משבר גיל 40

אנונימי

עד עכשיו החיים היו 'מה אעשה כשאהיה גדולה'.
פתאום, עברתי מחצית חיים ועברתי אותם מהר. ז"א שהמחצית השניה תעבור מהר יותר. ולא הספקתי כלום.
פתאום יש לי מבט לעתיד והוא לא מלא תקווה אלא מתכונן לבגידת הגוף. לפרידות מהאנשים שליוו אותי את כל דרכי עד היום - הורים, סבים. ידיעה שתהיה כברת דרך בה אצעד לבד, ללא ליוויים, צחוקם, עצותיהם.
פתאום מתחדדת ההבנה שעם לידתי בא גם יום מותי.
שבעצם אנחנו כבר לא כאן בשביל האנשים שיהיו כאן עוד 100 שנה. הנכדים שלי.
שהחיים הם פרידות.

תודה, רועי, חיבוקים וירטואליים מסתבר מועילים מאוד @}

לנועה היקרה
מהר למצוא משפטים מתקנים ולשנן אותם לפחות שלושים פעם ביום.
לדוגמא= ככל שהזמן עובר, המודעות שלי עולה, אני נהנית מבריאות טובה יותר. הגוף והנפש שלי מתחזקים יותר ויותר, אני קורנת ומקרינה יותר ויותר אור,אני נהנית יותר מהחיים, אני יותר מגשימה את עצמי,, הסקס משתפר, התקשורת שלי משתפרת והולכת, האופקים שלי מתרחבים, החיים נעשים יותר ויותר מעניינים, יכולת ההקשבה שלי לעצמי ולגופי משתפרת, אני זוכה ליותר ויותר אהבה והערכה, אני אוהבת את עצמי יותר, אני אוהבת את גופי יותר, וכהנה וכהנה.
מצאי את המשפטים הנכונים לך

אבל שלי (החיבוק) הרבה יותר משמעותי, כי ממרומי 30 + השנים שעברו מאז משבר גיל הארבעים שלי השתנו הרבה דברים -- חלקם החריפו (תחושת הבדידות שאין את מי לשאול לגבי העבר, כמעט כל הדור של הורי עזב אותי לבדי) וחלקם התבררו כבלתי משמעותיים.
האם יש לך ממה להנות כיום? אז עשי זאת, ואל תטריחי את עצמך לנבא מה יהיה בעוד 40 שנה.
כשאני הייתי בן 40 לא היה לי טלפון, טלביזיה, מכונית. ודאי וודאי שלא היה לי סלולרי, ולא מחשב, על כל המשמעויות שלו (שבט וירטואלי, למשל, ועוד אינסוף מהפכות בחיים).

שירי - נועה זאת אני?
תודה לך. @} החיים שלי אכן - טפו-טפו-טפו. לכן אני לא רוצה לעזוב את 'המסיבה הגדולה' - כדברי א. דגלאס

קשה לי להמנע ממחשבות כאלה, מתוך מחשבות על סבתי בת 96 - עד 120 בבריאות, וההבנה ש'אנחנו כאן אורחים לרגע' - א. בנאי.

מברא -

בחזרה. תודה לך @}

מאד מזדהה.
תמיד שמעתי על "משבר גיל הארבעים" - וחשבתי שזה קורה רק לאחרים, ומה בכלל הסיפור.
והנה - לא יאומן, זה קורה.
וזה חס וחלילה לא שרע לי. דווקא הספקתי לא מעט. ודווקא כאן מונח חלק מהקושי - הרבה דברים שתמיד רציתי - הגשמתי. כלומר - השגתי רבים מחלומותי, אז למה אשאף עכשיו? דברים שתמיד רציתי, עשיתי. ועכשיו, יש לעיתים ריקנות מסוימת. וכמובן מצד שני - כל הדברים ש חגית ל כתבה.

לא יודעת מאיפה להתחיל, אז אתחיל מעכשיו, דמעות בעיניים, בכי מתפרץ מידי פעם, משהו חונק בגרון, בן ה- 7 חוזר עוד מעט מביה"ס הבית הפוך, לא מוצאת טעם או עניין בכלום. לא מוצאת כוחות להזיז את עצמי. לעשות. והבעל שלי כ"כ איש של עשיה. בפעם הקודמת הרגשתי את עצמי שוקעת, אכלתי אגוזים ודיברתי עם אלוקים, ביקשתי עזרה.
והמצחיק הוא שכל העצב הזה בא דווקא כשאני אמורה להיות שמחה. שמישאלה התגשמה.

שליחה על ידי קוראת* » 24 מאי 2010, 15:46

נשמע כמו בעיה של איזון-
ממליצה בחום על דיקור סיני.

שליחה על ידי gus_yh* » 24 מאי 2010, 17:48

לקחת אויר ולנשום.
עוד נשימה ועוד נשימה.
אח"כ זה עובר. אולי קשה להאמין. אבל החושך הכי גדול הוא לפני הזריחה..... רק לנשום.....

_נשמע כמו בעיה של איזון-
ממליצה בחום על דיקור סיני._

זה היה איבחון מהיר. ופזיז.

זה היה איבחון מהיר. ופזיז.
נכון- אבל ככה זה נשמע לי.
אבחון מעמיק ייעשה עי" המדקר עצמו.
אני לא רופאה סינית. הרגשתי שזה ככה באינטואיציה חזקה ומהירה, כמו שציינת.
לא התכוונתי לפגוע בכלום, חלילה. נהפוך-הוא!

קוראת

את- התפקיד שלך זה לא להיות שמחה, אלא להיות את. יש כאלו שהם לא הם. את כן את ואת עכשיו מאד עצובה. ותשושה ולא בא לך לרצות אף אחד, רק להיות עצובה. בשבילך.
כל אחד מאיתנו לפעמים מאד עצוב, עכשיו תורך.
מה בגיל 40 עושה לך את זה?

אתמול בסביבות 13:15 אספתי את עצמי ויצאתי לאסוף את בן ה- 7 מביה"ס. הספקתי להזיל עוד כמה דמעות וליילל.
הלוואי והייתי מרגישה שהבכי משחרר. הוא רק חונק. בן ה- 7 השמח שלי קיבל את פני בבדיחה. וחשבתי לעצמי אם רק היה יודע כמה אמא עצובה וכמה אמא מקווה שהיא לא מעבירה או העבירה לך, את העצב והריק שלה.
כשאני מנסה לשים את האצבע על העצב, המחשבות שלי מתפזרות להן ונראות בערך כך:
יש אלוקים - הכל לטובה, זה יעבור הכל עובר. את בודדה. את לא עובדת. מה מעניין אותך? מה בא לך לעשות? למה לעזאזל את לא מזיזה את עצמך? עצלנית. אם את בבית אז לפחות הוא יהיה מתוקתק ותהיה ארוחה חמה לילד. יש כ"כ הרבה דברים מגבינים שאת יכולה לעשות. באמת? כלום לא מגניב לי. את לא נוכחת. את לא קשובה. תקשיבי לבן שלך כשהוא מדבר איתך ותפסיקי להגיד "כן" ולהנהן כאילו הקשבת. מה ממלא לאנשים את החיים? למה אני לא מתקשרת לחברתי הטובה? למה אני לא שומרת על קשרים עם אנשים? הייתי רוצה... מה הייתי רוצה? כל משפחה נראית לי מכונסת בתוך עצמה ואני ממש רוצה וצריכה לשבור שיגרה. שעות הבוקר בודדות לי עם עצמי. שעות הצהריים עד הערב בודדות לי עם בני. הכל מחניק לי. לא רוצה להתחייב לכלום, לקחת על עצמי כלום ומצד שני אולי בגלל זה חשה תקועה כבר די הרבה זמן. מה אני רוצה לעשות שאהיה גדולה? מה? מה? מה? אולי אוציא את עצמי לסרט? אבל אף סרט לא נראה מספיק מעניין. מה כיף לי? מה עושה לי כיף? מה ממלא אותי? כ"כ ריק לי.

והבעל חוזר מאוחר. מאוד מאוחר, כשני כבר ישנה. תקופה כזו.
לא יודעת מאיפה להתחיל להזיז את עצמי. הכל נראה לי כ"כ מעושה. כל מחשבה על עשיה ולו הקטנה ביותר מביאה איתה המון עצב. תחושה של סגירות ומחנק. למשל - חושבת- אלך עם הבן אחה"צ לספרייה. ואז עולה תחושה של עצב. הספרייה מעלה בי עצב. למה?

איך מראים חיים של אנשים? ממה הם מורכבים? מה המינונים?
מרגישה שצריכה לבנות את חיי מחדש ולא יודעת מה רוצה, ואיך.

אני מתחילה מצעדים טכניים. חייבת לצאת מזה חייבת לצאת מזה חייבת לצאת מזה. אז אני מתחילה מצעדים טכניים. אומרת לעצמי תגידי תודה שהכל טוב אצלך. יש אנשים שמתמודדים ממש ברגעים אלה עם דברים הרבה יותר קשים. אז אני מנסה להחזיר לי את שמחת החיים בצעדים טכניים. ואם היא לא תחזור אז אולי לפחות לא אמשיך לשקוע.
נכנסתי להתקלח. שטפתי את עצמי בדמעות ובמים. שלחתי הודעה בנייד למישהי (סוג של חברה) שלא דיברתי איתה מזמן. ואז נזכרתי שאתמול קיבלתי הזמנה לצאת לקפה הבוקר עם מישהי שהיא לא בדיוק חברה ולא בדיוק משפחה. פשוט גרות באותה הסביבה. אז קבענו לצהריים. אני מתלבטת ביני לביני אם לשתף אותה במה שעובר עלי, אם להתייעץ. או סתם לצאת לאכול ולהתאוורר.

אתמול אחה"צ קפצתי לאמא שלי. לנשום קצת בית. ולברוח משם לפני שהיא תתחיל להלחיץ אותי.

טיפול?
ואם אין לך כוח לטיפול, מותר לי להמליץ המלצה בלתי "באופנית" בעליל?
בגלל כאב כרוני התחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון בשם אלטרול.
מה אגיד ומה אומר? אם הייתי יודעת קודם...
העניין עם כדורים נגד דכאון (המינון שלי מאוד-מאוד נמוך, אז זו לא המלצה גורפת, אלא מאוד אישית. בנוסף אני בטיפול פסיכולוגי מצוין.) הוא שהם מנטרלים את החלק הזה ש"נתקע" על מחשבות שליליות. החלק שלא מרפה ממחשבות רעות על עצמך, על התפקוד שלך, על החיים שלך, על הזוגיות שלך ועל כל מה ש"לא בסדר". המחשבות הסובבות האלה, הרומינציה הבלתי נגמרת, היא אחת הסיבות העיקריות לדיכאון. גם קליני וגם דכדוך וגם מה שביניהם. ברגע שאת מצליחה להתיר את הקשר איכשהו, הכל הופך ליותר קל. את מתחילה לתפקד בלי הקול המסרס הזה שבראשך, זה שאומר כמה את איומה וכמה העולם לא מאפשר לך. וגם זה שאומר "נו. מילא."

וכמו שאת יודעת, תפקוד גורר עוד תפקוד. דברים מתחילים לפול למקום, את מתחזקת מספיק בכדי לטפל בעצמך ולחמול אותך.

