שינוי צועד

אז אני ממשיכה עם הבלוג שלי בדף חדש
בתקווה להמשך פורה של שינויים מיטיבים

אמן!!!

תפילה_לאם

דף בלוג
דף מוצנע

תתחדשי. שם נהדר. (בין השאר אני אוהבת, שיש חוט מקשר לשם הבלוג הקודם.)
ומעתיקה לך הנה לפתיחה ברגל ימין את מה שכתבת :

כמה הרבה השתנה וכמה אני נינוחה יותר וכמה היחסים עם בעלי וגם היחסים עם הילדים שלי השתפרו לאין ערוך

אין עלייך תפילה_ לאם. יסודית ורגישה להפליא

מכירה מישהי שהתפטרה מעבודתה ונשארת עם התינוק שלה בבית והגדולים יותר במסגרות, והיא שמחה ונהנית ביותר מהשהות המשותפת. היא גם מעט מעט עובדת מהבית.
חשבתי לי שיכול להיות שזה משמעותי אצלי, שלו הייתי עובדת אפילו מעט מעט מהבית והייתי יכולה להרגיש 'עושה משהו' בעיני אחרים ועצמי או 'מרוויחה משהו' בעיני אחרים ובעיני עצמי, זה היה מרגיע אותי קצת.
חלק מהבעיה זה שאני מרגישה 'בדרך' בדרך לאנשהו-מקום שאני לא יודעת אותו. שאני לא מצליחה שיהיה לי טוב בעכשיו כי אני עדיין בדרך. כי אני לא אמורה להמשיך לגור פה אז כל מה שיש פה להתרגל אליו, בעיקר חברויות, קשה לי מאוד, כי אני ממילא אעזוב. וקשה. גם הבית וסידורו-הכל מרגיש לי בינתים, אין לי מה להשקיע בלקנות דברים כשאין ל מושג מה הלאה.
ואני לא יודעת מה אעשה שנה הבאה אז זו גם אי ודאות לא קלה
וקשה לי כל כך לחיות בבינתים

תפילה_לאם

להרגיש 'עושה משהו' בעיני אחרים ועצמי
שמת לב שכתבתי אצלי שבדיוק היום חלף ההרהור הזה במוחי???

תפילה_לאם

וקשה לי כל כך לחיות בבינתים
מה שאת כותבת הגיוני, אבל אולי יעודד אותך להביט באותה המציאות במבט של שינוי צועד?

יש מחשבות, אפשרויות בקשר לשנה הבאה או שזה עוד מעורפל מדי?

שמת לב שכתבתי אצלי שבדיוק היום חלף ההרהור הזה במוחי??
קראתיי,אבל האמת לא שמתי לב שזו אותה מחשבה. וואלה.
מעניין למה ההרגשה הזו. ניסיתי לחשוב מה היה קורה אם באמת היה לנו מספיק כסף כדי שלא אצטרך לעבוד בכלל אף פעם, ונראה לי שהייתי מצליחה לחיות עם זה מול הסביבה (P-:) אז למה במצב כמו שהוא עכשיו קשה לי כל כך ומחפשת תירוצים. (אולי כי אנחנו עושים ויתורים די גלויים לעין , וזה נראה לי לא לגיטמי ואילו באמת היה לנו כסף לאורך זמן לא היינו צריכים לעשות ויתורים ואז זה היה נראה לי מתקבל בסדר כלפי חוץ?) מוצאת את עצמי כל כך מתקשה להסביר את עצמי לכל השואלים (השואלות-לרוב) . מה בדיוק אני עושה - אנשים רוצים לדעת. כי זה שונה כזה מהסביבה שלי. אז איפה לקטלג אותי, כזאת שנשארת עם ילדים בבית בעיקרון, או כאישה עובדת שרק בינתים עוד סוחבת בבית עוד זמן.
והאמת, שיש דוקא הרבה תגובות של :'איזה כיף, לראות אותם מתפתחים'. אבל יש גם תגובות של:'הייתי משתגעת כל היום' (דוקא היתה מישהי שדיברתי איתה שבוע שעבר שאמרה את זה, אבל נתנה לגיטימציה מליאה לזה שאני לא ארגיש ככה, רק הדגישה את זה על עצמה בלבד, זה היה נחמד)
וגם יצא לי לדבר עם מישהי על זה שקשה לגדל ילדים בבית כשאין עוד אמהות באזור שבבית גם, כי זה נורא לבד. והרגשתי ממש מובנת.

אולי יעודד אותך להביט באותה המציאות במבט של שינוי צועד?
זו אפשרות, אקח את זה לתשומת לבי. אבל אז אני חיה בעתיד ולא בהווה וזה גם קשה.
בכלל, אני מרגישה שאני כל כך צריכה יציבות בחיי שהקושי שלי להתמודד עם שינויים הוא אדיר, אז לחיות בזמן שהוא מטבעו מועד לשינוי כל רגע, זה פשוט איום בשבילי. ואז אני משליכה את זה על הילדים גם שזה איום בשבילם, מה שלא בטוח (צריכה חיזוק לזה..).
בגלל שקשה לי כל כך עניין העבודה אני כל הזמן מנסה לראות האם נוכל למשוך פה עוד שנה ואיך זה יהיה ואיך זה יתקבל

עכשיו עלה לי רעיון כלשהו איך אפשר לארח פה יותר אנשים,שזה עקב אכילס של הבית הזה. וזה שימח אותי.אבל זה דורש לנסות,כשבעלי יחזור אגיד לו ונחשוב על זה.
תכלס החצר בחוץ מסודרת די יפה ונורא נוח וכיף לילדים ולנו, והקטנה כבר הולכת והרבה פחות מכניסה את כל העולם לפה וזה גם נוח (גם יכולה יותר לברוח אז כן צריך להשגיח,אבל אני מנסה לחשוב אם יש דרך כן לסגור קצת יותר)

החברה זה חלק מהקושי פה. כל כך קשה לי ליזום,ומרגישה שאני צריכה, שיש פה אנשים נחמדים נדמה לי,אבל אני צריכה ליזום,זה לא כל כך בא מהסביבה. וזה קשה לי. ומשום מה,גם לבעלי - החיה החברתית. אני כמובן גם לא בטוחה מי בראש שלי ומי יבין אותי,כי אני מחפשת באמת חברים ולא כאלה שאני כל הזמן צריכה להיות במגננה על דרך חיי ומחשבותיי, וזה קשה לדעת ולכן גם קשה להשקיע. ומפחדת כל כך מביקורת שאני חוסמת קשרים.
אני חושבת שאני צריכה להגיד לאנשים סביבי שאנחנו נשארים פה זמן מוגבל כי זה קשה לי ככה לנסות להסתיר. (למרות כל השאלות,של למה? ולמה באתם לכתחילה? וכל זה)

תהליכי שינוי
קישור לעצמי. אמנם קצר,אבל שווה שאקרא שם אולי יתן לי משהו

תפילה_לאם

_אולי יעודד אותך להביט באותה המציאות במבט של שינוי צועד?
זו אפשרות, אקח את זה לתשומת לבי. אבל אז אני חיה בעתיד ולא בהווה וזה גם קשה._
צריכה לצאת ומגיבה רק לזה:
התכוונתי דווקא להווה! "צועד" הוא בהווה. זה לא "שינוי יגיע".

"צועד" הוא בהווה. זה לא "שינוי יגיע".
יצאתי מבולבלת
אז אני כבר לא יודעת איך להסתכל על זה כך שזה יעזור לי

הגיוני הקושי ליצור קשרים חברתיים כשזה זמני. בגלל שאנחנו עוברים בשנה הבאב אני מרגישה שלא רק שלי אין כוח להשקיע, אלא שגם מי שסביבי לא ממש מנסה, כי היי, ממילא הם עוברים בשנה הבאה.
יש פה המון אמהות עם תינוקות ואני כל הזמן נפגשת לשיחות קצרות אבל לא טורחת לפתח מעבר.

וגם אני לא יכולה לסבול כשהעתיד לוט בערפל. לא רק אני, נראה לי שזה אחד מהמצבים האנושיים הכי בלתי נסבלים שיש. וזה כמובן דיסוננס עצום וגדול, כי הרי אין לנו דרך לדעת מה יהיה. אבל נחמד שיש עוגנים בעתיד, איזה תכנית.
אבל תזכרי שלא הייתה לך תכנית גם לפני שנה ופתאום זה התבהר והנעת את כל המהלך הגדול הזה. יש לך המון כוחות, אורי, את יודעת?

תודה מיכל
באמת קשה שאין שום תכנית
קצת מתבהר לי שגם שנה הבאה אשאר בבית פשוט כי אין שום תכנית וכיוון
ויצא לי לדבר עם אמהות על להתחלף בימים עם הילדים,מקווה שזה יצא לפועל ויסתדר כי אני לא רוצה שבוע שלם.

הכוח שלי הוא מתוך האימה מתוך השלילה, לא מתוכי
לי הלואי והיו כוחות
אורי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יצאתי מבולבלת
התכוונתי לראות את השלב הזה בחיים לא כ"בינתיים" אלא כשלב של תהליך ושל התקדמות.
והרי, במחשבה נוספת, אין וגם לא רצוי שיהיה שלב של קפיאה על שמרינו.

הכוח שלי הוא מתוך האימה מתוך השלילה, לא מתוכי
אני רואה את זה אחרת:
השלילה הציפה אותך לאורך שנים.
חשבת שאת אמורה להתמודד אתה בדרך מסוימת, וכך ניסית ועשית.
ראית שצורת ההתמודדות הזאת שגויה וחיפשת כיוון אחר.
ובינתיים את בתהליך של המשך חיפוש דרך ההתמודדות הנכונה.

<תפילה>

חושבת על מה שכתבת..

מצקשה לצטט מהטלפון אבל הדברים האחרונים של תפילה מרגשים ואני מצטרפת אליהם

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חושבת על מה שכתבת..
מוסיפה:
הרי לא שפעלת מתוך אוטומט! לא שברגע שנתקלת בשלילה ברחת.
זא הייתה פעולה מחושב ושקולה.
איך אפשר לא להגדיר את זה ככוח פנימי?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

<תפילה>

זא הייתה פעולה מחושב ושקולה.
זה לא היה אוטומט אבל זו היתה בריחה לא משהו מחושב ושקול לגמרי

בעיות של אמהות בחינוך ביתי
עוד קישור לעצמי
בכלל לא רק חינוך ביתי אלא אמהות באופן כללי

אז לא סתם עבר עליי משהו, באמת עבר עליי משהו, הורמונלי. כנראה אני מקבלת מחזור, או אולי זה רק דימום קלוש כתמים כאלה (הלואי) אבל משהו הורמונלי ששיגע אותי ואת הגוף שלי ואת ההנקה ואת הרגשות, עבר עליי בהחלט.
בעסה, קיוויתי שעוד הרבה זמן לא יהיה לי מחזור. אבל חייבת להודות שדי זכיתי עד כה,זו תקופה ארוכה בלי.

על סדר וניקיון:
נראה לי שקצת מצאתי מה שחיפשתי, לפחות קצת מזה, כיוון.
בזמנו כתבתי את זה
_איך לשוות לבית (קטנצ'יק) מראה מסודר באופן כללי במינימום זמן, וזאת בהתחשב בסיזיפיות של איסוף משחקים אחרי פעוטה?
ואיך לשמור על סדר וניקיון במטבח פצפון פצפון, מעט מאוד מקום על השיש, ושולחן ממש לא גדול שמשמש להכל (אכילה, ש.ב, ציור ויצירה, הנחת כל מיני דברים), ובנוסף רצפה שרואים עליה הכל והיא תמיד נראית דביקה ומלוכלכת.
כל זאת לצד זה שאני מבינה שאולי במשהו אני צריכה לשחרר את הציפיות שלי בהתחשב במצב הנתון בו יש שלושה ילדים קטנים בבית, ובכל זאת לעשות משהו._

הבנתי שאם אני דואגת שרק במקום אחד יהיה הבלאגן של המשחקים, זה כבר משפר מאוד. אז החלטתי שאני משתדלת לדחוף את הבלאגן אל החדר אל הפינה איפה שהמשחקים של הילדים, אפילו אם זה אומר לקחת מגב ולגרוף לשם את המשחקים. העיקר שהרצפה והספה בשטח המרכזי תהיה ריקה - זה משפר את המראה והתחושה בצורה מדהימה. וכך ביליתי כמה ימים עם סדר בסלון-מטבח ובלאגן בפינת המשחקים והיה לי שקט בלב ובעין (סדר במטבח זה פחות או יותר,לא אומר שהשיש והכיור היו ריקים ומבריקים,אבל גם שם היה בלאגן מאורגן כלשהו).
דבר שני זה כסא האוכל שהתחלתי להניח אותו בחוץ (ולפעמים גם לאכול בחוץ כי עכשיו נעים) וזה מפנה מקום ופחות מלכלך.
וגם שכשהרצפה מלוכלכת עם כתמים אני יכולה סתם כך למרוח סמרטוט,או אפילו לנקות נקודתית וכבר זה נראה טוב יותר.
וגם עדיין משתדלת שלכל דבר יש את המקום שלו מראש, ויש סלסלת משחקי כלבויניק שאפשר לזרוק לשם הכל-כולל דברים שאין להם מקום ספציפי, וכולל חלקי משחקים שאין לי זמן וכוח להתחיל לחפש אחד אחד לאיזה משחק הוא נכנס (כי לרוב אין לי זמן), וזה גם נותן סדר בעיניים.
זה לגבי המשחקים שעושים את רוב הבלאגן, ואת המיטות אני מסדרת בצ'יק כך שאני רק פורשת את השמיכה של כל אחד על המיטה שלו וכבר זה נראה מסודר.
ועוד דבר שעוד לא עשיתי זה לסדר מקום לציורים של הילדים,זה תמיד מטייל בבית ממקום למקום,ואני חושבת שאם יהיה מקום מוגדר כמו משולש מקרטון כזה או סלסילות כאלה של ניירות, ובכל פעם שהם יציירו אני אוכל לומר להם ללכת להניח את הציורים שלהם שם,זה גם ישפר את המראה.
נראה לי שכל זה יתן איזה מראה מסודר באופן כללי שאפשר לארגן אותו בזמן יחסית קצר, וזה יתן לי קצת שקט נפשי

לגבי האוכל,אני עדיין לא יודעת איך לייעל.
די התרגלתי להכנת האוכל, יש לי כמה דברים פשוטים יחסית שאני מכינה לארוחת צהרים, בדרך כלל כמות ליותר מיום אחד, אז זה רץ יחסית. וגם הילדים די התרגלו שזה מה יש ואוכלים משהו מתוך מה שאני מכינה (ימות המשיח) לפעמים עם תלונות, לפעמים בלי (וזה ממש ימות המשיח). לפעמים גם לא מוצא חן בעיניהם ולא אוכלים,אז מוצאים משהו אחר (משתדלת בלי כעס,אבל לא תמיד מצליח כי הם מתחילים

)
אני לא מצליחה לרוב להכין סלט ירקות טריים בצהרים,וזה חבל כי לפעמים הם כן אוכלים אם יש. רק ירקות מבושלים,שממש לפעמים הם אוכלים משהו מזה. ולפעמים ירק חתוך-שהם אוהבים פחות מסלט כנראה.
מה שקורה זה שחוזרים הביתה ואוכלים צהרים, ולא הרבה זמן אחרי שמסיימים כבר יד קטנה פותחת את המקרר וראש נדחף אל תוך הארון לחפש אוכל. וזה למרות שבאופן די קבוע אני מרשה רק פירות ולא כל כך דברים אחרים. אז יוצא שמיד אחרי שאני מפנה ומארגנת קצת את המטבח (חלילה לא מספיקה לשטוף כלים) , ישר אני צריכה להוציא כמה פירות ולחתוך ולהניח להם כדי להקדים תרופה למכה, וזה בצ'יק נגמר (או שבדיוק לא בא להם ולא מתחשק להם מה שהכנתי) וצריך להכין עוד,או שהם מחפשים משהו אחר.
בקיצור,אני מרגישה שכל היום אני עומדת ומכינה וחותכת או מארגנת אחרי האכילה. ונמאאאאס לי מזה כל כך. כמה אפשר לעמוד ולחתוך ולארגן אוכל?? (ואני עוד התחלתי להרהר במוחי על כך שאולי כדאי שאני אתחיל לחתוך ירקות ולהניח כך סתם על השולחן כי אולי אם זה יהיה להם מול העיניים אחרי כמה חודשים כאלה כן הם יתחילו לאכול פתאום ולא להתייאש אם כמה ימים הם לא אוכלים כי זה לטווח רחוק. ובינתים אני אוכל את זה או בעלי כשהוא חוזר) .
הבעיה היא שהם לא יאכלו תפוח סתם כך, צריך לחתוך להם,אחרת זה לא טעים להם לטענתם (הגדולה בכלל חסרת שיניים עכשו כי נפלו לה והיא טוענת שהיא לא מצליחה לנגוס), או לא אכיל אם זה תפוז, ובטח שלקטנה צריך חתוך. אז יוצא שלקחת פרי זה לא כל כך פשוט וקליל.
אז ברגע שהם מתחילים לחפש מה לאכול אני ישר כבר תוססת בתוכי על זה ש'איך רק סיימנו ארוחת צהרים וכבר מחפשים אוכל' וגם אומרת את זה בקול (פולניה שכמותי). וזה ממש משגע אותי.

