החיוניות שלי חלק ראשון

_אני מדמיינת את עצמי מסיימת חודש שלם בלי פירור של גלוטן, מרימה את הידיים לאוויר וצועקת ייייישששש!!!!
וזה עושה לי טוב._
(-:
אפילו לי זה עושה טוב, למרות שזו בכלל לא המטרה שלי כרגע ולמרות שאני בכלל לא מכירה אותך...
קראתי את המשפט וישר נמרח לי חיוך גדול על הפנים והלב שלי התמלא שמחה.

_אני מדמיינת את עצמי מסיימת חודש שלם בלי פירור של גלוטן, מרימה את הידיים לאוויר וצועקת ייייישששש!!!!
וזה עושה לי טוב._

מעניין מה זה יעשה לך בגוף. חודש זה באמת נתח זמן משמעותי. כזה שאפשר לראות בו איך הדברים משתנים.
לפעמים אני חושבת שאני גם חייבת לעצמי נתח זמן כזה. אולי זה יאיר לי את הבעיות הגופניות שלי באור אחר.

איזו אופטימיות טובה של תחילת חודש יש פה בדף. יופי לנו!
בהצלחה לכולן. כל אחת ומטרותיה.
אני מחכה למחזור ועד אז אני עובדת על בקרת נזקים מדודה. נראה לי לא הוגן גם להרגיש כמו קפיץ שנמתח יתר על המידה וגם להציב לי מטרות. שוויה-שוויה.

אני מדמיינת את עצמי מסיימת חודש שלם בלי פירור של גלוטן, מרימה את הידיים לאוויר וצועקת ייייישששש!!!!

למרות ששניה אחר כך עלתה בי המחשבה, אבל מה יקרה אם זה לא יצליח?
יש איזשהו מקום לנפילות הקטנות שאולי יהיו בדרך?
עבר בי גל קטן של דאגה כלפייך.
כי חודש זה הרבה זמן...
כמה תיפגם השמחה אם במהלך החודש תהיה לך נפילה קטנה או שתיים?
כמה תיקחי את זה קשה אם לא תעמדי באתגר?
כמה בכלל את מעונינת לחשוב על כל המה יקרה אם...
מצד אחד כגודל הציפייה גודל האכזבה.
מצד שני, הנמכת ציפיות די מחלישה (אותי) ופוגמת בתחושת הסיפוק האמיתית.

אם זה מבאס אותך לדבר על האפשרויות האלה, כמובן שאין צורך שתעני.
אני באמת לא רוצה לחבל במוטיבציה.

שליחה על ידי גל* » 01 דצמבר 2010, 10:41

איתך. לא להשתיק את הקול, לתת לו מקום ולאזן במשפט נטול שיפוטיות.
זה דורש סבלנות באותו הרגע, לנשום ולמצוא את האמצע.
נשימה זה יופי (כבר מרגישה יותר טוב).

אני מדמיינת את עצמי מסיימת חודש שלם בלי פירור של גלוטן, מרימה את הידיים לאוויר וצועקת ייייישששש!!!!

תמיד אני מביאה את הלימודים שלי לדף הזה, אז גם הפעם. בדיוק אתמול, בשיעור מוטיבציה דיברנו על הלולאה הזו של עשייה מונחית מטרה. אז התיאוריה אומרת שכשמשיגים את המטרה זה תמיד דיספורי (בגלל כל מיני סיבות, נניח שזה מבטל את כל תת המטרות של מטרת העל הזו וכו'). ושהדרך היחידה לא להתבאס ולהמשיך הלאה היא להפוך את מטרת העל לתת מטרה למטרת על אחרת. זאת אומרת, אם נניח המטרה היא לסיים תואר, אז ברגע שהוא מסתיים וכל תת המטלות מתבטלות זה מבאס (אלא אם יש כוונה לעשות תואר גבוה יותר, ואז זה רק עוד ציון דרך). עוד משהו שאפשר לעשות זה להציב מטרה שהיא בלתי נתנת למימוש מוחלט, נניח מטרה כמו- להיות אדם טוב יותר, שאין רגע שבו את יכולה להכריז- הגעתי למטרה וזהו זה.

ככה שלדעתי רוב הסיכויים שתסיימי את החודש הזה ותרגישי פשוט רגיל. זאת אומרת, בטח תרגישי בגוף הרבה יותר טוב מעכשיו, אבל בגלל שזה כל כך הדרגתי, ספק אם תצליחי לזהות את זה לפרטי פרטים (ואם כן, אז סחטיין עליך).

חוץ מזה, דיברנו גם על מוטיבציה של התחלה, אמצע וסוף. על למרות שבכל "צעד" מושקעת לכאורה אותה כמות אנרגיה (אם מדמים את זה לדרך), אבל לפעמים אנחנו בודקים את ה"מרחק" שלנו מנקודת ההתחלה ולפעמים לעומת נקודת הסיום, וככה בהתחלה ובסוף כל צעד שלנו הוא כבד משמעות, ולמרות שצעדי האמצע הם קשים/קלים באותה מידה, בגלל שהם רחוקים מההתחלה/סוף הם נחווים כהרבה פחות מתגמלים. (מרגישה שיצאתי לא מובנת פה).

בכל מקרה, מבטיחה לך שבסוף החודש הזה אנחנו נהיה פה לצעוק לך יייששששש מהיציע.

ככה שלדעתי רוב הסיכויים שתסיימי את החודש הזה ותרגישי פשוט רגיל

כן. והרגיל שלי הוא שאחרי משהו ענקי שהיה לי קשה לבצע אני מסתכלת אחורה ואומרת, יאללה, ביג דיל, אפשר לחשוב

בגלל זה כתבתי. כדי שתהיה לי פה תזכורת לכך שפעם חשבתי שזה קשה וראיתי בזה מאמץ וזה באמת היה ככה.

תודה לכולכן על המילים החמות. כמו שכתבתי, זה הולך להיות טוב העניין הזה. משהו בי נחוש מאוד לגלות איך זה מרגיש לחיות בגוף נטול גלוטן.

לפרש את הגוגוס זה מסגיר מדי.
זה לא הצעצוע הזה של הילדים? שלושה יצורי פלסטיק קטנים מסין כמובן באריזה סגורה, 3 ב-7 ש"ח ואתה מגלה איזה "יצורים" קיבלת רק כשאתה פותח את השקית? ואז אתה עושה החלפות עם ילדים אחרים?
זה לא מסגיר בסך הכל את העובדה, שכאשר פתחת את הדף היה שיגעון הגוגוסים בעיצומו אצל ילדים בגיל גן-בי"ס יסודי?
(נדמה לי שחשפת כבר שיש לך ילד אחד לפחות בגיל כזה)

(נדמה לי שחשפת כבר שיש לך ילד אחד לפחות בגיל כזה)
נו, אז כנראה שהכלב הזה קבור במקום אחר...
עזבו. באמת שנוח לי מאוד באנונימיות. חצי מהדברים שכתבתי הייתי שומרת לעצמי לו ידעתי שיזהו אותי.

אגב, יש לי יום מעולה עד כה.
ומחשבה גם - אני צריכה להיות שבעה.
כשאני שבעה אין לי מחשבות על אוכל וגם אם אני חושבת על אוכל יותר קל לי.
למשל, היום בערב אני יוצאת למסעדה. וכשאני חושבת על זה ברור לי שיהיה לי קל.
יכול להיות שאני טועה אבל לפחות מראש אני מרגישה מוכנה להתמודדות טובה.

איזה כיף זה להוריד את החלודה מעל הכתיבה בלי "לא".
זה בא לי כל כך בקלות. אחרי כמה פעמים זה שוב טבעי לגמרי.
אני מקווה שאחרי החודש הנוכחי זה יתחזק עוד.
גם יזלוג בקלות רבה יותר לתוך החיים שמחוץ לבאופן וגם יישאר לזמן ארוך יותר.

אבל אני קוראת את הבלוג הזה באופן קבוע, ובלי להגיד כלום הוא משפיע על התזונה שלי בשלושה שבועות האחרונים, ומאד לטובה.
איזה נחמד עכשיו שקראתי את מה שכתבה מצ'רה חשבתי לעצמי שגם עליי זה משפיע. היום ארוחת הצהריים שלי נדחתה יותר מדי (אילוצי עבודה) ועד שהגעתי לזה כבר היה סגור במקום שאני קונה סלט, והצירוף בין רעב נוראי לשעה שהכל כבר סגור הביא אותי לאכול לחמניה עם שניצל, באותו רגע היה טעים אבל איך שסיימתי כבר הצטערתי שאכלתי את זה והתחושה הלא טובה הזו בגוף ליוותה אותי עד הערב. פעם לא הייתי שמה לב לזה או יותר נכון לא הייתי מקשרת בין מה שאכלתי לבין ההרגשה הכבדה הזו שנפלה עליי, הייתי מפילה את זה על גורמים אחרים, עבודה אנשים מעצבנים...

לגבי המטרות שלי שלא קשורות לתזונה - יום רביעי ברצף שאני קמה כשהשעון מצלצל. יש! פשוט לא ייאמן איך זה משפר את הרגשתי להתחיל ככה את היום. הבעיה שאני נתקלת בה היא עייפות מאד גדולה בשעות אחה"צ. מעניין אם הגוף שלי יתרגל לשעה החדשה.