מזכירה שרובנו קמים מהנפילות שלנו בלי כדורים. הייתי מנסה קודם פגישות עם מישהו שיכול להיות איתך עכשיו בעצב שלך בלי לנסות ישר לאלחש ולא להרגיש. עם מישהו- זה כבר נסבל. רק כשתגמרי להיות עצובה עד הסוף כשתמצי וכבר לא ישאר לך- תוכלי לשמוח ממש, ואין שמחה בעולם כמו שמחת הניצחון על פחדינו שלנו. את עוד תצחקי להם בפרצוף, אבל זה עוד לא עכשיו. יש עוד עבודה לעשות בדרך- אל תחפפי ולא כדאי לעגל פינות. שולחת לך חיבוק שמן.

מזדהה בקלות עם תחושת הריקות והעצב. אני חושבת שכולנו חווינו את הכאב הזה בשלב כלשהו בחיים.
תנתחי את הכאב. זה מה שאני עושה.
את מרגישה בודדה- תכירי אנשים. יש פה באתר מלא. בשכונה שלך גם אני בטוחה. חברות מהעבר שהזנחת אולי. תרימי טלפון. תשתפי בכאב ובעצבות.
מרגישה אולי תקועה בחיים? תיצרי שינוי. כל שינוי. אפילו תספורת. סגנון לבוש. משהו שיטחי לפעמים עוזר. תסתכלי על תמונות שלך מהעבר. תזכרי מה רצית. למה שאפת. יש לך בקרים פנויים תנצלי את הזמן להתכנסות.
תזכרי שאת לא לבד. שכולנו אחד. שולחת חיבוק גדול והמון בהצלחה.

אולי באמת זו הייתה המלצה מהירה מדי. אני פשוט יודעת שאני לא פעם ולא פעמיים שהיתי בעצב, הסנפתי את העצב, התגלגלתי בעצב, עברתי תהליכים עם העצב וכו'. גם עברתי (ועדיין) טיפול פסיכולוגי נהדר. אבל אני יודעת שכל פעם כזאת לקחה ממני המון, המון אנרגיות.
שנים הייתי נגד טיפול תרופתי וגם היום אני לוקחת כדורים בהמלצת גניקולוגית לטיפול בכאב, לא לטיפול בדכאון. היום אני לא כל כך מבינה את עצמי... כדורים במינון חלש מאוד לא מנטרלים את העצב ולא מאלחשים אותו. הם לא קוטעים תהליך, הם מאפשרים תהליך כי הם נותנים לך את היכולת לעצור רגע את דהרת המחשבות השליליות ולהסתכל על מה שעובר עלייך ממקום קצת יותר אופטימי.

כך או כך, בובה זהבה, בכל דרך שתבחרי אני מקווה שתרגישי טוב. לפעמים כתיבה היא התרפיה הטובה ביותר.

(( ))
ועוד(( ))
ויאללה! לעשות משהו קטן נחמד אחד

מציעים לך כאן טיפול ואני מצטרפת, אם כי לא בטוחה כמה את מסוגלת לאסוף את עצמך וללכת לטיפול.
רגע אחד לפני כדורים , אני מציעה שני דברים, תראי אם משהו מתאים לך: פרחי באך , אחלה דבר שהוא לא תרופה ויכול לעזור לך לאסוף את עצמך בתקופה קשה, מומלץ ביותר.
עוד דבר, שעובד לאורך זמן רב יותר ודורש מאמץ אבל משתלם אם מתמידים ואני לא מדברת על שבוע ואפילו לא על חודש: כל ערב לפני השינה לכתוב לפחות חמישה דברים שאת מרוצה מהם ביום הזה, נקודות אור, דברים שאת גאה בעצמך, דברים שאת מודה עליהם. לאורך זמן, זה עובד מצויין.

קוראת אותך בהזדהות, למרות שחיינו שונים מאד, כך נראה לי לפי המעט שכתבת.
הזדהות כי היום גם אני בתקופה לא טובה. אחד הקולות החזקים ביותר בראש שלי וזה שגם צריך הכי הרבה אנרגיות כדי לרסן אותו הוא "אני חייבת לצאת מזה". זאת מחשבה מעגלית ומנמיכה. כי הרי את לא יוצאת מזה. לא יעזור לדחוף חזק יותר.
צריך להיות בזה. נראה לי אולי כמו שכתבת בקטע הראשון- לאכול אגוזים ולדבר עם אלוהים. להיות בתוך הרע, ולדעת שאין רע שנמשך לנצח, אבל הנסיון להילחם בעצמך מייצר סוג של התקבעות במצב הזה. קצת כמו מערבולות בים, שאסור להילחם בהן כי אז המאמץ מטביע. צריך לאפשר להן לגרור אותך למטה, להתמסר לסחרור. פתח היציאה הוא בשורש של הכאב, לא בעננה שהוא מייצר סביבו.
אני רוצה להציע לך כמו שאחרות הציעו, טיפול בשיחה עם איש מקצוע, ואם לא אז עם חברה שיש לה אינטואיציות טובות ושלא תיבהל מהגוונים השחורים שמקיפים עכשיו אותך.

סתם מתוך סקרנות, האם בא לך לספר מהי המשאלה שהתגשמה?

אתן מקסימות. תודה לכל אחת ואחת שכתבה לי, שייעצה לי,עודדה וסתם התעניינה. תודה.
העצב הגדול התפוגג לו לאיטו, אבל הוא עדיין שם, עד לפעם הבאה.
טיפול - אני מאוד רוצה. מאוד מאוד רוצה לעבור תהליך עומק. תהליך של חיבור לעצמי, לחיים ובעיקר לרצון שלי שנעלם לו.
אני בבית עוד מעט שנה, אחרי שנת עבודה מהבית, לפני כן הייתי שכירה 7 שנים. ואני מתחילה לטפס על הקירות. יש לי המון מה לעשות אבל אין את החשק. את הרצון. כבויה.

יש לי אי בהירות עצומה לגבי במה אני רוצה לעסוק/להתפרנס.
ויש לי קושי, כך מתברר לי בניהול מערכות יחסים חבריות - אני פשוט לא שומרת על קשר. לא יודעת למה ואחרי תקופה מרגישה בודדה.

אשמח להמלצות על מטפלים מאזור השפלה.

שלום לך בובה,

אני חושבת שאולי לא כולם ראו את הבקשה שלך להמלצה. היתי מציעה לכתוב בככר השוק, יש גם דפים עם המלצות של מטפלים.
אני לא יודעת אם מתאים לך לעבוד איתי בשיטת ההתמקדות - אני לא עושה טיפול אלא עבודה קצת שונה. לטיפול ממש, אני יכולה להמליץ בחום על חגית ספנסר בכרכור. אשה נהדרת שלמדתי ממנה המון, גם למדתי אצלה התמקדות. אם את רוצה לשוחח איתי ולבדוק אם זה מתאים, את מוזמנת בשמחה @}

אני רוצה חופש מעצמי, אני רוצה חופש מהמסגרת המוצלחת הזו שבה מתנהלים חיי, אני רוצה לברוח, כמו שעשיתי כל כך הרבה כשהייתי צעירה יותר, אני רוצה לקחת את הילדים ואת האיש ולברוח רחוק מהחובות ומההישגיות שלא מרפה ומהקריירה הנוצצת ומהחרדות ומההתעוררות באמצע הלילה בגלל המחשבות שלא נותנות לי לחזור לישון.
אני עמוק בתוך מלכודת ההצלחה.
עשר שנים בניתי את חיי, מגיל שלושים אני מתקדמת, מתרחקת מחיי הקודמים, מההרסנות שאיפיינה את תקופת ההתבגרות שלי, בהמון חוכמה, מודעות, כוח. בשביל להגיע למקום הזה, כל כך הרבה השקעתי בשביל האופק הזה שעכשיו אני חיה אותו. אבל מפה זה נראה ממש אבוד. אין עוד לאן להתקדם. אני לא אגיע רחוק יותר מהמקום שאליו הגעתי. לטפס למעלה כבר לא נראה כמו משימה מצמיחה. מכאן הכל פירוק איטי. אני ממשיכה לצעוד קדימה מכוח האינרציה, כי זה המסלול, כי אי אפשר עכשיו לסגת. כי הציפיות של העולם ממני ושלי מעצמי מקבעות אותי.
האם כך רציתי שיהיה?
כן, כך דימיינתי. להיות אמא, להיות מנהלת בכירה, להשתדל באמת להיות את שניהם בכל העוצמה, לא לוותר לעצמי, כמו שהמכית שלנו אמרה לנו בצבא, לעמוד בסטנדרטים הכי נוקשים ולהצליח לעמוד בהם.
לא חשבתי שכשאגיע למקום הזה אני אהיה כל כך אבודה.
אני מתגעגעת הביתה. לפעמים זה כואב עד כמה שהייתי רוצה לחזור לבית של ההורים, ללכת לישון שם, שיאכילו אותי, שידאגו לי, שייקחו ממני את החרדות בלילות. להיות הבת של. להפסיק להיות אשה מבוגרת שעולמות שלמים מונחים לה על הכתפיים.
כשאתה משיג המון אתה גם יכול לאבד המון.
אני רוצה לברוח בכל הכוח אבל הכל שלי. אין לי ממה.

ערימה של טישו ורחמים עצמיים.
אני חושבת היום המון על אהובה תומר ז"ל. אני חושבת בימים האחרונים הרבה על אורלי אינס. אני חושבת בתקופה האחרונה הרבה על המחירים הלא הוגנים שנשים צריכות לשלם כדי להוכיח עצמן בעולם של גברים.
להיות כלואה בתוך משרה גברית עם רכב מהעבודה ומשכורת של שתי ספרות וארוחות בוקר וערב לילדים ולאסוף אותם מהגן תוך כדי שאני מדברת בטלפון כי הבטחתי לעצמי לצאת בארבע כדי להספיק אותם ולהתעצבן בבוקר כי אני מאחרת לישיבה ולארגן מסיבות יום הולדת בעצמי כי אני בעקרון לא מוכנה לרעיון הזה של "מפעיל" ולא להכניס שניצלים מעובדים הביתה ולשנוא את עצמי כשאיזה ויכוח בעבודה עם המנהל שלי או עם אחד המנוהלים שלי מוציא לי את כל החשק לאכול או לחייך או לחיות ולא מרפה ממני גם כשאני בגן השעשועים עם הילדים ולהירדם כל ערב בתשע מול הטלויזיה כי נגמרו לי כל הכוחות כי בלילה אני מתעוררת בבהלה בתוך החושך לשאלה אם אלה החיים שלי בכלל.

גדול.

מהצד ההודעה שלך נראית כמו מקום ממש טוב.
מצד אחד, נראה לא טוב.
אבל מצד שני, התעוררת. התעוררת למשהו שאולי היה רדום הרבה שנים.

אני חושבת על זה הרבה לאחרונה, אולי כי גם אני הגעתי לסוג מסוים של המשבר הזה.
עד כמה אנחנו מוכנים להביט בעיניים של החלקים הכמוסים ביותר שלנו, אלו שנדמים להרסניים ביותר?
אני מאמינה שגם הם באים לטובתנו, אבל בהחלה זה בהחלט, בהחלט לא נראה כך.