ואין לי מה לתת להם לעזור לי בפינוי השולחן כי המטבח כל כך קטן והשיש כל כך קטן שאין להם לאן לפנות אז כבר עדיף שישאר על השולחן עד שאני אתעסק עם זה.

אני מכירה מישהי שנפטרה לאחרונה ממחלה. צעירה עם ילדים.
ובכלל בימים האחרונים יצא לי לדבר ולקרוא על מוות, כמובן בהקשר של יום הזכרון.
וחשבתי לי שנראה לי שמשהו טיפה השתנה אצלי בגישה לנושא. מוות הפחיד אותי בצורה איומה, המחשבה על אנשים צעירים שנהרגים ממלחמה/פיגוע/תאונה/מחלה היא בלתי נסבלת בעיניי, אני לא מצליחה להבין בכלל איך אנשים ממשיכים לחיות,לנשום,לתפקד אחרי שנפטר להם מישהו קרוב.
המחשבה הזו גורמת לפחד איום ונורא בהקשר של החיים הפרטיים שלי. במחשבות על בעלי והילדים והמשפחה הקרובה.
ונראה לי שמשהו קצת פחת לאחרונה. הפחד האיום ונורא טיפה ירד. נראה לי שמי שחי יותר את החיים פחות מפחד מהמוות (למה? לא יודעת). לא יודעת האם לקרוא לעצמי אחת שחיה באמת את החיים, אבל לפחות הרבה יותר כיום ממה שעשיתי בעבר.
ומתוך המחשבות האלה פתאום קלטתי עד כמה המוות הוא משהו טראומתי בשבילי מה שלא הבנתי אף פעם על עצמי. אני לא מבינה למה,כי לא חוויתי מוות של אדם קרוב מאוד מהמעגל הקרוב ביותר שלי, רק ממעגלים קצת יותר חיצוניים. אז אני לא מבינה מאיפה זה בא, אבל זה כבר מאז שהייתי צעירה. ויש לזה השלכה על הרבה מאיך שאני חיה את חיי.
מקודם אמרתי לבעלי שכשהוא מבשל שישים באוכל את המלח החדש שקניתי כי זה יותר בריא. אז הוא אמר לי: 'מה ואז אני אחיה יותר שנים? לא אכפת לי למות קודם.' טוב, זאת הציניות הרגילה שלו , יש לו יחס אחר לגמרי משלי לגבי מוות. אז אמרתי לו שבטח אכפת לו מהילדים שלו והוא לא רוצה שהם ימותו לפניו נכון? אז הוא אמר שנכון, והבנתי שהוא ישתדל לזכור להשתמש במלח הזה.
והבנתי מהשיחה הזו, עד כמה הכל קשור אצלי. למשל, אני משתדלת לנהל תזונה נכונה בבית שלי בגלל הפחד האיום הזה שלי מהמוות וממחלה, שלי/של אחרים. זה מה שמשחק תפקיד כאן (טוב,נו,זה ברור, זו הסיבה שרוב האנשים משתדלים לאכול בריא - אבל אצלי הפחד ממש חזק וקיים, ולכן חוסר יכולת שלי להתמיד או לקיים אכילה כמו שאני רוצה בשביל הילדים שלי, מתקבל אצלי בקושי ובפחד ובאשמה איומה)
ולמשל,שאני חיה בתודעה שמשהו עלול לקרות וצריך לשים לב ולהזהר, וגם צריך להיות מוכנים. (בהקשר של העבודה למשל,זה הפחד שאשאר לבד מסיבה כלשהי ואיך אתפרנס?)

כשהייתי נערה אבא של חברה מאוד טובה שלי נפטר ממחלה,ולמרות שלא כל כך הכרתי אותו טוב, עברתי איתה את התקופה של אחרי. היינו חברות מאוד טובות ולמדנו יחד בבית ספר,אז נפגשנו כל הזמן וראיתי אותה עוברת את האבל. אולי זה קשור בזה? כי אין לי מושג מאיפה בא לי הפחד הזה ממוות כמשהו טראומתי.
בעצם היו לי עוד שני חברים שבאותה תקופה איבדו אבא, למרות שאיתם הייתי פחות בקשר אבל ראיתי לאורך תקופה מבחוץ את ההתמודדות של המשפחות.
ואחד הדברים שהפחידו אותי כבר אז ,אני זוכרת, עוד לפני שבכלל חיפשתי להתחתן (הייתי בתיכון,כן?) היה שאתחתן ובעלי ימות ואשאר לבד. כל כך זה היה מוחשי הפחד הזה שהתחלתי לחפש לעצמי פתרונות,'מה אעשה אם..' למי אפנה, מי יעזור לי.

בטח יש שם עוד שאני לא מצליחה לחשוב עליו כרגע ולא עולה,אבל זה חשוב כנראה

יש לי כמה נושאים לכתוב, השניים האחרונים פשוט התבשלו בראש במשך תקופה ועכשיו זה יוצא
אז נושא אחר,שרק הערב יצא בויכוח עם בעלי

הוא הכין אוכל והניח בתנור, אחרי כמה זמן אני הרחתי את האוכל ופתחתי כי זה היה נראה לי שנשרף, ראיתי שעוד לא מוכן אמרתי את זה בקול וסגרתי.
אחרי איזה חצי שעה-שעה הוא נכנס להתקלח, שאלתי אותו מה עם האוכל,הוא הסתכל עליי בהלם 'לא יודע' כאילו ברור לו שאני אחראית.
שאלתי אותו :למה אני אחראית
אז הוא אמר לי: את הסתכלת עליו בתנור
אמרתי לו: אתה הכנת את האוכל בעצמך, חתכת תיבלת הכנסת לתנור,הכל עשית, וברגע שאני הצצתי בתנור עזבת את האחריות על האוכל שהכנת והיא עברה אליי אוטומטית??
אף פעם אל תסיק שהאחריות עברה אליי בצורה כזו. גם לא עם הילדים (הופס. לא פייר מצדי לדבר על דבר אחד ולעבור ישירות לכל שאר הדברים המעצבנים).
זה פשוט כל כך התחבר לי פתאום (קשור מאוד ל תחזוקת בעל שקראתי וכתבתי עליו בזמנו ) . והסברתי לו שגם כשאנחנו יחד עם הילדים (כדוגמא היום שגם הוא היה בחופש ונסענו למנגל) אני אחראית באופן אוטומטי, בעיקר על הקטנה, ואם אני רוצה שהוא יהיה אחראי אני צריכה לקחת אותה ולשים אותה עליו, והאחריות עליה פוקעת באופן אוטומטי כשהוא רק רואה שאני מסתכלת עליה או כשהיא מגיע אליי איכשהו.
הוא אמר שזה נכון רק לגבי הקטנה ולא לגבי הגדולים
אמרתי שזה לא חוכמה כי אין כל כך מה לדאוג לגדולים כשאנחנו במתחם סגור כלשהו עם אנשים מוכרים כי לא סביר שהם יעשו משהו מסוכן או יעלמו לפתע. ורק על הקטנה בעצם צריך לשמור כל הזמן באופן בלתי פוסק כמעט. אחריות תמידית.
(פתאום אני חושבת שהוא היום הכין צלחת אוכל לגדולים,מה שבדרך כלל אני עושה. זה יפה! אלא שאני הייתי צריכה להמשיך מהמקום שממנו הוא התחיל ולהמשיך לתת להם מה שהם מבקשים והנה חזרנו לנקודת ההתחלה מ.ש.ל)
השיחה התגלגלה והוא טען כלפיי (וטוען די הרבה) שיש דברים שאני לא עושה כמו לשטוף כלים שהוא עושה את זה לרוב. וגם דיברנו על עניין היכולת לעשות כמה דברים בבת אחת שכידוע לי אין את היכולת הזו , ודנו בזה כמה פעמים בינינו. אז הוא אמר לי שהוא חושב שזה בכלל לא חשוב לי ואני לא משתדלת לעשות כמה דברים בבת אחת ולא רוצה ללמוד את זה. התעצבנתי כל כך, ואמרתי לו שכבר כך אני עושה מעבר ליכולות שלי באופן קבוע, ולא יעזור לי לכעוס על עצמי כי זה לא יניב שום דבר ('אבל את לא כועסת על עצמך זה לא אכפת לך' 'אני לא כועסת על עצמי???' נו,זה מה שקורה כשלא מדברים-נקודה למחשבה בשבילי')
הסברתי לו משהו בהקשר הזה של אחריות ושל כמה אנרגיות שזה לוקח. ולהיות אחראית 24 שעות ביממה על תינוקת זה המון המון אנרגיות (ואפילו קצת פחות שעות על הגדולים כשהיו קטנים בגילה והיו במסגרת,דרש המון אנרגיות), והאחריות התמידית הזו מתישה. ואני נמצאת בהיכון כל הזמן. גם כשהיא ישנה היא יכולה להתעורר בכל רגע ( בדיוק היא התעוררה בזה הרגע ועכשיו היא עליי יונקת,רק כדי להוכיח את דבריי:-)) הוא שאל למה אני בהיכון, ולא יודעתי מה לומר,חוץ מזה שזו הרי משמעות של היכון שמשהו לא בהכרח קורה אבל הוא יכול לקרות וזה לא מנוחה שלימה, צריך קשב. והמצב התמידי שלנו הוא שאני אחראית עליה גם אם שנינו נמצאים באותו המקום (הוא אמר שאני יותר לחוצה ממנו ולכן אני אחראית. אמרתי לו שהוא צודק,אבל עדיין הוא יכול להיות גם אחראי כפי אמונתו)
נתתי עוד דוגמא של אחריות שלוקחת אנרגיות (ניסיתי להדגיש את הנקודה הזו,שרק האחריות,עוד לפני כל עשיה,לוקחת המון אנרגיות, ורציתי שיבין את זה) למשל הבגדים של הילדים. צריך לדאוג שלכל אחד יהיו בגדים,לחשוב על זה,לזכור את זה,לארגן בארונות,למיין מה קטן ולאחסן, ללכת לקנות את הבגדים. וזה עוד לפני הקיפול וההכנסה לארון (כביסה ותליה גם הוא עושה). המון אחריות שהיא עליי ולוקחת אנרגיה.
אז הוא שאל מה עושים עם זה? (לקח לי זמן רב לקלוט את הדפוס הגברי הרגיל של :בעיה--> צריך לחשוב על פתרון)
והזכיר כמה דברים שהוא אחראי עליהם והם גם אחריות ולא רק עשיה נקודתית (הוא הבין את ההבדל ברמה כלשהי), שאל אם גם אני מוכנה להיות אחראית על הפרנסה, וממש כבר התחיל לחשוב על תבנית מעשית של איך יתחלק השבוע ומתי הוא יכול לבוא יותר מוקדם לילדים כשאני אעבוד (הוא מודע לזה שזה לא ממש כרגע).
שאלתי אותו מה הכוונה של אחריות על פרנסה, והוא אמר שגם כשעבדתי הוא היה אחראי על זה ולי לא היה אכפת. אמרתי לו שזה בכלל לא נכון, אני לגמרי אחראית. אני בקיאה לגמרי בכמה כסף יש לנו, על מה הוא יוצא,באיזה פילוחים בגדול, אני מצויה בחשבון הבנק. אני שקולה ויודעת מתי וכמה כסף אפשר להוציא ועושה החלטות בהתאם.
הוא התפלא:אבל את לא לחוצה בכלל. כאן צחקתי (כי זה באמת משעשע). והחזרתי אותו לשיח של הלחץ לגבי הילדים,שאפשר להיות אחראי בלי להיות לחוץ. ואמרתי לו שאני באמת לא כל כך לחוצה,לא כמוהו בהקשר הכלכלי.
עוד אמרתי שאני לא בטוחה שאני יודעת מה 'לעשות' בנושא. (וזה עוד לפני שקלטתי שאנחנו פה על דפוס גברי,יפה לי שהצלחתי לענות בלי להבין)
אז הוא שאל:אז מה את רק רוצה הערכה? (איזה יישום מופלא של שיחה קודמת שלנו. שמתי לב רק אחר כך לזה)
אמרתי שאני רוצה קודם כל הכרה.
שם פחות או יותר הסתיימה השיחה. שאני הגעתי בה לטונים מלאי פאתוס כולי רוגשת/להוטה לפרוק,להסביר/כועסת לפרקים
והוא שאל בחיוך:אז מה את לוחמת את מלחמת המין הנשי כולו?
אמרתי:כן! במיוחד זה שבעידן האחרון הגברים מעורבים הרבה יותר,אבל עדיין יש המון המון אחריות לנשים שלא מודעים אליה

יה כמה כתבתי אתמול
הנושאים האלה כנראה באמת התבשלו אצלי על אש קטנה ולא היה לי איך לכתוב,ופתאום זה יצא
לגבי המחזור- יכול להיות שיהיה דימום ממש מועט בפעם הראשונה שאני מקבלת? כי זה לא מתקדם לשום מקום ולא מגיע המחזור ה"אמיתי". ויכול להיות גם שיגיע באופן לא סדיר בשלב הראשון?
זה משהו נפוץ?

_יש פה התמודדות עם ביקורת.

אם את רוצה ללמוד לבד, אני מציעה לך לחפש ביוטיוב את כל ההרצאות של מרשל רוזנברג,
חפשי גם ארנינה קשתן (בטח יש, אם כי אני לא חיפשתי, זה ניחוש שלי),
ויש לי המלצה חמה חמה על כל הסרטונים של גליה ויואב לבנה. תצפי בכל החומר שלהם על תקשורת בזוגיות, זה לגמרי תקף גם לתקשורת בתוך המשפחה כמו שאת מתארת._
דברים של בשמת

היה המשך לשיחה שלי ושל בעלי יום או יומיים אחר כך
התווכחנו והתווכחנו ובאיזשהו שלב כבר לא הבנתי על מה אנחנו מתווכחים ומה אני רוצה, והיה נראה לי שגם הוא. כבר לא הרגשתי שיש לי מה לצאת מנצחת וצודקת, (עכשיו כשאני חושבת על זה, כנראה היכולת הרטורית שלי השתפרה ואולי אולי גם האמונה בעצמי וההבנה של עצמי, אז איכשהו אני יוצאת צודקת בויכוחים שלנו. אבל זה שאני יוצאת צודקת לא אומר שאני באמת צודקת, רק שהצלחתי לומר את כל טיעוניי בצורה טובה והוא לא בטוח הצליח להתגונן ולענות כמו שצריך, כי עדיין בסיום השיחה כשאני כאילו מנצחת הוא נשאר עם עוד 'משהו' משהו שלא יושב אצלו ושכנראה לא הצליח לבטא)
בקיצור, הויכוח דעך ואחרי כמה דקות פשוט באתי אליו ואמרתי לו (את מה שאמרו לי פה הרבה פעמים) ששנינו עמוסים ולשנינו קשה ואנחנו מחפשים עזרה אצל השני, שלא יכול לעזור כי הוא עמוס בעצמו, וככה זה,ואין מה לריב. זה פשוט קשה ואין לנו עזרה.

