באופן טבעי

שנת הלימודים הבאה מתקרבת והחלטנו על חינוך ביתי. האמת שההחלטה עצמה היתה קלה ומרגישה כמו המשך טבעי להורות שלנו עד עכשיו.

אני עובדת על תכנית לימודים להגיש למפקחת, בת הזוג שמחה בהחלטה והילדה שלנו כבר יודעת להסביר שאנחנו עושים הומסקולינג.

אז מה הבעיה? אין בעיה. אבל אני ממש מרגישה שאני מתפתלת כל פעם שאני מספרת למישהו שזה מה שאנחנו עושים. זה מרגיש מאד לא בריא בעיקר מול הילדה, שבטוח קולטת שיש שם משהו לא פתור. אני מרגישה שאני צריכה ללכת בין הטיפות, להסביר אבל לא להטיף, להיות לא מאיימת, להגיד שזה זמני, להזכיר שהיא באמת עדיין מאד צעירה ותהיה הצעירה ביותר בשכבה אם תלך לגן חובה. מתנצלת ומתפתלת ובקיצור די משקרת... כי מרוב אמיתות קטנות אני לא אומרת את האמת הפשוטה: לא רוצה לשלוח אותה לשם. אני רוצה בשבילה חופש, סקרנות ותחושת ביטחון. אלה לא הדברים שלומדים בבית ספר, להבנתי.

מוכר? עצות מועילות? אשמח לשמוע ולנסות להבין מה קורה איתי.

אוסיף שבטוח חלק מהעניין זה המחשבות שלי על הגשמה עצמית ומה חושבים עלי, רופאה בדימוס ועקרת בית לא מטופחת עם תינוק תלוי על יד אחת בהווה. אבל אני לא מרגישה שזה העיקר.

בשעה טובה!
לי עלו התפתלויות דומות על כל מיני בחירות הוריות שכאלה- להשאיר בבית, הנקה מאוחרת, שינה משותפת.
הייתי מאוד פתוחה ושידרתי תמיד אפס שיפוטיות בשיחות עם אימהות אחרות, גם כשעלו שם כל מיני דברים שמחרידים אותי מבפנים (אימוני שינה למיניהם, לתת לילד מכה בקור רוח בשביל החינוך).
וכשהייתי נשאלת עלי באמת הייתה עולה התפתלות איומה כזאת, רק לא להעליב אותן בבחירות שלי!! רק שלא יחשבו שהן אימהות רעות בגללי!
וכמובן ששיפוטיות כלפי לא חסר וקיבלתי בשפע מכיוונים רבים.
רק לאחרונה התחיל להיות לוחץ ולוחץ הצורך להשמיע את הקול שלי. ככה, בלי להגיד שום דבר על אף אחת, אבל מידי פעם לומר אמירה כללית- שלדעתי טוב לילדים קטנים בבית. שלדעתי אימוני שינה לא טובים. שיש עוד בחירות למי שרוצה ומחפש.
לא קל!
עכשיו אני מצליחה לומר יותר בנחת מה אני עושה בבית שלי.
לא יודעת אם זה קשור להתפתלויות שלך אבל זה מה שעלה לי:)

אולי תשאלי פנימה - של מי הקול הזה?
של מי הקול שאומר לי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי, שהבחירות שלי מוטעות, שאני צריכה להתנצל ולהסתיר את עצמי מולו?
האם זה מהדהד דמות מהחיים שלי או סיטואציה שהייתי בה בעבר?

לעצום עיניים, לנשום את השאלה פנימה, לא לשאול מהשכל. לחכות ולראות מה עולה.

אני עוברת את זה עכשיו במצב ההפוך. הילד בן עשר, ומתכננות בפעם הראשונה לשלוח אותו למסגרת בשנה הבאה.
מוצאת את עצמי מתפתלת ומנמקת שלא לצורך.
רוצה לומר, לדעתי זה לא הבחירה בזה או בזה שמסבכת, אלא משהו לא סגור אצלנו שצריכות להבין ולהתיר.
אצלי, אני חושבת, זה האמונה רבת השנים שבאמת עדיף בלי ביס, ופתאום הכל מתהפך ואני צריכה לקבל שדברים משתנים. וגם הקולות מסביבי, אני מוקפת במשפחות חינוך ביתי שמבחינתן הדרך היא עדיין להשאר בבית.

לא רוצה לשלוח אותה לשם.
אני חושבת שזה העיקר. אם זה הדבר שאת מרגישה שנכון לך, תשארי עם זה. את לא חייבת הסברים מסובכים לאף אחת. תעשי מה שאת מרגישה שנכון בשבילכן.

לי לה, בדיוק כאלה התפתלויות. רק שאצלי זה ממש לא אופייני דווקא. אני בנאדם די דעתן ועם פה גדול, ולרוב אני פשוט אומרת איך זה אצלנו, עם מידה של הומור עצמי שבדרך כלל מנטרלת התנגדויות בצד השני.
גם לידת הבית לא הפעילה את המנגנון הזה, כי היא נתפסת מבחינתי כדבר כל כך אישי שלא חשבתי שלמישהו יש זכות לדעה בעניין בכלל.
אבל עכשיו זה פתאום קפץ כל ההתנחמדות הזאת.

לאורה, התשובה המידית שעלתה לי היא אמא שלי. היא מאלה שחושבים שגן חשוב כבר מגיל שנה בשביל החברה. ושבחינוך ביתי הילדים מוזנחים. וזה משהו שמפחיד אותי באמת כי קורה שהשעה אחת בצהריים והבת שלי עם הצמה מאתמול, עוד לא צחצחנו שיניים ואין לי שום תכניות להמשך היום.

זרח הפרח, חייכתי מאד למקרא ההודעה שלך. זה באמת כך, לא חשוב מה את מחליטה אלא איך את מרגישה עם זה... אגב, אתמול דיברתי על זה עם בת הזוג ואמרנו שבגיל עשר נראה לנו שאפשר להתמודד עם המערכת בבית הספר הרבה יותר טוב, אם קיבלת גב של שנים טובות בבית לפני כן.

בדיוק כאלה התפתלויות. רק שאצלי זה ממש לא אופייני דווקא. אני בנאדם די דעתן ועם פה גדול, ולרוב אני פשוט אומרת איך זה אצלנו, עם מידה של הומור עצמי שבדרך כלל מנטרלת התנגדויות בצד השני.

זה באמת נשמע מההתחלה שהתחושה הזו לא אופיינית לך. וזה שאת מקשרת אותה לאמא שלך, מראה שיש שם עניין לא פתור מולה, ולאו דווקא מול כל העולם ואשתו.
אני גם מניחה שזה רגש מולה שחווית גם בתור ילדה ולא רק בתור מבוגרת.
אם מתאים לך להיכנס לזה - תמשיכי לשאול פנימה, לאיזה זיכרון ספציפי החוויה הזו מחזירה אותך. מה מהדהד כדומה לה.
התאים של הגוף יודעים.

לדעתי, זה מקום שבא כדי לקבל ריפוי, כי את מספיק גדולה וחזקה להקשיב לו עכשיו.