יציאת התינוק בלידה

[או_רורה*]

שלום כולן.

אני לקראת לידה, שלישית במספר, אם כי תלוי איך סופרים זה, הלידה הראשונה שלי הייתה בניתוח קיסרי חירומי.

אז אולי נכון יותר לומר שהלידה האחרונה שלי היתה למעשה הראשונה מבחינת הגוף.
בלידה הזו כבר התכוננתי בצורה טובה יותר,
עשיתי ויב"ק עם רופא פרטי, אמנם בבית חולים, אבל עם כל התנאים של ליווי צמוד ותומך ממש מתחילת ההריון,
רופא שלא הפריע בכלל, ולהיפך - חסם הפרעות מבחוץ ולא הניח לאיש להתקרב לחדר בו הייתי, שתי דולות מדהימות ובעלי....

אבל.......
בפתיחה 9 וקצת הלידה נתקעה לחלוטין למשך שעתיים, הייתי ללא אפידורל והמצב לא זז (אח"כ הסתבר שהעובר היה במצג עורף אחורי), ולכן לקחתי אפידורל.
בתוך חצי שעה לערך נולד בני השני בלידת ואקום לא טראומטית, ישר לידיי ולחיבוקי.

[או_רורה*]

לדעתי, מה שעצר אותי היה פשוט פחד.
פחד מיציאת התינוק.
איכשהו, לא האמנתי שמהגוף שלי (אני קטנה) יכול לצאת תינוק בלי להכאיב לי בצורה נוראית...
לגבי הצירים? לא פחדתי כלל.
יש לי סף כאב גבוה ביותר (טפו טפו:)) ועברתי את כולם, כאמור, עד פתיחה 9 וחצי, ואפידורל אפילו לא עלה על הפרק, מבחינתי,
כך עם כאב הצירים אני לחלוטין יודעת שביכולתי להתמודד.


עכשיו אני בשבוע 34 עם עוברית בבטן.
ברמת האינטלקט, השכל - אני יודעת שביכולתי ללדת ללא בעיות.
הפעם מתוכננת לידת בית, עם אותו צוות נפלא שליווה אותי בלידה הקודמת שלי.

אבל....
מבחינת הרגש - אני מפחדת להיתקע שוב רק בגלל הפחד לדמיין את התינוקת עוברת בתעלת הלידה....
כי שוב, צירים זה בסדר, אבל אני מפחדת מסוף..........

מה בעצם אני רוצה?
לא יודעת.
אולי המלצות מנשים שילדו טבעי, שיכולות לספר מה ההרגשה והאם זה באמת כל כך נורא, יותר נורא מהצירים עצמם?
או שממש ממש לא?

ובכלל כל דבר שאני יכולה להיעזר בו על מנת להירגע....

(אוסיף שמבחינת הרופא שלי אני כשירה ללדת "גם תינוק של חמש ק"ג:))

[סמדר_נ*]

אולי המלצות מנשים שילדו טבעי, שיכולות לספר מה ההרגשה והאם זה באמת כל כך נורא, יותר נורא מהצירים עצמם?
ואללה, לא זוכרת. אם אני מנסה להעמיק חשוב, נראה לי שהמילה "נורא" היא לא זו שהייתי בוחרת עבור החוויה שלי -- לא זאת של הצירים ולא זאת של יציאת התינוק. זה היה אולי אינטנסיבי, או אפילו קשה ברגעים מסוימים.
הדבר שאני כן זוכרת ויכולה להעיד עליו בבטחון -- הוא שיציאת התינוק בלידות החוזרות שלי (מרגע ההכתרה ועד שהוא בחוץ) היתה מהירה ביותר. כמה שניות, לדעתי. הוא יוצא בדיוק ברגע שבו את מרגישה שזה ממש לא ייתכן ואת לא יכולה יותר (כן, זה כואב. מאד. אבל לממש ממש מעט זמן). ואז יש תחושת הקלה אדירה.

