סיפורי מיטה משפחתית

אנונימי

אנחנו ישנים עם הדר (שנתיים) והילה (חצי שנה) במיטה משפחתית. אני גאה בהחלטתנו ורוצה לתאר לך את חדר השינה: החדר קטן ובו שטיח מקיר לקיר, עליו מונחים מזרנים - מזרן זוגי ומזרן יחיד באותו הגובה 22 ס"מ, זה טוב כי המזרן נוח ואינו מהווה סכנת נפילה לילדות.
בנוסף, לכל ילדה יש את המיטה שלה ואת הפינה שלה בחדרן. הדר בוחרת איפה היא רוצה לישון, לפעמים היא רוצה לישון במיטה שלה וזה כמובן מקובל, היא יודעת שיש לה מקום גם אצלנו במידה והיא מתעוררת בלילה ורוצה לעבור.
בניגוד לבתים בהם יש נדידת עמים בלילה, בדרך כלל משהו עובר לסלון.
אצלנו תפיסת השינה היא מתוך כיף, הולכים לישון שעייפים ולא כי הגיעה השעה שמונה / תשע... ונרדמים במקום בו מרגישים הכי בטוח.
אמנם יש לנו מאגר דובים, בובות , משחקים, אבל זה נחמד.

אשמח להוסיף מנסיוננו:
אנחנו גרים בדירת 3 חדרים די קטנה (קיבוץ): סלון, חדר הורים וחדר ילדים שבו כל הצעצועים ומיטות הקומותיים של הילדים. בחדר ההורים, המצב קשה יותר, מכיוון שהוא גם חדר העבודה שלנו, אין לנו מקום למיטה גדולה או מזרן נוסף בחדר, ואנחנו משתמשים במיטה זוגית רגילה, לרוב לרוחבה ולא לאורכה.

הילדים יכולים לבחור איפה הם ירדמו. בסלון, במיטה שלהם, או במיטה שלנו. במידה והם בוחרים במיטה שלנו, אנחנו משתדלים להסתדר כבר מההתחלה לרוחב כדי שנישן כולנו יחד. במידה והם נרדמו בסלון או במיטה שלהם, הם יכולים לעבור באופן חופשי במהלך הלילה אלינו למיטה, אני לא מנסה לשכנע אותם להישאר במיטה שלהם, למי בכלל יש כח באמצע הלילה, כיום הם עוברים לבד בלילה ואין לנו מושג באיזה שלב של הלילה התבצע המעבר.

כשאגם נרדם במיטה שלו ולא עובר בלילה, בבוקר הוא גאה מאוד בכך שהוא ישן במיטה שלו. אני גאה בו מאוד אבל זה בהחלט לא גורם לנו ללחוץ עליו לישון במיטה שלו באופן קבוע. אם אני צופה נכון את העניינים, גם בגיל 6 נישן ביחד במיטה המשותפת. .}

היה נעים לקרוא את דברי דפנה שקצת הזכירו לי את המצב אצלנו. גם לבתנו בת השלוש יש מזרון צמוד לשלנו באותו הגובה, ובנוסף מיטה בחדרה. (כשהיתה בערך בת שנתיים, והחדר "שלה" היה מן חדר אורחים, היא פשוט רצתה לישון על המיטה שם יום אחד, וככה היו לנו, מיוזמתה, כמה חודשי מיטה לא משותפת. כבר מזמן חזרנו לישון יחד, אבל מנוחת צהריים למשל היא אוהבת לעשות הרבה פעמים בחדר "שלה", שהוא דרך אגב גם חדר הטלויזיה וחלק מהמשחקים. (ככה הסלון נשאר חופשי מהטלויזיה). בגיל שנה אני מניחה שכל ההפרדות האלה לא משמעותיות, אבל מנסיונינו זה פשוט בונה את עצמו עם הזמן לפי הנוחות של כולם.

באופן כללי אני ממש מברכת על היום בו נפל לי האסימון וקיפלתי את מיטת הסורגים לתמיד. (כשבתי היתה בת חודש בערך.) הלילות רגועים, נעימים, חמימים, וזה נוח וטוב כולם ביחד. אין עצבות ובכי של פחד להיות לבד, אין לקום בלילה בלילות קרים, את יכולה להביט בפנים המתוקים הישנים האלה בכל זמן בלילה בלי אפילו להתעורר ממש לגמרי... אם את מניקה אז זה בכלל קל הרבה יותר.

זה עצוב ולא טבעי להיפרד לכל כך הרבה שעות (ועוד דווקא בחושך!) וכשישנים ביחד זה לא קורה ובקיצור זה נעים וטוב לכולם,
וגם אני אשמח לענות על עוד שאלות אם יהיו.

ביפן, ראיתי בתים קטנטנים שבהם החדר המרכזי משמש להכל. בבוקר מקפלים את הפוטונים, שהם רכים ודקים וקלים לקיפול וגרירה אל חדר אחר, ואז החדר ריק לגמרי, ובקלות יכול להפוך לחדר עבודה או חדר אכילה או כל דבר אחר. זה

שליחה על ידי בשמת* » 30 יולי 2001, 13:32

להוסיף מנסיוננו: טליה כבר כמעט בת 4. לאחרונה היא מבקשת יותר ויותר לישון במיטה "שלה" בחדר "שלה" (מיטת הסורגים בחדרון פיצפון), שבה ישנו הבובות שלה רוב הזמן. המיטה גם שימשה אותה לאימונים בטיפוס ובהתעמלות. עדיין היא מתעוררת באמצע הלילה או עם שחר וקוראת לי לקחת אותה למיטתנו (פעם אחת באה בעצמה). אנחנו ישנים על מיטה זוגית רגילה, כשטליה באמצע, כדי שלא תיפול.

גם אני נהניתי משינה משותפת עם מאי (בת 8) ונעם (בן שנתיים וכמעט וחצי).
מאי ישנה איתנו (וכשנפרדנו - איתי ועם נעם) עד גיל 7 ואז עברה מרצונה, התלהבה ממיטת קומותיים חדשה שקנו לה, ואיתה גם נעם - לצערי - בגיל שנה וחצי, כמובן מבחירתו.
נעם עדיין מגיע אלי בלילה, לשמחתי, מה גם שעד גיל שנתיים היה יונק המון בלילה וזה היה מאד נוח רק להסתובב אליו.

סיגל,ואם הית קונה לה מיטה לפני זה ,היא גם היתה עוברת?

לגבי הערות ומה שמשתיק אותן -
אנחנו ישנים על מזרון די גדול (בעלי, אני, והילדים - תאומים בני 7 חודשים). כשהגיע הקיץ נהיה חם מדי להצטופף, אז הוספנו ליד מזרון לילדים.
למעשה - במהלך הלילה (וההנקות) כולם מתקבצים על המזרון הראשון,
אבל זוטות כאלה לא מפריעות את אנחת הרווחה של הסבתות של "הנה, סופסוף יש לילדים מרחב משלהם".

לא אחת מוזכר כאן שהשינה המשפחתית היא לא נוחה. אז אני רק רוצה לצייץ (וזו לא שגיאת כתיב) ולומר, שאם מחליטים על לינה משפחתית, כדאי ואף מומלץ לארגן את חדר השינה כך שיהיה נוח לכולם. מי לא רוצה לישון טוב בלילה???
אפשר לקנות מיטה גדולה (יקרררררר) או להסב חדר אחד בבית לחדר שינה - למלא אותו במזרונים. כך כל אחד ימצא את מקומו וישן בנוחות. לא חייבים לחטוף בעיטות ולישון על 40 ס"מ של מיטה.