בשביל האופק הזה שעכשיו אני חיה אותו.
עכשיו את צריכה למצא אופק חדש.
משהו נוסף לשאוף אליו.
אחרת אין לך לאן להסתכל. בשביל הפנורמה...

מזכיר מאוד מאוד את הספר החמוד "אין לי מושג איך היא עושה את זה" נראה לי שתמצאי שם הרבה הזדהות. או שבטח כבר קראת.

בעיניי משבר גיל 40 הוא המשבר המקסים ביותר.
אותה הבנה ש" אין לאן לצמוח" מתחילה שרשרת בדיקות עצמיות וסביבתיות ותובנות חדשות שלפעמים מפנות אותנו למסע במסלול חדש לגמרי. יש רבים שאפילו לא מעלים על דעתם לעזוב את השביל הידוע מבחינת " אם הגעתי עד הלום, אחרי כל היזע והדמעות".

מקביל לטיול בטבע- יש שבוחרים בשוטטות בסביבה ויש שבוחרים נ"צ שאליו חייבים להגיע. נניח שבחרת באוורסט- צריך ללמוד לטפס, ללמוד על ההר עצמו, לתרגל, להכין ציוד מתאים וחברה מתאימה ואז לעלות אל ההר. מגיעים לגובה 7000 מ' ואז כבר אפשר לראות מרחוק את הפסגה. אבל את כבר בגובה נישא כבר עכשיו ואת חווה את היופי והקושי של המסלול כבר זמן רב ופתאום זה לא נראה כזה חשוב לראות את הנוף מגובה רב יותר. מצד שני, זאת תהיה הרגשה נוראית להפסיק אחרי כל המאמץ הזה אז ממשיכים הלאה. ומה קורה בפסגה? שני דברים. אחד- תחושת סיפוק ונצחון עילאית שנמשכת זמן מה. שניים- ומה עכשיו? לאן מכאן?

אז האפשרות היא להסתכל על החיים בצורה של שטח רחב ולא מסלול אחד ויחיד.
בחרנו מסלול? מצויין! נלך בו, נכיר אותו לעומק ונהנה ממנו וכשיסתיים העניין- נבחר מסלול חדש לגמרי או מסלול דומה (כי בכל זאת חבל לפעמים לא לנצל את המקצוענות הספציפית). ויש אפשרות גם לבחור מסלולים קצרים ומשתנים.

תודה לכן, מאד זקוקה לקולות נשיים בתקופה הזאת. קוראת אתכן בקפידה.
אתמול בלילה, תחת עוד זליגה בלתי נשלטת של עוד דמעות, האיש אמר- אז תעזבי את העבודה. תכתבי את הספר שכל כך רצית לכתוב. תעשי את חופשת הלידה שכל כך רצית לעשות (כל חופשות הלידה שלי היו מקוצרות כי הייתי חייבת לחזור מהר). אבל איך נסתדר? שאלתי. הרי אני המפרנסת העיקרית. הוא עשה חישוב כלכלי קצר, אפשר להסתדר, לפחות לכמה חודשים. אז עכשיו זה רק אני מול עצמי ומול התעוזה שאין לי.
רע לי בעבודה, רע לי כי האחריות מכריעה אותי. אני עשרים וארבע שעות על תקן מבוגר אחראי במשרה מלאה, ואני יודעת שגם אם אלך לתפקיד אחר, זו תהיה אותה אחריות אם לא גדולה יותר. המעמד מחייב. המקום המקצועי שהגעתי אליו מחייב. האגו מחייב. וכל השאר זועק הצילו.
אמרתי לו, אני לא יודעת איך להרפות. אין לי את השריר הזה.
אני לא אוהבת את עצמי על זה. אני לא מהאמהות האלה שאוהבות לספר על עצמן כמה הן עושות הכל ונהנות לסבול. אני מודעת היטב למחירים, ולא אוהבת אותם.
אבל המסלול, המסלול.
לעזוב הכל ולחפש דרך אחרת? רק מהמחשבה על זה אני מקבלת התקף חרדה. הרי בניתי לי חיים שלמים מתוך מקום מלא ביצר הרס עצמי. ריפאתי את עצמי, הקמתי משפחה, בניתי קריירה, אולי אם אני אוותר על משהו מהמגדל הזה, כל הלבנים יתמוטטו לי על הראש, פחיתות הערך העצמי תרים את ראשה ההרסני, וכל נורות האזעקה מהבהבות עכשיו. אני ממש בחוויה של אבדן. איבדתי את השלווה, את השמחה, את השקט הטוב שהיה לי עשר שנים בגוף ובנשמה.

בעיניי משבר גיל 40 הוא המשבר המקסים ביותר

אני אישית מעולם לא הלכתי במסלול. לא מבחינה משפחתית ולא מבחינה כלכלית ולא מבחינה מקצועית
איכשהו ניסחפתי לכאן ולכאן אבל את החלום שיהיו לי כל הדברים הללו, לא נטשתי.
וכך שנים על שנים חייתי בתחושה שמשהו לא בסדר. חיים שמתפספסים להם.

זה מצחיק כי מה שאת מתארת זה להגיע לאותה נקודה שהגעתי אליה אבל מהכיוון ההפוך...

מה שקשה לוותר עליו זה דמות שיצרת מתישהו. דמות של מישהי מוצלחת מבחינת מקצוע, כלכלית, משפחתית...
ועכשיו משהו מתעורר שם מבפנים ואומר: אבל מי זאת שם? זאת אני?????

וזה באמת משבר מקסים כי משהו בך, עם כל האינטנסיביות של המקום שבו את נמצאת, רוצה להגיע למקום יותר פנימי, יותר לגלות מי את באמת.

מניסיוני, התהליך, השינוי, הגילויים, אינם מחייבים שינויים במסלול החיים.

זה מקום של התבוננות שקטה ועיניינית ולאט לאט נוצר מרחב בנשמה שיותר מאוחר משתקף גם באורח החיים.

במילים אחרות: לא הייתי ממהרת להתפטר, ולמכור את הבית, לכסות משכנתא ולרכוש קראוון ולחפש עצמי בניוזילנד, אלא פשוט מברכת על כך שמשהו בי התחיל מסלול פנימי משלו ואני רוצה לתמוך בו (בתוך כל הלחץ של החיים) ולאפשר לו לצמוח.

האיש אמר- אז תעזבי את העבודה

במילים אחרות: לא הייתי ממהרת להתפטר, ולמכור את הבית, לכסות משכנתא ולרכוש קראוון ולחפש עצמי בניוזילנד, אלא פשוט מברכת על כך שמשהו בי התחיל מסלול פנימי משלו ואני רוצה לתמוך בו (בתוך כל הלחץ של החיים) ולאפשר לו לצמוח.

נכון מאד בעיניי. חלק מהתהליך החדש הוא התלבטויות וחששות ותקוות בלי לעשות משהו בנידון.
אצלי, למשל, כל התפטרות היתה שלב אחרון אחרי חודשים של מחשבות ובחינת כל הצדדים המעשיים והרגשיים עד שהייתי מגיעה לקו של "לא עוד". אגב, כל התפטרות נעשתה בנועם ובפרידה יפה כי באמת הסיבה היתה תמיד אני ולא הם.
וברור שלא באמת חייבים לעזוב את העבודה/קריירה.

שליחה על ידי רמי* » 07 דצמבר 2010, 22:39

כיוון ואת זקוקה למקום עבודתך, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה הדימוי העצמי, וכנראה שהחלפת מקום עבודה בשלב זה, לא תשפר את המצב, יתכן ואף תרע ( כיוון ואת תחפשי עיסוק דומה שיתן לך תמורה כלכלית וכן סיפוק והרגשת כבוד והערכה).
אני גם מאמין שאין מה לדבר על שינוי בדפוסים , כמו לקחת הכל יותר בקלות, לעבוד פחות, לא לחשוב על העבודה בזמן שאת בבית... - אלו תהליכים ארוכי טווח שאין לפסול אותם, אך את זקוקה לשינוי עכשיו.

יתכן וכדאי לבחון תחומים אחרים אשר יוסיפו לך סיפוק ואושר, תחומים מחוץ למסגרת העבודה אך ללא שבירת המסגרת שבה את מנהלת את חייך.
פני לעצמך זמן לעשות מה שאת חולמת עליו אך מוותרת בשל לחץ הזמן, האחריות בבית / עבודה.
צאי ללמוד / לעשות ספורט / חוג / פגישה עם חברות / ... דברים שהרבה זמן לא עשית מחוסר זמן - ויתרת - עשי זאת באופן קבועה!
אל תוותרי. את חשובה מספיק כדאי שתמצאי זמן קבוע כל שבוע לעצמך !
חישבי על דבר שאת אוהבת על מנת שתחכי לו ,שהוא יעסיק אותך, ישמח אותך.

כותבת לך עוד כמה מילים, שמסתובבות לי בראש בתקופה האחרונה, עוד לפני שכתבת.
כבר כתבתי לך שאני עומדת במקום שיש בו משהו משותף איתך.
מקום שבו השגתי את מה שרציתי, ויש לי המון עבודה, ופתאום מתעורר בי משהו נוסף, קול שהיה רדום שאומר די בשקט: לא רוצה.

מה שאנחנו יודעים לעשות עם קולות כאלה, קולות מפריעים, משבשים, לא פרודוקטיביים... הוא שני דברים: להשתיק או לציית. להדחיק וללכת לישון (בעבודה...) עוד 5 שנים, כמו עד היום, או להיפך, לציית מיד לקול הזה, ולזרוק הכל לפח. לעשות את השינוי ומיד.

המזל הוא שיש עוד משהו שאפשר לעשות עם הקולות החתרניים האלה: להקשיב. זה לא קל, כי הם די מאיימים, אבל אפשר ללמוד להקשיב להם ממש. לתחקר אותם. מה מפריע להם, מה הם לא אוהבים, מה הם רוצים באמת. זה לא תמיד בדיוק מה שנראה בהתחלה. יכולות להיות פה הרבה הפתעות מרתקות, אני יכולה להעיד מעצמי ומאחרים.

זה סוג הקשבה מיוחד. הקשבה ללא הזדהות (זה לא אני) ועם הרבה סקרנות ואמפטיה.
מאוד מספק.

