באופן טבעי

אני רוצה להתחיל מהסוף.
באחת מהמקלחות שעשיתי ממש אחרי הלידה חשבתי על סיפורי הלידה שקראתי. לא הבנתי איך נשים מצליחות לכתוב את סיפור הלידה שלהן.
הרגשתי שיש לי קטעים ותמונות ולא רצף. במשך הימים שאחרי הלידה ותוך שיחות עם האיש, המיילדת וחברות התחילה להצטייר לי תמונה ברורה יותר.
מינדי, המיילדת, אומרת שחבל שלא הקליטה את מהלך הלידה כי הדברים שאמרתי תארו שלבים של לידה קלאסית. אני מחכה שהיא תעלה את זה על הכתב- אני לא זוכרת מה אמרתי.
אני מעלה את הסיפור באתר כי אנחנו מאוד נעזרנו בסיפורי הלידה שקראנו והיה להם חלק בלידה הטובה שלנו. תוך כדי כתיבה אני נזכרת בעוד רגעים ולא תמיד יכולה למקם אותם. זהו סיפור הלידה כפי שהוא עולה עכשיו.

לידת בית
לולה היא אחותו הצעירה (בת שבועיים ורבע) של Luli שנולד בבית חולים לפני שנתיים וקצת.
אין לי נקודת זמן אחת ברורה אבל מתישהו בין הלידה הראשונה לתכנון ההריון השני היה לי ברור שאני אלד בבית.
את האיש הטריד מצב של אבדן דם (אחרי הלידה הראשונה קיבלתי מנת דם) וקריאה של סיפורי לידה עזרה לנו להבין שגם אם מצב כזה יחזור יש דרכים שונות להתמודד.

מיילדת
בתחילת חודש שלישי האיש שואל/ אומר: "אנחנו לא יולדים לבד? את מתכוונת לבחור רופא או מיילדת, נכון?" נכון.
לא היינו בארץ במשך החודשים הראשונים של ההריון וכשחזרנו התחלתי לחפש מיילדת.
התחלתי קצת מקדם מדי. היו לי כמה דברים לברר עם עצמי קודם; להבין ממה אני חוששת (מאכזבה) ומה בדיוק אני רוצה.
עשיתי הפסקה.
המיילדת שבחרנו היתה הראשונה שפגשנו אחרי שכבר הבנתי פחות או יותר "מה הקטע שלי". היה לי מאוד חשוב להכיר את המיילדת היטב עד ללידה ושהיא תכיר אותי, את האיש וגם את הבית. נפגשנו פעם בחודש בד"כ אצלנו בבית. ידעתי שאני רוצה משהי שתניח לי ותהיה לא מורגשת. משהי שתאפשר לי ללדת מבלי לדאוג, כלומר אם קורה משהו יוצא דופן או מתפתח משבר היא זו שצריכה לשים לב ואני אהיה פנויה ללדת. מינדי, המיילדת, לוותה אותנו לאורך שישה חדשים כמעט. היא למדה להכיר אותנו ואנחנו אותה.
תוך כדי ההריון וגם מתוך הליווי הבנתי שאני כנראה מצפה לעוד כמה דברים מהמיילדת שלי.

אמא שלי
עוד לפני שבחרנו מיילדת אני מדברת עם אמא שלי. מכינה את עצמי לשאלות והסברים. מספרת לה שאני מתכוונת ללדת בבית עם מיילדת.
"ו..." היא שואלת.
"מה, לא מספיק?". אני מופתעת מכך שאמא לא מופתעת בכלל.
"ידעתי" היא אומרת לי. "ידעתי שלא תלדי בבית חולים". ומתחילה לספר על לידות בית של נשים ששתינו מכירות. "אני יכולה להיות איתך בלידה?"
לא, אני עונה, לולי יהיה איתך אז לא נראה לי שתהיי בלידה.
"טוב".
אלופה אמא שלי.

