דניאלה שלי

חושבת עליך..
מה שלומך?

שליחה על ידי גיל* » 30 ינואר 2006, 10:57

שלומות לך יקירה.
מקוה שהנסיעה עברה בנינוחות ושמצאת אויר לנשימה.
אשמח לסייע במה שאפשר, את יודעת היכן למצוא אותי.
חיבוק וחום, להתראות.

קוראת אותך ....

חיבוק.

אהובה, יקרה, מדהימה, אני אוהבת ונפעמת ועצובה אשמה חוששת מתרגשת וחשה אותך ואותה ואותי ואותה
כמה רגישות ורוך וכנות ועד כמה דאגת לי בהריוני הראשון המתהווה ומשוויץ למול האין/יש ורצית לדעת שהכל בסדר איתי ואני לא שופטת ומבינה
ועד כמה ידעתי שכל התשובות יבואו ממך האם הגדולה
ועד כמה אני עולזת על בטני המתמלאה
ומפגש ודאגה ואהבה והלב מלא מתפוצץ אך המציאות , והעומס והמרחק מכתיבים סוג אחר של אינטימיות
ובידיעה הברורה דרכנו נועדו משחר הימים להיפגש, להפרד וחוזר חלילה

וביום שכרעת ללדת לא הרפו המחשבות עליך ואליייך ולמחרת התקשרתי וא מצאתיך
ולאט חלחלו חשש ודאגה
וכתבות הזויות
וממאנת לקבל שכל שק הכאב הזה הוא שלך שלכם

אהובה יקרה מדהימה את האם הגדולה שלי את נפלאה ונהדרה
צחוק בכי עצב שיכחה הכל אחד הם
ודאי את זוכרת איך מתוך תהומות העצב והיגון אני הגחתי עם חיים חדשים ואהבה מתוקה
ולא האמנתי אני יודעת שכל אשר אבד הוא קיים לעד ובין דפיקות הלב והולם החיים הנו, הנה, כאת
מחבקת

שליחה על ידי Mise* » 01 פברואר 2006, 22:51

אין לי מילים, רק דמעות. שולחת לך את כל האהבה והכוחות.

קראתי עכשיו ובכיתי, בכיתי ,בכיתי.

אין לי מילים, רק דמעות. שולחת לך את כל האהבה והכוחות..

חושבת עליך..

רק היום ראיתי את הדף הזה

את אשה מיוחדת וחזקה
תודה שאת כותבת ומשתפת
איתך בכאבך

תודה

תמונה שחוזרת אלי שוב שוב.

אנחנו בנת"ן. אני בחלוק אמבטיה אדום פתוח, עירומה. עלי דניאל. ליד רופא ופרמדיק מבצעים החייאה.
אני מסתכלת החוצה מהחלון. מהזוית שלי רואים בעיקר שמים. אני רואה דימדומים ומבינה. הבוקר הגיע.

_

עבר חודש.

רגישויות. דמעות מול קושי. אריזת תיק, פרידה מבן הזוג, נסיון כושל לקנות מכנסיים.

לפעמים עוברת מחשבה כאילו לא קשורה, או כן ופתאום, הפנים מקמטים, הפה יורד למטה הגרון מתכווץ והראות גם. יבבה קטנה או אנחה גדולה. נשימה - לפעמים בכי לפעמים לא.

_

שכבתי על הצד, תנוחת עובר. דמעות בעיינים אבל לא ממש בוכה. פתאום הייתי מודעת להרגשת חוסר נוחות, על סף הכאב, בכל חלקי הגוף שלא במגע עם השטיח. כמו תינוקת שרק יצאה אל תחושת האין של האויר הבלתי מוכרת. רציתי שתבוא דמות אם או אב גדולה, תרים אותי, תערסל, תנדנד אותי ותעשה שהכל יהייה בסדר.

אחה"צ עם נריה בגן השעשועים. הילדים על הנדנדה מנודנדים ע"י אחד האבות. אני בנדנדה ליד מתנדנדת לי. סוג של תחליף.

מרגישה נטולת מלים מול האובדן שלך )':

שלום מתוקתי, תארתי לי שאת בלי הנייד, וסערת הימים החולפים עוד לא תפסה אותי מנסה להתקשר. מצטערת נשמתי. שיהיה שבוע טוב. עם רגעים טובים. נדבר בקרוב.
(מתלבטת עם לאמץ לי ניק, אם להכנס כמעורבת באתר....כפי שאת רואה אני עדיין "על הגדר"). נשיקות הפלונית הדרומית שלך.

שוב ושוב עולות בי מחשבות על ההריון הבא.
כ"כ חד וברור ההבדל עכשיו בבטן. מהריון שהיה לא נח, לוחץ, מחודשים מוקדמים יחסית (אפילו שהרבה אנשים לא ראו שאני בהריון, או חשבו כשהייתי בשמיני שאני בחמישי או שישי), עם צירים ולחצים - פתאום יש מקום ונוחיות, אני יכולה לשחק עם בני בגן השעשועים ולא מחפשת כל הזמן לשבת.

