אני שונאת את אחותי

אנונימי

שיתוף:אני שונאת את אחותי

ומתאים לך להיחשף כאן בשמך?

נסי אולי לפרט, או לתת דוגמאות למשהו שמעצבן אותך אצלה.

יש לך עוד אחים?
איך את אתם?

רציתי להגיד ש שונאת זה ממש רגש קשה. אני מנסה לחשוב על כל האנשים שאני שונאת, ואין כאלו. יש כמה שאני סובלת מלהיות במחיצתם, יש כאלו שאני מרחמת עליהם, אבל שנאה הוא ממש רגש קשה. אני חושבת שאולי בעבר שנאתי את המ"כית שלי בטירונות, אבל זה עבר לי כשסיימתי טירונות והתבגרתי מאוד מז.
האם ניסית לברר עם עצמך האם את באמת מרגישה שנאה כלפיה?

האם יש מצבים שבהם את שונאת אותה במיוחד?
אולי דברים שאת עושה?
אולי דברים שהיא עושה?
אולי דברים שקורים לך?
אולי נסיבות חיצוניות?

ואיך אחותך מרגישה?
<אני שואלת, כי יכול להיות שהיא דווקא אוהבת אותך >

כל המושג הזה שונאת את אחותי הוא באמת קשה לבליעה במיוחד כשאת אומרת שאין כאן שום סיבה מוחשית להרגשה שלך.
אני זוכרת ששנאתי בכיתה ו' את רן דיזיצר שהיה מתעלל בי קשות אבל מאז ההרגשה כלפי אנשים היא בדרך כלל שנפגעתי או התאכזבתי או שלא נח לי בקרבתם מסיבה מסוימת.... אני מדברת על עצמי רק מכיוון שאני חושבת בקול רם ומנסה להבין בדרך כלשהיא מאיפה את באה.
את אומרת שמשפחתך מודעת למצב, בזה את מתכוונת גם שאחותך יודעת איך את מרגישה?
אם כן, איך היא מגיבה לזה? האם היא מבקרת אותך מיוזמתה והאם אתן מדברות על זה יחד?

את רוצה לאהוב אותה? זה חסר לך?
כי אם לא, אז למה להיות בקשר?
אני לא מאמינה שקשר חייב להתקיים, רק כי "זה משפחה".
ואני לא מדברת על ניתוק יחסים בהפגנתיות, אלה פשוט ניתוק...

אבל מצד שני יכול להיות שאתן נפגשות אצל ההורים או בארועים משפחתיים.
ואז זה קשה, במיוחד אם זה בתדירות גבוהה.

ואם את כן רוצה לאהוב אותה

את רוצה לאהוב אותה, או שהיית רוצה שהיא תהיה אחרת בצורה שתוכלי לאהוב אותה?

האם את מסוגלת להזכר ברגשות השליליים (אליה) הכי מוקדמים שלך? באילו נסיבות הם היו?

הרקע המשפחתי:
יש לי משפחה מאוד מיוחדת, נראים מאוד קונבנציונלים כלפי חוץ, אבל מאוד מיוחדים מבפנים.
אבא שלי היה אלמן + 5 ילדים ואמא שלי אלמנה + ילד אחד והם התחתנו.
ואז אני נולדתי, תינוקת צווחנית ומלאת חיים.
ממשפחה של שישה ילדים יתומים למחצה הפכנו למשפחה של 7 ילדים עם זוג הורים.
ההרמוניה היתה אדירה כשנולדתי, עשו לי מסיבה ענקית וכולם קירקרו סביבי.
שנתיים וחצי לאחר מכן נולדה אחותי, תינוקת יפה ושקטה.
תשומת הלב המשפחתית המשיכה להיות בלעדית לי, כאילו שהיא לא נולדה.
עד ששמו לב שהיא שם, נולד הנכד הראשון, ותשומת הלב עברה אליו.
(היא ההוכחה ששנת החיים הראשונה בחיי התינוק חשובה ביותר)

אביב חדש:
נכון שונאת זה רגש מאוד קשה, הייתי יכולה להגיד שמה שאני מרגישה זה שילוב של רחמים עליה, וסובלת מאוד להיות במחיצתה.

לרגע:
לא אני לא רוצה לאהוב אותה, וזה לא חסר לי, פשוט כי אף פעם לא אהבתי אותה.
הוצאתי את הדף הזה לאור דווקא עכשיו, בגלל החגים, יצא לי לפגוש אותה קצת יותר מידי.
באמת בתקופות שאני לא רואה אותה אז הרבה יותר קל לי.

תבשיל קדרה:
רגשות שליליים מוקדמים: מאז שאני זוכרת את עצמי, כל הזמן ריבים בבית, היא מרביצה לי (ממש כואב) אני מחזירה לה (ממש חלש) וצועקים עלי כי אני הגדולה.
וגם כל הזמן היא הייתה גונבת לי דברים מהחדר.

עדינה:
היא יודעת מה אני מרגישה כלפיה כי אני מבטאת את מה שאני מרגישה.
שמעתי מאחות גדולה שהיא דווקא רוצה בחברתי.
אבל המצב הוא כזה שאני לא מסוגלת לעמוד מולה, אני לא מסוגלת לדבר איתה.

עודד:
היא עושה המון דברים ממש מטומטמים, אבל בסופו של דבר היא פוגעת בעיקר בעצמה.
(מבזבזת כסף, נופלת על ההורים, רבה עם ההורים, נופלת על החבר, רבה עם החבר, שוב נופלת על ההורים, בקיצור לא לוקחת את החיים של עצמה בידיים)
אז למה זה מרגיז אותי? למה זה מרתיח לי את הדם? (אני חצי מרוקאית, אבל זו לא סיבה)

לפני שנה היה הקש ששבר אותי סופית, ומאז אני לא מסוגלת לסלוח לה על כלום.
לומר את האמת באותה תקופה אני הייתי במצב לא כלכך טוב, דבר שלא הועיל, הקש שבר את גב הגמל.
היו מספר מקרים קטנים ואחד שממש בלט לי בצורה ברורה.

זה הסיפור:
(זה עלול להשמע דבילי, אבל תזכרו, זה רק קש)
שנים שאני חולמת לתפור בעצמי ולא מזדמן לי משום שהטלויזיה עומדת על מכונת התפירה בבית הורי.
באותו היום (לפני שנה בערך), אבא, פתח את מכונת התפירה כדי לתקן משהו, שמחתי מאוד על ההזדמנות, ארגנתי חתיכת בד והחלטתי לתפור חצאית לאחיינית שלי.
רק שאז גיליתי שאני לא זוכרת איך להשחיל את החוט, ואבא הלך לישון.
פניתי לעיסוקי.
כשחזרתי, לא מצאתי את הבד שהכנתי, וגיליתי שאחותי הקדימה אותי ובזמן שלא הייתי, היא תפרה את החצאית.
שאלתי אותה למה היא עשתה את זה למרות שהיא ידעה שאני מאוד מאוד רציתי לעשות את זה בעצמי, והיא הגיבה בחיוך זדוני.

כזאת היא אחותי.
לדעתי היא שטן עם מסכה, ויתר בני המשפחה מעדיפים את המסכה בתור אחותם, ולא רוצים להודות שהיא מסתירה פרצוף אחר לגמרי.
אמא אומרת שהיא פשוט רגישה מאוד, ולא יודעת לבטא את עצמה.
אני אוסיף ואומר, שכנראה שנת חייה הראשונה שבה היא לא קיבלה יחס , גרמה לה לפיגור חברתי קשה.

שנת חייה הראשונה שבה היא לא קיבלה יחס , גרמה לה לפיגור חברתי קשה

בעיני זו סיבה לרחמים (אולי לרצון להתרחק), לא לשנאה.
אבל זו אני.

את יכולה לתאר את חוסר היחס שאחותך קיבלה?כלומר איך בעצם התנהגו אליה.
המסקנה שאת הגעת אליה שהיא במצב של פיגור חברתי:מצד אחד זו הרגשתך ובן משפחה לרוב יודע מה מצבו הנפשי של בן משפחה שני,ככה זה במיוחד אצל אחים.
מצד שני במשפחה עם כול כך הרבה נפשות...קשה ללקות בפיגור חברתי.אולי למדה להיות מניפולטיבית יתר על המידה ?

זה שהולכים מכות בתור ילדים זה מאוד רגיל ושכיח. אבל בדרך כלל זה עובר כשגדלים...

ממתי את מודעת לזה ששנות חייה הראשונות היו דפוקות כלכך וגרמו לצאת "כזאת"?
מתי ישבת וחקרת והגעת למסקנה הזאת?
האם זה לא גרם לך לרצות לנסות לתקן, למשל להציף אותה בהמון אהבה?

נשמע לי שכל הדברים שהיא עושה זה נסיון נואש לקבל תשומת לב כלשהי . היא לא זכתה לתשומת לב בתור ילדת ביניים כזאת, בין הילדה המשותפת הראשונה ובין הנכדים. היא נפלה בין הכסאות ונראה שמאז היא מנסה להשיג את מה שלא קיבלה.
אז למה לא לתת לה בחינם שלא תצטרך לעשות את כל המעשים המכוערים?

אני לא מכירה אותך, אבל יכול להיות שאת אדם מאוד אחראי, מסודר וצפוי בניגוד לאחותך (כפי שאת מתארת אותה) - אולי מפריע לך שאת לא יכולה להתפרק כמוה? יכול להיות שאת מגדירה חלק מהדברים שלילים אבל בפנים עמוק גם את היית רוצה להתנהג כך או לפחות להשיג את מה שהיא משיגה.

היה לי משהו דומה עם אחותי הגדולה (אנחנו שישה ילדים) שתמיד ההורים נותנים רק לה תשומת לב וכסף ודואגים לנכדים וכו' - ואני תמיד דאגתי לעצמי כי לא רציתי להיות עול - ושנאתי אותה על זה שהיא "מוצצת" את ההורים שלי - כשהתבגרתי קצת (רק בשנים האחרונות) - הבנתי שמה שמפריע לי - זה שאני לא מעיזה לדרוש כמוה. שאני לא מעיזה לעשות מה שאני רוצה כמוה.
ברגע שהבנתי את זה וכל שאר האחים הבינו את זה - היחסים התחילו להשתנות - והאמת שגם היא השתנתה.

רעות,

אני קורא ומגיב לפי סדר הכתיבה, אז אולי זה לא מאד מסודר. (התנצלות)

תשומת הלב המשפחתית המשיכה להיות בלעדית לי, כאילו שהיא לא נולדה.

ניחוש פרוע: כשהיא צריכה תשומת לב - היא כבר יודעת איך למשוך אותה. היא סיגלה לעצמה משהו.
האם היא:

גורמת לסובבים אותה תחושות אשמה?
משדרת חוסר אונים וצורך ב"הצלה"?
גורמת לאנשים להתעצבן עליה?
איזה דפוס אחר שפוגע באחרים ומביא לה את תשומת הלב?

ניחוש אחר - האם את מרגישה אשמה או חייבת לה על זה שהיא לא קיבלה מה שאת קיבלת? (זה לא במקום למניפולטיביות שלה, אלא בנוסף)

היא מרביצה לי (ממש כואב) אני מחזירה לה (ממש חלש) וצועקים עלי כי אני הגדולה

נראה לי שזה מחזק את האפשרות של תחושת אשמה: בכל פעם שהיא בסביבה - היא גוררת תשומת לב על ידי פגיעה בך (פעם פיסית, אולי היום בעלבונות, בביצ'יות או משהו אחר), ואת מחזירה תוך זהירות וחמלה, ואז אחרים גורמים לך להרגיש לא טוב עם עצמך על כך ש-
שבעצם לא עשית לה שום דבר.
ואז ההרגשה המחורבנת מתחברת לך פשוט עם הנוכחות שלה - התניה קלאסית כמו הכלבים של פבלוב.

אבל המצב הוא כזה שאני לא מסוגלת לעמוד מולה, אני לא מסוגלת לדבר איתה.

בהקשר הזה (אני מאמין שזה אותו הקשר) שמעתי המלצה חמה על הספר "בוחרים להרגיש טוב".
כבר "קניתי, אך טרם הספיקותי לעיין בו".

ההמלצה היא של הפסיכותרפיסט והפסיכיאטר יורם יובֵל (נכד של לייבוביץ), מתוך ספרו המעולה והמומלץ בחום "סערת נפש", עמוד 135, הערת שולים:
דייויד ברנס, תלמדו של בק, כתב רב מכר ושמו "בוחרים להרגיש טוב", המכיל אוסף של טכניקות קוגניטיביות להתגבר על דכאון, חרדה והרגלים מזיקים, כגון הנטיה לדחות כל דבר לרגע האחרון. הספר נמכר ביותר מ- 4 מליון עותקים בארצות הברית, והואמדריך מצויןי ליישומן של שיטות קוגניטיביות. הספר תורגם לאחרונה לעברית, והוא מומלץ לכל המעוניין להיעזר בשיטות קוגניטיביות או להכירן טוב יותר.

NS]בוחרים להרגיש טוב GetProdInfo[/po].asp?prodid=12290689 בסטימצקי (יש שם עוד הרבה לקרוא על הספר, כולל מה שכתוב על גב הספר ותגובות של קוראים).

