באופן טבעי

כמה זמן יש לי - ככה אני עושה פחות.
הבוקר הייתי בחוג ציור מסוים, שממש ממליצים לתרגל בבית את הטכניקה (אם אפשר לקרוא לזה טכניקה זה יותר כמו מדיטציה). נושא התרגול בבית עלה עם המורה שביקש שאכניס לחיי את הציור: "תצרי הרגל"... אהה... זה חלק מהבעיה, אני אומרת לו. ליצור את ההרגל.
הרי זה לא הזמן שאין לי, ולא החשיבות. "את נהנית מלצייר את זה?" מאד, אני עונה לו, אבל לא מצליחה להכניס לחיי דברים שאני אוהבת לעשות.
התפתח דיון סביב הנושא הזה, כשלבסוף סיכם שאני כנראה לא יוצרת הרגלים שכאלה, כי אני אוהבת להיות חופשיה.
... זה השאיר אותי בשאלה סביב זה. האם באמת? האם הרצון להיות חופשיה זה העניין? הרי אני מרגישה בכלא?
וכמה הרגלים, שאני קוראת להם טובים, אני הייתי רוצה להכניס לחיי וכולם משהו שאני עושה בכתה, או עשיתי או לימדתי: יוגה, צ'י קונג, הציור הזה, מדיטציות, הליכה, שחייה... וכו'
כאילו הרבה יותר קל לי לדעת שיש שיעור ביום זה וזה, ואז אני מתארגנת לקראת זה. משמעת פנימית שעטופה ברצון ובהבנה שזה ממש טוב לי - לא מספיק עבורי. לא עושה לי את זה.
וכמובן שאני מתוסכלת מזה. כי באמת שבתקופה הזו אני זקוקה למלא את חיי בדברים שכאלה... אך עם עצמי, ולבדי - קשה לי...

ערב קשה עבר על הילדה שלי (ועלי, כמובן). היא כל הזמן רצתה את אבא שלה. אספתי אותה, על פי מה שסיכמנו ב-4 והיא לא הפסיקה לבכות עד שהלכה לישון. שעתיים וחצי, לא אכלה כמעט. רק בכתה.
רוצה להוסיף על זה, כי פתאום נפל לי אסימון.
מה שהפסיק את הבכי וגרם לה לאכול היה שלקחתי אותה על הידיים שלי, הסתכלתי בה עמוק בעיניים ואמרתי לה שזה בכלל לא קל שיש בית עם אמא, בית עם אבא ועכשיו בבית של אבא גם ע' תבוא לגור.
משפט אחד שכזה, היא הסתכלה עלי חזרה, כמו אומרת לי תודה, ואז ביקשה לאכול, מקלחת ולישון.
בלילה החום שלה עלה והיתה כך יומיים.
חום רגשי אני קוראת לזה....

מה שכן

אתמול היה לי יום מלא. בבוקר נסעתי לסדנה שאני משתתפת בה, אח"כ פגישה עם חברות וקינחתי בביקור אצל חברה שלא הייתי אצלה הרבה זמן. בילינו זמן איכות.
היא שיתפה אותי במשהו שהיא כתבה אחרי הפלה מאד כואבת וטראומטית שהיתה לה, אני שיתפתי אותה קצת בדברים שעוברים עלי. ומתוך השיחה הגענו לשיחת אמהות. כזו שמשתפת, מייעצת, תומכת.
היא שיתפה אותי בסיפורי הילד שלה, אני בסיפורי הילדה שלי.
למשל, סיפרתי לה שהרבה פעמים אל מול הילדה שלי, על דברים שאני רוצה להגיד לה 'לא' להם, אני יחד עם הלא, או במקומו, אומרת לה מה כן.
למשל, כשהיא מרביצה לי, אני אומרת את הלא – אבל מייד מוסיפה שאם היא צריכה להרביץ, אז לכרית (זה עובד ברוב הפעמים). או כשהיא גילתה את היריקה, לא חשבתי שזה נורא כל כך. הסברתי לה כמה חשוב לנו לדעת לירוק למשל את משחת השיניים. וממש תרגלנו יריקה. וכשהיו לה כאן חברים שעשו את זה במכוון שאראה ואגיב, נתתי לזה מעט תשומת לב, ושוב הפניתי למה זה חשוב ומתי כן יורקים.
וגם בדברים יותר פשוטים כמו לזרוק משהו שאני לא מסכימה או שימוש בחפץ שאני לא רוצה שתשתמש בו וכו', תמיד נותנת לה אלטרנטיבה של 'מה כן'.
לאורך הזמן, בחלק גדול מהמקרים, זה יוצר המון שיתוף פעולה. זה בא ממקום שמכבד אותה ואת הצורך שלה באותו רגע, ונותן לה אפשרות אחרת.

חברה שלי נתנה לי פידבק שהיא ממש קיבלה המון וחושבת שאני צריכה ללוות אמהות. לא רק בגלל הסיפורים האלו, אלא גם בגלל הדרך שעשיתי את זה. זה ריגש אותי ומילא אותי.

כשעזבתי את הבית שלהם, מאוחר בלילה פתאום הבנתי. גם לעצמי נתתי את 'מה שכן' באותו ערב, ולא רק את 'מה שלא'....

חזרתי מלאה הביתה, עם הרבה 'מה שכן', עם מחשבות טובות על יכולות, על רצונות, על אפשרויות ונכנסתי למייל שלי.
האקס מודיע לי שבסוף השבוע הזה חברתו עוברת אליו הביתה.
הרגע התארך לו, וכמו ב slow motion ראיתי מה קורה לי. הגעתי נניח מלאה כמו... כדור.
ההודעה הזו היתה כמו מכה בבטן הרכה. אבל אם דמיינתי כדור, אז היד נכנסה לתוך בטן הכדור, והכדור חזר להיות מה שהוא יודע להיות, עגול ומלא.

שוב יצרתי לי ערב מלא וממלא. מפגש עם חברה חדשה, פה ממש בשכונה.
מרגישה שהחיים מאפשרים לי, אם רק אתן להם לאפשר לי.
ליל מנוחה

הו, כמה שהילדים האלה יכולים להיות מראות..
נשמע טוב מה שעבר ומקווה שיהיו עוד רבים כאלה.
שתפי בדברים כאלה, זו אנרגיה מאוד מבוקשת פה, בעיקר בקרב אמהות משרתות וחלקן את יודעת, מאוד לבד בסיפור האמהי. @}

נשמע מעולה יקירתי,
כאילו בעצםהדיבור על חוסר היכולת לסגל לך הרגלים טובים, נפתח השיבר ואלה התחילו לזרום.

_התפתח דיון סביב הנושא הזה, כשלבסוף סיכם שאני כנראה לא יוצרת הרגלים שכאלה, כי אני אוהבת להיות חופשיה.
... זה השאיר אותי בשאלה סביב זה. האם באמת? האם הרצון להיות חופשיה זה העניין? הרי אני מרגישה בכלא_
כמובן... זה הדיון הישן אודות החופש/ כלא המדומים שלנו. (יצא לנו לא אחת לדבר על זה בינינו)
חופש/ שחרור, בא מתוך שליטה. החופש לבחור בא מהיכולת לשלוט ולהחליט מתי לעזוב ומתי להחזיק... זה הרי ידוע לך היטב (:
אני חושבת שקשה לך להכניס הרגלים טובים, מהסיבה הפשוטה, שקשה להכניס לחיים הרגלים חדשים, ועוד כאלה שדורשים משמעת, במיוחד בתקופות קשות עם אנרגיות נמוכות, זה קשה זה הכל.
לדעת את זה בראש, לא הופך את זה קל או משהו...
אבל כמו שנראה כרגע, אם מטפטפים את זה מספיק זמן בעקביות והתמדה, מגיע רגע שיש לזה בשלות, ואפשר "לדחוף" רגל בדלת ופתאום יש הרגלון קטן שמשתחל פנימה (-:

.... טפו. שכחתי לכתוב טפו אתמול כשכתבתי על הבת שלי. ומרפי, כמו ההרגלון שדיברת עליו גברת, דחף את הדלת ונכנס. ביג טיים...
כרגיל בימי חמישי אני פוגשת את הבת שלי אחרי שהיתה אצל אבא שלה. אלו ימים יותר רגישים, אבל בקונסטלציה הנכונה הם עוברים בסדר. בד"כ יש אפיזודת בכי, שקורית איפה שהוא בין ההגעה הביתה לבין השינה.
אז היום האפיזודה התחלקה לתתי פרקים ונמשכה מההגעה הביתה ועד השינה. זה בשילוב עם עייפות, רעב, חבר מהגן (ואמא שלו)... בקיצור תנאים קשים לשמירה על שפיות. שלה ושלי.
המילה "מעצבנת אחת" יצאה לה מהפה בערך 5 פעמים בשעה. לא להכל הגבתי בסוף כבר הבנתי שהילדה צריכה פשוט לישון.
שמתי גבול ברור, קיצרנו את זמן המקלחת, ועד שהיא לא עצמה עיניים (לפני 10 דקות) לא היתה רגועה.

אני מניחה שלקראת התקופה הנוכחית אצטרך להכיל יותר ויותר כאלו. לא פשוט לי.

בעיקר בקרב אמהות משרתות
נקודות, למה התכוונת משרתות?