אני מניחה שהתחושות האלה כ"כ חזקות כי אין משהיא קטנה וחמודה שתעסיק אותי כל הזמן פיזית, מחשבתית ורגשית, תהיה עלי במקום בתוכי - תמלא את חיי יותר ויותר במקום פחות ופחות.

המחשבות על ההריון הבא רבות ולא מרפות.
ההריון הקודם היה לי נעים ובמהלכו חשבתי על ההריון הבא. אחרי הלידה לא היו מחשבות ברורות על עוד הריון, בתוך מערבולת האמהות המתהווה.
ההריון הזה לא היה נעים. במהלכו חשבתי כמה פעמים איך לא בא לי עוד הריון.
יש שעוברות הריונות קשים ממנו. אני מניחה שאמהות הטרייה שבאה אחרי הריון מעדנת את הקשים בזכרון.
גם הזמן - כשיש תינוק קטן בבית לא חושבים כל הזמן על עוד אחד.

אני רוצה תינוקת. אני יודעת שזה לא הזמן. כל פעם שעולה מחשבה על הריון באה תחושה דומה ליאוש אולי משהו דומה ל "רפו ידיי".

_

לפני הולדת בני הבכור למדתי מסאג תאילנדי ובמהלך ההריון איתו גם דימיון מודרך ו NLP. עדיין לא נהייתי מטפלת.
אני מנסה לנצל עכשיו את הזמן והאנרגיות בכיון הזה. מטפלת החברות סביבי שתמכו ותומכות.

קראתי עכשיו את הדף הזה עוד פעם והבנתי שחולק מזה שחזרתי לטפל הוא היפוך לצורך שלי בטיפול.

אני רוצה תינוקת.
המילים הפשוטות האלה משדרות את כל הכאב והגעגועים שלך לתינוקת שלך.
אין לי מילים לנחם או לעודד.
אני איתך.

כואב לי על עליך, ועל משפחתיך. נראה לי מחשבה בריאה ונכונה הרצון למלא את הרחם בעוד תינוק. אני מתפללת בשבילך, לתינוק חדש ואולי גם לשניים- תאומיים. בראים שמחים ממלאים ומתמלאים. וממלאים את החוסר- של דניאל......

מקשיבה.

שליחה על ידי Mise* » 06 פברואר 2006, 20:37

היום בתוך פיזור הנפש וחוסר הריכוז החלטתי, בהחלטה של רגע, להתקשר לבית החולים לברר מתי יגיעו תוצאות הנתיחה של דניאל.
הייתי לבד בבית ודווקא הרגשתי די חזקה.
התקשרתי. העבירו אותי פתולוגיה. שם ענתה לי אישה שכשהתחלתי להסביר לה מי אני, מיד אמרה: אני יודעת אני יודעת. והעבירה אותי לגבר (אני מניחה שרופא בכיר שם. הוא אמר שהדוח נמצא במנהלת בית החולים.

הייתי בשוק. מה זת אומרת? הדוח כבר קיים? אף אחד לא חשב שצריך או כדאי לעדכן גם אותנו?
דמעות עלו בגרון, הטון שלי השתנה והוא מהר להגיד שבטענות נא לבוא למנהלה (לא במילים האלה).

הועברתי למנהלה. גם שם מיד זיהו אותי. אמרו לי לחכות רגע. ושוב חזרו אלי ואמרו לחכות רגע.
בסופו של דבר נאמר לי שדר' ש (שבהמשך הבנתי שהוא סגן מנהל בית החולים) בטלפון ואני יכולה או להמתין או לשלוח מכתב שיבקש את תוצאות הנתיחה.

הייתי בשוק. מה ככה ישלחו את המסמכים בדואר (אפשר גם בפקס) וזהו?
כל החודש האחרון הנחתי שיצרו איתנו קשר ברגע שיהיו תוצאות, שיזמינו אותנו לפגישה. אפילו דימינתי את הנסיעה לבית החולים, שישב איתנו רופא, יקרא את הדוח איתנו ויסביר לנו את המונחים הרפואיים ומה נגזר מהם. חשבתי להביא איתנו עוד משהו שיהייה פחות מעורב ריגשית ויוכל להבין יותר ואולי לשאול את השאלות הנכונות. לבדוק השלכות להריונות באים. להבין מה היה שם, גם אם לא לגמרי,אז אולי רק קצת.

כשאמרתי לבחורה שדיברה איתי הטלפון, הבכי כבר מתגבר, מה? ככה? אף אחד לא יקרא איתנו את זה? היא לא עזרה בכלל.