השימוש שלך בספר יכול להיות שינוי של התגובות שלך באופן שישנה את ההתנהגות שלה - ועל כך בהמשך.

sr]בוחרים להרגיש טוב 2 1[/po]/103-7602723-3803816 באנגלית באמזון
sr]המדריך להרגשה טובה 2 2[/po]/103-7602723-3803816 באנגלית באמזון (של אותו מחבר)

אז למה זה מרגיז אותי? למה זה מרתיח לי את הדם?

כי אלה דברים מרתיחים. זה לא עניין של דם מרוקני, אפילו בריטי מעומלן יתרתח.

אני חושב שאחרי הציטטה האחרונה הזו התחילה להתגבש לי תמונה מסודרת: אני רואה לפני העיניים שלי מישהו שהיה איתי בצבא - פד"ס מדופלם (פרצוף דורש סטירה), אשר את האישור החברתי שלו היה מקבל מלהרגיז אנשים.

החלטתי שהוא יפסיק לקבל ממני את האישור הזה (חכי רגע. זה אפשרי - לא צריך להתגבר על הכעס, רק להחליף את דרך הביטוי שלו מזעם לרישעות. בהמשך). זה שינה במידה לא קטנה את ההתנהגות שלו איתי (אם כי מדי פעם הוא שוב בדק את העמידות של העצבים שלי, ובדרך כלל היה מקבל את אותה מנה.

זה הולך ככה:
בכל פעם שהיא מרגיזה, צריך להעליב אותה, ולהתייחס אליה כאל לא-יוצלחית החייבת עזרה. הצד השני, וזה לא פחות חשוב - להחמיא לה על כל השג קטן, ועל כל עצמאות.
מילות המפתח הן ציניות, זילזול ורישעות. כמה שזה נשמע רע - זה משיג שתי מטרות:

לא נותן לה את התמורה לעיצבון - ולכן גוזל ממנה את התמריץ הפבלובי לעשות את זה שוב.
נותן לך פורקן (רק תרשי לעצמך את הפורקן הזה).

דוגמאות לאמירות (את יכולה להתחיל לעשות את זה בדמיון, אפילו אחרי שאמרת לה משהו אחר והתעצבנת, מעין תיקון של ההיסטוריה, ורק אחר כך לעשות את זה ממש בחיים, בפנים):

היא נופלת על ההורים - "כן, לא חשבתי שתוכלי להתמודד בזה לבד".
היא רבה עם ההורים - "יפה! הצלחת להרגיז את אמא! עכשיו שמים אליך לב!".
היא תופרת את החצאית שאת רצית - "אז מה? עשית חצאית כל כך יפה כדי שאני לא אעשה את החצאית שרציתי?" ובהזדמנות הראשונה לגזור את החצאית שהיא עשתה בבחינת "אם לי לא יהיה - גם לך לא יהיה".
היא רבה עם החבר - (כשאתן לבד) "הוא לא מספק אותך, מה? בעצם גם רבת עם כל החברים הקודמים שלך. אולי תבדקי אם את פריג'ידית?".

את מוזמנת להביא עוד נסיבות - נמצא יחד את התשובות הציניות והסרקסטיות. כל התשובות חייבות לקשר את הפעולה המעצבנת שהיא עושה עם איזשהו דבר שלילי עליה. כדאי גם לראות מה פוגע בה, ולקשור את מה שהיא עושה לדברים האלה.

לגבי הלגיטימיות של הפגיעה בה: ראשית - זה פיקוח נפש. שנית, את לא חייבת לצאת פריירית תמיד. שלישית, זה עשוי לכאוב לה, אך לבגר אותה, ולהוסיף לה.

עודד!
מאיפה אתה מכיר רשעות כזאת? הפתעת אותי (-;

לגבי הלגיטימיות של הפגיעה בה: ראשית - זה פיקוח נפש. שנית, את לא חייבת לצאת פריירית תמיד. שלישית, זה עשוי לכאוב לה, אך לבגר אותה, ולהוסיף לה.
אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לגיס רשעות. זלזול, ציניות - סביר שכן.

לפי מה שהבנתי, לא מפריעה לך השנאה אלא שאת צריכה בכלל לפגוש אותה פה ושם, ואז מה את רוצה? שנעלים לך את אחותך? קודם כל הבעיתיות היא השנאה, תפטרי ממנה, יש כל מיני דרכים לעבוד על זה.
נשמע שאתן עדיין תקועות בילדות, את כבר בוגרת לא? אז תתנהגי ככזאת

רעות
קודם כל אני לא כותבת פה בד"כ אז אני מקווה שאני שומרת על חוקי דף תמיכה.
אני כל כך מזדהעם מה שאת כותבת כי גם אני שונאת את אחותי, אני לא אוהבת להיות במחיצתה לא מסוגלת לדבר איתה , לא להקשיב לה ולבעיותיה פשוט מעדיפה שהיא לא תהיה. הנושא הזה מעסיק אותי לאחרונה בגלל מריבה עם אימי שנגרמה בגלל אחותי.
אני מנסה לכתוב פה על תחושותי אולי זה יהיה דומה למה שעובר עלייך
גם אחותי קטנה ממני בשנתיים,היא היתה הבת המועדפת על אבי ופחות מועדפת על אימי (עד היום)
אחותי לא דומה לאחותך היא בנאדם מאורגן ואחראי, עצמאית בעלת קריירה מרשימה, גרושה ללא ילדים, מרירה , מלאת קפריזות, אלופה בסצינות שמייבשות את הורי וגורמות להם לתמוך בה מיידית. היא צינית ורעה, קרירה, נצלנית.
הדבר היחידי שמעניין אותה זה היא ורק היא.
מצד שני היא מסכנה ללא חבר, מתנ להתחתן ולהקים משפחה, בת 34 וחושבת על הפריית זרע דיי בודדה, מנסה כל הזמן להתקרב אלי לצאת איתי להיפגש מעבר למפגשים המשפחתיים ואני דוחה אותה.
אז אולי איך שהוא נוצר פה מעגל של ניסיון התקרבות דחייה מצידי העלבות ועקיצות מצידה עוד דחייה וכו...
אולי בגלל שאני נשואה ויש לי ילדה (ואני מבינה שגם לך יש משפחה) היא מקנאה וזה גורם לתגובות המרשעות שלה?
הורי "מכירים את הסחורה" אבל לא אומרים לה כלום ולא מעמידים ותה במקום כי הם מרחמים עליה.
אולי גם הורייך מרחמים על אחותך ולא מוכנים להודות באופיה האמיתי?

יכלתי לכתוב דפים שלמים על אחותי אבל זה לא המקום
הלוואי שתמצאי פיתרון

אני הייתי הולכת על סצנריו קצת קיצוני, כדי ליישב את העניין - ככה - קצת ב "shock therapy":

תנסי להניח, חו"ח, שמחר אחותך מתה .
תנסי לדמיין את כל מה שקשור במוות של אדם מוכר. ההלם. הזעזוע. המחשבות.
אי אפשר להיות אדיש לכזה דבר.

מה היית רוצה לומר לה, לזו שכבר לא תוכלי לומר לה דבר?
האם היית רוצה לומר לה כמה כעס, כאב, תסכול חשת ביחס אליה כל חייכן?
והאם אח"כ לא היית רוצה ליפול על כתפייה? לחבק? להשיב את הגלגל לאחור?
להבין שגם עליה עבר סבל? להצטער על כל מה שלא נעשה ולא יוכל להעשות לעולם?
האם לא היית חיה את שארית חייך בכאב מחלחל של פספוס וחוסר חוסר חוסר...?

אני לא יודעת מה את עונה לעצמך על השאלות הללו, ואם יכלת לדמיין את הנורא מכל.
אבל אם במשהו...משהו זה נגע.
חבל לחכות.
עדיף להתחיל את שארית חייכן כבר מהיום.

עכשיו בעצם אמצע הלילה עבורי אבל התינוק בבטן בועט ללא הפסקה אז אינני מצליחה לישון ואני שוכבת במיטה וחושבת על הדף הזה שלך,
אומרת לך כל מיני דברים שעולים לי לראש,אז כבר החלטתי לקום ולכתוב!
דבר אחד שחשבתי זה בדיוק מה שציפור דרור כתבה לך.
את אמרת כאן איפושהו שאת לא רוצה לאהוב את אחותך... קשה לי להאמין שברמה הכי עמוקה זאת אימרה נכונה, אני חושבת שהכמיהה הגדולה ביותר של כל בן-אדם הוא לאהוב ולהיות נאהב, זה מרחיב אותנו ונותן לנו תחושת התעלות...
לכן נראה לי שדרושה כאן מנת אומץ ענקית.

אני עדיין מרגישה קצת לא בנח לתת עצות במצב שכזה במורכבות הזאת דרך האינטרנט, זה רחוק מידי ואני מרגישה שזאת תהיה יומרנות מצידי במיוחד בלי להכיר קצת יותר מקרוב את האנשים אבל זה בהחלט מצית המון מחשבות והלואי שיהיה כאן משהו שיגע לך במקום מתאים.
אז דיברתי על אומץ קודם. לדעתי מילת מפתח כללית בחיים.
ממה שאת כותבת נשמע שיש כאן הרבה מאד שנים של holding back כאב וכעסים באמת מגיל צעיר לכל הנוגעים בדבר. הרעיון שלי הוא לקפוץ למים הקרים (או קפואים במקרה הזה) אפילו אם לא ממש בא לך, ולו רק כי את יודעת שבצד השני בטוח מחכה לך הפתעה, בן-אדם יותר גדול, משוחרר ואמיץ ממה שחשבת שאת! ואולי גם תזכי בבוא הזמן בעוד בן אדם בחייך, מי יודע?
אולי הקפיצה צריכה להיות עימות אמיתי אינטנסיבי מול אחותך, אולי בעזרת מישהו מבחוץ שאתן מרגישות איתו/איתה בטוחים. זה יכול להיות תהליך ארוך, קשה, מביך, כואב..... אבל נראה לי שבמצב שלכן ממש אין מה להפסיד
.
אני רוצה גם להגיד שמהנסיון שלי בחיים אין דבר קשה מלהרגיש רחמים כלפי מישהו שקרוב אליך.
אני הרגשתי ככה כלפי אבא שלי כל הילדות שלי בעצם עד גיל 20+ וכמובן התלוו לזה רגשי כעס גדולים על הנטל הכבד שאני סוחבת בגללו כי הוא הגעיל אותי בפטתיות שלו ואז רגשי אשמה וכו'...
היה לי קשה מאד למצוא אהבה לאדם הזה עם כל התיק הזה ורק רציתי לברוח ממנו, לא יכולתי לסבול מגע פיזי איתו וככל שהוא ניסה להתקרב ככה אני רציתי לברוח ויותר נגעלתי... בכל מקרה לקח לי הרבה שנים להפסיק לקחת עליו אחריות ולקבל את כל התחושות שעלו לי בקרבתו קודם כל ואז הכרחתי את עצמי להגיד לו גם את הדברים הכי קשים ולפעמים כואבים או גועליים. כי הם היו שם במילא, עם או בלי להגיד אותם והם היו זקוקים לצאת החוצה, להשתחרר...שיפסיקו לגדול בתוכי.
אני לא אמשיך בסיפור שלי אני רק אומר שהיום כשאני בת 30 יש לנו מערכת יחסים מאד קרובה ,כמובן שתמיד יש עוד לאן לשאוף אבל האנרגיה שאנחנו משתמשים בו בגוף שלנו לשנאה או שמירת מרחק מאדם שהוא חלק מאיתנו (שכל אחד הוא בעצם אדם כזה) היא אנרגיה שפועלת נגדינו מזיקה לנו ומעייפת כל-כך.זה מסוג הדברים שיכולים לגרום למחלות, הגוף כמהה לאהבה לקרבה ולהרמוניה.
אז זהו, מצטערת שזה ארוך כל-כך ומקווה שלא התברברתי מידי.

טל,

מנסה כל הזמן להתקרב אלי לצאת איתי להיפגש מעבר למפגשים המשפחתיים ואני דוחה אותה.

אולי תקחי הרבה אויר, ותנסי את למשך כמה זמן להתקרב אליה: תזמיני אותה את לצאת, תני לה הרגשה שהיא רצויה - תראי, אולי היא תשנה קצת מדרכיה.
נראה שהיא בעיקר זועקת ליחס, והדרך שלה מרגיזה, לא דווקא מנסה לפגוע.

אנשים ששונאים את האחים שלהם, סתם שונאים משהו בעצמם. הלא בכל אחים יש דומה ושונה. כל מריבת אחים יכולה להפתר. אין מצב שבין אחים אי אפשר לכונן שלום בית. אין. הכל עניין של רצון. למה לא לתת לה תשומת לב וזהו? לאהוב אותה ולקבל אותה. רק בבית, במשפחה אנחנו מקבלים באהבה את מה שפחות נעים. זה מה שיפה במשפחה.

ועודד - למה להיות רעים? התנהגות כמו של אחות של רעות וצליל תפתר רק ממקום של טוב ותמיכה ולא ממקום של רוע ונקמה.

תסכימו או לא, זו רק דעתי. אני מוכן להיות כן במיעוט. אני אוהב את אחותי.

הדף הזה גורם לי לחוש אמפטיה דוקא לאחות המסכנה אבל רעות וצליל ביקשה עזרה לעצמה ואני לא בטוחה אם מתאים שאגיב פה .

