אלוש מור סיפור לידה

[אלטר_אגו*]

קראתי ובכיתי. כמה טוב שהיתה לך כזו תמיכה. ואלה מהסטירות, הגיעו להם סטירות.

[אנונימי]

^{דף סיפור לידת בית} ,^{דף סיפור לידה בבית חולים}, ^{דף סיפור לידה קיסרית}

[אלוש_מור*]

תכננו ללדת בבית..רציתי שהכניסה של התינוק שלי לעולם תהייה רכה ונעימה ככל האפשר,תכננתי ללדת אותו בבריכה בסלון ,לתת לו להישאר עם השלייה כמה שיותר זמן,לתת לו להגיע לעולם שלנו בדרך הכי טובה ואוהבת שאני יודעת..
להימנע מבית חולים,סטרס,הפחדות ורופאים..שבוע לפני הלידה חלמתי חלום שאני יושבת בבריכה שיש בה דולפינה בהריון וחבורת רופאים מתנפלת עליה ועושים לה ניתוח קיסרי והיא בוכה ובוכה ואני יושבת איתה במים מלטפת ומחבקת אותה ובוכה איתה..
במשך כל ההיריון הייתי פעילה,עשיתי המון יוגה,טופלתי בהומיאופתיה עשיתי הכנה ללידה במים עם ענבל האקווה דולה הנפלאה,נסענו פעם בחודש לשיין המיילדת לשיחות והכנה ובדיקה... ואז הכל התחיל ביום שישי בערב,7.3.08זה היה ערב היומולדת של נימי בעלי,הייתי כמה ימים לפני התאריך המיועד" וחלמתי ללדת בתאריך יומולדת שלו-של נימי..כבר הייתי בסוף תשיעי,כבדה וגדושה ולא הספקתי לקנות לו מתנה ליומולדת ובלב חשבתי שזאת תהיה מתנה מושלמת בשבילו..
אז לפנות ערב,באודנו נחים ואני מתרגלת את האפי-נו,התחילה לצאת הפרשה דמית ולאחריה טפטוף מימי קל,מייד התקשרתי לשיין המיילדת בית המדהימה שלנו לעדכן ולאחר מכן שלחתי סמס לג'רמי ההומאופת ..שידע..והלכנו לארוחת שישי אצל הורי. נימי בעלי התעטף בהמון שכבות,הודיע שנורא קר לו פתאום ולבש כובע צמר,הוא נראה גמור..התפללתי שהוא לא נדבק באחת השפעות האיומות והקשות שהיו בסוף החורף..במשך הארוחה הרגשתי מידי פעם מין כאב מחזור קליל שבא ונעלם די מהר..לאורך הארוחה נימי נהייה יותר ויותר חולה,אבא שלי הסתכל עליו ואמר שיש לו חום..חזרנו הביתה וישנתי נפלא..נימי לא,הוא השתעל והתהפך כל הלילה,בער מחום-כן הוא נדבק בשפעת..
בבוקר היומולדת שלו ,יום שבת ה- 8.3.08 החום שלו טיפס כמעט ל40 ולי התחילו צירים קלים שהלכו ונהיו תכופים.החלטתי שאין מה לעשות,טיפלתי בו כמה שיכולתי,הכנתי לנו ארוחת בוקר מפנקת -שהוא מסכן לא יכל אפילו לבלוע,חבשתי כובע,לקחתי בקבוק מים והלכתי לעשות טיול בשכונה,לנסות לזרז את הצירים-בעצת שיין שאמרה שיש לי כבר הרבה זמן טפטוף מים שבא והולך וכדאי שתתפתח לידה אחרת אצטרך לעשות מוניטור ובדיקות לבדוק שאין זיהום.(בבית חולים ואני יודעת שמי שנכנס לא יוצא בקלות אז לקחתי את המשימה ברצינות..).במשך יום שלם טיילתי וטיפלתי בחולה..מה שהיה מוזר זה שכל מי שהתקשרתי אליו שיבוא לעזור לא ענה..כנראה הייתי צריכה להתמודד לבד..אפילו גרמי ההומאופת לא ענה.מי שכן ענתה לי ועזרה לי נפשית היא כרמל,הומיאופתית ונשמה נפלאה שחיזקה אותי מרחוק ועודדה אותי..
