תשובה ישירה לשאלה

[אנונימי]

בדיון עם אורנה (לאחר הסדנה לימוד לאין שעור Unschooling ), התעוררה השאלה האם לענות לילד תשובה ישירה לשאלתו, או אולי במקום, לנסות לגרות אותו להשיב בעצמו, לחפש תשובה בעצמו, לכוון אותו כיצד למצוא תשובה בעצמו וכיו"ב.
אורנה אמרה (אורנה - תקני אותי אם אני טועה), שלא תמיד נהגה כך, אבל היום היא פשוט עונה ישירות לשאלה. אם הילד ירצה לחקור משהו - הוא יחקור; אם ירצה להתאמץ ולמצוא את התשובה בעצמו - הוא יעשה זאת בעצמו. אם הוא בא אליה עם שאלה - הוא רוצה שהיא תשיב לשאלתו.

ראה גם: מתי לענות לילד.

[חגית_ו*]

היה לי זמן לחשוב על שיחתנו מהבוקר. אם עדיף לענות לילד תשובה ישירה לשאלתו או לנסות לחשוב ביחד.
ניסיתי לחשוב על כל מיני מצבים אצלנו, שאלות ותשובות. והגעתי למסקנה שזה .... תלוי.
כמה מפתיע, הא?
תלוי בילד הספציפי, במצב הספציפי ובשאלה. האם יש לו ידע כדי לחשוב על השאלה. האם השאלה היתה
אחרי מחשבה או סתם רצף של "למה".

למשל,
אם יובל ישאל אותי כמה זה 650 בריבוע. אני אענה לו. אבל אם הוא ישאל אותי כמה זה 3 ועוד 2.
אז אני ארים אצבעות ואזמין אותו לספור. ירצה לספור - יופי. לא ירצה - אני אענה לו.
או
יובל, לאחרונה, נוהג לערוך לי הכתבות. ואני כתלמידה טובה כותבת כל מה שהמורה שלי אומר (-:
ניסיתי כמה פעמים להזמין אותו לאיית את המילה. ראיתי שהוא לא רוצה. (התעלם....) והפסקתי.
ואני כותבת וזהו.

או
כשיובל שאל אותי איך שומעים קול דרך הטלפון אם יש קירות, אז עניתי לו.
כי חשבתי שאין לו בסיס להגיע לתשובה. (במחשבה שניה, יכולתי לדמות את זה לצנורות מים, שאותם הוא ראה בתוך קיר...)
אבל כשהוא רואה תמונה בספר ושואל למה זה מצויר כך ולא אחרת, אני אזמין אותו לחשוב איתי, כי בסיס הידע שלנו דומה...

וזה חלק מהיופי שבחינוך הביתי. כי אמא מכוונת לילד שלה. מכירה אותו היטב. יודעת מאין מגיעות השאלות שלו.
ויכולה ללמוד מתגובותיו לגבי שאלות נוספות בנושא.

לילה טוב (-:

[אנונימי]

קודם כל, שיתופון: איך אני מרגישה לא בנוח כשאני מספרת אודות משהו, ועונים לי כאילו זו דעתי, גישתי...

ולגבי תשובתך - אחלה, אחלה, אחלה. כמו שכתבה אורנה שפרון - לא אידיאולוגיה_ , כן _דיאלוג .
תמיד הכי טוב להקשיב לעצמך ולילדך, ומתוך כך לפעול.
כיף לי שחברותי הן כפי שהן

[חגית_ו*]

שבוע טוב,
אני יודעת שלא הבעת את דעתך.
פשוט אני הבעתי בשיחה דעה נגדית וכשחשבתי על זה ראיתי שהתשובה היא איפשהו באמצע. (-:

[עדי_יותם*]

חגית, ליאת, נושא מעניין - אולי תפתחו דף לזה?
> המסעדה הניידת מחפשת הזדמנויות להשמיע את דעתה (-: <

[אנונימי]

חגית,
תוך כדי יצירת דף זה, נזכרתי שבאחד ממקומות העבודה שלי, היתה לי "בוסית" שכל פעם ששאלתי אותה איך עושים משהו, היתה שולחת אותי למצוא לבד את התשובה. זה היה ממש מרגיז. אני רציתי להתקדם צ'יק צ'ק עם הפרוייקט, נתקלתי במשהו קטן לא פתור, ציפיתי שזה ייפתר ברגע, ועכשיו שלחו אותי לנהל חקירה... שנאתי את זה.