יתכן שהאחות של רעות וצליל היא המסכנה, והיא הזקוקה יותר לעזרה, אבל יש מקרים שהאדם הזקוק לעזרה מתגונן בצורה כל כך אנטיפטית שאין שום אפשרות לעזור לו. אני מכירה מקרים כאלה.
במקרה אחד חלק מהאנשים מסביב הבינו את הבעייה ועשו מאמצים עצומים לעזור לאדם הבעייתי, במשך שנים ארוכות. המאמצים לא עזרו, והוא רק הגיב ב"אנטי" ובהתנהגות סוציומטית, עד שלבסוף נשברו גם האנשים העקשנים והנדיבים ביותר. היום אין אף אחד שמתאמץ במיוחד לקרב אותו. מסתפקים במינימום המגע החברתי ההכרחי.
אם המצב אצל אחותה של רעות דומה למה שתיארתי - רעות לא תוכל לפתור אותו על-ידי חביבות מצידה. יתכן שייעוץ פסיכולוגי יוכל לעזור לאחותה, אבל ההחלטה על כך צריכה לבוא ממנה. והיא לא תפנה לשום יעוץ אם לא תבין שיש לה בעייה.

אמא של יונת.
מכל התגובות שקיבלתי תגובתך הכי קלעה לדעתי.
האחים/יות האחרים גם נפגעו והתעצבנו עליה כמה פעמים אבל כנראה בגלל שהם עם הפרש גיל גדול יותר (כשהיא נולדה הם כבר היו אנשים בוגרים) אז יותר קל להם לסלוח ולשכוח לה בכל פעם מחדש, מי יודע יכול להיות שגם להם ימאס יום אחד.

עודד.
כל הניחושים שלך נכונים ברמה מסוימת.
בעניין הצעתך:
ההצעה מפתה ביותר, זה פחות או יותר היחס שהיא מקבלת ממני כשאני מחליטה כבר להתייחס אליה, אבל זה יכול לעבוד רק אם כולם במשפחה יתייחסו אלייה באותה צורה.
האחים הגדולים מתייחסים אליה טוב לדעתי, הם נותנים לה אהבה, יחס, תשומת לב, וכשהיא עושה משהו לא טוב הם מביעים בפניה את מורת רוחם, ומנסים לדבר איתה על זה.
היחס של ההורים קצת יותר בעייתי.
אבא שלי (שאני היא ביתו האהובה ביותר) מעדיף לא להתמודד איתה, משום שהיא מצליחה להרתיח לו את הדם.
אמא שלי הטובה, רוקדת לפי החליל שלה, היא כל הזמן מנסה לרצות אותה, וכשהיא פוגעת בה אז היא נפגעת ומיד מנסה שוב לרצות אותה.
היחס של אמא שלי נובע מיסורי המצפון שיש לה (אני יודעת משום שדיברתי איתה על זה בפתיחות).
ניסיתי בלי סוף פעמים להסביר לאימי שהיא צריכה לשנות את היחס כלפיה, ולא לרקוד לפי החליל שלה, אבל כל שיחה כזאת נגמרת אצלה בדמעות.

פלוני אלמוני:
בכל כלל יש יוצאים מן הכלל.

ארני:
את יכולה לבטא את האמפטיה שלך לאחותי בדף הזה, תנסי אולי זה ישפיע גם עלי.
ולמרות שזה דף תמיכה, יש לך אישור ממני גם לבקר את התנהגותי.

ציפור דרור:
כשאני מנסה לדמיין את מה שהצעת לי, אני מוצאת את הפתרון הכי פשוט לבעיה שלי.
סליחה על הבוטות.

עדינה:
יכול להיות שאת צודקת, אבל אין לי אמץ, ואין לי כוחות להתמודד איתה, אחרי כל כך הרבה שנים של אכזבות ופגיעות ממנה, ואף זכרון טוב.

טל:
למרות שהדף צריך לתמוך בי, אפשר גם לשלב אותך לקומבינה.
קבלי חיבוק.

והנה עוד סיטואציה שקרתה:
כאמור אנחנו 8 ילדים במשפחה, מפוזרים בכל המדינה ואפילו אחד באמריקה.
תמיד אנחנו מצרים על כך שאין לנו תמונה משותפת של כולם ביחד, בגלל שממש קשה לתפוס את כולם באותו מקום באותו זמן.
ואז הייתה איזו שבת שזה סוף סוף קרה.
כולם התכנסו אצל ההורים, כולל האח מאמריקה.
ארגנו מצלמה, צלם (הגיס), ורקע מתאים לתמונה.
נעמדו הבנות בשורה, והבנים התישבו מלפנים, כולם שמחים ומחייכים, חוץ מהאחות הקטנה, שעמדה בצד התמונה עם פנים חמוצות.
אבא הציע לה לעבור לצד השני בגלל הפרשי הגובה, היא לא הגיבה, הוא ביקש שוב והיא המשיכה להחמיץ פנים.
אז הוא אמר לה : למה את לא יודעת להנות אף פעם?
היא עזבה את החדר בכעס ונעלה את עצמה בחדר.
אבא התרגז מאוד והאחים הגדולים הרגיעו אותו.
ככה נהרס לכולם ערב נהדר, ועד היום אף אחד לא מבין מה הפריע לה, ולמה היא התנהגה ככה.

זהו לעכשיו, תמשיכו להגיב.
ושמישהו יגיד לצפריר להכנס לכאן, אני שואבת המון מהתגובות שלו.

ממליצה לך לעבור קורס בניסים שאולי הוא יתן לך את הדרך והכלים איך לתקן את המערכת היחסים הזאת. אם את רוצה עוד פרטים אשמח לתת לך.

רעות, אחותך זקוקה לאהבה.
סליחה על הפשטות שאני אומרת לך את זה. אבל נשמע שהיא ממש פגועה.
אני מצטרפת למי שמביע פה אמפתיה אליה ולא אלייך, שכן את מקפידה להדגיש את היותך הבת האהובה, וכמה שהיא היתה מוזנחת ונטושה.

אני ילדת סנדוויץ' במשפחה שסוגדת לשני האחים האחרים.
מאז ומתמיד היתה העובדה ידועה, שאוהבים אותי פחות ואני פחות "נחשבת" בין הילדים.
אז אני יודעת על בשרי כמה שזה כואב וכשאני מנסה לדמיין בראש סיטואציה כמו צילום התמונה המשפחתית שתיארת ומנסה לדבב אותה כאילו בשם אחותך, עולה לי משהו כמו "איזה צבועים הם, אותי בכלל לא אוהבים בבית הזה ורק בגלל השואו-אוף של התמונה המשפחתית הכאילו-מושלמת, פתאום מתייחסים אלי וקוראים לי".
ולכן העלבון, והפרצוף החמוץ שלה.

גם אני, בחתונה של אחותי, סירבתי להצטלם (אמנם סירבתי בחיוך ולא בפרצוף חמוץ) כי זו היתה צביעות בעיני וממש לא בא לי.
גם אני לא מסתדרת עם אחותי שהיתה הנסיכה מאז ומעולם, יש לה בערך 12 אלבומי ילדות ולי יש מעטפה מצ'וקמקת אחת כי לאמא שלי לא יצא עוד לסדר את השש תמונות שהיא טרחה לצלם אותי.
אבל שינאה זו מילה חזקה ונראה לי כזה ביזבוז לשנוא, פשוט להקיף עצמך באנרגיה שלילית.

אז אני לא מסתדרת עם אחותי, בדר"כ לא סובלת אותה, אבל מבינה שהיא בנאדם מאוד שונה ממני ואני מכבדת את זה.
והיא לא אשמה שהילדות שלנו היתה כזאת מפלה.
וברגע שתביני טיפה ממה שקורה אצל אחותך האומללה בתוך הלב, אולי תפסיקי לחשוב רק על איך את לא יכולה להסתכל עליה ותביני כמה היא צריכה חיבוק וצ'אנס מהמשפחה שלכם.
אצלנו בשנות העשרה היתה כזאת שינאה בבית והייתי שומעת לפעמים את אמא שלי ואחותי מדברות עלי מאחורי הגב וזה שבר את לבי. היה לי עכשיו פלאשבק כי אמרת שדיברת עם אמך.
בשנים האחרונות (אני חושבת שבעיקר מאז הפכתי לאמא) הגעתי להשלמה שאני לא צריכה לאהוב אותה או להסתדר איתה.
אבל לשנוא? מה זה נותן לך? למה להקיף עצמך ברגשות כאלה? ועוד שהיא יודעת מהם?.
לבי לבי לאחותך.

בגלל זה ההורים צריכים להזהר איך הם מתייחסים לילדים שלהם. ילד שגודל בהרגשה שהוא מקופח הוא יפרש הכל כקיפוח ויסתובב נפוח כל הזמן!
אני זוכרת מהילדות שלי שכאשר עברנו לאמריקה כשהייתי בת 10 ולא ידעתי אנגלית ולא היו לי חברות בכלל. השבתות במשפחה שלי אצל הסבא וסבתא שלי היו איומות. כולם נתנו תשומת לב ל2 בנות דודות שלי, הגדולה צעירה ממני בשנתיים בת 8 והשניה בת 6, הן היו יפהפיות היו לבושות בבגדים יפים ואופנתיים, היה להן שיער שחור קטיפתי נהדר. בעוד שאני הייתי לבושה בבגדים זוועתיים ולא אופנתיים בטעם גרוע, הייתי חייבת לגרוב גרביונים (ההורים שלי חרדים) השיער שלי היה זוועה - בצבע שאטיני יבש ללא גוון, מקורזל בצורה של פיאה של ליצן שלא ידעתי מה לעשות איתו, וגם כן היו לי משקפיים מכוערות עקניות שהסתירו לי את כל הפנים הקטנות...

הדודה שלי שהיתה בעצמה בחורה בת 20 אהבה לשבת עם בנות הדודות שלי ולדבר איתן באנגלית ולשיר איתן. לה לא היה סבלנות לשתף אותי. הקושי היה גם בגלל הליקוי שמיעה שלי אז היה צריך לדבר אלי ברור כדי שאבין וגם לתרגם כל דבר לעברית.. אז השילשיה הזאת היתה כל הזמן מתעלמת ממני, מתחמקת מלהתייחס אלי. כל בני המשפחה ( סבא וסבתא, אמא ואבא שלי, אח ואחות של אבא שלי ואחות נוספת נשואה אמא ל2 הילדות) היו עסוקים זה בזה, בפטפוטים ובקריאת העיתונים.. אם הייתי באה ומחפשת מישהו לשוחח איתו ולא מצאתי(כמה כבר אפשר לקרוא עיתונים?!) הייתי מתלוננת שמשעמם לי, סבתא שלי היתה אומרת לי: אנחנו לא הלהקת בידור שלך!.. ומתי הם שמו לב שאני קיימת? כאשר היו צריכים אותי לעזור להוריד מהשולחן אחרי הארוחות. אני כל הזמן הסתובבתי בפרצוף חמוץ ונעלב והייתי בוכיה כל הזמן. אבא שלי היה אומר לי: מה את כל הזמן בפרצוף חמוץ בעעעעעעע וגם היה שואל אותי 'מה את לא יודעת להיות מרוצה'? למה הילדות האלו ילדות טובות ועוזרות להוריד מהשולחן ותמיד שמחות ואת כל הזמן תמיד לא מרוצה?

לא אשכח את הליל הסדר בפסח 1987 שלאחריו הייתי צריכה ללכת לישון בחדר הספרים, במיטה שהיתה מתחת למדפים של הספרים. אני פחדתי לישון שם, ורציתי לישון על המזרון שעל הריצפה, אבל הבת דודה שלי הבכורה רצתה לישון שם אז ניסו להכריח אותי לישון במיטה שלא רציתי והתחננתי בדמעות: תנו לי לישון על המזרון על הרצפה! אפילו בסלון שיש שם אור!, כולם צעקו עלי שעכשיו מאוחר בלילה, ואני מפריעה לכולם לישון.. וכאשר המשכתי להתחנן לישון במקום אחר, בסוף סבא שלי החטיף לי כמה סטירות מהממות, ואחרי זה הדודה שלי הרווקה הרביצה לי מכות רצח ולבסוף אבא שלי החטיף לי כמה חבטות ואפילו הניף את החגורת העור שלו וברחתי לפני שהוא הספיק להצליף בי (כן, אבא שלי היה מרביץ לי בחגורה מדי פעם).. כל המריבה הזאת נסחבה עד 2:30 בלילה. בעוד שהבת דודה ברחה ממני וסיפרה לכולם שאני מפחידה אותה ושרציתי להרביץ לה, אז הדודה אספה אותה לחדר שלה למיטה שלה וגוננה עליה.. (אני לא יודעת למה לעזעזאל היא ברחה, אני אפילו לא איימתי עליה, רק עמדתי מולה והתחננתי בקולי קולות בקול רוטט מבכי ובדמעות שתיתן לי לישון על המזרון שעל הרצפה) לא רק זה, היא גם גנבה לי את השמיכה והכרית! כמובן שלא העזתי להכנס לחדר של הדודה לבקש בחזרה את השמיכה שלי. נאלצתי להסתפק בשמיכה היחידה, סרוגה לא מחממת שנשארה בחדר(בארה"ב היה עדיין קר בפסח הזה בשנת, 1987) אני בכיתי כל הלילה הזה.. למחרת כל המשפחה הייתה 'בברוגז' איתי חוץ מהסבא שכנראה הרגיש רגשות אשמה שהרביץ לי.

