חרדת הקאות

[אנונימי]

ל-פחד מהקאות בהריון יש דף משלו.

[בין_הצללים*]

עד כמה זה רע פיזית אנרגטית רוחנית בריאותית
למנוע הקאה.

איך נעשית המניעה? ע"י רצון חזק, דמיון, שכנוע עצמי ומדי פעם כדור פראמין,
האם ישנם מצבים בלבד הרעלת מזון או תרופות, שרצוי דווקא להיפטר .

מה זה מראה על אדם שעושה הכל על מנת שלא להגיע למצבים שיקיא? מבחינה רוחנית

[טליה_אלמתן*]

מאיפה באת לי פתאום?
בדיוק אני מחפשת ברשת להתמודד עם חרדת ההקאות שלי! אל תשאלי אותי איך, אבל אני מצליחה יופי למנוע הקאה, ולמעשה, הבעיה שלי היא שהייתי רוצה לתת לעצמי להקיא ולהיפטר מה"רעל", כשאני חולה.
האם אצלך זו גם חרדה? או שאת מרגישה שהבעיה נובעת ממקום אחר? אני מרגישה שהחרדה שלי נובעת מהפחד מפני אובדן שליטה - שפעולת ההקאה משתלטת על הגוף. אני "קונטרול פריק" רציני.
לפני יומיים היה לי "הקאות ושלשולים" וישבתי שעה בשירותים ליד האסלה וחיכיתי להקאה. שום דבר לא עזר - הפחד שיתק את היכולת שלי לתת לעצמי להקיא. זה היה כל כך נורא, שהחלטתי לחפש ברשת מידע על חרדת הקאות, ובהמשך, אם לא יעזור, ללכת לטיפול, ממש.
תודה לך שפתחת דף!

[בין_הצללים*]

טליה אלמתן

מאוד שמחה שהגבת ושכתבת, כן אצלי זו ממש חרדה פוביה במלוא מובן המילה. כל חיי הקאתי בערך 5 פעמים, (זוכרת כל פעם בחלחלה) כבר 11 שנים שהצלחתי למנוע מעצמי את זה. לפעמים יש לי וירוס של קילקול קיבה, ואני משכנעת את המזון לעבור קודם במיעיים... כלומר שיהיו לי שילשולים, זה לא נעים אמנם, אבל לא מפחיד אותי עד כדי כך, ובלבד שלא אקיא...

מצאתי שסוכריות מנטה עוזרות להתגבר על בחילה כשיש לי, ובפירוש הפחד המשתק שאאבד שליטה ואקיא גורם לי לאיפוק ולשליטה על כל המנגנון.

האם היתה לך החרדה הזו כל חייך? או שזה התחיל מגיל מסוים או מארוע מסויים?

[טליה_אלמתן*]

וואו - כנראה שמצבי עדיין טוב משלך...
אני זוכרת שנים שלמות שלא הייתי חולה, עד כדי כך שאני זוכרת מאוד בברור שבגיל 19 היה לי קלקול קיבה, והקאתי 4 פעמים באותו היום, והייתי בטוחה שאני בטח גוססת ממחלה נוראה ומסוכנת... זוכרת במעורפל הקאות כילדה, ושפחדתי, אבל לא זוכרת ארוע מסויים, ולא יודעת אם יותר או פחות מילד "רגיל". כיום אני בטוחה שזה לא נורמלי, בגלל חוסר ההצלחה להקיא וכו'.
"ההצלחה" במניעת הקאות הגיעה עם הילדים - עד שהגיעו הילדים אני לא חושבת שהיה לי ווירוס יותר מפעם-פעמיים אחרי הפעם ההיא, ומאז הילדים אני נדבקת מהם כל הזמן, והגוף שלי למד לשלוט בדחף להקיא, לצערי.
בינתיים לא מצאתי כלום בעברית ברשת על הנושא, אבל בעלי מצא דיון בפורום בוואינט שבו פסיכולוג אכן קושר בין פחד מהקאות ופחד מאובדן שליטה... גם את היית מגדירה את עצמך "קונטרול פריק"?
באנגלית (Emetophobia), כמובן, יש הרבה יותר חומר, אבל עוד לא התחלתי אפילו להסתכל... אני אעדכן כשאני אמצא משהו מעניין, ואשמח לשמוע עוד ממך, כמובן. זה קטע-קטע שמתאים ל-סיפורים קוסמיים שבדיוק כשהגיעו אצלי מים עד נפש והחלטתי לעשות משהו, פתחת כאן את הדף הזה! ממש אין שום דבר על זה בעברית ברשת!

[בין_הצללים*]

וואו - כנראה שמצבי עדיין טוב משלך... למה? מצבי די טוב, או שלא הבנתי למה התכוונת.

קראתי את הקישור בynet והדבר הכי מדהים הוא שלא אני כתבתי את זה, למרות שיכולתי לכתוב את ההודעה הזאת (החלק הראשון על ההקאות).
אני לא יודעת אם אני קונטרול פריק (לא ממש נראה לי), אבל לגבי הקאות זה נראה משהו כמו אובדן שליטה, למרות שפסיכולוגית ששאלתי אותה על זה אמרה שלא נראה לה שזה נובע רק מזה אח"כ לא המשכתי לשאול אותה על זה.

זה קטע-קטע שמתאים ל-סיפורים קוסמיים שבדיוק כשהגיעו אצלי מים עד נפש והחלטתי לעשות משהו, פתחת כאן את הדף הזה! ממש אין שום דבר על זה בעברית ברשת! את לא יכולה לתאר לעצמך את מה שהרגשתי כשכתבת את הדברים שלך, עד עכשיו חשבתי שאני היחידה בעולם, והתבישתי לספר או לדבר על זה... (אפילו לרופא שלא מבין למה עשיתי מזה פעם עניין כזה גדול , שאולי הצילו זה יגרום לי להקיא)

כשאני צריכה לקחת תרופה, אני שעה קוראת את העלון לבדוק האם זה עלול לגרום להקאות או לבחילות, ואני מתחקרת את הרופא על הנושא.

שמחה מאוד שכתבת, ואשמח אם תכתבי על זה עוד כשתגלי עוד חומר.

דרך אגב מה הכוונה שבדיוק כשהגיעו אצלי מים עד נפש והחלטתי לעשות משהו ??? את רוצה להתמודד עם הפחד הזה? להתגבר עליו?

בהצלחה{@

[טליה_אלמתן*]

קראתי קצת באנגלית על הנושא והחלטתי שבאמת מצבי עדיין טוב משלך - אני עדיין מקיאה, פעם אחת לפחות, בכל "הקאות ושלשולים". אני זוכרת תקופה איומה, לפני כשנה, שכולנו חטפנו פעם בשבועיים, במשך 3 חודשים בערך (שהיו בתחילת ההריון שלי, כשממילא סבלתי מבחילות!). את אמרת שאת כמעט ולא מקיאה, וזה המצב אצל החרדים ה"כבדים".

גם מה שאת מתארת על הבחינה של העלונים של התרופות, מזכיר לי משהו שכתוב שם ואני לא עושה: הקפדה על טריות של מזון (לקיחה של מוצרים מעמוק בתוך המקרר בסופרמרקט (איפה שקריר יותר, והמזון כביכול נשמר טוב יותר), המנעות מאכילה של מזונות שחשודים כגורמים לבחילה, הקפדה גבוהה על הגיינה בבישול, אי אכילה בבתים זרים, וכדומה, מפחד של הידבקות בהרעלות מזון וקלקולי קיבה.

העמוד הזה שקראתי נחמד מאוד, כי הוא גם מכיל הרבה עובדות מעניינות, ולדוגמא: כמעט כל האמהות שסובלות מחרדת הקאות עברו את כל ההריונות בלי להקיא אף פעם, לעומת 23% מכלל האמהות.

מצאתי גם שהפטנט שלך עם המנטה הוא כנראה נפוץ מאוד בקרב החרדים מהקאות! אני לא עליתי על זה, עדיין. תודה על הטיפ בקיצור - את ממש חרדת הקאות לתפארת, ואני רק ב"חובבים", אבל מסתבר שהחרדה רק נבנית ומתבססת עם הזמן, אם לא מטפלים בה.

יש בעמוד הזה כמה הצעות לפתרון: כדורים שניתנים נגד הפרעות של חרדה - שאין מצב שאני לוקחת, וטיפול בהצפה (לצאת להפלגה, לדוגמא...), שנראה לי שאני ממילא עוברת עם הילדים...

עד עכשיו חשבתי שאני היחידה בעולם הסירי חשש מלבבך - אנחנו בחברה טובה! מסתבר שזוהי החרדה החמישית הכי נפוצה

מה הכוונה - החלטתי שאני מחפשת חומר באינטרנט, ואם אני לא מוצאת משהו שיעזור לי, אני הולכת לפסיכולוג, או טיפול אלטרנטיבי, אם יציעו לי משהו שמומלץ עם החרדה הזו. אני עדיין שוקלת את צעדיי.

[בין_הצללים*]

הקפדה על טריות של מזון (לקיחה של מוצרים מעמוק בתוך המקרר בסופרמרקט (איפה שקריר יותר, והמזון כביכול נשמר טוב יותר), המנעות מאכילה של מזונות שחשודים כגורמים לבחילה, הקפדה גבוהה על הגיינה בבישול, אי אכילה בבתים זרים, וכדומה, מפחד של הידבקות בהרעלות מזון וקלקולי קיבה. האמת שפעם בעבר היתה לי תקופה כזאת, אבל זה סיפור ארוך שמתקשר לצהבת שהיתה לי וכנראה נגיעה של אנורקסיה שהתלבשה עלי "בזכות" החרדה הזו. אני כבר לא שם, ופחות חושבת על זה (פעם חשבתי על זה בכל ארוחה שאכלתי).


אבל מסתבר שהחרדה רק נבנית ומתבססת עם הזמן, אם לא מטפלים בה כנראה שקשה להכליל כמו שכתבתי היתה תקופה הרבה יותר גרועה וכבר 9 שנים, שזה פחות מעסיק אותי (ללא טיפול אבל הרבה עבודה עצמית), עם זאת "לימדתי" את עצמי לא להגיע למצב של להקיא.(וזה מה שמדאיג אותי, מה קורה לגוף כשלא מאפשרים לפסולת להתנקות?)

יש לי למשל חששות לפני טיסה, אבל זה לא ימנע ממני לטוס, ולמה לקחת כדורים לטיפול בחרדות כשאפשר פשוט לקחת כדורים נגד בחילות(-;

הולכת לקרוא מה שצירפת, מאוד מעניין תודה.

<צללית מוצאת שהנושא מבחיל מעט(-;>

[בין_הצללים*]

D-:D-:D-: צחוק הגורל.
גמרתי לכתוב אתמול את ההודעה הזאת, הלכתי לחדר שלי להתארגן לישון, והחתול שלי התחיל מיילל.
חשוב לדעת, שדווקא לי מכל האנשים שבעולם יש חתול שמודיע לי מתי הוא צריך להקיא (מוזר הא?!)
יש לו מיאו אופייני שמזהיר אותי שהוא הולך להקיא.
תוך 2 דקות הוא הקיא על שולחן הכתיבה שלי (עבודה סמנריונית שרק בבוקר אתמול הדפסתי וערכתי מוכנה לכריכה)

הייתי צריכה להתגבר על הגועל ולנקות את זה איכשהו.

תגידי, קשה לך כשהילדים מקיאים? כלומר זה גורם לך לרצות להקיא? לי היה נורא קשה לראות/לשמוע אנשים אחרים מקיאים ולנקות אחריהם.

[טליה_אלמתן*]

אכן, נושא מבחיל.
עוד קראתי שאין וודאות מה גורם לחרדה הזו. בחלק מהמקרים, מאורע טראומתי בילדות, ולפעמים ייתכן שהגורם הוא מיעוט הקאות בגיל הילדות, כך שהאדם לא לומד שההקאה היא חלק טבעי מהחיים.
נזכרתי בכל זאת במאורע טראומתי שקשור בהקאה. כשהייתי בת 9-10, הייתי חולה (אבל לא הקאות, אם אני לא טועה), ושכבתי על הספה, תוך כדי שאני מוצצת סוכריית וורטרס אורגינל.
לפתע הסוכריה החמאתית החליקה אל תוך הלוע, והתיישבה בפתח קנה הנשימה, ואני התחלתי להחנק. רצתי אל אמא שלי במטבח, אבל היא היתה טרודה בבישולים, ואני לא הצלחתי לדבר (מן הסתם...), והיא גרשה אותי בכעס. אני רצתי חסרת אונים לשום מקום, ואחריי אחיותי הצעירות (שכנראה הבינו שמשהו רע קורה), ואז ניסיתי, והצלחתי להקיא, וכנראה בזכות תנועת הסרעפת, גם הסוכריה נחלצה מקנה הנשימה.
מצד אחד, ברור שההקאה הצילה את חיי. מצד שני, ייתכן שתחושת המחנק ו"פחד המוות", במלוא מובן המילה, התערבבו עם זכרון ההקאה, ומכאן צמחה חרדת ההקאות. אולי אם אני אתעסק עם הזכרון הזה, ואחשוב שוב ושוב על איך שההקאה הצילה את חיי, אני אצליח להפחית את חרדת ההקאות שלי.

