יש קשר ברור בין חינוך ביתי לצבא

היה לי EPIPHANY אתמול בלילה שבו התגלה לי המשיח בכבודו ובעצמו.
המשיח לחש באוזני החירשת משפט משופע תמיהות ותהיות
.
לפני שאספר את לכם את דבר ההתגלות הרשו לי לפתוח באגדונת.

נסיך קטן מאוד מאוד, אולי בן שלוש שובץ כשוליה במשמנה מקומית ללמוד את רזי המקצוע.
למי שלא יודע, משמנה היא מקום בו כל אחד שמעוניין יכול להביא את כליו ולגרזם שם תמורת מחיר כלשהו.
בלומדו במשמנה, הועף אחד הדליים ליד רגליו וכל השמן הותז על גופו.
גופו נספג בשמן המסריח וריחו לא נס ממנו עד גיל 18.
בבואו להתגייס לצבא הוד מלכותו, נכח במקום הסלקטור שמיד זיהה את ריח השמן שנדף מגופו של הנסיך המתבגר.
קבע הסלקטור שהנסיך ישובץ כנושא כליו של לוחם דגול ללא חת על מנת לשמן את נשקיו.
בבוא היום, בזמן מלחמה אכזרית במיוחד שהה הנסיך בקרבת הלוחם ונהרג במילוי תפקידו.

תמה ונשלמה מסכת האגדה.

המשל, ראה למעלה.
הנמשל, סירחון יכול לגרום למוות כשכחומר הלימוד עשוי ריח רע.

אותה התגלות שהיתה לי הבהירה לי מדוע לפני שנתיים האריכו את חוק לימוד חובה בשנתיים לאחר קמפיין תקשורתי נגד משתמטים שנשרו אחרי 10 שנות לימוד.
התגלה לי גם עוצמת העקשנות והדורסנות של הממשל למנוע מיחידים ללמד חינוך ביתי.
התגלה לי מדוע שופטת עליון מזלזלת בקבוצה טהורה בעניין כה חשוב. חד הצדדיות ברור.

1) האים המשפט הבא נכון או לא נכון לדעתך?
בית הספר הוא הכנה לצבא.

2) האים המשפט הבא נכון או לא נכון לדעתך?
המדינה פוחדת שיהיו הרבה ילדים בחינוך ביתי

3) האים המשפט הבא נכון או לא נכון לדעתך?
המדינה מפלה במכוון את ילדי החינוך הביתי.

בית הספר הוא הכנה לצבא.
אני חושבת שזה יותר רחב מזה - בית הספר הוא הכנה כללית לחיים כאדם מן השורה, או אם תרצה - בורג קטן במערכת. כבר מגיל אפס, המערכת רוצה אותנו מסודרים, מפוקחים, שוכבים בשורות בתינוקייה, אוכלים בדיוק כל ארבע שעות. אח"כ במערכת החינוך, כל שונות ויוזמה לאט לאט מקוצצת, ויש חתירה לבינוניות שתשרת נהדר את המערכת.

בית הספר הוא הכנה לצבא.
לוחמיו של אלכסנדר מוקדון לא הלכו לבית ספר. גם לא לוחמיו של חניבעל. וגם לא אלה של ג'ינגיס חאן. ואני די בטוחה שגם אצל נפוליאון היו די הרבה חיילים שלא היו בבי"ס או שהיו בו רק מעט שנים.

אבל נראה לי שבמדינה שלנו זה אפילו יותר קיצוני.
אם בשאר העולם בית הספר מתוכנן ליצר פועלים, אצלנו הוא מתוכנן ליצר חיילים.

יונת, אבל אני לא חושבת שהטענה פה (עד כמה שהבנתי אותה) היא היסטורית, או שנחוץ שחיילים יהיו בוגרי בית-ספר כדי שיהיו חיילים טובים. אלא שבימינו אנו, בישראל, אחת המטרות של בית-הספר היא להכין לצבא. זו מטרה מוצהרת, אין פה טענה חתרנית.

שרות בצבא בארצות שונות הוא חובה ובאחרות מקצוע.
צבא, נמצא ברצף, של לאחר בית הספר, כי כך נוח וקל יותר לשלוט על האדם.
המטרות של בית ספר, בין היתר, הוא להכין עבדים ממושמעים ולא רק למטרה של צבא אלא בכלל גם הלאה - למשל עבודה במפעלים, בתיקשוב, במוסדות ציבוריים, ו.....גם בהייטק.
מה שהבנתי מיונת שהעולם התנהל די דומה גם לפני הקמת בתי ספר, בתקופות שעריפת ראשים או תלייה היו עניין שיגרתי, היה קל לגייס נערים ואף ילדים לצבא (לצערנו זה קורה באפריקה).
בתי ספר הוקמו על מנת שאפשר יהיה לארגן/לחנך/לשלוט ביעילות על מסה גדולה של בני אדם.
היו גם כוונות טובות (ועדיין יש) למשל למנוע ניצול והתעללות בילדים, אבל מצד שני, יש תופעות לוואי של המערכת שפוגעות בילדים. צריך גם לזכור שיש הרבה אנשים טובים שמתמודדים בהצלחה ומעורבים בעשיית שינויים בתוך המערכת.

לוחמיו של אלכסנדר מוקדון לא הלכו לבית ספר. גם לא לוחמיו של חניבעל. וגם לא אלה של ג'ינגיס חאן. ואני די בטוחה שגם אצל נפוליאון היו די הרבה חיילים שלא היו בבי"ס או שהיו בו רק מעט שנים.

גם לוחמיו של דוד המלך לא היו המיינסטרים.

צבא, נמצא ברצף, של לאחר בית הספר, כי כך נוח וקל יותר לשלוט על האדם.
אני לא מסכימה, וחושבת שהוא רק במקרה אחרי בית ספר, ובכוונה בגילאי 18. יש דברים שאתה מסוגל לעשות בגילאים הללו, שקשה מאוד-עד בלתי אפשרי, לעשות לאחר מכן.

בתי ספר הוקמו על מנת שאפשר יהיה לארגן/לחנך/לשלוט ביעילות על מסה גדולה של בני אדם.

אם בשאר העולם בית הספר מתוכנן ליצר פועלים, אצלנו הוא מתוכנן ליצר חיילים

אני חושבת שבמקור בית-ספר הומצא למטרות טובות. למניעת אנאלפבתיות וביאור הבערות. בתי הספר הציבוריים היו המקום בו ניתן לעניים, לנשים, למיעוטים - לרכוש ידע וכלים לראשונה כשווי הזמנויות. נכון שבמהלך השנים המערכת עברה "הלאמה" וגם אספה לא מעט חוליים, פגמים וחורים הן ערכית והן לימודית. אחד החוסרים הערכיים החורים לי ביותר במערכת הישראלית הוא ערך הנתינה והתרומה. חלק בלתי נפרד מהגדרתי העצמית הוא ציונית. ככזו חשוב לי לתרום למדינתי/בייתי וחשוב לי לחנך כך את ילדיי. לצערי, בארצי, שקיומה הריבוני הוא פסיק מבחינת ההיסטוריה, שירות צבאי הוא בראש רשימת התרומות. נכון שיש עוד דרכים רבות ולגיטימיות לתרום בה (התנדבות בתחומי חינוך/תרבות/חברה/סביבה) אך בעצם החינוך למעורבות חברתית, גם אם הוא מכוון יותר לכיוון אחד מלאחר, אין כל פסול לטעמי. ההפך הוא הנכון - הלוואי והיה יותר.

כמו למשל לא לפחד. בגיל 18 לא פוחדים מהמון דברים שאדם עם קצת שכל בקודקודו וקצת יותר פז"ם על האדמה הזו היה פוחד לעשות אותם. מצב תודעה מושלם לחייל טוב.

אני חושבת שבמקור בית-ספר הומצא למטרות טובות. למניעת אנאלפבתיות וביאור הבערות.
ממש ממש לא.
בתי הספר המקוריים (הרבה לפני חינוך חובה) נועדו להכשיר עובדים למערכות הבירוקרטיות של המדינה והדת. רק לפני כמאתיים עלה הרעיון להפוך את בי"ס למשהו המוני. בפרוסיה זו באמת היתה דרך להכשיר חיילים, אבל במדינות אחרות (כולל כאלה שהן חלק מגרמניה של היום) בי"ס נועד יותר להכשיר פועלים שידעו לקרוא הוראות ולבצע אותם, וכך יתאימו לעבודה במפעלים שנולדו כחלק מהמהפכה התעשייתית.

להערכתי ולדעתי, אילו רוב הילדים היו גדלים בחינוך ביתי, לא היה אפשר לקיים חוק שמחייב לשרת בצבא, ואפילו היה בזה היגיון עקום להיגיון העקום הנוכחי.
שכן, היום הרי יש את האוולת הנבובה שטוענת שהילד "צריך" להחזיר למדינה את מה שהמדינה השקיעה בו. שזה בערך לשלם על העוול המתמשך של להיות כלוא במסגרות חונקות ומסרסות - בכך שאתה מסכים להרוג ולהיהרג בלי לעצור ולחשוב לרגע מה קורה כאן.
אז, אם לא היו הולכים למוסדות אלא מתחנכים בבית, לא היו צריכים להחזיר את החוב על מה שקיבלו.

אבל בעיקר לא היה אפשר לקיים חוק חינוך חובה כי רבים פשוט לא היו מסכימים להרוג ולהיהרג.
ולא היתה שום בעיה כי אז היה לנו צבא וולנטרי, מקצועי, חייל היה מקצוע ששכרו בצידו.
אז, אם היינו רוצים להיות עם צבא ששיקול הדעת של חייליו חשוב לנו, כך שלא יאפשר התפרצויות של פיצוי, על תסכול מתמשך, של אונס מנטאלי במשך הילדות הנערות וההתבגרות - בדמות ביזה והשפלת אויבים, גיל הגיוס היה עשרים וחמש - ולמען הסר כל ספק - בחור בן עשרים וחמש הוא לוחם לא פחות טוב מזה בן השמונה עשרה - נהפוך הוא - הוא יותר טוב. מכל הבחינות.

כבר נאמר אי אז, אנחנו שולחים את הילדים לגן הילדים על מנת שיסכימו בגיל שמונה עשרה להרוג ולהיהרג.

ובית הספר תפקידו הוא לחנך - יותר מאשר ללמד - לחנך את הילד כך שיהיה חייל נאמן בשירות החברה.
לטובת עבודה, לטובת חיול, לטובת תחזוקה שוטפת של הזיהום הפסיכולוגי והכלכלי המתמשך, ולטובות נוספות שאף אחת מהן - לא טובת הילד בהווה חייו.

הצורך של החברה בידיעת קריאה וכתיבה של חבריה, הוא בהחלט צורך תרבותי, והצדיק צורות למידה שונות.
אבל כיום, אין כל צורך במסגרות ממסדיות לשם כך, ממילא בתוך המסגרות האלה יותר ויותר רק מתוסכלים מהיעדר היכולת ללמוד בקצב הנדרש, באופן הנדרש ואת התכנים הנדרשים, כשאלה נקבעים על ידי כל מיני פדגוגים - אשר ממילא עוורים לחלוטין ליכולת הלמידה ועוסקים באכיפת דיכוי למידה, דיכוי יצירתיות, ואילוף הסקרנות הטבעית לעמימותה.

כך, שבהיפרדך מילדך בואכה גן הילדים, נסללת הדרך הזו, אשר בסופה יכולים ההורים לזעוק את זעקת בנם מהבור האפל אי שם בעזה.

תודות.

כך, שבהיפרדך מילדך בואכה גן הילדים, נסללת הדרך הזו, אשר בסופה יכולים ההורים לזעוק את זעקת בנם מהבור האפל אי שם בעזה.

בעיני זה פופוליסטי.

זה כמו לאמר שאלפי שנות לימוד בחדר הרביי ....הובילו לכבשנים.

בעיני זה פופוליסטי.
בהחלט.
בהחלט פופוליסטי, מתגרה, מניפולטיבי ועוד שאר ירקות.

עדיין כל אלה מחווירים לעומת הפופוליזם של הממסד והתעמולה האינסופית בדבר חובות הבנים למדינה בגיל שמונה עשרה.

והשוואתך בין מה שנכתב כ - אשר בסופה יכולים ההורים... כלומר - לא בהכרח, לא כולם, אלא יכולים ההורים, כמו שיכולים ההורים להיות גאים בבנם המוצלח שמביא כבוד למגזר כאשר הם דרוזים ובנם גמר קורס טיס - במגמת התעמולה המלחמתית והאדרת החרדה והפחד
לבין
זה כמו לאמר שאלפי שנות לימוד בחדר הרביי ....הובילו לכבשנים.