הרגשתי שהבת דודה הזאת ממש שונאת אותי ולא סובלת אותי ולא ידעתי למה. זאת היתה תקופה אפלה בחיים שלי. עד היום הזה עולות לי דמעות בעיניים כשאני נזכרת בתקופה הזאת. הצלחתי לסלוח לבת דודה שלי ולדודה שלי אחרי 15 שנה, כשכבר הייתי בת 25, ונשואה. אחרי שדיברתי איתן ארוכות והסברתי להן מה עבר עלי והן ראו את הצד שלי ותפסו את הטעות שלהן... אבל - לא סלחתי לאבא שלי ולסבתא שלי על כל הקטע הזה!! לסבא שלי הצלחתי לסלוח כי גם הוא ראה שהוא טעה ביחס שלו אלי. עד היום הזה אבא שלי וסבתא שלי לדעתם אני ילדה קשה ורעה ולדעתם לא קיבלתי מספיק מכות. אצלם אני הכבשה השחורה בעוד שהבנות דודות שלי הן טלית שכולה תכלת. אבל בשנים האחרונות הבת דודה שלי הגדולה שצעירה ממני בשנתיים קיבלה את התפקיד של הכבשה השחורה כי תפסו אותה לובשת מכנסיים ברחוב (הם משפחה דתית שבנות לא לובשות מכנסים, אפילו שהיו יותר גמישים מההורים שלי, מכנסיים עדיין טאבו אצלם) היא התמרדה נגד אמא שלה (אבא שלה נחטף על ידי המאפיה, ונעלם. אמא שלה זרקה את כל התיסכולים שלה על הבת שלה הגדולה) אמא שלה נכנסה לדיכאון וביזבזה כספים על מסיבות לשחקני קולנוע וניסיון להתקבל לעבודת שחקנות, והם סחטו ממנה כספים. כל המאות אלפים שהיה להם הלכו לפח... אז הבת דודה שלי שלא היה לה מה לאכול יצאה למסעדות ולבתי מלון לעבוד בתור מלצרית כדי שיהיה לה כסף לשלם לאונברסיטה ולאוכל ולבגדים. אמא שלה כעסה וסיפרה לכל המשפחה שהיא עובדת בתור מלצרית במועדוני לילה (שקר) ושהיא דורשת המון כספים.. ודאגה לא לספר שהיא זאת שמרוויחה את כל הכסף בעצמה

(בעוד שהאחות השניה סבלה בשקט וגדלה ברעב וללא אונברסיטה.. היא לא רצתה לריב. היא ידעה להתחמק מעימותים. כיום, היא בעצמה נשואה 5 שנים + 2 בנות וכולם אוהבים אותה (היא התחילה אונברסיטה אחרי שהתחתנה ועדיין לא גמרה)

אז לפחות אני כבר כבשה אפורה והיא השחורה... (המצב הוא כך אפילו שהיא כבר התחתנה לפני 4 שנים, ואמא לבת ובן. המשפחה אף פעם לא תשכח לה את המרד הזה עם המכנסיים והמלצרות שקרה כבר לפני 10 שנים) אבל אני שונאת , שונאת את אבא שלי!! הוא עם הלשון החדה שלו!! לא שאני רוצה שהוא חס וחלילה ימות אבל אני יודעת שהוא מאוכזב ממני ולא אוהב אותי כמו שאני.. גם סבתא שלי עם הלשון החדה שלה!

בכל אופן אני מדמיינת את האחות של רעות וצליל איך שהיא גדלה, וזה גרם לעיוותים בהתנהגות שלה כלפי המשפחה. לדעתי היא צריכה ללכת לייעוץ. וגם את, רעות וצליל צריכה ללכת לייעוץ כי את היית בתוך התמונה ועליך לדבר בכנות עם אחותך. תני לאחותך לספר את הצד שלה ואת תספרי את הצד שלך. מותר לכן להטיח האשמות אחת בשניה. רק אחרי שתצליחו להוציא את כל הזבל החוצה אפשר להגיע להבנה ולסליחה ולבסוף להכיר אחת את השניה מהתחלה ולאהוב אחת את השניה. זה מה שאני עשיתי עם המשפחה שלי והצלחנו להגיע להבנה וכאשר הם פתחו את העיניים שלהם וביקשו ממני סליחה על מה שהם טעו, אני יכלתי גם לבקש סליחה על הטעויות שאני עשיתי ועכשיו אנחנו חברות טובות. (אבל זה קרה רק 15 שנה אחרי

בעצם - אני הלכתי לייעוץ וגם הבת דודה שלי

אומנם בנפרד בלי ידיעה אחת מהשניה אבל הייעוצים הנפרדים עזרו לנו לעבד את העבר וגם ללמוד יחסי אנוש!

פלוני,

אנשים ששונאים את האחים שלהם, סתם שונאים משהו בעצמם. הלא בכל אחים יש דומה ושונה

לאו דווקא שונאים משהו בעצמם. בהחלט יכול להיות ששונאים את החלק השונה.

ועודד - למה להיות רעים?

כי פתאומי מעבר מטוב לרע שובר מעגלים.

דוגמא: מישהי שעבדה איתי. היינו בקשר די טוב, אך באיזשהו שלב החל להיווצר מעגל מזיק. היא היתה מתייחסת אלי בחוסר סבלנות, ואני, בתגובה, הייתי מגיב בצורה רכה ומבינה. באיזהשהו שלב (ולמרבה הצער - זה היה מול אנשים נוספים), הבנתי את הבעיה הזו, והחלטתי לשנות את היחס. זה לא הגיע לאיבוד שליטה, אבל שיניתי את הטון, והתחלתי לדבר בצורה הרבה פחות סבלנית, והרבה יותר חדה וחותכת.
המעגל נשבר.
כעבור זמן לא ארוך היא ביקשה שנדבר, ויישרנו את ההדורים.
בהמשך נעשינו ידידים טובים מאד.
היום אני כבר לא עובד באותו מקום, אבל אנחנו עדיין בקשר (אתמול ביקרתי אצלה).

אני מוכן להיות כן במיעוט. אני אוהב את אחותי.

אז אתה שייך לרוב

. אך לא דנים כאן בשאלה אם לאהוב את האחות או לא, אלא בשאלה מה עושים כאשר נתון מראש ששונאים אותה.

רעות,

ושמישהו יגיד לצפריר להכנס לכאן,

את יכולה לכתוב לו בדף הבית שלו.

יהודית

ממליצה לך לעבור קורס בניסים

יש סיפורים על אנשים שהצליחו לפתור בעיות כאלו בעזרת הפורום של לנדמרק.

שרה ק , בהמשך לדברייך חשוב לי מאוד להדגיש שבסביבות גיל צבא, אולי קצת אחרי, התחלתי לראות דברים בצורה שונה ובתוכי לסלוח להורי (שלא ממש הגיעו ממשפחות נורמליות ואוהבות).
אני ממש לא מסתובבת מקופחת ונפוחה, נהפוך הוא.
אני גאה בעצמי ובדברים שהישגתי בחיים. אני אוהבת את עצמי ולא הייתי מתחלפת עם אחותי בעולם (היא שונה ממני כהיפך מוחלט, ממש אי אפשר לתאר).

אין ספק שהיום כאמא זה לא יוצא לי מהראש ואני מאוד מקפידה לבוא לילדה שלי ממקום אחר ולא לדבר ולהתנהג אליה כמו שעשו לי.
רעות, האימהות לא ריככה אותך קצת בשנאה הזאת?

אני גם כן מרגישה שמי שצריך כאן דף תמיכה זו אחותך ולא את.

זאת לא הפעם הראשונה שמה שאת כותבת גורם לי לרצות לצעוק :תתבגרי, תסתכלי קצת אל אחרים ולא רק על עצמך.
בהתחלה לא הגבתי כי הדף הזה היה נראה לי רק עוד ניסיון למשוך תשומת לב, אבל כבר לא יכולתי להתאפק.

גם_אני_לא_יכולה_להתאפק*

משהו נוסף שממש הטריד אותי שקראתי, אבל שכחתי להגיב.
טל כותבת בהזדהות לרעות "גם אני שונאת את אחותי... מסכנה בלי חבר... אולי בגלל שאני נשואה ויש לי ילדה... היא מקנאה".

בואו פעם אחת ולתמיד נתמודד עם הדעה האיומה הרווחת, שמי שאין לה חבר היא אומללה (וכך גם עם הרעיון שבגלל זה היא נצלנית, קרירה, חושבת רק על עצמה וכו').
ובגלל שאת נשואה, כמובן שהיא מקנאה בך ??!!
האומללה עומדת רגע לפני תרומת זרע, (כמובן שהיא) די בודדה.

בואי ניתן קצת קרדיט לאנשים.
אני לא נשואה, אין לי חבר, (אני לא שואפת להיות נשואה, אני לא מעונינת בחבר. אבל לא רלוונטי כרגע).
לפי התאוריה שלך, כל פאק שיש בי מקורו במצבי האומלל?
ואולי זה קושי שהיא צריכה אמפתיה כדי להתמודד איתו?

אני מאחלת גם לך וגם לרעות התבגרות והתפקחות.
תרדו מהענן הזה שאתן יושבות עליו ומשקיפות בגאווה למטה.
מה ההתנשאות הזאת?
ולמה את יותר טובה ממנה, כי יש לך ילדה??!!
היא רוצה להתקרב אלייך ואת דוחה אותה. אולי פה זה מקור הבעיה.

היי
יש לי תחושה שירשת תכונות מאופיו של אביך. ואם כך, אני מציעה לך להתחיל להזהר ולהשגיח על עצמך טוב טוב כבר מעכשיו. בסה"כ הוא לא נשמע אב רע, אבל... תמיד יש אבל, ובמקרה שלו האבל הזה נמצא במקום מאד בעייתי. אני מבינה מצב של כימיה טובה יותר עם ילד אחד מהאחר - כך זה בין אנשים. אך ההעדפה הקיצונית שלו אותך מעידה על אימפוטנציה רגשית ממש. עד כדי כך?? לכן אני מציעה לך לבחון את עצמך לעומק ולהיות מאד זהירה בהורות שלך. אם אחד מילדייך יפתח עמך כימייה פחות טובה- מהר מאד תגלי שאת מגדלת בבית את אחותך השנואה, ואני לא מקנאה בו / בה, עם חוסר רגישות (חוץ מכלפי עצמך כמובן) כשלך. באיזו טבעיות זרקת את המשפט "עד שמישהו שם לב אליה כבר נולד הנכד הראשון" !!

אני רוצה לומר דבר לכל מביעי האימפטיה לכותבת ובמיוחדד לעודד: אתם הורים. תארו לעצמכם מצב בו תינוקת בת חצי שנה צריכה להתחרות באחותה הגדולה בעלת מגוון היתרונות הברורים לכולנו (הגיל, הגודל, העצמאות הפיזית והמילולית וכו') בנוסף ליתרון הזהב- העדפת ההורים, ומכאן גם שאר בני המשפחה את הגדולה. במקום שהגדולה, בעלת היתרונות תתאמץ למצוא את מקומה במצב החדש וכך יגיע האיזון באופן טבעי, כפי שקורה ברוב המשפחות הנורמליות, התינוקת הקטנה, חסרת האונים צריכה... בעצם מה היא בדיוק צריכה לעשות? מה היא כבר יכולה לעשות?
איזה אדם ציפיתם שיגדל מאותה תינוקת? שלם ומאושר? וודאי שהיא מרירה... זו תבנית שהתקבעה באופן מאד חזק-
מ י נ ק ו ת !!!
ההצעה לנהוג בה ברשעות, עודד, היא פשוט להוציא את היחס הסמוי כלפיה אל פני השטח, ולהפוך אותו מפאסיבי לאקטיבי.

יש לי ניחוש פרוע, רעות, וגם אם הוא לא קולע בול- הוא וודאי קולע באיזה שהוא אופן. יכול להיות שלאחרונה (בחגים?) קיבלה אחותך איזו מנת תשומת לב בלתי צפויה מצד המשפחה, ואת, בתור משאבת תשומת הלב המשפחתית לדורותיה איבדת קצת יציבות במעמדך המפונק ורצת מהר לחפש מנת סם חלופית?

ומילה קטנה לכל הכבשות השחורות: גם אני הייתי "כבשה שחורה", ומדבריכן אני קוראת את התקבעותכן בעמדת החולשה. אולי זה עניין של אופי. אופיי מעולם לא נתן לי ליפול אל תוך תבנית הכבשה השחורה הקלאסית (גם חלשה, גם משתדלת תמיד להיות בסדר, זה גם אף פעם לא הולך, וגם תמיד נדפקת בסוף) אני הייתי כבשה שחורה דווקא בגלל שהתנהגתי, חשבתי והרגשתי מה שרציתי ועשיתי בדיוק מה שרציתי במקום ובחברה בה זה לא מתקבל על הדעת. השלמתן עם משפחותיכן- נהדר, אך המשקעים עוד שם, אי אפשר לפספס את זה. אני בגיל 16 ניערתי מעליי את העדר המאובק הזה ונעשיתי חופשייה מהכבשים- השחורות או הלבנות (יש בעוד צבעים, אגב, חום למשל...). היום אני בקשר עם משפחתי, אבל הם אלו שבאו ובאים אליי, אני לא מתאמצת בשביל זה ובטח לא מתאמצת להתאים את עצמי אליהם... אפשר לומר שההיפך הוא הנכון. מה שאני רוצה לומר, הוא שאף פעם לא מאוחר להשתחרר מהעדר, ומכל עסקי הכבשים הללו. לא שאני מציעה לכם לנתק את הקשר עם משפחותיכם, זוהי דרך שמקומה בגיל 16, אלא לשנות בעצמיכם את הנקודה הזו. שחטו את הכבשה הזו שהתנחלה (שהנחילו, כמובן) לכם בפנים, תאמינו לי שאין לכם ממה לחשוש.

