אינטגרציה בחינוך: . . . מטרת האינטגרציה היא הרחבת ההסכמה בחברה על-ידי הגברת שיתוף הפעולה בין המגזרים השוליים או הדלים של החברה לבין המגזרים השולטים בה . . .
"הרחבת ההסכמה בחברה" ו"הגברת שיתוף הפעולה" -- בכוח?
". . . צמצום השימוש במבחני הישג מתוקננים (סטנדרטיים). שיתוף ההורים של בני כל הקבוצות בלימודי ילדיהן, מתן תשומת-לב רבה למעשה הלימוד בבית-הספר עצמו, הבטחת משמעת, סדרי ניהול תקינים וסביבה בטוחה, . . . דרך נוספת להגברת היעילות של מצבי האינטגרציה היא הקמת בתי-ספר ייחודיים, בעלי ייעוד לימודי מוגדר או שליחות חינוכית מיוחדת, שיש בהם ייצוג לבני כל העדות והרבדים, ואשר מלכדים את כלל התלמידים, בני כל הרבדים והעדות, סביב הייעוד והשליחות המיוחדים של בית-הספר. בבתי-ספר כאלה, שהצלחתם גבוהה בהרבה בדרך-כלל מהצלחת בתי-הספר האחרים, מקבלת האינטגרציה העדתית חיזוק מקצועי והכרה ציבורית גם אם ייצוגם של בני הרבדים השוליים או הדלים נמוך מהרצוי. הניסיון מלמד שההתייחסות של בני המעמדות והעדות השונות בבתי-ספר כאלה, בינם לבין עצמם, הינה שוויונית ומלוכדת. דבר זה נובע מעצם אופיו של בית-הספר. בתי-ספר ייחודיים מלכדים את הנציגים הבולטים של בני העדות והמעמדות הנבדלים במסגרת מלוכדת, הדבקה בערכים מקובלים, להתלכדות כזו יש הד והשפעה חיוביים בכל קצותיה של החברה, גם אם יש בהקמת בתי-ספר חריגה מעקרון השוויון בהענקת שירותי חינוך דומים לכל ילד וילד."
מה טוב יותר מבתי-ספר דמוקרטיים !! -- ראה: בית ספר ללא פריבילגיות
[מקור: מיכאל חן, לקסיקון החינוך וההוראה, הוצאת רמות - אוניברסיטת תל-אביב, 1997]
מיתוס האינטגרציה במדינת ישראל
-
דוד_רובנר*
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
מיתוס האינטגרציה במדינת ישראל
. . . ככלל, מקובלת עלינו העמדה, כי משרד החינוך רשאי ומוסמך לקבוע את מימוש האינטגרציה במערכת החינוך כתנאי למתן רשיון לפתיחת בית ספר, וכי יש הצדקה חינוכית-חברתית וחשיבות ציבורית-לאומית להעמדת ערך האינטגרציה כערך בעל משקל מכריע גם לעומת הערך של זכות ההורים לבחור את מתכונת החינוך של ילדיהם כרצונם . . .
מתוך: "החלטת ועדת הערר לפי חוק פיקוח על בתי הספר, ערר 1/2001, בעניין: העמותה לניהול ויסוד בית הספר הדמוקרטי בלב השרון – העוררת, נגד מדינת ישראל עי משרד החינוך – המשיבה
?????????????????????????????????
ריחמתי עליכם -- לכן, לא כתבתי יותר סימני שאלה . . .
מתוך: "החלטת ועדת הערר לפי חוק פיקוח על בתי הספר, ערר 1/2001, בעניין: העמותה לניהול ויסוד בית הספר הדמוקרטי בלב השרון – העוררת, נגד מדינת ישראל עי משרד החינוך – המשיבה
?????????????????????????????????
ריחמתי עליכם -- לכן, לא כתבתי יותר סימני שאלה . . .
