שיר חדש

אבל מה את עושה כשילדה נכנסת לך לקיטון? כי אותי, על פי רוב זה מטריף ואני אשמח לדעת איך נועלים , קיבינימאט, את הדלת של הקיטון הזה.

דווקא יש לי תשובה לזה

אנסה מחר כי היום אני כבר עייפה מאוד.

תודה לכן יקירות, שיהיה שבוע טוב מאוד @}

אבל מה את עושה כשילדה נכנסת לך לקיטון? כי אותי, על פי רוב זה מטריף ואני אשמח לדעת איך נועלים , קיבינימאט, את הדלת של הקיטון הזה.

דווקא יש לי תשובה לזה

אנסה מחר כי היום אני כבר עייפה מאוד.

תודה לכן יקירות, שיהיה שבוע טוב מאוד @}

קודם כשהלכתי שמתי לב שאני מתחילה לדבר עם אלוהים, להודות על משהו, למשל, ואחרי זמן מה מתעוררת לקלוט ששוב מתנסחים לי פוסטים בראש. ואז התחילו לי מחשבות על הכתיבה כאן בבלוג לעומת הכתיבה במחברת, שזה משהו שבזמן האחרון אני חושבת עליו מדי פעם. והבנתי, שכשאני כותבת בבלוג אני נוגעת בעולם, והעולם נוגע בי, וכשאני כותבת במחברת אני נוגעת בעצמי, ואלוהים, המשתקף בפנימיותי, נוגע בי.
ושתי הדרכים טובות וחשובות לי.
הנה, את הקטע הזה כתבתי אתמול, ועכשיו שקראתי אותו יכולתי לראות איך תוך כמה שורות הקול שלי- המבולבל, האבוד- מתחלף בקול אחר, חכם ומיטיב ומאיר-

"מרגישה דחויה ובודדה וכלומית וכל הזמן רוצה להתמלא במשהו ולא יודעת במה. עכשיו אכלתי שתי קוביות שוקולד, ומתחשק לי לעשן או לשתות, לעמעם את הקיום שלי, אבל אני לא אעשה את זה, עוד מעט פשוט אלך לישון.
כל הזמן כוססת בי תחושת הלבד, תחושת ה-"משהו לא בסדר", תחושת בדידות קיומית שאין לה מרפא כרגע, ואני נותנת לה להיות ויודעת שהיא תחלוף ושאין מה לעשות אתה חוץ מלקבל אותה, לנוח בתוכה בשקט. לאמר לעצמי- "אפשר לחוש גם בדידות לפעמים, זה בסדר, חלק מהחיים".
להאמין שיש מתנה גדולה בבדידות הזו, למרות שהיא לא נעימה. נדמה לי שהמועקה נובעת מהנסיון להסביר את הבדידות, למצוא לה צידוק- "החברות שלי לא אוהבות אותי. אף אחד לא מבין אותי", וכו' וכו'. כשבעצם הבדידות היא רגש, שבא בתקופות מסוימות ואז חולף, ומלווה אותי מתמיד. ונותן לי הרבה-
להעריך את החברוּת, את האנשים בחיי, אחרי שהיא חולפת.
למצוא כוחות ותשובות בתוך עצמי. להיות קצת בשקט לפעמים, בשתיקה, בהתבוננות. לעצור את הדיבור וההומור, את הניתוח והניסוח, ופשוט להיות, בשקט הזה. ואם אני לא נבהלת מהלבד, אז מתאפשר לי לשמוע את אלוהים בתוכי. להכיר את עצמי. להיזכר במשהו פנימי שנשכח בהמולת הפטפוטים, לחזור הביתה".

קודם כשהלכתי שמתי לב שאני מתחילה לדבר עם אלוהים, להודות על משהו, למשל, ואחרי זמן מה מתעוררת לקלוט ששוב מתנסחים לי פוסטים בראש. ואז התחילו לי מחשבות על הכתיבה כאן בבלוג לעומת הכתיבה במחברת, שזה משהו שבזמן האחרון אני חושבת עליו מדי פעם. והבנתי, שכשאני כותבת בבלוג אני נוגעת בעולם, והעולם נוגע בי, וכשאני כותבת במחברת אני נוגעת בעצמי, ואלוהים, המשתקף בפנימיותי, נוגע בי.
ושתי הדרכים טובות וחשובות לי.
הנה, את הקטע הזה כתבתי אתמול, ועכשיו שקראתי אותו יכולתי לראות איך תוך כמה שורות הקול שלי- המבולבל, האבוד- מתחלף בקול אחר, חכם ומיטיב ומאיר-

"מרגישה דחויה ובודדה וכלומית וכל הזמן רוצה להתמלא במשהו ולא יודעת במה. עכשיו אכלתי שתי קוביות שוקולד, ומתחשק לי לעשן או לשתות, לעמעם את הקיום שלי, אבל אני לא אעשה את זה, עוד מעט פשוט אלך לישון.
כל הזמן כוססת בי תחושת הלבד, תחושת ה-"משהו לא בסדר", תחושת בדידות קיומית שאין לה מרפא כרגע, ואני נותנת לה להיות ויודעת שהיא תחלוף ושאין מה לעשות אתה חוץ מלקבל אותה, לנוח בתוכה בשקט. לאמר לעצמי- "אפשר לחוש גם בדידות לפעמים, זה בסדר, חלק מהחיים".
להאמין שיש מתנה גדולה בבדידות הזו, למרות שהיא לא נעימה. נדמה לי שהמועקה נובעת מהנסיון להסביר את הבדידות, למצוא לה צידוק- "החברות שלי לא אוהבות אותי. אף אחד לא מבין אותי", וכו' וכו'. כשבעצם הבדידות היא רגש, שבא בתקופות מסוימות ואז חולף, ומלווה אותי מתמיד. ונותן לי הרבה-
להעריך את החברוּת, את האנשים בחיי, אחרי שהיא חולפת.
למצוא כוחות ותשובות בתוך עצמי. להיות קצת בשקט לפעמים, בשתיקה, בהתבוננות. לעצור את הדיבור וההומור, את הניתוח והניסוח, ופשוט להיות, בשקט הזה. ואם אני לא נבהלת מהלבד, אז מתאפשר לי לשמוע את אלוהים בתוכי. להכיר את עצמי. להיזכר במשהו פנימי שנשכח בהמולת הפטפוטים, לחזור הביתה".

