פרשת התינוק המאומץ

אנונימי

_{לדף זה הועבר גם הדיון מהדף: החלטה תקדימית חיובית בנושא אימוץ, בהמשך הדף...}

_{ראו דפים נוספים בנושא אימוץ: אימוץ באופן טבעי / פתאום אני אמא / אמא מאמצת / אימוץ של ילד בוגר / על אימוץ וחינוך ביתי / קשיים של אם מאמצת / מש' חד הורית אימוץ גנטיקה ועוד / הנקת תינוק מאומץ}

בימים האלה אני מרגישה מצוקה וסערת רגשות סביב "פרשת התינוק המאומץ". מתוך מצב זה נכנסתי לאתר, וחשבתי שאמצא דיון לוהט בעיצומו. ברגע הראשון הופתעתי כשלא ראיתי את הנושא ברשימת הכותרות. אחר חשבתי - אולי יש לכך סבה טובה? אולי אנשים לא רוצים לריב ולהסתבך אחד עם השני סביב נושא כל כך טעון. אולי אין גישה "באופן טבעית" לנושא, אלא כל אחד מתוך העמדה שלו - והרי העמדות כאן יכולות להיות כל כך קטביות.

או שאולי לכולם זה פשוט כ"כ מובן מאליו שאין מה להגיד...

אם כן, השאלה הראשונה שלי היא זו: האם זה רעיון טוב לדון בנושא הזה באתר? האם לקוראי או אוהדי "באופן טבעי" יש יכולת לתרום את דעתם לדיון הציבורי הכאוב?

קורא ת (קודם קוראת)

לא יודעת אם זה ישפיע על הדיון הציבורי, אבל זו בהחלט סוגייה כואבת. למרות שקראתי על העניין בעיתונות לא הבנתי מה פתאו ם האם הביולוגית התחרטה? קצת מפחיד אותי שאישה הייתה מסוגלת לוותר פעם אחת על פרי ביטנה תקבל אותו שוב. היא לא הייתה איתו כל התקופה שהיה תינוק!! אמנם עוד שנים רבות לפניו,אבל מצד שני, זה חלק מתקופת ההסתגלות.

נראה לי שאנחנו לא יודעים הרבה פרטים, כמו: האם היה מאומץ או שייך למשפחת אומנה? זה שונה לגמרי. אני לא מכירה את החוקים, אבל נשמע שזה שונה לגמרי.

לא מומחית, אבל יצא לי לדבר עם עו"ס מאחד משירותי האומנה בארץ, והחוקים אכן שונים. צו אומנה הוא זמני ומתחדש פעם בשנה. אפשר לא לחדש אותו אם, נניח, ההורה הביולוגי השתקם והגיע לרמת תפקוד שמאפשרת לו לגדל את הילד בעצמו (והוא מעוניין בכך). בדרך כלל, גם נשמר קשר כלשהו עם ההורה הביולוגי (פגישות בנוכחות עו"ס אחת לכמה זמן).
בלא קשר לחוקים כלשהם -- כואב מאד על שתי המשפחות האלה.

באשר לעובדה שאין לנו פרטים - זה נכון כמובן, אבל מבחינתנו הדיון יכול להיות תיאורטי. "בהנחה ש..." התגובות שלנו, והדעות שלנו, אינן בעלות השלכה מעשית לגבי המקרה הזה, ולכן לדעתי זה לגיטימי לחוות דעה, או תגובה רגשית.

מונו נוקי -"קצת מפחיד שאשה אשר ותרה על פרי בטנה תקבל אותו שוב".

אני מבינה את הרגשתך וזו היתה גם תגובתי הראשונית כאשר שמעתי על המקרה. אבל אחרי כמה ימים שאני שומעת עוד ועוד על המקרה ועל מקרים אחרים, דעתי עוברת מערבולות שונות. אני חושבת שהגישה שאם אשר "מסרה" את תינוקה אבדה בעצם את זכותה המוסרית על הילד, או שהיא אוטומטית בלתי כשירה ובלתי ראויה להתחשבות, זוהי הגישה הרווחת בקרב הממסד וחלק רב מן הציבור. שמעתי היום את ראש השרות למען הילד ברדיו מדברת על הנושא. היא התייחסה לאפשרות שתינוק אשר נמסר יוחזר לאמו הביולוגית (שהתחרטה) ואמרה כך: "אלה תינוקות דחויים מבטן ומלידה, תינוקות אשר בעת לידתם לא רצו בהם, ורצו לשכוח שבכלל נולדו". בעיניה - להחזיר תינוק כזה לאותו הורה שהתייחס אליו כך זהו בודאי כמעט פשע.

אבל בדבריה היא לא התייחסה לעובדה הבולטת ביותר - שאותם הורים מבקשים את התינוק בחזרה! אם כפי שטענה, הם רצו לשכוח שבכלל נולד... מדוע הם מבקשים אותו? לשלב אחד היא מתייחסת בצורה גורפת, למחשבה/החלטה על מסירה, ואילו לשלב השני - התפכחות וחרטה - היא מתייחסת בביטול מוחלט. מבחינתה, זה לא רלבנטי. למה?

אני מאמינה שהמציאות של אם ה-"מוסרת" את תינוקה לאימוץ היא בד"כ מרכבת. לעתים קרובות מופעל כלפיה "עידוד" מצד רשויות הרווחה, אם משום שמאמינים שבמצבה מוטב שהילד לא יגדל אצלה, אם משום שרוצים לתת מענה להורים מאמצים פוטנציאליים. הדבר קורה בתקופה רגישה מאד, הריון או פוסט-לידה, ועל רקע מצוקה כלשהי מן הסתם, כגון מצוקה כלכלית, העדר בן-זוג, גיל לא מתאים, או ההלם של הריון לא מתוכנן ולא צפוי. ההסתגלות להריון ולידה היא תהליך לא פשוט גם במצב "נורמלי", וניתן להבין כיצד אשה הנמצאת במצב לחץ, מבלי שיהיו לה תנאים תומכים להסתגלות זו, עלולה לאבד את אמונה ביכולתה לגדל את ילדה.

עובדה היא שאמהות רבות שוקלות לבצע הפלה כאשר נתקלות בהריון לא מתוכנן, והחברה איננה חושבת שזה הופך אותן לבלתי כשירות לאמהות בעתיד. גם אף אחד לא מונע מהן להתחרט על ההחלטה, אם טרם בוצעה, רק בגלל שחתמו על חתיכת נייר ברגע של מצוקה!

אני לא פוסקת כאן לגבי המקרה הנוכחי, שכן יש כאן באמת טרגדיה, מצב שבו מה שלא יקרה נראה שכולם מפסידים. אבל אני מגיבה רגשית לסיטאציה - יש לי תחושה שאולי ניתן היה למנוע את זה מלכתחילה, ואולי נגרם כאן עוול לאותה אם אשר מסרה את הילד, מפני שאולי לא נחשפו בעיניה ההשלכות האמתיות של ההחלטה, אשר לפי מה שאמהות מאמצות אומרות - היא דומה כמעט לשכול! ועל שלא ניתן לה להתחרט בשלב מוקדם, כאשר רצתה לדבריה לעשות זאת, וכאשר התינוק היה בגיל שיכול היה עדיין להסתגל אליה כאם, ומבלי לערב עדיין צד שלישי של הורים מאמצים כלשהם, שייפגעו כל כך.

בקיצור, כל המוסכמות וההתנהלויות המקובלות בחברה שלנו בנוגע לאימוץ נראות לי בעייתיות ביותר, ונראה לי שהן בבסיס של הרבה טרגדיות, שעל רובן הגדול אנחנו פשוט לא שומעים.

חיכיתי לראות אם יפתח דיון בנושא הזה, אפילו התלבטתי אם לפתוח דיון כזה בעצמי, אבל אח"כ הבנתי שאנחנו דנים בנושא שאין לנו מושג בו. בימים האחרונים נכנסתי לפורומים בנושאי אימוץ גם בתפוז וגם ב YNET. נתקלתי באימהות שמסרו תינוק לאימוץ ולא ישנות מאז אף לילה, נתקלתי בילדים מאומצים, חלקם מלאי מרירות על היותם "ילדים נטושים" ולא חשוב כמה אהבה ותמיכה קיבלו בבית, חלקם שלמים לחלוטין עם היותם מאומצים. מה שעובר כחוט השני הוא חוסר רצונם של ילדים אלו להיות בקשר עמוק עם מולידתם, במרבית המקרים הם פותחים את תיק האימוץ כדי לספק את סקרנותם, במרבית המקרים מתאכזבים ומגיעים למסקנה שטוב להם איפה שהם.
ב YNET התפרסם מכתב של מיכל בת אדם לאם המאמצת ובו היא ממליצה לה לותר על התינוק. לטענתה אותו ילד יגדל וידע שאימו הביולוגית נלחמה עליו, הוא ירגיש שהפסיד משהו בכך שלא גדל איתה, ולא יסלח להוריו המאמצים לעולם.
מצד שני זוכרים את קרוליין ברונה שהוחזרה להוריה בברזיל? לאחרונה ראיינו אותה וגילינו איזה עוול חמור נעשה לילדה הזו, ומה צמח ממנה.
נקודות למחשבה.

לטענתה אותו ילד יגדל וידע שאימו הביולוגית נלחמה עליו, הוא ירגיש שהפסיד משהו בכך שלא גדל איתה, ולא יסלח להוריו המאמצים לעולם.
ומצד שני הוא ידע גם שאמו הביולוגית עמה הוא מתגורר (במידה והאם המאמצת תוותר עליו) ויתרה עליו כשנולד.

טוב, הדעות שלי מוצקות מאוד בעניין הזה, אבל בינתיים, רק לינק לכתבה מקיפה

ומהי טובתו של הילד? איזה משקעים ישאיר לו אבדן "הוריו" (שאליהם הוא רגיל) באופן פתאומי בגיל כה מתקדם?

מסעדה, קראתי את הכתבה, אני רק יכולה לומר שאם לפני כן לא יכולתי לחרוץ דעה, הרי שעכשיו זה קשה שבעתיים. אני לא מסוגלת לחשוב על מסירת ילד שלי למישהו אחר, ברמה שגם לא יכולתי לתרום ביציות כשנשאלתי על כך. עצם המחשבה שילד שגנטית הוא שלי יגדל אצל מישהו אחר גורמת לי צמרמורת.
מצד שני, צודקת שרון, מה אשם הילד הקטן הזה שנקלע מאבק איתנים? למה הוא צריך לשלם את המחיר של אמא שלא ידעה מה שהיא עושה ועכשיו מתחרטת? בגיל 13 חודש הילד כבר יודע ומכיר את ההורים שלו, מבחינתו הם כל עולמו, הם אלו שמנחמים אותו, קמים אליו מחבקים ומנשקים אותו, הוא לא מבין בגנטיקה ולא יודע מהו קשר דם ואותו כרגע זה גם לא מעניין. הוא רוצה את הסביבה אליה התרגל, הצעצועים שלו, הפנים שהוא מכיר ומזהה כמגינים עליו מכל צרה.
זו דילמה קשה, לא הייתי רוצה להיות בנעליה של השופטת.
מה שכל הפרשה זו מראה לנו זה תפקוד לקוי מאוד של המערכת המשפטית ושל השירות למען הילד, שהזניחו את עבודתם וגרמו למצב הבלתי נסבל הזה.

לגבי הזכות של אם שויתרה על ילדה.
כמובן שאנו לא יודעים את הנסיבות. עם זאת תסכימי איתי שאם היית צריכה לשפוט בעצמך- היית רואה מצד אחד אשה שעד חודש שמיני לא ידעה על הריונה(?) , שלא חיה במסגרת זוגית קבועה או במסגרת אחרת בה היא רוצה ילד (נניח חד הורית המעוניינת בילד) . לא שאני אומרת שילד לא מתוכנן לא יכול להיות לברכה, אבל בהחלט לא מדובר בבת 15!! אשה בת 32 לטעמי אמורה להבין כיצד באים ילדים לעולם.
נכון, יש נשים שעוברות הפלה וזה בעיני צעד לגיטימי. מה הגבול הדק בין עובר ובין תינוק, זה כבר דיון אחר. אנשים טועים , כולנו בני אדם. יש מצבים שבהם אף אחד לא מנצח אבל צריך לראות איך הנזק בסיטואציה הוא המינימלי שניתן.
אני לא חושבת שצריך להשאירו אצל ההורים המאמצים כדי ל"העניש" את ההורים הביולוגים חסרי האחריות והאם שלא עושה רושם (מהנתונים שיש בידי) כאדם שהייתי מפקידה בידיו נושאים חשובים לטיפול, אלא כיוון שנראה לי שטובת הילד במסגרת יציבה ואוהבת של ההורים המאמצים. ההורים הביולוגים- ניתן לתת להם מקום חשוב בחייו.
מכל זה, שלא ישתמע שאיני מרחמת על סיבלה של האם הביולוגית. חוויה מפוקפקת בנעימותה עברה עליה.מצאה עצמה בסוף ההריון מאיזה יזיז, הגיעה לבדה לבית החולים בלי יוגה בהריון, ובלי אולטראסאונד מונצח בקלטות וידיאו, ובלי בגדי הריון מבליטי בטן עגולה, ובלי העצמת נשיות . ילדה לבד ומתוך בדידות ובלבול עשתה מה שכל אמא כאן לא יכולה להאמין שאפשר. אבל רחמים הם עניין אחד וחיי ילד הם עניין אחר.

ציטוט מהכתבה של עדי יותם :
"ישבתי ליד המיטה שלו. לא זזתי. אחרי שלושה ימים שיחררו אותי מבית החולים אבל הוא נשאר שם"

הוא נשאר שם? באמת? חשבתי שלתינוקות בני יומם יש רגליים...חשבתי שהם הולכים אחרי אימם כשהם נולדים...

סליחה על הציניות, באמת סליחה, אבל האמא הביולוגית צריכה להכיר בעובדה שהיא השאירה אותו שם. הוא לא נשאר. יש הבדל.