ילדים נותנים מסר, וזה לא תמיד קשור לגודל המיטה. אנחנו ישינים שניים על מיטה מספיק גדולה, וכשהוא היה הרבה יותר קטן - היה לי הרבה פחות מקום

מעבר לבעיטות, ויותר מהן, יהונתן מניח עלי רגליים או ראש, או עוטף אותי מהצד עם יד ורגל
כשהיה תינוק והתעורר מכל תזוזה, היה קשה לקום מזה, היום יותר פשוט אבל... כשאני נכנסת למיטה באמצע הלילה, מתוך שינה, הוא מניח רגליים - שלא אעלם שוב

בעניין השינה - אני מאוד בעד לזרום עם הילדים... והנסיון שלי כולל את שני הצדדים, לצערי.
עם בתי הבכורה התעקשתי שתישן במיטה שלה מגיל 3, פשוט כי ככה אמרו לי שצריך ולא הפעלתי שיקול דעת משלי (למרות שכן הפעלתי אותו בתחומים אחרים...). זה הגיע למצבים קשים מאוד, שגם היום, כשהיא כבר בת 12, אני זוכרת אותם לדראון כלפי עצמי.
לאחר מס' חודשים חברו 2 דברים להבנת העניין בדרך אחרת: 1) היכתה בי המחשבה שגם לי לא כיף לישון לבד, כשאישי האישי אינו בבית... 2) הייתי לפני הלידה השניה ו"נזכרתי" שהתינוקת החדשה כן תישן לידנו והחלטתי שזה לא הוגן למנוע זאת ממנה כשאחותה הקטנה זוכה לכך...
בהמשך לשלווה שרכשתי בנושא זה - לאחר כשנתיים, כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה מרוחקת, הייתי מעט מאוד בבית ולכן החלטנו שלא ננסה, אפילו, לחנך בנושא השינה הנפרדת. קבלנו את העובדה שאנו חסרים לבנות (ושהן חסרות לנו) ושעלינו לספק את החום והאהבה בשעות שבהן אנו בבית, גם אם זה בשעות השינה. שינה משותפת זו ארכה כ-4 שנים, עד שההריון השלישי הגיע למצב מתקדם והסברנו לבנות שעכשיו זה ממש צפוף! הן היו בנות 8 ו-5.
הפתרון שהן מצאו היה שינה משותפת שלהן, באחת ממיטותיהן, וכך זה נמשך עד היום כשהן בנות 12 ו-9.
כמובן שהן מצרפות אליהן, יחד או לחוד גם את אחותן הצעירה בת ה-4, ועד היום ישנם לילות בהם הן מבקשות לישון לידנו או שאחד מאיתנו יישן לידן.
מצאנו, שהשינה המשותפת הביאה לקשר מצויין גם בינינו לבינן וגם בינן לבין עצמן ולו משום הכיף בלדבר או לשיר בשקט
עד שנרדמים. בילוי נעים גם לכם...

כל הכבוד מירי להליכה אחרי הלב.

איזה הרגשה נפלאה בטח יש להם לבנותייך לילה אחרי לילה. לישון ביחד. אני הייתי ישנה עם אחותי הגדולה כשגרנו בעיר והיית י מפוחדת כשהוריי יצאו מהבית . בשבילי היא הייתה המקור לבטחון, לעצמאות ואומץ. לידה הרגשתי הכי הכי בטוחה בעולם. כשעברנו לקיבוץ, המטפלות אסרו עלי לישון עם אחותי באותה המיטה. אפילו שישנו באותה המבנה. בלילות הייתי מטיילת אליה אפילו תוך כדי שינה! ובבוקר, בשש בבוקר לפני שהמטפלת תגיע הייתי רצה מייד למיטה שלי, שהיא לא תדע.
תיאור סדרי השינה שלכם ממש ממש חימם לי את הלב.
אני מקווה שגם אצלנו זה יקרה.
תודה שחלקת איתי את הרגעים המחממים האלה.

חאן יא, התאורים שלך על הקיבוץ, עושים לי רע, והם נאספים אצלי לעוד הרבה סיפורי אימה על הלינה המשותפת בקיבוץ...

אני מכירה עוד ספר ד"ר סירס ואישתו מרטה "BABY BOOK" זה ספר מאוד גמיש ולא מכריח אותך להתנהג רק לפי שיטה של עיקרון הרצף.
גם אני רציתי להגיד מתוך ניסיון של חצי שנה שמיטה משותפת זה דבר נפלא. אני לא יודע מה זה לא לישון בלילה. אנחנו מתעוררים ביחד, נרדמים ביחד ואין לי סיוטים של צעקות בלילה. (חוץ מפעמיים של כאבי קוליק). בזמן אחרון שמתי לב שביטחון שהוא מקבל משינה משותפת גורם לו לא להתעורר בלילה - הוא מנסה לזוז ולבקש אוכל, אני שמה עליו יד והוא מבין שצריך לישון ואין אוכל.
מה שהכי חשוב לי שאני לא מנהלת מלחמות עם יצור הקטן הזה. אנחנו גוף משותף, אנחנו ערים אחד לשני. אין צורך "להציב גבולות". הוא פשוט מבין שיש דברים שאי-אפשר לעשות. כך למשל אנחנו נוסעים כל יום 50 ק"מ כמובן שמשעמם לו, הוא בכה בהתחלה אבל בהמשך היבין שאי-אפשר להוציא אותו מסל-קל וקיבל את זה.

אני קוראת את הדברים וחיוך עולה על שפתי.
אני אם לשתי בנות ובן
הגדולה בת חמש וחצי
ותאומים בן ובת בני שנתיים וחצי.
אצלי התהליך מסובך במיקצת
חמישתנו ישנים יחד
הילדים שלנו אפילו לא חושבים לישון במיטותיהם.
כל כך כייף להם ביחד וכמובן איתנו
הם נרדמים לבד יחד בהתחלה ואח"כ אנחנו מצטרפים.
אני לא יודעת מתי יחליטו שדי אבל נראה לי שזה ימשך עוד זמן רב.
(גם אני כילדה אהבתי את מיטת ההורים ועד היום שאני אצל אמא שלי שהיא משגיחה עליהם ואני נחה אני ישנה הכי טוב במיטה שלה- פסיכולוגי).

אנחנו ישנים עם ישי (חודשיים...היום!) ויהונתן (שנתיים וחצי) בשני מזרנים זוגיים צמודים זה לזה על הרצפה. יש הרבה מקום לכולם אם כי אני ובן זוגי קצת רחוקים זה מזו, אבל חוברים כשצריך...
הבעיה היתה כשישי נולד והבכי והקולות שהשמיע בלילה היו מעירים את יהונתן, מצאתי את עצמי חומקת במהירות לסלון באמצע הלילה כדי שלא יתעורר וחוזרת רק לאחר שישי נרדם שוב, זה היהי מתיש למדיי אך כרגע נראה שהסתדר...
נראה לי שהשינה ביחד גורמת לשניהם להירדם פחות או יותר באותו זמן לאחרונה, אנימניקה את ישי במיטה כשלצידי איתי מקריא ליהונתן סיפור לפני השינה ואז מכבים את האור משתרר שקט שעוזר גם לישי להכנס לשנת הלילה שלו, וכך קורה גם בצהריים (לא כל יום ורק לאחרונה) אני מקריאה סיפור לגדול תוך הנקת הקטן, וכך לאט לאט שניהם נרדמים ורק אני נשארת ערה עסוקה במחשבות....
טוב, זה נשמע מאד אידילי אבל אל תדאגו לקח קצת זמן עד שזה הגיע לאיזון כזה וגם עכשיו זה לא כל יום. ובכ"ז השינה המשותפת היתה מאד טבעית וברורה עבורנו מרגע שיהונתן נולד והיה ברור לגמרי שישי מצטרף אוטומטית וללא היסוס לסידור (השינוי היחיד היה מזרון זוגי נוסף).
מבחינתי אין בכלל דרך אחרת ואני לא יכולה לחשוב עליהם ישנים רחוק ממני ולוותר על התכרבלויות הבוקר, ההתעוררות לידם וההתבוננות בהם מקרוב בלילה.... ואולי זה הדפקט הקיבוצי שבי.........