סגרתי את הטלפון. בוכה. צועקת. איזו בדידות. איזה קושי.

גם ככה תחושותי כלפי תוצאות הנתיחה מאוד חצויים. מצד אחד אני רוצה לדעת, רוצה להבין וללמוד.
מצד שני מפחדת כל כך ממה שכתוב שם. מההשלכות וההבנות שיבואו אח"כ. רגשות אשם.

כל היום שלי התהפך לגמרי.

התקשרתי לבן זוגי המדהים שבא מהעבודה לחבק. עוד לפני שהוא הגיע, בזמן שבכיתי, השכנה שלי הגיעה ונתתי לה להכנס. והתחבקתי איתה.
מנסה ללמוד לתת לאנשים לעזור ולתמוך. אם כי ברור לי שאם השכנה לא היתה נכנסת היתי בוכה הרבה יותר. בנוכחותה לא נתתי את כל כולי לבכי.

חברה שלי היא רופאת משפחה. אז מחר אני אבקש שיפקססו את תוצאות הנתיחה אליה ואנחנו נפגש איתה לקרוא וללמוד אותם.
אבל זה לא מה שרציתי. אני בטוחה שאם כל הרצון הטוב שלה, זו לא המומחיות שלה.

_

תחושת פארנויה ?
גם כשהתקשרתי למד"א וגם היום במחלקות השונות בבית החולים. העובדה שלפני שאני ממש מזדהה, עוד בזמן שאני מספרת מי אני. מיד מזהים את הסיפור ומעבירים מידית, בלי לנסות לדבר או לעזור, למנהל. כאילו כולם קיבלו הוראה לא לדבר אתנו. רק מנהלים. האם מכסתחים פה משהוא? האם זאת רק הפארנויה שלי?

אני יודעת שמשרד הבריאות חקר את המקרה שלנו. אני יודעת כי תחקרו את האחות פה בקיבוץ .איך זה שאף אחד ממשרד הבריאות לא דיבר אתנו. אני היחידה שהיתה בכל ארועי אותו לילה/בוקר. אותי לא צריך לשאול שם דבר?

_

מה התיקון שלי? למה כ"כ הרבה בירוקרטיה מעורבת פה בסיפור?

איתך חסרת מילים.

היי חמודה, חשבתי עלייך הרבה היום. החלטתי לא להתקשר עדיין כדי לתת לך את המרווח שלך אחרי היום, מקווה שיש כמה נקודות קטנות של אור להאחז בהם....חיבוק גדול.

עיניים, בסופו של דבר הם לא שולחים לנו פקס. מכתב יגיע תוך כמה ימים.

אוף אוף, אוף.
ישר אני קופצת. כן כסתח, משהו לא בסדר. מה זאת אומרת מעבירים ככה? יודעים ולא רוצים לדבר. ואולי סתם, סתם איזה נהלים רגילים שאסור לתת תוצאות בטלפון?
אני נזכרת שכשהייתי צריכה איזה מסמך מבי"ח רוטשילד הבעירו אותי בין שלוש פקידות במחלקות שונות עד שאמרו לי שאי אפשר להגיד לי בטלפון ושלחו לי בדואר (ולרופא שלי בפקס). כנראה נהלים, בירוקרטיה טהורה.
כמה קשים המעברים האלו, כמה קשים.
הניחי לעצמך לנוח עוד. לבכות עוד. להיפרד.

אני צריכה לעבד את חוויית הלידה שלי.
היתה לי לידה כ" טובה ומעצימה עם סוף כ"ע הפוך. אני מטלטלת בין בתחושות השונות.
זה היה חלום שלי ללדת בבית. בחרנו לא גם מסיבות כלכליות, אבל בעיקר בגלל המרחק מבית החולים.
הנה הגשמתי חלום, ונשארתי עם בלבול רב.

מוצאת את עצמי לא כותבת בדף על הפרשות-בלידה, כאילו איפה שהוא הניסיון שלי לא נחשב, או אולי לא רוצה להבהיל את ההריוניות הנחמדות. ודווקא הדף הזה מושך אותי מאוד.

בלידה של נריה נסענו לבית החולים 4 שעות אחרי שהצירים התחילו - כי התחיל דימום. (נריה יצא לאויר העולם 3 וחצי שעות אח"כ). אני זוכרת איך הופתעתי שנשים שילדו (לפני ואחרי) בבית חולים, הופתעו ככשמעו שהיה דימום. הן בכלל לא ידעו אם הן דיממו או לא. לפני כן[, בתחילת הצירים הלכתי לשירותים לשלשל שוב ושוב. התנקתי לפני הלידה. האמת שאני לא יודעת אם בזמן הלידה יצא עוד (אני אשאל את האיש).

