באופן טבעי

גם אני רוצה דף בלוג.
אולי אני לא פועלת לפי הסדר ההגיוני של הדברים, כי אפילו דף בית עוד אין לי, אבל גם אני רוצה מקום לשפוך בו את מחשבותי, בלי להתפרץ לדפים של אחרים...

עוד פחות מ 3 חודשים ישתנו חיי. לנצח. בני המתהווה יצא לאויר העולם ויהפוך אותי ואת האיש המדהים שלי לאמא ואבא.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש שאני חושבת על זה. מצד אחד זה הדבר הכי טבעי ופשוט בעולם, ומצד שני - הוא טומן בחובו כל כך הרבה פלא וקסם ותדהמה. פלא הבריאה בהתהוותו.

בתור התחלה קצת על עצמי עד כה - הריון שלא בא בקלות, וכשסוף סוף הגיע - התקבל בשמחה ואושר עילאיים. נהנית ממנו כל יום, ומרגישה שהזמן ממש עף לי בין הידיים. יש לי תחושה שאני לא מספיקה לחוות את ההריון הזה מספיק לעומק כפי שהייתי רוצה, יותר להפנים אותו. אחרי הכל הריון ראשון, ואני יודעת שהבאים אחריו יעברו אפילו יותר ביעף... מנסה כל הזמן לעצור ולהנות מהדרך.
אתמול היינו האיש ואני בערב ההשקה לספר של אילנה בדיאדה. חייבת לציין שמבחינתי שיא הערב היה הסרט שהוקרן. יצאנו ממנו מרוגשים ביותר, ועם תחושה מוחשית שזה הולך להיות אוטוטו...
כל נושא הלידה מאוד מעניין אותי. עוד לפני הכניסה להריון הכרתי את האתר הזה והתחלתי לקרוא, וכבר אז ידעתי שאני רוצה ללדת בבית. עם ההריון באו החששות, אבל בסופו של דבר הרצון הראשוני הוא שניצח. כמובן שהייתי צריכה לשכנע את האיש, אבל נוכחתי לדעת שזה היה יותר קל ממה שחשבתי. לאחר הצפיה בסרט אתמול התחזקה בנו התחושה שאנחנו עם הפנים לכיוון הדרך המתאימה לנו ביותר, עם המיילדת שבחרנו לנו, ושאנו מצפים למאורע הזה, שישנה את חיינו, בכליון עיניים. ובנוסף - שזה הולך ומתקרב מיום ליום.

אנחנו פה, מחכים לך.

מיכל מ (2004-01-06T17:08:00):
איזה תענוג... תתחדשי על הבלוג


ארני ש (2004-01-06T17:19:00):
הי רחל, שיהיה בכיף , ונמשיך לעקוב .


עגור לבן (2004-01-13T14:59:00):
בשישי האחרון חגגנו יומולדת 90 לסבתי היקרה. היא גידלה אותי ואני מאוד מאוד קשורה אליה. המפגש היה מאוד מרגש, מה גם שההורמונים לא עזרו לי לשמור על ארשת סולידית במיוחד...
בערך מגיל 20 שיש לי חלום - שסבתא שלי תזכה להכיר את ילדיי. כשהרצון הזה צף לו, זה נראה לי כל כך רחוק, ולא ידעתי אם היום הזה יגיע. היום זה נראה קרוב מתמיד, וזה ממש משמח אותי, שהיא תזכה לחבק את בכורי בחיקה...

ועוד בנושא הסבתא - לפני שבוע סיפרתי לה שאני מתכוונת ללדת בבית. כשהייתי אצלה אתמול היא שאלה אותי אם אני רוצה עגלה. אמרתי לה שנראה לי שבהתחלה לא, ושנחכה עם זה קצת, אז היא אמרה שהיא תתן לנו את הכסף, נשים בצד, ונרכוש כשנרצה. אח"כ אמרתי שאולי אני אשתמש בחלק מהכסף בשביל המיילדת, אז היא שאלה אם כבר מצאתי מישהי, וגם דיברנו על נושא המימון, שנופל על הזוג, ושאין תמיכה מהמדינה. בכל אופן, כשעמדתי ללכת היא אמרה לי "אל תדאגי בקשר למיילדת, שזה לא יטריד אותך". זה ממש ריגש אותי. אח"כ אימי התקשרה וחזרה ואמרה שאין לי מה לדאוג בנושא המימון ושהם כבר יעזרו לנו.
האמת, לא התכוונתי להעלות את הנושא. כרגע אני במצב שאני יכולה להרשות את זה לעצמי, אבל התמיכה הרבה שהרגשתי מהן (מאימי ומסבתי) ממש חיממה לי את הלב.

אישה אחת (2004-01-13T21:59:00):
רחל כל הכבוד
כ'כ מבינה אותך בהתרגשות שסבתך תזכה לראות את בנך. גם אני הרגשתי אותו הדבר לגבי סבתי, שאני קשורה אליה יותר מאימי. (את יודעת על איזה סבתא מדובר(-;)
נשיקות{}


עגור לבן (2004-01-14T10:41:00):
99% מהאנשים ששואלים אותי 'איפה את רוצה ללדת' - מקבלים את התשובה (שתצא לפועל אך ורק אם משהו ישתבש) - 'חשבתי על איכילוב...' ולפעמים אני מרחיקה ואומרת 'בחדר הטבעי' (תלוי מי שואל). התגובות לתוספת הזו הן כל כך מוגזמות שאין בכלל אפשרות להתחיל דיון על איפה באמת אני רוצה ומתכוונת ללדת...
מצד אחד - אני בוחרת להגיב כך כיוון שאין לי כוח להכנס להסברים חוזרים ונישנים בכל פעם, ולקבל מבטים שאומרים 'מי זאת הפריקית הזאת?!', אבל מצד שני - זה די מעצבן ומפריע, שאני צריכה לשקר בנושא כל כך מהותי עבורי כעת.
זה לא שאני מצפה שאותם אנשים יבינו, כמו שאני לא מצפה לשנות את תפיסת עולמם, אבל זה בכל זאת מפריע לי - ה'כאילו' שקר הזה. אח"כ זה ממשיך עם השאלה 'ומה לגבי קורס הכנה?' - מזל שעוד מעט אני כבר אוכל להגיד שעשיתי...
את מספר האנשים שסביבי שכן יודעים על כוונותי האמיתיות אפשר לספור על 2 ידיים (ועוד ישאר עודף).
מזל שיש את המקום הזה שבו אני יכולה להתבטא כאהבת נפשי, על תוכניותיי וכוונותיי האמיתיות.
בעצם אם חושבים על זה - כנראה שהמקום הזה הוא ה'אחראי' לאותן תוכניות וכוונות...