_את מאירה לי פה משהו - עודף מחשבות הוא דבר שתוקע ברגע האמת.
כשרוצים לעשות משהו וחושבים יותר מדי הוא עלול להיפגע מאחר ותשומת הלב ניתנת למחשבות. מן חלוקת קשב פנימית כזו._
גוגוס זה בדיוק זה. חיים שלמים יכולים להתנהל בתוך הראש שלי

הבעיה שאין מימוש במציאות ואני נשארת עם תחושת ההחמצה.
אני מוצאת שיש פעמים שזה מצליח לי לפעול ברגע האמת, ויש הרבה פעמים שלא. מה שמשמח אותי שאני מצליחה לשים לב לזה, להתבונן ולראות שאני תקועה בלופ המחשבות. מאד בולט לי גם עד כמה המחשבות מפריעות לי להיות בכאן ועכשיו, חוסמות הקשבה למה שמתרחש.
עדיין מנסה לפענח את המנגנון הזה ואיך לשנות אותו.

זה בא לי כל כך בקלות. אחרי כמה פעמים זה שוב טבעי לגמרי.
איזה יופי! מאמצת לעצמי את הרעיון שיש שינויים שיכולים להגיע בקלות. אני חושבת שבדרך כלל האמונה שלי היא ששינוי בא בקושי.

התמודדתי מצוין עם אתגר הארוחה אתמול.
במקור רציתי לכתוב שהתמודדתי בגבורה. אבל... שום גבורה ושום נעליים.
היו חשקים, נפנפתי אותם, וזהו!

וגם... בדקה התשעים נזכרתי שהתחייבתי להתנהג יפה אל רצפת האגן שלי. אז עשיתי גם את זה.
בקטנה, אבל עשיתי.

נוצ'קה, טוב שמצליח לך, וטוב מזה שיש לך מודעות לדברים חדשים בפעם חלפו לידך.
גם אצלי זה ככה ולפעמים אני מרגישה שיש לי מזה אפילו בעודף.
קצת כמו אצל ילדים שרגישים מדי לסביבה שלהם.
לפעמים אני מרגישה שאני רואה הכל ומרגישה הכל וזה מציף. פתאום יש הרבה דברים להתמודד איתם שקודם פשוט חלפו לידי.
במצבים כאלה אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה טוב, שזו הצפה בגלל שזו התחלה, ושאחרי כמה זמן זה יהפוך לטבע שני.

וזה קשור גם להתמודדות שלי עם "לא". קשה לומר שבהתחלה זה היה קל. את מקבלת אותי עכשיו בסיבוב שני.
כלומר, קל להוריד את החלודה. אבל ההתחלה היתה קשה. ומה שקשה עוד יותר זה להפוך את העניין לחלק מהשגרה בחיים שמחוץ לכתיבה.
שם אני עדיין נאבקת.
יש שינוים שאכן באים בקלות. ואפילו הרבה. אבל הם השינויים שבדרך למטרת העל. מרת העל, אם היא רצינית, לרוב תדרוש גם התמודדות רצינית. כך אני מרגישה.

וואו, אני נרגשת מהארוע. אף פעם עוד לא השתתפתי בשום בלוג/ תגובה/ פורום, והנה זה קורה לי לראשונה..
כנראה שזה בגלל שבימים האחרונים נחשפתי לבלוג הזה, ואני מוצאת את עצמי מתענגת על הקריאה. אמנם אני רחוקה מהמחשבה על יישום הטבעונאות כרגע, אך כל החיבור בין מה שנכנס לגוף לבין ההרגשה הפיזית והנפשית כל כך מוכר. החיבורים היפהיפיים בין העולם הגשמי לתחושות המתלוות, (כמו למשל רעיון המעגליות שלנו בתוך מסגרת) מרגיש לי שבאמת הדברים מחוברים כל כך.
יש לי שאלה פרקטית, איך ומתי מספיקים לכתוב את כל המחשבות היפות הללו? מפחדת שההתאהבות בדבר תגזול לי המון זמן. (משהו כמו התמכרות לסדרת טלויזיה..)
בכל אופן, תודה שאתן משתפות בכזו כנות. זה באמת מעורר..

הי מעין, ברוכה הבאה.
איך ומתי מספיקים לכתוב את כל המחשבות היפות הללו?
כשעובדים

לפעמים כהפסקה מתודית של שתי דקות ולפעמים של שעתיים (סימן להתמכרות).

אני מרגישה שאני צריכה להתאפס על עצמי.
להזכיר לי מה בכלל המטרות שלי, מה אני עושה.
השבוע הזה בהחלט פחות קל מהשבוע הקודם. פחות ממוקד. משהו הלך לי לאיבוד.

אבל איפה דיברנו על להתאמן בנפילות? דיברנו על זה, נכון? אני מתאמנת אולימפית השבוע בנפילות, צריכה לקבל את מדליית הבלוג.
יותר מדי פירות לאישה שאסור לה סוכר. לחם (!) (היה נהדר) והרבה אוכל לא טעים בעליל. זאת הבעיה העיקרית שלי, אני חושבת. אוכל לא טעים מפעיל אצלי מיידית מנגנון של פיצוי.
אין לי שום סיבולת גופנית לאוכל לא טעים. הוא יכול להעכיר לי יום שלם.

אז אני מכריזה מחדש:

ארוחת בוקר טובה.
אוכל שאין בו: סוכר, מוצרי חלב, קמח חיטה, שמרים. ועוד כל מיני כאלה.
אוכל טעים, טרי וטוב.
ולזוז! אינעאל עצמי. בדיוק נתפס לי הגב.

גוגוס, אני מבסוטה ממך מאוד. אז מה כן אכלת? וכמה טעים זה היה?

יש שינוים שאכן באים בקלות. ואפילו הרבה. אבל הם השינויים שבדרך למטרת העל. מטרת העל, אם היא רצינית, לרוב תדרוש גם התמודדות רצינית. כך אני מרגישה.

התמודדות רצינית אבל כיפית. אני חושבת. יש כיף מתהליך? זה אפילו סוג של פינוק, אם חושבים על זה. להרשות לעצמך לפנות מספיק זמן וכוחות נפשיים כדי לבדוק מה עובר עלייך, מה עושה לך טוב.

_התמודדתי מצוין עם אתגר הארוחה אתמול.
במקור רציתי לכתוב שהתמודדתי בגבורה. אבל... שום גבורה ושום נעליים.
היו חשקים, נפנפתי אותם, וזהו!_
פשוט השראה..

אתמול בבוקר הגעתי לפגישת עבודה בארומה. בשיא הטבעיות הזמנתי את הדיל של הקפה והחצי סנדויץ', אפילו לא עברה לי בראש המחשבה על זה שזה לא אמור לקרות.
אחר כך כשקלטתי הבנתי שאני עוד עמוק בתוך ההרגלים.
אבל המשך היום היה טוב, אפילו ביס אחד של מזון לא רצוי לא נכנס לפי (כל הכבוד לי!) וזה היה קל ונעים (כל הכבוד לי מס' 2) וטעים (כל הכבוד לי מס' 3) אפילו שהיה יום לא פשוט (הסתבר לי שאני צריכה לעבור מלא בדיקות כדי לוודא שמשהו שמצאו לי הוא סתם משהו ולא משהו אחר מפחיד...)

הי מיכל. בוקר טוב. הצבת יופי של מטרות. לכי על זה והעם איתך.
וגם, קבלי את מדליית הבלוג. את הזהב!

מה אכלתי? כל מיני ירקות שהיו עשויים בצורה מיוחדת מאוד וקצת דג חי ובקר חי ופירות ים (בהשראתה של ניצן).
והיה טעים להפליא. והחברה היתה משובחת ביותר אז הכל ביחד היה יופי טופי.

ההתמודדות אכן כיפית ביותר כאשר יש מספיק שלווה ונחת לשם כך. העניין הוא שאני ממשיכה להתמודד גם כאשר חסרה נחת. ואז זה קשה.
בגדול - זה אחלה. ביומיום לפעמים זה קשה.

גוונים, מצוין לך. ובהצלחה רבה עם הבדיקות.
מעניין איך מה שנראה לנו כל כך טבעי משתנה עם השנים.

להתאמן בנפילות? דיברנו על זה, נכון? אני מתאמנת אולימפית השבוע בנפילות, צריכה לקבל את מדליית הבלוג.
עוד מתמודדת לכתר, תודות לקבוצה הדינמית שלי (אוהבת אותם, עדיין, אוהבת, אבל קשה קשה שם) צנחתי אל תוך לביבות חנוכה וסופגניות. בסדר, הייתי מאוד מודעת לעניין תוך כדי התרחשות, ובכל זאת הנחתי לו להתרחש, לא בנו את רומא ביום אחד, והנה, עדיין כאן, חיה מהשטח.

מכיוון שאני משותקת בבית עם הגב התפוס הזה, אני חושבת בעיקר על גוף.
אני לא יודעת אם זה מתאים פה או לא, אבל יש לי שאלה דווקא אליכן, נשים שנקראות מודעות פיזית מאוד.
איך אתן חוות את הגוף שלכן?

כי הרי כל העניין הזה של שתי ישויות נפרדות: אני והגוף, הוא נורא משונה. אבל היום חשבתי לי שבעצם אני לא יכלה לדעת איך אנשים אחרים חווים את הגוף שלהם.
אין הרגשה סובייקטיבית מזו בעולם. האם כולם מרגישים שמדובר בישות כזאת שהם מנסים לרצות ולשמח כל הזמן כדי שהם יוכלו לחיות?
האם כולם שמחים בהיותם גוף בפרצי שמחה מטלטלים כאלה? או נהיים חסרי סבלנות להחריד כשהגוף המרגיז הזה אומר 'פוס'?
ומה זה אומר לעשות טוב לגוף? איך בכלל נוצרה ההפרדה הזאת?
תינוקות, למשל, אתן חושבות שהם חווים את עצמם כגוף? ואם כן, מתי נוצרת ההפרדה הזאת, עם הופעת המילים?

