ילד שצמוד לאמא

אנונימי

ראו גם

ילדה שנצמדת

חברותיות ועצמיות אצל ילדים

רק אימא יכולה

התרכזות בילד

הנה נסיון לנסח שאלה שמסתובבת לי בראש, עמומה, מציקה ומטרידה. רק הניסוח יהיה הקלה, שלא לדבר על קבלת תגובות.

אני נוטה להאמין לבן שלי, שמה שהוא מבקש, הוא באמת צריך. כך זה היה מרגע שהוא נולד. בהמון מקרים קיבלתי אישור על הדרך הזו. פשוט כי לא תמיד אני יכולה לקחת בחשבון את כל מה שעובר עליו, ולכן אם הוא מבקש אמא הוא מקבל, ככל יכולתי. וזה יוצר יחסי אמון והקשבה, לא תלות וניג'וס. ולפעמים, בתקופות בהן אני מנסה להיות "חזקה" (למה???), לנסות דברים אחרת, הדברים נראים פתאום שונים- מלחמת רצונות, "דווקאים" ממנו, שלא היו, לחץ.

אז איפה הבעייה? הבעייה היא שלפעמים אמא נסחטת מזה, לא מצליחה "לספק את הסחורה", עייפה, מותשת, עצבנית. אולי עדיפה אמא שקצת אומרת "לא" על פני אמא שפתאום לא יכולה יותר, כועסת, מתרחקת. והרי לפני רגע היא יכלה?

וזו לא כל הבעייה. הבעייה היא שאמא שלי עשתה איתי את אותו דבר, ובכל זאת הייתה ועודנה "אמא חסרה" (כמו שכתבה בשמת בדיון אחר). אז חשבתי- זה בגלל שהיא "הלכה איתי" לכל בקשה וגחמה. לא ידעה להגיד "לא", לעצור, לכוון. היא הותשה מזה ולא נשאר לה כוח ליזום, לתת מעצמה. האמת? זה לא זה. זה אולי היה רכיב במרקחת, אבל היא פשוט אדם לא נותן, לא יוזם.

אז איפה הבעייה עכשיו? (אוי, באמת טוב לנסח את השאלה סופסוף!). הבעייה היא שאני לא מאמינה לעצמי שזו דרך נכונה. אני מאמינה למי שאומר לי שאני טועה. האיש שלי דורש ממני להיות יותר "חזקה", להגיד לא, וכו' וכו'. הוא איש נפלא ונדיר. אז למה הוא דורש ממני להגיד לא? כי הוא רואה אותי בימים קשים ומותשים, וחושב שזו הדרך לחסוך לעצמי, לו ולבן שלנו את העצבים. אני חושבת שבכל דרך אחרת ה"עצבים" קשים יותר, עמוקים יותר, מכאיבים יותר. אני חושבת שכשאני נותנת כמיטב יכולתי, נענית לבקשות של הבן שלי כמיטב יכולתי, זה מביא למקומות של אמון ולקשר טוב יותר.

מה נשאר לי מהשאלה? אז איך אני מוצאת את הרצונות שלי בתוך זה? אולי כדי להצליח לתת לו את מה שהוא מבקש אני צריכה לגדול ולהתרחב כל הזמן, להכיר את עצמי ולטפל בעצמי טוב, תוך כדי הטיפול בו. בצורה "שקופה למשתמש". להתחזק כדי לתת. זו דרך מצויינת להתחזק.

ומה עוד? אבל הוא צמוד אליי, מאוד. כמעט ולא משחרר. כשהוא עם אבא שלו או עם סבא, הוא יותר עם עצמו, משחק קצת עם אבא ואחר כך מתפנה לענייניו. זה נראה כל כך טוב. איתי ההפוגות קטנטנות ממש. קשה לי למצוא זמן לעבודות הבית המינימליות. קראתי ב"עקרון הרצף" שאני צריכה רק להיות זמינה, להמשיך בענייניי, ואני לא מצליחה. וזה מתסכל.

ואולי אני לא משחררת אותו, לא נותנת לו להיות עם עצמו. כאן השאלה שלי. כאן עיקר הבעייה. אולי איכשהו אני לא מאפשרת לו להיות בלעדיי, כי אני נענית לבקשה שלו להיות צמוד. אמהות אחרות שאני רואה, כולל כמה שאני מעריכה, יושבות להן בזמן שהילד משחק. ובכל זאת. יש לי ילד מוכשר במיוחד. אולי, כמו שקראתי ב"האומץ להיות מוכשר" הוא צריך תמיכה רגשית חזקה ממני כדי להתקדם כל כך מהר בהרבה תחומים?

מה הייתי רוצה שתהיה התשובה? שזה בסדר. שאני אמא בסדר. שאני יכולה לסמוך על עצמי שאני פועלת נכון. שלמרות הקשיים, אני יכולה להמשיך כך, ולתמוך בעצמי במקום לרדת על עצמי. שכשהוא ירצה הוא יהיה צמוד פחות. שזה טוב ונכון לו, למרות שזה כרוך בקשיים ותיסכולים שלי (יש אמהות שלא קשה להן? שלא מתוסכלות לפעמים יותר ולפעמים פחות מההתמודדות הימיומית המאתגרת הזו?).

ועוד ספיח. אני אמא בבית. הוא עוד לא בן שלוש. לפעמים אני חושבת- האם השאלות האלו וההתמודדות איתן לא קלות יותר לאמא עובדת, שיוצאת לחצי מהיום? שבמשך חצי מהיום לא נותנת את כולה. "מתאווררת". ולא, אני לא יכולה אחרת. גם השאלה הזו היא התעללות בעצמי. אבל שוב, אולי זה מקשה גם עליו? אולי חצי מהיום עם מישהי שפחות מסורה כולה לעניין יכול להיות הקלה עבורו? (לא, אני פשוט לא יכולה אחרת).

נאווה, תודה על ההזמנה למקד את השאלות. וסלחו לי על האנונימיות.

אלמונית, מצטערת שאני לא יכולה כרגע להקדיש יותר זמן לענות לך. באופן שטחי אני יכולה לומר לך שילד בן כמעט שלוש צריך כל מיני דברים, ואחד מהם הוא תרגול התמודדות עם תסכולים. לא תמיד תוכלי להיות לצדו ולספק את כל צרכיו. עדיף שיוכל לתרגל התמודדות ראשונית עם תסכול לצד מי שאוהב אותו הכי בעולם, ולא עם אנשים אחרים. מה שאת כיום מנסה לעשות, עפ"י ד"ר ויליאם סירס ואני מסכימה איתו, נכון עד גיל שנה בערך. מה שהוא רוצה=מה שהוא צריך. היום זה כבר לא כך.

שנית, מצאתי שלמדוד את עצמי לפי יכולות של אחרים רק גורם לתסכול. אני עושה הכי טוב שאני יכולה, לא הכי טוב שמישהי אחרת יכולה. זה מספיק.

בהצלחה....

אלמונית לעת עתה - קודם כל נגעת ללבי ואני רוצה להגיד לך שאני חושבת שאת אמא נהדרת.
אני רוצה גם להדגיש משהו ממה שהמסעדה אמרה, כי יש לי חשש שבגלל הקיצור עלולים להבין אותה לא נכון: עדיף שהילד שלך יתרגל התמודדות עם תיסכולים לצד מי שאוהבת אותו הכי בעולם. והכוונה אלייך, אמא שלו. מתוך דברייך עולה רגישות גדולה, הקשבה גדולה, מודעות גדולה, לב רחב, אהבה אינסופית, יושר לב עצום, וביקורת עצמית מאוד קשה. את מנסה להיות אובייקטיבית, וזה ראוי בעיני להערכה גדולה, אבל תיזהרי, כי את נוטה לבטל את עצמך.

אני לא יודעת מה להגיד על "התאווררות". זה בסך הכל שם מקושט להתנתקות. ניתוק. פירוד. התרחקות. אם את לא זקוקה לזה, מה טוב. הילד שלך בטח לא זקוק למישהי שפחות מסורה לו ממך, ולזה התכוונה המסעדה בדבריה. נסי להגיד: "אולי לבעלי יהיה טוב יותר עם אשה אחרת, שאוהבת אותו פחות ממני". איך זה נשמע לך? מגוחך, נכון?

יש לי עצה שקיבלתי פעם ממישהו, ואני מודה לו עליה כל הזמן: סיפרתי לו פעם דבר ביקורת שמישהו אמר עלי. רציתי לדעת אם ההוא צודק. הוא אמר לי: לפני שאת בכלל בודקת אם זה נכון או לא, תשאלי קודם כל את עצמך: מה המניע שלו? מה המטרה שלו? מה יוצא לו מזה שהוא אמר לך דבר כזה?

הנטייה שלך לאובייקטיביות גורמת לזה שאת מקשיבה לכולם ומנסה לבדוק אם דבריהם אמת. זה לא מועיל לך. תיצרי הפרדה בינך לביניהם קודם כל בזה שתבדקי אותם ואת הסיבות שמניעות אותם להגיד לך את מה שאמרו. תעבירי את הפוקוס מ"אולי אני לא בסדר" ל"מה מניע אותו?".

אני חושבת שאת מתמודדת עם בעייה של גבולות. זו בעייה מורכבת, ואני לא זוכרת כרגע על איזה ספר להמליץ בעניין הזה. כמו שהמסעדה אמרה, הילד שלך כבר בגיל שבו הרצונות שלו אינם זהים לצרכים שלו. והם גם יותר מורכבים מאשר "לינוק, לישון, לעשות צרכים, להיות מחובק". לכן, בכל מקרה שהוא מביע רצון, את צריכה לבדוק אם זה מתאים לך או לא. כיוון שאת אמא קשובה, רגישה ואוהבת, אני מניחה שלא תביני אותי לא נכון ותחשבי שהכוונה לכל קפריזה שלך

. אני מניחה שיש לך נכונות בסיסית לעזור לו לספק את רצונותיו. מנקודת מוצא זו, אחריותך כלפיו וכלפי עצמך כאחד היא לשאול את עצמך: האם זה מתאים לי? אם כן - יופי, תעזרי לו. אם לא - תבהירי לו איך מתנהגים במשפחה שלכם, ותעזרי לו לבצע את זה.