ברור לי לחלוטין שנזכרתי בכך, ושהגעתי לתובנה הזו, רק בזכות הדף הזה והדיון! אני כל כך מודה לך...

מה קורה לגוף כשלא מאפשרים לפסולת להתנקות? גם אותי זה מדאיג, ואני חוששת שאני מרעילה את עצמי בכך שאני לא מקיאה. כנראה שאנחנו לא לבד גם בחח הזה, כי בדף אחד שנכנסתי אליו, השאלה עלתה, אבל מי שענתה עליה היתה "סתם" חרדה אחרת, שאמרה שנראה לה האם זה היה כך, כולנו כבר היינו לא בין החיים. כמובן שהתשובה הזו אינה מספקת אותי - קודם כל, יש הרבה מרווח בין "מוות" ל"לא גורם שום נזק בכלל", ושנית, הייתי רוצה לקבל תשובה מגורם מוסמך יותר... אני אמשיך לחפש.

[טליה_אלמתן*]

קשה לך כשהילדים מקיאים? דווקא לא. ודווקא הגדול הכי נוטה להקיא עלי, משום מה, ויצא לי כבר להתמלא בקיא עד החזיה, כבר כמה פעמים. איכס.

[בין_הצללים*]

אני עוד באמצע לקרוא את המאמר, לוקח לי זמן, אבל יש לי כבר מה להגיד (מתי אין לי?)
זה יבוא בהמשך.

הסיפור שלך מדהים. לא זכרת את זה עד לעכשיו?

[טליה_אלמתן*]

זכרתי, אבל זה בכלל לא היה מתוייק אצלי כ"סיפור של הקאה", אלא כסיפור של חנק.
חשבתי לשנות את שם הדף ל"חרדת הקאות" - נשמע לך? (לא שאני יודעת איך עושים את זה...)

[ג'ינ_ג'ית*]

אני לא מקבלת את זה שבהכרח כל מי שסובל מפביית הקאות סבל בעברו מארועי חנק. וגם להיפך. יש המון אנשים וילדים שסבלו מארוע חנק ועדיין הם מקיאים בלי להקדיש לכך מחשבה. אני גם לא סמכימה שבהכרח יש לזה קשר לפחד מאובדן שליטה. הרי יש כל כך הרבה קונטרולק פריק שמקיאים בלי להניד עפעף, ולעומת זאת יש כל כך הרבה אפשרויות ופוביות לפתח שקשורות לפחד מאיבוד שליטה, שאני ואחרות שסובלות/סבלו מהפוביה הזו לא סבלנו מהן ורק מהפוביה הספציפית הזו. אני כן חושבת שיש כמה גורמים שיחד או לחוד גורמים לפוביה הזו להיות חלק ממך, הצלחתי לאתר את הגורמים האלה אחרי שיחות עם כמה סובלות מפוביות הקאה (וסובל אחד, מעניין היחס הזה בין נשיים לגברים...) ובעיקר בעיקר מקשב לעצמי, מניסיון להבין מה גורם למה ואיך להתמודד עם זה:

1. מתח שרירים גדול, מה שנקרא נדמה לי טונוס שרירים. אני אישית יודעת שאחת הסיבות שאני חוששת מהקאות זה העובדה שזה לא הולך לי קל פיזית להקיא. גם כשניסיתי כילדה "להכניס אצבע" זה היה רק מקפיץ את הקיבה גורם להתכווצות אבל לא להקאה. למה? בעיקר בגלל הלחץ שהקשה על השרירים לאפשר את ההקאה, אבל בעיקר גם בגלל מתח שרירים גבוה שלא נובע רק מלחץ אלא פיזיולוגית קיים בהם. בדיוק כמו ההבדל בין נשים שלא מצליחות או נתקלות בקשיים רצינים מאוד להחדיר טמפון לבין כאלה שמגיל 12 הן עם טמפון כאילו זה הכי טבעי בעולם. כלומר, יש רגישות בשרירים הפנימיים הללו והטבעתיים (נדמה לי ששניהם טבעתיים גם... ) רגישות שיותר דומיננטית אצל אנשים מסויימים מאחרים. אצל הסובלים מפוביית הקאה בדר"כ זה מתחבר גם לרגישויות נוספות.

1. עוד בעניין הפיזיולוגי. בגלל כל הרגישות שלי במערכת העיכול עשיתי כמה בדיקות והתברר שיש לי בקע סרעפתי שזה סוג של שוני במיקום של הקיבה ביחס לסרעפת, בקיצור זה ועוד כמה צרות שהתגלו הוסיפו לעובדה שטכנית ההקאה אצלי אינה פעולה חלקה כל כך, היא שונה בגלל המבנה, מאומצת יותר.הבקע הזה שקיים אצלי מאוד שכיח גם אצל רבים ובכלל, צורות שונות של מיקום הקיבה, וצורתה היא, מאוד שכיחות באוכלוסייה.

אז לא פלא שזה מפחיד, שמשהו פתאום משתלט עליך והוא לא עובר חלק תוך כמה שניות, אלא ממש מאבק מצד אחד בין השרירים שלך, המבנה הפיזיולוגי לבין מצד שני הרפלקס הזה של ההקאה שגם הוא חזק. המאבק הוא לא סתמי, הוא נותן תחושה של מחנק עד פחד מוות. ממש מלחמה על חיים ומוות בתוך הגוף!
נו וזה לא יפחיד?!

עכשיו להוסיף לזה את האפקט נפשי של מישהי שכבר חוותה הקאה או שתיים ויודעת שזה לא הולך להיות קל, דבר שמגביר את הלחץ על השרירים ועל כל ההתכוונות המודעת, ונוסיף לזה אולי לפי מה שהפסיכולוגיה טוענת איזו חוויה טראומטית של חנק וזהו. הנה לנו פוביה רעה לתפארת.

אממה מניסיוני:
ראשית זה הרבה יותר שכיח ממה שנדמה (הפוביה, לא ההקאות ׂהמון אנשים סובלים מזה, פשוט באמת לא תמיד יודעים שזה שכיח ונפוץ וגם לא תמיד מדברים על זה. אני יכולה לומר שמחצית מחברותיי חוששות מהקאה, לחוצות, בוכות, מנסות לעשות הכל על מנת למנוע.
אני מניסיוני הייתי בטוחה שלפחד להקיא זה הדבר הכי ילדותי עלי אדמות כי זה אמור להיות טבעי ויש ילדים ממש קטנים שיודעים לאפשר לעצמם להקיא בלי יותר מדי דרמות.
לצערי, אני סובלת ותמיד סבלתי מרגישות מטורפת בקיבה. בלי קילקולי קיבה או שאר צרות היו לי תחושות מאוד תדירות של הקאה. מספיק שאכלתי יותר מדי או אכלתי משהו קצת כבד, הבחילה היתה מטפסת...
יותר מכך אני זוכרת שבועות (!) שאני סובלת מהרעלת קיבה או קלקול קיבה (שגם יש להם נטייה להיתפס קשה יותר אצל אנשים רגישים במער' העיכול) והסכמים עם אלוהים שבהם אני מבטיחה המון רק תמורת זה שאני לא אקיא... היו לי יציאותממש מצחיקות כילדה בעניין הזה. נאמנה לנטייה הפילוסופית שלי הייתי שואלת את אחי ואחיותיי הגדולים שאלות תאורטיות כמו :" אם היית מקבל שתי אופציות, האחת לחיות 25 שנים בלי הקאות או לחיות 50 שנה עם הקאה אחת לחצי שעה,במה היית בוחר? רובם ענו שכמובן לחיות יותר עם הקאות ואני הייתי מזועזעת מעצם המחשבה.
בשלב אחר אני זוכרת שמאוד חששתי מה יהיה כשאהיה בהריון (בכיתה ד' ). איך אני אביא ילדים, אם לא אוכל לחשוב אפילו על לעבור את החודשים הראשונים של ההריון (אגב, שאלה דומה שאלתי פה באחד הדפים על הבחילות...) רוב הילדות בגילי דיברו על הפחד מפני הלידה עצמה, ואני חשבתי לעצמי שלידה זה כלום, כמה שעות של כאבים חתכים ואופס זה נגמר.... אבל שלושה חודשים של פחד מוות מפני הקאות ובחילות... ברררר...
בקיצור באמת סבלתי מהפוביה הזו.
ואיך התמודדתי עם זה מלבד פילוסופיות?
עושה לעצמי מגיל קטן (6) דמיון מודרך (עוד לפני שידעתי שיש לזה שם) .
הדמיון המודרך שעבד היום ועובד גם היום, זה פשוט לנשום עמוק, רצוי מאוד מאוד ליד חלון פתוח או מיזוג אויר קריר מאוד, לדמיין שאני רגועה, לדמיין שאני יושבת עם חברה, או ליד הים משהו רגוע מאוד, כי הלחץ לא תורם לעסק. פשוט לדמיין שאני שלווה, ורגועה, לדמיין איזה ארוע משמח שעומד לקרות כמו מסיבה קרובה (כילדה זה היה שוס) או בגיל מאורח יותר כנערה, לדמיין את מושא האהבה החדשה מבלה איתי... בקיצור כל מה שקל יחסית לברוח אליו, ולדמיין אותו. עד היום אני לא מנסה לחקות טיפים של אחרים לדמיות מודרך, כלומר לא בכח לדמיין ים אם ים זה לא מקום שהיית בו לאחרונה או שאת סופר דופר מתחברת אליו. יותר קל אפילו לדמיין סיטואציה אהובה מאתמול או סיטואציה מיוחלת לעוד כמה ימים( שוב, מסיבה, טיול לילי בפארק ליד וכו').
כשגדלתי כבר ממש התחלתי לדמיין את מערכת העיכול, איך "התכולה" ממשיכה מכח האינרציה לכיוון המעיים כשאני גם מלטפת את הבטן בעדינות. זה מאוד עוזר כל הנ"ל בייחוד לבחילות שתקועות בנשמה ולמניעה של הרגע לפני...

אממה, לצערי שלוש שנים אני (דווקא אני... )סבלתי מדלקת קיבה שהסימפטום הכי היסטרי שלה היה בחילות יומיומיות 24 שעות, זה היה כל כך נורא שרוב הרופאים שהגעתי אליהם היו שואלים :"את בטוחה שאת לא בהריון? " - כן, בוא נחשוב, הריון שנמשך 3 שנים...

כאמור לא הקאתי מה גם שבדלקת קיבה ההקאה אינה "פינוי פסולת" אלא סתם אינסטינקט של קיבה מגורה להוציא מתוכה את מה שמכביד עליה (וזה יכול להיות גם מים...).
מה כן יצא לי טוב מהתקופה הזו?
הדמיון המודרך התפתח עד מאוד ולרוב עזר אם כי יש פעמים שרק כדור הרגיע הכל (אבל מי שלחוצה מהקאות/בחילות יודעת שגם פרק הזמן עד לתחילת השפעת הכדור, 20 דקות נדמה כנצח, גם אז כדאי לשכב בחצי שכיבה חצי ישיבה ולנסות דמיון מודרך).
דבר נוסף שעזר לי זו העובדה שחשבתי לפעמים שעדיף להקיא מאשר לסבול כל כך, זה לא הניע אותי לדחוף אצבע, אבל בכל זאת, הגעתי להשלמה פנימית שאם הקאה תגיע, אני "אקבל" אותה בברכה ואעודד את הגוף שלי לקראתה.
קרה והקאתי כמה פעמים בשנתיים האחרונות ולאו דווקא בגלל זה , בעיקר בגלל טיפול שיניים אגרסיביו עוד כל מיני, אני חייבת לציין שכשאת עוברת תהליך עמוק של קבלת האקט של ההקאה( גם אם מתוך פחד עדיין) זה אחרת לגגמרי מאשר כשאת מנסה לשכנע את עצמך שזה הדבר הנכון, ושזו פסולת ושזה עדיף מאשר להישאר עם בחילה. רק הבנה עמוקה שזה באמת באמת חיובי עוזרת להרפות את השרירים המעורבים בסיפור. אצלי ההבנה העמוקה הגיעה באמת מתהומי הייאוש וההכרה שאולי מתוך כל כך הרבה שעות של בחילה מתישהו תהיה הקאה.... זה לא קרה, לא הקאתי מהדלקת! אבל ההכרה בכך השתנתה. זה הפך למשהו שהוא בלתי נמנע. קצת כמו הריונית שחושבת כל ההריון על הלידה אבל רק ברגעים שלפני או ממש בלידה היא מבינה שזהו, זה רגע האמת והכוחות שעולים בה גדולים מהחיים.
השלב הבא אחרי ההכרה, היתה הקאה חיובית ספונטנית אחת וקלילה שעברה כל כך מהר ובקלות שהייתי כל כך גאה של אהערתי את השותפה שלי ולא רעדתי באקט... פשוט כל כך גאה ונינוחה לקראת ההקאה הבאה. מה שנקרא ניסיון חיובי בונה.

וואו, זה היה ארוך, כנראה שהיה לי הרבה להוציא מהבטן

[שרון_ג*]

גם לי יש סיפור עם הקאות ובחילות.
גם אני כמעט ולא הקאתי עד לפני כשנתיים וחצי.
ואז התחלתי להקיא הקאות קשות, בלתי נשלטות, מכאיבות.
כל גופי טולטל מהן.
גם אני פריקית של שליטה.
חוויתי אובדן שליטה מוחלט. חיי לא היו חיים.
בשנה האחרונה אני מתחילה לארגן את חיי מחדש. לא רוצה לחזור להקאות והבחילות הללו עם חזרת השליטה על חיי.