אם זה לא מתאים פה, תגידו לי נא ואף תמחקוני ללא היסוס. אבל אם כן בא לכן לענות, אני אשמח לשמוע.

בסדר, הייתי מאוד מודעת לעניין תוך כדי התרחשות, ובכל זאת הנחתי לו להתרחש
יעל, וזה פי מיליון טוב יותר מהתרחשות כזו בלי מודעות. הלכת חצי דרך. ומאחר וכולנו יודעות כמה הדרך הזו ארוכה אז חצי זה המון.
וגם זה שאת כאן עם הנפילה הזו זו דרך ענקית בשבילך.

מיכל, פעם חברה טובה שלי הלכה להרצאה שעסקה בחולי והגוף. והמרצה אמר שאנשים בריאים אינם נותנים את הדעת כלל על הגוף. רק כאשר הוא מתחיל להציק להם הם שמים אליו בכלל לב.
כלומר, מבחינתו, לתת את הדעת על הגוף זה משהו שעושים כשמשהו קצת מתעקם שם. לפעמים עוד לפני שיודעים שזה מתעקם.
זה מאוד מאפיין אותי. אין לי חוויה של הגוף (כלומר, אין לי תשובה לשאלה שלך).
מבחינתי פשוט יש לי גוף. וזהו.
ואם משהו בו מתקלקל אני עושה מאמץ לתקן. וזהו.

_מיכל, פעם חברה טובה שלי הלכה להרצאה שעסקה בחולי והגוף. והמרצה אמר שאנשים בריאים אינם נותנים את הדעת כלל על הגוף. רק כאשר הוא מתחיל להציק להם הם שמים אליו בכלל לב.
כלומר, מבחינתו, לתת את הדעת על הגוף זה משהו שעושים כשמשהו קצת מתעקם שם. לפעמים עוד לפני שיודעים שזה מתעקם.
זה מאוד מאפיין אותי. אין לי חוויה של הגוף (כלומר, אין לי תשובה לשאלה שלך).
מבחינתי פשוט יש לי גוף. וזהו.
ואם משהו בו מתקלקל אני עושה מאמץ לתקן. וזהו._

תודה גוגוס.
זה באמת לא היה לפה, אבל תודה שענית לי. זה ללא ספק הפעיל אצלי כמה תובנות.

זה באמת לא היה לפה, אבל תודה שענית לי
בשמחה. ואני חושבת שזה מאוד לפה. אשמח אם יתעורר דיון בשאלה שהצגת.
זה מזכיר לי את מה שבשמת כתבה פה פעם בנוגע לכך שהבלוג מעלה כמה היבטים של החיים באופן טבעי.
אני רואה בזה אחד מהם.

האם כולם מרגישים שמדובר בישות כזאת שהם מנסים לרצות ולשמח כל הזמן כדי שהם יוכלו לחיות?
שאלה סופר מעניינת. אני חושבת שכשאני "מחוברת", אז הגוף ואני לגמרי לא נפרדים. נניח, בריצה, כשכל נשימה ממלאת אותי באוויר, ובחלומות ובתקווה והעזה. הניתוק קורה במצבים שמערערים את החיבור הזה- המוח אומר- שוקולד, זה כדאי, ואז הגוף הופך לאיזה סרח עודף שעלול להגיב בחוסר הבנה לתשוקה הזו. אין לי תשובה ברורה לשאלות שלך, אבל זה לגמרי מעניין.

ואני חושבת שזה מאוד לפה. אשמח אם יתעורר דיון בשאלה שהצגת

אני לא יכולה לענות בדיוק על השאלות שלך, אבל אין לי ספק שאני כבר בישורת האחרונה של מסע להתחבר בחזרה לגוף שלי.

זה מתבטא בזה, שחלק לא מבוטל מהזמן אני מרגישה את הרגשות שלי ובו בזמן מסוגלת להיות קשובה לאחר. אין בריחה! אין ניתוק עצמי! כל פעם שזה קורה, אני נפעמת, עדיין. למשל, אני מסוגלת להרגיש את ההתרגשות או המתח שלי, ולהישאר שם, ולכן לפעול מתוך התודעה שלי ולא מתוך הטייס האוטומטי. כי הרגשתי, במקום להיות מוצפת ופשוט לנתק את כל הכבלים ולפעול מהאוטומט.
(לא יודעת אם הייתי מובנת)

ביום שישי, כשנפלתי?
במשך חיי נפגעתי הרבה פעמים. באמת. כילדה וכנערה הייתי מוכשרת במיוחד, כמו כל טום בוי. הברכיים שלי תמיד היו פצועות.
אבל לראשונה בחיי, בנפילה הזאת, הרגשתי הכל. לא ברחתי מהגוף לרגע אפילו. וזה כלל ממש להרגיש את הברך מתרסקת אל הכביש.
החוויה הזאת, של לא לברוח מהגוף, לא לצאת ממנו, לא לחתוך את כל הכבלים ולנתק את הערוץ אל ההרגשה, היתה דווקא מעצימה. לא מסוגלת להסביר למה.

אני חושבת שאולי הבריחה היתה פחד. ולכן אי הבריחה היא גילוי של עוצמה.

ומה שזה איפשר לי, היה לשמור על קור רוח מוחלט.
הייתי לגמרי מפוקסת. ידעתי מה לבקש (את הלבנדר, מהתיק שלי, זה בכיס העליון ברוכסן האחורי שקרוב לגב). ידעתי בדיוק מה לעשות. לא איבדתי את קור רוחי לרגע, לא נעשיתי היסטרית, מבוהלת, יללנית או קוטרית.
החיבור הזה לגוף, שהוא עדיין חדש לי, מפתיע אותי, אבל מרגיש לי נכון. ככה זה צריך להיות. כל חיי הבוגרים עבדתי קשה כדי להגיע לזה, ועכשיו שהגעתי, זה מרגיש טוב.

אני רוצה להגיב בשלווה ובתושיה, בקור רוח ובענייניות. זו עוצמה בשבילי.

זו אותה אחת שיכולה לגמרי בשלוות נפש לעשות לילדים לביבות לבן (לבן/אשל, ביצה, סוכר, קמח), ולא להתאוות אפילו לאכול מהן. כי לא. כי לא מתאים לי כרגע קמח.
כשהמרכז יציב, לא נוטים עם כל רוח.
וכדי שהמרכז יהיה יציב, הזרימה צריכה להיות בלי חסימות. ולא להרגיש את הגוף, זו חסימה. זה כבלים מנותקים, קרועים.

סליחה שכתבתי מעורבב, מקווה שברור בכל זאת.

אני חושבת על הדברים שנאמרו ויש בי צער קל על כך שחוויות שמבהירות "חיבור לגוף" הן בעיקר חוויות שליליות.
זה מתחבר גם למה שכתבתי אני. למשל, הרגשתי היטב את הגוף שלי כאשר התחילה להציק לי האוזן הימנית.
ולמדתי מזה הרבה. הרגשתי מאוד מחוברת לגוף ומסוגלת לקרוא אותו ולהבין אבל הרקע היה שלילי.
גם הדוגמאות שבשמת נתנה הן שליליות. ואני חושבת שדווקא יכולות להיות חוויות מחוברות מאוד חיוביות.
השלילי הוא מפתיע ודורש התייחסות אז הוא בא קודם. אבל יכול שמי שמתאמנת בכך יכולה לשמוע את הגוף גם כאשר הוא מתענג, שמח, נינוח, במקום המתאים וכו'.
כלומר, אצלי, כיום, כאשר הכל בסדר משהו מנותק. זו מעין עמדה ניטראלית. אבל אין הכרח שהיא תהיה כזו.
אפשר שהכל יהיה בסדר וזה יהיה ניכר בגוף.
למשל, שמתי לב שכאשר הכל אצלי בסדר אני נושאת את הגוף שלי זקוף יותר ויציב יותר.
אני נוטה להתייחס לזה כאל המצב הרצוי ולכן מבטלת אותו.
יכול להיות שהדרך הנכונה היא לשים לב לכך. לשים לב שהכל בסדר והכל במקום במקום להתייחס לכך כאל מובן מאליו.

לי היתה הארה אחת בחיים, על איזה ג'אבל בניו זילנד לפני שבע שנים. לא אכנס לכל הפרטים, אבל דבר אחד שרלוונטי לפה כן - פתאום קלטתי שלא מציק לי כלום (בגוף). הייתי אחרי חצי שנה של דיאטת קנדידה רצינית, ובכושר מעולה אחרי מאות (בודדות) של קילומטרים הליכה באויר הצח הניוזילנדי. ולא גרד לי כלום, ולא הייתי אלרגית לכלום, ולא היו לי גזים, ולא כאבי שרירים, ולא לאות, ולא חוסר שינה, ולא צהוב בעיניים בבוקר, ולא ריח רע מהפה בבקרים, ולא נדודי שינה, או בעיות זיכרון, "פשוט" כלום. שם הבנתי שלהיות מאושר זה לא איזה אקסטזה, זה פשוט שלא מציקים מלא דברים קטנים. ושצריך הרבה תשומת לב כדי להבחין כשטוב, בעוד שכשרע זה די מושך תשומת לב, או לפחות גוזל אנרגיה.
זה נמשך די הרבה זמן. הסיפור הזה. עכשיו אנחנו בפאוזה של השרדות, אבל גם מזה צומחים, רק לא נמצאים שם בתודעה בדיוק כשזה קורה. לא נורא, יש עוד הרבה אושר לפנינו.