טוב,קשה לומר:"נטשתי את תינוקי שזה עתה נולד בבית החולים.ייבשתי את החלב בשדיי ולמחרת חזרתי לחיי כאילו כלום לא קרה"

אני חושבת על הילד: הילד מכיר רק את ההורים המאמצים שלו. הם ההורים שלו לכל דבר. ועכשיו יקחו אותו לגור עם הורים אחרים? זה כמו מוות של ההורים, לא? איזו טראומה זה - לכל החיים! ואם הילד ידע את האמת ביום מן הימים, הוא עלול לחשוב: פעמיים לא רצו אותי, בהתחלה ההורים הביולוגיים ואחר-כך ההורים המאמצים (הרי שאם הם באמת היו רוצים אותי, הם היו נלחמים עלי ולא מוותרים עלי).

בינתיים הוא תחת חסות האב הביולוגי למיטב הבנתי

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

קראתי את הכתבה.
אני מסייגת שדעתי ניתנת רק על סמך הכתבה, ובלי להכיר את פרטי המקרה. אבל אני מסכימה עם כל מלה של פרופ' אבי שגיא-שורץ.

ומהי טובתו של הילד? איזה משקעים ישאיר לו אבדן "הוריו" (שאליהם הוא רגיל) באופן פתאומי בגיל כה מתקדם
בדיוק השאלה (היחידה) שגם אני שואלת. טובת ההורים מעניינת אותי כקליפת השום. כך נחרץ גם משפט שלמה, לא? למי היתה חשובה יותר טובת הילד.
בעיני ברור שלא למי שרוצה לקחת אותו מההורים שגידלו אותו עד גיל 13 חודשים.
גם אם זו לא אשמתה (משך הזמן) אלא עניין של סחבת משפטית. טובתו היא שצריכה לעמוד לנגד עיניה, ולנתק אותו מהוריו זו לא טובתו, ולא משנה כשירותה או אי-כשירותה.
לפי הכתבה בהארץ מיום שישי, יש ארצות שבהן ההחלטה מתקבלת רק אחרי חודש וחצי-חודשיים (קצת הרבה מדי לדעתי), כך שאי אפשר להגיד ש ילדה לבד ומתוך בדידות ובלבול מסרה את תינוקה, ואחר כך אין חרטות.
נשמע לי קצת יותר הומני. מה שקורה כאן זה משחק בחיים של ילד.
אכן מה שאומר פרופ' אבי שגיא-שוורץ (ראיתי עכשיו).

עכשיו שמעתי שטוענים שהאם הביולוגית נוצריה. אי-לכך, על-פי מה שקורה בארץ, ההורים המאמצים חייבים להיות גם נוצריים. אם בסוף זה מה שיכריע את הפרשה זה יהיה מאוד עצוב.
(לחברים שלנו אין אפשרות לאמץ בארץ כי היא נוצרייה והוא יהודי וההורים חייבים להיות מאותו הדת).

גם אני גיבשתי דעה רק בעקבות הכתבה.
קודם כל, אני חושבת שהיתה כאן סחבת בלתי נסלחת:
_חלפו יותר מחודשיים עד שהאם הבינה שעשתה טעות נוראה. היא פנתה לשירות למען הילד בבקשה לחזור בה, אבל הוסבר לה שסיכוייה קלושים. חוק האימוץ קובע שבית משפט רשאי "מטעמים מיוחדים" להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו למסור ילד לאימוץ, כל עוד לא ניתן צו אימוץ. צו אמנם עוד לא ניתן - החוק קובע שיש להמתין במשך תקופת מבחן של שישה חודשים - אבל לאשה הובהר שחרטה בפני עצמה אינה בבחינת "טעמים מיוחדים" בעיני בית המשפט, שהרי אם שהתחרטה פעם אחת עלולה להתחרט בעתיד פעם נוספת. בעצת עורך דין חידשה את הקשר עם אבי הילד, סיפרה לו שיש לו בן שנמסר לאימוץ וביקשה שיעזור לה לקבל אותו חזרה. האב הסכים מיד.
בקשת ההורים הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן ב-9 באוקטובר 2003, כשבועיים לפני סוף תקופת המבחן. ב-30 באוקטובר בישרה פקידת הסעד להורים המאמצים את הידיעה הקשה._
לא ברור לי ממה היא נגרמה. אחרי חודשיים התחרטה? או-קיי. מיד היה צריך להתחיל להריץ את זה. איך זה שעברו כמעט 4 חודשים עד שהוגשה בקשה לביהמ"ש? איך זה שעברו עוד 3 שבועות עד שהודיעו למאמצים?
מאחר שהנבואה ניתנה וכו', אני אומר בזהירות רק שלדעתי, הסיכויים שבית משפט כלשהו ישאיר אותו אצל המאמצים שואפים לאפס. ומישהו צריך לשלם בראשו על כך שלא הוחזר להוריו הביולוגיים לפני גיל שלושה חודשים. לא ששלושה חודשים הם לא המון זמן, אבל הם הרבה פחות משנה ושלושה חודשים.
לגבי מקרה ברונה קרוליין - חייה אינם שונים מחייהן של מיליוני נערות ברזילאיות. זה עצוב, אבל עוד לא הוצאנו לשם משלחת חילוץ ישראלית שתושיע את עשרות אלפי התינוקות שנולדות שם לגורל שונה מדי שנה. איכות החיים שצפויה לתינוק כזה או אחר בבית כזה או אחר אינה סיבה להוציא אותו מחזקת הוריו. אסור שניתן לשיפוט שלנו על ההורים (עפ"י הכתבה, מומחית אפיינה אותם כבעלי מסוגלות הורית גבוהה, אגב) להיות שיקול. כן, לתינוק הזה ייגרם נזק. בין כך ובין כך. אני לא מסוגלת להעריך איפה הנזק יותר גדול - לקרוע אותו מהוריו המאמצים , ההורים היחידים שהוא מכיר, או לגדל אותו בידיעה שהוריו הביולוגיים נלחמו עליו וכשלו. ותהיו בטוחים שהסביבה תדאג לידע אותו שהוא היה "תינוק המריבה".
רישיון להורות.

קודם כל, אני חושבת שהיתה כאן סחבת בלתי נסלחת

המסעדה, אני מסכימה אתך שזה חלק מרכזי בבעיה שנוצרה, וצריך לחשוב כיצד למנוע מצבים כאלה. יש פה כמה היבטים. בקשר לזמן שלקח לאם לבקש את התינוק בחזרה - זה קשור לדיון שלנו על האם, או כל אם במצב כזה. מה "סביר" ומה "לא סביר", במה ניתן להתחשב ובמה לא ניתן להתחשב. לדעתי, אם יש בנו בכלל פתח לקבל שאם עלולה לעשות טעות (עם "עזרה" של גורמי הרווחה המעודדים אותה לכוון), ושיש מקום לקבל את החרטה - אזי חדשיים אחרי הלידה הם לא זמן מוגזם. חדשיים אחרי הלידה - התפרים עוד בקושי התאחו! הטבע נתן לכל אם 9 חדשים להסתגל לילדה העתידי. אם משהו בתהליך הזה משתבש, ויש תנאים הדורשים הסתגלות יותר מרכבת, או שהאם אינה מודעת להריונה (אני מבינה שגם על כך יש כאן דיון), הרי אפשר להעלות על הדעת שיקח לה חדשיים לגבש החלטה להתחרט - התנאים מורכבים, היא איננה יודעת מה סיכוייה, היא צריכה להערך לטפל בתינוק, היא צריכה להודיע לאב וגם הוא צריך להחליט, וכו' וכו' וכו'. קראנו ב-לינק לכתבה מקיפה. שיש מדינות שבהן עד 6-8 שבועות אחרי הלידה עדיין לא דורשים מהאם להחליט אם למסור את הילד - וזה נראה הרבה יותר הגיוני. אם התינוק היה בזמן הזה ברשותה, או בסידור מתאים כלשהו, אני מאמינה שהנזק לילד הוא לא בלתי הפיך או בלתי סביר. פרידה של חדשיים בין אם לילד היא דבר שקורה הרבה בחיים בכל מיני נסיבות ואילוצים, ומובן שאיננה מהווה סיבה להוציא את הילד מרשות האם.

אילו במועד הזה היתה האם יכולה לפנות ופשוט לקבל מיידית את הילד, כל מחול השדים היה נמנע. אבל החוקים אצלינו אחרים, ומתחייב דיון משפטי, בהנחה ש-"היא עלולה להתחרט שוב". נעזוב לרגע את ההנחה הזו, הקשורה לנושא "האם" הטעון כל כך. החוק קובע שיש צורך במשפט - וזה לוקח זמן. כאן, יש גבול עד כמה ניתן לקצר הליכים. לעשות משפט בזק בדיני נפשות כאלה, גם זה דבר מזיק! אנשים צריכים הזדמנות להכין את ההליך, זה דורש כסף, התייעצות עם בעלי מקצוע, דיון רציני של בית המשפט, הזדמנות לצד השני להגיב, וכו' וכו'. הדבר היחיד שאפשר לעשות כאן הוא לתת עדיפות עליונה לדיון ולעקוף "תורים" לדיון המשפטי. אבל עדיין יש דברים שבאמת לוקחים זמן, וסרבולים בלתי נמנעים. למשל, נניח שהאם צריכה סעד משפטי - כמה זמן לוקח עד שהיא זוכה לעו"ד? והוא ילמד את התיק? ושרותי הרווחה צריכים להכין תגובה? וכו' וכו'.

מסקנה: ברגע שיש הליכים משפטיים, אי אפשר לצפות שיהיו "בזק". צריך לפעול במתן קדימות ומניעת המתנה מיותרת לדיון בבית המשפט, אך יש אלמנטים בהליך שלא ניתן לבטל או לקצר אותם מעבר למינימום מסויים. לכן, יתכן שעדיף היה למנוע את כל זה על ידי שינוי הנוהל, כמו למשל המתנה פרק זמן מסויים אחרי הלידה לפני שמוסרים את התינוק לאימוץ, או מתן אפשרות "להתחרט" תוך פרק זמן מסויים - אך ללא הליך משפטי, אלא רק על סמך בקשת האם.

קוראת, אני מסכימה איתך לחלוטין.
ונזכרתי בעוד משהו נוסף לזה שכתבתי, בעניין ברונה קרוליין - גם בארץ לא חסרים מקרים של תינוקות שגדלות לעתיד כמו שלה, לא רק בברזיל, וגם כאן אנחנו לא ממהרים לקחת ילד מהורים כאלה, וטוב שכך.

גם בארץ לא חסרים מקרים של תינוקות שגדלות לעתיד כמו שלה, לא רק בברזיל, וגם כאן אנחנו לא ממהרים לקחת ילד מהורים כאלה, וטוב שכך.

הנקודה היא שגם לא ניתן לדעת את זה מראש! הדגש כאן הוא על המלה "עתיד"...

לא ניתן לדעת מראש, אבל יש סבירות מסוימת שדברים מסוימים יקרו. קשה לי להאמין שהשופטים שהחזירו את הילדה לברזיל היו משנים את החלטתם לו ידעו שתגדל בתנאי עוני, שהוריה ייפרדו ושתהפוך לאם חד הורית ענייה בעצמה.

אני מסכימה. זה לא היה משנה.

במחול המרואיינים בימים האחרונים רואיין שופט בדימוס מומחה לדיני אימוץ. הוא התייחס למקרה ההוא ואמר, "ההורים הביולוגיים הציגו את עצמם כזוג, אבל זמן קצר אח"כ האב התנדף". על פי גישתו, אילו האמת היתה נבדקת טוב יותר, צריך היה להחליט אחרת.

ואילו אני זוכרת שבעת הפרשה, האם המאמצת (!) אמרה לתקשורת כך: אני מבינה שהם אינם זוג באמת. אבל מה אפשר לעשות. היא אמא שלה.

בעיני חשיפת הסיפור לתקשורת מאוד מרגיזה ומסוכנת. מה שבטוח הוא ששני הצדדים מרויחים:
2 זוגות ההורים משתמשים בתקשורת על מנת למשוך אנשים לצד שלהם- לגיטימי אבל מכוער.
התקשורת מצדה משתמשת בסיפור הזה על מנת ליצור את הסערות האופייניות לה - סערות המאפשרות למערכת להמשיך ולהתקיים. היום הילד הזה במרכז הסערה ומחר זה מישהו/משהו אחר. לתקשורת לא ממש איכפת כול עוד יש סיפור לפרסם ומשהו לדבר עליו. ברור שלהורים אכפת, אבל נראה לי שהנזק לילד מכול הפרסום הזה עוד מוסיף על הבעיתיות כולה.

"ההורים הביולוגיים הציגו את עצמם כזוג, אבל זמן קצר אח"כ האב התנדף". על פי גישתו, אילו האמת היתה נבדקת טוב יותר, צריך היה להחליט אחרת.
מוזר, וממש לא ברור לי. לא שאני מומחית או זוכרת את פרטי פרטיו של המקרה, אבל הילדה ההיא נחטפה מאמה. מה זה משנה אם היתה נשואה או לא?
לי אישית העניין של "קול הדם" שפה ושם הלעיגו עליו בעיתונות ברור לגמרי, ומוחלט.

מה זה משנה אם היתה נשואה או לא?

המסעדה, אני מסכימה. אותו שופט ייצג את "הממסד" בהתגלמותו - הממסד אשר סבור שהוא משנה לאלוהים, ומוסמך לקבוע מי ההורה הטוב יותר עבור ילד. אותו שופט עסק בכך כל הקריירה שלו. טון הדיבור שלו כאשר אמר "מובן שמיד אח"כ האב התנדף", הניסוח הציני הזה, הבהיר את עמדתו לגבי המקרה ההוא, ולגבי הנושא בכלל. ואילו האם המאמצת, אשר עמדה אז לאבד את בתה האהובה, אמרה את מה שאמרה בכל הכאב האפשרי - אבל דעתה היתה כדעתך. היא לא ראתה אפשרות (או הצדקה) למנוע החזרת ילדה שנחטפה לאמה, רק בגלל שהאב "יתנדף".

מסכימה אתך שהלעיגו למונח "קול הדם". כאילו שזו מעין גישה מיושנת - הרי הסביבה קובעת הכל, לא? "טובת הילד" מוצג כמושג נאור, פרי "מחקרים" פסיכולוגיים, כמייצג גישה מודרנית שלפיה "הילד הוא מעל לכל", בניגוד לגישה ה-"מיושנת" שהילד "שייך" להורה.