כשאת לא עושה את זה, מה שקורה הוא שאת נכנעת ומוותרת על הגבולות שלך בלי להרגיש. וזה מרגיש כאילו דורכים עלייך. זה מה שאמא שלך עשתה, כנראה. זה מתיש וסוחט ואז, כשאת גמורה, מתרחשת תנועת המטוטלת ופתאום נגמר לך הסוס ואין לך כוח למלא עוד בקשה. תהיי תומכת אבל אל תהיי קורבן. (הא הא, קל להגיד... ).

כבר נורא מאוחר ואני הרוסה, אבל אם תתני כמה דוגמאות קונקרטיות לגבי דברים שהילד רוצה ואת מתלבטת לגביהם, אוכל לעזור לך יותר. דוגמא קונקרטית קל גם יותר לנתח. (הילד רוצה לצייר על הקירות? איך את מרגישה עם זה? הילד רוצה שאת תאכילי אותו כל הזמן? זה מתאים לך?)

טוב, עוד קצת:
"אני חושבת שכשאני נותנת כמיטב יכולתי, נענית לבקשות של הבן שלי כמיטב יכולתי, זה מביא למקומות של אמון ולקשר טוב יותר. " אני מסכימה בעיקרון, אבל נדמה לי שאין לזה משמעות בלי קונקרטיות. למה את מתכוונת בנתינה? באיזה בקשות מדובר? על מה בעלך רוצה שתגידי לא?

"אז איך אני מוצאת את הרצונות שלי בתוך זה? אולי כדי להצליח לתת לו את מה שהוא מבקש אני צריכה לגדול ולהתרחב כל הזמן, להכיר את עצמי ולטפל בעצמי טוב, תוך כדי הטיפול בו. " אני מסכימה איתך לגמרי. ראשית, בזה שהעבודה שאת צריכה לעשות עם עצמך היא לגלות מה את רוצה, וזה הבסיס לעזור לו להגיע למה שהוא רוצה או למה שאפשר להגיע. ושנית, שאת צריכה לגדול ולהתרחב כל הזמן. אני חושבת שלזה מתכוונים אלה שכותבים פה באתר שהילד שלהם הכריח אותם לגדול ולצמוח. שהוא היה המורה שלהם. הילד שלך מכריח אותך ללמוד סוף סוף מה את רוצה.

"הוא צמוד אליי, מאוד. כמעט ולא משחרר. כשהוא עם אבא שלו או עם סבא, הוא יותר עם עצמו, משחק קצת עם אבא ואחר כך מתפנה לענייניו. זה נראה כל כך טוב. איתי ההפוגות קטנטנות ממש. קשה לי למצוא זמן לעבודות הבית המינימליות. קראתי ב"עקרון הרצף" שאני צריכה רק להיות זמינה, להמשיך בענייניי, ואני לא מצליחה. וזה מתסכל. "
טוב, את אמא, ואיתך הוא מרגיש בטוח. ואותך הוא הכי צריך. שנית, עם כל הכבוד לעקרון הרצף (ויש לי!), האמהות שם חיות בשבט ובחוץ. אילו בבית שלך היה מרחב, והיו בו עוד רק שלוש נשים עם עוד חמישה ילדים בגילאים שונים, תאמיני לי שהילד שלך היה צריך אותך הרבה פחות ואת היית עסוקה בעבודות שלך, וזמינה לו כשהוא פתאום צריך קצת אמא. אמא אחת לבד בבית עם ילד קטן אחד - נו, מה יש לדבר. מה שאת מתארת. צריך להיות יצירתיים ולשתף אותו בעבודות הבית, כן, גם על חשבון האיכות... (היום הוא שופך ומלכלך יותר מאשר עוזר, מחר הוא כבר עוזר. היום תגידי לא, מחר הוא לא ירצה). צריך ללמוד לעשות דברים בחתיכות קטנות. צריך ללמוד פשוט לא לעשות דברים מסוימים. ניסית פעם לדחוף למגירה תחתונים וגרביים לא מקופלים, כמו שהורדת אותם מהחבל? תורידי מעצמך משימות. אפשר להגיד: את זה אני אחזור לעשות כשהוא יהיה בן עשר.

ולבסוף, תודה על התמיכה

.

היי אלמונית, על לא דבר

בכייף!
הדילמה שאת מתארת מוכרת לכל אימא איכפתית. קשה לנו לשים את האצבע על הרגע בו "הוא יכול לבד". הילד קולט את ההיסוס ו... לוקח מה שבא ליד

אני מסכימה עם המסעדה הניידת לגבי המשוואה עד לגיל כחצי שנה. בגיל חצי שנה, אפשר לתת להם לחכות דקה, שתיים, חמש ולעלות בהדרגה. בגיל שנה, "לא" היא מילה אפשרית. תינוקות עוברים כל מיני גלים בהתפתחות שלהם וחלק מהזמן הם המאהב הקנאי שלנו - זו אחת התקופות הקשות והאינטנסיביות כי הוא לא מוכן לקבל תחליפים
אבל לא ביקשת עצות בגידול תינוקות אלא איך למצוא תשובה נכונה לדילמה שלך, לקונפליקט בין הצרכים שלך, לרצונות שלו.

קחי דף גדול, השאירי מקום בראש הדף (1/4 עמוד או קצת יותר)
ורשמי את שלושת האנשים החשובים ביותר בחייך (אפשר קבוצות אנשים: הורים, ילדים, אחים/יות, חברים וכדומה, או שם של מישהו ספציפי).
הפסיקי לקרוא - ע כ ש י ו ! ! !
רשמת?
התבונני היטב ברשימתך לפני שתמשיכי לקרוא
את בטוחה שכך היא מדוייקת?

אם את לא מופיעה לפחות באחד המקומות, רצוי בראשון
רשמי בראש הדף, בגדול:
א נ י - - ה א ד ם - - ה ח ש ו ב - - ב י ו ת ר - - ב ח י י

למה? - תשאלי!!!
כי אם לא תדאגי לעצמך, אף אחד לא ידאג לך!!
ואם לא תדאגי לעצמך - לא יהיה מי שידאג לכל אותם שכן רשמת
ובגלל ש...
את יכולה לתת ר ק את מה שיש לך:
אם את שמחה ומאושרת - זה מה שתפזרי בסביבה
אם את כועסת ומתוסכלת - זה מה שתפזרי בסביבה

השאלות הנכונות לשאול הן:

מה אני רוצה בחיי?

מה אני רוצה לעשות?

מה משמח אותי?

מה אני שונאת לעשות?

מה מעציב / מכעיס / מחליש אותי?

כמה זמן בשבוע / ביום אני זקוקה לעצמי?

אחרי שבחנת את השאלות לעומק, מצאי פתרונות לדברים שאת פחות אוהבת
הגדירי לעצמך זמן לעצמך ללמוד, ללכת לחוג, לשבת "על כוס קפה" עם חברות, לעיסוי או כל דבר אחר
זכרי שאין יותר מדי - את מגדירה את צרכייך, לא את אמות המידה החברתיות / משפחתיות וכיוצ"ב
אתרי את הצרכים הממשיים של בנך ושל בן זוגך ושל אנשים חשובים אחרים - איך?
אתרי את מה שאת ר ו צ ה להעניק להם
שימי לב, שלפעמים אנחנו רוצים להעניק משהו שגובה מאיתנו מחיר.
למשל:
אני זקוקה ל ה מ ו ן מרחב גם של זמן וגם של מקום. הבחירה שלי להשאיר את בני בחינוך ביתי סותרת מאוד את הצורך הקיומי הזה שלי. אבל...
הרצון שלי לתת לבני את התנאים הטובים ביותר האפשריים לחיים, הרצון שלי לתת לבן שלי סיכוי אמיתי לאושר, ההבנה שלי שאלימות זה לא "נורמלי" בשום גיל ושזה ממש לא נחוץ להתפשר על שמחת חיים, כל אלו, לקחו אותי להרפתקה קשהההה אבל מספקת ומאוד מחזקת

אז זה בסדר לבחור בכל דבר ש את תשמחי לעשות למען האנשים שאת אוהבת, ובלבד שתמיד תעשי גם דברים למען עצמך
אם את תהיי מרוצה, תהיי רגועה ותעשי דברים למען אהובייך בכייף - הם יקבלו את המיטב שבך, וזה ימלא אותך באנרגיה, במקום לרוקן

תודה רבה לכן, בשמת, מסעדה ונאוה. טוב לקבל מכן תגובות אכפתיות כל כך.

שליחה על ידי עדי* » 19 מרץ 2003, 17:44

קראתי את הדף שריכז בצורה מדוייקת את רגשותיי לגבי האופן בו אני מגדלת את בני.
רב היום התינוק (8 חודשים) מצוי בקרבתי/ על גופי ואני מנסה להיות קשובה לצרכיו ורצונותיו.
עברתי מאבקים וקונפליקטים פנימיים רבים לאורך כל התקופה, כאשר כל פעם מסקנתי היתה אחת ויחידה - לזרום עם התינוק. זה מה שיוביל להרמוניה.
אך הספקות שוב עולים, מחלחלים ומערערים את בטחוני, אולי טעיתי בדרכי ( בעוד האחרים צדקו ) והפכתי את בני לתלותי.

הוא יונק לא רק לשם אכילה, דבר שמקשה עלי לשלב בתזונתו מזון מוצק עקב העדר סדר יום תזונתי.
במהלך היום הוא זקוק לנוכחותי המתמדת, לעיתים נדירות הוא משחק עם עצמו.
הוא נרדם רק בעזרתי ( לרב הנקה, לעיתים על הידיים).
לאחר שנרדם הוא מתעורר ברגע שאני מתנתקת מהחיבור לשד ( גם בהנקה בשכיבה) - אני מוצאת את עצמי דוחפת לו מוצץ לפה כדי שיוכל להמשיך לישון בלעדי. לפעמים הוא מקבל זאת, לא תמיד. אני בכל אופן שונאת לעשות זאת.
כאשר אני מרדימה על הידיים הוא מתעורר ברגע שאני מניחה אותו.