בערב הצירים הפסיקו לחלוטין,ונימי לאחר 2 תרופות הומיאופתיות התחיל להוריד חום..
בערב הגיעה ליאורי חברתי הטובה,שהיא רופאה סינית שגם היתה אמורה ללוות בלידה,החלטנו שאני אלך לישון ולפנות בוקר ננסה לזרז קצת עם לחיצות..גרמי פתאום חזר אלי,נתן לי תרופה לקחת ואמרנו שנדבר בבוקר..ליאורי ואני התעוררנו לפנות בוקר והתחלנו בלחיצות זירוז וכשהגיע הבוקר של יום ראשון ה- 9.3.08 שיין הציעה שניסע למוקד מכבי לעשות מוניטור,ב.דם ואז אני אוכל להיות רגועה ולהתרחק מהבית חולים...
כמובן שהכל היה בסדר. בדרך חזרה מהמוקד התחלתי להשתעל,וכשחזרנו הביתה הרגשתי שממש קר לי,מדדנו חום-ואוי לא!! -נדבקתי מנימי(שכבר התחיל להתאושש),יש לי חום גבוה,וכל פעם שהשתעלתי-הקאתי....מייד דיברנו עם גרמי שהתחיל לטפל בי בצורה אקוטית ואינטנסיבית,ובערב ירד החום ואבא שלי בא ולקח אותי ואת נימי למוקד שוב, כדי לקבל נוזלים,לבדוק שהכל כשורה..חיברו אותי למוניטור וראו שיש צירים,שהתחילו להתגבר וכבר כאבו לי..קיבלתי המון נוזלים וחזרנו הביתה לישון.בלילה קמתי כל שעה מציר..קמתי עשיתי סיבוביי אגן וחזרתי לישון..בבוקר יום שני ה-10.3.03 בשבע בבוקר התקשרתי לשיין ודיווחתי לה מה קורה,היא אמרה שהיא בדרך,כבר היו לי צירים כל כמה דקות,שיין הגיעה ושלחה אותנו לטייל היא אמרה שנבדוק פתיחה אחכ..הטיול היה מ ו ז ר,כל השכונה שלי מלאה אנשים והמולה ואני בצירים נשענת על עצים,עמודי חשמל,עושה סיבובי אגן,נימי עושה לי עיסוי בגב התחתון,שיין סיפרה על אמונה שלראות אישה בצירים זאת ברכה-אכן ברכנו הרבה אנשים באותו יום! חזרנו היתה לי פתיחה של 1.5 ס"מ מבאסים והצירים המשיכו כל חמש דקות בעוצמה,ליאורי הגיעה ואני נכנסתי לאמבטיה,ישבתי על שרפרף,ליאורי שמה לי על הגב את הטוש חזק ונשמתי בצירים..מהאמבטיה עברתי למיטה,בתנוחת חתול,הגב שלי כאב בצירים מאוד,כבר היה צהריים ואני לא מתקדמת בפתיחה מי יודע כמה,פתיחה 3 ס"מ וכאבים חזקים,גרמי נתן לי רמדי שלאחריה הרגשתי שאני יכולה להתמודד יותר טוב עם הכאב,הוא היה איתי בקשר כל הזמן ונתן רמדי'ס,אני עוברת מהטוש במקלחת עם ליאורי לבין המיטה עם נימי,הערב יורד וליאור שמה לי מחטי דיקור קטנות להרגעה,שיין נימי וליאורי מתחלפים בעיסוי הגב והחזקת היד שלי,כואב לי כל כך ושיין אומרת שלא משנה מה הפתיחה הגעתי לשיא הכאב,לא יהיה יותר כואב היא מבטיחה.. אני מכונסת בעצמי ובצירים,מתרכזת בהם כשהם באים,נושמת לתוכם, ,נוהמת,משמיעה קולות נמוכים...