ציפיות
בלידה הראשונה שלי סבלתי מקרעים פנימיים וגם מקרע אחד חיצוני. אבדן דם וסיבוך שנגרם עקב תפירה רשלנית. קיוויתי מאוד שלא אקרע בלידה השניה. מכיון שהבנתי את חלקי בקרעים הפנימיים (לחיצות. לחיצות חזקות. כאלה שבאות מהראש בנוסף על הגוף) ואספתי כל כלי אפשרי שיעזור לי לא ללחוץ בלידה הזו- הייתי אופטימית.
רציתי להיות עטופה באהבה ושהילדה שלי תצא לעולם של אהבה. רציתי להיות מוגנת במרחב שבו אני יכולה להיות מי שאני מבלי להתאמץ, להתנצל או להרגיש שאני מפריעה. פשוט רוצה להמשיך לחיות את חיי. לא להרגיש אורחת ולא לארח.
המעבר מהבית לבית החולים בלידה הקודמת היה קשה ולא טוב בשבילי. רציתי לידה שממשיכה טוב כמו שהתחילה ומסתיימת בטוב ובשלווה ובבית.

מלוות
בשלב מקדם מאוד של ההריון אני מבקשת מחברה טובה שתהיה איתי בבית בלידה. היא בשבוע שישי ותוך כדי ההריון אני מותרת על הרעיון מתוך תחושה שזה לא מתאים. משתפת את גיסתי. היא שמחה מאוד ורוצה לקחת חלק אבל היא עמוסה מדי מכדי לבנות עליה. במשך כמה חדשים חשבתי שנהיה אנחנו (אני והאיש) עם המיילדת.
כשהמיילדת מתחילה לדבר על כך שהיא קוראת למיילדת נוספת בשלב האקטיבי אני שוב חסרת שקט ביחס למלוות. לא רוצה אדם לא מוכר בבית. גם לא רוצה להכיר עכשיו אדם נוסף. אני מציעה למינדי שבמקום מיילדת נוספת יהיו מלוות נוספות. אבל אנחנו לא סוגרים שום דבר. בכל שיחה ובכל פגישה הנושא עולה ואני מתחמקת.
יסמין שאצלה תרגלתי יוגה להריון מתגלה כמטפלת שיאצו מכשרת ואישה מקסימה. תוך כמה טיפולים אנחנו מתקרבות ואני מרגישה שאני רוצה אותה לידי בלידה אבל חוששת שיהיו יותר מדי אנשים בבית.
בבוקר אחד, הורמונלי במיוחד, אני יודעת בוודאות שאני כן רוצה עוד נשים איתי. וגם יודעת מי הן. יסמין ופלורנס, חברה טובה שלי שהיא גם אחות במקצועה. החשש העיקרי שלי היה שאני אקרא להן אבל לא ארצה אותן לידי בזמן הלידה. אחרי שיחה עם כל אחת שחררתי גם את זה. ידעתי שבחרתי מלוות שאני אוהבת ושיקבלו כל מצב ורצון שלי באהבה.

צירים
יום ו'. אני בסידורים בעיר. ציר. איזה כיף! עוד אחד. טלפון למינדי "מה קורה אם אני יולדת בסופהשבוע הזה? אצטרך לעלות לב"ח?" מינדי מרגיעה שאני כבר יכולה ללדת בבית בשקט ומתקנת לי (לא בפעם הראשונה) את ספירת השבועות. אני קונה סדיניות ופדים ומבררת עם מירי מה עוד צריך. מירי תביא למחרת חלק מהדברים לפיקניק וטלפון נוסף למינדי מרגיע- יש לה את כל מה שלא הספקתי לקנות. בערב הצירים ממשיכים. אנחנו אצל ההורים. אני משתפת רק את האיש. למחרת פיקניק. אני מאושרת. הצירים באים והולכים. אני אומרת לעצמי שזה יכול לקחת עוד המון זמן ושהרחם רק מכין את עצמו אבל אני כבר מתרגשת ובעצם מאמינה שהלידה ממש קרובה. ככה עובר לו שבוע.
אני נעשית קצרת רוח ולא חייכנית למשמע משפטים ממשפחת "עוד לא ילדת?". בסוף השבוע הבא אנחנו נוסעים לבקר חברים במרחק שעה וחצי מהבית. בשבת אנחנו מטיילים ואני חוזרת חסרת נשימה. שינה עמוקה, ארוחת צהריים טובה ואנחנו יוצאים חזרה הביתה. בדרך צירים. מחליטים לנסוע אל ההורים ואם הצירים יתחזקו להשאיר שם את לולי.
אני יודעת שלמחרת בערב, יום א', למינדי יש ארוע חשוב ושאני צריכה ללדת לפני או אחרי או בלעדיה. הצירים לא משתנים ואנחנו נוסעים מההורים הביתה בהרכב מלא.
יום א'- ממינדי מתקשרת:
"מה קורה? מה את מתכוונת לעשות אם מתפתחת לידה אחה"צ או בערב?"
"אני קוראת לשרהלה".
"דיברת איתה?"
אני: לא.
מינדי שואלת אם אני רוצה שהיא תתקשר לשרהלה .
לא. יהיה בסדר.
אחרי זה טלפון מיסמין. נתפס לה הצוואר. לקינוח פלורנס מודיעה לי שהיה פנצ'ר בעבודה והיא עובדת משמרת לילה ולא תצליח להשתחרר. יופי. אם אני יולדת היום אף אחת מהנשים שרציתי לידי לא תהיה.
באופן לא ברור אני רגועה מאוד.

