדרת, החזרה לעבודה לא נעימה. כשרק חיים, וכולנו יחד, מטיילים, מבלים, לא עושים הרבה יותר מזה- אני מרגישה נהדר. הילדים מתוקים מתוקים, אני ואהובי מחייכים ונינוחים.
כשצריך יחד עם ענייני החיים הרגילים גם לעבוד, או אז מגיעים המתחים, התסכולים, מגיעה העייפות, מגיע העצב, והמחשבות על עוד ילד כן או לא חוזרות ברוב כבוד והדר, באובססיביות, באובססיביות, באובססיביות...
איך מחליטים על דבר כזה?
בבוקר אני מרגישה בערה פנימית, רחמית, לעוד קטן, בצהריים כבר יודעת (...) שלא- לא רוצה בשום אופן.. בערב מחליטה לא לחשוב על זה ובלילה כשהם ישנים שלווים וענוגים במיטה, אחרי שהגדולה אמרה שהיא אוהבת אותי ושאלה למה אריה טורף זברה ולמה יש חושך בלילה, והקטן מפיץ ניחוחות משכרים והוא כבר כמעט הולך ועושה כן ולא קטנים עם הראש ומנשק נשיקות עם כל הפנים, אז אני חושבת איך אפשר לוותר על עוד פלא כזה ובבוקר כשאני רוצה עוד לישון והם כבר נמרצים וקופצים עלי והגדולה רוצה לאכול משהו וצריך להחליף חיתול לקטן ולארגן כבר ענייני עבודה אז אני מזכירה לעצמי שבכל מקרה, בלי קשר לילדים, תמיד לא כיף כשחייבים לקום בבוקר למטלות ולעבודה ושאני סתם מפונקת שלא מעריכה מה יש לה ולמה אני כל הזמן מקטרת וקומי כבר עם חיוך ותעשי בשמחה את כל מה שנחוץ כי אלה החיים והם כאן והכל בעצם נהדר רק צריך לזכור את זה, אנחנו בריאים ויש לנו המון..

שמעתי את אסתר שמיר מדברת ברדיו על כך שהיא אף פעם לא לבד כי יש בתוכה כל כך הרבה זהויות שכשנגיד היא שמחה אך הזהות של המפחדת מגיעה אז היא משוחחת איתה ואף פעם לא משעמם..
אני מנסה לשוחח עם כל המנסות שבתוכי, לתת לכולן מקום וכבוד, אבל לפעמים אחת משתלטת באגריסיביות ואני לא מצליחה לעצור אותה ולשוחח ולהקשיב לה באמת. היא כזו גסה ושתלטנית שאני רק מנסה להדוף אותה וככל שאני עודפת היא גדלה וגדלה, לא מוכנה לשתוק.

ואז בצהריים שוב עייפות ושוב להכין אוכל ולנקות ולעבוד ולצאת לגינה וטקסי שינה והנקות ושוב עבר יום ואני חושבת איך אעשה עוד ילד, איך? אין לי כח ואני מפחדת שאתמוטט, ואיך אוותר על עוד ילד ואיך אוכל לספר לבעלי שלא יהייה עוד כשהוא כל כך רוצה, ואיך אוכל לעשות עוד ילד כשאני תשושה ורק מייחלת שיגדלו כבר שלושתם, שאסיים כבר עם ההנקה שכה אהובה עלי, וכשיגדלו אתגעגע למגעם התינוקי והרך ואתמודד עם ענייני ילדים גדולים שבכלל אין לי מושג מה הם.
ככה הן מסתובבות המחשבות, וכן ולא, ולא וכן, רצות, אצות לי במוח, לא נותנות מנוח.

עד כאן הבוקר. ואחרי שהעתקתי בשקדנות את שהיה אני יכולה לנשום לרווחה ולספר שיש כבר תשובות בעינייני דיומא שלי.. (-:
בשיחה נרגשת עם האחד היקר מכל, נמצא האיזון והמרגוע. זה הולך ככה-
לחשוב על עוד ילד כרגע- לא בא בחשבון. אני זקוקה לזמן, למנוחת הגוף והנפש.
להחליט שלא יהיה עוד ילד- לא בא בחשבון. הכאב גדול מדי.
אז למרות שרצינו לעשות עוד ילד בקרוב כי השעון מתקתק ומי יודע מה יהייה וכדי שנהייה הורים צעירים וכדי שיהיו פחות סיכונים לעובר וכדי שנסיים עם שנות האינטנסיביות במהרה וכדי שהמשפחה תעשה יחד דברים המתאימים לכל הילדים בלי פער שנים רציני, כי יהיו שנים קשות אבל אחר כך נקצור את הפירות (מה זה?- תוכנית לפנסיה, משכנתא?)
למרות כל זאת, המסקנה המתבקשת, ההגיונית, היא, שלא עושים ילד כי צריך מהר או כי צריך בכלל, נעשה עוד ילד רק אם וכאשר נרצה ללא ספקות, נרצה בו ונהייה שלמים ומוכנים לקראתו, אחרי שנתמלא בכוחות מחודשים ונרגיש שאנו רוצים ונכונים שוב לחזות בפלא הבריאה, על אף ולמרות המכאובים והמאמצים.
ואם לא- אז לא וזה באמת בסדר, באמת באמת באמת!!!

ועכשיו אפשר לפנות קצת את מחשבות העתיד ולהנות ולהתענג על הפלאים שכבר יש פה מולנו- הילדים שלנו, הבת והבן שלנו, הבת והבן שלי. ליל מנוחה

_למרות כל זאת, המסקנה המתבקשת, ההגיונית, היא, שלא עושים ילד כי צריך מהר או כי צריך בכלל, נעשה עוד ילד רק אם וכאשר נרצה ללא ספקות, נרצה בו ונהייה שלמים ומוכנים לקראתו, אחרי שנתמלא בכוחות מחודשים ונרגיש שאנו רוצים ונכונים שוב לחזות בפלא הבריאה, על אף ולמרות המכאובים והמאמצים.
ואם לא- אז לא וזה באמת בסדר, באמת באמת באמת!!!_
אני איתך!

ממשיכה לקרוא כאן. @}

שליחה על ידי מנסה* » 19 מאי 2011, 04:33

כבר שבועיים שנעים לי,רגוע, קליל. מעריכה את זה עד מאד.

ההגעה של התינוק לסוף שנת חייו הראשונה מחוללת שינוי עצום ומפנה לי יותר מקום לעצמי ואפילו מעט לעולם שמחוץ למשפחה..
אני נזכרת שגם עם הגדולה הרגשתי שיפור כזה כשהגענו לפתחה של שנתה השנייה, שינוי בתחושת האוטונומיה האישית, באושר הכללי, בנינוחות.

הפעם יש עוד שני ענינים נחמדים שתורמים לאיכות חיי-
חזרתי לאכול בריא ושפוי אחרי תקופה של איבוד שליטה אכילתית רציני.
מצאתי כמה כללים מאד מאפשרים שנכונים לי ושנראה שעמם אוכל להמשיך לאורך זמן.
זה הולך בערך כך:
בבוקר דייסת קווקר או שתי פרוסות לחם עם ממרח בריא, ירקות
10- פרי
צהריים- תבשיל דגנים קטניות וירקות (אני צמחונית)
4- יוגורט עם סילאן / חופן אגוזים / שייק פירות / פריכיות אורז...
ערב- סלט, ביצה, שתי פרוסות לחם...
יש עוד המון אפשרויות לארוחות אבל העקרונות החשובים לי הם כאלה- פירות וירקות חופשי והרבה, המון מים ותה צמחים, ריקוד והליכות (רק כשמתחשק ומתאים, לא בכפייה (-: )
בבית ללא קפה (שתמיד מעורר אצלי את הצורך במתוק ולא עושה לי טוב באופן כללי)
מחוץ לבית- ארוחות משפחתיות, מסעדות, עם אנשים- אפשר הכל פרט למאכלים עם סוכר מעובד.
ככה- לא נוקשה ולא פרוץ, מלא בריאות והקשבה, מאוזן.

והעניין השני החביב-
התגלגל אלי במקרה הספר של ביירון קייטי- לאהוב את מה שיש.
קראתי אותו בצעירותי אבל אז הוא לא ממש נתפס אצלי והפעם כן. מגלה כמה קל ונעים לעבוד עם ה"עבודה" שלה, כל כך פשוט ו/אך אפקטיבי.
איזה כיף לשנות בשנייה את החשיבה השלילית, לעשות היפוך ולהתמקד בטוב.

היום למשל, הרגשתי כעס על בן זוגי וחשבתי לעצמי-
למה אני תמיד עושה יותר?
למה הוא לא מבין כמה אני עובדת הרבה יותר קשה ממנו?
למה הוא מחפש כל הזמן להנות במקום לחשוב על מה שצריך כמוני?
ואז שאלתי את עצמי אם זאת האמת
עניתי שכן, בהחלט.. D-:
האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת?
הממ.. טוב, בסדר, לא בדיוק..
איך ארגיש אם אהייה בלי המחשבות האלה?
חופשיה, נדיבה, אוהבת, נחמדה, שלווה
היפוך-
בעלי עושה המון פעמים יותר ממני
אני בעצם גם רוצה להנות יותר ופחות לעשות תמיד את מה שצריך כמוהו , אני לא נותנת לעצמי את זה מספיק, הכעס הוא בעצם עלי
למה אני לא מבינה שגם הוא עובד קשה?
האם זאת האמת?
ממש נראה שכן.
זהו- תוך כמה שניות הרגשתי הרבה יותר טוב, חייכתי , הלכתי לעשות משהו מהנה, נהנתי גם ממה שצריך לעשות...

מומלץ!!

הי יקרה,
נעים לקרוא על התקופה הרגועה והקלילה שאת עוברת.

שליחה על ידי מנסה* » 20 מאי 2011, 00:06

נעים תמיד לקרוא שאת כאן (-:
תודה רבה אום

שליחה על ידי מנסה* » 26 יולי 2011, 02:35

יותר מחודשיים שלא הייתי פה וטוב לחזור הביתה (-:
הקיץ נעים לי (יש מזגן תודה רבה!), ואני נרגשת לקראת השנה המתקרבת. בשנה זו:
אפסיק לעבוד מהבית וגם אישי כך. אתחיל ללמוד משהו נחמד פעם בשבוע אחה"צ וכמו שרציתי, נראה כי הלימודים יהוו גם סוג של קבוצה טיפולית עבורי.
הילדה תתחיל גן בפעם הראשונה והיא מאושרת מזה, שמחה בשבילה ורגועה כי יודעת שאם לא יהיה לה טוב לא תהייה חייבת להמשיך.
אתחיל לשהות בבית עם התינוק שלי, בעצם בפעם הראשונה מאז נולד נהיה רק שנינו יחד לבד. אני מנסה למצוא לנו קבוצת הורים למפגשים קבועים כדי שנהייה בכל זאת גם לבד ביחד..
בניגוד לאמהות שלאחרונה נמצאות סביבי- לחלוטין לא חסרה לי ה"קריירה" (העבודה מהבית הייתה רק משהו זמני), אני שמחה שיש לי תירוץ טוב להשאר בבית ורק עצוב לי שבעלי כבר לא יהייה איתנו יום שלם. המשפחה מתחילה להתבגר ולהתפצל, ספרציה ראשונה..

ובינתיים...
החיים מתגלגלים. מתמודדת כל יום עם הצורך הגדול לזלול, עם ההתחשבנויות הקטנוניות שלי עם הבעל על מי עושה יותר, מי עושה יותר טוב (לשמחתי ולטובת כולם- לפחות רוב הזמן הדבר הזה נשאר במסגרת ראשי הקודח..), מתמודדת עם הההנקות בלילה כי עדיין לא מרגיש שהתינוק בשל לגמ"ל, מתמודדת גם עם הטוב והאמת היא שלפעמים דוקא זה החלק הקשה מכל.. P-:

אמשיך בקרוב, העיניים מבקשות להסגר..