הערב יורד ואני עדיין באותה פתיחה,והם מחליטים להכניס אותי לבריכה,למים יש אפקט ממש טוב עלי ואני אוכל לעשות את הצלילות שלי..אני נכנסת לבריכה והמים נפלאים,אני אוכלת קצת שקדים,תמרים ושותה מים מהולי במיץ ענבים,ליאור מכינה לי פרוסה,אני חייבת לאכול ולהתחזק..ענבל (האקווה דולה )מגיעה,לוקחת מנימי גופייה ותחתוני בוקסר ונכנסת איתי לבריכה,היא צוללת איתי,עשוה לי עיסויים,טיפול ג'יהרה-סחתיין עליה היא בחודש חמישי ואנרגטית בצורה מדהימה,הצירים כואבים נורא אבל החוויה בבית מדהימה,אני עטופה בהמון אהבה ועזרה..קשה לי,קשה לי כל כך אבל אני לא מוותרת.אני כבר 18 שעות בצירים.בלילה נימי נכנס איתי למים ומחבק אותי ועובר איתי צירים,אני צועקת מכאב,הגב התחתון שלי צורח מכאבים ליאורי שיין וענבל הלכו לישון במשמרות,ואני ממשיכה עם הצירים.מידי פעם אני חושבת על אפידוראל אבל לא מעיזה להעלות את המילה על שפתיי,אם הגעתי עד לכאן אני לא מוותרת,היתה בי נחישות עצומה.לפעמים אני נרדמת בין ציר לציר,שיין מוציאה אותי מהמים ואני עוברת לכדור פיזיו,אני עשוה קולות נמוכים בצירים ובעצם רוצה לצרוח..כולם יושבים על המיטה,מחזיקים לי ידיים,מישהו מאחורי מעסה ועושים קולות נמוכים"הההווםם"..אני עושה הום ואחריו צורחת,רוצה לעצום עיניים ולצרוח..די כבר אני לא יכולה עוד מעט בוקר וכואאאבבב לי!!!!י.שיין לא נותנת לי לברוח לשם,היא מסתכלת לי בעיניים ומחזיקה לי את היד ונושמת איתיהיא מחזיקה אותי שפויה.נימי נשלח לישון אבל הוא לא מצליח,רק רוצה להיות איתי ,מיו החתולה כבר מקיפה אותי במעגלים כבר 20 שעות,לא עוזבת אותי,כשאני במיטה מתישבת לי על הראש ומגרגרת..מתחילה כבר זריחה,אני כבר 24 שעות רצוף בצירים,ענבל אומרת לי שהתינוק פשוט רוצה להיוולד היום ולכן חיכה.יום שלישי ה-11.3.08
השעה 7 בבוקר ושיין בודקת אותי (שוב) ואוי לא! יש טפטוף של מים מקוניאליים..היא מסבירה לי ברוך שחייבים ביתחולים כי זאת מצוקה ואנחנו נוסעים לאיכילוב(איכסלוב!).היא אמרה לי שעשיתי עבודה נפלאה,הנחישות שלי והכוחות נפש ענקיים אבל פשוט כתוב לי על המצח אפידוראל..היא מאמינה שאני חייבת פשוט חייבת לישון ולהירגע ומשם הכל כבר ירוץ..