וטוב שכך.



נ.ב. דרך אגב, כל מי שרוצה לכתוב מוזמן/ת - אני אשמח לעוד דעות/רעיונות/עיצות וכו'...


חגית פ (2004-01-14T21:28:00):
ממש עלו דמעות בעיני ממה שכתבת על סבתך.
סבתא שלי, שהייתי קשורה אליה בכל נימי נפשי והיתה הדמות הקרובה לי ביותר, נפטרה מסרטן לפני שילדתי. זה ממש שבר את לבי. זה תיסכול שאני חיה איתו ממש בצורה יומיומית, שהיא לא היתה פה להכיר את אלה.
אני מנחמת את עצמי שיש בו גם סימבוליות של המשכיות...
לאלה קראתי "אלה רוז" על שמה.


עגור לבן (2004-01-18T11:15:00):
לפני יומיים נפגשנו עם המיילדת. זה היה אמור להיות המפגש המסכם את העובדה שאנחנו עומדים ללדת בבית, איתה. כל מפגש כזה מחזק אצלנו את הידיעה שהיא המיילדת בשבילנו, וזה ממש עושה לנו טוב.
המפגש היה מאוד פורה, ולאור השאלות הרבות שהצטברו לי מאז הפגישה הראשונה איתה, ולאחר קריאת הספר של אילנה- הפגישה הסתיימה מבלי שהספקנו אפילו לעשות את שהתכנסנו לעשות, וזה לסגור איתה את כל הפרטים הטכניים והפיננסים.
בסוף הפגישה ביקשתי שתבדוק את מצג העובר, והיא הסבירה לי איך הוא שוכב. שמחתי שהוא עם הראש למטה, אם כי אני יודעת שזה יכול להשתנות עוד הרבה פעמים (אתמול בערב הוא כבר היה ברוחבי...).

בשבוע האחרון (שבוע 30) אני מתחילה להרגיש יותר ויותר כבדה. עד עכשיו הכל עבר ממש אחלה (והלוואי שככה ימשיך), אבל תחושת הכבדות הזו, הופכת למוחשית יותר מיום ליום. מצד אחד אני מרגישה שזה ממש אוטוטו מגיע, חודשיים וחצי זה ממש מעט זמן (עם כל החששות, והרצונות הכרוכים, כמובן), ומצד שני - הכבדות מתחילה להקשות, ומה שעוד לפני נראה ארוך ביותר, מה גם שזה רק ילך ויחמיר...


אורית אוקו ערוסי (2004-01-19T09:35:00):
ואוו רחל, ממש מרגש.
המשיכי לעדכן, זה כיף ליקרוא.
עושה חשק גם.


עגור לבן (2004-01-29T08:54:00):
הרבה זמן לא כתבתי. זה היה זמן של בישול פנימי וקריאה מרובה על העומד לפני.
הפנמה של מה שעומד לקרות, השלמה עם הלידה שאני רוצה לעצמי, ואפילו התחלת פזילה למה שאח"כ... משהו שחיכיתי לעשות רק לאחר השלמה והפנמה של הלידה עצמה (עד כמה שאפשר באופן תיאורטי)
ואתמול – שוב משברון קטן, אחרי שחשבתי שהכל מאחורי – לאחר קריאת כתבה מירחון סטנדרטי לנשים הרות, שבה דובר על האלטרנטיבות השונות שעומדות בפני היולדת, כיום, בבתי החולים השונים. לדברי הכותבת (מדריכת הכנה ללידה בעלת זיקה טבעית יחסית), כל מה שצריך לעשות זה להצטייד בידע, לדעת בדיוק מה רוצים שיהיה או שלא יהיה, ולבקש...
מדבריה עלה שכל מה שאני צריכה לעשות כדי לקבל את לידת חלומותי זה לבקש...
אז למה אני צריכה לשלם על זה כל כך הרבה... פשוט נסור לחדר הטבעי ב'ליס' ונבקש.
נבקש ניטור לא רציף
נבקש לתת ללידה להתקדם לפי הקצב הטבעי שלה, ומבלי להתערב
נבקש ללא חתך
נבקש שלא יציעו אפידורל
נבקש להסתובב באופן חופשי
נבקש לשהות בג'קוזי
נבקש כדור פיזיו'
נבקש עיסוי בגב
נבקש הומאופתיה
נבקש אמפטיה
נבקש להוציא את התינוק בעצמנו
נבקש להשאר עמו בשעתיים הראשונות (לפחות)
נבקש להוציא דם מחבל הטבור במקום לדקור אותו
נבקש לא לנגב, לא לתת ויטמין K, לא לחסן לצהבת, לא לשים משחה אנטיביוטית בעיניים

כל כך הרבה בקשות...
בקשות שבלידת בית הן כל כך טריויאליות, שאפילו לא צריך להעלות על השפתיים...

המשבר עבר.


אפשר לשוב ולפנטז על מיטה משפחתית, מנשא, לחפש המלצות ליועצת הנקה, ולקוות לטוב.


טרה רוסה (2004-01-29T09:32:00):
הי!
חזקי ואמצי. גם אני ילדתי בבית (לא מזמן) והיה ממש כיף.
אחד הדברים שהכי הכינו אותי ללידה (ואני חושבת שגם את בעלי) היה קריאת סיפורי לידה של נשים אחרות: בספר ובאתר של נועה ברקת, באתר כאן ובמקומות אחרים.