שליחה על ידי א* » 20 פברואר 2002, 13:07

למור,
דווקא לבן זוגי הקיבוצניק היה קשה להתרגל לכך שהילדים לא ישנים כל הלילה ובאים. זה לא מפריע לו לישון (גם טיל לא יכול להפריע לו) אבל הפריע לו הרעיון שהם לא מצליחים לישון במיטותיהם כל הלילה. אבל בחלוף השנים הוא התרגל וגם אותו הכריע חוסר הרצון לצאת מהמיטה. (כמובן - אחרי שהערתי אותו שצריך ולא קודם) השבוע סופסוף אזרנו אומץ והכנסנו עוד מיטה צמודה לשלנו- באותו הגובה . כך יש פשוט יותר מקום לכולם- 4 ילדים והורים זה הרבה על מיטה זוגית - גדולה ככל שתהיה. אין לך מושג איזה כיף זה עשה לחבר'ה שלנו . העוזרת כמעט התפלצה מהמצב- כי כל החדר כמעט הוא מיטות. היא אמרה שזה כמו מעברה, אז מה?
אני מרגישה כל כך שלמה עם זה ואני חושבת שגם הוא מרגיש כך עכשיו. דברנו הרבה במשך השנים על האווילות של הלינה המשותפת הזו שבגיל 5 שבועות הוציאו את התינוקות מהבית. ואני חושבת שבהשלמה שלו עם הצורך של הילדים בקירבה גם בלילה, והלמידה שלו להיזדקק לקירבה איתם בלילה בעצמו- הוא אולי ריפא קצת את הפצע שלו של הנטישה. (לא שאני חושבת שאמא שלו לידו היה עושה לו משהו טוב, אבל זה כבר סיפור אחר...)חיכיתי 7 שנים לעשות מהלך כזה שהופך לינה משפחתית ללגיטימי ולא מקרי- ואני מרגישה שזה הזמן הנכון- כי כולנו מוכנים לכך.
עדיין יש לגדולים רצון לישון כל כלילה במיטותיהם - אבל זה לא כל כך מצליח להם...

סופה (???) של המיטה המשפחתית שלנו.
מאיתמר נפרדנו לשלום כבר לפני שנתיים בערך כשהוא הודיע לנו שלשון עם אמא ואבא זה ענין לתינוקות אבל עכשיו גם נבו עבר למיטה משלו בחדר שלו ושל איתמר.
עד עכשיו נבו היה נוהג לשגע אותנו כל לילה. להתעורר, לבכות, לאכול, לחגוג, לבעוט וכו'...
לפני מס' ימים החלטנו לעשות ניסוי ולהעביר אותו למיטה שמחכה לו בחדר הילדים וראו זה פלא. הילד ישן לילות שלמים. לא מתעורר, לא רעב, לא קופץ. פשוט.......ישן.
ואנחנו לראשונה מזה שנתיים כמעט ישנים טוב. מתעוררים כל בוקר בהפתעה מהשעון המעורר.
כנראה ככה זה כשהילדים מתבגרים.
ומכיוון שאין לנו כוונה ללדת ילדים נוספים הרי שיש סיכוי שהמצב ישתפר אפילו יותר ואולי פעם נצליח ללכת לסרט בערב!

אצלנו יש "נידנודים" מחודשים בעניין "מיטה לילדה" מאז שמכרנו את מיטת התינוקות (שתפסה מקום בחדר שלה ושימשה מיטת בובות).
מגוחך ממש. כאילו שהעובדה שהמיטה עמדה שם "הרגיעה" אותם איכשהו ש"יש לה מיטה משלה", אף על פי שהיא ישנה איתנו.

לפני המון שנים, כשהייתי בקורס מד"צים, היה אסור ללכת יחפים. אז כמה פרחי מד"צים ציירו על הרגליים עם טוש שחור רצועות של סנדלים כדי לצאת מידי חובה. אז תציירו מיטה על הקיר, ויפסיקו הנדנודים.

בשמת, כמו שאני מכירה אותך, את לא נשברת למשמע לחץ כזה. נו באמת, שיפסיקו כבר להתערב.

הנה כתבתי את זה לפני כמעט שנה
והיה לי נחמד לקרא את זה שוב
ואני שולחת לכם שגם אתם תהנו.

המשפחה שלנו היא משפחה מיוחדת
קצת כמו כולם אבל קצת גם אחרת
אנחנו במספר חמש נפשות
אבא אימא אחות אח ואחות.
אבא הוא גיורא
אימא היא אלה
נעה בת חמש
בן שנתיים נדב
וכך גם נעמה
הסיפור מתחיל בערב דווקא
אספר לכם מה קורה במיטה.
זו לא מיטה רגילה
זו מיטה מיוחדת
עם הרבה בלאגן
ואני לא סתם אומרת.
הכל מתחיל בזמן המקלחת
שלושתם מתקלחים ומשחקים יחד
ומתחילים לומר שאחרי המקלחת
לא רוצים לישון עד שהשמש זורחת
אבל אימא אומרת לישון חייבים
אם רוצים לגדול ולהיות חזקים
אחרי המקלחת אימא מלבישה
כל ילד בתורו את הנמנמה
ואז בפה אחד כולם מסכימים
שבמיטה של ההורים
הכי חם ונעים.
אימא בסוף מסכימה לנסות
משכיבה את כולם
ולא שוכחת לכסות
ואז מתחילים הקריאות של הילדים.
שלשכב לישון לא כל כך רוצים
אומר נדב אימא אני צמא
ואני רעבה אומרת נעמה
אוף שקט אני עייפה נעה מכריזה
אבל איפה דינה הבובה
בוכה נעמה ואימא מביאה
בסופו של דבר כולם נרדמים
שקט ושלווה בחדר שוררים
למיטותיהם אימא אותם מעבירה
את נעה ונדב ונעמה הקטנטנה.
לסיפור יש המשך ולמיטה גם כן
שום דבר לא נגמר גם לא הסיפור ולכן
אמשיך לספר את העלילה
וכל מה שקורה באמצע הלילה
אז מאוחר יותר ישנים ההורים
אימא ואבא כבר מאד עייפים
ופתאום באמצע הלילה ללא שום התראה
אבא מרגיש שלידו יש ילדה
הוא מסובב את הראש ומי ישנה?
נעה נכנסה בינו לבין אימה
אותה הוא מחבק ונותן לה מקום
שתלך לישון ושתחזור לחלום
אבל לא עובר הרבה זמן עד
שנדב קם ועושה קצת בלאגן
הוא לא עובר בשקט אלא עם קריאות קולניות
אימא אימא הוא מתחיל לבכות
אימא לוקחת אותו ומחבקת גם
שישן טוב ויפסיק עם הבלאגן
בשעות הבוקר המוקדמות קמה נעמה
אבל היא כבר אחרי השינה
למיטה הצפופה היא מגיעה
תקומי אימא היא אומרת
אני רוצה שוקו אני כבר צמאה
אך אימא אותה מרימה ומחבקת
אפשר עוד לישון ונשיקה נותנת
לישון כבר קשה למה אתם יודעים?
המיטה כה קטנה וקשה קצת בפנים
אז בסוף אבא מתייאש ואימא גם
כולם כבר קמו כל כך מוקדם
אבל זה לא הכל יש עוד קצת
איך כולם נהנים בבת אחת
אבא אותם לוקח ואתם קצת משתולל
והרבה בלאגן במיטה מחולל
כולם צוחקים וקופצים על המיטה
עד שאימא כועסת כי תראו מה שעה
זה הזמן להתארגן לא לאחר לגן
להתלבש להתרחץ וגם שוקו כמובן
אז מה אתם אומרים?
זו לא מיטת פלאים?
אתם מבינים למה אותה כל כך אוהבים?
אנחנו המשפחה את המיטה המופלאה
אבא אימא נעה נדב ונעמה.

ונווווווווווו טוב עכשיו אין את העניין של הגן- שינוי קטן צריך הטקסט

.