אני לא יודעת מה מידותייך, אבל סטטיסטית אני קטנה ממך. אף פעם לא דמיינתי אותם עוברים בתעלת הלידה. זה היה מעל למה שיכולתי לדמיין, ואיכשהו הנחתי שאם הם מצאו את הדרך פנימה וגדלו שם לגודל נורמלי -- עניין תמוה כשלעצמו -- הם כנראה גם ייצאו החוצה.
אני לא יודעת אם מה שאכתוב עכשיו הוא לעניין או לא -- אם הוא לא, תמחקי -- אבל ייתכן מאד שהפחד שהרגשת היה מוצדק בגלל המצג החריג. סביר מאד שבתנאים האלה יציאת התינוק זה לא מה שאני מתארת.
מצד שני, אין שום סיבה שזה יחזור על עצמו! אולי יעזור לך לומר לעצמך שמה שקרה בלידה הקודמת היה שייך ללידה הקודמת, ועכשיו זו לידה אחרת, תינוקת אחרת, מצב אחר -- והכל פתוח?

[או_רורה*]

תודה רבה לך סמדר:)

בואי נגיד שאני מאוד נאחזת בזה שזו לידה שונה לגמריי, וגם אני כבר במצב אחר לחלוטין.
בלידה הקודמת כל כך פחדתי מניתוח קיסרי חוזר, שזה מה שהנחה אותי רוב הלידה....
עכשיו זה אחרת.
מקווה לטוב:)

[יוליקו*]

בשבילי צירי הלחץ בשלוש הלידות היו לי קלים יותר מהצירים שלפני.
כן כאב וגם נמתח ושרף... אבל גם היה רגע קדוש ונורא הוד , ובהחלט לא יותר קשה מהצירים שעד הפתיחה המלאה.
ויציאת התינוקות= רגע התעלות מבחינתי.
הייתי יולדת יותר תינוקות לו היו עוזרים לי לגדל אותם אחר כך....
ואני ממש קטנה פיזית ודי רזונת. והם היו תינוקות ממוצעי גודל.

[שני_צו*]

גם עבורי, אחרי שתי לידות בית, שלב יציאת התינוק הוא המאיים ביותר.
ואני גבוהה וגדולה.
לדעתי אין לזה קשר לגודל.
גם לא לכושר וגמישות ושטויות כאלה.
זה יותר שאלה של לתת ל"מוח החייתי" להשתלט. וזה מאוד מאתגר למי שמורגל להיות בשליטה.

אין לי הרבה עצות, בתור מי שבעצמה בקושי שורדת את זה, רק הזדהות עם הפחד שלך.

אני יכולה להגיד שאני נכנסת למצב כזה של "על החיים ועל המוות".
צורחת הרבה, ולוחצת. ומופתעת מאוד מאוד מאוד שהתינוק יוצא ושנינו בחיים

[אושרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני רוצה לתת לך במתנה את העבודה שעשיתי במהלך ההריון האחרון, הן היו תאומות בבטן, ומאוד פחדתי מכל הלידה ובעיקר מהמעבר בתעלה בסוף, אך התעקשתי ללדת אך ורק בבית (הפחד מבית החולים הוא גדול יותר....).
במהלך ההריון חשבתי "מה יקרה בלידה?" , -"הוי , יכאב לי", -"יכאב , ואז.." - "יכאב נורא נורא" - "ואז מה יקרה כשיכאב" , "יכאב יכאב, ויהיה לי כואב,. אני לא אשא את זה." , - "ו... הבנתי את החלק הזה. מה הלאה?" ,- "אין הלאה. רק יכאב מאוד ויהיה לי כואב", -" ואז תהיה לידה?" , -"כן.", טוב. אז ככה. סיכמנו שעלול להיות כואב, כואב מאוד מאוד אפילו. ונסכם שאני מכבדת את זה מאוד, ולא מזלזלת לרגע, אך, זה יכאב ואח"כ נהיה אחרי זה."
"כן , זה יכאב. וזהו. ויעבור"
חייבת לציין- שלא חששתי בכלל מסיבוכים וכו' אלא רק מהכאב, כך שמאוד עזר לי להבהיר לעצמי ממה הפחד ולהגביל אותו לנקודה זאת בלבד, כיוון שקודם השיחה הזו עם עצמי- הפחד היה מאוד מעורפל ומפחיד, אינסופי שכזה. וזה מאוד מאוד שינה לי את הפרופורציות ואת העמדה הנפשית. ועזרה לי באופן מדהים המודעות הזו לכאב המדוייק הזה, שיחול בשלבים האלו והאלו של הלידה.