בלידה של דניאל גם היה קצת דימום, ממש רגעים ספורים לפני שהיא יצאה. בשעות לפני שהבנתי שאלה צירים היו לי כאבים כמו של גזים, אבל כשהלכתי לשירותים יצאה מעט מאוד צואה והיא היתה די קשה. גם ברגעים לפני הסוף (15 שעה בערך) עוד הלכתי לשירותים ושוב יצא גוש קטן.

מחשבות על הלידה הבאה עולות בי. היום היינו אצל רופא נשים לבדיקה (אתמול בערב היו לי כאבי בטן - כנראה גזים- וזה מאוד הלחיץ אותנו שאולי זה הרחם). הוא שמע את הסיפור שלנו ודיבר על כך שבהריון הבא אני כנראה אצטרך להתאשפז לפני הלידה כדי שלא יחזור אותו סיפור.

באופן פראדוכסלי, למרות הסוף הנורא, המחשבה של לא ללדת בבית או להיות מאושפזת בבית חולים רק כדי לחכות ללידה מעורר אצלי קושי עצום.

הניחי לעצמך לנוח עוד. לבכות עוד. להיפרד.

אני כאן. קוראת בשקט.

שלומות לך יקירתי , שמחתי לקרוא שישלחו לכם מכתב, אכן מוזר מאוד שתחקרו את כול מי שהיה מעורב סביב הלידה חוץ ממכם...זה מרגיש שמצד אחד רוצים להגן ולחסוך ממכם ומצד שני יש איזו אטימות גמורה ובלתי מחוברת למקום שלכם.
חכי רגע ...יתכן שהכל ברוקרטיה ולא הסתרה, הם הרי שערו שבסופו של דבר דוח הנתיחה יגיע אליכם.
אני מבינה את קשיי הנשימה, בעצם כיצד הבין זאת? שולחת לך המון המון המון חום וחיבוק גדול ותנשמי יקירתי- כשרק מזדמן לי אני נושמת איתך. מקווה שאת חשה טוב יותר, להתראות.

_הניחי לעצמך לנוח עוד. לבכות עוד. להיפרד. hug-sad
אני כאן. קוראת בשקט._

אני הייתי תקופה מחיי מתנדבת במד"א. אני זוכרת שאחד מההוראות העיקריות זה שאסרו עלינו לדבר עם
המשפחות על מצב יקיריהם, גם אם היה ברור לנו לחלוטין מה המצב. היינו חייבים לענות באני לא יודעת תדברי עם הרופא/פרמדיק וכו'
אז מה שרציתי לומר שלדעתי זה לא הסתרה, זה פשוט שאסור למשהו שהוא מתחת לדרג רופא לדבר עם המשפחות.

דניאל יקרה שלי,

כל האנשים האלו שבאו בשבועות האחרונים וקיבלו את "הסיור" בבית. כל כך רציתי להגיד להם "וזאת המקלחת שלא רק שהיא ענקית כאן דניאל נולדה". אני מדמיינת איך את עלי במנשא ואני מארחת את החברים שבאו. מצביעה על המקלחת ומורידה מבט אלייך מחייכת. הם לא באים בדחיפות של ניחום אבלים,אלא טיפין טיפין, ביקור לאם ולילדה.

מדמיינת איך סיפור הלידה הופך מרכזי פחות כי יש אותך ומה עשית היום, איך את יונקת,ישנה לוקחת מוצץ או לא, איך אחיך מסתדר איתך, איך אבא משוגע אלייך, מתקשר באמצע יום עבודה, או אולי אפילו קופץ הביתה להסניף אותך עוד קצת.

מה שיש לי זה הלידה, זכרונות מעוטים, שלך, כשאני עוד מלאת תקוות ומאושרת. ועוד זכרון ,של גופך הקטן כפי שהביאו אלינו בבית החולים כדי להפרד.

אני רוצה לכתוב לך - ואין לי מילים...
אני חושבת עלייך - ואנחנו אפילו לא מכירות...
שמעתי אתמול ברדיו את "שיר לשירה" - והיתה לו משמעות אחרת בשבילי...

וגם אחד לימים טובים

איך אני אמא שלה לא קלטתי במלא העוצמה את הצורך שלה?

ואולי קלטת בדיוק את הצורך שלה? הצורך בחיבוק אוהב וחם של אמא שילווה אותה בדרך שלה? שיניח לה תוך תמיכה ואהבה וחיבוק? זה ולא יותר?

באופן פראדוכסלי, למרות הסוף הנורא, המחשבה של לא ללדת בבית או להיות מאושפזת בבית חולים רק כדי לחכות ללידה מעורר אצלי קושי עצום.
כל-כך מבינה אותך. זה הרצון הזה, לחזור לנורמליות,לעידן התמימות, להרגיש ככל האדם. לא להיות במעקב הריון בסיכון גבוהה...
אל תחשבי על זה עכשיו, באמת אי אפשר לדעת מה יהיה. וגם הרופאים משנים את דעתם חדשות לבקרים, אל תתרגשי.