נראה שקורים דברים מרגשים אצלכם.

(לשמחתי ולטובת כולם- לפחות רוב הזמן הדבר הזה נשאר במסגרת ראשי הקודח..) כמה מוכר.

הגיעו מים עד נפש, די, הפגנה, אני יוצאת עם עצמי בעד עצמי, נגד קפוח עצמי, תוקעת יתד, מקימה אוהל ענק שיספיק לכל משמני
ולהניף את נס המרד, מגפון, קריאות- הגוף דורש צדק תזונתי הגוף דורש צדק תזונתי

אני עם ג'ון ויוקו במיטת המחאה, מדמיינת לעצמי את עצמי רזה וקלילה, לא כל הבעיות נפתרו כמובן אבל אני קלילה, מלאת אנרגיות, יותר כוחות עם הילדים, עם מה שבא בחיים, נשית, לובשת מה שבא לי כולל שמלות קייציות מתנפנפות, גופיות ספגטי, אני עושה ספורט והגוף חזק ונמרץ, השרירים אדוקים ומרוצים, נינוחות, אין עיסוק מתמיד באוכל, חופש, זמן להנאות אמיתיות- ליצירה ומימוש. האוכל הוא סיפוק מיידי פשוט, הוא לא באמת ממלא..
שווה להלחם כדי להרגיש את כל זה אבל, אבל בכל פעם אחרי שאני יוצאת להפגין, ישנה באוהל, מרגישה את הסולידריות באויר (שמני כל העולם יתאחדו), האוהל מתפרק, אף זמר שווה לא בא להופיע בספונטניות, אסתי זקהיים לא באה להזדהות ואפילו לא אבי ביטר, התקווה שמשהו ישתנה פה הופכת למציאות מפוקחת שלא - לא כלכך מהר..

מוחי הקודח בשעת דמדומי לילה, שוב נרדמת בשמירה אז אפסיק כלעומת שהתחלתי..
תודה אומשלום.. (מוזמנת לאוהל

)

קשה להיות אמא, פרק 2947

לילה. אני בבית הורי שבעצם כבר פחות הורי ויותר סבא וסבתא. נמלטתי מהמיטה המשפחתית המאולתרת כי בצדה האחד ישנה פעוטה רטובה מפיפי שברח על כל הסדין שמסביב, על גליו לשוט יצא הרוח. מהצד השני תינוק בן שנה וארבעה חודשים, מתגלגל לכל עבר, מבקש מקום, הרבה מכפי גודלו הסגולי, יונק ויונק.
ולמי לא נשאר? לאמא, גם אמא רוצה לינוק, גם אמא רוצה מקום להניח את ראשה בסוף יום.
הלכה הלכה הלכה, חיפשה פה חיפשה שם ולא מצאה.

אבא לא איתנו בלילה זה, אז אי אפשר להעיר יחד את הגדולה כדי לשטוף אותה- אחת שוטפת השני מחליף מצעים, אחת הולכת להניק את התינוק שהתעורר, השני מרגיע את הגדולה שהתעוררה חרף רצונה, מחזיר אותה ברוך למיטה נקייה.
לקטן יוצאות החוצה המון שיניים פחדניות, עד עכשיו התחבאו בחניכיים, מתקיפות כולן יחד ללא רחם.

לא יודעת מה לכתוב, כתבתי כבר- זוהי כרוניקה של חיים ידועים מראש..
רחמים עצמיים מתחלפים בהודיה על היופי, הזכות, העונג, האושר, הקושי, הכיף
שאלות קיומיות הרות גורל על מקומי בעולם מתחלפות בתחושת נינוחות של מי שכבר שתל ובנה וקטף ויודע היכן ביתו, היכן יבולו, חיוך עדין עולה על שפתיו, הכל במקומו מונח.

נראה לי כי הגיע העת לגמילת לילה מהנקה של הקטן היונק המצוי.
אשקר, כמו כולן, שזוג החברים שלו הולכים לישון כשמגיע הלילה ומתעוררים רק עם שחר.
נקווה שהכעס והתסכול יצאו ויוכלו ויפסקו במהרה.

הפסקתי היום לקחת את הכדורים שלי.
פג תוקפו של המרשם האחרון ובהחלטה של רגע החלטתי שאנסה שוב לבדוק את חיי בלעדיהם, למרות כל ההמלצות שלא כדאי.
אני לא רוצה אותם- הם גורמים לי לתאבון מוגבר, לחוסר תאבון מיני מוחלט, לעייפות בנהיגה.. במקרה של הריון חדש- לא רוצה כדורים שעלולים להביא את התינוק שלי לעולם כשהוא כבר מכור לסמים. במהלך החיים הוא כבר ימצא לו את החומרים המסוכנים שלו אז למה להתחיל עכשיו?!
מקווה לטוב..

במקום כדורים אנסה לעלות את הדופמינים במוח בעזרת ספורט ובגמילה מקפה וסוכרים.
מקווה לטוב.

חוזרת למיטה הריחנית.. מה טוב לכתוב אך טוב יותר לישון..
לילה טוב.

רחמים עצמיים מתחלפים בהודיה על היופי, הזכות, העונג, האושר, הקושי, הכיף מזדהה.

שאלות קיומיות הרות גורל על מקומי בעולם מתחלפות בתחושת נינוחות של מי שכבר שתל ובנה וקטף ויודע היכן ביתו, היכן יבולו, חיוך עדין עולה על שפתיו, הכל במקומו מונח. משפט פשוט מקסים!

עכשיו נעשה את מה שלא טוב
ככה מהר, כמעט לא לחשוב
נשכח, לא נהייה, אנחנו נישן
הגוף את שלו הוא עושה, אני לא כאן
נשתכר, נזלול, נזיין בלי שום רגש
נכאיב לעצמנו לאט, חרש
לשנייה, בלי משים, נערוג אל העונג
אח"כ נכאב גם נחתוך איזה עורק
עכשיו זה סוער, מסעיר, דרמטי
אח"כ נופל, מתחרט, אפאטי
הנאה של רגע ברגע הופכת
לשלל ייסורים, חודשים של שלכת
מעגל מחזורי בו הווסת שולטת
חולים, אומללים, שוכחים את הרטט
איך לעצור את זו המפולת
איך לא להיות לדור של נפולת
מודעות לדברים בעלי משמעות
לחשוב על עצים, שירים, רעות וגאות
מים זורמים על זיעה של עמל
יום נהדר ספינה בנמל
עוגן הורד, המסע תם
שבו בנים אל אמם, אל ביתם
הנפש עולצת, יש רוגע ושקט
עד ששוב תיתפס, קרפיון היא ברשת
ניסיונות מנוסה עקרים, לנלחמת אבוי
רוצה היא כל כך להיות דג של נוי
נידונה היא לחיות בין שחייה לפרפור
עירומה תיזרק בין מסכות ואיפור
טלטלות הגורל, חולשת בן אנוש
שוחה לאט, מרים את הראש.

את כתבת? זה מדהים!
_רוצה היא כל כך להיות דג של נוי
נידונה היא לחיות בין שחייה לפרפור
עירומה תיזרק בין מסכות ואיפור
טלטלות הגורל, חולשת בן אנוש
שוחה לאט, מרים את הראש._

תודה תודה, פתאום יצא ממני מין כזה..

האחד שלי אמר שאני כמו מכונית בלי רפידת ברקס, שאין לי מנגנוני הגנה.
זה נכון. אני מכונית נוסעת. נהנת מהדרך אך איום האין ברקסים תמיד מרחף לו ממעל. אני יודעת שאם תהייה איזו ירידה בדרך, שעת חירום, צורך בהפסקה-
לא אוכל לעצור ואמשיך ליסוע ולהתדרדר לתהום, אפילו ירידה קטנה שיכלה להגמר בהאטה קלה, בלחיצות קלילות על הברקס-
תסתיים באסון.
אז ככה אני מסתובבת בעולם. רגישה, שזה טוב, בלי מנגנוני הגנה, שזה לא טוב.
איך אפשר להתמסר לנופים היפים שבדרך כשמעלי מתנוסס דגל שחור של נפילה מתקרבת, אין ברקסים, הצילו!!

לעומתי, האחד שלי הוא רץ למרחקים ארוכים.
הוא סומך על הגוף שלו ובקשיי הדרך הגוף אכן יודע לעצור, לנוח ולראות את הדרך כולה, לא להתמוטט מכל מהמורה.
הוא רואה את התמונה המלאה, הוא מתמסר לחיים, הוא נותן לעצמו ליפול כשצריך אבל הנפילות קצרות, מתונות, הרגל בשליטה על הברקס, יש רשת שתופסת ומרימה למעלה בחזרה, ללא פגע.

כדי לשמור על עצמי עליי לפתח מנגנוני הגנה-
לא לחכות לשבירות היומיומיות, להתקין מבעוד מועד רפידות ברקס, רשתות הגנה:

לצאת כל יום להליכה של שעה
לכתוב דפי בוקר (עוזר לנקז מתוכי הרבה מהחרדה, מהמחשבות הטורדניות השליליות ולהתחיל את היום נקייה יותר, קלה יותר)
למצוא ביביסיטר, הגיע הזמן אחרי כמעט 4 שנות אמהות, לא?! גם לי מותר!
למצוא יום קבוע בו אני מציירת / יוצרת
להקשיב לגוף ולצרכיו, לטפל בעצמי יפה
לישון טוב (ולכתוב פה בשעה 02:45 לא עונה להגדרה)
לקבוע פגישה עם חברה פעם ב.. בלי הילדים
לצאת הרבה לטבע
לרקוד, להתמתח, לנשום, לא לעשות דבר..

וגם התחלנו לקטנצ'יק גמילה מהנקת לילה ובכלל מהקשר- שינה=הנקה
הולך טוב אבל עדיין הרגישות יתר וחוסר רפידות הברקס שלי, הביאו אותי לכאן למחשב בוכייה מהבכי המתחנן והקורע לב שלו שלא מבין מדוע לקחו ממנו את הדבר הכלכך מרגיע וקרוב שיש לו
הוא בסדר, מתמודד נהדר, אבל אני כבר מתגלגלת במידרון, איזה אבסורד..
צריכה מוסך טוב לטיפול עשרת אלפים, החלפת בלמים או לפחות רפידות ברקס