תודה @}

תודה @}

כתבת מקסים@} יפה לראות כמה במדוייק נגעת במחשבות שעוברות אצלי ובטח גם אצל עוד...ובעזרת השיתוף אפשר לראות כמה בעצם אנחנו "אחד".
תודה@}

כתבת מקסים@} יפה לראות כמה במדוייק נגעת במחשבות שעוברות אצלי ובטח גם אצל עוד...ובעזרת השיתוף אפשר לראות כמה בעצם אנחנו "אחד".
תודה@}

קלעת לי בול @}

קלעת לי בול @}

טוב, את הרי יודעת שאני בהזדהות מוחלטת.
אוהבת אותך מאד.
ולא יכולה שלא להגיד שוב שכרגיל את כותבת מקסים

ובעזרת השיתוף אפשר לראות כמה בעצם אנחנו "אחד".
כן, זה באמת יפה

טוב, את הרי יודעת שאני בהזדהות מוחלטת.
אוהבת אותך מאד.
ולא יכולה שלא להגיד שוב שכרגיל את כותבת מקסים

ובעזרת השיתוף אפשר לראות כמה בעצם אנחנו "אחד".
כן, זה באמת יפה

ובעזרת השיתוף אפשר לראות כמה בעצם אנחנו "אחד".

נכון. זה אחד הדברים שהאתר הזה מאפשר לי להכיר בו באופן מאוד מוחשי.
תודה לכן

ובעזרת השיתוף אפשר לראות כמה בעצם אנחנו "אחד".

נכון. זה אחד הדברים שהאתר הזה מאפשר לי להכיר בו באופן מאוד מוחשי.
תודה לכן

אני כל כך מזדהה עם כל מה שאת כותבת
זה לא יאמן
איזה מזל את???

אני כל כך מזדהה עם כל מה שאת כותבת
זה לא יאמן
איזה מזל את???

גם אני במזדהות ולדעתי זה לא ענין של מזל (תרתי ממע) אלא כפי שכבר כתבתי לך פעם, ככל שהכתיבה אישית יותר ככה היא נוגעת ביותר אנשים וזה היה יכול להיות פרדוקס, אלמלא הסכמנו כבר שהכל אחד.
הרבה אהבה.

גם אני במזדהות ולדעתי זה לא ענין של מזל (תרתי ממע) אלא כפי שכבר כתבתי לך פעם, ככל שהכתיבה אישית יותר ככה היא נוגעת ביותר אנשים וזה היה יכול להיות פרדוקס, אלמלא הסכמנו כבר שהכל אחד.
הרבה אהבה.

איזה מזל את???

גדי

אלא כפי שכבר כתבתי לך פעם, ככל שהכתיבה אישית יותר ככה היא נוגעת ביותר אנשים וזה היה יכול להיות פרדוקס, אלמלא הסכמנו כבר שהכל אחד.
נכון

הרבה אהבה בחזרה ולילה טוב

איזה מזל את???

גדי

אלא כפי שכבר כתבתי לך פעם, ככל שהכתיבה אישית יותר ככה היא נוגעת ביותר אנשים וזה היה יכול להיות פרדוקס, אלמלא הסכמנו כבר שהכל אחד.
נכון

הרבה אהבה בחזרה ולילה טוב

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי את הקטע האחרון בסיפור על איך כמעט חזרתי בתשובה . האמת שדי נתקעתי אתו, כי הקטעים הבאים בסיפור (מבחינה כרונולוגית) הם קטעים שקשה לי לכתוב, ממגוון סיבות. וגם, זה התקדם כל כך לאט, שבשלב מסויים קצת התייאשתי מהמחשבה שיש לפני עוד כל כך הרבה מה לספר, וכמובן שמחשבות ה"מה הטעם בכלל" לא אחרו להגיע וכבר הגעתי לידי כך שפשוט ירדתי מהסיפור, והחלטתי שכנראה כבר לא אכתוב אותו וזהו.
אבל לאחרונה הוא חזר פתאום למחשבותיי (אולי בזכות הסיפור היפה של שחר חדש ), ופתאום נזכרתי למה בכלל רציתי לכתוב אותו מלכתחילה. ולראשונה מזה זמן רב בא לי פתאום חשק להמשיך.

אחרי שנתיים אני ואורי החלטנו להתחתן. על החתונה- בפעם הבאה...

החלטנו להתחתן אחרי שנה וחצי שהיינו יחד. זה היה על החוף בסיני, בחורף 97'. זה אחד מאותם רגעים שנצורים בלב- ישבנו מחוץ לחושה ופתאום הצעתי לאורי שנתחתן, ועם הכסף שנקבל בחתונה נסע להודו. כפי שראינו את הדברים אז לא היה לנו צורך בטקס הזה, היינו מחוברים כבר, אבל איכשהוא הרעיון עלה והדליק אותנו וזרמנו עם זה

.
התחתנו באותו קיץ, במין הפקה מורכבת ומתחכמת (ארבעה ארועים- חתונה ברבנות, מסיבה לחברים, מסיבה לצד שלו וארוחה במסעדה לצד שלי P-: ). כל הארועים הסתיימו במפח נפש, וזה היה סוג של מבחן רוחני שעברנו באופן די חיובי. אני לא מפרטת בעניין הזה, כי זה לא ממש רלוונטי לסיפור, למרות שכל עניין החתונה שלנו עתיד היה ללוות אותי למשך עוד כמה שנים, עד לתיקון, שעליו אספר בהמשך (אני מרגישה קצת כזה מגלה טפח מכסה טפחיים, אבל ככה יוצא לי).
חודשיים אחרי החתונה נסענו להודו.
(הילדות זקוקות לי, מבטיחה להמשיך בקרוב, בלי נדר

)
.