אני מוצאת את עצמי מהרהרת בדף הזה בין לבין, בפינות השקטות שיש לי ביום.
חשבתי על כמה דברים. על כמה קשה לעבור תהליך כשיש ילדים בסביבה. אני מוצאת את עצמי מצד אחד מאד נאחזת במשפחה הגרעינית שלי בתקופה הזו, מקבלת מהם המון כוח ואת האהבה שאני זקוקה לה, אבל הרעש בחיי, שנוכח בכל מקום ובכל שעה, העובדה שאני כמעט אף פעם לא פנויה מעשייה, מפריעה לי לקבל את המשבר הזה כתהליך. במילים אחרות, אני כל הזמן נופלת ונאחזת. זאת לא דינמיקה טובה. אני שמחה שפתחתי את הדף הזה. הוא נותן הזדמנות ראשונה להתבוננות. שכחתי כמה זה חשוב שיהיה את המקום הזה. אם מישהו היה אומר לי פעם, בשנות העשרים של חיי, שיגיע יום שבו אני אשכח להתבונן פנימה, לא הייתי מאמינה. החיים שינו אותי, אולי באמת הגיע הזמן לבדוק איפה אני ממזגת את עצמי שבאה מכל המקומות.
קראתי את מה שאמרתם על העבודה, אני מניחה שבאמת זה נכון וממילא לא מקבלים החלטות מתוך משבר. אני לא יכולה להתחיל לתאר לכם את האנרגיה הפנימית הזאת שצורחת עלי לברוח, להתגונן, לצאת, להתקפל, מתנגשת בקיר של המציאות ושל העובדה הפשוטה מאד שאני לא יכולה לברוח מעצמי. אני חושבת שמה שהכי כואב בתוך כל זה הוא שהמשבר הזה איבד לי את הקול הפנימי. את הקו הזה שעובר מהקודקוד ועד הבטן ומחזיק אותי אסופה וברורה לעצמי. אני כבר לא ברורה לעצמי יותר וזה לא כיף כי אני שונאת שונאת להיות במצב של אין לי מושג. אני מניחה שצריך להתחיל להתרגל...

רמי, רציתי לספר לך, שנגעת בנקודה כואבת מאד. לפני המשבר הזה לקחתי חלק בגוף חברתי- פוליטי, והייתי פעילה מאד שם. בעיני היכולת הזו להחזיק תחומי עניין שהם מעבר למשפחתי- מקצועי, הם סימן לבריאות נפשית, לחוסן. זה היה מאד כואב לגלות שאין בי אנרגיות להמשיך להיות במצב של נתינה שהיא מעבר למעגל המיידי שלי. נפרדתי מהם לאחרונה בצער, אחרי כמה חודשים שהבטחתי להגיע ולא הגעתי והבטחתי לעשות ולא עשיתי. אני מייחלת להגיע לרגע שבו אתגעגע לחזור. היום זה פשוט לא. קוראת בצער את כותרות העיתונים ואין לי שום כוח להיות שוב חלק מהגוף החשוב שמתנגד למציאות החברתית שמתהווה בארץ.
אגב, אני כן עושה פעילות גופנית מסודרת. זה אחד הדברים היחידים שמחזיקים אותי היום. הגוף שלי הוא אולי המקום היחיד שבו אני לא מובסת.

מהססת אם לומר זאת. אולי צריך.
המשבר הזה דומה באופן מבהיל למשבר שעברתי בגיל 9.

המזל הוא שיש עוד משהו שאפשר לעשות עם הקולות החתרניים האלה: להקשיב.
אכן. אכן.

בגיל 9 עשו עלי חרם.
כל הכיתה, בהנהגה של שתי ילדות.
היה בי את הדבר הזה שמזמין התעללות מהסוג הזה. הייתי ילדה חכמה, רגישה ורגשנית, עם רצון לבלוט ולהבליט את מי שהיא. לא ידעתי אז עדיין שזה יעלה לי מחיר כבד שאני אשלם במשך כל חיי, גם בחיי הבוגרים.
בטיפול שעברתי בסוף שנות ה- 20 של חיי, עברתי תהליך ארוך וחשוב של ללמוד לאהוב את הקטנה הזאת שלא השכילה לדעת שמי שמתבלט חוטף. למדתי לחמול אותה.
מי שעבר חרם יודע שחמלה היא לא הדבר הראשון שאתה חש כלפי עצמך המוחרם, ותמיד יש כוח גדול יותר בפנים שרוצה להצטרף לחרם על עצמך, שבז לעצמך כמו שאר הילדים.

עברו עוד עשר שנים.
החרם לא עלה בהן כנושא אבל מה שכן היה קיים, כל הזמן, הוא החשש שלי שלא יאהבו אותי. הרצון להיות טובה. אהובה. תמיד, אבל תמיד קיים הפוטנציאל ששוב שתי ילדות יאספו את כולם, יצביעו באצבע מחודדת על כל הפגמים שלי ויצחקו בקול רם.
זאת נטייה די מסרסת, בעיקר אם אתה מתקדם מקצועית כמנהל. אי אפשר להיות כל הזמן טוב, ומשלמים על זה מחירים. אחד המחירים, למשל, זה להיות לא ברור במקום בו אתה נדרש להיות ברור, ואז יש עניין של גבולות. של היעדר גבולות ברורים. רק כדי לא להיות רעה בעיני אחרים. אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה אנרגיה בזבזתי על לא להיות רעה. למזלי בתפקידים בהם התקדמתי, יש אלמנטים טיפוליים, כך שהעובדה שנחשבתי מנהלת מכילה וטיפולית לא נזקפה לרעתי, להיפך, היא קידמה אותי למעלה, אבל האנרגיה שדחפה אותי כל הזמן הזה לא היתה הרצון להיות טיפולית אלא הרצון שיאהבו אותי. או יותר נכון- שלא ישנאו אותי. כשאני חושבת על זה היום, זה די ברור שכל זה יום אחד יתפוצץ לי בפרצוף. כמו שקרה.

אני מרגישה צורך להניח מעט למילים עכשיו. כואב לי הגוף. הגב. הכתפיים.

משתפת אותך:
אצלי באופן אחר לגמרי, עזבתי את העבודה. זה לקח שנתיים. שנתיים בהן התבוננתי, הסתכלתי, חשבתי מה מפריע לי, שיפרתי את מה שהיה חסר ונתתי את מה שיש לי באהבה במקומות שיכולתי ויחד עם זאת הגעתי למקום של לתת קצת פחות, קצת פחות מאת כל כולי ולהישרף כלהזמן.
אני מובטלת ועומדת להתחיל לימודים שאורכים כשנה. אין לי מושג מה יהיה עם כסף ואני חד הורית. מצד שני, הגעתי לתובנות שלא איפשרו לי להמשיך במקום שהייתי על אף שאני אוהבת את התחום שעסקתי בו ועל אף שאני הולכת לעסוק בדברים אחרים לגמרי ואין לי מושג אם אצליח לשלב או לעשות אפילו מעט ממה שאני אוהבת.
בהקשר הזה יש דמיון, על אף שכל הפרטים שונים: העבודה שלי טיפחה את האגו והביטחון העצמי שלי. לא בכסף בדרכים אחרות, היא ליטפה אתהדימוי העצמי שלי ועכשיו אני הולכת לעסוק במקצוע שהדימוי החיצוני שלו הוא של מי שלא סיימה תיכון. התהליך שעברתי היה לוותר על האגו בהקשר הזה, לוותר על כל הדימויים החיצוניים שיש לי בראש ולסביבה ולעשות מה שאני מבינה שיתמוך בי ובצרכים הנוכחיים שלי. זהלא קל.
עדיין אני מוצאת לנכון לציין לאנשים חדשים שאני פוגשת את העיסוק האחרון שהגדיר אותי בכל כך הרבה מובנים והגדיר לי את הדימוי העצמי. רק מה? הוא לא שירת אותי ואת מה שאני רוצה וצריכה בחיים שלי.
אנשים סביבי מופתעים מזה שאני הולכת ללמוד עיצוב שיער, מקצוע של "פריחות". אני עוד רק בתחילת הדרך ולא יודעת לאן זה יוביל אותי ומה יקרה, אני יודעת שהיתי צריכה הרבה אומץ כדי לפנות דווקא לכיוון כזה ולא להמשיך מהמקום בו שחררתי, שבאמת באמת העצים לי את הבטחון העצמי אבל לקח ממני כל כך הרבה ובאיזשהו שלב לקח יותר מנתן, גם כלכלית, גם מבחינות אחרות.

אני לא ממליצה לעזוב. אני ממליצה להתבונן. אני גם ממליצה לשנות את מה שאפשר לשנות מבפנים, אם אפשר. אצלי היו הרבה נתונים חיצוניים שהפריעו לי, כמו מרחק גיאוגרפי ממקום העבודה ושנמאס לי לבלות במכונית. היו עוד דברים. שווה לעשות התבוננות רצינית ואם אפשר, במקומות הקטנים שאפשר, להוריד הילוך. תגלי שהעולם לא מתמוט בלעדייך, שיש מקומות שאולי אחרים יכולים לקחת במקומך. ולא, הם לא יעשו את זה כמוך, הם יעשו את זה כמוה וכן , זה לגמרי פוגע באגו אבל גם לגמרי עוזר לנשום.
לא תמיד יש צורך לעזוב, לפעמים אפשר לשנות מבפנים. תנשמי, תסתכלי.

היי- אפשר לדבר חופשי? אף אחד לא מקשיב, נכון? הילדים ישנים, הבעל עסוק, העובדים שלך בבית- את לבד עכשיו, נטו.
אז תשמעי: נגיד, אבל רק נגיד, שהיית יכולה הכל. מה היית בוחרת?
חצי שנה דמי פיטורין וקצבת אבטלה, טיול לחו"ל עם המשפחה בספינה ולגדל ראסטות?
לבקש מהבעל היקר והתומך שלך שיזיז ת'תחת הענוג שלו ויתחיל לפרנס, כי עכשיו תורך להתמלא- נתת מספיק?
ללמוד אומנות, לרקוד ולהרגיש סקסית, לנסוע קצת לבד או עם חברה, אחות, או אמא?
לקרוא, לעשות עוד תואר במשהו מעניין שהוא יקר ולא פראקטי, למלא את מצברי האינטלקט?
אולי פשוט בא לך להיות תחת ניהול של מישהו אחר קצת, ולא לנהל את כל העולם בעצמך?
מה מרגיע אותך? חיבוק, מסאג', אמבטיית קצף, ספורט והליכה בטבע, זמן חופשי עם הילדים, האזנה למוסיקה, בטלה?
המרגיעון: כשאת לא יכולה יותר- אל תכילי.

קוראת אותך בעניין, הרבה ממה שכתבת נשמע מוכר מאוד.
מרשה לעצמי לנחש שאת ילדה בכורה... רואה הרבה את ה pattern הזה אצל בכורות, אני גם.
נהדר שאת שוב שמה לב למה שקורה איתך.

ממשיכה לכתוב את מה שהתחלתי-
ואז, בעבודה, בתפקיד הנוכחי, זה פתאום קרה. מן גרסה מוקטנת של החרם, אותו חרם מכיתה ד', או אולי זה רק בעיניים שלי גרסה מוקטנת, כי בכל זאת, אני לא בת 9 והסביבה היא ממש לא בית ספר, גם לא יחסי הכוחות- הם בכלל לא דומים, אבל מה שקרה הוא שלתוך המקום המאד מכיל שבניתי בעבודה, נכנסו שתי בחורות שעובדות תחתי, והשתמשו ברצון שלי שיאהבו אותי כדי לפרוץ את הגבולות, להתנגד, לבעוט בכל הכוח, בי. המנהלת שלהן.
זה כלל גם נסיונות שלהן לגייס עוד אנשים למרידה הזו. לשמחתי, המקום הניהולי המכיל גם בנה לי צוות של עובדים נאמנים, אבל פתאום, בגיל 40, מצאתי את עצמי עומדת מול סוג של חרם מסוג חדש עם ניחוח מאד מוכר. של דחייה. של לעג.
לקח לי זמן להתעשת, לפעול בצורה ניהולית וברורה מולן. אבל בפנים זו היתה התפרקות מוחלטת. מוחלטת.
שהתלבשה על עוד דברים.
כשאני חושבת על זה עכשיו, ההתפרקות הזו יושבת בראש ובראשונה על השאלה, למה אני צריכה את כל זה. האם הרצון שלי לנהל לא נובע בעצם מהרצון שלי בהכרה, והאם האמירה הברורה שגייסתי, שהפכה אותי בבת אחת ממנהלת מכילה למנהלת כוחנית, היא משהו שאני רוצה בכלל להיות. ואז התעורר בי קול קטן אבל ברור וכואב, שביקש, שמבקש בלי הפסקה, לברוח. לחזור להיות ילדה. ללכת לישון במיטה עם מצעים צבעוניים שאמא הציעה לי, שהחיים יתחלקו למשימות קטנות וברורות. ללכת לים. לבכות. לבכות.