דפי הבוקר עושים לי טוב. אני כותבת אינטואיטיבית, אפילו בלי נקודות ופסיקים כמו שעכשיו הקלדתי ושקשה להוריד אותם אנסה בכלזאת כותבת בלי לעצור בלי לחשוב בלי בלחשוב איך זה יראה שקט בתוך ההמולה של המילים נעים לי ככה בלי שיהיה אכפת משגיאות כתיב ומשגיאות ראש בלי להתיפיף בלי לייפות זה נחמד ואני חושבת ורושמת כמו הזחל הרעב חושבת ורושמת חושבת ורושמת מה אני צריכה לעשות בכל יום מה אני רוצה מה חשוב מוציאה את העיקר מין התפל מוציאה מין התפל את העיקר מוציאה את כל הרגש את כל התותחים הכבדים יורה ויורה עד שלא נשאר אבק שריפה והתותחים הם כלי קישוט ריק במוזיאון הפלמח. מאז הראשון בספטמבר הימים נעמים לי הבעל עובד יותר וכבר לא מהבית ואני הפסקתי לעבוד ונמצאת עם הבן הקטן שלי בבית אנחנו לא באמת כלכך הרבה בבית זה רק באוםן רשמי אבל מה שחשוב זה שאנחנו כל הזמן יחד והרבה לבד וזה נחמד הוא גדל ויותר מתקשר ומביע את הרצונות הקטנים שלו בדרכים חמודות ומצחיקות ואפפילו כבר מבקש את הגבולות ובודק וחוקרוכל הזמן אומר אמא אמא וזה נעים אחרי תקופה שקרא לי אבא או במקרה הטוב אמבמ נין שילוב כזה מבלבול והגדולה שלי בגן בפעם הראשונה וטוב לה שם ואני מבינה שאסור בחיים להיות נחרצים בשום דבר ורק חשוב להתבונן ושהמציאות משתנה ושבכל רגע יש בחירות חדשות שניתן לעשות ושמסגרת זה דבר טוב כשהוא נכון ורך כמו שבית היא מסגרת וכמו משפחה וכך גם גן טוב יכול להפוך לכר נעים, תןמך חוויתי משפחתי מלמד ולעתיד אני יודעת שאם אמצא מסגרת טובה לילדיי אשלח אותם אליה בשמחה של כולנו ואם לא אז לא צריך והבית תמיד יהיה שם בשבילם ולא צריך בכח לשום כיוון וכמו שלמדנו פה למעלה להקשיב ולשמוע מה מתאים ומה נכון בכל זמן. שוב מאוחר ואני לא ישנה אבל ישנתי מ20 וחצי עד 22 וחצי אז יש לי איזו ארכה נהייתה לי כרס מפלצתית היא פשוט יצאה ככה לא לא ממש פתאום על מי אני עובדת היא גדלה וגדלה בהדרגה ובאורך רוח עם המון עזרה שלי של פיצות וגלידות שרק מדי פעם רק מדי פעם אבל דווקא הפינאלה הגדולה שלה היא בימים אלו כשאני כבר זמן רב לא אוכלת שוב סוכר ולא שותה קפה וכה טוב לי עם זה ואני קוטפת את כל הפירות של זה מצברוח טוב וקלילות וכאלה אבל הבטן לא נחמדה כשאני מגיעה בבוקר להתלבש אין לי זמן לעבור עוד חולצה ועוד ולהבין שאני חייבת אחרת כי לא מתחשק לי להראות בחודש חמישי בלי שום סיבה עד כדי כךהיום נבהלתי מהכרס המשתפלת שלא הייתה לי מוכרת עד היום שלא הבנתי מה היא עושה שם ולמרות שהיו סימנים מחשידים של לפני מחזןור מצאתי את עצמי עם ערכת בדיקת הריון שהייתה בערכה של שתיים במתנה ונשארה בארון ועשיתי מהר פיפי ובכלל לא חשבתי שזה יכול להיות הריון עם כל ההשלכות שלו אלא רק שזו תהייה הקלה לדעת שאני בהריון ושהבטן החדשה לא כזאת הזויה למרות שלמי בחודש ראשון יש בטן של חמישי? טוב יצא שלא ואחרי כמה שעות גם היה דימון של מחזור שנותן מעט תירוץ של נפיחות אבל אותי זה לא ממש שיכנע אבל זה בכל זאת משהו

אבל חוץ מהבטן באמת שהחיים שלי סוכר טוב נו זה עוד דבר שדפי הבוקר / לילה צהריים האלה עושים אי אפשר לשקר לעצמי קאט דה בולשיט עוד דבר קשה לאחרונה זה שיש מעט מתח עם הבעל וכל מיני דברים שקשורים אליו אבל אוף כרתתי לעצמי את הרגל אני לא יכולה לכתוב בדפי הבוקר מה שקשור אליו מחשש שיקרא ואני לא רוצה לזרוק כל יום כי זה עלול לגרום לתחושת חוסר משמעות וגם פה בבלוג אני פעם נתתי לו לקרוא אז זה אומר שהוא יכול להגיע לכאן ואני לא לא לא רוצה לפגוע בו לעולם אז כל התחום שלו נשאר בתוך מוחי הקודח ולא יכול לגמרי להשתחרר אולי אעשה רק בשביל זה דפי בעל כמו טיפול זוגי אישי וסודי לעצמי בנפרד מהטיפול האישי שלי.. מחר אני לא יודעת אם אקח את הילדה לגן או שהאחד יעשה את זה. נהייה קצת בבית ואז ניסע לקנות כמה דברים בתקווה שהקטן ירדם בדרך חזרה באוטו כי לאחרונה הוא לא מצליח להרדם בבית לצהריים ורק בעגלה או במכונית וזה מבאס ואם הוא נרדם במכונית אני מעבירה אותו והוא ממשיך לישון ויש קצת זמן לגמרי לעצמי וזה נחמד מחר כבר יום חמישי כמעט סופשבוע גלגלגלגלצ ושבוע הבא כבר ראש השנה החג אני רוצה להכין איזו תמונת שנה טובה מבויימת עם הילדים ולשלוח לקרובים אבל טוב צריך להטעין את המצלמה שהבטריה כבר חלשה כל הזמן אבל עדיין עובדת למעט זמן שיספיק לתמונת השנה טובה הילדים מתוקים ןמסבים לי נחת כבר ברור שיהיה עוד אחד אם הכל ילך קשורה ולא בגלל מחשבה רציונלית אלא רק מתוך תחושה שזה כבר נקבע איפושהו ושכך נכון עבורנו עוד אחד או אחת קטנים כאלה פיצקיים מלאי אור וגם לעיתים חושך אבל חושך טוב. אז שכחתי לספר נראה לי שהפסקתי עם הלוסטרל נגד דכאון כבר חודש בערך או אפילו יותר ואני מרגישה מצויין הרבה יותר חיה ויוצרת יותר בוכה וגומרת יותר רגישה לטוב ולרע אבל בסך הכל המצברוח נהדר ולמרות שאיזה 75 אחוז שאם אהייה בהריון, שבינתיים עדיין לא מתוכנן ואני נשמרת ממנו בקפידה, אז הסיכוי לדיכאון בהריון ואחרי הלידה רב מאד אבל לא יכולה לחשוב אפילו שהתינוק שלי יסבול מתסמיני גמילה ואולי עוד רעות שעדיין לא יודעים עליהן ולכן, ליתר בטחון וגם בגלל שבטעות לא קניתי כדורים בזמן והמרשם האחרון פג תוקפו ולא היה לי חשק לקבוע עוד טור לפסיכיאטרית ואפילו לא רק להתקשר כדי לבקש מרשם חלופי אז הפסקתי ואי אפשר לומר שזה היה בהדרגה כמו שצריך אבל כאמור אני מרגישה טוב ומקווה ומנסה שישאר כך כמה שניתן עכשיו אלך לישון ואם מישהו הגיע עד כאן אז נשיקות ולילה טוב וכל הכבוד

שני שינויים משמעותיים בחודש מלא חגים אחד:

הקטן ואני עברנו בשלום גמילה מהנקה.

אחרי שנה וחצי שהיו בסה"כ מהנות (אם מדחיקים לילות ארוכים של מציצה בלתי נלאית, סתימות, גודש, הנקות במצבים לא נוחים, דליפות מביכות וכו' וכו'..).
פחדתי, ממש פיזית, מהגמילה, הרגשתי שזה מעט מוקדם לו (ולי..) שהוא צריך עוד איזו חצי שנה, משהו כזה..
אבל גם הרגשתי, פיזית ובעיקר נפשית שדי, שבמקום שבהדרגה יהיו פחות הנקות גרה פה מין מפלצת שדיים אימתנית שכל הזמן מפתה את הקטן לקחת שלוק, גם כשהוא משחק וגם כשמנסה לישון וגם כשמשעמם וגם כשסתם סתם סתם ודווקא נחמה וקרבה הוא מבקש בחיבוקים ונשיקות וההנקה באיזשהו אופן מוזר רק מרחיקה אותי ממנו ואותו ממני.
אז ההחלטה הוחלטה ומהפחד שיהיה קשה ומכמיר לב, תכננתי תוכנית חומש לחגים, תוכנית בה אבא ושאר בני המשפחה כולם מתגייסים למטרה המשותפת.
אך למה לבקש מלחמות בכח? אשת שלום אנוכי. שכחתי שעם ילדים כמו עם ילדים- הדברים לעיתים מתרחשים באופן לא צפוי והסתבר שהפרחח הקטן בכלל לא היה זקוק לצבא שלם מאחוריו-
הסברתי לו שמסתיימת תקופה, שהציצי נגמר וצריך לנוח. אמרנו שלום לציצי, נתנו לו חיבוק פרידה, הפוחז אמר- אה, טוב, וזהו, לא ביקש יותר, לא התעניין.
זהו, ככה, בלי בכי, בלי התקפי עצבים, בלי עצב- כלכך פשוט. אם היו מספרים לי שזה מה שהולך להיות הצחוק הציני המריר שהייתי צוחקת היה מגיע בוודאי עד ארגון ההנקה העולמי ובחזרה, לא להאמין!

מה שקרה לציצי עצמו ולבעלת הציצי זה כבר פחות נעים..
שקרנו לילד- איזה נגמר, איזה צריך לנוח? כמובן שהתחיל גודש מטורף.
כרוב לא עזר, היה קשה להוציא חלב ידנית ומה שקרה זה שבמשך יומיים עברתי חוויה קשה של לינוק מעצמי!
זה עזר מאד אז המשכתי בזה והגודש ירד לגמרי אחרי יומיים אבל זו הייתה חוויה מבחילה וטראומתית עבורי-
אפילו שהייתה בכל פעם יניקה קצרה מכל צד, ללא בליעה, טעם החלב הרגיש לי חמוץ ובכל פעם כמעט הקאתי מהטעם ומהסיטואציה ההזויה. אפקטיבי ביותר אך מומלץ בכל זאת לגמול בהדרגה P-:

בפעם הראשונה בחיינו אנו עומדים להשאיר את הילדים עם ביביסיטר. יום בשבוע, אחה"צ, ארבע שעות, לצורך לימודים שלי (איזה כיף!)

מצאתי מישהי חביבה למדי, צעירה וענווה, עומדת בכל התקנים (המחמירים שלי) אך עדיין לא מרי פופינס, כזו שתענה על הפנטזיה שלי לדמות מושלמת, שחרור מהבית ברוגע סטואי.
שלשום היא כבר הייתה איתנו שעתיים והיה נחמד ומוצלח נראה לי (הגדולה היתה בהיי ורק דברה ודברה והשתוללה והתקרבה אליה ברגע, הקטן זפזפ ביני לבינה אך נתן לה להרים אותו, לחבק, ישב על ידה, שיתף פעולה, כן, ללא ספק זו הצלחה.
ובכל זאת זה לא קל לי- מה היא תעשה אם הם יפצעו? האם היא תצליח להציב גבולות להשתוללויות כדי שלא יהיה פה רק כאוס? האם תתמודד עם הבכי שלהם, עם זמנים בהם הם פחות חמודים? האם תצליח גם להיות איתם וגם להכין ארוחת ערב?
בוודאי שכן, תצליח גם תצליח, תתמודד, תכיל, תציב, תהייה איתם. השאלה האמיתית היא כנראה האם אני אצליח.. [-:
ימים יגידו (שכן, ברור.. שמחת הלימודים, היציאה לכמה שעות בחברת מבוגרים, השקט מבכיות ויללות, נראה לי שיעשו את שלהם..)

יצאתי ממצריים בסוכות גם בעובדה שראיתי סרט בקולנוע, ועוד איזה סרט- "פינה". על הרקדנית פינה באוש ז"ל ועל צוות הרקדנים שלה.

הרגשתי שאני מרחפת מעל אולם הקולנוע, כל החושים והרגש נפתחו, נהנתי והתרגשתי ורקדתי בתוכי עם כל רקדן. כשיצאתי מהקולנוע הלב שלי היה שקט והראש היה מלא בהמון מחשבות יצירתיות על החיים שלי, על העולם, עלו לי המון רעיונות ליצירה אמנותית ולשינויים ממשיים בחיי. כתבתי הכל מהר מהר שלא אשכח על דפים. בקריאה מאוחרת- הרוב שטויות אבל נמצאו גם כמה אנקדוטות טובות וחשובות ובכל מקרה- על הסרט אני ממליצה מאד מאד!