איננה פופוליסטית, היא פשוט לא רלוונטית.

היום הרי יש את האוולת הנבובה שטוענת שהילד "צריך" להחזיר למדינה את מה שהמדינה השקיעה בו.
אני לא יודעת לגבי אחרים, אבל אני חושבת שהעם ירצה להגן על האדמה שלו, גם במחיר של חיים, גם במחיר של חיי הילדים, בלי קשר למה שהוא "מקבל" מהמדינה.
כמו שכתוב בדף הבית שלי, לגבי הדמיון בין הקשר שלי לבעלי, והקשר של העם לארץ שלו.

ילדים שמגיל מאוד צעיר הופקדו בידי רבי, שלימד אותם ציות עיוור לכוח עליון ללא ערעור וללא יכולת התנגדות, לעתים קרובות באמצעים קשוחים למדיי, סביר יותר שיוותרו על זכויותיהם בחברה גזענית וגם על חייהם בהידרשם לכך, ללא כל התנגדות.
חלק גדול מיהודי גרמניה היו די חילוניים בזמן השואה.

שלימד אותם ציות עיוור לכוח עליון ללא ערעור וללא יכולת התנגדות,

זה לא מה שמלמד הרבי בחדר. הרבי מלמד לקרוא ולכתוב. ורוב התלמידים כלל לא המשיכו בלימודיהם, רק מיעוט, רק מיעוט היה יכול להרשות לעצמו ללמוד הלאה.

גם אלה שלא היו דתיים, ולא האמינו בכוח עליון נשרפו בכבשנים, רק כי סבתא שלהם היתה יהודיה. אני יודע זאת מתוך פרקי האבות של משפחתי האישית.

אין שום קשר בין לימודי הילדים היהודים בחדר, לבין מה שהתרחש שם.
עיקר העניין נולד בשל מצוקה של מוטרף אחד, שבזעמו פנה אל השמדת היהודים - כפתרון צבאי ומנהיגותי אי אז באמצע המלחמה הנוראה ההיא.

השוואה לשואה, כל השוואה רק מצביעה על חוסר ההבנה הבסיסי ששום דבר, אבל שום דבר לא מתקרב לזוועה ההיא.

שכן, גם הילד הזה השבוי בעזה, חי בתנאי בית מלון לעומת אז, ולילד הזה יש מי שיזעק את זעקתו.

האחריות בכל מקרה היא על ההורים ממילא, ששולחים את ילדיהם לממסד הזה.
וההורים הם שטופי המוח כאן, בכל כוון שנפנה אליו - הכל צבאי כאן, הכל מחוייל, הבריאות, הכלכלה, ההתנהלות הבסיסית של המדינה הזו.

ואפשר לשלוח את הילדים לבית הספר מבלי לגבות את התעמולה המדינית, את הצורך המעושה להקריב בעבור המדינה.
זה כבר קשור בתעמולת הפחד שמשרתת בעיקר עניינים כלכליים ומנצלת תמימות אידיאולוגית לצרכיה.

תודות.

היום הרי יש את האוולת הנבובה שטוענת שהילד "צריך" להחזיר למדינה את מה שהמדינה השקיעה בו.

אז, אם לא היו הולכים למוסדות אלא מתחנכים בבית, לא היו צריכים להחזיר את החוב על מה שקיבלו.

מעולם לא נתקלתי בטענה או במחשבה שעקב הליכה לבי"ס צריך לשרת בצבא.

שכן, גם הילד הזה השבוי בעזה, חי בתנאי בית מלון לעומת אז, ולילד הזה יש מי שיזעק את זעקתו.
חלק ממה שמקל על אנשים במצבים של חוסר חופש, שבי, או מחנות כפיה, הוא אנשים נוספים איתם אתה חולק את הסיטואציה, נעזר בהם, עוזר להם וכו'. במובן הזה, מצבו של הילד הזה, גם בהשוואה, לא טוב, שאין לו איתו חברים לשבי.

ומעבר לזה: ברור שבתי הספר הם מקום שבו נעשית תעמולה בעד הצבא, כל הזמן. רק אתמול שוחחתי עם קרובת משפחה מבוגרת שבאפשרותה לא לחתום לבנה היחיד לשרת בקרבי, אך הוא, תוצר של בית הספר לוחץ שתחתום ואחרים מתוך המערכת, שיודעים שהוא שאר בשרה היחידי לא ממש תומכים ואומרים לה "תעשי מה שאת רוצה" כאילו בעצם למה מגיעה לה הזכות הזו לא לחתום לבנה היחיד. זה, כשגם לסחוב שקית קניות היא מתקשה בשל מצבה הבריאותי וכשאין לה קרובים נוספים. היא מספרת שלפני שנה היה מפגש של בית הספר עם יחידות בצבא ו"רק יחידות קרביות הם הביאו" .

שליחה על ידי '_'* » 29 יוני 2009, 12:45

כך, שבהיפרדך מילדך בואכה גן הילדים,
פספסת בכמה שנים

כשהאם מוסרת את התינוק לקצב שיפשוט את עורלתו, היא מפתחת את מנגנוני ההגנה הנדרשים כדי שביום מן הימים יקל עליה לשלוח אותו לצבא.

כשהאם מוסרת את התינוק לקצב שיפשוט את עורלתו, היא מפתחת את מנגנוני ההגנה הנדרשים כדי שביום מן הימים יקל עליה לשלוח אותו לצבא.
בדיוק מה שחשבתי לכתוב

שליחה על ידי טלי* » 29 יוני 2009, 13:43

כבר נאמר אי אז, אנחנו שולחים את הילדים לגן הילדים על מנת שיסכימו בגיל שמונה עשרה להרוג ולהיהרג.

וכבר לפני שנים נכתב על זה שיר :

"מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי....?
שטרומפלדור גבור יקר
שטוב למות על המשמר
שעוד תהיה לי הזדמנות
וגם אני אוכל למות
את זה למדו אותי בגן
את זה למדו בגן"

ומסכימה עם יונת,
בתי הספר המקוריים (הרבה לפני חינוך חובה) נועדו להכשיר עובדים למערכות הבירוקרטיות של המדינה והדת. רק לפני כמאתיים עלה הרעיון להפוך את בי"ס למשהו המוני. בפרוסיה זו באמת היתה דרך להכשיר חיילים, אבל במדינות אחרות (כולל כאלה שהן חלק מגרמניה של היום) בי"ס נועד יותר להכשיר פועלים שידעו לקרוא הוראות ולבצע אותם, וכך יתאימו לעבודה במפעלים שנולדו כחלק מהמהפכה התעשייתית.
שמעתי הרצאה מרתקת מפרופסור דני גוטווין בנושא הזה, הוא היסטוריון שחוקר בצורה מאוד ביקורתית את החברה, הוא מדבר על זה שבי"ס קמו בשביל לחסוך לבעלי המפעלים את ההכשרה של הפועלים.

אך הוא, תוצר של בית הספר, לוחץ שתחתום
משפט מקומם.

הערתי נועדה לציין את דעתי שהקשר בין עובדת היותו של גלעד שליט בוגר בית ספר לבין העובדה ש"מצא את עצמו" בבור בעזה, הוא פיקציה מוחלטת, לא סתם פופוליזם.

ציון דעתך שהקשר בין עובדת היותו של גלעד שליט בוגר בית ספר לבין העובדה ש"מצא את עצמו" בבור בעזה, הוא פיקציה מוחלטת, לא סתם פופוליזם. היא עצמה פופוליזם מוחלט, לא סתם פיקציה.

עיקר הדברים כבר לא חשוב אלא רק היתפשות על מניפולציה, כשהדעתנות יכולה למצוא קשר בין השבי אצל הנאצים לבין שביו של זה, מתוך הנחה סמויה שהשוואה זו היא לא פיקציה ולא פופוליזם כלל, אלא עניינית ומתייחסת ישירות לנושא עצמו.

שאר הדברים שנכתבו על הקשר בין מערכות הממסד להכנה המנטאלית של ילדינו לקראת הסכמה להרוג ולהיהרג, הם כבר לא הדיון כאן, אלא דעות המשתתפים על דעות המשתתפים האחרים, לא על הנושא עצמו.

תודות.

כשהאם מוסרת את התינוק לקצב שיפשוט את עורלתו, היא מפתחת את מנגנוני ההגנה הנדרשים כדי שביום מן הימים יקל עליה לשלוח אותו לצבא.
הו, זה נושא אחר לגמרי, זה נושא שעל אף ההתקוממות שתבוא למקרא דברי אכתוב אותם בכל זאת.
ראשית, לא קצב, קצב לא פושט עורלות אלא מבתר גוויות.

שנית:
ברית מילה היא עניין של האב. נקודה.
האם יכולה למחות ולא להסכים, לצרוח ולשכנע, בסופו של דבר זה עניין שבין האב לבנו, בין האב לאלוהיו ובין בנו לאלוהיו.

וכל צעקה, וקול זעקה וכל ניסיון לכפור באלה איננו אלא חוסר הבנה בסיסי של תפקידו של האב, האב היהודי, והֶקְשֶרִים שנשים מן הסתם לעולם לא יבינו.
ואני יודע שזה נשמע שוביניסטי, גזעני, לא לעניין, לא קשור ולא סביר.

אין כאן כל עניין של הגיון או הצדקות, לא לכאן ולא לכאן, יש כאן עניין שהוא בפנימו של אדם בתוכו, ובקשר שלו לעתידו.

כל ויכוח בנושא לא ייענה, שכן הדברים לא נכתבים כמניפולציה או בהשוואה לשום דבר, כך הם הדברים אם נרצה או לא נרצה.
לי עצמי יש שלושה ילדים שמלתי, ואחד שלא, כשההחלטה המשותפת אישרה את החלטתי האישית - כאב.

פספסת בכמה שנים
אפשר לחזור עוד יותר אחורה ולדבר על לידת בית, או על מעשה האהבה עצמו בו נוצר הילד או אפילו על נישואין או לאו, בחרתי בנקודה הזו מכיוון שהיא קשורה בממסד, והפיספוס לגבי הפספוס - אם כך, מדוייק למדי.

תודות.

אך הוא, תוצר של בית הספר, לוחץ שתחתום
כשהאם מוסרת את התינוק לקצב שיפשוט את עורלתו, היא מפתחת את מנגנוני ההגנה הנדרשים כדי שביום מן הימים יקל עליה לשלוח אותו לצבא.

המשותף לשני המשפטים האלה (מהבחינה ששניהם לא נכונים בעיני), היא ההנחה שעניינה של האם הוא לעניין. בעיני האם לא שייכת לשתי המקומות: ברית המילה, והצבא. זה עניין של הילד עם העם שלו, עם אלוהיו, ועם אדמתו. לאמא אין שום קשר (ואני לא מתעלמת מהרגשות שלה בעניין, כמובן. הם קיימים, כמובן).

(יצאתי עילגת - בושות! יש לי תירוצים אבל לא משנה)

שליחה על ידי nuxv* » 29 יוני 2009, 20:50

אין כאן כל עניין של הגיון או הצדקות, לא לכאן ולא לכאן, יש כאן עניין שהוא בפנימו של אדם בתוכו, ובקשר שלו לעתידו

הקיצר - מה שבא לך, מתי שבא לך, איך שבא לך
ואח"כ כבר נלביש על זה איזו תיאוריה

ברכות

הקיצר - מה שבא לך, מתי שבא לך, איך שבא לך
הכוונה היא שאין טיעון מדעי-כמותי-ניתן-למדידה בעד הברית.
ואח"כ כבר נלביש על זה איזו תיאוריה
בשביל מה? אני לא מרגישה צורך להלביש שום תיאוריה. פשוט עשיתי את הדבר הנכון וזהו.
(הדבר הנכון מבחינתנו, ואתם עשיתם את ההיפך וזה הדבר הנכון מבחינתכם)
(מדברת בשמי בלבד)

שליחה על ידי ליאת* » 29 יוני 2009, 21:34

ספר מעניין מאוד, שאני ממליצה עליו בחום, אוסף מאמרים תחת השם "מיליטריזם בחינוך" בעריכת חגית גור.

המשותף לשני המשפטים האלה (מהבחינה ששניהם לא נכונים בעיני), היא ההנחה שעניינה של האם הוא לעניין. בעיני האם לא שייכת לשתי המקומות: ברית המילה, והצבא. זה עניין של הילד עם העם שלו, עם אלוהיו, ועם אדמתו. לאמא אין שום קשר (ואני לא מתעלמת מהרגשות שלה בעניין, כמובן. הם קיימים, כמובן).