והיום כשפתחתי את הארון וראיתי את המגבות שהוא קיפל והכניס, והתעצבנתי ברגע הראשון על איך שהוא הכניס אותן בבלאגן ושאני צריכה לסדר אחריו (כי אחרת פשוט אין מקום) , ואז הבנתי למה אני מתעצבנת, זה לא שכל כך אכפת לי לסדר, אני רוצה שהוא יראה ו ידע שסידרתי, שהתאמצתי, ושהוא לא עשה טוב ואני הייתי צריכה עוד זמן לבזבז כדי לתקן אחריו, ולמה אני רוצה שהוא ידע את כל זה כדי שיבין שאין לי זמן ולא ידרוש ממני לעשות יותר ממה שאני כבר עושה ולא יעיר לי הערות על כל מה שלא נעשה בבית או על הקצב שלי, כי באמת אני עושה הרבה יותר משהוא רואה.
ולמה כל זה נצרך?כי להרגשתי הוא לא מאמין שאני עושה את המקסימום שאני יכולה, ואולי אולי גם אני לא מאמינה שהוא עושה את המקסימום שהוא יכול. מתוך איזה הנחה שגויה שיש X עבודות וY זמן ותיאורטית הם תואמים זה את זה באופן מושלם, ורק בגלל שמישהו מאיתנו עצלן אז הדברים לא נעשים והזמן לא מספיק.
אז זהו, שלא. ה-X הרבה יותר גדול מהY והוא בכלל בכלל לא תואם לו, בודאי שלא באופן מושלם. ושנינו צריכים להאמין שכל אחד מאיתנו עושה את המקסימום שהוא יכול, גם אם זה אומר שלא כל העבודה נעשתה. ועדיף להשלים עם עבודה שלא נעשתה מאשר להאשים את השני שעבודה לא נעשתה. למרות שזה נראה כאילו זה מה שיעזור ושאם נאשים יותר אז השני יעשה יותר (הגיון עקום שכזה).
ואת זה אני צריכה להגיד לו: ששנינו צריכים להסכים להאמין שכל אחד עושה את המקסימום שהוא יכול (לא משנה מה זה 'יכול' מותר גם לנוח לפי הצורך) וכל אחד מאיתנו עושה הרבה ואף אחד לא עצלן. ואז לא צריך להוכיח כל הזמן את כל הדברים שאני כן עושה.
וחוץ מזה שאני גם צריכה להאמין בזה בעצמי.

וחוץ מזה שאני גם צריכה להאמין בזה בעצמי.

קוראת את הפוסט האחרון שלך וכל הזמן מהנהנת מול המחשב ואז הגעתי למשפט האחרון הזה וראיתי שאת כבר באמת יודעת הכל

חוצמזה, קראתי בשבוע שעבר כבר הרבה דברים שכתבת כאן אבל היינו בעומס אירועים וגם הרגשתי שאין סיכוי שאני מצליחה לכתוב לך תשובה רצינית מהטלפון הנייד.

היה לי מעניין לקרוא ולהבין את המחשבה שעומדת מאחורי תזונה נכונה או בריאה יותר ואת הקשר שלה אל פחד מהמוות.
בחיים שלי, המוות לקח ולוקח חלק לא קטן. מעבר לעובדה שהיה בתוכי (בסיפור הלידה השקטה) חווה אותו לא מעט סביבינו עם בני משפחה וחברים אהובים שנהרגו או נפטרו. בתקופת ההחלמה שלי מהלידה השקטה, חברות קנו לי את ספרה של קולבר-רוס "המוות חשוב לחיים" והתעסקתי המון במחשבות על המוות, המשמעות שלו והנגזרות מהמשעות הזו למשמעות החיים שלנו ועוד כהנה וכהנה.

אולי דווקא לאור כל ההתנסויות האלה צמחה בתוכי איזה אמונה שאין קשר אמיתי בין האוכל לתוחלת החיים והנסיונות שלי לשינויים בתזונה שלי נובעים יותר מהצורך להרגיש טוב יותר (ולהראות טוב יותר) כאן ועכשו, מבינה ? מרגיש לי שזה פוגש עוד דברים שעלו כאן בעבר ואת הדיבור הזה על לחיות את ההווה בלי לנסות שהעתיד ומה שיקרה בו יצדיקו את הבחירות שלי היום. אולי בגלל זה אני פחות מתעסקת בתזונה של הילדים ואולי אני פשוט עצלנית ?!

ולגבי האוכל וזמני הארוחות וכל זה. אני לא זוכרת מתי ובאיזה כמות של ילדים שהיו לי נפל לי האסימון שזה די הזוי לשאוף שכולם יהיו רעבים באותו הזמן. כן, אני מאד בעניין מיסוד הארוחות, בעיקר כי באתי מבית שבו שלוש ארוחות היו קודש ועוד ארוחת ארבע היתה חצי קודש. אבל באמת קשה שכל הילדים בטווח רחב של גילאים יהיו רעבים באותו זמן. נכון שכאמא, אני ממש מעדיפה שיתחילו ויסיימו ואני אוכל לסיים עם השלב הזה ביום, לפנות, ךשטוף כלים ולעבור הלאה עד לעונג הבא. אבל התובנה הזו שזה בסדר גמור שהם לאו דווקא רעבים כשאנחנו מתיישבים לאכול ולכן אולי ידרשו לאכול בהמשך, קצת מקלה עליי לפחות תודעתית ונפשית.

ובעייני סדר - אני משתמשת בכמה כלים שעוזרים לי. כשיש בלאגן כזה שאני כבר לא ממש זוכרת איך נראה השטיח בסלון או הרצפה בחדר הילדים, אני מתחילה בלטאטא את הכל למקום אחד ואז נעזרת בקופסאות מיון. כי יש משחקים שהמקום האמיתי שלהם הוא בחדר X ויש כאלה שבקופסאות המשחקים למטה וכו' וכו'. הכי עוזר זה שיש לכל דבר מקום (הקופסא הכי עמוסה בקופסאות המשחקים היא כמובן קופסאת ה"שמונצעס"

)

תפילה_לאם

אז הוא אמר לי: 'מה ואז אני אחיה יותר שנים? לא אכפת לי למות קודם.'
קטעים, גם בעלי אומר הרבה פעמים, שהוא ימות צעיר כי זה תורשתי במשפחה שלו.
ולאחרונה התחלתי לענות לו, שלא יבנה על זה.

אם אדם ממלא את עצמו בעודפי סוכר או שומן, סביר שלא פשוט ימות יום אחד אחרי ימים רבים של הנאה אלא שיחלה בסכרת או שילקה בלבו וכיו"ב.

ואז הגעתי למשפט האחרון הזה וראיתי שאת כבר באמת יודעת הכל

והנסיונות שלי לשינויים בתזונה שלי נובעים יותר מהצורך להרגיש טוב יותר (ולהראות טוב יותר) כאן ועכשו, מבינה ? מרגיש לי שזה פוגש עוד דברים שעלו כאן בעבר ואת הדיבור הזה על לחיות את ההווה בלי לנסות שהעתיד ומה שיקרה בו יצדיקו את הבחירות שלי היום.
כן,זה בהחלט מתקשר
אם נסתכל על הילדים שלי,אז בסך הכל הכללי הם בריאים ומרגישים טוב. אבל יש כמובן אלרגיה של הגדולה והיפריות של הקטן (שהוא גם קטן גוף), אבל באמת באמת כנראה שאת התזונה אני מכוונת בשביל איזה עתיד לא ידוע. אפילו את ההשקעה שלי בלהאכיל את הקטן כדי שיגדל ויגבה אני מייחסת לעתיד,שעכשו לא חשוב אם הוא נמוך,אבל שרק לא יהיה גבר נמוך מדי.
כשאני חושבת במושגים של חרדות,אז כן התזונה שאני לא מצליחה להכניס הביתה היא זו שאמורה להביא לנו את החיים הארוכים,לעתיד. ולכן החרדה הגדולה על כל מה שאני לא מצליחה. והפחד מהעתיד.
אבל אולי ההכרה והמודעות הזו שהמוות זה מה שאני מפחדת ממנו כל כך,אולי זה יווסת פתאום משהו.

אבל התובנה הזו שזה בסדר גמור שהם לאו דווקא רעבים כשאנחנו מתיישבים לאכול ולכן אולי ידרשו לאכול בהמשך, קצת מקלה עליי לפחות תודעתית ונפשית.
אשתדל לזכור את זה. העניין הוא שלהרגשתי הם אוכלים כ-ל הזמן גם אחרי שסיימו. ומצד אחד זה מתקשר לי לשעמום של הפה (ולרצון בממתקים) ומצד אחר זה מתקשר לי דוקא לזה שנשנושים (בריאים) זה לא בהכרח רע, גם תינוק יונק כל פרק זמן קצר,אז אולי גם ילד קטן אמור, ואולי גם מבוגר אמור.
זה פשוט כל כך קשה לי, זו עבודה בלתי פוסקת.
ואחד הדברים שאני מגלה שהכי קשים לי זו עבודה בלתי פוסקת. אי אפשר להיות אמא שמגדלת ילד בבית אם קשה עם עבודה בלתי פוסקת.
עכשיו, הערב התחלתי לחשוב שוב על עניין הלשאיר אותה איתי בבית בשנה הבאה. והתחלתי שוב לחשוב אם לא כדאי להכניס לגן (רק אם אמצא משהו טוב), הבעיה היא שאז אני מאבדת את התירוץ שלי לא לעבוד (בפני החברה - שזה אישיו בשבילי. אבל גם מאבדת כסף רב שאותו אני לא מרוויחה אם אני לא עובדת).
אבל התחלתי לחשוב על עצמי ועל כך שאני צריכה לנוח. שאני חושבת על העולם ועל החיים במושגים של לנוח,ואם כך אז ייתכן שבאמת אני צריכה לנוח. שאולי אם ארשה לעצמי באמת לנוח יצמח מזה משהו יותר טוב בשבילינו. אולי אחלים יותר טוב, יותר מהר. אתמלא בכוחות יותר ויהיה לי יותר כוח לרצות משהו.
הנפש שלי עייפה כל כך עדיין. למרות שהשתפר, עדיין אני מרגישה זקוקה למנות גדושות של מנוחה ומנות גדושות של זמן עם עצמי.

קלטתי שאני קצת מפחדת מזה, מפחדת להעביר את התינוקת שלי שלב, מפחדת להתנתק ממנה ושהיא תגדל לי פתאום ותתרחק ושוב יהיה ניתוק ומרחק כזה כמו עם הגדולים.

מצד נוסף שוב קיים העניין של להרגיל למסגרת. אם בשנה הבאה לא אעבוד,לפחות לא בהתחלה, אז יהיה לי זמן לעשות את זה כמו שצריך,לאט לאט,להשאר איתה, להשאיר לשעות ספורות,לקחת מוקדם. לתת לה המון זמן להתרגל לסדר יום של גן. לכך שיש ילדים נוספים בני גילה שצריך להסתדר איתם ולחלוק איתם (כרגע היא בוכה,צורחת ומרביצה בסיטואציות כאלה).
לא בטוח ששנה אחר כך יהיה לי זמן לזה. אולי שנה אחר כך כבר אצטרך ישר בתחילת השנה לעבוד בלי שהות להרגיל אותה כמו שצריך וכמו שנכון ואז זה יהיה מדי פתאומי,פחות מדי הדרגתי.

שוב מפחדת

תפילה_לאם

היה המשך לשיחה שלי ושל בעלי יום או יומיים אחר כך
מרתק ומחכים!

וספציפית בעניין המגבות (אלא שה"ספציפי" הזה יכול ללמד על הכלל): הוא יכול לומר שזה שאת מתעקשת להשקיע בקיפול המגבות בצורה מסוימת ולא מסתפקת בלדחוף אותן איכשהו לארון כפי שהוא עשה, זה בזבוז זמן ובחירה שלך להיות אחראית על פעולה לא נצרכת.

תפילה_לאם

אבל התחלתי לחשוב על עצמי ועל כך שאני צריכה לנוח. שאני חושבת על העולם ועל החיים במושגים של לנוח,ואם כך אז ייתכן שבאמת אני צריכה לנוח. שאולי אם ארשה לעצמי באמת לנוח יצמח מזה משהו יותר טוב בשבילינו. אולי אחלים יותר טוב, יותר מהר. אתמלא בכוחות יותר ויהיה לי יותר כוח לרצות משהו.

קלטתי שאני קצת מפחדת מזה, מפחדת להעביר את התינוקת שלי שלב, מפחדת להתנתק ממנה ושהיא תגדל לי פתאום ותתרחק ושוב יהיה ניתוק ומרחק כזה כמו עם הגדולים.

תפילה_לאם

וספציפית בעניין המגבות
מקווה שלא נקראתי תוקפנית.
אני מניחה שנושא כזה יכול להיות דוגמה לכך שיש ביניכם הבדלים לא רק באופן ביצוען של המטלות אלא גם בתפיסתכן אותן.
<לא שאני מחדשת משהו.>

_וספציפית בעניין המגבות
מקווה שלא נקראתי תוקפנית._
לא.ממש לא
ונכון ש
יכול להיות דוגמה לכך שיש ביניכם הבדלים לא רק באופן ביצוען של המטלות אלא גם בתפיסתכן אותן.
אלא שבמקרה כמו המגבות, אם לא יכנסו כמו שצריך פשוט לא יכנסו, כי לא יהיה מקום (האמת,שאחרת גם לי היה פחות אכפת, אני ממש משחררת יותר ויותר את ה'צריך'ים, אבל אין לי ברירה כל כך כי כשאין מקום חייב להיות מסודר). ובמקרה כזה שהוא מנסה להכניס משהו והוא לא מצליח כי אין מקום, אז הוא קורא לי, ואז אני צריכה לסדר מחדש הכל, מהיסוד, יותר פשוט בכל פעם לסדר קצת. כך שגם הוא יכול להבין שלסגנון הסדר שלו יש השלכות, אבל נראה לי שבמובן מסויים נוח לו שהאחריות עליי והוא רק מבצע בשוטף.

אני כנראה מפחדת מלעבוד בכלל, באופן כללי, בכל עבודה שהיא.
זה כמובן התחיל מהמקצוע שלי,אבל זה נרחב ביותר.
בעיקר מפחדת להצטרך להתפזר ולהתפצל. להכניס גם עבודה בתוך כל הדברים שיש לי בראש שאני צריכה לדאוג להם ולהיות אחראית עליהם בו זמנית. לא מסוגלת
שלא לדבר על זה שאין לי מושג במה
הצילו! לא יודעת מה לעשות
(בגלל שהתחלתי כן לחשוב ברצינות, בתוכי-בלי לגלות לאף אחד, על לשלוח את הקטנה לגן. זה כמובן עוד יכול להשתנות כי עד לפני שבוע היה לי ברור שאני איתה גם בשנה הבאה ושאשתדל למצוא אמא בבית להתחלף איתה. )
המצאות עם הקטנה מצריך ממני באופן תמידי לפצל קשב לכמה דברים, באופן תמידי ורציף, זה קשה לי מדי. אני לא טובה בזה, אני ממש גרועה בזה,לא בנויה לזה, זה לוקח ממני אנרגיות אדירות, אני לא מצליחה לשחרר ואני תמיד בלחץ, ומרגישה הר על הלב שלי ואחריות עצומה וכבדה באופן תמידי, וזה לא עושה לי טוב וגם לא מוציא ממני טוב כלפי הסביבה שלי.
הסיבה שאני רוצה להשאיר אותה בבית היא יותר מהפחד שלי ממסגרת (אני לא מכירה פה מסגרות,אם זה היה במקום המגורים הקודם היה לי ברור לאן אני שולחת) מאשר מתוך רצון אמיתי להשאר איתה את כל השעות האלה. זה פשוט קשה לי מדי ועמוס לי מדי במצב החיים הנוכחי, ובמצב הרוח הנוכחי שלי, וחוסר התמיכה מהסביבה שלי הן פרקטית והן המוראלית.