[ג'ינ_ג'ית*]

שרון נדמה לי שאכן מהגוף אפשר ללמוד ה- מון!
כנראה שיעור על שליטה מאוזנת דווקא ממקום של איבוד שליטה טוטאלי. אצלי כשניסיתי לקבל מזה "שיעור" (מעבר לזה שהרפואה היא בהרבה פעמים פיקציה ומזה שהגנים שלי רעועים מבחינתה עיכולית) זה בעיקר לא לאגור דברים בבטן ולחשוב טוב לפני שאני מכניסה לעצמי דברים לגוף
כמובן שזה במיקרו, במקרו- זה לסנן דברים שאני מאפשרת להם מקום בנשמה, לסנן מתחים, אחרת הם נתפסים בכל מיני מקומות (כמו שרירים)
וכמובן לתת לרוב הדברים פתחון פה, כמה שפחות להכניס פנימה ולתת לזה לתסוס.

מה שכן גם לא נפלתי למלכודות של זה הכל מהראש ובלה בלה בלה. יש המון פיזיולוגיה, רגישות במערכת העיכול, בעיות רציניות ושונות (כמו אצלי) במערכת שהם הבסיס לפוביה ולאו דווקא נפשי כולל פוביות, אז שלא יבלבלו לכן את המוח.

<טובי לא תשכח רופא גסטרו שאמר לה "את עושה מזבוב פיל" תירגעי והכל יעבור, כשיום למחרת ביצעו לה כמה בדיקות והתגלה שאין דבר אחד תקין במערכת העיכול והיו בשוק שהיא בכלל עוד מסוגלת להכניס משהו לפה, ורצוי עם קצפת >

[בין_הצללים*]

מבחינתי אפשר לשנות את שם הדף לחרדת הקאות
ואני אפילו חושבת שאני יודעת איך.

הדף התחיל כרצון לדעת אם המניעה היא שלילית, לא העליתי על דעתי להודות בחרדה
ופתאום למדתי, שאני לא היחידה בעולם, ושיש לדבר הזה שם.

ולקרוא שוב את ג'ינ ג'ית מודה שזה היה ארוך וריפרפתי עכשיו צריכה להבין
שרון ג לא הבנתי האם גם לך יש חרדה מהקאות?
ורוצה לשאול אותך כרופאה האם את מודעת או היית מודעת לחרדה הזאת אצל מטופלייך?
השאלה הזו חשובה לי, כי היה לי סיפור ארוך שרק רמזתי עליו פה, עם רופא שכנראה לא עלה על הבעיה...ולכן תויגתי כבעייתית.
<אספר בהמשך>

[בין_הצללים*]

ג'ינ ג'ית זה מעניין מאוד מאוד מה שאת אומרת, כי אני יודעת בוודאות שיש לי בקע סרעפתי, ואין לי מושג עד כמה זה קשור לבחילות ולקושי בהקאה שהרגשתי.

אני חושבת שאני צריכה לפרט הרבה כמו שאחרות פירטו, רק חוששת שיהיה ארוך מדי, ומגעיל מדי.

לא היה לי חווית חנק (לפחות לא שאני זוכרת) עם זאת ברוב הפעמים שנאלצתי להקיא, כן הרגשתי מחנק, וקושי בנשימה

[בין_הצללים*]

אז ככה קראתי את המסמך הארוך בווינאט, גם אני יחסית במצב טוב.
אכן זה התחיל כשהייתי בת 8 (בין גיל 6 ל 10 בדיוק) ואני אכן זוכרת שזה קרה ביום ששי, הפעם האחרונה שהקאתי היתה ביום ששי, אבל אני יודעת שאין קשר, גם נולדתי ביום ששי(-;

הייתי בהלם ומזועזעת ממה שקרה, לא היה לי מושג שזה מה שהגוף שלי עומד לעשות.
אמא שלי ניסתה להרגיע ולעזור - בניגוד למה שכתוב שההורים לא היו אמפטיים, שלי דווקא מאוד היתה -

במשך שנה או שנתיים הפסקתי לאכול בננות, כי זה מה שהקאתי, אבל זה עבר, עד היום אני אוכלת בננות (ונזכרת, במאורע הטראומתי מגיל 8).

לעומת זאת, אני הולכת לאכול בבתים של אחרים, אוכלת במסעדות, לא חושבת על הקאות בזמן שאני אוכלת (בדר"כ), לא מפחדת לראות סרטים או להיות במקומות שמישהו עלול להקיא (אבל אפנה את המבט אם כן)

אני עובדת בביה"ח ובקופ"ח במקצועי אני רנטגנאית, נפגשת עם אנשים חולים ומקיאים, ומסתדרת. בדר"כ לא הקיאו לידי, אם זה יקרה אני יודעת שאתגבר, פשוט כי חיבים.

<אמשיך בהמשך>

[שרון_ג*]

האם גם לך יש חרדה מהקאות?
תמיד היתה לי.
הייתי מוכנה לסבול הרבה - רק לא להקיא.
מאד קשה לי גם להתמודד עם הקאות של אחרים.

(בהריון של הקטנה, הקיאה לי נערה, אחרי נסיון אובדני עם כדורים, את כל תכולת ארוחת ערב-שבת שלה על הכתף ויד שמאל שלי. יאאאק!!! אבל לא הקאתי, למרות ששקלתי לעשות זאת עליה כפעולת תגמול)

האם את מודעת או היית מודעת לחרדה הזאת אצל מטופלייך?
גם אצלי לא הייתי מודעת עד שנפתח הדף הזה. ז"א - ידעתי שאני שונאת להקיא, אבל לא חשבתי שיש עוד הרבה כמוני

המאורע הטראומתי של בין הצללים הזכיר לי מאורע טראומתי שלי. לא זוכרת בת כמה הייתי. גיל חד ספרתי זה בטוח. הלכתי לחנות המכולת השכונתית וקניתי קרמבו ללא ידיעתה של אמא. אולי רשמתי בהקפה, אולי פילחתי כסף להוריי. לא זוכרת. מה שאני כן זוכרת הוא שבבית הרגשתי ממש רע, ואח"כ הקאתי את נשמתי. חשבתי שזה עונש משמים על זה ש"גנבתי".
מה שכן - לא תוכלו לפתות אותי בקרמבו. אני יכולה לאכול אם נורא בא לי, אבל בד"כ זה לא מושך אותי בכלל.

לעומת זאת, אני הולכת לאכול בבתים של אחרים, אוכלת במסעדות, לא חושבת על הקאות בזמן שאני אוכלת (בדר"כ), לא מפחדת לראות סרטים או להיות במקומות שמישהו עלול להקיא (אבל אפנה את המבט אם כן)

[ג'ינ_ג'ית*]

הממ
דווקא הקאות של אחרים מעולם לא הטרידו אותי, יותר מזה כשהייתי חובשת בצבא היו המון מקיאים וגם בהתאמה מקרים של פוביות הקאה ואני הייתי על תקן המעודדת והמחזקת לפני ובזמן התהליך. כשזה קורה לאחר תמיד הרגשתי שזה בשליטה מוחלטת שלי, מה גם שאם הוא נחנק, אני פה לידו לתת את מה שצריך. כשאתה עובר על עצמך זה אחרת...
היום כמובן אני מעבר לפחד. לא יוזמת את האקט אבל כבר לא מפחדת. אם הקאה תגיע, אני אעודד אותה (אגב גם לכאן הדמיון המודרך מאוד יעיל ואני לא אפרט מטעמים מובנים) .
לעומת זאת הפוביה השנייה שלי שאולי היא קשורה.. היא חנק של ילדים.
עד לפני מספר שנים לא יכולתי לראות תינוק אוכל מזון מוצק. הייתי בלחץ אטומי. ככל שהתחככתי יותר ויותר עם תינוקות זה עבר.
כמו שנאמר, רק אם מתמודדים איתו - מנצחים.

[בין_הצללים*]

שיניתי את שם הדף, שיתאים אולי יותר.

לכל הדברים האחרים אתייחס בשעה יותר נורמלית, ובינתיים תודה על השיתוף.
זה נותן לי כח

[בין_הצללים*]

חשבתי שזה עונש משמים על זה ש"גנבתי". כן גם אני מרגישה "נענשת" על כל מיני "חטאים" שעשיתי או "הרהורי חטא"
(לא מדובר בחטאים "ישירים" כמו שלך, אלא כל מה שעשיתי לא בסדר בשבוע הקודם)

וגם בהתאמה מקרים של פוביות הקאה ואני הייתי על תקן המעודדת והמחזקת לפני ובזמן התהליך.

א. זכית לדעת, שזו פוביה של רבים, עד לפתיחת דף זה לא היה לי מושג.
ב. כל הכבוד על העידוד, אני ניסיתי. כולם הרגישו שזה מעושה, ושקשה לי והעדיפו שארשה לעצמי להיעלם מהשטח, כיון שתוך כדי הם הרגישו צורך להרגיע אותי. בזמן האחרון נראה לי שהיה יכול להיות לי יותר קל , אבל לא ניתנה לי ההזדמנות. (שימשיך כך)

[בין_הצללים*]

ממשיכה קצת אחורה קצת קדימה.

• גיל 4 הקאתי (כנראה פעם ראשונה) נסענו לירושלים באוטו, ובדרך כנראה שהקאתי, אין לי שום זיכרון מהאקט עצמו, רק את הרגשת הקלה כשאמא שלי שטפה לי את הפנים, וקטפה לי פרחים בצד הדרך להריח.

• גיל 8 סופר למעלה, עם הבננה, את זה אני זוכרת עד היום, זה המקור לטראומה.

שנה-שנתיים סירבתי לאכול בננות, אח"כ חזרתי לזה, והייתי צופה ברתיעה באחותי מקיאה בכל פעם שעלה לה חום הגוף. מרחמת עליה, מעריצה אותה על הקלות שבה היא צלחה את הסיטואציה, ומתרחקת מעט כדי לא לחטוף את החידקים.

• גיל 12 (שימו לב לקפיצות של 4 שנים, זה ימשיך גם בהמשך בדר"כ) .

מבקשים ממני לבלוע כדורי ברזל (אין צורך אמיתי, אבל התלוננתי על עייפות, וסירבתי לעשות בדיקת דם. היום אני יודעת ש"העייפות" היה צורך בתשומת לב) באותו היום לקחתי כנראה 2 בטעות. זוכרת ששאלתי את עצמי האם כבר לקחתי? ואז אמרתי אולי אבל עוד אחד לא יזיק.
לילה ההורים שלי יושבים בסלון, לי עולה החום, ואני קצת קווצ'ית, מודה ביני לבין עצמי שאני כנראה רוצה תשומת לב, בטוחה שכל העניין עם החום והקיטורים מיותרים לגמרי, ובכל זאת אני מתלוננת על כל מיני מיחושים. בקיצור בעיניי עשיתי הר מעכבר, עד שפתאום זה בא, התחלתי להקיא.
שוב זה תפס אותי לחלוטין לא מוכנה, מובסת בשדה הקרב של שליטה על גופי והיכרות עמו. איך הוא לא "אמר" לי שזה מה שמתרחש? איך לא ניחשתי? התחושות הפיזיות הן מחנק, מחנק, מחנק,
אני מקיאה על השמיכה האהובה של אמא שלי, לחלוטין לא מוכנה ובלית ברירה מושיטה את ידי כדי לקלוט את התוכן. ההורים שלי מגיעים לראות מה קרה, אני לא מסוגלת לנשום. קופצת תוך כדי הקאה על הספה, כדי להביע את המצוקה, הם לא מבינים. בינתיים זה משתחרר.
כנראה שזה קרה בגלל הכדור הכפול.

[בין_הצללים*]

אתמול, אחרי הרבה זמן של רגיעה, יחסית, היה לי התקף בחילות, שילשולים, סחרחורות חזקות
שכבתי רוב היום, וזה עבר לבד.

המחשבות היו היסטריות.

[תבשיל_קדרה*]

תגידו לי -
האם יתכן שאם לא הייתן כל כך מפחדות להקיא, לא הייתן צריכות (כל כך, או כל כך הרבה פעמים) להקיא?

הסבר אפשרי -
מי שיש לו בעיה להקיא, יש לו גם בעיה כללית של הפטרות מאיכסות. (הרעיון הזה הופיע באחד מעלוני "באופן" לפני 3-4 שנים).
אם למישהו אין בעיה להקיא, אין לו בכלל בעיה להפטר מדברים, ואז המערכת שלו לא עמוסה כל כך. אחד כזה מסתדר גם בלי הקאות, כי לגוף יש יותר מדרך אחת להתפטר מג'יפה.

[שרון_ג*]

בין הצללים, האם את סובלת ממיגרנות?

[שרון_ג*]

האם בסחרחורות "כל החדר הסתובב לך", או שהיתה זו בעיקר חולשה קשה?

[סיון_טורונטו*]

טוב אז אני רואה שאני לא היחידה.
רק מלקרוא חלקים מהדף הזה נהיה לי רע ותסלחו לי שלא קראתי את כל החויות המבחילות, ושאשפוך את ליבי (ולא את קרבי) ואת פחדי כאן.