ולא הייתי צריכה לשנן את הידיעה הזו- כי היא פשטה לי בכל המחשבה והופנמה באופן עמוק שכזה ופשוט נרגעתי למשך שאר ההריון.

סופו של דבר בזמן הלידה - בלידה הראשונה לא הספקתי להעלות זאת למחשבה כי היא היתה בזק. ובהמתנה ליציאה של הבת השניה, הייתי באמת בלחץ גדול מאוד מהפחד הזה- ועשיתי טעות שלא ביקשתי מהמלווה שלי להזכיר לי את הנקודה הזו. היא יצאה תוך 10 דקות בציר אחד- כך שזה באמת- כאב ועבר תוך רגע.

מקווה שנתתי לך משהו.

[פלוני_אלמונית*]

אני הרגשתי שבכל לידה הכל יותר גמיש, כלומר זה נהיה יותר קל.
אולי המחשבה שאם כבר יצא משם פעם אחת מישהו אז הפעם הבאה תהיה יותר "חלקה".
זה מכון גם פיזיולוגית, אבל נראה לי שמנטלית עוד יותר נכון...

[נוודית_חובבת*]

מה שאת מתארת די דומה למה שקרה לי.
לידה ראשונה - תינוקת גדולה, הסתיים בניתוח קיסרי. בגלל פחד מהכאב של הצירים ועוד יותר מכך פחד מלהיפצע. לא הייתי מוכנה נפשית להיפצע. איכשהו הניתוח הקיסרי, הפציעה המאורגנת הזו, עבדה לי טוב יותר (בלי שיפוט. זה מה שהיה וזה מה שהתאים שיהיה).
לידה שנייה - התכוננתי רבות וילדתי בבית עם רופא ודולה. הייתה לידה מאוד ארוכה (24 שעות) שמתוכן כ 21 שעות היו של צירים לא כואבים. ואז בהמלצת הרופא פקענו את המים, כדי שהלידה תתקדם (הייתי עדיין בפתיחה של 5 אחרי 21 שעות). תוך 3 שעות ילדתי. לא הייתי מתארת את הכאב שחוויתי כנורא. ממש לא. היה כואב מאוד, כן. אבל לזמן קצר יחסית ושנייה אחרי שהתינוק בחוץ הכאב הזה כל כך לא רלוונטי עוד. הרגשתי בעיקר חוסר אונים כבר הייתי תשושה מכדי למצוא לעצמי תנוחה ללדת, לא הצלחתי להחזיק את הגוף. בסופו של דבר, ילדתי כשאני יושבת על בן זוגי (שישב על כסא) והרופא והדולה מחזיקים כל אחד מהם רגל אחת שלי ולאט לאט הרגשתי את הגוף שלי נפתח ונותן לתינוק המדהים שלי לצאת. זה קרה מאוד לאט בחוויה שלי (לא החליק החוצה בשניות וזהו) אבל זה היה מאוד נכון וקשור לפחד שלי - להיפתח. זה איפשר לי להרגיש את הגוף שלי נפתח לאט לאט. ובשלב הזה כבר לא הרגשתי חוסר אונים, לא עניין אותי כבר כלום. התמקדתי רק בלהיפתח וללדת. אני זוכרת ששנייה אחרי הלידה ישבתי כולי מדממת ו"פצועה" על ספת ביתי (מכוסה בניילונים ) וחשבתי לעצמי שבכל הזדמנות אחרת הייתי מזועזעת ממצבי הגופני ה"קשה", וכאן לא רק שלא הייתי מזועזעת, הייתי מאושרת, באופוריה, לא הרגשתי כאב. שמחתי שמחה גדולה על התינוק שקיבלתי ועל כך שנתתי לגוף שלי לעבור את התהליך שעליו לעבור כדי ללדת. בדיעבד זו הייתה התחלה של תהליך מאוד חשוב שעברתי ועדיין עוברת.

כעת אני נמצאת בתחילתו של היריון שלישי לא יודעת לתכנן מה יהיה עדיין, קודם רוצה לוודא שההיריון עובר תקין והכל בסדר. אבל לגמרי מפנטזת על לידת בית, אם תתאפשר.. ושוב גם מפחדת

מקווה שמכל התיאור הנ"ל תמצאי חלק שאת מתחברת אליו, שיתרום לך באיזשהו אופן..