גם פחד ממה אעשה בזמן הזה שהיא תלך למסגרת. 'צריך' לעשות משהו,אי אפשר להיות סתם בבית. הלואי והייתי יכולה לעבוד מהבית במשהו. אבל אין הרבה סיכוי, המקצוע שלי ממש לא שייך מהבית. אין לי אנגלית מספיק טובה בשביל כל מיני עבודות שצריך את זה.

אוף.
בינתים מה שאני צריכה לעשות זה ללכת לפחות לראות מסגרות,או לפחות לשאול אנשים ולדבר על זה,אבל אני רק מתחמקת מזה. גם בגלל שאין לי כוח שישאלו אותי על זה ועל עבודה .
לא יודעת אם זה משנה כרגע כי רשמית הרי ממילא יכול להיות שאין מקום באף מסגרת,אבל אם עוד נשאר מקום אז אולי צריך כבר להרשם. אבל האמת שאני עוד לא החלטתי אז לא רוצה לרשום בכלל עדיין.
אולי אחכה לשנה הבאה ופשוט אשאיר את זה פתוח לגמרי, ואם ארצה ואם יהיה מקום אז אשלח אותה.
אבל זה לא טוב כי אם אני רוצה לקבוע עם אמא אחרת להתחלף קבוע בשמירה על הילדים אז זה אני כבר לא אמצא כי מי שתרצה כבר תסגור סידור לילד כך או כך. אז יוצא שאני חייבת להחליט
(אני פשוט חושבת בכתיבה, תוך כדי,אז הכל שפוך פה על המסך)
ברור לי שאני חייבת חייבת זמן בלעדיה, שבו אני לא מטפלת בה, וברור לי שאני צריכה זמן לעצמי בלי שום אחריות כדי לנוח.
זה הדבר היחיד שברור לי פה,כל השאר זה שאלות ותהיות מה כדאי והאם.

אובדת עצות

אני חושבת שלאט לאט הדברים יתבהרו בתוכך.
אל תפחדי לשאול הרבה שאלות ולתת להן פשוט להישאר תלויות ו חסרות מענה. עצם ההסכמה לפתוח דברים יעזור לתשובות שהכי נכונות לך להגיע!

אני מכירה אמהות שנמצאות בבית בלי שילדיהם בחינוך ביתי. הן מקבלות את הילדים בצהריים, הנוכחות שלהן בבית מאד משמעותית ו ניכרת. כשהילדים חולים לא צריך למצוא להם סידור והם מלא צריכים ללכת לצהרון במהלך השנה או ל קייטנה בקיץ.

אני גם מכירה אמא ש העדיפה לשלב את הילד שלה אחרי החגים ולא בתחילת השנה הפורמלית כשיש המון הפסקות באמצע וגם כשכל הילדים ביחד מנסים להסתגל.
העובדה שלא חיכתה לה עבודה איפשרה לה לעשות איתו תהליך מעבר מאד הדרגתי שנמשך מספר שבועות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני כבר לא אמצא כי מי שתרצה כבר תסגור סידור לילד כך או כך.
תתפלאי. אפשרויות צצות. למשל, מישהי שתסיים חופשת לידה/ חופשת לידה מוארכת במהלך השנה.

ושלחתי לך במייל משהו בקשר ל המקצוע שלי ממש לא שייך מהבית.
<תפילה>

מישהי שתסיים חופשת לידה/ חופשת לידה מוארכת במהלך השנה.
כן, האמת היא שאני חשבתי יותר בכיוון של ילד בגיל של הבת שלי או לפחות זוחל ולא ממש ממש תינוק (למרות המתיקות הממיסה שלהם), כי אני רוצה טיפה להעסיק אותה עם מישהו שמשחק לידה ואוכל לידה ולא רק אני צריכה להחזיק אותו ולהאכיל בבקבוק ולהרדים. זה זכור לי כמשהו קשה משני הגדולים שלי, לסנכרן ככה שני גילאים לגמרי שונים.
אבל בגדול זה נכון מה שאת אומרת

_אני חושבת שלאט לאט הדברים יתבהרו בתוכך.
אל תפחדי לשאול הרבה שאלות ולתת להן פשוט להישאר תלויות ו חסרות מענה. עצם ההסכמה לפתוח דברים יעזור לתשובות שהכי נכונות לך להגיע!_
תודה על זה

אורי, חשבת על אפשרות של לשים אותה באיזושהי מסגרת באופן חלקי?
נניח יומיים שלושה בשבוע ל-4-5 שעות ביום. מן משפחתון או משהו מהסוג הזה.
(בת כמה הקטנה שלך בעצם?)
אני חושבת על האפשרות הזו בעצמי ובגלל זה מעלה את האפשרות, עדיין לא בטוחה בעצמי מה אני מרגישה לגבי זה.
יש לזה לא מעט יתרונות.
מצד אחד מקבלים זמן לבד, מצד שני זה לא לשלוח את הילדה למסגרת מלאה, עדיין יש לה הרבה זמן בית ואמא.
זה פותר לפחות חלקית את הצורך לדאוג לחברה לילדה, שבשלב הזה נראה לי כבר הכרחי אם היא רק בבית.
זה לא עולה כל כך הרבה כמו מסגרת מלאה.
זה מאפשר לעבוד אחוז מסוים של משרה, שזה פחות לחץ ועומס ממשרה מלאה. זה אמנם פחות כסף ממשרה מלאה אבל כן הכנסה לעומת לא לעבוד בכלל (ואז גם אין צורך להסתבך מול אנשים בשאלה למה את לא עובדת וכו'

)
יש כמובן גם חסרונות.
אני תוהה למשל אם זה לא לשגע את הילדה. אבל נניח קובעים שהמסגרת תהיה דווקא יומיים או שלושה רצוף ויתר הזמן בבית? אולי זה כן בסדר..

לא יודעת, סתם מעניין אותי לשמוע עוד דעות על פתרון כזה.
אני כרגע ממש שוקלת את זה ברצינות לשנה הבאה (פיצ תהיה בת שנה וארבע בערך).

גוונים
זה גם משהו שאני חושבת עליו, רק שמהכרות שטחית בינתים אין פה כל כך אפשרות כזו של גמישות. בגיל הזה משום מה המסגרות של הגנים כבר לא כל כך גמישות, והמסגרות היותר גמישות הן לתינוקות. גם במקום מגוריי הקודם כך היה. ובזמנו, גם המסגרות שהיו יותר גמישות והיה אפשר לשים יום קצר,זה לא היה זול בהרבה, לא בצורה משמעותית שמשנה כל כך.
ולמצוא עבודה לחלקיק משרה,אני בכלל לא בטוחה שאמצא פה, אני בינתים פוקחת עיניים ואזניים,אבל גם לזה אין פה הרבה אפשרויות.
אני קצת פחות דואגת לגבי חברה. כי יש לה אחים וגם בהחלט ניתן למצוא חברה לגילה על ידי הליכה לגן שעשועים אחר הצהרים, או הליכה בבוקר בזמן שילדים של הגנים יוצאים. אבל בעניין הזה, אני דואגת קצת לעצמי, כי כשיש עוד ילדים בסביבה היא הרבה פחות זקוקה לי צמוד לשם שעשוע. היא פשוט משחקת לה לצד האחרים (אלא אם כן זה בבית שלה ואז היא בלחץ כי נוגעים לה בצעצועים שלה ואז צורחת על כולם:-)). בקיצור, אני מרגישה שכן קצת משעמם לה בבוקר עד שהאחים שלה חוזרים ואז לי יותר קשה. אבל את זה אפשר לפתור אם אצליח למצוא אמא אחרת להתחלף איתה בימים ואז יש עוד ילד.
מה שכן,כמו שכתבתי, אני מתלבטת לגבי העניין של להתרגל למסגרת, עם סדר יום מסויים,עם נהלים, שיש משחקים שהם של כולם ועוד ילדים נוגעים בהם. כדי שכשהיא תלך לגן (זה בטוח יקרה,השאלה באיזו שנה) זה יהיה מוכר לה, כי אני לא בטוחה כמה אוכל בעתיד להרגיל אותה למסגרת לאט לאט ולפרידה ממני, כרגע אני עוד גמישה כי התנאים בנויים לזה,אחר כך תנאים ישתנו ואולי לא יהיה לי זמן לזה, לא לאורך ימים ושבועות (ילדה שהיתה בבית עד גיל 3 לדעתי תצטרך פרק זמן ארוך להתרגל לניתוק מאמא).

היום הסתובבתי בהרגשה רעה, מרוקנת.
וכשניסיתי להבין מה זה, הבנתי שזה קשור במה שכתבתי על הקטנה שלי כאן. ובפחד מזה שהיא גדלה לי והופכת לילדה וששלב התינוקות בעצם עבר ונגמר. וזה שכתבתי בצורה כל כך חותכת על זה שאני צריכה זמן של ניתוק ממנה עשה לי רע, וכאילו כבר ניתק בינינו ואחרי כן הרגשתי איתה מוזר, כאילו היא כבר לא תינוקת שלי אלא צמחה בבת אחת.
בנוסף לזה, היום היו לי כמה סיטואציות איתה שבהן היא עשתה לי 'דוקא' וצחקה וסרבה לעשות מה שאמרתי. כמו למשל למשוך בעציצים ולצחוק כשאמא אומרת: 'לא'. או להרביץ לילדה אחרת ולצחוק. או לברוח לי ולצחוק. וזה כבר לגמרי הרגיש לי שהיא ילדה, ויש לה אופי והיא עקשנית ומתבטאת. וכנראה שזה גם מפחיד אותי (על רקע כל מה שכתבתי על תינוקות מול גדולים בעבר).
בעצם, היא היתה נורא נורא מתוקה, היא התגלגלה מצחוק מזה שהיא עשתה הפוך ממה שאמא אמרה, אבל היה לי קשה ליהנות מכמה שהיא מתוקה, ולא בגלל שאלו דברים כל כך קריטיים,אלא כנראה בגלל שהרגשתי שזה מסמל משהו, שהיא גדלה.

וגם,פתאום אני רואה אחרת את העתיד שלי. עד עכשו הייתי כל כך עסוקה בלראות את חיי עם תינוקות ופעוטות ואיך מתמודדים עם זה, אבל הילדים שלי גדלים, הmode שלי כבר צריך להיות לקראת ילדים גדולים, אפילו התקוות והחלומות שלי לגבי איך אני רוצה שהבית יראה ומה יהיה לי בבית קשור בתינוקות ופעוטות, ובעצם אני עוברת שלב לאט לאט, מתקדמת. ואני לא יודעת להיות שם.

וכל זה עשה לי קשה, גם אם לא ידעתי לחשוב את זה במילים.

לי עוזר להגיד לעצמי לקראת שינויים או כשאני עומדת לעשות משהו לראשונה: "את לא צריכה להצליח בזה,מאת רק צריכה לעשות את זה".

בזכות נזכרתי במשפט הזה ו כמו שכבר אמרנו לא אחת, אפשר להגיד את זה שנים בלי לדעת מתי זה באמת אופנן. לקח לי זמן להבין שהרבה מה חששות ו הלחץ שלי נובעים מה אמונה שאני צריכה לעשות את זה טוב ו להצליח בזה...

(רגע לפני שבת בר מצווה לבן השני, מלאת חרדות למתח...)

מזל טוב!!!
(מה שלומו,אגב. איך היתה לו כל השנה הזו?)

את לא צריכה להצליח בזה,מאת רק צריכה לעשות את זה
אני מבינה עוד משהו על עצמי (שאני מבינה אותו שוב ושוב..) שמבחינתי 'לא להצליח' אומר 'כישלון' אין אמצע

שלומו מורכב וכך גם שלומי... שנינו מאד מתוחים ו לחוצים מכל מעמד הבר מצווה ו אני רואה אצלו את התגובות שאני שומרת על אש קטנה בתוכי. אתמול הוא כבר הגיע לדמעות להיום הן אצלי... שנה מאד מורכבת לכולנו. אני בטוחה שאנחנו גדלים אבל תוך כדי זה מאד לא פשוט...

אני המון במחשבות על במשפט האחרון שלך. תוהה מאיפה ואיל האמונה הזו טבועה בנו כל שכל חזק...

שליחה על ידי אורי* » 01 מאי 2015, 02:22

מקווה שתדהו ליהנות ולהתרגש ביחד
מזל טוב!

באמת לא פשוט

שליחה על ידי אורי* » 01 מאי 2015, 02:41

אני שונאת חוגים
שונאת חוגים
בכלל,אני שונאת כל דבר שצריך להתכוונן ולהגיע אליו בזמן מדוייק כלשהו, במיוחד אם זה כולל לעשות את זה עם כל הילדים איתי
מרגישה שאני יוצאת מדעתי מזה, כל פעם החוגים האלה מוציאים אותי משלוותי ברמות. אני מתחילה להתארגן שעה לפני היציאה ויוצאת חצי שעה לפני הזמן (חישוב מהיר מראה על התחלת התארגנות של שעה וחצי קודם!! כמובן שבמקביל אני צריכה לטפל בילדים טיפול שגרתי) , ולמרות כל ההשתדלות שלי אנחנו מאחרים.
זה שילוב כל כך לא מוצלח,גם של קשיי ההתארגנות שלי, יחד עם ההמרחות של הילדים שלי (שאולי ירשו ממני משהו בתחום, מעבר לזה שהם ילדים וילדים הם כאלה) , לסחוב את כולם להכניס לאוטו ולחגור (צפוף והם לא מצליחים לחגור את עצמם - מתי ימציאו חגורות נוחות יותר?? ) יחד עם ציוד מסויים וצידה לדרך (שאם לא אביא אז יבכו לי מרות על רעב בלתי נסבל).
אוף!
אני לא יודעת איך לעשות את זה שאני אגיע בזמן, אם כל כך הרבה אני מתארגנת ועדיין זה לא הולך. ללבוש את התלבושת,לשכנע לנעול סנדלים, לשכנע להתקדם לעבר הדלת, לשכנע להכנס לאוטו, לשכנע לא להתחיל לשחק בכדור או בימבה פתאום בדרך. לריב על המקום באוטו ומי יושב איפה. ובעצמי לזכור להכניס עגלה לאוטו, לקחת מים,פלאפון, לשטוף,לחתוך,לקלף, לאחסן בקופסא או שקית, בתיק. להחליף טיטול ברגע האחרון.
אני יוצאת מדעתי ומוציאה עצבים החוצה. היום הבן שלי אמר שאני מעליבה אותו במה שאני אומרת (כשכעסתי שאני כל פעם מאחרים באופן קבוע)
כבר התחלתי לחשוב שכל החוגים האלה לא שווים כלום אם זה עושה לי את מה שזה עושה בכל פעם מחדש. (אל תציעו לנסות לתאם עם חברים,אין כאלו בקרבתינו, צריך להסיע אליהם בכל מקרה אז זה לא רלוונטי. דוקא ניסיתי למצוא) ואם אני מוציאה עליהם את הכעס הזה.
והאמת שאני לא יזמתי את החוגים האלה כל כך. זה בא יותר מהם (בעידוד ההורים שלי שהיה להם ברור שהילדים חייבים ללכת לחוגים ובחודש הראשון כשעוד לא רשמתי לא הפסיקו לשאול מה עם זה ואיך זה שהם לא הולכים לחוגים)
ודוקא מהחוגים עצמם אני מרוצה, אני חושבת שהמדריכים ממש טובים והילדים מקבלים מזה המון. מזל שזה רק חוג אחד לכל אחד (ואם נחזור להורים שלי,יש להם עוד הצעות לאיזה עוד חוגים טובים אפשר לשלוח, וכמה זה יתן לנכדים המוכשרים והחכמים (עם זה אני מסכימה:-)) ואני מרגישה שאני מתפוצצת רק מהחשבה לעבור את זה בשביל עוד פעם, ויודעת שלא)

אורי, בני כמה הילדים שהולכים לחוגים? בשלב מסויים לדעתי, ילדים שרוצים ללכת לחוגים צריכים גם לקחת אחריות על זה, ולהתכונן בעצמם לקראת החוג. או לפחות לשתף איתך פעולה בהתארגנות.