יש לי עוד לכתוב, למשל על ההפכפכות של מצב הרוח שלי במהלך היום, על הילדים, על עבודות הבית, מקווה שאזכור ואכתוב בקרוב, כעת כבר שש ולקום מהמחשב אל מטלות היום יש

אין כבר זכר למה שהיה לי חשוב לכתוב לפני כמה ימים
אבל יש תמיד חדש, ברוך השם תודה לאל [-:

(ובעצם- חדש ישן, נוכח כל הזמן..)
עניין העוד ילד כן או לא. אני לומדת לחיות עם זה ואפילו להעריך את ההתלבטות שלי (אני מכירה הרבה הורים שבחירת מכונית, דירה, עבודה, עגבניות בסופר זוכה אצלם ליותר מודעות ושיקול דעת מאשר הבחירה בעוד ילד)
ומנסה לתת לעצמי עוד זמן כדי לעבד להרגיש ולחשוב, למרות השעון הביולוגי המתקתק- אוי איזה ביטוי נדוש.
מנסה למצוא את הקול האוטנטי שלי בין כל הקולות המפעפעים בי מחוץ ומבית.

הנורמה בישראל היא שלושה ילדים ( שיעור הילודה אצלנו גבוה יותר מבכל אירופה) ומשפחה עם ילד אחד או שניים הם "משפחה עם רק ילד אחד", "משפחה עם רק שני ילדים", בעצם לא ממש משפחה- יש להם רק ילד אחד / שני ילדים, מעניין מה קרה שם, האם הם לא רצו יותר או שלא יכלו? (בגלל הגיל? מבחינה בריאותית?- אה זה בסדר, אוי מסכנים) ממ.. אולי היה להם קשה נפשית, אולי רצו להשקיע יותר בקריירה? אולי הם לא כלכך חמים, לא רצו משפחה גדולה, אולי זה לא מה שחשוב להם?.. העדיפו שקט, חסכון כלכלי.. ממ..
עם שלושה אין שאלות- משפחה עם שלושה ילדים, זהו, שקט. עומדים בתקן.
הורים עם יותר ילדים זוכים להערכה (אלא עם כן זה כבר "יותר מדי ילדים" ואז כבר מופיעים רחמים או חוסר הבנה)- כל הכבוד להם, פשש.. איך הם עושים את זה? יפה, הספיקו יפה..

רוב הקולות המשפחתיים והחבריים בסביבתי נשמעים ככה-
"ברור ששלושה, אל תוותרי על זה, חייבים שלושה, שלושה זה מינימום, מה, תהיו משפחה רוסית כזו, משפחה פולנית קרה?, טוב, תנוחי קצת אבל כדאי למהר כי אח"כ יהיה לכם קשה להיות הורים מבוגרים, תגמרי עם זה וזהו, בהתחלה יהיה קשה ואח"כ תקצרו את הפירות, תשקיעו בהתחלה ואח"כ תברכו כל החיים, תתני לכל ילד קצת פחות אבל הילדים ירוויחו עוד אח, איך אפשר לוותר על עוד נשמה שרוצה להגיע?, יצאו לכם ילדים כלכך מקסימים אתם חייבים עוד אחד, איך אפשר לעשות שיקול כלכלי קר בנוגע לעוד ילד?- כל ילד מביא את המזל שלו, תסתדרו, יהיה בסדר, מה יהיו לנו רק שני נכדים?, בקשר לילדים אסור להקשיב לפחדים, פשוט תעשי, אם תחשבי יותר מדי כבר תהיי מבוגרת ואת מסכנת את העובר, יהיו לך תשעה חודשים להסתגל לרעיון, תתחילי לנסות- יכול להיות שזה יקח הרבה זמן ואח"כ תצטערי, יכול להיות שאח"כ לא תוכלי ותצטערי כל החיים שלך, יש לך צרות של עשירים להתלבט על עוד ילד- יש כאלה שלא יכולות בכלל, היו מתחלפות איתך עכשיו ועושות כמה ילדים עם כל הקשיים, מה, את רוצה משפחה קטנה? זה מספיק לך? ברור שהילדים שלך ירצו עוד אחים..."

אני רוצה לפתוח את כל הכאילו אקסיומות האלה, לברר לעומק-
האם מספיק לי שניים? למה מספיק / לא מספיק? מה הילדים ממלאים אצלי? מה אמור למלא / לספק עוד ילד? האם אני אוכל להיות אמא מספיק טובה גם לשלושה? האם לילדים שכבר יש לי באמת יהיה טוב יותר עם עוד אח / אחות? האם נצליח כמשפחה לעמוד בטלטלה ההתחלתית של ילד חדש? האם כוחותי הנפשיים יעמדו בעוד דכאון אחרי לידה? האם אני מסוגלת להתמודד עם לידת תאומים? (אמנם הסיכוי ללידת תאומים אצל אשה שיש תאומים במשפחתה גדול ב-10% מאשה שאין לה גנים כאלה ואצלנו אין אבל לנשים אחרי גיל 36 , נשים מלאות ואחרי לידה ראשונה יש סיכוי מוגבר להריון תאומים ואני כזאת..), האם אני מספיק חזקה לגדל ילד חולה, ילד מיוחד עם בעיות גדולות? מה עם אימוץ? למה חשוב לנו שיהיה לנו ילד עם הגנים שלנו?

ברור שלרוב השאלות אין תשובות ולא בטוח שיהיו גם אם יוולד הילד/ה הבא/ה שלי, החיים דינמיים ומפתיעים, אבל נראה לי חשוב לשאול ואני לא מקבלת את העניין של- "יהיה בסדר" אלא יותר חושבת שבאמת אם מחליטים שרוצים משהו- צריך ללכת עליו ללא פחד וללא ספקולציות ולדעת שמה שלא יהיה עשינו בחירה ונעמוד בה אבל אם לא משוכנעים אז חשוב לזכור גם את הקשיים שעלולים להגיע ולנסות להגיע להחלטה שקולה.

ועוד בתוכי- קולות דומים ושונים לקולות מבחוץ-
הלב מבקש לאחוז בעוד יצור פרי בטני, חדש ולא נגוע, עם ריח טרי, מתיקות ותמימות לאין קץ, להתרגש כלכך מלחכות לו, להתרגש כלכך כשהוא מגיע וגדל ומתבהר ולהוסיף עוד חבר אהוב למשפחה זה הכי טוב שיש.
אבל גם.. אין לי כח, אני רוצה עוד לנוח, להנות מהשניים המקסימים שכבר יש- לתת להם את כל מה שיש לי, להתענג מהם, לחזור לזוגיות נינוחה יותר, לצאת לסופשבוע לבד עם עצמי, ליסוע לחול, לעשות דברים של מבוגרים לתקופה ארוכה, לשקם את הגוף, לישון, לתת לציצי להתרוקן מחלב, שקט יחסי..
אבל אם כן- רוצה עכשיו, רוצה להיות אמא חזקה, צעירה אני כבר לא אהייה אז לפחות לא מבוגרת יותר, לשמח את בעלי המקסים שעורג ללפחות עוד שניים אבל מבין את הקושי שלי ויסתפק וישמח בעוד אחד, רוצה לתת לתינוק חדש את כל הידע שאני רוכשת כאם לשניים, לחבק אותו, להרגיש אותו, איפה הוא עכשיו? יש לנו אפילו כבר שמות מקסימים מוכנים- מה נעשה איתם? לאן ילך הילד שעדיין לא נברא? מה יהייה עליו? האם האבל על אי הוולדו ילווה אותנו כל החיים? האם ארגיש תמיד בחסרונו?

אם יכולתי להיות פחות טוטאלית באמהות שלי-
להניק פחות, לתת מההתחלה מוצץ ובקבוקים (אולי אפילו רחמנא ליצנן מטרנה או סימילאק או לפחות לשאוב), שאבא גם יוכל להאכיל ולהרדים, לצאת לשעה בלי התינוק אולי אפילו לשעתיים, לשלם לעזרה, לבקש עזרה, לא לרחם על אבא, לא לעשות הכל בעצמי, להתפנק, להעזר במטפלת, לשלוח למסגרות, ביביסיטר..
אבל אני לא כזאת ולמדתי שבשנתיים הראשונות (גם אח"כ אבל יש מיתון ברוך השם תודה לאל) אני כל כולי עם הילד שלי ולא יכולה אחרת, אני מוצפת הורמונים ונהיית (עוד ביטוי שחוק אך נכון) לביאה ואני כנראה לא יכולה לשנות את זה (פנטזיות הן רק פנטזיות, נראה כי אין פה רצון אמיתי להיות אמא מסוג אחר).

אז למרות שבתוך תוכי שוב ושוב אני חשה ברחם המתכוננת ומשוועת כבר לבא/ה בתור, אמשיך לעמוד על זכותי לשים את הרחם לצד כל שאר האיברים- מוח, לב, גב, קרביים, שדיים, נרתיק, אוזניים, רגליים, לומר את שלהם וגם לנוח בינתיים.

עברנו פה עכשיו חוויה קשה, התקשרתי לבעלי, הוא בעבודה ולא עונה, נתתי לילדה פירות ודפים לצייר, השכבתי את הקטן לישון ובאתי לכאן לכתוב כי אני כלכך נסערת וחייבת לכתוב את זה החוצה.

חזרנו במכונית מהגן של הגדולה. היה כיף ונעים במפגש בגן ובדרך חזרה שרנו ושמחנו.
היו תיק גדול, כמה שקיות ועניינים לסחוב מהמכונית הביתה והייתי צריכה דחוף דחוף לשירותים.
יש כמה מדרגות עד הבית שלנו אז כדי לקצר תהליכי עלייה לקחתי את הקטן על הידיים, אמרתי לגדולה שאנחנו עולים מהר כי אני צריכה לשרותים ויאללה..
נראה לי שהגדולה הרגישה זנוחה שאני עם הקטן על הידיים אז היא בקשה גם. הסברתי שאני חייבת לשרותים, שהיא כבר כבדה לי ואני לא יכולה להרים אותה, שאני מלאה בקטן ובקניות ושאני יכולה לתת לה יד.
לא רצתה והחלה לבכות- לא אני לא יודעת לעלות לבד (הילדה בת 4, עולה בניינים שלמים ועל עצים מטפסת כמו שד..), אני רוצה שאת תקחי אותי וכאלה. אמרתי לה שאני רואה שקשה לה אבל אני חייבת לעלות ומחכה לה למעלה.
עם דלת הבית פתוחה, מהר מהר הנחתי את הקטן ואת הקניות, רצתי לשרותים ושמעתי שהילדה בחוץ עברה לצרחות אימים- אז רק תתני לי יד.., בואי.. בואי.., אממ-א.., תעזרי לי..
ירדתי במהירות את 10 המדרגות לקחת אותה וראיתי שעומדת לידה אישה (הכניסה לבית רחוקה מהכביש ומהמדרכה). האישה צועקת עלי- את האמא שלה? זה החינוך שלך? תתביישי לך, מה את עושה, היא ילדה קטנה, היא צריכה את העזרה שלך וככה את משאירה אותה? את משוגעת, איזו אמא את?..
אמרתי ברוגע- רגע רגע, למה את חושבת שאת יכולה לבקר אותי ואת החינוך שלי? את לא באמת יודעת
היא צעקה- אני רואה ויודעת טוב מאד, אני מנהלת בי"ס, באתי כי נבהלתי שקרה משהו לילדה, איך את לא מתביישת להשאיר אותה ככה?
אמרתי- אני מבינה איך זה יכול להראות מהצד ותודה שבאת אבל באמת שהכל בסדר.
היא, כבר פחות בצעקות אבל עדיין בדיבור תקיף וקשה- תחשבי על מה שעשית, זה נורא, להשאיר ככה ילדה קטנה שרק מבקשת שתתני לה יד ושתעזרי לה,למה לא עזרת לה? איזו מין אמא את? אני מקווה שתשני את ההתנהגות שלך, תתביישי לך
אני- טוב, את יודעת, זה מורכב, הכי קל לבוא ולתת ביקורת, משהו כזה.. לקחתי את הילדה, שבינתיים כבר חזרה להיות שקטה ואפילו שמחה (!!!), אמרתי שוב תודה וסליחה שהיית צריכה לבוא ועלינו הביתה.
ואז בבית, כשהילדה אומרת כאילו כלום- אמא, אני רעבה, אני רוצה לאכול משהו קטן, אני שומעת בחוץ צעקות של מנהלת ביה"ס, מסבירה לשכנים שלנו (ולכל מי שרוצה לשמוע ברחוב) שיש פה אמא מטורפת, נוראית ואת כל הסיפור עלי ועל ההתעללות שלי בבתי המסכנה.