חזק חזק.

תודה, ואולי זה באמת מה שהיתה צריכה.
ברגעים של שקט אני יודעת במקום שקט בפנים שהכל קרה כפי שהיה צריך.
ברגעים של סערה אני לא מצליחה להרגיש את המקום השקט שבפנים.

מיכל,
לחזור לנורמליות,לעידן התמימות, להרגיש ככל האדם כ"כ נכון.

לא יכולה שלא "להתעסק" בהריון הבא ובלידה. נוגעת בזה ועוזבת שוב. נראה לי שזה חלק מהכנה והתכוונות לקראת ההמשך שיבוא בזמנו.

היום פגשתי את משהיא שאני מכירה מהעבודה, אישה מקסימה ונעימה שמגיעה ליעץ לגיל הרך והגנים בקיבוץ שבו אני עובדת וגם בקיבוץ שלנו. זו פעם ראשונה שנפגשנו מאז הלידה והיא חיבקה אותי והשתתפה בצערי.
דברנו על החזרה לעבודה והיא שאלה אם אני רוצה לחזור לעבוד. האמת שלא ממש, אבל אני אחזור. אז היא שאלה מה אני כן הייתי רוצה לעשות. לרגע חשבתי, ניסיתי לשניה לחשוב על מקומות עבודה אחרים או מקצוע אחר. אבל אז עזבתי את המחשבות. ועניתי מהבטן "אני רוצה לגדל תינוק".

החזרה לעבודה - (שבלי קשר למצב שלי כרגע, תמיד אני אעדיף להשאר בבית לעשות מה שאני רוצה) מתקרבת וזה עוד משהוא שאני אצטרך ללמוד איך להתמודד איתו מחדש.

שמחתי לשמוע על החיבוק מהאשה המקסימה, נראה לי שאת יכולה להעזר בה בהמשך לגבי מחשבות שונות המצויות בך - ואת יכולה לקבל זאת ממנה דרך המסגרת החינוכית של בנך ובמידה ותחזרי לעבוד איתי, מבטיחה לשחרר לך אותה כשלא יהיה לי על מה להתיעץ ואת יודעת את התדירות של מצב זה....החזרה למצב של עבודה תמיד קשה, אך יש משהו בשיגרה המובנית שמקל הרבה פעמים על היומים ומאפשר למציאות להראות קצת אחרת- לא יותר קלה אך טיפה שונה. מחכים לך הרבה חיבוקים בעבודה, גם אם בסוף לא נפגש באותו בית..בנתיים כל זמן שהדיבור על העבודה לא רלוונטי שימי אותו בצד במקום להעמיס גם אותו על כתפייך , מזמינה אותך להרפות ממנו- מבטיחה לך שאדאג לו במקומך. להתראות.

קראתי אותך היום לראשונה.
שכל משאלות ליבך יתגשמו לטובה
באהבה

החיים זורמים כמו נהר. יותר ויותר אני פוגשת אנשים שנראה לי ששכחו. יש לנו חברים שלא ראו אותי בהריון, או ראו אותי רק בשלבים מוקדמים, אני מניחה שבשבילם לראות אותי ככה, בלי בטן ובלי תינקת בידיים זה הרגיל... או אולי הם לא שכחו רק לא יודעים איך ומה להגיד.

אני מתחילה להתרגל לחור הזה שבחזה ולריקנות שבבטן. יודעת שלפחות אם חלק מהתחושות האלה אני אמשיך כל חיי.
סבתי, כשהייתה בת 19-20 (לפני יותר מ60 שנה) חוותה שני אובדנים דומים. הראשון נולד בחודש שביעי ולא שרד. השני, התחילת חודש תשיעי, בבית חולים נולד ומת. בלידה הזו היו רופאים בחדר שאמרו שיש עוד זמו ללידה והלכו. סבתי נשארה לבד עם אחות (לא ברור לי ולה אן היתה מיילדת או לא) וסבתי ילדה (כנראה אנחנו יותר מידי זריזות , בשביל המערכת

). סבתי לא יודעת למה התינוק מת ולא יודעת אם היתה רשלנות (היו שמועות). היר זוכרת בבירור איך שכבה 8 ימים בבית חולים (הסטנדרט לאישפוז לאחר לידה אז) בחדר מלא נשים אחרות אחרי לידה שאחת לכמה שעות קיבלו את התינוקות להנקה וסבתי התחבאה מתחת לשמכה כדי לא לראות. היא זוכרת את התחושות הקשות בחזרה לקיבוץ כשברכו אותה במזל טוב.
היא וסבי עזבו את הקיבוץ לשנה. סבתי לא יכלה להשאר שם יותר. סבי קיבל "הצבה" כנוטר בתל אביב ודודתי נולדה בת בית חולים הקריה.