ההצעה לנהוג בה ברשעות, עודד, היא פשוט להוציא את היחס הסמוי כלפיה אל פני השטח, ולהפוך אותו מפאסיבי לאקטיבי.

ההצעה היא לשבור את הדפוס של התקשורת והפעולות ביניהן. זה דפוס שיש לו שני שותפים, ואם אחד מהשותפים ישבור אותו, אז הדפוס לא יוכל להמשיך ולהתקיים במתכונתו הנוכחית.

פלוני אלמונית , כתבת פשוט נפלא. הרבה דברים שחשבתי ולא העזתי להקליד...

אני לא מרגישה כבשה שחורה. אני גם לא חושבת שהשתמשתי במושג הזה. פשוט באתי מרקע משפחתי של הפליות והעדפת אחות על אחותה (מינקות ממש).
אבל אני בהחלט מרגישה שזה השפיע עלי דווקא לטובה. הייתי ילדה עצמאית ואידבידואליסטית מגיל ממש צעיר והיום כשאני מסתכלת סביב אני לא מרגישה משקעים כלשהם.
הורי לפעמים פולטים (או אומרים במודע) משפט שמחזיר אותי לילדות, אבל זה ממש לא מזיז לי. אחותי לעולם תהיה המוצלחת ואני תמיד הפיספוס. וזה בסדר.
סתם הערה שהיתה חשובה לי לציון.
ותודה על הודעתך.

כאמור יש לי תינוקת.
דבר אחד זה שאני לא סובלת את אחותי ודבר נוסף הוא שאני לא סובלת שהיא מתקרבת לתינוקת שלי.
אני כאילו מפחדת שהיא תפגע בה (לא פיזית, פשוט תקלוט את האנרגיות הרעות שלה), זה עלול להשמע דבילי, אבל בכל מה שנוגע לביתי אני מגוננת עליה כמו חיה.
אחותי היא מהבחורות ש"מאוד אוהבת ילדים" לדעתי זה בגלל שעליהם היא יכולה להרגיש עליונה.
היא משחקת אותה כזאת חמודה לתינוקות וילדים אבל אני מכירה צדדים אחרים שלה.
למשל היא צורחת על האחיין בן ה10 שיעוף מהחדר שלה בזמן שהיא משחקת עם ילדים אחרים, ואחר כך כשהחבר שלה בא לארוחת ערב היא מספרת לו בגאווה כמה היא אוהבת אותו ואיך היא "גידלה" אותו.
בפעם אחרת שמעתי אותה מאיימת על אחיינית בת 6 "אם לא תחזירי לי את זה עד עשר אני אחטיף לך סתירה".

תקראו אמא מגוננת מידי.
אבל דמות כזאת אני לא רוצה שתתקרב לבת שלי.
מה גם שאני לא רוצה שתתקרב אלי.

בעלי היקר מנסה להרגיע אותי, הוא אומר לי, תנסי להיות מאופקת, היא אוהבת את צליל והיא ממש רוצה להחזיק אותה.
הסברתי לו שלדעתי היא מעבירה אנרגיות רעות.
לא ממש הגענו להסכמה בעניין האנרגיות אז סיכמנו שכשהיא נמצאת אני לא אהיה שם גם.

הסברתי לו שלדעתי היא מעבירה אנרגיות רעות.
אולי דווקא צליל תעביר לה אנרגיות חיוביות?
את בטח יודעת איזו השפעה ממיסה יש לתינוקות על אנשים, גם על הקשוחים...

הלוואי.
אבל היא צריכה כל כך הרבה אנרגיות חיוביות כדי לצאת מהשליליות שלה.
אז יש שתי אפשרויות, אני אשתגע מלראות אותה מחזיקה אותה כל כך הרבה זמן.
או שהיא פשוט תתיש את צליל בכך שהיא תשאב ממנה את האנרגיות שלה, בסך הכל היא כולה בערך 6 קילו.

חוץ מזה שהיא מחזיקה תינוקות כמו "אחות בצינוקיה במחלקת יולדות" בלי רגש בכלל.

אם לא תנסי לא תדעי.

את מראש מתכוננת לתסריט הגרוע ביותר ואת כלכך בתוך זה שאין סיכוי שיהיה משהו אחר (גם אם יהיה את תראי את זה דרך הפילטר שלך וזה יראה לך אחרת).

איך אומרת הבדיחה ההיא על הגולנצ'יקים? "תני לה צ'אנס... תני לה צ'אנס..."

יש לי חברה עם כלמיני בעיות במשפחה. בין האחיות, עם ההורים, דברים לא ממש חריגים.
שמעתי ממנה קיטורים אינסוף על אחותה ועל כל השאר.
אחרכך נהייתי חברה של אחותה. אני חברה עכשיו של שתיהן, במקביל.
אז אני שומעת את הסיפורים של זאת על זאת ואת של שתיהן על השאר.
מה המסקנה שלי מזה?
שאחרי ששומעים גרסאות של שני הצדדים לאותו הסיפור מגלים שהאמת נמצאת איפושהו באמצע, שאין צד טוב וצד רע אלא כל צד שרוט בדרכו.

יכול להיות שמהצד שלה זה נשמע:
מאז שאני קטנה מעדיפים אותה. כל מה שאני עושה זה לא בסדר לא משנה מה אני עושה, גם כשאני מנסה לעזור.
עכשיו היא לא נותנת לי לגעת בילדה המתוקה שלה ואני ממש מבועתת כשאני מתקרבת אליה כי אני מרגישה שבוחנים אותי בשבע עיניים.
בסוף יצא שלא רק שכל האחים הגדולים לא משתגעים עלי, אז גם הקטנה הזאת תגדל כשהיא שונאת אותי בלי שעשיתי לה כלום...

אולי שווה לנסות לפתור את העניין במכתבים?
לפעמים זאת דרך ליישב דברים שקשה ליישב בעל פה. אני עושה את זה גם עם אנשים שיש לי תקשורת מילולית טובה איתם.
זה נותן הזדמנות להסביר את עצמך מההתחלה ועד הסוף בלי שיקטעו אותך (עם הזדמנות לערוך, לתקן, למחוק ולקרוא שוב לפני ששולחים).
זה נותן הזדמנות לצד השני לספור עד 10 ואחכ עד 100 לפני שהוא עונה. זה מונע את המגננה שהיא התגובה האוטומטית של מי שמפנים כלפיו האשמות כלשהן.

לא משהו שתצפי שאחריו תהיו חברות הכי טובות אבל הזדמנות לאוורר את הרגשות ולנקות קצת את האווירה.
יכול להיות שתופתעי ממה שיהיה לה לענות לך.

מכל הדף הזה, ומכל דבריך, רעות וצליל, לא ממש ברור לי מה את רוצה.
האם את רוצה שנרחם עליך שיש לך אחות נוראית כל כך?
אולי את רוצה שנסכים איתך שזה בסדר לשנוא אותה?

אני יכולה להצטרף לכל היועצים האחרים ולתת לך רעיונות איך לחיות עם זה,
אבל אני לא בטוחה שזה מה שאת רוצה.
אני לא מכירה אותך, את אחותך או את שאר בני משפחתך, אבל...
זה ברור לי שאת מציירת תמונה שחורה במיוחד של אחותך - שחורה מהמציאות.
האם את 'טלית שכולה תכלת'? (זה בסדר, אני יודעת שלא...)
האם זה כל כך חיוני לך שכולם יידעו שאת יותר טובה מאחותך?
על איזה גביע אתן מתחרות?

אני רוצה לתת לך כמה משפטים למחשבה.
אלו משפטים שמציגים עובדות רגשיות כלליות ולכן אין כאן עניין של ניתוח המקרה הפרטי שלך.
יוצא מזה, שאני לא טועה או צודקת ביחס לחייך, אלא רק מעלה רעיונות להתבוננות.
כמה עיצות כדי שזה יוכל לקחת אותך למחוזות שיכולים להקל עליך:
תני לזה זמן.
למרות הקושי, הימנעי מלשפוט או להגיב (אפילו לעצמך) - תני למשפטים לחדור,
התבונני בחייך דרך הפילטר של המשפטים והתבונני ברגשות שעולים.

העולם שלנו מתפקד על פי חוקי יקום בסיסיים, שגם אם איננו מבינים אותם - הם עובדים.
אני רוצה לשתף אותך בחלק מחוקים אלו:

אדם יכול לזהות באחר רק את מה שיש בו עצמו - כך או אחרת, כל תכונה (טובה או רעה) שאת רואה באחר, קיימת אצלך.
כל תגובה סוערת לתכונה או התנהגות של אחר מצביעה על חוסר מודעות של המתבונן להיותו כזה - מה שמסעיר אותך לשלילה מצביע על דבר שאת לא אוהבת בעצמך ומה שמסעיר אותך לחיוב מצביע על דבר שאת אוהבת. שניהם מצביעים על כך שאת לא מזהה בעצמך את הדבר אליו את מגיבה.
אחים מקנאים זה בזה, ולעולם מתחרים על התשומי של סביבתם הקרובה מי שלא נלחם - לא חי! תשומת הלב של הסביבה חיונית לתינוק ומבטיחה את הישרדותו. ילד שלא מקבל תשומת לב מינימלית אינו שורד גם אם יש לו אוכל ובגד חם.
אחים קטנים חייבים למצוא דרך מקורית (שונה מאחיהם) למשוך את תשומת הלב הנחוצה להם כדי לחיות לכן, כשאח אחד שהיה 'התלמיד הרע' מחליט 'לקחת את עצמו בידיים' ומתחיל ללמוד, 'התלמיד הטוב' יתחיל להראות סימני הידרדרות. כש'הילד הרע' מתחיל להיות 'ילד טוב' אז 'הילד הטוב' מתחיל לעשות נזקים - או קמל.
הנשמה פוגשת לאורך חייה נשמות אחרות שמילאו תפקיד כזה או אחר בחייה האחרים. יחסים של התנגשות מצביעים על "עניינים לא פתורים". ככל שמערכת היחסים סוערת יותר, כך רב משקלם של החיים הקודמים, או שחריפות העימות עולה. אנחנו בוחרים את האנשים שיאפשרו לנו ללמוד את השעורים שלנו בחיים ומציבים אותם קרוב: הורים, אחים, בני זוג, חברים, עמיתים לעבודה, ילדים ועוד... אנשים אלו עושים לנו שירות גדול כמראה לעצמנו, וככלי שמאפשר לנו לעשות למידה.
לא משנה מה תעשי - את לא יכולה להפסיק להיות אחותה - לא מתגרשים מהורים ואחים.

ואני חוזרת על השאלה:
מה את באמת רוצה מאיתנו?

? עיצה? סימפטיה? אישור? הוכחה שזה קיים במשפחות רבות?

אולי אם תוכלי למקד את מה שאת מחפשת מאיתנו - תגובותינו יהיו מועילות יותר...

כרגיל נאווה את מצליחה לנסח את כל המחשבות המבולבלות שלי בבהירות.
או במילים אחרות:
מה שהיא אמרה...

רעות,

יש לי הרושם שאת רק רוצה לשפוך את הלב ולא ממש לתקן את המצב.
אם את רוצה לתקן משהו - זה לא ב"רכילות" - זה לא יעזור.
תעשי משהו עם אחותך.
אולי תנסי למצוא דברים שאת אוהבת אצלה - שאת יכולה להסתדר איתם - ותתחילי משם.
זה ממש כואב לראות איך את רק מתלוננת עליה. אם תדברי הרבה על שנאה זה כל מה שיהיה שם.

זאת לא הפעם הראשונה שמה שאת כותבת גורם לי לרצות לצעוק :תתבגרי, תסתכלי קצת אל אחרים ולא רק על עצמך.
מתערבת,
אישית, אני מרגישה לא נוח עם הטון של הדברים שלך. גם לי עדיין לא ברור מה בדיוק רעות מחפשת, ומה היא מבקשת לקבל בדף הזה, אבל יפתיע אותי מאד אם היא מבקשת שינזפו בה בצורה כזאת. אם הדברים מקוממים אותך, ב דף תמיכה אולי עדיף פשוט לא להגיב.

אני שונאת את אחותי הקטנה, זאת הבעיה העיקרית בחיי
זה היה המשפט הפותח של רעות (ההדגשה שלי). אני הבנתי אותו בתור רצון לתיקון המצב, ועוד איזה. נזיפות בדרך כלל מקשות על התהליך, לא עוזרות לו.