אני נוסעת על 4 במושב האחורי,יש פקקים בדרך לשם ואני נוהמת מאחורה,שיין מחזיקה לי את היד ונימי נוהג מזה רגוע..כשמגיעים לשומר שרוצה לבדוק את האוטו אני כבר צורחת מציר והוא מייד נותן לנו לעבור..אני מגיעה למיון נשים ובפעם הראשונה עוברת ציר על הגב מחוברת למוניטור-זה ממש מזעזע,הרבה יותר כואב מהרגיל,מגיעה לחדר לידה כבר הזויה,עייפה ותשושה,לאחר כמעט 30 שעות של צירים,ומקבלת אפידורל.שיין איתי נימי וגם ליאור וענבל(שהוצגו כאחיותיי) ופתאום יש הקלה כבר לא כואב אבל אני לא מרגישה בלידה! תוהה ביני לבין עצמי מתי כבר יעבירו אותי לחדר לידה?!הלידה מתקדמת בלי שארגיש,אני מרגישה מסטולה בין אם זה מעייפות ואולי גם מהקוקטייל נרקוטיקה שיש באפידוראל-קיבלתי "אפי קל",הרגשתי את הרגליים והתעקשתי לעשות פיפי לבד,בלי קטטר...לאט לאט..כל שעה וחצי יש עוד ס"מ.מחליטים לתת לי זירוז.לא אכפת לי כבר רק שיצא שיין מנסה לומר לצוות שהצורת בטן שלי לא נראית לה בסדר ולדעתה התינוק במצב עורף,הם מבטלים אותה ולא מתיחסים.בערב אני כבר בפתיחה 7 ומרגישה צורך ללחוץ האפידוראל לא משפיע ואני מרגישה לחץ אדיר ללחוץ-ואסור לי.התחילו צירי לחץ ואסור לי ללחוץ..מקבלת עוד אפידורל.בתשע בערב לאחר 40 שעות צירים מסתערים עלי חבורה של חמישה רופאים ואומרים לי שיש ירודות בדופק העוברי ושכדאי שאכנס לניתוח.אני מתעוררת מהנמנום ההזוי והמסטולי שלי ואומרת להם "אין מצב!!!"אני מתחילה לבכות,לא לא לא! אני לא רוצה ניתוח רציתי שהוא יוולד בבית במים..או לפחות שייוולד רגיל לא רוצה ניתוח!אני רוצה ללדת את התינוק שלי,כמו שמגיע לו להיוולד ולהגיע לעולם,כדרך הטבע,ברכות,לתוך ידיים אוהבות,שיניחו אותו עלי מייד,להניק אותו,להיות שם בשבילו כשהוא יוצא לעולם מהרחם המוגן..שיין מסתכלת עלי ,יורדות לה דמעות והיא אומרת לי שלפעמים פשוט חייבים לוותר על הפנטזיה,על הרצון שלי,יש תינוק שצריך כבר לצאת והוא לא מצליח אחרת..כנראה ככה הוא רוצה להיוולד.אני מקשיבה לה ומבינה שהיא צודקת,נימי איתי מסכים גם כן.אני אומרת לרופא שאני אכנס לניתוח בתנאי שנימי יהיה איתי.מתחיל ויכוח בסופו הוא מסכים שנימי יהייה איתי,אני מרגישה שאני לא סומכת עליו כי משהו בדרך שבה זה נאמר גרם לי לחשוד(ואני מכירה סיפורים),הם רוצים שאחתום על מסמכי ויתור לניתוח,אני קוראת ונחרדת כתוב שהם עלולים לפגוע לי באיברים פנימיים,להוציא לי את הרחם,אני מתחילה לבכות בהיסטריה ולומר להם שאני לא חותמת,אפאחד לא פוגע לי ברחם!או באיברים פנימיים,אני תופסת את המנתח ואומרת לו שהרחם שלי מאוד חשוב לי ושלא יפגע בו.שיין אומרת לי לחתום,היא מחבקת אותי ומסבירה לי שאין ברירה זאת הפרוצדורה..