הבוקר נפגשתי עם האקס לדבר על יום ההולדת. דיברנו על עוד מיליון נושאים...
הרגשתי שיש לי כל כך הרבה לדבר איתו על הבת שלנו, אבל אין לנו כמעט זמן לזה והרגשתי לחוצה. כמובן שזה ברור שיותר ויותר נדבר פחות. (נשמע הפוך על הפוך, לא? יותר נדבר פחות )
קצת בכיתי, קצת שמתי גבולות מאד ברורים, ועדיין מרגישה את הקשר בינינו.
אמרתי לו שבאמת אין לי שום דבר נגד ע' אבל אני בתקופה רגישה וחושבת שצריך לעשות יום הולדת לבת שלנו יחד. בעיקר, כי זו היתה תחושת הבטן של שנינו מלכתחילה. לא כי צריך, ולא אידאלוגיות. פשוט כי זו האינטואיציה המשותפת שלנו.
אך הקדמתי ואמרתי לו שלא משנה מה שנחליט כל החלטה תהיה בסדר מבחינתי.
הוא הזכיר לי, שקשה לי פשוט להגיד מה אני רוצה מבלי לתת את הלגיטימציה מראש לא לעשות כמו שאני רוצה...
אז מיד התעשתתי והכרזתי שהרצון שלי הוא לעשות מסיבה לשתי המשפחות, בה ע' בשנה הזו לא תהיה נוכחת. וברור לשנינו שכנראה עד שנה הבאה זה יעבור. לשנינו ברור שהבת שלנו תשמח מאד. הצהרתי על הרצון וזיק של גאוה היה בעיניים שלו.

הוא יחשוב ונדבר שוב תחילת חודש הבא כשהם יחזרו מחו"ל.

סיימנו בחיבוק אמיץ, ופליטת פה שלא יכולתי להחזיק בבטן כשאמרתי לו: "מה עשינו לעצמנו?"... כמובן דיברתי לעצמי כי מה שהוא עושה לעצמו זה ממש בסדר לו, עם הקשיים הרגילים של זוגיות חדשה שמובילה למשפחה...
אוף הקשר בינינו. ממש עוד חי וקיים.

כמובן דיברתי לעצמי כי מה שהוא עושה לעצמו זה ממש בסדר לו
גם לעצמי כמובן, גם לעצמי. מה שאני עושה לעצמי זה בסדר.
פשוט קשה לי בימים האחרונים יחד עם רגעי ההקלה שנשזרים להם בחיי...

אני שומעת את ההקלה

@}
נקודות, למה התכוונת משרתות?

משרתות משרתות. מה זה זר לך?
לקום בבוקר לעזור על הלבוש, להכין משהו לאכול , לשטוף כלים, להעמיד כביסה, לתלות כביסה, לנגב את התחת לעצמי ואז לו ואז לה, לתת להם קרח מהפריזר, למזוג להם מים, לשים להם סרט, לסדר, לקפל, להכין צהריים לחתוך להם את האוכל, להפריד כשהם רבים, להקשיב ברגעים שלא בא לי, לטאטא, לחסל, לשטוף, לקלח, לנגב, להלביש, לעזור לחפש, לעזור ליצור, לעזור להבין. טוב אני אפסיק בנקודה זו..
כמובן שלא בכל רגע, זה כמו שאני מתארת ויש רגעי חסד רבים וטובים - פשוט יש משהו סיזיפי בלדאוג כל הזמן לעוד אנשים מסביבך - לשרת.
מתה עליהם!

פשוט יש משהו סיזיפי בלדאוג כל הזמן לעוד אנשים מסביבך
כן, מבינה. אבל איכשהו לא מרגישה משרתת. וגם יוצרת לעצמי (בבחירה למשל בגן) זמן לעצמי בו אני משרתת את עצמי
מצד שני, לי אין 2, וזה בטח ובטח עושה הבדל גדול!

ואני לא במשמורת משותפת. אבא שלהם רואה אותם במקרה הטוב אחת לשבוע בשבת (אפילו לא שישי) וברווח פעם בשבועיים לשבת.

ואני לא במשמורת משותפת. אבא שלהם רואה אותם במקרה הטוב אחת לשבוע בשבת (אפילו לא שישי) וברווח פעם בשבועיים לשבת
זה יחד עם חינוך ביתי נשמע לי כמעט לא אנושי... למרות שכשראיתי אותך נראית ממש אלופת העולם

למרות שכשראיתי אותך נראית ממש אלופת העולם
אוי תודה מותק. את לא יודעת כמה היה לי קשה איתם באותו הערב. כמו שנכנסנו הקטן ביקש עם דמעות בעיניים ופה מחייך למטה שנלך. ומאותו רגע הם שניהם שיגעו אותי - ממש כך, עד הרגע שהלכנו.

ומאותו רגע הם שניהם שיגעו אותי - ממש כך, עד הרגע שהלכנו
ראיתי... ובגלל זה אמרתי שאת נראית ממש אלופת העולם

אני אחרי שבוע + עם הבת שלי. האקס וזוגתו היו בחו"ל ולי היה זמן עם הבת שלי. היה לי ממלא וכיף. הימים היו ימים אינטנסיביים של הרבה חברים, פגישות ומשפחה. שמתי לב שכשאני עמוסה בעשייה אני הרבה מעל מי הדיכאון. כלומר, הייתי בטוב. ממש בטוב.
הקשר איתה ממלא אותי מאד ומשמח. ברגע שהוא 'התנדף' לי מהתמונה, היה לי יותר קל... נו, מה מפתיע בזה - ההפרעות הלכו לי הצידה...

קבענו מראש איך יראה הקיץ הזה, על רצפים ארוכים יותר.
אני מסתובבת שוב עם התחושה, שהוא עושה את התוכניות שלו ואני מתנהלת סביבן. כמו ביחסים שלנו.
ואני רואה מה נדרש ממני עכשיו. אני צריכה לברר עם עצמי את הרצון שלי, שוב ושוב, לתכנן לעצמי תוכניות ולהציב אותן כעובדה. זה בדרך כלל מתקבל מצוין מהצד השני.
אבל כשאין לי תוכניות ברורות, נניח לקיץ, אני נופלת לנישת הקורבנות שבה אני מרגישה שאני חיה על פי סדר החופש שלו.
אין ספק שיש לי פה עבודה.

אחרי שבוע שהייתי איתה, ובילינו המון, הוא חזר מחו"ל ואני פתאום בלעדיה.
חור. זמן פנוי. אופס... משהו מתחיל למשוך אותי למטה, לחוסר, לאין, לקושי...
אני משתדלת לא ליפול לשם. להיות מודעת לזה.
והגעגועים...

אני מתקשרת אליה כמעט כל יום. היא משתפת אותי היום:
'אמא, את יודעת שיש לי אח?'
'איזה יופי!'
'ואת יודעת איפה הוא עכשיו? אצל לושקה בבטן'
(נושמת עמוק, וממשיכה) 'יופי, מתוקה שלי. איזה כיף לך, יהיה לך אח. את מלטפת אותו ומנשקת אותו?'
'כן, כל הזמן אמא'
'יופי יפה שלי, איזה כיף לך'

סוגרת את השיחה. שמחה בשבילה. עצובה בשבילי. בשביל מה שאין לי כרגע לתת לה, ואולי לא יהיה לי לעולם.
.....
יש לי החלטות הרות גורל להחליט השנה.
וזו אחת מהן

אוי מותק...
מקווה שהחור יתמלא בטוב.
לא יכולתי בסופו של דבר להגיע, וחבל לי כי נראה לי שהיינו מרפדות את החורים של שתינו מצויין
והרבה אהבה

הא... זאת אני הגבירה בחום שם למעלה (-:

הי יקירה
יש לך כל כך הרבה מה כן!!! לתת לה, לפחות כרגע את יכולה להתמקד בזה
איחולים לשבת שלום
אם את צריכה גיוון מוזמנת לבוא לאזור הפרדס - יש לך כבר כמה בתים כאן (-:

אופס... גם אני שכחתי לאמר מי אני ומה שמי אם כי אולי כבר ניחשת
פליי

מתוקות שלי, פליי וגבירתי. אחחח.
כן, כשאני איתה, מרגישה שיש לי המון לתת לה ולי.
עכשיו צריכה להתמקד בלתת לי, בזמנים שהיא לא איתי...

בסוף שבוע הזה דאגתי למלא את חוריי (נשמע לאמשו... )
אחותי בקשה עזרה בסידור הבית ועוד כל מיני... אין לי דקה לנשום.

או כמו שתיארתי לידידי משכבר הימים:
"דואגת להיות עסוקה, פֶּנֶה צלוׁלה" (במבטא איטלקי כבד... נראה אתכן מגלות - רמז: שם של שחקנית ידועה)

נכנסתי לדף שלך. לא פשוט אבל מעצים. אני מחזקת אותך. את בתהליך מרשים של צמיחה.
רק טוב.

נגמר החופש, התחיל הגן.
העומס, האינטנסיביות לעיתים, המפגשים שיזמתי - כדי למלא את זמנינו (שלי ושל בתי), יום ההולדת שלה - עשו לי רק טוב.
הרגשתי שהימים המלאים והעמוסים לעייפה, הצליחו להוציא אותי רגע מעצמי והלופים שלי. ממש הרגשתי על פני המים, אפילו שוחה בהם טוב.
היה לי מצויין עם הבת שלי, וכשהיא היתה עם אביה - דאגתי למלא את הימים עד תומם.
האנרגיה החלה לזרום בחיים ואיתה הגיעה קצת עבודה חדשה, פגישות עם בחורים - כאילו חוזרת לחיים, להרגיש אותם, לנשום אותם.
לעשות, לעשות, לעשות.