אני רוצה לחדד את העניין. נניח שתינוק נחטף מהוריו ונמסר לאימוץ, וכעבור 13 חודש נמצא בריא ושלם אצל הורים מאמצים. האם יהיה צריך להשאירו שם בגלל שבגיל שנה מתגבשת כביכול ההתקשרות להורה?

נניח שאם חולה ואיננה מסוגלת לטפל בתינוקה במשך שנה. האם יש להשאיר אותו אצל מי שטיפל בו בזמן הזה, כי הוא כבר "נקשר"?

נניח שאם חולה ואיננה מסוגלת לטפל בתינוקה במשך שנה. האם יש להשאיר אותו אצל מי שטיפל בו בזמן הזה, כי הוא כבר "נקשר"?
אני במקרה מכירה אחד שהיה תינוק כזה. אמנם, הוא טופל בביתו, כך שלא היתה אופציה "להשאיר אותו" אצל מי שטיפלה בו, אבל נגרם לו נזק גדול מאוד. האם הנעלמת הבריאה, המטפלת סולקה.

ומה המסקנה שלך, בשמת, לגבי אותו מקרה שאת מתארת? מה אפשר/צריך היה לעשות?

אני לא יודעת אם יש מסקנה.
קודם כל צריך היה להכיר בזה שהתינוק נפגע קשות מזה. גם מהיעלמות אמו הביולוגית (ואני מאמינה שהתינוק יודע כשמי שילדה אותו נעלמת, הרי הוא גדל ברחמה 9 חודשים, ויש ניסויים שמוכיחים זיהוי של האם ע"י תינוק בן יומו), וגם אחר כך מהיעלמות המטפלת.
אילו היתה הכרה אז בנזק הרגשי הכבד (במקום התעלמות מוחלטת, כאילו התינוק אינו אדם אלא חפץ) אפשר היה לטפל בתינוק, לעשות תיקון כלשהו.
אילו היתה הכרה, אולי היתה גם הבנה בצורך שבשמירת קשר רציף עם המטפלת.
אילו היתה הכרה, אולי האם החולה היתה מקפידה לשמור על קשר עם התינוק בתקופת מחלתה.
זאת תשובה?

ודאי.
איך התבטא הנזק?

איך התבטא הנזק?
בנכות רגשית מהזן שאטום לחלוטין לרגשות של עצמו ולרגשות של הזולת.
בצורך כפייתי להוציא את הפחדים שלו על ידי הפחדת תינוקות וילדים.
זה מה שעולה לי כרגע. בוודאי יש עוד, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להגדיר.

בהמשך לנושא של חטיפת ילדים, מה עם ילדים יהודים בשואה, שגודלו על ידי משפחות נוצריות כנוצרים לכל דבר, ועכשיו, לאחר שנים ארוכות, פתאום מופיעים קרובים יהודים, במקרה הטוב, ההורים, ומנתקים אותם מכל מה שהכירו? אין ספק שגם הם נפגעו, האם זה מוצדק? לא ברור לי באיזה כלים מתחילים לנתח את זה.

מה עם ילדים יהודים בשואה
אני קוראת עתה את הספר "ילדה" של אלונה פרנקל, על ילדותה בשואה. וזה כמובן לא הסיפור היחיד. שנים במקום אחד, ואחר כך חזרה להורים, או בכלל לקרובים אחרים.
אלונה פרנקל חזרה להוריה לאחר כשנה וחצי, בגיל 6 וחצי בערך. והיא לא שוכחת לאימה שנטשה אותה עם אישה זרה, למרות שללא ספק בזכותזה ניצלו היא והוריה. ספר מאד מומלץ, מי שמסוגל לקרוא את זה.
באמת קשה לדעת מה נכון.
אני זוכרת שבעבר היו מחקרים שמצאו שכאשר הילדים היו בני פחות מגיל 4 הנזקים היו הרבה פחותים. אבל מי בכלל יכול לבדוק את זה? ואיך אפשר לקבוע? הרי יש גם ידלים שגדלו אצל הוריהם מיום הוולדם והם נכים רגשית, אטומים ומה לא.

אני מכירה אשה יקרה בעלת יכולות רגשיות טובות ומעלה שהופרדה מאמה (בעצם מהוריה, מן הסתם, וכנראה שהאב נספה - אני לא מכירה את הפרטים) במלחה"ע בגיל חצי שנה עד שנתיים, והיו להן יחסים מצוינים אח"כ. כנראה שגם האמא היתה טיפוס מיוחד. בשמת, את יודעת למי אני מתכוונת? אם לא, אכתוב לך בדואל.

וכמובן שהמקרה שתיארתי לא מעיד על כך שהפרדה אינה פוגעת בילדים. מן הסתם זה היוצא מן הכלל, ובכלל ניצולי השואה המוכרים לי מדהימים אותי מבחינת ההתאוששות הרגשית/נפשית שלהם - הבנתי ששיעור מחלות הנפש באוכלוסיה הזו אינו שונה מן השיעור בשאר האוכלוסיה.

כותבת כאלמונית כדי לא להסגיר את פרטי המדוברים כאן. אבא שלי גדל עם אביו, ומגיל שנתיים, לאחר שאמו נפטרה, עם אשתו החדשה של אביו, שהיתה חברה קרובה של האם ובאה לארץ במיוחד כדי להתחתן איתו ולגדל את בנו. רק בגיל 16, לאחר השואה, הגיעו לארץ אחיו ואחותו של האם האמיתית, הדודים שלו, וספרו לו שאמא שלו היא לא אמא שלו, אלא מגדלת אותו כאם מגיל שנתיים ומשהו.
הוא היה בשוק גדול, לא ידע מזה בכלל, אבל זה הסביר לו משהו על התחושה של חוסר חיבור שהיה לו איתה. היא אגב, היתה אמא "טובה", וסבתא מאד טובה, ואכן היתה בה קרירות מסוימת, שלא אופיינית למשפחה שלנו... הגנים..
יש משהו במשפחה האורגנית שיוצר חיבור, ושוב, זה מחזיר לשאלה על איפה טוב לו לפעוט מהמשפט להיות בטווח הרחוק.

נראה לי שאי אפשר להקיש מהפרט אל הכלל. יש כל כך הרבה סיפורים, עם תוצאות רבות ושונות כל כך.
אני באמת לא מקנה במי שצריך לקבל החלטות בנושא הזה.

מסעדה, הייתי כל כך נחרצת בעד המאמצים עד שקראתי את מה שכתבת - לתינוק הזה ייגרם נזק. בין כך ובין כך. אני לא מסוגלת להעריך איפה הנזק יותר גדול - לקרוע אותו מהוריו המאמצים , ההורים היחידים שהוא מכיר, או לגדל אותו בידיעה שהוריו הביולוגיים נלחמו עליו וכשלו. לא חשבתי על זה.

ועדיין, אני לא מבינה איך האמא הביולוגית הצליחה לגלות רק בחודש שמיני שהיא בהריון. נשמע לי כמו חוסר קשב פנימי ורמת הדחקה אללה יסתור.

אני חושבת שאם הכריחו את האמא להפיל או לוותר על התינוק שלה, זכותה לקבל אותו בחזרה. אבל אם מדובר באשה שרצתה להפיל ולא רצתה את הילד שלה בשום אופן ואז שינתה את דעתה, too bad
בכל מקרה צריך לעזור לאמא הביולוגית לטפל בילד שלה בבחינה כלכלית. אם זה היה במקרה של אמא שלא רצתה את הילד שלה ושינתה את דעתה, אז לעזור לאמא המאמצת.
כאן טובת הילד חשובה

אלמונית, מסכימה עם אמא ל 5 , ישנם גם מקרים (ואני מכירה אחד ספציפי) של ילדים שאומצו בגיל מאוחר ואוהבים מאוד את הוריהם המאמצים ולא מעניינים אותם בכלל הוריהם הביולוגים.
אי אפשר להקיש מהפרט אל הכלל.

לי יש דעה משלי בנושא "טובת הילד". זהו ערך חשוב ונעלה לפעמים אפילו עליון, אבל אני לא מסכימה עם השימוש שעושים בו בחברה. לדעתי זהו שימוש כוחני ומניפולטיבי המפקיע את הזכויות והסמכויות הבסיסיות של ההורה, ומעבירן פשוט מאד, לגורם אחר החפץ בהן. השאלה היא לא "מהי טובת הילד", אלא למי יש הזכות לקבוע זאת, להורה, או לפסיכולוג, או לעובדת הסוציאלית. מדובר פה על מאבק כוחות ולא על הערך עצמו.

מהמונח "טובת הילד" יש הקשה ישירה כביכול - שיש גורמים או אנשים בממסד או בחברה שבסמכותם לקבוע מהי אותה "טובת הילד" ולקחת לעצמם סמכויות גורפות בעקבות זה.

כאן לדעתי זה צריך לעצור. סליחה על המונחים החזקים, אבל כך אני רואה את זה ולא מוצאת דרך אחרת להסביר. חו"ח אינני חושבת שילד הוא חפץ. אבל אני גם לא חושבת שבני אדם הם אלוהים.

לבני אדם אין זכות לשפוט מי הורה טוב יותר לילד. זה לא בסמכותם. בסמכותם רק להגן על ילד במקרים קיצוניים. החיים אינם הוגנים, וזה לא התפקיד של אף אחד מאתנו להפוך אותם לכאלה. התפקיד שלנו הוא אך ורק לנסות להיות הוגנים בעצמנו. אם ילד נולד להורה שבעינינו נראה פחות טוב מאתנו, או נוהג אחרת ממה שאנחנו היינו נוהגים, זה לא תפקידנו להפקיע את הילד מידיו - זה תפקידנו רק במקרה קיצוני של פגיעה.

ואני לא חושבת שאם אשר חשבה או החליטה למסור את ילדה לאימוץ ואח"כ התחרטה, זה עונה על הקריטריונים של אותם מקרים קיצוניים. מדוע שלא תהיה אם מספיק טובה? מי קבע? מדוע אני מתייחסים לעובדה שמסרה את הילד, אולי בייסורים רבים, אולי במחשבה שרק כך ייטב לו, אולי במחשבה שאין לה האפשרות לתת לו את מה שהוא צריך... ואיננו מתייחסים לעובדה שחזרה בה?

את נושא הבלבול בין "טובת הילד" כביכול לבין "פסילת האם" ניסיתי להמחיש ע"י מה שאמרתי, "נניח שהיתה חולה". נניח שהיתה חולה וכעבור חדשיים הבריאה. היא צריכה לאבד את התינוק? רובינו לא חושבים ככה. לא בגלל הטראומה לילד אנחנו פוסלים את האם (אף שיש כאן נזק לילד). אם אנחנו חושבים שאסור לה להתחרט זה בגלל שאנחנו שופטים אותה ופוסלים אותה. ולדעתי, זה נקרא לקחת סמכויות של אלוהים. מי שמנו לשפוט אותה? הילד גדל אצלה וסבל מהתעללות? לא. אז מה הבעיה? שאנחנו בטוחים מראש שהיא לא אמא "מספיק טובה"? תשובתי: זה לא בסמכותינו או יכולתנו לקבוע. ואיש לא שמנו לשפוט זאת.

כמובן שלא ניתן לטלטל ילד כה וכה וצריך להגן גם עליו. אבל לא על זה מדובר. החוק אצלינו מונע החזרת הילד לאמו שמבקשת אותו בחזרה יום, או יומיים, או חדשיים אחרי שמסרה אותו, לא בגלל שהטלטלה תפגע בו, אלא בגלל שחושבים שהאם אבדה את זכותה. ועם זה אני לא מסכימה. החרטה שלה מעידה רק על דבר אחד: שכל נושא ה-"מסירה לאימוץ" הוא בעייתי ביותר. אני מניחה שהמקרה שאנחנו עדים לו הוא רק קצה הקרחון של אמהות שהתחרטו ולא ניתן להן לחזור בהן (אני מדברת על שלבים מוקדמים). החברה אינה מקבלת את זה. ואני חושבת שהחברה צריכה להתייחס לכך ולתת לכך מענה. אני לא אומרת כרגע איזה מענה (יש לי כמה רעיונות). אני אומרת מה לא בסדר בעיני במצב הקיים, ולמה אני חושבת שהחברה חורגת מסמכותה.

בעיני זה אותו הדבר כמו שהחברה מחליטה, שטובת הילד היא ללמוד בביה"ס, אז בואו נחוקק חוק שכל הילדים ילמדו בביה"ס. או להוולד בבית חולים ולא בבית, או כל מיני החלטות אחרות של "ברי סמכא" שלהם הבעלות הבלעדית על האמת ועל "טובת הילד".

לבני אדם אין זכות לשפוט מי הורה טוב יותר לילד. זה לא בסמכותם. בסמכותם רק להגן על ילד במקרים קיצוניים
אז למי יש את הזכות לשפוט? קיים מצב נתון, ילד שהוצא מרשות אימו וגדל אצל הורים מאמצים והם כרגע כל עולמו. מי ישפוט היכן הילד יגדל? האם נבקש ממנו לעשות את הבחירה?
אני מקבלת שעצם העובדה שלחברה יש זכות לשפוט ולהחליט על גורלם של ילדים היא קשה לעיכול. אבל זו המציאות בשטח, בתי המשפט שהחברה שלנו הקימה הם השופטים, רשויות הרווחה של החברה שלנו הם אלו שבודקים ונותנים המלצות, בעצם החברה היא זו שמחליטה. ואני חייבת לציין כי במרבית המקרים השיטה הזו עובדת לטובת הילדים ולא לטובת ההורים, הילד הוא קטין, אין ביכולתו להגן על עצמו, ואין ביכולתו לבחור עבור עצמו כך שמישהו חייב לעשות זאת, רצוי מישהו נטול אינטרסים לחלוטין, ובמקרה הזה אפוטרופוס ובית המשפט.
אף אחד לא עובר "שיעורי הורות" לפני שהוא מקבל "רשיון" להרות ולגדל ילד (וכתוצאה מכך אני רואים ילדים הגדלים בתנאי התעללות קשים, גילוי עריות ועוד), הורים מאמצים בדר"כ עוברים מסננת של שירותי הרווחה, כישורי ההורות שלהם נבדקים.
ועדיין אני לא טוענת שמקום הילד איתם. ואני לא פוסלת את כישורי ההורית של האם הביולוגית. אבל אני באמת תוהה מהי טובת הילד. וזה לא שחרצתי דעה, למזלי אף אחד לא שואל אותי ולא על כתפי מוטלת האחריות הכבדה כל כך להחליט החלטות שיקבעו את מהלך חייו של הילד הזה. למזלי יש בתי משפט שזה תפקידם.