נדמה לי שהמקרה לי נובע מהעובדה שאני לא יכולה לסבול שום מגע על הצואר. לא חולצות גולף ולא חולצות טיפה צמודות, לא שרשראות קולר ואפילו לא מגע של אדם באיזור הצואר. עושה לי רע.
וזה ממש מינקות. לא יכולה לבדוק את הגרון עם מקל, אין סיכוי למשטח גרון. בחיים.
אני כמובן זוכרת כל הקאה שהיתה לי, אבל כשזה מגיע (ללא שליטה) - זה כבר יוצא. תמיד במהלך ואחרי אני בוכה. לא יכולה להתמודד עם זה. אפילו דקה לפני שלב הלחיצות בלידה של בובתי... אבל אז זה דווקא הקל עלי כ"כ שאני לא זוכרת את זה בתור כזאת טראומה.

אני לא בטוחה אם זה קשור (כי אני זוכרת את הרגישות מגיל מאוד צעיר, גם בתור תינוקת אמא שלי מספרת...), בגיל 8 חליתי בשעלת. בעצם הגדירו את המחלה כ"סימני שעלת". כל כמה דקות הקאתי. שיעולים שגורמים לנימי הדם בעיניים להתפוצץ וממש נראיתי כמו איזה חייזר.
הייתי חולה כ-3 שבועות. ודווקא ההקאות האלה לא היו טראומתיות. התגברתי על זה כי ידעתי שאני חולה וזה יעבור. ואכן זה עבר.
אמא שלי תמיד היתה תומכת (כשהייתי ילדה), מחזיקה לי את המצח ומטפלת בי בפעמים הבודדות שזה קרה.

והחלומות. אוי החלומות. המון חלומות. על עצמי, על אחרים (לעתים אנשים מוכרים לי ולעתים דמויות מפוברקות). מתעוררת עם הרגשת איכסה ונותנת לזה לעבור. אבל תמיד תמיד בחרדה. בעיקר כשאני חולה ויש לי בחילה.

תבשיל קדרה - מה שכתבת על הפטרות מאיכסות. בהחלט. יש לך קצת מידע על זה?
אם יש לי ליחה, אני טכנית לא יודעת לתת לזה לצאת (וקשה לקחת כדורים במצב כזה אם צריך). גם קינוח אף מעולם לא היה סופר יעיל אצלי (למרות שמאז שהיה לי סינוסיטיס בילדותי, אני מודעת לחשיבות של זה, אבל אין לי את האנרגיה הפיזית או הידע להוציא הכל ביעילות). אשמח לקרוא ולנסות ליישם במקרה הצורך.

נהיה לי רע, אמרתי כבר? הולכת לשתות כוס מים...

[בין_הצללים*]

נדמה לי שהמקרה לי נובע מהעובדה שאני לא יכולה לסבול שום מגע על הצואר. לא חולצות גולף ולא חולצות טיפה צמודות, לא שרשראות קולר ואפילו לא מגע של אדם באיזור הצואר. עושה לי רע.

תוך כדי שקראתי את זה חשבתי לי, האם את יודעת משהו על תהליך לידתך?
האם יתכן שהיה סיבוך כלשהו? עכוז? חבל הטבור סביב הצוואר? כליאת כתפיים?
שמעתי שזה יכול לגרום לתחושה כזאת אולי אפילו קראתי את זה פה אצל צפריר, אבל אני לא בטוחה בזה.

[בין_הצללים*]

_תגידו לי -
האם יתכן שאם לא הייתן כל כך מפחדות להקיא, לא הייתן צריכות (כל כך, או כל כך הרבה פעמים) להקיא?_
לא הבנתי בדיוק, כי אני לא צריכה להקיא כ"כ הרבה, להיפך, מעט מאוד פעמים בחיי ממש הקאתי.

היפטרות מאיכסה המממ, חייבת להגיד שבדיוק היום שוב עלו זכרונות איכסה מהעבר, בעיות שהיו לי בביה"ס יסודי ועד היום החוויות האלה מכאיבות לי, אמא שלי אמרה לי כמה זמן את צריכה להתעסק עם זה שימי את זה בצד וזהו.
אמרתי לה שאני משתדלת, אבל כל דבר קטן מזכיר לי - טריגרים.

_בין הצללים?, האם את סובלת ממיגרנות?
האם בסחרחורות "כל החדר הסתובב לך", או שהיתה זו בעיקר חולשה קשה?_
לא חושבת שאני סובלת ממיגרנות, לא כואב לי הראש, ואני לא רואה אורות מהבהבים,
אני חושבת שכל החדר ממש הסתובב לי, אבל הלכתי פעם לרופא משפחה לגבי הסחרחורות שלי וכשהתבקשתי לתאר אותם,
הבנו שנינו שאנחנו לא מדברים על אותו דבר (מאז היו לי הרבה פחות התקפי סחרור), כך שאני כבר לא בטוחה לגבי ההגדרות הנכונות.

עכשיו כבר כמובן הכל בסדר

[סיון_טורונטו*]

האם יתכן שהיה סיבוך כלשהו? עכוז? חבל הטבור סביב הצוואר? כליאת כתפיים?

לא שידוע לי. אמא שלי מספרת שהיא קיבלה טשטוש והיתה מסטולית לגמרי וישנה בין לחיצות. אני (השלישית והאחרונה) הייתי הלידה הקלה ביותר שלה.
וגם אם כן, האם ידוע לך על דרך לטיפול?

[בין_הצללים*]

הייתי מציעה לנסות לפנות לצפריר שפרון, ולשאול על תמציות באך (ואולי סתם התבלבלתי והוא לא קשור לזה)

לילה טוב
חייבת ללכת

[ג'ינ_ג'ית*]

נדמה לי שהמקרה לי נובע מהעובדה שאני לא יכולה לסבול שום מגע על הצואר. לא חולצות גולף ולא חולצות טיפה צמודות, לא שרשראות קולר ואפילו לא מגע של אדם באיזור הצואר. עושה לי רע.
גם אצלי, אבל לא בהכרח זו הסיבה לרגישות להקאות. אני מניחה שאצלי זה בנוסף לרגישות טקטלית גבוהה, בדיוק אותה רגישות בשרירים של טונוס השרירים הסרעפתיים. כלומר לא סיבה ותוצאה אלא סימפטומים של אותה משפחה.


אם יש לי ליחה, אני טכנית לא יודעת לתת לזה לצאת (וקשה לקחת כדורים במצב כזה אם צריך). גם קינוח אף מעולם לא היה סופר יעיל אצלי (למרות שמאז שהיה לי סינוסיטיס בילדותי, אני מודעת לחשיבות של זה, אבל אין לי את האנרגיה הפיזית או הידע להוציא הכל ביעילות

מצחיק, גם אצלי. שוב, אני חושבת שזה קשור לג'דאיות המתבקשת בכל המצבים הללו. לאו דווקא ג'דאיות נפישת של "אומץ" להוציא דברים מהגוף (נדמה לי שחורש התכוונה לנפשית?) אלא בתכלס להפעיל את הגוף כנגד הכיוון הרגיל שלו, במקום בליעה - הוצאה, במקום עיכול - הקאה. יש אנשים שהם פיזית חזקים יותר, בעלי שליטה יותר גדולה על הגוף שלהם.מבחינתי "אנשים חזקים יותר פיזית" הם הללו שבדרך כלל הסימפטומים הפיזיים שלהם באופן כללי פחות דרמטיים מאלו החלשלושים...
למשל יש אנשים שיכולים לתפקד בלי הרבה שעות שינה מצויין, יש שזקוקים לפחות לשמונה שעות ובלי זה אין עם מי לדבר.
יש אנשים שבחום גבוה מאוד מסוגלים לתפקדכמעט רגיל, ויש כאלה שבקושי יוכלו להתרומם מהמיטה.
יש כאלה שמסוגלים לאכול משהו מקולקל וחוץ מכאבי בטן קלים לא יקרה להם כלום. לעומת אחרים שיעבירו 3 ימים של הקאות ואיבוד צורה אנושית...
כמובן שיש הרבה גוונים, כמובן שגם יש אנשים שתחום אחד אצלם מאוד חזק (שעות שינה) ותחום אחר מאוד חלש (מערכת העיכול).
לדידי בעניין מערכת העיכול, יש אנשים חזקים במערכת העיכול ויש שלא. אני לא.

אגב, נחשו מי עברה בדיקת גסטרוסקופיה???
<למי שלא יודעת מדובר בצינור ארוך עם שבבי מתכת שנכנס עמוק לקיבה ודרכו הרופא מציץ לבדיקת בעיות וכו'.> הבדיקה הזו מפחידה אנשים בלי פוביה להקאות אז אחת כמה וכמה...
אני זוכרת שכשהייתי אמורה לעשות את הבדיקה ברחתי מזה כמו מאש. אחרי תקופה ארוכה של בחילות ללא מענה פשוט הגעתי דומעת לרופאה והתחננתי שיעשו לי אותה. הרופאה אמרה שמעולם היא לא ראתה כזה מתח בשירירים בזמן הבדיקה למרות מינון גבוה של חומר ההרדמה . היא כמעט וויתרה על הבדיקה כי הגוף לא איפשר לה להכניס את הצינור! אני לא הרגשתי כלום, מבחינה מודעת- הייתי עמוק בהרדמה.
הגוף נלחם במקומי! זה רק מוכיח את עניין טונוס השרירים והמתח שנצבר בו.

ורק על מנת להרגיע מי מהמועמדים לבדיקה שקורא את שורות אלה, הבדיקה לא הורגשה כלל. וחורש זה גם מבטל את הנקודה המעניינת שהעלית לגבי היפטרות מאיכס , כי אצלי לפחות לא מדובר בבעייה להוציא איכסה מהגוף, עובדה שגם הכנסה של הצינור היתה בעייתית... הכנסה של אצבע... ובזאת נעצור

אפשר כמובן לנתח את זה אולי כבעיה של הכנסה והוצאה... אולי חוסר רצון לתהליכי הגומלין הללו. אבל מבחינה אינטואטיבית אני חושבת שאצלי זה בעיקר עניין של טונוס שרירים רגיש ורגישות טקטלית גדולה שאני גם מאמינה שהולכים ביחד. עם הזמן גם נוצרים משקעים וטראומות מהתנסויות בעבר שמגדילים את הבעייתיות.

לגבי
האם יתכן שאם לא הייתן כל כך מפחדות להקיא, לא הייתן צריכות (כל כך, או כל כך הרבה פעמים) להקיא?

שוב מגיל ינקות, כנראה שיש לי בעיות פיזיולוגיות (ריפלוקס וכו') שאין בינן לבין פחד מהקאה שום קשר. גם הפחד כמו שציינתי נובע לדעתי מפיזיולוגיה מסויימת שמעודדת התנסוןיות לא נעימות.

אגב, אני לא יודעת אם כבר כתבתי קודם שאצלי הפחד כמעט ולא קיים. לא כיום. אני לא אזום הקאה אבל לא "אריב" איתה כשהיא תגיע. ככה שזה ניתן להתגברות.

[תבשיל_קדרה*]

נדמה לי שהמקרה לי נובע מהעובדה שאני לא יכולה לסבול שום מגע על הצואר
שוב קצה חוט בלי יכולת לציין מקורות: הייתכן שנולדת עם חבל הטבור כרוך על צווארך?
נסי לדבר על זה עם צפריר שפרון.

אפס. אני רואה ש-בין הצללים כבר כתבה אותו דבר בדיוק.

נדמה לי שחורש התכוונה לנפשית?
אכן. אבל זה בא ביחד.

סיווון אני לא זוכרת באיזה גיליון ומי כתב על ההקאות. אולי רני וחדוה כשר יכולים לשחזר.

[סיון_טורונטו*]

קודם תודה על התשובות.
גילה, אני אנסה לברר את הסוגיה לגבי הכתבה...


אגב, נחשו מי עברה בדיקת גסטרוסקופיה???
גם אני. כאבי בטן בלתי מוסברים בגיל תיכון, חייבים איכשהוא לשלול אולקוס. נתנו לי ווליום דרך הוריד אחרי שניסו לקרב אלי את הצינור וראו שאין סיכוי.
הרגשתי די נורא אחרי, אבל למזלי הייתי מטושטשת ורפויה תוך כדי.
בסוף התברר שיש לי IBS. מעיים עצבניים. נראה לי שזה כמעט עבר עם השנים, עם שינויי תזונה, הריון ואמהות. המצב לא מושלם אבל רוב הזמן תקין.
מסכימה לגמרי שיש חזקים וחלשים. רגישים ופחות רגישים.

אני לא אזום הקאה אבל לא "אריב" איתה כשהיא תגיע
מזדהה ולא "רבה" אבל אצלי הפחד תמיד תמיד קיים. גם בחלומות כמו שכתבתי קודם, וגם בחרדה כללית, כשהנושא רלוונטי <חוץ מהחלומות שבאים פעם בתקופה זה לא משהו שקורה יומיום>. לראות את זה (גם בטלויזיה. ואני מכורה ל-ER... כמה קשה), לשמוע את זה. וחלילה לחוות את זה.
עם הבת שלי זה יותר קל לי. חששתי מזה מאוד אבל איתה אני מוצאת את הכוח לעזור לה לפני שאני מזדעזעת כולי. בסה"כ זה קרה פעמיים כשהייתי איתה. פעם אחת לבד והייתי גיבורה. אפילו הספה שרדה.