שרית (2004-01-29T16:09:00):
"נבקש להשאר עמו בשעתיים הראשונות (לפחות)"
אני ילדתי בליס. הגעתי עם המון בקשות מתוכננות. האמת היא שרובן לא זכו להתייחסות. אבל החלטתי, ממש תוך כדי, שאני לא מתכוונת לריב עם אף אחד, ושזה לא הזמן להפוך שולחן, והעיקר הוא מה שקורה עכשיו, זה קורה ממש עכשיו, והנה הוא יוצא המתוק שלי, בריא ומושלם ויפהפה.
הדבר היחיד שעליו לא אסלח לעולם, הוא הפרידה מהתינוק לאחר הלידה. נכון שנתנו לי להיות איתו שעה (שחלפה כמו שניה), אבל בשביל מה, לעזאזל, בשביל מה צריך לגרור אותו לחדר אחר לבדיקת רופא. ואם לרופא כל כך קשה להגיע אלינו, למה אני לא יכולה להצטרף אליו ??? אז נכון שאבא התלווה אליו, אבל גם אני רציתי להיות שם !!!
בקיצור, אני מציעה שאם בכל זאת תגיעי לבית חולים, אל תוותרי על זה !!!! מעניין אותי מה בדיוק יעשו לאמא שמתעקשת להצטרף לתינוק בן השעה שלה לבדיקת הרופא. וכשאני אומרת "מתעקשת", אני מתכוונת באמת לא לוותר...
בהצלחה !!


יפעת ש (2004-02-02T01:07:00):
הי רחל מאוד התרגשתי לקרוא על סבתך . אני הייתי מאוד קשורה לסבתי מצד אבא והיא נפטרה מספר שנים לפני שהגדולה נולדה לכן קראנו לה איילה רחל על שם סבתי . היום לעיתים קרובות מאוד עולה בי עצב והרבה געגועים עליה (ודמעות כשאני כותבת שורות אלו) כשאני מביטה בילדי וצר לי שהיא לא זכתה לראותם, היא היתה כל - כך מתמוגגת מהם והם היו אוהבים אותה כל-כך היא פשוט היתה נהדרת. לחיי הסבתות באשר הן שתזכנה לשנים רבות.

רציתי לומר כאן משהוא בקשר ללידה בבית החולים , אני ילדתי את השניים שלי בליס. אני ממש פחדנית ונוכחות רופאים מרגיעה אותי (אולי לא היחס שלהם).
אין מקום נעים יותר,לדעתי ללדת בו, מאשר הבית. רחל - צדקת במיליון אחוז כשכתבת על כך שבבית לא צריך לבקש.
עם הלידות אני מרגישה שאולי יהיה לי יום אחד אומץ ללדת בבית אבל בד בבד עם הלידות אני מרגישה שיותר קל לי להגדיר לבית החולים מה אני רוצה ולעמוד על כך.
בלידה הראשונה היה לי יותר קשה גם לעמוד על שלי וזה מה שטוב בבית אין במי ועל מה להלחם, זה נפלא.
אבל כדאי לדעת, ומניסיוני אוכל לומר זאת רק על ליס, שבתוכנית ה"לידה באווירה ביתית" שלהן היחס מדהים וזה לא נגמר בלידה. אותי העבירו ל"יולדות" עם בני וביתי (שהיתה בלידה) איתי על המיטה. ולחדרי הביאו אחות שתסתכל על בני. לא הלכתי לתינוקיה אלא כשהייתי מוכנה ללכת בעצמי עימו לבדיקת רופא. עשו כל מה שביקשתי.
זכורות לי כן שתי אי נעימויות :
אחת כשרציתי להתרחץ וקראתי לאחות כי הייתי חלשה וחששתי מעלפון. אז האחות לא הסכימה שאני אתרחץ ,אז כמובן חיכיתי שהיא תלך והתרחצתי בהשגחת אימי.
והשניה כשרצינו ללכת הביתה אחרי 24 שעות (חיכינו למוצ"ש), ואז חצי מהמחלקה כולל סגן המנהל באו לנסות לשכנע אותי להישאר (אפילו הציעו לתת לנו חדר לבד כשהסברנו שקשה לכל המשפחה לישון עם מיטה וכסא) אבל בסוף הלכנו.

בכל אופן בהצלחה , אני כבר נורא מתרגשת.


עגור לבן (2004-02-02T10:28:00):
יפי - אני שמחה לראות שמצאת את הבלוג שלי...
ריגשת אותי במה שכתבת על סבתך - ביחוד אהבתי את לחיי הסבתות באשר הן שתזכנה לשנים רבות
אני מאמינה שבעתיד, אם תרצי ללדת בבית, תמצאי בעצמך את היכולת הזו. אבל גם אם לא - העיקר שתהיי שלמה עם עצמך.
אני זוכרת את הפרצופים שעשו לך כשרצית להשתחרר במוצ"ש - היינו שם, זוכרת? - אני אישית ממש התעצבנתי מהיחס שלהם, וזה רק מחזק את החששות שלי מללדת בבי"ח - ההרגשה שנותנים לך, כשאת עושה משהו על דעת עצמך ושמנוגד להוראותיהם, שאת חסרת אחריות, ועלולה לגרום נזק לתינוקך/לעצמך,
הצורך הזה להתמודד איתם - זה משהו שאני פשוט לא רוצה לראות את עצמי מתמודדת איתו.


עגור לבן (2004-02-03T09:42:00):
משהו שהתחיל להטריד אותי אתמול בנושא ההכנות החומריות לבואו של הקטן.
ואני לא מתכוונת לקניות לקראת הלידה, לזה יש לי רשימה מפורטת שנתנה לי המיילדת...
הפנמתי כבר מזמן שלא ממש צריך לפרוץ במתקפה על כל חנויות המוצרים לתינוקות, עוד לפני הלידה, שכן בהתחלה לא יודעים בדיוק מה הכי טוב, וגם לא ממש צריך יותר מדי דברים. אז כמו שאמרתי - זה הופנם טוב טוב. אולי יותר מדי טוב.
בגדים להתחלה - יש (בהלוואה)
מיטה - שלנו (יש)
שידה - לא צריך (בינתיים, מי יודע אם בכלל)
עגלה - מה פתאום? טוב, נו, לא נהיה קיצוניים, לפחות לא בהתחלה, נחכה שהוא ישב ונקנה לו טיולון עם 3 גלגלים...
סלקל - יש (בהלוואה)
מנשא - יש
וזהו, לא?
אז על מה המהומה? פתאום התחלתי לחשוב שמרוב שהפנמתי שלא צריך לקנות כלום, אולי אני מפספסת ועדיין יש עוד אי אילו הערכויות שאני צריכה לבצע, ודברים שאני צריכה לקנות...
מה עם חיתולים? אמנם אני מעוניינת בלגדל בלי, אבל נראה לי שבחודש הראשון, עד שההנקה תתבסס, אני אלף על ח"פ... והמחשבה הזו - שאני ואישי נלך לסופר פארם ונקנה חיתולים... וואו, איזו מחשבה מהפכנית. אף פעם לא חשבתי שקניית חיתולים חד פעמיים תעשה לי כאלה דפיקות לב...
מה עם חזיית הנקה (זה כל כך ברור לי שאני מניקה, אבל את הפרט הטכני הזה שכחתי)
אז רשימת המצרכים שלי כרגע, עומדת על: חיתולים, חזית הנקה, פדים להנקה (שוב, נתחיל עם ח"פ), חיתולי בד וכובע כותנה לתינוק. מה עוד?
אה, ואני צריכה גם טלפון של יועצת הנקה פרטית (מיד הולכת לחפש באתר...)