• ד"א, כשלא שאלתי אותה יותר, היא התעצבנה שאני לא נעזרת בה...

בכל מקרה - דעתי היא שכל מקרה לגופו...

[יונת_שרון*]

אני הגעתי למסקנה שכמעט תמיד עדיף לענות תשובה קצרה, בשביל לא להרוס לשואל את "השוונג" של הפעילות/מחשבה. אם הוא ירצה תשובה יותר מפורטת, הוא יוכל לשאול שאלות המשך. ואם יעניין אותו לדעת איך מגיעים לתשובה, גם את זה הוא יוכל לשאול. ומנסיוני הקצר, הם באמת שואלים כשזה מעניין אותם.

[עדי_יותם*]

לשאלות כמו, "איך קוראים לציפור הזאת?", "מה זאת מטאפורה?" וכו' - אני אענה ישירות.
לשאלות כמו "למה השוטרים יצאו מהאוטו שלהם והלכו לשם?", "איך עובד טלפון?", ולפעמים גם "מה את עושה?" אני עונה ב"מה את חושבת?" וכמעט תמיד מקבלת תשובות מרתקות, שלחלקן הגדול גם יש בסיס במציאות.
אחרי שפעמיים שלוש, כשניסיתי להרוויח זמן ושאלתי, "למה את שואלת?" נעניתי ב"כי אני רוצה לדעת!" הפסקתי עם זה. (-:
אז בקיצור, כמעט תמיד אני אפנה את השאלה חזרה אליה. אם היא היתה מתעצבנת מזה, אולי הייתי נוקטת גישה אחרת. בינתיים נראה שהיא מתענגת על הניסיון להעלות השערות.

[נועה_ברקת*]

משהו שכתבתי מזמן:

אבא, הסבר, אני לא יכול...
אבא, מה זאת ריבית ואיך נקבע השער שלה (אחרי שהילד קיבל תעודת חבר במועדון החיסכון ושאל למה הוא בעצם לא יכול לשמור את הכסף אצלו?). אמא, למה הצל שלך כל כך ארוך? (אחרי הליכה בלילה לאור הפנסים), אבא, תסביר לי מה זה בדיוק אטרופין? (אחרי החלפת מסכות האב"כ), הי ילדים, מה עם שאלות פשוטות כמו: איך באים לעולם?
הילדים של היום שטופים בכל כך הרבה מידע לא רלונטי, לא שייך לחיים שלהם והם שואלים, חלק מתוך הסקרנות הבלתי נדלית שלהם וחלק פשוט כי אנחנו עונים והם אוהבים כל כך שאנחנו שמים לב אליהם. וכן, הם גילו בגיל צעיר שאנחנו אוהבים שהם רוצים שנסביר להם. גם כי אנחנו כל כך חכמים ויכולים וגם כי הם נתפסים יותר אינטליגנטיים בעיננו.
ויום אחד אחרי שהסברתי והסברתי, פתאום נעצרתי. די, אני לא מסבירה לך יותר היום, אמרתי. למה? הוא שאל, תסבירי לי למה את לא רוצה להסביר לי יותר ושנינו צחקנו נורא.
לפעמים מרוב הסברים, אמרתי לו, אנחנו מפסיקים לשים לב לדברים והמוח, הסברתי, אם הוא מתרגל להסברים הוא מפסיק לחשוב, מפסיק לדמיין, מפסיק להמציא הסברים משלו. הוא נהיה רעב כל הזמן להסברים, מכור להם, אמרתי. וזה ההסבר האחרון שלי להיום.
המשכנו לצעוד בשתיקה בדרך, כאילו אזלנו לנו הנושאים לשיחה, אבל יכולתי לשמוע את הנורירונים במוח שלו חורקים כמו קטר שבולם את עצמו בחוזקה.
אמא, תראי, הוא הציע לעבר השמיים, ענן פיל זולל ענן חרגול.

[אנונימי]

שמתי שאני נסחפת די בקלות לכל מיני גישות של אנשים שאני "מחזיקה" מהם, ככה שגישתי לא ממש יציבה ועקבית.
אפשר להתייחס לזה כאל גמישות, אם רוצים.
בכל אופן, כרגע נראה לי נכון עבורי פשוט ללכת אם מה שבא לי באותו הרגע. מתוך כל האפשרויות הקיימות לי בראש, יש אחת שאיתה אזרום בנוחיות, וזו הגישה שתתאים לנו ביותר.