אני סובלת מבעיה גופנית מתמשכת. זה לא מחבר לגוף, דווקא מפריד ממנו. בשבילי. כי אני חייבת, כדי לשמור על עצמי, ליצור ניתוק מסוים ביני לבין הגוף. להצליח להגיד: נכון שכואב לי פה וכואב לי שם, אבל הכל בסדר. אני בסדר.
זה ניתוק שנוצר עם הזמן באופן טבעי ועכשיו אני מאוד מצרה עליו. אני מבינה שהוא היה לי נחוץ כדי לשמור על הראש מעל המים, אבל איכשהו הדברים האלה אף פעם לא מובחנים. אני לא מצליחה להתנתק רק מהכאב. אני מתנתקת גם מהעונג. ולאט לאט אני מגלה כמה אני חווה את עצמי ואת הגוף שלי כשתי ישויות נפרדות. כאילו אנחנו לא מדברים את אותה שפה.
אני חושבת שיש לזה הגיון ביולוגי (?) מסוים. כי אני מדברת במילים והגוף שלי בתחושות. אני מדברת רוב הזמן עם המוח העליון והגוף מדבר אחרת: דרך כאב, גרד, תענוג, חום, קור, אינסטינקטים. (יעלפו, תעזרי לי. לא לומדים את זה בפסיכולוגיה?)

איך חוזרים בכלל להתחבר? איך מגיעים לישורת האחרונה של המסע?
איך אני יכולה לדבר על להטיב עם הגוף שלי כשאני מרגישה כל כך הרבה כעס כלפיו?

לא סתם השאלות האלה צפות כנראה דווקא פה.

_למשל, שמתי לב שכאשר הכל אצלי בסדר אני נושאת את הגוף שלי זקוף יותר ויציב יותר.
אני נוטה להתייחס לזה כאל המצב הרצוי ולכן מבטלת אותו.
יכול להיות שהדרך הנכונה היא לשים לב לכך. לשים לב שהכל בסדר והכל במקום במקום להתייחס לכך כאל מובן מאליו._

אני חושבת שהדרך הנכונה היא להתייחס לזה כמובן מאליו. זה לא אומר שאי אפשר לשמוח על זה, אבל עכשיו זה בהחלט מובן לך מאליו.
איזה כיף! זו יכולת מעולה. יוצאת מגדר הרגיל ואני חושבת שהיא יותר נדירה ממה שנדמה.

_וכדי שהמרכז יהיה יציב, הזרימה צריכה להיות בלי חסימות. ולא להרגיש את הגוף, זו חסימה. זה כבלים מנותקים, קרועים.

סליחה שכתבתי מעורבב, מקווה שברור בכל זאת._

ברור מאוד. תודה רבה.

מיכל, אני חושבת שכפי שניתוקים משרתים משהו (לרוב הגנה) כך גם החיבורים משרתים משהו. אולי סוג של תיקון.
אם המנגנון של הניתוק משרת צורך מסוים אבל יש לו מחיר, אז כשהצורך נעלם המחיר הופך להיות מאוד נוכח.
בעצם נוצר איזשהו נזק שצריך לתקן. ואת זה עושה החיבור מחדש.
מעבר לברור מאליו אני חושבת שהפואנטה שלי היא שהדברים האלו הפיכים.
אין לי מושג איך עושים את זה אבל הם בטוח הפיכים.

אמרת שאת מרגישה כעס כלפי הגוף. על הבגידה?
אפשר לחשוב על גוף כמו אהוב. לעבד את הבגידה, לפורר לאט לאט את הכעס, ולגלות מה מסתתר שם מתחת.
אני חושבת שאלו תהליכים ארוכים. של סליחה.

סופגניות סופגניות סופגניות סופגניות סופגניות סופגניות (את השתיים האחרונות, לפחות, יש לקרוא בצעקה).
אני מכותרת סופגניות.
ובכל פעם - צביטה קטנה.
ובכל פעם אני מוצאת לי משהו אחר לנעוץ בו את השיניים.
החג הזה חייב להימשך שמונה ימים?!

אני חושבת שרעיון הגבורה שעופף את החג הזה מתייחס בעצם אלי.
אני אכן נאלצת להתגבר על משהו.

סופגניות זה דוחה ברמות. באמת. באמת באמת.

האמת - שונאת את החג הזה.
את הרעיון הנלוז של מלחמת בני אור צודקים כל כך בבני חושך שכל כולם רוע צרוף.
וזה שהדביקו לחג הזה מאכלים שמייצרים צ'יק צ'ק צרבת זו תקלה בפני עצמה.
וזה שמעוררי הצרבת כל כך טעימים עד שקל לשכוח ממש בקלות את ההשלכות שלהם זו תקלה עוד יותר גדולה מהראשונה.

והתקלה הגדולה מכולן היא המלכוד. החג הזה מייצר דיכוטומיית אסור לי/בא לי ממש קיצונית.
מה, אני באמת אעבור את החג הזה בלי לאכול שום סופגניה ושום לביבה?
למה נפלתי דווקא על דצמבר? בדרך כלל אני יותר מחושבת מזה...
אוף.

אם אני כבר על המחשב אז אני מנצלת את ההזדמנות לספר שהימים האחרונים עוברים עלי יופי.
כל יום פינקתי את רצפת האגן שלי.
כל יום הצלחתי להתחמק מגלוטן ובני דודו.
אכלתי קצת מבושל, אכלתי קצת יותר מדי, אכלתי מאוחר אבל... בלי החבורה הממכרת.
ואני מרגישה בדיוק אותו דבר כרגע.

נ.ב - הי ניצן.

יש לי פטנט לאי אכילת סופגניות, אבל יש לי תחושה שהוא לא מאוד בריא נפשית.
אני מדמיינת איך הן סותמות לי את הגרון. מילולית. איך הן מתנפחות וסותמות לי את הגרון.
זה עובד כבר שנים ולא אכלתי סופגניות שנים ואין בי טיפ טיפה של געגוע. לביבות מצד שני... אלוהים. לביבות זה משהו.

אצלי די מגעיל. הגב שלי ומראות הזוועה מהכרמל שלחו אותי לאכילה די נטולת רסן. לא כיף לי בכלל, אבל כרגע זה נראה כאילו אני חייבת לגעת בקרקעית הבור כדי לעלות ממנה.
מזל שלכל שבת יש יום ראשון.

שם הבנתי שלהיות מאושר זה לא איזה אקסטזה, זה פשוט שלא מציקים מלא דברים קטנים. ושצריך הרבה תשומת לב כדי להבחין כשטוב, בעוד שכשרע זה די מושך תשומת לב, או לפחות גוזל אנרגיה.
אכן! אחלה תובנה, זה כל כך מדויק לי.

סופגניות זה דוחה ברמות. באמת. באמת באמת
גם בעיני ובכל זאת ההרגל כל כך עמוק...
כל שנה, אני מוצאת את עצמי טועמת מפה ומשם סופגניות כי חייבים וזו חלק ממסורת החג וכולם אוכלים ורק ביס ואי אפשר שיעבור החג בלי להרגיש אותו בכלל וקצת געגוע לטעם הזה שבכל זאת הולך בזיכרון שנים אחורה.
בשנים האחרונות גם לי יש שיטה דומה של לדמיין, אני פשוט מדמיינת את כל הבצק, הלבן, הדחוס והשמנוני הזה יושב לי בבטן ומנסה להתעכל ללא הצלחה...
השנה בינתיים הצלחתי להמנע לגמרי (שוב תודה לדף הזה).

לביבות מצד שני... אלוהים. לביבות זה משהו.

שתהיה שבת של נחת (ורגיעה! - תחושה קשה של כאוס ואיבוד כיוון כל מה שקורה כאן).

כרגע זה נראה כאילו אני חייבת לגעת בקרקעית הבור כדי לעלות ממנה
מוכר מאוד. טיפוס נעים למעלה. אם את צריכה שמישהו יזרוק לך חבל, אני כאן.

שמתן לב שבמילה "גלוטן" יש "גלו", יעני, דבק. כשחושבים על מה שזה עושה בבטן זה בהחלט מסתדר.

אז אני בלי דבק. ואני מרגישה דווקא מפוקסת לגמרי. ממש חדה כתער.
ואכן היה קשה מול הלביבות המדהימות של חמותי אבל עמדתי בפרץ.
בהתחלה זה היה מבאס אבל אחר כך הרגיש ממש טוב.

מחשבות על שליטה -
אחרי ארבעה ימים בלי גלוטן וחבר מרעיו אני מרגישה חזקה מאוד. ממש בעלת עוצמה.
אני חושבת שזה בגלל היכולת האבסולוטית הזו לשלוט כך בתזונה שלי.
זה טוב לי וזה רע לי.
החלק הרע הוא בגלל שמי רוצה לשלוט? ועוד ליהנות ככה מהשליטה.
החלק הטוב הוא שזה מצליח, שאני בסך הכל שמחה, ושאני מקווה שזו רק עמדת פתיחה בחודש הזה.
אני בונה על זה שמתישהו תבוא ההתרגלות למצב החדש והוא כבר ירגיש טבעי וכך ייעלם הצורך לשלוט ואיתו ההנאה מהשליטה.
פעם אהבתי את זה. היום זה נחווה בעיניי כפאטתי.
אלו היו ארבעה ימים טובים מאוד. הרבה פיתויים של גלוטן אבל גם של תפוחי אדמה ואורז ואטריות מכל מיני סוגים.
אני ממשיכה הלאה.
אחרי שעמדתי בגבורה רבה בפיתויי הלביבות והסופגניות פעם אחת אני מרגישה שהפעמים הבאות כבר תהיינה קלות.
יש שם איזשהו הרגל של הושטת יד שצריך להישבר פעם אחת כשזה באמת קשה ואז זה עובר. וזה מה שקרה לי.