הרופאים ממש חסרי סבלנות,בוטים,מגעילים,אני בוכה והם צורחים עלי ,משאירים אותי מתייפחת מחוץ לחדר ניתוח,אני מחפשת את נימי,הם אומרים שהוא נשלח להתלבש,אני מבינה שזה תרוץ והם מנסים למנוע ממנו כניסה.רופא אחד צועק לידי "אני לא מנתח אותה היא היסטרית"!!אני מנסה להבין מי מנתח אותי תוך כדי בכי ומחפשת את נימי,מכניסים אותי לחדר ניתוח וקושרים לי את הידיים,מפשיטים אותי ואני שוכבת ערומה על השולחן ,מרגישה מושפלת,מרגישה שאין לי שליטה,מתפללת לאלוהים שהכל יהיה בסדר,שהתינוק האהוב שלי יהייה בסדר,שאני אשרוד את זה,המרדימה לוחשת לי באוזן שאנחנו עוד ניפגש בחדר ניתוח כי לא אוכל ללדת אחרי הקיסרי,אני שוקלת בראש לתת לה סטירה,רופא אחר אומר לי להפסיק לבכות כי בכי עושה לתינוק נזק מוחי..אני מסמנת אותו גם בתור לסטירה..לפחות ידעתי שהם אידיוטים.אני ממשיכה לחפש בעיניים את נימי,הוא לא בא.אני לא מוכנה שינתחו אותי בלעדיו,יש בלגן,אני בוכה" הבטחתם לי!!!"אני רוצה אותו.מתברר שהם לא תכננו לתת לו להיכנס בכלל,תכננו לעבוד עלי,שיין הבינה את זה גם ומתברר שהקימה מהומה מחוץ לחדר ניתוח והודיעה להם שאם הם ישקרו לי היא נכנסת פנימה ויהיה בלגן.הם מתרצים והוא נכנס. אני נרגעת והוא מנשק אותי בפנים,מחבק אותי,אני מרגישה לחץ בבטן,הם כבר מנתחים ומנסים להוציא אותו,מסתבר שבאמת היה במנח עורף,תקוע חלקית בתעלה.פתאום אני שומעת "הינה הוא יצא" ובכי הכי מתוק בעולם,בכי של"מה הפרעתם לי?!",והמיילדת אומרת לי כמה הוא יפה,ואני מבקשת שיביאו לי אותו,ותוך זמן מה הוא מגיע ליד הפנים שלי כולו עטוף וקוואצי' ואני מנשקת אותו על הפנים ובוכה ואומרת לו כמה שאני אוהבת אותו,ותוך כמה שניות פשוט לקחו אותו ממני.אמרתי לנימי שלא יעזוב אותו לרגע,שיהיה איתו מישהו,שישמור עליו,שלא יעשו לו כלום,לא רציתי שירחצו,שלא יחסנו..נימי הלך איתו ואני נשארתי לבד בהתאוששות,..
יהונתן נולד בשעה :21:49 בערב ואני קיבלתי אותו אלי רק ב4 לפנות בוקר.שכבתי ערה ולא הסכמתי לישון עד שהוא יבוא אלי.רק כשהוא הגיע,השכבתי אותו על הבטן שלי ונרגעתי.
מאז הלידה שלו הבנתי שהוא ילד שנתן לי מתנה של כוח.הוא ילד חזק מאוד והביא לי איתו את ההבנה שיש בי המון כוחות ונחישות,הוא ילד שהביא איתו המון אושר ושימחה.אחרי הלידה הייתי באופוריה,אפילו שהיא היתה לא לידה קלילה ורכה כמו שחלמתי אפילו שאני עייפה כמו שרק אמא יכולה להיות,אני גאה להיות אמא של יהונתן.אני אוהבת את התפקיד החדש שלי.