<רחל הופכת את הבלוג שלה לרשימת קניות ודפי תזכורת>


טרה רוסה (2004-02-03T10:27:00):

• לדעתי כדאי לך לקנות חיתולים חד פעמיים להתחלה. לי היו כבר בבית רב פעמיים והתחלתי להשתמש בהם רק לפני שבועיים (כלומר כשהתינוקת הייתה בת חודשיים וחצי. התוכניות שלי לגדל בלי חיתולים נגוזו ונמוגו (ומכאן אני שולחת את הערצתי לאלה שעושות את זה! כל הכבוד!). מקסימום תקני חבילה קטנה.
• מגבונים לחים. שלנו צווחה כששטפנו אותה מתחת לכיור. לעומת זאת, עם מגבונים היא אפילו לא בוכה.
• חיתולי בד - צריך הרבה. אבל אולי גם את זה את יכולה להלוות?
• פדים להנקה - הכנתי לבד וזה היה מוצלח. הרב פעמיים עולים הון תועפות וצריך הרבה.

הנה המתכון: מצאתי בארון 2 חולצות טריקו לבנות ישנות מהוהות עם חורים. הן הרי סופגות הכי טוב בעולם. לקחתי כוס ובעזרתה שרטטתי עיגול עם טוש מרקר (טושים זה הדק!). גזרתי מהחולצה רצועת בד ברוחב העיגול קיפלתי את הבד וגזרתי ערימה של עיגולים. לאחר שהכל גזור, מחלקים לערימות של 5 עיגולים, ונותנים לבעל לתפור סביב שולי העיגול (כדי לחבר את חמש פיסות הבד זו לזו). הן תפקדו בצורה מושלמת! בהתחלה שמתי שתיים יחד. לכן את צריכה חזיית הנקה, שיהיה איפה להכניס את הפדים כשבאים אורחים (כשאין אורחים אפשר פשוט לתקוע חיתול בד שלם בתוך החולצה.) לכבס - כדאי בשקית רשת (או ציפה של כרית), שלא ייעלמו. עכשיו יש לי גם להריון הבא.

• חזיה מומלצת - טריומף מאמבל, כי אפשר לסגור את הקליפס ביד אחת. אחרי הלידה מסובך ללכת לחנות, כי אם התינוקת במנשא, אי אפשר למדוד!
• שמיכות לתינוק
• פח לחיתולים - סתם פח נוסף עם מכסה שיהיה ליד המקום בו את מתכוונת לחתל.
• תחבושות ופדים - כדאי להכין מראש. שלחתי את הבעל וזה היה קצת גדול עליו. לי היה קשה למצוא כאלה שאהבתי ויש לי חבילה מכל סוג. אחרי הלידה זה היה קריטי בשבילי שיהיה נעים לי.
• תחתונים - בטח המיילדת אמרה לך. לי המליצה תחתוני רשת, אבל אני רציתי שיהיה לי נעים, אז קניתי שלושה זוגות תחתונים גדולים בצבע שחור. זה הספיק. כל יום כיבסתי זוג בכיור.
• אמבטיה - אם את מתכוונת להשתמש. עכשיו יש לך זמן למצוא ולבחור. אחר כך תצטרכי לבקש ממישהו אחר להביא.
• משחה לפטמות. חשוב שיהיה מהיום הראשון. לי הגיע רק אחרי ארבעה ימים, ואני חושבת שאם היה לי מהיום הראשון שהתחיל לכאוב, הפצעים היו קטנים יותר.

איזה אורך! קצת השתלטתי לך על הדף! מקסימום תמחקי

יערה (2004-02-03T11:56:00):
יש משהו מרגש בשבילי לקרוא סיפורי טרום לידה,
אני מתחברת אליהם אחרת.
יש בהם איזה שקט, ציפיה, כמו גל רחוק שעומד לסעור עליך.
בסיפורי לידה יש הרבה דמעות,
פה יש איזה אמת מפוקחת יותר. אני יותר מכירה את הצד הזה כי אני לא מכירה לידה.
אז תודה לך עגור לבן, ראי זאת גם כתשובה על כך שכתבת בבלוג שלי.



יונת שרון (2004-02-03T15:36:00):
רחל, קשה לדעת מראש מה תצטרכי ומה לא. למשל חלק מהדברים שטרה כתבה לא היו שימושיים אצלי (משחה לפטמות, פדים להנקה, פח חיתולים, אמבטיה) ומצד שני אולי יהיו דברים אחרים שהיא לא כתבה וכן תצטרכי (אצלנו סדיניות הלכו טוב). נראה לי שכדאי לשמור על מדיניות משולבת של לקחת בהשאלה מה שאפשר ולשלוח את הבעל לקנות מה שלא (מלבד חזיות ותחבושות הגיניות, שזה עלול להיות קצת יותר מדי בשבילו...).


עגור לבן (2004-02-04T09:00:00):
טרה - תודה רבה על הרשימה. מה פתאום למחוק ??? רשמתי לי את מה שנראה לי רלוונטי (ותודה על ה'מתכון' לפדים), וגם את מה שלא בטוח (לדוג' משחת לפטמות אני לא מתכוונת לקנות לפני, רק לפי הצורך) אני לא רואה לראוי למחוק.

יערה - לקח לי קצת זמן להבין על איזה בלוג את מדברת, אבל בסוף נפל לי האסימון... אהבתי את דברייך.