בין הצללים - תודה על הטיפ לגבי תמציות באך. זה יכול להיות כיוון שיעזור, אני אנסה למצוא כאן מישהו מומלץ.

[שרון_ג*]

טוב, אז הנה לכן חוויה טריה מאתמול. . אזהרה: לא מומלץ לקריאה לאנשים רגישים.
באמצע ארוע משפחתי שוב נתקפתי בסחרחורת ובחילות. כאבי ראש היו כל השבוע.
לא ממש ידעתי מה לעושת עם עצמי. לא רציתי כל כך להקיא. פחדתי שאם אתחיל - לא אפסיק. כמו שהיה בעבר.
בסוף דווקא הקאתי, זה לא היה נורא כ"כ. אני חושבת ששיחררתי ולכן ההקאה היתה קלה יחסית. לא יודעת.
כמובן שהרגשתי נורא, והבחילות המשיכו, והתלבטתי מה לעשות - אם לנסוע הביתה או לא, ואיך תעבור הנסיעה.
בבית נכנסתי ישר למיטה עם דלי לידי. אני חושבת שהידיעה שלא אצטרך לרוץ לשירותים מרגיעה אותי.
בלילה נימנמתי בין גלי הבחילות, וכשהתעוררתי מבחילות - נשמתי כמה נשימות עמוקות עד שהגל נרגע ויכולתי לחזור לישון.
הבוקר אני יותר בנאדם. עדיין עם גוש תקוע בגרון. שתיתי תה ירוק עם סוכר (איחס! אני כבר הרבה זמן שותה בלי), ואני תוהה אם לנסות לאכול.
מצד אחד - ההתקף הזה עבר לי יחסית לאחרים בהם הקאתי קל יותר, מצד שני זה עדיין היה זוועה. בד"כ אני לא מגיעה להקיא בהתקפים האלה, סתם סובלת עד שזה חולף.
אין לי תובנות מיוחדות. רק רציתי לשתף.

[ריח_מנטה*]

וואוו, הרגשה נוראית שימרי על עצמך אני מאחלת לך בריאות@}

[נ.פ*]

הי, אני לאחר לידה כ חודשיים . נמצאת בדיכאון לידה הניקרא יחסית קל, אני שותה כדורים. אבל מה שהכי מפריע לי הן ההקאות והבחילות במשך כל היום אני ממש סובלת מזה עד כדי בכי מרובהץ יש לי בקע בסרעפת אך הרופא אמר שאין קשר. אני לא מצליחה להתגבר על זה כל היום לא לאכול כלום ואפילו מים מובילים אותי לבחילה המצב נימשך מאז הלידהץ אנא האם יש פיתרון שאולי הרופאים לא יודעים?

[אריקה*]

גם לי יש חרדת הקאות, לא ידעתי שככה קוראים לזה, כבר שש שנים לא הקאתי, כשיש לי בחילות, אני מסוגלת להתאפק עם הבחילות שמיליון איש כבר היו מקיאים מאה פעם... כשכן הקאתי בעבר, אז הייתי בוכה בהיסטריה ממש לפני... והיה צריך להחזיק אותי כי כל גופי היה אשכרה מפרכס, והייתי (סליחה על הביטוי) עושה במכנסיים תוך כדי הקאה את כל מה שאפשר לעשות במכנסיים... והייתי מקיאה לתוך גיגית שהיו מביאים לי בדר"כ כי אני תמיד נשארתי עד הרגע האחרון ממש במיטה מנסה לא להקיא ואין סיכוי שהייתי מספיקה לשירותים, וקרה שאפילו התעלפתי תוך כדי ונפלתי עם הראש לתוך הקיא שבגיגית, או שהקאתי על הרצפה ונשכבתי לי מעולפת בתוך הקיא... פעם כשהייתי בכיתה ו' הקאתי כשהייתי לבד בבית, אני זוכרת שצרחתי לפני זה ואחרי שהקאתי שכבתי איזה חצי שעה לא מסוגלת לזוז בתוך כל הגועל, ולא היה אכפת לי מכלום כי הייתי באפיסת כוחות, ואני זוכרת את השכנה קוראת לי מחדר המדרגות כי היא חשבה שקרה לי משהו.... לא הקאתי כבר 6 שנים, אני ספצית בלהתאפק... אני מסתכלת על הבלטות המרובעות שברצפה ועוקבת אחר הקווים עם העיניים, זה מסיח את דעתי... ואני מקווה שלעולם לא אצטרך להקיא יותר.

[אריקה*]

הכי חשוב מניסיוני המר, לא לשתות תה או כל משקה חם אחר בזמן בחילה. ודימיון מודרך יכול מאד לעזור. כמו כן, למי שיש קילקול קיבה לא לאכול כלום חוץ מלחם שרוף כמה שיותר, יעני טוסט שרוף שרוף. ולשתות רק מים. אפילו אם זה יקח כמה ימים, לא קרה כלום, פשוט איכלו רק לחם שרוף.

[nono*]

היי קוראים לי נגה ואני בת 15.
גם אני סובלת מחרדת הקאות ולדעתי במצב קשה...
נורא קשה לי לדבר על זה.. אפילו לקרוא על זה או לכתוב על זה, זה עושה לי בחילה..
כשהייתי קטנה לא הייתי ילדה שמקיאה הרבה אבל בכל זאת הקאתי פה ושם כשהיייתי חולה. לא היה לי אז את החרדה הזאת היא התחילה לי בערך בכיתה ו' והתגברה יותר בשנתיים האחרונות.
בשנה שעברה לא הלכתי לבית ספר חצי שנה בערך בגלל החרדה הזאת, עברתי כל מיני טיפולים מאלטרנטיבי עד פסיכיאטרי לנסות ולהבין מה גורם לי לא ללכת לבית ספר.. כשהמטפלים שאלו אותי למה אני לא הולכת לבית ספר לא אמרתי שיש לי חרדת הקאות אלא שאני לא יודעת.. התביישתי מזה.. חשבתי שאני היחידה שיש לה את הדבר הזה.
החרדה הזאת גורמת לי להפסיד כל כך הרבה דברים שילדים בגיל שלי עושים ואני כבר לא יודעת מה לעשות...
אצלי החרדה מתבטאת בזה שאני בשום פנים לא מוכנה להקיא, אצלי זה אפילו יותר נורא מלמות... לפעמים אני אומרת שאפילו עדיף לי למות מאשר להקיא.אני לא מבינה איך אתם שיש פה אנשים מבוגרים יכולים להתמודד עם החרדה הזאת כבר הרבה שנים... אני גם מפחדת להיות ליד משהו מקיא או משהו חולה כי אז אני כאילו יכולה להקיא איתו ביחד.
אני גם מאוד תלויה בהורים שלי בקשר לזה אני מרגישה שרק הם יכולים לעזור לי במצב כזה... כשיש לי בחילה אני יכולה להכנס ללחץ ולהתחיל לבכות והדופק עולה וזה פשוט נורא!
בקיצר... אני שמחה שמצאתי את הפורום הזה אולי זה יעזור לי יותר עם החרדה שלי..

[טליה_אלמתן*]

יש למישהו פיתרון לאיך כן להקיא? הייתי רוצה להקיא כשאני חולה, אבל אני כבר "מומחית" במניעת הקאות, ולא מצליחה להתגבר ולהקיא

[תזמורת_הים*]

נ.פ.
האם הרופא שנתן לך את הכדורים נגד דכאון הסביר לך שאחת תופעות הלוואי הנפוצות של כדורים כאלה הן בחילות והקאות?
יתכן שאם יחליפו את סוג הכדורים שאת לוקחת המצב ישתפר.
באופן אישי אני לא חושבת שכדורים נגד דכאון יכולים לפתור דכאון, צריך לטפל בגורם לדכאון ולא רק בסימפטומים. זו דיעה אישית שלי בלבד, ואני לא רופאה.
למה את בדכאון? האם את לבד עם התינוק כל היום וקשה לך לטפל בו? האם היתה לך לידה קשה? האם אין לך עזרה מבעלך או מבני משפחה אחרים? האם יש מי שתומך בך, מקשיב לך, מטפל בך?
אשה אחרי לידה צריכה המון עזרה ותמיכה.
יש פרויקטים של נשים שעוזרות ליולדות בהתנדבות, אולי זה יעזור לך? קראי בדף קורס רכזות אם לאם ו תמיכה באמהות טריות.
כדאי לך לעיין גם ב מדור אחרי הלידה. לפעמים עוזר מאד רק להווכח שגם אנשים אחרים חווים חוויות דומות..

[בין_הצללים*]

לNono בת ה-15 שלום,

וואו אין לי ממש פיתרון בשבילך, אבל אני ממש ממש מבינה את ההרגשה.
עוד לא כתבתי כאן את כל מה שעברתי, אבל אני יכולה להגיד שהיתה תקופה שרופא משפחה חשד שיש לי אנורקסיה כי פחדתי לאכול, כי פחדתי שאקיא, זה היה ממש מזמן, אבל בשלב כלשהו אפילו אושפזתי לשבוע, עד שהפסכיאטר השתכנע שאין לי אנורקסיה. (הוא לא ידע להגיד מה כן הבעיה שלי, ואני לא ידעתי להסביר).

רק אחרי שפתחתי את הדף הזה, גיליתי שזו פוביה מוכרת וידועה, עד אז חשבתי שאני היחידה בעולם עם הפחד מהקאות.
כמו שתיארת
אצלי החרדה מתבטאת בזה שאני בשום פנים לא מוכנה להקיא, אצלי זה אפילו יותר נורא מלמות... לפעמים אני אומרת שאפילו עדיף לי למות מאשר להקיא. לא נעים לי להגיד אבל אחד הפחדים שלי הוא שיום אחד חלילה אחלה במחלה ממארת, ואז איך אוכל לעבור טיפולי כימותרפיה?
אני יודעת שזו מחשבה מופרעת לגמרי, אבל זה עובר לי בראש.
אני גם מפחדת להיות ליד משהו מקיא או משהו חולה כי אז אני כאילו יכולה להקיא איתו ביחד. נכון מאוד, מה שאת מתארת אלו הן התסמינים של הפוביה.

אני רק יכולה להגיד שעד ש טליה אלמתן לא נכנסה ונתנה את הקישור הייתי משוכנעת שאני היחידה בעולם.
עכשיו אחרי שקראתי את הקובץ שהיא צירפה (באנגלית) אני יודעת שיש פוביה כזו, אבל גם שמרוב הפחד אני גם יודעת שאני לא אקיא, וזה קצת עוזר לי להירגע. כל מי שמכיר אותי ואת הפחד שלי מהקאות (אני די מסתירה את זה, אבל אנשים קרובים יודעים), תמיד אומרים לי "את, בחיים לא תקיאי" וזה מרגיע אותי דווקא.

האם ההורים שלך יודעים על החרדה הזו? אני תמיד הרגשתי שמתייחסים אלי כאל סתם בכיינית, לכן חשוב שידעו שזו פוביה אמיתית.
הייתי מציעה לך לשתף אותם כי זה יכול לעזור לך, ואולי לשתף גם את הפסיכיאטר. לדעתי אין מספיק מודעות לזה, אז יכול להיות שהוא לא מכיר, ואם כן תדפיסי את הקישור שלמעלה, ותתני לו.

רופא המשפחה שלי למשל יודע שלפני שאני מקבלת תרופה כלשהי, אני מתחקרת אותו: יש לזה תופעות לוואי? איך זה ישפיע על מע' העיכול שלי? וכו' וכו' ולפעמים אני חושבת שהיה יותר קל לו הייתי נותנת להם כבדרך אגב את התדפיס על הפוביה הזו שיהיו מודעים לזה.

את מוזמנת לכתוב כאן עוד ולשתף
אשמח לשמוע ממך (אני עסוקה נורא כרגע כך שלוקח לי זמן עד שאני מגיעה לפה, אז סבלנות)

---

למישהו פיתרון לאיך כן להקיא? הייתי רוצה להקיא כשאני חולה, אבל אני כבר "מומחית" במניעת הקאות, ולא מצליחה להתגבר ולהקיא
לא ממש מכירה, יש טריקים, כמו לדחוף אצבע לגרון (אין לי מושג איך עושים את זה) לשתות מי מלח, אמור גם לעשות את העבודה, אבל זה דוחה.
אולי פשוט לשנן מנטרה כמו : זה בסדר להשתחרר... ואם זה יבוא זה יבוא ואם לא אז לא...