הרבה פעמים כתבתי בראשי סיכומי יום קצרים כאלו, הרהורים על החיים המתהווים שלי - כדי לכתוב כאן, אבל בסוף לא כתבתי כלום. חודש כמעט שלא ביקרתי כאן. אנסה לסכם לעצמי נקודות חשובות.

נתחיל בהיום.
מסיבות אלו ואחרות, פגשתי את הבת שלי בפתח הגן החדש שלה (מבנה חדש, אחת מהגננות חדשה, חלק מהילדים חדשים) והייתי איתה. היתה סיטואציה מורכבת: היא יוצאת מהרכב של האקס שבו נוהגת זוגתו. היא קופצת עליה בנשיקות, ואח"כ עליו. אחרי זה, כשצריכה לעבור אלי (לא ראיתי אותה מאתמול) היה קשה לה. נכנסנו לגן ומאותו רגע, לא רצתה לרדת ממני.
עכשיו, זה מוכר לי. ככה המתוקה שלי. לוקח לה זמן להכנס לסיטואציות.
אבל קשה הרבה יותר לגלוש אל תוך היום הזה כשהיא עסוקה שוב ושוב ב-'מי בא לקחת אותי מהגן?', אבא, אני עונה לה... והיא מתעצבת ולא רוצה. רוצה שאני אבוא.
כך נדה ונעה לה, בין המקום החדש, בין הפגישה איתי הקצרה והפרידה המתמשמשת ובאה, בין הפרידה ממנו - בקיצור - קשה ליום ראשון.
כמובן שהפרידה לוותה בבכי קורע לב...

חזרתי הביתה כל כך מתוחה עם גוש בגרון. מהפרידה הבוכייה ממנה, מהטוב שראיתי שם ברכב המשפחתי שלהם...
ואז... החלטתי לעשות משהו שאני כמעט ולא עושה, לבדי.
החלטתי לצאת להליכה.

ברגיל, לצאת להליכה דורש ממני החלטה מאד נחושה. כי יש מלא דברים אחרים שאני שמה בסדרי העדיפויות שלי לפני זה.
וגם, ללכת לבד קצת מוזר לי. אך הרבה זמן שאני מרגישה שלכל המטבוליזם הפיזי-רגשי שלי חשוב שאעשה איזו פעילות, וזו יכולה להיות מצויינת להעלאת הדופק והורדת סטרס הפרידה של הבוקר.
לא שאלתי את עצמי שאלות, נעלתי נעלי הליכה, שרקתי לכלב שלי שיבוא ונעלתי את הדלת.
אופס, הכלב לא בא... זה הצחיק אותי (בדיעבד) שהיה לי היסוס האם לצאת בלעדיו, או שלוותר.
בסוף, בנחישות (שהגיעה רק בזכות האנרציה של הקיץ הזה) יצאתי. הלכתי והלכתי ופתאום מצאתי את עצמי רצה. ואז הולכת, ואז שוב רצה. מהצד, ישבה לה שם שופטת - ירום הודה - שהיה לה מלא דברים מה לומר.
אמרתי לה, שבמתותא (ככה כותבים?) - אדבר איתה מאוחר יותר על כל מה שיש לה להגיד. כרגע אני הולכת-רצה-הולכת...

אחרי 15 דק' חזרתי הבית. קצת מזיעה, קצת מתנשפת. מרוצה מהנחישות שנולדה לה בשקט בראשון לספטמבר. הייתי רוצה לעשות את זה לפחות פעמיים בשבוע, וגם יותר זמן.

חגיגת יום ההולדת
הבת שלי חגגה 4 בסוף החודש הזה.
במשך חודש וחצי התלבט האקס האם הוא רוצה לחגוג שתי המשפחות יחד, או שמא נתפצל.
אני הייתי בדעה שאפשר ורצוי (בעיקר עבורה) לחגוג יחד. המשפחות בקשר מעולה, וזה יהיה נחמד אם נוכל לתת לה איזה רגע, כמה שעות של יחד-נס של המשפחות.
הוא, מבחינתו לא יכול היה להחליט כי הוא הרגיש שזה ממש לא מסתנכרן עם מה שיש בבית שלו. ומה יש בבית שלו תשאלו? לדבריו, חוויה משפחתית קרובה ונעימה, וקשר טוב עם זוגתו.
לאחר בירורים אצל הרבה נשים גרושות או נשואות לגרושים, הבנתי שבטח שבשנה הראשונה זה די ברור ומובן שלא חייבים לעשות יחד.
כאמור, לאחר חודש וחצי הוא החליט ש-יאללה בסדר ועשינו חגיגה משותפת, עם נוכחות חלקית של המשתתפים.
(באופן סיבולי, אחת מהאחיות שלי, בעלה ושני ילדיה לא הגיעו בגלל שהילדים היו חולים).

הארגון היה ברובו עלי, המעט שהוא היה צריך להכין, הוא שכח. מצד שני הוא עשה דברים שלא החלטנו עליהם קודם. אני על האוכל, הוא על התפאורה והתוכן (מול הילדים). הביא פרחים, ביקש חיבוק. בסה"כ היה נעים, זורם ונכון. והיא חגגה!

אבל איפה זה פוגש אותי?
קודם כל, היה לי מאד קשה להחליט לעשות את החגיגה המשותפת בלי זוגתו. עוד לא מבינה את עצמי לגמרי בנקודה הזו, אבל רק מתוך החלטה שכלית להתחשב ברגש שלי (פרדוקסלי קצת המשפט האחרון, לא?), החלטתי לבקש ממנו בלעדיה.
תוך כדי האירוע, חשבתי על מה היה קורה לו היתה כאן. האם זה היה באמת קשה לי? או רק כי החלטתי שזה קשה, זה כך?
ובסוף האירוע, כשהאקס ביקש לקחת TAKE AWAY בשבילה, העמסתי קופסה ענקית עם כל טוב.

מותשת, סגרתי את היום, עם המתוקה במיטה שלי ואז חשבתי לעצמי.
אצלנו, בחיים לא היה קורה שהוא יבקש לקחת אוכל בשבילי. הוא לא היה מהסס לרגע אם היה צריך להתפצל.
בחופש, הם נסעו יחד לחו"ל ואז היה להם המון אירועי קיץ כאלה (קמפינג) וכו', מה שאיתי אף פעם לא קרה. בקייצים איתי, הוא רק היה צריך לתכנן לעצמו מתי יקח לעצמו את הזמן בלעדיי.
בקיצור, הוא אחר איתה. ברור לי שזה קשור אליה, למה היא מוציאה ממנו. והיא מוציאה ממנו המון טוב. המון מחוייבות והמון זוגיות ומשפחתיות.
לא צריך להיות חכם כדי לראות את זה, זה פשוט וזה בחוץ לכל רואה.

וזה עצוב לי שאיתי זה לא הסתדר כך. כי גם ברור לי שאני הוצאתי ממנו משהו אחר.
ואולי בדיוק את זה אני עוד לא הייתי מוכנה לראות מול העיניים - ביום הולדת של הבת שלי.

... אבל תהרגו אותי, הנה מתקרב לו ראש השנה, ולשנינו ההורים בחו"ל, ומתגנבות להן מחשבות אולי לחגוג יחד את החג.
מה קורה לי?

בתוך תוכי הייתי כל כך רוצה לעשות את זה פשוט.
אבל אז, חוזרת למיטה בסוף יום ובוכה את מה שכבר אין בינינו, ומעולם לא היה, אם נודה על האמת.
והמציאות הזו מצד אחד קשה לי, מצד שני מעירה אותי למה שיש באמת.
וזה זורק אותי לתקופה של חשבון נפש חשוב.

טוב, יום של עיבודים פנימיים... (רואים שהגיעה שנת הלימודים? יש לי זמן להרהורים מהסוג הזה... בררר)

כפי שציינתי כבר, נכנסים ויוצאים להם מחיי בשלושת החודשים האחרונים כל מיני גברים, וקשרים.
כאלו שממלאים צרכים של מין, של אהבה, של כמיהה לילד (בשבוע האחרון, 2 גברים רמזו לי שאולי "יעזרו" לי עם להביא עוד ילד...)
אך הלב שלי סגור. עדיין. ולא רוצה למהר לשום מקום.
אני מתבוננת במה שאני מזמנת לחיים, רואה שאני פתאום מסתובבת עם מבוגרים ממני בכמה שנים, להבדיל מצעירים ממני בכמה שנים.
לא שהגיל הוא עניין... בד"כ אני מאד מגיבה לפגישה בין שני אנשים, ביני לאחר, אבל כן יש איזה שינוי במפגש עם המבוגרים ממני.
משהו מיושב יותר, לוקח אחריות יותר...

או שמא כולם מראות של התהליך שאני עוברת?