[טליה_אלמתן*]

אוי איזה מזל נאחס עפ הלידה הזו
ואיזה מזל טוב של ילד חדש של אושר!
שיהיה מעכשיו רק מזל טוב לכל המשפחה |חמסה|

[ברכות_חמות*]

מזל טוב!

את בהחלט אמיצה וחזקה (יש כאן דף - מה עם האמיצות האחרות)

הרבה כוחות לך ולבן זוגך - תהנו, תהנו ותהנו... @}

מזל טוב

[יעלי_לה]

וואו, איך החזרת אותי ללידה שלי...
שולחת לך המון חיזוקים וחיבוקים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איזה סיפור לידה מרתיח...
כמה טוב שהיתה לך כזו תמיכה. ואלה מהסטירות, הגיעו להם סטירות

הרבה נחת עם יהונתן.

[אימא_טרייה_פלוס*]

מזל טוב על הולדתו של הסיפור.
כל הכבוד שהצלחת לכתוב הכל.
יפה שלי, את יודעת כמה אני אוהבת אותך, ומחבקת. זה מדהים כמה הלידה של יונצ'ו מזכירה לי את הלידה של שני הקטנטנים שלי: קצת משל הגדולה וקצת משל הקטן. ואת יודעת מהנסיון שלי, שיש לך עוד אפשרות ללדת טבעי לאחר קיסרי- כל לידה והלימוד שלה. קוראים לזה לנל"ק. או או ויב"ק. הרחם שלך חזק. את חזקה ויהיו עוד לידות.
דרך אגב- גם הקטן שלנו היה תקוע במנח עורף. אבל כמו שאת יודעת- בסוף משכו לי אותו עם ואקום.
גם כן פתרון.....
וכן- אלה מהסטירות, הגיעו להם סטירות. הרבה

[שביל_בצד*]

קראתי בנשימה עצורה.
מאחלת לך החלמה מהירה. והרופאים האלה באמת בני *&%$
מזל טוב

[נורית_מאור_שביט*]

קראתי בנשימה עצורה.
אויויויייי מסכנה. כל כך הזדהיתי...
אני מבינה שיהונתן כבר בן יותר מחצי שנה, נכון?
הבן שלי כבר כמעט בן שנתיים ועוד לא אזרתי עוז לשתף פה.

מקוה שאתם בטוב ונהנים האחד מהשני והשלישי @}

[ורד_לב*]

וואהו, איזה סיפור!

[רות*]

מרגש תודה על הכנות

[אלוש_מור*]

תודה לכל מי שקראה והגיבה,זה חשוב בשבילי.. מדהים הצורך הזה-לספר את הסיפור שוב ושוב
לנסות לעבד אותו בצורה הזו..איכשהו..
אני עדיין לא מפסיקה לחשוב על הלידה,
זה חוזר אלי כל לילה לפני השינה כולל המחשבות המעצבנות שאולי יכולתי לעשות משהו אחרת
אולי יכולתי יותר להתעקש שלא יקחו לי אותו אחרי הניתוח..אני חושבת שזה החלק שהכי קשה לי איתו
לא הכאבים והצירים אלא שבסוף כשהוא סוףסוף יצא-ניתקו אותנו לכמה שעות שבשבילי ובטח בשבילו היו כמו נצח.
אני לא מצליחה להבין את זה,את ההגיון שמאחורי זה.אין יותר אכזרי בעיני מלנתק תינוק מאימא.רק לפני כמה רגעים הוא היה במקום הכי מוגן וטוב בעולם
ופתאום שוכב לבד במיטה..אוף,אני מקווה שמתישהו אני אשלים עם זה..
רק בשביל זה(ולא רק)שווה ללדת בבית

[עולם_קטן*]

אוי כמה דמעות ירדו לי כשקראתי
מאחלת שתהיה לך לידה באה מתקנת ומחזקת עוד יותר!
המון אהבה אושר ונחת לכם
@}

[עולם_קטן*]

ואיזה יופי שהבנת שאפילו מחוויה כזו מזעזעת הצלחת להתחזק!
הכל לטובה...

[יעלי_לה]

כל מילה שכתבת - כאילו אני כתבתי אותה לפני שנתיים ומשהו. מזדהה בלי גבול.
מוזמנת לקרוא את הסיפור שלי,
מוזמנת גם לדף רגשות לאחר ניתוח קיסרי.