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי את הקטע האחרון בסיפור על איך כמעט חזרתי בתשובה . האמת שדי נתקעתי אתו, כי הקטעים הבאים בסיפור (מבחינה כרונולוגית) הם קטעים שקשה לי לכתוב, ממגוון סיבות. וגם, זה התקדם כל כך לאט, שבשלב מסויים קצת התייאשתי מהמחשבה שיש לפני עוד כל כך הרבה מה לספר, וכמובן שמחשבות ה"מה הטעם בכלל" לא אחרו להגיע וכבר הגעתי לידי כך שפשוט ירדתי מהסיפור, והחלטתי שכנראה כבר לא אכתוב אותו וזהו.
אבל לאחרונה הוא חזר פתאום למחשבותיי (אולי בזכות הסיפור היפה של שחר חדש ), ופתאום נזכרתי למה בכלל רציתי לכתוב אותו מלכתחילה. ולראשונה מזה זמן רב בא לי פתאום חשק להמשיך.

אחרי שנתיים אני ואורי החלטנו להתחתן. על החתונה- בפעם הבאה...

החלטנו להתחתן אחרי שנה וחצי שהיינו יחד. זה היה על החוף בסיני, בחורף 97'. זה אחד מאותם רגעים שנצורים בלב- ישבנו מחוץ לחושה ופתאום הצעתי לאורי שנתחתן, ועם הכסף שנקבל בחתונה נסע להודו. כפי שראינו את הדברים אז לא היה לנו צורך בטקס הזה, היינו מחוברים כבר, אבל איכשהוא הרעיון עלה והדליק אותנו וזרמנו עם זה

.
התחתנו באותו קיץ, במין הפקה מורכבת ומתחכמת (ארבעה ארועים- חתונה ברבנות, מסיבה לחברים, מסיבה לצד שלו וארוחה במסעדה לצד שלי P-: ). כל הארועים הסתיימו במפח נפש, וזה היה סוג של מבחן רוחני שעברנו באופן די חיובי. אני לא מפרטת בעניין הזה, כי זה לא ממש רלוונטי לסיפור, למרות שכל עניין החתונה שלנו עתיד היה ללוות אותי למשך עוד כמה שנים, עד לתיקון, שעליו אספר בהמשך (אני מרגישה קצת כזה מגלה טפח מכסה טפחיים, אבל ככה יוצא לי).
חודשיים אחרי החתונה נסענו להודו.
(הילדות זקוקות לי, מבטיחה להמשיך בקרוב, בלי נדר

)
.

היינו בהודו חצי שנה, כלומר- בזמן כדור הארץ זה היה חצי שנה, אבל כמובן שאי אפשר באמת למדוד שום דבר בקשר לחוויה הזו, לא את הזמן, לא את המרחק או העוצמות של כל מה שחווינו. למעשה גיליתי שאני לא יכולה (עדיין?) לספר על מה שעברנו שם.
בכל אופן, חזרנו מהודו ואחרי חודש וחצי בבית של חבר עברנו לגליל, למקום שבו אנחנו חיים עד היום.
עברה עלינו תקופה של משבר (סיפרתי עליה קצת ב סיפורים מעכשיו ). זה היה משבר בכל הרבדים, אבל בעיקר מבחינה רוחנית. אחרי ההיי והריחוף של תקופת ההתעוררות, ואז הודו על כל עוצמותיה, שאמנם זימנה גם קשיים ואתגרים אבל בכל זאת הייתה בשבילי כל מה שהיא יכולה להיות למבקשים לחוות את הרוחניות שבעולם הזה, הגיעה פתאום הנחיתה בארץ, במציאות.
כבר לא בהתלהבות של התעוררות וחיפוש וציפיה לטיול הגדול, התחלנו את החיים, ולא ידענו כל כך מה לעשות אתם, איך לחיות אותם. אחרי הודו הכל בארץ נראה עלוב מצד אחד, ומצד שני לחוץ ומלחיץ ופשוט לא נכון. היינו הרבה סגורים בבית, ראינו המון טלוויזיה, אורי לא מצא עבודה ואני התחלתי לעבוד בכל מיני מסגרות חינוכיות, מה שלא תרם לבלבול ולכאוס הפנימי.
לאט לאט התגברנו, התרגלנו. הכרנו קצת אנשים, למדנו לאהוב את המקום שבו חיינו והבנו שכנראה נישאר בו בינתיים..
במהלך התקופה הזו המשכנו להחשף לכל מיני שיטות רוחניות. קראנו עוד ועוד ספרים, ניסינו כל מיני דרכי עבודה פנימית. ניסינו מפה וטעמנו משם, אבל עם הזמן הלכה והתגבשה בנו תהיה משותפת. אם יש כל כך הרבה דרכים רוחניות, כל כך הרבה שיטות ומורים, איך אפשר לבחור? על סמך מה? במיוחד שאחרי כארבע שנים של בדיקת דרכים רבות, נוכחנו לדעת שאף שיטה לא "תופסת" אותנו, שאנחנו לא מתמידים ולא חשים התאמה בשום דרך. וכן, האמנו אז שאמורה להיות דרך אחת בשבילנו, עגולה ושלמה ו all included , דרך שתלווה אותנו בשכבנו ובקומנו, וגם בין לבין

.
והתשובה שהגענו אליה הייתה שמכיוון שבגוף ובשכל לא הגענו אל דרך כלשהיא, הרי שנלך על מה שהנשמה שלנו בחרה בשבילנו- להיוולד כיהודים.

בערך באותה תקופה, שנה אחרי שהגענו לגליל, ילדתי את שירה. אורי התחיל לעבוד בגינון עם בחור שעבר לגור בשכנות והיה בתהליך של חזרה בתשובה.
קצת אחרי שהכרנו את אותו בחור, נקרא לו ערן, הוא הכיר את מי שתהפוך לאשתו. הפכנו למין רביעיה כזו. היינו הרבה ביחד, התקרבנו אליהם מאוד. לראשונה מאז ערבי שבת אצל הדר צנעני, חברתי מכתה ז', השתתפתי בקידוש ובסעודת שבת. זה היה מרגש, מלא אור. הילדה הקטנה ההיא, שרצתה טקסים ומשמעות, התעוררה בי ושמחה- סוף סוף מותר ואף רצוי ללבוש בגדי שבת!