במהלך מגוריי, כאן ביישוב, לאורך הרבה שנים כל פעם הייתי מוצאת נוצות קטנות של עורבני. בד"כ כלל הן היו מופיעות בחיי בגלל שאלה שאני שואלת (אבל זה לא חכמה, רוב הזמן אני מבקשת תשובות לשאלות).
והנוצות האלו, קטנות ומחולקות כמו כל נוצה לצד ימין של השדרה וצד שמאל. עד היום מצאתי נוצות שצד אחד שלהן בצבע שחום (כמו שהבת שלי אומרת) והצד השני - בפסי תכלת עמוק - תמיד הגיעו אלי משני צידי הכנפיים.
כלומר, פעם נוצה שהכחול בה מצד ימין של השדרה, ופעם מצד שמאל.
ואספתי לאורך השנים כ-20 זוגות, חלקם שמרתי, כתזכורת לאיזון הפנימי שאני נדרשת לעשות. לעוף בשתי כנפיים ולא אחת.

היום, כשהלכתי את ההליכה שלי, עפה לה נוצה קטנה כזו ממש לרגלי. היא היתה הפוכה.
התכופפתי והרמתי אותה. ופעם ראשונה בכל התקופה הזו שמצאתי נוצה שהיא כחולה בשני הצדדים.
התרגשות גדולה...

חייבת להגיב לך רק שהפעם זה יהיה אישי במייל.
שתהיה שנה טובה, מלאה בכל טוב, המון בריאות כמובן ויאללה לזרימה האינסופית. אמן ואמן.@}

שנה טובה ומבורכת!

שלחתי מייל.
סמני לי אם קיבלת

איזה סיפורים יפים.
אני תוהה מה התזכורת של הנוצה הכחולה. אולי שלא תמיד חייבים לאזן. (אין לי מושג מה זה אומר אבל זה נשמע חכם).

הי יקרה,
לא הייתי במחשב כבר אי אילו ימים ובאתי לאזור רק כדי לבדוק מיני לוחות ופתאום ידעתי שאני צריכה לחפש את הדף שלך, והנה את כאן
שוב ושוב אוהבת את ההתבוננות שלך, את הכנות שלך, את הפליאה שלך, אותך
חיבוק גדול יקירה ואיחולים לזמן מלא שקט וברכה

פליי כאן למעלה

פלייצ', שחף, נקודות... תודה על החיבוקים.
זה מדהים, איך שמתחילה שנת הלימודים והאינטנסיביות של החיים יורדת, כך רואה את הנפש שלי מתחילה לצנוח.
גם לא ישנתי כל ליל אמש. אז אולי זו גם העייפות.
לא אוותר לעצמי ואלך לשיעור יוגה מחר.
בהזדמנות רוצה לשתף גם בהרהורי יוגה.
ליל מנוחה

אולי כדאי לשנות את הכינוי שלך כאן למשהו עם הפנים קדימה לכבוד השנה החדשה.

אולי כדאי לשנות את הכינוי שלך כאן למשהו עם הפנים קדימה לכבוד השנה החדשה.
בדיוק חשבתי על זה. אפילו חשבתי על ניק, אבל הוא תפוס.
את אחד מהניקים שלי פה, הציעו לי. אני פתוחה.
יש למישהי הצעה?

מבקרות ומבקרי דף זה יקרים. הנה, נבחר הניק החדש.
לכבוד השנה החדשה עם הפנים קדימה לכיוון שאותו אני רוצה בחיים.
אני רוצה לממש יותר את עצמי, לחיות יותר קרוב למה שאפשרי עבורי, והשמים - כידוע - הם הגבול.
הניק החדש נבחר לא כי הוא מייצג אותי ממש, אלא יותר כי זו השאיפה שלי, בחיים בכלל, ובנושא דף זה בפרט.
מאד רוצה לשמוח. וגם לשמוח בחלקי.
אז הנה, נולד הניק החדש.

ברשותכן, מוחקת את כל השאר.
סוף שבוע נעים לנו.

תוך כדי האירוע, חשבתי על מה היה קורה לו היתה כאן. האם זה היה באמת קשה לי? או רק כי החלטתי שזה קשה, זה כך?
לא שיש לי תשובה עבורך,
אבל יכולה לשתף בנסיוני האישי - זה באמת באמת קשה. לא כי החלטתי. נהפוכו. הייתי בטוחה שיהיה לי בסדר, שיעבור לי בקלות, והופתעתי מאד לגלות שאני מרגישה כאילו סוחטים ממני את האויר, כאילו כל הקרביים נמעכים ומתכווצים.

שתהיה לך שנה חדשה טובה ומתוקה, שמשאלותייך יתגשמו לטובה, שתממשי ותהני ותהיי שמחה בחלקך

הייתי בטוחה שיהיה לי בסדר, שיעבור לי בקלות, והופתעתי מאד לגלות שאני מרגישה כאילו סוחטים ממני את האויר, כאילו כל הקרביים נמעכים ומתכווצים.
תודה על השיתוף. בדיוק בדיוק מזה פוחדת. לכן דוחה את העניין עד שאתחזק קצת.
את מוזמנת לשתף יותר, אם בא לך.

תודה על האיחולים, גם לך, אמן!

היי יקרה , תתחדשי . ניק נ ה ד ר . הנה לא סתם בחרת אותו.. את כבר קצת יותר שמחה בחלקך מאשר היית לפני זמן מה.

כל כך יפה את ממללת וכותבת את נבכייך . ראיתי אותך ממש כשקראתי על הטיול הרגלי שלך והנוצה הכחולה. ביג לאב,

את כבר קצת יותר שמחה בחלקך מאשר היית לפני זמן מה
אוי, אוי, לא היום. היום היתה נפילה קשה... לא ארחיב כרגע, אבל זה קשור לאקס, לכעסים, לאבל על הפרידה, לאבל על העובר.
הכל יחד - טוב, אולי זה מתנקה.
חוץ מזה, שלהיות שמחה בחלקי ושמחה בכלל זה משהו לשאוף אליו אצלי.
שנים שאני רוצה לשאוף אליו.
והיום, במקרה היתה לי שיחה עם דודה שלי, שכיוונה לשם.
רושמת לעצמי לכתוב על זה בימים הקרובים.

הניק החדש שבחרתי לי מאד מקשה עלי... זה בדיוק בדיוק מה שאני לא מרגישה כרגע.
וזה מסמל לי גם את המקום שלא מקבל את איפה אני נמצאת, אלא דורש ממני להיות אחרת...
יום שכזה. אני גם במחזור.

וזה אחרי אתמול, שבאופן שלא אפרט כרגע ראיתי תיעוד של מה שמרגיש האקס עם זוגתו, ומה התוכניות שלהם...
וזה פתח לי את הברז של הדמעות, של הכעס, של העלבון, של הערך העצמי המצומצם שעולה מתוך כל אלו.
האהבה שהוא רוכש לה, הרגיעה, תחושת המשפחה שיש לו פעם ראשונה בחייו. כל מה שחיכיתי כי ידעתי שיש בתוכו, אך מולי לא היה יכול להרגיש אותם.
אז אני מפולגת. גם כועסת עליו שהוא לא חי את הדברים האלו איתי.
גם כועסת על עצמי על השנים שלא אהבתי אותי מספיק, ורק חיכיתי לו שיתקדם לעברי.
וגם כואבת את מה שאין לי, וזה בעיקר הילד שויתרתי עליו...

העבר מושך אותי בחוטים עבים לעברו. מרגישה את הלב שלי כבול בחוטים האלו.
כל כך רוצה להתנקות מכל זה, ויחד עם זאת יודעת שעד שלא אעבור דרך זה, דרך הכאב הזה, לא אוכל לצאת מהצד השני.

בתוך תוכי מאחלת לי את מהות הקשר שיש לו. בדיוק את זה. הקשר שהוא בחר בחייו, הופך להיות הדבר שאליו אני שואפת.
וגם שם, אני מרגישה שיש איזו מלכודת. אין חופש לחיות חיים משלי, את מה שחשוב לי בהם, בדרך שלי.
אני צריכה לזכור שאולי אני רוצה את אותה מהות, אבל העטיפה יכולה להיות שונה.
ולהיות פתוחה לעטיפות שהחיים שולחים לי...

וגם כואבת את מה שאין לי, וזה בעיקר הילד שויתרתי עליו...
לא מתאפקת לשאול, ואת לא חייבת לענות,
היית לוקחת היום החלטה שונה מזו שלקחת?

ואולי זה לא כמו שזה נראה לך מבחוץ? אולי גם שם יש סערות ועניינים שלא רואים מבחוץ?
אולי גם לעיני מישהו אחר שהיה מסתכל על שניכם כזוג זה היה נראה יותר מתוק ממה שהיה באמת?

וחוץ מזה גם אם יש לו היום משהו אחר, לך לא היה טוב איתו, לך מגיעה זוגיות אחרת יותר טובה ממה שהיה לך איתו, ואת בדרך לשם. איתו לא יכולת להשיג את זה, וטוב ששיחררת ולא חיכית שם יותר זמן.
אל תצטערי כל כך
מאחלת לך עטיפה מהירה ומתוקה
ושנה טובה גם

אמא, כשללושקה יצא התינוק, האח שלי, היא תלך איתו לעבודה?
לא, אני עונה לה. למה?, היא שואלת
ואני עונה, כי כל אמא נמצאת עם התינוק שלה בבית אחרי שהוא נולד.
שקט של מחשבה.
אז לושקה תהיה אמא? כן, אני עונה לה.
שוב שקט של עיכול.
ומי יהיה אבא של התינוק?, אני שואלת אותה.
אבא, היא צוהלת.
אמא, אני רוצה שלושקה תהיה גם אמא שלי...
גוש בגרון.
אפשר? היא שואלת.
לא עונה. חנוקה. רוצה להיעלם.