[רתם_ב*]

קודם כל אני רוצה לומר שהפורום הזה עזר לי כמו ששום דבר אחר לא עזר לי בעבר . לראות שאני לא עוף מוזר עם פוביה נדירה זה כבר מקל מאד. אני בן 22 וסוחב את חרדת ההקאות כבר 12 שנים, ולא הקאתי כבר 6 שנים. ניסיתי לתקוף את הבעיה הזו מהרבה תחומים רציונליים ופסיכואנליטיים עצמיים אבל משום מה אני תמיד מגיע לאותה נקודה של הסטריה בבחילה קשה.
אני מרגיש שכל כך הרבה סיטואציות בחיים שלי התפספסו בעקבות החרדה הזו...אחת מהן היא שאני לא מסוגל לחשוב לעלות שוב לאוטובוס לאילת כדי לרדת לסיני...למרות שבנסיעה לשם וחזור לא הקאתי
אני מת מפחד מהרגע הזה בו מיצי הקיבה שלי יפרצו בזרם מהפה בלי כל יכולת לשלוט בזה. ממש מבועת. אני נכנע מלנסות לפתור את זה לבד...חייב ללכת לפסיכולוג שיעזור לי כי זה לא הולך ומשתפר עם הזמן. יש למישהו/י אינפורמציה לתת לגבי טיפול פסיכולוגי?

[אריקה*]

לטליה אלמתן,

את שאלת איך כן להקיא... דוחפים אצבע לגרון וזה ישר יוצא רפלקס הקאה.

בהצלחה

[ברברה_סטרייסנד*]

האם מישהו מכיר חרדת הקאות שמתפתחת בעיקר לכיוון של הזדהות אינטימית. כלומר, מעבר לכך שאני לא מסוגל להקיא, אני חרד לגמרי כאשר מישהו קרוב מקיא לידי, או אם אכל משהו שעלול לגרום לו להקיא, או אם נדמה לי שמשהו הגעיל אותו, והכי נפוץ - אם לי יש בחילה אני בטוח שגם לו יש, ושהוא יקיא, ונתקף חרדה והבחילה גוברת....
נשמע למישהו מוכר?

[טליה_אלמתן*]

בדפים שקראתי באנגלית מתוארת התופעה של חשש להיות נוכח בהקאה של מישהו אחר, ואפילו לראות הקאה בסרט

[עדית*]

וואו! הדף בדיוק קשור לבעייה שלי!
אבל אצלי זה יותר חרדת בחילה!
מרגישה שלא יכולה להתמודד עם התחושה הזאת (שהיא בעצם כאב בפני עצמו).

[טליה_אלמתן*]

טליה אלמתן (28.04.2007 16:50):
אני קוראת בדף אחריות מול אשמה והגעתי לתוספת בה את מזכירה שלא הקאת כאדם בוגר, עד להקאות בהריון.
רציתי לבקש שתשתפי ותרחיבי בנושא בדפים חרדת הקאות (אותי מעניין במיוחד לדעת האם כיום, לאחר ההריונות, את מצליחה להקיא בשעת מחלה ולהיפטר מכל מה שצריך להיפטר ממנו בעזרת ההקאות)...
בזמנך החופשי ובהתאם להרגשתך - תודה!

[טליה_אלמתן*]

שוחחתי אתמול שיחה מדהימה בצ'ט עם אחותי הצעירה ממני בשנה, וחשוב לי להעתיק אותה לכאן (את דבריה אני מתרגמת כי היא מקלידה על מקלדת לועזית באנגלית).
השיחה מתייחסת לזיכרון ילדות שהעלתי בהודעה בדף הזה בתאריך 26.05.2005.

אני: אוי זה מזכיר לי משהו לא קשור שרציתי לשאול אותך! מאחר ויש לי חרדת הקאות, דיברתי על זה ב"באופן" לפני שנה עם כמה נשים אחרות. מסתבר שזו החרדה הרביעית השכיחה! בעיקר אצל נשים.
נירה: ברצינות?
אני: טוב אז כשדיברנו על זה, פתאום עלה לי זיכרון כלשהו (וכאן אני מתארת את הזיכרון עד לקטע שאמא שלי לא מתייחסת אלי)
אני (מסיימת): "ואז הצלחתי פתאום להקיא וזה הוציא את הסוכריה."
אחותי: בדיוק רציתי לכתוב שאני זוכרת שהקאת במסדרון!
אני: וזה מה שרציתי לשאול אותך בדיוק!!!(אם היא זוכרת) כי אני זוכרת שאת רצת אחרי! איזה קטע...
נירה: כן, אני זוכרת
אני: מדהים. ואת הבנת שאני במצוקה?
נירה: אני לא זוכרת
אני: נראה לי שכן, אם את זוכרת את זה. למה שסתם תזכרי שהקאתי? (לי, בכל אופן, אין שום זיכרון של אחיות שלי מקיאות)
נירה: אבל אני מתארת לעצמי שכן, כי הזיכרון שלי די גרוע, ואני זוכרת רק דברים שהשאירו עלי רושם גדול.
(שימו לב שזו הפעם השלישית בשיחה בה אנחנו כותבות את אותו הדבר ביחד! לפני שכל אחת קראה את השורה שהשניה שלחה)
אני: יו איך שימחת אותי עכשיו! אני אפילו לא יודעת למה. ברצינות אני ממש מתרגשת
נירה:
אני: אולי כי אז הרגשתי כל כך נורא ממש "פחד מוות" ואמא לא עזרה לי והייתי לבד, ועכשיו אני כבר לא לבד תודה
נירה: על לא דבר מכל הלב

[טליה_אלמתן*]

אחרי השיחה איתה חשבתי שאולי היה לי מזל גדול משמים, שאמא שלי לא הבינה מה קורה.
אולי אם היא היתה רואה שאני נחנקת, היא היתה נלחצת וטופחת לי חזק על הגב, ובכך גורמת לסוכריה להחליק עמוק יותר, אל הסימפונות הצרות יותר, ובכך היה נחרץ גורלי, למעשה.

[פלוני_אלמונית*]

היי
פעם ראשונה בחיי אני מרגישה שמישהו מבין אותי- בת 26 עם חרדה מהקאות כבר 12 שנים (לא הקאתי כל ה 12 שנים הללו) , גם אני כמו חלק מהבנות שכתבו פה זוכרת בדיוק את היום המדוייק שבו הקאתי, מה אכלתי לפני וכו', והכי מדהים שהפסיכיאטר שלי היה בטוח שמדובר בהפרעת אכילה , לא התייחס בכלל לפוביה...
יש לי שאלה לאמהות שבינכן- איך נכנסים להריון עם חרדה כזו? כשיש לי בחילה אני לא מסוגלת לאכול כלום, ואני מטבעי מאוד רזה אז אני מפחדת להזיק לעובר.
שאלה נוספת- אני די בטוחה שהקאה יזומה תסיים או לפחות תקטין משמעותית את הפוביה, כמו שחלק מכן כתבו, אבל אני ממש לא מסוגלת להביא את עצמי לזה, גם פיזית ניסיתי לדחוף אצבע ולא הלך, מישהי ניסתה פעם הקאה יזומה?
תודה מראש

[טנא_מלא_כוכבים*]

איך נכנסים להריון עם חרדה כזו?
נכנסים כרגיל (גבר, אשה וכאלה) ומקוים לטוב . אני לא חוויתי אפילו לא בחילה אחת לאורך כל ההריון.
אם יש בחילה, לא בטוח שמקיאים. לעתים הבחילות מופיעות רק בחלק כלשהו של היום (בוקר, צהריים, ערב). ובשאר היום חשים כרגיל.
כדי להתכונן ולדעת עוד אפשר לקרוא בדף בחילות בהריון.
אם החרדה מפריעה לך בחיי היומיום, מעבר למחשבה על התמודדות עם הריון, יש אפשרות לטפל בכך.
בריאות ושלוה @}.

[סלט_פירות*]

איך נכנסים להריון עם חרדה כזו?
פחדתי, פחדתי מאוד, אבל בכל זאת נכנסתי להריון (ולראיה, אני עכשיו בהריוני החמישי, לקראת ילד רביעי) ולמזלי הטוב היו בחילות שלא הובילו להקאות. אז אכלתי פחות (אבל יותר פעמים. בבחילות בהריון עדיף לא להגיע למצב של רעב, זה רק עושה את זה יותר גרוע), ואכלתי רק מה שהסתדר לי והתחשק לי (גם אם זה היה רק קרקרים ופירות).

בהריון הנוכחי (בדיוק נגמר לו שליש ראשון. הבחילות כרגע כמעט ולא קיימות), היו בחילות נוראיות. לא משהו שזרק אותי לאסלה (חלילה!), אבל זה היה מתיש וליווה אותי 24 שעות. הלכתי לדיקור וההקלה היתה עצומה. לפחות 80% מהבחילות פשוט נעלמו. וגם גיליתי הפעם שזיתים ירוקים גם מקלים על ההרגשה (אבל זה אינדיבידואלי. יכול להיות שהגוף שלי זקוק למלח).

בלידה הראשונה הקאתי ממש לפני שהתחיל שלב הלחיצות. חוץ מזה שהיה לא נעים (בלשון המעטה), היתה לי הקלה גדולה שנתנה לי להמשיך את הלידה ואחרי שהקטנה יצאה, כבר שכחתי מזה. זו לא היתה הקאה טראומטית. למרות שחשבתי שאין דברים כאלה...
בלידה השלישית לפני יציאת הראש כמעט והיה לי רפלקס הקאה, שהצלחתי לעצור, ואז הילדה יצאה וההרגשה שהיתה קודם נעלמה...

מקווה שהנסיון שלי מעודד משהו.

לגבי הקאה יזומה - אין מצב.

[סמדר_נ*]

כשיש לי בחילה אני לא מסוגלת לאכול כלום, ואני מטבעי מאוד רזה אז אני מפחדת להזיק לעובר.
לנקודה זו בלבד, אל תדאגי. כרגע יושב בחיקי פעוט משובח בן שנה ושמונה חודשים, שנולד בשבוע 39 במשקל 3 ק"ג, אחרי הריון ששני שלישיו הראשונים היו, פיזית, רעב כרוני.
לעניין הפוביה אין לי מה לתרום, חוץ מזה שגם בלי פוביה אני לא מסוגלת לחשוב על הקאה יזומה.

[טליה_אלמתן*]

טוב אני הריונית סדרתית, תמיד עם בחילות קשות-עד-קשות-מאוד, וכמו שניתן לראות במעלה הדף - מאותגרת בחרדת בחילות P-:
אני יכולה להגיד לך שבחילות בהריון זה זוועת עולם. מצד שני, לא נראה לי שנשים שאינן סובלות מחרדת בחילות, נהנות מהבחילות של ההריון
מעולם הבחילות של ההריון לא גרמו לי להקאה (לצערי ולשמחתי המעוותת). בהריון השלישי סבלתי, לצד הבחילות, משלל ווירוסים ששני הגדולים הביאו לי הביתה, ואז הצלחתי גם להקיא! לשאלתך השניה - זה ממש לא עזר לי להיפטר מחרדת הבחילות
מאחלת שתהיי בין אותן ברות מזל שלא סובלות מבחילות בהריון @}

[טלי*]

יו...איזה הקלה למצוא א הדף הזה ולראות שאני לא היחידה בעולם...רציתי לשאול: ברגע שיש לי חשש ולו הקל ביותר שאני עומדת להקיא או חשה אפילו איזה
אי נוחות במערכת העיכול שעלולה להוביל להקאה מתחיל התקף חרדה נוראי (דפיקות לב מואצות...היסטריה...תחושת בלבול...וכמה אבסורד בחילות או צורך
להקיא) האם גם אצלכם??? כיאלו לא מספיק שאני חווה את הפחד מההקאה אני מקבלת כ"בונוס" הקתף חרדה /-:

[פלוני_אלמונית*]

התקף חרדה - ב"ה לא בעסק אצלי!