רעות, אם כאן מה שעושה לך טוב הוא להמשיך להתלונן ולכעוס על אחותך, אולי זה מה שאת צריכה לעשות. כאן זה דווקא מוצא ראוי לתסכולים שלך, משום שסיכון הפגיעה באחותך כתוצאה מזה הוא יותר קטן מאשר כשאת עושה את זה ליד ההורים, האחים או בעלך, למשל. ואולי אחרי שכל הכעסים האלה יאווררו עד תום, יהיו כתובים ומנוסחים מול עינייך, ואולי יתחילו להיות ניתנים לאיזשהו עיבוד רציונלי (כי כרגע הם לא. זו לדעתי הסיבה שרבים מאתנו מתקשים להבין מה בעצם את רוצה, ומה כל כך מפלצתי באחותך) תוכלי להתחיל ליישם את הדברים -- הנכונים -- שנאמרו לך כאן לגבי אמפתיה לאחותך, בחינה עמוקה ואמיתית של עצמך, ניסיונות אקטיביים להתקרב אליה וכו'.
אולי את צריכה אותנו כרגע בשביל החלק הראשון של העבודה שלך. זה בסדר.
בהצלחה. זה לא יהיה קל, ואף אחד לא יכול להבטיח לך שבאמת תצליחי, אבל שווה ניסיון.

רעות,
האם הגעת לספר "בוחרים להרגיש טוב"?

אני באמת לא מבינה איך רעות וצליל רוצה את התמיכה שלה.
אני משערת שהיא לא מעונינת בחיזוק תחושות השינאה שלה.
ומחוסר התגובה שלה לנאווה אני מבינה שהיא גם לא רוצה להתעמת עם תחשות שלה.
אז מה בעצם רעות מבקשת? תמיכה כללית ולא ספציפית? הכלה (מהמילה להכיל)?

ליבי איתך רעות על הקושי שאת חווה. אני משוכנעת שאת סובלת מהשינאה שלך ומואסת בה. אולי כדאי שתבהירי את כוונותיך.

חזרה לנושא הדף:
רעות וצליל, את יכולה לנסות לתאר לנו את הקונפליקט מנקודת המבט של האחות שלך?
לא את האנקדוטות של הסיכסוכים, אלא איך כל הסיפור נראה לה, לדעתך.
האם יש שם משהו שלדעתה את לא עושה בסדר?

בעניין סוג התמיכה שאני צריכה/ מבקשת, אני חושבת שסמדר הסבירה את כוונתי.
אני רוצה לפרוק ולאורר, וגם עצם הכתיבה, והקריאה של הדברים עוזר לי מאוד.
זה כאילו שמישהו שמסתובב עם כאב ראש כל הזמן ולא מבין למה ואז הרופא אומר לו שיש לו גידול בראש, אז זה מאוד עצוב לו אבל מצד שני זה הקלה שהוא יודע שהכאב לא היה פרי דימיונו ועכשיו הוא יודע את הסיבה.
ברור שהטיפול יהיה קשה וארוך, ויכול להיות שיום אחד הוא יבריא וגם יכול להיות שהוא ימות (ואז גם הראש לא יכאב)

חידושים אחרונים:

דיברתי עם אחותי.
אני נמצאת אצל ההורים כבר שבוע והיא גם באה לבקר.
ביום הראשון היא הלכה לחברים, ביום השני היא לא יצאה מהחדר.
ביום השלישי בצהריים היו לה טלפונים ואני הייתי חייבת לדבר איתה, להגיד לה לענות לטלפון.
בשיחה השלישית בערך היא הודיעה לי שהיא לא רוצה לענות לטלפונים יותר.
ואז חברה שלה התקשרה והבנתי שהיא הצליחה לריב עם החברים שלה.
אחרכך החבר שלה התקשר והתחנן שאני אתן לו לדבר איתה, היא לא רצתה, אז צעקתי עליה שהיא לא יכולה להיות ברוגז עם כל העולם והיא חייבת לקחת את עצמה בידיים.
החבר שלה סיפר לי שהיא רבה איתו והוא אוהב אותה, והתחנן שאני אעזור לו.
אז קראתי לבעלי שידבר איתה, הם מסתדרים יופי.
אז הוא דיבר איתה ואני הקשבתי מהחדר ליד.
בשלב מסויים היא סיפרה לו שהחבר שלה קנאי אובססיבי.
אני קפצתי והצטרפתי לשיחה.
הסברתי לה : שגם שני החברים שהיו לה לפניו היו קנאים אובססיבים, והיא מפתחת דפוס קבוע ואם היא תפרד ממנו אז גם החבר הבא יהיה קנאי אובססיבי. ושהיא צריכה להתחיל להסתכל פנימה לראות למה זה קורה לה.
הייתי כל כך נחמדה ואפילו הצעתי לה שהיא יכולה להתקשר ליעוץ מתי שהיא רוצה (לבעלי).

אני חושבת שהנחמדות שקפצה עלי נבעה מהפחד שהיא תפרד מהחבר שלה ותחזור לרבוץ בבית ההורים.
זו סיבה מאוד אגואיסטית אבל למי אכפת, כולם שמחים שהייתי נחמדה, אז למה להרוס?

בקיצור, היא נסעה בחזרה לחבר, כמובן השאירה בלאגן במטבח שהייתי יותר משמחה לסדר, והכל נח על מקומו בשלום,
עד הפיצוץ הבא.....

החבר שלה קנאי אובססיבי

איכשהו מתחבר לי למישהי שצריכה אישור, ושמפלס הבטחון העצמי שלה נמצא ברמה שאפילו הכנרת בשנת 2002 לא ירדה אליה.
אני לא בטוח למה.

רעות, איזה מזל שהבהרת שהיית נחמדה ממניעים אגואיסטים ולא כי החלטת סתם להיות נחמדה לאחותך.
לרגע נבהלתי.

כל דבריי שכתובים בדף זה מיועדים לרעות בלבד.
זו לא שיחה עם אף אחד אחר.
מי שיש לו צורך להגיב בכל זאת מוזמן לעשות זאת בדף האישי שלי

רעות,
עכשיו כשהבהרת שאת רוצה למעשה לגלות מהי ה"מחלה" שבגללה את שונאת את אחותך,
אני יכולה לעזור.
השאלות שאני שואלת אותך, מטרתן לסייע לך לאתר את ה"גידול" ביחסייך עם אחותך.
כשתגלי אותו, תוכלי להחליט אם לחיות איתו או בלעדיו.
כשתרצי שאפסיק לשאול - רק תגידי.

בהתייחסות לסיפור האחרון:
למה לדעתך היא רבה עם כולם?
בעצם, אם את שונאת אותה (כהגדרתך), למה כל כך חשוב לך שהיא 'תיקח את עצמה בידיים'?
מה אכפת לך איך היא חיה? על מה את כועסת ב א מ ת?

את אומרת שהיית נחמדה אליה מסיבה איגואיסטית
מהפחד שהיא תפרד מהחבר שלה ותחזור לרבוץ בבית ההורים.
למה את פוחדת שהיא תחזור להורים?
את הרי נשואה, וחיה בביתך עם בעלך.
למרות שהיא תתחכך בחייך עוד הרבה זמן (היא לא יכולה להפסיק להיות אחותך)
את חיה בטריטוריה משלך, ונפגשת איתה רק ...היא ממילא באה להורייך גם כשאת שם.
האם את חוששת שהיא תקבל מהם יותר ממה שאת מקבלת?

למה לדעתך היא מושכת איליה טיפוסים קנאים-אובססיביים?
על איזה צורך שלה הם עונים?מה היא רוצה מהם? ולמה היא בורחת מהם (שהרי היא רבה איתו בגלל זה)?

העוגיה, אני אוהבת מה שאת כותבת
וגם את שיטת המכתבים אני מפעילה
אמנם צריך להזהר: יש מגרעת אחת למכתב והיא שהוא נשאר
כל מילה מקבלת עוצמות של קריאות חוזרות ונשנות. בקיצור - קל יותר לעבור הלאה על שיחה קשה מאשר על מכתב קשה

מי,
מכתבים אפשר לשרוף...
כשהמכתבים מכילים דברים שהוסתרו זמן רב - מומלץ להחביאם במקום מסתור לשבוע,
ואז...
באופן סמלי, מוציאים אותם מהמחבוא, קוראים אותם ושורפים
יש חשיבות גדולה להוצאה של הדברים אל הנייר,
אבל חשוב לא פחות לשחרר את הדברים מאיתנו

מזל שאין לי אחות

מזל שאין לי אחות

חבל שיש לי רק אחות אחת...

_אני חושבת שהנחמדות שקפצה עלי נבעה מהפחד שהיא תפרד מהחבר שלה ותחזור לרבוץ בבית ההורים.
זו סיבה מאוד אגואיסטית אבל למי אכפת, כולם שמחים שהייתי נחמדה, אז למה להרוס?_
רעות,
אני לא מכירה אותך, אבל נדמה לי, ממשפט כזה, שאת פשוט יוצאת מגדרך כדי להוכיח לנו -- ולעצמך -- כמה את שונאת את אחותך, כמה לא אכפת לך ממנה, כמה את רעה ואגואיסטית בכל מה שקשור אליה, וכל זאת כשמהפרטים שאת מביאה אפשר לחוות דברים אחרים.
אני שואלת את עצמי למה כל כך חשוב לך לראות את הדברים ולהציג אותם כך. האם יכול להיות שאחותך מעוררת בך חרדה (לה, לעצמך), שהיא כל כך גדולה עד שעדיף לא לחוות אותה, ולכסות אותה ב"אני שונאת אותה", "לא אכפת לי ממנה" (אגב, אלו שתי אמירות סותרות , ושתיהן הופיעו בדברייך בניסוח זה או אחר)?
>אף על פי שבתחילת דברייך נתת לנו מנדט לומר כמעט כל דבר, אני בכל זאת מרגישה קצת דורכת בקודש הקודשים. אם משהו ממה שכתבתי פוגע בך או לא מתאים לך, עשי בו מה שאת רוצה, כולל למחוק אותו.<

עודד
נכון מאוד, היא סובלת מערך עצמי נמוך מאוד, כנראה שמזה נובעות רוב הבעיות שלה.

סמדר
אני חושבת שיש משהו מאוד נכון בדברייך, אולי אני מפחדת לגלות את מה שבאמת מסתתר מתחת לפני השטח.

נאווה
השאלות שלך מאוד נכונות, אבל אני אפילו לא יודעת איך לענות עליהם.
אם הייתי יודעת מה מפחיד אותי הייתי מתמודדת עם הפחד.
אולי אם תוכלי למקד יותר את השאלות.

היא סובלת מערך עצמי נמוך מאוד, כנראה שמזה נובעות רוב הבעיות שלה - כניראה, אבל זאת היא ולא את.
לעומת זאת:
אני מפחדת לגלות את מה שבאמת מסתתר מתחת לפני השטח
אם הייתי יודעת מה מפחיד אותי הייתי מתמודדת עם הפחד
זאת את. וזה מה שחשוב באמת.
מה בדיוק נותן לך הדף הזה - מקום לשפוך את הלב בעניין שכניראה מכאיב לך, מקום לקבל תמיכה ועצות מאחרים
או אולי להראות לך כמה רבה ההתפתחות הרגשית , ואפילו הרוחנית שאת צריכה עוד לעבור על מנת להכיר את עצמך ולהיות שלמה עם עצמך קצת יותר. וזה לא בציניות בכלל.
אולי הגיע הזמן לעשות היכרות עם הפחדים שלך, אלו שמסתתרים מתחת לפני השטח, אולי הגיע הזמן להכיר את כל קשת הרגשות בקשר הבלתי ניתן לפירוק "רעות- אחותה". אולי הגיע הזמן עבורך לבדור מה קורה אצלך מתחת לפני השטח.
אני לא מאמינה שאכן תוכלי לקבל עזרה אמיתית כתוצאה מדף התמיכה הזה, אבל הדף הזה כן יכול לעזור לך לפקוח את העיניים ולהבין שיש עוד דרך לפנייך ולהביא אותך למקום של הבנה שיש פה צורך בעבודה ולמידה.
המקום הזה של הקשר ביניכן הוא מקום לא נקי. אין מצב שזה לא משפיע על חייך.
שיהיה לך בהצלחה.

רעות,
לא קראתי לפרטי פרטים את כל הדף, אבל עיינתי בעיקר בדברייך.

שנאה היא הצד השני של המטבע. אהבה היא הצד הראשון. המטבע עצמו הוא יחסי אנוש, במקרה הזה יחסי קרבה - קרבת דם.

אפרק את תשובתי לשתיים:
אחותך הקטנה כפי הנראה לא היתה מתוכננת, נראה על פניו מדברייך כי אביך לא ממש רצה את הולדתה, יתכן שאף אמך חשה "לא בסדר" היות וגם היא ילדה אותה מתוך הכרח.
אני משער שכך הם הדברים הן לפי מקומה של אחותך במשפחה, הן מתוך היותה דחויה על ידי אביך והן מתוך תאורך לגביה כמי שמאז ומתמיד הוזנחה על ידי המשפחה כולה (למעט אמך אשר אינה יכולה באמת להתכחש לפרי בטנה).
כך, נמצאת אחותך לוקחת על עצמה את תפקיד הכבשה השחורה, לא שיש לה הרבה ברירה.
היות ואני יכול להזדהות עם הכבשים השחורות באשר הן, שכן אני עצמי לקחתי על עצמי תפקיד זה בילדותי, אספר לך שהכבשים השחורות המסתובבות בעדר של הכבשים הלבנות אינן שונות באמת מהסביבה, דהיינו, גם הכבשה השחורה זקוקה ליחס, אינטימיות, יחסי קרבה.
כאשר אחותך אינה זוכה ליחסי קרבה, אהבה ושאר מוצרי גן עדן, היא עושה הכל על מנת לקבל איזשהו יחס. גם יחס שלילי. כלומר, עדיף לאחותך לעשות מהומה ולקבל צעקות, נידוי ודחיה מאשר לא לקבל יחס כלל. מכאן ניתן להבין התנהגות ארוכת שנים.