חוזרות הביתה אחרי השיחה.
אני בעצב רב, שיוצא דרך חוסר סבלנות.
יודעת שיש רק עוד קצת עד שהיא נרדמת, אז מושכת.
היא מנסה לחייך אלי, לשמח אותי.
אני לא רוצה שהיא תהיה בתפקיד הזה, אז פשוט מתוודה לפניה במילים פשוטות.

אמא עצובה עכשיו, בגלל זה קשה לי לחייך אליך חזרה, אני אומרת לה. למה? היא שואלת.
כי גם אמא רוצה תינוק, אני מוציאה בקושי מהפה. (זו הרי לא כל האמת, אבל הכי שאני יכולה לתת לה כרגע)
אמא, היא אומרת בתום ובנדיבות אין קץ,
אני אתן לך את התינוקי, שיהיה לך לפעמים.

...

עולם יקרה, תודה על התגובה. ברור שיש גם סערות. אבל אני חווה אותו.
הוא מרגיש לי שלם כמו אף פעם לא. וגם, הייתי עדה לכיתוב שלו את זה בשבת האחרונה...
אבל, זה באמת לא משנה. כי איתי לא היה לו טוב ולכן לי לא היה טוב איתו.
אני לא יכולה לשקר לעצמי ולהגיד שאם היה בוחר בי, בכל מקרה לא היה לי טוב.
אם היה בוחר בי, הייתי נשארת.
אבל זה המצב. ואני שמחה שסיימתי את זה ולא משכתי את זה עוד כמה שנים/חודשים.

לך מגיעה זוגיות אחרת יותר טובה ממה שהיה לך איתו, ואת בדרך לשם
אני עובדת בכל מאודי על להאמין למשפט הזה בימים אלו. אני פשוט באיזו נפילה רגשית, בערעור האמונה. בנפילה לנטיות הרגילות שלי שלא מאמינות לזה שבאמת מגיע לי.

היית לוקחת היום החלטה שונה מזו שלקחת?
התשובה היא מורכבת.
אם הייתי בדיוק באותו מקום של אז - כלומר בתחילת פרידה, בחרדות מהעתיד, ללא חווית האמהות הבלעדית שחוויתי השנה (שחיזקה אותי) - אז כן.
ואם היתה לי את חכמת השנה הזו, את הבטחון שלי באמהות, את הטלטלה העמוקה שחוויתי שלבושתי הרגשתי עד כמה אני תלויה באחרים ודעתם, ועד כמה אין בי אמונה בעצמי - ורוצה לבעוט את זה החוצה מתוכי - אז לא.
מקווה שזה ברור.

ואם לעשות את זה ברור יותר: אם עכשיו אהיה בהריון - תקין כמובן - אשמור אותו. בלי ספק.

מאחלת לך שנה טובה, ושכל משאלות ליבך יתגשמו לטובה.

אולי זה משהו בכוכבים? גם אני במצב הזה, בהקשרים אחרים אבל, גם מבכה כל הזמן החלטות מן העבר ודברים שכבר אין מה לעשות איתם ולא מצליחה ממש לעקור את זה מהראש, או להתבונן בזה בסתמיות...

אני עובדת בכל מאודי על להאמין למשפט הזה בימים אלו. אני פשוט באיזו נפילה רגשית, בערעור האמונה. בנפילה לנטיות הרגילות שלי שלא מאמינות לזה שבאמת מגיע לי.
אני רוצה להגיד לך שהייתי במקום כזה הרבה זמן, בלי שתמיד ידעתי אפילו שאני שם. ובסוף, אחרי דרך חתחתים ארוכה זה הגיע - הזוגית שהיא טובה ומיטיבה ואחרת לגמרי ממה שהיתה לי עם האקס, וגם עם כל מיני שבאו אחריו. אז זה לא רק בסיפורים, זה באמת יכול לקרות
ואם את היום מבינה שמה שהיית רוצה (או לפחות חלק מהעניין)זה עוד ילד, תינוק, - אולי תנסי?

אוי, לא ראיתי מלא פוסטים פה מעלי...

אמא, אני רוצה שלושקה תהיה גם אמא שלי...
)-: היא רוצה משפחה, מתוקה!


אני אתן לך את התינוקי, שיהיה לך לפעמים.

התמימות הזו, הנקיון הזה תמיד עושה לי לבכות ובכלל עם הגיל הברזים נהיים יותר ויותר משוחררים (לא תמיד נוח לי עם זה), אני מכירה את זה אצל אנשים מבוגרים, שהדמעות פורצות ביתר קלות - זה חלק מהיופי והעומק של הגיל שלנו (שלנו?).
אוי - מה אומר ומה אגיד -
יש מצב לתינוק?

ואם את היום מבינה שמה שהיית רוצה (או לפחות חלק מהעניין)זה עוד ילד, תינוק, - אולי תנסי?
יש מצב לתינוק?

טוב, מצב קצת רגיש לכתוב עליו. אני לא יודעת למה אני נמנעת, אולי בגלל האגו המפותח שלי שכל כך קשה לו עם הדיסוננס של שנה שעברה.
אני עושה אי אילו מהלכים בנושא, אבל לצערי הכל בערפול. והמצב הנפשי שלי לא עוזר.
שלא לדבר על 'הפרופיל ההורמונלי' שלי (שבדקתי אותו בעקבות הרצון המתעורר לתקן את העבר הנוראי, ולתת לי משהו שאני רוצה), שהוא - כמו שהרופא אמר לי: הביציות שלך בגילך...

לא מרגישה כרגע מספיק נוח לכתוב על זה, אבל, כנראה שאני מהדהדת את זה מתוכי, כדי לפגוש תוך חודש שני בני חמישים ומעלה שבחצי צחוק אומרים לי שיעזרו לי עם זה. ושקניתי ערכות ביוץ. ושאני מבואסת מהת&^%%ת לאור העובדה שכל כך פשוט נראה לי לפצל בין הורות משותפת לזוגיות.
ואם כל כך קל לי לפצל איך ויתרתי שנה שעברה, ואיך אני בכלל לא מאמינה שמגיעה לי הזוגית שהיא טובה ומיטיבה...
והנה אני שוב נסחפת לביקורת עצמית, החלשה עצמית ומאד לא שמחה בחלקי.

הניק הזה ממש בעייתי לי...

ונקודות יקרה, אני הייתי מאז ומתמיד בכיינית. ואהבתי את זה. אבל עכשיו, עם הרגישות מול סיפורי האקס - זה באמת דולף לי, לא רק ברז משוחרר...

מצטטת אותך, עולם, מאצלך בדף:
_אני יודעת מה אני רוצה.
אני רוצה ילד.
אני מעדיפה ילד עם אבא מאשר ילד עם בנק הזרע_
מרגישה כמוך. ולי יש שנה בערך למצוא ולנסות ולייצר את המציאות הזו.

מתוקה....
שולחת לך חיבוק ענק, תמיד קוראת אותך גם אם לא תמיד כותבת...

ובקשר לילד... יש אתר שנקרא (באנגלית) גו בייבי - תחפשי בגוגל.
הם משדכים בין אנשים שרוצים ילד משותף בלי זוגיות - גם חד מיניים גם לא - תנסי.
נשמע לי כל כך הרבה יותר טוב מבנק הזרע.

יש אתר שנקרא (באנגלית) גו בייבי
לא רק זה, גם בייבי לי. רשומה בשניהם...
זה נשמע וורוד, אבל לא ממש מוצאת, ומי שמוצא אותי עד היום לא נראה לי.
נפגשתי עם אדם אחד.
אני מנסה להיות מחוייבת...

בדרך לארוחה משפחתית. רוצה להגיע לשם שמחה בחלקי...
האקס הביא את הבת שלנו אלי. התחיל איזה ויכוח לגבי החלפות בתוך הימים של אחד מאיתנו.
היא כל הזמן ביקשה שנפסיק לדבר, מעט הצלחנו והשאר הודינו לה שהזכירה לנו.

הוא בטח שם לב לעיניים הנפוחות שלי. מבכי. שוב קשה לי להפסיק אותו. את הבכי.
אני מבינה שאני צריכה לתת לעצמי פשוט להתאבל. וחלק מהאבל הזה זה כעס.
אני חושבת שאני בתקופה הזו, כי הכעס הזה יוצא, אבל לא לכיוון הנכון. (אחרים, לא קשורים, סובלים...)

לפני שהוא הגיע רציתי ממש שהוא יתנצל על כל השנים שהוא סחב אותי ככה. כי עכשיו הוא מבין מה זה להתמסר לקשר, הוא עושה את זה, אז שיתנצל על הזמנים שהוא התווכח איתי על העניין.
מתוך זה שרציתי התנצלות הבנתי שאני כועסת. רותחת.
נרגעתי. זה חלק מהתהליך.
שלחתי שנה טובה, הוא החזיר באיחול פרטי לנו ולהורות שלנו ולי באופן אישי.
הוא סיים בבקשות סליחה על הרגעים שהוא לא קשוב ואוטומט.
איזה כיף לו שהוא יכול להתנצל (תמיד הוא ידע לעשות את זה). לי זה יותר קשה (אגו.... אגו...)
אבל, לא סיפק אותי. רציתי שיתנצל על מה שכאב לי.
מזל שלא דיברתי איתו. זה ביני לביני.
וזהו, רגע לפני שהשנה נכנסת, אני בוכה את שארית כאביי.