וואלה, בעיני אלו הם המקומות שהקונספט הקלישאי של האמהות חסר יותר מכל, בגלל הסיבות שמנית.
טקסי הקבלה הללו (ברית כטקס של כניסה לעולם היהודי, למגזר מסויים, וצבא כטקס חניכה של גבריות באיצטלה של "בטחון") הם מרושעים ולא רלוונטים לעולם שבו היינו רוצים לחיות או שילדנו יחיו בו.
אני מניח שאתגבר על רצון בני ללכת לצבא כשיגיע הזמן, במידה וירצה, אבל לא אחסוך ממנו את דעותי הנחרצות בדבר הפוטנציאל של הדבר להחריב את חייו, מוסריותו וצלמו האנושי (גם כרסום קל בנ"ל הוא מיותר), וכמובן שאראה לו בסביבות הגיל הזה את הסרטים "צא וראה", "קבר הגחליליות" ועוד, אניח ליד מיטתו ספרים של פרימו לוי, קורט וונגוט וכרטיס טיסה פתוח (במידה וידי תהיה משגת) למסיבת פול מון בגואה.
בעיני הוריו, שירות בצבא הרהו אסון וייחשב במידה רבה ככישלון חינוכי.

לעומת זאת, אשמח אם יחליט בלי שום קשר לגיל 18 עד 21 לתרום לקהילה. התרומה לסביבה לא יכולה להיות כזו של שלוש שנים וזהו.
זהו קונספט מקולקל מראש ("אני את שלי עשיתי למען המדינה" כתירוץ לדפוק את הקהילה אחר כך ולהרגיש שזה לגיטימי).

ברוך שובך
@}

שליחה על ידי יול* » 29 יוני 2009, 23:02

אני מניח שאתגבר על רצון בני ללכת לצבא כשיגיע הזמן, במידה וירצה, אבל לא אחסוך ממנו את דעותי הנחרצות בדבר הפוטנציאל של הדבר להחריב את חייו, מוסריותו וצלמו האנושי (גם כרסום קל בנ"ל הוא מיותר),
בדיוק כך. והאמת שבליבי תקווה שכשיגיע הרגע, בני בעצמו יבין וידע את כל זה בעצמו ויבחר לתרום לקהילה בכל דרך שירצה ושבניגוד לשירות בצבא גם תכבד אותו ואת זולתו.

וכמובן שאראה לו בסביבות הגיל הזה את הסרטים "צא וראה", "קבר הגחליליות" ועוד, אניח ליד מיטתו ספרים של פרימו לוי, קורט וונגוט
וכמובן את 'במערב אין כל חדש' (אריך מריה רמרק) הספר שאחרי קריאתו פשוט אי אפשר יותר להצדיק מלחמה, שום מלחמה.

ספר מעניין מאוד, שאני ממליצה עליו בחום, אוסף מאמרים תחת השם "מיליטריזם בחינוך" בעריכת חגית גור.
מצטרפת להמלצה וממליצה גם על הספר 'צבא שיש לו מדינה' בעריכת גבי שפר, אורן ברק ועמירם אורן שמדבר על השפעת התחום הבטחוני על התחום האזרחי בישראל, כמה הכל פה מושפע מתפיסות 'בטחוניות' ומהצבא ויש גם התיחסות לתרבות ולחינוך.

הנה משהו שמשותף לכולנו: כולנו מקווים שנצליח להנחיל לילדינו את העקרונות החשובים לנו ביותר @}
(וכולנו בטוחים שנתעלה על עצמינו במידה ו"ניכשל" בהנחלת העקרונות הללו, וילדינו יאמצו לעצמם ערונות הפוכים...

)

שליחה על ידי לאה* » 30 יוני 2009, 01:52

מענין שאתמול ביתי בת ה-14 שאלה מדוע הן המבוגרים והן הילדים מזדעזעים כשנושא השרות בצבא עולה והיא אומרת שהיא לא מתכוונת להתגייס, אז התגובה הגורפת היא זעזוע ושהיא "חייבת" למדינה.
מה בעצם היא חייבת?
אנחנו משלמים מיסים, לא משתמשים בשרותי החינוך, כמעט שלא בשרותי הבריאות.
ממלאים את חלקנו בחוזה ההתקשרות מול המדינה.
לא יאמן כמה שטיפת מח יש על הגיוס לצבא

ממלאים את חלקנו בחוזה ההתקשרות מול המדינה
השאלה הנשאלת היא, האם המדינה ממלאת את חלקה באותו חוזה? כגון דאגה לרווחת הציבור, בריאותו, בטחונו...
<האם יש צורך לקשר לדפים אחרים שדנים בסוגיה זו, או שהרמז ברור?

>

ביאור הבערות
יו, %D7%9C%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8[/u]%D7%94%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%AA]ביעור הבערות הועלה באוב.
זה ביטוי קומי לגמרי בעיניי.

_השוואה לשואה, כל השוואה רק מצביעה על חוסר ההבנה הבסיסי ששום דבר, אבל שום דבר לא מתקרב לזוועה ההיא.

שכן, גם הילד הזה השבוי בעזה, חי בתנאי בית מלון לעומת אז, ולילד הזה יש מי שיזעק את זעקתו._
זה רק צד אחד של המשוואה המשווה. אפשר שזה נכון בתכלית הנכונות, אין לי שום כלים להשוות סבלו של זה לעומת סבלו של זה, כי אין לי מושג אמיתי מה קורה לשניהם.
אז אני מסתפקת בלהשוות את הצד העריץ, הכובש וערל הלב. לראות מגמות שלטוניות היסטוריות חוזרות על עצמן ולתהות ביני ובין עצמי מתי זה ייפסק אם בכלל, ואם אני רוצה להשאר לראות את זה קורה (התשובה במהופך - אל.)

כשהאם מוסרת את התינוק לקצב שיפשוט את עורלתו, היא מפתחת את מנגנוני ההגנה הנדרשים כדי שביום מן הימים יקל עליה לשלוח אותו לצבא.
כן. אין לי ספק שרגשית, זה כרוך במנגנונים דומים. וזה כולל את אלה שמפקירות את ההחלטה בידי האב, בשלל תירוצים. שהיהדות עצמה משאירה את הוטו אצל האמא. אבל האם יש לה את הכוחות לקחת את הזכות הזאת?

_אני מניח שאתגבר על רצון בני ללכת לצבא כשיגיע הזמן, במידה וירצה, אבל לא אחסוך ממנו את דעותי הנחרצות בדבר הפוטנציאל של הדבר להחריב את חייו, מוסריותו וצלמו האנושי (גם כרסום קל בנ"ל הוא מיותר), וכמובן שאראה לו בסביבות הגיל הזה את הסרטים "צא וראה", "קבר הגחליליות" ועוד, אניח ליד מיטתו ספרים של פרימו לוי, קורט וונגוט וכרטיס טיסה פתוח (במידה וידי תהיה משגת) למסיבת פול מון בגואה.
בעיני הוריו, שירות בצבא הרהו אסון וייחשב במידה רבה ככישלון חינוכי._
כל מילה. כולל זה שאישי אמר פעם "אם ילד שלנו ירצה להתגייס אני אראה בכך כישלון חינוכי" הדומה להפליא

אלא מה? ממקור ראשון אני יודעת שהמדינה מפעילה תכניות מוטיבציה לשירות צבאי עוד בבתי הספר ברגע שסקרי מוטיבציה מראים על ירידה. אז לנושא הדף ולשמו - בהחלט. יש קשר, מגמתי ולא מוסתר.

_מענין שאתמול ביתי בת ה-14 שאלה מדוע הן המבוגרים והן הילדים מזדעזעים כשנושא השרות בצבא עולה והיא אומרת שהיא לא מתכוונת להתגייס, אז התגובה הגורפת היא זעזוע ושהיא "חייבת" למדינה.
מה בעצם היא חייבת?_
מכל האמור לעיל, הזעזוע שעולה נובע מהפנמה חינוכית/רגשית של מסרים חתרניים שמזינים את עצמם בלי גיבוי אמיתי.
היא חייבת לשנן ולחזור כמו כולם, יומם ולילה, את הדברים שמאפשרים להם לעשות דברים שמנוגדים לשרידות שלהם עצמם. וכאשר מישהו יוצא מן השורה, זה הכי מערער את מהופנטי העיניים. אז צריך להזדעזע בריש גלי. לא מספיק לומר "אה, את לא? טוב. אני כן."
לא כדי לומר שכל מי שתומך הוא מהופנט עיניים. אבל רבים כן. כמגמה שילטונית מוצהרת.

שכן, היום הרי יש את האוולת הנבובה שטוענת שהילד "צריך" להחזיר למדינה את מה שהמדינה השקיעה בו. שזה בערך לשלם על העוול המתמשך של להיות כלוא במסגרות חונקות ומסרסות - בכך שאתה מסכים להרוג ולהיהרג בלי לעצור ולחשוב לרגע מה קורה כאן.

כאב לי לקרוא את זה צפריר. האם המדינה היא סך הכל סל חשבונות של חובות/זכויות?
מנקודת ראותי, יש חשיבות עצומה לקיום המדינה, גם אם היא לא מושלמת (ואפילו אם היא רחוקה מלהיות כזו).
והצבא, אופי אחר לו אם הוא צבא מקצועי, או צבא העם. יש רווח בצבא מקצועי, אבל יש הפסד שאינו צבא העם.

אם ילדי היו מגיעים היום לגיל צבא, ברור לי שהיו מתגייסים. עם כל הכאב, הדמעות, הדאגה והאהבה האינסופיות שלי כאם. בדיוק כמו שבעלי כעת במילואים כבר יותר מ-20 יום של התמודדות לא פשוטה שלי...

יש לי הרבה מרירות כלפי מה שקורה במדינה, מטעמים שונים משלך. יש לי הרבה מרירות כלפי מה שקורה בצבא. אבל אני מנסה להסתכל בפרספקטיבה של שנים, ולראות שגם אם לפי הבנתי אנחנו עכשיו כעם במגמה של ירידה מוסרית, בבפרספקטיבה של שנים, אנחנו סך הכל במצב טוב. ובמקום להתבאס - משתדלת בעזרת פעילות ציבורית - להוסיף כוחות נפש לעם

שאלות כגון:
השאלה הנשאלת היא, האם המדינה ממלאת את חלקה באותו חוזה? כגון דאגה לרווחת הציבור, בריאותו, בטחונו...
הן מתוך פסימיות / מרירות / יאוש מהמדינה.
במקום להגיע למצב כזה, הבה לא נסגור עצמנו ב-ד' אמות, אלא מתוך שאיפה לחיים מלאים יותר, אשר מתוכה אני ואחרים כאן בוחרים לגדל ילדם בבית, נשפיע את שפע החיים הזה גם כלפי חוץ. ובמקום שצריך - נתקן. אני מאמינה בזה, וגם עושה. זה אפשרי!

האם המדינה היא סך הכל סל חשבונות של חובות/זכויות?
כך המדינה מציגה את עצמה.

והצבא, אופי אחר לו אם הוא צבא מקצועי, או צבא העם. יש רווח בצבא מקצועי, אבל יש הפסד שאינו צבא העם.
כשהיה צורך להגן על קיומנו, היה צורך בצבא העם. כיום במקום שזה יהיה עם שיש לו צבא זה מתקרב לצבא שיש לו עם.
היום מה שמתבקש ונדרש זה צבא מקצועי. נגמרו ימי התום.

במקום להגיע למצב כזה, הבה לא נסגור עצמנו ב-ד' אמות, אלא מתוך שאיפה לחיים מלאים יותר, אשר מתוכה אני ואחרים כאן בוחרים לגדל ילדם בבית, נשפיע את שפע החיים הזה גם כלפי חוץ. ובמקום שצריך - נתקן. אני מאמינה בזה, וגם עושה. זה אפשרי!
בהחלט. כל דברי הם התקוממות למען המדינה, לא נגדה.
כאשר ילדינו יחיו במדינה זו כאנשים חופשיים, תרומתם גם אם אינה מגובה במסרים מתקתקים של פטריוטיות מעושה, ברוח התעמולה הכללית - לא רק שתניף את התרבות הישראלית ותוסיף לה נדבכים של שיתוף, אחריות והבשלה אל חסד, אלא תניח את מקומו של הפרט בדיוק היכן שהוא - תורם מתוך ייחודו ולא מתוך ביטול ייחודו.

תודות.

_אז התגובה הגורפת היא זעזוע ושהיא "חייבת" למדינה.
מה בעצם היא חייבת?_
לא חייבת כלום. כמו שאת לא חייבת לבעלך כלום, והוא לא חייב לך, ואין ביניכם הנהלת חשבונות. האם כשאת מבשלת לבעלך הוא חייב להביא משכורת הביתה (או להיפך)? אהבה ללא תנאים בין אישה ובעלה (ואהבה ללא תנאים בין עם וארצו).