[שוגה_בוגה*]

אהובה שלי , קראתי והתרגשתי ובכיתי, אני קוראת וקוראת ויודעת שהיית בצירים 40 שעות קשות, ואיך שאת מספרת את זה, זה לא נשמע מובן מאליו או ברור.. את רואה כמה את חזקה? ? מי עוד יכולה לעבור ( כמובן רק אנחנו הנשים) לידה כל כך ארוכה ולתאר אותה כך כמוך? בפרטים ובצבעים? מתוקה שלי , אולי אי אפשר להחזיר את 7 השעות שיונצ'ו היה לבד בלעדייך, למרות שהיה עם נימי וזה המון, אבל הוא קיבל אותך לתמיד ועם אהבה וטוטאליות כל כך גדולה , את תמיד שם בשבילו במלוא המובן.את אמא מדהימה, וזה מה שחשוב!
הרופאים האלו- פשוט מטורפים אחד אחד- פשוט לא יאומן כמה חלם וחוסר רגישות..הם מ פ ח ד י ם, יותר ממך.. הרי את יכולה להתמודד עם צירים כאלו ארוכים והם- לא!
נשיקות

[ליאורי*]

מדהים ובלתי נתפס כמה כוח יש לאמא, ועוד קטנה כמוך!!
מי שהיה רואה כמה עייפים סחוטים וגמורים יצאנו כולנו מהלידה הזאת (נימי, שיין, ענבל, אני...)
וכל זה כשאת ילדת ולא אנחנו! ומי שהיה רואה אותך נמרה איך נלחמת שם
בטוח היה לומד לקח חשוב: אין כוח בעולם כמו כוח רצון של אמא!
ובקשר לעוגי- שוגה צודקת!!
מישו פעם אמר לי שמתנה להולדתו של כל תינוק ההורים מקבלים שתיל של
ריגשות אשם שיוכלו ולטפח להם ברבות השנים, אבל לשלך חמוד לא צריכים
להיות אפילו עלים
וחלום הלידה שלך לא נשבר, פשוט יצטרך לחכות ללידה הבאה...
אוהבת אותך המון!

[ללי_באדולינה*]

ממי שלי...וואווו... שוב דמעות בעיניים כשאני קוראת אותך ומרגישה בגוף את השעות הארוכות שהעברונו כולנו יחד.
איזה עוצמה ואיזו רכות ואיזו נחישות וכמה מזל יש ליהונתן להיות עטוף באמא כזו.
את הלידה הזו מסיבה נעלמת מעיננו הוא הזמין, ואת, ולצידך אנחנו, יכולנו רק לאפשר וללוות.את אשה, את אמא
ואין לי צל של ספק שיהונתן מרגיש שהוא בא באהבה והתקבל באהבה ונמצא באהבה.
חיבוקים חמים
(גם לך ליאורי... (-: )

[פלונית*]

רק רציתי להגיד שאת פשוט ריגשת אותי!
אנחנו לא מכירות אבל התחברתי לכל כך הרבה מהתחושות שתיארת
את נשמעת לי אישה חזקה
ואני מאחלת לכם כמשפחה שתדעו הרבה אושר ותלמדו כל יום משהו חדש
אני בטוחה שהמשך חייו של יהונתן נעימים ועטופים הרבה יותר למרות הפרידה שהייתה
(:

[אלוש_מור*]

תודה תודה תודה לכולכן על כל האהבה וההשתתפות,
(-:

זה מאוד מחזק וממלא ונותן כוח

(-:

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

אלוש, סיפור מדהים!
הנחמה היחידה שלי בקטע ההפרדה (לבד מביות מלא בבית הרפואה או ללדת בבית כמובן) הוא, שהתינוק ישן רוב הזמן ביממה הראשונה ולא צריך לאכול כמעט (ואין - אין מה שיכול למחוק מהזכרון חדר תינוקות מלא תינוקות בוכים, לבד מתפילה ש-ה' ייתן לצוות הרפואי שכל....)