מאחלת לכל באות דף זה ובכלל ולי בפרט:
שנה של התפתחות וגדילה מתוך הכאב.
שנת לוטוס אולי אקרא לזה. מתוך הבוץ שהפרח יפרח.
שנה של שמחה, של עושר פנימי וחיצוני (כן, למה לא?), של החלטות טובות ומיטיבות ושל סליחה לעצמי ולסובבים אותי.
שנה של התחדשות, של התמלאות, של מלכות.
שאוכל בשנה הזו, לספר לאחרות על איך עוברים כאבים כאלו ויוצאים בחיים.
כמו שיש פה כמה נשים חכמות שכל כך תומכות דרך הסיפורים שלהן, שאוכל גם אני להיות תקווה והשראה לאחרות בכאבן.
שנקבל את עצמנו ואת המסע שלנו בדיוק כפי שהוא.
שנאהב.
והרבה.

אמן ואמן
שנה טובה, שיתגשמו כמה חלומות וכמובן בריאות @}@}@}
מבקשת שלום ומוסר בתוכנו וביננו.

אמן ואמן
פליי

של החלטות טובות ומיטיבות ושל סליחה לעצמי ולסובבים אותי.

אולי יעניין אותך:
http://saloona.co.il/liatat/?p=3#[po]sarticle comments box[/po]

ובכל מקרה - מצטרפת לאיחולים לשנה חדשה של שפע ושמחה של אושר ועושר ובריאות.

חגיגת יום הולדת בגן. ההתנהלות שקטה ומקסימה. הבת שלי כל כך שמחה לראות אותנו, ואותי בפרט כי לא ראתה אותי אתמול ויודעת שלא תראה אותי עד מחר. כל הטקס היא מניחה את הראש שלה על הברכיים שלי.
התחלקנו במשימות ההורים לגן: הכנו מתנה לגן (אני תפרתי ארנבונים, הוא תפר את המחילה), הוא את העוגה אני את הפרחים, וגם את הסיפור שהבאנו לגן, על הבת שלנו חילקנו בינינו. ממש משמורת משותפת...
שמתי לב, שלא משנה מה, לידו אני ממש מרגישה פחות. וזה כאב לי להרגיש ושמח לי לדעת שאני לא חיה ליד זה.
בסוף, רציתי גם אני את המתנה שהכינו לה בגן, שתהיה אצלי. אז הוא אמר שזה יעבור בינינו ושבכלל אצלי נמצאות רוב המתנות (מה שאולי נכון באופן חלקי).
באופן רגיל, כשהאמא היא הבית העיקרי, זה אולי הגיוני, אבל כאן, זה ברור שהמתנות יתחלקו גם בין הבתים.
וזה גם כואב לי. דבר טפשי אבל כואב. הפכתי לילדה קטנה שרוצה גםםםם. רוצה הכל....

בסוף, כשכל הילדים יצאו לשחק בחצר, היא נצמדה אלי ואמרה לי שהיא רוצה לראות אותי עוד מעט ולא 'היום בבוקר אחרי הגן' (תרגום: מחר בצהרים).
והתחילה לבכות, וככה עזבנו אותה, בוכה על ההתרגשות של המסיבה עבורה, על הקושי בפרידה מאיתנו, על ההפרדה.
וגם אני בוכה, שוב בוכה.

האקס אמר לי שאתמול בלילה כשנרדם הרגיש בלב שלו את הקרע שהיא עוברת יום יום (או פעם ביומיים) מאחד מאיתנו. וכמה זה כואב.
והסכמנו, שהכאב קיים, אבל הטוב שבחלוקה גם נכון לה, והיא בורכה בשני הורים שמוכנים לשאת את הכאב (הכואב עד מאד) אבל לתת לה משמעות הורית כמעט שווה.

תכף אתאשת. בינתיים כואבת.

הבת שלי ממש מזמינה את בת זוגו של האקס אלינו הביתה. אם לא במילים אז במעשים:
מזמינה אותי לצייר איתה: 'אמא, אני מציירת לאבא, ואת ללושקה, טוב?'
וְ...
מרימה לי את החולצה ומנשקת את הבטן: 'איזה בטן שמנונה יש לך אמא, כמו ללושקה, ואני נותנת נשיקות לשתיכן על הבטן כדי שלפיציק יהיה נעים'
וְ...
'אמא, אני אוהבת את פיציק ורוצה להתחתן איתו'
וְ...
'אני רוצה שאת תעברי לגור איתי ועם אבא ושלושקה תעבור לגור כאן'
אני: 'ומה יהיה על פיציק?'
'הוא גם יגור כאן עם לושקה'
אני: 'ואבא שלו לא יגור איתו?'
אווופס, תופסת את עצמי. הרי אבא שלה לא גר איתה. מחבקת אותה.
הנשמה המוארת שהיא, הכל כך רחבה הזו, תדע לחיות עם זה טוב.
ואני כאן איתה.
מחבקת, עוטפת, מועדת לפעמים, אבל תמיד חוזרת להיות שלה ואיתה.

כשאנחנו יחד, היא ואני, כמות הפעמים שאני שומעת 'אמא, אני אוהבת אותך' היא עצומה.
אז ברור לי שיום אחד זה יעבור (מתי מתחיל גיל ההתבגרות עכשיו???)
אבל חייבת להודות שיש שם איזה קול ספקני בו אני שואלת את עצמי, האם היא מרגישה שהיא צריכה לחזק אותי? או שזה בא לגמרי ממנה?
אשמח לדעת האם בגיל הזה גם אמהות אחרות שומעות את זה בכמויות כאלו (להרגעת הרגשי...)

_והתחילה לבכות, וככה עזבנו אותה, בוכה על ההתרגשות של המסיבה עבורה, על הקושי בפרידה מאיתנו, על ההפרדה.
וגם אני בוכה, שוב בוכה._
למה לא לקחתם אותה הבייתה?


אבל חייבת להודות שיש שם איזה קול ספקני בו אני שואלת את עצמי, האם היא מרגישה שהיא צריכה לחזק אותי? או שזה בא לגמרי ממנה?
אני משערת שזה הקושי שלה עם הפרידות ואולי אפילו מן תחושת נטישה, ויכול להיות שהיא גם מרגישה את העצב שלך. למה את ספקנית לגבי האהבה שלה אלייך?? איבדת אמון? אל תשכחי שזו ילדה ולא סתם ילדה - ילדה שלך, היא מאוד אוהבת אותך ואני בספק גדול אם ילדה בגיל כזה יכולה כבר להפעיל שיפוטיות ולראות את הצדדים הלא יפים שלך ולא לאהוב אותך בגלל זה. אני מאחלת לך שהיא תאהב אותך תמיד תמיד. (זה לא מובן מאליו כמובן)

נקודות, מה הייתי עושה בלעדייך, המגיבה הנאמנה שלי

למה לא לקחתם אותה הבייתה?
כי שנינו חזרנו לעבודה. חוץ מזה, מה זה לקחנו הביתה? זה היום שלו, לא שלי. אז אם הוא עובד, ואני לוקחת לשלי וצריכה לצאת לעבודה, אין לי פתרון בשבילה. כך שזו שוב פרידה...

ויכול להיות שהיא גם מרגישה את העצב שלך
היא בטוח מרגישה אותו. הוא דומה לעצב שלה, בשינוי אדרת. כחלק מהתהליך הפנימי, של עיבוד האבל שלי, אני הולכת לשקף לה את הקושי שלה.
שכחתי לעשות את זה לאחרונה ובתהליך שאני עוברת כעת הזכירו לי. זה גם יעזור לה עם האבל שלה. לא לנסות לטייח לה, אלא לשקף ולהיות איתה בקושי.
בטח אעדכן כאן איך זה גם משפיע עלי.

למה את ספקנית לגבי האהבה שלה אלייך?? איבדת אמון?
קודם כל, כן, קצת איבדתי אמון.
לגבי האהבה שלה, אני בכלל לא ספקנית. אני מרגישה אותה חזק עוטפת אותי. אבל, המוטיבציה להגיד כל כך הרבה פעמים ביום שהיא אוהבת אותי קצת מדליקה לי נורות אדומות (קטנות, לא גדולות) שאולי היא באופן לא מודע מנסה לחזק אותי במצבי.
ואני בספק גדול אם ילדה בגיל כזה יכולה כבר להפעיל שיפוטיות ולראות את הצדדים הלא יפים שלך ולא לאהוב אותך בגלל זה.
לא לזה התכוונתי. יותר, לילדה בגיל הזה מרגישה את הקושי של אמא ולכן מתגייסת עבורו.

אני כן חושבת שהאמריה שלה מביעה את הסוג של הבנה של הקושי שלך ותגובה כלפיו.
אבל, כנראה שלהבדיל ממך, אני לא רואה בזה משהו רע.
זה יפה בעיני.
וזה שאת מודעת לכך, מאפשר לך לשמור על עצמך חזקה עבורה, גם וכשקשה לך, לא לתת לה להיכנס עמוק מדי לתפקיד של אחראית עלייך ועל אושרך, להישאר הילדה הקטנה בעצמה.

הקרע הזה נשמע כל כך כואב, ועדין - כמו שכתבת, היא תגדל לתוך זה, היא תמצא את הדרכים שלה להתמודד והיא תהיה בסדר גמור.
וגם את.