ובאשר אלייך:
את מדברת כאן על תגובה אוטומטית. אחותך מעלה גירוי זהה אצלך ואצל אביך למשל. תגובה זו שלך ושל אביך היא תגובה של דחיה. שנאה ושאר יחסי גיהנום. כאן, ראשית ראי כיצד את מגיבה בדיוק כמו אביך (אשר את "בתו האהובה"). אינני מצביע על הקשר הזה סתם. בדקי היטב את יחסייך עם אביך, נראה שהסימביוזה בינכם מקרינה על חייך באופן אוטומטי ומובן מאליו. כלומר, עצם כעסיו של אביך אשר באים לידי ביטוי ביחס אל אחותך - מיצרים ניתן לומר את אותו יחס אצלך.
על מנת לנטרל מערך אוטומטי זה של גירוי (אחותך) ותגובה (שנאה), עלייך להתבונן במנגנון התגובה הזה.

לא אכנס יותר לעומק מפאת קוצר הזמן וחוסר בידיעת פרטים, עם זאת אומר כך:
אילו היה איום של נאמר אונס על אחותך ואת היית נוכחת, יש לשער כי היית יוצאת להגנתה. אינני רואה מצב שבו מתוך שנאה היית עומדת מהצד ומוחאת כפיים.
במילים אחרות, בהכרח הנך קרובה לאחותך, קרבה שמהותה היא אהבה.
כפי שאביך לא יודע להביע אהבה לבת הזו, גם את לא יודעת איך להביע אהבה זו, לכן שניכם בוחרים בדרך השנאה.
עם זאת, מתחת לכל קליפות המילים והתחושות, הנך אוהבת את אחותך אהבת נפש. הדרך לייצר יחסי אינטימיות וקרבה בינכן חייבת להיות מנוטרלת משאר המשפחה. נראה שהיא מעונינת בכך, אני יודע שגם את מעונינת בכך, אחרת לא היה כל טעם מהעלאת העניין בכל פעם מחדש - ונושא זה הרי מטריד אותך מעת לעת.
יתכן שעדיין לא הגיע הזמן.
אם כן, אם את מוכנה להעיר ולהאיר את תחושותייך האמיתיות אל פני השטח, דווקא בתך ומשפחתך עשויים להניח אפשרות לאינטימיות בינך לבין אחותך. לאחר שתהפכו לחברות טובות (זה רק עניין של היפוך קטן בגישה - שלך ושל אחותך), בהחלט עשוי להיות מצב בו את מחזירה אותה למשפחה, ומגנה עליה למשל מפני כעסו של אביך.

רעות,
בקשת שאכתוב כאן. אני מקוה שתגובתי לא תעורר בך תגובה אוטומטית של דחיית הדברים על הסף. קחי אויר.
זכרי, יחסייך עם הבריות - בידייך.

תודה צפריר

השיחה שהייתה לי לאחרונה עם אחותי הייתה שיחה ראשונה אחרי שנה בערך.
בעזרת הדף הזה וגם הפרספקטיבה של הזמן שנתתי לעצמי הגעתי לתובנות חדשות:
אני מכירה את אחותי הכי טוב מכולם במשפחה.
זה נובע מעצם הפרש הגילאים הקרוב ביננו, מזה שחיינו באותו חדר בשלבים מסויימים בילדות (כשכל שאר האחים היו כבר מחוץ לבית), זה נובע גם מהאופי ה"מעצבן" שלי שלא נותן לי להשאיר שום דבר במנוחה, וגם מהחדות שאני רואה דברים, חדות שגורמת לי להיות קשה לעיתים ומקשה עלי להתרכך.
אבל יותר מהכל אני סובלת מפרפקציוניזם.
קשה לי לסבול שדברים לא עומדים בסטנדרתים שלי.
בגלל זה הבית שלי תמיד מבולגן, אני מתאכזבת בקלות מאנשים, קשה לי הטיפול בילדה, אני מנסה לאכול ת העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

כנראה שכל הבעיה שלי עם אחותי זה שהיא לא עומדת בסטנדרטים שלי (לדעתי היא לא עומדת בשום סטנדרטים וכנראה גם לא בסטנדרטים של עצמה).
ואם כך אז הפתרון הוא מאוד פשוט.
כל מה שאני צריכה זה להנמיך ציפיות ולהיות סובלנית וסלחנית.

אני צריכה לשנן לעצמי יום ולילה: "היא מסכנה, היא לא חכמה כמוני, אין לה מזל כמוני, היא לא מצליחה כמוני, קשה לה בחיים, ..."

זה יעזור לי?

המלאך_גבריאל*

נשמה טובה שכמותך, כלום לא יעזור לך כנראה.

אם שורש הבעיה היא פרפקציוניזם, אז כדאי לטפל בפרפקציוניזם עצמו.
לפרפקציוניזם יש תכונה מעצבנת מאד: הוא הורס את האושר על סיבות לא ראויות.
זו סיבה מספיק טובה להציב אותו כמטרה לתיקון.
כאשר לא תהיי פרפקציוניסטית - יותר תתני רשות, הן לעצמך והן לאחרים, ובכללם לאחותך.

ואגב, לא צריך לחסל לגמרי את הפרפקציוניזם.

> עודד מנסה לוגיקה רקורסיבית <

רעות,
נמצאות אחותך ואת ערבות זו לזו. בשנאה, באהבה, בבוז ובקרבה.

עלייך ללמוד להתייחס לאחותך בגובה העיניים.
היא לא פחות חכמה ממך. לפעמים היא הרבה יותר.
היא לא פחות מצליחה ממך, ואין לה פחות מזל.
לא יותר קשה לה בחיים מאשר לך.
כל עוד תתבונני באחותך ממרום צדקתך וחכמתך, לא יהיה זה מפליא שהיא תמשיך לעקוץ אותך ולשגע לך את השכל. את זה היא יודעת לעשות מצוין (מה שמראה שהיא לא פחות חכמה ממך).
הפרפקציוניזם שאת מדברת עליו רק מושלך החוצה. בפועל, את נדרשת לפרטי פרטים ולשליטה מוחלטת בעולמך מכיון שקשה לך לראות את התמונה הכללית. מכיון שאם תתבונני בתמונה הכללית תראי שאת עצמך, רחמנא ליצלן, לא מושלמת. מי מושלם?
הסטת המבט אם כן לפרטי התמונה, אינה מאפשרת ראשית קבלה עצמית ולאחר מכן קבלת העולם כפי שהוא. תכונה זו ניתן לומר היא גרעין האובססיה.

הניחי לאחותך והתבונני ברעות. קבלי את עצמך כפי שאת, חכמה וטפשה, ברת מזל ומסכנה, מאושרת ומדוכדכת. אלה החיים.
לאחר שתעשי שלום עם עצמך, ותוכלי לראות את אפסותך המרהיבה - כבת אנוש - תוכלי לפנות לכל אדם בגובה העיניים, כולל אחותך.
רק בינתיים אל תשכחי שאתן ערבות זו לזו. תמיד הייתן.

תובנות נוספות:

אומרים שלכל אחד יש תיקון בעולם. לכל אחד יש מהשהו שהוא צריך לעבוד עליו.
כמובן שהתיקון אף פעם לא נשלם, סיימת משהו אחד, אל תנוח תעבוד על הדבר הבא.

מנסיוני הקטן בחיים למדתי, שרוב האנשים צריכים ללמוד לא להתרגז, להיות יותר רגועים ולהנע מעימותים.
בגלל זה יש כלכך הרבה סדנאות, קרסים שמלמדים איך לא לכעוס, איך לא לריב.

אני צריכה סדנא הפוכה.
יש לי ממש פחד מעימותים.
אני מפחדת לריב, אני מעדיפה להפנים ולהבליג והעיקר לא להגיע למצב של עימות.

צפריר:
האם באמת כל מה שאני צריכה זה לקבל את עצמי?
או אולי אני צריכה ללמוד לקבל את הסביבה?
יכול להיות שבכלל אני צריכה ללמוד לא לקבל?
ללמוד איך לעמוד על שלי ולדרוש?

רעות,
את כבר מקבלת את עצמך.
את כבר מקבלת את הסביבה.
את כבר לא מקבלת.
את כבר עומדת על שלך ודורשת.

את יכולה לנוח בין התיקונים.

בקיצור - את בסדר גמור. באמת.
השאלה מה את צריכ נובעת מהשאלה היא מה את רוצה.
את רוצה להיות מסוגלת להתעמת (עימות מלשון עמית - רע - רעות)? את רוצה יותר לעמוד על שלך? את מעונינת כן להוציא את כעסך ולריב?
לאחר שתדעי מה את רוצה, יהיה זה די פשוט להגיע לשם ולהשיג את רצונך.

איזה מזל שיש את צפריר בעולם הזה!
כל כך הרבה אנשים חכמים כותבים כאן - אין לי מה להוסיף, רק להתמוגג!

@}

בכ"ז משהו קטן - אני מסכימה מאוד עם מי שטען לפני שהיחס שלך לאחותך נובע מהיחס של אביך אליה. לאחר שקראתי את הספר אחים ללא יריבות של פייבר ומייזליש ברור לי מאוד שהיחס שלנו אל האחים שלנו מושפע לגמרי מהיחס של ההורים שלנו אלינו, אליהם, לסיטואציות שקורות בינינו ולדרך ההתבטאות שלהם במצבים השונים - הישמרו והיזהרו במילותיכם ובתגובותיכם - חיים ומוות ביד הלשון - התגובות שלנו לסיטואציות בין אחים קובעת להם את הגישה שלהם לעצמם, לחיים ולסובב אותם ובטח ובטח לאחים שלהם. (יצא הרבה בכ"ז).

מה אני רוצה? מה אני רוצה????

יש משהו בענין אבא שלי. מבחינתי הוא מושלם. יכול להיות שאני לא רוצה להודות שהיחס שלו לאחותי לא מושלם.

השבוע אחותי שוב פעם הסתבכה קצת בצרות (אני לא אפרט) ואני התנהגתי ממש יפה, כמו אחות גדולה, עשיתי תיאומים בטלפון בשבילה ולא השמצתי אותה יותר מידי.
ועכשיו כשאני חושבת על זה גם אבא שלי התנהג איתה למופת, הוא לא כעס עליה או על הסיטואציה שהיא נכנסה אליה, אלה עזר ותמך כמו שאבא צריך.
אפילו הוא צירף כמה מילים חמות כשהוא דיבר איתה.

אולי אני באמת מקבילה של אבא שלי.

נשמע שיש שיפור ביחס שלכם אליה, אולי אתם משפיעים אחד על השני לא במודע.
אבל זה לא נשמע משהו שאפשר לפתור אותו ביום אחד.

הדף הזה ישן ממש, והנה הגעתי אליו, ובכל זאת כותבת...
כולנו קשורים זה בזה וכולנו מחוברים זה לזה. וכל ההויה שלנו, ואיך אנחנו בעולם הזה, קשורה ומקושרת להוויה של כל האחרים בעולם הזה. קשה להמחיש את זה. בהמשך לצפריר, היכולת להביט בעצמך בחמלה, ולראות את האנושיות שבאי מושלמות, ולברך עליה, יכולה אולי לפתוח פתח לקבלת האחרים את עצמם בחסד ובחמלה... ואף אחותך בהם.

עברה כמעט שנה....

מאז הפעם האחרונה שכתבתי בדף הזה.
בזמן הזה, אחותי הייתה במרכז (רחוק מהעין רחוק מהלב), אז התפניתי לדברים אחרים (הנישואים שלי, כשלון הנישואים שלי...).

ואז לפני כמעט חודשיים היא חזרה הביתה.

הנה סיפור חזרתה:

זה היה יום רביעי, אני זוכרת כי התכוננתי לצאת לרקוד סלסה (תחביב חדש), ובניתי על ההורים שלי לבייביסיטר ולקבל את האוטו.
כמובן שכבר כמה ימים לפני התרוצצו התלחשושיות בבית הורי, וכל מיני טלפונים סודיים, אבל לא כל כך רציתי לדעת וגם לא כל כך רצו לשתף אותי.

זה היה בערך ב5 אחר הצהריים שאמא התקשרה והודיע לי שהיא ואבא נוסעים לתל אביב להביא את אחותי.
אמא שלי: "אנחנו נוסעים להביא את אחותך, היא חוזרת הביתה, נכון שאת תהיי נחמדה אליה כשהיא תהיה פה???...."

הביאו אותה הביתה באותו הערב.
למחרת בבוקר היא התאשפזה בבית חולים לכמה ימים (זמן משמעותי שקיבלתי בשביל לעקל את ההתמודדות החדשה שניצבת בפני..)

הסיפור המלא הוא כזה:
כשהיא הייתה במרכז, היא נפרדה מהחבר שלה והתחילה לצאת עם איזה עבריין שהרביץ לה.
היא הצליחה לצבור חובות כספיים מטורפים, ע"י פתיחת חשבונות במספר רב של בנקים, פיזור צ'קים וכרטיסי אשראי.
היא ניסתה לחזור לחבר שלה ולו כבר הייתה חברה חדשה.
היא מצאה את עצמה במצב אומלל, וניסתה להתאבד.