סבתי אלופת ההדחקות, סיפרה לי את זה בסוף ההריון עם נריה, וגם זה רק כי שאלתי איך היו הלידות שלה. אמי בקושי זכרה את האחים שלא היו. לא דיברו על זה.
סבתי חווה עכשיו, שוב את הכאב דרכי. ואנחנו כ"כ רחוקות שאפילו חיבוק אני לא יכולה לתת לה.

אצלנו היו ימים עמוסים, נסענו לשלג ביום שישי. ביום שבת היה טיול משימות לט"ו בשבט בקיבוץ.
בצד בכייף כל הזמן שוכן העצב.
בטיול הלכתי ליד אמא של ילדה מהגן של נריה. בחורה מקסימה שיכולה בקלות לההפך לחברה, היא כבר מרגישה כזו. דיברנו על דה ועל אה. חיים. ואני כל הזמן הרגשתי צורך להגיד משהו של כל מה שקרה ומרגיש. זה לא שהיה לי משהו מוגדר להגיד - איזה משפט, פשוט היה לי שם איזה פיצול (שקיים הרבה, רק היה לי מאוד חזק וברור - שם).
זה גם לא ממש נושא שיחה מועדף בטיול עם כל הקיבוץ, הילדים וכו'. אולי תהיתי אם זה שאני לוקחת את דניאל איתי לכל מקום נראה לעין או לא.

שתי חברות יקרות שלי הרו בזמן האחרון. שתיהן חברות של יום יום פה בקיבוץ.שתיהן משלישית המשפחות שעטפה אותנו אחרי הלידה ועזרה לנו בכל.
שתיהן היו (אחת עדיין) הרבה זמן עם הילדים בבית. ודיברנו על איזה כייף יהיה לעשות את זה ביחד בילדים הבאים.
אחת הרתה בליל הלידה של דניאל. היא גם בין האנשים הבודדים שזכו לפגוש את דניאל.
לשתיהן אמרתי שהן בהריון עוד לפני שהן ידעו (או אמרו ולפני הבדיקה).

יש לי תחושות מורכבות.שמחה וחשש ועצב ותזכורת כל הזמן לאין שבבטן. גם תזכורת לתחילת ההריון וכמה רחוק זה מרגיש. כמה ההריון הזה היה ארוך.
אם אתן קוראות את זה אז תדעו שאני אוהבת אתכן.
מי יודע אולי אני אהיה בהריון בקרוב ואז החלומות על גידול הקטנטנים ביחד יתגשמו.

בטיול ט"ו בשבט פגשתי גם את האם שהתנדבתי אצלה במסגרת "אם לאם" היא היתה עם הבת שלה. זה היה מאוד מוזר הפגישה הזו. פעם אחרונה נפגשנו בלויה. היא אמרה לי כמה שהבת שלי היתה טיפשה (היא התכוונה בכך שלא בחרה להשאר עם הורים כאלה) אותי זה ממש הרגיז (אחד הדברים הבודדים שאמרו לי והרגיזו אותי) כי היא היתה חכמה יותר מכולנו והיא ידעה מה היא עושה, רק אנחנו טיפשים ועוד לא ממש מבינים.

דניאל, כולנו, אמא, אבא ונריה מתגעגעים . כל אחד בדרכו. כולנו מאוד רצינו להכיר אותך וללמוד איתך את העולם.
אנחנו לומדים וגדלים וחוים מגוון הרבה יותר גדול משידענו. ואת פה איתנו גם אם לא בשביל כולם.

לפעמים העצב כמעט משתק, או יותר נכון זו מעיין משאלה שישתק. לפעמים הוא יושב לו בצד ומסתכל. יש לו חברים שבאים והולכים, כעס, אשמה, תסכול, יאוש. בטח יש עוד ששכחתי. אבל הם רק חברים של העצב. הם לא תמיד מבקרים. (ובדרך כלל הפסיקו להגיע כולם ביחד, איזה מזל, כמה בלגאן הם עושים ביחד....)

קוראת בשקט.
מרגש ועצוב כל-כך.

הדמעות חונקות את הגרון

תודה לך שאת כותבת כאן ומשתפת בדברים האלה שלפעמים כל כך קשה לדבר עליהם "ככה סתם".
הפיצול הזה שאת כותבת עליו,כל כך מוכר ולפעמים כל כל מעיק
מקווה שהכתיבה הזו מטשטשת אותו ולו במקצת

בקשר למה שכתבת על סבתך
קראתי בספר של דיאנה אידלמן שעד לפני מאה שנה כל תינוק שני מת בתקופת ההריון או סמוך למועד הלידה (לעומת 6 מתוך 1000 היום)
באותם זמנים,כשהתופעה של מות יילודים הייתה נפוצה ופגעה כמעט בכל בית,היתה לאנשים יותר אפשרות לחלוק את רגשותיהם עם אחרים.
ואילו היום האובדן הוא בלתי נראה,שקוף,ללא טקסים מסורות ומנהגים,מנותק מהחברה

<אני זוכרת שכילדה סבתי סיפרה לי על כמה וכמה לידות שלה שבהן איבדה את התינוקות-שרדו ארבעה מתוך עשרה לאורך השנים >

את כותבת כל כך נוגע.
חבל שאי אפשר במילים לקחת לך חלק מהכאב - ולתת לו לשוט ולהתפזר באחד הנחלים הסמוכים אליכם. שיצמיח פרחים, כיד זכרון, כמו בכל האגדות.