יונת - אני מסכימה בגדול, רק שהכוונה להשאיר יותר מדי דברים פתוחים לאח"כ, קצת הלחיצה אותי פתאום. לכן נראה לי חשוב לקנות חזית הנקה לפני, למרות שאין לדעת מה יעבור על החזה שלי אחרי הלידה (כיוון שבהריון הוא לא כל כך גדל) ולא להשאיר את זה לאח"כ. ד"א - מה זה הסדיניות הללו?


טרה רוסה (2004-02-04T09:23:00):
אוי, הסדיניות! כמה זמן לקח לי למצוא איפה לקנות!
בסוף קנינו בעזר מציון בתל אביב (המליץ 3). זה כמו תחבושת ענקית ששמים מתחתיך אם את קצת מדממת ואת במיטה או משהו.

ד"א - גם משחה לפטמות אפשר להשאיל מחברה שילדה לאחרונה. כנ"ל אמבטיה.


אישה אחת (2004-02-05T20:26:00):
את הסדיניות יש בסופר פארם, וראיתי אותם גם בסופר רגיל, עם החיתולים לאנשים מבוגרים.

לגבי משחת פטמות. לי היו סדקים בתחילת ההנקה. פשוט השתמשתי בחלב שלי לאחות אותם. בסוף כל הנקה את חולבת קצת ומורחת. אבל זה בטח אם תצטרכי (ואני מקווה שלא) יועצת ההנקה תאמר לך.




עגור לבן (2004-03-03T16:19:00):
המון זמן לא כתבתי. רוב הזמן עבר על מי מנוחות ולא היה צורך.
לפני שבוע נכנסתי למן סחרור שהתחיל מביקור שגרתי אצל הרופא. הרופא, שמע בחודש הקודם שאני מתעתדת ללדת בבית. בביקור האחרון - לאור העובדה שיש לי שיליה נמוכה הוא החל לדבר על הלידה בבית, עם השיליה הנמוכה שלי. הוא סיפר על תרחישים מזעזעים שעלולים לקרות, בין היתר שאני עלולה להתחיל לדמם ולמות תוך 3 דקות... בשורה תחתונה - 'אני, עם שיליה כזו, לא הייתי יולד בבית'.
אני משוכנעת שהראיה הפסימית שלו נובעת מהעובדה שאני רוצה ללדת בבית, ולו הייתי מתכננת לידת בית חולים סטנדרטית, והייתי מביעה חשש לגבי השיליה הנמוכה שלי, הוא היה פוטר אותי בכך שהכל בסדר, ושאין שום בעיה.
כשהתעמתתי איתו על זה שאני זוכה לראות רק את הצד הפסימי שלו, הוא נעלב קשות, וטען שהוא ממש לא פסימיסט. כנראה שרק יולדות הבית זוכות לצ'ופר הזה. נראה לי שהייתי מעדיפה שהוא יאמר לי שאני משוגעת שאני רוצה ללדת בבית, שישים את הקלפים האמיתים על השולחן, מאשר שיתנהג כפי שהוא התנהג, (להציג את הנתונים באור הכי שחור שאפשר) כי זה דבר שהרבה יותר קשה להתמודד איתו. בסופו של דבר הוא שלח אותי לעשות US מדוקדק יותר לקביעת מיקום השיליה (תוך אזהרה מפורשת שאם מתפתחת לידה לפני שאני עושה את הUS, ישר לביה"ח).
כולי נרעשת מהביקור אצלו, התקשרתי למיילדת שאמרה שהיא תחכה לתוצאות המדויקות מה US, ואם התוצאה תהיה נמוכה עדיין - היא תצטרך להתייעץ...
מיותר לציין שזה ממש לא עשה לי טוב, ועבר עלי שבוע מלא חששות ופחדים.

היום היה ה US המדובר והממצאים הם שהשיליה מרוחקת 14 מ"מ מהפתח. לא מזהיר במיוחד.
עכשיו - לאחר שדיברתי אם המיילדת, ופירטתי את הנתונים והיא התייעצה בנושא (עם ברדה, שפטן, רוזנברג ואילנה שמש) היא החליטה שמבחינתה אין שינוי ושהכל ימשיך כשהיה, כלומר - להתחיל לידת בית עם סיכוי לפינוי במקרה של דימום.

אני חוששת שהיא תהיה עם יד קלה למדי על פינוי, כלומר, על דימום שבדר"כ היא הייתה מחכה לראות איך ומה קורה איתו, איתי היא תרוץ לביה"ח.
אחרי שאמרה את שלה, היא שאלה אותי מה אני מעדיפה - האם אני מעדיפה לוותר על לידת הבית והסיכוי לפינוי וללכת ישר לביה"ח - ואני נכנסתי לפלונטר. למרות שאני ממש לא רוצה ללדת בביה"ח (אפילו לחדר הטבעי בליס לא יקבלו אותי עם שיליה כזו) אני מאוד מאוד חוששת מפינוי תוך כדי הלידה. יותר מהבחינה של האכזבה שלי מכל העסק, מאשר מהבחינה הבטיחותית (אנחנו גרים מרחק 4 דקות מליס). כלומר, אם מישהו היה אומר לי - יהיה פינוי, אז הייתי הולכת מראש לביה"ח (מוכנה נפשית).
כמובן שגם אם לא הייתה לי שיליה נמוכה היה סיכוי מסוים לפינוי, ואז השיקולים בעד ונגד זהים, אבל עצם העובדה שיש פה איזשהו ריסק - גורם לי לשוב ולהתלבט.
חשבתי שבמועד כל כך קרוב ללידה (אתמול נכנסתי לתשיעי) כל ההתלבטויות יהיו מאחורי...


יונת שרון (2004-03-04T01:29:00):
עצם העובדה שיש פה איזשהו ריסק - גורם לי לשוב ולהתלבט

סיכונים יש בכל מקרה, גם כשהשיליה במקום "בטוח", גם בבית חולים. גם לי הרופאה עשתה תצוגת-תכלית עם הקטע של הדימום והשלוש דקות. זה לא קשור לשיליה -- זה משהו שהם אומרים בכל מקרה. ואגב, באמת היה לי דימום בסוף, אבל לא מספיק רציני בשביל שיקרה אסון (עובדה שאני עדיין כאן ) או בשביל ללכת לבית-חולים.

לדעתי, אם מיקום השיליה מדאיג אותך -- תבררי יותר פרטים לגבי זה. אם מה שהרופא אמר על דימום מדאיג אותך -- את יכולה להרגע. הרי הוא אמר 'אני, עם שיליה כזו, לא הייתי יולד בבית' -- נו, ועם שיליה גבוהה הוא כן היה יולד בבית???