נאמר לי שבגיל זה התינוק נעשה מניפולטיבי, הוא יודע מה הוא מסוגל לקבל מאימו ופועל על מנת להשיג זאת, לפיכך זה הזמן להציב גבולות. תחושתי היא שהוא אכן בוחן אותי ואת גבולותיי, מתבונן בי במבט רוטן עוקב אחר תגובתי. ברגע שאני מניחה אותו הוא עוקב אחרי ובוכה מיד כשאני מתרחקת. אני מבולבלת ולא יודעת כיצד לפעול. האם להניח לו, לשחק איתו, לקחת אותו על הידיים. הנסיונות הבלתי פוסקים לרצותו, עולים לעיתים בתוהו. כל דבר שאני עושה לא עוזר. ואז אנו יוצאים לטיול ארוך במנשא מחוץ לבית.
האם נכונה כל תשומת הלב הזאת ? האם ילדי פיתח תלות שאינה בריאה?
השאלות רבות, אי הודאות.

כעת הוא בוכה אז אסיים לבנתיים.

עדי יקרה , ריגש אותי מה שכתבת , יש לי כל כך הרבה מה להגיב...כמו בטח לאחרות שיקראו כאן .
אני אקצר ואשאיר להן , וסליחה אם אשמע קיצונית טיפה: מי שטוען שתינוק הוא מניפולטיבי קצת לא אוהב תינוקות (הנה , התעדנתי קצת תוך כדי הקלדה .)
התינוק שלך חכם ובריא , ולכן יודע לשדר את רצונותיו ותובע ממך הבנה . ואת מבינה כי את אמא טובה .
נסיונות לרצות עולים בתוהו לפעמים , לכולם.
גבולות לתינוק זה דבר לא נכון . פשוט לא נכון. המצאה של מי שלא מבין תינוקות .
כשיהיו לך ספקות פשוט תכנסי לכאן (-:
יש כאן המון אמהות "גרועות" כמוך...

אני עם ענת גביש.
ותוספת:
הוא בדיוק בגיל של "חרדת הנטישה" וחרדת הזרים.
יכול להיות שהמבט שאת מפרשת כ"בוחן אותך" הוא פשוט המבט המודאג שחושש: "אמא תיעלם לי עכשיו פתאום או שאני יכול להירגע ולשחק בשקט?"
דווקא לפנלופה ליץ' בספר "התינוק והילד" יש קטע ממש יפה שבו היא מסבירה את רגשותיו והתנהגותו של התינוק בגיל הזה.
הילד שלך ממש נשמע מאה אחוז.
וגם את נשמעת מאה אחוז.

עדי, כל מה שאת מתארת הוא טבעי ובריא.

הנקה זה לא רק מזון. להניק זה קודם כל להעניק אהבה. בנוסף זה תרופה מרגיעה ומרדימה ותינוק ולאם. וזה גם מזון.
לא כל התינוקות אוכלים מוצקים לפי לוח הזמנים של טיפת חלב. יש הרבה תינוקות שמתחילים לאכול ברצינות רק אחרי גיל שנה.
תינוקות זקוקים לנוכחות של אמם. מבחינה אבולוציונית, תינוק שלא נמצא עם אימו הוא תינוק מת. לכן ברגע שהם לומדים להתרחק, הם גם לומדים להזעיק את אמא.
לדעתי להרדים תינוק בהנקה זה הכי נוח. אני אומרת זאת מתוך נסיון עם האפשרויות האחרות: להיות כבולים לבית למשך שעות הערב בשביל טקס השכבה, או לחילופין לנענע על הידיים או במנשא גם כשאני עייפה בעצמי.
אם הוא לא יכול לישון בלעדייך (וזה הגיוני, כי בטבע תינוק בודד הוא תינוק מת, גם בלילה) אז פשוט תקחי אותו איתך במנשא או בעריסה קטנה.

לגבי תשומת לבך שמופנה אליו כל היום: זה באמת נראה לי לא טוב -- לא עבורו ולא עבורך. אני ממליצה לך לנסות למצוא דברים שאת מסוגלת לעשות כשהוא איתך או עליך. תנסי למצוא כל שבוע דבר אחד כזה, עד שתצברי רפרטואר שיוכל למלא את רוב שעות היממה. למשל, נסי לקפל כביסה על המיטה כשהוא איתך. אל תצפי להיות יעילה או לגמור תוך פרק זמן סביר. מה שחשוב הוא שהוא יראה אותך עוסקת במשהו אחר ממנו, ושאת תשחררי אותו מתשומת לבך.

אחרי שתלמדי לעשות דברים כשהוא איתך אבל בלי להכביד עליו בתשומת לב מתמדת, לשניכם יהיה קל יותר להיות יחד.

מה שחשוב הוא שהוא יראה אותך עוסקת במשהו אחר ממנו
אכן, אני כל פעם שוכחת לספר לאנשים את הקטע הזה.
אני כל היום עושה דברים, כשהוא עלי. יונק, ישן, במנשא, על הכתף - מסתובבת ועושה דברים, מניחה אותו על ברכי ועושה דברים, וכו' וכו'.
מתי אני מקדישה לו תשומת לב ישירה?
כשהוא מדבר אלי, צוחק אלי.
כשאנחנו רוקדים יחד או מדגדגים או כאלה (הוא בן חצי שנה).
אני גם שרה לו ומסתכלת עליו כשהוא לא עלי אבל במצוקה, למשל: כבר הוצאתי אותו מהאמבטיה למשטח לידי, ואני עוד מתנגבת והוא כבר בוכה.

עדי , גם חשוב מאד להתרחק (במידת האפשר) מסביבה שאינה תומכת. הבטחון מתערער והאינסטיקטים הבריאים מיטשטשים. חפשי נשים בראש שלך להעביר איתן את הזמן . זה מחזק מאד וממש כיף , לשבת ,לטייל , לבשל , לאכול ,לקטר ,עם עוד אמהות שתינוקות על גופן.

שליחה על ידי עדי* » 20 מרץ 2003, 08:20

היתה לי שיחה עם קרובת משפחה שטענה שלקחת תינוק במנשא זה פינוק, ואילו אני ניסיתי להסביר לה שההיפך הוא הנכון. המנשא מאפשר קירבה גופנית היוצרת בטחון אצל התינוק ללא צורך להתמקד ולמרכז תשומת לב סביבו.המנשא כבמטה קסמים מרגיע את התינוק המתמקד בפעילות סביבו וזאת במקום לנסות להרגיע /לשעשע/להרדים אותו. לעיתים נסיונות ההרגעה הממוקדים בו יוצרים אי שקט ואי נוחות אצלו.

לקחת תינוק במנשא זה פינוק.
עד איפה מגיעה המופרעות של אנשים והחרדה החולנית מ"פינוק"!
עדי, הייתי אומרת, לא רק שההיפך, כדברייך, אלא אפילו - כל החשש מ"פינוק" בכלל לא שייך פה.
אני יותר חוששת מחסכים רגשיים מאשר מ"פינוק".

בפעם הבאה שהקרובה מגיעה אלייך, תגידי לה שאת לא עושה לה קפה, כי זה פינוק. גם אל תלווי אותה לדלת כשהיא הולכת. מה, היא לא יכולה להסתדר לבד?
< המנשא זה בכלל הפינוק שלי, לא שלהם >

שליחה על ידי אממ''פ* » 20 מרץ 2003, 22:28

אני מתאפקת.

שליחה על ידי חבצלת* » 20 מרץ 2003, 22:39

אהבתי את הדף הזה. השאלות לדעתי לא פחות יפות מהתשובות. אבל רציתי להתמקד ב"יחסי תלות-עצמאות". המטרה היא שהילד, בסוף, יהיה נפרד ועצמאי- לא יזדקק לנו בעצם. זה עצוב אבל זו המטרה, בין היתר. והגיל שמדובר בו הוא בדיוק הגיל שאפשר צריך וחשוב להתחיל. לתת לו לעשות לבד כל מה שהוא יכול. לתת לו להחליט לבד כל מה שרק אפשר. להדגיש את הנפרדות שלכם (עכשיו אני אוכלת ואתה- משחק. אני אוהבת את זה ואתה- לא. ). לתת לו לבטא או לבטא עבורו את רצונותיו העצמאיים. לתת לו להתנסות בכל דבר שהוא רק רוצה, שלא מסכן אותו. והחשוב ביותר- את בן אדם. את לא איזו סופר-אם מהסרטים. מותר לך לרצות להתרחק, וכמו שכבר כתבו לך, איזונך הנפשי חשוב מאין כמותו- כי הוא יסוד הבית. אם הוא יתערער כל הבית יתערער (אני אומרת את זה לעצמי בכל יום ועדיין לא מספיק הפנמתי אבל זה ממש חיוני!). נסי ללכת עם זה ותראי איך בהדרגה הוא פחות נצמד ויותר מעז להתרחק.