בשמת
חודש אחרי שנבו נולד איתמר הודיע לנו שהוא לא רוצה לישון איתנו יותר ושהוא רוצה למיטה שלו.
תמיד היתה לו מיטה בחדר שלו (שנשארה יפה ומסודרת) והוא ידע שהוא יכול לבחור.
אני מאמינה שיש חשיבות לאפשרות הבחירה של הילד. אם תהיה לטליה מיטה היא תדע שיש לה בחירה ואם לא תהיה לה, יהיה לה הרבה יותר קשה לחשוב על הפיתרון הזה גם אם הוא מתאים לה.
לידת תינוק חדש משנה המון תפיסות חיים אצל הילד הבכור וחושב לדעתי לאפשר מגוון של אפשרויות בחירה.
ועוד משהו. לגבי ההנחה שלך שתישני בין שני הילדים. אני לא משוכנעת שיהיה לך נוח להיות באמצע ולהיות מוקד ל"מריבה" על תשומת הלב. אין ספק שטליה תנסה כל טריק שהיא תצליח להעלות על הדעת על מנת להמשיך ולהנות מרמת תשומת הלב שהיא רגילה לה. אני לא משוכנעת שאת רוצה שזה יתבטא ביניקה בילתי פוסקת שלה ואחר כך בתינוק מורעב ובאמא שאין לה מספיק חלב.
לו אני במקומך הייתי מעבירה אותה לישון בצד של אבא.
אגב יש מגינים למניעת נפילה מהמיטה עם זרועות שניתקעות מיתחת למזרון והם יעילים מאד. למה לא להשתמש במגן כזה במקום לאפשר לטליה להפריד בינך לבין בעלך?

שליחה על ידי יעל_ג* » 23 מאי 2002, 12:22

אלה - מקסים מקסים מקסים.

- תודה יעל.

שגית - לא אמרתי שזה משפיע עלי או מזיז אותי. אבל אין לי סבלנות לשמוע בלבולי מוח, ובאמת כל פעם השטויות שלהם מפתיעות אותי מחדש. כאילו: הלו? שוב הנושא הזה מטריד אתכם? מה זה עניינכם בכלל? יאלללה! (לקרוא באינטונציה המתאימה... )

אלה, ממש מקסים. מאוד נהניתי לקרוא.

בקי, כנראה לא ראית את המקום שבו פירטתי את העניין. או שפיספסת את העניין שאין מקום בדירתנו הנוכחית למיטת ילד. אולי על תקרת הסלון. במיטתנו גם אי אפשר להתקין מגן. בתנאי המגורים שלנו (עד שנעבור דירה עוד שנה), מזרון משלה הצמוד לשלנו יהווה "מיטה משלה" ואותו דווקא קל להעביר לסלון ללילה אם היא תרצה דווקא לישון בנפרד (no chance). אני מכירה את בתי. אם היא תרצה לישון לבד, היא לא צריכה מיטה קיימת בשביל לחשוב על זה. כמו כן, לא אהיה מוקד למריבה על תשומת הלב, רק באופן תיאורטי אני אהיה "בין שני הילדים". בפועל, אני אהיה במיטה הזוגית עם בעלי והתינוק, והיא תהיה במיטה שלה. שוב, אם תמצאי את המקום שבו פירטתי את התוכנית, תראי שכל זה לא רלבנטי לנו. תודה בכל אופן על תשומת הלב.

אלה איזה יופי. (וגם כיף שכבר אין גן!)

עכשיו קראתי סיפור של אם, איך היא התרגלה לא לשים לב אם בתה התינוקת כן או לא ישנה כל הלילה.
ופתאום קלטתי שהבת שלנו ישנה כל הלילה כבר חודשים! (היא בת 4 ו-8 חודשים וחזרה למיטתנו בערך בסוכות בעקבות מחלה, אחרי משהו כמו 4 חודשים שבהם ישנה "במיטה שלה" אבל בעצם קראה לנו כל לילה לקחת אותה למיטתנו, מלבד כמה לילות נדירים שבאה אלינו רק לפנות בוקר, ובעצמה...)
תארו לעצמכם שאפילו לא שמתי לב שהיא כבר "ישנה כל הלילה"... מאיזה גיל?
כנראה שכשזה לא חשוב אז זה לא חשוב...
אה, מה שכן, היא כבר כמעט לא יונקת לפני השינה - לרוב בכלל לא מבקשת. אם מבקשת, אז יונקת שלוש יניקות סמליות ואומרת "זהו". פעמים בודדות (שתיים?) ינקה ונרדמה כמו פעם. לפני ההתעוררות לפעמים מבקשת לינוק מתוך שינה (מתחילה לזוז ולהשמיע כל מיני קולות ובסוף אומרת "לינוק" מתוך שינה ומתחברת אלי), לא כל יום. זאת אומרת, שהיא לא נגמלה לגמרי אבל היא כן ישנה כל הלילה.
}{מיץ פטל (25.05.2002 17:15):
אצלנו אוהד ישן במיטה משלו עד חצות בערך ואז עובר למיטה שלנו.
מאז שהורדנו לו את החיתולים , הוא ישן ב"מקום " שלו במיטה המשפחתית. לנו מאוד חשוב לישון יחד כזוג בלי שום ילד ביננו, ואנו די עיקביים עם זה.לפעמים עדדין קשה לו (ולי ) לישון רחוקים אחד מהשני אז אני מתחלפת עם דקל במקום ואז ישנה מחובקת עם אוהד., עד שנעמה מתעוררת ואני חוזרת למקומי.....
ממש " משחק המיטות" ( כמו " משחק הכסאות" ).
בכל אופן בימים שבהם הוא ישן איתנו מתחילת הערב הוא ישן לילה רצוף. ואז אני פתאום קולטת את מה שאמרת בשמת..." כנראה כשזה לא חשוב אז זה לא חשוב....".

לנו נשבר לישון על הרצפה כבר לפני שנה וחצי ואצנו לקנות מיטות - אחת כפולה לנו ואחת של נוער לליהי, בת 5. המיטות צמודות ובדרך כלל היא ישנה על הקרשים האמצעיים בין המיטות, קרוב אלי. אח"כ היא מסתובבת לכל מיני כיוונים כמובן. אין לה מיטה בחדר אחר והחדר שלה הוא בעצם חדר צעצועים והיא לא מעלה בדעתה אפשרות אחרת כרגע, למרות שהיא רואה שאצל חבריה זה לגמרי אחרת. אני נירדמת איתה כשהיא הולכת לישון, כבר הצלחנו להגיע לשעה "קבועה" בין 20:30 ל-21:30, סיפור ולישון. לפעמים אני מצליחה לקום אחרי כן ולפעמים אני ממשיכה לישון בכייף עד הבוקר, כמה בריא!.
התחלנו בלינה משפחתית כשהיתה בת חודש והשאלה שאנחנו נשאלים הרבה היא 'עד מתי?!' ו-'מה, אתם עושים את זה לידה?!!!' ואז אני מסבירה שעד שהיא תרצה ושיש עוד חדרים לעניינים שהם לא שינה. הילדה הולכת לישון מחובקת וקמה מחובקת (ולא הולכת לגן, שזה בכלל כייף). לא יכולה לתאר לעצמי לגדל ילדים בצורה אחרת, עם משטר קימה לא מתחשב ועם בדידות. למה זה מגיע להם?

שלום לכולם/ן
אני חדש כאן. הגעתי דרך הכתבה שפורסמה (נדמה לי) ב-"ידיעות" על חינוך ביתי, דפדפתי קצת, והדף הזה של המיטה, תפס אותי. אז אני עדיין לא מבין לגמרי איך כל העסק פה פועל, ויכול להיות שמה שאכתוב פה לא קשור לגמרי לדף הספיציפי הזה, רק סובב סביבו, אז תתקנו/ תערכו אותי....
באופן כללי האתר הזה מאוד מצא-חן בעיני, למרות כמה הסתיגויות שיש לי (שמתי לב שהתייחסו לזה כבר, על "הדו-פרצופיות", אורבניות כפרית וכו', אולי בהמשך אלמד איך מכניסים קישורים בשביל להסביר למה אני מתכוון) אתייחס לזה בסוף.
כאמור למעלה, קוראים לי אלון, אני נשוי לדורית, אבא לטמיר (שנתיים וחצי) ויהונתן (שלושה וחצי חדשים).
הבעיה/ הסתייגות שיש לי עם ה-"מקום" הזה, באופן מאוד כללי, זה הטרנדיות, היאפיות ש-"באופן הטבעי", וכדוגמא אביא את הסיפור שלי על "המיטה המשפחתית":
כ-3 חדשים אחרי שטמיר נולד, והיינו צריכים להפרד מהעריסה המושכרת, הוא עבר ל-לול בחדר שלו. הוא מעולם לא ישן לילה שלם, וקם פעמיים ולפעמים יותר בלילה. אחרי שעברנו דירה, היה קשה לו להרדם במיטה שלו, בד"כ הוא נרדם אצלנו ואח"כ היינו מעבירים אותו, וכמובן, המשיך להתעורר בלילה. כשהתגלתה רטיבות בחדר שלו, העברנו את הלול אלינו לחדר. עדיין הוא המשיך להרדם במיטה שלנו, ולהתעורר בלילה. כשפסקו הגשמים והוא חזר לחדר שלו, העניין נהיה רק יותר קשה. לא זוכר בדיוק את השתלשלות הדברים, בסופו של דבר הוא נשאר לישון כל הלילה במיטה שלנו. מיותר לציין שהוא הפסיק לקום בלילה. התהליך הזה, אולי באופן לא מודע לגמרי, נעשה הרבה בעידוד שלי, שלמרות כל הקשיים (והם קיימים וקשים) כאבי הגב, חוסר הנוחות, כל מה שקשור לסקס וכו', כי פשוט אהבתי את הרעיון, והוא נראה לי נכון.
אז מה הבעיה? - אמנם שמעתי על הקונספט (למרות שרק עכשיו התוודעתי אל המושג כמושג "המיטה המשפחתית"), קראתי פה ושם על "עקרון הרצף" (לאחרונה גם קראתי את הספר עצמו) וכו', אבל הגעתי לזה "באופן טבעי" (בעצם בלי מרכאות) באמת