סגרתי את החלון והתחלתי לבכות. הרגשתי מושפלת כמו שמזמן מזמן לא הרגשתי. כזה חוסר אונים ובושה ואפילו פחד פראנואידי שעוד כמה דקות אשמע דפיקה בדלת ושוטרים יבואו לקחת אותי, האמא המתעללת, למעצר ויקחו לי את הילדים..
עכשיו זה כבר נשמע לי אפילו מצחיק אבל רק לפני כחצי שעה עוד הייתי במצב ממש קשה.
הרגשתי שהלב שלי נשבר. מצד אחד- מה אכפת לי מהאשה הזו, מה היא יודעת? הרי אם יש דבר אחד בחיי שאני גאה בו ובטוחה בו זה האימהות שלי.
אבל מצד שני המשפט שדה הזה שלה, בלי לדעת, בלי לנסות להבין, וואו, כמה קל להשפיל בן אדם, להוריד אותו בשניה אחת, אוף.

רגע, הילדה כבר כאן אול אובר דה פלייס, אחזור מאוחר יותר

טוב, השלמתי פערים.
כמובן מזדהה עם כל כך הרבה ממה שכתבת. אולי אגיב בהזדמנות יותר באריכות.
אגב- גם אני צפיתי והתרגשתי מהסרט "פינה".

הי,
קוראת אותך (לפרקים, אני לא משוטטת באתר בעקביות).
רוצה להגיד תודה על הפוסט הלפני אחרון שמאד דיבר אלי וגרם לי להזדהות בהרבה מובנים. כתבת כל כך בהיר ויפה.
ורוצה להגיד שאני לגמרי מזדהה עם ההרגשה שלך אחרי התקרית עם האשה הנוראית הזו. גם אני מתערערת מאד מהערות של אנשים אחרים אפילו שאני יודעת מהשכל שזה שטויות, קשה להשאר אדישים.
זה פשוט נורא איך אנשים מרשים לעצמם להתערב ולדבר בלי לדעת כלום כ-ל-ו-ם!
אני מקווה שהתאוששת ושאת מבינה באמת ולעומק כמה כל מה שהיא אמרה זה שטויות וכמה הבעיה היא שלה ולא שלך.

תודה לשתיכן.

אני מקווה שהתאוששת ושאת מבינה באמת ולעומק כמה כל מה שהיא אמרה זה שטויות וכמה הבעיה היא שלה ולא שלך.
יום אחרי והתאוששתי לגמרי אבל גוונים- בלילה קראתי את התגובה שלך והיא נכנסה לי ללב ועזרה מאד-

כמה קל להשפיל בן אדם, להוריד אותו בשניה אחת, אוף
כמה קל לעשות טוב לאדם, להרים אותו בשנייה אחת

מה יהייה עם מצבי הרוח שלי?
חשבתי היום על משהו (לא משהו שלא חשבתי כבר, לא משהו שלא אמרו אותו קודם לפני, זה לא משנה.. (-: )
אנסה לבדוק את זה יותר לעומק.

אני יודעת שמצבי רוח זה טבעי, חלק מלהיות בן אנוש. אבל יש לי תחושה שיש פתרון למועקות המיותרות והוא מצוי בהבדל בין להרגיש עצב על משהו ובין להרגיש רע כי משהו הוא לא כמו שאני מצפה שיהיה.
נדמה לי שרבי נחמן מברסלב אמר משהו על ההבדל בין דיכאון לעצב
רגע, הנה מצאתי, משהו כזה-

"אל תטעה בין שברון-לב לבין עצבות ודיכאון. דיכאון הוא כעס, תלונה נגד האל משום שלא נתן לך את מבוקשך. אך כשלבך שבור, דומה אתה לילד קטן הבוכה משום שאביו נמצא רחוק ממנו"

כמה יפה.
אז הנה, ככה, אני מחפשת את התשובה לכעס ולא לשברון הלב.
להרגיש עצב, להרגיש צער וכאב על משהו זה טוב, זה לחיות, זה להרגיש, להיות.
להרגיש כעס (כמובן שתמיד יש "סיבות" מאד רציניות- אכלתי יותר מדי, קשה עם הילדים, אני עייפה, אין לי כח, אני רוצה ואין לי.. וכו' וכו', אין סוף) אני יודעת, משוכנעת, שאת זה אפשר למגר.
רק צריך לעבוד על זה, להתכוונן, לחיות את זה.

אז אנסה לבדוק עוד קצת.
אתמול למשל הקטן הקיא כמה פעמים במהלך הלילה. מייד קפצו אצלי המון רגשות ומחשבות- למה זה קורה? מסכן, הוא סובל, קשה לי להכיל את הכאב שלו, אוף, אין לי כח, צריך כל פעם להחליף את המצעים והבגדים, אני רוצה לישון,החיים כאלה קשים, הוא בוודאי קיבל וירוס הקאות וזה ימשך ימים, אולי אני אשמה כי נתתי לו לאכול קורנפלקס- למה קניתי את זה בכלל, זה מלא סוכר וכו' וכו' (ואפילו, לבושתי, חלפה המחשבה- אני רוצה למות..)
הילד התעורר בבוקר שמח וטוב לב, בריא כשור.
ואם היה לוקח לו עוד זמן להבריא וגם אם היה קשה מאד- אז מה? מה קרה לי? השתגעתי? למה אני כלכך נבהלת מהקשיים כל פעם מחדש- מה אני חדשה פה בכדור? לא עברתי כבר קשיים הרבה יותר עמוקים ומטרידים?

מהצד זה נראה כזה מגוחך ועצוב שאנחנו שוב ושוב נלחמים בעולם במקום לקבל אותו בשלום (ולא אמרתי בברכה, זה כבר שלב מתקדם יותר, לקבל כפשוטו יכולה להיות התחלה טובה)
שילה פרבר כתבה נהדר-

"איזה זהב, הכל בראש שלי,
קודש לא קבור בחול.
גם פרי שחור - אפשר לקטוף,
גם הים הגדול - התחיל בחוף...

לקח לי זמן להיזכר שיש לי ברירה,
בין רע טוב לרע רע.
תמיד יש לי ברירה.

כמה זהב.... הכל בראש שלי...
כמה זהב.... הכל בראש שלי...
הכל בראש שלי..."

ואם כבר זהב אז חיים חפר השכיל לכתוב-

"..לא כל אדם אשר יוצא לרחוב
רואה את מה שלפניו
על פי הרוב אדם יוצא לרחוב
והוא טרוד בענייניו
מתחשק לגשת אליו קרוב
ולומר לו בצחוק רחב

איזה ליל, איזה ים
איזה צל, כמה חם
הסתכל, בן אדם
כן, הכל זהב, הכל זהב.."

או למשל משהו מגוחך כזה-
כשהקטנים שלי היו עוד יותר קטנים הערכתי כל דקה שהיתה לי לעצמי, התענגתי על כל מקלחת, על אכילה נינוחה, קריאת ספר, צפייה בסרט, על הכתיבה פה..
אבל אם למשל אחד מהקטנים יתעורר עכשיו (כשיש לי הרבה הרבה יותר זמן לעצמי בלילות ובימים) ויבקש מים או מגע כדי לחזור לישון במהירות, אתבאס יותר כי "אמור" להיות לי חופש בלילה..
איזה אבסורד.

וכל העניין הזה אומר גם שבחירות בחיים הן פחות הרות גורל ממה שאנחנו עושים מהן. זאת אומרת, חשוב לבחור בטוב שנראה לנו בכל רגע נתון אבל לזכור שבכל מקרה, בכל מקרה יהייה קל וקשה בכל בחירה ובכל בחירה ישנה אפשרות לראות את הטוב.. הכי חשוב לחיות ולהתקדם ולעשות בחירות כדי לא להשאר במקום, להתמודד, לגלות, לטעום.
זה אומר שיש חופש עצום של בחירה (איכשהו תמיד אני חוזרת לאכזיסטנציאליזם) במשמעות שאנחנו נותנים לעולם ופחות במה שקורה חיצונית. ידוע ומשחררכל פעם מחדש..

אז מה התוכנית שלי?
לנסות להבחין ולהפריד, להתאמן בלראות את הטוב, להתבונן על העולם ועל הרגשות שלי בקבלה ובחמלה, כשקשה לי- ללכת לראי, לחייך ולהגיד לעצמי דברים טובים, לעשות פעילות גופנית עד שיוקל לגוף מן המתח, לאהוב את מה שיש (ביירון קייטי), לרשום לעצמי משפטים מחזקים ולקרוא אותם בשעת צרה,למצוא לי ניגונים פנימיים שמחים, או בקיצור-
להפוך לחסידת ברסלב חילונית גאה
(-:

דברתי עכשיו עם חברה שלי, זו החברה מהעבר שהיה ביננו טעון ועכשיו היא חוזרת לחיי לאט לאט וזה מאד מרגש.
הצלחנו בחודשים האחרונים להתנצל להקשיב לקבל לכעוס ולסלוח, צלחנו את זה ועכשיו היתה שיחה כזו טובה כמו פעם.
אני מבינה עד כמה התגעגעתי אליה ולשיחות שלנו.

דברנו אחרי שראיתי את התוכנית של אילנה דיין על רון ארד- המכתבים שלו מהשבי והיומן של תמי ערד מהשבי שלה.. ובכיתי מרורים עליהם ועל העולם הקשוח הזה שלנו.
וספרתי על מה שכתבתי פה אתמול שאני מנסה לתרגל שמחה.
החברה שלי דברה כל כך יפה ורך והדגישה שזו עבודת חיים שמתקדמים בה לאט ובינתיים זה ממש בסדר כל הכעס הזה שעולה והמחשבות המיותרות, שקשה לה שאני אומרת שזה מגוחך או טפשי- זה לא טפשי זה אנושי, שאני בסדר, שמעניין לבדוק בכל סיטואציה מה מקפיץ את הרגשות, מה קרה באותו יום או בעבר שלי או ממש בילדות שקשור לזה, שאני בסדר גמור (כן, נראה לי שזה העיקר [-: וואו, כמה שתי המילים האלה מהלכות עלי קסם, מרגיעות אותי, מיישרות את הגב הכפוף).
היא נתנה לי רעיון חסידי (אם כבר אז כבר..) שהלואי שיכולתי לבצע אותו אבל כרגע אני לא יודעת איך- לצאת כל יום החוצה למקום מבודד ולדבר (החסידים מדברים עם אלוהים, אני אין לי אלוהים אני אז עם עצמי או עם כל ישות מוזרה שאבחר לי..) על כל מה שאני מרגישה- לבכות לצחוק לספר, להוציא הכל ממש בקול.
בינתיים אסתפק בדף שסופג גם את הצעקות ה- אהההההההההההה אההההההההההההההה הפונטיות שלי. באמת זנחתי קצת את הכתיבה.
היא אמרה שנראה שאני מחפשת רוחניות, ממ.. נראה לי שכשיהייה לי מתישהו (באמת יהייה??) יותר זמן יהייה נחמד להצטרף לחברה שלי ולבעלה במפגשי בודהיזם שהם משתתפים בהם, זה נשמע נעים ומתאים לי- אין שם קיצוניות או פנאטיות, נפגשים כדי לשבת ולדבר על רגשות ועל החיים, מעט מדיטציה הרבה פסיכולוגיה ובלי שום חוקים נוקשים- מין דת בלי דת שכזו.