תודה ליאת על התגובה (וגם על המאמר).
אולי זה לא רע או טוב, אלא סתם להיות מודעת לזה כדי שלא תיכנס עמוק מדי לתפקיד של אחראית עלייך ועל אושרך
כי היא לא.

עוד קצת הדהודים מיום ההולדת:
היא - מספרת לי על יום ההולדת בגן (מעבדת את זה).
אני - מה היה לך הכי כיף ביומולדת?
היא - לא היה לי כיף...
אני -
היא - היה מרגש... היה לי מרגש.

<קצת השלמות סיפורים על אותו בוקר, ששכחתי לכתוב>
כשהיה לה קשה להפרד ממני, בסוף יום ההולדת, הוא הזכיר לה שממש אוטוטו הוא בא לקחת אותה.
והיא נצמדה אלי עוד יותר ורצתה שאני אגיע.
אח"כ, כשהילדים הלכו, התקשרתי לגן לשאול איך נרגעה מהבכי. אמרו שהיה בסדר, היא התעשתה, וכשע' באה לקחת אותה היה ממש בסדר.


בערב שאלתי אותו, איך הוא רואה את המילה שלו מולה, כשהוא אומר שהוא יגיע ובעצם היא מגיעה.
הוא אמר שפשוט היה לו קשה להגיד את זה לידי. ושהוא הכין אותה מראש לזה שע' תיקח אותה מהגן.
כלומר, הילדה ידעה שהיא תבוא, ואז הוא אומר שהוא מגיע, בסוף היא מגיעה.
היחסים שלה איתו, זה באמת עניין שלהם. והוא יכול לנווט את זה איך שהוא רוצה.
אבל כשלידי ולידה הוא משבש אינפורמציה ויוצר מן שותפת סוד מהילדה (שרק הם יודעים את מה שהולך לקרות ואי אפשר להגיד את זה לידי) זה כבר לא מתאים. זה מעביר מסר שלא מתאים לי שיעבור. המסר יכול להיות ש-ליד אמא יש דברים שלא אומרים. או אמא לא תעמוד בזה.

יש לי שיחה איתו ביום שני. זה יהיה על הפרק. בוודאות.

רגע לפני שכיפור נכנס, שההתכוונות לסליחה ולמחילה מתחילה להתכוונן לה - קיבלתי אתגר גדול.

החלטתי לעשות ערוגה בגינה. לא אחכה לאחד החזק שיעשה זאת, אני עושה. הזמנתי אותה לעבוד בגינה, הוצאנו כלי עבודה. אני הפכתי את האדמה, היא חפרה בורות.
מתוך זה התנהלה שיחה:
'אמא, אני רוצה שלושקה תהיה אמא שלי'
'טוב, מתוקה שלי, כבר אמרנו שיש לכל אחד אמא אחת ואבא אחד'
'לא, אני רוצה שגם היא תהיה אמא שלי'
'זה בלתי אפשרי יקרה'
מרימה את קולה ומתחילה לבכות 'אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה'
גם אני מתחילה לבכות...
הדמעות מטפטפות לאדמה... אני מנסה להתאגן בתוכי.
דבר ראשון מבצבצת לה הילדה הפגועה בתוכי.
'את תצטרכי לבחור, או אני או היא'.... 'לא, בעצם את לא יכולה לבחור, אין מה לעשות, אני אמא שלך'.... 'את יודעת מה, אני אסע מפה וזהו'

היא מגיבה בזהירות, מסתכלת עלי לבדוק שוב את התגובה הלא צפויה הזו.
אני אומרת לה שזה מאד עצוב לי שהיא רוצה עוד אמא.
'את יכולה לאהוב את לושקה, והיא יכולה לטפל בך מאד יפה, אבל באמת שרק אני אמא שלך'

נושמת שוב ומבינה אותה לרגע.
'אני יודעת מתוקה שלי, שאת רוצה להיות חלק מהמשפחה אצל אבא. זה לא נעים להיות רק חלק מהזמן. ועוד מעט התינוק יבוא ותהיה שם משפחה שאת לא תהיי איתם כל הזמן, וזה קשה, אני יודעת'
'אמא, אני רוצה שאת ואבא תחיו ביחד. אני רוצה לגור איתכם.'
'אני יודעת חמודה, זה מאד כואב כשאת לא גרה עם אמא ואבא ביחד. ואת יודעת מה (וכאן אני לוקחת נשימה עמוקה) גם לי זה עצוב. גם אני רציתי שנגור כולם ביחד. אבל אבא גר עם לושקה, והוא אוהב אותה. ועוד מעט יבוא תינוק ויהיה שמח.'
'אמא, זה מה שאני באמת רוצה. אני התחרט-תי. אני לא רוצה שלושקה תהיה אמא שלי. אני רוצה לגור איתכם'
'אני יודעת... אני יודעת...' - אוי כמה אני יודעת.

איזה מזל שעבדתי בגינה. את כל הכעס והכאב הוצאתי על עידור האדמה.
יצאה ערוגה לתפארת

כחלק מהתהליך שלי (והתחלתי לכתוב על זה למעלה) החלטתי לא לטייח את המציאות.
חלק מהצעדים כולל להגיד לעצמי (ולעיתים לה, בלי האשמות, אלא כעובדות) שאם הוא היה עושה את הבחירה בי, בסופו של דבר, הרי הייתי נשארת איתו. זה לא שעזבתי כי לא אהבתי אותו יותר. אלא כי לא רציתי יותר להיות זו שהוא מתלבט עליה.
אז, כשהיא עצובה שאנחנו לא גרים יחד, אז זה בהחלט גם העצב שלי.
כן, אני מבינה אותה, זה באמת עצוב שלא גרים יחד כל המשפחה שלנו.

אני רוצה להיות שם בשבילה. זה אומר להכיל את הכאב הזה של המשפחה המפורקת שלה. לא לנסות וליפות, או לעשות את זה קל עבורה.
זה המצב, ואני והיא כאן, כואבות את זה. ואנחנו גם נתגבר...

אז יום כיפור נכנס ואני מוחלת לעצמי על התגובה הראשונית, וגאה בעצמי על התגובות שאחרי.
ומנסה לראות את הטוב. לא מנסה - רואה:
איזה יופי שיש לי בת שיכולה כך לדבר איתי. שאני יכולה כך לדבר איתה. שאני רואה שיש שם מישהי מהצד השני שאפשר ביחד לעבור דברים.
תודה שיש לי גינה שאני יכולה לעדור בה ערוגה כדי לשתול ירקות חורף, והרים מסביבי ומזג אויר סתווי שמשיט עננים מוקדם בבוקר - שמעוררים את ההודייה בליבי מבלי שאבקש או אשתדל.
ועל הבית הנהדר, ועל היחסים עם האקס (שביקש סליחה בטלפון, אמש, על כל הפעמים שהלב שלו סגור והוא לא פתוח לשמוע אותי).
ועל המשפחה, שרצתה שאגיע אליהם כדי שיהיה לי קל יותר (למרות שבמצב שלי, קל לי יותר לבדי)
ועל החברים שתמיד תומכים.

אני שמחה בחלקי.

עוד תוספת קטנה:
אחד מהדברים שקשים לי, בכל התהליך הזה מול בתי שמנסה להבין את הפאזל של חייה, הוא שאין לי שותף מיידי לספר לו/לה, שיראה את זה בפעולה, שיהיה עד לכל זה.
אבל אז, אני מגיעה לכאן, וכותבת, ויודעת שיהיו קוראות. וזה מנחם.

תודה לכל הקוראות הנאמנות של דף זה והסמויות. ואם יש קוראים, אז תודה גם לכם, על העדות לחיי, על השיתופים, על השאלות והחיזוקים.

הוא שאין לי שותף מיידי לספר לו/לה
ישר רציתי להגיד לך: hey, את מוזמנת להתקשר, אבל אז נזכרתי שיש לי בקושי זמן לנשום. אז פניות תמידית אין לי ובכל זאת את מזומנת להתקשר/לבקר אם בא ובכל מקרה אני ממשיכה ללוות אותך פה ואני חושבת שאת מאוד אמיצה ועוברת הררי קושי וזה ממש, אבל ממש לא קל.
מזדהה איתך מאוד ובפוסטים האחרונים ממש התאפקתי לא לבכות כי נמאס לי מהבכינות שלי לאחרונה. היו לי כמה מקרי בכי השבוע...שאני לא בטוחה שתמיד היו בזמן.

נקודות

אז פניות תמידית אין לי ובכל זאת את מזומנת להתקשר/לבקר
תודה נקודות. באמת החברים נותנים לי את הלב. יחד עם זאת, אני התכוונתי למישהו ששם, ממש באירוע, ולא כשאני מדווחת עליו בטלפון, או בפגישה אחרי.
you know what i mean, לא?

חתימה טובה!
כל כך מיוחד לשמוע על שתיכן, אין כמוכן!
בוחרת בך!

קוראת ^{כל הזמן}
נפעמת
מתרגשת
אוהבת אותך. את הדרך שאת עושה. את האומץ, להרגיש, לכאוב, לשמוח, לשתף!
(שושנת ים פזיזה)

יש לי שאלה לשאול ואני לא יודעת איך בדיוק לשאול אותה...

קראתי את הסיפור על לושקה שבאה לקחת מהגן ומה שעלה לי זה כעס ומצוקה, כאילו "לוקחים" את מקומך..
אני יודעת שזה לא נכון, ואני חושבת שאת מגיבה לעניין בצורה מאוד יפה,ובטוחה בקשר עם הבת שלך, אבל...