כלומר לא דרך תאוריות, צווי אפנה וכאלה, ונכון לעכשיו אני מרוצה מזה כאמור למרות הקשיים, כיף להרדם עם טמיר, ולקום איתו, ולראות אותו באמצע הלילה. רק ככה אני יכול "לתפוס" אותו מחייך, או מתגלגל מצחוק מתוך שינה.... ואני לא אומר את זה בשביל להוכיח שאני מקורי או משהו. אלא כי הבעיה היא כאשר מנסים בכוח ללכת "באופן טבעי" (עם מרכאות כפולות), כאשר מנסים לנסח את ה-"באופן טבעי" לנוסחאות ודוקטורינות (מה שעשתה -לדעתי- לידלוף). זה "בסדר גמור" אם הילד (למשל) ישן בשמחה בחדר משלו, באופן-טבעי (בלי מרכאות), וזה הדבר היחיד שהוא מכיר וזה הולך טוב. למרות שכפי שציינתי אני מרוצה ממה שמסתבר כ-"המיטה המשפחתית" שלי, לא פעם אני מתגעגע למיטה משלי, ללבד עם דורית וכו'.
ומצד שני, נחמד לגלות אנשים שחווים חוויות דומות ולחלוק אותן, בעיקר כאשר לפעמים אני סופג ביקורות קשות, והאשמות מהסביבה, על דברים כמו השינה המשותפת, למרות שהדבר לא נעשה מתוך רצון להיות שונה, אלא פשוט קרה....
ואתם בטח שואלים מה עם יהונתן? - אז הוא עדיין בעריסה, עם כולנו בחדר, ובקרוב אנחנו עוברים שוב דירה, ואז, כבר נראה מה יהיה.
ועוד משפט: העיסוק שלי הוא - אדריכל, והרעיונות שקשורים בחלוקה שונה, לא קונבנציונלית של הבית מאוד מצאה-חן בעיני, ומעסיקה אותי!.
וזהו, מספיק בשביל פעם ראשונה, מקווה שלא ייגעתי.
אלון.

הסיפור אצלנו דומה. גם אצלנו זה התחיל מקרבות על השינה.
מה שלמדנו דרך התיקון שעברנו ביחד הוא להיגמל מסחף בזרם צווי האופנה ולהתחיל להקשיב לעצמנו.
גם אני מוצא את עצמי קורא באתר, ומתרגם את הנאמר לחוויות משותפות (כמו עכשיו, איתך), לצווי אופנה שלא ברורים לי, לכיווני מחשבה מעניינים ומגרים, לטיפים וטריקים, לרכילות ... אבל מעל לכל זה קיים מה שברור שקרה לכם, וקורה בעצם לכולנו. החיים הם מה שאתה עושה מהם, וההבנות באות בדרך כלל בעבודה קשה, רצופת עליות ומורדות - ולא מקריאה של צווי האופנה ה"באופן טבעי" ים.
אני חושב, שברוב המקרים כאן באתר, המשתתפים מנסים "למכור" לך את עצמך. כלומר לא להגביל את דעתך "באופן טבעי" , אלא להיפך, לתת לך לגיטימציה לחשוב ולחיות באופן שהוא טבעי לך, ולא לתת למשרד החינוך - שילב - טיפת חלב - בית חולים - גננות - חותנות

- לנסות לשכנע אותך לתת להם לחשוב על הכל בשבילך.

אלון פרי , תתפלא, הרבה מהקהילה הזו, גילו דברים שנקראים כאן ובכלל באופן טבעי בעצמם
הסימוכין/מאמרים/מחקרים/ספרים הגיעו מאוחר יותר. כל אלו נתנו לגיטימציה לרגשות ולמעשים.
זה לא פסול. זה מעודד ותומך.

אלון, ברוך הבא!

גם אצלנו הדברים די זרמו מעצמם, ורק לאחר מכן הגיעו התיאוריות. אבל עם הזמן למדנו איפה אפשר לאתר את התיאוריות שמעניינות אותנו (בין השאר דרך האנשים פה באתר!), ומזה אנחנו לומדים על עוד רעיונות ותובנות שרלוונטיים לנו. אבל בכל מקרה אנחנו שופטים את הדברים לגופם, ולא כל כך נשמעים לאופנות (יש אפילו כמה שיאמרו שאנחנו בכוונה עושים דברים כנגד האופנה; שזו כידוע אופנה בפני עצמה...

).

אלון... עצה אחת לי אלייך. כשתעברו דירה כדאי שתשקלו קניית מזרון בגודל 2X2 ולשים אותו על הרצפה על שטיח. ככה תוכלו לישון כולכם ביחד.
מה שעושה לנו את השינה יותר נוחה (עם תאומים), זה שעל המיזרון הגדול יש,בערך, אזור לכל אחד, ואנחנו ישנים בכיוון מנוגד לילדים וככה מתאפשר לנו לישון אחד ליד השניה. לצורך הדגמה...=וו

שליחה על ידי גילה* » 10 יוני 2002, 10:38

אלון פרי - ברוך הבא!
פתח לך _דף בית אישי (לחץ על שמך, איפה שכרגע יש סימן שאלה כי אנחנו עוד לא מכירים אותך (-;), שם המקום הנוח לספר עוד על עצמך, ולקבל תגובות "ברוך הבא".
נכון ש"באופן טבעי" יכול להתפרש כטרנד או ככת כשמסתכלים מבחוץ, אבל אם תסתובב כאן קצת תראה שיש המון שונות בין האנשים, ובאמת ה"באופן טבעי" של כל אחד, שונה.

שימעו חיזוק-
בננו ישן איתנו במיטה עד גיל שנה וחודשיים, אז הרגשתי שאני מתחילה לישון לא טוב כי הייתי גם המוצץ שלו...
בכל אופן אחרי בכיות (שלי) והתלבטויות החלטנו להעביר אותו למיטה משלו בחדר שלנו. זה לא היה קל, היו בכיות ואני מתארת לעצמי שאני לא הקלתי עליו כיוון שלא הייתי שלמה עם ההחלטה.
בכל אופן, היום, הוא בן שנתיים וחצי, והוא חולה, אז פנינו למטפל שלנו בשיטת מוח אחד (הוא מחפש סיבות נפשיות למחלה), ומה הוא אמר? "תבדקו מה קרה בגיל שנה וחודשיים, משהו שקשור בפחד"...
פתחתי את היומן בגיל שנה וחודשיים, והנה כתוב, ביום ההולדת של שנה וחודשיים, " מתחילים להעביר את בננו למיטה משלו" (אני מוותרת על שמו מפאת כבוד לפרטיות שלו).

מדהים לא?

היום אני כבר לא מניקה, וקבלתי אותו בזרועות פתוחות, כך הרבה יותר נעים. גם לי.

ברר... איזו צמרמורת...

