בונה לנו חיים
נשלח: 16 פברואר 2013, 18:15
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. כל כך הרבה בחיינו זקוק לשיפור... כלומר, אני ופעוטי. כלומר, אני. אני בתקופת משבר.
חוץ מהצל של ענייני ל' (פרידה מבן זוג פרידתו מהילד) חיי עברו עלי בנעימים מאז לידתו של ילדי. מה זה בנעימים, כולל תקופות של קרוב לאופוריה. כמו שכתבתי שם בדף, הרגשתי שחיי מלאים: אמא לתינוק/פעוט, עובדת בעבודה מעניינת מהבית, נהנית מהטבע העירוני שליד הבית ועוד ועוד.
לא עוד. יש הרבה מישורים. אתחיל אחד אחד. אז כבר חודשיים שלושה שאני במשבר שהתחיל מעבודה חדשה וסחף אותי למערבולת של לבטים, דכאון ותסכול. עד לפני חודשיים, עבדתי מהבית בעיקר בשש השנים האחרונות. זה היה נהדר, והסתדר מעולה גם עם הילד. הצלחתי בזכות זה להשאיר אותי איתי בבית, תוך שאני נעזרת בהורים, אחותי ובייביסיטר. הכל זרם על מי מנוחות, גם בתקופות של לחץ גדול בעבודה שבעצם לא ביליתי איתו הרבה זמן - הוא כל הזמן היה כאן ליד. כל זה נגמר בקיץ, כשנגמרו לי כמה פרוייקטים. 3 חודשים הייתי בחופש גדול! היה מדהים. לקחת לי קצת זמן להסתגל להיות יום שלם עם הפעוט שלי. אבל מהר מאוד נהניתי מזה מאוד. נסענו יחד לטיול גדול בחו"ל, פגשנו חברים, הלכנו למפגשים, נסענו לאביו לאיטליה (זה החלק הפחות מוצלח).
וכשחזרתי לארץ, התקבלתי לעבודה שפניתי אליה בחוסר רצון מופגן, אבל בגלל שצריך להתפרנס וזה מה שהיה על הפרק. זה בעצם מקום עבודה שעבדתי בו שנים, לפני שנים. בגלגול קודם שלי... זה אחד המקומות שעיצבו אותי כאדם, באמת. משהו מאוד משמעותי. ועזבתי בגלל שחיקה נפשית גדולה ומשבר עם כל התחום (תחום כלשהו של שינוי חברתי), המדינה והעיר. ואז עשיתי הרבה דברים אחרים: טיול של שנה+ בחו"ל, סיום תואר שני, התחלה של לימודים בארה"ב, פרסום מחקר, לימודים חדשים בארץ, ועוד ועוד. כשחזרתי לארץ, בהדרגה חזרתי לעבוד באותו תחום. ואיכשהו זה הסתדר לי. מצאתי מקום נעים ועבדתי בעיקר מהבית. בעיר הולדתי איני גרה כבר למעלה מעשור. קצת לפני הלידה עברנו לדירה מקסימה ליד המקום הכי ירוק בגוש דן וכף לי כאן מאוד.
והנה, מצאתי את עצמי מגישה מועמדות ומתקבלת לעבודה באותו מקום אותו עזבתי לפני שנים. עבודה במשרה מלאה, בעיר הולדתי. זה הפך לי את כל החיים. עד שאמצא דירה שם (אם זה אי פעם יקרה), אנחנו מחלקים את זמננו בין כאן לשם. באים לשלושה ימים לשם, לנים אצל אבא שלי 2 לילות. זה מרגיש כמו נצח, ולמרות שרוב השבוע אנחנו בבית שלנו, אני תחת הטראומה של השהות שם וכואבת את הפרידה הקרבה מהבית והסביבה...
