באופן טבעי

תמי אמא לשתיים (2009-10-20T10:26:20):
הי
הילדים שלנו נשמות תאומות. קראתי את מה שכתבת בדיון על השינה:
_בכל זאת. אני באתי לחוויית ההורות די טאבולה ראסה. הילד שלי לא אהב שמנענעים אותו. בלילה היה נרדם בהנקה והייתי מניחה אותו. ביום היה לפעמים נרדם בעצמו – עד שהייתי חוזרת מהמקלחת הוא כבר היה ישן את שנת הבוקר שלו. באוטו היה נרדם בצ'יק. בעגלה גם. במנשא כמובן, אבל לא על זה אנחנו מדברות כרגע.
ואז הגיעה מדמואזל טורבו. אני עשיתי בטבעיות את כל מה שעשיתי איתו וזה לא עבד! אי אפשר להניח, אי אפשר לתת לה להיות לבד, לא סובלת עגלה, מתעבת אוטו – בקיצור, לא משחררת! רק בלופי עם הראש מכוסה, הפחתת גירויים והרבה תנועה._
ממש כך גם אצלנו. למעט הלופי. שלי לא סובלת שמכסים אותה, אבל רוצה להתגלגל לכל כיוון ודורשת הרבה תנועה (וחושך גמור ושקט גמור...)
נחמד לראות שאנחנו לא לבד...צרת רבים נחמת טיפשים?



פלוני אלמונית (2009-10-21T12:20:21):
תמי ממחשב אחר:
פעם הייתי חותמת על התיאור הזה והיום?
בענין הקפה - הזמנתך משמחת, מפתה ומלחיצה כאחת. מלחיצה רק במובן של לצאת מהמחשב למציאות האמיתית. נתחיל להתרגל לרעיון?
ואפשר להתערב לך בחיים בעניין ההרדמות של הקטנה שלך? התערבות מזדהה? קראתי אותך ב"לגדל ילדים"
היא ישנה כמעט שעתיים בבוקר (זה נדיר אבל קורה מדי פעם) והתעוררה לפני אחת בצהריים, ומאז לא ישנה
ברור. ככה זה אצל ילדות הטורבו. הציפייה שתישן לא במקום. זה מוכר לי מאוד. שעתיים בבוקר ואת רוצה שתרדם עוד באותו היום? שתלך לישון בשבע בערב? הצחקת אותי.
בשעה שבע לקחתי אותה למיטה מוקדם מדי. גם אם לא ישנה כל היום לא להכנס למיטה לפני שמונה / שמונה וחצי. שלי בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר וזה קשה מאוד. גם אם היא לא ישנה מהבוקר ותתפוס סנוז קצרצר של חצי שעה בצהריים היא לא תרדם עד תשע בערב. היא נראית עייפה אבל לא נרדמת. המסקנה שלי היא שיש תינוקות שזקוקים לפחות שינה (יש לי אחיין באותו הגיל ממש שישן כל יום 4 שעות יותר ממנה...)
המסקנה שלנו עם הקטנה-טורבו שלנו היא להכנס למיטה (לחדר החשוך והשקט להנקה אחרונה והרדמות) רק ברגע האחרון, ואף פעם לא לפני שמונה וחצי בערב (לרוב היא נרדמת בסביבות תשע וחצי / עשר בלילה, אחרי שינה של שעה וחצי בלבד במהלך היום. לפעמים ישנה פחות מזה, ואפילו בכלל לא (!)). אם נכנסים איתה למיטה מוקדם מדי (לפני שמונה וחצי) היא עשויה לתפוס רבע שעה של שינה תוך כדי הנקה ואז להתעורר לחיים לעוד שלוש שעות לפחות של ריצות עליזות (וגם יללנות לעיתים). וגם - בדרך למיטה עושים חושך בכל הבית, כך שגם אם היא יורדת לסיבוב נוסף ברחבי הבית היא מבינה שחושך ועכשיו שעת שינה, והיא חוזרת למיטה (ואלינו). גם אז היא יכולה להתגלגל ולהתפתל עוד חצי שעה אבל נרדמת וישנה היטב.
הקיצור - להוריד ציפיות לגבי כמות שעות השינה שלה. לא להכנס למיטה מוקדם מדי גם אם לא ישנה בכלל באותו היום (אחרת נמצאים בנסיונות הרדמה מתישים שנמשכים שעות). אצלנו ההבנות הללו עובדות לא רע. שיטות של תקבעו טקס ערב מסויים (שעה ספציפית, מקלחת, הלבשה ושיר, סיפור ולישון) לא ניסינו, כי לנו לא מתאימים הטקסים הללו וההקפדה לחזור עליהם בדיוק רב כל ערב. כך שאין לי מושג אם הן עובדות. קשה לי להאמין עם הקטנה-טורבו שלי.
שיהיו לכולנו רגעי הרדמה קצרים ביותר, אמן.