קטע שחבר הפנה אותי אליו, מתוך "משנה תורה להרמבם", בהתייחס לאופן שבו נאמרת קריאת שמע, הדבר הראשון שעושים כשניעורים משנת הלילה:
(הכתב המלא ב - http://www9.cc.huji.ac.il/snunit/kodesh ... it003.html )

"שניים שהיו ישנים בטלית אחת--כל אחד מהן אסור לקרות, אף על פי שכיסה מתחת ליבו, עד שתהא טלית מפסקת ביניהן, כדי שלא ייגע בשר זה בבשר זה ממותניו ולמטה. ואם היה ישן עם אשתו, או בניו ובני ביתו הקטנים--הרי גופן כגופו, ואינו מרגיש מהן; לפיכך אף על פי שבשרו נוגע בהן, מחזיר פניו וחוצץ מתחת ליבו, וקורא."

יפה .

תשמעו קטע גדול:
שיחת טלפון שהייתה מוקדם יותר הערב ביני ובין אבי:
אבא: סבתא כועסת עלייך
אצלי בראש: מה, שוב שכחתי להתקשר? לא, לא יכול להיות, רק לפני כמה ימים דיברתי איתה. אולי הייתי צריכה לזכור משהו ושכחתי? אה, בטח, היו לה בדיקות (שוב) אולי הייתי צריכה להתעניין?
אני: מה קרה עכשיו?
אבא: היא כועסת שאת לא שמה את אומני לישון במיטה.
אצלי בראש: מה קורה? היא התחרפנה סופית?
אני: מה ז'תומרת?
אבא: היא שמעה ברדיו שיש עכברושים בכרכור
אצלי בראש: חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
אני: מה?????????
אבא: כן, אמרו ברדיו, זה יכול להיות מסוכן...!
אני: רק עכשיו נזכרתם? בטח שיש כאן עכברושים וגם עכברים, אבל העכברושים בטח לא נכנסים הבייתה.
אבא: למה שלא תשימו אותה במיטה?
אני: למה מה, נראה לך שלמיטה העכברושים לא יכולים להגיע?
אבא: מה, הם יטפסו?
אני:????? (חחחחחחחחח)?????
אבא: מה אכפת לכם לשים אותה במיטה?
אני:???????(חחחחחחח)

שלום לכולם. לקח לנו קצת זמן להתארגן - מחשבתית, תפיסתית ופיזית - והלילה היה הלילה הראשון שלנו יחד, במיטה אחת, אני, בן זוגי ושני העוללים. פרקנו את המיטה, שמנו את המזרון שלנו באמצע ומכל צד שמנו מזרון נוסף לילדים. (לא ידענו להחליט אם כדאי שהילדים יהיו אחד ליד השני או שאנחנו נהיה באמצע. בכל מקרה החלטנו שאנחנו ישנים זה לצד זה . בנתיים הלכנו על זה שליד כל אחד יש ילד כדי שלא רק אחד מאתנו יקום בלילה. אם הקימות יפסיקו... אז אני בעד שיהיו זה לצד זה כי זה נחמד עבורם, לדעתי). מהון להון נוצרו 3 מפלסים שונים של מזרנים ואתמול בערב היתה שמחה גדולה, ממש ג'ימבורי אצלנו בבית והילדים לא הפסיקו לקפוץ ולהשתולל. הלילה עצמו עבר בסדר , והיה נורא כיף להסתכל עליהם ולגעת בהם. זה ממש מרגיש טוב. ועכשיו כמובן לשאלות לבעלי נסיון: קודם כל מה עושים כשמישהו חולה? מנדים אותו? או שמסתכנים בהדבקה? (בן זוגי חולה והוא העביר את הלילה בסלון...). ומה לגבי הרדמה? עד עכשיו נטע נרדמה אחרי ששמנו אותה במיטה והיא היתה משחקת במשחקים שלה עד שהיתה נרדמת ואת איתמר נדנדנו כמה דקות . עכשיו אין איך לנדנד (למרות שזה יותר פשוט, טפחתי על ישבנו וגבו עד שהוא נרדם) ואני מעדיפה שהחדר יהיה באמת חדר שינה ולא חדר משחקים. אז מה עושים? ואם יש לכם עוד טיפים ועצות אשמח לשמוע!

רותם - כל הכבוד על המעבר! אין דבר נפלא יותר מלגלות את הכיף במיטה המשפחתית.
אוכל לשתף אותך מנסיוננו בלבד: אצלנו כשחולים, לא מנדים אף אחד. (לגבי הילדים) מאוד חשוב לי דווקא במחלה להיות קרובה אליהם. אנחנו מסתכנים בהידבקות גם בשעות היום וגם בלינה במיטות נפרדות. או שנדבקים, או שלא.(גם אני וגם שביט היינו חולים בשבועיים האחרונים, והילדים לא נדבקו).
בהצלחה.

רותם, איזה יופי.
בעניין מחלות: מעולם לא "נידינו" אף אחד. ממילא אנחנו כל כך קרובים, שאם מישהו חולה, ברור לגמרי שכל השאר נחשפו זה מכבר למחלה שלו, עוד בתקופת הדגירה. ושמתי לב כבר מזמן, שאין כמעט הידבקויות. מי שחולה, זה בגלל משהו שעובר עליו.
לגבי הרדמה: הגישה שלי היא, כל אחד מה ש"עובד" בשבילו. ברור, שאם כולם ישנים יחד, אז מותר לבקש מהשותפים-למיטה (כן, גם הקטנים) להתנהג בצורה מתחשבת ולא לעשות דברים שמאוד מפריעים לאחרים להירדם. מה זה אומר ספציפית? שאת בודקת בינך לבין עצמך ובן זוגך בודק בינו לבין עצמו מה מתאים לכם ומה מפריע לכם, עם כל הכוונות הטובות להתגמש ולבוא לקראת הילדים - אבל תוך הקפדה להיזהר מאוד מהקרבה עצמית. ואת המסקנות - ליישם. כלומר, לכוון את הילדים (כנראה רק נטע, בשלב זה?) להימנע עד כמה שאפשר ממה שמפריע לכם.
מקווה שלא בילבלתי אותך...

גם אנחנו לא מנדים.
לגבי הצעצועים - מה מפריע לך בזה? שתהיה ערמת צעצועים גדולה מדי בחדר? שימו צעצועים בערב, ותוציאו אותם בבוקר.

והנה סיפור משלי:
במילואים, אני ישנה באמצע, וכל ילד מצד אחד שלי.
הלילה הדס פשוט זזה מלידי ל"הרחבה" (המזרון הנוסף, כי המיטה צפופה מדי לארבעתנו יחד).
כמעט מעליב.

שליחה על ידי א* » 15 ינואר 2003, 08:22

לנו יש , כמו לאסנת- 3 מיטות רצופות (אמנם כל אחת די רחבה) ואיכשהו זה מספיק ל-6 נפשות (חלק מהן עושות רוטציה וישנות חלק מהלילה במקומות אחרים....) הבעיה היא ל"ייקית" כמוני שחייבת שהמצעים יתאימו זה לזה ...

אולי המקום של המכתב הנ"ל בבטיחות במיטה המשפחתית אבל:

אתמול ברצון למנוע בכי של בננו הבכור בעלי דרך לי על הקרסול (אנחנו ישנים במזרון על הרצפה) והיום אני בקושי הולכת - בהחלט יש סכנות מקצועיות בלינה משפחתית....

ש D-:
קבלי רגשי השתתפותי...
באמת יש דוגמא דומה בדף ההוא...

אולי כשאתם רבים בבוקר במיטה תבדקו קודם אם אנחנו ישנות?
כי זה מעיר אותנו.

שאלה שעלתה -
של מי המיטה המשפחתית?

לפני יומיים, הילדים שכבו במיטה, לקראת שינה (לא ההרדמות, אלא רק לקראת), והודיעו שהם רוצים לישון לבד.
אני שאלתי "אז איפה אבא ואמא ישנו?"
אבא אמר "מה פתאום? זו המיטה של אמא ואבא - אתם רוצים לישון לבד, אתם יכולים בסלון (מזרון) או בחדר אטום (מיטות נוער שמיועדות לאורחים ול"פעם, כש...")".
למחרת, היו דיבורים על "חדר שינה - מיטה של אמא ואבא", "חדר אטום של דולב והדס".