מה שבטוח, זה שהורים שחושבים על אימוץ ילד/תינוק יחשבו שוב ושוב לפני שיחליטו להירשם בשירות למען הילד!
למי מהם יש כוח למאבקים?

אז למי יש את הזכות לשפוט?

אני מקבלת שלעתים נוצרים מצבים שיש צורך לשפוט. השאלה הגדולה היא בעיני מתי זה באמת נדרש, ומתי "החברה" לוקחת לעצמה את הסמכות הזאת שלא בצדק.

אתן רק דוגמה. במקרה של התינוקת החטופה מברזיל, בית המשפט לא קבע מהי טובת הילד. כלומר, הוא יצא מתוך הנחה שזה לא בסמכותו המוסרית (או החוקית) לקבוע. התינוקת נחטפה, לאם יש זכות לקבל אותה בחזרה. מה אני רוצה להגיד? שלפני שבית המשפט, שהוא כולנו, מתלבט בשאלה מהי "טובת הילד", הוא צריך קודם כל לשאול את עצמו - האם זהו מקרה שבו יש לי סמכות להחליט, מהי טובת הילד? או שיש עקרון אחר שקובע כאן? במקרה של התינוקת החטופה העקרון הקובע היה שלא יתכן שילד שיחטף לא יוחזר להוריו רק בגלל שנוצרה מציאות חדשה עבור הילד כתוצאה מהחטיפה. אני לא אומרת כאן אם זה "צודק" או לא. אני רק מציינת עובדה: שההבחנה הראשונית שאנו צריכים לשאול את עצמינו כחברה, היא לא קודם כל מהי טובת הילד, אלא למי הסמכות, או זכות, להחליט לגביו, או למי הסמכות, או זכות לקבוע את טובתו. .

שההבחנה הראשונית שאנו צריכים לשאול את עצמינו כחברה, היא לא קודם כל מהי טובת הילד, אלא למי הסמכות, או זכות, להחליט לגביו, או למי הסמכות, או זכות לקבוע את טובתו. .
מצטערת, אבל מאחר והילד הוא ישות שאינה יכולה להגן על האינטרסים שלה, אני חושבת שטובתו מעל הכל, גם אם התהליך שהביא אותו לאותו מצב מעורער בו הוא נמצא הוא תהליך פלילי, לא מוסרי לא חוקי אחר. לומר "אין לי סמכות לדון בעניין" זה פתרון קל, קל מאוד. טובת הילד צריכה להיות מעל הקל, גם אם נעשה עוול לאם הביולוגית, גם אם טחנות הצדק טחנו לאט מידי.

אני לא מבינה איך האמא הביולוגית הצליחה לגלות רק בחודש שמיני שהיא בהריון.
אני אישית הכרתי בחורה שקרה לה בדיוק דבר כזה. אני הייתי הרופאה במרפאה, היא הגיעה כי כבר שנה וחצי לא היה לה מחזור חודשי, וגם לאחר שרופא הנשים נתן לה גלולות היא לא קיבלה מחזור. הפניתי אותה למרפאה גניקולוגית בבית חולים לברור מקיף יותר, ומשם התקשרו להודיע שהיא בחודש תשיעי!!! היא לא ידעה, הוריה שהיא גרה איתם לא ידעו, וגם אני לא שמתי לב. היא היתה בת 23. ומאד לחצו עליה למסור את הילדה לאימוץ (מסתבר שהם אורבים למקרים כאלה) אך היא סרבה בכל תוקף.
כך שזה יתכן.

נתתם לה גלולות לפני שעשיתם לה בדיקת הריון ....מאד מוזר

חברה שלי סיפרה לי על גיסתה בת ה21, בחורה רזה שלא נכנסה להיריון וכבר עברו 9 חודשים מאז שהיא התחתנה. כל חודש שהיה לה מחזור התאכזבה מחדש. יום אחד היא הלכה לחמותה (אמא של החברה שלי) כל המשפחה התכוננה ללכת לחתונה. גיסתה לא הרגישה טוב, הרגישה כאבי בטן כמו כאבי מחזור. היא חשבה שהיא הולכת לקבל מחזור, וכן, קיבלה מחזור אז היא עשתה אמבטיה כדי להקל על עצמה, ואז היא התחילה לצרוח בטירוף מכאבים. קראו לאמבולנס והאנשים של האמבולנס באו ישר לאמבטיה ו....תפסו תינוק שעף החוצה

אני לא מבינה איך האמא הביולוגית הצליחה לגלות רק בחודש שמיני שהיא בהריון.
וגם אם אכן זה כך, זו לא סיבה לוותר על ילדך. מעולם לא יכולתי להבין איך אפשר לוותר על ילד, בשר מבשרך, גם אם לא ראית אותו.
כשהייתי קטנה, לקחו אותי ואת האחים שלי מההורים שלי בטענה שאמי "לא כשירה להיות אם", מכיוון שהיו בעיות סוציאליות. מהרגע שעשו זאת, אמי לא הפסיקה לרגע להלחם, ניגשה לכל המקומות, אבי איים להתאבד מול השופטת, ושניהם הפכו שולחנות. כמובן שתוך יומיים החזירו אותנו להורים.

אינני מעודדת אלימות, אולם אם הייתי רוצה את הילד שלי בחזרה, הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל זה.

אם אותה אם "ביולוגית" כל כך רצתה את הילד בחזרה, היתה יכולה לעשות זאת. העובדה שחיכתה כל כך הרבה זמן מעת הגשת הבקשה לעו"ס ועד לפניה לביהמ"ש, מעידה על משהו. ייתכן שלאב הביולוגי אכן יש זכות לדרוש את בנו, מכיוון שכלל לא ידע על ההריון והלידה. אבל לאותה אם שטוענת "אני רוצה את בני בחזרה, תחזירו לי אותו", איפה היא היתה כל הזמן הזה?!
איפה אותה אמא היתה כשצמחו לו השיניים, כשסבל מגזים, כשנפל... לא נראה שהיא מיהרה לחפש אותו. לא נראה שהיא מיהרה לבקש אותו. וגם אם ביקשה, הרי שזה נשמע כמו "בקשה מהשפתיים ולחוץ". אחרת היתה נלחמת "מעט יותר".

אמש שמעתי ברדיו חמש דקות מתוך התוכנית "רוח דרומית", שידורים מאיזורים שונים בארץ, הפעם מבאר-שבע. רואיין שם אדם שאינני יודעת מה תפקידו.

מראיין: אז אני מבין שבאיזור שלכם אתם מכירים עוד מקרים כאלה, כמו פרשת האימוץ שאנחנו שומעים עליה.
מרואיין: כן. היה מקרה אצלינו של משפחה, שברגע מסויים ההורים שוכנעו לוותר על שלשת ילדיהם, וחתמו. מיד אח"כ הם התחרטו, והחלו לנהל מאבק משפטי ממושך. למרבה המזל במקרה ההוא זה נגמר טוב...

שאלתי: נחשו מה זה "טוב" בעיני המרואיין? התשובה: "השופט התעשת ו... החזיר את הילדים להורים."

מה אני למדתי מהסיפור הזה: שבאותה שכונה בבאר שבע, ההזדהות היא עם ההורים. הם לא נראו פסולים בגלל שברגע מסויים שוכנעו/השתכנעו למסור את ילדיהם. אולי אנשים מכירים מספיק את הנסיבות, או מקרים אחרים, כדי להגיע למסקנה שדברים כאלה יכולים לקרות - שילוב של מצוקה קשה ולחץ או שכנוע של רשויות הרווחה, נגיד. אבל מעבר לכל - זאת נראית לי שאלה של הזדהות. לאנשים באותה שכונה בבאר שבע, ההורים האלה לא נראים כמו "האחר", אותו מישהו שאנחנו לעולם לא נעמוד במצבו ואין לנו עמו שום דבר במשותף. לאנשים בשכונה, ההורים האלה נראים כמו מישהו שאפשר להזדהות אתו, או לפחות להבין אותו, ולכן הם שמחו בשמחתם כשהילדים הוחזרו להם, וזה נראה להם צודק.

נתתם לה גלולות לפני שעשיתם לה בדיקת הריון ....מאד מוזר
ראשית - לא אני נתתי, רופא הנשים נתן.
וכמובן יש פרטים נוספים, אני רק כתבתי את התקציר.
קצת פרוט - הבחורה לא קיבלה מחזור שנה וחצי, עשתה בדיקות הריון חוזרות בחודשים הראשונים. בשלב כלשהו הרופא המליץ על גלולות, היא עוד המתינה, ובסוף לקחה. כשלא קיבלה מחזור פנתה אלי כרופאהת המשפחה, זה היה בערך בחודש שביעי לפי החישוב שלי, ומאחר ולא נראה לי סביר שבחורה בת 23 לא תקבל מחזור שנה וחצי הפניתי אותה למרפאת מומחים בבית החולים. לא בדקתי אותה. אלתי אם עשתה בדיקת הריון, והיא אמרה שכן, אך מסתבר שזה היה כנראה מזמן. עד שקיבלה תור במרפאת המומחים עברו חודשיים, וההריון התגלה שלושה שבועות לפני הלידה. נולדה תינוקת חמודה, במשקל 2700.
מרגע גילוי ההריון הפנו אותה לעובדת סוציאלית שניסתה לשכנע אותה למסור את הילדה לאימוץ, וגם אבא של הבחורה ניסה ללחוץ עליה. היא לא הסכימה.
אבל היא היתה קיבוצניקית, ולבסוף הקיבוץ תמך בה, למרות שתחילה אמרו שלא יתמכו, כי כבר עזבה את הקיבוץ.
אבל בכלל לא ברור איך היתה נוהגת אמא שלא היתה לה כל תמיכה כלכלית, אבי התינוק נעלם מזמן, ומשפחתה לא תומכת בה.
לא סתם הריון נמשך 9 חודשים - יש זמן להתאהב בתינוק. נשים רבות עושות הפלות בשבועות הראשונים כי ההריון לא מתאים להן. חלקן אמנם מצטערות עד סוף ימיהן, אבל יש כאלה שזו רק הקלה עבורן.
ולכן - הריון שהתגלה רק לקראת סופו, כאשר אינו רצוי כלל, עשוי להשאיר את האמא במצב נפשי קשה, ופתוחה לרעיונות כמו אימוץ, גם כזה לא מה שהיא באמת רוצה.

ברור שיש מקרים שונים שבהם מגלים הריון בשלב כה מאוחר. שוב, לטעמי בחורה בת 32 בוגרת מספיק כדי לדעת אם היא הרה וכיצד באים ילדים לעולם.
לא שזה אומר שאשה כזו חייבת לוותר על תינוקה, ממש לא. אבל זה מוסיף גוון מוזר לפרשה.

טוב, הדף הזה הוא השיר שמושך אותי לרחבת הריקודים של באופן טבעי, אחרי כמה חודשים של האזנה לשירים ממקומי ליד השולחן בחגיגה הזו.
היא היתה בת 23. ומאד לחצו עליה למסור את הילדה לאימוץ (מסתבר שהם אורבים למקרים כאלה) אך היא סרבה בכל תוקף.
גם אותי הסיפור הזה מסעיר, אני קוראת עליו וחושבת כל הזמן. אמא שלי היא חד הורית. וגם עליה לחצו מאוד למסור אותי לאימוץ, אף על פי ש: היא רצתה בהריון ובילדה. היא עבדה וקיימה את עצמה. היא קיבלה תמיכה ממשפחתה (טוב, לא מכולם). והחשוב מכל: היא לא העלתה בדעתה למסור אותי לאימוץ. למרות זאת, אחרי הלידה כשביקשה לראות אותי, האחות אמרה לה: "זה בסדר. היא תימסר לאימוץ". אמי ענתה לה: "כשתלדי, תמסרי את את הילדה שלך לאימוץ. ועכשיו תביאי לי מייד את הבת שלי".
לדעתי צריך לעשות בדק בית יסודי בשירות האימוץ. אני חושבת שצריך להגביל אותם מאוד. או ההיפך - להגדיל את סמכויותיהם עוד יותר. כי העובדה שמישהי היא חד הורית, אינה סיבה מספקת למערכת להתערב ולהציע אימוץ. כי אם המערכת כל כך חכמה ומבינה, למה לסיים כאן? למה לא להוסיף לשאלון שנשאלות נשים שמגיעות לחדר הלידה, בין השאלה על "זה ההריון הראשון שלך?" לבין "מהלך ההריון היה תקין?", שאלות כגון: "את או בן זוגך מכורים בהווה או בעבר לסמים? מישהו מכם היה מאושפז פעם בבי"ח פסיכיאטרי? עשיתם נסיונות התאבדות? היו לכם מחשבות על התאבדות?" בואו ניתן לשירות האימוץ לבדוק לגבי כל ילד שנולד בארץ - האם אלוהים עשה טוב בשידוך הזה בין הילד להוריו? או שאולי הוריו הביולוגיים כלל אינם הוריו האופטימליים?
במקרה הקשה הזה, מזל שאני לא ילדת פלא, לא סיימתי תיכון בגיל עשר ומשפטים בגיל 12, לא נתמניתי לשופטת הצעירה בארץ ולא קיבלתי לידי את התיק הזה. משוחררת מעול ההחלטה, אני חושבת שצריך להחזיר את הילד להוריו הביולוגיים, ושצריך היה לעשות זאת מזמן, עם דרישתה הראשונה של האם. אני חושבת שצריך לחוקק חוק חדש בנושא האימוץ. מדכא ביותר לחשוב על ההורים המאמצים שיאלצו להפרד מהילד. אבל לדעתי אין מנוס מלהחזיר אותו להוריו הביולוגיים, גם מנימוקים של קשר הדם (שיש לו משמעות רבה בעיני) וגם כי בסופו של דבר זו גם טובתו של הילד.