- ראו: בתי ספר דמוקרטיים -- ועדת ערר: משרד החינוך חייב לתקצב בתי"ס יחודיים
-
יונת_שרון*
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
מיתוס האינטגרציה במדינת ישראל
מי זה ועדת הערר ומה סמכויותיה? (ביחס ל-פסיקות בנושא חינוך ביתי למשל)
-
עדי_רן*
- הודעות: 261
- הצטרפות: 25 אוגוסט 2001, 00:22
- דף אישי: הדף האישי של עדי_רן*
מיתוס האינטגרציה במדינת ישראל
"זכות ההורים לבחור את מתכונת החינוך של ילדיהם כרצונם" כאשר מוצגת אל מול אינטגרציה, נשמעת לאוזן "רגישה" (חסידי האינטגרציה) כמו נימוק להפרדת ילדי רמת אביב ג' מילדי שכונת התקוה.
אינני מכיר את בית הספר הדמוקרטי בלב השרון, אבל אם הוא מוכן לקבל ילדים רק על סמך "מבחני התאמה" או קריטריונים כלשהם, זה יכול מיד להוציא את שד האינטגרציה מהבקבוק.
במאבק מול הממסד, צריך להיות צודק אבל גם חכם...
אינני מכיר את בית הספר הדמוקרטי בלב השרון, אבל אם הוא מוכן לקבל ילדים רק על סמך "מבחני התאמה" או קריטריונים כלשהם, זה יכול מיד להוציא את שד האינטגרציה מהבקבוק.
במאבק מול הממסד, צריך להיות צודק אבל גם חכם...
-
דוד_רובנר*
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
מיתוס האינטגרציה במדינת ישראל
בתי-ספר דמוקרטיים מקבלים תלמידים בדרך כלל על ידי הגרלה. חשוב להם גם שגישתם נהירה ומקובלת על ההורים -- לא רק על הילדים.
כפי שהשם שלהן אומר: "ועדת הערר לפי חוק פיקוח על בתי הספר" -- במקרה דנן מדובר על אישור לפתיחת בית-ספר.
ראי פרטים ב: "ועדת ערר: משרד החינוך חייב לתקצב בתיס יחודיים
אם כי, "הצהרות" של גוף רשמי מהוות ביטוי לגישתם -- בכל מיקרה.
כפי שהשם שלהן אומר: "ועדת הערר לפי חוק פיקוח על בתי הספר" -- במקרה דנן מדובר על אישור לפתיחת בית-ספר.
ראי פרטים ב: "ועדת ערר: משרד החינוך חייב לתקצב בתיס יחודיים
אם כי, "הצהרות" של גוף רשמי מהוות ביטוי לגישתם -- בכל מיקרה.
-
דוד_רובנר*
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
מיתוס האינטגרציה במדינת ישראל
כור-היתוך או מגוון תרבויות?
האם אנחנו רוצים מערכת חינוך המשמשת לכור-היתוך, בו נדחים הבדלים ומחלוקות, בו מועדפים קונסנסוס והסכמה? האם אנחנו רוצים חינוך המעודד תרבות לאומית מונוליטית -- מקשה אחת, מדינה כל כך אחידה כמו שהמדינות של העולם העתיק היו במשך מאות בשנים?
או אנחנו רוצים שמדינתנו תהיה קרקע פורייה למגוון קבוצות, מגוון ירושות תרבותיות, מגוון שטחי התעניינות ודעות, מגוון סגנונות-חיים? האם אנחנו מעדיפים מגוון רב-פנים, עושר של שונות, שפע של אלטרנטיבות?
כוחה של חברה מונוליטית היא ככוחו של הצבא הרומי: המון של אנשים צועדים יד ביד, באותו הקצב, מתקדמים בלא להיעצר לקראת מטרתם הנבחרת. ישנה אינרציה של תנופה, כוח עצום של המספר, חתירה מתמדת.
חולשתה של חברה מונוליטית היא רגישותה להשפעות חיצוניות. כל אופנה חולפת וכל גוון הופכים פיתוי לאוכלוסיה חנוקה מאחידות, משועממת, מטומטמת מהשגרה.
חולשתה המיוחדת של חברה מונוליטית במדינה כמו שלנו היא חוסר התאמתה עם העקרונות שבשורשה של הדמוקרטיה עליהם מבוססת מדינתנו. באופן מיוחד, הרעיון של כור-היתוך נושא בתוכו באופן אוטומטי חוסר כבוד לגוון האינדיבידואלי, להבדלים האינדיבידואליים שהם, יותר מכל דבר אחר, מוגנים על ידי המושג של זכויות הפרט.