בערך כמו שאורנה אמרה, הרי אם למשל אני אדם מאד סקרן מטיבי ( / טבעי), זה מה שאנחיל לבני: הוא לומד בעיקר מלחיות איתי, מצפיה בי, ולא ממה שאני מנסה ללמד אותו.
נניח לרגע שאני אדם לא סקרן כלל, ונניח שהייתי רוצה שבני כן יהיה סקרן, חוקר, מתעניין.
עולות מזה נקודות למחשבה:

1. למה זה חשוב לי? הרי אני לא כזו, ואני איפה שאני. האם זה יותר טוב לדעתי להיות סקרן ובגלל זה אני רוצה שבני יהיה כזה???
2. כפי שכבר כתבתי - בלאו הכי מאמצי ירדו לטמיון, שכן הלמידה שלו נעשית מתוך החיים, ולא מתוך מה שאני מנסה ללמד אותו. כשחיים איתי, לומדים לחיות בדומה לאיך שאני חיה.
3. א-אה! אז אין לבני סיכוי להיות מישהו שונה ממני באופן משמעותי, מהותי? ואם אני אדם שאינו מתעניין בדבר, אך בן זוגי הינו ההפך הגמור ממני, מה בני ילמד בסופו של דבר?

נראה לי, שבני יגדל להיות מי שהוא...
( - רק למה הוא צריך לגדול כל כך מהר, זה מה שאני רוצה לדעת... )

[אורנה_שפרון*]

הי ליאת,

כמה מחשבות לא ממש מסודרות:

• כמוך אני מאמינה שילדי יגדלו להיות מי שהם. כל השאר: מנהגים, התנהגויות, לפעמים אפילו תחומי עניין שדומים להורים, נראים לי סתם ציפוי (הנובע מצפיות, אומר אישי שיחיה) למי שאנחנו/הם באמת. פשוט, מי שייצר את "התכנית" דאג שיהיה לנו קל לעכל את פרי בטננו. גם שהכי הכי קשה לנו "לסבול" התנהגות כזאת או אחרת של ילדינו זה הרי תמיד בגלל שזה מראה לנו את עצמינו בזום ובהגדלה.
• אני מוצאת שהשאלה "למה זה חשוב לי שבני/בתי יהיו סקרנים/משכילים/חכמים..... מאד עוזרת להניח לפחות חלק מהצפיות שלנו בצד. במיוחד באותם מקרים בהם אני מצפה מילדי שיהיו מה שאני רציתי להיות (הורי ציפו ממני?) ואני לא. השאלה הזאת מאפשרת להם קצת יותר מרחב תמרון. במיוחד בימים אלו בהם יש לנו נטיה לראות את הפן האינטלקטואלי של ילדינו ללא כל פרופורציה לפנים אחרות שלהם.
• למי הם דומים? תמהיל חד פעמי ומדויק של אבא ושל אמא. וטוב שכך. זה מוריד מכל אחד מההורים חלק מהעומס ומאפשר לנו להבחין בחד-פעמיות של ילדינו.

ולגבי "ההיסחפות" שלך.
משום מה האמונה הרווחת בימינו היא שאנחנו מפסיקים להתפתח בגיל 18 (עם תום הלימודים בבית ספר.) אני יכולה להעיד על עצמי שלקח לי הרבה הרבה שנים "לעמוד על דעתי". אני יודעת שיש כאלה שכבר בגיל 16 יודעים איך הם יחיו את חייהם, מה נכון ומה אסור. אבל יש גם כאלה שמבשילים מאוחר - מה לעשות. בכל מקרה "אימוץ" דעות של אחרים זה חלק מהתהליך. אנחנו מודדים דעה כזאת או אחרת, מסתובבים אתה קצת, בודקים אם היא מתאימה לנו, איפה היא לוחצת, איך אנחנו מרגישים אתה ואז בוחרים אם להיות לה משפחה אומנת, להחזיר אותה, או לאמץ אותה באופן חוקי כך שהיא תהפוך להיות ממש שלנו, (בדרך כלל זה אחרי שהדעה הזאת עברה אי אילו שינויים, מתיחות פנים ולפעמים דיאטה חמורה).