[מנטרה*]

אורורה יקרה,
קודם כל שיהיה המש הריון קל ונעים.
גם אני בהריון הראשון זוכרת שהדבר היחיד שפחדתי ממנו (חוץ מסיבוכים כמובן), היה רגע היציאה, פחדתי שישרוף לי ושאקרע וכד'...
בסוף היא יצאה לצערי בוואקום (ללא אפידורל) עם המון חתכים וגם קרעים ספונטנים, אבל אני לא זוכרת את הכאב של זה. מצד שני הייתי כבר במצב מאד חייתי אחרי 19 שעות צירים (שהתחילו בכל 3 דקות והתקצרו עם הזמן...)
בכל מקרה, בלידה השניה פחדתי שוב מהיציאה, במיוחד בגלל כל התפרים שהיו לי. אם כי, ילדתי במים, ובגלל הלידה הקצרה, הייתי ממש "שם", ולא באיזו כוכב אחר כמו בלידה הראשונה. ואני זוכרת שזה היה הרגע הקסום ביותר בלידה, הרגשתי אותה יורדת לאט לאט עד שהרגשתי את הראש שלה "יושב" על הפירינאום, ואז בלחיצה החמישית, פתאום הרגשתי אותה יוצאת ממני, ממש הרגשתי את כל הראש שלה יוצא, וזה בכלל לא כאב. אולי בגלל המים החמים ששהיתי בהם בשעה האחרונה, אבל כאב זה ממש לא מילה שהייתי משתמשת בה...
חזקי ואמצי, ותזכרי שאת יכולה!
(וכמובן שעיסוי פירינאום לא מזיק... "-) )
שתהיה לידה קלה!

[אינדי_אנית*]

מכירה את ללדת בלי ללחוץ ?

[מניסיוני*]

אני ניגשת ללידה במחשבה מאוד ברורה שהכול , הכול, הכול יהיה תקין . המנח, המצג, הדופק , ההתקדמות , הצוות בחדר לידה, מצבי הפיזי, מצבי הנפשי, מצבי הרוחני,הכול יהיה ממש ממש תקין וחוץ מזה שזה כואב הכול מאוד נורמלי ובריא ותקין ובמצב אופטימלי ללידה מצוינת , קלה ומהירה. אצלי השלב הלטנטי נמשך ימים . אני נעזרת באפידורל כי הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא הכאב העז . האפידורל לא הפריע לי להיות מחוברת רוחנית ונפשית לתהליך של הלידה ולתינוק ולהצלחת ביסוס ההנקה . ללא כאבי גב . ללא תופעות לוואי. קפצתי מהמיטה ארבע שעות אחרי. הרגשתי נהדר : חזקה , בריאה ושלמה. והודיתי לאלוהים על הלידה המבורכת וטיילתי לכל מי שעתידה ללדת לידה קלה כשלי. עשיתי זאת פעמיים וככת עומדת בפני הפעם השלישית . אני מבינה שאפידורל הוא לא באופן טבעי אבל מניסיוני באמת באמת שהיה אחלה . חשוב מאוד לשחרר את הפחד . גם את הפחד מהאפידורל. אם קיים פחד מהאפידורל לא כדאי להשתמש בו. אם קיים פחד מבית חולים לא כדאי ללדת בבית חולים. בהצלחה ליולדת אני מאחלת לך לידה קסומה ומעצימה , קלה ונורמלית. אמן תלדי כמו התרנגולת . כך אומרת הבלנית במקווה .

[או_רורה*]

יו תודה רבה רבה לכן!
על כל התגובות המחזקות והמעודדות והמאמצות,
זה כל כך עוזר לי לקרוא את כולכן......