לגבי זה שחייבים חוגים - אני לא חושבת שזה נכון, זה צריך להיות משהו שהילד ממש רוצה ומתאים לו, לא בגלל שהסבתא חושבת שצריך. אז אולי כדאי לעשות בדק בית האם הם באמת רוצים את זה, ואם כן אז שיחה רצינית על ההתארגנות הזו שמקשה עליכם.

וכמה רעיונות להתארגנות, מקווה שזה בסדר להציע דברים שעוזרים אצלנו (כי שכחתי לציין את הזדהותי, כמובן):
פירות - לא לחתוך. לזרוק לסלסלה עם סכין או בלי, שיאכלו בביסים.
נעליים - לא צריך לנעול. שיקחו ביד לאוטו.
האצלת סמכויות - יחזקאל, אנחנו יוצאים עוד חצי שעה. אתה אחראי לארגן לנו תיק עם מים ופירות. נחמה, את אחראית לשמור על התינוקת בזמן שאני מכינה לה תיק ליציאה.
עגלה - האמת שאצלי היא תמיד באוטו... אבל אנחנו גרים בבית צמוד קרקע והאוטו חונה בצמוד לבית, כך שכשמשתמשים בה בבית אז אחכ מחזירים ישר לאוטו. לא יודעת מה המצב אצלך ואם אפשרי אבל אם כן, חוסך עוד משהו וכל דבר קטן מוסיף.

אני מוצאת גם שכשהילדים שותפים להתארגנות ליציאה (בין אם זה חוג, טיול, ים, חבר, מסגרות הבוקר) אז הם לא כל כך מתפזרים להתחיל משחקים אחריםכי הם איתך בתוך ההתארגנות ומכוונים לשם.

שליחה על ידי אורי* » 01 מאי 2015, 16:58

הילדים באמת צעירים
הגדולה יותר יכולה כן לקחת אחריות אבל עדיין אני צריכה להסיע ועדיין אני צריכה לסחוב את האחרים איתי (שלא מתארגנים בעצמם ולא לוקחים אחריות)
באמת לא חייבים חוגים,אלא שהם רצו
(מה שאמרתי על ההורים שלי זה שהם מאוד עודדו אותם לזה ושאלו אותם כל הזמן על חוגים. פתאום זה מעלה בי כעס, כי אמא שלי באמת נורא דוחפת. היא כל הזמן שואלת אותי למה אני לא שולחת לעוד חוג ושחבל כי הגדולה כל כך יכולה להתפתח בתחום נוסף והיא כל כך טובה בזה ורואים עליה ולמה לא לפתח את זה עוד, ושזה יעשה לה טוב ויתן לה בטחון. ואני קצת הודפת את אמא שלי. ועכשיו אני קולטת שזה ממש מרגיז אותי כי אני זו שאמורה לקחת לחוגים האלה, לי זה מאוד מאוד קשה, ומה אכפת לה להציע,היא לא זו שצריכה לשאת בעול הזה.
אבל האמת היא שאף פעם לא אמרתי עד כמה זה קשה לי, ואף פעם לא אמרתי שזה שיקול בכלל. מעניין מה היתה אומרת אם היתה מבינה שהכוחות שלי והסבלנות הם שיקול כאן)

אני לא מרגישה שהם בגיל שאני יכולה להאציל סמכויות. נראה לי שזה רק יקשה עליי כי כשאני מנסה אני צריכה להיות שותפה לעשייה בכל זאת,ולא בקצב שלי.
אבל אני צריכה לחשוב על זה אם יש משהו שאני יכולה לשלב אותם אם זה יתן מוטיבציה (בעיקר לקטן) להתארגן יותר מהר.

אני לגמרי מבינה אותך, גם מצבי זהה (לקחת את כולם וכל זה). האמת היא שאני באמת ובתמים חושבת שכל הקטע של החוגים הוא אובר רייטד לילדים הקטנים. קטנים מבחינתי זה לפחות עד גיל 7 ככה, אבל זה תלוי בילד. בן השש שלי רק עכשיו נפתח לחוג והולך בשמחה, אבל רק אם אני נשארת שם ומחכה לו. ויש לי אחת בת תשע שעדיין לא מתמידה בשום חוג - נרשמת ועוזבת אחרי חודש, ובשבילה מספיק שיש חברות וטוב לה. אצל הגדולים יותר (10 וצפונה?) כבר יש משמעות אחרת לחוגים וזה גם גיל שבאמת לוקחים אחריות, ומתחילים לפתח תחומי עניין.

ולגבי הסבתות - סבתות נוטות ללחצים כאלה, אין ספק. מה שבטוח, בלי שתגידי הן לא תדענה. בטוחה שכוונתן טובה, הן פשוט חושבות אחרת ולא יודעות כמה זה קשה לך. לפעמים נדמה לי שהן שוכחות כמה קשה זה להיות אמא לכמה ילדים קטנים שאחת תינוקת... ההורים שלי למשל, תמיד מדברים כאילו כשאנחנו היינו ילדים אז אצלם זה היה אחרת (הילדים לא צעקו, לא רבו, לא הוציאו מהדעת... ואם כן אז השתלטו עליהם בלי בעיה.. לכי תסבירי שאת לא בעניין של שתלטנות). אז צריך להזכיר להם.

רגע, אתן מדברות על חוגים לפני גיל בית ספר?
בכלל לא חשבתי שאפשר לשלוח לחוגים בגיל כזה, אינסטינקטיבית אשבת שזה יותר נזק מתועלת בגיל הזה.

אורי, אני לא באה להגיד שאת מזיקה לילדייך. אבל מול הסבתא המעצבנת אני חושבת שמותר לי לאזן קצת - לדעתי חוגים בגיל הזה יותר מזיקים ממועילים ברוב המקרים. במיוחד בהתחשב בכך שהחברה שלנו גם ככה מלאה בפעילויות מובנות, לדעתי זה ממש חשוב לאזן את זה בהמון המון המון זמן פנוי, כדי שילדים ילמדו להשתעמם, ויפגשו את עצמם, וילמדו להעסיק את עצמם ולעשות דברים בעצמם.

,אבל שרק לא יהיה גבר נמוך מדי.

רק רציתי לציין שבנז מאוד נמוך והוא אחד הגברים הנפלאים בעולם. והוא מאושר ויש לו אותי שאני גם אחלה ועלמה שהיא פשוט קסם על גחון / שש לפעמים.

לפעמים ממש נראה לי שיש איזו פוביה חברתית מלהיות גבר נמוך מאוד. חשש של אמהות, רחמים של גברים אחרים, אבל בסופו של דבר זה לא באמת חשוב.

נניח יומיים שלושה בשבוע ל-4-5 שעות ביום. מן משפחתון או משהו מהסוג הזה.

גם אני חושבת את זה אבל האמת שזה נראה לי קשה מדי לשלוח רק ליומיים שלושה ואני בטוח ארצה המון זמן לעצמי בימים שאני לא עובדת ואתפתה לשלוח לעוד ימים.

תפילה_לאם

אני רושמת לחוגים מגיל גן חובה, ואכן בשנים האחרונות התחלתי לתהות אם בכלל להמשיך בזה או לוותר ולחסוך את הכסף ואת הטרטור, אבל הילדים רצו ובעלי חשב שכדאי להמשיך.
מה שכן, אחרי שנה שתוזזתי בימים שונים, השתדלתי לרכז את החוגים, גם אם כך נרשמו לחוג שלא היה בעדיפות העליונה.
השנה יש לבני חוג בביה"ס מיד לאחר שעות הלימודים, והתאומות רשומות לחוג במרחק הליכה, כך שבד"כ אני רק אוספת אותן בערב, ולכן רק את הגדולה אני מסיעה אל חוג.
אבל זה באמת מצריך הרבה התארגנות, ושווה לנסות להניח את משקלה על כף המאזניים מול התועלת וההנאה שבחוגים.
בעבר כשהיינו הולכים לחוגים במתנ"ס, הייתי מתמקמת שם בג'ימבורי עם הקטן ומגדירה עבורו שהוא ב"חוג ג'ימבורי". (אז היה לו קשה לבטא את המילה והוא היה אומר "חוג דובי".

) אפשר לכתחילה להגדיר "חוג" ג'ימבורי או "חוג" ספרייה או כל רעיון אחר ולצאת בקביעות אחת לשבוע, אבל לדעת שלא נורא אם תגיעו עשרים דקות מאוחר מהמתוכנן.

הצעה נוספת: לבקש מסבתא ש{{}}היא תתגייס להסעה לחוג או לפחות להתחלק אתה הלוך/ חזור או שבוע/ שבוע.

שליחה על ידי אורי* » 04 מאי 2015, 13:12

ולגבי הסבתות - סבתות נוטות ללחצים כאלה, אין ספק.
צריכה לזכור את זה. משום מה ברגע השיחה זה נשמע הכי הגיוני בעולם. וכל כך קשה לי לסנן, כי כשאני מסננת אז יוצא שאני מסננת גם דברים טובים (למשל כשהגדולה שלי נולדה, אמא שלי הציעה להחזיק ולהרדים אותה בידים ואמרה לי:היא צריכה את החום שלך. ואני חשבתי שכל מה שהיא אומרת אני צריכה לסנן, וסיננתי גם את זה. חבל. לא יודעת איך לסנן טוב:-/)

אבל מול הסבתא המעצבנת אני חושבת שמותר לי לאזן קצת
תודה על הדעה
בכלל,אני חושבת שאני צריכה טווח קצת יותר נרחב של דעות פרוש לפניי ( גם לא רק הדעות של 'באופן' - גם זה עושה לי לא טוב הרבה פעמים)

_אבל הילדים רצו ובעלי חשב שכדאי להמשיך.
מה שכן, אחרי שנה שתוזזתי בימים שונים, השתדלתי לרכז את החוגים, גם אם כך נרשמו לחוג שלא היה בעדיפות העליונה._
גם בעלי חושב על חוגים,וגם הוא דוחף לזה. אז כולם דוחפים מסביב ובסוף אני צריכה לבצע

הוא כן עוזר בסיום החוג שמסתיים יותר מאוחר, אבל גם על זה לפעמים עושה פרצוף שהוא צריך לדייק את שעת היציאה שלו קצת יותר מוקדם. ועכשיו אני קולטת שזה מעצבן אותי כל כך.
אבל בכל מקרה זה הקטע הרגיל של הקושי שלי להתארגן - שאם אומר שאני לא רוצה לרשום לחוגים כי אני לא מסוגלת להתארגן עם הילדים הוא לא יבין (ואולי גם יעשה פרצוף)

אף אחד מהסבים לא יתגייס להסיע לחוגים,אל דאגה. בטח לא הסבתא שתמיד עסוקה (עסוקה כמו שאני עסוקה-בלהרגיש שכל העולם עליה והיא קורסת גם אם יש מעט אירועים בשבוע שלה, ירשתי את זה יופי)
גם אני זוכרת שהמצאתי לקטן איזה חוג. אבל השנה הוא כבר רצה באמת, וקינא שהוא לא הולך לחוג. מה שיצא באמת זה שהגדולה היתה יותר מסוגלת להתמיד (משלב מסויים, בהתחלה גם לה היה קשה) והקטן ככה ככה, ושינה את דעתו תכופות מדי.

יפה שאת הצלחתי לקחת את עצמך בחשבון, כי אני חשבתי רק על החוגים ועל הילדים ומה יהיה להם הכי טוב והכי תורם בעיניי.
זה באמת תורם בעיניי, רק שאני משתגעת.

אני לא מרגישה טוב כבר מאתמול
והקטנה היתה היום נודניקית כל כך כאילו ידעה שאמא לא מרגישה טוב אז נהייתה עוד יותר בכיינית. ולא נרדמה, אז בסוף יצאתי עם האוטו להרדים אותה באוטו (כי ממש אין לי כוחות לטייל עם העגלה-מה שעוזר לי בדרך כלל אם היא לא נרדמת) והיא אכן נרדמה באוטו. מי היה מאמין שאעשה דבר כזה. בחיים לא שמתי ילד באוטו ועשיתי נסיעה מיוחדת כדי שירדם. אבל זה עבד! והיא נתנה לי קצת שקט לנוח.
(מי היה מאמין שתרדם באוטו ואני עוד אשתמש בזה,אני זוכרת שהיו זמנים שרק להכניס לכסא היה גורר צרחות אימים - יודגש לעיניהן של כל האמהות לתינוקות קטנטנים וצרחנים)

יפה שאת הצלחת לקחת את עצמך בחשבון
חשוב חשוב חשוב לזכור את עצמנו! אפילו בדברים קטנים כאלה כמו לרכז ימי חוגים או לבקש מהילדים שיתנו חצי שעה מנוחה לקפה של אחה״צ, או להרדים פעוטה באוטו - כל דבר שאת מרגישה שעוזר לך להמשיך שפויה. אני חושבת שזה שיעור ענק לכולם, גם לנו האמהות (שלומדות לקחת גם את עצמנו בחשבון) וגם לילדינו (שלומדים שגם אמא היא בנאדם, והתחשבות בזולת מהי, ומהם גבולות היכולת של הכל יכולה הזאת שמטפלת בהם במסירות אין קץ). אני מאמינה שאמא טובה היא אחת המכירה בגבולות של עצמה ויודעת לקחת הפסקה מידי פעם, כדי שתוכל להמשיך לתת ולהעניק ולהיות טובה לילדיה. ולעצמה!

כי אני חשבתי רק על החוגים ועל הילדים
אוף. גם אני נופלת בפח הזה כל פעם מחדש. עוד קצת כי הילדים רוצים, עוד משהו כי הם כל כך נהנים, ועוד ועוד ועוד ובסוף אני עם הלשון בחוץ והם כמובן לא מפסיקים לבקש עוד ועוד, כי הם מתרגלים לזה שאמא תמיד רוצה לתת ולתת. והרצון באמת קיים, רק שהיכולת האנושית מוגבלת, ופה חוזרים להודעתי הקודמת... זכרי את עצמך.

מצטרפת לקודמותיי בענייני החוגים. כשיש עוד ילדים גם הצרכים שלהם נכנסים לתמונה.
אצלנו למשל אני די חריגה יחסית לאמהות חינוך ביתי שסביבי. אנחנו לא הולכים לחוג של הקבוצה שמתקיים על בסיס שבועי ו גיליתי שאפילו לחוג בגן החיות, פעם בחודש, קשה לנו להגיע. התאומים ממש לא בעניין...

אני זוכרת שעם הגדולים ניסינו חוגים בגיל צעיר יחסית ומה ניסיון למדנו ו הגדרנו שלפני גיל 6 לא הולכים לחוג.
בכלל, אני חושבת שילד שמבלה כל בוקר במסגרת בכלל לא צריך תוספת פעילות במסגרת כלשהי אחרי הצהריים, אבל זו אני שצריכה הרבה זמן בית...

אני חושבת שכשהילדים גדלים הם יכולים לרצות להתעמק במשהו באמת ולא מתוך הסחף הזה של "כולם הולכים לחוג"

שליחה על ידי אורי* » 05 מאי 2015, 13:05

אני חושבת שילד שמבלה כל בוקר במסגרת בכלל לא צריך תוספת פעילות במסגרת כלשהי אחרי הצהריים, אבל זו אני שצריכה הרבה זמן בית...
גם אני צריכה הרבה זמן בית, אבל אני לא בטוחה שהילדים שלי כאלה
המון זמן לא הלכנו לחברים ולא הזמנו אלינו חברים (טוב,זה לא נכון,כן בשבת השכנים באים, אבל לא חברים מהמסגרת) ואני מרגישה ממש אשמה על זה,אבל לאחרונה הם אפילו לא מזכירים את זה,ואני לא יודעת אם בגלל שהם מעסיקים את עצמם אחר הצהרים אחד עם השני ובחצר או בגלל שהתייאשו ממני כי היתה תקופה שהם ביקשו ואני לא עשיתי ולא הצלחתי להגיע לזה.