שליחה על ידי אממ''פ* » 22 מרץ 2003, 00:11

עדי,שכותבת כאן מיואשת ואני מבינה אותה ,זה כול כך מעייף לגדל תינוק,לא כול שכן תינוק תובעני כמו שלה,
איפה אני טועה? היא שואלת את עצמה? ומסרבת לראות היכן הטעות שלה.
הטעות שלך עדי יקרה,היא שאת לא יצרת גבולות בינך לבין התינוק,לגדל ילד על הציצי דבוק אלייך שמסרב לזחול ולשחק ולהתעניין בדברים אחרים זו טעות.
זה אומר שהמצב אינו אידיאלי,אם עקרון הרצף אמור לייצר ילדים מאושרים ובטוחים בעצמם אז למה זה לא קורה?
הנסיון ליישם את עקרון הרצף בחברה המערבית פשוט לא מתאים,כתבתי כאן בדף אחר שכאשר לוקחים את עקרונות הרצף ומעבירים אותם לדירה בישראל עים אם אחת ואב אחד ומעגל משפחה מצומצם (ובמקרה שלך היעדר משפחה),הילד פשוט יוצא תלותי,מה שאת מרגילה אותו אליו זה מה שהוא ירצה,ואים את מרגילה אותו למגוון מצומצם של אפשרויות אז אל תתפלאי אים הוא לא מוכן לחוות חוויות חדשות.
צריך לשלב שיטות ולזרום עים הילד,לא כמו שאת אומרת לזרום , מפיך זה נשמע כאילו שאת כותבת את זה כשעל ברכייך ספר ואת מעתיקה ממנו ומנסה לקבל ציון טוב מהאמהות האחרות באתר,אכן את תלמידה שקדנית.
אך אם היית בעלת בטחון עצמי והיית פועלת לפי האינסטינקטים שלך היית יודעת שמשהוא חסר בצורה שבה את מחנכת ילדך.
תינוקות בגיל הזה הם סקרנים! זוחלים לכול מקום ושמים כול דבר בפה,תוחבים אצבעות לשקעי חשמל עים חיוך ממזרי,ומגלים צעצועים ומנסים אותם בהתלהבות רבה,למה ילדך לא מגלה עניין בסובב אותו? חשוב מאוד לקחת אותו לטיול יומי ,לגינה ,למשחקייה ציבורית(יש בקניונים,אולי שילב),שיראה עוד מערכות יחסים בין ילדים/תינוקות לאימותיהם,ויוכל לעשות השוואה.קחי אותו לחוג פעם בשבוע,שיהיה באינטרקציה עים עוד תינוקות,
זה לא פייר כלפי הילד להכריז "הוא רגיש מידיי",ולא להוריד אותו מהידיים,את צריכה לקחת אחריות על החיים שלך את הבוס,
כשלך טוב גם לו טוב,זה כלל ראשון באמהות.כשאת שבר כלי מוטרדת מבכי ומנדנודים את לא יכולה לתת לו את תשומת הלב שהוא זקוק לה,תינוקות הם יצורים אינטליגנטים,הם זקוקים לגירויים ולתקשורת,זה חיוני להתפתחותם כילדים סקרנים בהמשך וכמבוגרים יצירתיים יותר מאוחר.
אני מבינה שאת רוצה לגונן עליו ולנחם אותו כשהוא בוכה,אבל אל תגיעי איתו למצבים של בכי מלכתחילה.
תענייני אותו,תעשי לו חיים מעניינים.
כתבתי לך בדף אחר רשימת משחקים רלוונטיים לגיל הזה ,תנסי אותם.

הכי חשוב שאת כאמא תהיי מאושרת. ואין סוף לספקות. גם אם זה ילד שני, שלישי, ורביעי, הרי כל ילד שונה מאחיו או אחותו. כל אחד נולד אחר. והכי חשוב שתקשיבי לבטן שלך, ותעשי מה שאת מרגישה.
הרבה אהבה והצלחה

אממ"פ, לא כל הילדים יודעים לזחול בגיל 8 חודשים, ולא כל אלה שיודעים לזחול אוהבים לברוח מאמא. כפי שפלוני כתב: כל ילד שונה.

שליחה על ידי אממ''פ* » 22 מרץ 2003, 11:43

לברוח?,על מה את מדברת.

הטעות שלך עדי יקרה,היא שאת לא יצרת גבולות בינך לבין התינוק,
לא מסכימה איתך.
לא רוצה להיכנס לויכוח, אז אני ממליצה לאמא המיואשת שתקרא הרבה דפים באתר.

אממ"פ, כנראה פרשתי את מה שכתבת (תינוקות בגיל הזה הם סקרנים! זוחלים לכול מקום) בצורה קצת מוגזמת... סליחה. אני מכירה כמה תינוקות שאכן זוחלים לכל מקום, אבל דואגים גם לא להתרחק מאמא. ככה שתינוק סקרן יכול להיות גם צמוד לאמא -- אין כאן סתירה.

אממ"פ, רק בעדינות רציתי להגיד, שדברייך נשמעים מאוד ביקורתיים (עדי את לא בסדר ואיך שאת מגדלת את ילדך זו טעות), מאוד לא תומכים, ותיאורך גורם לי להבין, שאין לך בהכרח נסיון עם מגוון של תינוקות. לא כל התינוקות הם כפי שאת מתארת.

שליחה על ידי אממ''פ* » 22 מרץ 2003, 14:42

יש לי תינוק אחד ואותו אני מגדלת,אני נפגשת בחוגים פעם בשבוע עים אמהות,וגם באה במגע עים אמהות ותינוקות יומיום בגינות וכולי
אני מדברת עים אמהות,ומחליפה חוויות,יש לי חברה עים תינוק בגיל הזה ומעולם לא נתקלתי באמא שטוענת שהתינוק שלה כול היום הידיים ולא רוצה לשחק או לזחול.גיל שמונה חודשים זהו גיל שובב מאוד,למה אתן לא מסכימות ,אתן מנסות לדחוף את האידיאולוגיה שלכן בכול מחיר?,הרי על פניו כפי שעדי מסבירה,משהוא לא תקין.

שליחה על ידי אממ''פ* » 22 מרץ 2003, 15:12

בכנות אבל הפעם, אני לא חושבת שפנאטיות היא דבר בריא בבית.
אני קראתי את עקרון הרצף כשהייתי בהריון,נראה לי נכון נראה לי טבעי,כן זה אידיאלי,
אבל כשבני נולד,ראיתי שככול שהוא מתבגר יש לו צרכים מעבר לאוכל ולשתייה,כמו לאנשים מבוגרים.
הוא זקוק לחברה,הוא זקוק לגירויים,וזה החלק הקשה לספק לו את הדברים האלה.צריך לעשות מאמץ לא למנוע ממנו דברים שלא הייתי מונעת מעצמי.
כמו שיש אמהות ששמות את התינוקות בלול,ומשתמשות בשיטת חמש הדקות,וזה פסול כי זה קיצוני לכוון אחד,
כך לגדל תינוק במנשא 24 שעות ולגונן עליו מפני חוויות חדשות זה קיצוני לצד שני.
בעקרון הרצף כתוב שתינוק שצמוד לאמא שלא עושה דברים יחווה את העולם מנקודת מבט שהעולם משעמם,ויחשוב שזה כך,
לעומת אם שעושה דברים והיא בתנועה.
תינוקות מתבגרים צריך לשים לב שהם עוברים לשלב הבא,היום הוא מתעניין בזה מחר בזה,הוא לא יכול להישאר בן 4 חודשים לנצח..
אים הוא בוכה אולי הוא מתוסכל אולי הוא משועמם,לא בהכרח הוא זקוק להיות במנשא,כמה פנאטי אפשר להיות?

קצת מוזר להסיק ממה שכתבה עדי ש"משהו לא תקין".
אבל זו שיטת הפחדה לא רעה בכלל.
אני מכירה תינוקת שבגיל 8 חודשים למדה להתהפך. היום היא בת שש .אחותה הפיצפונת לעומתה כבר זוחלת מזמן וכמעט הולכת ועוד לא מלאה לה שנה . שתיהן תקינות ותקניות לגמרי .אני בטוחה שיש אין ספור דוגמאות כאלה.
וכן , אנחנו מנסות לדחוף את האידיאולוגיה שלנו בכל מחיר. (אני והתולעות שלי ).
כמה פנאטי אפשר להיות?

שליחה על ידי אממ''פ* » 22 מרץ 2003, 16:08

אבל עדי כתבה שהוא כן זוחל.
והיא עצמה תוהה האים זה נורמלי כול ההתנהגות שלו.
ודרך אגב כתבתי לך משהוא בדף איך להעביר ביקורת,חומר למחשבה בנוגע לשיטות הפחדה.

שליחה על ידי אממ''פ* » 22 מרץ 2003, 16:41

תולעים.

אממ"פ, כתבת: יש אמהות ששמות את התינוקות בלול,ומשתמשות בשיטת חמש הדקות,וזה פסול כי זה קיצוני
זה לא "פסול" (מה זה?) ובטח לא קיצוני -- זו הדרך המקובלת כיום בארץ. היא אולי שונה מהדרך שלך (וגם משלי).

לגבי ההתנהגות של תינוקות בני שמונה חודשים: אני דוקא כן פגשתי תינוקות שבגיל הזה היו עדיין צמודים לאמא, ורק בגיל מאוחר יותר התחילו להתרחק. כל אחד בקצב שלו ובדרך שלו.

אגב, כל ההצעות המעשיות שלך נראות לי טובות: חברה, גירויים, פעילות. אכן.

שליחה על ידי עדי* » 22 מרץ 2003, 20:37

קראתי בעיון רב את התגובות השונות.
לפני שבני נולד עשיתי קניית לידה מרוכזת הכללה בין היתר מוצץ,לול,מיטה,בקבוק.
לא העליתי בדעתי באותה תקופה כי אקנה מנשא, לא אתן מוצץ, ונישן יחדיו (בצפיפות) במיטה המשפחתית.
הגישה נוצרה מעצמה, תוך כדי התבוננות הן בצרכי התינוק והן ברגשותיי.
לאתר נחשפתי כאשר בני היה בן 3.5 חודשים וחיפשתי עבורו מנשא - ומיד הרגשתי שינוי גדול - הוא היה הרבה יותר רגוע, נרדם בקלות - ואני חשתי שלמות.
הלבטים והחששות אינם נובעים מחרטה לגבי הדרך שבחרתי - להיפך, כל רגע עם בני במנשא יקר מפז, כל חיבוק, מגע, הנקה. קראתי בספר ההנקה של סירס שאין הורה שיצטער על שנשא,חיבק,נישק יותר מדי כי אם יצטער שלא עשה זאת מספיק. כל רגע הוא בן חלוף ותקופה זו כל-כך קצרה.
ההתלבטות שלשמה פניתי לדף נבעה מהביקורת העצמית המחמירה המעלה תהיות רבות וסימני שאלה.
כיצד עלי לנהוג כעת ? האם זו הדרך הנכונה עבורו ? השאלות הללו מנחות ומניעות לפעול בדרך מודעת.
לזרום עם הילד זו לא סיסמא שבאה לקצור מחמאות, כי אם עבודה קשה המצריכה ערנות וקשב לשינויים המתרחשים תמידית אצל התינוק (הרבה יותר פשוט לתת מוצץ כאשר התינוק בוכה מאשר לשאת על הידיים הלוך ושוב... ).
" ילד שצמוד לאמא " - האם זה נכון ?
בטוח שזהו שילוב של אישיות ההורה וילדו.
הרי כולנו רוצים לגדל ילד לעצמאות ויכולות התמודדות.