לידה
יום רביעי בבוקר. הדוד מתקלקל. בפעם ה 84 בערך. בצהריים מתקנים אותו. יש מים חמים. אני מרגישה ציר. הוא אחר. חזק. אחריו עוד שלושה כאלה. קצת מפחדת לקוות. שיחת טלפון שמטרידה אותי מפסיקה את הצירים. שעתיים אחר כך שיחת טלפון שמשחררת חלק מהלחץ מחזירה את הצירים. עכשיו הם כבר לא יעצרו.
הצירים מתחזקים אבל רחוקים זה מזה. אני מנסה לנוח.
בלילה שוב הדוד מקצר. לפנות בוקר האיש ממלא לי אמבטיה בעזרת סירים וקומקומים. הצירים ממשיכים גם באמבטיה.
מקדם בבוקר לולי מתעורר. אני יושבת איתו ומנסה להעביר בוקר רגיל אבל הוא מרגיש: מצביע על הגב התחתון של הדובי שלו ואומר "כואב לו כאן" ואחר כך מצביע על הבטן התחתונה שלו ואומר "כואב לי". אני מנשקת ומחבקת והאיש לוקח אותו אל אמא שלי. כמו שהרכב יוצא מהחניה הצירים הופכים תכופים יותר וכואבים הרבה הרבה יותר. אחרי ציר כואב במיוחד אני מחייגת למינדי ומנתקת אחרי צלצול אחד. מינדי מתקשרת "מה זה היה הצלצול הזה?"
אני מתלבטת אם לקרוא לך. החלטתי שעוד לא.
מינדי מבקשת ממני לתזמן את הצירים. אני לא מסוגלת.
בינתיים אני מתקשרת לB. קבענו להפגש הבוקר ואני מספרת לה שיש צירים ואני לא אגיע. היא אומרת שכבר יש לה בייבסיטר והיא תבוא אלי.
את בטוחה? אני שואלת אותה. מוודאת שהיא מבינה שאני עם צירים. אמיתיים כואבים. אנחנו מסכמות שאם היא תרגיש לא בנוח היא תלך.
האיש חוזר ומתחיל לטפל בכל מה שקשור למים החמים. מאיץ בטכנאי להקדים ולהגיע ובודק איך אם בכלל אפשר להזרים מים חמים מהשכנים.
אנחנו יוצאים החוצה. יום יפה והכל פורח. אני משקה את הגינה והצירים מתחזקים. מדברת עם יסמין שעדיין לא החלימה ומסכמת איתה שנהיה בקשר בטלפון. פלורנס במשמרת והיא מבטיחה לסיים מהר ככל האפשר ולהגיע. אחרי סיבוב קצר וכמה צירים כואבים מאוד אני רוצה להכנס הביתה. האיש מעסה את הגב התחתון בכל ציר והעיסוי שהיה מאוד יעיל מתחיל להיות פחות משכך.
מינדי מתקשרת ושואלת מה קורה. הצירים חזקים מאוד ותכופים אבל הם נראים לי קצרים. היא כבר החליטה לצאת למרות שלנו נראה שיש עדיין זמן.
B מגיעה ומנסה לעזור לי בזמן ציר. האיש שוב מתפנה לטפל במים. מינדי מגיעה ומיד מעסה את הגב בזמן ציר אני (צועקת?) לאיש ולB ? תסתכלו מה היא עושה. ככה.
מינדי שואלת מה בדיוק נראה לי קצר בצירים האלה ומבקשת ממני להפסיק לשפוט את הצירים שלי. את בלידה, היא מבשרת לי. לא היה לי ספק ובכל זאת טוב לשמוע.
משלב זה ואילך יש לי תמונות ולאו דוקא רצף מסודר. גם התמונות שיש לי קיבלו בחלקן סדר ותזמון בעזרת מי שליוו אותי.
מינדי מוציאה כסא לידה. אני מתיישבת עליו וחושבת שארצה ללדת עליו. בדיעבד, זה הרגע הראשון והאחרון שאני רואה את הכסא הזה או חושבת עליו בכלל. נכנסת לחדר שהכנו לנו. הנרות דולקים ואני מריחה את האפונה הריחנית. האיש מנפח את הבריכה. ומתחיל למלא מים. אני נלחצת וכועסת. את המים החמים שנשארו בדוד הלא מחמם שלנו אני רוצה לשמור למקלחת בזמן מאוחר יותר. האיש אומר שהטכנאי כבר מגיע והתשובה עוד יותר מעצבנת אותי. מינדי שואלת אם אסכים לבדוק את הפתיחה. לפי הפתיחה נדע אם למלא את