עדיין יש לי המון אשמה בנושא הזה, כי אני צריכה המון בית ומאוד משתבללת. אבל הילדים שלי לא בטוח. פה יש לנו חצר אז הם לא נעולים בבית ויכולים לשחק בחוץ וזה כבר משפר את הרגשתם. אבל חברים צריך ליזום, ואני זו שצריכה להתקשר ולבקש. אם יש יוזמה מצד החברים האחרים אני נענית,אבל ליזום קשה לי כל כך.
אז האמת שללכת לחוג זה משהו שמכריח אותי פעם בשבוע לצאת, לכן כן יש בזה משהו טוב,כי גם שם יש חברים ועניין לילדים (גם אלה שמחכים בחוץ,אם מזג האויר סביר,נהנים) . הבעיה שלי עם זה זה שזה מתחיל בדקה מסויימת. ואני תמיד מפספסת את הדקה הזו. וגם אם לא,אני נכנסת ללחץ אטומי מזה שצריך להגיע בזמן מסויים. אם מתקיימת איזו פעילות בפארק אחר הצהרים ואנחנו הולכים אליה,הרבה יותר קל לי, כי אני לא מחוייבת לשעה מסויימת , אני יכולה להגיע מתי שנוח לי ועדיין להרוויח מזה, בחוג זה בעייתי.

זה טוב שאתן אומרות לי ממתי מוגדר אצלכן שהולכים לחוג. כי זה נותן לי חומר לחשוב עליו לקראת שנה הבאה.
וגם טוב שהגדרתי שקשה לי מול אמא שלי כי עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לענות לה תשובה ולא רק להרגיש לחץ.
לגבי בעלי-זה הדבר הרגיל. זה הפער הרגיל בינינו, שהוא לא מצליח להבין. זה נורא קשה לי כל פעם מחדש, וכל פעם אני מגלה את זה בפינות נוספות של החיים.
אם יהיה יום חופש אני יכולה פשוט להשאר איתם בבית כל היום,או להסתובב פה באזור. אם הוא צריך להיות איתם ביום חופש (לא קורה הרבה,אבל קרה בעבר) אין שום סיכוי שבעולם שהוא ישאר איתם בבית. הוא ישר יתכנן לנסוע לטיול/לונה פארק/גן חיות, לא משנה מה העיקר לצאת לצאת. לי לא תמיד יש אנרגיות ויכולת התארגנות לזה מצד אחד, ומצד שני אין לי בעיה להשאר איתם בבית. אבל נקודת מבטו היא תמיד שזה נורא משעמם, לפעמים בביקורת עליי,לפעמים סתם (בעצם-מאיפה אני יודעת?) .
ואז אני מרגישה שאני צריכה להדמות למשהו, שאני שוב לא עומדת בקצב.
אם מסתכלים על זה מרחוק כמשפחה, אז טוב שיש אמא שמסוגלת להיות עם הילדים שלה ולא לעשות איתם כלום, ולא לצאת איתם ולא להפעיל אותם (כדי שילמדו להעסיק את עצמם, כדי שיפתחו כישורים שונים של משחק חופשי ודמיון, יש עוד הרבה מה שאפשר לומר על זה). וטוב שיש אבא (שנמצא פחות ביומיום) שלוקח אותם ויוצא איתם ומפעיל אותם. ככה הם נהנים מכל העולמות. אז למה אני מרגישה רע עם עצמי על שאני כזאת?

_כי אני חשבתי רק על החוגים ועל הילדים
אוף. גם אני נופלת בפח הזה כל פעם מחדש. עוד קצת כי הילדים רוצים, עוד משהו כי הם כל כך נהנים, ועוד ועוד ועוד ובסוף אני עם הלשון בחוץ והם כמובן לא מפסיקים לבקש עוד ועוד, כי הם מתרגלים לזה שאמא תמיד רוצה לתת ולתת. והרצון באמת קיים, רק שהיכולת האנושית מוגבלת, ופה חוזרים להודעתי הקודמת... זכרי את עצמך._
כל כך נכון
מי אמר שזה טוב לתת להם את מה שהם רוצים?
חושבת לעצמי ספציפית במקרה הזה, אם לא הייתי מסכימה להסיע ומחליטה שלוקחים חוג רק קרוב לבית במרחק הליכה (יש כאלה, אבל מעט) מה היה קורה להם? נורא קשה לי להגיד דבר כזה ולחשוב על עצמי פה. כי מרגיש לי שזה לא מה שהילד צריך (לגבי הגדולה שלי שהשנה היא ממש פורחת,אבל בתחילת שנה לא ידעתי את זה, ובעבר רציתי למצוא דרכים לחזק אותה ואת הבטחון שלה היה לי מאוד חשוב לבחור חוג שהיא רוצה ושהיא תתמיד בו ושיעשה לה טוב. אז מה עושים במקרה כזה? ויש לי שבריר מחשבה קטנה לפיתוח עתידי-שאולי מה שהיה מחזק אותה זה דוקא לא לקבל מה שהיא רוצה ובכל זאת לחיות עם זה?)

שליחה על ידי אורי* » 05 מאי 2015, 13:06

_בכן, ברשותך, ראשית עיקר מהותו של הילד היא לאו דווקא צרכים שאת צריכה לספק, או שההורה צריך לספק, עיקר מהותו של הילד היא צמיחה, הבשלה והתבגרות.
תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא לחיות את חייך, ובהתאם לגיל הילדים להעניק להם את התנאים הטובים ביותר לצמיחתם, מבלי לפגוע בחייך את וברצונותייך ובצרכייך את.
כלומר, אם למשל את מתנזרת ממין, שכן בימים אלה ובתקופה זו הנך בשביל הילדים, הנזק שאת מניחה לפתחם גדול מהתועלת.
כך לגבי כל צורך שלך.

וטוב אם תתבונני באלה היטב.
שכן ציפיה מהאם להקריב מעצמה למען הילדים, היא אבן נגף חברתית שהעוול שבה, אף גדול מהאוולת._
מילים של צפריר באחד הדפים

כרגיל אני לגמרי איתך בתחושות של הבית ו פשוט להיות בבית

ציפיה מהאם להקריב מעצמה למען הילדים, היא אבן נגף חברתית שהעוול שבה, אף גדול מהאוולת
לגזור ולשמור.

אני מאוד מזדהה עם התחושות שאת מעלה לגבי הצרכים של הילדים (פחות עם "לפתח אותם" - אולי כי אני לא חושבת שיש בכך כל צורך, הם מתפתחים מעצמם בכל מקרה). אצלנו במיוחד מכיוון שיש חינוך ביתי, ואם אני אוותר על כל הפעילויות החוץ ביתיות אנחנו נשאר באמת כל הזמן אך ורק בבית שזה לא טוב לא לי ולא להם. אז יש הרבה מאוד הסעות ופעילויות אבל צריכה למצוא את האיזון בין לתת להם מהדבר הטוב, ולתת להם יותר מידי ממנו. אצלי גם הגילאים יותר גדולים אז אולי זה אחרת. מה שבטוח הצרכים שלי נדחקים הצידה, אני למשל מתקמצנת על חוג לעצמי כי אני חושבת כל הזמן, שעדיף להשקיע את הכסף בעוד חוג לילדים ושזה לא בסדר ליטול זאת מהם ולקחת לעצמי... ברור לי שמגיע לי ושאני טועה, וגם ככה הם מקבלים כל כך הרבה, אבל המחשבה לא משתחררת ממני וכך יוצא שאני לא ממש עושה לעצמי.

שכן ציפיה מהאם להקריב מעצמה למען הילדים, היא אבן נגף חברתית שהעוול שבה, אף גדול מהאוולת.

זה נכון. וגם לפי מה שאני רואה סביבי, זה משרת איזה צורך של האם בדרך כלל ולא באמת של הילדים.

יכול להיות, מיכל. ואולי זה פשוט כי זה מה שמצופה בחברה, שאמא תתן הכל לילדיה על חשבון עצמה.

תפילה_לאם

והקטנה היתה היום נודניקית כל כך כאילו ידעה שאמא לא מרגישה טוב אז נהייתה עוד יותר בכיינית.
סביר שגם בעצמה הרגישה לא טוב, אבל בקטנה כי ההנקה צמצמה את ההשפעה.

בעניין המפגשים עם חברים אחה"צ: מה דעתך לסכם מדי פעם שתאספי חבר מהגן/ מביה"ס כשאת אוספת את ילדייך, או שילדייך ילכו אל חברים מיד בתום הלימודים?
אולי אפילו יאכלו ארוחת צהריים באופן נורמלי יותר ככה... וזה חוסך את ההתארגנות לצאת או להזמין "בזמן אמת" ולקבל את פני החבר. גם אני מרגישה שלחוץ לי ושאין לי חשק להסיע אחר הצהריים או להתחיל מסכת טלפונים, אחרי שהמתנו שיסתיים הצהרון, אבל אם זה מסוכם ערב מראש או בבוקר ליד שער הגן, לפעמים זה זורם יותר.

תפילה_לאם

אין שום סיכוי שבעולם שהוא ישאר איתם בבית. הוא ישר יתכנן לנסוע לטיול/לונה פארק/גן חיות
נראה לי שיכולות להיות לזה כמה סיבות: גם הרצון למצוא לילדים גיוון ואטרקציות והנאה וגם החשש מהישארות אתם בבית, כי "מה נעשה כל היום?!", וביכולת להימצא בבית על השעמום והקשיים שיכולים להתלוות לבחירה הזאת יש בעיניי לא מעט כוח.
הנה, גם את כותבת את זה בהמשך דברייך.
אז למה אני מרגישה רע עם עצמי על שאני כזאת?
עולות בדעתי שתי סיבות אפשריות: האחת, שאת קושרת את הבחירה הזאת עם התכונה הכללית שמביאה אותך להתרחק מעשיות מסוימות ושאת תופסת אותה כבעייתית, כשלמעשה אפשר לומר שזה צדו השני של המטבע, אם בכלל יש משהו שלילי בהקשרים אחרים, והשנייה, שהיציאה מהבית היא פעולה מוחשית יותר, מעין מטבע עובר לסוחר _{(האם דימויי המטבעות שעולים לי היום מנבאים לי התעשרות קרבה??? אפילו לא מילאתי לוטו השבוע...)} , משהו שאפשר לספר עליו לחבר'ה, אבל כשנשארים בבית ולא לעשות איתם כלום, ולא לצאת איתם ולא להפעיל אותם (כדי שילמדו להעסיק את עצמם, כדי שיפתחו כישורים שונים של משחק חופשי ודמיון, יש עוד הרבה מה שאפשר לומר על זה) , קשה להציג את זה בשיחת חולין כיום כיפי ומפתח.

תפילה_לאם

לגבי הגדולה שלי שהשנה היא ממש פורחת,אבל בתחילת שנה לא ידעתי את זה, ובעבר רציתי למצוא דרכים לחזק אותה ואת הבטחון שלה היה לי מאוד חשוב לבחור חוג שהיא רוצה ושהיא תתמיד בו ושיעשה לה טוב. אז מה עושים במקרה כזה?
אין תשובה מוחלטת. אז אולי כן להתאמץ ולקחת אותה לשם, אבל אז לחסוך במשאבים במקומות אחרים. למשל, שארוחת הערב של היום הזה תהיה זרקנית (שלא לומר זִבלית...) או שהקטן ייצא לחוג קל"ב, גם אם הבחירה הראשונית שלו הייתה אחרת.

שליחה על ידי אורי* » 06 מאי 2015, 13:49

סביר שגם בעצמה הרגישה לא טוב, אבל בקטנה כי ההנקה צמצמה את ההשפעה.
לא, זו לא מחלה 'זיהומית' מדבקת

מה דעתך לסכם מדי פעם שתאספי חבר מהגן/ מביה"ס כשאת אוספת את ילדייך
זה היינו עושים בעבר וזה באמת יותר מוצלח*,אבל הבעיה היא שהחברים שלהם בצהרון, בכלל רוב הילדים בצהרון, אז אין כל כך עם מי לתאם, רק אחרי שהצהרון מסתיים.

הגדולה כבר הודיעה ששנה הבאה רוצה את אותו החוג, אבל דברים יכולים להשתנות. והקטן-נראה. מזל שלקטנה אין דרישות גדולות יותר מבימבה ונדנדה בשלב זה:-).

שליחה על ידי אורי* » 06 מאי 2015, 15:53

כשלמעשה אפשר לומר שזה צדו השני של המטבע
נכון נכון נכון ושוב נכון
צריכה לומר את זה בקול
(גם לבעלי-שיזכור את היתרונות כשהוא אומר לי שאני משעממת אותם כל היום בבית)

אם מסתכלים על זה מרחוק כמשפחה, אז טוב שיש אמא שמסוגלת להיות עם הילדים שלה ולא לעשות איתם כלום, ולא לצאת איתם ולא להפעיל אותם (כדי שילמדו להעסיק את עצמם, כדי שיפתחו כישורים שונים של משחק חופשי ודמיון, יש עוד הרבה מה שאפשר לומר על זה). וטוב שיש אבא (שנמצא פחות ביומיום) שלוקח אותם ויוצא איתם ומפעיל אותם. ככה הם נהנים מכל העולמות. אז למה אני מרגישה רע עם עצמי על שאני כזאת?
רוצה לחזק קצת את הכיוון הזה, אצלנו שנינו פדלאות, בתחומים מסוימים אני עוקפת את האיש ובתחומים אחרים הוא שולט, אבל בגדול שנינו אנשי בית ביג טיים וגם כשיוצאים זה מאוד מינורי יחסית למה שהולך היום (כלומר סולדים מהאטרף נסיעות בילויים טיולים שנוצר בשנים האחרונות, ולא נהנים בכלל בפסטיבלים, ירידים, שוקי אוכל וכל מיני אירועים המוניים שכאלה) ושנינו לא אוהבים ים. אחד הדברים שהכי מטרידים אותי לגבי העתיד זה איך נמלא את צרכי הילדה/ים בתחום הזה. עם כל כמה שנאלץ את עצמנו, אני חוששת שזה לא יגיע לחצי ממה שילד ממוצע רוצה וצריך וגם שאלת החריגות מהסביבה. אם כולם עושים כך וכך פעילויות בחופש חנוכה ואנחנו נעשה אחת או שתיים, הם לא ירגישו מקופחים?
אני אפילו זוכרת קצת מילדותי את ההרגשה שכולם סביבי מטיילים, יוצאים, מבלים ואנחנו כל כך מעט (כן, הורי הם כמוני, או יותר נכון, אני כמותם).
אז לדעתי, למרות שהפער שאת מתארת קשה, הוא עדיף מבחינת הילדים. הם מקבלים בסופו של דבר איזון מסוים. יש להם גם מזה וגם מזה. וכמו שכתבת הם לומדים איך לבלות ולחוות זמן בית אבל זה לא בא על חשבון בילויים בחוץ.

אני חושבת שילד שמבלה כל בוקר במסגרת בכלל לא צריך תוספת פעילות במסגרת כלשהי אחרי הצהריים, אבל זו אני שצריכה הרבה זמן בית...
גם אני חושבת כך! (וגם אני צריכה המון זמן בית) זה כל כך לא מה שמקובל כאן!
תודה על הדיון בנושא החוגים, עוד נושא עתידי שמעסיק אותי מאוד, מלמד אותי הרבה.

אני לא בטוחה שכל ילד צריך המון פעילויות, הפעלות ו יציאות מהבית.

כמו שיש מבוגרים שוחרי בית כך גם יש ילדים כאלה ו בכלל לפעמים נדמה לי שאנחנו חיים בחברה שלוקה כולה ב סינדרום היפראקטיביות...

השרתים מדבר לדבר כמובן שאפשר להתרשם מהכמות אבל יתכן מאד ש מפספסים קצת באיכות.

אני חושבת שילדים ו אנשים מרוויחים יותר כ שההורים שלהם מעיזים לפגוש אותם ואת עצמם ולא מנסים להתנהג בדרכים שלא מתאימות להם.

גם לי יש ילדים ששונים ממני במזג שלהם ו מגיל מסויים שבו הם יכולים לפעול בעולם בלי שזה יצריך השתתפות רבה מיידי, הם עושים זאת בשמחה.