אנדלוסיה (2009-10-21T14:34:58):
טוב, אז יש לאן להידרדר. בשמונה וחצי-תשע היא כבר הרוגה לגמרי. והגדול אוהב מאוד שאני קוראת סיפור לשניהם, והאמת גם היא אוהבת, יש רק חילוקי דעות על הז'אנר אבל מסתדרים. אבל כן, ילדת טורבו אין מה לומר. כנראה באמת לקבל את זה וזהו.

לגבי החתימה, זה רק כי היום אני כבר קצת לא יודעת מי אני מה אני מרוב ילדים וילדים. אולי יש כמה הגדרות שהייתי ממתנת קצת אבל בגדול אנחנו באות מאותו מקום כנראה. אז יאללה, בואי. מה כבר יכול להיות? משעמם לא יהיה, וזה הרי מה שמפחיד. ואם תבואי עם ילדות -- הלוואי שנספיק להחליף שני משפטים.
(כבר יצאתי פעם מן הוירטואליה כאן. לא התאכזבתי)



ציל צול (2009-10-22T06:34:28):
אהלן לך, אני מגיבה פה ושמחה שיש דף בית לכתוב בתוכו. לפעמים זה פשוט יותר מתאים.
כתבת שיש לי עמדה אבל היא מרומזת ולא מובהרת ושאני פשוט אומר אותה.
מוכרחה לפתוח עם זה כיוון שזו הפעם השנייה שמשהו בסגנון עולה בהקשר של הדיון הזה, קרה לי גם עם תמי ולא הצלחתי לפענח למה. אני חושבת שלפעמים כאשר אנשים שונים מתקשרים באינטרנט נוצרים קצרים כאלה.
אז למען הסר ספק - בכלל בחיים, וגם כאן, אני אומרת כל מה שאני חושבת ורק את מה שאני חושבת. אני טיפוס מאוד ישיר ואין לי בכלל בתוכנה את האופציה של חוסר כנות. אם אני חושבת משהו שלדעתי לצד השני לא יהיה נוח לקבל ולא דחוף לי להביע את זה אני פשוט אשתוק. אבל אם בחרתי לומר אז אין סיבה לקרוא אצלי משהו בין השורות כי לא נשארים דברים בין השורות. כלומר, זה לא שלא היתה לי כוונה למתוח עליך ביקורת או להאשים אותך במשהו. אני באמת לא מבקרת אותך בכלום ובודאי שלא מאשימה אותך בדבר.
ולעצם העניין, משהו על הגישה הפרטית שלי לגבי האמהות שלי - כשאצלנו יש בעיה, קטנה או גדולה, אני מוכרחה לתקן אותה. אין לי אפשרות לקבל שום דבר כפי שהוא. אם אני לא מצליחה לראות איך דברים קשורים אני ממשיכה לחקור את זה, לפעמים יותר מדי. דוגמה טפשית אבל אמיתית - אם הילד שלי מטיח צעצוע בקיר אני שואלת את עצמי למה. אם אני לא מצליחה למצוא בקלות את סיבת העצבים שלו, או העייפות שלו, או משהו שיסתדר לי לוגית עם ההתנהגות שלו, אני ממשיכה לחשוב על זה. זה בקטנה. אם זה משהו גדול או מתמשך זה כמובן מורכב יותר. אני אמא מאוד לא זורמת מהבחינה הזו. מטריד אותי אם משהו לא מסתדר כפי שאני מצפה. זה לא אומר שאני תמיד אנסה לתקן אחרי שאני חושבת שהבנתי, או שאצליח, אבל חשוב לי להבין.
את יכולה להבין שבמסגרת סוג כזה של אמהות החקירה מגיעה הרבה פעמים גם אלי. אני נוטה תמיד שלא להאשים את עצמי. גם כאשר אני חושבת שעשיתי משהו לא מוצלח, או אפילו דפוק לגמרי, אני לוקחת על זה אחריות ברמת התיקון אבל לא ברמת האשמה. אשמה וייסורי מצפון הם ממש לא אופציה בשבילי. וזה לא שלא עשיתי דברים שהיה ראוי לחוש עליהם אשמה. אני פשוט לא בנויה ככה.
למה אני מספרת לך את כל זה על עצמי? קודם כל בשביל שתביני למה האופציה של להאשים אותך באמת לא היתה שם. אשמה בעיניי לא מקדמת שום דבר ולכן היא לא קיימת אצלי ובטח שלא קיימת כלפי אחרים. כאשר אני מציעה פתרון או מעלה שאלה זה בשביל לחפש פתרונות או לפתוח כיווני מחשבה שאולי לא עלו.
מבחינתי, אם העלתי את האפשרות ששמת את ילדתך לישון בזמנים לא מתאימים, או שעשית צעד שיכול להתפרש אצלה כחוסר אמון או כל דבר אחר, אני, באופן אישי , בכלל לא מבינה איך יכולה לצמוח מזה אשמה. בואי נדמיין סיטואציה שבה אני צודקת. לא עדיף לחשוב על הדברים, להגיד "וואלה?" ולנסות לפעול אחרת? אולי זה יצליח וירווח לך? ואם לא, אז לפחות ניסית משהו חדש ומשם את הולכת הלאה להמשך החיפוש.