שליחה על ידי אממ''פ* » 23 מרץ 2003, 13:05

עדי כמה נחמד שבאת תהיתי אם את קוראת את הדיון,הרי בך מדובר בסך הכול.
לגבי מוצץ,תינוק היסטרי לא לוקח מוצץ במקום שד,הוא זורק אותו.
וחוצמזה איך העניינים בבית?

שליחה על ידי רותם* » 23 מרץ 2003, 13:42

איזה דיון מרתק! רציתי לכתוב ובדיוק איתמר התעורר לכן אגיב בפעם אחרת...

שליחה על ידי חבצלת* » 24 מרץ 2003, 09:07

עדי, עכשיו כשקראתי הכל שוב יש לי עוד 2 תובנות:

אולי שווה לבדוק אם פרחי בך יכולים לתת לכם קצת תמיכה?
כמו שצפריר היה אומר, הפתרון לתת לילד נפרדות זה...להביא לו אח!!!:-D

שליחה על ידי מיכלי* » 25 מרץ 2003, 20:28

אכן דיון מרתק. באמצע האמבטיות של הילדים התחלתי לקרוא והייתי חייבת לקרוא ה-כ-ל! המקרה מוכר לי עד מאוד על התפתחויותיו
השונים. היום ד' כבר בן שנה ו3 חודשים. ולדעתי הוא התגלמות התינוק הרגיש. עד גיל 10 חודשים לא הסכים אף אחד חוצממני כשאני בסביבה. ציצי.ידיים.מנשא(כל המנשאים שיש כולל אתיופי..)צמוד בלילה.
תינוק מדהים.מקסים.גאון. אבל כלכך קשה!!!!כשקראתי את "תינוק גם בלילה"(אם אני זוכרת נכון את השם)ואח"כ את "התינוק יודע" המון מעגלים נסגרו. סירס אגב הטביע את המונח "תינוק רגיש" בפי וזה עזר לי קצת..לפחות ברמת ההבנה והלמידה מזווית אחרת את מה שעובר על היצור המדהים הקטן והתלותי שלי. עברנו ימים קשים מאוד. כולל אמרות קיצוניות לצד השני: בגיל 8 ח'-"אני מפסיקה להניק והופכת אותו לתינוק רגיל ששותה מבקבוק ומתרגל לכולם".כמובן שהיום הוא עדיין יונק. בקרנו אצל חנה לדווין(יועצת הנקה ואשה טובה)והיא נתנה לי כמה עצות שבפעם הבאה אספר אודותן...האיש הגדול קורא לי מהאמבטיה.ערב טוב!!

שליחה על ידי אילנה* » 26 מרץ 2003, 09:08

את מתכוונת בוודאי לספר שכתב דר. סירס הורים גם בלילה
אני שמחה שיש מי שקורא את הספרים האהובים עלי! (-:

שליחה על ידי חבצלת* » 27 מרץ 2003, 22:13

כתבתי על אח קטן חצי בצחוק וחצי ברצינות.
החלטתי שאכתוב קצת על הקטע הרציני.
בני בן השנתיים+ (למרות שהוא ילד שלישי ולא ראשון), ואני- פשוט היינו מחוברים בחבל הטבור חזק חזק, משום מה- יותר ממה שיש לי עם האחרים. אני חושבת שעם כל הטוב שיש בזה זה פגע איפשהו בהתפתחות הרגשית והחברתית שלו. זה היה מין "אמא ואני זה העולם. אין דבר מלבד זה." זרמתי עם זה כמה שאפשר עד ש...נולד הקטן, לפני 4 חודשים.
היה קשה. ההרמוניה נשברה. גם לי היה קשה עם זה. הילד אפילו פיתח מחלות חום מרוב כעס על המצב. אבל!
היום? חל שינוי מדהים (בעזרת פרחי בך בין היתר)
הוא שמח לפגוש חברים מהגן! הוא מתחבר לאנשים אחרים! הוא אוהב לשחק עם אחיו! הוא אוהב לבלות עם אביו! הוא אוהב שבאים אורחים וחברים! אולי זה נראה לכם תנהגות רגילה? אני מדברת איתכם על ילד ששנא ללכת לבית של מישהו אחר, שנא שבאו אפילו סבא וסבתא שלו, לא הסכים שמישהו חוץ ממני ישכיב אותו, וכו'. זו הייתה צמידות ממדרגה ראשונה. אבל החיים חזקים מכל...וכנראה גם הבריאים מכל והטבעיים מכל.

אני חייבת להוריד קצת מהלב.
היה לי יום קשה נורא.
יותם (בן שנה, כבר בן שנה!) לא יורד מהיידים כמעט לרגע. ויותר מזה, הרצון שלו כבר ברור ומובחן, הוא רוצה ללכת למקומות מסוימים בבית או בחצר, וכשאני הולכת למקומות אחרים (כשהוא בידיים או במנשא) הוא מתעצבן ומקטר ומתפתל החוצה מהמנשא, וכשאני מניחה אותו על הקרקע, צרחות.
הוא כמעט ולא זוחל, מאז שגילה את נפלאות ההליכה בעזרת אימא. אז אם הוא לא עליי, אני מוליכה אותו.
הבוקר הוא התעצבן כשעבדתי איתו בגינה, לא נתן לי להתכופף, וכמעט לא הצלחתי לעשות כלום
אחר כך רצינו לנסוע לחברה, ואיך שהכנסתי אותו לאוטו, צרחות. זה כבר כמה ימים ככה, שאי אפשר לנסוע בכלל. זה נורא קשה. אני לא יכולה לנסוע למפגשים עם אימהות אחרות (דבר נפלא שעוזר לי ועושה לי טוב). הרגשתי נצורה היום בבית. ואין ביישוב שלנו לאן ללכת.
ומשעמם לי ככה, וגם לו.
ואבא שלו חוזר רק בערב מאוחר.

אז בוא נתחיל עם ההסתייגויות:
א) לא תמיד אבא שלו חוזר כל כך מאוחר. בדרך כלל הוא נמצא בבית חצי יום וזה קל יותר
ב)לא תמיד זה עד כדי כך קיצוני, הוא היה חולה עד אתמול ואולי הוא לא מרגיש טוב
ג)בדרך כלל אני מרגישה נפלא עם הנתינה הזאת, ואני מאמינה בהקשבה לעצמי וכו'. אבל היום הרגשתי כמו סוס שהתינוק הזה מחזיק לו את המושכות.

אז מה אני רוצה בעצם?
שתגידו לי שזו פאזה שתעבור, שיגיע שלב שבו הוא יהיה עצמאי יותר ולא יזדקק לי בשביל כל צעד שהוא עושה. (אני יודעת את זה, אבל אני צריכה שתגידו לי את זה!)
וגם שתגידו לי שזה שהוא תלוי בי ככה זה לא בגלל ש"פינקתי" אותו יותר מדי, כמו שאימא שלי אומרת....

אוף אוף אוף

ענת קבלי

יש גם ימים כאלה... תאמרי לאמא שלך שזה נחמד להאשים. להאשים אותך בזה שיותם כזה ילד מתוק, נבון, חיכן ומאושר.

חוץ מזה עדינה שאלה אותי היום אם אני רוצה לנסוע אליך מחר ביחד. אז נראה לי שאם את מסכימה לקבל אותנו ואת הבלאגן שלנו אנחנו נגיע...
וחוץ מזה יום חמישי המפגש אצלי אני עושה עוגה לכבוד היום הולדת של זיו. כדאי לכם. זה ארוע נדיר - שאני עושה עוגה ז'א D-:

אכן, את אשמה שיותם כזה מקסים.
וכל הכבוד שהוא ילד שיודע מה שהוא רוצה! ועומד על שלו!
ובדיוק לי היו יומיים כאלה, אז הנה עוד

שיגע אותי. כל רגע בכי. לא יכולתי לעשות כלום. לא רצה להיות במנשא כשאני עושה משהו, לא רצה פיפי, לא רצה לינוק. לא הבנתי מה הוא רוצה.

זה רק שלב כזה, וזה עובר. הם מתחילים לגלות את כל הדברים שאפשר לעשות - ואת קוצר ידם!
איזה תיסכול!
המתוקים!

חיבוק גם ממני, אני זוכרת את זה יופי.
אחלה דימוי כמו סוס שהתינוק הזה מחזיק לו את המושכות!
זה כך כך נכון וטבעי, וגיל שנה-אי, רגע לפני שהמעגלים מתרחבים בעוד קצת, להיצמד ולהתפתל וכל הג'ננה באוטו.
לדעתי גם זה שהוא לא הרגיש טוב אתמול מאוד קשור לעניין.
והנה, יש לכם מחר אורחים ויהיה כיף (-:
לילה טוב!
חלומות פז!