היינו בהודו חצי שנה, כלומר- בזמן כדור הארץ זה היה חצי שנה, אבל כמובן שאי אפשר באמת למדוד שום דבר בקשר לחוויה הזו, לא את הזמן, לא את המרחק או העוצמות של כל מה שחווינו. למעשה גיליתי שאני לא יכולה (עדיין?) לספר על מה שעברנו שם.
בכל אופן, חזרנו מהודו ואחרי חודש וחצי בבית של חבר עברנו לגליל, למקום שבו אנחנו חיים עד היום.
עברה עלינו תקופה של משבר (סיפרתי עליה קצת ב סיפורים מעכשיו ). זה היה משבר בכל הרבדים, אבל בעיקר מבחינה רוחנית. אחרי ההיי והריחוף של תקופת ההתעוררות, ואז הודו על כל עוצמותיה, שאמנם זימנה גם קשיים ואתגרים אבל בכל זאת הייתה בשבילי כל מה שהיא יכולה להיות למבקשים לחוות את הרוחניות שבעולם הזה, הגיעה פתאום הנחיתה בארץ, במציאות.
כבר לא בהתלהבות של התעוררות וחיפוש וציפיה לטיול הגדול, התחלנו את החיים, ולא ידענו כל כך מה לעשות אתם, איך לחיות אותם. אחרי הודו הכל בארץ נראה עלוב מצד אחד, ומצד שני לחוץ ומלחיץ ופשוט לא נכון. היינו הרבה סגורים בבית, ראינו המון טלוויזיה, אורי לא מצא עבודה ואני התחלתי לעבוד בכל מיני מסגרות חינוכיות, מה שלא תרם לבלבול ולכאוס הפנימי.
לאט לאט התגברנו, התרגלנו. הכרנו קצת אנשים, למדנו לאהוב את המקום שבו חיינו והבנו שכנראה נישאר בו בינתיים..
במהלך התקופה הזו המשכנו להחשף לכל מיני שיטות רוחניות. קראנו עוד ועוד ספרים, ניסינו כל מיני דרכי עבודה פנימית. ניסינו מפה וטעמנו משם, אבל עם הזמן הלכה והתגבשה בנו תהיה משותפת. אם יש כל כך הרבה דרכים רוחניות, כל כך הרבה שיטות ומורים, איך אפשר לבחור? על סמך מה? במיוחד שאחרי כארבע שנים של בדיקת דרכים רבות, נוכחנו לדעת שאף שיטה לא "תופסת" אותנו, שאנחנו לא מתמידים ולא חשים התאמה בשום דרך. וכן, האמנו אז שאמורה להיות דרך אחת בשבילנו, עגולה ושלמה ו all included , דרך שתלווה אותנו בשכבנו ובקומנו, וגם בין לבין

.
והתשובה שהגענו אליה הייתה שמכיוון שבגוף ובשכל לא הגענו אל דרך כלשהיא, הרי שנלך על מה שהנשמה שלנו בחרה בשבילנו- להיוולד כיהודים.

בערך באותה תקופה, שנה אחרי שהגענו לגליל, ילדתי את שירה. אורי התחיל לעבוד בגינון עם בחור שעבר לגור בשכנות והיה בתהליך של חזרה בתשובה.
קצת אחרי שהכרנו את אותו בחור, נקרא לו ערן, הוא הכיר את מי שתהפוך לאשתו. הפכנו למין רביעיה כזו. היינו הרבה ביחד, התקרבנו אליהם מאוד. לראשונה מאז ערבי שבת אצל הדר צנעני, חברתי מכתה ז', השתתפתי בקידוש ובסעודת שבת. זה היה מרגש, מלא אור. הילדה הקטנה ההיא, שרצתה טקסים ומשמעות, התעוררה בי ושמחה- סוף סוף מותר ואף רצוי ללבוש בגדי שבת!

מחכה להמשך @}

מחכה להמשך @}

מעניין...יושבת בשקט ומחכה להמשך

מעניין...יושבת בשקט ומחכה להמשך

שליחה על ידי הדס* » 19 יוני 2009, 00:00

מקסים ומרגש

יושבת בשקט ומחכה להמשך

(המשפט הזה -
הילדה הקטנה ההיא, שרצתה טקסים ומשמעות,
ממש נגע בי ועורר בי את הילדה שבי..
תודה על הכנות והמילים)

שליחה על ידי הדס* » 19 יוני 2009, 00:00

מקסים ומרגש

יושבת בשקט ומחכה להמשך

(המשפט הזה -
הילדה הקטנה ההיא, שרצתה טקסים ומשמעות,
ממש נגע בי ועורר בי את הילדה שבי..
תודה על הכנות והמילים)

כן?

כן?

כן?
קוראת.

כן?
קוראת.

מאד מרגש שאת ממשיכה

שבת שלום

מאד מרגש שאת ממשיכה

שבת שלום

תודה יקרות, שבת שלום @}

כן?

מקווה שככה בפשטות אמשיך לכתוב, בלי לעשות עניין גדול, שהסיפור יזרום בקלילות כמו שיחת טלפון אתך נקודות

אמן.

תודה יקרות, שבת שלום @}

כן?

מקווה שככה בפשטות אמשיך לכתוב, בלי לעשות עניין גדול, שהסיפור יזרום בקלילות כמו שיחת טלפון אתך נקודות

אמן.

ומאחלות שבת נפלאה ומעניינת ושלווה

ומאחלות שבת נפלאה ומעניינת ושלווה

גם אני מחכה....
שבת שלום@}

גם אני מחכה....
שבת שלום@}

קצת זום אין על התקופה ההיא-
בערך שנה אחרי שהכרתי את אורי, קיבלנו מחבר קסטה עם הקלטה (יד שמינית לפי האיכות) מהופעה של להקה חדשה, שבע. החבר היה בהופעה שלהם בחאן אמירי הגליל, וחזר כולו דלוק. הקשבנו לקסטה, שהיו בה כל מיני שירים בסנסקריט (זה היה הגלגול הקדום של שבע), ונהננו מאוד, אבל נהננו אפילו יותר ממה שהיה בצד השני של הקסטה- כמה חבר'ה מנגנים בגיטרה ושרים מזמורי תהילים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משהו כזה.
בתקופה לפני שנסענו להודו יצא הדיסק הראשון של שבע, החתונה השמיימית. גם שם היה מזמור תהילים, את שיר למעלות, וזו הייתה הפעם הראשונה שהקשבתי למילים והבנתי שכשאומרים "עזרי מעם השם", מדברים שם על האנרגיה הזו הקוסמית, על הרוח הגדולה, היקום, וכל שאר השמות שניתנו לאלוהים בספרים שקראתי. כך נפתחה לי הדלת לחיבור עם מזמורי תהילים, ובכלל, עם המילים היהודיות לתיאור של קדושה וחיבור לאלוהים. הקלטנו את הדיסק על קסטה ולקחנו אותה להודו, שם שמענו אותה בווקמן, ואני זוכרת את עצמי מאזינה ומתרגשת משיר שאהבתי מאוד-
"ברוך I
אתה I
אור אינסוף I
הנותן לנו I
אומץ I
....
לחדש I
ולקדש I
את התפילה" I