ובעלי בפשטותו הגברית המתוקה אמר- אנחנו פשוט צריכים לתקן את הטלויזיה (התקלקלה ואני שמחתי אבל באמת הסלון הפך פחות שמח בערבים, כל אחד לעצמו בתוך ספר או מחשב, לפני זה ראינו יחד כל יום איזו תוכנית וחייבת להודות שהיה כיף), מה רע בקצת אסקפיזם? יאללה, חבל על הזמן שלך- את מבזבזת זמן הנאה, תחשבי מה ההנאה הבא שאנחנו הולכים להנות, עזבי את כל הפילוסופיה- מה זה העולם, למה, בואי אשתי ונבלה.
איזה חמוד וכמה בריאות ושפיות במוח הקטן והגברי הזה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה רע בקצת אסקפיזם?
מסכימה מכל הלב(-:

עושה לי טוב לקרוא אותך. תודה.

ושבת שלום@}

לך התודה גוונים יקרה ומה שלומך את בימים סתוויים אפרפרים אלו?
(רק אם מתאים לך לענות כמובן.. ראיתי שמחקת את הבלוג שלך והיה לי חבל)

אה גוונים, נכנסתי לדף שלך וראיתי את ההסבר למחיקה, מובן בהחלט!
ובכל זאת אחזור ואשאל לשלומך (אשמח לקרוא ממך עוד, פה שם ובכל מקום

)

דקות צהריים גנובות עד שהקטן יתעורר.

יום רביעי זה יום הנקיון שלי (זאת אומרת, של הבית, אני משתדלת להתקלח כל יום

)
היום, במקום לחכות שהקטן ירדם בצהריים, עשיתי את כל הנקיון יחד איתו והיה ממש כיף.
התחלתי לטאטא, אח"כ תלינו יחד כביסה, ניקיתי את השירותים והסברתי לו מה אני עושה, הוא ישב על שרפרף לידי, שרנו וצחקנו.
אח"כ נמאס לו אז עשינו טיול בעגלה וערכנו ביקור קצר בסופר.
בבית הצלחתי לסדר, לנקות את הכיריים ואפילו לבשל. הושבתי אותו על השטיח בסלון עם כמה פאזלים ושטפתי את כל הבית
אכלנו יחד ואז נכנסנו למיטה עם ספרים והוא נרדם וישן כבר שעתיים

וואו, יש גם ימים כאלה- רגועים, נעימים, ימים של עשייה והנאה, הכל יושב במקום.
עוד מעט הוא יתעורר וניסע מהר לקחת את הגדולה מהגן כי כבר מאד מאוחר.
בחוץ גשם, בפנים קרירות של סתיו על ערש דווי.
הלואי שיהיה חורף טוב, קר בחוץ וחם בלב

יופי, אפשר לסכם את השבוע ולראות שהיו הרבה רגעי שמחה ובייחוד בקינוח הסופשבועי כשכל המשפחה יחד.
והנה ההבדל-
שוב לקטן חזר הוירוס הטורדני של ההקאות והשלשולים ואני רגועה בתוך זה.
לא מתרגשת, לא מתערבבת, מחבקת, מנקה, מחליפה, פועלת עניינית.
עכשיו פה אחרי שתי הקאות ליליות.
אחרי ההקאה הראשונה מקלחת רצינית עם בכי שלו כי לא אוהב ניקוי ראש ובוודאי שלא באמצע הלילה בחורף, אחרי ההקאה השנייה ויתור ורק החלפת בגדים, מצעים וניקוי מהיר.
הטוסיק שלו בוער וכואב, מחר אשטוף שוב, אאוורר, אמרח המון משחה.
בסדר, מקבלת בהכנעה
ואותו הדבר עם האכילה שלי-
לא מצליחה לאכול מעט, מלאה ונפוחה.
בסדר, זה המצב כרגע, לא מוכנה שזה יהרוס לי את היום גם מבחינה נפשית, מספיק שהגוף סובל.
מלאכת הפרדות.

מחר (עוד מעט, כשיעלה האור) הגדולה תיסע עם אבא לגן ולי ולקטן יום גשום להעביר יחד בבית.

היום הגדולה שאלה אם יהייה לנו עוד תינוק ובלי לחשוב אמרתי שכנראה שכן, שאנחנו רוצים ומקווים O-:
שאלתי אותה מה היא מרגישה לגבי זה ולמרות שהיא מדברת הרבה על רצונה בעוד אח או אחות אמרה היום שלא.
שאלתי למה ולא ידעה לומר
שאלתי אם אולי היא מפחדת שתינוק יקח לה את המקום בבית אמרה כן וגם שהיא לא רוצה שיפרק לה דברים ויפריע לה כשהיא משחקת.
הסברתי שבכל קשר עם מישהו יש לעיתים קשיים אבל יש גם כלכך הרבה טוב, כמו למשל כשהיא משחקת ומשתוללת עם הקטן שלנו וזה שיש לה תמיד חבר בבית.
אמרתי שאותי למשל אבא לפעמים מעצבן (אבא לידי מחייך ונוהג) אבל אני אוהבת אותו מאד מאד והרגעים הטובים עולים בהרבה על הרגעים המעטים שהוא מעצבן ושלא הייתי מוותרת עליו לעולם.
חייכה מאוזן לאוזן ואמרה- נכון, אז לפעמים אוכל לשחק עם הקטן, לפעמים עם האח החדש, לפעמים עם שניהם ולפעמים לבד, אז אני רוצה.
חייכתי לעצמי וחשבתי- נכון, לפעמים אהייה עייפה עם תינוק חדש, לפעמים מותשת ועצובה ולפעמים שמחה ומאושרת, אז גם אני רוצה [-:

יום לא קל, חמוץ ותפל.
ממוקדם בבוקר הקטן לא היה מרוצה מכלום, רצה כל הזמן להיות עליי, בכה, התנגד.
נסענו לסידורים וקניות ואפילו קניתי לעצמי מעיל חדש ויפה אחרי שכבר שנים הסתובבתי עם איזה משהו לא מכבד ולא מחמם,
אבל לא הייתי מרוצה וגם העולל לא.
עצרנו בגינה נחמדה שלא הכרנו בשכונה אחרת,
לא היה מרוצה וגם אני לא, עוד נדנוד בנדנדה ועוד נדנוד בנדנדה, נדנוד..
הפסקות לאכילה בהן הוא לא רוצה לאכול כלום ואני דואגת שהוא רעב וגם שחסרים לו ויטמינים כי לאחרונה לא אוכל בכלל ירקות ולא טחינה.
פגשנו איזו אמא חמודה עם ילד חמוד אבל גם זה לא הביא איזה טוויסט טוב ליום. הזמן לא זז.
(רגע אחד קסום בו הקטן נשכב על הדשא והסתכל על השמיים, נשכבתי והסתכלנו יחד ודברנו על העננים)
לא נרדם באוטו בדרך לגן של הגדולה, לא רצה לאכול כלום והדאגה והמתח אצלי גברו.
נרדם למעט זמן בדרך חזרה, התעורר בהעברה הביתה ולא הסכים לחזור לישון.
נרגן ולא מרוצה.
הגדולה מול המחשב- מרכיבה פאזלים באינטרנט, בסדר, אני מנסה לראות את היופי בזה למרות שהייתי שמחה שתרכיב משהו מוחשי או שתהייה עם הקטן ואיתי, אבל מבינה שזה סוג של מנוחה עבורה וגם איזה יופי שהיא מצליחה ככה ונהנת ממשהו שהוא רק שלה, מקבלת בהכנעה אבל כל הזמן העכבר נתקע לה והיא מצפה שכמה פעמים שזה לא יהייה, בשנייה שהיא קוראת לי שאתייצב ואתקן, ואני בינתיים עם העייף והרעב הקטן והעצבני שמקטר ורוטן ולא רוצה מרק ולא רוצה גזר גמדי טעים ומתוק שהכנתי במיוחד ולא סלט טבולה ולא תבשיל חיטה ועדשים שנשאר מאתמול ואני כבר ממש דואגת ועוזבת את עקרונותיי שהוא צריך לבחור מתוך מה שיש ואם לא אז לא ומכינה לו במהירות בלינצ'ס מקמח מלא, חלב וביצים ומעט סוכר שיודעת שהוא אוהב והוא צועק כי הוא רוצה כבר עכשיו לאכול והגדולה קוראת לי למחשב שלה ואני בין לבין גם תולה כביסה כי הכביסה כבר מהלילה במכונה וזה לא טוב והקטן מיבב שהוא רוצה כבר את הבלינצ'ס ופתאום גם אני מתחילה לבכות לעצמי בשקט עם הכביסה לשתי שניות אבל גם זה לא ממש אפשרי כי הקטן שילשל ונגד חוקי הגרביטציה הכל עלה למעלה והגיע כמעט עד הצוואר, מקלחת אותו והוא צועק, מחזירה אותו למטבח, מסבירה לגדולה שאני צריכה היום את עזרתה, שאמא לא תמיד יכולה לעשות הכל והיא מסתכלת אלי במבט מאוכזב, הקטן אוכל קצת וזה טוב אבל לא טוב, משהו לא טוב, לא טוב, לא.

בהמשך, נהייה אח"צ והקטן הקיא ושלשל ונמצא הסבר לצום שלו מאוכל ומחיוכים.
מסכן. הוירוס הזה חוזר כל שבוע להגיד לו שלום.

ואיכשהו עבר גם אחה"צ ואפילו עבר בסדר אבל בלב מועקה ורצון כבר שאבא יחזור ויעזור אבל הוא מתקשר ואומר שעדיין לא יצא מהעבודה ואני אומרת שקשה אבל בסדר כי יודעת שהוא לא אשם ורוצה בעצמו להגיע כבר אבל לא יכול ואני מצפה שאח"כ בערב נשב בשקט ואספר לו שלפעמים יש ימים קשים מנשוא אבל בערב כשאני מספרת הוא מקשיב ומבין אבל גם זקוק להקשבה שלי על היום והקשיים שלו ואני משתדלת להיות שם בשבילו אבל אח"כ כדי שיגיב אלי יותר ויבין כמה קשה היה (כי פתאום זה נשמע לי כזה שטחי) אני אומרת שנמאס לי כל הזמן להיות מטפלת ומשרתת ושהלואי שלא הייתי צריכה להיות בבית והוא כבר אומר שאולי נחפש משפחתון לקטן ואני נבהלת ומסבירה שבכלל לא התכוונתי ורק הגזמתי כדי שיבין את הקושי והוא מבין, באמת, אבל אני מרגישה שאני כבר מעיקה עליו כי אני כבר בוכה וכבדה ולא מצליחה להשתחרר כי חושבת שבוודאי יהיה לילה של הקאות עם הקטן והבעל אומר שאולי נוותר על התכנון למחר, שישי, לשים את הילדים אצל סבא וסבתא וללכת לקצת זמן לבד ובמקום זה נלך לרופאה ואני עצובה ולא יודעת ובוכה על הסבל של הקטן ועל עצמי ובמקום לנצל את הערב השקט למשהו נחמד אני הולכת מובסת למיטה ומתעוררת ב- 4 לפנות בוקר לגלות שהקטן לא הקיא וישן טוב ולגלות תוך כדי כתיבה פה שממרחק השעות והשינה כל הסאגה הקטנה הזו באמת קטנה ושהכל בסדר. באמת הכל בסדר.