טרה רוסה (2004-03-04T12:49:00):
אני מאוד מאוד חוששת מפינוי תוך כדי הלידה. יותר מהבחינה של האכזבה שלי מכל העסק, מאשר מהבחינה הבטיחותית (אנחנו גרים מרחק 4 דקות מליס). כלומר, אם מישהו היה אומר לי - יהיה פינוי, אז הייתי הולכת מראש לביה"ח (מוכנה נפשית).

מדוע שלא תתכונני מראש נפשית לכך ש ייתכן שיהיה פינוי ואז אם יהיה לא תתאכזבי יותר מדי, אבל אם לא יהיה פינוי הרווחת את הלידה בבית, חווייה שלדעתי שווה את הסיכוי שזה אכן יקרה.

לעומת זאת, אם את חוששת מבחינה בטיחותית, אז זה משהו אחר. אם את חושבת שתהיי בבית וכל הזמן תחששי שמשהו ישתבש, אז לא כדאי. אחד הדברים החשובים ביותר ללידה טובה הוא תחושה של ביטחון ושלווה.

ואל תשכחי שאת תמיד יכולה לשנות את דעתך, גם ברגע האחרון. גם אם תחליטי ללדת בבית/בבית חולים, את יכולה לשנות את דעתך גם כשרק מתחילים הצירים. יש דברים שקשה להחליט מראש כשחושבים עליהם הרבה זה רק מבלבל. אולי אם תחליטי לא להחליט בשבוע הקרוב, תוכלי לנוח קצת מההתלבטויות, ואולי התשובה תבוא לבד.

בכל מקרה, בהצלחה!


עגור לבן (2004-03-04T14:49:00):
יונת - את צודקת לגבי הרופא - לא נראה לי שיש מצב שבו הוא היה יולד בבית, what so ever.
טרה - אני ממש לא יכולה להתכונן מראש נפשית לכך ש ייתכן שיהיה פינוי אני פשוט לא מסוגלת. אני מרגישה שיש לי ממש חסימה מהבחינה הזו.
מבחינה בטיחותית אני לא דואגת, גם כי אני סומכת לחלוטין על עצמי, על המיילדת, ועל הקרבה לביה"ח במקרה הצורך.

בכל אופן - אתמול חשבתי וחשבתי, והחלטתי, ביחד עם החצי שלי, כמובן (שלרגע אחד לא היו לו חששות, אפילו כשהרופא שלף את איום-3-הדקות), שהתכנית ממשיכה ללא שינוי, ואנחנו עם הפנים ללידת בית. וכמו שהוא חזר ואמר - תהיה לנו לידה מדהימה, ובבית !
אני מניחה שאם חלילה יהיה פינוי, אז הוא כנראה חיוני ובאותו רגע גם אני פנימה ארצה להתפנות - כדי שהכל יסתיים טוב, כמובן.


טרה רוסה (2004-03-04T15:50:00):
ובכל מקרה הזמן שתהיי בבית עד לפינוי יהיה נעים יותר מאשר אם היית מתחילה את הלידה בבית חולים.

את תראי שהכל יהיה בסדר!




לי הי (2004-03-04T23:35:00):
גם אני ילדתי בבית ומנסיון, אם החלטת ללדת בבית הכי חשוב זה להתאמן הרבה על חשיבה חיובית, כל פעם שעולה בך הפחד או הספק ישר תזיזי אותי הצידה קחי נשימה עמודה ותדמיני איזה לידה מופלאה תיהיה לך ואני בטוחה שתיהיה, וכמובן על תחשבי בכלל על האפשרות של בית חולים, אני מאמינה שאת יוצרת את המציאות שלך.
אם הפחד שלך גדול מדי ואת לא מצליחה להתגבר עליו אולי עדיך ללדת בבית החולים כיון שהפחד הוא זה שגורם לסיבוכים.
בנוסף הרבה פעמים האיבחון של הרופאים הוא לא נכון, חברה שלי שילדה לא מזמן ילדה בלידה מדהימה בבית החולים כמעט שוכנעה על ידי הרופאים שהיא צריכה לקבוע תור לניתוח קיסרי כיוון שהם צפו שכנראה תיהיה בעיה כל שהיא בלידה.


עגור לבן (2004-03-14T17:37:00):
מסיימת שבוע 38. עוד שבועיים התאריך שלי.
רגשות מעורבים - מחד - רוצה כבר להחזיק אותו, לראות אותו, לנשום, להריח אותו... להניק אותו, ומאוד מתרגשת מהלידה הקרבה...
מצד שני - הולכת אל הלא נודע, הלא ידוע, הלא מוכר, ובנוסף - גם אוהבת את מה שעכשיו, את ההריון, המרגש שלו מבפנים, נראה לי שאני מאוד אתגעגע לזה.

כל הזמן מתנגן לי בראש השיר של דני סנדרסון
הולכים אל הלא נודע,
אל הלא נודע,
אל הלא נודע...

אולי זו הסיבה שאני לא מצליחה לדמיין את הלידה. כלומר, יודעת מה רוצה ואיך, אבל מעולם לא חלמתי על הלידה ממש, מעולם לא ראיתי את כל ההליך בעיני רוחי... קצת מוטרדת מזה. אולי אני מדחיקה משהו? למרות שאני בהחלט מרגישה שאני יודעת למה אני הולכת ומרגישה שיש בי את היכולת להתמודד עם זה, אולי בכל זאת יש איזה משהו תת קרקעי שאני עדיין לא מפנימה? או בעצם, מפנימה יותר מדי? מה עוד נשאר לי לקלף? הרהורים...


עגור לבן (2004-03-16T14:06:00):
טוב, ההכנות האחרונות הסתיימו, הכל מוכן לבואו... כל הציוד ללידה מוכן, הבגדים להתחלה מכובסים ומקופלים בארון, ואפילו קניתי חיתולים להתחלה, רק שיחליט שהוא רוצה לצאת...
אתמול החלטתי שאני מקדימה את חופשת הלידה שלי, והיא תתחיל באופן רשמי בשבוע הבא. היום סגרתי את זה עם הבוס שלי, ויש לי עוד יומיים לבוא לעבודה.
ברגע שההחלטה נפלה - הקלה אדירה והתרגשות עצומה. למרות שיכול להיות שיעברו עוד כמה וכמה ימים עד הלידה, ואני קצת חוששת שיהיה לי קשה עם הזמן שאולי יעבור יותר לאט, זה עדיף כך - מאשר להמשיך לבוא למשרד ולהתעסק אם דברים שממש לא מעניינים אותי כרגע.