אתן לך עוד דוגמה מהחיים שלנו ואם כבר עייפת ממני, פשוט תרגישי חופשייה להתעלם. בגמילה של הקטן מחיתולים, בהחלה בגיל 8 חודשים, היו הרבה מהמורות. זה היה תהליך קשה כי לא למדנו את זה מסודר ופשוט הלכנו עם האינטואיציה. חלק גדול מהזמן זה עבד אבל היו חלקים שהיו אסון. בסוף הלכנו לבשמת ועברנו סדנה פרטית שנוגעת לילד שלנו בלבד. בשמת חקרה ביחד איתנו כל מיני אופציות ובסוף יצא שהניתוח הטוב ביותר לבעיה הוא שעקב עצלנותנו ורפיסותנו בחרנו להשאיר לו את החיתול מדי פעם כשלא התאימו לנו פשפושים והמדי פעם הזה דפק את הכל. זו היתה בעיה שהתענינו איתה חודשים. וכן, עלו במפגש הזה שאלות לא נוחות על אמון, ועל הורות נוקשה ועל כפייה ומה לא. יכולתי מייד להסתגר בעצבים שלי ולהירתע כי זה באמת לא היה נעים. המחשבות לא היו נעימות ואפשר היה להפוך את הטון לביקורתי בתפישה שלי. מכיוון שכפי שציינתי אני פשוט לא מצליחה להרגיש אף פעם אשמה באנו הביתה ופשוט העפנו את כל החיתולים כדי שלא תהיה אופציה בכלל והבעיה נפתרה בבת אחת. ממש בבת אחת.
מבחינתי, אם מישהו מציע לי כיווני מחשבה, אפילו אם הם הזויים, אני פשוט יושבת ושוקלת אותם ואם נראה לי נכון אני מנסה. אני מעדיפה שהחיצים יהיו מכוונים אלי בגלל שאז לפחות יש משהו שאני יכולה לעשות. אם יגידו לי דברים כמו "ככה זה, זה פשוט קשה", או "את גיבורה" או, הכי גרוע בעיניי "את נהדרת, פשוט תמשיכי להיות דואגת ואכפתית ובסוף זה יסתדר" אני אתחרפן מזה. לפעמים אני רואה שמישהי מתארת קושי עצום באתר ועונים לה "את גיבורה" ומציירים פרח. אני לגמרי מבינה איך סוג כזה של עידוד יכול לגרום למישהי נחת אבל עלי זה לא עובד. אני מסוגלת במצב כזה לכתוב משהו כמו שכתבתי לך בהתחלה. שאני מצטערת לשמוע (כי זה אמיתי) אבל שאין לי שום דבר לתרום מעבר לזה ושאני מקווה שיסתדר לך. הרי הכי קל לי לתקן את מה שאני חושבת שאני עושה לא נכון במקום פשוט לקבל את הקושי כפי שהוא או להתחיל ללכת עם הילד שלי לרופאים ומומחים ויועצים. וככה גם אני נוהגת בעולם. אם יש לי מחשבה שנראה לי שיכולה להועיל אז אני פשוט חולקת אותה ואת תעשי בה כרצונך. אני מודה שלא עלה בדעתי שלעשות בה כרצונך עלול להיות להרגיש אשמה או להרגיש שהוטחה בך ביקורת.
אני חושבת שזו אחת הקטסטרופות של המדיום הזה. כוונת טובות ונקיות לגמרי הופכות למשהו אחר בגלל שמדובר בשתי נשים שלא מכירות בכלל אחת את השנייה. לו הייתי מכירה אותך וודאי הייתי יודעת מה יכול לגרום נזק ובוחרת מילים אחרות או לשתוק.
ואגב, האופציות שהעלתי לגבי המצב אצלך הן בכלל לא משהו שאני "חושבת", הן עלו לי אסוציאטיבית מהדברים שלך ושיתפתי אותך. אני לא חושבת שהן יפתרו את הבעיה. אני חושבת ששווה לשקול אותן ולראות עם משהו מהן יכול להועיל.
מאחלת לך בכנות ומכל הלב זמנים שקטים. וגם, על רקע חוסר היכרותנו, מקווה מאוד שלא במקרה הצלחתי להוסיף חטא על פשע ולעצבן אותך שוב ושכרגע אני מובנת יותר, או, לכל הפחות, שכוונותי הטובות מובנות.