קבלי תמיכה גם ממני. שלי בת שנה ושמונה חודשים ועוברת תקופה כזו עכשיו. כשהיא עם אחרים (אבא, דודה, סבתא), היא "מתנהגת למופת" ואיתי היא הופכת לרודן היסטרי. על מנשא אין מה לדבר כי היא מתפתלת ממנו החוצה. אסור לי לאכול אם היא רוצה לשבת איתי על הספה, אסור להחזיק ספר ביד כשהיא יונקת, אסור לזוז ממנה מטר והכל בשאגות רמות ומילים ברורות .
זו התנהגות שאני מכירה כבר מהזמן שהיתה לה פטרייה על הלשון, ואכן יש לה פטרייה שוב, איזה יאוש, ואני נותנת לה את התרופה הכי קונבנציונלית, משחת דקטרין מגעילה על הלשון שלוש פעמים ביום כי אין שום סיכוי שאעבור שוב את הדיאטה הנוראית ההיא של בלי חיטה בלי סוכר בלי חלב לחודשיים. ויש שיפור.
אבל גם בלי הפטרייה, שודאי אין לכם טפו טפו טפו, פשוט יש תקופות כאלה, והן עוברות , והילד חוזר להיות מלאך.
הצרה היא שבגיל של יותם הוא לא יכול עדיין להסביר מה באמת הגורם, והרי יש גורם. כשעשו פה שיפוצים מחוץ לבית הייתי אסירת תודה על שהיא ידעה להגיד "אמא'לה. איש. סולם. בום." ונתלתה עלי למשך ימים.
בקיצור, ברור שהוא לא ככה כי פינקת אותו יותר מדי.
הוא ככה כי הוא למד שמקשיבים לו בעולם הזה, גם כשקשה לו.
(מה הקשבת לו, מה?!)

כל כך מבינה ומזדהה שאין לך מושג.
נכון שמצחיק איך כל אחת מאיתנו מרגישה שרק אצלה זה ככה?
כאילו שיש משהו לא בסדר רק אצלי בבית, אני כנראה עושה משהו לא בסדר, אצל האחרות נראה הרבה יותר קל.....

אז אותי מנחם לקרוא את מה שאת כתבת, פשוט בשביל לא להרגיש יוצאת דופן, לבד במערכה (לא שאני שמחה שעוברים עליכם ימים קשים...)
אני מרגישה לפעמים שאני מדברת עם חברות שאין להן ילדים שכל פעם שהן שואלות מה שלומינו אני עונה "עוברת על אבשלום תקופה קשה עכשיו"...
ונהיית פתאום נורא במבוכה, מה כל הזמן אני עונה את אותה התשובה?
אז באמת אבשלום נכנס ויוצא מה"תקופות" האילו כל הזמן, כמו שגם ההורים שלו (אנחנו שנינו אנשים עם הרבה עליות וירידות)
אבל איזה כיף זה הזמנים הכייפים איתם? רק לראות את החיוך המדהים של יותם יכול להאיר נראה לי את היום של כל אחד!
מקווה מאד שנראה אתכם מחר (כרגע אבשלום נראה לי חולה, יש לו חום והוא מתקשה לישון) נדבר בבקר

תודה, חיממתן לי את הלב.
ואני אשמח להיפגש מחר.
לילה טוב.

אני מרגישה לפעמים שאני מדברת עם חברות שאין להן ילדים שכל פעם שהן שואלות מה שלומינו אני עונה "עוברת על אבשלום תקופה קשה עכשיו"...
אוי אוי אוי, פתחת פה עוד משהו שראוי לקצת השתפכויות.
כאילו, מאז שאנחנו אמא, השאלות "מה עניינים מה חדש מה קורה" זוכות לתשובה אמיתית. ומה שבראש מעינינו קופץ לשם עם איזה שיניים או חום או קשיי שינה או סתם מצבי רוח לא מוסברים.
וכמה מסורבל ומעורר רחמים זה נשמע באזני מי שעוד לא הורים, והכירו אותך קודם, כשהיית מה-זה-בן-אדם-עלא-כיפאק!
שלא לדבר על זה שלא נעים לך להציג להם תמונה כל כך "קשה" של איך זה להיות הורים...
לא מזמן היתה לי שיחה הכי מביכה בעולם עם חבר ילדות שפתאם צץ בטלפון, עדיין בלי ילדים ומצהיר שרוצה את זה.
השיחה היתה רצף של קטיעות ומילמולי התנצלות "רק שניה...ממש סליחה.." הקטנה עשתה פיפי על הרצפה, קראה לי, ויתרה, הלכה לדרכה, חזרה , החליקה עליו ודפקה את הראש, ניחמתי אותה, הלכה לחדר אחר וצרחה לי משם שרצתה משהו, הלכתי לתת לה, חזרתי, מנסה להעמיד פנים שכל מעייני בשיחה הכיפית, היא באה אלי בריצה להראות לי משהו משמח, טראח נכנסה עם הראש בפינה של השולחן ואחר כך גם רצתה קקי וקקי היא לא עושה לבד.
ובמקביל הוא: "את בטוחה שזה טוב לך כל העניין הזה? חינוך ביתי, הא?" (טון לא נעים מתגנב לקולו, אני שומעת שם חיוך מכוער או שנדמה לי?)
תגידי למה בעצם הבאת עוד ילד? מה, את לא לומדת מהנסיון? (רמז ל"כשלון" הנישואים הראשונים)
וזמן לבעלך בסוף היום יש לך?
ולעצמך?
אני לא חוזרת על הנסיונות המביכים שלי לתשובות, הייתי כבר עצבנית לגמרי אבל ניסיתי להשאר מה-זה-עלא-כיפאק
ובסוף כשהוא שאל על רקע הצרחות שלה כשהוא ספון בדירה הנוחה שלו באילת עם המוסיקה האיכותית וכל הדיסקים והספרים הרוחניים והים בחלון "תגידי את יכולה להגיד לי בשביל מה צריך בכלל ילדים?"
עניתי בקול מרוסק "זה הדבר הכי טוב ש..." (שוב צרחות ברקע..)
"כן, הא?"
"טוב, אין לך ילדים אז אני לא יכולה להסביר לך."
כמה עלוב, הא? אבל זו האמת.

(ענת גביש יקרה, לא הגיע הזמן לכתוב ספר?)

מצטרפת למיכל, ואוי כמה שביטאת את תחושותי.

יש רק אחד מחברינו שבאמת לא כל כך מסתדר עם השיחות שלנו (נקטע כל הזמן בגלל צרכים דחופים של הקטנים, כמו שענת תיארה).
יש לי שתי חברות שאוהבות תינוקות וגם במקרה שתיהן עזרו לי עם הילדים ואוהבות את הילדים שלי, אז למרות "רווקותן" (האחת כבר נשואה והאחרת כמעט) בכל זאת הן מבינות היטב.
אבל אני עדיין מרגישה צורך להתנצל, כאילו "זה לא אמור להיות ככה".
כן -
כשאנחנו מדברות בטלפון עם אנשים, הרי ברור שתיכף ומייד שני הילדים צריכים לעבור למודוס "פסל אמנותי", לשתוק, לא לזוז, לא לדבר, לא להצטרך פיפי, לא להצטרך קקי, לא להצטרך לינוק, לא להצטרך לאכול, לא לקבל טלפוניטיס (זו המחלה שיש להם כשאמא בטלפון, אבל לא כשאבא בטלפון), לא להצטרך אמא, לא ליפול, לא לשחק.
בקיצור:
כשאמא מדברת בטלפון הילדים צריכים להתחפש לבובות על המדף.

באמת?!

אולי התשובה היא שאמא לא צריכה לדבר בטלפון כשהיא עם ילדים ערים... (וגם אני עושה את זה, זאת לא בקורת אלא מסקנה).
כי כשאנחנו בטלפון, אנחנו לא איתם - אז הם צריכים לסחוט אותנו...
אני תמיד אומרת "הוא עייף" או "הוא רק התעורר" - קודם כל אחד מהשניים כמעט תמיד נכון, וכמעט תמיד זה גם הסבר אמיתי. אבל גם כשלא, מה, להתחיל להסביר שבדרך כלל הוא חייכן ומקסים, ודווקא עכשיו הוא לא בגלל שאולי צומחת לו שן, אבל לא בטוח, והוא רגיש לסביבה זרה ובעצם זה בכלל בגללך, כי הוא מפחד מזרים, וזה מן שלב כזה, וזה עובר וכולי וכולי? יותר פשוט לתרץ בעייפות.

אני מעדיפה לא לפתוח דף חדש אלא להתייעץ כאן בענין שמציק לי כבר המון זמן.
אלה, עוד חודשיים בת ארבע, צמודה אלי ומסרבת בתוקף להיות בחברת מישהו אחר. היא חייבת אותי ברקע.

בחברת מישהו אחר- זו יכולה להיות חברה מהגן במפגש אחה"צ (ואני רואה שכל שאר הבנות הולכות לחברה בלי אמא, רק אלה מסרבת ואם היא תיאלץ להחליט בין להיות אתי בבית לסתם אחה"צ לבין בילוי כייפי אצל חברה, אבל בלעדיי, ברור שהיא תבחר בי).

היא לא מוכנה להישאר אפילו בבית של אחותי שיש שם בת דודה כמעט בגילה והן חברות טובות. אפילו לא להישאר עם הוריי. הבילוי האופטימלי שלה יהיה להזמין חברה אלינו כי אז ברור שאני אהיה נוכחת.

זה ממש קשה לי. לפעמים אני צריכה כמה שעות לנשום או להכין דברים לעבודה או לעשות עבודות בבית, ואין לי את הפרבילגיה הזאת.
גם נאלצתי לדחות כמה אופציות לעבודה אחה"צ (של שעה וחצי- שעתיים, לא דברים גדולים) כי אני לא יכולה להשאיר אותה בשום מקום ולקחת אותה אתי זו בעיה בפני עצמה, או בקיצור- לא עובד.

מאז שהיא נולדה יצאתי אולי עשר פעמים. בשנתיים הראשונות פשוט לא הרגשתי צורך , ואח"כ כי זה היה בלתי אפשרי. אפילו בחודשים האחרונים כש"נאלצתי" לצאת למסיבת יום הולדת, היא הגיבה בבכי נוראי למרות שהוריי היו אתה . כמובן שללכת לישון בלעדי היא סירבה בתוקף ואמי נאלצה להישאר ערה אתה עד אחת בלילה. הילדה פשוט לא נשברה!.

אני כבר במצב של חוסר אונים בענין.

רק חשוב לי לציין שתקופה ארוכה היה נראה לי שהיא ממצה את הקטע החברתי בגן ואחה"צ היא פשוט רוצה להיות אתי, אבל בחודשים האחרונים היא כן שמחה לפגוש חברות, רק לא לבד.