ובהקשר הזה אני אוהבת להזכיר את אורית זונשיין ש"רואה משהו טוב אז היא מיד מעתיקה" (הופיע באחד מהגליונות של "באופן")

[עדינה_מאוד*]

אני מוצאת שיש פעמים רבות שאני עונה:"לא יודעת" אולי עדיף באמת לשאול כמו מסעדה- מה דעתך?
רק שהגדולים כבר אומרים "לא יודע אז תעני את..."

[אנונימי]

מתנצלת מראש אם זה לא קשור לדף הזה: סליחה.

אורנה,
היו לי שתי שיחות מעניינות ביממה האחרונה שעסקו בשינויים.
בעניין ה"היסחפות" שלי - בהחלט מסכימה עמך, ובטח שגם עם אורית (אוי ואבוי לי אן לא אסכים איתה... ), ויש לי תוספת / הרחבה.
בעצם, כולנו כבר הבנו שאין טעם בהמתנה למשהו כדי להיות משהו - למשל, המתנה ש נהיה גדולים,_ כדי שאז נוכל לעשות כל מה שאנחנו רוצים, ואז _נהיה מאושרים.
הבנו שמוטב לנו לחיות_ עכשיו את העכשיו, וזו תמצית הענין. אאמץ עכשיו את מה שטוב לי עכשיו; אם זה לא יתאים לי בהמשך - ניפרד לשלום.
מה שיותר קשה עבורי בהתנהלות כזו, זה להפסיק עם הביקורת (אפילו הסמויה, ואפילו הסמויה מעיני שלי...!) על ההתנהלות, הבחירות של אחרים.
לא פעם ולא פעמיים קברתי עמוק דברים שהצהרתי על מי שאני ועל עתידי (הנה 3 דוגמאות: אני לא רוצה להתחתן. לא רוצה ילדים. אם אי פעם יהיו לי ילדים מאיזושהי סיבה לא ברורה, אמא שלי תגדל אותם, ואני אראה אותם לפעמים בסופי שבוע ועוד...).
היום אני בטח יותר סבלנית ומקבלת, אבל לא מספיק ועדין דעותי משתנות...

אני מאמינה שהשיחות הוירטואיליות האלה פה באתר יאפשרו לי לגדול ולצמוח כך שילדי אכן יוכל לגדול להיות מי שהוא, אבל יותר חשוב בבעיני זה שיהיה היום מי שהוא, ופה הקושי הגדול שלי - אני לא באמת יודעת אם אני נותנת לו את המרחב להיות מי שהוא, ולא בעצם מכוונת אותו להיות מי שאני רוצה שהוא יהיה.
אני לא מסכימה שהוא ירביץ, אני מאושרת מאד ומודה לו כשהוא מפגין כלפי חום (מחבק ומנשק אותי), מתלהבת כשהוא שר...
לא יודעת - אולי בעצם אני לא מאפשרת לו להיות מי שהוא בזה שאני מעודדת את הדברים שאני מעודדת...

הוא התחיל לשאול הרבה מה זה?_ וגם _מה את עושה? והוא מקבל תשובות אחרות לגמרי ממה שהיה מקבל לולא שוחחנו.
לפחות זה..

[אורנה_שפרון*]

ליאת,

שני דברים...

ראשית לעניין הביקורת על הבחירות של אחרים. במידה ואת אכן מרגישה מאד ביקורתית כדאי לך לברר היכן את מאוד ביקורתית כלפי עצמך. בהרבה מקרים זה הולך ביחד. ממקום שתקבלי את עצמך ללא שיפוט וביקורת יהיה לך יותר קל לקבל אחרים. אני אספר על אשה אחת ששיחותיה איתי רצופות ב - אני לא עושה מספיק, לא עושה נכון, הייתי יכולה לעשות כך.... זאת ביקורת עצמית. הביקורת כל כך חזקה שבהרבה מקרים זה ממש משתק את אותה אישה..
ומצד שני - נסי לראות את התועלת שעולה מיכולת ההבחנה הזאת שלך לגבי אחרים. כך את יכולה להשתמש באותה התכונה אבל באופן חיובי.
(את כל ההצעות האלה אני מציעה גם לעצמי)

ושנית...
את יכולה להיות בטוחה שהצפיות שלך מבנך אינן תואמות במדויק את מי שהוא. זה תופס בעיקר לגבי ילדים בכורים. מה לעשות, לוקח לנו ההורים כמה שנים להתפקח מהחלום שחלמנו בעבור ילדנו. אני לא מכירה דרך לעקוף את "המכשול" הזה, אלא מכירה תודה לזמן שמלמד אותי דבר או שניים על החיים.
מה שבטוח - ברגע שאת מודעת לכך, זאת כבר חלק נכרת מהדרך.