האם המדינה היא סך הכל סל חשבונות של חובות/זכויות?
כך המדינה מציגה את עצמה.

לא שמתי לב שכך המדינה מציגה את עצמה.

כאשר ילדינו יחיו במדינה זו כאנשים חופשיים

אני חיה במדינה זו כאישה חופשייה,ולתוך החופש הזה,אלד את בני הבכור.

תיקון קל-
יש בי הרבה דברים לא חופשיים.ז"א אני נעדרת את החופש שהייתי רוצה לחוות,
אבל זה בעינייני פנימה,זה לא קשור למוסדות שעוטפים אותי ולמדינה.

רק תהייה קטנה -
הגם שאני מזדהה לחלוטין עם הבעייתיות שבצבא וכד' ובחשיבות שבתרומה לקהילה, דומני שיש כאן - במדינה שבה אנו חיים, באזור בו היא ממוקמת, ובתוך הסכסכוך בו היא שרויה - בעיה קיומית אמתית שמצריכה צבא. מה לעשות שצריך כאן צבא כדי שנוכל להמשיך ולחיות כאן? והצבא הזה מצריך גיוס מכל שכבות האוכלוסיה כדי לאייש את מגוון התפקידים הנדרש (מה שלא בטוח היה מושג אם הגיוס היה וולונטארי). האם הדבר באמת ובתמים פרח מתודעתכם בזמן ניהול הדיון הזה על כמה שהצבא זה לא מקום נחמד לשלוח אליו ילדים??

ואני יודע שזה נשמע שוביניסטי, גזעני, לא לעניין, לא קשור ולא סביר.
אתה יודע, אז אין צורך שאכתוב את זה.
שלמותו הגופנית של תינוק היא, מבחינה ביולוגית, עניינה של האמא, והקשר של האב לנושא הוא תרבותי.
וגם אני אומרת:
אין כאן כל עניין של הגיון או הצדקות, לא לכאן ולא לכאן, יש כאן עניין שהוא בפנימו של אדם בתוכו, ובקשר שלו לעתידו.
וכל צעקה, וקול זעקה וכל ניסיון לכפור באלה איננו אלא חוסר הבנה בסיסי של תפקידו של האב, האב היהודי, והֶקְשֶרִים שנשים מן הסתם לעולם לא יבינו.
כל ויכוח בנושא לא ייענה, שכן הדברים לא נכתבים כמניפולציה או בהשוואה לשום דבר, כך הם הדברים אם נרצה או לא נרצה.
(או במילים אחרות: סטופ נגעתי בכדור הארץ.)

שליחה על ידי yael_o* » 30 יוני 2009, 13:13

חשבתם פעם למה מכל מנגנוני המדינה הכי קורץ להיטפל דווקא לשירות בצבא?
האם אתם באמת חושבים שהימנעות מלקיחת חלק במערכת הצבאית, היא זו שתביא לשינוי גדול שאליו כל אחד מכם מייחל?
מה עם מס ההכנסה שאנחנו משלמים? המע"מ על כל מוצר וכל שירות? מישהו יודע בדיוק מה השלטון המדיני עושה עם הכסף שלו?

מבחינתי, אי אפשר להפריד. התנגדות לצבא, פירושה קודם כל התנגדות לשלטון, למקבלי ההחלטות, אולי לעצם קיום המדינה. דלק למסוקים וכלי נשק לא קונים בזיעה של החיילים, אלא בזיעה של (כמעט) כל האזרחים. לפעמים נראה לי שיש איזשהי צביעות לבחור דווקא להתנגד לצבא. כי לעומת תשלום בכסף (מישהו נמנע מלשלם מס הכנסה מסיבות אידיאולוגיות שקשורות במטרה שלה משמש הכסף?), הצבא דורש מאיתנו לוותר על 2-3 שנים מחיינו, עבור חלק מהאנשים זה אומר סכנת חיים ממשית, להם או לקרובי משפחתם. אבל בסך הכל, זה עוד מנגנון ביצועי של אותה מדינה שאנחנו בוחרים עדין לחיות בה כאזרחים מהשורה, זה לא ישות נפרדת.

גם אני הייתי רוצה לחיות במקום שבו כל אחד שמח בשכניו, אין מלחמות על משאב הארץ, אין מלחמות על כבוד, ואז גם אין ממש צורך בצבא, ומנגנון חברתי מסובך. אבל נניח שכולם יפסיקו לשרת בצבא בישראל, הייתי אומרת שמטעמים היסטוריים פה כבר מאוחר מדי ליצור חברה כזו, ואם לא יהיה צבא, סופו של תהליך כזה יהיה כנראה מדינה ערבית כלשהי בשטח ישראל.השאלה היא האם כל אחד ממי שמתנגד לצבא, אישית לעצמו היה מעדיף לחיות במדינה ערבית על פני המדינה היהודית הנוכחית?
אני מניחה שרובנו חיים פה, כי נוח לחיות במדינה של יהודים ועם תרבות מוכרת מילדות. מה לנו לעשות שהתקבלה החלטה (אולי שרירותית מעט) להקים את המדינה הזו דווקא בשטח רווי מחלוקת ותחרות. אז כמובן שאפשר להגיד שזה יותר מדי, שלא מוכנים לקבל את ההתנהלות המדינית שחיים בשטח הגיאוגרפי הספציפי הזה דורשים, שלא מוכנים לקבל את הצורך הקיומי בצבא ואת ההכרח לתרום מחיינו לאותו צבא, אבל לדעתי, אז המוצא הכמעט יחיד הוא פשוט לעבור למקום אחר - גיאוגרפית וחברתית.
אני אישית לא יודעת מה אחליט לעשות בהמשך חיי. אין לי ילדים, ולא יודעת אם ארצה בעתיד (אם כן, חינוך ביתי כמובן), גם אני בשירות הצבאי לא נהינתי ובהסתכלות אחורה, מבחינה אישית נטו יצאתי ממנו עם יותר השלכות שליליות מאשר דברים טובים. ובאמת שאני לא יודעת, אם הדברים החיוביים שיש בחיים במדינה זו, יתעלו על התסכול הרגיל (שחיתות, כפיה דתית וכו' וכו') ויצדיקו לקיחת חלק במערכת חברתית שתצטרך שאזרחיה ישרתו בצבא למשך עוד שנים לא מעטות.

לא שמתי לב שכך המדינה מציגה את עצמה.
באמצעות נציגיה, אנשי ממסד ופוליטיקה, וגם בתקשורת, בהחלט כן.

התנגדות לצבא, פירושה קודם כל התנגדות לשלטון, למקבלי ההחלטות, אולי לעצם קיום המדינה.
ראשית, אם תקראי את דברי אינני מתנגד לצבא, אני מתנגד לשירות חובה, וטוען שיש קשר ברור בין מערכות החינוך, הבריאות והממסד כולו להמשך האוולת הזו, שתהא כמובנת מאליה ללא עצירה למחשבה..
שנית, התנגדות להליכי שלטון איננה בהכרח התנגדות לעצם קיום המדינה. לעתים קרובות ההתקוממות היא בעד קיום המדינה.

יש ויכוח, והוא לגיטמי למשל על הצורך הקיומי בצבא.
כלומר אין ויכוח שצריך צבא, אבל הצורך הקיומי למשל של צבא שחייליו בוזזים או משפילים את צלם האדם כשהוא פלשתינאי במקרה, עשוי לבטל את קיומנו כאן כמדינה וכעם.

כאן, היות ויש לישראל היהודית (היהודית נטו) אמצעים שמרתיעים כל מי ששכל בקודקודו וגם כאלה שפחות, אין באמת סכנה בטחונית על קיום המדינה.

הסכנה האמיתית על קיום המדינה - היא אובדן הערכים הלאומיים היהודיים, ועלך כך כשתנוח הרוח על הכותב.

תודות.

_יש ויכוח, והוא לגיטמי למשל על הצורך הקיומי בצבא.
כלומר אין ויכוח שצריך צבא, אבל הצורך הקיומי למשל של צבא שחייליו בוזזים או משפילים את צלם האדם כשהוא פלשתינאי במקרה, עשוי לבטל את קיומנו כאן כמדינה וכעם_
אהה, ובגלל זה אתה חושב שצבא מקצועי יותר טוב מצבא העם?!
אני חושבת בדיוק להיפך.
אני חושבת שאם יהיה פה צבא של שכירי חרב, אז זה בדיוק מה שהוא יהיה: צבא שכולו מורכב מבוזזים, משפילים ואנסים.
כך זה היה בכל צבאות העולם מאז ומתמיד.
לעומת זאת, צבא שבאמת משקף את "העם" ושמתגייסים אליו גם נערים ונערות שגדלו בחינוך ביתי, יכול להכיל חיילים ומפקדים שלא משפילים את צלם האדם, שמתנהגים בהומאניות לזולת, שמסרבים לשתף פעולה עם התנהגויות פסולות, שלא כולם תאבי-הדק -
ואגב, כולם דווקא מוכרחים לשרת בתפקידים קרביים? צבא בשבילכם זה רק גולני? איזו צרות אופק!

להגיד שמדינת ישראל כבר לא נמצאת באיום קיומו זו בדיחה.
היא נמצאת ועוד איך. לא מוצא חן בעיני, אבל ככה זה.
לצערי העוד יותר גדול, האיום הקיומי על המדינה נובע מראשי השלטון בה לא פחות מאשר מאיראן ומסוריה...
להפקיר לחלוטין את הצבא לגברים צרי המוחין בעלי המחשבה השבויה בקונצפציה שיש לנו עכשיו - לדעתי, אסון לאומי. היותם "חיילים מקצועיים" מתבטא בטיפשות שלהם, שנחשפת שוב ושוב ומסכנת אותנו שוב ושוב. החל משרי הביטחון, דרך הרמטכ"לים וכלה באחרון העומדים במחסום ומתנהגים כקלגסים.
אם יגיעו לצבא מספיק אנשים מסוג אחר, יש סיכוי שזה ישתנה.
אבל להמשיך לחיות כאן, בארץ הזאת, ולהסתלק ממילוי החובה לשרת בצבא - זה בדיוק מה שמרגיז אותי בהשתמטות של אותם פלגים של דתיים. שמישהו אחר יגן עלי! אני רוצה לחיות כאן, אבל כמו טפיל! למה לא, מאפשרים לי אז למה שלא אנצל.

אני מזכיר לבשמת ולעוד צבא המאמינים ב"אלימות הומאנית" אם רק..
אין שום חובה לשרת בצבא - מי שקורא לזה "חובה" הוא בסה"כ בן-אדם כמוני וכמוך שהחליט לסווג את זה ככה.
גם אני בן-אדם ואומר "חובה לא ללכת לשום צבא, לא לשלוח שום ילד לצבא, לעשות הכל כדי שכל מי שאנחנו מכירים לא ילך לצבא"
הנה אמרתי. אמרתי "חובה". שכנעתי אותך?
הסיווג הסלקטיבי, טוב-רע, השיפוטיות המותנית..
אין הבדל בין צבא לכנופיית רחוב, אין הבדל טרוריסט ללוחם חרות.. למי אין הבדל? למי שלא מאמין באלימות כדרך לפתור דברים.
מנקודת מבט אחת, להצטרף לצבא של חמאס זה להפוך לטרוריסט, מנקודת מבט אחרת, להצטרף לצבא הציוני זה להפוך לטרוריסט.
הם צודקים - הם כולם טרוריסטים שמשוכנעים בצדקתם.
החובה היא סירוב להשתתף במשחק הזה בו מחזיקים כלי נשק ויורים על "האויב".
הבחירה בחינוך ביתי היא בדיוק הסירוב הזה - הסירוב מול "החובה" ללכת לבית הספר ולהפוך לאזרחים "מועילים" לחברה אך חלק מהתרבות המתאבדת שלנו.
כמה עצוב לראות את המודעות מגיעה רק כמה ס"מ ועוצרת שם - והעיוורון למחיר הקיום של צבא והצדקתו.. ושימוש במושגים כמו "השתמטות" והגנה.. גם בצפון קוריאה קוראים לצבא צבא הגנה..