אז תהיתי. של מי המיטה הזאת? איך זה אצלכם?
זה קצת מזכיר לי את האמירה ההיא של רועי שהבית הוא של ההורים - שצפויים שהשאר בו לתמיד, לעומת הילדים שהם "דבר חולף".

אני נוטה להסכים עם רועי.
הבית הוא שלי, חוקי הבית הם שלי (אני פתוחה להצעות ומקשיבה והכל, אבל יש לי זכות וטו), וכך גם המיטה.
טיאן שותפה לה עכשיו, אבל כשתרצה מרחב משלה הוא יהיה במקום אחר, בחדר אחר עם מיטה אחרת, שלה.

אכן. המיטה המשפחתית היא מיטתנו, שהתרחבה.
מי שרוצה לישון לבד מקבל מיטה משלו.

לילה.
מאוחר ואני עייפה.
אני רוצה לישון, להכנס למיטה.
ופתאום אני חושבת על זה שבעצם:
אין לי מקום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הבעל ישן בפרישת איברים.
הילדה באלכסון.
החתול על הכרית והכלבה באיזור הרגליים.
הלו! זו המיטה שלי !
לא, זה לא ככה תמיד. לפעמים המצב הזה מחמם את לבי ונשמתי ואני מזדחלת למיטה, מכווצת את זה ומיישרת את זו (ומעיפה את ההם!) ומוצאת את מקומי...
אבל עכשיו לבי חם. חם מאוד. אפילו מזיע.
שאני אדליק מזגן?
שאלך לחפש לי מיטה אחרת? (יש אחת פנוייה. בחדר של הילדה

)
שארחם על עצמי קצת?
כן. כן. וכן!!
לילה טוב.

חשבתי על משהו. אני חושבת (ליתר דיוק: מרגישה) שהשינה במיטה אחת עם התינוק, וההסתכלות עליו מאותו מפלס, עוזרת גם בשאר הזמן להסתכל עליו בגובה שווה. קשה לי להסביר את זה, אבל אני מרגישה הבדל בין היחס שלי לבכורים (שלא ישנו במיטתנו) לקטנצ'יק, שהוא בן 3 ח' וישן איתי מהלילה הראשון, ומתוך בחירה.

ציפור,
(-: (-: (-: (-:

תחילתה של המיטה המשפחתית?
כבר הרבה זמן (שנה וחצי? יותר?) שיונתן נרדם במיטתנו איתי ואחרי שעתיים שלוש, כשאבא שלו הולך לישון, מועבר אחר כבוד למיטתו.
בחודשיים האחרונים חל פיחות משמעותי בשעות השינה של הבעל. בלילות ה"טובים" המעבר התבצע בשלוש-ארבע לפנות בוקר ובלילות הרעים לא היה מי שיעביר אותו למיטתו. מובן שכל התקופה הזו לוותה בהעדר כואב של אבא והצמדות מובנת לאמא.
ועכשיו אנחנו מתחילים לחזור לנורמליות. הלילה התבצע ניסיון להעביר את הילד למיטתו בסביבות שתיים לפנות בוקר (שעה יחסית סבירה עבור הבעל), עבר בלי מחאות יוצאות דופן, אלא שאחרי עשרים דקות נשמעה חבטה קלה ובעקבותיה טפיפות רגליים מתוקות. הפשוש הגיע למיטה שלנו (פעם ראשונה שהוא יוצא מהמיטה לבד בזמן שינה), נשכב ביננו והכריז בקול עבה, "אמא, חסר לי משהו פה!". מה חסר, השתוממתי, "בקבוק חלב!".
אולי עוד מוקדם להכרזות, אבל נראה לי כמו תקדים ושלב חולף בלבד בדרך ל ארבעה במיטה משפחתית בעוד כחודשיים.
האמת, לא הצלחתי להרדם המון זמן אחר כך. בתיאוריה אני מאוד בעד מיטה משפחתית, חינוך ביתי, הנקה טבעית ושאר ירקות באופן. בתכל'ס קצת מטריד אותי שהחיים (הילד) מחליטים עבורי ואני נגררת. אני כבר מכינה את עצמי לגידול שני ילדים בבית אחרי הלידה. אין סיכוי שהוא יסכים ללכת לגן כשאני בבית. כבר חודשים שאין גן בימי שישי מהסיבה הזו. אני בן אדם כל כך לא החלטי, אולי זה טוב שמחליטים עבורי...

Though I'd bring this lovely page back to life

Living in Japan, we don't have rooms as such. We have 'spaces'. So what we use as our living room (the biggest space that we spend the most time in, is also our dinningroom, the playroom, the summer bedroom (it is the coolest) and the library.
Another room is our futon room (i.e. the place where we store our futons, the sleeping room, the playroom, the dinning room ). We have a room designated as our 'study' so we have our books and computer there, but it also functions as the guest room, my kid's bedroom (if and when he decides to sleep alone) and the kids hiding room.

As for our sleeping arrangments:
We have 4 futons (a single, a double, and 2 kid's size). Usually the single one is used by dad and the double by mom and baby. The kids decide whether to join me or hubby in our (joint) futons or if to sleep in their own. We don't have a fixed way to lay our futons. It is forever evolving according to the seasons and the personal needs. The fun in the Japanese home is that flexability is really easy to accomplish due to the tatami rooms and the futons.
This is how the kids slept on one summer evening (on my futon. I slept to their right. My husband's futon is the yellow one on the left :
תמונה

נהדר לראות את התמונה שלך.
שאלה: האם הגדוךים לא מתעוררים מבכי הקטן בלילה?
אשמח לכל עצה בכיוון .כרגע ישנה עם בן 10 חודשים אולם בקרוב מאוד מצפה לעוד אחת...

No they don't!
The truth is that my baby has never really cried at night, just whimps when he needs the tsitsi, and I'm right there to give it to him before he actually wakes up.
We have had 2 'episodes' where he cried for an hour, non stop (the night before he started walking and once before he got some teeth) but I just walked with him in different rooms, so the older kids never woke up.
Funny thing is that with both my elder ones, as long as they were nursing they were very light sleepers. But once weaned (2 and 4 respectively) they became GREAT sleepers!

It might be different for you since your older one is still quite young, and probably still wakes up for mommy time. This might be a bit of a challenge which I have never faced, but I a do believe that as long as he has you right there with him he'll accommodate faster than if he were to go into his own room...
Is he still nursing?

המון תודה על התשובה.
לא,הוא לא יונק אבל הוא מתעורר במשך הלילה אם הוא לא ממש מרגיש אותי, זאת אומרת ממש ישן עלי פיזית!!

מנטי - תמונה מקסימה

רק עכשיו ראיתי אותה!

השכנה שלי (כיתה ב') הייתה אצלנו בבית אתמול. היא נכנסה לחדר השינה שלנו ושאלה "כאן התינוק ישן?". כשעניתי לה שכן, היא אמרה "וואו, איזו מיטה גדולה יש לו".

היא חשבה שזה החדר שלו!!!

הסיפור המשפחתי שלנו:
שחף כבר בת שנה ועשרה חודשים ישנה איתנו כבר מאז ומעולם, בתחילת חייה אהבה שחף לישון עליי, או להירדם במנשא על אבא, עם הזמן פשוט הוספנו את המיטה שלה בתהליך טבעי למדי ויש לשחף את הפינה שלה עם כל מה שאהוב עליה. בימים אלו החלטנו לחדש ולבנות מיטה לשחף ולהצמיד אלינו כבר לא מיטת תינוק אלה מיטת יחיד מחוברת לזוגית שלנו, בימים אלו אנו בתחילת הריון שני וברור לנו שפשוט נוסיף עוד חלק למיטה וכולנו יחד.. אנחנו לא מוותרים על שינה מחובקת שלי ושל בן זוגי שיחיה, כולנו יחד אבל אבא ואמא אחד ליד השניה. את העוברון/ת שיצא פשוט נשים במיטה ליד ושחף תישן ליד אבא במקום אמא.. כבר התחלנו לעבוד על כך שהיא ליד אבא..
בקיצור יש לנו מיטה פתוחה וגדולה שמוכנה לכמה שיותר, הבית קטן אבל בהחלט מספיק לכל ומלא אהבה שימחה וחיוכים, בקרים מדהימים עם "קוקו" וליטופים ששחף מרעיפה עלינו, נשיקות לבובה במבם.. (בובת במבה) ופשוט כל בוקר הוא מתנה נעימה וכייפית עד שמתחיל להיות מאוחר.
יחי השינה המשותפת והלוואי וכולם באשר בוחרים יהנו מלילות נעימים ובקרים צוחקים.