מצאתי את עצמי כל יום במשרד, קפואה מדכאון, בוכה בשירותים, לא מצליחה לתפקד. מההורים לא קיבלתי את העזרה לה קיוויתי (למרות הקרבה הגיאוגרפית בעקבות העבודה) ושמתי את בני בפעוטון אנתרופוספי קטנטן (3 פעוטות) ל-3 ימים בשבוע, ליום ארוך. הוא בוכה וצורח כשאני נפרדת, אך מפסיק אחרי שאני הולכת. כשאנחנו בבית אני לוקחת בייביסיטר. אני מוציאה הון ולא מצליחה לעבוד את כמות השעות שאני צריכה, בגלל שאני כה פזורת דעת ומדוכאת. אני מרגישה שהוא נשמט מידיי, שבגיל כה קריטי וקשה (שנתיים וחצי) איני יכולה להיות איתו מספיק ולהכווין את דרכו. מצד שני, אני כל כך מדוכאת ומתוחה, שיש לי כל כך הרבה מה להשתפר גם בתחום ההורות. אך על כך פעם אחרת.
הסידור הנוכחי זמני, בקרוב מצפים ממני לגור קרוב ולהגיע כל יום למשרד. העבודה עצמה זו עבודה טובה, מעניינת, מאתגרת. אבל אני סוס חבוט בתחום. איני יכולה להתלהב. איני רוצה לגמור את חיי עושה את זה... אני מרגישה שכפיתי על עצמי רגרסיה, שחזרתי למקום שהיתה לו חשיבות עצומה בהיסטוריה שלי, ושם זה היה צריך להשאר. ואיני רוצה ללכת כל יום למשרד. זה מנוגד לאיך שאני רוצה לראות את החיים שלי. זו מחשבה בלתי נסבלת בעיני.
מבחינת דיור - כל פעם שאני שם אני מחפשת דירה. עד כה לא הצלחתי למצוא משהו נעים וטוב במגבלות התקציב שלי. אז אני ממשיכה לשלם את שכר הדירה הגבוה שלנו כאן, ובנוסף לא להיות כאן חצי שבוע. היו דירות שהתלהבתי מהן, וחשבתי: יכול להיות לנו טוב כאן! נתמקם, נשתקע, תהיה לנו שגרה חדשה, אפילו נעימה. אבל איני יודעת אם כך באמת יהיה. ככל שאני נמצאת שם יותר, פחות בא לי לגור שם. גם לעיר הזו מקום חשוב מאוד בהיסטוריה שלי, כמובן, וגם משם היו סיבות טובות שהתנתקתי, ואין לי שום רצון באמת לחזור. זה מדכא אותי שהעבודה הפכה לגורם שמכתיב את היום שלי ואת מקום המגורים שלי. זה מנוגד למה שאני מרגישה בשנים האחרונות - ילדים ומשפחה זה בפסגת נטיות לבי. הייתי רוצה להיות עקרת בית, באמת. או לפחות לעבוד בחצי משרה. אבל הדבר הזה שהבאתי על עצמי קשה לי מאוד ורחוק מאיך שאני רוצה לראות את חיי.
חיפשתי גם דירה במושבים שמסביב לעיר. זה דווקא משך את ליבי. אך גם שם לא מצאתי משהו מספיק טוב ואני מאוד חוששת מהנסיעות. המושב שהכי בא בחשבון אמנם מקסים, אך זה כ-40 דקות נסיעה לכל כיוון. קשה לי לחשוב על לבזבז כל כך הרבה זמן ביום על זה. וגם בימים שאקח את ילדי איתי, זה כל כך לא כף כל פעם להעמיס אותו על אוטו...
כל הנושא של בית מאוד קריטי. עד שלא אדע איפה אנחנו גרים ואיפה משתקעים גם כל השאר קשה יותר. ובינתיים זו תחושת תלישות גדולה וקשה מאוד. קשה לי מאוד לשהות אצל אבא שלי. אין לי את האינטימיות הנעימה עם ילדי שיש לנו בבית. אבי קצת נכנס לי לחיים יותר ממה שנוח לי, וגם זה מוסיף מאוד לדכאוני. כל שבוע שעובר אני אומרת: אני לא יכולה יותר. אי אפשר להמשיך כך.