אחרי שעמדתי בגבורה רבה בפיתויי הלביבות והסופגניות פעם אחת אני מרגישה שהפעמים הבאות כבר תהיינה קלות.
פח יקוש, זה. כשמרגישים שזה קל, אז טועמים. ואז נוכחים שזה בכלל לא כזה טעים, ובכלל אין חשק לאכול את זה שוב. מדהים. שליטה חבל"ז. התגבתי על ההתמכרות, אני ולא שרף.
תוך כמה ימים מנסים שוב. הצלחה מסחררת. לא טעים, לא משכר, לא תופס אותי בשום צורה.
תוך זמן לא ארוך מרגישים שהנוסחא פוצחה. אפשר יום יום לאכול, זה בכלל לא טעים, מאמינים שיכולים להפסיק מתי שרוצים, ומאמינים בכל לב שלא מכורים יותר. רק משתמשים. יום יום. מבחירה. בכלל לא מהתמכרות.
על זה נאמר - בא-טו-אח.
אם הייתי מספרת לך כמה פעמים ראיתי את זה, עשיתי את זה, דיברתי על זה, לא היית מאמינה לי.

תוך זמן לא ארוך מרגישים שהנוסחא פוצחה. אפשר יום יום לאכול, זה בכלל לא טעים, מאמינים שיכולים להפסיק מתי שרוצים, ומאמינים בכל לב שלא מכורים יותר. רק משתמשים. יום יום. מבחירה. בכלל לא מהתמכרות.

הדרך הקלה לחזור לעשן.

גוגוס, זה מגניב. זה מגניב ומשמח שאת מרגישה בשליטה.
תראי, אני חושבת גם שהתחושה של השליטה חיונית לימים הראשונים.

העיקר נראה לי הוא לא להפוך את זה למדד של מוסריות או חוזק. דיברת על זה למעלה ורק עכשיו נפל לי האסימון.

אני שמחה שיום ראשון מגיע. עברנו פה שבת לא פשוטה בבית. אבל הגב שלי כבר יותר טוב ויש לי כוח ואופטימיות לשבוע הבא.
אני חוזרת למטרות שלי כמו כלב שנאחז בעצם, בחיי. אבל אם אני אראה שזה קשה מדי, אני אחשוב על זה שוב. אראה מה אפשר לשנות.

יאללה! שבוע טוב! ושהשריפה הארורה הזו תכבה כבר.

אם הייתי מספרת לך כמה פעמים ראיתי את זה, עשיתי את זה, דיברתי על זה, לא היית מאמינה לי.
ועוד איך מאמינה. וגם מודה על ההתרעה הזו. אם אגיע לשם תידלק לי נורה אדומה.
למקרה שיש פה אי הבנה - אני נמנעת לגמרי. לגמרי לגמרי. אני מרגישה שההימנעות הראשונה בתוך סיטואציה קשה היא מורכבת מאוד.
ממש כמו לקפוץ מעל משוכה גבוהה במיוחד. ואני מתכוונת להמשיך ולהימנע חודש שלם כמו שהבטחתי לעצמי כדי לגלות מה קורה לי. פיזית ורגשית.

העיקר נראה לי הוא לא להפוך את זה למדד של מוסריות או חוזק.
אני חושבת שאני רחוקה משם. הייתי כבר הרבה פעמים במוסריות והחוזק ואיפשהו במהלך כתיבת הבלוג זה נעלם.
אפילו די בהתחלה. ייחלתי לזה וזה קרה.
אני חושבת שזה כרוך בהתייחסות לאנשים אחרים, לעמדות שלהם ולמה שהם חושבים עלי. למי אני ביחס לאחרים.
והקטע הזה פשוט נעלם לי לגמרי.
ואני חושבת שהיעלמותו מאפשרת אצלי הרבה דברים.

אני חוזרת למטרות שלי כמו כלב שנאחז בעצם, בחיי. אבל אם אני אראה שזה קשה מדי, אני אחשוב על זה שוב. אראה מה אפשר לשנות.
זו ה דרך. חוץ מדבר אחד וזה הציפייה לקושי. אפשר להניח שיהיה קל. פשוט להניח את זה ולדמיין. אצלי זה עובד יופי.
אולי זה עניין של אישיות, אבל כבר למדתי שבמקום שבו אני מניחה קושי אין לי בכלל סיכוי. זה כל כך מרפה את ידיי לחשוב על הקושי או לדמיין אותו עד שמוטב לי כבר להישבר מהתחלה.
אני אוהבת לפני התחלות כאלה (שתלויות רק בי ואין כל מיני נסיבות עם פוטנציאל חבלה) פשוט להבטיח לעצמי שיהיה קל ומוצלח.

אז מיכל, אני מאחלת לך שבוע קל ומוצלח.

למקרה שיש פה אי הבנה
אין אי הבנה. רק אומרת - קל לך? יופי. אז תמשיכי. לגמרי לגמרי. אל תחשבי שהנוסחא פוצחה.

אל תחשבי שהנוסחא פוצחה.
סיפור חיי.

רק עוצרת רגע להגיד שלום, שתדעו שלא נעלמתי, אני כאן. עייפה לאללה. התינוק החליט ששינה איז אוור רייטד והתעורר להגיד שלום מדי שעתיים בשני הלילות האחרונים. אני, כמובן, כטוב ליבי בהלקאה עצמית, תוהה אם זה קשור (גם?) לענייני התזונה שלי. אוף.

קל לך? יופי. אז תמשיכי. לגמרי לגמרי. אל תחשבי שהנוסחא פוצחה.
האמירה שלי נגעה להתחלה. את עוסקת בהמשך ואני רחוקה מאוד משם.
קשה לי להתחיל. אני זקוקה לקפיצה הראשונה הזו מעל משוכה קשה כדי בכלל להיכנס למשחק.
מחשבות על פיצוח הנוסחה רחוקות ממני מאוד ואני בהחלט אשים לב אם אתקרב לשם כי זה נשמע לי מחליש.
כלומר, מרגיש מחזק בהתחלה ואז מחליש.

הי יעל, צר לי על שנתך. אבל מתישהו זה נגמר כך שתמיד יש למה לצפות.
כטוב ליבי בהלקאה עצמית, תוהה אם זה קשור (גם?) לענייני התזונה שלי. אוף.

אין פה בכלל שאלה של הלקאה עצמית. זה בהחלט יכול להיות קשור לתזונה ואולי זה מנוע טוב לעשות שינוי בגודל כלשהו.
אם זה קשור לתזונה שלך זו בעיניי סיבה למסיבה. זה אומר שיש מה לעשות בניגוד לקושי שאין דרך לטפל בו חוץ מהרעפת חום ואהבה.
נסי ותראי. ושיהיה בהצלחה.
מחזירה אותך להקדמה שלי. אני אחרי ניסויים נרחבים בבני אדם (=הבת שלי) וגיליתי שהתזונה שלי משפיעה עליה שחבל על הזמן.

סליחה אם קפצתי יותר מדי מהר.

רציתי לספר את מה שאני יודעת ומכירה. וזה חלק מזה.
העניין הוא שאני מכירה את התהליך הרגשי-נפשי שקורה בשלב הזה. כשאני מלווה אנשים - זה השלב שהם מפסיקים לבקש עזרה. הם מרגישים שהכל נפתר, וכשמתגלים הבקיעים הם מתביישים לחזור.

ניצן, דווקא טוב שקפצת. בהחלט טוב לדעת מה מצפה לי בהמשך ולראות את זה כשזה מתקרב.

כשאני מלווה אנשים - זה השלב שהם מפסיקים לבקש עזרה. הם מרגישים שהכל נפתר, וכשמתגלים הבקיעים הם מתביישים לחזור.
כל זמן שמרשים לי לכתוב פה אני נשארת

הם מרגישים שהכל נפתר, וכשמתגלים הבקיעים הם מתביישים לחזור.
חוזרת לזה לעוד רגע.
בשבילי הבלוג הזה הוא תרופת מנע למה שאת מתארת.
המחלה היא שנהגתי לראות בתזונה את חזות הכל. ואז, כשפתרתי את בעיית התזונה, הרגשתי כמו מנצחת.
שכחתי להמשיך לצעוד פנימה ולנסות לפתור גם את הבעיות שבגללן בכלל הסתבכתי עם התזונה, והן בעצם אלו שיוצרות את הבקיעים ומציצות דרכם.
אני מרגישה שהבלוג הזה, שהולך כל הזמן במקביל על התזונה ועל העצמי, מונע את הניתוק בין מי שאני, על כל בעיותיי, לבין האכילה.
ככל שהתהליך הזה מתמשך כך ברור לי יותר עד כמה ניתוק כזה הוא מסוכן.
הוא זה שעומד בבסיס של הנפילות שלי. וכאשר אני מתעקשת להשאיר את הדברים מחוברים אני נופלת פחות וגם נופלת טוב יותר.
זו תובנה חשובה בשבילי ותודה, ניצן, על הדברים שלך שהראו לי אותה.