איך מפרידים את הדבק הזה?
ניסיתי לדבר איתה על מה מפריע לה בלהיות בלעדיי והיא רק אומרת "אני רוצה שתהיי איתי".
ייתכן שזה קשור לענין האבא הביולוגי שלה שהיא לא מכירה, אולי זאת חרדת נטישה מסויימת, למרות שתמיד כשהיא שואלת עליו ומקבלת תשובות אני גם אומרת שאני פה ולעולם לא אעזוב אותה.

אשמח לשמוע תובנות.

בתי הגדולה, עוד מעט בת 7, ינקה כמעט עד גיל 5 וכמובן היתה דבוקה לאמא בהתאם.
מגיל 6 כבר לא שמה עלי. חברים, חברות - הולכת ובאה ועסוקה כל הזמן.
סבלנות.

אפילו ישנה אצל חמותי.

חגית

אגב בתי התחילה לרצות ללכת לבד לחברה רק בסביבות גיל חמש. וגם, תמיד העדיפה שיבואו אלינו ושאשאר בסביבה. . עכשיו בגיל שש זה כבר אחרת. היא אוהבת להשאר אצל הדודה ושני חברים טובים גם בלעדי. זה לא בא פתאם, אלא תהליך ארוך והדרגתי.
מה שבטוח, תמיד כשרציתי שהיא תשחרר קצת ותניח לי זה היה מתכון בטוח להיצמדות חריפה עוד יותר.

מאד מזדהה עם התיאור. ילדי יותר גדולים כבר אבל עדיין ניכר משא ומתן ביציאה לימי הולדת למשל. אפשרי לבדוק גם את תגובתך הפנימית והחיצונית. לדמיין לעצמך את ביתך בלעדייך נהנית, צוברת חברים וחוויות חדשות ולא סובלת כדי שאת תוכלי לנשום. ואז קל יותר לשדר לה שתחושתה מתקבלת ויש מקום אולי לתחושות חדשות? איש נבון הציע לדמיין "שחרור החבל" (טבור?) ולא ניתוק מוחלט.
כל דאגה והרהור שלנו לגבי הסיבה יכולים להיות נכונים כל עוד לא יהפכו לרגשות אשמה ופעולת פיצוי. לאט לאט כל פעם קצת יותר זמן או רחוק.
כדאי לבדוק אם את לא "מאשימה" אותה בסתר ליבך שב"גללה" אינך יכולה לעבוד.
זו הרי החלטה שלך בראש וראשונה לאיזה קשיים לחשוף אותה. היא מאד צעירה
ומתמודדת עם מצב לא מצוי. מנסיון - זה משתפר.

תודה על התגובות. טוב לדעת שאחרים עברו את זה

אלידר- חשוב לי מאוד לציין שאני משדרת לה שזה בסדר גמור. מאוד מכבדת את הרצון שלה להיות צמודה. אפילו קיבלתי הערות מה"מפרגנים" שאם אני אהיה יותר קשוחה איתה (אשליך אותה אצל חברה ואעלם ?!) היא תתמודד ותשתנה.

ולגבי העבודה- אני עובדת אינטנסיבי ומפרך עד אחת. פעמיים בשבוע אני עובדת קצת בצהריים ואלה באה אתי.
היו עוד מקומות שניסיתי להשתלב בהם אבל נדחיתי בגלל התנאי שהצבתי שהיא תבוא אתי. וזה בסדר גמור (למרות שעוד קצת כסף ממש לא היה מזיק

).

אני מאמינה גדולה ב"מה שצריך לקרות יקרה" אז לא ממש בלחץ ולכן גם לא משדרת לה שום דבר שלילי.

אבל למרות מה שאני משדרת, ברור שהיה יכול להיות לי הרבה יותר קל אם היא היתה יותר זורמת ומוכנה להיפרד קצת. כנראה שבאמת כל דבר בזמנו.

אני מכירה ילד שהיה כזה, גם כן בן לאם חד-הורית. היא לחלוטין זרמה עם זה, והיום, כשהוא בן שש בערך, המצב שונה מאוד. היחסים עדיין קרובים מאוד, אבל הוא יכול להתנתק ממנה בלי בעיה.

סופסוף מצאתי דף בנושא.
החמוד שלי לא יודע להעסיק את עצמו שנייה לבד. טוב. אני מגזימה. הוא יכול להיות 5 דקות לבד וזהו!
כל היום הוא רוצה ידיים , סתם מיילל וכאלה..
כשאני עושה דברים בבית הוא לא אוהב להיות במנשא כמו פעם כי זה סטטי לו מדיי (שטיפת כלים, בישול).

אני מנסה לעודד אותו לראות קצת טלוויזיה (תראו לאן הגעתי) אבל גם את זה הוא לא מוכן בלעדיי.
אם אני יושבת איתו ואנחנו רואים ביחד תוכנית ואני מסבירה לו מה רואים ומשתתפת איתו אז הוא מסכים לשבת יותר מ-5 דקות.
האם זה ככה גם אצלכן? הוא בן שנה ו-3 חודשים, ד"א.
אני רואה ילדים בגילו וקצת יותר גדולים שמשחקים לבד או רואים קצת טלוויזיה.
אפילו בגינה הוא צמוד אליי. פעם הוא היה מעסיק את עצמו ואני הייתי עובדת בגינה אבל בזמן האחרון אני לא יכולה גם את זה לעשות כי הוא מגיע ישר ודורך על כל הירקות.

האם אני צריכה להיות כמו גננת ולהפעיל אותו כל היום?
לאחרונה קשה לי.
(קראתי את הכל ונראה לי שאני נשמעת כמו ילדה קטנה)

נשמע לא קל.

בשלב ראשון אני שולחת אותך לקרוא כמה דפים בנושא, אני חושבת שבהם תמצאי תשובות לשאלה שלך. אני ממליצה לקרוא את כולם, כולם רלוונטיים לשאלותייך בשלב כזה או אחר שלהם.

ילדה שנצמדת
חברותיות ועצמיות אצל ילדים
רק אימא יכולה
התרכזות בילד

@}

כל היום הוא רוצה ידיים , סתם מיילל וכאלה..
אפילו בגינה הוא צמוד אליי

בדף ילדה שנצמדת כתבו משהו שנראה לי שיכול להתאים גם כאן:

שמיכת טלאים: בפורום הבית שלי, פורום הנקה, יש אמא חכמה שאומרת שכשהילד נדבק, הפיתרון הכי טוב הוא להידבק אליו בחזרה. מאחר שזה נובע מצורך, ברגע שמשביעים את הצורך העניינים חוזרים למסלול.
אם פי 3: בדרך כלל (בסיטואציות אחרות), על השאלה ילדה שנצמדת, התשובה שלי היא: נצמדים בחזרה יותר חזק. לא במובן "כואב", אלא במובן של למנוע ממנו את הצורך לדרוש צמידות ע"י כך שיוזמים הצמדות ומפנים, גם בראש, זמן שבו יודעים מראש שצמודים, ולא מנסים למצוא חופשים מהצמידות (מה שעושים במצב רגיל - כשהילד משחרר, מנצלים את הזמן לדברים שקשה איתו. אבל במצב כזה - גם כשהוא משחרר, ממשיכים להיות לכל הפחות זמינים, ועדיף גם ליזום הצמדות). זה מוציא את הילד מהתחושה של "מנסים להפטר ממני", ומאפשר לו לשחרר באמת. בדרך כלל מספיקים כמה ימים קשים כאלו, כדי לחזור למצב שגרתי (במשפחות אוהבות רגילות).

ובאופן כללי, כמו שאני רואה את זה, הילד מבטא צורך. כמה שיותר תעני לצורך באופן מלא שיספק אותו, כך מהר יותר הוא ימצה את השלב הנוכחי ויעבור לשלב הבא.

זה על קצה המזלג, באמת בדפים ששלחתי אותך לקרוא יש המון התייחסויות לנושא.
בהצלחה.

שליחה על ידי שגב* » 06 אפריל 2005, 00:39

נסעתי לארבעה ימים ובני בן שנה וחודשיים נשאר עם אביו ומסתבר שבהיעדרי בני היה מקסים לפי הדיווחים ולא היו קשיים,מאז חזרתי החל לבכות ולצרוח כאשר אינו מקבל את מבוקשו,החל להתעורר בלחלה ולבכות ורוצה רק על הידיים.האם ההתנהגות נובעת מהיעדרותי?

שגב, לצערי עלי לענות בחיוב, זו בטח לא התשובה שהיית רוצה לקבל אבל..........
אלמונית לעת עתה, אני הכנסתי את האפרוח שלי בן השנה לפעוטון, כי אני הייתי צריכה קצת זמן לעצמי, ורציתי קצת לעבוד - ומאז - שבוע וחצי? הוא צמוד אלי בימים ובלילות. הוא היה צמוד אלי כבר קודם, עכשיו זה החמיר, הנחמה היחידה שלי , עד כמה שזה נשמע נורא, היא בבקרים האלו שבהם אני לבד , בלי הילדים, חופשייה לעבוד , להספיק דברים שצריך ולמצוא זמן לספורט או ... למקלחת !!! ובהקשר של הנקה לכל העיניין? את הגדול הנקתי שנתיים, עד שרציתי את החופש שלי חזרה, ומאותו יום הוא אינו תלותי או צמוד אלי, אבל..... שימי לב! הקטן הפסיק לינוק כשהיה חולה ולא הצליח קרוב מאוד לגיל שנה, ואח"כ הוא פשוט שכח, ומאז- הוא הרבה יותר תלותי וצמוד אלי - כך שזה באמת תלוי בילד. בידקי עם עצמך , אם יש בך פחד, שאם תפסיקי - הוא לא יהיה זקוק לך עוד, זה לפחות היה הפחד שלי- או נבואה שמגשימה את עצמה.יש פתגם שאומר שיותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק.
ודבר אחרון - לפנק ילד = לעשות עבורו את מה שהוא יכול לעשות בעצמו, נתינת אהבה וביטחון לא קשורות לפינוק בכלל. בהצלחה

מעדיפה לא להזדהות הפעם...