[טליה_אלמתן*]

זו הייתי אני אצל גיסתי

[יעל_ל*]

בדיוק היום הקאתי וחשבתי שאני חייבת לחפש מידע על איך מונעים חח אני ממש פחדתי להקיא ו6 שנים לא הקאתי והיום זה יצא בקלות כזה למרות שהיו בחילות ועלה לי שלוש פעמים ומנעתי מזה ועשיתי גרפסים כדי למנוע מזה לצאת חח מביך להגיד אבל עובדה ואני גם זוכרת ארבע פעמים שהקאתי בחיי
כיתה ב' בטיול מהבצפר שבכיתי נורא אחרי והמורה לא הבינה למה אני כלכך בוכהה והקאתי על המעיל ומאז לא נגעתי בו חח
כיתה ד' הייתי חולה והקאתי 5 או 4 פעמים באותו יום ואז יצאתי לטיול עם דודתי האהובה ווהכל עבר
וכיתה ז' בשל עגבניות שלא נגעתי בעגבניות אחרי זה במשך חצי שנה לפחות
והיום גיל 18 שאחרי כל הפעמים ניסיתי למנוע ובכיתי לאחיות שלי איך אני מונעת מזה לצאת וכאלה הן אמרו לי לצאת לחצר לנשום עמוק ובסוף נכנעתי והבאתי לזה לצאת אומנם עלהרצפה כי לא הייתי מוכנה בכללל אבל הוקל לי

[יעל_ל*]

וכמו שכולם אמרו הקלה למצוא את הדף זה נחמד לדעת שאני לא מטורללת ויש עוד כמוני בעולם חחח
ו טליה אלמתן כן גם לי היום פעם התקפי חרדה ובאופן מפתיע היום הפסיק =]
ולמרות זאת אני יודעת שאני אדלג על המקום בו הקאתי

[טליה_אלמתן*]

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי יש בעיה אחרת לגמרי גם אני זוכר את היום האחרון בו הקאתי ועכשיו חיי נהרסו כבר שנתיים שלא הקאתי אבל אני כל הזמן פוחד להקיא
כי אחרי שאני אוכל משהו איך אני יכול לדעת שאני לא יקיא? ובנוסף עכשיו בגלל מה שקרה לי לפני שנתיים שאכלתי קליק ואז אחרי 4 שעות שניסית לישון מאותו יום
אני יושן אחרי 5 שעות מאז שאכלתי ואני לא אוכל יותר קליק
ולמה אני פוחד להקיא בגלל שזה מגעיל וגם כי אני רזה וכל פעם שאני מקיא אני מאבד מזון ומכך אני ירזה ואני רוצה להשמין
מה לעשות?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו...מדהים...יש פה אנשים שמתארים בדיוק מה שאני מרגישה.לא הקאתי כבר 11 שנים וזה הפחד הכי גדול שלי. לא שותה אלכוהול, מפחדת לאכות בחוץ, מפחדת לקחת תרופות בגלל תופעות לוואי, מפחדת כשאני במחזור, מפחדת שכואבת לי הבטן, כל היום שותה תה קמומיל. זוועה! אני מרגישה שאני מעייפת את כל מי שסביבי. אני זוכרת את הפעם האחרונה שהקאתי בכיתה ה וזה היה ביוזמתי ולא טראומתי בכלל, גם הקאתי פעמים ספורות בחיי...היום ניסיתי עקב בחילה ולא הצלחתי,זה מנחם כי אני אומרת לעצמי שאם הייתי צריכה זה היה קורה גם בלי הנסיונות האלה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אותו האיש שהוא שתי הודעות מעליי והיום אני אחרי טיפול פסיכולוגי שנקרא טיפול קוגניטיבי התנהגותי.
בטיפול לימדו אותי איך מתנהגים שיש התקף חרדה או בחילה ובנוסף בטיפול מלמדים אותך להפסיק להימנע ממקרים שמזכירים לך הקאה
בשתי הודעות שמעליי כתבתי שאני צריך הפרש של 5 שעות מהאוכל לשינה בעזרת הפסיכולוג בהדרגתיות הורדתי את מספר השעות לדוגמא
שבוע אחד ישנתי אחרי 4וחצי שעות מהאוכל שבוע אחרי 4 שעות מהאוכל וכך הלאה. כמובן שזה היה קשה אך בטיפול מלמדים אותך איך להתמודד
ואם אתם רוצים שאני יפרט תכתבו. היום אחרי 10 פגישות סיימתי את הטיפול ואני יכול להגיד לכם שאני עדיין מפחד מהקאות והחרדה לא עברה
אך הפסיכולוגית אמרה שככל שאני יאכל ואז ישן וההפרש בינהם יהיה פחות מ5 שעות החרדה תפחת ואולי תעלם.
בקיצור אני ממליך ללכת לפסיכולוג

[חנצ'ק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קוראים לי חן ואני בת 18:
כבר כמה שנים שיש לי את חרדת ההקאות הזאת ובאמת שהוקל לי לראות שאני לא היחידה..
כבר שש שנים (טפו טפו טפו) שאני ללא הקאות..אני סובלת ממעי רגיז אז פה ושם יש לי בחילות וכאבי בטן אבל אני נחה ואז זה עובר
אני גם אלרגית לקקאו והיו כמה פעמים שהיו לי בחילות והייתי קרובה להקאה הצלחתי שלא להקיא,במשך חמש וחצי שנים הכחשתי את החרדה אך לאחרונה למדתי להשלים עם זה ובאמת שאני לא מסוגלת להקיא..אני מתה מפחד מזה ומקווה שבחיים זה לא יקרה לי..הבעיה היא שזה משפיע לי על חיי היומיום.זה מגיע למצב שאני חושבת על זה לפחות פעמיים ביום. הדבר היחיד שאני לא מבינה הוא מאיפה החרדה הגיעה..קרה לי שהקאתי כמה פעמים בחיים שלי וממש לא עשיתי מזה סיפור,אפילו הפעם האחרונה שהקאתי ממש לא הייתה טראומטית..אמנם בהתחלה לא הצלחתי אבל לאחר מאמץ קל הצלחתי ואפילו הרגשתי יותר טוב לאחר מכן,וזו ששתי הודעות מעליי תיארה בדיוק את מה שאני מרגישה..

[אלינור*]

יש דרך למנוע את ההקאה לגמרי ? אני אודה למי שיספר לי עליה כי אני מעדיפה למות מלהקיא והיום סבלתי מכאבי מחזור חזקים והתחילו לי גרפסים שלפני ההקאה ...הייתי צריכה שמישהו יהיה איתי אז ידיד שלי התקשר אליי כדי לנסות לעודד אותי להקיא למרות הפחד ...למרות שאין לי מושג ממה זה יכול להיות ... בבקשה תמצאו לי איך לא להקיא? זה הדבר שהכי מפחיד אותי

[אלינור*]

יש לזכור את זה לא הקאתי ורק סבלתי מהגרפסים האלה והרגשתי כאילו אני מקיאה אוויר

[אא_בחור*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב, בן 28 וכנראה שאני בין הגברים היחידים שסובלים מהפוביה הזאת.
זה פשוט נורא, מגיל צעיר אני פוחד פחד מוות מהקאות.
אני בקושי מקיא, אבל בחילות יש לי די הרבה.
היה לי קילקול קיבה לפני שנה, ההקאות היו זוועתיות, פחד מוות וכאבים בחזה, הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ!
אני כבר לא יודע מה לעשות, זה פוגם באיכות החיים בצורה זוועתית. אני מתכוון ללכת לפסיכולוג שיעזור לי, אי אפשר ככה.
אבל אני שמח לראות שאני ממש, ממש לא היחידי

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חרדת הקאות

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מהיותי נערה בת 14,15 לא ידעתי איך להרגיש בעת השיגעון*...!!
אני לא זוכרת שהקאתי לפני זה..אני כן זוכרת שזה גרם לי לחשוף הרבה חששות ושוב כמו שאמרתי שיגעון למצב..
זה קרה ביום שבת,בוקר לפני שישי,פשוט אז הכרתי הקאות קטנות,אלה שיוצאות קצת..חשבתי שככה הסיפור עם כל הקאה..הוצאתי בכוח מרוב המחנק גרעפס
לפתע,ראיתי חושך,לא עצמתי עיניים,החרדה שלטה במוחי,דפקתי את הראש על הקיר כי האף שלי נשם בזמן ההקאה,מה שגרם לסבל,אני זוכרת שרצתי לאמבטייה באמצע,לא ראיתי או צפיתי באותו יום בהקאה שלי..בהמשך..טוב,אבא שלי נתן לי לשתות בקבוק בירה שחורה ואז להקאה צורפו עוד 6 הקאות..אני זוכרת עוד יום,פעם שנייה ואחרונה תודה לאלל !!הקאתי 11 פעמים,כי לא יודעת..כנראה חוויתי דיכאון בזמן הזה..לא שמתי לב שזה רלוונטי להרות..אבל באמת שנמאס לי..!אני רוצה עזרה,אין לי למי לפנות,אני שמחה שיש עוד כאלה..*מה עליי לעשות..?אני מפחדת לאכול ואני יודעת שהחרדות יפגעו בי בסופו של דבר..:'(:'(:'(

[Maria. :)*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

למה בשם השם לא ידעתי העל קיומו של הפורום הזה לפני 35 שנה?? ??? למה?? ?? אין לכם מושג כמה עזרתם לי! כל מילה כאן פשוט אמת צרופה בפחד הקולקטיבי הזה!! ! כנפגעת טרור שסובלת מזה כוננות 12 שנים מהתקפי חרדה נוראיים וכאבי בטן ובחילות הנוראיות גם כתינוקת וכ ילדה חשבתי שהפחד שלי המקרה פשוט קשור לחוויות טראומטית מהקאות בכלל. תודה רבה לכל מי ששיתף תמשיכו להפיץ את הניתוח של המטבעות חבל שלא מעבירים לנו סדנאות ע פחדים כל שנה מגיל גן בבתי הספר!!! שמישהו כאן עם גישה פנימית למערכת החינוך ייעשה מאמץ וי יקדם את הנושא הזה שם שתק כל כך הרבה אנשים!! !!! תודה ושוב תודה וחיבוק אוהב

[תכלת*]

לי היתה/יש חרדת הקאות.
עד שהקאתי השבוע אחרי שנים שנים רבות שלא קרה לי.
מה אומר החרדה גדולה יותר מהדבר עצמו...
אני מרגישה שעבר או עובר לי לאט לאט...
לא שאני רוצה שוב להקיא, אבל אנסה לזכור שבתוך החוויה עצמה, חשבתי לעצמי אני בסדר , זה כבר עובר ואצא מזה בחיים.
כך היה יצאתי מזה בחיים.

[טליה_אלמתן*]

גם אני מרגישה שיפור בשנים האחרונות.
אני מוצאת שכשההקאה מפתיעה אותי, היא עוברת יותר בקלות...
רפואה שלמה לכולם!

[שני*]

היי! אני אמטופובית ויש לי חרדה נוראית להקאות. קראתי את כל הדף וזה נורא נגע לליבי ועד לדמעות. כל יימי חיי מהילדות ועד היום, כשיש לי בחילה או רואה, שומעת על אדם שמקיא כולי רועדת מפחד וזה משתק את חיי. כיום אני בת 36 ובפעם האחרונה שהקאתי זה היה בגיל 9 בערך, אני כל כך מפחדת להקיא (לשבור את הקרח אחרי כל כך הרבה שנים שלא הקאתי) כל פעם שיש לי בחילה חזקה שיכולה להביא להקאה אני נלחמת לא להקיא ובסוף זה חולף ואח"כ אני נרגעת. יש לי המון מה לכתוב. אשמח לדבר עם אמטופובית כמוני. אתם המראה שלי ;-( [email protected] אשמח לשוחח גם במייל

[לא_כל_כך_נורא*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הקאתי הלילה פעם אחת הקאה יבשה ופעם אחת עם אוכל. החרדה עם השנים והתנסות יורדת. למרות שבלילה הגעתי למצב של רעד קיצוני ולא יכולתי שבעלי יהיה לידי זה הכניס אותי יותר לחרדה. משום מה שאני מרגישה בחילה אני צריכה להיות לבד וחבל כי ממש רצה להיות איתי ולעזור לי. אני בת 32 וגם אצלי בגיל 16 חשבו שאני אנורקסית ולא הצליחו לטפל בי . מה שכן זה עבר לבד והצלחתי לבד לעלות במשקל ולהתמודד. אפילו נסעתי להודו והקאתי שם חחח. החרדה הזאת זו מחלה קשה להבנה לאנשים ״רגילים״.

[שני*]

היי! כל כך קשה לי לראות את מה שרשמת ל "לא כל כך נורא? , וגם נכון את צודקת החרדה הזו קשה להבנה לאנשים "רגילים"...... אני נורא מפחדת להקיא. אני זקוקה לעזרה

[25_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכל מי שכתב פה לאורך השנים, ולמי שיראה בעתיד.
יש קבוצה בפייסבוק של אמטופוביה. היא סודית (כדי שאף אחד לא יידע שאתם שם, למקרה שזה אישיו). לכן לא רואים אותה כשמחפשים בחיפוש הרגיל. מישהו מתוך הקבוצה צריך להוסיף.
אם מישהו פה תרצה אי פעם לדבר על הנושא עם עוד אמטופובים ישראלים, אתם מוזמנים לשלוח לי מייל, ואני אצרף אתם בשמחה! ^_
smady.by @ gmail.com (בלי הרווחים כמובן)

[Kfir*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוקיי, אז ככה. אני כפיר, אני בן 14 . קודם כל קראתי פה דף דף, במשך שעה וחצי. ופשוט אני שמח לשמוע שיש באמת עוד אנשים שמזדהיים איתי. שהייתי בן 12, חזרתי הביתה מבית הספר, והיה לי בחילה נוראית. הלכתי לספא, ישבתי. קמתי, ולאחר מכן הקאתי. לאחר שהקאתי, התקלחתי והלכתי לישון בשעה 19:32 ( כן אני זוכר את זה אחד לאחד ) . קמתי בשעה 21:21 , והרגשתי כאילו ישנתי לילה שלם. חשבתי שכבר בוקר. הלכתי לשתות מים, כי היה לי סחרחורת. קמתי לשתות מים, וכשהגעתי למטבח, פתאום היה לי פרפרים בעניים, והכל ניהיה שחור , לאחר מכן מצאתי את עצמי בכלל בפנית אוכל, על הרצפה מלא בדם. ( נשמע מוזר אבל כן.). התחלתי לצרוח, אמא שלי ראתה אותי, ושתפה לי פנים, וטיפלה בי, מסתבר שהתעלפתי. למשך 40 דקות. וככה זה התחיל החדרה מההקאות, . בשנת 2013, הלכתי לרופא שיניים. הרופא שיניים היה אכזרי ביותר, באתי לעשות סתימה אחת בלבד. קבענו סתימה אחת, והוא קבע שהוא צריך לעשות לי 2 עקירות ו17 סתימות. הוא עשה לי 17 סתימות ו2 עקירות והזריק לי כ4 פעמים הזרקה בפה. לאחר שעתיים הייתי בקניון, עם אבא שלי. והתחלתי להרגיש סחרחורת. וכן, שוב התעלפתי . רק שהפעם לידי אבא שלי. הוא תפס אותי. לאחר שמד"א לקחה אותי, התחלתי להרגיש שבא לי להקיא, אבל אז היה לי כבר את החרדה והיא התגברה יותר. ומאז אני כל יום מחשב את השעות של האכילה שלי, לא הולך לישון עד שעובר 3 וחצי שעות מאכילת האורחת ערב שלי, לא שתיתי חלב כ4 שנים. אני מפחד לאכול דברים שומניים, כשיש לי בחילות אני מתפלל לאלוקים לא להקיא, הפחד הכי גדול שלי זה הקאה. אני רק שומע הקאה אני מתחיל לרעוד. הלכתי לפסיכולוג , הייתי אצלו 5 מפגשים, אבל לצערי זה לא עבד.. אני עדיין מפחד מהקאה. כל דבר אני שואל את אבא שלי, אם מותר לי לאכול, אם זה יעשה לי בחילות, אם אני יקיא מזה, אם זה התוקף , וכו'. ואני חשבתי שאני פריק, ואני מוזר . אבל מסתבר שלא .

