באופן טבעי

קצת הופתעתי לראות שאין דף שעוסק בספר המדהים הזה, בנושא האשה הפראית.
אני קוראת עכשיו את החלק שעוסק בזעם ומנסה לעבד אותו.
האם יש מקום לפתוח את הספר הזה לדיון?

מונו נוקי, הספר הזה אהוב עלי מאד, אני חוזרת אליו אחת לכמה שנים - בדרך כלל בתקופה קשה - והוא תמיד מספק לי תמיכה ועידוד (ופעם ניסיתי לעבד את אחד הסיפורים לנובלה).

האם יש מקום לפתוח את הספר הזה לדיון?
המון מקום, לדעתי. אם את פותחת, אני נכנסת.

גם אני !
בדיוק הוצאתי שוב את הספר מהמדף, אני כבר אולי 7 שנים מכירה אותו, וכל פעם נהנית לחזור לסיפורים המדהימים.

גם בשבילי הוא ציון דרך . קראתי לא מזמן .
חלק מהסיפורים סיפרתי לביתי , בת החמש . השבוע היא שאלה אותי פתאום משהו וכשלא הבנתי על מה מדובר היא אמרה :
נו , זה מהספר הזה על האישה עם הרווח בשיניים והאישה השמנה שהלכו לבקר בארץ שלהם ושם כולם היו ככה .

אני קוראת על נושא הזעם. הסיפור בתחילת הפרק דן באשה שבעלה חזר זועם מהמלחמה, ולא נכנס הביתה והיא מתייעצת עם אשה זקנה וחכמה מה לעשות.
האשה אומרת לך לצאת למשימה ארוכה ופתלתלה, ולהשיג שערה מחזהו של הדב. האשה עומדת במשימה ואז הזקנה מעיפה את השערה אל האש
היא אומרת לה שכפי שהבינה שאל הדב יש דרך ארוכה ומורכבת, עליה לעשות את אותה הדרך אל בעלה.
בניתוח, הכותבת מדברת על להשתמש בזעם ככלי ולא לתת לו לשתק אותנו מחד ומצד שני לא להתעלם ממנו .

בואו נפתח יותר את הנושא. ספרו איך זה היה ציון דרך בשבילכן?ובעיקר מעניין אותי אם מישהי התחברה לנושא הזעם. אם מישהי הצליחה לקחת את הזעם שלה ולפרק אותו לשלבים כפי שמציעה המחברת.

איזה בידור. אני חושבת שיש תשובה חלקית לשאלה שלך בדף תחזוקת בעל אם תקראי את כל הדיון.

אולי אני לא בדיוק דוגמה מתאימה, אבל אני גיליתי שהכעס הוא כלי חשוב מאד בשבילי, וששנים נמנעתי מלהשתמש בו. אז הדרך שלי לא היתה בדיוק לטפס על ההר ולפייס את הרוחות, אלא יותר כמו איזה מנוף שבעזרתו עוקרים משהו מהחיים ומעיפים אותו רחוק ממני...
כעס נחשב "רגש שלילי", ובעיני הוא רגש חשוב מאד. אני הפנמתי שכעס הוא דבר רע, במשך הרבה שנים לא העזתי לכעוס, ואם מישהו כעס עלי זה בכלל היה סוף העולם. בשנים האחרונות אני מנסה ללמוד לאהוב את הכעס שלי, להיות מסוגלת להודות בו ולשחרר אותו. בסוף התהליך - בקורס ההמשך "כעס למקדמות" - אני מקוה אפילו לקבל את זה שגם לי מותר להיות מכעיסה לפעמים. (אבל רק לפעמים. לעיתים ממש-ממש רחוקות ונדירות.)

תודה לכן על הדף היפה.

מבחינתי הספר הזה הוא אחד משלושת הגדולים של הספרייה הרוחנית שלכם <כלומר שלי >
מעניין שבדיוק בימים אלה שלפתי אותו מהמדף אחרי הרבה מאוד זמן שלא קראתי בו. <מן הסתם בגלל השאקטי?!>
אותי דווקא מרתק כרגע הפרק על טבע החיים- מוות- חיים של האהבה.
אני נהנית לקרוא ולראות איזו דרך עשיתי בעשור האחרון, מאז שהספר נפל לידי לראשונה.
בנושא הזעם, מה שהכי נגע ללבי בספר זו הצורה שבה היא מתארת את מושג הסליחה.
הסליחה אצלה היא דבר מאוד גמיש, כלומר היא אומרת שבעצם אפשר לסלוח בכל מיני מינונים וסגנונות, להשתמש בסליחה בצורה שמעצימה אותנו באופן אישי.
לפני שקראתי את זה הייתי מתייחסת לעניין הסליחה בחשיבה של שחור- לבן, והרבה פעמים חוויתי אותה כויתור שאני פשוט מסרבת לעשות.
מה שעוד למדתי מהסיפור על דוב סהר הירח, הוא שאנחנו מסוגלות לעשות כל מאמץ ולהצליח (מאמץ= לעבור דרך כעס ולהמשיך להיות בטוב) ברגע שיש לנו את המוטיבציה לכך.
האופן בו האישה נהגה עם הדוב (סבלנות, אומץ, חמלה וכן הלאה) יכול לשמש אותה גם בהתמודדות עם הכעס והפצעים שלה עצמה, לא רק עם אלה של בעלה.

גם אני מאד אוהבת את הספר. כבר מזמן לא קראתי בו. מאד מתחברת ל

האופן בו האישה נהגה עם הדוב (סבלנות, אומץ, חמלה וכן הלאה) יכול לשמש אותה גם בהתמודדות עם הכעס והפצעים שלה עצמה, לא רק עם אלה של בעלה.
שיעור עצום בעייני.

רלוונטי גם ל דימוי הגוף של בנותנו

דימוי הגוף של בנותינו ?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ספר מדהים. אני חוזרת אליו מדי כמה שבועות או חודשים. לא עוזבת אותו. יש בו תובנות מדהימות. לימדו אותנו לבדוק מה גורם לנו לירידה באנרגיות ומוכרים לנו רעיונות איך להיות כל הזמן באנרגיות גבוהות. בולשיט. הספר לימד אותי שיש עונות שנה. קיץ חורף סתיו ואביב. יש תקופות קשות ויש תקופות של התאוששות חיים/מוות /חיים וזאת התובנה שלי. לקבל את העובדות הללו מבלי לדאוג, מבלי להיות מתוסכלים מתוך ידיעה שזה יחלוף כמו עונות השנה.

חברה שאני מאוד מכבדת את דעתה המליצה בחום אחרי ששתתה או הספר בכיפור, אמרתי לעצמי שאם זה ספר טוב בטוח יש המלצה בבאופן, וכמובן לא טעיתי.
אני שניה ברשימת המתנה ולפי הדף הזה, אני ארכוש אותו ברשת כדי שיגיע במהרה.

זה ספר שאני קוראת ומעיינת בו שוב ושוב. בחמש השנים האחרונות הוא חנה אצלי בשירותים והייתי קוראת בו קטעים מזדמנים. עכשיו עברתי דירה, והוא נמצא פה איפשהו. לי הוא נוגע עמוק.