אבל בשמת, העומדים במחסום מתנהגים כקלגסים עכשיו, במצב הנוכחי, צבא העם והכל. הם לא כולם הולכים לשם קלגסים, אני חושבת. חלקם הולכים ילדים טובים וחוזרים קלגסים. אבל הם חוזרים קלגסים, ואז אנחנו חיים בחברה של קלגסים, ואני לפעמים שואלת את עצמי כמה אני - כאישה, וכמי שלא קילגסה במחסום או נסעה בג'יפ במחנה פליטים - בכלל מבינה מה עובר בראש לאנשים הלגמרי-נורמטיביים ולעיתים נחמדים שסביבי. וכל הילדים הטובים האלה שהולכים לשם כי "עדיף שאני אהיה שם ולא מישהו אחר" מאפשרים את זה. האם הם משפרים את המצב? ואללה לא יודעת. אבל מה יקרה אם פתאום הם כולם יקומו ויגידו "אנחנו לא הולכים לשם"? ואללה לא יודעת גם. ישעיהו לייבוביץ' עליו השלום התנבא שאם חמש מאות חיילים יסרבו לשרת בשטחים, הכיבוש לא יוכל להמשיך; בינתיים כבר לפני כמה שנים נרשמו ב"אומץ לסרב" יותר מחמש מאות סרבנים, והכיבוש ממשיך.
לצערי העוד יותר גדול, האיום הקיומי על המדינה נובע מראשי השלטון בה לא פחות מאשר מאיראן ומסוריה...
אז לאיזה צבא שנתגייס?

אם יגיעו לצבא מספיק אנשים מסוג אחר, יש סיכוי שזה ישתנה.
מאיפה הם יבואו, האנשים האלה?
אבל להמשיך לחיות כאן, בארץ הזאת, ולהסתלק ממילוי החובה לשרת בצבא - זה בדיוק מה שמרגיז אותי בהשתמטות של אותם פלגים של דתיים. שמישהו אחר יגן עלי! אני רוצה לחיות כאן, אבל כמו טפיל! למה לא, מאפשרים לי אז למה שלא אנצל.
לצערי, יש אמת בדבריך, אבל זה לא פותר לי את הדילמה.

_ברית מילה היא עניין של האב. נקודה.
האם יכולה למחות ולא להסכים, לצרוח ולשכנע, בסופו של דבר זה עניין שבין האב לבנו, בין האב לאלוהיו ובין בנו לאלוהיו.
וכל צעקה, וקול זעקה וכל ניסיון לכפור באלה איננו אלא חוסר הבנה בסיסי של תפקידו של האב, האב היהודי, והֶקְשֶרִים שנשים מן הסתם לעולם לא יבינו.
ואני יודע שזה נשמע שוביניסטי, גזעני, לא לעניין, לא קשור ולא סביר._
לכן, חשוב מאוד, ומבחינתי האישית ממש הכרחי, להגיע להבנה משותפת, בנושאים עקרוניים, לפני שמתחתנים ולפני שמולידים ילדים.

לי עצמי יש שלושה ילדים שמלתי, ואחד שלא, כשההחלטה המשותפת אישרה את החלטתי האישית - כאב
ייתכן שאם היה לכם את הידע והמודעות עם בניך הראשונים, הם לא היו נימולים.
ההחלטה לא תמיד נובעת מתוך קשר של האב עם אלוהיו אלא גם מושפעת מדיעותיהם של אנשים מאוד מאוד קרובים (עובדה - ילד אחד לא נימול, והרי כן נשמעה קול בקשתה או זעקתה של האם).

אני לא מסכימה, וחושבת שהוא רק במקרה אחרי בית ספר, ובכוונה בגילאי 18. יש דברים שאתה מסוגל לעשות בגילאים הללו, שקשה מאוד-עד בלתי אפשרי, לעשות לאחר מכן.
טליה, אני מתארת שהתכוונת לומר ש - הוא לא במקרה אחרי בית ספר....
מה שכתבת מחזק את כוונתי, צבא, נמצא ברצף, של לאחר בית הספר, כי כך נוח וקל יותר לשלוט על האדם (האדם = נערים ונערות.)
שקשה מאוד-עד בלתי אפשרי, לעשות לאחר מכן - לטוב ולרע (יש דוגמאות רבות לכאן ולכאן).

אם יגיעו לצבא מספיק אנשים מסוג אחר, יש סיכוי שזה ישתנה.
בשמת, זה בדיוק מה שאומרים על מערכת החינוך.
העניין הוא שאנשים מסוג אחר, לא יגיעו לדרגות הגבוהות (לא יתנו להם) אלא ישארו חיילים ומורים.

זה גם מזכיר את הטיעון למה כן לשלוח ילדים לבית ספר - כדי להעלות את הרמה שם. את, נדמה לי, התנגדת לטיעון הזה באופן חריף, לא?

שליחה על ידי רחלה* » 30 יוני 2009, 15:54

חייבים להתגייס=חייבים לחסן=חייבים ללכת לבי"ס...
בעיני זוהי בדיוק אותה פיקציה, אותה שטיפת מח של אותם גורמים אשר מרוויחים הון עתק על חשבון חיינו,בריאותינו..
מתי כבר יפקחו לאנשים העיניים.
עובדים עלינו בעיניים.
אנחנו כלל לא בסכנה כה קיומית כמו שאותם גורמים שוטפים לנו את המח.
בדיוק כמו שהממשלה בכוונה מחזיקה איזה אומלל (רון ארד, גלעד שליט,...) בשבי כדי ליצור מסך עשן ולגרום להתלהמות וליצור לגיטימציה לעוולות כמו מבצע "עופרת יצוקה", ולהסיח את תשומת הלב הציבורית ממחדלים ממשלתיים. תנסו לשים לב מתי יש הצפה של אמצעי התשקורת על רון, סליחה גלעד, וממה מנסים להסיח את דעת הציבור. וזה בד"כ לא משהוא שמיטיב עם רובינו.
תכלס אותם גורמים הם שמלבים את האיבה והשינאה ביננו לבין עמי ערב משום שהם הן מרוויחים הון ממחירת נשק והן ממשיכים להיות בשלטון.
בשמת,
אני ממש מתפלאת עליך, שבודקת בציציות בכל כך הרבה תחומים, ודווקא בתחום כה משמעותי את משאירה את הסך על תבונתך...

באותו האופן שהנאציזם הצליח להגיע לאנשים נאורים כביכול, שפעלו בין פאסיביות לאקטיביות בקידום אמונתם... כך גם הציונות הגזענית מצליחה לגייס אנשים נאורים כביכול לשורותיה שנופלים בפח ומפעילים לחץ קבוצתי במודע על "המשתמטים" מ"החובה" לשחוט ולהתעלל בשם "ההגנה" באמצעות כלי נשק וכספים אמריקאיים.

באותו האופן שהנאציזם הצליח להגיע לאנשים נאורים כביכול, שפעלו בין פאסיביות לאקטיביות בקידום אמונתם... כך גם הציונות הגזענית
והתחלנו!
אי אפשר לעבור דיון אחד בלי שיוזכר נושא השואה באופן מגעיל, מגוחך וחסר פרופורציות.

אני תמיד תוהה למה נדמה לכל מתנגדי הצבא שמי שנמצא בצבא הוא אלים כי אמרו לו, כי הכריחו אותו... דובר בזה קצת בדף אלימות באופן טבעי , אאל"ט.
אין חיה בעולם שהיא לא אלימה.
אלימות בין קבוצות הייתה קיימת מאז ומתמיד במיליוני שנות האבולוציה, פשוט כי אנחנו זה אנחנו והם זה הם.
לנסות להתכחש לחלק הזה בחיים שלנו נראה לי כמו לשים את עצמנו שוב מעל הטבע. ובכל פעם שאנחנו מנסים לשים את עצמנו מעל הטבע זה מתפרץ בדרך שלילית אחרת.
אולי זה ייפסק כשנחשוב על כלל העולם כעל השבט שלנו, אבל לפי דעתי זה לא יקרה, כי האלימות תמצא דרך להתפרץ - על השכן, על הקבוצה שישבה לידכם בפיקניק, על כל קבוצה שהיא קצת שונה...

אין חיה בעולם שהיא לא אלימה.
הרשי לי להשתמש בהגדרה של אקולוגיה עמוקה ולהבדיל הבדל עמוק ומהותי בין אלימות ובין תוקפנות (הפגנת כח לשם טריטוריה או נקבה, לעתים רחוקות עד מוות, וממש לא על מנת להרוג) לפי הגדרה זו, כמעט אין בעל חיים אלים. האלימות המתועדת בין בעלי חיים קורית בתנאי שבי. כמו שאנחנו חייים.
אנחנו ממש לא מעל הטבע.
אם כבר, מתחתיו.

הנאציזם דוגמא מצוינת של עיוורון וכהות חושים לאלימות כתוצאה מחינוך קלוקל (שמחנך ליישור קווים ואחידות). אל נא להפוך את הנאציזם לפרה קדושה שאסור להשוות אליה. באופן פורפורציונלי השואה הפלסטינית המתמשכת היא בהחלט בעלת מימדים שגורמים לשואה היהודית להיות רלוונטית בדיון.

מה שמגוחך וחסר פרופורציות זה ההשוואה בין צבא לשימוש בכוח שנעשה על ידי חיות בטבע.

למה בדיוק זה מגוחך וחסר פרופורציות? לדעתי זו דוגמה טובה.
אנחנו לא סוג של חיה?
תוקפנות (מקבלת את התיקון ניצן) לא הייתה חלק מהחיים שלנו כדבר שבשגרה?
אין לנו מערכות בגוף שמכניסות אותנו למצב של תוקפנות כשיש "איום" על חיינו? (וזה יכול להיות כל דבר כיום, כשאין גבולות ברורים בין זרים לבין ה"שבט" שלך)
אני לא רואה בצבא משהו שונה. לוחמים שנועדו להגן על הטריטוריה שלנו.
זה שיש שם שימוש בכוח למטרות מעוותות כמו התעללות בחפים מפשע, זה מגונה, והלוואי שהיה אפשר להימנע. אני לא רואה איך יש דרך להימנע חוץ מחינוך.

ואם אפשר לא להסתתר מאחורי האנונימיות כדי להוציא את התוקפנות שלך עליי P-:

מחשבה נוספת שיש לי על הנושא: אני פחדן. לא אידאולוג אלא פשוט מודע למי שאני וכל זה התחדד והתעצם פי כמה וכמה מאז שיש לי ילדים.
אולי עשר, חמש עשרה שנים אחורה הייתי יכול ללכת להפגין בבלעין כל יום שישי אבל כשהגדר יצאה לדרך כבר היו לי ילדים ומעולם לא ביקרתי בבילעין.
אני, מתוך הפחדנות שלי, אחנך או אעביר לילדי את הפחדנות שלי, שמשמעה שהחיים יקרים יותר מכל מאבק, אפילו וצודק המאבק הזה, כזה ששווה למות בעדו כביכול.
ויש בי תחושה שאם הרבה אנשים היו כמוני, פחדנים שמודים בפחדנותם, ולא מוכנים ללכת לשום צבא, לצאת למאבקים, המאבקים הללו היו נגמרים מהר מהצפוי.
רוצים לגור פה? תפדאל. דוחקים את רגלי? אלך למקום אחר. אני יודע שהחיים מאירים לי פנים עם הגישה הזו שלא דורשת הרבה ולכן בכל מקום אסתדר נפלא.
אולי צריך צבא בישראל, ואולי רואה השחורות הקיצוני ביותר במטכ"ל צודק, ואולי האיום האיראני הוא עצום, והפלסטיני, והאנטישמיות! ואין, ללא צבא חזק, שמשפיל את הפלסטינאים ודרך זה עובר מסר חשוב לאומה הערבית, שכוח הוא תרבותם ושפתם שהיהודים הם לא פראיירים, וכל זה נכון - עדיין, לא אסכים שטיפה מדמו של בני הבכור תוקז בשם הטירוף האיראני, הפלסטיני, הישראלי. יש לי רגליים ואני יכול לברוח וכשמדובר בילדי, רגליים חזקות עד מאוד אפילו.

דבר נוסף, (בשמת) -אני לא מאמין שיש ג'ובים "טובים" בצבא. אני מאמין שגם אם תשימי את מרטין בובר במחסום, או אפילו בקריה, שלוש שנים, עם מפקדים מעליו שהם דכאניים, במסגרת דכאנית מיסודה, עם הוראות לא סבירות ומטומטמות - נפשו תחלש.
לא משנה עם הילד גדל בחינוך ביתי, דמוקרטי, אנתרופוסופי וואטאבר, טוב לא יצא מזה.
אם כבר- ההפך. בית ספר רגיל, שדכאנות היא לחם חוקו מייצר טיפוסים שקל להם יותר להתמודד עם מציאות מעוותת כמו צבא. ילד שגדל בתפיסה אלטרנטיבית ומגינה יכול לאבד את עצמו מהר יותר, להשחק, להטרף, בקלות רבה יותר.
ולכן אני בעד סרבנות מהמקום העמוק ביותר - לא משחק, שובר את הכלים שיאמרו מה שיאמרו, אני חס על חיי ועל חיי ילדי ועל ידי כך - גם על חיי אנשים וילדים אחרים.