הבן שלי כמעט בן שנתיים. כל היום בוכה.

אם זה התקפי זעם ואם יבבות, והתבכיינות. כשהוא קם והולך לישון, כשמשהו לא מצליח לו, כשהוא רוצה לאכול או לשתות... לא משנה. הכל בבכי. שאם לא נענה בשניה זו הופך להיסטריה. כל היום ידיים, ואם לא ידיים אז למשוך את אמא ביד לאן שאני רוצה.

מגיל 0 התאמצנו להיות קשובים מאוד, הקפדנו על לינה משפחתית, המון חום, נשיאה במנשא, לעולם לא נתתי לו לבכות, ולא השארתי אותו עם אנשים שלא הייתי בטוחה במליון אחוז שימלאו אחרי בקשותיי. ואלו רק קומץ קטנטן של בני משפחה.

הקפדתי לא להתרכז בו יותר מדי, ובאמת הוא היה ילד סקרן מאוד, זחל בכל הבית, הלך וחקר כל פינה לבד.

בחודשים האחרונים זה הולך ומחמיר, ומחמיר. אני כל הזמן חושבת איפה טעיתי

ואיך מתקנים. ניסיתי ליזום הצמדות, במשך ימים ארוכים מאוד. זה לא משנה ברגע שאני קמה אפילו לשירותים, בכי! בחברה של ילדים, צמוד אליי, בוכה מכל דבר אם נגעו בו, או לקחו לו, או נתנו לו, לא משנה.

יש ימים שאני מגיע בהם לסף טירוף בערב. שאני לא יכולה להכיל יותר יבבה אחת. בדרך כלל במצבים כאלו אני עוברת לאוטומט, לא מגיבה, לא מדברת. מקסימום נותנת את מה שהוא מבקש, פשוט כי אין לי כח להכיל יותר.

עד גיל שנה הרגשתי שיש לי תינוק מקסים שאני משתגעת עליו, היום אני מסתכלת עליו בתור ילד בכיין שמשגע אותי. אני אוהבת אותו , אבל לא אוהבת את ההתנהגות.

מתוסכלת, ייתכן שמשהו מציק לו פיסית. האם בדקתם שיניים, אלרגיות, מצב מעיים וכו'? האם השתנה משהו בתזונה שלו או שלך, בחומרי הניקוי בבית, ריססו חומרי הדברה בקירבתו, צבעתם קירות, שמתם שטיח מקיר לקיר, עברתם דירה לבית חדש? האם המצב המתואר התחיל אחרי קבלת חיסון?

אמאלה קוראת אותי 0-:

אני מקווה שזה בסדר להעיר דף כל כך ישן, מאידך זה בדיוק הנושא שאני רוצה להעלות.
ילדתי בת ארבע וחצי, והקטנה בת שנתיים וחצי. הגדולה היא ילדה שנצמדת בהגדרה. לאחרונה, כיוון שאני לא עובדת, אני מאפשרת לה להשאר איתי בבית חלק מימות השבוע (אלא אם יש לי ראיון עבודה, וגם אז אני באה להוציא אותה מוקדם מהגן). גם בבית אני עושה מאמץ להיות יותר קשובה לה, יותר איתה. אבל לתחושתי ככל שאני נצמדת יותר, היא נצמדת יותר.
עברו כשבועיים או שלושה מאז החל המאמץ שלי להצמד אליה, והמצב הורע משמעותית- היא מאבדת שליטה, לא מסוגלת להחזיק את עצמה, עושב פיפי על הרצפה, בוכה וצועקת ללא הרף, ממש מתפרקת. אני מנסה לקבל את זה, ולהכיל אותה כשהיא כך, להענות לה, אבל היא בודקת את הגבול עד הקצה, ובשלב כלשהו סבלנותי פוקעת. ואז אני צועקת. ברור לי שזה לא טוב, אבל אני כבר לא יודעת איך לצאת מזה. יש לי הרגשה שאולי הפתרון הזה לא מתאים לה, אולי אני לא צריכה להחזיק אותה, אלא לתת לה לבדוק את הכוח שלה להחזיק את עצמה. כשאני מחזיקה אותה ומכילה אין לה גבול ששומר עליה. אני כבר לחלוטין לא יודעת מה נכון, או מה לעשות. אשמח לתובנות.

והמצב הורע משמעותית-
עלה לי בראש כיוון אחר ממה שאת מצביעה עליו - מה קורה בגן? האם קרה משהו לאחרונה שם?

הגן לא טוב. הוא מלכתחילה היה בינוני, ועם הקרבה לסיום השנה נעשה בלתי נסבל לחלוטין. אבל הוא תמיד היה בסימן "אנחנו יודעים שהגן לא טוב ומנסים לעשות הכל כדי לסיים את השנה" (יש הסבר לזה, אבל הוא די מלאה). אחרי שכתבתי חשבתי שאולי הבעיה היא שלי (הפתעה)- אני מנסה לכפות פחות, להיות יותר קשובה וסבלנית, אבל אז אני מאבדת את הגבולות הטבעיים, וזה מה שמשפיע עליה. הבלבול אצלי עם בין גבולות ונוקשות הוא הבעייתי. להיות קשובה וסבלנית לא מסתדר לי עם הגבולות- אז איפה כן לשים גבול? הגבולות >שלי< כבר אובדים. מה גם שכנראה זה לא פשוט כמו שחשבתי או הצגתי - גם היחסים עם אבא שלה מתדרדרים במהירות, והיא עושה מה שהיא יודעת- נצמדת. תודה על התגובה.

אוי

נשמע שאת רואה את התמונה הרחבה וזה טוב.

היחסים עם אבא שלה מתדרדרים במהירות
זה בעיניי הדבר הכי חשוב. טפלי בזה. פנו לייעוץ, אל תתנו לדברים להדרדר עוד.
זכרי והזכירי את האהבה הגדולה שהיתה לכם לפני פרוץ מאבקי ההורות (מניחה שזה העניין... לא כתבת אבל זה קורה אצל כל כך הרבה זוגות שהנחתי אותו הדבר לגביך, אם אני טועה, דלגי) ומהמקום שזוכר את האהבה הזו - פנו לייעוץ זוגי. אל תתמהמהו, זה רק מחריף אם לא מטפלים וחבל....

קודם כל תודה על התמיכה.
שנית, לצערי זה הרבה יותר מסובך. אנחנו גרושים וניסינו לחזור לגור יחד, אבל נראה שזה לא עובד. וזה קשה. לא שמה שאמרת לא רלוונטי, אבל כבר ניסינו. אבל כרגע זה ממש על פי תהום, ונראה שאנחנו בדרך למטה. ושוב תודה.

כרובית, נראה לי שהמקרה הזה קצת יותר מורכב מ"היא נצמדת אליך - תצמדי בחזרה". העצה הזו עובדת היטב על פעוטות שמתמודדים על עצמאותם בעולם, ונראה לי שכאן ההיצמדות וההשתוללות נובעות אצל בתך ממקום אחר - אולי חסרים לה עוגנים (הגן לא טוב, הזוגיות שלכם מתפרקת), ואת העוגן הכי יציב בעיניה, אז היא נצמדת אלייך.

העצה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה, קשורה ל להיות קשובה וסבלנית לא מסתדר לי עם הגבולות אני חושבת שאני אמא יחסית קשובה וסבלנית, וזה לא סותר את זה שיש גבולות בבית. זה גם לא סותר את זה שאני לא יכולה להיות קשובה וסבלנית ללא גבול. לפעמים אני לא יכולה להכיל יותר, ועולה על גדותיי. כתבת שבעיניך יש סתירה בין השניים, ונראה לי שליישב את הסתירה הזו יכול לעשות רק טוב לך ולבתך.

אני מניחה שעוברים עליה ימים לא קלים בעקבות הקשר בין הוריה והגן הלא טוב, זה בטח מפחיד. וכשאת מגיבה אליה בחמימות ובהיצמדות, היא מרשה לעצמה להתפרק.

העצה הזו עובדת היטב על פעוטות שמתמודדים על עצמאותם בעולם-טוב לשמוע שזה בסדר, ושאולי זה אכן לא אמור לעבוד. אני די בטוחה שאת צודקת בעניין העוגן-לכן חבל לי כשזה מגיע למצב שאני צועקת-איזה מן עוגן זה? לרוב אז מגיעה ההתפרקות מצידה- ואני לא בטוחה שההתפרקויות האלה עוזרות לה וטובות לדימוי שלה.
שליישב את הסתירה הזו (בין גבולות לסבלנות וסובלנות)- איך עושים את זה?

רציתי להתייעץ או לקבל הפניות לדפים מתאימים
הבן שלי בן שנה ושמונה חודשים כמעט עונה לכל ההגדרות שכתובות בדף שקראתי את כולו על ילד נצמד. זקוק כל הזמן לחברתי, לא משחק לבד יותר מכמה שניות, נרדם רק עלי ידי חיבוק צמוד אתי במיטה שיכול לארוך לפעמים יותר משעה. אבא כמעט ולא קיים. תובעני מאד לגבי הדברים שהוא רוצה. נמצא חצי יום בגן (שאני מאד מרוצה ממנו) ושם עצמאי לחלוטין וחברותי לחלוטין. רוצה המון על הידיים (מציינת שהחל ללכת רק לפני כחודש וחצי בערך עקב גמישות יתר)
ישן כמובן אתי ז"א במיטה צמוד אלינו.
הבעייה השמחה היא שאני צריכה ללדת ב"ה כל יום ומאד חוששת ממה שיהיה: 1. בזמן העדרותי בלידה 2. בזמן חזרתי הביתה כם העולל/ית איך להתמודד עם זה שכרגע שהוא לבד הוא כל כך צמוד, אז מה יהיה? אני יודעת שלא התכוננתי בזמן אבל עקב עייפות נפשית מצטברת וגם ניתוח פוליפים שדהקטן עבר בכלל לא הייתי פנויה לזה.
אשמח לתובנות על ההתארגנות והשינוי האפשרי.