טוב, יש עוד עניינים. אבל רחמים על מי שנאלץ לקרוא כל כך הרבה. מה שכרגע צו השעה הוא להחליט. אפשר לנסות להשלים עם עניין העבודה, להפיק ממנה את הטוב (אפשר לעבוד 80% משרה, הם לא נוקשים מבחינת שעות עבודה, התשלום לא רע, זו עבודה מעניינת). אני מאמינה שלו הייתי משלימה עם העניין (ולא מבכה כל הזמן אופציות אחרות שהיו ולא אפשרתי) סך הכל היה לי טוב. ואז להחליט איפה גרים - קרוב לעבודה, מה שמאפשר לנוע באופניים והכל קרוב. קרוב גם להורים שלי, שאני כבר לא יודעת אם זה כזה יתרון, ובעיר שאין לי הרבה חשק לגור בה, אך אינה זרה לי. או לגור במושב, להנות מטבע וקהילת חינוך ביתי (שכבר אין לי בה חלק לדאבון ליבי), ולנסוע.
או, להמשיך לחפש אופציות אחרות. אני הבנתי שמשרה מלאה או קרוב לזה זה לא הסידור לחיים שאני רוצה. לבדוק אופציות של חצי משרה שמתפרסמות. כל עוד אני גרה באזור המרכז יותר דברים פתוחים לי. ובינתיים להמשיך עם העבודה הזו, היא לא כל כך רעה, ועם ההוצאות האסטרונומיות שלי איני יכולה לא לעבוד כלל.
לא יודעת עם העברתי טוב מה שעובר לי בראש. החודשיים האחרונים הם סיוט. אומללות, בכי, דכאון, ייאוש. אני בוכה ליד הילד שלי. אני חצי בן אדם. משהו חייב להשתנות.
קיבלתי כל כך הרבה עצות חכמות ואמפטיה בדף השני שלי. אני ממש זקוקה להכוונה גם כאן....
חוץ מהצל של ענייני ל' (פרידה מבן זוג פרידתו מהילד) חיי עברו עלי בנעימים מאז לידתו של ילדי. מה זה בנעימים, כולל תקופות של קרוב לאופוריה. כמו שכתבתי שם בדף, הרגשתי שחיי מלאים: אמא לתינוק/פעוט, עובדת בעבודה מעניינת מהבית, נהנית מהטבע העירוני שליד הבית ועוד ועוד.
לא עוד. יש הרבה מישורים. אתחיל אחד אחד. אז כבר חודשיים שלושה שאני במשבר שהתחיל מעבודה חדשה וסחף אותי למערבולת של לבטים, דכאון ותסכול. עד לפני חודשיים, עבדתי מהבית בעיקר בשש השנים האחרונות. זה היה נהדר, והסתדר מעולה גם עם הילד. הצלחתי בזכות זה להשאיר אותי איתי בבית, תוך שאני נעזרת בהורים, אחותי ובייביסיטר. הכל זרם על מי מנוחות, גם בתקופות של לחץ גדול בעבודה שבעצם לא ביליתי איתו הרבה זמן - הוא כל הזמן היה כאן ליד. כל זה נגמר בקיץ, כשנגמרו לי כמה פרוייקטים. 3 חודשים הייתי בחופש גדול! היה מדהים. לקחת לי קצת זמן להסתגל להיות יום שלם עם הפעוט שלי. אבל מהר מאוד נהניתי מזה מאוד. נסענו יחד לטיול גדול בחו"ל, פגשנו חברים, הלכנו למפגשים, נסענו לאביו לאיטליה (זה החלק הפחות מוצלח).