יש לי שלושה ילדים וכולם ישנו איתנו.
עם הראשון עוד הכנתי לו חדר ומיטה וניסיתי במשך שעות שישן במיטה שלו, אחרי שהוא היה עלי בקנגרו כל היום, ובסוף כמובן שנשברתי והוא ישן לי על הבטן.
עם השני אומנם הכנתי מיטה ... בשביל היופי, אבל הוא ישן איתנו עד גיל 8 חודשים, ואז פשוט החל לסרב לתנאי הצפיפות ושמח לעבור למיטתו.
עם השלישי נמאס לנו, ופשוט קנינו לנו מיטה ענקית.
ואז נפתרה הבעיה. הפסקתי לחפש פתרון אחר. הפשוש ישן איתי יחד עם האחים שלו ויחד עם אבא שלהם. כולנו אוהבים, מפחדים פחות, וישנים גרוע במיוחד.
היום, בדיעבד אני יכולה להגיד שהכל תלוי בבשלות של ההורה לקבל את הרגשות שלו ביחס לילדיו וביחס לזוגיות.
כי יש לכאן ולכאן בעניין, כבר 7 שנים שהמיטה אינה מקום לזוגיות מינית, וזה בהחלט קושי זוגי ואישי.
אבל מצד שני - המיטה היא בהחלט מקפצה בקשר המשפחתי, אנחנו משפחה חמה ואוהבת במיוחד (בעיקר בתוכנו)
וכולנו אוהבים מאוד, מחוברים מאוד, אחד לשני . ואני כן רואה חשיבות ללינה המשותפת בכך.
אז מה אומר : ( או אמליץ) - מתי שהוא הם מפסיקים לבוא לישון איתכם ,
ואז מה , מתגעגעים לכך ?
לכן אני מציעה - תתענגו !
עוד מעט זה יגמר, הם יגדלו, והחיים כל כך קצרים , חבל לבזבז אותם על רגשות אשם של אחרים.
תקשיבו לעצמכם, לילדכם, לבן הזוג ותדעו.
תנסו פעם כך ופעם אחרת ולבטח תדעו . ותהנו עוד מעט זה ישאר רק בזכרון.

המיטה שלנו, בה ישנים אני ושלושת ילדי, היא שני מזרונים זוגיים שמונחים על מיטה שבנה בנזוגי כשעוד גר איתנו. הוא בנה אותה ממשטחי עץ של מפעלים שחיבר יחדיו וציפה בדיקט. זול ומעשי.
לפני כמה שבועות חברים של הבכור שיחקו איתו בחדר הילדים, שאצלנו הוא חדר צעצועים. אחרי בערך שעה של משחק הם הבחינו פתאום בחסרונה של מיטה בחדר ושאלו אותו איפה המיטה שלו. הוא ענה להם בפליאה תהומית: " מה אתם לא יודעים שאנחנו ישנים ביחד?" מבחינת ילדי מיטת סורגים היא אקזוטיקה, כשהם ניתקלים באחת כזאת הם מיד מבקשים להכנס וחושבים שזה יכול לנסוע או משהו מרגש כזה. כשאני מסבירה להם ששם ישן הילד שבביתו אנחנו מבקרים הם מלאי התפעלות ומשחקים בשינה אבל הכיף עובר להם ברגע שהם מבינים שזה סוג של כלוב.
עוד מעט זה יגמר, הם יגדלו, והחיים כל כך קצרים
מסכימה לגמרי!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי מחלוקת עם אחד ממכריי על נושא הלינה המשותפת, ובאתי לכאן כדי לבקש טיעונים והוכחות חדשים שאולי יעזרו לי לשכנע אותו שאני הצודקת ולא הוא.

על עצם הנושא של לינה משותפת כבר יש בינינו הסכמה מזה כמה חודשים, אנחנו חלוקים בפרטים הקטנים יותר, אבל משמעותיים.

לעצם העניין, אני טוענת שהדבר הכי הכי נכון מכל הבחינות הוא לינה משותפת בצורה כזאת, שהאמא שוכבת על הגב והתינוק רובץ עליה בטן על בטן. זה אמנם מאוד מאוד נוח לי, אבל אני כמובן לא נתפסת לשיקולים אישיים אגואיסטיים. האידיאולוגיה שלי בנושא מגובה במשנה סדורה, שעל-פיה לשיטת ההשכבה 'שלי' יש יתרונות שלא יסולאו בפז, החל בבריאות הגוף וכלה בבריאות הנפש, ניצול מיטבי של כל החושים להיקשרות בין אמא לתינוק, המסת לב האם באופן שאין שני לו, ונו, גם נוחות פיזית מסוימת לגב ולשאר שרירי האם, אבל לא משנה, תשכחו שאמרתי, אני לא מוּנעת משיקולים אגואיסטיים.
הבחור הצעיר שחולק עליי טוען בקולניות שהכול שטויות, ושאין שום סיבה לחרוג מעבר לשכיבה על הצד עם מגע חלקי בלבד בין האם לתינוק.
לא נעים לי לומר אבל בנושא אחד לפחות הוא צודק - ההנקה הרבה יותר פרקטית בשכיבה הלא-נוחה על הצד.
ניסיתי לתת לו לקרוא טקסטים על חשיבות המגע בשטחים נרחבים ככל האפשר של העור וכו' - אבל לרוב הוא פשוט מקמט ומשליך אותם בבוז.
הקרוב המדובר שלי אמנם לא ממש מנמק את דעותיו, אבל הנחישות שלו גורמת לי לפקפק באמת שלי ולחשוב שאולי אני סתם טועה והכול שטויות, כדבריו הנחרצים בעניין.
הוא לא מסתפק בוויכוח תאורטי, הוא מסוג האנשים שבטוחים שכולם צריכים להתיישר לפי מה שנראה להם נכון. הוא דורש בתוקף שאעזוב את שיטת ההורות הזאת. האם יש לו בכלל זכות להתערב כך בחיי? ואם לא, איך מתנערים ממנו? או לחילופין איך אני יכולה לשכנע אותו שאני הצודקת ולא הוא?
נכון שהוא צעיר למדי, למען האמת צעיר ממני בכמה עשורים, אבל כבר הוכיח בכמה הזדמנויות כישורים שכליים מרשימים למדי.

עד שתספקו לי טיעונים טובים ומשכנעים, אני נוהגת לחכות עד שהבחור הנ"ל יירדם ואחר כך להשכיב אותו עלי בגניבה, אבל נראה לי שלא הצטרפתי לבאופן כדי לחכות עד שהתינוק יירדם ואוכל להתחיל לחיות. מרגיש לי לא שאנטי כזה.
הושיעו.

חחחחח יפה כתבת. חוש הומור משובח. לגופו של עניין - הוא הקובע.

אני מבינה אותך כ"כ
ניר היתה ישנה עלי מהיום שנולדה, אבל פתאום אחרי כמה חודשים כבר לא היה לה נוח, היא היתה זזה, מקטרת, מתעוררת....
והיה לי מאוד קשה לקבל את זה - באמת עדיף לה בלעדי? ככה? כל כך רחוק??
אני רק יכולה לנחם אותך שגם כפיות זה סבבה (אמנם לא כמו בטן לבטן, אבל יש ברירה???)

כתבת כל כך מצחיק(-:
הצעה לשיפור בענין כאבי הגב כשאת שוכבת על הצד: תניקי מהציץ הנגדי, כלומר לשכב על צד ימין ולהניק בציץ שמאל (הגבוה יותר) ולהפך, לי זה עזר...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכן @}
הכי כיף לפרוק בבאופן (-:

לי שכיבה על הגב עשתה גודש.