[נעמי_מיכאל*]

למדתי איך ללדת בעמידה/כריעה בלי ללחוץ. בלידה הראשונה בבית חולים , בעודי שוכבת בתנוחה לא הגיונית על כיסא העינויים, חתכו אותי . בלידה שנייה בבית עם מיילדת, בעודי לוחצת על מנת שהתינוקת תצא כבר, נקרעו לי כמה תפרים. המיילדת אמרה שאאלץ לוותר על קריירה כשחקנית פורנו (: בלידה השלישית בבית , שנערכה ללא תמיכה/הפרעה וללא שום לחיצות בשלב יציאת הראש, נשארתי שלמה וללא שריטה על אף ה 4 קילו שיצאו ממני. ביום שלמחרת הזמנתי את ד"ר שיפטן לבדוק אותי ואת התינוקת, ולדבריו לא ראו בכלל שום סימן שילדתי.
המסקנה שלי : אם אין לי למי לבכות ועל מי להיתלות בלידה, אני פשוט עושה את זה כמו שצריך, באלגנטיות וללא כל פגע.

[ברכהושלום*]

בלידה השלישית התמודדתי עם הצירים ממש טוב.
אבל פחדתי מצירי הלחץ. כי הם ממש ממש ממש כואבים. ממש. הכאב נשפך החוצה מכל הכיוונים (אצלי, כן..? ובעז"ה בלידה הבאה כבר לא יכאב..).
ובאיזשהו שלב עברה בי המחשבה שאולי כבר הגיע זמנה של התינוקת לצאת, אבל אני מעכבת את הלידה כדי שלא נגיע לצירי הלחץ. אז התחננתי אל התינוקת שתחליק החוצה בלי צירי לחץ..
ואז הגיעו צירי הלחץ..
ואז היא יצאה
(התכוונתי לא ללחוץ כלל אך מרוב כאב "עזרתי" לה קצת)

אז מה עושים כשיודעים שיש פחד ורוצים להתגבר עליו?
אפשר בדימיון מודרך
אפשר להתפלל ולהאמין
חשיבה חיובית
טיפולים למיניהם- פרחי באך, עוצמת הרכות ועוד
דיבור עם עצמי
ועוד ועוד

את תראי שהכל יהיה בסדר. והלידה תהיה מתנה גדולה עבורך בדרך שאת עוברת.
בהצלחה!

[פולי*]

אני ילדתי במים חמים בבריכה בסלון בבוקר אחרי שהעברתי את הצירים במיטה בחושך לאורך הלילה ובמובהק צירי הלחץ כאבו פחות וכשהתינוק יצא זה פחות כאב מכל מה שהיה לפני כן.. אני תולה את זה במים החמים ובתמיכה של המיילדת.
שיהיה לכן בהצלחה!

[פלוני_אלמונית*]

השלב הכי כיף בלידה הוא התינוק שעובר בתעלה, להרגיש את זה.... ואז היציאה כמובן. אני יכולה לספר לך שבלידה הראשונה שלי (גם ראשונה אחרי קיסרי) נורא פחדתי מכל מה שהרגשתי, חשבתי שכל האברים יוצאים ולא רק התינוקת ופחדתי לגעת באיזור ופחדתי שמישהו אחר יגע. ובהריון השני עבדתי על העניין הזה הרבה, דיברתי עם עצמי בעיקר... ובלידה עצמה הייתי מאוד מחוברת למה שקורה שם. כל הזמן אצבעות בנרתיק... כך שממש הרגשתי את התינוקת יורדת בתעלת הלידה גם עם האצבעות... וזו הרגשה מדהימה. אולי פשוט תספרי לעצמך שמה שקורה זה בסדר ומה שנחלץ שם החוצה זה התינוק שלך ותתחברי אל זה רוחנית ופיזית. לי זה ממש עזר. אני ממש לקראת לידה שלישית ולא יכולה כבר לחכות להנאה שבחווית הלידה... בהצלחה!

[פלוני_אלמונית*]

אה כן, מים עוזרים מאוד....

[משהי*]

שלום אני לקראת לידה ראשונה שלי (הריון) ואף פעם לא אמרו לי מאיפה יוצא התינוק השמח אם תאמרו לי תודה

[יעל*]

הוא יוצא בדיוק מאיפה שהוא נכנס.
הזרע של אבא שלו נכנס לנרתיק שלך, ממנו אל צוואר הרחם ואל הרחם.
לאחר ההפריה, העובר גדל ברחם. בלידה הוא יוצא מהרחם דרך צוואר הרחם והנרתיק אל אוויר העולם.

[ה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התינוק יוצא מהטוסיק?