שליחה על ידי נ* » 17 יוני 2004, 22:31

ניזונה מהעיתונות גם לי נראה במקרה הזה נראה שעדיף לתינוק להשאר אצל הוריו המאמצים. גם משום שהוא כבר אצלםמ שנה ומכיר אותם ולמה להקשות עליו. וגם כי הם ניראים לי יותר נורמטיביים, יותר יציבים יותר... יותר "מתאימים להורות".
אבל אני מאמינה שעצם השאלה הזו מי מתאים להורות היא מאוד בעיתית, היום אנחנו מסכימים שילד לא יוחזר להוריו (שככל הנראה פעלו במסגרת החוק הבעייתי כשלעצמו), אח"כ זה יהיה בסדר לקחת ילד מהורים לא כל כך מוצלחים, אולי בשלב הבא גם למנוע ממי שאינם מוצלחים להורות (וכבר היו דברים מעולם במדינות נאורות כמו ארה"ב למשל).
וראוי לזכור כי ערכי החברה משתנים, היום הם נראים לנו לא ראוים, מחר יהיו פה נורמות שיהפכו אותנו ללא ראויים (למשל כי אנחנו חילוניים/דתיים) ואז הכלל שמותר לקחת ילד מהוריו כבר בוסס רק מישהו אחר מחליט מיהו הורה ראוי / טובת הילד והאחר הזה עשוי לראות אותנו כלא ראויים.

עוד נקודות שאני מסכימה עמן עלו בכתבה - כל מנגנון האימוץ הוא בעייתי בעיני ואנחנו אכן לא דנים בו וגם החוק הגרמני נראה לי ראוי יותר נותן להורים לחשוב לפני ולא אחרי.

את נושא הבלבול בין "טובת הילד" כביכול לבין "פסילת האם
אני ממש לא חיברתי בין הנושאים האלה. טובת הילד בעיני היא להישאר עם מי שגידל אותו עד כה, בלי שום קשר לכישוריה של האם.
אבל ההודעה של קמה לרקוד בהחלט מערערת את דעתי.

את נושא הבלבול בין "טובת הילד" כביכול לבין "פסילת האם"

הסבה שאמרתי את זה היא כי יש נטייה להתחיל לדון ב-"טובת הילד" כאילו זה מובן מאליו שיש כאן שאלה כזו. וכמו שאמרו, יש מקרים רבים מאד שלילדים יש גורל לא קל עקב נסיבות חיים שונות, ואנחנו לא מוצאים עצמינו דנים ב- "טובתם". אני לא מדברת על ילדים שהוריהם אלימים כלפיהם, אלא על כל מיני מצבים קשים ומצערים שיכולים לקרות, גם לילדים, במשפחותיהם הטבעיות, ואינם גורמים לנו לקום ולקחת את הילד מהוריו, או אפילו להתחיל לדון בכך.

אנחנו מוצאים עצמינו דנים בכך לא משום שהילד הופרד מאמו. יש בודאי מקרים רבים כאלה, עקב כל מיני נסיבות, ואין הם מגיעים לידיעתינו ואין אנו רואים עצמינו מוסמכים לדון בהם. אנו דנים במקרה מפני שאנו סבורים שהאם כאן אבדה את הלגיטימציה לקבוע בעצמה מהי טובת ילדה. ועל כך אני מקשה. אני טוענת שאנחנו עושים זאת משום שאנחנו פוסלים אותה. ושאם בודקים על מה ולמה פוסלים אותה - אז כמו שאמרו, אפשר להטיל ספק כבד מאד בהנמקות. אנחנו פוסלים אותה כי ברגע מסויים היא הסכימה למשהו שנראה לנו טאבו - מסירת הילד. זהו טאבו כל כך חזק, שכל מי שמהרהר בכך אפילו נראה לנו פסול מכל וכל, לא כל שכן מי שברגע מסויים חותם על כך.

הטאבו כל כך חזק, שאנחנו מניחים כל מיני הנחות לגבי אותו אדם (האם המוסרת). מניחים, שהוא לא נורמטיבי. שאין הוא דואג לילדו ואיננו אוהב אותו. שהוא עושה כן מרצונו, מתוך דחיה עמוקה לילד. שהוא שונה ממני, כי אני הרי לא הייתי נוהג כך לעולם (גם לו הייתי בנסיבות זהות לשלו). שהמעשה שעשה באותו רגע, גם אם כוונתו היתה לא שלמה, ועמד תחת לחצים, והרהר והסס, הוא גורף כל, ומבטל כל דבר שיעשה אחר כך - חרטה חמש דקות אחר כך, מלחמות ומאבקים משפטיים ממושכים, וחיים של סבל ואבדן. לכל אלה אין שום משקל בעינינו, לעומת אותו רגע פזיז של הרמת העט וחתימה על הנייר. אנחנו בית דין השופט את המעשה הזה בחומרה כל כך מוחלטת, עד שאין לגביו גם שום נסיבות מקלות: לא הריון מפתיע, לא נסיבות חיים קשות, לא דאגה אמיתית לעתיד הילד, או לחץ אימתני של הסביבה והממסד מול חוסר אונים, חולשה, מצוקה ופגיעות של אשה בודדה והלומה ברגע הקשה ביותר בחייה. אפילו תרמית והונאה של הממסד, אשר בד"כ מהווים חלק בלתי נפרד ממסכת הלחצים - כל אלה אינם מהווים נסיבות מקלות בעינינו, בואדי שלא מבטלות את תוקף המעשה או אמתיות הכוונה שאנו מייחסים, הכוונה הזדונית, השטנית, הבלתי מובנת, הלא אנושית, להסכים למסור ילד לאימוץ. וזאת מול כל עדות, תהיה חזקה ככל שתהיה, שהמעשה נעשה שלא מדעת, ושהרצון להורות לילד גובר לעין ערוך על אותו שיקול דעת פזיז ומוטעה.

ומה שיא הצביעות בעיני? שאותו מעשה שהחברה רואה בו טאבו כל כך מוחלט, שיא השליליות, דבר הפוסל אדם מלבוא בקרב בני אנוש כמעט - הוא בדיוק המעשה שהממסד מפעיל עליו לחצים כבדים לבצע! הרי ברב המקרים היזמה באה מצד הממסד. והממסד כאילו בא לאשה ואומר לה: בואי תעשי את מה שנכון... וטוב... ויהיה לטובת ילדך... את הרי אוהבת אותו, ולא רוצה שיגדל לחיים לא מאושרים, נכון? ואותו מעשה שכלפיו מפתים ומשדלים אותה - הוא בדיוק המעשה שהחברה רואה כאחד הדברים הנוראים ביותר שניתן לעשות, וברגע שתעשה אותו - היא לא תהיה ראויה לבוא בקרב בני אדם (אני אומרת זאת כדימוי כמובן), ואותו מעשה שאליו שדלו אותה, הוא אשר ישמש נגדה כהרשעה החזקה ביותר שיכולה להיות: את וותרת על הילד, משמע את פסולה להורות, ואינך יכולה להתחרט עוד, כי הרי את "אמא שמסוגלת לוותר על ילדה".

סליחה שוב על הדימוי הבוטה: אבל זה לא בערך כמו לאנוס מישהי ואח"כ לקרוא לה זונה?

העובדה שהממסד לוחץ על נשים למסור את הילד לאימוץ תחת להציע להן רשת של תמיכה בגידול הילד היא שורש הרע. העובדה ששירות האימוץ מאתר את הילדים לאימוץ ומעביר אותם למשפחות מאמצות לא יכולה שלא לגרום לשירות להיות פזיז בהוצאת ילדים מרשות הוריהם הביולוגיים. הילדים האלה הם לחם חוקו של השירות, בלעדיהם אין לו זכות קיום. ויש כאן גם עניין כלכלי. כמו שכשמדברים על קיצוץ בתקציב הבטחון, מיד צצות בעיתונים תחזיות שחורות על טרור ו"ההתחמשות הגרעינית של אויבינו" ומה לא, מפי "בכיר במערכת הבטחון". כלומר, לא רק שאין ממה לקצץ - צריך תוספת, דחוף. כלומר יש אנשים שמשכורתם באה מזה בדיוק: איתור ילדים שניתן למסור לאימוץ. וזה מעוות. הרעיון של מסירה לאימוץ חייב לבוא לראשונה מההורים הביולוגיים. אם ניקח את זה צעד קדימה, תארו לעצמכם שמרפאה פרטית שמתמחה בהפלות, תפנה בצורה יזומה לנשים הרות ותציע להן לעבור הפלה במרפאתם. ברור שהפניה לא מיועדת לכל אישה. יש קריטריונים. נניח - נשים משכבות חלשות. נשים מובטלות. נשים עם משפחות מרובות ילדים. נשים חד הוריות. וכאן יש אישה חד הורית, עולה חדשה, שגילתה את הריונה בשלב מאוחר והיתה מבולבלת (גם הריון רצוי ומתוכנן ומצופה הוא דבר מבלבל), שפנתה לעזרה, והאופציה של מסירה לאימוץ באה מהמערכת. וזה בעיני מעשה שלא ייעשה. והוא "בילט אין" בצורה שהדברים התקיימו עד עכשיו - ששירות האימוץ עושה הכל. ואת זה יש לשנות. כיוון שכרגע המצב הוא באמת : כמו לאנוס מישהי ואח"כ לקרוא לה זונה?

העובדה שהממסד לוחץ על נשים למסור את הילד לאימוץ תחת להציע להן רשת של תמיכה בגידול הילד היא שורש הרע. העובדה ששירות האימוץ מאתר את הילדים לאימוץ ומעביר אותם למשפחות מאמצות לא יכולה שלא לגרום לשירות להיות פזיז בהוצאת ילדים מרשות הוריהם הביולוגיים. הילדים האלה הם לחם חוקו של השירות, בלעדיהם אין לו זכות קיום. ויש כאן גם עניין כלכלי. כמו שכשמדברים על קיצוץ בתקציב הבטחון, מיד צצות בעיתונים תחזיות שחורות על טרור ו"ההתחמשות הגרעינית של אויבינו" ומה לא, מפי "בכיר במערכת הבטחון". כלומר, לא רק שאין ממה לקצץ - צריך תוספת, דחוף. כלומר יש אנשים שמשכורתם באה מזה בדיוק: איתור ילדים שניתן למסור לאימוץ. וזה מעוות. הרעיון של מסירה לאימוץ חייב לבוא לראשונה מההורים הביולוגיים. אם ניקח את זה צעד קדימה, תארו לעצמכם שמרפאה פרטית שמתמחה בהפלות, תפנה בצורה יזומה לנשים הרות ותציע להן לעבור הפלה במרפאתם. ברור שהפניה לא מיועדת לכל אישה. יש קריטריונים. נניח - נשים משכבות חלשות. נשים מובטלות. נשים עם משפחות מרובות ילדים. נשים חד הוריות. וכאן יש אישה חד הורית, עולה חדשה, שגילתה את הריונה בשלב מאוחר והיתה מבולבלת (גם הריון רצוי ומתוכנן ומצופה הוא דבר מבלבל), שפנתה לעזרה, והאופציה של מסירה לאימוץ באה מהמערכת. וזה בעיני מעשה שלא ייעשה. והוא "בילט אין" בצורה שהדברים התקיימו עד עכשיו - ששירות האימוץ עושה הכל. ואת זה יש לשנות. כיוון שכרגע המצב הוא באמת : כמו לאנוס מישהי ואח"כ לקרוא לה זונה?

הדברים שנכתבו כאן הן יפים ומעניינים אך איני מסכימה עימם.
ראשית, לראות את "הממסד" כגוף מתוחכם, מאיים וערמומי, זוהי ראייה צרה ולא מדוייקת.
אני בטוחה שהאנשים שעבודתם לאתר ילדים לאימוץ, טובת הילדים בראש מעיניהם. אלו ודאי אנשים שראו אשה שבקושי מבינה שהיא הרה, יולדת לבד ללא קרוב וידיד, אולי הגיעה לבית החולים לבד, בלי משפחה, לא יודעת מי האב(לא גילתה את שמו בבית החולים), אולי במצב כלכלי לא טוב....... הציעו לה לתת את הילד לאימוץ והיא הסכימה.
לצפות שנשים שעומדות ללדת ילד לא רצוי יצטרכו להתחיל לחפש מי מטפל באימוץ, נשמע לי ממש לא לעניין. ילד שנולד בנסיבות כאלו, וודאי לאימו יש טרדות רבות (למשל לחפש את חפיסת הגלולות האבודה??) מאשר להתחיל להתקשר לגופים, לעמוד בתור וכיו"ב.
שנית בנושא של שיא השליליות. אני ממש לא רואה זאת כך. העובדה שהאישה הזו טעתה, ומי מאיתנו לא טועה, לא מעמיד אותה מחוץ לגדר. מצד שני בעיני הדבר דומה לדבר אחר. לכולנו יש תאונות. מי קלות ובלי נזק ומי כבדות מאד. מה עם הורה שפגע בילדו בשוגג? זה יכול להיות חבטה מחבילה שנחזיק ביד ותפגע בו בטעות, חפץ מסוכן בבית שלא שמנו במקום מתאים, תרופה מסוכנת שהיתה במקום בולט, כלב אמסטף שהחלטנו להחזיק בבית, תאונת דרכים שילדנו היה בה חגור או לא, עישון גראס בהריון או הנקה, רצפה רטובה שהוא החליק עליה, כסף לטיול ששכחנו לתת לבית הספר...........חלק מהדברים הללו הפיכים, חלק מהדברים הללו בעלי תוצאות בעיתיות. איני חושבת שהיא פסולה להורות, אבל בהחלט יש תוצאות למעשיה: ילדה הגיע למשפחה חדשה והשתלב שם.
שלישית, זה ממש לא כמו לאנוס מישהי ולקרוא לה זונה!! איש לא הכריח אותה למסור לאימוץ. היא בחרה בדרך מסויימת שיש לה השלכות. אם היא לא הבינה את השלכות מעשיה, הרי שזו בהחלט בעיה רצינית.
כולנו מבולבלות בהריון. ככלל, החיים מבלבלים. ובכל זאת מרבית האנשים לא נותנים ילדיהם לאימוץ.
אנלוגית הפלות אינה במקומה כלל. היום כדי לעבור הפלה יש לעבור וועדה בלתי נעימה שם עליך להסביר מדוע את רוצה לרצוח את פרי בטנך. נראה לי הרבה יותר אכזרי לערוך סינונים כאלו לנשים שרוצות לתת ילדן לאימוץ. לתת דין וחשבון מדוע את מנהלת חיי מין כאלו ואחרים, אילו אמצעים את משתמשת, מי האבא, האם את רוצה ילדים נוספים.....
מטבע הדברים לא קל לתת ילדך לאימוץ. יש להקל על אימהות הבוחרות בדרך זו, ואני בטוחה שהן עושות זאת כי באמת ובתמים אינן יכולות לטפל בילדן. זה לא טבעי לעשות כך, ומי שבוחרת בכך, כנראה יודעת את מה שהיא עושה.