וכשחזרתי לארץ, התקבלתי לעבודה שפניתי אליה בחוסר רצון מופגן, אבל בגלל שצריך להתפרנס וזה מה שהיה על הפרק. זה בעצם מקום עבודה שעבדתי בו שנים, לפני שנים. בגלגול קודם שלי... זה אחד המקומות שעיצבו אותי כאדם, באמת. משהו מאוד משמעותי. ועזבתי בגלל שחיקה נפשית גדולה ומשבר עם כל התחום (תחום כלשהו של שינוי חברתי), המדינה והעיר. ואז עשיתי הרבה דברים אחרים: טיול של שנה+ בחו"ל, סיום תואר שני, התחלה של לימודים בארה"ב, פרסום מחקר, לימודים חדשים בארץ, ועוד ועוד. כשחזרתי לארץ, בהדרגה חזרתי לעבוד באותו תחום. ואיכשהו זה הסתדר לי. מצאתי מקום נעים ועבדתי בעיקר מהבית. בעיר הולדתי איני גרה כבר למעלה מעשור. קצת לפני הלידה עברנו לדירה מקסימה ליד המקום הכי ירוק בגוש דן וכף לי כאן מאוד.
והנה, מצאתי את עצמי מגישה מועמדות ומתקבלת לעבודה באותו מקום אותו עזבתי לפני שנים. עבודה במשרה מלאה, בעיר הולדתי. זה הפך לי את כל החיים. עד שאמצא דירה שם (אם זה אי פעם יקרה), אנחנו מחלקים את זמננו בין כאן לשם. באים לשלושה ימים לשם, לנים אצל אבא שלי 2 לילות. זה מרגיש כמו נצח, ולמרות שרוב השבוע אנחנו בבית שלנו, אני תחת הטראומה של השהות שם וכואבת את הפרידה הקרבה מהבית והסביבה...
מצאתי את עצמי כל יום במשרד, קפואה מדכאון, בוכה בשירותים, לא מצליחה לתפקד. מההורים לא קיבלתי את העזרה לה קיוויתי (למרות הקרבה הגיאוגרפית בעקבות העבודה) ושמתי את בני בפעוטון אנתרופוספי קטנטן (3 פעוטות) ל-3 ימים בשבוע, ליום ארוך. הוא בוכה וצורח כשאני נפרדת, אך מפסיק אחרי שאני הולכת. כשאנחנו בבית אני לוקחת בייביסיטר. אני מוציאה הון ולא מצליחה לעבוד את כמות השעות שאני צריכה, בגלל שאני כה פזורת דעת ומדוכאת. אני מרגישה שהוא נשמט מידיי, שבגיל כה קריטי וקשה (שנתיים וחצי) איני יכולה להיות איתו מספיק ולהכווין את דרכו. מצד שני, אני כל כך מדוכאת ומתוחה, שיש לי כל כך הרבה מה להשתפר גם בתחום ההורות. אך על כך פעם אחרת.
הסידור הנוכחי זמני, בקרוב מצפים ממני לגור קרוב ולהגיע כל יום למשרד. העבודה עצמה זו עבודה טובה, מעניינת, מאתגרת. אבל אני סוס חבוט בתחום. איני יכולה להתלהב. איני רוצה לגמור את חיי עושה את זה... אני מרגישה שכפיתי על עצמי רגרסיה, שחזרתי למקום שהיתה לו חשיבות עצומה בהיסטוריה שלי, ושם זה היה צריך להשאר. ואיני רוצה ללכת כל יום למשרד. זה מנוגד לאיך שאני רוצה לראות את החיים שלי. זו מחשבה בלתי נסבלת בעיני.