זה משהו שנהוג, שחברתו של האב תבוא לאסוף את הילדה מהגן?
זה מקובל?
זה לא שהאב בעצמו צריך לאסוף את הילדה ביום שלו?

לי זה צרם במהותו, אבל אני לא רוצה להמריד ולעשות בעיה איפה שאין.
פשוט זה מה שעלה לי..

שיהיה יום קל וטוב מלא באהבה...

_זה משהו שנהוג, שחברתו של האב תבוא לאסוף את הילדה מהגן?
זה מקובל?
זה לא שהאב בעצמו צריך לאסוף את הילדה ביום שלו?

לי זה צרם במהותו, אבל אני לא רוצה להמריד ולעשות בעיה איפה שאין.
פשוט זה מה שעלה לי.._

תודה אורורה על השאלה. קודם כל, זה יום שלו. הוא יכול להחליט איך אוספים את הבת שלנו אם הוא לא יכול (בייביסיטר, חברתו, ההורים שלו, שכנה או אחותו). כמו שאם יש לו או לי איזה מחויבות או תוכניות (עבודה, לימודים וכו') כל אחד ביום שלו דואג לסידורים אם הוא לא יכול להיות איתה.
באופן עקרוני, אפשר היה שהוא יבקש ממני לאסוף אותה ולהביא אותה אליו. אבל אז יש שני עניינים:

1. בעיית הפרידה ממני. היא לא ראתה אותי מיום קודם, פתאום אני מגיעה רק להוציא אותה מהגן ולהעבירה אליו??? קושי גדול.
2. יש לו בת זוג, שאיתה הם חיים. איתה הם בונים את המשפחה החדשה. והיא לעזרתו כמו שאם היה לי בן זוג והיה יכול לעזור לי בעניין זה הייתי מבקשת.

להגיד לך שקל לי עם זה? ממש לא. אני ממש צריכה להתעלות מעל עצמי וכאביי. יש בי הבנה לנושא, כי אם זה היה הפוך לא הייתי רוצה ביום שלי שהיא תצטרך לעבור פרידה מחודשת ממנו. אבל זה כואב לי שהוא מעודד הרבה שעות יחד. יש בו משהו שכל כך מתמסר למשפחתיות החדשה שברור שהוא יעדיף את זה. וכולם אגב נהנים מזה. וכן, זה כואב אימים בלב שלי. אבל זה הפתרון הנכון אם אנחנו בהסדר הזה (שוב, כי גם אני, אם זה היה הפוך, הייתי עושה אותו דבר).

אבל למה ביום שלו הוא לא פנוי? למה את ביום שלך לא פנויה? ז"א איזה מן הסדר זה , שזה היום שלו ולא הוא בא לקחת? אני מבינה שזו ברירת מחדל - השאלה הנשאלת היא האם לא עדיף אז למצוא סידור אחר? שהתור ביניכם יהיה לפי רמת הפניות שלכם, אחרת בשביל מה כל ההסדר?
(נקודות)

תראי, נקודות, החיים יותר חזקים מהכל.
בואי ניקח אותי לדוגמא, כי זה קורה.
נניח ואני עובדת מחוץ לבית (נניח, כן?), ואני בד"כ יכולה לקחת אותה, אבל היום יש ישיבה שמתארכת או משהו שדורש שאשאר יותר זמן.
להקפיץ אותו (אם בכלל הוא יכול) יהיה לטלטל אותה כי רגע אחרי זה (או שעה אחרי זה) היא תצטרך לעבור שוב פרידה.
ואם הפוקוס הוא עליה רגע, אז, יש לה מערכת יחסים עם ע'. היא קרובה אליה. זה לא שהוא שלח איש זר לקחת אותה. זה מישהי שלפעמים מרדימה אותה בבית שלו, שומרת עליה בלילה ומקלחת אותה.

ואגב, באותו יום, לא ממש יכולתי לקחת אותה מהגן, כי קבעתי לי משהו בשעות האלו (כי אני יודעת שזה הימים שלו). גם אם היה שואל לא הייתי יכולה.

ברמה הרגשית זה קשה לי, שיש לי מן תחליף אמא אצלו בבית. קשה לי מאד. וגם קשה לי, שאין לי את העזרה הזו, מבן זוג קיים אצלי בחיים.
ברמה של ההסדר, זה מה שזה אומר: אם אנחנו לא פנויים, אנחנו צריכים למצא סידור הולם. וזכותו לחשוב (וברמה של החיים זה נכון) שבת זוגו שמבלה איתם הכי הרבה מכל הסבים והסבתות למינהם, היא הסידור ההולם אחרי אמא (שעסוקה, ושהבאתה תטלטל את הילדה).

למה את ביום שלך לא פנויה?
אני בדרך כלל כן, אבל הנה, קחי לדוגמא ביום ראשון שאחרי החגים. זה יום שלי איתה. ומה לעשות שאחרי הצהרים, בדיוק בזמן שהוא קצת לפני א. ערב אל תוך ההשכבה, יש איזה ערב הכרות לקורס שאני רוצה לקחת.
אז מה האופציה שלי? בייביסיטר - זה הרבה כסף כרגע עבורי.
הוא - שאלתי אותו - הוא עובד ואז זה אומר לילה נוסף אצלו, איתה - וזה מבאס אותי.
חברים - ביקשתי מחברים שיעזרו לי באותו ערב, שאביא אותה אליהם (יש להם בת בגיל שלה, הן חברות) - עוד לא ענו לי אם יכולים.

או - לוותר על הדבר הזה.
את מבינה נקודות, אם אני רוצה חיים נוספים מעבר לטיפול בה ובכי בימים שהיא לא כאן, ואם אני רוצה לתמוך בעצמי ובדברים שיתנו לי כוחות - לפעמים זה נופל על הימים איתה.

חשבתי הרבה פעמים על הסיטואציה הזו, של הורים פרודים, שקורה שכשהילדים אצלם יש להם "משהו" שמצריך התארגנות של ביביסיטר...
ולמרות שזה לא אותו דבר, זה דומה מאד למצב במשפחות "רגילות"..... ואחד מהם (בד"כ אבא... ככה זה אצלנו) רוב הזמן לא בבית, העיסוקים שלו תמיד יותר חשובים מהמשפחה... וגם לאמא יש לפעמים (לפעמים, רק לפעמים, לעיתים רחוקות) אילוצים והתקלות
והיא צריכה (כן, היא) להתארגן על פתרון.
זה כל כך קיים בכל מבנה משפחתי.
רק שאצלכם זה מרגיש יותר רגיש כשהפתרון הוא: המצורפת... למרות שמבחינת הילדה זה פתרון ממש טוב. יותר מהרבה סידורים שהורים "רגילים" עושים...

רק שאצלכם זה מרגיש יותר רגיש כשהפתרון הוא: המצורפת... למרות שמבחינת הילדה זה פתרון ממש טוב. יותר מהרבה סידורים שהורים "רגילים" עושים...
נכון מאד.
משיחות עם עוד אמהות גרושות במשמורת משותפת, בסופו של דבר המצורפים למינהם, באמת הופכים להיות הפתרונות הנכונים יותר לילדים (כמובן בהנחה שהילדים בקשר טוב איתם). וגם...
אחרי הכאב, הכעס והצער - תבוא ההשלמה.

וכל זה לא עומד בסתירה לכך שאני מתכוונת להעלות גם את זה בשיחה מולו, ביום שני

חוזרת מהליכה. כל פעם אני שמחה שמצאתי את מידת הרצון שמביאה אותי לנעול נעליים ופשוט לצאת.
שואפת 4 - נושפת 4. מנסה להתרכז בזה.
מחשבות של עצב, של כעס עולות.
מתבוננת בטבע, שהכל שם בסדר, שום דבר לא חסר. השמש מאירה קרניים אחרונות ומזג האויר קריר ונעים.
שואפת 4 - נושפת 4. חוזרת לזה, בורחת לכעס, שוב חוזרת לזה.
מדיטציה בתנועה...
ואז הרגל מודיעה לי על כאב. בצבא היו לי שברי הליכה, ופתאום אחרי מלא שנים הכאבים חוזרים בהליכה.
בתשומת לב לרגל, איך אני מניחה אותה על הקרקע. לא 'זורקת' אותה, אלא מניחה מעקב ועד אצבעות.
יש הקלה. פשוט להיות בתשומת לב לדברים שכואבים ולהתנהל קצת אחרת, יותר בעדינות ובהתחשבות.
שואפת 4 - נושפת 4. שוב מנסה להתרכז בזה.
הכאב עובר לברך. שוב בריכוז על דרך שימת הרגל שלי על הקרקע. שוב הכאב עובר.
והיער מלא בטוב ובחסד. בציפורים ועצים, שאריות גיזום ושאריות של מדורות לילה.
למרות שיום כיפור, והייתי מצפה לפגוש המון אנשים בהליכה/אופניים, פוגשת מעט מאד.
שואפת 2- נושפת 2, הקצב הולך וגובר. מוצאת את עצמי רצה קצת ושוב הולכת.
יודעת שהכאב שלי יעבור מתישהו.
יודעת שאכאב פחות. בינתיים
לומדת איך להניח את 'הרגל' יותר בעדינות על 'הקרקע'. איך להתנהל יותר בעדינות איתי.