אבל,
ככל שאני מתבגרת עולה בעיני החשיבות לחיות ליד ילדינו כאנשים שלמים. לבטא בדרך חיינו תפישת עולם, לנקוט עמדה, להכריע בשאלות של טוב או רע. זה אינו מנוגד כלל לגמישות וליכולת לקבל את הזולת כפי שהוא. זה חשוב בעיני כי זה חשוב בעבורנו כבני אדם ולכן חשוב גם בעבור ילדינו.

ולפעמים אנחנו מתבלבלים בין השניים. נדמה לנו שעל מנת לקבל את ילדנו כפי שהוא עלינו להמנע מלנקוט עמדה ברורה כלפי נושא כזה או אחר.
זה באמת מבלבל ולא לגמרי פשוט, אבל זה חלק מהעניין.

[חגית_ל*]

דעתי: לקבל את ילדנו כמו שהוא אבל להראות לו שאנחנו גם כאן ואנחנו כאלה ושיבחר. לא לפסול את גישתו ולא תמיד לומר אמן.
כשבתי שאלה תמיד עניתי, אבל הכי בקיצור שאפשר, אף פעם לא הסברים ארוכים. לפעמים כששאלתי אותה מה היא חושבת זה הרגיז אותה, רוצה תשובה מייד! (כמו אצל ליאת והבוסית שלה). לפעמים אני פשוט אומרת שאני לא יודעת וזהו.

[אם_פי_3*]

לפעמים, כשהם שואלים אותי שאלות שאני לא יכולה לדעת את התשובה עליהן (לאן האיש הזה הולך? למה הוא רץ? למה הילדה הזאת בוכה?...) או שאני סתם לא יודעת, אני אומרת להם שאני לא יודעת, ואז מתחילה להעלות השערות, והם (בעיקר היא) מצטרפים אלי. לא תמיד ההשערות שלהם סבירות. אם הן לא תואמות את המציאות, אני משתדלת להסביר למה. הרבה פעמים הן סתם לא סבירות, למרות שאפשריות (הוא רץ כי הוא מאחר ליומולדת של שכן שלו), ואז אני כמובן לא אומרת כלום (חוץ מ-"אולי" שאני אומרת בהתחלת או סוף כל השערה, גם שלי.). לפעמים גם הבלתי סביר הוא הנכון, ואין לי דרך לדעת.

[עדי_יותם*]

אם לצטט את אורסולה לה-גווין, מתוך הדף של יונת שרון, "אמת היא עניין של הדמיון". הרבה פעמים אני אגיב ב"אהה" או "אולי" להשערות לא סבירות או לא מדויקות. רוב הזמן, זה לא ממש משנה אם זה משהו "באמת" קרה או סביר, הרבה יותר חשוב אם ההשערה מעניינת, או מצחיקה, או מעוררת מחשבה. הם כבר יגלו בהמשך מה "אמיתי" ומה לא, ואני מעדיפה לא להיות זו שתקצץ את כנפיהם.

[אם_פי_3*]

כנ"ל, לזה התכוונתי. אני מסבירה (משוחחת) להם רק אם יש נתונים סותרים, ואז זה כמו בילוש. מי שאני שאשפוט שההשערה שלי יותר נכונה משלהם (למרות שלי יש יותר נסיון)? (וכמובן שאם מעלים השערות בהומור, אז ככל שההתפרעות גדולה יותר זה מבורך יותר).

[עודד_לבנה*]

נעה,
נסיונות לתשובות

אבא, מה זאת ריבית ואיך נקבע השער שלה

ריבית זה כלאיש אחד אין כסף, אז הוא מקבל כסף מאיש אחר, ואחר כך הוא מחזיר לאיש האחר יותר כסף ממה שהוא לקח.

שאלת המשך: למה יותר כסף?
תשובה: כדי שהאיש האחר ירצה לתת לו את הכסף.

ואיך נקבע השער שלה?
לפי מה ששני האנשים מסכימים ביניהם.

---

למה הצל שלך כל כך ארוך?

כי השמש נמוכה.
(וכאן מתחילה שיחה. הוא יהיה השמש, איזה עצם נמוך יהיה מה שמטיל צל. הצל יהיה מה שמוסתר מהשמש. הוא ישנה את הגובה שלו, ובכל פעם שמים אבן בנקודה הרחוקה ביותר שמוסתרת לו.)