אני רוצה לנסות לכתוב מחשבות שאולי תגבשו למשהו קוהרנטי:

אני שמה לב אצלי שהרבה פעמים היחס שלי (ושל אחרים) לדברים הוא פרשני. למשל, הסיפור שלך עם החרם של פעם והתחושות שעלו עכשיו - יכול היה גם מאוד לחזק אותך. הנה את - בוגרת, מנוסה, פועלת ברכות מתוך כוונה ואופי, אך יודעת גם לגייס אסרטיביות וקשיחות כשצריך - כדי לא להיות באותה עמדה שהיית בה כילדה. אנשים תככנים כנראה יכולים לצוץ בכל מיני שלבים בחיים. ודווקא הפריזמה שדרכה את פועלת - משתנה.

אבל בך זה מעורר זכרונות ילדות. זה טבעי. נראה לי שהרבה פעמים אלה טריגרים להלך נפש שקורה בפנים. אני מניחה שבדרכך המקצועית היו עוד פעמים כאלה, שלא עוררו בך את אותם הרגשות. אולי ההבדל שהוא שעכשיו את בת 40? ואיכשהו הגיל הזה משום מה מבקש איזושהי נקדות מבט אחרת. אני גם בת 40, ואצלי אין (כרגע לפחות, במרץ בת 41

) שום חיבור אחר לגיל הזה מאשר לשנים שקדמו לו.

יש דברים שמשתנים, כמו בכל שנה. אני יכולה לומר שבגיל 40 החמיר לי הבקע בפופיק שהיה קיים הרב שנים כנראה. זה מבאס אותי. אבל זה לא בגלל שזה קרה בגיל 40, אלא בגלל שזה קרה. אולי יעזור לך להביט על האירועים שבלתי קשורים לגיל, ולחשוב מה הם עושים לך בלי קשר לגיל. התנאים שבתוכם את פועלת ישארו אותו הדבר - אבל תוכלי אולי לאפיין טוב יותר מה מפריע לך ומה האפשרויות שלך לטפל בהם.

אני חושבת שכשרון ניהול זה משהו נדיר, ומנהלות נשים זה הדבר הכי מדהים לכל ארגון. אז אולי התחום שבו את עובדת הוא תחרותי, אבל את הכישור של לנהל אפשר לקחת לכל מיני תחומים, ויש ביקוש, וכאן דווקא הגיל פועל לטובתך!

אם הצלחת בעשר שנים, אינטנסיביות, עם גידול ילדים וצמיחה בעבודה - להפוף איזשהו טרנד קודם בחייך - אז אנחנו כבר יודעים שאת יכולה.

עכשיו המנהלת האמפתית - ואל תוותרי על זה, זה לא סותר ניהול, בחיי שאני מכירה כבר מספיק מנהלים מקסימים, אנושיים ומצטיינים - המהלת הזאת יכולה לחשוב איך היא מנהלת פרוייקט קצת אחר - שינוי טרנד נוסף כדי לשפר את חייך. תחשבי על זה - את בנקודת פתיחה ממש טובה. לדעתי - קטן עליך, ואנחנו פה.

אה, ועוד משהו. מנהלים יכולים להרכיב לעצמם צוות. תבחרי לך צוות נאמן שיודע להעריך אותך ואת דרך הפעולה שלך.

במבי, את מן הסתם צודקת. המספר 40 הוא רק מספר. מה שבאמת השתנה הוא זה שהחיים דורשים ממני להתבגר. באופן מיידי. חד משמעי. נחרץ. לקחת את הדברים לידיים, להגיד אמירות ברורות, לפזר ערפל, לעבוד קשה כדי להחזיק את הקיים. אני חושבת שמה שמצליח להפתיע אותי ואולי זה לא קשור לגיל אלא לסיטואציה, למצב הנוכחי של חיי ולאפשרויות הבריחה המצומצמות, הוא שפתאום הילדה שבתוכי הרימה ראש והיא מתחננת שאהיה היא. כל דבר שאני עושה היום, כל אמירה ניהולית, כל אקט סמכותי, כל גילוי כוח חדש שלי, נחצבים בסלע ממש, כי על כתפיי רוכבת היום ילדה קטנה ועיקשת, והיא לא רוצה להיות פה.

אני מנסה דרך פה להקשיב לכם ולה, להבין מה היא אומרת אבל גם להצליח להתבונן בעולם דרך עיניים אחרות, מבוגרות, של אנשים אחרים ובעיקר של נשים אחרות, כי אני מבינה שאני ממולכדת בתוך מלכודת פרטית לגמרי, שבניתי בכוחות עצמי ושמאד רע לי בתוכה.

לבקש מהבעל היקר והתומך שלך שיזיז ת'תחת הענוג שלו ויתחיל לפרנס, כי עכשיו תורך להתמלא- נתת מספיק?
עפרה, מרגישה צורך לתקן אם נוצר הרושם הזה-הוא עובד, קשה. רק השכר לא בהתאם... כמו רבים וטובים אחרים.

מרשה לעצמי לנחש שאת ילדה בכורה
דווקא לא.. שנייה במספר. אני מניחה שאם הייתי בכורה אולי האחריות הגדולה על כתפי היתה טבעית לי יותר.

בעצם, כמה זמן את מרגישה ככה? הרי לא בנית "מלכודת" אלא "חיים". מתי זה השתנה?

אמרתי לו, אני לא יודעת איך להרפות. אין לי את השריר הזה
נתת בשם הדף יופי של רעיון. ....צניחה [הכוונה לשם הדף לצנוח-לתוך-משבר-גיל-הארבעים שאוחד לכאן]
אפשר להתאמן גם בדמיון מודרך. אפשר צניחה חופשית, אפשר גם בעזרת מצנח שאתה יכול לכוון בדיוק לאן לצנוח
בהשראת הבעל המפרגן והתומך את יכולה להוסיף לאמצעי הביטחון (בדמיון כן?) רשת ביטחון ענקית שמחכה לך בכל זמן בכל מקום ועשוייה מחומרים שאת החלטת עליהם.
(עשית לי חשק הולכת להתאמן על כך לעצמי!)
תודה

רוקדת, כמה אומץ צריך בשביל לעשות מה שעשית. אני כל הזמן שואלת את עצמי, האם אני מוכנה באמת לוותר על הסטטוס הנוכחי של חיי. ואז אני נאלצת להודות שלא. לכן יש לי המון הקלה בתגובות שאומרות להישאר ולהרפות.

זאת מדרגה רוחנית נמוכה, להבין שאני כל כך תלויה באיפה אני ובמה אני עושה כדי להתפרנס, בשביל ההגדרה העצמית שלי. הלוואי והייתי מגלה שאני חזקה יותר או אמיצה יותר בשביל ההגדרות הצרות האלו.

במבי, לתוך המלכודת פסעתי לפני כמה חודשים, מאז זו צניחה בלי קרקעית. קרקעית זה טוב. זה מסמן את הסוף של הנפילה, את הגבול האחרון של הכי גרוע שיכול להיות. העובדה שאני לא שם, שלא התרסקתי אלא אני רק ממשיכה ליפול, ממלאת אותי באימה. זה התחיל עם הסיפור הזה בעבודה שהלך והסתבך והתפשט גם לתוך החיים הפרטיים ויצר משבר בזוגיות, כי כמו שאומר האיש, כשרע, אז זוגיות הולכת למקום האחרון. בעיקר אם היא זוגיות טובה. אבל זיהינו בזמן ועשינו עם עצמנו עבודה בתקופה הזו והדברים טובים הרבה יותר. אבל אצלי בעבודה הדברים מסרבים להתיישר, אני חושבת שזה בעיקר כי אני מתקשה מאד לעשות לעצמי ריפריימינג החוצה מהמשבר. וכשאין דרך להסתכל על הדברים אחרת, הם לא משתנים.
לפני המשבר הגדול דווקא היה טוב. אני חושבת שזה גם חלק מהנפילה הגדולה- היה מהיכן לרדת. החיים היו טובים, מספקים, העבודה היתה מצויינת, הייתי אחרי קידום, מממשת את ההבטחות שתלו בי, המון עיסוקי פנאי מאד מגוונים, עשייה חברתית, הכל היה טוב.
בעצם.

ככה אני מספרת את זה. נראה לי שהמציאות היתה קצת יותר מורכבת. המשבר התחיל עוד לפני מה שקרה בעבודה. זה התחיל במן כרסום איטי, כבר תקופה די ארוכה, בלי להגיד את זה במילים, תחושה כזו לא נאמרת, שאני מובסת. שהחיים מביסים אותי. שאני משמינה, שאני נזרקת ממקום למקום, שסדר היום שלי לא מוכתב על ידי אלא על ידי ארבעה ילדים, עבודה, בעל ושגרה לוחצת, שאחזקת הבית היא מרדף אינסופי שאין לי סיכוי להשיג אותו, שהציפיות של בן הזוג למין לא נפגשות בכלל עם העייפות בסוף יום שלי, שכל מה שאני רוצה הוא שיניחו לי אבל אין לי סיכוי לקבל את זה.
סוג של כניעה לחיים. אני חושבת ששם זה התחיל. בפינוי המקום שלי לטובת כל הרעשים האחרים.

רוקדת, כמה אומץ צריך בשביל לעשות מה שעשית
תודה אבל המחמאה לא מגיעה לי. לפעול באומץ ונחישות היתה לעזוב ברגע שהגיע המשבר, או לפעול בנחישות כדי שמה שקרה (לא חרם כמו אצלך, אבל דברים שהצריכו תגובה מיידית) לא יקרו. שילמתי ואני עדיין משלמת מחיר כבד על כך שלא פעלתי מספיק בנחישות או לפחות עזבתי מיידית. המחיר הכלכלי של זה היה כבד מנשוא. אז כן, בסוף היה לי אומץ, אבל לקח לי יותר מדי זמן. לפעמים צריך פשוט להגיב, לא להתבונן.

ובקשר אלייך: נשמע שיש לך פריוילגיה של זמן להתבונן. אז שווה לעשות את זה, אולי אפילו להתבונן עם עוד מישהו מולך, למשל יועצ/ת ביוגרפי/ת שיעזרו לך לראות תמונה מלאה של מה שקורה לך עכשיו, גם בהקשר של מה שהיה אז בראי של עכשיו.
להתחזק, לקחת את הזמן להתחזק ולראות מה נכון, מה דורש שינוי, על מה לוותר, במה להתמקד. וכן, להיות הורים זה לרצות לנהל כשבעצם מישהו אחר מנהל אותנו חלק ניכר מהזמן אם לא כולו. מה עושים עם זה זה כבר אישי מאד.

אני פשוט לקחתי את הילדה שלי (משפחה קטנה) ונסענו לנו להולנד לנהל את המעבר לארבעים בטיול שחיזק אותי מאד. הרגשתי משמעותית את המעבר הזה (אני בת 41) כהתפכחות, פראקטיות ועוצמה, ביחד עם קבלה עצמית, ויתור על פאנטאזיות שהיו מה שאני עד אז ואבל על נבילת הגוף (הכל בסדר, אבל וואלה- לא מה שהיה פעם...). אצלי זה משהו אחר שמציק- ועדיין- אולי פשוט להתאוורר קצת ולחזור לחיים שלך ממקום אחר, אחרי התבוננות ממרחק מסוים שיאפשר קלילות ושינוי מהותי בהתייחסות?
תזכרי יקירה- בלי לזלזל בקושי שלך- זה צרות של עשירים. את איפה שאנחנו חולמים להיות כדי שנוכל לתקן ת'טעויות תוך כדי נגינה...

ניסיתי את ההצעה בדבר הצניחה והיא לא מתאימה בגירסה הזו.
כמובן שאת יכולה למחוק אם היא לא רלונטית לך.
תודה!

זאת מדרגה רוחנית נמוכה

???????

מי שם בפנים קובע את זה?

אין שום דבר נמוך בכל אספקט של חיינו כאן...

לנסות למצוא את זה המשמעות, את הרוחניות ה"גבוהה" לא בתוך החיים שלך, זה כמו לחפש במקום הלא נכון.

אותו דבר שאת רוצה ומחפשת קיים כבר בחייך. כפי שהם היום בדיוק. והוא תמיד היה שם . זה בילט אין.

כשאת מתבוננת, כל אספקט של חייך יכול להיות שער למקום הזה.

משבר גיל הארבעים שלי היה מלווה במחשבות מאוד דומות, ובתחושות זהות. תחושה של חוסר שליטה, שמה שמנהל אותי הוא פחד ולא בחירה אמיתית. שמעולם לא בחרתי את המסלול בו הלכתי. שעוד רגע זה מאוחר מדי. שאני לא יכולה לרדת מהמסלול הזה וכו' וכו' עד כדי מחשבות על כך שאין טעם בחיים האלה ומקומות קשים של שאלות על למה בכלל הבאתי ילדים לעולם.
היום, אחרי המשבר, במקום טוב אחרי המשבר, גיליתי שלי לא התאים לעשות שינוי קיצוני. חשבתי הרבה על לעזוב את העבודה, את התחום (אני בעלת דוקטורט בתחום העיסוק שלי כך שההשקעה הייתה אדירה כמו שאת מתארת לעצמך), להמציא את עצמי מחדש, להתחיל משהו אחר. אבל אחרי הרבה תהיות ומחשבות הבנתי שזה לא מתאים לי ולמשפחה שלי. מה כן? שינויים קטנים - לקחתי מנקה לשלושה ימים - היא גם מנקה וגם מבשלת ואני לא עושה כלום בבית יותר!!! התפנה לי זמן וירד לי תסכול. התחלתי ללמוד פעם בשבוע תחום ששונה לגמרי מהעיסוק שלי. תענוג צרוף!! משהו שהוא רק שלי ועבורי. יתכן שאעסוק בו בעתיד ויתכן שלא. לא חשוב לי בכלל. עשיתי סדנא של ביירון קייטי והתחלתי להבין שהכל זה סיפור שאני מספרת לעצמי והוא עושה אותי אומללה. קשה להסביר, צריך להכיר את העבודה.
בקיצור - משימות קטנות, הצלחות קטנות, חגיגות קטנות. לא שינוי דרסטי בחיים, אלא מספר שינויים וחידושים ממוקדים אבל משמעותיים.
כל זה איפשר לי לשים את העבודה בפרופורציה. זו רק העבודה שלנו. זה הכל. זה לא מי שאנחנו. זה רק מה שאנחנו עושות.

משום מה כמו שהתחלתי לקרוא, חשבתי על הספר רודף העפיפונים ואיך שהוא נפתח בטלפון שמחזיר את גיבור הספר שהוא בן 37 לגיל 9 ולמה שקרה שם... מציעה לך לקרוא בשביל הכיף.
גיל 9 הוא גיל חשוב מאד ביצירת "מי שאנחנו חושבים שאנחנו" ויש לכך כוח מניע אדיר שמספיק בערך עד גיל 35 ואולי קצת אחר כך. כשאנחנו מגיעים לגיל 40 זה כבר לא מספיק ובדרך כלל מחכה לנו מעבר לפינה מה שהשארנו מאחור בגיל 9. בשבילי זה היה להתגבר על הבושה שידעו מי אני באמת ולתת לאני הזה האמיתי להיות גם בחוץ. לביוגרפיה שלנו יש היגיון משלה והיא גם מונחית מתוכו תמיד. בהצלחה

זו רק העבודה שלנו. זה הכל. זה לא מי שאנחנו. זה רק מה שאנחנו עושות
פלונית, הזדהיתי עם כל מה שכתבת, פרט למשפט האחרון.
אני חושבת שאנחנו זה כל מה שאנחנו עושים וחווים ואיך שאנחנו מציגים לעצמנו את זה.
למה בחרת את העבודה (והתואר) המסויימת הזו? מתוך מה שהיית כשבחרת. ואת בוחרת בה שוב ושוב כל פעם מחדש מתוך מה שאת. וכשיש שינוי בך, יתכן ותשני מקום עבודה או סגנון עבודה וכו'. בדיוק כמו שקורה בחיי זוג ובכלל.

היום קיבלתי תוצאה של מבחן שעשיתי, דינמיקה קבוצתית לאיזה תפקיד בכיר שניסיתי להתקבל אליו במסגרת נסיונותי לחלץ את עצמי מעצמי.
התוצאה של המבחן היתה לא גבוהה (קשה לי לכתוב- נמוכה), ולא עברתי לשלב הבא.
בדיוק אספתי דואר כשהייתי בדרך עם הקטנות לסופר וככה אני בכניסה לסופר עם העגלה ושתי הצפרדעות העולצות והמעטפה עם התשובה ביד ולנסות להיזכר איזה ירקות ואיפה השקיות ואיפה אני.
כשעשיתי את המבחן דווקא הרגשתי טוב. זה אולי הגרוע מכל. כי זו לא העובדה שלא עברתי שלב, שקשה לי, כמו התחושה הזאת, שהודאויות התחלפו בחוסר ודאות. שאני המודעת והשלמה כבר לא. שמבחן דינמיקה קבוצתית הופך להיות עוד תמרור שמזכיר לי שמה שאני יודעת אני בעצם לא יודעת .
צרות של עשירים , לחשתי לעצמי. הסופר היה מלא באנשים שאני מכירה ושיחות חולין נעימות בין המדפים והקטנות שעשו רעשים כל כך חמודים , מתרוצצות כמו לווינים קטנים במעילים ולחיים סמוקות מסביב לעגלה. אני משתדלת לזכור שעכשיו זה שיעור. אני משתדלת לזכור שרק בין הסדקים יכולות לצמוח הפתעות ירוקות. אני משתדלת לזכור שלא לדעת חשוב לא פחות מלדעת. לפעמים אפילו יותר.
פתאום השאלה- מי אני, נפתחת שוב לדיון. כמה שאני אשתדל, זאת לא חוויה נעימה.

אני מניחה שאם הייתי בכורה אולי האחריות הגדולה על כתפי היתה טבעית לי יותר

אולי.
אבל הבכורים לא נולדו בכורים. הם נולדו יחידים.
ה"תפקיד" של הטובים לא 100% טבעי, הוא התחיל בגיל מסוים, גם אם זה צעיר.
ולכן יש שם משהו רדום שוכן, משהו בד"כ סמוי, משהו שלא רוצה להיות טובים.
כדרכן של הכללות זה לא תמיד נכון... אבל די נפוץ.

לא ממש קשור לנושא שלך... סטיתי קצת.

אני משתדלת לזכור שעכשיו זה שיעור.

הדף הזה פשוט תפס אותי לא מוכנה. כבר יומיים מזילה דמעות עליו. פשוט מזדהה. ניסיתי להגדיר לבן-זוגי מה הבעיה ויצא לי "הלכתי לאיבוד בתוך החיים שלי".
שממש ממש קשה לי אני תמיד מתנחמת שזה יעבור בסוף למרות שזאת נחמה של טיפשים כי מאד חשוב לחיות את ההווה ולא את העתיד, וגם שמה שהשגתי עד עכשיו (רגע לפני 40) יכול למלא חיים שלמים של אנשים אחרים, שוב נחמת טיפשים כי הקצב הורג אותי (לא שאני קובעת אותו).

מה עוד עוזר לי :
טיפול פסיכולוגי - אני כן בכורה...וכן יש משהוא בדינמיקה בילדות שלי שבהחלט משפיע על ההתנהלות שלי כיום. התנדבות במרכז סיוע לנשים -זה גם עוזר לתת פרופורציות לחיים ואחוות נשים אמיתית תמיד עוזרת.

ומשימה חדשה שלי במסגרת הלהרגיש יותר טוב היא שמכיוון ש"נאבדתי" אני מנסה "למפות" את חיי בנקודת זמן זו כדי להבין מה בדיוק מקשה עלי נפשית (עד חוסר יכולת לישון בלילה...) ולחפש מרווחים פנויים
בין הסדקים יכולות לצמוח הפתעות ירוקות.

אני חושבת שכמעט וסיימתי את משבר ה 40 שלי. מה שתארת בפתיחה של הדף היה טקסט שיכולתי לכתוב כמוהו לפני שנתיים. ואז עזבתי את העבודה, "התמסרתי" לארבעת הבנות, כאילו נשמתי, כאילו נרגעתי... ואז, נשברתי לגמרי, אפילו קצת רציתי למות, בטח ובטח שרציתי מאד לעזוב את הבית, לא רק אותו, אפילו את הבנות. הקריסה הטוטלית בדימוי העצמי כשעוזבים עבודה אינטנסיבית במשרה בכירה שזוכה להכרה חברתית מאד משמעותית היתה לי הפתעה מוחלטת. לא חשבתי שאני אוטרד מזה כקליפת השום. אבל אוהו! אל תעזבי עכשיו. תעזבי כשתמצאי אותך מחדש. ואולי אז כבר לא תרצי לעזוב. אני חושבת שהדבר הגדול שלמדתי הוא באמת לשים זיין על מה שחושבים עלי. פשוט לא לספור את זה. פעם הייתי האמא המושלמת הזאת, שתמיד עושה את העוגות יומולדת הכי מושקעות באחת בלילה, אחרי שגמרתי לשלוח את גרסת השינויים לחוזה, היום - בחיים לא. או שלא יהיו הערות לחוזה, או שתהיה עוגה מעפנה, אבל אני לא אלך לישון בשלוש בלילה אלא אם באמת בחרתי את זה, לא משנה מי מת. מאז כבר חזרתי לעבוד, בעבודה הרבה יותר רגועה, עדיין לא מתמוגגת ממנה, אבל כן יודעת לשמור על עצמי במירוץ . להיות קצת סוציומטית כשצריך. וכל הזמן לזכור ש"החיים זה עכשיו". הרבה יותר רואה חברות, הרבה פחות שואפת לגדולות. זה כל כך מקל. זה כיף. שתדעי שלמרות שקשה להאמין זה עובר . והכי קלישאה זה העניין עם הילדים גדלים, אבל זה באמת נכון. הכל הרבה פחות חונק. את נשמעת אישה מדהימה, ובאמת מחכה לקרוא את הספר שלך. או בלוג. או משהו...

אני חושבת שהעבודה שאת עושה בדף הזה - הכתיבה והדיאלוג עם נשים נוספות - היא דבר מאד חשוב ומשמעותי. אני עשיתי עם עצמי עבודה מאד משמעותית באמצעות דף שפתחתי כאן פעם וליווה אותי דרך כמה חודשים של משבר התפתחותי דומה.
יחד עם זאת, מרגישה מעומק הבטן והאינטואיציה שכדאי להשלים את העבודה הזו בעבודה שנעשית פנים אל פנים, בתוך קשר טיפולי, אולי לא רק דרך הראש אלא גם דרך עבודה גופנית כמו התמקדות.
בהצלחה @}

_15-12-2010
לפנות בוקר
לפנות בוקר נשמעה הקריאה אמא מחדר הילדים
מתוך שנתי, להרף עין של בלבול דימיתי שאני היא הקוראת
וזו אמא שלי שתכף תבוא להשיב את העולם לתיקונו

ממעמקים קראתיך אמא

_{(אוטוטו בת ארבעים בעצמי)}

בלבל אותי הדף הזה. הייתי יכולה לחתום שכתבתי אותו בעצמי. אבל אני כבר 41 וחצי, שזה שנה וחצי שלמות אחרי 40. התפרקתי. התרסקתי.
ואחר כך הפחד נעלם. ביחד עם האגו. נשארו שאריות, אבל זה לא אותו דבר.

את כותבת:
_אבל בפנים זו היתה התפרקות מוחלטת. מוחלטת.
שהתלבשה על עוד דברים._
פתאום השאלה- מי אני, נפתחת שוב לדיון. כמה שאני אשתדל, זאת לא חוויה נעימה.

וסאלי כותבת:
_עד כמה אנחנו מוכנים להביט בעיניים של החלקים הכמוסים ביותר שלנו, אלו שנדמים להרסניים ביותר?
אני מאמינה שגם הם באים לטובתנו, אבל בהחלה זה בהחלט, בהחלט לא נראה כך._

ואני חושבת, אולי הקטע של גיל 40 הוא לא בחולשה, אלא דוקא בחוזק.
אולי הקטע הוא שעכשיו, אחרי שכבר יש את האיקסים על הילדים והקריירה וכל אלו, ובנינו והוכחנו את עצמנו, אנחנו כבר מספיק חזקות בשביל להתמודד עם השדים שבפנים.

לא מוצאת - גריינתי אותך.
הדף הזה קולע ונוגע בי. בת 41 ומרגישה לפעמים את הדברים שאת כותבת. את התהומות הגדולים שנפערים - מתוך כלום.
יש לי תחושה שהרבה מהגירושין סביבי בגיל 40 לערך, נובעים מתוך המשבר הזה - ומעריכה מאד אותך על שהתייחסת ברצינות לזוגיות, ועבדתם על שיפור שלה. מאד משמעותי במשבר הזה בן זוג תומך ומפרגן. אשרייך.

מרגיעון: "קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו". יצא לי כבר פעם שלישית היום, אז החלטתי לצטט אותו.

הדינמיקה של המשבר הזה היא כזו שכל פעם זה תופס אותי לא מוכנה מכיוון אחר. דמעות גם הבוקר, על עוד אירוע של התרסקות פנימה והחוצה.
אולי הקטע הוא שעכשיו, אחרי שכבר יש את האיקסים על הילדים והקריירה וכל אלו, ובנינו והוכחנו את עצמנו, אנחנו כבר מספיק חזקות בשביל להתמודד עם השדים שבפנים.
אולי באמת.
אני מרגישה שפתאום רשימת התכונות הפחות טובות אצלי מרימה ראש, וגוררת אותי לתהומות הפרטיים שלי. אולי זה באמת שבעשור האחרון כל כך השתדלתי להיות את הטוב ביותר שאני יכולה, אבל בחודשים האחרונים יצא כל כך הרבה פעמים שאני פוגשת פנים שלי שאני לא אוהבת. הבת ארבעים שאני, מבינה שזה מה שיש, הילדה שאני מבקשת לברוח, אבל דבר אחד שאני מגלה בגיל הזה הוא שבניגוד לשנות העשרים שלי שבהן היה לאן לברוח, ובניגוד לשנות השלושים שלי שבהן האמנתי שעם עבודה טובה אפשר להגיע למקומות טובים, היום אני פשוט תקועה איתי, לטוב ולרע.בתקופה האחרונה בעיקר לרע. משהו בי עדיין מסרב לקבל את רוע הגזירה, מחפש בלי הפסקה את הדלת החוצה. זאת ממש תחושה פיסית של חוסר שקט. אני מניחה שהמשבר הזה יעבור כשאני אפסיק לרצות בכל הנימים שלי לברוח.

מה רע בלברוח?

לברוח זאת פעולה של בהלה. של פחד.
למשל, אם הייתי אומרת לעצמי, או קיי, זה כל מה שיש, עכשו אפשר להתבונן ולהחליט מה שלי ומה לא, במקום זה אני אורזת הכל, קוראת לו שלי, ובורחת ממנו והוא אחרי.

למשל, היום התפרצתי על מישהו מהשכונה שלנו. הייתי מאד תוקפנית. אחר כך כשחשבתי על זה, כאובה, כי היה לי קשה מאד למצא את עצמי בעמדה הזאת, חשבתי שהכל בראש שלי נעשה עיסה של דברים. שפתאום קשה לי למצא את הקול השקול של עצמי, ושאני בתמורה נעשית כל מני דברים שאולי פעם ידעתי למיין החוצה מתוכי די בקלות. חשבתי על זה שאם הייתי פחות מבוהלת מעצמי, אולי היה לי קל יותר להימנע מהסיטואציה הזאת. כי בבריחה הזאת מהחלקים שבי שקשה לי איתם, באופן פרדוקסלי הם מתחזקים.

לברוח זה לא רע כשאין לך ברירה ואין לך יכולת להתמודד. זה מה שמאפשר לבנות חיים, לרפא את עצמנו, להצליח. להמשיך הלאה ולהתקדם. הבעיה היא שזו לא באמת בריחה, זו יותר הדחקה, ויש לה מחיר. גם בגלל שהחלק מהעצמי שממנו בורחים ואותו מחביאים, נהיה יותר ויותר כבד, דוקא כשנדמה שהוא כבר רחוק מאחורה, כי הוא ממשיך לצבור עוד ועוד משקעים. הוא לא באמת נעלם. וגם בגלל שביחד עם הילדה המבוהלת והפגועה נמצאת גם הילדה המאושרת ששמחת החיים והגדרה העצמית שלה לא תלויות בכלל "באיפה אני ובמה אני עושה כדי להתפרנס". וכשאת בורחת, את בורחת משתיהן ביחד.
( וב עילום כתבה מעולה פעם, על הדרקון שמגן לא לגעת בכיסי כאב של הילדות, שמישהו צריך לספר לדרקון שהמלחמה כבר נגמרה...)

אולי הקטע הוא שעכשיו, אחרי שכבר יש את האיקסים על הילדים והקריירה וכל אלו, ובנינו והוכחנו את עצמנו, אנחנו כבר מספיק חזקות בשביל להתמודד עם השדים שבפנים.

מתאים לחוויה שלי גם.
צריך כוח בשביל השדים, כוח שלא היה לנו פעם.
עכשיו כשיש כוח, השדים מדפקים על דלתינו... שנשמע אותם סוף סוף...

ושאני בתמורה נעשית כל מני דברים שאולי פעם ידעתי למיין החוצה מתוכי די בקלות.

אני קוראת את הדף ומבעד לכל ההזדהות והתמיכה שרוצה להציע, אני פשוט מתפעלת מיכולת הכתיבה שלך.
יש לך כתיבה ברמה מדהימה.

(עכשיו רק צריך לקחת את כל הכישרון, היצירתיות, העוצמה הללו ולהפוך אותם בעדך......

)

אני קוראת את הדף הזה, מרגע שנפתח, וגם אני בת 43 וגם צונחת, בעצם, אני לא צונחת, כי בינתיים עוד לא עליתי על המטוס, ממנו אצנח. מחפשת את השער למסלול המראת המטוסים בטרמינל... [התייחסות לשם הדף שאוחד הנה, לצנוח-לתוך-משבר-גיל-הארבעים]

ארבעים וחמש
היה הגיל שגרם לי להתאבל על מות כל הדברים שכבר לא יצא לי לעשות,
ולהבין שבן הזוג הוא לא מושלם ולא יוכל לעזור לי כמו שדימיינתי...
ואז גלשתי לאיטי לתוך גיל המעבר וכל המשתמע מזה,
אני בת חמישים וחמש לא מפורקת כמו קודם, והאמינו לי זו היתה התפרקות ואבל קשים ביותר!
אבל עם עור דק מדי ועדיין מחפשת דרך לשלווה ותחושה של סיפוק.
איך אפשר להגיע לשם?אני מחפשת לפני שבאמת יהיה מאוחר מידי...