יש גם ימים כאלה, חמוצים כמו הקאה של תינוק.

שיואו כבר כמה זמן שלא ביקרתי פה והנה אני חוזרת לגלות דברים כל כך חכמים ומרגשים שכתבת. אנחנו לא מכירות מחוץ למרחב הוירטואלי אבל הדברים שאת כותבת, האופן שבו את כותבת, גורמים לי פשוט לאהוב אותך! @}

כל כך מזדהה עם הקושי לפעמים לקבל את מה שקורה ברגע הזה, עם הנטייה של הראש לגלגל את הסיטואציה למקומות קשים וחשוכים יותר. אני מוצאת שלי הרבה פעמים עוזר דווקא לחשוב על האפשרויות הכי קיצוניות, ואז, כשאני יודעת שהתכוננתי לגרוע מכל (-; לבחור בדרך נינוחה יותר להתמודד עם הסיטואציה.

ובעלך נקרא מקסים ואוהב כל כך. אשרייך @}

תודה על הכל, שמחת אותי מאד!
אני כמובן מרגישה שאני כותבת דברים טיפשיים ובנאליים ורק גאה בעצמי שלא נותנת לרגשי הנחיתות לעצור אותי כי הכתיבה היא תראפיה מצוינת עבורי.

אני מוצאת שלי הרבה פעמים עוזר דווקא לחשוב על האפשרויות הכי קיצוניות, ואז, כשאני יודעת שהתכוננתי לגרוע מכל לבחור בדרך נינוחה יותר להתמודד עם הסיטואציה.
ינוסה בקושי הבא!

ובעלך נקרא מקסים ואוהב כל כך. אשרייך
כן, הוא באמת משו, חשוב שאזכור.

כל עניין הוירטואליות מבלבל ומורכב כהוגן- מצד אחד מגיעים למין אינטימיות מיוחדת דוקא בגלל שלא מכירים ורואים, מסכות נופלות בשקט, ללא משים ומרגישים קרובים
ומצד שני- מה בין פה לבין אינטימיות וקרבה? איפה העיניים, השהייה יחד, המגע, הקול של הקול? הכל?
מרחוק, ועם המון מסכות אבל בלי כמה חשובות- אוהבת אותך גם [-: (ולי יותר קל כי פעם פרסמת ב"באופן" קישור לסטודיו שלך ונשארה לי תמונה מקסימה שלך בראש וברור שאם היית קרובה הייתי שמחה לבוא אלייך לקיבוץ לאיזה שעור יוגה וחוץ מזה שיש לך שם מיוחד ומקסים אבל די, הגזמתי, נחזור לוירטואליות (-; )

ל כך מזדהה עם הקושי לפעמים לקבל את מה שקורה ברגע הזה, עם הנטייה של הראש לגלגל את הסיטואציה למקומות קשים וחשוכים יותר.
גם אני מזדהה מאד.
הדברים שאת כותבת אולי יומיומיים אבל בהחלט לא בנאליים וממש לא טיפשיים. זה ה-דברים שכולנו (כל אחד בנסיבות חייו ובסיטואציה הספציפית לו) מתמודדים איתם. ונופלים וקמים ונופלים וקמים...

ומתעוררת ב- 4 לפנות בוקר לגלות שהקטן לא הקיא וישן טוב ולגלות תוך כדי כתיבה פה שממרחק השעות והשינה כל הסאגה הקטנה הזו באמת קטנה ושהכל בסדר. באמת הכל בסדר.
כמה כיף כשזה קורה. שהחיים פתאום יותר נורמלים מהסרטים שאנחנו מייצרות לנו בראש (-:

שיהיו ימים טובים@}

תודה גוונים!

בסוף, בסוף היום החמוץ הסתבר שגם קבלתי מחזור..
מעניין עד כמה לזה יש חלק במצב הרוח הנפול כי עד היום לא מצאתי קשר מובהק אצלי. אשים לב בחודש הבא (אם לא אהייה בהריון.. |-: )

אני כבר ארבעה חודשים בלי הכדורים נגד דכאון.
מנסה לחשוב מה השתנה בלעדיהם ולא ממש מצליחה (אולי חוץ מזה שאני בוכה הרבה מכל התרגשות קטנה, רגישות כזו כמו של אישה בהריון, ועם הכדורים ספגתי יותר בקלות).

יש ימים כאלה וכאלה, החורף האפור, גם אם שמשי מעט בבקרים, לא מוסיף לי שמחה, הילדים האהובים הנהדרים שלי מוסיפים שמחה גדולה, גם אם מהולה בקשיים ענקיים.

בסופהשבוע, אחרי שנה ושמונה חודשים, עזבתי ללילה את ילדי הקטן וישנתי לילה שלם באלכסון בלי הילדים ובלי האהוב הגדול והייתי כל השבת בבית לבד לעצמי.
אח, כמה חיכיתי לזה. הם נסעו שלושתם לסבא וסבתא והרגשתי שהקטן בידיים טובות ושאני יכולה סוף סוף להרפות.
בשישי ממש הצלחתי לחגוג ולהנות. הלכתי לטייל, קניתי אוכל טעים, עשיתי מקלחת ארוכה, שמעתי מוזיקה שאני אוהבת, החלפתי מצעים וניקיתי את הבית, עשיתי מרתון של איזו סדרה מקסימה, קראתי במיטה וישנתי ברוגע ובלי הפסקות עד 9:00 בבוקר!!
אבל בשבת, לאט לאט התגנבה איזו תחושה דיסוננסית של מצד אחד פחד שהשקט עומד להגמר ומצד שני איזו תחושת בדידות ומוזרות כאילו חזרתי לרווקות שלי ולשבתות מלאות האכילה אך הריקניות שליוו אותה.

כשהם חזרו בערב היה נדמה לי כאילו הקטן גדל המון והתחבקנו אחד עם השני וצחקנו מעונג הפגישה כאילו הייתה זו שנה שחלפה.
חצי שעה אחרי זה כבר צרח במיטה שהוא רוצה מים ולא רוצה ושמיכה לא וכן וככה ולא ככה וצללתי בחזרה לשגרת ההורות כאילו השבת שלי היתה רק מקסם שווא

ראשון בבוקר. היתה שבת נהדרת, חנוכית ומשפחתית. היינו בשתי התכנסויות משפחתיות גדולות.
כן, יותר מדי סופגניות (חייבים לטעום מהכל כי יש פיסטוק וחלבה ווניל, כמובן שחייבים לאכול גם מהריבה הרגילה- מסורת זו מסורת, ריבת חלב, שוקולד, שוקולד לבן והכל קטן ובחצאים אז נו, זה לא כזה נורא נכון?? P-: ) אבל היו הרבה ילדים חמודים, כולם שחקו יחד והיה שמח ומלא חיים.
ועכשיו הקטנים שלי משחקים בכל הסביבונים והמתנות בדולר שקבלו מהבזר הקרוב לסבתא ולדודה ואני כותבת מהר, לפרוק כמה שיותר, נראה כמה יתנו לי.

אחרי סתו שמשי נראה שהחורף ממש מתחיל. מסורבל מדי לצאת לטייל בחוץ עם שני קטנים אבל בצהריים נסע לחברים רחוקים וזה מעודד.
תמיד אני מודדת את מצב השמחה שלי, לא במספרים, בהרגשה, אבל עכשיו מין 7 כזה. בשבת היה רוב הזמן 8 והמון רגעים של 9 ושל 10. צרות של עשירים?
אין ספק שהנוכחות של אבא, האחד שלי, משרה עלינו שמחה ובבוקר כשיצא לעבודה שלושתינו התרפקנו עליו, חיבקנו, שילחנו אותו לשלום, שיסע בזהירות בגשם, שיהיה לו יום נעים אבל האמת לא רוצים שילך.

זהו, הגיע אלי למחשב קטן אחד, התישב עלי, מקשקש עם עט על דף קטן ויותר על השולחן, מבקש להקיש על המקלדת
מקווה להמשיך מאוחר יותר, כמה הרהוריםוערעורים..

ממתינה @}

היום בבוקר כבר הרגשתי 3.
לגדולה חופש מהגן ושניהם היו אמורים לסוע לסבתא לכמה שעות כדי שאעשה משהו ממש חשוב שאי אפשר עם הילדים, משהו שקבעתי מראש.
סבתא הודיעה ברגע האחרון שהיא לא יכולה אז הייתי צריכה להתקשר לבטל את המשהו ומי יודע מתי אצליח להגיע לזה שוב, והבנתי שלפני, כמו אתמול, יום שלם עם השניים החמודים והמעייפים שנמצאים כאן כל הזמן.

אין ספק שבלי הכדורים אני עוד יותר רגישה אבל גם עם הכדורים ברור שהיו מצבי רוח רציניים. לפני שהפסקתי את הכדורים ניסיתי לשמר בתוכי את ההרגשה הכללית של עם כדי שאדע את ההבדל בלי אבל זה נמחק לחלוטין ואני לא זוכרת. אני ממש לא בדיכאון אבל בכל פעם שקשה לי אני מחפשת משהו להאחז בו ולפתע האופציה של הכדורים לעתיד קורצת..
יש כאן מלכוד 22 - הכדורים שאמורים להעלות את איכות החיים שלי יכולים לפגוע בעובר שלי, הם מורידים לי לגמרי את איכות חיי המין (בתחום הזה אני כן מרגישה בוודאות את ההבדל- עם כדורים לא מרגישה כלל תחושה מינית, בלי הכדורים מאד נחמד- לא שאני כזו יצרית גם ככה או יוזמת, אולי פעם בחודשיים.., אבל כשהאחד שלי יוזם נהנת מאד ומתמסרת..).
אז אני שומרת את האופציה לכדורים רק למקרה של שואה דכאונית נוספת, כזו שאין בה בכלל פריוילגיה להתלבט אם לקחת- זו הצלת חיים. ברגעים האלה, משתמשים במה שיש. ובינתיים רוצה לצעוד בערבים ולא לאכול מתוק, ללכת לאיזשהו סוג של טיפול- יודעת שזה הרבה יותר שווה ועמוק מכדורים.

ויכול להיות שאני כבר בהריון (או בדרך לשם, הפסקנו עם הקונדומים, החלטתי, זה קורה..) וזו עוד סיבה לשמור על עצמי ועל הגוף שלי ועוד סיבה לדכדוך ולרגשות אשמה כי אני לא כלכך מצליחה.
ההחלטה על ההריון מגיעה מהתחושה הכי קמאית, אמהית, טבעית, משפחתית- רצון לעוד תינוק, הרגשה שהוא או היא מחכים כבר כדי להצטרף אלינו, שהמשימה המשפחתית עדיין לא תמה.
אבל, כמו שאתם יודעים.., ההחלטה גם מלווה בהמון חששות ותהיות.

שולחת, הקטן התעורר..

רגע, עצרו את סוסייכם, התחרטתי, עוד לא, זקוקה לעוד זמן.
החלטתי שאני רוצה / צריכה עוד זמן לשיקום גופי ונפשי לפני כניסה לעוד מסע מורכב וארוך של הבאת ילד לעולם.
עדיין לא התאוששתי משני המסעות הקודמים ולא נכון לצאת ככה למסע חדש.
יש זמן, אין לאן למהר. גם אם אחכה עוד שנה ואפילו שנתיים, אהייה אמנם יותר מבוגרת אבל עדיין בגבול הסביר בעיניי ובכל מקרה, יש לי כבר שני ילדים יפים ובריאים וזה לא נראה לי נכון כל הלחץ הזה.
רוצה להיות מוכנה לקראת הילד/ה שלי.
מקווה שאצליח להרפות מכל הנושא ולחיות את חיי בלי סימן השאלה הזה מעליהם. לנוח מזה ולהתחזק לקראת הרגע הנכון.