הלילה חשבתי שהתחילו לי צירים. כבר כשבוע שיש לי בריקסטונים שנדמה שהולכים ומתרבים, והלילה היו לי קצת כאבים חדשים, אז ישר חשבתי שאולי זה הדבר האמיתי. היתה התקשות שכאבה, ואחרי שנשפתי אותה עד שעברה, אמרתי לעצמי - בואי נראה מתי תבוא הבאה, ונדמה לי שהיו עוד כמה, אבל אח"כ כנראה שנרדמתי - ובבוקר הבנתי שזה לא זה, אבל אהבתי את ההרגשה שהייתה לי כשכאב - בואי נעבור את זה ונחכה לבא, במין ציפייה שכזו... מקווה שהתחושה והלך הרוח הזה ילווה אותי גם כשתתחיל הלידה (לפחות בשלבים שהכאב יחסית שפוי).
אולי זה גם אומר משהו לגבי המוכנות שלי ללידה... מקווה מאוד.


אישה אחת (2004-03-16T16:00:00):
רחל, איזה יופי לקרא שאת כבר מרגישה את הסוף.
מה שהמיילדת שלי אמרה לי בהריון של זיו שחוויתי צירים פה ושם. שעכשיו את לא בהריון ולא בלידה. את בשלב בניים. כלומר עברת שלב, אבל זה עוד קצת והסוף.
אני מחכה בקוצר רוח לפגוש את האחיין המתוק.
תהני מהרגעים האחרונים
נשיקות{}


בדרך (2004-03-16T16:45:00):
היי רחל -
אני כל כך מזדהה איתך... @}

<בדרך מחכה ש"האף שלה יבשיל" כמו שאומרים כולם>


עגור לבן (2004-03-26T20:30:00):
השתנו...
ילדתי. בבית. בלידה מופלאה ומדהימה. החלום שלי התגשם.
כעת אני חובקת בזרועותי את בני בכורי, וכולי אושר והתפעמות על הפלא הזה.
עוד לא ממש מעכלת לחלוטין את שעבר עלי באותו לילה, למעט הפרטים הטכניים שאותם אני זוכרת טוב למדי, עוד יקח לי זמן לעכל את החוויה העצמתית שעברתי, את הלידה של בני ושלי - כאמא.
אכן השתנו חיי, כצפוי, ובעצם כל כך הרבה יותר מזה.

את סיפור הלידה אני אכתוב במועד אחר, בינתיים רוצה להודות, פה מעל הדף הזה, ל אישה אחת, גיסתי היקרה ודולתי הנפלאה, שתמכה ועזרה כל כך הרבה, בלידה עצמה ואחריה. חיבוק גדול.


מ י כ ל (2004-03-26T20:58:00):
אוי, אוי, ממש הרגע הושחלה הידיעה שלך ב'מה חדש' (אצלי כמובן...)!

מזל-טוב!


אישה אחת (2004-03-27T08:16:00):
אוי רחל. אני נזכרת ברגעים שישבתם מחובקים שניכם, אוחזים בהראל שרק נולד. הייתם כ'כ יפים. ודמעות אושר עולות בעניי.
אוהבת אתכם מאוד . תודה לכם על הזכות להיות אתכם בלידה המופלאה הזאת.

עגור לבן (2005-01-13T22:45:17):
כל כך הרבה זמן עבר מאז כתבתי פה לאחרונה.
חוזרת לפה מכיוון שאני רוצה לזכור. לכתוב כדי לזכור. את אותם רגעים קסומים של אושר, או רגעי הקושי, לא משנה, העיקר לזכור. חושבת איך הראל היה בגיל חצי שנה ואני לא זוכרת. הזכרון שלי אף פעם לא היה מי-יודע-מה, ועכשיו נראה שאפילו פחות. מצד שני, מעולם לא הייתי טיפוס של יומן. אולי אני יותר טיפוס של בלוג...

היום היינו בים. זו פעם שניה שהראל ממש ישב על החול (אבל הפעם הראשונה לא נחשבת, כי הוא ישר הכניס לפה, ואני מיהרתי להרים אותו...) אז בעצם זו ההתנסות האמיתית הראשונה שלו.
זה התחיל מטיול ספונטני, יש יום כזה יפה, אולי נקפוץ לים קצת. הטיול התחיל בצורה מאופקת ונגמר בשחרור גדול.
הגענו, ירדנו לחוף, והתלבטנו אם לשחרר את ניקיטה מהרצועה. היא הרי תרוץ למים ותשתולל בחול, ואח"כ תסריח, ותמלא את הבית בחול... מהר מאוד שחררנו אותה, ואכן, מה שחששנו זה מה שקרה, אבל זה היה כזה כיף לראות אותה רצה, משוחררת, נהנית. אווירת החופש שלה הייתה ממש מדבקת. התלבטנו אם להניח את הראל על החול או רק שישב עלינו. אחרי 2 שניות הנחנו אותו. הוא כל כך נהנה לאכול חול, איך אפשר למנוע את זה ממנו. אחרי כמה דקות של ישיבה ואכילה נמרצת, הוא שם לב שיש גם ים אחרי החול, והתחיל לזחול במרץ לעברו. בהתחלה ליויתי אותו עד קו המים, שלא ירטב, אח"כ הבנתי שהוא ממילא ירטב, אז עדיף שיהיה לי משהו יבש להלביש לו מאוחר יותר. הורדנו בגדים וחיתול, ונשאר רק עם חולצה אחת, ואני מסתכלת מהצד, איך התינוק שלי יושב בתוך מי הים הקרים, בסוף יום בחודש ינואר, ואין לי אפילו מגבת ליבש אותו. חשבתי באותו רגע שאם הוא יחלה מכל הסיפור אני ממש אוכל את עצמי. חוץ מרגשות האשם הפוטנציאלים, הרגעים הללו היו ממש נפלאים. חבל שלא הייתה לי מצלמה, להנציח. לא נורא, אני מנציחה עכשיו.
זהו בינתיים. להתראות ברגע הבא.