(זו מחשבה אחת, כיוון אחד. הכיוון השני הוא בעד מאבק, לוחמה מזויינת בעד הצדק, מלחמת אזרחים מכוננת בישראל, כמו בספרד ואמריקה, כזו שתגרום להגדרה חד משמעית של מהי מדינת ישראל - יהודית? דמוקרטית? דתית? משיחית? בגבולות התנ"ך או בגבולות האפשרי? ציונות הרצליאנית או של הרב קוק?)

העומדים במחסום מתנהגים כקלגסים עכשיו, במצב הנוכחי, צבא העם והכל

לא כל העומדים במחסומים הם קלגסים(לפחות לא אלו שאני מכירה),והם אינם חוזרים כך לביתם.

ישעיהו לייבוביץ' עליו השלום התנבא שאם חמש מאות חיילים יסרבו לשרת בשטחים, הכיבוש לא יוכל להמשיך; בינתיים כבר לפני כמה שנים נרשמו ב"אומץ לסרב" יותר מחמש מאות סרבנים, והכיבוש ממשיך.

אולי הם נרשמו ב"אומץ לסרב" אך שכחו להתגייס לצבא...ואז זה לא חלק מה-500.
נראה לי שהסרבנות בימין היא (תיהיה,אם וכאשר) רבה ומשמעותית יותר,אם כך, אפשר לאחד כוחות בין הסרבנים,אולי ימצאו מכנה משותף.

מעניין, לא משנה כמה השיח הציבורי בין השמאל לימין (אם ישנו כזה),או בוא נאמר השיח בין השמאל הקיצוני,לימין הקיצוני (נדיר יותר למצוא) ירבה ויגדל.השמאל הקיצוני יכנה את השהייה ביו"ש "כיבוש" בעוד החצי השני רואה זאת כ"שחרור"(א"י),והרי שם שורש הבעיה,נדמה לי.

וגם אם ישנו "כיבוש",אז ממי הוא נכבש?,למי הוא אמור להיות מוחזר,אם לא לנכבש? מי היה הריבון? האם יש קשר בין הריבון ל"כיבוש"? האם כיבוש יכול להיקרא "כיבוש" גם אם נוצר ונשמר כבר שנים רבות בעזרת מדינת הריבון שהשטח נלקח ממנה? וכו.
קושיות מקשות שהתשובות עליהן לא ברורות כמו שטח כבוש אחר,מה שמסבך את הסבוך כבר.

לילה טוב.

הנאציזם דוגמא מצוינת של עיוורון וכהות חושים לאלימות כתוצאה מחינוך קלוקל (שמחנך ליישור קווים ואחידות). אל נא להפוך את הנאציזם לפרה קדושה שאסור להשוות אליה. באופן פורפורציונלי השואה הפלסטינית המתמשכת היא בהחלט בעלת מימדים שגורמים לשואה היהודית להיות רלוונטית בדיון.

הנאציזם הוא דוגמא מצוינת למה קרה לעם יהודי ללא מולדת וללא יכולת להגן על עצמו.

כל זמן שיש מספיק אנשים שמשרתים בצבא, שמשלמים מיסים ועובדים, אפשר להמשיך לטעון נגד המדינה ומוסדותיה. אפשר להמשיך להחזיק בעמדות בדלניות לכאורה ולמצוא להם צידוק מוסרי. המגוחך הוא שזוהי אותה חשיבה של עדר שאינו בוחן ואינו עוצר ואינו מבקר את עצמו. אותה חשיבה שהאתר הזה שם ללעג ולקלס השתלטה גם על הדף הזה. חבל מאד!!

ברצינות:
האם דכאנות היא לחם חוקו של בית הספר? אני יכול לספר לכם על אלפי תלמידים שבית ספר לא מדכא אותם אלא מקדם אותם ומלמד אותם.
האם בכל הצבא הגדול והעצום שלנו אין שום דבר טוב? אני יכול לספר לכם על הרבה מאד דברים יפים וטובים שהצבא שלנו עושה.
האם הילדים של השכנים שלכם, של החברים שלכם שכן משרתים בצבא הם קלגסים? אני שרתתי בצבא. אני לא קלגס והמדינה שלנו יכולה להיות גאה בחיילים שאני פגשתי

אבל כנראה שהעובדות לא מעניינות אתכם - תמשיכו לקטר ותהנו.

הפתגם בראש התגובה: הצדק, לעולם מחייבת את שתי כפות המאזניים.

סתם אחד - סתם שטויות..
הנאציזם גבה מחיר כבד ללא אבחנה על פי מולדת או לא.. מולדת כמו רוסיה איבדה רבים רבים...

פלונית אלמונית (סתמית?)
לרוסים היה צבא שהגן עליהם. הם נלחמו על חייהם.

סתם אחד,קודם כל תודה על ההטפה.
סליחה על חוסר הקוהרנטיות בין הדף הזה לשאר הדפים באתר. אני מתנצל מעומק לבי.

ועכשיו:
_האם דכאנות היא לחם חוקו של בית הספר?-
כן.

אני יכול לספר לכם על אלפי תלמידים שבית ספר לא מדכא אותם אלא מקדם אותם ומלמד אותם.
עזוב אלפים, נסתפק בעשרים באתר ואת השאר בקובץ וורד נפרד.

האם בכל הצבא הגדול והעצום שלנו אין שום דבר טוב?
אממממ.... בלי הקריה לא היה סודוך באבן גבירול? לא.
ללא קנייה מאסיבית של מטוסי קרב יקרים היה יותר אבטלה בארה"ב אולי?
אה, הנה: הצבא הוא המעסיק הגדול ביותר במשק הישראלי ואם היה קורס אז היתה אבטלה מאסיבית והיו נפלטים המון אנשים שאין להם שום כישורים מלבד מעקב, לוחמה, ריגול וכדומה וזה היה גורם לקריסת הכלכלה הישראלית?
המדים?!?
הגינון???
שאול מופז?
בוגי יעלון?
רפול!
לא... רגע... אני מתאמץ.... אה! משה דיין!

אריק?
אהוד ברק! הו! הנה מצאתי משהו אחד טוב בצבא הישראלי הגדול והעצום - אהוד ברק!

(סתם אני מסתלבט, כל ילד יודע את התשובה - פרוייקט הלביא!)

אני יכול לספר לכם על הרבה מאד דברים יפים וטובים שהצבא שלנו עושה
לא חוכמה, כבר עשיתי בשבילך את כל העבודה!

האם הילדים של השכנים שלכם, של החברים שלכם שכן משרתים בצבא הם קלגסים?
מוזר, בדיוק ראיתי עכשיו, לקראת הקראת גזר הדין של עזרא נאווי מתעיוש, את הסרטון שבו הוא מתועד "מרביץ לחיילים" וואללה, כאילו אף אחד מהחיילים שם לא קלגס, כולה הורסים איזה פחון, אבל מבחינתי, אם הבן שלי היה אחד מהחיילים בסרטון הזה שצוחקים ככה, אז כן, הייתי מרגיש בושה, כשלון, אומללות אין סופית.
http://www.guardian.co.uk/commentisfree ... hts-police

אני לא קלגס והמדינה שלנו יכולה להיות גאה בחיילים שאני פגשתי
אין מה לדבר, שוכנעתי. אתה לא קלגס (זו התחלה טובה. 1 כבר לא. כמה נשאר?) אלו שפגשת! כמה פגשת? נניח שלושים.
זה אומר שלושים ואחד, אבל מכיוון שאתה לא יודע בוודאות מה מידת הקלגסות של כל אחד, יענו, אולי חמישה מהם איך שהתכופפת לקשור את השרוכים חמדו להתקלגס מעל ראשך, וזה אפשרי תסכים איתי, הרי אתה יודע רק את מה שאתה יודע ולא יודע את מה שאתה לא יודע, אז בקיצור, סטטיסטית זה אפשרי שלפחות חמישה מתוכם קלגסים פה ושם בקטנה שאתה לא רואה.

עכשיו, קח את כל השאר, ושים אותם בסיטואציה לא קלגסית, אולי סתם יושבים ליד ג'יפ מעשנים, לא הרימו יד על אף אחד, כמו בסרט שצירפתי.
אם לידם יש אישה, יושבת על הארץ עם תינוק ליד צריף הרוס (או התנחלות לצורך הדיון, מגרון מזרח ד'.), שהג'יפ עלה עליו (פקודה מה לעשות, אבל ביקשו יפה להתפנות מראש ולא הפעילו אלימות, לא במובן הפיזי של כאפות לפחות) והם, ככה, מדליקים סיגריה אחרי המאמץ ומעט צוחקים כשנזכרים בדיוק במערכון האחרון של ארץ נהדרת, קלגסים הם?
כי אולי, במידה והם כן, אז כולכם, וגם אתה, מתוקף היותך חייל, מבלי משים, בגלל הסיטואציה, היית לרגע קלגס. לפחות עבור אותה אישה עם התינוק.

אל דנטה,
כרגיל, כל מילה.

אבל כנראה שהעובדות לא מעניינות אתכם - תמשיכו לקטר ותהנו. נשאר רלוונטי.

היות וכנראה חלק מהכותבים לא ממלאים את חובתם למדינה שהם כל כך אוהבים לשנוא, אני שמח שאפשרתי להם לעשות את מה שהפסידו בגלל אי שרותם בצבא. אני שמח שאפשרתי לקלגס שבאותם אנשים לצאת החוצה ולהתעמר במישהו (אמנם אני לא פלסטיני ואולי איתם זה כיף יותר גדול). כדי להוכיח כמה שאותם אנשים צודקים ומוסריים.

אל דנטה, האם אחרי שסיימת לכתוב את תשובתך אתה לא מעשן סיגריה וירטואלית וצוחק? עכשיו אחרי שנתת לי כמה כפות אינטרנטיות, בזת לי ולאורח חיי. והנה חברך/חברתך לפלוגה (פלונית) מחזקת את ידיך הצודקות ונותנת לי כפה נוספת?

חוץ מזה, וזה פחות מצחיק, אני מניח שאותם אנשים שכתבו כאן את דעותיהם לא חשבו על הנזק שהדף הזה עשוי לגרום בכל אינטראקציה עתידית בין החינוך הביתי והממסד.

דברים שכתבתי בדף הבית של אבישג א:
אנשי האתר מודעים לניתוק של האדם המודרני מילדיו, ופועלים לתיקון.
כמה עצוב לראות את המודעות מגיעה רק כמה ס"מ ועוצרת שם
הם לא רואים את הניתוק של האדם המודרני מהקשר לאדמתו - קשר מקודש וחשוב לא פחות.
למלחמה שלנו על האדמה שלנו אתם קוראים בטעות "מעשה קלגס", ולמי שמגן על אדמתו אתם קוראים "כובש".
כמה עצוב לראות את המודעות מגיעה רק כמה ס"מ ועוצרת שם
פעם סגדו לתחליף החלב המדעי, ולחלב אם קראו "רעל".

ניתוק הוא ניתוק הוא ניתוק.
קשר מקודש הוא קשר מקודש: בין אם לילדה, בין אדם לשבטו, בין שבט לאדמתו.
לילדים כבר התחברתם בחזרה, והאדמה שלכם עדיין מחכה לכם. כמו שהילדים מחכים לאמא ותמיד ישמחו לחזור לחיקה, כך האדמה שלכם תמיד תקבל פניכם בשמחה.

אלטר,
שלמותו הגופנית של תינוק היא, מבחינה ביולוגית, עניינה של האמא, והקשר של האב לנושא הוא תרבותי.
בהחלט תרבותי. בהחלט.
אפשר להביא נימוקים לכך שטעות היתה בידי האנושות לבנות את המשפחה התרבותית, וטעות גדולה יותר היתה ליצור קשר רגשי ו"רכושני" בין האב לצאצאיו.
אם כך, אני מסכים איתך בהחלט שהאפשרות לחזור לגדל ילדים על ידי עדר של אמהות, המופרות על ידי כל מיני זכרים - תאפשר את ההגנה הזו על הצאצאים, כך שאבותיהם הרשעים לא רק שלא ימולו אותם, אלא אפילו לא יצעקו עליהם, ויבוא היום שהגורים החביבים, המוגנים על ידי אמותיהם הטובות מאבותיהם האכזריים, יסלקו את אבותיהם מהעדר, ובכוחם כי רב גם יפרו את הנקבות הזמינות בו.
זה לגבי סטופ נגעתי בכדור הארץ.