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אווייישש באמת..
תשכירו חדר, בא לי להקיא.

[פלוני_אלמונית*]

אצלי יש חרדת הקאות הכי שיש בעולם אני לא הקאתי כבר 25 שנים שבמהלך השנים היו לי בחילות נוראיות והריון ללא הקאות ואפילו פעם אחת היה לי וירוס בבטן היתה לי בחילה נוראית במשך לילה שלם ובסוף הקאתי אויר ז״א לא הקאתי כלום רק גראפס ואוויר ולבסוף שתיתי קצת מים ואז הרגשתי מהפך בבטן ומיד רצתי לשירותים לשלשל כאילו שהגוף שלי אמר יאללה נוציא את הגיפה ממקום אחר מקרה אבוד .אני סובלת ממעי רגיז שבדרך כלל כאבי בטן מעט בחילות והרבה ללכת לשירותים לא חייב שלשול .מפחדת פחד מוות מתרופות ומנסיעות ארוכות וטיסות והפלגות. אני לא אוכלת לפני נסיעות ארוכות ומודדת זמנים מתי לאכול .שיש לי כאבי בטן או בעיות עיכול אני הולכת לשירותים כדי לרוקן את המעיים שלי בשביל לא להגיע למצב של בחילה. אני דווקא כן יוצא לי לאכול בחוץ אבל לא מאכלים שמעודדים קילקולי קיבה כמו סנדי צים עם טונה מיונז ואוכל בדוכנים כאלה דברים לא נכנסים לפה שלי שאני בחוץ שאני מבשלת עוף זה חייב להיות בישול ארוך ואני מנקה את הידיים שלי כל הזמן אני אוכלת מעט בארוחות כדי לא להתמלא ויש לי עוד בעיה שאני לא מסוגלת לראות ולשמוע אנשים אחרים מקיאים זה מגעיל אותי ואני במחשבה שכמו שהם הקיאו לי זה יקרה באותו תסריט . אני לא חושבת על זה הרבה רק אם אני רואה מישהו ברחוב מקיא או שומעת על מישהו שהקיא אז יש לי חרדה שלי זה יקרה ממש מקרה אבוד. אני יודעת שביום מן הימים זה יפתיע אותי.....וזה מפחיד. יש לי כלב ממש סוס מקיא פעם בחודש חודשים ואחרי שמקיא חוזר לעצמו כאילו לא קרה כלום כנראה שממנו אני צריכה ללמוד

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי אז אני בת 14 ומדהים עד כמה שיש אנשים עם הבעיה הזאת! כשמישהו מרגיש לא טוב לידי אני מיד נלחצת ורוצה לברוח ממנו אני מפחדת שיקיאו לידי ומזה נובע הפחד ללכת ללונה פארק וכו'. הפחד הזה גורם לי לפחד מטיסות ומנסיעות ארוכות רק מהפחד שאני יקיא ויקרה לי משהו. לא מזמן טסתי לפראג ובמשך כל הטיסה רעדתי והייתי בחרדה, אומנם היא עברה חלק לגמרי אבל פחדתי מאוד. אני מאוד בררנית באוכל ומשתדלת לאכול רק דברים שרתחו. אני רוצה להתגבר על הפחד ולהתחיל לא לפחד לטוס כי החלום שלי זה לטוס לארהב שזו טיסה של המון שעות. אולי בהמשך אקח מטפל שיעזור לי. מאחלת לכולנו להתגבר על הפחד

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אמא לילדה בת 14 שעושה לי "לילות לבנים" .היא סובלת מבחילות ולא מצליחה לישון. מסתובבת בבית כל הזמן ומתארת פחד להקיא. אסור לדבר על הקאות או לראות בטלויזיה מישהו שמקיא. כשהיא נזכרת בתחושה של הקאה הוא בוכה ורוצה שאחבק אותה. מפחדת שאעזוב אותה. אתמול היה ממש לילה ללא שינה לה ולכל בני הבית..לא יודעת איך לעזור לה

[ש*]

הי! יש פה מישהו בקבוצה בפייסבוק של אמטופוביה?? אשמח שתוסיפו אותי מי שנמצא בקבוצה הזאת..היא חסומה ולא ניתן למצוא אותה. אנא פנו אלי במייל [email protected] תודה רבה!

[הפחדן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואוו! אני התרשמתי מזה שיש כל כך הרבה אנשים ששותפים ל"סבל" הזה.. זה משמח אותי לדעת שאני לא היחיד בעולם שככה... והכול כאן עזר לי מאוד! אבל למישהו יש טיפים למניעת ההקאה.?

[אליזבת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי,
מאוד עזר לי לקרוא את הסיפורים של כולכם אז החלטתי להוסיף גם את הסיפור שלי, למקרה שמישהו יזדהה.
אני בת 21 ותמיד פחדתי להקיא ושנאתי את זה אבל בשנתיים האחרונות הפחד הזה נהיה ממש קיצוני [לא יודעת למה].
פעם אחרונה שהקאתי הייתה בגיל 12 בערך, הייתי לבד בבית והיה לי מאוד קשה להתמודד עם זה.
בתור ילדה הייתי סובלת מבחילות בגלל נסיעות באוטו וגם הייתי מקיאה לפעמים. אני זוכרת פעם אחת מאוד ספציפית. *בתור ילדה הייתי טסה לפחות פעמיים בשנה לחו"ל ובחיים לא הייתה לי בחילה מטיסה במטוס [בהליקופטר צבאי כן הייתה בחילה].

יש לי דודה שחיה בחו"ל והיא עם פחד כמו שלי. אני זוכרת שהפחד שלה תמיד היה קיצוני, לרמה שהיא לא מסוגלת לעלות למטוס או לטפל בילדים שלה כשהם מקיאים.
אני חושבת שזה השפיע עלי מאוד בתור ילדה [היינו טסים אליה פעמיים בשנה] ואולי זה "נרכש" ממנה? בנוסף אחי הקטן גם ממש פוחד מהקאות וכשהוא חש שאנשים סביבו לא מרגישים טוב נראה שהוא ממש חרד.
למישהו יש סיפור דומה? שהפחד "נרכש" מהסביבה?

בשנים האחרונות הפחד להקיא גדל. כל פעם שהייתה לי בחילה הייתי נכנסת ללחצים מטורפים, כל פעם שמישהו לידי היה לא מרגיש טוב או מראה סימנים שהוא לא מרגיש טוב הייתי נלחצת בטירוף מחשש שיקיא.
אני חושבת שנהייתי חרדתית ורוב הבחילות שלי הן בכלל פסיכולוגיות. אני חושבת על בחילה ונהיית לי בחילה.
בשבוע האחרון כל יום הייתה לי בחילה וזה היה נוראי. היום הגעתי לשפל והחלטתי להתגבר על הפחד וללכת לשירותים ולנסות להקיא. דחפתי אצבע כמה פעמים ושום דבר לא עלה. כנראה המחסום הפסיכולוגי ממש ממש גדול והגוף שלי מסרב להקיא. :\

בזמן האחרון הופיעה אצלי גם בעיה בזמן שאני אוכלת. אני אוכלת ופשוט מתחילה להיחנק כי אני לא מצליחה לבלוע. זה בד"כ קורה כשאני חושבת על בעיה בבליעה או על בחילה. כנראה שגם זה פסיכולוגי.
אני נחנקת וכמעט מקיאה וזה ממש מלחיץ. הדבר הזה התחיל בחודשים האחרונים ואני ממש פוחדת לצאת לאכול במסעדות או אצל חברים מחשש שאחנק ואקיא.

הפחדים האלה מאוד מגבילים אותי בחיים כמו שכבר צויין למעלה. זה מאוד מקשה עלי. זו הסיבה שחיפשתי בגוגל והגעתי לשרשור הזה
אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי אבל קצת מתביישת... אני לא יודעת כל כך למי לפנות והאם פסיכולוג מודע לבעיות כמו שלי או שיחשוב שיש לי בעיית אכילה?

אני חושבת שהפיתרון הוא בעצם חוויה מתקנת. חוויה שתתברר בסופו של דבר כמשהו לא כל כך נורא ואולי אפילו חיובי. לרוב אחרי הקאה אנחנו מרגישים הקלה ומרגישים הרבה יותר טוב.
צריך תמיד לחשוב חיובי. זו הרי תגובה טבעית של הגוף. אני כל כך מקנאה באנשים שיכולים להקיא ומתמודדים עם זה בקלילות.

אשמח אם למישהו יש הצעות כמו איך לפנות לטיפול, איזה טיפול וכ'ו...

סליחה על החפירה

[פלונית_קבועה*]

היתה לי לאחרונה חוויית הקאה נפלאה ששכחתי לספר עליה.
שתיתי יותר מדי, הרגשתי רעעעעעע, ואז החלטתי בחוכמה להוסיף גם גראס (נו שתיתי מלא אמרתי), ואז.... פתאום הקאתי והקאתי והקאתי בחופשיות והנאה
חווייה נפלאה, שאפילו הנקיון אחר כך לא העיב עליה
לא פיתרון קבוע, אבל בהחלט חווייה טובה לנצור!

[מאיה_שני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מאיה, אני בת 35 וסובלת מחרדת הקאות כבר 29 שנים וזה גם מספר השנים שהצלחתי להעביר ללא הקאה (טפו, טפו, טפו). בתור תינוקת ההורים שלי טוענים שהקאתי פעמיים ואני זוכרת פעם אחת בגיל 6 כשחטפתי מחלת ים. הפעם שאני זוכרת לא זכורה לי כטראומטית בכלל אבל כנראה שהיא כן. קצת אחריה ראיתי את סצינת ההקאה המפורסמת מהסרט ״המכשפות מאיסטוויק״ ומאז אני פוחדת פחד מוות מהלקיא. כמעט כל מה שתואר בתגובות מעליי עובר גם עליי. פחד משתק שמלווה אותי יום יום. אני נזהרת עם אוכל, שוטפת ידיים באובססיביות ולא מעיזה להתקרב לאנשים חולים. אני זוכרת את כל הפעמים בחי בהם יצא לי לראות אנשים מקיאים או אפילו לשמוע על מישהו שהקיא. אני מפחדת להכנס להריון רק כי אני מפחדת להקיא. אני לא עולה על ספינות. הדבר היחיד שמפחיד אותי בלחלות בסרטן הוא המחשבה שהטיפולים יגרמו לי להקיא ולא למשל שאני אמות. למות לא מחיד אותי אבל להקיא כן. טופלתי במרפאת החרדה של בית החולים איכילוב במשך שנה ללא הצלחה. זה היה שילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי. כל השנים חשבתי שברגע שאני אקיא אני אראה שזה לא כל כך נורא והחרדה תתעבור לי אבל אז גיליתי שיש אנשים שכן מקיאים מדיי פעם ועדיין מפחדים מזה פחד מוות וזה כמובן רק הגביר את החרדה שלי. אני לוקחת איתי כדורי פראמין לכל מקום. בשנים האחרונות אני כבר פחות משתשמשת בהם אפילו כשיש לי בחילות אולי כי אני כבר רוצה להקיא ושהחרדה תעבור. אני אפילו לא יודעת איך זה מרגיש להקיא וממה אני מפחדת. אני די בטוחה שאני מפחדת מתחושת החנק המתלווה להקאה אצל חלק מהאנשים. כשיש לי בחילה אני מאבדת את זה לגמרי, נכנסת לחרדה עמוקה ובא לי למות. אני מסוגלת לנסוע לאמא שלי או אבא שלי באמצע הלילה רק כי יש לי בחילה ואני כבר בת 35. כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי את הפוביה הזו, אני מדברת עליה המון. אני מנסה למצוא פתרונות למצב שלי ללא הצלחה. קראתי בכתבה שהתפרסמה בעיון הארץ לפני שנתיים בערך שיש טיפול שבו מגיעים למרפאה עם אחות ועם המטפלת שלי, אוכלים משהו קטן, שותים חומר שגורם להקאה ואז עוברים את התהליך יחד איתם. רק המחשבה על כזה דבר גורמת לי לרצות למות. מאוד מעודד לדעת שאני לא לבד.