---

אבא, תסביר לי מה זה בדיוק אטרופין?

זו זריקה כואבת מאד, אבל אם נושמים גזים מאד מסוכנים, אז הזריקה הזו יכולה להגן מהגזים האלה.

[אנונימי]

עודד, אתה עונה על כל השאלות?

• למה השמים כחולים?
• אם יש אינסוף כוכבים שמאירים, למה השמים לא מוארים גם בלילה?
• איך זה שאם אני זה שבוחר מה לעשות ואת אומרת שאת מכבדת את רצונותי, את לא מסכימה שאלך לגן / לב"ס?

איך מתאים לי לצטט פה את דברי אביה נו מהדף אמא שאוהבת יותר (21.05.2003 ).
צריך להיות עם הילד כדי שאפשר יהיה לשמוע אותו שואל, כדי שנדע באיזה הקשר נשאלת השאלה, איזה רקע כבר יש לו, להבין מבינות למילים ולהבעות, איזו תשובה הוא היה באמת רוצה לקבל.

אפשר גם לא, אבל לי נראה שלהיות שם איתו, ולא משנה איזו תשובה הוא יקבל, עדיף על פני ידע עמוק ורחב, על פני תשובות קצרות או ארוכות המותאמות בדיוק לגודל הילד בעיני הורה מרוחק.

איזה מזל יש לי שאני יכולה להיות איתו! (וואי, איך שמגיעה פה תודה לאישי, שתומך ומאפשר ככל יכולתו! )

[עודד_לבנה*]

עודד, אתה עונה על כל השאלות?

לא, רק על אלו שבא לי. בפרט, אני עונה על כמה שאלות שאפשר לתת לילד תשובה קצרה ומובנת.
המטרה שלי היא לתמוך את התפיסה שלי בדף מתי לענות לילד. בקצרה התפיסה היא - תמיד, אם אין לך סיבה טובה במיוחד לא לעשות את זה ("הוא לא יבין את התשובה" זו לא סיבה).
אני מניח שאני לא אמשיך עם זה הרבה, כי להערכתי הדגמתי מספיק שאפשר לתת תשובות הולמות אשר יתאימו לילד.

למה השמים כחולים?

כי הצבע של האויר הוא טיפ-טיפה כחול. בשביל שנראה את הכחול צריך הרבה מאד אויר. בגלל זה גם הרים רחוקים נראים קצת כחולים.

אם יש אינסוף כוכבים שמאירים, למה השמים לא מוארים גם בלילה?

לא אינסוף. הרבה מאד, אבל לא אינסוף. והאור שלהם כל כך מועט, שגם הרבה מאד לא מאירים מספיק חזק.
(עכשיו אפשר להדליק בחושך עשרים נרות ואחר כך להדליק מנורה אחת חזקה).

איך זה שאם אני זה שבוחר מה לעשות ואת אומרת שאת מכבדת את רצונותי, את לא מסכימה שאלך לגן / לב"ס?

אם אין לך תשובה לילד על השאלה הזו, אולי כדאי לשקול להרשות לו ללכת לגן, לפחות לתקופת נסיון.

[אביב_חדש*]

כי הצבע של האויר הוא טיפ-טיפה כחול
וואו, לא ידעתי! תודה על התשובה.

[עדי_יותם*]

אם אין לך תשובה לילד על השאלה הזו
פה יותר חשוב שתהיה לאמא תשובה בשביל עצמה, קודם כל... (סתם נדבקת לסמנטיקה).

[עודד_לבנה*]

אני אסביר את עצמי:
בדף מילון מונחים יש מונח "הסבר מעלית". הכוונה שם היא שרעיון עסקי טוב ונכון אפשר, ברוב המקרים, להסביר במעלית לבת של השכנים.
העקרון הזה נכון גם למקרים רבים נוספים. נכון, לא לכל המקרים - אבל כאשר אין לך הסבר מעלית, כאשר את לא יכולה להסביר משהו לבן שלך - זו נורית אזהרה.
זה עדיין לא מעיד על טעות, אבל זה רומז על הצורך בחשיבה נוספת - או בניסוח נוסף.
החשיבה הנוספת צריכה לכלול גם כיווני פעולה אחרים, ואני מציע כיוון אחד (הכיוון של יונת): לתת לילד להחליט בעצמו אם הוא רוצה ללכת לבית הספר.
במקרה כזה לא צריך להסביר לילד כלום - הוא יודע שהוא בחר להישאר בבית. הסבר המעלית לזרים יהיה:
נתתי לו את כל המידע שנראה לי רלוונטי, נתתי לו את הבחירה, והוא בחר לא ללכת לבית הספר. אני מאמינה שטוב לילדים לבחור בעצמם דברים כאלה
(רק צריך להיות מוכנה עכשיו לשמוע את הדעות הקדומות של בן שיחך )