אכלנו ביום שישי באיזו מסעדה מתופלצת נורא. יקרה להחריד ולא מספיק טעימה.
בנזוגי קיבל איזה בונוס מהעבודה וסוף סוף התפנינו לממשו.
בקיצור, אכלתי לא מעט. הרבה לחם נהדר, קינוח בונוס על המנה העיקרית שהתפקששה, ניוקי, פירה וכל שאר הדברים שאני לא נוהגת לאכול.
הסיבה שאני כותבת פה היא כדי לזכור כמה דברים בהקשר הזה: (גוגוס, הבלוג שלך הפך להיות היומן שלי. אנחנו מוסטי הקשב חייבים לרשום כדי לזכור...)

את העייפות הלא נורמלית, האדירה, הלא מתקבלת על הדעת שהרגשתי אחר כך. הגעתי הביתה ונרדמתי בכבדות על הספה.

עייפות שהיא תוצר של תזונה. לא אלכוהול, לא מחסור בשעות שינה.

את כמה לא טעים זה היה. בכלל, האנינות שלי כנראה שוברת שיאים חדשים. כמעט רק אוכל בבית טעים לי וגם אז, זה אוכל כל כך פשוט שזה לא יאמן: סרדינים עם בצל ירוק, תפוח עם שקדים.
והכי חשוב, את ההשפעה לטווח ארוך. כי רק היום, יומיים אחרי, אני מרגישה את הסימפטומים במלואם. אני צריכה לזכור שלגוף שלי יש איזה "דיליי". או שאולי מה שקורה זה שהחומרים שמתפרקים מהר משפיעים מיד והחומרים שמתפרקים לאט משפיעים מאוחר יותר. בכל מקרה, הנזק הוא אכן מצטבר. כדאי לזכור את זה.

_אני מרגישה שהבלוג הזה, שהולך כל הזמן במקביל על התזונה ועל העצמי, מונע את הניתוק בין מי שאני, על כל בעיותיי, לבין האכילה.
ככל שהתהליך הזה מתמשך כך ברור לי יותר עד כמה ניתוק כזה הוא מסוכן.
הוא זה שעומד בבסיס של הנפילות שלי. וכאשר אני מתעקשת להשאיר את הדברים מחוברים אני נופלת פחות וגם נופלת טוב יותר._

מוזר, בדיוק ניסיתי להבין למה את בעצם עושה את זה. כלומר, אם אין פה מדד של מוסריות או חוזק וגם אמרת שאת לא מרגישה את ההשפעה הגופנית הקשה כשאת אוכלת פחות נכון ואז בא המשפט הזה והפיל לי כמה אסימונים.

בחיי, גוגוס. את כזאת מרגשת. את כל כך מפרגנת לנו פה ומחזיקה לכולן אצבעות וידיים, אבל התהליך שלך הוא בכלל לא יאמן. פתאום בא לי לקרוא את כל הבלוג מההתחלה ומבחוץ.

אווו, מיכל, באת לי בדיוק בזמן.
היום בבוקר דיברנו עם בן הזוג על זה שצריך ללכת לאיזו ארוחה טובה. משהו במסעדה מתופלצת כזו (אבל שתהיה טעימה

).
אני קוראת את הדברים שלך וחושבת שתי מחשבות חלופיות.
1) לוותר. פשוט לוותר על זה וללכת לסרט או הצגה (למרות שאת זה אנחנו עושים די הרבה).
2) ללכת אבל בזהירות. כמו שעשיתי בפעם האחרונה. לבחור מסעדה שיש בה מבחר של מנות צמחוניות וגם בתוכן לבחור בזהירות.

זה קצת מזכיר את הרעיון של ניצן לגבי בתי קפה - אפשר לשבת בחוץ ולשתות תה ולאכול סלט. לחוות את החוויה אבל בדרך שהולמת את הדרישות של הגוף.

מאחלת לך שתצאי מהלופ במהירה ובקלות. המזל הוא שזה עובר. אולי משאיר חותם שקשה לזהות אבל התחושה הרעה בהחלט עוברת.

ותודה תודה על המילים החמות, מיכל. כמה נעים וכמה נדיב מצדך.

מחשבות על דרכים ותהליכים -
אני מסתכלת אחורה. ולפעמים נדמה לי שעשרים ושמונה השנים הראשונות שלי חיי (=עד שנכנסתי להריון הראשון שלי) היו רצף שבו היה נדמה לי שאני הולכת וגדלה, הולכת ומתפתחת, ובעצם כל שעשיתי היה לכסות את עצמי. במסכות מסוגים שונים. להגביל, להצר את צעדיי, להתעלם מהטבע האמיתי.
מה ידעתי בכלל על מה שטוב לי ומה שרע לי? ידעתי משהו. משהו מוגבל מאוד.
ואז בא ההריון. והלידה. וכאילו ששם החלו החיים שלי מחדש. מן "אחרי הספירה" שכזה. משהו נשאר מאחור ומשהו נולד.
וכל מה שעשיתי בשש השנים האחרונות, על פני שלושה הריונות ושלוש לידות, זה לגרד את המסכות האלה. ולהתחיל מחדש.
גם בנפש וגם בגוף. לחקור, לחקור, לחקור. כל הזמן.
והיום אני מרגישה בסוג של "ישורת אחרונה" לפני שאני מתחילה מסע חדש שיש בו איזו הבנה מורכבת של עצמי והרבה יותר שלווה.
הישורת הזו היא החלק שבו התזונה והעצמי מתחברים מחדש. יש שם עבודה רבה על הגוף, זניחה של ה"לא", אובדן ההנאה מהשליטה, בעצמי ובאחרים, ובטח עוד כמה אלמנטים שחמקו ממני.
כשזה יעבוד לגמרי אני אהיה מוכנה להמשיך הלאה.
ואני מרגישה שמה שאני עושה היום, הדרך הזו, חיכתה לי שם הרבה זמן. התחלתי לצעוד בה בדיוק בזמן המתאים ולכן נעים וטוב לי ללכת בתוכה. אני מתקדמת, מתקרבת לאנשהו.
ובין לבין גם צר לי קצת על בן זוגי שהולך במקביל אלי בלי לחצות מן "קווי פרשת מים" כאלה. כל לידה הביאה איתה כזו תנופה... קשה לי לדמיין שהייתי מצליחה לקפוץ ככה רק בכוחות שלי עצמי.
אח... היה משחרר לכתוב את זה. זו מחשבה שהתפתלה לי תוך כדי ההרפיה הסופית של היוגה. איזו נחת.

ובעצם כל שעשיתי היה לכסות את עצמי. במסכות מסוגים שונים. להגביל, להצר את צעדיי, להתעלם מהטבע האמיתי.
עצוב לי לקרוא את זה, מרוב הזדהות. אבל זה לא עצוב בכלל, בזכות ההמשך. זה באמת מדהים, ההשפעה של הריון ולידה (בלי להזכיר בכלל את הילדים

) על החיים. יש לי הרבה מה לכתוב, על חיפושים והיכולת העצמית לחקור, אבל אין לי כל כך כוח. נהנת לקרוא.

אנחנו הולכים למסעדות. אוכלים סלטים מגוונים, קרפצ'יו, סביצ'ה, סשימי ועוד. יש היצע. אבל במקום לבחור ברמת התפריט של מסעדה אחת, ולראות שיש מנה אחת שכיפית לנו, אנחנו הולכים ברמת המסעדה. היום בא לנו את XYZ ממסעדת ABC, אח"כ משהו אחר ממסעדה אחרת. החווייה נשמרת.

משהו במסעדה מתופלצת כזו
אני כבר פיצחתי את זה, מהצד שלי:
במסעדה - להזמין את הסלט המעולה. בלי מרכיבים שאני לא רוצה (עוף, לחם וכיו"ב איכס).
הלכנו למשל למסעדה איטלקית, לא זוכרת מה שמה (משהו כמעט מול גן העיר בת"א)(לא הלכנו, רכבנו על אופנינו (-: ). הזמנתי את הסלט הירוק.
היה מ-ה-מ-ם.
לא יהיה לי כזה בבית. התיבול היה מדוייק, המינון של הירקות וכו' היה מדוייק, הכל טרי (לא שכב שבוע במקרר עד שנעתרו להכין לי אותו (-: ). תענוג.
בכל מסעדה אני מזמינה את סלטי הירקות, וריאציות על סלט ירוק. ונהנית. ויוצאת עם הרגשה טובה, חיונית, עירנית. במקום האיכסה בבטן שרובץ אחרי ארוחה "רגילה".

יש גם הרבה מנות של סביצ'ה וקרפצ'יו בהרבה מקומות עכשיו. ג'וז ולוז, אורנה ואלה ועוד ועוד...

נו, כמובן שכל הדיבורים האלה עשו לי חשק.
זה היה יום מיוחד.
סיימתי פרוייקט בשבת. היום יום מנוחה.
בבוקר התחלתי לקרוא את הספר המצוין "יוגה לנשים". הוא השרה עלי רוח טובה ותרגלתי יוגה במשך המון זמן.
כל כולי הרגשתי שאני הולכת על ענן לכמה שעות.
המשכתי לקרוא בעניין ואחרי הצהריים עליתי על אופניי ואכלתי בהנאה קרפ'ציו, תוך כדי קראתי עוד בספר המופלא הזה, וקינחתי בסוף בשוקולד אגדי באמת.
ועכשיו אני מחייכת מאוזן לאוזן. פשוט כך.
יכול להיות שאשלים את היום המושלם הזה עם שחייה לילית.
הרווחתי ביושר את היום המקסים הזה, בן הזוג תמך ועודד בפינוי זמן איכות לעצמי (חוץ מהנקות) וטוב טוב טוב לי על הלב.