ציל צול (2009-10-22T09:09:44):
אהלן ובוקר טוב.
1) אני חושבת שאנחנו חוות אחרת את העלאת המושג "כפייה" - אני מניחה באמת שהרבה פעמים אני כופה דברים על הילדים שלי בלי להתכוון לכפות. פשוט בגלל שלא תמיד יש לי את היכולת לדעת באמת באמת מה הם רוצים או צריכים ואני ממלאה את החורים כמיטב יכולתי. גם כאשר נותנים אופציות יכול להיות שהאופציה הרצויה באמת לא נמצאת שם והגבלת אפשרויות הבחירה היא בפני עצמה סוג של כפייה. אז מה? עשית את הכי טוב שלך? דייך. לא כל דבר הוא שחור או לבן. ובחלק מהפעמים אני כופה עליהם כי אני בוחרת לעשות משהו שנוח לי. עם כל המאמצים שלי לא לכפות אני חושבת שאני כן כופה הרבה פשוט כי אלו החיים כאשר אני נאלצת לקבל כל כך הרבה החלטות, חלקן מהירות מאוד. באופן אישי אני גם לא חושבת שזה כזה אסון לכפות, בהינתן שהכוונה היא טובה וכל מה שיש בה זה את הרצון הכן בטובתו של הילד. החיים עם הילדים פשוט מורכבים מכדי להאמין שאנחנו לא כופים שום דבר. אז אם מישהו אומר לי שאני כופה משהו אני שואלת את עצמי אם זה נכון. אם אני מגלה שזה נכון זה עדיין לא אומר בהכרח שאני אפסיק מייד לעשות את זה רק בגלל המודעות. לפעמים יש לי סיבות משלי שנראות לי באותו רגע חשובות יותר מהעיקרון של בלי כפייה.
2) כתבתי בדף שיש לי תהייה. אני באמת לא סגורה עליה. אם הייתי סגורה עליה לא הייתי פותחת את הדף כי לא הייתי רוצה שיקלקלו לי את המסקנה... פתחתי כי אני מתלבטת באמת האם הדרך שבה הלכנו היא טובה לתינוק. היא בטוח היתה מאוד מאוד טובה לנו כהורים.
3) חייבת לומר לך שבשעתו, על סף קפיצה מהחלון, מישהי באתר נתנה לי עצה ששווה זהב והנה אני מעבירה הלאה - לקבוע פגישה אישית עם בשמת. מעבר לכך שמדובר באשה מרשימה ביותר, מעצימה, לא שיפוטית ועניינית מאוד, היא פשוט פתרה לנו את הבעיה וקיבלנו את החיים הטובים שלנו מחדש. היה לנו מפגש של