קוראת וכואבת, שולחת לך חיבוק.

מי יודע אולי אני אהיה בהריון בקרוב ואז החלומות על גידול הקטנטנים ביחד יתגשמו.

אינשאללה...

בימים האחרונים של התשיעי, נמנעתי באופן מודע, מלהכנס לדף הזה. פחדתי מהתהום שהוא ישוב ויפער בי.

אני קוראת אותו ואותך עכשיו, ואוחזת בידיי את פלא הבריאה שסופסופ זכינו בו. קוראת את האבדן, את הכאב ואת הכמיהה ומכירה את כולם.

ורוצה להגיד לך, שאכן, ההריון שאחרי הוא קשה, קשה מאד מאד ולרגעים בלתי נסבל, שהעוצמות של הפחד עשויות להגיע לרמות שמעולם לא הכרנו. שמדובר במסע משפחתי מורכב מאין כמוהו עם מעט מאד יכולת של הסביבה להבין פרומיל ממה שאתם עוברים (למרות הרבה רצון טוב...). אבל הוא שווה את זה. הלידה החיה והתינוק החי הזה שאני סופסופ אוחזת בידיי, רק הוא, רק המסע המפרך הזה אליו, הצליחו סופסופ להזיז את חוויית האובדן למקום ולסדר גודל שמאפשרים להמשיך לחיות.

יש הרבה דרך לעבור, ולצערנו, אין קיצורי דרך, תני לעצמך להיות שם. בכל נרגעים הקשים יותר ופחות, ברגעי הצחוק ובתומות האינסוף. בסוף תגיעי אל האור.

ושוב אני מציעה את עצמי אם רק תרצי, טלפונית, אי-מיילית או בכל דרך אחרת

|חיבוק|
קוראת אותך, מזדהה עם כל מילה, כרגיל. מצטרפת לדבריה של רסיסים לגבי המסע שאני בהחלט מאמינה ששוה את זה (לא שיש לי נסיון...)

אולי תהיתי אם זה שאני לוקחת את דניאל איתי לכל מקום נראה לעין או לא.
אני זוכרת שזה הטריד אותי, וכ"כ רציתי שיראו. בשלב מסויים סיפרתי את זה לכמה חברות, שהוא תמיד איתי. אני לא יודעת אם הן זוכרות את זה ביומיום, אבל ההבנה שלהן לצורך שלי והקבלה המוחלטת עשו (ועושות) הרבה טוב. למדתי שאין לי ברירה - אם אני אשמור בפנים, בסוף זה יתפוצץ.

יקירה, כותבת מההורים של בעלי, עברנו השבוע את הניתוח. מצטערת שלא יצא להיות בקשר.נדבר כשאחזור הביתה. נשיקות וחיבוק גדול.

הי חמודה, רציתי רק לומר שמבחינתי דניאל נוכחת גם באי הנוכחות שלה וברור לי שהיא ברמה מסוימת, (בודאי משתנה) תמיד תהייה איתך ותמיד תהיי לה לאם והיא תהייה ילדתך. אני מבינה את הקושי של האחרים לראות את הלא נראה ולהבינו ונראה לי שיש גם קושי והעדפה לא לראות זאת בחלק מהמפגשים, חשוב יותר שאת תדעי שלקחת אותה ותני לעצמך להיות במקום זה.
אני ממשיכה לתפור את המשבצת שתחכה לך במרחב המשותף שלנו- לא רוצה לומר יותר מזה כי לא יודעת מי נכנס לכאן- אך הסירי דאגה מליבך בהקשר זה!! חיבוק גדול ובסוף נצליח להפגש....

ילדתי
כל דף שלך חוזר וחונק בגרון.
ואיני יכול ממש לעזור וגם זה כואב.
שניים עוזרים בכל יום ושעה: האיש שלך כסלע איתן לידך ונריה המחזיק אתכם בעצם קיומו.
איתך

חושבת עלייך ועליכם המון המון בימים האחרונים.