שרון,
מסכימה לגמרי. לדעתך, אין אפשרות לכך שילד שגדל בחינוך ביתי יצטרף לצבא כזה ויהפוך להיות חייל כזה? לגבי זה אני בספק רב..
על פני אין סיכוי, הסיכוי לכך יקטן משמעותית, במיוחד כאשר הצבא יהיה וולנטארי וכאשר יתגייסו רק בני עשרים וחמש ומעלה, וכאשר יהיה שכל לקודקודי הצבא להציב שם רק בני שלושים וחמש ומעלה...

בשמת,
אהה, ובגלל זה אתה חושב שצבא מקצועי יותר טוב מצבא העם?!
לאו דווקא, קראי את דברי היטב לפני שאת קופצת למסקנות לא לי.
אני מעדיף צבא וולונטארי שאליו יתגייסו בני עשרים וחמש ומעלה, על פני "צבא העם" בו מתקיים שירות חובה.

_להגיד שמדינת ישראל כבר לא נמצאת באיום קיומו זו בדיחה.
היא נמצאת ועוד איך. לא מוצא חן בעיני, אבל ככה זה._
זה שמאיימים יש - זה וודאי.
זה שיש היכן שהוא למדינת ישראל את נשק יום הדין, ממגר את האיום על פניו.
על מדינת ישראל אין איום קיומי צבאי.
כפי שנאמר כבר (וטוב לקרקוא את דברי לאשורם) הסכנה האמיתית על קיום המדינה - היא אובדן הערכים הלאומיים היהודיים

שירות חובה
_לי עצמי יש שלושה ילדים שמלתי, ואחד שלא, כשההחלטה המשותפת אישרה את החלטתי האישית - כאב
ייתכן שאם היה לכם את הידע והמודעות עם בניך הראשונים, הם לא היו נימולים.
ההחלטה לא תמיד נובעת מתוך קשר של האב עם אלוהיו אלא גם מושפעת מדיעותיהם של אנשים מאוד מאוד קרובים (עובדה - ילד אחד לא נימול, והרי כן נשמעה קול בקשתה או זעקתה של האם)._
נאה יאה, הסקת המסקנות הזו, אלא שלא בהכרח כך הם פני הדברים, יכול גם להיות שאני עצמי ביקשתי לא למול את ילדי כולם - ואימו שכנעה אותי כן למול אותם - והסכמתי ולכן מלנו אותם.
היזהרו בפרשנות לגבי מקרה ספציפי, לעולם יש אפשרויות נוספות.
כאן, אין בכוונתי לפרוש את מה שבאמת היו המניעים לכאן או לכאן, רק הצבעתי על אפשרויות אחרות, גם אם נראות למישהו "הזויות", שהרי כבר מזמן הרווחתי את הכינוי "הזוי".
ייש אמהות שחושבות שצריך למול, ולא עושות כזה עניין ממה שאינו כזה עניין גדול.

ההתלהמות כנגד מנהגים תרבותיים "צורמים" מגבה את ההתעלמות מהמנהג התרבוים על פיו האם מיניקה עד אין קץ, מבלי למלא את תפקידה לגמול בזמן למשל (מה שלא היה בזמנים בהם התרבות היתה בחיתוליה) כי היא מרחמת על הפעוט, או כי קשה לה עצמה להגמל - ועוד מיני הצדקות.
כך נמצאות שתיהן, ההתלהמות וההתעלמות, מגבות זו את זו, ומאפשרות לכוח הנקבי להרחיק את הגבר מגידול הילדים - לפחות על פניו.

אין זה אומר שאכן כך קורה בפועל ותמיד.

על המאבק התמידי בין הנקבה לזכר, האשה והאיש, על מי יחזיק במושכות כבר דובר רבות, ועל האוולת שבו - לא דובר מספיק.

סתם אחד.
חוץ מזה, וזה פחות מצחיק, אני מניח שאותם אנשים שכתבו כאן את דעותיהם לא חשבו על הנזק שהדף הזה עשוי לגרום בכל אינטראקציה עתידית בין החינוך הביתי והממסד.
לא הדף הזה ולא העמדות האלה יעשו נזק באינטראקציה הזו.
אין אינטראקציה.
ומעבר לכך, אתה מחפש בנרות התנגדות לממסד, בעוד לפחות דברי מדברים על התקוממות בעד הממסד.
ראה, הממסד עצמו, אופן התנהלות המוסדות הלאומיים, הוא הסכנה הקיומית למדינת היהודים.

ערכי היהדות, במקום להנחות את אופן השירות של הממסד כלפי האזרח, אינם.
הממסד דורש מהאזרח לשרת את הממסד על פני לקדם את האזרח - ליעדיו, יעדי האזרח.

לכן, הגנה על הממסד כפי שהוא, הפחד מפני הצבעה על עוול ואיוולת, והניסיון להאדיר את מערכות השבי - לא רק שלא תורמים למדינה, אלא מהוים העמקה של העיוורון הממסדי - שהוא הוא האיום הקיומי על מדינתנו.

תודות.

טליה הי
אני חוזרת עכשיו לארץ ומי שיקבל את פני בשמחה הם המשפחה והחברים. האדמה, לדעתי, לא תרעד.
ברצינות - הקדושה והקשר בין האדם המודרני לאדמתו (אדמתו?) אינם בהכרח חיבור - לפעמים זה ניתוק מבני אדם אחרים {מלחמות ירושה במשפחה למשל}, חיות, קיימות.
וההיפך אינו ניתוק.
זה שלי וזה שלי וזה שלי - לא מה שגורם להמון מריבות בין הילדים שלנו?

_ניצן,
שלמותו הגופנית של תינוק היא, מבחינה ביולוגית, עניינה של האמא, והקשר של האב לנושא הוא תרבותי._
צפריר,
לא אני כתבתי את זה.
הגם אם אני מסכימה עם כל מילה.
דגש על "גופנית" ועל "תינוק".

אשר לטיעון שהבאת, הוא מופרז קיצוני ומגחיך ובעיניי לא רלבנטי לטענה שהועלתה.
אם מעניין אותך בדיוק מה הכשל הלוגי Appeal]הריהו to ridicule[/po].

החיבור בין אדם לאדמה הוא ברור כשמש.
אין לכפיית בעלות שום קשר לחיבור הזה כפי שאין שום חיבור בבעל שכופה את בעלותו על אשתו.

ניצן,
אכן לא את - מיד יתוקן.

ראי,
כאשר עולה הגדרה למנהג תרבותי, ויש ניסיון ללכת אל המקום של לפני התרבות, שם יש כשל לוגי, ומעבר לכשל הלוגי, שם בדיוק מתקיים המקום בו מתבקש מהגבר להיות נוכח - באילמותו.

שלמותו הגופנית של התינוק אכן מענייינה הבלבדי של האם, טרם התרבות.
כאשר מתבקש הזכר להיות חלק מהמשפחה, אב לילדיו, שלמותו או אי שלמותו של התינוק - איננה רק של האם, אלא גם של האב.

וכאשר אין הדברים כך, ניתן בהחלט לחזור אחורה ולוותר על התרבות הזו על פיה גם לאב יש חלק.

כאן, מעניין הויכוח שכן באופן אישי איני רואה טעם בברית המילה, אבל באופן אישי גם אני רואה שעניין זה הוא של האב ולא של האם, למרות הפגיעה בשלמותו של הילד.
לידיעתך, מנהג ברית המילה מקויים גם כאשר החתך הוא מזערי, לא כואב כמעט ולא פוגע בשלמותו של הילד כלל, אלא רק מותיר צלקת - וזה אכן משמעותו - צלקת. סימן.

וחוצמזה תמיד אני שמח לגחך מישהו או מישהי...

צפריר,
אתה מדבר על גיוס לשרות של 3 שנים או לקריירה צבאית ארוכה?

הבעיה שאני רואה ברעיון שלך היא שבמידה ומדובר על אנשים שיהפכו את הצבא למקום עבודתם נהיה צריכים צבא מאוד גדול.
כיום הצבא יכול להיות קטן כי הוא מסתמך על כוח המילואים למקרה של מלחמה. במידה ואין כוח מילואים (שגם הוא כיום חובה) הצבא הסדיר צריך להיות ענק. מה שאומר שהחברה תהיה יותר "צבאית" ממה שהיא היום.

אבל הבעיה העיקרית בעיני היא מי יהיו אלה שיתגייסו לצבא מרצונם (הכוונה לצבא לוחם לא לתפקידים פקידותיים). האם לא יהיו אלה שכיום ברחבי העולם "תורמים" כליה? כלומר אנחנו בעצם נשאיר את סיכון החיים לאלה שבשבילם לסכן את החיים היא דרך להציל את חייהם. איזה השפעה יהיה למהלך כזה על החברה שלנו. ששואבי המים וחוטבי העצים יסכנו את חייהם עבור בעלי האמצעים?

נורה,
ראי, לכל אלה פתרונים בכל מיני רמות.
מתגייסים מרצון לא חסרים.
יש אפשרות לגייס את כל אלה שרוצים לכמה שנים - כרכישת מקצוע ואז להשאיר בצבע הקבע - את אלה שמקבלים "קביעות" - בעוד השאר הופכים להיות מעין חיילי מילואים.

ראי, כבר היום מתגייסים חמישים אחוז מהצעירים.

ובמובן של צבא גדול, מילואים וכו', צבא חכם, קטן ומקצועי, עם יכולת טכנולוגית ועם נשק יום הדין,מספק הגנה מספיק טובה.

לא האדמה - גודל הארץ - הוא הנדרש בזמנים שטילים על העורף הם האיום, לא כמות החיילים, ולא יכולת הלחימה הם שיגנו עלינו.

התנהגותנו כעם, וההסכמה לנהוג כפי מורשת אבותנו מבחינת ערכי היהדות - פנימה, אל תוך המדינה - הם שיניחו את ההגנה הטובה ביותר.

זו תפישתי האישית.

תודות.

_ניתוק הוא ניתוק הוא ניתוק.
קשר מקודש הוא קשר מקודש: בין אם לילדה, בין אדם לשבטו, בין שבט לאדמתו.
לילדים כבר התחברתם בחזרה, והאדמה שלכם עדיין מחכה לכם. כמו שהילדים מחכים לאמא ותמיד ישמחו לחזור לחיקה, כך האדמה שלכם תמיד תקבל פניכם בשמחה._

לא מבין את המושג "קדושה", האם זו אווירה חגיגית? למה את מתכוונת?
בכל מקרה, קצת צניעות. מדבריך זה נשמע כאילו את חגה מעלי בשמים, מלאת תבונה וידע, את יודעת שלילדים שלי כבר התחברתי "בחזרה"
(את יודעת טוב ממני שהייתה תקופה שלא הייתי מחובר כנראה), אבל לאדמה עדיין לא, ואת יודעת שזה יקרה, יפול לי האסימון יום אחד, אבל את,
יש לך סבלנות. חליק.

ובנתיים, המדינה הזו, שמראש היא "צבא שיש לו עם", שאין לה שום סיבה שבעולם לעשות שלום (כלכלית), ועם שלטון עם פזילה פאשיסטית קשה
(http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1096919.html), ממשיכה לשטוף לנו את המוח שיש "צורך" בצבא, ושהצבא הזה הוא "טהור", ושבלעדיו "אין לנו קיום".

פעם מישהו אמר לי שבלי בית ספר, בגרות, צבא אין עתיד ליחיד בארץ. קטעים.

צפריר,
מתגייסים מרצון לא חסרים.
אולי היום הם לא חסרים, כאשר רוב העם מאמין, ובצדק לדעתי, שאנחנו עדיין בסכנת קיום.

גיוס וולנטרי מתאים רק אם אנחנו כעם מאמינים שאין יותר סכנה מבחוץ לקיומנו.
כל עוד יש סכנה כזו אז לדעתי זה לא רצוי להשאיר את סיכון החיים רק בידי אלה ש... (שמה? שחייהם בזבל ושמוכנים לסכן את חייהם בשביל כסף ועתיד? שלמרות הפחד לא בורחים מהגנה על ילדיהם? מי יהיו אלה שיתגייסו למלחמה והאם זה מוסרי להשאיר את העבודה הזו רק בידיהם?).

לא האדמה - גודל הארץ - הוא הנדרש בזמנים שטילים על העורף הם האיום, לא כמות החיילים, ולא יכולת הלחימה הם שיגנו עלינו.
נכון לא גודל האדמה וכמות החיילים. ההרתעה יכולה. מה מייצר הרתעה טובה?

התנהגותנו כעם, וההסכמה לנהוג כפי מורשת אבותנו מבחינת ערכי היהדות - פנימה, אל תוך המדינה - הם שיניחו את ההגנה הטובה ביותר.
אני לא יודעת למה אתה מתכוון ב"ערכי היהדות" אבל אני מסכימה שההתנהגות שלנו כעם והיחסים ביננו הם אלה שיכולים להגן עלינו או להביא לנפילתנו.