איזה שלוש שעות, דיברנו, חקרנו, בדקנו ובשמת אמרה שלדעתה זה הפתרון וככה היה. יש משהו מתסכל ומשמח בו זמנית בכך שדבר פשוט יכול לפתור בבת אחת את הכל ולשנות את החיים. זה שווה את הזמן והכסף בלי למצמץ. אגב, זה לא אומר שמה היא המליצה לנו יומלץ גם לכם. אני פשוט סומכת עליה שהיא תדע להציע אפשרויות שאחת מהן תועיל באופן משמעותי. יש לה כמות אדירה של ידע וניסיון.
4) שמחה שקיבלת את הסבריי באות הרוח. ההערכה הדדית. לא יודעת לצייר פרח...



קרוטונית מהמרק הגדול (2009-10-22T09:42:19):
לא קראתי כמעט כלום אבל |חיבוק|
ברור שהחיים יותר גדולים מהתיאוריות, נכון? כולל עיקרון הרצף, הלוחשת וגם הרדמה לבד, מיטה משפחתית ואפילו שיטת חמש הדקות ההפוכה.

<רק תיאוריות קונספירציה נכונות תמיד>

אגב חיתולים, אתן כבר לא "בלי חיתולים"! היא בת שנה וחודשיים. את מוצקו התחלתי לגמול ב-1.3 ועד 1.6 היה גמול מלא (בב-1.8 גמול גם בלילה).
תתחילי להתייחס לזה כאל גמילה מוקדמת ותראי איך המצב מצטלל. יש הרבה שיתוף ועידוד ב גמילה מחיתולים בגיל צעיר @}



קרוטונית מהמרק הגדול (2009-10-22T09:43:33):
|חיבוק|
הכוונה ל (חיבוק זה בתפוזית).



אנדלוסיה (2009-10-22T11:16:43):
אני חייבת לעבוד ורוב הזמן שלי נשתה פה בשבוע האחרון. אז תודה לשתיכן. אני דיברתי עם בשמת בתחילת השבוע (עשיתי אצלה סדנת בליחיתולים שלושה ימים לפני שילדתי) והיא באמת אמרה להעיף את כל החיתולים מהבית אבל אני עוד לא סגורה על זה. האמת, חשבתי אפילו להתייעץ איתך, ציל. אבל באמת אסתכל בדף של גמילה מוקדמת, כי קשה לומר שממש היינו אי פעם "בלי חיתולים". בוא נאמר שהיינו מפשפשים עם חיתולים וגם זה לא תמיד. וכמו שהיא בשינה ככה היא עם הפיפי והקקי -- לא מוכנה לקבל תכתיבים מאף אחד. טוב שכבר שיקמתי את היחסים עם הגדול כי זה כנראה היה רק החימום, ומה שזאת מכינה לי ואי ואי ואי.