הבריכה, את האמבטיה או שפשוט נלד. אני מסכימה. הפתיחה של 4 או 6 אני לא זוכרת אבל אני מתוסכלת מאוד. בוכה: "אני לא רוצה לדעת. אל תגידו לי. אני לא רוצה לדעת" די מהר יש מים חמים באמבטיה בעזרת הרבה סירים. פלורנס מגיעה. אני משתמשת בקולות ובתנועות כדי להתמודד עם הכאב. אחרי שאני גונחת "אוי לא, הנה בא עוד אחד" B אומרת לי "יופי. איזה יופי הנה בא עוד אחד" וכשאני בוכה "אני לא יכולה יותר" היא אומרת לי "את יכולה! את יכולה!" אני לא יודעת אם אני מצליחה להגיד את זה בקול רם אבל אני מאמצת את שני המשפטים ואומרת לעצמי איזה יופי על כל ציר שמגיע וגם "אני יכולה! אני יכולה!"
אני לא בטוחה מי נמצא איפה. בציר אני מחפשת את האיש. את הצוואר שלו. עליו אני נשענת. כולם סביב הבריכה. אני לא יודעת מי עושה מה. בציר שופכים מים על הגב שלי. זה עוזר. אני עיפה. מינדי מציעה שאנסה לקבל ציר בשקט. להפתעתי זה עובד. קל לי יותר להיות שקטה. אני יוצאת מהבריכה לאמבטיה. מתקלחת.
משהו על זמן: אין לי מושג כמה זמן עבר ואני מפחדת לשאול. אני משתפת את האיש בחשש שלי ושואלת את מינדי אם יכול להיות שנתקעתי. מינדי אומרת שנראה שלא אבל היא צריכה לבדוק פתיחה כדי לדעת. שוב אני מסכימה לבדוק פתיחה. לא נתקעתי. אחרי הלידה, כשהבנתי שעברו רק 4 שעות מהרגע שמינדי הגיעה ועד הרגע שבו לולה נחה עלי, הייתי מופתעת. לי נראה שעבר נצח. אולי אם הייתי שומרת על איזשהו קשר לזמן חיצוני כן היה לי קל יותר. ואולי לא.
חוזרת לחדר. מקבלת כמה צירים על המיטה או על ידה. מינדי מעסה את הגב שלי. אני בחדר עם האיש שלי ועם מינדי. B ופלורנס נעלמו. זה מתאים וטוב. אני חוזרת למים. לבריכה. עכשיו אני כבר לא יכולה לשאת שום מגע. אפילו לא עיסוי של מינדי. רק המים החמים שנשפכים על הגב עוזרים. מוסיפים עוד מים חמים ומלח. הרבה מלח. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בציר. עוברת לי מחשבה בראש. אני רוצה למות. גם בציר הבא. במנוחה שבין הצירים אני מספרת למינדי והיא מעודדת שבד"כ המחשבה הזו עוברת כשהלידה עומדת להסתיים. ולי עוברת מחשבה מוטרפת- אני יודעת שזו מחשבה שעוברת לקראת הסוף- בטח בגלל זה חשבתי אותה כדי להביא את הסוף...
מישהי אומרת בציר שעוד מעט תהיה כאן תינוקת ואני חושבת שהייתי מוותרת רק שהכאב ייפסק עכשיו! אני רוצה שקט. אין לי כח להגיד להם אבל אני רוצה שקט. פתאום שקט. אח"כ יספרו לי שביקשתי להפסיק את המוסיקה שהתנגנה ושכנראה כן ביקשתי שקט. שקט.
אני לא מצליחה לקבל את הלחץ הזה שכל כך התכוננתי אליו בדרך שתכננתי. לא עוברות לי מחשבות ואין לי שמץ זיכרון או רמז מכל מה שאספתי ולמדתי בחדשים האחרונים. אני לא שם בכלל. רק הלחץ הנוראי הזה. והשריפה. כנראה שפוקעים המים ברגע זה. מרגישה איזה שטף וגם הפקק הרירי צף בבריכה.
הכאב עושה את מה שנראה לי בלתי אפשרי וגובר. אולי זה לא כאב, רק שריפה ולחץ. אני לא יכולה יותר!
בואי אלי בואי כבר צאי. הילדה שלי מונחת עלי. עטופה בלבן לבן הזה, בשיער כהה. אני מחבקת אותה. אני אמא לבת. ברוכה הבאה לולה אהובה.
אביב.
פרח בר. ניחוח משכר.
אני מאושרת.