*
כוחה של דמוקרטיה רבת-פנים הוא, באופן פרדוקסאלי, שונותה. חברה המעניקה לכל בן-אדם את הזכות להגדרה עצמית יוצרת, על ידי מעשה זה, נחישות נצחית אצל כל בן-אדם להגנה על זכות זו. ממשל המבוסס על רצון הבוחרים מוגן על ידי אותו רצון.
האם אורח-חיים אחר כלשהו יצר, דור אחרי דור, אנשים שאומרים בחפץ-לב, "תנו לי חופש או תנו לי מוות!"?
*
איננו יכולים לעצום עיניים בפני העובדה שאחד הגורמים העקרים המכרסמים במערכת החינוך הנוכחית הוא הדרישה המתמדת, מצידן של קבוצה אחר קבוצה, ליותר גוון, להכרה גוברת בערכם של נושאים שונים, של סגנונות שונים, של תרבויות שונות.
האם נוכל להמשיך ולעמוד מפני דרישה זו? או שנאפשר את יישומה הכשר, המלא, בשיטות חינוך בהן כל אחד חופשי ללמוד מה שהוא חפץ, כיצד שהוא חפץ, והיכן שהוא חפץ?
האם אנחנו רוצים מערכת חינוך המשמשת לכור-היתוך, בו נדחים הבדלים ומחלוקות, בו מועדפים קונסנסוס והסכמה? האם אנחנו רוצים חינוך המעודד תרבות לאומית מונוליטית -- מקשה אחת, מדינה כל כך אחידה כמו שהמדינות של העולם העתיק היו במשך מאות בשנים?
או אנחנו רוצים שמדינתנו תהיה קרקע פורייה למגוון קבוצות, מגוון ירושות תרבותיות, מגוון שטחי התעניינות ודעות, מגוון סגנונות-חיים? האם אנחנו מעדיפים מגוון רב-פנים, עושר של שונות, שפע של אלטרנטיבות?
כוחה של חברה מונוליטית היא ככוחו של הצבא הרומי: המון של אנשים צועדים יד ביד, באותו הקצב, מתקדמים בלא להיעצר לקראת מטרתם הנבחרת. ישנה אינרציה של תנופה, כוח עצום של המספר, חתירה מתמדת.
חולשתה של חברה מונוליטית היא רגישותה להשפעות חיצוניות. כל אופנה חולפת וכל גוון הופכים פיתוי לאוכלוסיה חנוקה מאחידות, משועממת, מטומטמת מהשגרה.
חולשתה המיוחדת של חברה מונוליטית במדינה כמו שלנו היא חוסר התאמתה עם העקרונות שבשורשה של הדמוקרטיה עליהם מבוססת מדינתנו. באופן מיוחד, הרעיון של כור-היתוך נושא בתוכו באופן אוטומטי חוסר כבוד לגוון האינדיבידואלי, להבדלים האינדיבידואליים שהם, יותר מכל דבר אחר, מוגנים על ידי המושג של זכויות הפרט.
*
כוחה של דמוקרטיה רבת-פנים הוא, באופן פרדוקסאלי, שונותה. חברה המעניקה לכל בן-אדם את הזכות להגדרה עצמית יוצרת, על ידי מעשה זה, נחישות נצחית אצל כל בן-אדם להגנה על זכות זו. ממשל המבוסס על רצון הבוחרים מוגן על ידי אותו רצון.
האם אורח-חיים אחר כלשהו יצר, דור אחרי דור, אנשים שאומרים בחפץ-לב, "תנו לי חופש או תנו לי מוות!"?
*
איננו יכולים לעצום עיניים בפני העובדה שאחד הגורמים העקרים המכרסמים במערכת החינוך הנוכחית הוא הדרישה המתמדת, מצידן של קבוצה אחר קבוצה, ליותר גוון, להכרה גוברת בערכם של נושאים שונים, של סגנונות שונים, של תרבויות שונות.
האם נוכל להמשיך ולעמוד מפני דרישה זו? או שנאפשר את יישומה הכשר, המלא, בשיטות חינוך בהן כל אחד חופשי ללמוד מה שהוא חפץ, כיצד שהוא חפץ, והיכן שהוא חפץ?