ציל צול (2009-10-22T20:03:13):
אנדלוסיה, גם אני קראתי לעומק את הדף על גמילה בגיל צעיר. מצאתי בו הרבה תועלת למחשבה אבל לא עזרה שהצליחה להוציא אותנו מהבוץ. אני חושבת שאם לא לוקחים את זה קשה אפשר פשוט להמשיך ככה לנצח עד שמגיעה הגמילה המיוחלת. זה מה שניסינו במקור.
אנחנו פנינו לבשמת כשהרגשנו שאנחנו מתקשים כבר לקחת את זה בקלות ושזה כבר עובר אל הילד. תחושות אסוניות של האשמה או רוגז שעושות רע רע רע. כשהבנו את זה התחלנו לחפש פתרון בצורה קצת יותר בהולה ואז הדברים שלה גם נפלו על אוזניים מאוד קשובות כי היינו חייבים לעשות משהו והיא די הבהירה שבלי זה - לא ילך לנו ונתקע לעוד הרבה זמן בגלל מסרים מבלבלים.
מתוך הזדהות עמוקה אני מאחלת לך בהצלחה.
נ.ב - השם של דף הבית שלך נפלא ואני באמת לא מבינה למה את לא משתמשת בו.



בשמת א (2009-10-22T21:03:17):
שעקב עצלנותנו ורפיסותנו
ציל צול, בחיים לא הייתי חותמת לך על הניסוח המקטין הזה. בכלל אני חושבת שאני נמנעת במודע מלהשתמש אי פעם במלה "עצלות" או "עצלנות"... ואני יודעת שכתבת את זה בהומור... (אה, לא דייקתי: אני כן נהגתי לומר, שאני מיניקה מתוך עצלנות).
אבל חוץ מזה, רציתי רק להגיד לאנדלוסיה (יש לי איזה חולשה לכל מה שקשור בספרד...) שאני מזדהה עם כל מלה בפוסט הזה של ציל צול על נושא האשמה. אבל אם בחרתי לומר אז אין סיבה לקרוא אצלי משהו בין השורות כי לא נשארים דברים בין השורות וכל השאר.

אחר כך נתקלתי בכמה סופרלטיבים וחטפתי סחרחורת אז אני מדלגת.

אני דיברתי עם בשמת בתחילת השבוע (עשיתי אצלה סדנת בליחיתולים שלושה ימים לפני שילדתי) והיא באמת אמרה להעיף את כל החיתולים מהבית אבל אני עוד לא סגורה על זה