צריכה עוד לכתוב על שריפה, שליה ותפרים.

אוי, נונה, אני יושבת מול המסך ודומעת, ואנחנו אפילו לא מכירות...

מה אכפת לי לצאת דביקה. אני לא יכולה שלא לכתוב את זה:
תודה לחברות המקסימות והמחזקות שלי.
תודה למיילדת היקרה שלי ולעצמי על שבחרתי בך.
ותודה גדולה מכל לאיש שלי האהוב. סלע איתן, נחוש ויציב בסערת חיי.
אני שמחה בבחירות שלי וגאה להיות אישה.

אני שמחה בבחירות שלי וגאה להיות אישה.


איזה יופי

ומזל-טוב!

מקסים,פשוט מקסים

הוי, כמה מקסים...
ממש סיפור נפלא.
מרגש עד דמעות.

שוב, מזל טוב! @}

לוּלה קטנה ומושלמת, וואלה נפלת על בית טוב (-:

|חיבוקים-מועכים-ונישוקים-בשתי הלחיים|
חג שמח חברים

דמעות נונה. מזל טוב לכולכם

_מרגש עד דמעות.
שוב, מזל טוב!_
@}@}@}
בעיקר התרגשתי והוקסמתי מהמשפט הזה:
רציתי להיות עטופה באהבה ושהילדה שלי תצא לעולם של אהבה
הצלחת בגדול!! את אמיצה ונפלאה.
ברוכה הבאה אמא לבת
ברוכה הבאה לולה אהובה.

(()) לכולכם.

<מחכה בסבלנות לעוד תמונות>

נונה, מקסים,פשוט מקסים
מזל טוב

@} איזה יופי @}

מקסים מקסים!!!

(אה, ויאפארי B היתה שם..)

אני שמחה בבחירות שלי וגאה להיות אישה.
ואני גאה בך. ובסלע. ובB.

הייתה לידה מקסימה ואת היית מדהימה!
זכות גדולה הייתה לי להיות איתכם. תודה.

כשלא היו מים חמים והטכנאים עדיין לא הגיעו, חששתי שהלידה לא תתקדם. אבל אז הגיעו הטכנאים, נתת עוד כמה הוראות והנחיות לאיש ואז באמת נכנסת כל כולך ללידה והיית מאוד ממוקדת. ידעת בדיוק מה טוב לך ומה לא טוב.