ארשום גם פה בקצרה ומבלי לפרט:
לדעתי עודף פעילויות חוץ מונע מהילדים לפתח את היכולת הטבעית להכיר את עצמם ולהעסיק את עצמם. מכיוון שיכולת זו לא מתפתחת, מתפתחת במקומה בריחה חוזרת ונשנית מלהיות לבד, עם עצמי. זה רע.
לדעתי גם כמות ההפעלות של האיש של אורי היא מוגזמת וגורמת ליותר נזק מתועלת.

באופן טבעי, ילדים אמורים חלק לא קטן מילדותם לצאת ולבלות בטבע, לבד! ולפעמים עם חברים. אבל המון המון המון לבד. אפשר למצוא המון חוויות כאלו בספרים (אני לא צריכה, לי יש את הילדות שלי להיזכר בה).

הלבד הזה הוא לדעתי זכות טבעית, הבדידות הזו נחוצה. העדרה גורם לחברה כמו שלנו, שבה אנשים פוחדים פחד מוות להישאר לבד, פוחדים פחד מוות לעצור לרגע את מירוץ החיים ולחשוב, כי זה אומר להיות עם עצמם.
אנשים שלא יודעים להיות עם עצמם - זה עצוב.

אני לא זוכרת שהרגשתי מקופחת, ולא נראה שאחי הקטן מרגיש, ובמשפחה שלנו היו הרבה פחות פעילויות משיש לאמהות הכי לא פעילות שרושמות בדף הזה.

אז אני הופכת את המשפט של רסיסים - ילד צריך המון המון המון זמן בלי פעילויות והפעלות. מניעת הזמן הזה היא נזק לילד.

לדעתי. אבל בהתחשב בניגוד בין דעתי לדעת החברה אני לא ממש חוששת מכך שלמישהי יופיעו רגשות אשמה. אם כבר, אני מקווה לאזן ולו במעט את החברה שלנו, שלדעתי כחברה מהווה במידה רבה בריחה מהיות אדם עם עצמו, מכסה על פחד עצום לגלות שמערכת היחסים החשובה ביותר, זו של גם עם עצמו, אינה קיימת.

תפילה_לאם

אם כבר, אני מקווה לאזן ולו במעט את החברה שלנו,
יאללה, אישה, ללדת!

מסכימה עם דברייך ועם דברי קודמותייך. ומוסיפה שגם "לבד" "בבית" מול סמרטפון מהווה במידה רבה בריחה מהיות אדם עם עצמו, מכסה על פחד עצום לגלות שמערכת היחסים החשובה ביותר, זו של גם עם עצמו, אינה קיימת. וזה נראה לי נפוץ במידה חולנית. הורים שממתינים עם ילדים בתור לרופא יקרינו להם "יובל המבולבל" על המסך.

תודה לך אישה במסע

תפילה_לאם

תראו איזה גריין יצא לי:

_ולקבל את העובדה הכה-בסיסית, הכה-חיונית, שאף אחד לא טורח לספר לנו -
שמצב רצפטיבי, שקט, מקשיב, לא מתערב, הוא אחד הדברים שאנשים וילדים זקוקים לו הכי הכי הכי בעולם
אנחנו (כולנו) גוועים מרעב לקצת יחס מהסוג הזה.
(תמרוש רוש מתוך ילד שני שונה)_

שליחה על ידי אורי* » 07 מאי 2015, 01:25

אני אפילו זוכרת קצת מילדותי את ההרגשה שכולם סביבי מטיילים, יוצאים, מבלים ואנחנו כל כך מעט (כן, הורי הם כמוני, או יותר נכון, אני כמותם).
בדיוק בדיוק. גם אני זוכרת ככה. ההורים שלי לא אוהבים המולה, רעש, צפיפות, המון אדם, לחץ, עומס של אירועים. השתדלו להמנע כמה שיותר, ולצאת מעט מאוד (טוב, זה גם היה דור אחר,מה לעשות). וזה היה חסר לי בילדותי,עד השלב שאני עצמי התחלתי להמנע מזה.
וכשפגשתי את בעלי לקח לי המון זמן להבין שהוא ממש ולגמרי הפוך, שהוא נהנה מ המולה, רעש, צפיפות, המון אדם, לחץ, עומס של אירועים זה מחיה אותו, זה מעניין אותו, זה מפגיש אותו עם אנשים (הוא אוהב לפגוש אנשים חדשים, לצפות בהתנהגויות של אנשים מהצד, לפתוח בשיחה עם אנשים סתם כך שהוא פוגש בלי להכיר אלא מתוך חוויה משותפת. אוהב רצף של אירועים דחוסים זה אחר זה)
אז לדעתי, למרות שהפער שאת מתארת קשה, הוא עדיף מבחינת הילדים. הם מקבלים בסופו של דבר איזון מסוים. יש להם גם מזה וגם מזה. וכמו שכתבת הם לומדים איך לבלות ולחוות זמן בית אבל זה לא בא על חשבון בילויים בחוץ.
נכון. יש בזה גם משהו נוח. תמיד כשיש ארוע מסויים של הילדים (למשל:מדורת לג בעומר של הילדים:-)) אפשר לשלוח אותו והוא יהנה מזה. ואם יש תורים לאיזה משהו שכולם מקבלים (מזון כלשהו בדרך כלל...) אז אפשר לשלוח אותו והוא לא יסבול ויכנס ללחץ מזה (כמוני).
בקיצור, מושלם לא?

אז למה אני חוזרת לזה כל פעם? זה הרי פשוט מעולה שאנחנו כל כך שונים.
הבעיה היא שאני מרגישה שאני עוצרת אותו, או שהוא מאיץ בי. למשל:היה ערב אחד שהזמינו אותנו בספונטניות לאיזה מקום, ואני לא הייתי מסוגלת לחזור הביתה להרדים את הילדים ולצאת שוב (דוקא היה לנו מי שישמור על הילדים כשהם ישנים,ואת הקטנה הייתי לוקחת איתי כי היא מתעוררת). למען האמת,גם הוא לא עף על האירוע עצמו,אבל סתם התחשק לו לצאת. ואני גם לא עפתי על האירוע,גם לא מסוגלת להיות ספונטנית (צריכה לישון על התכניות שלי), וגם סתם כרגיל ממש לא התחשק לי לצאת ורק רציתי לנוח לי קצת והתחשק לי ערב שגרתי. בקיצור, אני הרגשתי לא נעים ממנו על שאני עוצרת אותו (כי לא התאים שהוא ילך בלעדיי, לפעמים זה כן קורה שהוא הולך בלעדיי), אבל גם הרגשתי שממש לא מתאים לי ושאפילו שהוא לא אמר הרבה,הקצת שהוא אמר האיץ בי למשהו שאני ממש לא רוצה.
בסוף לא הלכנו, ואני נשארתי בתהיה אם הייתי אמורה להתגבר על עצמי למענו או לא. (לא הייתי סובלת,סתם פשוט לא התאים לי). אני כן עושה את זה לפעמים-עושה איתו דברים גם אם לא בא לי,בשבילו. כן נהנית אבל ברור שהצורך שלי אחר.

תודה על נקודת המבט שלכן, זה מאוד תומך,בעיקר ההזדהות והתחושה שיש עוד כמוני, וגם זה שזה אפילו רצוי
אישה במסע
זה מאוד מעניין מה שאת כותבת.
ומאוד מתאר את החוויה שלך ודברים שכתבת בעבר (מתאר גם דברים שאני חווה, שאני צריכה המון זמן עם עצמי, וזמן לחשוב וזמן לעכל את העולם. מה שאין לי מספיק ממנו)
אני חושבת שזה כן אינדיבידואלי. אמנם בעלי נוטה להיפר אקטיביות שכזו שאפשר לראות בה בריחה עצמית, אבל אני לא חושבת שזה רק זה (זה בטוח גם זה, אבל לא רק) , אני כן חושבת שיש כאן עניין של אופי, ולא כל הילדים צריכים כל כך הרבה שעות לבד עם עצמם.
אני לא זוכרת שהרגשתי מקופחת,
אני כן זוכרת שהרגשתי מקופחת, תארי לעצמך, אני, ואני יכולה לבלות יופי עם עצמי. ממש כיף לנו יחד לי ולעצמי. ובכל זאת בתור ילדה הרגשתי שחסרה לי יותר פעילות וחסרה לי יותר חברה. וכן,רציתי יותר חוגים ויציאות.
כנראה חלק מזה זה גם זה שבעלי בעצם לא נמצא רוב היומיום, ואז בחיי היומיום הוא לא מתערב בלקחת לחברים/לחוגים ולצאת לפארקים ולבריכה וכאלה. אז יש את הפעמים הספורות יותר שהוא שומר עליהם ולוקח אותם למקומות,אבל זה לא קורה הרבה,אז לפעמים כן נראה לי שכשהם איתי הם יוצאים מופסדים ומרגישים חסר. כי זה הרי לא באמת מאוזן אם אני איתם רוב הזמן.

זוכרת גם שכתבתי פעם את השאלה בבלוג הקודם:מי חי יותר את החיים? הוא שמספיק הרבה יותר דברים ממני אבל בקפיצות ודילוגים, או אני שחווה כל דבר עד תומו, עם כל הלב וכל החושים? (וגם, ואוו, כמה זה קשה לחוות כל דבר עד תומו , לפעמים גם בלי שארצה בכלל..)

אני מנסה לחשוב על זה, שהילדים שלי יכולים לקבל לחייהם גם דברים שלא מדוייקים להם, שזה בסדר. שזה אפילו טוב.

מסתכלת על הקטנה ורואה אותה חווה תסכולים, למשל מול האחים שלה, ולפעמים אני רוצה 'להציל' אותה מזה, למצוא איזו פשרה,אבל עוצרת, והיא מסתדרת בסוף, או יותר נכון, חיה עם מה שיש. (למשל,רוצה מאוד ספר שאצל אחותה ואחותה לא מסכימה והקטנה צורחת וצורחת,ועדיין אחותה לא מסכימה. לפעמים אני יכולה לומר איזה משפט מתאר כזה:מה לעשות,אי אפשר, עכשו הספר אצל X . לפעמים לא אומר כלום. וגם אני צריכה להיות מסוגלת לראות אותה צורחת ולא לעשות כלום,ולא 'לפתור' את זה. )
היום היא רצתה שאפתח לה איזה צעצוע,אבל זה היה צעצוע שאי אפשר לפתוח, סתם היה איזה חלק שהיה נראה כמו פקק, והיא צעקה וכמעט בכתה: תח, תח (פתח, פתח) ומאוד התחשק לי להסב את תשומת לבה למשהו אחר, או להצליח לפרק את זה כרצונה, אבל פשוט אמרתי לה, אי אפשר, זה לא נפתח. עוד פעם ועוד פעם. 3-4 פעמים. וראיתי איך ההתנגדות שלה יורדת והיא מוותרת. איך התסכול עובר עליה ואז נגמר באיזה שלב. ככה זה.
וחשבתי לי שוב על כך,שזה השלב שעם הגדולה כנראה 'פתרתי' לה את כל הבעיות איכשהו, והיא היום ממש לא יודעת להתמודד עם תסכול, באה אליי צורחת ממש כמו הקטנה עם הפקק, ומצפה ממני שאפתור לה (כמה קשה לי, היום אני כבר לא 'פותרת' כל כך, אני פשוט מתעצבנת שהיא צורחת עליי:-/)

אז עדיף לא לדייק, עדיף שיהיה 'בערך' או רק 'לפעמים'
גם לי קשה בלי דיוק בחיים שלי, וקשה לי כל כך.

תפילה_לאם

ממש כיף לנו יחד לי ולעצמי.
D-:

ובכל זאת בתור ילדה הרגשתי שחסרה לי יותר פעילות וחסרה לי יותר חברה. וכן,רציתי יותר חוגים ויציאות.
הקטע הוא שכשהיינו ילדות, אופי היציאות והטיולים היה אחר.
היום אם נוסעים לטייל באיזו שמורת טבע, ברור שתחת כל עץ רענן יהיו פינת יצירה או פינת ליטוף או מתנפחים או שחקנים שמדמים התרחשות היסטורית או מופע אור-קולי או כל הנ"ל. ואפילו זה לא עד כדי כך נורא, אלמלא הכול היה מיועד לבילוי של רבע שעה לכל היותר. כאילו ברור שחייבים להעסיק את הילדים, וכאילו ברור שאין סיכוי שטווח הקשב יתארך דיו כדי להתעמק במשהו.

אני כן אוהבת לצאת עם הילדים כשיש חופשות, כי מרגישה שהם נהנים מהגיוונים, ושמעט הזמן שיש לנו יחד בשנה מאלץ אותי לדחוס לימי החופש את הפעילויות שהייתי מפזרת אילו היינו בחנ"ב. אבל משתדלת לבחור פעילויות לא אם-טי-וי-יות.
וכשיש חופשות ארוכות יותר (לא כמו מחר/ היום = חופשה חד-יומית של ל"ג בעומר אלא חופשת פסח ובוודאי בחופש הגדול) למצוא מינון מתאים בין פעילויות החוץ לבין הבית או אפילו יציאות אבל לעניינים שאינם אטרקציה במובן הקלאסי (סופר...).

שליחה על ידי אורי* » 07 מאי 2015, 02:23

קישור לעצמי
דף ציון דרך ותודה
דף קצר ביותר,אבל קולע כל כך בשבילי עכשו
אפילו נדמה לי שכבר קראתי אותו פעם,אבל הוא לא נפל באותו מקום בלב שבדיוק מתאים וצריך אותו כמו עכשו

יש יותר מדרך אחת נכונה לחיות זה דבר חשוב אחד,
אפשר גם לחיות לא מדוייק לגמרי זה דבר חשוב שני
יש דבר גדול יותר מהכל, פרספקטיבה רחבה יותר,עומק ומשמעות גדולה, זה דבר חשוב שלישי

היום אם נוסעים לטייל באיזו שמורת טבע, ברור שתחת כל עץ רענן יהיו פינת יצירה או פינת ליטוף או מתנפחים או שחקנים שמדמים התרחשות היסטורית או מופע אור-קולי או כל הנ"ל. ואפילו זה לא עד כדי כך נורא, אלמלא הכול היה מיועד לבילוי של רבע שעה לכל היותר.
אוי,כמה שאת צודקת
בפסח היה יום שהלכנו לפעילות כזו, והילדים שיחקו ממש קצת במתנפחים ונמאס להם כי כנראה ראו כל מה שהם עוד לא עשו, אחרי שאיפשרנו להם ללכת לעוד תחנה ואמרנו שזהו (כמובן אני זו שאמרתי) ושאנחנו לא נעבור את כל התחנות, הם חזרו אל המתנפחים ושיחקו שם בכיף עוד מלאאא זמן, כשהיו ברור שאין עוד חתונות לרקוד עליהן,הם הצליחו ליהנות יופי מחתונה אחת.
האמת שאין לי ממש פתרון לכל זה, כי לפעמים אני מרגישה שאני מתאמצת להשאיר אותם בהנאות הפשוטות ולהפחית פעילויות יקרות של 'כיף' (שגם אם לא נשארים בבית, אז עושים משהו בטבע או עם חברים או פעילות עדינה אחרת, ולא מגבבים המון פעילויות דחוסות ביום. פעילויות יקרות מבחינת הכסף שהן עולות-אבל לאו דוקא בגלל זה לבטל אותן,אלא רק כעוד סיבה, לא להכניס כל הזמן ריגוש של 'כיף'), ומרגישה שזה נלעג קצת אל מול השפע הקיים ועומס הגירויים, והקנאה שהם עלולים לחוש אל מול חבריהם. (אין לי מספיק מילים כרגע,אבל גם מתקשר לי קצת אל סכנות של מטיילים בכל מיני מקומות מאתגרים, ריגוש וחיפוש אתגרים. ומתקשר לי גם אל מה שכתבתי לניחוח על חוסר אהבת אתגרים,ואולי היופי שבזה מפשוט ליהנות מלחיות את החיים. ואולי לא. לא יודעת)

אני נשמעת קצת סותרת את עצמי ואת מה שכתבתי קודם, ולא יודעת להסביר

בכל מקרה
מחר חופש
אנחנו נשאר בבית רוב היום ויותר מאוחר ניסע לבקר דודה

הדיון כאן מאד משמעותי עבורי. מודה לך אורי ו לכולם.