מבחינת דיור - כל פעם שאני שם אני מחפשת דירה. עד כה לא הצלחתי למצוא משהו נעים וטוב במגבלות התקציב שלי. אז אני ממשיכה לשלם את שכר הדירה הגבוה שלנו כאן, ובנוסף לא להיות כאן חצי שבוע. היו דירות שהתלהבתי מהן, וחשבתי: יכול להיות לנו טוב כאן! נתמקם, נשתקע, תהיה לנו שגרה חדשה, אפילו נעימה. אבל איני יודעת אם כך באמת יהיה. ככל שאני נמצאת שם יותר, פחות בא לי לגור שם. גם לעיר הזו מקום חשוב מאוד בהיסטוריה שלי, כמובן, וגם משם היו סיבות טובות שהתנתקתי, ואין לי שום רצון באמת לחזור. זה מדכא אותי שהעבודה הפכה לגורם שמכתיב את היום שלי ואת מקום המגורים שלי. זה מנוגד למה שאני מרגישה בשנים האחרונות - ילדים ומשפחה זה בפסגת נטיות לבי. הייתי רוצה להיות עקרת בית, באמת. או לפחות לעבוד בחצי משרה. אבל הדבר הזה שהבאתי על עצמי קשה לי מאוד ורחוק מאיך שאני רוצה לראות את חיי.
חיפשתי גם דירה במושבים שמסביב לעיר. זה דווקא משך את ליבי. אך גם שם לא מצאתי משהו מספיק טוב ואני מאוד חוששת מהנסיעות. המושב שהכי בא בחשבון אמנם מקסים, אך זה כ-40 דקות נסיעה לכל כיוון. קשה לי לחשוב על לבזבז כל כך הרבה זמן ביום על זה. וגם בימים שאקח את ילדי איתי, זה כל כך לא כף כל פעם להעמיס אותו על אוטו...
כל הנושא של בית מאוד קריטי. עד שלא אדע איפה אנחנו גרים ואיפה משתקעים גם כל השאר קשה יותר. ובינתיים זו תחושת תלישות גדולה וקשה מאוד. קשה לי מאוד לשהות אצל אבא שלי. אין לי את האינטימיות הנעימה עם ילדי שיש לנו בבית. אבי קצת נכנס לי לחיים יותר ממה שנוח לי, וגם זה מוסיף מאוד לדכאוני. כל שבוע שעובר אני אומרת: אני לא יכולה יותר. אי אפשר להמשיך כך.
טוב, יש עוד עניינים. אבל רחמים על מי שנאלץ לקרוא כל כך הרבה. מה שכרגע צו השעה הוא להחליט. אפשר לנסות להשלים עם עניין העבודה, להפיק ממנה את הטוב (אפשר לעבוד 80% משרה, הם לא נוקשים מבחינת שעות עבודה, התשלום לא רע, זו עבודה מעניינת). אני מאמינה שלו הייתי משלימה עם העניין (ולא מבכה כל הזמן אופציות אחרות שהיו ולא אפשרתי) סך הכל היה לי טוב. ואז להחליט איפה גרים - קרוב לעבודה, מה שמאפשר לנוע באופניים והכל קרוב. קרוב גם להורים שלי, שאני כבר לא יודעת אם זה כזה יתרון, ובעיר שאין לי הרבה חשק לגור בה, אך אינה זרה לי. או לגור במושב, להנות מטבע וקהילת חינוך ביתי (שכבר אין לי בה חלק לדאבון ליבי), ולנסוע.
או, להמשיך לחפש אופציות אחרות. אני הבנתי שמשרה מלאה או קרוב לזה זה לא הסידור לחיים שאני רוצה. לבדוק אופציות של חצי משרה שמתפרסמות. כל עוד אני גרה באזור המרכז יותר דברים פתוחים לי. ובינתיים להמשיך עם העבודה הזו, היא לא כל כך רעה, ועם ההוצאות האסטרונומיות שלי איני יכולה לא לעבוד כלל.
לא יודעת עם העברתי טוב מה שעובר לי בראש. החודשיים האחרונים הם סיוט. אומללות, בכי, דכאון, ייאוש. אני בוכה ליד הילד שלי. אני חצי בן אדם. משהו חייב להשתנות.
קיבלתי כל כך הרבה עצות חכמות ואמפטיה בדף השני שלי. אני ממש זקוקה להכוונה גם כאן....
) אלא דירה שתוכלי לחיות בה בנוחות יחסית ושתהיה לא יותר מדי יקרה.