אני זוכרת שהתינוקת מאוד, מאוד לחצה וזה כאב לך יותר מהצירים. באיזשהו שלב שאלת את מינדי אם אם יכולה להפחית את הלחץ, והיא הציעה שתשכבי קצת עם רגליים למעלה. אבל את חששת שזה יאט את תהליך הלידה, והחלטת לא לשנות תנוחה, למרות הלחץ העצום. גיבורה שלי!
כשהלחץ המשיך לכאוב נורא, מינדי שאלה אותך אם יש לכאב צבע. את לחשת "כחול". מינדי שאלה אם את יכולה לצבוע את הלחץ בצבע אחר. לחשת "סגול". "מצוין" השיבה מינדי.
(תסלחי לי אם התבלבלתי בסדר של הצבעים).

מהצד שלי הלידה הייתה מאוד מהירה. הזמן טס וכל היום ההוא נשאר לי כזכרון קסום.
יצאתי מהבית שלכם (בקושי רב - מי רצה ללכת בכלל?!) עם ידיעה ברורה שלידה צריכה להתרחש בבית.

נשיקות!

זה לא יאמן!
אני זוכרת משהו מעומם לגבי שינוי תנוחה אבל שום דבר שקשור לצבעים.

בכי. תכף אמשיך

אוי אני מתרגשת.
דקל שלחתה אותי לקרוא (לא ידעתי שכתבת) - האמת הופתעתי שילדת בבית כי בכל לא זכרתי שזה עמד על הפרק [-: (קראתי את זה פה איפשהו בשבוע שעבר)
כבר מותר להתקשר אליך? מתי נוכל לבוא לבקר? (שואלת ב-ענינית לא ב-פולנית (-: )
איזיו לידה נפלאה.
ליהיא

וואו! איזו לידה!
תיארת כל כך טוב את האטרף הזה של הלידה,את ההרגשה שכאילו אין לך מושג בכלל מה את עושה ומה קורה סביבך
אבל מי שנמצא איתך רואה שאת יודעת בדיוק מה את צריכה,מה צריך להיות ומה לא.
והכאבים,וההרגשה הזו שאפשר למות,והפרטים שמתערבבים במוח...כל כך הזדהיתי!
כנראה שלכך מתכוונים שאומרים שלידה היא אקט חייתי שבו הגוף האינסטינקטים וההורמונים מובילים יותר מהרציונליות הרגילה של היומיום.
<וטוב שיש עדים שיכולים לזכור מה היה ולגרום להתרגשות מחודשת >
מזל טוב!!!

נונה יקרה,
את מהווה מקור כח והשראה. אני מאחלת לעצמי לידה כמו שלך.
היה נפלא לראות אתכם משפחה יפה ונינוחה בביתכם היפה.
אוהבת אותך.

הילדה שלי מונחת עלי.
האיש שלי מאחרי. אני מרגישה את הידיים שלו סביבי ואני נשענת עליו שומעת את הקול שלו אבל לא יוצרת משמעות מהצלילים.
אני עדיין בתוך המים. שורף לי נורא. אני יודעת שנקרעתי. כל כך שורף. מינדי מולי. אני מדברת איתה. היא מחכה לשיליה.
אומרת שעדיין לא יכולה לדעת אם יש קרע.
אחרי כמה דקות (כמה?) מינדי מבקשת שאעמוד אולי השיליה תצא כך. אני נשענת על האיש ונעמדת. אוחזת בתינוקת שלי.
אנחנו עוברים למיטה. הנקה.
מתישהו האיש מנתק את חבל הטבור.
מינדי בודקת אם השיליה התנתקה ומתישהו גם נולדת השליה ואני מרגישה הקלה גדולה (פיזית).
כל הזמן הזה אני יודעת שנקרעתי. זה מלחיץ אותי. אני רוצה לשמוע שאין צורך בתפרים.

פלורנס ו B שוב בחדר (מינדי והאיש ספרו שהן יצאו לדמוע באמבטיה אחרי הלידה ). מגיעה רופאת ילדים ובודקת את פרח הבר שלי. כשהיא עוזבת מינדי בודקת אותי. אני יודעת שנקרעתי. מינדי רק מאשרת את זה. היא רוצה לקרוא לרופא שיגיע לתפור. אף אחד מהרופאים אינו יכול להגיע.
אני צריכה לבחור בין מינדי שמעולם לא תפרה תפר שכזה (קרע בדרגה 2) לבין נסיעה לבי"ח.

מקסים!
כיף לקרוא אותך!
מזל טוב לכולכם וללולה

לקח לי זמן לקלוט מי זאת שריפה

שוב, מזל טוב!