חשבתי לעצמי היום, שיש משהו בחוויה הזאת שהוא בלתי אפשרי ובלתי מתקבל על הדעת. יותר מבכל רגע אחר, המצב הזה של התמודדות עם ריק ומוות במקום שהכל בו נערך לחיים, למתן חיים להתפתחות, הוא בלתי נסבל. בלתי סביר ופשוט לא מתקבל על הדעת. ולכן, ההתמודדות כל-כך מורכבת וקשה, כל-כך נוטה לקיצוניות ויש רגעים שכאילו כלום לא קרה ויש רגעים שבהם מתחוור לנו שהשמיים נפלו ולכאורה לעולם לא ישובו למקומם השלו והבטוח.

אין מילים או מעשים שיוכלו לנחם אותך ואתכם. אין שום דבר שיוכל למלא את החלל העצום הזה שנפער במקום בו הוא הכי פחות הולם ומתאים. במקום שבו נועדו להיווצר חיים חדשים ונוצר מוות אכזרי ועקר.

הזמן יעשה את שלו. זה כואב ומרגיז ולא מסייע להעביר את הדקות והשניות הקשות כל-כך, בהן הלב נקרע ומתפוצץ בכמיהה האדירה למי שאיננה. הלוואי הלוואי הלוואי שכולנו האחרונות לחוות את הצער העצום הזה את היגון חסר התוחלת הזה.

ובכל זאת, מנסה לשלוח לך אור, מעט מעט רסיסים של אור, וכח, כח לעבור יום יום, רגע רגע, עד שהכאב יוקל במעט, עד שתהיי שוב מלאה, עד שישובו החיים לשכון בגופך וברחמך.

דניאל יקרה שלי,

היום עברה שנה מאז נפגשנו ונפרדנו. חוזרת הנה שוב.
רוצה לספר לך שהיום שוב ביקרנו את קברך, הבאנו לך עציצים פורחים.

יקרה, באנו עם אחותך הקטנה, עוד מעט בת חודשיים. החזקתי אותה בידי וחשבתי עלייך. חשבתי עליה.
אתמול בלילה לפני השינה בכיתי, היום אבא הזיל דמעות בקבר.
את תמיד תחסרי לנו. תמיד תהיי הילדה שלנו שלא נוכחת ביומיום.

את סיפור הלידה של אחותך אני עדיין מנסה לכתוב ולא מצליחה. הבנתי שהלידה הפיסית הסתיימה, אבל הנפשית עוד לא. וכשאמרתי את זה לחברה היא שאלה איזו מהלידות. והיא צודקת עוד לא סיימתי לעבד את לידתך והנה אני כבר מנסה לעבד לידה נוספת.

את איתי תמיד.

אוהבת
אמא

לפני 3 שנים בשעה הזאת כבר שכבתי המומה בבית החולים וכבר ידעתי שהכל נגמר ותהיתי איך ממשיכים מכאן הלאה.

אתמול עשינו טיול משפחתי לבית הקברות. שני הילדים שכאן שיחקו מסביב ועל הקבר, צחקו, בדקו, טיפסו, טווטי מצאה חיפושית או או כמו שהיא אומרת "שיתי" והשמחה היתה רבה. הידיים היו מאוד מאוד מלאות.

עד השנה היינו מביאים עציץ או צמח כל שנה. הם לא בדיוק שורדים שם ובית הקברות מאוד ירוק גם ככה.
השנה לא הבאנו כלום.

בגלל התפקיד החדש שלי בקיבוץ אני מכירה יותר אנשים, פתאום כשקראתי את שמות הילדים/תינוקות בחלקת הילדים חיברתי אותם לאנשים שאני מכירה - וזה הרגיש מוזר והלאה המון שאלות.

הגדול שאל קצת שאלות (ממש מעט, הוא הרי אלוף השאלות אפילו על כלום, אבל הוא מתאושש ממחלה....)

הקטנה - היתה מקסימה. וכמו שנהוג בגיל שנתיים, אחרי שהיתה המקסימה התחילה התקף טנטרום (מה שנקרא חיה ובועטת) שנמשך כשהמשכנו את הטיול לאנדרטת חללי אסון המסוקים שנמצאת צמוד לבית הקברות (אם משהו היה שם ביום שבת וראה את האמא המתעללת שנתנה לפעוטה המסכנה לבכות, זאת אני)

בדרך חזרה הגדול התלונן שהוא עייף וכשחזרנו הביתה הלך למיטה מיוזמתו (מתאוששת ממחלה) וקצת אחריו אני וטווטי הצטרפנו.

מרגיש מוזר הביקור הזה. אבל גם נכון. החיים חזקים מהאבל והם זורמים להם הלאה.

דניאל יקרה,
אמא זוכרת אותך בעצב רב, אבל כבר לא מהמתהומות.
מאמינה ומקווה שזה אכן מה שהיה צריך לקרוא ושאת במקום הנכון לך.
מקווה שלא איכזבתי אותך.
הלוואי ויכולת גם את לשחק עם אחיך ואחותך.

@)@)@)@)@)