> עודד מצטיין בלדרוש פשטות מזולתו <

[אנונימי]

עודד,
טוב שאתה פה ונותן תשובות!
יש לי עוד... איך אתה יודע שהאויר טיפה כחול?
האם תדגים את ניסוי האורות גם ללא שהתבקשת או שרק תתן את התשובה?

אני לא סגורה לגבי ההסבר ל למה את זה הוא כן יכול לבחור, ואת זה לא . - ד"א, נראה לי שהוא כן יוכל ללכת לגן אם ירצה. אבל אני לא מתחייבת...
בכלל, לפעמים התשובות שיש לי הן לא כאלה שאני יכולה להסביר ע"י הסבר מעלית. מה עושים אז?

• אמנם הפניתי לעודד, אבל כמובן שאשמח לכל משיב, שואל, מהגג, מכל מין גיל צבע וכו'...

[ניר_סופר*]

עודד, בקשר לצבע הכחול של האוויר, הנה תופעה שמראה שהצבע הוא דווקא אדום:
כשהשמש נמוכה, הצבע של האור הופך לאדמדם, כי השמש עוברת דרך שכבת אטמוספירה עבה יותר.

ההסבר כנראה קשור בצבע של האור המגיע אלינו מהשמיים, שהוא שונה בצבע של האור המגיע מקרינה ישירה של השמש, ולא בצבע של האוויר עצמו, כלומר באופן שהוא מעביר קרינה.

[עודד_לבנה*]

ניר,
מעניין. אני לא יודע מה הסיבה.
הניחוש שלי הוא שהצבע של שכבות גבוהות יותר, אולי היונוספירה, הוא קצת שונה. אחרי הכל - גם ההרכב שלהן קצת שונה (אוזון, גאזים שעלו למעלה, אולי יותר פחמן 14).
עוד כיוון שמביא לניחוש הזה הוא זה: היונוספירה בולעת אורכי גל קצרים - אולטרה סגול במידה רבה, ומה שמעליו לגמרי (רנטגטן, גאמה, קרינה קוסמית).
אומרים לנו שבשעות מאוחרות בטוח יותר להשתזף. כלומר, נראה שהבליעה של אולטרה סגול בשעות אלו היא מלאה יותר.
אם נמשיך את הקו הזה הלאה (וזה לאו דוקא מוצדק ), אז יכול להיות ששכבה עבה יותר של יונוספירה בולעת גם את אורכי הגל הבאים בתור: סגול וכחול.
כך נשארים צבעי השקיעה, הארוכים יותר: צהוב, כתום ואדום.

> עודד מנחש <

[עודד_לבנה*]

ליאת,
האם תדגים את ניסוי האורות גם ללא שהתבקשת או שרק תתן את התשובה?

אני מניח שאני אציע.

---

בכלל, לפעמים התשובות שיש לי הן לא כאלה שאני יכולה להסביר ע"י הסבר מעלית. מה עושים אז?

אני רואה בהסבר מעלית המלצה חזקה, אבל רק המלצה.
כדאי לנסות לארוז את הדברים להסבר מעלית, כי זה עושה סדר במחשבות, ומשפר את התקשורת, וגם כדי לזהות איזה דברים אנחנו לא מצליחים למצוא להם הסבר מעלית - ולבחון אותם שנית.

[תבשיל_קדרה*]

כדאי לנסות לארוז את הדברים להסבר מעלית, כי זה עושה סדר במחשבות, ומשפר את התקשורת

אני לא בטוחה שזה משפר את התקשורת.
לפעמים זה רק מהמם את השואל, וגורם לו לחשוב רק אחרי שהוא יצא מהמעלית (דומה קצת ל - "שכל של חדר מדרגות").
לא תמיד יהיה לו אומץ לדפוק על הדלת כדי לשאול שוב, או להמשיך לדון בנושא.