הדברים שנכתבו כאן הן יפים ומעניינים אך איני מסכימה עימם.
ראשית, לראות את "הממסד" כגוף מתוחכם, מאיים וערמומי, זוהי ראייה צרה ולא מדוייקת.
אני בטוחה שהאנשים שעבודתם לאתר ילדים לאימוץ, טובת הילדים בראש מעיניהם. אלו ודאי אנשים שראו אשה שבקושי מבינה שהיא הרה, יולדת לבד ללא קרוב וידיד, אולי הגיעה לבית החולים לבד, בלי משפחה, לא יודעת מי האב(לא גילתה את שמו בבית החולים), אולי במצב כלכלי לא טוב....... הציעו לה לתת את הילד לאימוץ והיא הסכימה.
לצפות שנשים שעומדות ללדת ילד לא רצוי יצטרכו להתחיל לחפש מי מטפל באימוץ, נשמע לי ממש לא לעניין. ילד שנולד בנסיבות כאלו, וודאי לאימו יש טרדות רבות (למשל לחפש את חפיסת הגלולות האבודה??) מאשר להתחיל להתקשר לגופים, לעמוד בתור וכיו"ב.
שנית בנושא של שיא השליליות. אני ממש לא רואה זאת כך. העובדה שהאישה הזו טעתה, ומי מאיתנו לא טועה, לא מעמיד אותה מחוץ לגדר. מצד שני בעיני הדבר דומה לדבר אחר. לכולנו יש תאונות. מי קלות ובלי נזק ומי כבדות מאד. מה עם הורה שפגע בילדו בשוגג? זה יכול להיות חבטה מחבילה שנחזיק ביד ותפגע בו בטעות, חפץ מסוכן בבית שלא שמנו במקום מתאים, תרופה מסוכנת שהיתה במקום בולט, כלב אמסטף שהחלטנו להחזיק בבית, תאונת דרכים שילדנו היה בה חגור או לא, עישון גראס בהריון או הנקה, רצפה רטובה שהוא החליק עליה, כסף לטיול ששכחנו לתת לבית הספר...........חלק מהדברים הללו הפיכים, חלק מהדברים הללו בעלי תוצאות בעיתיות. איני חושבת שהיא פסולה להורות, אבל בהחלט יש תוצאות למעשיה: ילדה הגיע למשפחה חדשה והשתלב שם.
שלישית, זה ממש לא כמו לאנוס מישהי ולקרוא לה זונה!! איש לא הכריח אותה למסור לאימוץ. היא בחרה בדרך מסויימת שיש לה השלכות. אם היא לא הבינה את השלכות מעשיה, הרי שזו בהחלט בעיה רצינית.
כולנו מבולבלות בהריון. ככלל, החיים מבלבלים. ובכל זאת מרבית האנשים לא נותנים ילדיהם לאימוץ.
אנלוגית הפלות אינה במקומה כלל. היום כדי לעבור הפלה יש לעבור וועדה בלתי נעימה שם עליך להסביר מדוע את רוצה לרצוח את פרי בטנך. נראה לי הרבה יותר אכזרי לערוך סינונים כאלו לנשים שרוצות לתת ילדן לאימוץ. לתת דין וחשבון מדוע את מנהלת חיי מין כאלו ואחרים, אילו אמצעים את משתמשת, מי האבא, האם את רוצה ילדים נוספים.....
מטבע הדברים לא קל לתת ילדך לאימוץ. יש להקל על אימהות הבוחרות בדרך זו, ואני בטוחה שהן עושות זאת כי באמת ובתמים אינן יכולות לטפל בילדן. זה לא טבעי לעשות כך, ומי שבוחרת בכך, כנראה יודעת את מה שהיא עושה.

יש בודאי מקרים רבים כאלה, עקב כל מיני נסיבות
זהו בדיוק. כל מיני נסיבות שבדרך כלל אין שליטה עליהן והדבר קורה בלית ברירה, נניח אמא חולה או מתה. כאן יש ברירה. לכן יש דיון.
שוב אני אומרת, לפחות לדעתי האישית, אין שום קשר לאם. אני ממש לא חושבת עליה את כל הדברים האיומים שאמרת, ובהחלט מבינה את צד הבלבול והחולשה שדיברת עליו. אבל מה שחשוב בעיני הוא ש בהחלט יש תוצאות למעשיה: ילדה הגיע למשפחה חדשה והשתלב שם.

יש בודאי מקרים רבים כאלה, עקב כל מיני נסיבות
זהו בדיוק. כל מיני נסיבות שבדרך כלל אין שליטה עליהן והדבר קורה בלית ברירה, נניח אמא חולה או מתה. כאן יש ברירה. לכן יש דיון.
שוב אני אומרת, לפחות לדעתי האישית, אין שום קשר לאם. אני ממש לא חושבת עליה את כל הדברים האיומים שאמרת, ובהחלט מבינה את צד הבלבול והחולשה שדיברת עליו. אבל מה שחשוב בעיני הוא ש בהחלט יש תוצאות למעשיה: ילדה הגיע למשפחה חדשה והשתלב שם.

_ראשית, לראות את "הממסד" כגוף מתוחכם, מאיים וערמומי, זוהי ראייה צרה ולא מדוייקת.
אני בטוחה שהאנשים שעבודתם לאתר ילדים לאימוץ, טובת הילדים בראש מעיניהם_

אני לא חושבת ששני הדברים האלה בהכרח סותרים. יש בודאי הרבה אנשים מסורים וצדיקים שעובדים בעבודה הזאת (לא מתכוונת בציניות) ובטוחים שהם מצילים נפשות, ואולי הם צודקים ואולי לא, אינני מכירה כל מקרה ומקרה. גם עמדתי בצד הזה של המתרס.

אין זה סותר את העובדה שהמנגנון הזה גורם עוול לנשים רבות, לפחות על פי עדותן. הוא מזמין, מפתה או לוחץ עליהן לבצע דבר שידביק להן סטיגמה שלילית לכל חייהן בעיני החברה, ואשר דן אותן לחיי תסכול ואבדן, ובמקרים רבים גם את ילדיהן לתסכול ואבדן. נשים רבות מספרות שהפניה לאימוץ היתה יזמה של אותו מנגנון. שהופעל עליהן לחץ של אותו מנגנון. ואנחנו יודעים באיזה מצב מצוקה ורגישות אשה יכולה להיות בתנאים האלה. והכוונות הטובות של עובדי המנגנון אינן סותרות את זה שהמנגנון מונע על ידי אינטרסים - למצוא ילדים לאימוץ, למשל. או לקיים את עצמו (כמו כל מנגנון).

ובוודאי שהכוונות הטובות והכנות של עובדי המנגנון אינן סותרות את זה שהמנגנון עלול לפעול מתוך תפיסה שגויה. המנגנון מאמין שאשה שהיא חד-הורית, והריונה איננו מתוכנן, לא תרצה בתינוקה. או לא תוכל לגדל אותו היטב. או שהילד יהיה מאושר יותר במשפחה מאמצת. אם האם מבטאת ספק ביכולתה לגדל את הילד, או אפילו מעלה כוונה או מחשבה על אימוץ - הם מאמינים שזהו "רצונה", שהיא "דוחה" את הילד, ואז בודאי ובודאי שכדאי שמישהו אחר יגדל אותו.

ומה אם התפיסה היתה אחרת? מה אם התפיסה היתה,שהלם נוכח הריון חד-הורי לא רצוי ולא מתוכנן זוהי תגובה נורמלית, ושבהחלט תתכן תקופת הסתגלות? מה אם התפיסה היתה, שכדאי לתת לאם שהות של זמן הגון אחרי הלידה, כדי שתהיה במצב יותר טוב לשקול, או אולי בזמן הזה תתקשר לתינוקה ותקבל אומץ לגדל אותו? מה אם התפיסה היתה, שמסירת ילד לאימוץ היא דבר כל כך בעייתי והרסני, שאסור מוסרית להציע אותו, אלא רק אולי להסכים במקרים שהאדם עומד על כך - כמו למשל, המתת חסד. אני מניחה שגם במדינות שמותרת המתת חסד לא מסתובבים ומאתרים חולים שיהיו "מתאימים" לזה.

ובאשר להיבט המרמה, אני מאמינה שהוא קיים, שוב מתוך העדויות של האמהות. יתכן שאומרים להן שיוכלו להתחרט, כי האימוץ עדיין לא סופי במשך 6 חדשים. בפועל האימוץ איננו סופי, אבל להן אין זכות להתחרט. יתכן שמקלים בהצגת ההשלכות של הדבר, ובסבל והכאב שצפוי להן. גם זה סוג של מרמה. כל מיני דברים יכולים לקרות כאשר יש אנשי מקצוע נלהבים מדי אשר שבויים בתפיסה מסויימת. ממצב של הצעת שרות קל לעבור למצב של שכנוע, סחטנות רגשית, שידול... ואז נוצרת בעצם כפיה או תרמית.

וכעת, אחרי שדברתי על הכוונות הטובות של אנשי הממסד הזה, אני רוצה להגיד שלא אחת, מתוך היותם שבויים בתפיסתם, הם מוסיפים גם יותר מקורטוב של התנשאות וכוחנות ליחסם, שלא לומר רשעות. שמעתי את אלה בלאס, מנהלת השרות למען הילד (לא יודעת אם בהווה או בעבר), ברדיו, מצדיקה את פועלו: "אומרים עלינו שאנחנו משכנעים אמהות למסור את תינוקותיהן... איך אפשר לומר דבר כזה! אלה תינוקות דחויים מבטן ומלידה, תינוקות שרצו לשכוח בכלל שהם נולדו! אנחנו מסבירים לאמהות בצורה יסודית את כל ההשלכות של הדבר!!!".

את נימת קולה אני לא יכולה להעביר כאן. אומר רק שנלווה למילים "דחויים מבטן ומלידה" זעם רב. שיפוטיות. ונחשו כלפי מי.

גברת בלאס, אם אלה תינוקות שאמותיהם רצו בכלל לשכוח שהם נולדו, איך את מסבירה את זה שרבות כל כך האמהות שפונות מיד אחר כך ומבקשות להתחרט? כנראה שאינן רוצות לשכוח.

גב' בלאס, הסבר מלא על כל ההשלכות של האימוץ החתימה... מתי בדיוק? בחדר הלידה? בין ציר לציר? כי שלושה ימים אחרי הלידה הנייר כבר חתום עם פלומבה. אז מעניין אותי מתי אתם מספיקים. לא אז? אז מתי, בשלווה ובנחת לפני הלידה, לאשה שלא ילדה מעולם ואיננה יכולה לדמיין מה זה להיות אמא?

_ראשית, לראות את "הממסד" כגוף מתוחכם, מאיים וערמומי, זוהי ראייה צרה ולא מדוייקת.
אני בטוחה שהאנשים שעבודתם לאתר ילדים לאימוץ, טובת הילדים בראש מעיניהם_

אני לא חושבת ששני הדברים האלה בהכרח סותרים. יש בודאי הרבה אנשים מסורים וצדיקים שעובדים בעבודה הזאת (לא מתכוונת בציניות) ובטוחים שהם מצילים נפשות, ואולי הם צודקים ואולי לא, אינני מכירה כל מקרה ומקרה. גם עמדתי בצד הזה של המתרס.

אין זה סותר את העובדה שהמנגנון הזה גורם עוול לנשים רבות, לפחות על פי עדותן. הוא מזמין, מפתה או לוחץ עליהן לבצע דבר שידביק להן סטיגמה שלילית לכל חייהן בעיני החברה, ואשר דן אותן לחיי תסכול ואבדן, ובמקרים רבים גם את ילדיהן לתסכול ואבדן. נשים רבות מספרות שהפניה לאימוץ היתה יזמה של אותו מנגנון. שהופעל עליהן לחץ של אותו מנגנון. ואנחנו יודעים באיזה מצב מצוקה ורגישות אשה יכולה להיות בתנאים האלה. והכוונות הטובות של עובדי המנגנון אינן סותרות את זה שהמנגנון מונע על ידי אינטרסים - למצוא ילדים לאימוץ, למשל. או לקיים את עצמו (כמו כל מנגנון).

ובוודאי שהכוונות הטובות והכנות של עובדי המנגנון אינן סותרות את זה שהמנגנון עלול לפעול מתוך תפיסה שגויה. המנגנון מאמין שאשה שהיא חד-הורית, והריונה איננו מתוכנן, לא תרצה בתינוקה. או לא תוכל לגדל אותו היטב. או שהילד יהיה מאושר יותר במשפחה מאמצת. אם האם מבטאת ספק ביכולתה לגדל את הילד, או אפילו מעלה כוונה או מחשבה על אימוץ - הם מאמינים שזהו "רצונה", שהיא "דוחה" את הילד, ואז בודאי ובודאי שכדאי שמישהו אחר יגדל אותו.