קצת זום אין על התקופה ההיא-
בערך שנה אחרי שהכרתי את אורי, קיבלנו מחבר קסטה עם הקלטה (יד שמינית לפי האיכות) מהופעה של להקה חדשה, שבע. החבר היה בהופעה שלהם בחאן אמירי הגליל, וחזר כולו דלוק. הקשבנו לקסטה, שהיו בה כל מיני שירים בסנסקריט (זה היה הגלגול הקדום של שבע), ונהננו מאוד, אבל נהננו אפילו יותר ממה שהיה בצד השני של הקסטה- כמה חבר'ה מנגנים בגיטרה ושרים מזמורי תהילים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משהו כזה.
בתקופה לפני שנסענו להודו יצא הדיסק הראשון של שבע, החתונה השמיימית. גם שם היה מזמור תהילים, את שיר למעלות, וזו הייתה הפעם הראשונה שהקשבתי למילים והבנתי שכשאומרים "עזרי מעם השם", מדברים שם על האנרגיה הזו הקוסמית, על הרוח הגדולה, היקום, וכל שאר השמות שניתנו לאלוהים בספרים שקראתי. כך נפתחה לי הדלת לחיבור עם מזמורי תהילים, ובכלל, עם המילים היהודיות לתיאור של קדושה וחיבור לאלוהים. הקלטנו את הדיסק על קסטה ולקחנו אותה להודו, שם שמענו אותה בווקמן, ואני זוכרת את עצמי מאזינה ומתרגשת משיר שאהבתי מאוד-
"ברוך I
אתה I
אור אינסוף I
הנותן לנו I
אומץ I
....
לחדש I
ולקדש I
את התפילה" I

לפני קצת יותר מעשר שנים, היא ואורי היו על חוף ים נידח בהודו. הם היו על החוף ההוא במשך חודש. חוף קטן, שהוצף כל שנה בעונת המונסונים, ולכן נשאר מבודד ופראי. את החושה הקטנה שלהם אורי בנה בעצמו, וחוץ מהם היו שם רק קומץ של מטיילים מכל העולם, וצוות קטן של הודים שהפעילו את המסעדה

באחד הימים כשהיינו על החוף הזה, בשעת בוקר מוקדמת, ישבנו על החוף ופגשנו בחור ישראלי שבדיוק יצא מהמים אחרי טבילת שחרית. התחלנו לדבר. הוא היה חמוד, היו לו עיניים כחולות צלולות וחיוך טוב. הוא סיפר שהוא קם בבוקר ומיד, לפני הכל, נכנס לטבילה, ומיד הערצתי אותו על זה.
המשכנו לפגוש אותו במשך הימים הבאים ונוצר בינינו חיבור טוב. באחד הימים כשישבנו ביחד במסעדה הבחנו פתאום בנרתיק התפילין שלו שהיה מונח לידו (הוא בא מבית דתי ועדיין שמר מצוות למרות שלא הסתובב עם כיפה). השם שהיה כתוב על התפילין היה השם של אורי (שם +שם משפחה כמובן

). ככה גילינו שיש להם אותו שם בדיוק. זה היה מוזר, ומכיוון שקראתי באותה תקופה את הנבואה השמיימית הייתי משוכנעת שיש לכך משמעות עמוקה ונסתרת.
באחת השיחות שלנו הבחור הזה אמר שנראה לו שנחזור בתשובה, ואני התעצבנתי עליו והתחלתי להתווכח אתו בלהט, ובהמשך היום הייתי מוטרדת מאוד מהעניין.

לפני קצת יותר מעשר שנים, היא ואורי היו על חוף ים נידח בהודו. הם היו על החוף ההוא במשך חודש. חוף קטן, שהוצף כל שנה בעונת המונסונים, ולכן נשאר מבודד ופראי. את החושה הקטנה שלהם אורי בנה בעצמו, וחוץ מהם היו שם רק קומץ של מטיילים מכל העולם, וצוות קטן של הודים שהפעילו את המסעדה

באחד הימים כשהיינו על החוף הזה, בשעת בוקר מוקדמת, ישבנו על החוף ופגשנו בחור ישראלי שבדיוק יצא מהמים אחרי טבילת שחרית. התחלנו לדבר. הוא היה חמוד, היו לו עיניים כחולות צלולות וחיוך טוב. הוא סיפר שהוא קם בבוקר ומיד, לפני הכל, נכנס לטבילה, ומיד הערצתי אותו על זה.
המשכנו לפגוש אותו במשך הימים הבאים ונוצר בינינו חיבור טוב. באחד הימים כשישבנו ביחד במסעדה הבחנו פתאום בנרתיק התפילין שלו שהיה מונח לידו (הוא בא מבית דתי ועדיין שמר מצוות למרות שלא הסתובב עם כיפה). השם שהיה כתוב על התפילין היה השם של אורי (שם +שם משפחה כמובן

). ככה גילינו שיש להם אותו שם בדיוק. זה היה מוזר, ומכיוון שקראתי באותה תקופה את הנבואה השמיימית הייתי משוכנעת שיש לכך משמעות עמוקה ונסתרת.
באחת השיחות שלנו הבחור הזה אמר שנראה לו שנחזור בתשובה, ואני התעצבנתי עליו והתחלתי להתווכח אתו בלהט, ובהמשך היום הייתי מוטרדת מאוד מהעניין.