[אנונימי]

עודד,
המלצתך התקבלה

לגבי קרינה בשעות הערב - עד כמה שידוע לי, הסיבה לכך שפחות מסוכן להיחשף לשמש בערב נובעת מכך שהקרינה עוברת מרחק ארוך יותר בתוך שכבות מסננות (יונוספירה, אטמוספירה), בגלל זוית הפגיעה של הקרניים.

[יונת_שרון*]

נדמה לי שכבר הסברנו כאן פעם למה השמיים כחולים:
האטמוספירה (מלה מפוצצת ל"אויר") עובדת כמנסרה -- לרכיב האדום של אור השמש היא נותנת לעבור די ישר, ואת הכחול היא שוברת יותר הצידה. (ואת צבעי הביניים היא מסיטה פחות מהכחול אבל יותר מהאדום). ככל שהאור עובר יותר אויר, ככה ההסטה גדולה יותר. בשקיעה אנחנו רואים את השמש דרך המון אויר, ולכן חלק גדול יותר מהרכיב הכחול כבר התפזר הצידה ומה שנשאר שזה האדום. ואיפה הכחול? בשמים -- בגלל זה הם כחולים.

[מתנחלת_אלמונית*]

יש ריבית אוכמניות או רק ריבית תות?

[עשב_בשדך*]

_אם יש אינסוף כוכבים שמאירים, למה השמים לא מוארים גם בלילה?
לא אינסוף. הרבה מאד, אבל לא אינסוף._
זה נשאל די מזמן אבל בכל זאת אני רוצה לענות.
עודד, תשובתך שיש מספר כוכבים סופי בעצם לא כל כך עונה על השאלה, אלא סותרת את ההנחה שבה. מהות השאלה היא נסיון להוכיח שיש מספר סופי של כוכבים, כי אילו היו אינסוף כוכבים היו שמים מוארים גם בלילה.
ברשותך תשובה אחרת: ככל שהכוכב רחוק יותר אורו חלש יותר (למרות שהחלל ברובו ריק, עדיין יש בו גזים בכל מיני מקומות שפוגעות באור הכוכבים). לכן גם אם אין סוף לכוכבים, יכול להיות שבסה"כ יש להם אור סופי. זה כמו פרדוקס אכילס של ז'נון. שאכילס (נראה לי שזה הוא) עושה תחרות עם צב, כאשר הצב מתחיל 10 מטר לפניו. עד שאכילס יגיע לצב הצב יתקדם מטר, עד שאכילס יתקדם את המטר הזה, הצב יתקדם עוד עשירית מטר וכך הלאה. לכאורה אכילס אף פעם לא יגיע לצב. הטעות היא בכך שיכול להיות שמספר אינסופי של מקרים יקחו פרק זמן סופי. בכל פעם לוקח לו פחות זמן לצמצם את הפער.
כמו גם סדרת המספרים. 1 1/2 1/4 1/8 1/16 ... שלמרות שהסדרה אינסופית סכומה הוא 2, כי בכל פעם המספרים קטנים ויש התכנסות.

[אמא_של_יונת*]

יש ריבית אוכמניות או רק ריבית תות?
אני חושבת שיש בעיקר ריבית דריבית...

[פלוני_אלמונית*]

השאלה מדוע השמים חשוכים והבעיות שעולות ממנה נקראת באסטרופיזיקה "פרדוקס אולברס", Olbers' paradox. להסבר ולפתרונה ראו http://math.ucr.edu/home/baez/physics/R ... lbers.html

[שיר_ה*]

כשבני שואל אותי שאלה כזו שלא מחייבת תשובה ישירה שלי, אני שואלת אותו אם הוא רוצה שאני אספר לו או שהוא מעדיף שנחשוב על זה ביחד. זה כיף.

[יונת_שרון*]

נזכרתי בעוד סיבה לענות ישירות: בשביל השיחה.
לפעמים ילדים שואלים בשביל שנענה להם, בשביל לשמוע את המלים שלנו והניסוחים שלנו, להכיר את הדעות והמחשבות שלנו, ליצור איתנו קשר.
אני חושבת שזה במיוחד בולט אצל פעוטות שלמדו לשאול ״למה?״ ומתאמנים בזה כמה אלפי פעמים ביום. זה לאו דווקא כי הם מתעניינים בדבר שעליו שאלו, זה יכול להיות כי הם פשוט מתעניינים בנו.