סליחה, סליחה, אני מבקשת לדייק: לא "אמרתי" שום דבר. חס וכרפס. אמרתי שיש לך כמה אופציות, אחת מהן היא להעיף את כל החיתולים מהבית, יש גם אופציות אחרות. לכל בחירה יש מחיר, ומה שהכי זכור לי שהדגשתי, זה שאת היא זאת שחייבת להחליט כי העבודה "תיפול" עלייך ואת גם ככה עמוסה. תשומת הלב שהמלצתי לתגבר, "תתזז" אותך עוד יותר מעכשיו, שזה כבר קיצוני.
כלומר, אף על פי שאמרתי שנושא החיתולים ישתפר עם אפשרויות א', ב' וג' (לא מפרטת פה), הרי שגם נתתי לך רישיון גורף (אם היית צריכה בכלל) לא לעשות אף אחת מהאפשרויות הנ"ל כי אני מאמינה שגם לשפיות של אמא יש ערך. הכוחות שלך מוגבלים. זה שיקול שצריך לקחת בחשבון. אני מסרבת להתעלם ממנו.
כשמדובר בי עצמי, אז אני אדם אידיאליסטי ויש מצב שאני אתעלם לחלוטין ממוגבלות הכוחות שלי לטובת ההחלטות האידיאולוגיות שלי P-:
אבל כששואלים אותי, כלומר מתייעצים איתי, אז זה מכניס אותי לעמדה "סמכותית" ולפיכך דורש זהירות כפולה ומכופלת: אם אני אומרת משהו, מישהו עלול לחשוב שנתתי לו הוראה! ואני מתנגדת לזה בתוקף. אם פונים אלי לנושאים שאני מומחית בהם, אני רואה את תפקידי כזאת שמראה ניתוח של המצב (או של כמה פרשנויות למצב - כי לא תמיד כל כך ברור מה אנחנו רואים. לפעמים יש כמה אפשרויות, ואני מהצד השני של הטלפון לא אוכל להכריע ביניהן), ונותנת כמה אפשרויות פעולה לבחור ביניהן.
אני מנסה להראות דברים - כשזוית הראייה שלי היא, שמתוך כל הרעיונות אולי אחד יקלע (לא שכולם נכונים ואני בהכרח צודקת! זה גם לא אפשרי, כי חלק מהפרשנויות סותרות זו את זו. למשל, מדוע הילד בוכה? אולי הוא רעב ואולי כואבת לו הבטן כי אכל יותר מדי... זה סותר, נכון?).
אני מנסה להראות פתרונות - כשזוית הראייה שלי היא, שמתוך כל הפתרונות יהיה אולי לפחות אחד שגם יתאים לך לנסות. מראש אני לוקחת בחשבון, שכדאי להציע כמה פתרונות כדי שיהיה ממה לבחור. כי לא יכול להיות שכל הפתרונות יתאימו לכל האנשים. כל אדם חייב לבדוק מה הולם אותו, מה מקובל עליו, מה בכוחות שלו לעשות.
אבל הכי מדאיג אותי, שמישהו יחשוב שאני המלצתי על משהו (אחד) ושבגלל זה "ככה צריך".

אצל ציל צול היה מקרה קצת אחר, והפתרון היה ברור מתוך תיאור המקרה. עם זאת, גם שם, היתה האופציה לא לנהוג לפי מה שחשבתי שיעבוד הכי טוב! בשביל ליישם את הפיתרון שהצעתי, היה צריך לעבור איזה מחסום. זה לא דבר של מה בכך.



אנדלוסיה (2009-10-22T21:55:31):
בשמת יקרה, אני זוכרת מצוין את כל מה שאמרת, ואין צורך להצטנע! אני עדיין חוככת מה לעשות ומנסה להבין איפה אני עם כל הסיפור, ובכל זאת כבר יומיים הקטנה רק עם חיתול ר"פ מדי פעם (למשל כשהלכתי להביא את הגדול מהגן ולא נעים לי שהיא תשתין שם). כנראה שאני מרגישה בתוך-תוכי שזו התשובה, אם כי עדיין לא ברור לי איך עוברים למצב שהיא תפסיק לברוח מהסיר כמו מאש ותסרב לעשות משהו בתוכו או בכל מקום מוסכם אחר, כמו שעשתה במשך חודשים כה רבים. חבל באמת על עצלנותנו ורפיסותנו... כמו שאמרתי לך, אעדכן כשיהיה לי מה לעדכן. בינתיים אני במין פיילוט עם עצמי -- מנסה להבין איפה אנחנו עומדים, ואת זה קל יותר להבין בלי החיתולים. בינתיים המוסא פה (שהוא נלהב הרבה יותר ממני וגם כשרוני יותר אבל לא נמצא פה רוב היום) הסכים לנסות להיות בפוקוס מחר עם היקיצה כדי להוריד מיד את החיתול.





{והנה דעת הקהל שפתחה את הדף הזה: