באופן טבעי

זהו דף סיפור לידת בית. המשך ישיר למה שכתבתי ב חיים משתנים

בוקר. היום הראשון של חופשת הלידה שלי. לא צריך לקום לעבודה, אפשר להתפנק במיטה עוד קצת. עוד עשרה ימים תאריך הלידה שלי, ויש לי תוכניות לחופש הזה. בכוונה הקדמתי לצאת לחופשה. הכול כבר מוכן ללידה, ואני רוצה להספיק לנוח, ללכת לטייל בים, להירגע, לנשום. יש לי עוד כמה דברים לעשות לפני... תחכה עוד קצת, תן לי עוד יום-יומיים.
משתהה במיטה, חושבת מה אעשה היום, מתהפכת הצדה בכבדות של סוף תשיעי ופתאום - רטיבות חמימה. מזנקת מהמיטה לשירותים בקלילות שלא חשתי מזמן, וכל הדרך טיפטופים טיפטופים, כמו פיפי שאני לא מצליחה לעצור. מגיעה לאסלה ופתאום אני קולטת שירדו לי המים... איזו התרגשות !
מתקשרת לאסף. ירדו לי המים. מה זאת אומרת? מה זאת אומרת מה זאת אומרת?! ירדו לי המים!!! לבוא? לא יודעת... יש לך צירים? לא. טוב, אני אתקשר למיכל ואני חוזרת אליך...
מתקשרת למיכל ומעדכנת. מאחר ואין לי צירים אנחנו קובעות לדבר אח"כ.
יש עוד הרבה מה לעשות בבית, לסדר ולנקות, לעשות קניות בסופר... וסבתא מחכה לי לצהריים ואם אני לא מגיעה היא תדע שמשהו קורה, ואני לא רוצה שהיא תהיה במתח שעות, זה הרי יכול לקחת עוד המון זמן...
אסף מגיע הביתה, ואנחנו מתחילים להתארגן ולסדר וכל הזמן מטפטפים לי המים, כמו ברז דולף. נוסעים למיכל לשמוע דופק. הדופק טוב וחזק ומיכל נותנת לי תמציות צמחים להביא את הצירים. אסף מוריד אותי אצל סבתא ונוסע לסופר. אצל סבתא אני פוגשת את נוריה, בת דודתי, ואני מתנהגת כרגיל. אין לי צירים ואני לא מספרת כלום, מרגישה כאילו יש לי סוד כמוס... עומדת לצאת ונוריה אומרת – בפעם הבאה שנפגש כבר תהיי אחרי, ואני אומרת בלב – אין לך מושג כמה את צודקת.
חוזרים הביתה. אני מתחילה לקחת את התמציות, והולכת לנוח קצת. אסף לא יכול לנוח, מתרגש יותר מדי, יוצא לנסיעת אופניים עם חבר.
ישנתי כמעט שעתיים, אני קמה ועדיין אין צירים. ממשיכה עם התמציות כל חצי שעה. אחרי שעה מגיעה גיסתי אסנת – הדולה שלי.
אני מתחילה להרגיש משהו, מסתכלת על השעון ומבינה שהתחושות הן בעצם צירים, סדירים, אך בינתיים ממש לא כואבים.

אסנת עושה לי רפלקסולוגיה, ואני מרגישה את הצירים מתחזקים, עד שאני כבר לא יכולה לשכב יותר.
אסנת עוזבת אותנו ונוסעת הביתה להתארגן ללילה שלפנינו ואנחנו מתמודדים עם הצירים, שכבר נוכחים לגמרי, כואבים ותכופים. בכל ציר אני נעמדת, נשענת על השולחן ומנענעת את האגן בתנועות סיבוביות, ואסף מעסה לי את הגב התחתון ביד אחת ובשנייה מחבק חזק את הבטן. בין ציר לציר אני רצה לשירותים, מדהים איך הגוף שלי מנקה את עצמו. במנוחה בין הצירים אני מנסה לחשוב מה היה טוב בציר האחרון ומה אני רוצה לשנות בציר הבא.
מתקשרים למיכל, שמגיעה אחרי שעה בערך. מיכל רואה אותנו עוברים ציר ומשבחת אותנו ואומרת שאנחנו מסתדרים יפה מאוד. מתחילה להתארגן ומחכה.
באיזשהו שלב אני כבר עייפה, הצירים מאוד תכופים וכואבים ואני מתמלאת חששות. אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אוכל להחזיק מעמד, לא יודעת אם יהיה לי מספיק כוח. חושבת שאם הצירים ימשכו עוד הרבה שעות, אני לא אוכל להתמודד. מיכל מציעה לבדוק אותי, ואני רוצה אבל חוששת שהפתיחה לא תהיה מספקת תהיה קטנה מדי... מיכל שואלת איזה פתיחה היית רוצה? ואני לא יודעת מה לענות. עוברים עוד כמה צירים ואני כבר לא מוצאת תנוחה שנוחה לי, מנסה עמידה על שש, נשענת על כריות, שום דבר כבר לא נוח לי, כואב לי ואני עייפה. אני מבקשת ממיכל שתבדוק אותי. 5-6 אצבעות. אני מרוצה.
נכנסת לאמבטיה, מתיישבת ומתיזה עם הטוש מים על הבטן והגב בכל ציר – איזו הקלה!!! אני נדהמת מהתחושה שהמים נותנים לי, מרגישה שהכאב בציר יורד לרבע בעזרת המים. איפה הייתי עד עכשיו, ולמה זה לא היה באמבטיה?! פתאום הצירים נסבלים יותר, ולמרות שאין לי מקום לזוז באמבטיה, זה ממש לא מפריע לי. לא מצליחה לחשוב על לצאת מהמים בכלל. כל כך טוב לי עם המים ולבד, מתכנסת בעצמי, כבר לא ממש מודעת למה שקורה ולזמן שעובר.
אסף מעדכן אותי שאסנת חזרה והם מתחילים לנפח את הבריכה. אני חושבת על המעבר מהאמבטיה עם המים הזורמים לבריכה, וממש לא רוצה לצאת מהאמבטיה.
אני מתחילה להרגיש צורך לדחוף. הצורך מופיע תוך כדי הציר במעין גלים, וזה מפתיע אותי. כל כך מהר? אני יוצאת מהאמבטיה ומיכל מציעה עמידת שש על המיטה, אני מסתדרת על הכריות, ועוד שני צירים ארוכים, כואבים ומשולבים עם צורך לדחוף. אני עושה קולות נמוכים, מהבטן, אבל כשמגיע הצורך לדחוף הקול בורח לי למעלה, ואני נאבקת לרדת שוב. הצירים מרגישים ככואב-לדחוף-כואב-לדחוף-כואב-לדחוף. אני שומעת את עצמי נוהמת וצורחת לסירוגין.
ברקע אסנת עדיין מתעסקת עם הבריכה, ואני אומרת לאסף שאני לא מבינה מה הטעם, כי אל הבריכה אני לא אגיע. מיכל אומרת שעדיף שיהיה, לכל מקרה.
לא נוח לי על המיטה ואני שוב צריכה לשירותים. מתיישבת על האסלה ונוח לי. אסף רוכן מעלי ומעסה לי את הגב ואני נשענת קדימה ומחבקת את הרגל שלו בכוח. הוא כל הזמן מדבר אלי בעדינות. נפלאה שלי, מדהימה שלי. הוא מעודד ומחזק אותי כל כך.
מיכל מציעה שנחזור למיטה ואני לא רוצה לזוז. אני בודקת את עצמי ומרגישה שהראש ממש ממש נמוך. ציפיתי להרגיש את רכות השיער שלו, אבל עדיין לא. רק מרגישה שהכול נפוח ואני לא מזהה את עצמי.
מיכל ואסף משכנעים אותי לחזור למיטה וקשה לי ללכת, אני מרגישה את הראש ממש בין הרגליים. הצורך ללחוץ מתגבר מציר לציר ואיתו הקולות שיוצאים ממני. אני נוהמת ושואגת כמו לביאה. אני מרגישה שהוא קורע אותי וזה מפחיד אותי. בגלל זה הקול בורח לי למעלה לצעקה. אין לי מה לעשות, זה כל כך חזק ממני, כוח פנימי ששוטף אותי ואני לא יכולה לעמוד מולו, להתנגד, אני גם לא רוצה להתנגד, אבל פוחדת להיקרע...
הראש בחוץ. מיכל מציעה לאסף שיבוא להחזיק אותו ביציאה, אבל הוא לא מספיק, והראל מחליק לו החוצה ממני ברכות. הקלה פתאומית.

אני מתיישבת ומרימה את היצור הקטן והחלקלק הזה, שרק לפני רגע היה בתוכי. מחזיקה אותו, עור אל עור. מחבקת אותו ותדהמה שוטפת אותי.
אסף מחבק אותנו ושלושתנו ביחד ואני מאושרת ונפעמת ונדהמת. כמה חיכינו לך.
כעבור כמה דקות חבל הטבור נודם ואסף חותך אותו. השלייה מתעכבת ומיכל מתערבת. אני מבקשת לחכות, לאפשר לה לצאת. אני מחכה לציר שיוציא אותה, אבל הוא לא מגיע, משנה תנוחות והשלייה לא יוצאת. לאחר 30 דקות מיכל מוציאה אותה באופן אקטיבי ואח"כ בודקת אותה – היא שלמה.
אנחנו מבלים ביחד את שעותיו הראשונות של הראל בעולמנו, על המיטה בחדר השינה שלנו. אני מניקה אותו והוא ערני ונוכח. אסף ואני לא מפסיקים להתפעל ממנו.
עד היום.

רחל!

סופסופ קראתי, איזה יופי!!!!!!!!
אלוהים כמה התרגשתי כשקראתי...

איזה סיפור מקסים.
כמה כיף להראל. כמה כיף לכם.

כל הכבוד רחל, את גדולה!

לידה שנייה

כבר משבוע 37 הייתי מוכנה ללדת. הכאבים שליוו אותי בגב תחתון ובישבן ממש לא עזרו. הבריכה חיכתה מנופחת במחסן. הכול היה מוכן ומזומן, ואני מחכה. הייתי משוכנעת שהפעם אני יולדת הרבה לפני התאריך, מן תחושה פנימית שכזו. בהמשך כבר הבנתי שהתחושות הפנימיות שלי לא ממש עובדות.
הראל נולד בסוף 39. התאריך הזה עובר וכלום. מגיע תאריך הלידה המשוער ו... כלום. אני כבר ממש רוצה ללדת ואנחנו מנסים הכול – דיקור, רפלקסולוגיה, יחסי מין, מדיטציות, שיחות עם העובר וניסיונות שכנוע, דמיינתי איך הלידה תהיה וחזרתי על כך כמנטרה בוקר וערב, וכלום לא עזר. רק שמן קיק לא ניסיתי – את זה שמרתי כמוצא אחרון. אסף הציע להרפות. הצעה יפה, אבל אני לא ידעתי איך לעשות את זה.
שבוע 40 ויומיים – הראל התעורר משנת הצהריים ויצא לחצר. אסף היה באמצע אימון ומזיע והראל בא אלי להתרפקות. המון זמן שזה לא קרה. הרגשה ממש טובה, שמלאה אותי געגועים. הראל נרדם עלי. נזכרתי בהתחלה, איך היה ישן עלי בטן לבטן. פתאום הרגשתי שאני נפרדת. נפרדת מהחלק שבו שעומד להשתנות לתמיד. נפרדת מהתינוק הקטן שלי, הבן היחיד שיש לו את אמא ואבא בהתייצבות מיידית. תחושה של התרגשות מציפה אותי. התרגשות לקראת הלידה הקרובה. מן ידיעה ברורה שזה ממש קרוב. ידיעה שזה יהיה בדיוק כמו שאני מאחלת לעצמי, בסלון, במים, בלידה קצרה וטובה. ועוד תחושה – שאני ממש רוצה הזדמנות אחרונה לזמן נטו עם הראל, רק אנחנו שנינו, ואולי בעצם זה מה שהיה לנו וזו הסיבה שעוד לא ילדתי. אולי התינוק נתן לנו את הזמן הזה. מצטערת שרק עכשיו אני רואה את זה כך, כשבשבועות האחרונים ראיתי רק את הקושי שלי. התחושה הזו שאני רוצה עוד זמן בלעדי עם הראל לפני הלידה מזכירה לי תחושות שהיו לי לפני הלידה של הראל – שאני רוצה רק להספיק עוד כמה ימים של חופש לפני הלידה, לנוח קצת, לטייל בים ואז ללדת. אולי זו אותה הרפיה שאסף דיבר עליה.
עוברים עוד 3 ימים ואני נכנסת לאתר וקוראת את הריון בשבוע 41.
למחרת בבוקר – ירד הפקק הרירי. סוף סוף, איזשהו סממן של לידה. כל הבוקר צירים לא סדירים מופיעים ובאים. לקראת אחה"צ הצירים מתחילים להיות סדירים, כל 20 דקות. אני חסרת שקט, מסדרת את הבית. אסף חוזר מהעבודה ויוצא עם הראל לגינה ואני בשלי, עם הצירים, עוד לא קולטת שזה ממש קרוב. מאוד רציתי שהצירים יתחילו בלילה. לא רציתי להוציא את הראל מהבית, רציתי ללדת בזמן שהוא ישן במיטה. עוד שיעור בשחרור. לאחר כשעתיים שבהן הצירים קצת מתקרבים אבל לא יותר מדי, אני מבינה שאני עוצרת את התקדמות הלידה ושאני צריכה לשחרר את הראל. ב 18:00 אני מתקשרת לאמי והיא באה לקחת אותו. יש לי צירים כל 10 דקות. אסנת, גיסתי היקרה, שנמצאת במקרה באזור המרכז (בזכות ניצן אמ), מגיעה אלינו. אני מאוד שמחה שהיא באה. כבר ויתרתי על הרצון שלי שתהיה בלידה, לאור העובדה שהיא גרה שעתיים נסיעה מאיתנו. בסביבות 19:00 אסנת עושה לי טיפול רפלקסולוגיה שבסיומו הצירים מגיעים כל 6 דקות. הטיפול הזה הוא בעצם נקודת המפנה בלידה מבחינתי, רק במהלכו אני מתחילה להיות מרוכזת לגמרי בלידה, אם כי אני חושבת שיש לי עוד הרבה זמן, לפחות עוד כמה שעות.
ב 20:00 יש לי צירים כל 5 דקות. אנחנו יושבים בחצר בין ציר לציר ואסף מבקש לצלם אותי. ב20:20 מגיע ציר אחד ארוך וכואב מאוד ובו יורדים לי קצת מים. אני מתקשרת למיכל ומתארת את המצב, עדיין לא מבקשת שתגיע, רק שתהיה מוכנה ליציאה. מהשלב הזה הצירים מתחילים להתקרב אחד לשני במהירות. אני מרגישה שציר אחד נגמר ואחרי 2 שניות מתחיל אחד חדש. אני מסתובבת בכל הבית, לא מוצאת מנוחה. חלק מהצירים סבילים וקצרים ואחרים ארוכים וכואבים מאוד, באלה שכואבים גם ממשיכים לרדת לי קצת מים. בינתיים אסנת משכנעת את אסף שכדאי למלא את הבריכה. היא מתחילה לעבוד על זה, ובין לבין גם מארגנת אווירת אשרם עם המון נרות. אסף מתקשר למיכל ומבקש שתבוא.
כמה דקות לפני 21:00 מגיע ציר הלחץ הראשון. אני מקבלת אותו בעודי יושבת על האסלה בשירותים, ודי מופתעת ממנו. שנייה אח"כ, ציר לחץ שני. אני מחליטה לקום מהאסלה, ומנסה להגיע לבריכה שבסלון. אסף ואסנת מתווכחים, אסף אומר שמיכל בקשה שאני לא אכנס למים כל עוד היא לא נמצאת, ואסנת אומרת שכדאי לזרום איתי ואני בהחלט רוצה להיכנס למים. הם מתווכחים מאחורי הגב שלי, ואני אומרת שהוא יוצא או במים או באסלה...
ליד דופן הבריכה – ציר שלישי ואני מרגישה את הראש אוטוטו בחוץ. אסנת אומרת לאסף שיתכונן לתפוס את התינוק, ליתר בטחון. הציר נגמר ואני נכנסת לבריכה, לעמידת שש. עוד ציר מגיע ויש לי תחושה שאני עומדת להיקרע. אסנת מרגיעה אותי שהמים ישמרו עלי. ציר חמישי ואני מותחת באצבעות לאט לאט את העור מסביב לראש, מפנה לו את הדרך - והראש בחוץ. איזו הרגשה נפלאה! אני ממששת ומלטפת את הראש ביד אחת, והשיער שלו חלק ומשיי. אני צוחקת. פשוט הרגשה נהדרת. מחכה לציר הבא בשביל הכתפיים. יש הפסקה ארוכה בין הצירים, אבל לא מפריע לי כי כבר לא כואב כלום, ואני מחכה בסבלנות. מיכל מגיעה. יותר מאוחר מיכל תגיד שמתי שנכנסה לחצר ושמעה אותי צוחקת, הבינה שהראש כבר בחוץ .
בסוף מגיע עוד ציר ואני מושיטה את שתי ידי לתפוס את התינוק, תופסת אותו בבתי השחי ומרימה אותו למעלה, מתיישבת אחורה והוא עלי. איזה פלא! איזה אושר!
מיכל שואלת מה השעה, אני מסתכלת על השעון ואומרת 21:11. מיכל מבקשת שאצא מהמים כדי לא לעכב את יציאת השיליה.
אנחנו עוברים לספה ומתחילים להתחבר לתינוק החדש שלנו. הוא שליו ביותר, מתבונן, נוכח, שקט.
השיליה יוצאת אחרי חצי שעה בערך. מיכל בודקת אותי, אין קרעים - איזה אושר.
אני כולי באדרנלין מטורף, מרגישה כאילו שטף אותי צונאמי. לא מצליחה לעכל שהתינוק כבר בחוץ. זה היה כל כך מהר שלא הספקתי להפנים את זה. זה היה פשוט מ ד ה י ם!

אני רוצה להודות לאסף היקר שלי, לאסנת הנפלאה, למיכל הנהדרת ולכוח הנשי המדהים המפעם בנו, בנות האלה.

מתרגשת כ"כ - ואוהבת אתכם כ"כ.
הלוואי עלי ועל כולנו חוויה כזו.
רוצה לקרוא עד הלידה שלי רק סיפורים כאלה...
("כמה קלילות באשה אחת"...)
וכמה עוצמה!!!

איזו לידה מרגשת!
את ההשראה שלי - אלה אמיתית.

אוהבת אתכם כ"כ.

הי חמודה,
מזמן לא שמעתי סיפור כ"כ מקסים ומעצים!!!
מעריצה אותך (-:

<בקרוב אצלי. אמן>

אפילו ששמעתי ישירות מאסף, לקרוא אותך - מרגש, מעצים ומשמח מאדמאד


(ותגידי אם יש משהו שאת רוצה / צריכה!)

אפילו ששמעתי ישירות_ ממך, _לקרוא אותך - מרגש, מעצים ומשמח מאדמאד

את אשה מדהימה ומעוררת השראה

איזה יופי של סיפור.
המון מזל טוב לכולכם!

היי רחל,
נפגשנו אתמול בגן והיום אני קוראת את סיפורי הלידה המדהימים האלה ורואה אותך בעיני רוחי...
כמה נעים לקרוא, וכמה מרגש! משפטי מפתח שהדהימו אותי וריגשו מאוד:
במנוחה בין הצירים אני מנסה לחשוב מה היה טוב בציר האחרון ומה אני רוצה לשנות בציר הבא.
איך זה יתכן בלידה ראשונה??? איזו מודעות! איזו שפיות! מעורר השראה ומחשבה.
נפלאה שלי, מדהימה שלי. הוא מעודד ומחזק אותי כל כך. כאן טיפטפתי לי מעט..
מתי שנכנסה לחצר ושמעה אותי צוחקת, הבינה שהראש כבר בחוץ כאן חייכתי בהנאה...
תודה לך על הסיפור היפה ועל השמחה שגרמת לי. נעים לקרוא ולדעת מי את..

איזה ספור מדהים ונפלא!
מזל טוב לכם! פשוט מרגש עד דמעות לקרוא את זה

וואו. זה כל מה שהצלחתי להוציא מהפה במשך הקריאה.
זה סיפור מדהים. עושה חשק ללדת (מה שאני לא יכולה להגיד על שום דבר אחר בתשעת השבועות האחרונים).
ואת כותבת נורא יפה.
יש שם? יש תמונות? ואיך הראל?
מחכה לשמוע עוד

ומזל טוב מזל טוב מזל טוב @} @} @}

טוב, אני מתכננת להתקשר אליך מהרגע ששמעתי שילדת וזה שדברתי עם אסף ממש לא נחשב מבחינתי.
קראתי את הסיפור הזה בנשימה עצורה, דהומה לחלוטין מאיך לידה יכול להיות כל כך כל כך מופלאה.
מעוררת השראה כבר אמרו כאן, מצטרפת.
את פשוט נפלאה.

חיבוקים לכולכם, מחר אני מתקשרת.

מזמן לא שמעתי סיפור כ"כ מקסים ומעצים!!!

גם לבי רפרף בהתרגשות בתוך בית החזה, וגם השדיים התמלאו פתאום חלב (!, היונק שלי כזכור בן שנה ושבעה חודשים).
שמחה ומתרגשת איתך. מזל טוב לכולכם!
<ואמשל, מחזיקה אצבעות שבקרוב אצלך>

בדרך כלל אני לא קוראת סיפורי לידה, אבל אחרי שנפגשנו עניין אותי לקרוא
ואני שמחה על כך, כי אלו סיפורי לידה מעצימים ומעוררי השראה, התרגשתי מאוד.
שהשינוי במשפחה יעבור עליכם בקלות ובטוב @}

דף סיפור לידה ללא ליווי
לידה שלישית

הריון לא מתוכנן. קצת מתקשה לקבלו. יודעת שאם זו תהיה בת אקבלו בשמחה ובקלות רבה יותר. שבוע 15 - בסקירה מגלים שיש לנו בת. איזה אושר!
לאחר שתי הלידות המדהימות שלי, מחליטה שהפעם רוצה לגמרי לבד. כבר בלידה השניה רציתי, אבל אסף היה מאוד לחוץ, והלכתי איתו. הפעם אני נחושה והוא משתכנע. מרגיש שהוא סומך עלי. אני אסירת תודה לו על כך. מתכוננת עוד ועוד. רואה סרטי לידה ביוטיוב, קוראת המון, על מיני תרחישים זוועתיים ואיך להתכונן/למנוע. מדברת עם התינוקת (לראשונה) ומרגישה מאוד מחוברת אליה.
שבוע 34 - נודע לי שהיא עכוזית. הרבה סימני שאלה צצים בנושא לידת הבית. מחליטה לשים הכל בצד ולחכות לבדיקה חוזרת ב 37. בבדיקה החוזרת, עם הראש למטה. אנחת רווחה עצומה. אפשר להמשיך.
שבוע 37 - מרגישה מוכנה לגמרי. רוצה ללדת. מאוד בטוחה בעצמי, בגופי, ביכולת שלי ללדת כרצוני.
מגיע התאריך ועובר ואין סימן לכלום. אני כבר 3 שבועות בניסיונות אקטיביים לקדם משהו (רפלקסולוגיה, הליכות, סקס, מה לא...) רוצה כבר ללדת. מרגישה כל כך מוכנה ומשתוקקת - והילדה - טוב לה בפנים.
20/6 שלושה ימים אחרי התאריך - במהלך היום מרגישה כמה צירים קטנטנים, לא סדירים, מפוזרים, ומשהו שנראה כמו הפקק הרירי. מתרגשת אך חוששת שאולי אעביר ככה עוד כמה ימים.
מנסה לקדם את הלידה, עוד רפלקסולוגיה ועוד הליכה לקראת הערב.
משכיבה את הילדים ויושבת מול המחשב, עוד סרטי לידה כמו כל ערב.
22:30 מרגישה צירים, מתחילה לתזמן. כל 8-7 דקות. עדיין לא משתפת את אסף, מחכה שיהיו יותר נוכחים.
מתחילים לראות סרט (משהו שאסף בחר, אותי זה ממש לא מעניין, מה אכפת לי, אני בצירים), ואסף מעסה לי את הרגליים.
אני מרוכזת בצירים. אסף אומר לי, ראית את הקטע הזה? ואז הוא קולט שאני במקום אחר.
23:40 - המים יורדים. צלולים לגמרי, אני מאושרת, מסמנת וי על זה. אסף קולט שאנחנו בלידה וקצת חושש ולחוץ. אני מרגיעה אותו שהכל יהיה בסדר.
אני נכנסת לאמבטיה ואסף מתחיל לארגן עניינים. טוב לי מתחת לזרם המים ואני שמחה להיות בלידה. מרגישה בעניינים, מרוכזת, מאושרת. לרגע לא חוששת מזה שאף אחד לא אמור להגיע ללוות.
אסף שואל אם אני רוצה רסקיו, ואני מציעה לו שיקח בעצמו
אסף מסיים להתארגן ועומד לידי באמבטיה, ואני בסבבה מתחת למים. מנסה לחשוב איך הוא יכול לעזור לי, אבל בעצם מרגישה שטוב לי עם המים ועם עצמי. אסף מתזמן את הצירים. מתקרבים, מתעצמים, מתארכים.
באיזשהו שלב מרגישה שכבר מתחיל להיות לי קשה ואני כבר מתעייפת. שואלת את אסף כמה זמן חסר לדעתו, הוא אומר שנראה לו עוד 20 דקות בערך (בדיעבד, תוך 5 דקות כבר הייתה בחוץ).
בין הצירים בודקת את עצמי, מרגישה משהו קשה אבל עדיין די גבוה בפנים.
האמבטיה כבר התמלאה לגמרי ואני מנסה להיות בתוך המים. לא כל כך נעים לי, מעדיפה לעמוד ועם הזרם, אבל כבר עייפה מלעמוד. מתכופפת ואסף עם הטוש על הגב. מרגישה שצריכה ללחוץ.
מסתובבת לרוחב האמבטיה (כך תכננתי ללדת), עם הפנים החוצה ואני כורעת במים.
יש לי ציר לחץ אדיר, בודקת את עצמי, עדיין מרגישה רקמות בין היד שלי לראש הקשה. מנסה לעצור את הכוח המטורף הזה שזורם דרכי. ציר לחץ שני - הראש בחוץ.
כל כך מהר שאני לא מאמינה שאני כבר בשלב הזה. אופוריה. אסף מזכיר לי לבדוק אם יש חבל מסביב לצוואר. אין, הכל פנוי. מחכה לציר נוסף להוציא את הגוף.
21/6 00:50 תופסת אותה ומעלה אותה מחוץ למים, מסתובבת ומתיישבת בתוך המים. מנוחת הלוחמות.

יוצאות מהמים ועוברות למיטה. אסף מסדר עניינים ואני בעננים.
הראל מתעורר לפיפי ואסף מתאפק שלא לספר לו, חוזר לישון כמו כלום.
אחרי חצי שעה אסף לוחץ לי על הבטן והשיליה יוצאת.

הקטנה מדהימה ואני מאושרת.
ילדתי בבית, במים, בלילה, רק אני ואישי, הילדים ישנים במיטתם.
לידת חלומותי התגשמה.

מה אומר לך? את אגדה חיה.

אין לי מילים.רק נשיקות

לקח לי כמה רגעים לקשר בין הניק לאדם...
איזה יופי!
מזל טוב.
כל כך שמחה בשבילך, בשבילכם
איזו לידת בזק!!
עוד חלום מתגשם


אסף שואל אם אני רוצה רסקיו, ואני מציעה לו שיקח בעצמו
מזכיר לי אותנו

מאחלת ימים נפלאים לכולכם

איזה סיפור מקסים! אני כל כך שמחה בשבילך שהלידה היתה כל מה שחלמת עליה.
מאחלת לכם הרבה אושר ונחת ביחד.

וואו מדהים. מענין אותי מה ואיך קראת והכנת את עצמך. לא שאני מתכננת אבל... בכ"ז מעניין לדעת.
ואיזה מזל יש לכם-לידה שנגמרת כל כך מהר אחרי שהיא מתחילה... תהנו מהגברת - בנות זה הכי!

תודה לכל המברכות.
היום היינו במשרד הפנים לרשום - זה היה הרבה יותר ארוך, מפרך ומתיש מהלידה עצמה.
בסופו של דבר הוכתרה הצלחה.
שמה בישראל אלמה.

היום היינו במשרד הפנים לרשום
וואו, איזו מהירות, כל הכבוד.
אנחנו עוד לא היינו שם (מקווה שיהיה קצר וקל!!!)
אולי אדבר איתך בטלפון לקבל עצות אם יש.

וואו... איזה כיף לכם. מזל טוב !!!! שם מקסים. סיפור מאלף ומעורר השראה. נולדה יום אחרי אסף הקטנה, לא? יום אחרי מיקה בכל אופן... רק היום שאלתי את יהללוך עלייך, אז היא אמרה לי שכבר עבר שבוע... אז המון מזל טוב ונשיקות לכולם.

לידה רביעית ואחרונה

שבוע 39 וחצי, שבת בבוקר, יום יפה. מרגישה כאבי מחזור קלים, מתזמנת, לא סדיר, לא כואב, אבל משהו מתחיל. המיילדת שלי, ברברה, נמצאת עם ביתה בצפון, בלידה שהקדימה, אז היא מחוץ לתמונה. מסמסת לשרהל'ה, המיילדת המחליפה שגרה במרחק שעתיים ממני, מעדכנת במעט שיש לעדכן ואנחנו קובעות לדבר בקרוב, כשיתקדם משהו.
אחרי חצי שעה, מתיישבים לאכול יחד ארוחת בוקר, ופתאום ירידת מים בשטף. רצה למקלחת שם אני מגלה שהמים מאוד מקוניאליים. מסתמסת עם ברברה ושרהל'ה. כבר ברור לי שזו לא תהיה לידת בית. שרהל'ה מוכנה לבוא, אבל אני לא מוכנה לחשוב על זה בכלל. נוסעים לבית חולים. כל הדרך אני מנסה להרגיש תנועות אך ללא הצלחה. נזכרת שבערב הקודם העובר התנועע המון, בצורה לא רגילה. התנועות המרובות ביחד עם חוסר התנועות הנוכחי, ביחד עם המים המקוניאליים יוצרים לי בראש תמונה מאוד לא טובה. אסף נוהג כאילו יצא מסרט מירוץ. מנסה לשמור על אופטימיות אבל זה מאוד קשה.
מגיעים לבית החולים, לאן הולכים? איפה מחלקת יולדות? כף רגלי מעולם לא דרכה שם...
מוצאים את דרכנו למיון יולדות. מקבלת את פנינו מישהי מאוד נחמדה, מנסה להרגיע. באמת משתדלת, אבל לא שוכחת לשאול: "איך את יודעת שהמים מקוניאליים?" נו באמת, לידה רביעית, אחרי 3 לידות בית? אמנם אני לא אשת מקצוע אבל משהו אני יודעת על לידות, את לא חושבת? אז זהו שלא. זה משהו שחזר שוב ושוב בכל התהליך, התחושה שכל הצוות בטוח שמכיוון שלא למדתי רפואה או סיעוד, אין לי ולא יכול להיות לי שמץ של מושג מה קורה.
הצעתי להראות לה את הפד, שתתרשם בעצמה, אבל קודם מוניטור. יש דופק טוב (אנחת רווחה). אחרי עוד מלא שאלות ותחקורים עוברת למחלקת יולדות.
נותנים לי חדר ומיד אני מבקשת להתקלח (המים המקוניאליים ממשיכים לזרום ואני מרגישה איכס), אבל אין מקלחת. מתברר לי שמקלחת יש רק בחדר אחד במחלקה, בחדר הטבעי, והוא תפוס כרגע. רגע של דכאון, לא יודעת מה לעשות. אין מצב שאני יולדת בלי מקלחת, לפחות זה. חושבת אפילו להשתחרר ולנסוע לבי"ח אחר. לאחר כמה דקות המילדת שקיבלה אותי מבררת על החדר ומסתבר שיש בו מישהי בהתאוששות, ושאני אוכל ללדת בו. עוד אנחת רווחה. נכנסת מהר למקלחת. עוד אנחת רווחה.
טוב, אחרי המקלחת הכל נראה הרבה יותר טוב, עכשיו רק צריך ללדת. אבל אין לי צירים, הכל נפסק.
מנסים להביא צירים בכל מיני דרכים. רפלקסולוגיה, שעבדה מצויין בלידות הקודמות, לא מזיזה לי הפעם. נקודות לחיצה, עיסוי פטמות - כנ"ל. כלום לא עוזר. במקרה הטוב צירון קטן פה ושם אבל שום דבר לא מתפתח. ברקע הדרישה של המיילדת למוניטור רציף בגלל המים המקוניאליים, ואני מתחברת, אבל מדי פעם מתנתקת, כדי להתקלח שוב ולהתהלך. בכל ניתוק עצמאי שכזה, נכנסת המיילדת ומעירה. אני מרגישה כמו אריה בכלוב. בא לי לברוח משם. אני לא יכולה ללדת ככה! אני אומרת את זה למיילדת והיא מנסה להניח לי לנפשי, אבל הפרוטוקולים והרופאה האחראית נושפים בעורפה.
כך עוברות כמה שעות, בניסיונות שלנו להשיג צירים אבל ללא הצלחה. בשש בערב הרפואה נכנסת ומציעה פיטוצין. אני בדילמה רצינית. כל מה שאני יודעת על פיטוצין זה שזה עושה צירים מאוד כואבים ומאוד בפתאומיות ואני ממש לא מוכנה לחשוב על אפידורל. אני יודעת שצריך לקדם את הלידה, אבל האם אוכל לשאת את הכאב? האם זה יכאב יותר מצירים רגילים? איך אתמודד?
מסתמסת עם ברברה ומתייעצת. מסתבר שגם היא בביה"ח זיו, עם ביתה, בלידה עם ירידת מים ללא צירים. אירוני. ברברה מרגיעה אותי שאני אוכל להתמודד עם מה שיביא הפיטוצין. אני הרבה יותר רגועה עכשיו, מיחלת שהלידה תתקדם כבר, מסכימה לפיטוצין.
מתחילים במוניטור רגיל חצי שעה לפני מתן פיטוצין. השעה כבר שמונה בערב. הפיטוצין בקצב 5, איטי מאוד, צירים חלשים ורחוקים. אחרי שעה אני צריכה לשירותים. מבקשת ללכת רגע להתפנות. אומרים לי תעשי בסיר. מה פתאום בסיר קרטון הזה?! מנתקים. אחרי השירותים מסתבר לי ששוב צריך חצי שעה מוניטור ללא פיטוצין. זה הפרוטוקול. איזה דיכאון. אחרי חצי שעה (שבה נעלמו לי לגמרי הצירים) שוב מתחילים במינון נמוך של פיטוצין, אחרי שעה ללא התקדמות מעניינת, מעלים את המינון ל10 מתחילים צירים טובים, סוף סוף. אחרי כמה זמן מתברר שלעובר יש האטות דופק בזמן צירים. מנתקים פיטוצין, שעה מוניטור במנוחה, שהעובר יתאושש קצת.
אני עייפה מאוד, נמצאת בחדר הלידה מעשר בבוקר וללא מנוחה אמיתית. בשעה הזו, אני מנסה לנוח קצת, לאגור כוחות. יש מדי פעם צירים פה ושם, אבל לא סדירים, ואני לא מצליחה לנוח. אסף ישן בכורסא ואני מקנאה בו.
בין לבין כבר שתיים לפנות בוקר, מתחילים שוב פיטוצין, מינון 5, מתחילים שוב הצירים הסדירים והמיילדת מציעה להעלות ל7. זה המינון שלי, הצירים טובים והעובר בסדר. סוף סוף לידה פעילה. אסף נכנס לתפקיד. עם כל ציר הוא מחזיק ומעסה. עוזר לי לעבור את הציר כי אני כבר גמורה. בין הצירים אני מנמנמת, אפילו שהם מאוד תדירים, כל דקה בערך. אני מותשת. אין לי מושג איך אני סוחבת עוד, כל מה שאני רוצה זה לישון. רק בזכות התמיכה האינטנסיבית של אסף אני מצליחה איכשהו לצלוח את זה. הוא כל הזמן שם, מעודד, מחזק. את הצירים אני מעבירה על הכדור, אבל בגלל כל החוטים של המוניטור ושל האינפוזיה אני יכולה לזוז בשטח של מטר על מטר.
בסביבות שבע בבוקר, החלפת משמרת. נכנסת אחות, רואה שאנחנו עם עצמנו ויוצאת. אסף מזהה שהלידה קרובה ומציע לי לעלות על המיטה לעמידת שש. עומדת על הברכיים ונשענת על ראש המיטה. מבקשת מאסף שיכסה לי את הגב בסדין. אני בצירי לחץ, נושמת ונושפת, מצליחה לשמור על טונים נמוכים. שוב נכנסת המיילדת, מציגה את עצמה ואין לה מושג שאני בצירי לחץ. אני אומרת לה שאני לא יכולה לדבר עכשיו (היא לא מבינה את זה בעצמה) והיא מניחה לי, אבל נשארת בחדר, מקלידה משהו במחשב. המוניטור כל הזמן נופל לי ואסף מנסה להחזיק אותו במקום כדי שלא יבואו לבדוק אותנו ולהפריע. הוא לא מבין שאין קליטה כי העובר כבר נמוך מדיי. אני כל כך שקטה שהוא אפילו לא קולט שאני תיכף יולדת.
אני מייחלת שהמיילדת תצא מהחדר, אבל זה לא קורה.
אחרי כמה שניות (היו בערך חמישה צירי לחץ) הראש בחוץ, ולא אסף ולא המיילדת מודעים לזה. אני לוחשת לאסף בשקט "תעזוב את המוניטור, הראש בחוץ" והוא עונה, נדהם "הראש בחוץ?!" בקול רם. המיילדת נלחצת "מה בחוץ?!" ומתחיל מאבק שבו אני מזהירה אותה שלא תיגע, שאני מוציאה, ורק אני נוגעת בתינוק, והיא אומרת "אבל צריך להוציא אותו" ואני מרגיעה אותה שהוא תיכף יוצא. כעבור זמן קצר הגוף יוצא ואני מרימה אותו ומתיישבת. 16/2 שבע וחצי בבוקר.
הוא מושלם וישן. ישן לגמרי. אני משפשפת אותו, הוא נושם אבל לא בוכה. אנחנו מחכים לבכי והמיילדת לחוצה לידי, נושפת בעורפי, רוצה לקחת אותו ואני לא מוכנה שתחתוך את חבל הטבור לפני שמפסיק לפעום. אני ממש מתווכחת איתה ולא מוכנה, והיא לחוצה מאוד. אומרת שחייבת לעשות לו סקשיין, אני מסכימה שתביא את המכשיר אליי אבל היא אומרת שאי אפשר, חייבים בעמדה, זה לא נייד. ואז היא פשוט חותכת את החבל, בניגוד להסכמתי, וחוטפת לי את התינוק מהידיים. פשוט חוטפת אותו, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. זה החלק הכי קשה בכל הלידה.
עד היום זה מלווה אותי. ולא משנה שהוא חזר לזרועותיי אחרי פחות מדקה. הידיעה שהוא היה לגמרי בסדר (ואין לי צל של ספק בזה), ורק בגלל שהמיילדת פחדה על הראש שלה, והייתה לחוצה לעמוד בפרוטוקול, מטריפה אותי. לחטוף כך תינוק מהידיים של אמו, בלי לתת עוד כמה רגעים, בלי לחשוב אולי יש דרך אחרת... מזעזע בעיניי.
וזהו בעצם. מקלחת זריזה. בונדינג שעה עור לעור, הנקה ראשונה שלווה ונעימה ומהר למחלקת תינוקות לבדיקה ושחרור מהיר. הליך השחרור המזורז ארך "רק" 4 שעות, ובצהריים כבר היינו בבית.
לא החוויה שהייתי רוצה שתהיה לי בלידה האחרונה, אבל למזלי היו לי 3 לידות מדהימות שבזכותן גם עברתי את הלידה הרביעית באופן טבעי עד כמה שאפשר.

יקירה,

איזה סיפור לידה! כמה מתח ודרמה
את פשוט מדהימה בעיני. איך הצלחת ללדת בשושו בבית חולים עם מילדת בחדר.
מאחלת לכם רק שלוה אושר ושמחה.

מיכל

סיפור מקסים, בעצם, סיפורים מקסימים.
הרבה מזל טוב, בריאות, שלווה, שמחה.

את יכולה לספר למה בלידה הרביעית תכננת ללדת עם מיילדת, אחרי הניסיון הטוב של הלידה השלישית ללא ליווי?

מיכל מוטאי - ראית מה זה?! אפילו את אסף הצלחתי להפתיע. הוא רגיל שלקראת הסוף אני עולה לאוקטבות גבוהות, אבל הפעם הצלחתי להשאר בנמוכים, אז הוא חשב שיש עוד זמן.

מיכל - לאיש היקר שלי החוויה של הלידה השלישית נותרה כטראומה. הוא לקח על עצמו הרבה אחריות, הרבה מעבר למה שאני ביקשתי ממנו. הוא אפילו מתבדח על כך שכל שיערות השיבה שלו הופיעו אחרי הלידה ההיא בפתאומיות.
בעבר היה לי מאוד חשוב להגשים את החוויה הזו של לידה ללא ליווי, אבל אחרי שעברתי את זה ולאור הבקשות שלו שזה לא יקרה שוב, החלטתי להתחשב בו.

מזל טוב!!!

וואו איזו חוויה, טוב צריכה עוד לידה מתקנת ....
כל הכבוד על העמידה על שלך, הסיפור נוראי!

וואוו! כמה מפתיע! לא היה לי מושג שזה היה בבי"ח. כל הכבוד לכם שצלחתם את זה על הצד הטוב ביותר! מזלטוב!

תודה על התשובה
ימים טובים

מדהימה ועוצמתית.
איזה סיפור מרגש.
ממש הרגשתי את הנוכחות החזקה שלך דרך המילים ואת היכולת להשאר "מכויילת" לנוכח ההפרעות בסביבה. מעוררת השראה

מזל טוב לכולכם מכולנו
חיבוק גדול גדול

נמדהים שלמרות כל "ההפרעות" נשארת קשובה לעצמך
מזל טוב והרבה נחת

תודה לכל המגיבות והמברכות. מחמם את הלב.

וואו, איזה סרט. כמה שונה מללדת בבית... מזל טוב.