ומה אם התפיסה היתה אחרת? מה אם התפיסה היתה,שהלם נוכח הריון חד-הורי לא רצוי ולא מתוכנן זוהי תגובה נורמלית, ושבהחלט תתכן תקופת הסתגלות? מה אם התפיסה היתה, שכדאי לתת לאם שהות של זמן הגון אחרי הלידה, כדי שתהיה במצב יותר טוב לשקול, או אולי בזמן הזה תתקשר לתינוקה ותקבל אומץ לגדל אותו? מה אם התפיסה היתה, שמסירת ילד לאימוץ היא דבר כל כך בעייתי והרסני, שאסור מוסרית להציע אותו, אלא רק אולי להסכים במקרים שהאדם עומד על כך - כמו למשל, המתת חסד. אני מניחה שגם במדינות שמותרת המתת חסד לא מסתובבים ומאתרים חולים שיהיו "מתאימים" לזה.

ובאשר להיבט המרמה, אני מאמינה שהוא קיים, שוב מתוך העדויות של האמהות. יתכן שאומרים להן שיוכלו להתחרט, כי האימוץ עדיין לא סופי במשך 6 חדשים. בפועל האימוץ איננו סופי, אבל להן אין זכות להתחרט. יתכן שמקלים בהצגת ההשלכות של הדבר, ובסבל והכאב שצפוי להן. גם זה סוג של מרמה. כל מיני דברים יכולים לקרות כאשר יש אנשי מקצוע נלהבים מדי אשר שבויים בתפיסה מסויימת. ממצב של הצעת שרות קל לעבור למצב של שכנוע, סחטנות רגשית, שידול... ואז נוצרת בעצם כפיה או תרמית.

וכעת, אחרי שדברתי על הכוונות הטובות של אנשי הממסד הזה, אני רוצה להגיד שלא אחת, מתוך היותם שבויים בתפיסתם, הם מוסיפים גם יותר מקורטוב של התנשאות וכוחנות ליחסם, שלא לומר רשעות. שמעתי את אלה בלאס, מנהלת השרות למען הילד (לא יודעת אם בהווה או בעבר), ברדיו, מצדיקה את פועלו: "אומרים עלינו שאנחנו משכנעים אמהות למסור את תינוקותיהן... איך אפשר לומר דבר כזה! אלה תינוקות דחויים מבטן ומלידה, תינוקות שרצו לשכוח בכלל שהם נולדו! אנחנו מסבירים לאמהות בצורה יסודית את כל ההשלכות של הדבר!!!".

את נימת קולה אני לא יכולה להעביר כאן. אומר רק שנלווה למילים "דחויים מבטן ומלידה" זעם רב. שיפוטיות. ונחשו כלפי מי.

גברת בלאס, אם אלה תינוקות שאמותיהם רצו בכלל לשכוח שהם נולדו, איך את מסבירה את זה שרבות כל כך האמהות שפונות מיד אחר כך ומבקשות להתחרט? כנראה שאינן רוצות לשכוח.

גב' בלאס, הסבר מלא על כל ההשלכות של האימוץ החתימה... מתי בדיוק? בחדר הלידה? בין ציר לציר? כי שלושה ימים אחרי הלידה הנייר כבר חתום עם פלומבה. אז מעניין אותי מתי אתם מספיקים. לא אז? אז מתי, בשלווה ובנחת לפני הלידה, לאשה שלא ילדה מעולם ואיננה יכולה לדמיין מה זה להיות אמא?

קוראת, אני מסכימה עם כל מלה שלך ונהנית מהניסוח הבהיר של העמדות שלך בנושא הזה. יש בדבריך להט של מי שחושבת על הנושא הזה לא מהיום. לא זוכרת מתי קראתי טקסט שעורר בי כזו הזדהות.

קוראת, אני מסכימה עם כל מלה שלך ונהנית מהניסוח הבהיר של העמדות שלך בנושא הזה. יש בדבריך להט של מי שחושבת על הנושא הזה לא מהיום. לא זוכרת מתי קראתי טקסט שעורר בי כזו הזדהות.

קמה לרקוד, תודה על דברייך, כתבתי לך בדף האישי.

קמה לרקוד, תודה על דברייך, כתבתי לך בדף האישי.

ומה אם התפיסה היתה אחרת? מה אם התפיסה היתה,שהלם נוכח הריון חד-הורי לא רצוי ולא מתוכנן זוהי תגובה נורמלית, ושבהחלט תתכן תקופת הסתגלות?
כל כך נכון. בשבועות הראשונים אחרי הלידה, אמי עדיין לא "התאפסה" על ההורות החדשה שלה, ובפועל האחריות לשלומי היתה של אחרים. (היא היתה נוכחת וטיפלה בי). כשגיליתי את זה הזדעזתי: איך יכולת לא להיות איתי כל הזמן כשרק נולדתי? עברתי תהליך שבסופו הבנתי שהיא היתה במשבר, היא ידעה שהיא לא תתפקד בצורה הטובה ביותר, ולכן העדיפה שלזמן קצר מישהו אחר יהיה אחראי. ראיתי בזה סוג של התמוטטות, כעסתי ונפגעתי. בשלב מסוים הבנתי שחייב היה להיות דבר כזה. שהורות נפלאה כמו שאמא שלי העניקה לי פשוט לא הגיונית על רקע הקשיים האובייקטיביים שהתמודדה איתם, ושכאדם נורמלי, היא נבהלה מהאחריות, היא לא תפקדה, אבל זה היה שלב, והוא עבר. כאילו זה היה הפרט החסר כדי להבין איך היא הפכה לאמא שהיא - מופלאה ויחידה במינה. שאחרת זה לא אנושי.

ומה אם התפיסה היתה אחרת? מה אם התפיסה היתה,שהלם נוכח הריון חד-הורי לא רצוי ולא מתוכנן זוהי תגובה נורמלית, ושבהחלט תתכן תקופת הסתגלות?
כל כך נכון. בשבועות הראשונים אחרי הלידה, אמי עדיין לא "התאפסה" על ההורות החדשה שלה, ובפועל האחריות לשלומי היתה של אחרים. (היא היתה נוכחת וטיפלה בי). כשגיליתי את זה הזדעזתי: איך יכולת לא להיות איתי כל הזמן כשרק נולדתי? עברתי תהליך שבסופו הבנתי שהיא היתה במשבר, היא ידעה שהיא לא תתפקד בצורה הטובה ביותר, ולכן העדיפה שלזמן קצר מישהו אחר יהיה אחראי. ראיתי בזה סוג של התמוטטות, כעסתי ונפגעתי. בשלב מסוים הבנתי שחייב היה להיות דבר כזה. שהורות נפלאה כמו שאמא שלי העניקה לי פשוט לא הגיונית על רקע הקשיים האובייקטיביים שהתמודדה איתם, ושכאדם נורמלי, היא נבהלה מהאחריות, היא לא תפקדה, אבל זה היה שלב, והוא עבר. כאילו זה היה הפרט החסר כדי להבין איך היא הפכה לאמא שהיא - מופלאה ויחידה במינה. שאחרת זה לא אנושי.

בגלל זה החוק בגרמניה, לתת להן חודש-חודשיים להחליט, נשמע טוב יותר.

בגלל זה החוק בגרמניה, לתת להן חודש-חודשיים להחליט, נשמע טוב יותר.

שוב , מתפעלת מהניסוח אך לא מסכימה איתו.
ברור כי נשים שהתחרטו, קל להן יותר להאשים את הממסד בלחץ שהפעיל עליהם. תראי לי אישה אחת שיכולה לבוא ולומר :"לא רציתי את הילד , פרי בטני". אף אחת לא יכולה לומר דבר כזה.
"דחויים מבטן ומלידה"- אז מה אם זה מלא זעם ושיפוטיות? אי אפשר להתעלם כי הרבה אימהות שהריון לא מתוכן ולא רצוי מרגישות כך. והאם טוב יותר להשאיר לאם שלא רוצה את תינוקה , לטפל בו חודש חודשיים? דבר כזה נשמע לי הרבה יותר גרוע!
תינוק כזה הוא חסר ישע ובסכנה. לא שאני אומרת שכל הריון לא מתוכנן הוא אינו רצוי. ממש לא!! אבל במקה בו האם שוקלת למסור את ילדה , כנראה שזה טובת הילד!!
כל כמה ימים קוראים על הורים שהתעללו בילדיהם. נראה לי שהורה שמוכן לוותר על ילדו, עלול להתווסף לסטטיסטיקה הזו. ולא מתוך רוע, רשעות, טמטום או חוסר לב: תינוק רך זקוק להמון אהבה ויחס. הורה שנסיבות חייו כה קשות או עגומות או מסובכות , יתקשה לתת כל זה. אותה אישה שבגיל 32 גילתה בחודש שמיני שהיא הרה. אשה שאין לה קרוב משפחה כאן , שלא היתה מוכנה נפשית גדל ילד, יכול להיות שהיתה זקוקה לזמן הנוסף הזה כדי להתרגל לרעיון. ומה היה קורה אם לא היתה אופצית האימוץ? מה היה קורה אם אשה בודדה שלא התכוננה להורות היתה חוזרת עם תינוק חסר ישע?

יש ספר של גיל הראבן ששכחתי את שמו. לא ספר מופת, אבל יש שם סצנה שמצלצלת לי בראש בדף הזה: היא נישאת נישואים פיקטיבים לגבר שהיא מאוהבת בו והוא אדיש אליה כדי לא להתגייס לצבא. הוריה מעיפים אותה מהבית, והיא מגלה שהיא בהריון.
לבית החולים היא הולכת לבד כדי ללדת. אין לה בגדים כדי לשחרר את התינוקת הביתה והיא מצלצלת לבחור אחר כדי שיקנה בגדים ויבוא. היא הולכת לדירה ריקה שהיא גרה בה ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. ועם התינוקת הבוכה. בסיפור הכל מתפתח טוב: מגיעה שכנה שמעולם לא דיברה איתה ומצילה אותה מהמצב.

שוב , מתפעלת מהניסוח אך לא מסכימה איתו.
ברור כי נשים שהתחרטו, קל להן יותר להאשים את הממסד בלחץ שהפעיל עליהם. תראי לי אישה אחת שיכולה לבוא ולומר :"לא רציתי את הילד , פרי בטני". אף אחת לא יכולה לומר דבר כזה.
"דחויים מבטן ומלידה"- אז מה אם זה מלא זעם ושיפוטיות? אי אפשר להתעלם כי הרבה אימהות שהריון לא מתוכן ולא רצוי מרגישות כך. והאם טוב יותר להשאיר לאם שלא רוצה את תינוקה , לטפל בו חודש חודשיים? דבר כזה נשמע לי הרבה יותר גרוע!
תינוק כזה הוא חסר ישע ובסכנה. לא שאני אומרת שכל הריון לא מתוכנן הוא אינו רצוי. ממש לא!! אבל במקה בו האם שוקלת למסור את ילדה , כנראה שזה טובת הילד!!
כל כמה ימים קוראים על הורים שהתעללו בילדיהם. נראה לי שהורה שמוכן לוותר על ילדו, עלול להתווסף לסטטיסטיקה הזו. ולא מתוך רוע, רשעות, טמטום או חוסר לב: תינוק רך זקוק להמון אהבה ויחס. הורה שנסיבות חייו כה קשות או עגומות או מסובכות , יתקשה לתת כל זה. אותה אישה שבגיל 32 גילתה בחודש שמיני שהיא הרה. אשה שאין לה קרוב משפחה כאן , שלא היתה מוכנה נפשית גדל ילד, יכול להיות שהיתה זקוקה לזמן הנוסף הזה כדי להתרגל לרעיון. ומה היה קורה אם לא היתה אופצית האימוץ? מה היה קורה אם אשה בודדה שלא התכוננה להורות היתה חוזרת עם תינוק חסר ישע?

יש ספר של גיל הראבן ששכחתי את שמו. לא ספר מופת, אבל יש שם סצנה שמצלצלת לי בראש בדף הזה: היא נישאת נישואים פיקטיבים לגבר שהיא מאוהבת בו והוא אדיש אליה כדי לא להתגייס לצבא. הוריה מעיפים אותה מהבית, והיא מגלה שהיא בהריון.
לבית החולים היא הולכת לבד כדי ללדת. אין לה בגדים כדי לשחרר את התינוקת הביתה והיא מצלצלת לבחור אחר כדי שיקנה בגדים ויבוא. היא הולכת לדירה ריקה שהיא גרה בה ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. ועם התינוקת הבוכה. בסיפור הכל מתפתח טוב: מגיעה שכנה שמעולם לא דיברה איתה ומצילה אותה מהמצב.

יש ספר של גיל הראבן
איזה כיף להשתמש בספרות, בייחוד כשמייד נזכרתי בספר המציג אישה שעומדת להפוך לאמא חד הורית בצורה כל כך יפה. ונחשי מה? גיל הר אבן זכתה בפרס ספיר לפני שנתיים (נדמה לי) ואלאונורה לב שכתבה את "הבוקר הראשון בגן עדן" זכתה בו בשנה הראשונה שהוא נוסד. אז "הבוקר הראשון בגן עדן" כתוב מפי אישה שהולכת לבד לבית החולים ללדת את בנה. היא מספרת לו את עצמה, את כל חייה עד אליו, וההגעה לבית החולים - כנראה שאצטרך לקרוא את זה שוב כי אני זוכרת שנורא התרגשתי. ספר מצוין, מומלץ עם ובלי קשר לנושא שאנו מדברות עליו. וכן, יש נשים שהולכות ללדת לבד. גם אמא שלי. ואני יודעת "בשכל" שזה עצוב, אבל ברגש זה מעורר בי השתאות והתפעלות מהכוח.

יש ספר של גיל הראבן
איזה כיף להשתמש בספרות, בייחוד כשמייד נזכרתי בספר המציג אישה שעומדת להפוך לאמא חד הורית בצורה כל כך יפה. ונחשי מה? גיל הר אבן זכתה בפרס ספיר לפני שנתיים (נדמה לי) ואלאונורה לב שכתבה את "הבוקר הראשון בגן עדן" זכתה בו בשנה הראשונה שהוא נוסד. אז "הבוקר הראשון בגן עדן" כתוב מפי אישה שהולכת לבד לבית החולים ללדת את בנה. היא מספרת לו את עצמה, את כל חייה עד אליו, וההגעה לבית החולים - כנראה שאצטרך לקרוא את זה שוב כי אני זוכרת שנורא התרגשתי. ספר מצוין, מומלץ עם ובלי קשר לנושא שאנו מדברות עליו. וכן, יש נשים שהולכות ללדת לבד. גם אמא שלי. ואני יודעת "בשכל" שזה עצוב, אבל ברגש זה מעורר בי השתאות והתפעלות מהכוח.