נ.ב - עם הקרפצ'יו הגישו לחם שנראה משגע. החזרתי אותו בחיוך למלצרית.

אם זה היה פייסבוק, הייתי עושה לך לייק

.

תודה, בשמת.
תודה, מיצי.

עוד אכלתי סלט מרגש בערב ובזאת סיימתי.
וחשבתי גם על מילה שמתחשק לי להשתמש בה כדי לתאר את המצב האופטימלי בעיניי, זה שאליו אני צועדת.

מאוחדת

גם "מחוברת" יכול היה להתאים אבל יש בו משהו ניו אייג'י שמרתיע אותי והוא מזכיר לי את הקצוות יותר משמזכיר את הביחד שלהם.
אני אוהבת את ה"מאוחדת" בגלל שהוא מזכיר לי שאני אחת. גם אם אני מורכבת. מזכיר לי להימנע מפיצולים שגורמים לי נזק. להימנע מניתוקים בין חלקים שונים שלי.
אז אני במסע. מסע להיות מאוחדת. ואני ממש בדרך הנכונה.

גוגוס,
כרגיל את מעוררת השראה.
ממש כיף לקרוא אותך בימים האחרונים (והיום במיוחד).
מבחינתי זה ממש מן דוגמא לכך שמה שאני שואפת אליו הוא אפשרי (והמשהו הזה שאני שואפת אליו הוא לא רק ההצלחות, אלא כל המכלול, ההצלחות והתובנות וההנאות וההסתכלות והדרך וכן, גם הנפילות הקטנות התהליך שלך הוא בכלל לא יאמן ).

אז אני במסע. מסע להיות מאוחדת. ואני ממש בדרך הנכונה
מאמצת (הייתי מגריינת, אם הייתי יודעת איך).

את יודעת, גוגוס, יותר ויותר אני מגלה, שלא מעט אנשים צועדים בדרך הזו. הדרך ללמוד להיות מחוברים, מאוחדים, במרכז של עצמם - איך שתבחרי לקרוא לזה. או שלפחות כך נדמה לי, כי אני עצמי מכוונת לשם.

עוזר לי לבדוק מדי פעם, ביני לבין עצמי, מה אני עושה ולמה אני עושה את זה. עוד עוזר לי, בדומה להימנעות שלך מאמירת לא - אני משתדלת להימנע מלומר צריכה, חייבת ועוד מילים מהזן הזה, כי בבחינה לעומק, בכל פעם שאמרתי דבר כזה - בעצם לא באמת הייתי חייבת, אלא בחרתי בחירה. אז אני מנסה למגר את המילים הללו כשהן לא נכונות לי, ולהדגיש שאני רוצה, בוחרת, עושה - ולא צריכה, חייבת, מוכרחה. באופן אישי, אני מוצאת את זה מאוד משחרר, והמודעות שלי לבחירות שלי עוזרת לי להישאר בקשר עם עצמי. יענו, מחוברת

.

עוד אכלתי סלט מרגש בערב ובזאת סיימתי.

ממממ... מה היה בסלט המרגש?
ועוד שאלה: איפה אתן קונות דגים, אם בכלל? חשקה נפשי בסביצ'ה, אבל ההתעסקות עם דגים מרתיעה אותי. לא הריח, אבל גורם הטריות.
איפה יש דגים טובים באיזו המרכז?

_אני אוהבת את ה"מאוחדת" בגלל שהוא מזכיר לי שאני אחת. גם אם אני מורכבת. מזכיר לי להימנע מפיצולים שגורמים לי נזק. להימנע מניתוקים בין חלקים שונים שלי.
אז אני במסע. מסע להיות מאוחדת. ואני ממש בדרך הנכונה._

איזה יופי, גוגוס. גם לי נראה שאת בדרך הנכונה.
אני במסע לאזן בין חלקיי השונים (אני חושבת) ולפעמים זה נראה ומרגיש כמו מסע של חיים שלמים.

(עוד) הרהורים פילוסופים לא מאוד קונסטרוקטיבים-
אני לא יודעת אם אתן מכירות את זה, שבכל מיני פורומי הורים אנשים מגיעים להתייעץ, ושואלים שאלות כמו: עד לפני היומיים התינוק שלי היה ישן/אוכל/משחק בצורה מסויימת ופתאום הוא ער/שובת/בוכה בצורה אחרת, הצילו, מה קרה לו? ואז יש כל מיני זנים של תשובות. של תומכות הנקה, שיקשרו את זה להנקה, של נשות האנטי הנקה שיקשרו את זה לאנטי הנקה וכו' וכו', ורק לפעמים צצה שם התשובה- הרגלים של תינוקות משתנים תכופות. (אם תהיתן זו התשובה המועדפת עלי).

אני באמת חושבת שהרבה פעמים אנחנו מייחסים סיבתיות במקומות נטולי סיבתיות (לפעמים אפילו נטולי מתאם). ואני חושבת שחלק מהחשש שלי לעשות שינוי תזונתי (שיהיה כרוח, מבחינתי, גם במחירים ובוויתורים), הוא החשש הזה שאני הופכת לאנשי האמונות התפלות. שאני אהיה זו שאקשר כל דבר לפירות ולירקות. מבינות?

(הזהרתי מראש שלא מדובר בהרהור מועיל!).

אני מקשרת כל דבר לפירות וירקות, אני הכי לא מאמינה תפלה שיש. בניגוד לאמונות תפלות, פה מדובר בדברים מוחשיים ממש שניתן לבדוק ולאשרר. לא רואה שום בעיה.
רק לסבר את אזנך, הבת שלי רגישה לבננות ולתמרים. אם משהו מאלה חוצה את דל שפתותיה היא הופכת מילדה מתוקה ושובבה לפרועה, אומללה, וחסרת כל שליטה. ממש רחמנות לראות. אילולא הייתי בעניין של התזונה, לא היה סיכוי שבעולם שהייתי מוצאת את זה, והייתי מייחסת לה בעיות התפתחות, קשיים פסיכולוגיים והשד יודע מה עוד.
מה שכן, כשזה לא קשור לפירות ולירקות, טוב להניח לחקר אחרי כמה זמן ולבדוק עוד כיוונים.

אני באמת חושבת שהרבה פעמים אנחנו מייחסים סיבתיות במקומות נטולי סיבתיות (לפעמים אפילו נטולי מתאם). ואני חושבת שחלק מהחשש שלי לעשות שינוי תזונתי (שיהיה כרוח, מבחינתי, גם במחירים ובוויתורים), הוא החשש הזה שאני הופכת לאנשי האמונות התפלות. שאני אהיה זו שאקשר כל דבר לפירות ולירקות. מבינות?

נראה לי שזה מתאזן. מטבע הדברים בהתחלה באמת נטיתי לאיזו קיצוניות מסוימת. אני עדיין מאמינה גדולה בכוחה של התזונה. אבל לפני כמה זמן חברה טובה שלי, מאמינה אדוקה בעצמה, אמרה לי: "את יודעת, לפעמים פשוט חוטפים וירוס ונהיים חולים."

אני חושבת שזה עניין של שליטה והגדרה עצמית. שליטה (או אשליה של שליטה): כי הינה חלק חיים שאפשר ממש לשלוט בו והא אפילו יניב תוצאות חיוביות. (בכלל, הרבה מהמאבק סביב אוכל הוא מאבק של שליטה, לא? מאבק שאני מאוד מנסה להוציא משדה השליטה.)

הגדרה עצמית: כי הרבה מהנשים שאני מכירה שמתעמקות בתזונה, מגדירות את עצמן לפי האוכל. זה מעניין. מה שהן מכניסות או לא מכניסות לפה הופך להיות חלק מההגדרה העצמית שלהן.
לפעמים אני חושבת לעצמי: יאללה! כולה אוכל! אבל זה לא יאללה ולא כולה, זה חשוב מעין כמותו.

נראה לי שאם את מצליחה להיות מודעת לכל העניינים האלה: המקריות הבלתי נסבלת של החיים, ההגדרה העצמית, המדדים של המוסריות או החוזק, את לא תהפכי לאישה עם נקודת מבט אחת.

מה שכן, כשזה לא קשור לפירות ולירקות, טוב להניח לחקר אחרי כמה זמן ולבדוק עוד כיוונים.
איך את יודעת אם משהו קשור או לא קשור לפירות וירקות? איך גילית את הרגישות של הבת שלך לבננות ולתמרים?

איך אני יודעת? מזה שאני כבר ארבע וחצי שנים מטפלת בלעדית בכל התחלואים והמצבים של הילדים שלי בלי עזרה "מקצועית". אני מאבחנת בהנקה, אני מאבחנת בקקי, אני מאבחנת במצב כללי, ואני מאבחנת באינטואיציה. את הרגישות גיליתי באלימינציה. הגענו לארץ, התחילה כל ערב להתחרפן קשות, כמובן שייחסנו למעבר. לקח לי כמה חודשים לקלוט שלא ייתכן. הורדתי המון המון. בארה"ב ההקפדה על אורגני היא מהגבוהות שיש, ופה, גילינו למשל, שבננות הן כולן בהסבה ואף לא אחת באמת אורגנית. בדיעבד גילינו את זה. ספציפית החשודים היו אלה כי אותם היא טחנה בלי שליטה. אני מפרגנת לילדים שלי לווסת כמויות, אבל עם אצבע על הדופק, כשזה נכנס לסחרור, אני משערת שזו התמכרות ומורידה מההיצע הביתי. אם ילד קם בבוקר ומבקש בננה ולא מבסוט ממה שנותנים לו, גם אם זה משהו הכי מעולה, כנראה שיש בעיה.
זה הכי על רגל אחת. אני בפירוש לא חושבת שהתזונה היא חזות הכל, אבל אני חושבת שהיא הרבה מאד.