הסיפור מעניין , גם מהזווית בו אני נמצאת (-:
והוא כמובן מעורר אותי שוב למחשבות על מה היא אמונה עבורי.
כמובן אפצח בהגיגי כשזו תהיה שעת הכושר.
בינתיים מקשיבים ומדמיינים פה.(מנסה לדמיין את רצועת החוף, חבל שלא נתת יותר תאורים עליו...מה יש? שגם אנחנו קצת נרגיש שם)

הסיפור מעניין , גם מהזווית בו אני נמצאת (-:
והוא כמובן מעורר אותי שוב למחשבות על מה היא אמונה עבורי.
כמובן אפצח בהגיגי כשזו תהיה שעת הכושר.
בינתיים מקשיבים ומדמיינים פה.(מנסה לדמיין את רצועת החוף, חבל שלא נתת יותר תאורים עליו...מה יש? שגם אנחנו קצת נרגיש שם)

אתמול בערב הייתי במצב רוח ממש רע. אורי נסע לחו"ל לכמה ימים, והייתי עצבנית, ועבר ערב ממש רע עם הילדות, ואחרי שהן נרדמו נותרתי לבד עם כאב האשמה והחרטה, וכתבתי במחברת מתוך תקווה שייפתח לי ולו חריץ שדרכו אוכל להימלט.
ותוך כדי שכתבתי התחלתי לכתוב תודות כי כל דבר אחר שכתבתי גרם לי להתערבב שוב באשמה ובמועקה, ואז גם נזכרתי ברגע של חסד, רגע שבו- רק בדיעבד ראיתי- אלוהים דיבר אתי, ואז גם הבנתי מה הוא אמר.

זה היה לפני שהלכתי למיטה עם זהרה ותמר, ולמרות שהייתי מאוד עצבנית, הצעתי להקריא להן פרק מפו הדוב שאותו אנחנו קוראות עכשיו. משהו בי התעקש על זה למרות ועל אף.
ולאיזה פרק בדיוק הגענו ?
לפרק שבו איה מאבד את הזנב שלו. וכבר כשראיתי את זה ידעתי שזה בשבילי, וכשקראתי את התיאור של איה מיד ראיתי בו את עצמי- "...לפעמים חשב לעצמו בעצב "למה?", לפעמים חשב "בגלל מה?"....ולפעמים לא ידע בכלל על מה הוא חושב".
את זה קלטתי כבר כשקראתי, אבל רק אחר כך כשכתבתי הבנתי פתאום איך כל הדמויות משקפות חלקים שונים בתוכי- גם איה הכבד והעצוב שרק מחפש להיות קורבן, שאיבד את זנב השימחה שלו, וגם מי שלקח אותו, ינשוף, השכל המנתח, החוקר, המגדיר, המפטפט מילים ארוכות ומסובכות, חוזר עליהן שוב ושוב ולא מועיל בכלום, וגם מי שמוצא את הזנב, פו, זה שאין לו בכלל שכל בראש, שכל מה שהוא צריך בשביל להיות שמח זה לק של דבש.
וכתבתי- "הלוואי שהפו שבי ימצא לאיה שבי את זנב השמחה, וגם אני אוכל לפזז באחו הפנימי, שטוף השמש".

היום אצל דפנה עשינו תרגיל כתיבה (שלקוח מהספר עצם הכתיבה שכבר סיפרתי עליו).
זה התרגיל- כותבים עשרה שמות עצם (מכנסיים, כפות רגליים, שמלה, חלון, קוצים וכו', מה שעולה). אחר כך חושבים על מקצוע, וכותבים כ-15 פעלים שקשורים לאותו מקצוע.
(אני כתבתי פעלים שקשורים לעבודה שלי כאמא בבית, למשל- להסביר לחנך ללטף לחבק להקשיב לשטוף לסרק).
ואז מחברים שמות עצם לפעלים ומשחקים עם המילים (מותר כמובן להוסיף מילים שלא היו ברשימה, אבל שבכל קטע שכותבים יהיה חיבורים של שמות עצם ופעלים מהרשימה שעשינו).
אחר כך שמנו תקליט של פול סיימון, (תקליט מושלם לאחר צהריים קייצי), וקראנו את מה שיצא.

הנה חלק ממה שכתבתי-

מכנסיים מסבירים לי
שהקמט
הפרוע
לא רוצה להיות מסורק

*
חלון הדעת
מלוכלך
אני מקשיבה

*
קוצים
קשובים אל
החום הגדול
הצהוב
הריק

*
לתלות שמלה
על גופי
ולצאת
אל העולם

*

לשטוף חלון
העין
לחנך
קוצים בתחת
ללטף
נמשי האור

*
נמשים
בהרות שמש
מתחת לעורי
מאורךָ

והיה אחו, והיה שטוף שמש, והייתה מנוחה והיה חופש, בגוף ובנפש, מכל הכבלים הדמיוניים.

אתמול בערב הייתי במצב רוח ממש רע. אורי נסע לחו"ל לכמה ימים, והייתי עצבנית, ועבר ערב ממש רע עם הילדות, ואחרי שהן נרדמו נותרתי לבד עם כאב האשמה והחרטה, וכתבתי במחברת מתוך תקווה שייפתח לי ולו חריץ שדרכו אוכל להימלט.
ותוך כדי שכתבתי התחלתי לכתוב תודות כי כל דבר אחר שכתבתי גרם לי להתערבב שוב באשמה ובמועקה, ואז גם נזכרתי ברגע של חסד, רגע שבו- רק בדיעבד ראיתי- אלוהים דיבר אתי, ואז גם הבנתי מה הוא אמר.

זה היה לפני שהלכתי למיטה עם זהרה ותמר, ולמרות שהייתי מאוד עצבנית, הצעתי להקריא להן פרק מפו הדוב שאותו אנחנו קוראות עכשיו. משהו בי התעקש על זה למרות ועל אף.
ולאיזה פרק בדיוק הגענו ?
לפרק שבו איה מאבד את הזנב שלו. וכבר כשראיתי את זה ידעתי שזה בשבילי, וכשקראתי את התיאור של איה מיד ראיתי בו את עצמי- "...לפעמים חשב לעצמו בעצב "למה?", לפעמים חשב "בגלל מה?"....ולפעמים לא ידע בכלל על מה הוא חושב".
את זה קלטתי כבר כשקראתי, אבל רק אחר כך כשכתבתי הבנתי פתאום איך כל הדמויות משקפות חלקים שונים בתוכי- גם איה הכבד והעצוב שרק מחפש להיות קורבן, שאיבד את זנב השימחה שלו, וגם מי שלקח אותו, ינשוף, השכל המנתח, החוקר, המגדיר, המפטפט מילים ארוכות ומסובכות, חוזר עליהן שוב ושוב ולא מועיל בכלום, וגם מי שמוצא את הזנב, פו, זה שאין לו בכלל שכל בראש, שכל מה שהוא צריך בשביל להיות שמח זה לק של דבש.
וכתבתי- "הלוואי שהפו שבי ימצא לאיה שבי את זנב השמחה, וגם אני אוכל לפזז באחו הפנימי, שטוף השמש".