סיגל ב (2005-01-14T12:06:34):
הרגעים הללו היו ממש נפלאים.



ענ בל (2005-01-14T21:11:16):
קראתי את הדף שלך.
מקסים. @}

עגור לבן (2005-11-10T21:08:44):
שוב לפני שינוי.
הריון שני. שבוע 10.
ההריון הזה הגיע אלי באופן מדהים ביותר מבחינתי.
כשהראל היה בן שנה וחמישה חודשים החלטתי לגמול אותו מהנקת לילה, בכדי לקבל ווסת. אחרי שבוע בדיוק הווסת הגיעה. שמחתי מאוד. מעולם לא שמחתי כל כך לבואה. הייתה זו הווסת הראשונה והאחרונה לבינתיים. כעבור שבועיים הריתי. את התשובה החיובית קיבלתי ביום ההולדת שלי. מתנה נפלאה ביותר.
מעולם לא האמנתי שניתן להרות בקלות שכזו.
כעבור שבועיים נסענו להודו, לחודש. שמחתי מאוד על התזמון של ההריון והנסיעה. בהריון הראשון לא היו לי כל תופעות בשליש הראשון, ובניתי על כך הפעם. בגדול זה באמת היה כך, אבל בכל זאת הודו הייתה קצת קשה לי.
היה לי ברור שהראל יונק כל זמן השהות בהודו (וגם אח"כ). זה היה לי מאוד חשוב, על מנת לספק לו הגנה נוספת על כל הכולירות למיניהן שאליהן הוא נחשף שם. בדיעבד, לאחר שבועיים בהודו ההנקות הפכו לקשות ביותר עבורי. קשות פיזית ונפשית. התחלתי לרווח אותן, ולהסיח את דעתו יותר ויותר. כעבור כשבוע הגענו ל 3 הנקות ביום. הראל קיבל את הסירובים שלי יפה מאוד. נדהמתי כל פעם מחדש מההבנה שלו. ואני, כל כמה ימים מנחיתה עליו 'גזרות' חדשות, רק בתנוחה הזו, בלי ידיים, למצוץ חלש, הנקות קצרות... הרבה פעמים פשוט לא יכולתי יותר, ואפילו שלא נרדם עדיין, ביקשתי שיפתח את הפה, וחיבקתי ונישקתי ואמרתי 'אתה יכול להרדם גם בלי לינוק'. ושוב נדהמתי ממנו. כעבור עוד כשבוע היו כמה ימים שבהם נרדם לבד, או עם אבא, וההנקות ירדו לפעמיים או אפילו פעם אחת ביום. וכך הגיע הזמן לחזור לארץ.
במטוס חזרה הנקתי מתי שביקש, למרות הקושי הרב שחוויתי.
למחרת הנחיתה, בערב, הראל ינק בפעם האחרונה.
לא תכננתי את זה. עברו עלינו הרבה ערבים לאחרונה שהראל היה נרדם לבד (שנינו שוכבים במיטה, עם/בלי סיפור, ליטופים, חיבוקים והוא נרדם), אך באותו ערב סבתא באה לבקר, והוא כבר היה ממש עייף, והרגשתי שהוא ממש יתקשה להרדם לבד. נשכבתי לידו, והוא החל לינוק, ואחרי שתי דקות אני מטפסת על הקירות. חסרות עוד שתי דקות והוא יישן, אבל אני ממש לא מסוגלת. אני מנתקת אותו והוא נרדם בוכה.
וזהו. מאז הוא לא יונק יותר. בפעמים המעטות שהוא ביקש מאז הסברתי לו שאין יותר, שנגמר כי כואב לאמא.
מאוד עצוב לי שהפעם האחרונה הייתה מבאסת לשנינו, ומלווה בבכי. הייתי רוצה שזו תהיה הנקה כיפית ומהנה, אבל כבר הרבה ימים שלא הרגשתי כך בזמן שינק. סיום קצת עצוב לשנה, שבעה חודשים ו 17 יום.
היום - שלושה ימים מאז ההנקה האחרונה הוא החל לבקש, ולאחר ההברה הראשונה, עצר, וביקש מים - מבין שאין יותר.
ילד מדהים שלי.


רורי ב (2005-11-13T00:06:15):
מדהים ומקסים הילד שלך.



אוריה (2005-11-14T17:43:14):
מאוד מרגש, הבן הזה שלך. תגידי לו, שאישה אחת, שהוא לא מכיר, וגם אמא שלו לא, מסרה לו נשיקה.


עגור לבן (2005-11-20T22:02:52):
אנחנו כבר שבועיים אחרי גמילה מהנקה ואין בכלל איזכורים. לפני שבוע הייתה הפעם היחידה מאז הגמילה שהייתה ממש קשה לשנינו. התעורר משנ"צ קצת עקום, ביקש לינוק מתוך בכי, ואני מנסה להסביר שכבר אין ונגמר, והוא רק בוכה יותר, ואני בוכה איתו ומתאבלת על מה שהיה...
תמיד היה לי ברור שהנקת צמד אינה בשבילי, ושבזמן ההריון אני אפסיק להניק, ולכן לא ממש חשבתי על כל קשת האספקטים לפני הגמילה. פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, כרגע, להניק, מבלי לחשוב על כל ההשלכות של זה, ועל איך שאני ארגיש אח"כ.
כל פעם שאני מתלבשת מולו הוא מסתכל עלי, ובוחן אותי, אומר 'ציצי' ולובש מן הבעה שמתפרשת אצלי כ - אני מכיר את זה, היה לי את זה פעם, זה היה שלי, עכשיו כבר לא, חבל... יש לו בעיניים כמיהה כזו שהוא אפילו לא מנסה להביע במילים.

היום עשינו US ויש לנו עוד בן בבטן
מדהים איך ההריון השני עובר תוך כדי, לא מעסיק אותי כמעט, אלא פשוט נמצא, קיים, ברקע וזהו.


עגור לבן (2005-11-20T22:03:25):
לאוריה - תודה. אהבתי.

סיגל ב (2005-11-20T22:33:31):
היום עשינו US ויש לנו עוד בן בבטן
איזה יופי!

שולחת
ומזכירה שאשמח לתמונות מהודו...!


סיגל ב (2005-11-20T22:35:52):
וכמובן להראל המתוק.
<ואותי הוא אפילו מכיר... >