אני במתח! תמשיכי...

זה ה סיוט שלי מהלידה הראשונה.
תפרו אותי בלי הרדמה. תוך צעקות בסגנון "מה את בוכה?" "אי אפשר לעבוד ככה" "את לא משתפת פעולה" וכו'-
בית חולים "העמק" לפני שנתיים וחודש, לא לפני שלושים ושמונה שנים. לקינוח גם תפרו לי עצב ועד שגילו את זה כבר לא היה איך לתקן- רק להציע לנתח.

אז הבחירה שלי היתה ממש פשוטה. מינדי תתפור. פלורנס תעזור.
הייתי משותקת מפחד. הלפני היה גרוע ממש כמו ה-תוך כדי.
שרתי בבכי תפילה שהתנגנה לי.
הבטתי בתמונה של לולי יחד איתי שהיתה תלויה למינדי מעל הראש.
זה לקח המון זמן וכאב נורא.
פלורנס, שאני כל כך אוהבת וסומכת עליה, יושבת ומחזיקה ברגל שלי היא מרגיעה אותי ומחזקת.
וגם סמכתי על מינדי. ללידה הגעתי עם בטחון מלא בעצמי וביכולת שלי ללדת. אבל עכשיו האמון שלי במינדי עומד למבחן . ההיכרות שלנו והעבודה שעשינו יחד היתה משמעותית מאוד בשלב הזה. אז זה לוקח זמן וכואב נורא למרות כל האילחושים והזריקת ועדיין אין לי ספק שאני בידיים טובות. אני גם זוכרת כל הזמן שזה לא כאב פחות אז. בבי"ח עם רופא מנוסה ומיומן.

וכל הזמן הזה הקטנה שלי בידיים האוהבות והבטוחות של B. אני לא צריכה לדאוג לה. אני לא צריכה לגונן עליה. היא איתי גם כשהיא לא עלי והיא בבית.

רק כדי לסגור את נושא התפירה- אחרי כמה ימים מינדי הגיעה להוציא את החוט מהתפרים החיצוניים. כאב לי מאוד והיא שיערה שהחוט מפריע יותר מהקרע ומכיון שהוא (החוט) סיים את תפקידו אפשר להוציא אותו. הסתמנה הקלה אחרי זה, אבל הזדקקתי לביקור נוסף כדי להוציא גם את החוט שנותר כדי שאוכל להגיד שזהו. זה מאחורי!

אוהבת אותך.
ד"ש ממקלות וניל. פאי אגסים.

מעניין, כי אצלי לא היה צורך להוציא את התפרים, הם נשרו מעצמם אחרי כשבועיים.

אווצ'
איך עכשיו?

מסתבר שהחוט יכול להשאר אפילו 40-50 יום עד שהוא נמס. אצלי הגוף פשוט הכריז מלחמה עליו ולשמחתי נפתרתי ממנו לפני שהתפתחה שם דלקת רצינית.

איך עכשיו?
זה מאחורי!

תודה לכל המגיבות האהובות וגם ללא מוכרות. נעים לחלוק אתכן את החוויה @}

מזל טוב על הלידה, ומה שלום מקום התפרים, והעצב?

נונה יקרה!
עשית את זה! את אשה יולדת, חזקה, חכמה, מדהימה!
העוצמות שבך, הלידה שתיארת, מדהימה!
מזל טוב מכל הלב ממשפחת לוטם מרווני@}

זה מאחורי!
זה הכי חשוב

וואו.
איזו גיבורה.

_את אשה יולדת, חזקה, חכמה, מדהימה!
העוצמות שבך, הלידה שתיארת, מדהימה!_

תודה שקראת לי


מסתבר שהחוט יכול להשאר אפילו 40-50 יום עד שהוא נמס
אוח. והרופאים אומרים בנחרצות "שבוע-שבועיים", "תחכי", "אין צורך להוציא, זה נמס".

איזה יופי של לידה! כל הכבוד לך!
ואיזה כיף לך שילדת בריח אפונה ריחנית. ככה רציתי, ושכחתי לבקש שיביאו לי כמה פרחים עם הריח הנפלא-נפלא הזה ללידה.