היא ניסתה להתאבד ע"י בליעת כדורי אספירין, דבר שגרם לה למצב של אי ספיקת כליות, ובגלל זה התאשפזה בבית חולים.

בבית החולים דיברה איתה עו"ס ושכנעה אותה להתאשפז מרצון במחלקה פסיכיאטרית פתוחה והיא השתכנעה.

בשלב הזה אני הייתי ממש אופטימית, סוף סוף היא תקבל טיפול אינטנסיבי, סוף סוף כל מה שידעתי במשך שנים (ממש מהילדות) מתאמת.
אני ידעתי מגיל כל כך צעיר שמשהו ממש לא בסדר אצלה והיא צריכה טיפול רציני, ההורים אף פעם לא רצו לשמוע, הם תמיד אמרו לי להיות יותר סבלנית יותר מבינה ולא לגזים.

עכשיו אני יוצאת להפסקת הנקה.
בקרוב מאוד המשך הסיפור.

מחכה.

המשך:

היא הייתה מאושפזת כמה ימים, ואז הביאו אותה הביתה.
אחרי עוד כמה ימים של מנוחה, אמא נסעה איתה למחלקה הפסיכיאטרית, לשיחה על המשך הטיפול.
רשמו כדורים ושלחו אותה הביתה.

מאז היא נמצאת עם ההורים בבית, לא עובדת, לא עושה כלום.

בזמן הזה שהיא בבית, מצאתי כמה בגדים שנעלמו לי (מצאתי אותם כשהיא בתוכם).

ערב אחד התעמתתי איתה בנושא, היא לבשה מכנסי ג'ינס שלי, אז שאלתי אותה (לפני ההורים) מאיפה יש לה אותם, אז היא התחילה להתפתל והלכה לחדר שלה, ההורים כעסו עלי שאני מרגיזה אותה, ואמרו לי לא לעשות את זה שוב, שמא מצבה יתדרדר.

באחת הפעמים שהיא באה לבקר לפני כמה חודשים, נעלמו לי זוג נעלי ספורט חדשות, אמא שלי אפילו הייתה מוכנה להאשים את המנקה, רק לא להכיר באמת, שהבת שלה גונבת.

היום היא נועלת את נעלי הספורט שלי לכל מקום, בכלל בלי להתבייש.

הערב, כשבאתי לבית של ההורים שלי, היא ממש שברה את השיא.
היא לבשה חולצה שלי, מכנסיים שלי ואת נעלי הספורט שלי.

ובנוסף לכל הצרות, היא כל הזמן רוצה להיות עם הבת שלי.

זהו זה לעכשיו.
סיימתי לשפוך את ליבי.
אשמח לתגובות.

נ.ב.
שלא תחשבו שאני רכושנית, והבגדים כל כך חשובים לי.
פשוט זה פוגע.
וככה זה היה לאורך כל החיים המשותפים שלנו.

דעתי היא שמערכות בין אחים מתעצבות ע"י ההורים שלהם.
בעיות של ילדים עם עצמם ועם החיים מתעצבות ע"י ההורים שלהם.
לרוב האנשים יש בעיות מפני שרוב ההורים יוצרים אותן, מפני שאין להם מושג מה זה להיות הורים תומכים ולא הורסים (מחנכים/צודקים/שולטים).
את לא אשמה, אחותך לא אשמה - ולצערך, אפילו ההורים שלך לא אשמים שהם יצרו אתכן ככה, מפני שבטח ההורים שלהם יצרו אותם ככה וכו' וכו' דורות אחורה.

אין על מי לכעוס. (אבל ההורים תמיד אשמים)

רעות,
די ברור שאחותך מסכנה ואומללה ויש לה הרבה בעיות. היא אולי גם דפוקה, וגנבת וכל מה שאת רוצה.
אבל היא נמצאת בנקודת שפל בחייה. אני חושבת שגם את תסכימי עם זה.
נסי להתעלות על עצמך ועל הרחמים העצמיים שלך, ולהיות שם למען אחותך.
אתן כבר לא בנות 7, והריבים האלה עם ההורים, למה הם לא אמרו לה ולמה היא עשתה ככה וככה, כבר לא לעניין.
כן, להורים שלך יש חלק גדול בכל זה. אבל אחותך לא אשמה. היא אפילו יצאה יותר דפוקה מכל הסיפור, למרות כל הויתורים שהם עושים לה.
אולי הגיע הזמן לפתוח דף חדש. איך אני יכולה לעזור לאחותי

מאז שאני זוכרת את עצמי אף פעם לא אהבתי אותי אותה,
מה, שנה כבר זה פה
ואף אחד לא שם לב לפליטת קולמוס הזאת?

אין אדם רע,יש אדם שרע לו.

כשאני חושבת על זה לעומק- היתכן שאחותך מתיחסת אליך כאל דמות הורית?
דמות אם, למשל, שאמורה לספק לה את כל צרכיה- וזה כולל אימוץ בגדים?
ואם אחותך היתה באמת ובתמים בתך שלך, האם היית מתיחחסת אליה אחרת? ביתר סלחנות?

לונדר, וואו, אני ממש בהלם.
אני לא אתקן את זה בעריכה, אם זה נמצא שם כבר שנה, אז שישאר.
מ ד ה י ם

שביט, נכון, אבל מה עם אדם שרע לו אז הוא עושה רע לאחרים?

ענבל, הנה סיפור קטן מהיום:

לקראת סוף יום העבודה, ברגע של הפוגה בלחץ, ניגש אלי אבא שלי וסיפר לי עוד משהו שהוא גילה על אחותי, וממש זיעזע אותו (לא משנה מה).
אמרתי לו שאני לא מופתעת משום דבר שהיא עושה/עשתה/תעשה וכל מה שקורה איתה עכשיו, אני ידעתי שיקרה כבר לפני המון זמן.
אז הוא שאל אותי למה לא התרעתי בפניו שכל זה יקרה.
אמרתי לו שניסיתי, והתגובות שקיבלתי היו, תהיה יותר נחמדה אליה וכדומה.
בנוסף אמרתי לו, שמכל האנשים במשפחה ובעולם אני (לצערי) מכירה אותה הכי טוב.

אני גם יודעת, שאף אחד אחר לא מכיר אותה כמוני, כל מי שחושב שהוא מכיר אותה, טועה.
בטח שהיא יכולה להיות נחמדה, ואדיבה, ונהדרת, אבל רק אני יודעת, שהכל הצגה, הכל מסכה.
כל דבר טוב שהיא עושה, נועד לשרת משהו אפל יותר.

(וואו, הייתי קצת " באפי קוטלת הערפדים"...)

מטוטלת, אז איך אני יכולה לעזור לאחותי?
א. אני לא יכולה לעזור לה, היא חייבת לעזור לעצמה.
ב. אני צריכה לתמוך בה לקבל אותה כמו שהיא, למרות שהיא מזיקה לעצמה ולסביבה.
ג. לדבר עם פסיכיאטר ולנסות לשכנע אותו שיאשפז אותה.
ד. לפקוח את עינייה, שתראה באמת מי היא (וזה יכאב)

מה עדיף?

(אני נורא צינית, סליחה)

השאלה כאן היא אם את חושבת שאחותך רעה במהותה, או כתוצאה מהסבל שהיא עברה.
אם במהותה, כמו שנדמה לי שאת מתייחסת אליה, אז באמת פחד אלוהים ולשמור מרחק
אבל אם כתוצאה מסבל שעברה מינקותה, שזו הרי האפשרות היותר הגיונית, גם בעינייך,
אז ברור שהדבר היחידי שהיא צריכה זה לקבל אהבה, להרגיש ראויה וסלוחה.
זו הדרך היחידה להפוך אותה ל"בנאדם".

רעות וצליל רציתי לחזק אותך ברצון להתרחק מאחותך. בעיני את מחוברת לעצמך ושומרת על עצמך. יש עבודה שלך עם עצמך, על הילדות שלך ועל מי שאת היום ויש עבודה שאחותך צריכה לעשות ואת לא צריכה או יכולה לעשות את העבודה שלה במקומה (או לסלוח לה במקום שהיא צריכה ניעור). מה לעשות, מגבלות הקיום שלנו ('...הכוח לשנות את מה שביכולתנו לשנות...') ושלא תביני אותי לא נכון, לדעתי זה גם לא מתפקידך לחנך אותה או לנער אותה.

ההרגשה שלי - להתרחק. את זה את, אני זה אני. הורים זה משהו אחר. הם לא יכולים להתרחק וממשיכים את המסע או התיקון שלהם עם בתם (למרות שבמקרים מסוימים גם ריחוק מילדים פוגעים הכרחי).
(לוטם מרווני , אבל זה בדיוק הענין, היא לא אמא שלה. היא לא יכולה לשאת את התפקיד הזה, הוא לא נכון לה או לאחותה. הסלחנות פה נראית לי כמו מנת סם לנרקומן).

ב דחילו - הסלחנות לא מיועדת להקל על אחותה אלא עליה, על רעות וצליל. כשאנחנו סולחים אנחנו מתטהרים ממש. הרבה יותר בריא לסלוח, מאשר לנטור טינה. לא צריך להתנהג בסלחנות כלפי האחות אלא כלפי עצמך- לסלוח מבפנים. זה עוזר.

ענבל, אני מסכימה אתך. זו סלחנות או חמלה מתוך ריחוק, אחרי הכרה בכך שהיא לא אחראית עליה ולא מגיבה או נשלטת על ידה. בכל מקרה בתגובתי רציתי לחזק אותה בכך שיש מקום לרגשות הקשים ולרצון להתנתק. אולי יום אחד היא תרגיש שהיא יכולה גם לתרום לה. כל דבר בעיתו.

אני ממש מתחברת למה שאתם אומרים לי.
זה ממש עוזר לי, ממש מחזק אותי.

תודה.

ראית את הסרט "רסיסי אפריל"?
נראה לי שכדאי בהקשר לאחותך

למקרא הדף אני חושבת לעצמי - המשפחה הזו יכולה להעזר בטיפול משפחתי.
ייתכן שהתוצאה תהיה התרחקות - אבל כזה שמבוסס על שיחרור אמיתי, לא טכני שממשיך לגבות אנרגיה.
נקראה שכולכם לכודים בדפוסים של קשר, עושים כבר הרבה "עוד מאותו דבר" ויש החרפה (אחותך נהיית פחות ופחות "מתפקדת" ואת צריכה להיות יותר ויותר "מבינה") לכ"א יש תפקיד בריקוד הזה - את הבריאה יותר החזקה יותר המתפקדת יותר הביקורתית יותר, ההורים מגוננים עליה יותר, אחותך חלשה יותר וכו' . אתם לכודים זו לא רק את, לא רק היא אלא כולכם.
אם תצליחו/י לצאת מהמעגל, אולי יהיה לך דף: אחותי אדם שקשה לו אבל לא יהיה לך דף בן שנה - אני שונאת את אחותי.... לשנוא אותה עולה לך בהמון אנרגיה.
בהצלחה.

רעות,

הרצון להיות צודקת חזק אצלך מכל דבר אחר. רמי קליינשטיין אמר שכשהבית ריק, זה לא משנה אם אני צודק.
הפנימי (לי זה נורא עזר).

עוד דבר - אחותך עברה משבר עמוק, בעקבותיו ניסתה להתאבד. את בתגובה מצאת לנכון לשים לב להעלמות בגדיך ולעשות מזה ה-ענין (בתור קוראת: סיפור נסיון ההתאבדות הוא רק רקע למה שהיא העזה לעשות לך). תבדקי עם עצמך: מדוע את תמיד חייבת להיות במרכז העניינים?
אני לא מתכוונת לקנטר אותך, השאלה אמיתית.

הצעות שהעלית פוטרות אותך מהתמודדות איתה/עזרה לה, ואת הוריך מנוכחותה (אני לא יכולה לעזור לה, נאשפז אותה), ועוד הצעת:
ד. לפקוח את עינייה, שתראה באמת מי היא (וזה יכאב)
את מתכוונת שתראה כמה שאת צודקת ואין לה תקנה?
לא עדיף לברר איתה מי היא רוצה להיות ולעזור לה להגיע לשם?
עם הרבה חיבוקים בדרך. ואם את לא רוצה שהיא תיקח לך בגדים - תשמרי אותם אצלך, נניח והיא לא יכולה להשתנות או לא רוצה כרגע - את כן יכולה.

אני מקווה שתפקחי את עיניך, אני מתרשמת שנורא מפריע לך שהיא נכנסת לך לטריטוריה ולא משנה מה היא תעשה את כרגע לא מוכנה לקבל אותה.
את מוזמנת לקבל את דברי בטון הידידותי והאכפתי בהם הם נכתבו - זה מה שהייתי אומרת לחברה טובה.
זה נוגע לי כי אני אוהבת את אחותי (שגם מרגיזה אותי ויש לי טענות אליה מכאן עד הודעה חדשה. אבל זו לא אשמתה).

רוצה להיות אני-באופן?
התגובה שלך מלמדת . תודה.
את מוזמנת לקבל את דברי בטון הידידותי והאכפתי בהם הם נכתבו - זה מה שהייתי אומרת לחברה טובה.
מקווה שאכן כך הם התקבלו.
אני, ברשותך, לקחתי את דבריך איתי...הלאה.

עדי, תודה

ואני רק מעבירה את זה הלאה