ההחלטה להיות בתהליך מחייבת אותי לפתוח תדרים, להקשיב לכל מה שמגיע, בעיקר לדברים שמגיעים מלמטה, מבפנים. כל מני קרעים של זכרונות, של מחשבות, להיות עירנית יותר לזרמים התת קרקעיים.
לנסות להפעיל קצת יותר התנגדות מול הצורך הפיזי לברוח מהכאב.
בעיקר כי הוא שיתק לי עד עכשיו את כל שאר הקולות.
עלומה, אני כל כך מזדהה עם התחושה של עור דק מדי. מצד שני, אני מוצאת את עצמי הרבה מאד בימים האחרונים חושבת על האנרגיה הזאת של הכאב, ועל הפרדוקס שהיא מייצרת אצלי, כי הכאב מביא אותי לרצות בכל הכוח לבטל אותו והרצון לבטל אותו רק מקבע אותו עוד יותר. אי אפשר לברוח. כשאני נותנת מקום להבנה הזאת, אני מצליחה לשמוע את המוסיקה שמתחת לכל הדברים. אני מצליחה להפעיל מעט חמלה כלפי עצמי.
זה מוקדם מדי להגיד משהו שיחזיק מעמד גם מחר. המשבר עדיין נמצא בכל, הכאב עדיין אורב בשביל לשתק אותי בכל מפגש שיש לי עם עצמי הלא מושלמת, עצמי שהיא תוקפנית מדי, רכה מדי, רגשנית מדי, דחוייה מדי, מהוססת מדי, זרה מדי לעצמי.
נראה שהחודשים האחרונים הם אוסף של התנסויות קשות שיש לי עם עצמי, שהמשותף לכולן הוא שכאילו איבדתי את הכוח להתגונן מפניהן, לספר לעצמי דברים שירחיקו את הכאב, לזמזם לעצמי משהו מוכר שירגיע את הפחד.
ואז מופיע הרצון לברוח.
בימים האחרונים אני חושבת על ההשתקפויות של ההורים שלי בתוכי. הילדים גדלו והיום אני האמא שאני יכולה להשוות לזכרונות הילדות שיש לי מההורים שלי. יש בזה משהו מאד מבלבל. סוג של לולאה שבה אני האמא מתוך הילדה שהייתי. אני האמא ואני הילדה שכמהה לאמא ושתינו נמצאות באותו הגוף וזכרונות ילדות מתערבבים עם המציאות של זכרונות הילדות שהיום נוצרים אצל הילדים שלי. אני לא יודעת למה זה כל כך כואב אבל זה כל כך כואב.
אולי זה בדיוק כמו השיר שכתבה נוסעת סמויה. ההשתקפויות האלו יוצרות איזשהוא בלבול, איזשהוא געגוע לעולם אבוד. ובמקביל להם המציאות מכה באכזריות בדיוק בכל המקומות הלא מושלמים שאני סוחבת איתי משם, מהעולם האבוד. אבל אין שום רוך. אין יד שתלטף, אין פילטרים. רק כאב, כאב, כאב. הכאב של חוסר השלמות מתערבב עם הכאב של געגוע למשהו שאיננו.
ואז לברוח.
ואז לעצור כי לא התקדמתי מילימטר למרות שברחתי בכל הכוח.
להתיידד עם הכאב זה לוותר על הילדה. לוותר על הילדה זה לוותר על התקווה להיות מנוחמת. לא כי אני רוצה לוותר עליה אלא כי אני מבינה שאין.
בכלל בכלל לא פשוט.

קוראת אותך מתחילת הדף.
אמנם עוד לא בגיל 40, אבל בהחלט מזדהה עם חלקים שנכתבים פה בדם.
אני עושה עכשיו עבודה שהיא תהליך נפשי מזכך ומבהר ומבאר. מלווה ומנהח אותי בדרך עירית לוי, שאני מציעה לך לפנות אליה לשיחה. לי היא עוזרת מאד.
המון אהבה,
וכן, אנחנו בעצם האמהות לילדות שהיינו, מין לולאה בלי התחלה ובלי סוף..
לילה שקט ורגוע

שלולית.

להתיידד עם הכאב זה לוותר על הילדה. לוותר על הילדה זה לוותר על התקווה להיות מנוחמת. לא כי אני רוצה לוותר עליה אלא כי אני מבינה שאין.
לא מהנסיון שלי. להפך. לא הייתי אומרת "להתיידד עם הכאב", אבל ללמוד להפסיק לפחד ממנו. אצלי זה הביא למציאה גם של הילדה וגם של הנחמה.

ואז לברוח. - אז זהו, שהיה לי את הרגע הזה שכבר לא היה כוח, ופשוט לא הייתי מסוגלת יותר לסבול את ההרגשה של לפחד מעצמי, ואז עצרתי במקום, בכמה מובנים.
קיבלתי את הכאב כמו שהוא, לא ניסיתי להתיידד איתו אבל גם לא ניסיתי להמנע ממנו. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. (אבל מצד שני, יכול להיות שהמטען שלי יותר מסובך)
ממחזרת את עצמי מ תהליך ריפוי מהתעללות חברתית בילדות: בהדרגה הכאב משיל מעצמו עטיפות שגורמות לו להיות מן מפלצת איומה שאי אפשר להתמודד איתה. לאט לאט יורד הפחד מהכאב, הבושה, החרדה ששוב יצחקו עלי ויעליבו אותי, עד שנשאר רק הכאב. והכאב עצמו הוא לא כל כך נורא בלי הפחד. ואפילו באיזה שלב הוא מתחיל לפעמים להרגיש לא כמו כאב של הצלפה, אלא כמו של כאב של החלמה וצמיחה
.

. ''אני האמא ואני הילדה שכמהה לאמא ושתינו נמצאות באותו הגוף וזכרונות ילדות מתערבבים עם המציאות של זכרונות הילדות שהיום נוצרים אצל הילדים שלי''.
אין ספק שמה שכתבת פה (לא מוצאת אותי) הוא חלק גדול בתוך כל זה ,במיוחד עם הילדות שלי היתה עצובה קשה ומבלבלת!
יש פה גם מאבק על השלמה של התבגרות וזיקנה והתמודדות של הנשיות בתוך כל זה,
ובנוסף ההכרה שיש ויהיו דברים שכבר לא נעשה- ויתור בכדי לשמור על הקיים.
ולבסוף, מה עכשיו? איך בונים משהו חדש אופטימי, איפוא השמחה והסיפוק???
איך מתכוננים לבגרות, לזיקנה?

אני לא יודעת, עלומה...
אנחנו כל כך מתוכנתים לפחד מההתבגרות, ומצד שני- אני מסתכלת סביבי ורואה יותר ויותר נשים מבוגרות ממני שאני יכולה למצא בהן מודל לעוצמה נשית.
למשל, במקומות הפוליטיים שהסתובבתי בהם עד לא מזמן, יש נשים רבות בגילאי 50 ומעלה, שמצליחות להזיז הרים. לא פחות.
בספר "החיים" של ג'ודית ויורסט, היא כותבת על המושג של התעלות מעל לאני (ego transcendence), בהתייחס להתבגרות בעשורים המאוחרים יותר של החיים:
"התעלות מעל לאני מאפשרת לנו, בעוד אנו תופסים את עצמנו כסופיים, ליצור קשר עם העתיד באמצעות אנשים או רעיונות, להתעלות מעל למגבלות האישיות שלנו בעזרת מורשה שאנו משאירים לדורות הבאים". אולי יש בזה נחמה. (ואין לי ספק שיש בזה כוח)

נפתח איזה חלל שצריך למלא מחדש אבל לא באותם תכנים,
קשה להפרד מהתכנים הקודמים , גידול ילדים וכיוצא בזה,הזוגיות משתנה גם כן,
הגוף, הפנים, החזה הבטן המראה באופן כללי...
אני מרגישה שאכן כפי שציינת (לא מוצאת אותי) יש בי המון עוצמה עכשיו, בטח יותר מקודם,
אבל נסיבות החיים ושגיאות העבר הובילו אותי למצב שעם כל הכח שיש בי אני במבוי סתום!
אני מתעסקת עכשיו בחיפוש אחרי השביל הנכון לצעוד קדימה עם כל המיגבלות שיש,
מחפשת גם את השימחה הפשוטה שחסרה לי כבר כל כך הרבה זמן...
וגם מסגרת לשתף ,לתמוך ולהתמך בכל זה ולא מוצאת...

למי שלא קרא : ( לגבי משבר גיל הארבעים )
כשניטשה בכה
קראתי אותו עכשיו בפעם השניה - אחרי שכבר קראתי אותו לפני הרבה שנים
עכשיו הבנתי הרבה יותר טוב

אתמול נסעתי הביתה מפגישה שהיתה לי בערב, משהו מהחיים הקודמים שלי, כשעוד הייתי פעילה מאד במסגרות אקטיביסטיות.
קיבלתי את הכבוד היאה לאנשים שנעלמו וחזרו להופיע, שהוא רב, למצער, מן הכבוד שניתן לאלה שמתמידים, ישבתי שם, עייפה מאד, מחפשת בתוכי את הזיק הזה שפעם הביא אותי להאמין שאני יכולה להזיז הרים אם רק ארצה, ולא היה. זה לא היה שם.
כשאני עושה חישובים קצרים ומהירים, אני יכולה לומר שמצד אחד יש תחושה שהשבר הגדול מאחורי, למשל מהבחינה המקצועית אני נמצאת היום במקום אחר, הצלחתי לצלוח את הסערה הגדולה בעבודה ואפילו קצרתי שבחים על איך שעשיתי זאת, הפגנתי הרבה מאד כוח והפסקתי להתנצל עליו, מה שיצר חוויה מאד ברורה וחיובית לעצמי ולסביבה ומנע התפרקות של כל הצדדים, אבל מצד שני,אין בי שמחה.
אין בי שמחה.
אני כמובן מודה על חיי ואוהבת אותם, מכאן אני יכולה היום לראות יותר בבירור את ההישגים האישיים שהגעתי אליהם אבל אני גם בתחושה של.. לא יודעת. קטנות. אם הייתי דתיה, הייתי אומרת שאלוהים נוכח יותר בחיי, ובמובן היותר מקטין של המילה. אני היום מאד מודעת למגבלות הכוח. מודעת גם לעובדה שהעשור האחרון היה עשור שבו היתה המון נוכחות לתחושות הפוטנטיות, אולי אפילו האומניפוטנטיות, ושהיום צריך להיפרד מזה. זה כבר לא שם.
אין בי שמחה.

איזה דף מקסים ומעורר מחשבה
כל מה שכתבתן למעלה נשים חכמות נשמע כל כך נכון ועמוק

אין בי שמחה
לא מוצאת יקרה, מה שלי עולה דבר ראשון, מתוך הזדהות עמוקה, כדבר סופר וומן אחת לרעותה: השמחה אובדת כאשר החיים הופכים להיות אוסף של משימות. אנחנו עסוקות ב- doing ומעט מדי ב- being. הסיפוק בסוף יום הוא עצם ההספק והעמידה בכל המשימות, ופחות מהחוויה שחווינו. אז מה עושים? "מרפים". יפה בתיאוריה וקשה ליישם. אני לכל הפחות משתדלת לא לקלקל ליתר בני המשפחה שעדין יושבים לשולחן ומתענגים על מרק הירקות המזין שהכינותי, בשעה שאני כבר מריצה בראש את אוסף המטלות שנותרו לפני השינה.

גם אני פעם הייתי אוד אקטביסטית. הייתי יוצאת למחסום בחמש בבוקר וכלום לא הזיז לי (שמאלנית יפת נפש, מה לעשות). כשנכנסתי להריון הראשון, הפסקתי ללכת. הרגשתי שזו אחריות גדולה מדי לקחת גם את הבטן איתי. ניסיתי אחרי הלידה לחזור מתישהוא לפעילות ולא הצלחתי אחת הותיקות הרגיעה אותי ואמרה שיש זמן לכל דבר ועכשו הזמן שלי להיות אמא. הודיתי לה מאוד ועד היום אני מודה, כי עוד לא הצלחתי לחזור לפעילות. אבל אני יודעת שזה יחזור לי.
איימי

אבל אני יודעת שזה יחזור לי
בדיוק לפני חודש אמרו לי כמה נשות מחסום שאני מכירה, שזה בסדר, הכיבוש לא יגמר כל כך מהר, ואני יכולה בינתיים לקחת את הזמן שלי להתארגן מחדש על חיי, עד שזה יחזור לי.
אגב, אני כן מאמינה שאפשר להיות אמא וגם אקטיביסטית. זאת חוויה מאד מעצימה. אבל אם אני זוכרת נכון את התקופה שאחרי הלידה של הראשון, זה היה בפירוש זמן של התארגנות מחדש, או בעצם, זה היה זמן של קריסה מוחלטת של העולם הישן, ואז- התארגנות מחדש, שהגיעה עם לידתו של השני.