שבננות הן כולן בהסבה.
מה זה אומר?

תהליך הסבה לאורגני, לוקח כמה שנים, אמנם כבר מגדלים בשיטות אורגניות, אבל האדמה עדיין לא נקייה מהכימיקלים שנספגו בה במשך שנים של חקלאות מדבירה.

אה, עכשיו הבנתי, תודה.

עוד מחשבה צפה- דווקא כשאני במצבים של חולשה יחסית (נניח, אחרי הלידה או עכשיו עם איזה וירוס בטן מעצבן) הכוח של התזונה ברור לי, ואני בוחרת נכון ו באופן טבעי מה לאכול. הבעיה היא בזמנים אחרים, שבהם אני מרגישה סופר-דופר מוצפת כוחות ויכולה להכל ולכולם. מחזיר אותי שוב אל אל תחשבי שהנוסחא פוצחה. של ניצן. כאילו, כשברור לי שהגוף שלי צריך את זה, אני עושה את זה בשביל עצמי, אבל כשלא- לא.

אני מתחילה לחשוב שהחוליה החסרה שלי היא באיזו הכרות מחודשת עם הגוף.
בא לי להתחיל עם איזו הכרות נעימה וחושנית כזאתי. אני רגילה להיות הרבה אישיות, שכל, אינטלקט ומעט מדי גוף.
אני רק לא יודעת איך להתחיל.

לרקוד, להסתובב ערומה, לשחות ולהשתכשך, לפרגן לעצמך טיפול שיאצו/מסז' מדי פעם אצל מישהו/י מעולה, לעשות פעילות גופנית נעימה ומחברת (כל אחד ומה שמתאים לו), לחכך ידיים בהנאה כמה פעמים ביום

יש הרבה דרכים.

הי כולן, חזרתי אחרי הפסקת חשמל אינסופית שהפשירה לי את תכולת המקפיא ומנעה ממני הפעלה של מכונת הכביסה.
ואיזה דיון נחמד לכן על הבוקר.
על קצה המזלג - יעל, אני שותפה לתחושתך ולחששך שהתזונה תהפוך לחזות הכל. אבל בפועל, החיים שלי דומים לאלו של ניצן בקטע הזה (נטולי רופאים ונטולי מחלות) ואני מסכימה עם מיכל ש
נראה לי שאם את מצליחה להיות מודעת לכל העניינים האלה: המקריות הבלתי נסבלת של החיים, ההגדרה העצמית, המדדים של המוסריות או החוזק, את לא תהפכי לאישה עם נקודת מבט אחת.
(ראיתן איך השחלתי את ה"לא" דרך ציטוט של מישהי אחרת? יצירתית נהייתי...).
אני חושבת שכמו הרבה דברים אחרים בנוגע לזהות, גם כאן יש בחירה. הנטייה שלי, וכנראה גם שלך, היא ללכת לקצוות. אם בחרנו בתזונה אז ה-כל זה תזונה. אפשר ללמוד אחרת. אפשר ללמוד לאהבו את הקצוות אבל לכבד בו זמנית גם דברים אחרים.
איך עושים את זה? חיים. חיים הרבה. במודעות. וחושבים מחשבות שנראות מעורפלות במשך הרבה זמן ובסוף פתאום קורנת מהן איזו תובנה. זה בדיוק בדיוק מה שאת עושה כרגע.

מיכל, אני תומכת נלהבת של יוגה. יש בה משהו שמתאים מאוד לאנשים שהם הרבה ראש ומעט גוף. אחרי הרבה זמן היחסים קצת משתנים והגוף פשוט תופס נפח גדול יותר. זה מה שקרה לי.
דוגמה מהבוקר - אתמול היה לי תרגול יוגה ארוך ונפלא. משו משו. ניסיתי לשחזר את ההצלחה היום ומשהו בגוף שלי התנגד לגמרי. ניסיתי לדחוק רק עוד קצת וההתנגדות... בשלה.
אז עצרתי. נשמתי עמוק, קמתי וחייכתי ואמרתי לעצמי "טוב, אולי מחר". קשה לי להסביר לך מה זה בשבילי לוותר ככה. זה המון. וזה קרה בזכות היוגה ומה שלמדתי במסגרת הזו.

אני באמת חושבת שהרבה פעמים אנחנו מייחסים סיבתיות במקומות נטולי סיבתיות (לפעמים אפילו נטולי מתאם). ואני חושבת שחלק מהחשש שלי לעשות שינוי תזונתי (שיהיה כרוח, מבחינתי, גם במחירים ובוויתורים), הוא החשש הזה שאני הופכת לאנשי האמונות התפלות. שאני אהיה זו שאקשר כל דבר לפירות ולירקות. מבינות?
יעל, אני מסתמכת על זה שכבר ראינו שאנחנו דומות ומעזה לומר שאולי את חוששת משינוי תזונתי פשוט כי את חוששת משינוי. בלי קשר לתזונה.
אני כזו. אוהבת את הקיים ונרתעת משינויים. תמיד אני רואה דבר ראשון, ממש קופץ לעיניים, המחיר. והקושי.
אם אני מעזה וחוצה את המשוכה הקשה הזו אני כבר בפנים ואז השינוי כבר נראה, אחרי כמה זמן, כמו הדבר הכי טבעי.
לי תמיד יש המון סיבות למה להישאר בקיים ולהימנע משינוי. שכללתי את זה לדרגת אומנות. מנימוקים הגיוניים ומחוברים למציאות ועד מחשבות פילוסופיות פתלתלות. העיקר להישאר במקום.
ואחרי הרבה הרבה שנים ביחד בן הזוג פשוט הטיח לי את זה בפנים - "את מפחדת משינויים". והוא צדק.
מאז הוא מזכיר לי את זה כאשר רלבנטי ואני משתדלת לעצור ולחשוב מחשבות בהירות יותר עם מעט יותר תעוזה מהרגיל.
מאוד עוזר לי לתת צ'אנס לדברים לתקופה שמוגדרת מראש כמוגבלת. "רק" ניסיון. רוב הניסיונות האלה הפכו למקום המגורים הקבוע או לדרך חיים.
מה שנקרא - וירא כי טוב...

מה, הצטרפתי והברחתי את כולן?

מה, הצטרפתי והברחתי את כולן?
חס וחלילה!
(מנופפת מהיציע, מושבתת עקב וירוס בטן משפחתי, יצא יום סופר בריא תזונתית P-: )

מה פתאום!
אני אירחתי. אוף. אבל כל הזמן ריפרשתי בלבי.

יום עמוס תובנות. עמוס לעייפה. אתן מכירות ימים כאלה? אבל שום דבר לעניינינו.

גוגוס, לא הולך לי עם יוגה. ממש לא. לא יודעת למה, אני חושבת שעוד לא פיתחתי את הסבלנות בשביל זה. אני אוהבת לרקוד, אבל לא באופן מסודר. ואני ממש אוהבת ללכת, אבל לא בלי מטרה ולא ממש בטבע, למרבה הזוועה. אני אוהבת ללכת בעיר ולהסתכל על אנשים. או פשוט ללכת המון ולאט.

ואיך יומך שלך?

גוגוס!

מיכל, איפה את גאוגרפית? אם באזור פר"ח-זכרון אז אני יכולה להמליץ לך על מישהי שתשנה את דעתך על יוגה מקצה לקצה, פשוט כי אין כמוה בעולם כולו. (אני גם לא יוגיסטית בשיט, אבל עליה אני מתה.)

מיכל, איפה את גאוגרפית? אם באזור פר"ח-זכרון אז אני יכולה להמליץ לך על מישהי שתשנה את דעתך על יוגה מקצה לקצה, פשוט כי אין כמוה בעולם כולו. (אני גם לא יוגיסטית בשיט, אבל עליה אני מתה.)

רמת גן המעתירה:(

או קי. נרגעתי...

יעל, תרגישי טוב. אם תרשי לי, אטחן לך את המוח עוד קצת על שאלות שכדאי לשאול על וירוסים. באמת שאין חובה אם הספיק לך.

מיכל, מקווה שהיה לך אירוח נעים. אם תרשי לי, אטחן לך את המוח עוד קצת על היוגה. באמת שאין חובה אם הספיק לך.

ניצן, פרצוף מחייך גם לך. ניצלת. אין לי איך לטחון לך את המוח.

יומי שלי? בסדר גמור בכל המדדים החשובים אבל התחושה קצת כבדה. מן לאות שכזו. התבטא ביוגה. התזונה דווקא אחלה. בעבודה קצת חלש. השתמשתי בהפסקת החשמל כתירוץ לבטלה.
החלק הטוב הוא שהגלוטן רחוק ממני. מדי פעם החשק מרים את הראש אבל זה בקטנה. ממש בקטנה.
אני חושבת שכאשר מדובר בהחלטות קטנות (משהו ספציפי מאוד או משהו גדול אבל לזמן קצר) אני ממש נכנסת לאיזה חוזק כזה.
החלטתי וזהו. פשוט מחקתי את זה מהתפריט ודי. כשאני מנסה להתפרס על יותר מדי החלטות כאלה או לזמן ארוך מדי זה כבר נראה אחרת.

למה רק לי לא טוחנים את המוח?

_{נראה לי שזה כי אני עושה עבודה טובה בעצמי}