היום אצל דפנה עשינו תרגיל כתיבה (שלקוח מהספר עצם הכתיבה שכבר סיפרתי עליו).
זה התרגיל- כותבים עשרה שמות עצם (מכנסיים, כפות רגליים, שמלה, חלון, קוצים וכו', מה שעולה). אחר כך חושבים על מקצוע, וכותבים כ-15 פעלים שקשורים לאותו מקצוע.
(אני כתבתי פעלים שקשורים לעבודה שלי כאמא בבית, למשל- להסביר לחנך ללטף לחבק להקשיב לשטוף לסרק).
ואז מחברים שמות עצם לפעלים ומשחקים עם המילים (מותר כמובן להוסיף מילים שלא היו ברשימה, אבל שבכל קטע שכותבים יהיה חיבורים של שמות עצם ופעלים מהרשימה שעשינו).
אחר כך שמנו תקליט של פול סיימון, (תקליט מושלם לאחר צהריים קייצי), וקראנו את מה שיצא.

הנה חלק ממה שכתבתי-

מכנסיים מסבירים לי
שהקמט
הפרוע
לא רוצה להיות מסורק

*
חלון הדעת
מלוכלך
אני מקשיבה

*
קוצים
קשובים אל
החום הגדול
הצהוב
הריק

*
לתלות שמלה
על גופי
ולצאת
אל העולם

*

לשטוף חלון
העין
לחנך
קוצים בתחת
ללטף
נמשי האור

*
נמשים
בהרות שמש
מתחת לעורי
מאורךָ

והיה אחו, והיה שטוף שמש, והייתה מנוחה והיה חופש, בגוף ובנפש, מכל הכבלים הדמיוניים.

מקסימה אחת,ומקסים הקטע שכתבת.תודה

מקסימה אחת,ומקסים הקטע שכתבת.תודה

מקסים כל כך @}

מקסים כל כך @}

_מכנסיים מסבירים לי
שהקמט
הפרוע
לא רוצה להיות מסורק_

מזכיר לי נשכחות- לתת לעצם תכונות של חי.
עושים את זה בדרך כלל הרבה עם שעונים, רוח, אולי עוד דברים שלא עולים.

כותבת אצלי איזה שיר מגיל 16... שמיד נזכרתי בו.
וחוץ מזה משחק נחמד.

_מכנסיים מסבירים לי
שהקמט
הפרוע
לא רוצה להיות מסורק_

מזכיר לי נשכחות- לתת לעצם תכונות של חי.
עושים את זה בדרך כלל הרבה עם שעונים, רוח, אולי עוד דברים שלא עולים.

כותבת אצלי איזה שיר מגיל 16... שמיד נזכרתי בו.
וחוץ מזה משחק נחמד.

יקרה, בוקר אור..
אני הולכת עם הדף שלך כבר כמה ימים, מההתחלה.. רציתי להשלים את החסר בסיפור שלך, וגיליתי עולם ומלואו, להתאהב בו לגמרי..
המקום שממנו את כותבת יפהפה בעיניי, כל כך מחובר לפנימיות, לאלוקים האחד הפשוט שבתוך כל המאורעות המשתנים.. מזל שרק "כמעט" חזרת בתשובה, נראה שזה לגמרי מספיק (-:

יקרה, בוקר אור..
אני הולכת עם הדף שלך כבר כמה ימים, מההתחלה.. רציתי להשלים את החסר בסיפור שלך, וגיליתי עולם ומלואו, להתאהב בו לגמרי..
המקום שממנו את כותבת יפהפה בעיניי, כל כך מחובר לפנימיות, לאלוקים האחד הפשוט שבתוך כל המאורעות המשתנים.. מזל שרק "כמעט" חזרת בתשובה, נראה שזה לגמרי מספיק (-:

אחר כך שמנו תקליט של פול סיימון

איזה?

אחר כך שמנו תקליט של פול סיימון

איזה?

תודה, מתוקות אתן @}
_כותבת אצלי איזה שיר מגיל 16... שמיד נזכרתי בו.
וחוץ מזה משחק נחמד._
כן, אחלה משחק. איפה אצלך, בדף? (הולכת לבדוק)

מזל שרק "כמעט" חזרת בתשובה, נראה שזה לגמרי מספיק
שחר חדש , ריגשת אותי מאוד עם המשפט הזה (כנראה שזה החלק בי שמחפש אישורים, ובכל זאת

), ובכלל עם מה שכתבת. הלוואי שזה נכון ולו בקצת, זה הרצון הכי עמוק ומהותי שלי.

_אחר כך שמנו תקליט של פול סיימון
איזה?_
זהו, שניסיתי לקשר לשיר מתוכו ותמיד אני מתבלבלת עם הקישור. זה נקרא" here comes swinging paul " או משהו כזה, לא זוכרת את השם בדיוק. יש שם את it was a sunny day, ואת kodackchrome , ועוד המון, אחד אחד השירים שם. אולי מישהי רוצה לקשר איזה שיר מתוכו?

תודה, מתוקות אתן @}
_כותבת אצלי איזה שיר מגיל 16... שמיד נזכרתי בו.
וחוץ מזה משחק נחמד._
כן, אחלה משחק. איפה אצלך, בדף? (הולכת לבדוק)

מזל שרק "כמעט" חזרת בתשובה, נראה שזה לגמרי מספיק
שחר חדש , ריגשת אותי מאוד עם המשפט הזה (כנראה שזה החלק בי שמחפש אישורים, ובכל זאת

), ובכלל עם מה שכתבת. הלוואי שזה נכון ולו בקצת, זה הרצון הכי עמוק ומהותי שלי.