את מציגה כאילו יש לי בעיה עם אימהות חד הוריות וממש לא כך הדבר. אני יודעת שהיא זכתה בפרס ספיר, מה הקשר? היא מעבירה סדנאות כתיבה והבנתי שהן טובות. עדיין אני לא חושבת שספרה ההוא הוא ספר מופת.
ללדת לבד-אולי מעורר הרגשת התפעלות מהכוח אבל זה בכלל לא סותר את העובדה שלא קל להתמודד עם המצב הזה. אף אחד מאיתנו לא אוהב לקרוא על ילד שנולד במשפחה או בסיטואציה בה לא קיבל טיפול מסור. יש מצבים בהם גדל הסיכוי למצב זה.

את מציגה כאילו יש לי בעיה עם אימהות חד הוריות וממש לא כך הדבר. אני יודעת שהיא זכתה בפרס ספיר, מה הקשר? היא מעבירה סדנאות כתיבה והבנתי שהן טובות. עדיין אני לא חושבת שספרה ההוא הוא ספר מופת.
ללדת לבד-אולי מעורר הרגשת התפעלות מהכוח אבל זה בכלל לא סותר את העובדה שלא קל להתמודד עם המצב הזה. אף אחד מאיתנו לא אוהב לקרוא על ילד שנולד במשפחה או בסיטואציה בה לא קיבל טיפול מסור. יש מצבים בהם גדל הסיכוי למצב זה.

יש לי חברה שילדה 3 ילדים כאם חד הורית. ועשתה המון מאמצים כדי להביא אותם לעולם. יש לה סביבה תומכת וגם אמצעים כלכליים, היא אמא מדהימה שנותנת ומחבקת ואוהבת. ברור שלא כל אם חד הורית היא כמוה, אך דרכה נחשפתי להמון אימהות חד הורית שעשו זאת מתוך בחירה ולפעמים זה בחר אותן אך הן יצרו בית מאושר להן ולילדיהן.
צריך מבנה אישיות מסוים כדי להגיע להחלטה שאינך מסוגל לגדל את ילדך ועדיף למסור אותו לאימוץ. אישה שנחושה בדעתה לעשות המיטב לילדה לעולם לא תשקול את זה למרות הקושי הצפוי. אני לא חושבת שגילוי מאוחר של הריון הוא סיבה לחוסר יכולת להתמודד. חוסר יכולת להתמודד תלוי במבנה נפשי וזה לא קשור לכמה זמן אדם יודע על "הבעיה" שעומדת לפקוד אותו.
מרבית הקשיים בחיים באים בהפתעה, ואנחנו נאלצים להתמודד בלי שום הכנה מוקדמת, אז נכון שילד זו התמודדות קשה, אבל אם וויתרת על ילדיך אז עשית צעד שקשה מאוד לקחת אותו בחזרה.
הרבה פעמים ילדים נמסרים לאימוץ פשוט כי לא רוצים להתמודד, וחושבים שאפשר יהיה אחר כך להמשיך את החיים מאותה נקודה בה נקטעו, אז זה לא נכון, כי ה"כתם" הגדול הזה, הוא לא כתם של החברה זה קטן שהביולוגית שמה על עצמה ותמשיך לשאת אותו כל ימי חייה, כי אי אפשר למחוק תינוק שנולד, גם אם נורא רוצים.
אני חושבת שזה מה שקרה לה, היא פתאום הבינה שחייה לא יחזרו להיות מה שהיו, ולכן ניסתה לחזור בה, אלא שזה היה כבר מאוחר.

יש לי חברה שילדה 3 ילדים כאם חד הורית. ועשתה המון מאמצים כדי להביא אותם לעולם. יש לה סביבה תומכת וגם אמצעים כלכליים, היא אמא מדהימה שנותנת ומחבקת ואוהבת. ברור שלא כל אם חד הורית היא כמוה, אך דרכה נחשפתי להמון אימהות חד הורית שעשו זאת מתוך בחירה ולפעמים זה בחר אותן אך הן יצרו בית מאושר להן ולילדיהן.
צריך מבנה אישיות מסוים כדי להגיע להחלטה שאינך מסוגל לגדל את ילדך ועדיף למסור אותו לאימוץ. אישה שנחושה בדעתה לעשות המיטב לילדה לעולם לא תשקול את זה למרות הקושי הצפוי. אני לא חושבת שגילוי מאוחר של הריון הוא סיבה לחוסר יכולת להתמודד. חוסר יכולת להתמודד תלוי במבנה נפשי וזה לא קשור לכמה זמן אדם יודע על "הבעיה" שעומדת לפקוד אותו.
מרבית הקשיים בחיים באים בהפתעה, ואנחנו נאלצים להתמודד בלי שום הכנה מוקדמת, אז נכון שילד זו התמודדות קשה, אבל אם וויתרת על ילדיך אז עשית צעד שקשה מאוד לקחת אותו בחזרה.
הרבה פעמים ילדים נמסרים לאימוץ פשוט כי לא רוצים להתמודד, וחושבים שאפשר יהיה אחר כך להמשיך את החיים מאותה נקודה בה נקטעו, אז זה לא נכון, כי ה"כתם" הגדול הזה, הוא לא כתם של החברה זה קטן שהביולוגית שמה על עצמה ותמשיך לשאת אותו כל ימי חייה, כי אי אפשר למחוק תינוק שנולד, גם אם נורא רוצים.
אני חושבת שזה מה שקרה לה, היא פתאום הבינה שחייה לא יחזרו להיות מה שהיו, ולכן ניסתה לחזור בה, אלא שזה היה כבר מאוחר.

פרס ספיר זו אנקדוטה, זה הכל. הטענה שלי היא שהמחשבה שילד במשפחה חד הורית בהכרח יקבל טיפול פחות טוב מילד במשפחה "נורמטיבית" היא שגויה ומיושנת. יש עוד כל כך הרבה פרמטרים! לא אמרתי שיש לך בעיה עם אמהות חד הוריות. למערכת כנראה שיש בעיה כזו, אם היא פונה לנשים שעומדות להפוך לחד הוריות ומנסה להפריד אותן מילדיהן "לטובתם" של הילדים. והמערכת אכן עושה זאת.
הסתכלי סביבך. חשבי על ילדים שגדלת איתם. על אנשים שאת מכירה. כמה מהם, ילדים למשפחות "נורמטיביות", סבלו מאמהות שלא יודעות להביע אהבה? מאבות שלא יודעים לפרגן, לומר מלה טובה? מאלימות מילולית? מאלימות מינית. אני מכירה כל כך הרבה ילדים שנולדו למשפחה של "אבא ואמא שהתחתנו ברבנות", שהוריהם היו הורים מזניחים. אגב, אני מדברת על "ילדי שמנת". לא על ילדים מ"שכונות מצוקה". כמה פעמים שמענו על אמא שמעלימה עין מניצול מיני שקורה תחת אפה ע"י בעלה? כל מה שאני טוענת הוא שהחשיבה המערכתית כאילו אמא חד הורית היא באופן קטגורי מועמדת טבעית למסירה בנה לאימוץ היא מופרכת, לא עומדת במבחן המציאות, עמוסה בדעות קדומות ובשמרנות. שמעתי פעם משפט שאהבתי ואפשר ליישם אותו גם כאן: "אמהות חד הוריות זה כמו בני אדם. יש כל מיני". אפשר להחליף את ה"חד הוריות" ב"חרדים / נשים / ערבים"... אני חושבת שקשה לגדל ילד במשפחה חד הורית. אבל זה לחלוטין לא מחייב שהילד הזה לא יקבל טיפול מסור.

פרס ספיר זו אנקדוטה, זה הכל. הטענה שלי היא שהמחשבה שילד במשפחה חד הורית בהכרח יקבל טיפול פחות טוב מילד במשפחה "נורמטיבית" היא שגויה ומיושנת. יש עוד כל כך הרבה פרמטרים! לא אמרתי שיש לך בעיה עם אמהות חד הוריות. למערכת כנראה שיש בעיה כזו, אם היא פונה לנשים שעומדות להפוך לחד הוריות ומנסה להפריד אותן מילדיהן "לטובתם" של הילדים. והמערכת אכן עושה זאת.
הסתכלי סביבך. חשבי על ילדים שגדלת איתם. על אנשים שאת מכירה. כמה מהם, ילדים למשפחות "נורמטיביות", סבלו מאמהות שלא יודעות להביע אהבה? מאבות שלא יודעים לפרגן, לומר מלה טובה? מאלימות מילולית? מאלימות מינית. אני מכירה כל כך הרבה ילדים שנולדו למשפחה של "אבא ואמא שהתחתנו ברבנות", שהוריהם היו הורים מזניחים. אגב, אני מדברת על "ילדי שמנת". לא על ילדים מ"שכונות מצוקה". כמה פעמים שמענו על אמא שמעלימה עין מניצול מיני שקורה תחת אפה ע"י בעלה? כל מה שאני טוענת הוא שהחשיבה המערכתית כאילו אמא חד הורית היא באופן קטגורי מועמדת טבעית למסירה בנה לאימוץ היא מופרכת, לא עומדת במבחן המציאות, עמוסה בדעות קדומות ובשמרנות. שמעתי פעם משפט שאהבתי ואפשר ליישם אותו גם כאן: "אמהות חד הוריות זה כמו בני אדם. יש כל מיני". אפשר להחליף את ה"חד הוריות" ב"חרדים / נשים / ערבים"... אני חושבת שקשה לגדל ילד במשפחה חד הורית. אבל זה לחלוטין לא מחייב שהילד הזה לא יקבל טיפול מסור.

בהחלט מסכימה איתך שלהיות חד הורית יכול להיות כל מני דברים. דיברתי על כך שבאופן כללי , אשה שמגיעה למצב שהיא לבד. ולפעמים היא לבד גם אם היא נשואה וגם אם יש לה משפחה וגם אם היא עשירה בתיאוריה. מצב של לבד שבו היא שוקלת לתת ילד לאמוץ כי כך יהיה לו טוב יותר , כנראה שהיא צודקת. זו החלטה כה קשה שמי שמחליטה דבר כזה , יש לכך הצדקה.

בהחלט מסכימה איתך שלהיות חד הורית יכול להיות כל מני דברים. דיברתי על כך שבאופן כללי , אשה שמגיעה למצב שהיא לבד. ולפעמים היא לבד גם אם היא נשואה וגם אם יש לה משפחה וגם אם היא עשירה בתיאוריה. מצב של לבד שבו היא שוקלת לתת ילד לאמוץ כי כך יהיה לו טוב יותר , כנראה שהיא צודקת. זו החלטה כה קשה שמי שמחליטה דבר כזה , יש לכך הצדקה.

הגעתי לנקודת תסכול מסויימת בדיון.
אז החלטתי לשתף אתכם ונראה לאן זה יתפתח.

שמתי לב שהרב-שיח הצטמצם למספר נפשות, ועוד פחות מכך דעות. אם הדימוי הראשוני של קמה-לרקוד היה של רחבת ריקודים, נראה לי שהדימוי כעת הוא של פינג-פונג לזוגות. מצד אחד אמא נוגי ומונו נוקי, בצד השני קמה לרקוד וקוראת. (מדי פעם לילה טוב משתתפת).

עכשיו, אולי רמת המשחק השתכללה והתחדדה, אבל מרחבת ריקודים הצטמצמנו למימדים של שולחן עץ ירוק. מתנועות מחול מרכבות עברנו לחבטות כה וכה של המחבטים. השאלות בהן אנו דנים התמקדו והתרכזו מאד, למסה של כדור פינג פונג. את מוסיקת הריקודים מחליפים כעת הצלילים החדים: תיק, תיק, תיק - הכדור המכה בכל פעם בצד אחר של השולחן.

שאלתי היא, האם במצב זה יש טעם להמשיך בדיון. האם מישהו עדיין פתוח לקבל דעה של מישהו אחר.

מעניין אותי מה אחרים חושבים.

קוראת

הגעתי לנקודת תסכול מסויימת בדיון.
אז החלטתי לשתף אתכם ונראה לאן זה יתפתח.

שמתי לב שהרב-שיח הצטמצם למספר נפשות, ועוד פחות מכך דעות. אם הדימוי הראשוני של קמה-לרקוד היה של רחבת ריקודים, נראה לי שהדימוי כעת הוא של פינג-פונג לזוגות. מצד אחד אמא נוגי ומונו נוקי, בצד השני קמה לרקוד וקוראת. (מדי פעם לילה טוב משתתפת).

עכשיו, אולי רמת המשחק השתכללה והתחדדה, אבל מרחבת ריקודים הצטמצמנו למימדים של שולחן עץ ירוק. מתנועות מחול מרכבות עברנו לחבטות כה וכה של המחבטים. השאלות בהן אנו דנים התמקדו והתרכזו מאד, למסה של כדור פינג פונג. את מוסיקת הריקודים מחליפים כעת הצלילים החדים: תיק, תיק, תיק - הכדור המכה בכל פעם בצד אחר של השולחן.

שאלתי היא, האם במצב זה יש טעם להמשיך בדיון. האם מישהו עדיין פתוח לקבל דעה של מישהו אחר.

מעניין אותי מה אחרים חושבים.

קוראת

תראי קוראת יקרה, לא אף אחד מאיתנו מחליט בעניין העגום הזה. בעיני דווקא הפינג פונג הזה חושף הרבה מאד. למדתי הרבה מתוך כך. יותר מבאופן רגיל, כיוון שלאט לאט מגיעים לעמדות המבוצרות ולנימים שמהם נבנית הדעה. שזה בעיני הדבר החשוב. לדעתי תמיד, יותר מהדעה עצמה, חשוב מדוע נבנתה כמו שהיא. כדי להסיר ספק, איני מרגישה כעס או יריבות. אני לומדת המון מהדיון הזה. אם ברצונך לנהלו אחרת, זכותך