(בד"כ קוראת כאן בשקט להנאתי)

אנחנו נשאר בבית רוב היום ויותר מאוחר ניסע לבקר דודה
בעיני אין תענוג גדול יותר מקשר. ביקור אצל דודה שאוהבים בשבילי שם בכיס הקטן את כל האטרקציות למיניהן.

אישית יש לי ולא יש שלי אלרגיה למונח "אטרקציה". אולי זה מתחבר לדברים של אישה במסע , בתחושה שלי כל הרעיון מאחורי האטרקציות האלה מאד מזלזל בילדים ו בעולם התוכן שלהם... ( מתחבר גם לדברים של תפילה)

לדעתי גם כמות ההפעלות של האיש של אורי? היא מוגזמת וגורמת ליותר נזק מתועלת.
רק לי זה נשמע כמו גזר דין של בית דין עליון. למרות שאני מסכימה שיש חשיבות גדולה ביותר לזמן שקט של ילדים, הרבה יותר חשובה מהרבה פעילויות, עדיין אבא שמבלה עם הילדים באטרקציות בזמנו החופשי איתם כי אין לו הרבה מזה לכתוב שזה נזק...
אני לא הייתי מתיחסת ברצינות לאמא שלי לעומת בן הזוג אבי ילדי. בכל זאת מגיע לו גם קרדיט. גם אם הוא לא סחב אותם בתוכו 9 חודשים, ולא הניק עדיין יש לו שיתוף ביצירה. בשביל לקבל שיוויון צריך גם לתת שיוויון. הוא לא טועה בהכל כמו שאת לא.
כל ילד הוא שונה. כל הורה הוא שונה.
אורי אני חושבת שאת צריכה לנסות פשוט לסמוך על החיים שהם מזמנים בדיוק מה שהילדים שלך צריכים.
והכי חשוב, תלמדי לסמוך על עצמך. וחלק מזה זה לסמוך בבחירה של בן זוגך.

תפילה_לאם

<זכרתי שכתבתי. אולי לא לחצתי על "הוסף לדף"?>

פלונית,
אורי כתבה:
אם מסתכלים על זה מרחוק כמשפחה, אז טוב שיש אמא שמסוגלת להיות עם הילדים שלה ולא לעשות איתם כלום, ולא לצאת איתם ולא להפעיל אותם (כדי שילמדו להעסיק את עצמם, כדי שיפתחו כישורים שונים של משחק חופשי ודמיון, יש עוד הרבה מה שאפשר לומר על זה). וטוב שיש אבא (שנמצא פחות ביומיום) שלוקח אותם ויוצא איתם ומפעיל אותם. ככה הם נהנים מכל העולמות.

שליחה על ידי אורי* » 10 מאי 2015, 01:16

הבת שלי:'אמא, איפה למדת להיות אמא?'
אני חושבת רגע:מהילדים שלי
היא:אבל איך למדת איך מתנהגים ומה עושים?
אני:לא למדתי אני עושה מה שאני חושבת,איך אני?
היא:את האמא הכי טובה שיש

אחרי השיחה הזאת, באותו יום, הייתי הרבה יותר חיובית ונחמדה, ויצירתית וצוחקת בהתנהגות שלי כלפי הילדים

שליחה על ידי אורי* » 10 מאי 2015, 01:19

כל הזמן שואלים
שואלים
שואלים
די! אני לא יודעת, אין לי תשובה מה אעשה בשנה הבאה, תפסיקו לחפור לי בשאלות, תפסיקו להסתכל עליי ככה

אני כל כך עצובה ומיואשת

תפילה_לאם

שיחה מקסימה עם הבת שלך.
@}

תפסיקו לחפור לי בשאלות, תפסיקו להסתכל עליי ככה
נראה לך שזה מטריד אותך, כי גם את עצמך חופרת לעצמך בשאלות ומסתכלת על עצמך בביקורתיות?
אם כן, על מה הביקורת: על שעדיין אין לך תשובה או על שהתשובה שיש (גם אם היא חלקית) נראית לא מוצלחת?
כי באמת נראה לי שיש לך לפחות תשובה חלקית, והיא שגם בשנה הבאה לא תחזרי לעבודה. ובתוך המסגרת הזאת תוסיפי פרטים כשיתקדם הזמן.

השיחה עם הבת שלך מקסימה!! נסי לשמור לך אותה במערכת כמקור לחיזוקים ברגעים קשים!!!

ו לגבי השאלות וה שואלים, אולי זו הזדמנות טובה לתרגל את היכולת לשהות במקום של "אני לא יודעת"...

שליחה על ידי אורי* » 10 מאי 2015, 23:26

לעשות מה שהכי קל
קישור לעצמי

באמת נראה לי שיש לך לפחות תשובה חלקית, והיא שגם בשנה הבאה לא תחזרי לעבודה. ובתוך המסגרת הזאת תוסיפי פרטים כשיתקדם הזמן.
אני לא בטוחה שזו התשובה שלי
כי לי דוקא נראה שאם אשים את הקטנה במסגרת (זה מה שמסתמן והולך,למרות שאין לי עדיין איפה-אבל מבחינת התחושה שלי) אז כן אלך לעבוד ולו בצורה הסמלית ביותר. כדי שלא ארגיש ריק גמור כדי שלא ארגיש שאני רק מרוקנת כסף מהמלאי שיש

משהו שהתעצבנתי עליו אצל הפסיכולוגית דאז. היא אמרה לי משהו דומה אבל בכלליות יותר. משהו כמו:את כן יודעת משהו, את יודעת שלעבודה הזו את לא חוזרת, את לא יודעת מה כן אבל את יודעת מה לא.
ועניתי לה שזה לא נכון. אני בכלל לא בטוחה שאני לא חוזרת לעבודה הזו, אם לא יהיה לי שום דבר אחר ואהיה חייבת אז אחזור לעבודה הזו, אשתדל שזה יהיה במתכונת שהכי אצליח לעכל, ובמינון כזה,גם אם זה אומר שכלכלית ארוויח פחות ונצטרך לצמצם דברים אחרים, אבל אני לא רואה שום דבר אחר באופק כרגע, ובינתים נס לא קורה. כרגע אני לא רואה איך שום דבר מהשניים קורה-לא רואה את עצמי כן חוזרת לעבודה הזו ולא רואה את עצמי לא חוזרת לעבודה הזו. לא רואה אלטרנטיבה בכלל.
הרגשתי כאילו בתשובה שלי אליה יש מציאות חזקה מאוד, ובהבנה שלה מולי המציאות הזו לא קיימת. כאילו אנחנו מדברות בבועה ויש לנו את כל הזמן שבעולם להבין מה עובר עליי. שזה היה משהו שגם הציק לי בכלל בטיפול, ההרגשה שהוא לא מגיע למציאות (ולכן גם כנראה עזבתי), שאני כבר שנתיים בטיפול, והכורח לעבוד ולהרוויח כסף הוא בסיסי וחיוני (בודאי אם משלמים על טיפול פסיכולוגי) , והסוף לא הגיע, ולא היה שום פתרון נראה לעין לעניין הזה. והיא האמינה מאוד שאנחנו בדרך ושנגיע,אבל אי אפשר שזה יקח שנים,אין לי את הזמן הזה, והרגשתי שזה משהו שלא מספיק נלקח בחשבון.
ולמרות שבתחומים אחרים הדברים השתפרו, בתחום הזה שהוא הקריטי ביותר לא היה לי אופק ולא שום דבר ממשי,גם לא לבינתים. (טוב,אולי זה לא נכון,כי הבינתים שלי הוא לחיות כאן בבית הזה)
כשחשבתי על זה אחר כך,חשבתי שחבל שלא אמרתי את זה בצורה כזו (לא עד הסוף הבנתי את זה במילים, למען האמת) כי אולי זה היה פותח משהו, מאפשר משהו לשוחח עליו. גם חשבתי שדיברנו על עניין המציאות אצלי כבר הרבה פעמים, ועל התחושה הזו שאני חיה בלי אלטרנטיבות, שהראות שלי חסומה והמציאות כל כך חונקת שאין לי שום יכולת לראות שאולי גם למציאות יש כל מיני פינות. ואני משערת שזה בודאי מה שהיא היתה אומרת והיתה מעלה מולי, ואולי היינו מגיעות לעוד קצת עומק בנושא הזה אצלי-של הרווח הזה שאין לי, שאני לא נושמת, שאני כמו נידונה למשהו בלי יכולת לערער.

אולי זו הזדמנות טובה לתרגל את היכולת לשהות במקום של "אני לא יודעת".
ניסיתי קצת היום כשהקטנה נרדמה. שכבתי לידה במיטה וניסיתי להרגיש בגוף את כל הפחדים שלי מלשלוח אותה למסגרת ומהשנה הבאה בכלל, להרגיש בגוף ולא לחשוב במחשבות, ולא להריץ פתרונות ותסריטים.
הצלחתי מאוד מעט, ובסוף נרדמתי גם.
לפחות ישנתי,זה עשה לי טוב. היה לי המשך יום סביר מבחינת מצב רוח
(ושוב אני מבינה עד כמה לצאת החוצה משפר את הרגשתי והשקפתי על העולם,לא רק לחצר,אלא ממש לצאת אל העולם ולפגוש אנשים, גם אם הם בכלל לא חברים שלי)

למה קשה לי להיות במקום של לא יודעת
כי ברגע שאני מחליטה משהו סופית,אני מסוגלת לעמוד מאחוריו קצת יותר, עם הנימוקים הנדרשים (נדרשים?)
כשאני עצמי לא בטוחה מה הלאה אני מרגישה גם שקשה לי לנמק את הנימוקים
מנסה להסביר למה קשה לי ,בעיקר מול אנשים,ולא מצליחה. אני מסוגלת להכיל את אי הודאות הזו בעצמי, אבל לא מול הסביבה.
בעיקר קשה לי מול השאלות של המשפחה - ההורים שלי ושל בעלי, האחים שלנו. הם אלה שבאמת שואלים וגם אכפת להם מהתשובה, שלא כמו סתם מכרים שלא באמת משנה להם מה אעשה עם חיי.
למרות שבדיעבד יותר קל לי עם ההחלטה להיות בבית השנה עם הקטנה, הרבה יותר קל לי להסביר את זה בדיעבד מאשר לעתיד. זה קרה לי גם בעבר עם החלטות שהיו לא כל כך מקובלות על הסביבה. אולי זה בגלל שכשהעבר הולך לעבר הוא קצת מאבד את משמעותו וכמו נדחק , וגם פרקי הזמן שהיו בו מאבדים משמעות.

שליחה על ידי טלי_ב* » 11 מאי 2015, 15:10

אורי, כרגיל אני קוראת ומזדהה עם הרבה דברים. גם אני מרגישה שאני לא מספיק יוצאת לפעילויות עם הבן שלי. חלק מזה זה כי הוא עצמו מתנגד מאוד הרבה פעמים לצאת, ומכיוון שגם ככה אני לא להוטה לצאת לפעמים אני לא מתעמתת על זה. אבל ברור לי שהוא כן צריך יותר מזה, פשוט המעבר מהבית לחוץ קשה לו.

ויש לנו את כל הזמן שבעולם להבין מה עובר עליי.
מבינה עכשיו קצת יותר את מה שכתבת פעם, על זה שאת רוצה משהו שפחות עובד דרך השכל. אני אישית לא חושבת שלהבין את ההיסטוריה הרגשית שלך עד הסוף בהכרח מוביל לשינוי. עירית לוי כותבת על זה - יש את הרובד השכלי שבו אפשר להבין מצוין למה אני מרגישה ככה ומה אמור לעזור לי, ויש את הרובד הרגשי, שלא תמיד מיושר עם ההבנות של השכל. ועם הרובד הזה צריך לעבוד קצת אחרת מאשר הדרך של להבין דברים בשכל.

אגב,למרות שאני מסכימה שכדאי לתרגל את היכולת לשהות במקום של "אני לא יודעת"_, לבינתיים - לפעמים קל יותר להגיד "עוד לא החלטתי" מאשר "אני לא יודעת" וזה קצת פחות מזמין הבעת דעה. אפשר גם משהו מרגיע לסביבה כמו: "עוד לא החלטתי אם להכניס אותה למסגרת השנה או בשנה הבאה, בינתיים אני בודקת את האפשרויות" ולסגור בזה את הנושא. אני באמת לא חושבת שאת חייבת לשתף בדבר רגיש כמו _למה קשה לי בלי שאת ממש מרגישה בנוח עם זה.

מתקשה לצטט אבל הרעיון של טלי נשמע מעולה.

שליחה על ידי אורי* » 12 מאי 2015, 12:42

לפעמים קל יותר להגיד "עוד לא החלטתי" מאשר "אני לא יודעת"
תודה על ההצעות הפרקטיות של ממש מה להגיד
אנסה את זה,אולי זה יקל עליי
אני אפילו לא בודקת את האפשרויות:-(
אני אמורה לעשות עכשו סוג של סקר בין האנשים שאני מכירה לגבי מסגרת לקטנה, ויש לפחות שתיים ספציפיות שכדאי שאתקשר אליהן.
וכל כך קשה לי לעשות את זה. קשה לי גם כי אני יודעת שבשלב הזה של השנה כל פעם שאני מדברת עם מישהי בכלליות אז אומרים לי שכבר אין מקומות, אז אני כבר לא יורדת לפרטים. אבל אני צריכה לרדת לפרטים,לא רק לדבר בכלליות, אלא לפרטי פרטים על כל מקום. אני צריכה לקחת טלפונים, לדבר עם המקומות עצמם, ללכת לראות אם יש טעם. יש לי איזה ידע מאוד מאוד אמורפי על האפשרויות כאן, והגיע הזמן להזיז את זה צעד קדימה לרמה הפרקטית ולפרטי הפרטים ההכרחיים,אפילו אם אבחר שלא להשתמש במידע הזה בסוף. ואני לא מסוגלת להביא את עצמי לזה.
קודם לקחתי לי עט ודף ותכננתי להתקשר, אבל הקטנה לא נתנה לי שניה פנויה, דיברה וצעקה וגם בכתה אז לא הצלחתי. וגם כל הזמן חושבת שבטח זה לא זמן מתאים להתקשר עכשו. ובכלל לי אין זמן להתקשר כי אני לא מצליחה לעשות שיחה כזו שבה אני צריכה להתמקד בפרטים ולהקשיב כשיש ילדים סביבי. אבל הנה הקטנה נרדמה לפני שעה (נורא מוקדם היום) ועדיין משכתי ומשכתי ותכף תתעורר כבר, ולא אספיק להתקשר או שהיא תתעורר לי באמצע.

הבוקר נמתח לי כמו מסטיק, ממש הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר. לא אני לקחתי את הילדים בבוקר. כך שמשמונה בבוקר כבר התחלתי לחפש מה לעשות. אז אחרי שאכלה קצת משהו יצאנו החוצה והסתובבנו וטיילנו והיינו בשני גני שעשועים. ואני הסתכלתי בשעון ופשוט הרגשתי יוצאת מדעתי,איך אני מעבירה את הזמן. ואז החלטתי שאני באמת לא יכולה יותר ואני חייבת להתחיל לבדוק פתרונות לשנה הבאה. כי להיות איתה בבית באותה המתכונת כמו השנה,אני פשוט לא מסוגלת. והלואי ואמצא פתרון חלקי,כי מה שנראה לי זה שכל האפשרויות כאן הן מאוד ארוכות, עד ארבע כל יום, לפחות לגיל שתהיה בשנה הבאה.

אוף איתי

שליחה על ידי אורי* » 12 מאי 2015, 12:58

וגם כל הזמן חושבת שבטח זה לא זמן מתאים להתקשר עכשו.
אז ניסיתי, ולא היתה תשובה:-(
וכשהיא תחזור אליי בטח תתעורר הקטנה
ואל השניה לא אתקשר עכשו כי היא בטח עוד חצי שעה תצא מהעבודה הביתה כדי לאסוף את הילדים