_אחר כך שמנו תקליט של פול סיימון
איזה?_
זהו, שניסיתי לקשר לשיר מתוכו ותמיד אני מתבלבלת עם הקישור. זה נקרא" here comes swinging paul " או משהו כזה, לא זוכרת את השם בדיוק. יש שם את it was a sunny day, ואת kodackchrome , ועוד המון, אחד אחד השירים שם. אולי מישהי רוצה לקשר איזה שיר מתוכו?

אה, there goes rhymin' simon... מהמוקדמים. נחמד.
השיר שאני הכי אוהבת בו הוא זה
הביצוע בקישור הוא לא של פול סיימון (לא יודעת של מי, אבל הוא מאוד מזכיר את המקור ויפה כמעט כמוהו). לא מצאתי את המקורי...

חוץ מזה לא כתבתי שנורא אהבתי את השיר שיצא לך.

אה, there goes rhymin' simon... מהמוקדמים. נחמד.
השיר שאני הכי אוהבת בו הוא זה
הביצוע בקישור הוא לא של פול סיימון (לא יודעת של מי, אבל הוא מאוד מזכיר את המקור ויפה כמעט כמוהו). לא מצאתי את המקורי...

חוץ מזה לא כתבתי שנורא אהבתי את השיר שיצא לך.

וואו, הרגשתי מאוד לא נח עם המשפט הזה, חששתי שאולי זה מתנשא, כאילו- מי אני שאגיד מה מספיק?

איזה כיף שזה דווקא היה במקום מבחינתך!

וואו, הרגשתי מאוד לא נח עם המשפט הזה, חששתי שאולי זה מתנשא, כאילו- מי אני שאגיד מה מספיק?

איזה כיף שזה דווקא היה במקום מבחינתך!

קוראת, תודה.
מהמוקדמים.
כן, אצלי פול סיימון זה רק מהמוקדמים. איבדתי אותו איפה שהוא בגרייסלנד. על מה את ממליצה מהחדשים יותר?

שחר,

לגמרי במקום. תודה @}

קוראת, תודה.
מהמוקדמים.
כן, אצלי פול סיימון זה רק מהמוקדמים. איבדתי אותו איפה שהוא בגרייסלנד. על מה את ממליצה מהחדשים יותר?

שחר,

לגמרי במקום. תודה @}

על מה את ממליצה מהחדשים יותר?

גרייסלנד, rhythm of the saints.

באמת שונה למדי מהמוקדמים, אבל אני אוהבת.
את מה שיצא אחרי rhythm - כבר לא.

על מה את ממליצה מהחדשים יותר?

גרייסלנד, rhythm of the saints.

באמת שונה למדי מהמוקדמים, אבל אני אוהבת.
את מה שיצא אחרי rhythm - כבר לא.

ואו!!!
אני ממש לא מאמינה...!
הצלחתי להיכנס. ועוד בדלת הקדמית (-:
אין הרבה מה להוסיף לכן רק אהנהן על המשחק המקסים הזה שהוליד שירים נורא יפים,
ועל פו הדב וההקשרים (הנהון כפול לזה שבסופו של דבר מי שיש לו את האמת הוא זה בלי השכל.. בלי המחשבות..)
ועל פול סיימון.
וחיבוק גדול גם פה.

ואו!!!
אני ממש לא מאמינה...!
הצלחתי להיכנס. ועוד בדלת הקדמית (-:
אין הרבה מה להוסיף לכן רק אהנהן על המשחק המקסים הזה שהוליד שירים נורא יפים,
ועל פו הדב וההקשרים (הנהון כפול לזה שבסופו של דבר מי שיש לו את האמת הוא זה בלי השכל.. בלי המחשבות..)
ועל פול סיימון.
וחיבוק גדול גם פה.

פה יש ילדה שמתעקשת שאבוא לרקוד אתה אז אני רק שמה את הקישור שאכן הולם ימים שטופי ujhdf9]שמש IO4w[/po] והולכת לרקוד.
סיפרתי כבר שיש לי רמקולים חדשים?

פה יש ילדה שמתעקשת שאבוא לרקוד אתה אז אני רק שמה את הקישור שאכן הולם ימים שטופי ujhdf9]שמש IO4w[/po] והולכת לרקוד.
סיפרתי כבר שיש לי רמקולים חדשים?

קוראת בשקט לאחרונה אבל קוראת,
רק רציתי שתדעי

קוראת בשקט לאחרונה אבל קוראת,
רק רציתי שתדעי

תודה, קוראת, על ההמלצה, ול מי מה , תודה על הקישור, ולגבירה ולעדינה, תודה על הביקור.

לפני שאני יוצאת מהבית ליוגה תמר מכסה את פניי בהמון נשיקות ומחבקת אותי חזק ולא מרפה, ואומרת-"אני אוהבת אותך אינסוף! ומאתיים! ועשר!", ואחרי שאני כבר יוצאת היא באה להיפרד שוב ואומרת-"תהני ביוגה! אני אוהבת אותך אינסוף ועשר ושלושים!".
וכשאני כבר עולה במדרגות לכיוון החניה היא צועקת-"ותוסיפי ארבעים!"

שבת שלום לכולנו @}

תודה, קוראת, על ההמלצה, ול מי מה , תודה על הקישור, ולגבירה ולעדינה, תודה על הביקור.

לפני שאני יוצאת מהבית ליוגה תמר מכסה את פניי בהמון נשיקות ומחבקת אותי חזק ולא מרפה, ואומרת-"אני אוהבת אותך אינסוף! ומאתיים! ועשר!", ואחרי שאני כבר יוצאת היא באה להיפרד שוב ואומרת-"תהני ביוגה! אני אוהבת אותך אינסוף ועשר ושלושים!".
וכשאני כבר עולה במדרגות לכיוון החניה היא צועקת-"ותוסיפי ארבעים!"

שבת שלום לכולנו @}

וזה עושה נעים בלב....עד למרחקים,
מגיע עד הלב שלי

וזה עושה נעים בלב....עד למרחקים,
מגיע עד הלב שלי

שבת שלום יקירה, מקסים לקרוא אותך כתמיד

הזמנתי את הספר שהמלצת עליו (עצם הכתיבה), עכשיו הוא מחכה לי שיהיה לי זמן לקרוא אותו....

שבת שלום יקירה, מקסים לקרוא אותך כתמיד

הזמנתי את הספר שהמלצת עליו (עצם הכתיבה), עכשיו הוא מחכה לי שיהיה לי זמן לקרוא אותו....