תודה @}

כשהתחילו הצירים אמרתי לאיש שכשזה יהיה הדבר האמיתי אני רוצה שהוא ימלא את הבית בפרחים. אחרי הלידה הקודמת אמא שלי ואח שלי מלאו את הבית בפרחי אביב שאני אוהבת וזה היה כיף אדיר. חשבתי שאני רוצה את הבית ככה ללידה ולא רק אחרי. שבועיים לפני הלידה חשבתי שהנה הנה ומלאנו את הבית בנוריות ועוד פעם אחת עם חרציות...


. והרופאים אומרים בנחרצות "שבוע-שבועיים", "תחכי", "אין צורך להוציא, זה נמס". כן. עכשיו אני חושבת שאולי חלק ניכר מהסבל הארוך בפעם הקודמת היה נחסך לו היו מוציאים את החוט.


ומה שלום מקום התפרים, והעצב? התפרים יופי! העצב אני עדין לא יודעת. אני מקוה שהקרע ארע באותו מקום ותיקן את זה. ימים יגידו.

מצמרר עד דמעות!!! מדהים איך שהזיכרון נמחק!!! לידה מקסימה!!!
נזכרתי על סיכות מתכת שאחרי הפעם האחרונה היתי צריכה לסבול מהם במשך 10 ימים.

מרגש, מקסים, משמח
(())(())(())
(אחד לכל אחד ואחת)

מינדי מוציאה כסא לידה. אני מתיישבת עליו וחושבת שארצה ללדת עליו.
אני ילדתי עליו

התפרים יופי!
אז זאת את. שמעתי שהענקת חוויה מעצימה למיילדת שלך
שמחה לקרוא שזה השתלם לשני הצדדים (לא שלא היה לי ברור...)

@}

<מדמיינת את הבית מלא באירוס הגלבוע.... >

הי אהובה, לא זוכרת למה החלטתי לחפש לקרוא שוב את הדף הזה הבוקר ועכשיו אני צוחה ובוכקת לסירוגין.

קראתי ודמעתי.
רק שתדעי שהייתי כאן. סיפור מקסים.

מזל - טוב! מאוד מרגש!
לידה בבית - אני קוראת את סיפורך וסיפורן של עוד נשים - מתפעלת ומתמכרת אליכן.
אני, כנראה, אלד בבית או במרכז לידה חלומי, בגילגול הבא (יש לי שלושה מקסימים). או אהיה תומכת לידת בית לילדיי (אם יבחרו בכך), או לאנשים אחרים שאפגוש בדרכי...

אהבתי אותך - כל מה שכתבת.
כתבת: אני שמחה בבחירות שלי אני גאה להיות אישה
גם אני שמחה שזכיתי לחוות הריון, לידה ולהרגיש תחושות מענגות וייחודיות בגידול ילדיי...

בעקבות התחושות שלך, שלי (ושל עוד הרבה נשים), עולמם של הגברים מסקרן אותי מאוד -
מה הם מרגישים בכל התהליך של ההולדה? איך הם מתכוננים לרגע הזה, האם הם נותנים לבת הזוג שלהם להחליט, לכוון, לארגן (בגלל הדרך שבה חינכו אותם)?
האם יש להם צורך לספר את הסיפור שלהם, או אולי הם מרגישים שמצפים מהם "להתחבר לצד הנשי" שבהם?
איך הם מתמודדים עם כאב כל-כך גדול לצידם (בלידה)?
אני מהרהרת....כמה העולמות שלנו, גברים ונשים, שונים. (כנראה שזו הבחירה הכי טובה של הטבע).

התיאור שלך בעניין הדוד המקולקל - לדעתי מאוד סמלי ומבטא את ההתנהלות הגברית (התנהלות מבורכת).
הסיטואציה - את מכונסת בתוך נפשך בייסורי כאבייך, ומסביב בן זוגך מנסה לפתור את הבעיה (..אולי למצוא דרך להביא מים מהשכנים/ ממלא סירים..- אחר- כך הטכנאים מגיעים..)

התרשמתי מאוד מהאחריות שלך ושל בן זוגך, בתיכנון הממושך, בכוחות הנפשיים - שולחת לכם ברכות חמות להמשך דרכיכם.

הגעתי בעקבות חיפוש סיפורי לידה במים. מאוד התרגשתי
תודה לך על השיתוף