דגש על "גופנית" ועל "תינוק".
כן, כמובן.

ויש ניסיון ללכת אל המקום של לפני התרבות
מי אמר? תרבות זה לא רע.
יש נסיון ללכת הצידה, או קדימה, או למעלה. לאו דווקא אחורה. האחורה של כאן, מביא אותנו, באופן לא מפתיע, ל... כאן.
כאשר מתבקש הזכר להיות חלק מהמשפחה, אב לילדיו, שלמותו או אי שלמותו של התינוק - איננה רק של האם, אלא גם של האב.
זו טענה הרבה יותר רכה שאיתה אני מסכימה בהרבה.
לא רק של האם, גם של האב. אם הוא מתבקש ככה. להיות חלק. אז בהחלט.
קודם אמרת משהו אחר.

דרך אגב, גם מה שאני כתבתי היה קצת הגכחה, במובן שצפריר כתב שברית המילה היא עניין של האב וזו עובדה שאי אפשר להתוכח איתה. אז כתבתי שברית המילה היא עניין שבין האם לתינוק וזו עובדה שאי אפשר להתוכח איתה. אז במובן הזה (לגבי חוסר היכולת להתוכח) אני מקבלת עלי את האשמה. אבל זה הביא אותך, צפריר, להתוכח איתי. אז הצלחתי.
_כאשר מתבקש הזכר להיות חלק מהמשפחה, אב לילדיו, שלמותו או אי שלמותו של התינוק - איננה רק של האם, אלא גם של האב.
וכאשר אין הדברים כך, ניתן בהחלט לחזור אחורה ולוותר על התרבות הזו על פיה גם לאב יש חלק._
אני לא מבקשת לעשות את זה. אבל מה שאתה כתבת, במקור, מבקש דוקא להדיר את האם מהבחירה הזאת (ואני מבחינתי רק באת כוחו של התינוק פה, הבחירה תהיה שלו בסופו של דבר, אני רק שומרת לו על זכות הבחירה).

נאה יאה, הסקת המסקנות הזו, אלא שלא בהכרח כך הם פני הדברים, יכול גם להיות שאני עצמי ביקשתי לא למול את ילדי כולם - ואימו שכנעה אותי כן למול אותם - והסכמתי ולכן מלנו אותם
נכון, תמיד יש אפשרויות נוספות, וחשבתי גם על האפשרות הזו....(ולא הסקתי את מסקנתי מתגובתך זו בלבד אלא גם מאוסף תגובות ומאמרים שיצרו במוחי את דמותך, גם במקרה זה אני מודעת לכך שייתכן שהדמות שמצטיירת במוחי שונה מאוד מדמותה במציאות....).
אם אימו שכנעה אותך אז היא שמעה את קול בקשתך או זעקתך, כלומר זה לא כפי שתארת במשפטים אלו -
_ברית מילה היא עניין של האב. נקודה.
האם יכולה למחות ולא להסכים, לצרוח ולשכנע, בסופו של דבר זה עניין שבין האב לבנו, בין האב לאלוהיו ובין בנו לאלוהיו.
וכל צעקה, וקול זעקה וכל ניסיון לכפור באלה איננו אלא חוסר הבנה בסיסי של תפקידו של האב, האב היהודי, והֶקְשֶרִים שנשים מן הסתם לעולם לא יבינו.
ואני יודע שזה נשמע שוביניסטי, גזעני, לא לעניין, לא קשור ולא סביר_
המאבק הוא לא הכרחי כאשר יש אמונה באותם ערכים.

אם כך, אני מסכים איתך בהחלט שהאפשרות לחזור לגדל ילדים על ידי עדר של אמהות, המופרות על ידי כל מיני זכרים - תאפשר את ההגנה הזו על הצאצאים, כך שאבותיהם הרשעים לא רק שלא ימולו אותם, אלא אפילו לא יצעקו עליהם, ויבוא היום שהגורים החביבים, המוגנים על ידי אמותיהם הטובות מאבותיהם האכזריים, יסלקו את אבותיהם מהעדר, ובכוחם כי רב גם יפרו את הנקבות הזמינות בו.
אם האבות לא ימולו (במקרה זה) ולא יהיה איום על הצאצאים, אז למעשה אותם אבות לא אכזריים כלל וכלל ולא יהיה הצורך להרחיקם מהעדר.
חוץ מזה, זה תסריט אחד מני רבים...למשל, אפשר לימול, או לא, בהסכמה ללא איום וצעקות.
יחד עם זאת, אני סבורה שתמיד תהיינה בתוכנו תחושות של איום והצורך בהגנה, ותמיד תהיה סיבה כלשהי שתעורר תחושות אלו, כי לכך אנו מתוכנתים.

על המאבק התמידי בין הנקבה לזכר, האשה והאיש, על מי יחזיק במושכות כבר דובר רבות, ועל האוולת שבו - לא דובר מספיק.
האוולת היא חלק בלתי נפרד מחיינו, האוולת תורמת את חלקה - אחרי שחווים אותה ומבינים שאין טעם בה עושים שינוי.

אני קצת לא מבין את קו הדיון הזה.
מה הקשר בין ברית, חינוך ביתי לצבא?
האם הקשר הוא ההפקעה הסימבולית בין הילדים לבין הוריהם (בגיל 8 ימים עם ברית שהיא כנגד האינסטינקט ההורי ובחובת ההליכה לצבא שהיא כנגד האינסטינקט של הפרט לחיים ובגיל שבו רק רוצים לחוות כמה שיותר חיים במקום מוות)?
אם זהו הקשר אז אין וויכוח כלל וכלל ואנחנו מסכימים מראש.

ובכל הסמטוכה הזו, לחינוך ביתי אין ממש קשר. יש משפחות שונות עם ערכים שונים ודגשים חינוכיים שונים ואין פה שום דבר שאפשר לקבוע.
הפרט של החינוך הביתי הוא עוד פרט שבמקרה הזה לא מעיד על כלום.

מה הקשר בין ברית, חינוך ביתי לצבא?
<זה נשמע כמו התחלה של בדיחה....(-:>

דוחקים את רגלי? אלך למקום אחר. אני יודע שהחיים מאירים לי פנים עם הגישה הזו שלא דורשת הרבה ולכן בכל מקום אסתדר נפלא.
ובמקום אחר לא יהיו לך טרדות? ואם גם שם ידחקו את רגליך?
ייתכן שאתה תסתדר נפלא ומה אם בני ביתך לא יסתדרו נפלא?

_לא רק של האם, גם של האב. אם הוא מתבקש ככה. להיות חלק. אז בהחלט.
קודם אמרת משהו אחר._
לאו דווקא.
בהסכמה התרבותית הרחבה יש תפקידים שהם רק.
למשל, הנקה איננה - לתפישתי התרבותית - החלטה של האב.
אבל, הבה נניח לכך, תיקון התרבות האנושית מתרחש מאליו, ובמובן הזה קרב היום בו בהחלט נחזור אחורה.
ולו בשל ההתרבות המוטרפת שלנו כאנוש.

_אם אימו שכנעה אותך אז היא שמעה את קול בקשתך או זעקתך, כלומר זה לא כפי שתארת במשפטים אלו -
ברית מילה היא עניין של האב. נקודה.
האם יכולה למחות ולא להסכים, לצרוח ולשכנע, בסופו של דבר זה עניין שבין האב לבנו, בין האב לאלוהיו ובין בנו לאלוהיו.
וכל צעקה, וקול זעקה וכל ניסיון לכפור באלה איננו אלא חוסר הבנה בסיסי של תפקידו של האב, האב היהודי, והֶקְשֶרִים שנשים מן הסתם לעולם לא יבינו.
ואני יודע שזה נשמע שוביניסטי, גזעני, לא לעניין, לא קשור ולא סביר
המאבק הוא לא הכרחי כאשר יש אמונה באותם ערכים._

נכון. אבל בהסכמות של אימו ושלי - אני הוא שהחליט.
לא נאמר בשום מקום שלאם אין מה לומר ושהאב אסור לו להתחשב בדעתה. אלא שענ יין זה הוא החלטה של האב.
ובעניין משמעויות נסתרות, יישארו נסתרות, ברשותך או שלא.

אם האבות לא ימולו (במקרה זה) ולא יהיה איום על הצאצאים, אז למעשה אותם אבות לא אכזריים כלל וכלל ולא יהיה הצורך להרחיקם מהעדר.

יופי, יופי יופי.
ממש יופי שכתבת את זה.
כלומר, אם האבות יתנהגו יפה יוכלו להיות אבות.
זה הכשל הנקבי, וזה הכוון הכללי שמחזיר אותנו אחורה.

_אני קצת לא מבין את קו הדיון הזה.
מה הקשר בין ברית, חינוך ביתי לצבא?_
הקשר הוא פשוט.
חינוך ביתי עשוי לגרום לילדים רבים לא להתגייס.
והקשר לברית, הו, זה הנטייה האנושית לסטות מהדיון לשם מניפולציה ואז לעסוק בעיקר במניפולציה.

כבר היום מתגייסים חמישים אחוז מהצעירים.
חינוך ביתי עשוי לגרום לילדים רבים לא להתגייס.

נראה אז שדווקא החינוך המימסדי הוא זה שעושה עבודה טובה בלגרום לילדים רבים לא להתגייס.

והקשר לברית, הו, זה הנטייה האנושית לסטות מהדיון לשם מניפולציה ואז לעסוק בעיקר במניפולציה.
אני לא מבינה. אז אתה אנושי?

אני חשבתי שהדיון מזמן תם. כי המדינה מצהירה בריש גלי על הקשר בין חינוך בית ספרי וצבא.
אז מה נשאר?
שככל הנראה הקשר בין חינוך ביתי לצבא נראה, מאס או מנוס, כמו הקשר של ההורים לצבא.

אני חשבתי שהדיון מזמן תם. כי המדינה מצהירה בריש גלי על הקשר בין חינוך בית ספרי וצבא.
לדעתי מעניין לשאול: האם ה"חינוך לשירות צבאי" עובד? האם "חינוך לערכים" עובד? האם אפשר לחנך ילד כך שיהיה סיכוי טוב יותר שיהיה בעל תכונה מסויימת או יבחר בדרך מסויימת?

כלומר, אם האבות יתנהגו יפה יוכלו להיות אבות.
זאת כבר פרשנות שלך,
אם תהיה הסכמה בין האבות לאימהות לא יהיה איום.

אם האבות לא ימולו (במקרה זה) ולא יהיה איום על הצאצאים, אז למעשה אותם אבות לא אכזריים כלל וכלל ולא יהיה הצורך להרחיקם מהעדר.
ועוד דבר, והרי יהיו אחרים שיאמינו שאותם אבות, בהתנגדותם לימול, מאיימים על העדר כולו....

חינוך ביתי עשוי לגרום לילדים רבים לא להתגייס.
ואז יתנו לנו אישורים לחינוך ביתי בקלי קלות...(אני יודעת, יש שלא מבקשים אישור).

_חינוך ביתי עשוי לגרום לילדים רבים לא להתגייס.
ואז יתנו לנו אישורים לחינוך ביתי בקלי קלות...(אני יודעת, יש שלא מבקשים אישור)._

הממסד עיוור. הוא גם עיור לקשר הזה.
עד כדי כך עיוור שהקב"א (ככה כותבים את זה?) של ילד בחינוך ביתי נמוך מראש.
והצבא לא ממש מעוניין בילדים "לא מאולפים" - זה מניסיון אישי.

חוסר הרצון של ילדי חינוך ביתי להתגייס לצבא לא גורף ולא מוחלט.
דווקא אלה שמעונינים לשרת ניזוקים מהעיוורון של המערכות.

אבל כל זה לא ישנה את מתן האישורים או אי נתינתם. המדינה תתקשה יותר ויותר לא לתת אישורים לחינוך ביתי. שכן, גם עיוורון כה גדול לא יכול לגבור על זכותם הטבעית של ההורים.

תודות.

אני לא מבינה. אז אתה אנושי?
אני?
אנושי?

היאך העלית רעיון כזה?
אני הוא זה ששתל את המניפולציה הראשונית, וכצפוי אנחנו עוסקים בשוליים.
אני ידוע במי שבוחר לא ללכת במיינסטרים וגם דברי כך, למה לדבר בעיקר העניין כשאפשר לדבר במה שמאפשר ויכוחי סרק?

בהחלט מכה על חטא, שכן ידעתי שתגובה על הברית תגרור פטפוטים רבים ובכל זאת הלכתי שמה.
אבל, הכאה זו על חטא איננה אמיתית, שכן הובהרו כמה דברים גם אם בין השורות.

תודות

קב"א
קבוצת איכות. <חה>