ובייחוד שמסע אחר שלנו מתחיל..
הרבה זמן שרצינו וחיפשנו לעבור לבית משלנו, בית נעים שנוכל לחיות בו את חיינו, לגדל את הילדים בסביבה שקטה, עם חצר, כמה שיותר טבע מסביב ורצוי גם קהילה נחמדה

עד עכשיו החיפוש היה מאד מתסכל. בסביבה שלנו המחירים מאד יקרים והחיפוש במקומות רחוקים יותר לא היה פשוט.
אבל..
מצאנו! חיפשנו וחיפשנו ולא התיאשנו ועכשיו זה כלכך מרגש, לא נשאר לנו שקל לנשמה ולא ברור איך נסתדר כלכלית אבל..
בעוד כמה חודשים נעבור לישוב חדש, לבית חדש אותו התחלנו כבר לשפץ, שקט יש שם וגם פוטנציאל לקהילה קרובה, תהייה לנו חצר גדולה ואני מקווה שישאר גם כסף לנטוע עצים ופרחים וגינת ירק..
מתברגנים ומגשימים את החלום שלנו..

ועכשיו גם מתחיל מחדש מסע שאלת החינוך לילדים.
האופציות לשנה הבאה הן כאלה (מהפנטזיה הגדולה ביותר ועד למציאות הקלה ביותר..)-

חינוך ביתי. התחלתי לבדוק את הנושא באזור החדש וזה נראה שיש קהילה קטנה אבל צריך להשקיע מאד בנסיעות ולהבין שגם צפויים הרבה ימים של לבד עם עצמנו.

לרשום את הגדולה לגן מקסים (ככה נראה בינתיים, עדיין לא בקרנו, אתקשר מחר לקבוע) במרחק 20 דק' נסיעה מחוץ לישוב, גן שנראה מתאים לנו, דומה לגן המופלא של הגדולה כיום, המון כבוד וחום וטבע, אוכל יותר טוב

מבבית

אבל פרט לכך הכי דומה שאפשר לבית.. עם הקטן להגיע למפגשים של חינוך ביתי ובימים שיש פעילות נעימה גם לגדולים לקחת גם את הגדולה.

לרשום את הגדולה לגן בישוב. גן סטנדרטי טיפוסי /-: גננת (שעדיין לא יודעים מי תהייה אבל אין אפשרות להורים להשתתף בבחירתה, נקבעת ע"י משרד החינוך), המון ילדים, סייעת אחת, אוכל גרוע (אמנם אקח

את ילדתי כבר בצהריים והיא תאכל את רוב האוכל בבית אבל זה אומר שכל בוקר יש בגן לחם לבן עם גבינה, חומוס תעשייתי או שוקולד ובכלל- המון סוכר וממתקים).

לרשום גם את הקטן לגן (רק אם אמצא גן מעולה שבמעולים ליד הגן של הגדולה בישוב הרחוק, יש שם גן גם לקטנים) ולחזור לעבוד ולחיות יותר גם את חיי האישיים..

הדילמות העיקריות הן בין- להמשיך להיות כל כולי עם הילדים או למצוא יותר זמן לעצמי בלעדיהם, מה שיכול להיות גם אחה"צ ולא חייב להיות בשעות הבוקר..
וגם- האכזבה שעד שכבר עוברים לישוב קהילתי אז הילדים שלנו יהיו שייכים לקהילה אחרת? (בישוב עצמו אין אפילו משפחה אחת לרפואה בחינוך ביתי), האם הילדים ירגישו מבודדים? אולי לא מאד בגיל הגן אבל בגיל בית ספר? כל הילדים בישוב יהיו מאוחדים ועסוקים סביב ענייני בית הספר ושלנו לא? (כבר שמענו שבית הספר הקרוב, אליו הולכים כל ילדי הישוב, בינוני ומטה..)

טוב, עוד חזון למועד. כדאי להתחיל בצעדים קטנים ולאט לאט להתחיל לקרוא את המפה באזור ואת המפה הפנימית שלנו בעקבותיה.
קודם כל אלך לבקר בגנים בישוב המרוחק ואם אתרשם לטובה ארשם. לגן בישוב שלנו אנחנו כבר רשומים ונוכל להחליט אפילו ברגע האחרון (אחרי שנדע מי הגננת כי בתכלס- זה הכי חשוב ואז אפשר אולי להביא אוכל משלנו ו/או לבלוע את צפרדעת הממתקים בשקט..), לאט לאט..

וברור כשמש שיהייה לי הרבה יותר נעים להכנס להריון אחרי שארגיש כבר בבית במקום החדש ולא אהייה במעברים ובזמן מתנדנד שכזה.
הלואי שיהיו לי חברות חדשות בישוב החדש (כבר הכרתי שתי אמהות נחמדות מאד משם). בזמן האחרון יוצא לי יותר ויותר להפגש עם הקטן עם אמהות אחרות וילדיהן ועם חברות שלי והמפגשים מכניסים לחיינו שפייות ורוגע.

יו, נשמע מרגש כל שינוי המגורים.
בהצלחה!

תודה גוונים @}

ועכשיו לעוד נושא מרכזי וחשוב מאין כמותו. גם הוא דורש מסע משלו.
תמיד כשאני שואלת את עצמי מה מפריע לי לחיות חיים שלמים יותר, טובים יותר, כי אם אני כבר פה בסביבה למה לא לנצל את מלוא (או לפחות את רוב) הפוטנציאל שלי, שתיים מהתשובות העקריות שעולות הן התזונה שלי ורמת הפעילות הגופנית שאני עושה.
אני אוהבת אוכל בריא וכשאני בתקופות אכילה טובות מתענגת מתפוח, אבוקדו, חסה, אגוזים, צימוקים, אורז עם עדשים וירקות, מיץ גזר, שיק פירות, לחם עם טחינה, סלטים מכל המינים, תפוז, פומלה, מלפפון, עגבניה, תרד, בצל ירוק, תמרים, תאנים,שסק, ירקות בתנור, פירה ירקות שורש עם טחינה, מרק ירקות.. אני אוהבת לשחות, לצעוד, לרכב על אופניים, לרקוד..
כשאני לא בתקופות טובות (רוב הזמן..) האכילה אמנם בריאה בעיקרה אבל בכל יום יש איזה מאכל שנאכל ועושה לי רע, אני אוכלת המון ומרגישה חלשה (תרתי משמע) וחלשלושה גם מול כל הפיתויים הצועקים אלי ברחוב שאקנה ואטעם, נו, רק קצת.. כשיודעת שזה תעתוע כי אני מכורה שלא יכולה לברור בין המוץ לתבן.
אני צמחונית המון שנים אבל בעצם טבעונית במהותי.
התירוץ שלי נגד שינוי הוא שאני לא רוצה להיות חריגה, שאני יודעת להכין המון מאכלים מעולים ולא הכי בריאים

, שאני מפחדת שכל הזמן יהיו עלי איסורים, שהמשפחה שלי תסבול מזה, שלא אוכל להנות מלאכול יחד עם המשפחה והחברים, שכל הזמן אהייה עסוקה באוכל, שאוכל בריא עולה יותר..
תירוצים.. והרי אפשר, כמו שאר המסעות, לעשות הכל לאט לאט, ברוגע, ללא לחץ. לא חייבת ממחר לעשות צום מיצים או להשאר בלי אוכל בבית כי החלטתי שאני טבעונית, לא צריכה ממחר לרוץ מרתון..

אז אני מתחילה גם את המסע הזה. למה לחכות לכבדות של עוד כמה קילוגרמים / טרשת עורקים / סרטן..?
אני יודעת שאפול המון אבל חייבת לעצמי לקום שוב ושוב ולא לוותר, גם אם ארגיש מטופשת ומיואשת.
אז עכשיו אלך לשתות מים ומחר כשאקום אשתה תה לואיזה, אוכל פירות עד 10 ואח"כ אפשר להוסיף פירות יבשים ואגוזים (ככה עשיתי פעם במשך שנים וזו היתה התחלה נהדרת של היום), זה בסדר- אם אתארח או אהייה בבית מלון עם ארוחת בוקר קונטיננטלית מותר לי לאכול, הנה כבר אני נבהלת שאסור..)
לצהריים אכין סלט ירקות ותבשיל דגנים מלאים עם קטניות וירקות ואפשר שוב תה.
אחה"צ אפשר לאכול עוד פירות / ירקות, אבוקדו או אם אהייה רעבה- דייסת שבולת שועל, אגוזים, פריכיות או קרקרים (אכין לבד, יש לי מתכון מנצח ובריא) עם טחינה, קלחי תירס, פולי סויה..
ובערב סלט, לחם עם חומוס או טחינה או אבוקדו ואם ממש מתחשק אז אפשר כן גם גבינות וביצה, תפוחי אדמה בתנור, אפשר בעצם המון, זה בסדר, פשוט לאכול בכיף ולהשתדל שרוב התזונה תהייה מלאה בפירות, ירקות וחיוניות..

מחר זה יום הנקיון והקניות. אתחיל אותו בריקודים עם הינוקא.
אנחנו כבר הרבה זמן לא עושים משלוח של פירות וירקות אורגנים ובא לי לחזור לזה. האחד שלי דיי מזלזל בזה, חושב שזה מיותר ובעיקר יקר אבל לי זה תמיד עשה טוב לקבל את כל הירוקים והירקות היפים (פירות זה באמת הרבה יותר יקר) ורק הרס לי המבט הציני של האהוב אבל אם זה עושה לי טוב אז למה לא להוציא על זה כסף? זה החוק שלנו בבית- על דברים טובים לא חוסכים, אדבר איתו וברור שהוא יתמוך בכל מה שעושה לי טוב ואם החיוך הציני ימשך אקבל אותו באהבה

בסדר, לאט לאט, רומא לא נבנתה ביום אחד.
אגיע מחר לספר איך עבר היום הראשון של שארית חיי

(כבר כותבת ומתחייבת לעצמי שאם לא יצליח מחר אז אתחיל שוב מחרתיים!)

היה יום נהדר. היתה הרגשה שיש לי תוכנית וזה לא סתם יום, תחושה נהדרת שאני עושה משהו חשוב עבור עצמי.

בבוקר התעוררתי עם מצב רוח לא מדהים אבל מייד רקדנו והשתפר פלאים, כמו במטה קסם. אח"כ התחלתי לסדר, שתיתי תה ולא התפתיתי כמו בכל יום לשאריות ארוחת הבוקר של הקטן, כלל לא הייתי רעבה.
כשהגיע הרעב אכלתי אפרסמון ובזמן הקניות תפוח.
לצהריים אכלתי סלט ענק של חסה, עגבניות שרי, מלפפון, בצל ירוק, שן שום, שמן זית, המון מיץ לימון ומלח גס והיה מענג! (הקטן לא רצה)
אכלנו קוסקוס מלא עם גרגירי חומוס, סלק, כרובית וקישוא מבושלים עם שום, חוואיג' ואבקת מרק אורגנית. (הקטן אכל גם שניצל של אבא מאתמול)
כשנרדם (בדרך כלל אני מייד ממשיכה לחפש משהו להמשיך לנשנש כי מגיע לי לנוח ולהנות) שטפתי את הבית וגם זו פעילות גופנית ושתיתי תה (כי מגיע לי לנוח ולהנות!)
אחה"צ אכלנו תותים ואח"כ גם אבוקדו, עגבניות שרי ואדממה.
בערב לחם בריא וטעים עם אבוקדו וחומוס (תעשייתי, לא נורא) ומלפפון.
איזה כיף.

איזה כיף לקרוא!
מאד מזדהה עם כל האישו של התזונה. אני במקום מאד דומה, עם מחשבות דומות וכוונות דומות ותפריט דומה:-)
כבר כמה זמן לא כל כך מצליחה להתמיד ומחכה לרגע שבו תתגבש שוב המוטיבציה לעשות את זה בכיף ושמחה כמו שעולה ממה שכתבת.
תמשיכי לפרט - זה עושה חשק