באופן טבעי

לא מצאתי דף מתאים, אבל אם קיים כזה אשמח אם תעבירו את שאלתי לשם.
בני, בן שנתיים ושבעה חודשים, גומל עצמו בהדרגה מהיניקה. מזה זמן יונק רק בוקר וערב, ובחודש האחרון "פותח" פערים יותר ויותר גדולים בין הנקות. יכול לא לינוק שבוע, ואז פתאום יונק ארוכות בבוקר או בערב, וכו'. אגב- חלב יש.
במקביל, לי יש תחושות פיזיות שקצת דומות להריון, בעיקר בחילות. ולא- אני לא בהריון (בדקתי). אבל- היה איחור במחזור (לא אופייני), והבחילות האלו... פתאום חשבתי- אני מגיבה מאוד חזק להורמונים. אולי זו תגובה לשינוי ההורמונלי שמתחולל בגוף בעקבות הפסקת ההנקה?
מוכר למישהי? או שיש לבחילות סיבה אחרת שכדאי לי לבדוק...

שולמית -
לפעמים הם יכולים להמשיך בדפוס ההנקה הזה עוד שנים...
אבל אולי זה כן הריון ועוד מוקדם מדי כדי לראות אפילו בבדיקת דם? ואם לא, אז אולי זו תגובה לגמילה שבשבילך מוקדמת מדי?

כשבני הפסיק לינוק , הרגשתי הרגשה דומה - בחילות ועייפות רבה. בדיקת הריון עצמית היתה שלילית אבל בדיקת שתן אצל רופא היתה חיובית!!!

כנ"ל, אבל בלי הבדיקות. תחושת הריון חזקה מאד, כולל הרגישיות הנפשיות, ופרצי דמעות חמות ללא מעצורים. ממש מקלחת.

אבל אני לא בהריון. זה בדוק במאה אחוזים.

שולמית, גם לי היו תחושות דומות, בחילות סחרחורות וכבר הייתי משוכנעת שאני בהריון...בדיקה ביתית ומחזור הוכיחו ההיפך.
לחץ דם נמוך, קצת חוסר דם ולא מספיק נוזלים בגוף הם סיבות טובות לכל התחושות האלו שווה לבדוק.
תרגישי טוב.

אבל אני לא בהריון.
גם אני לא הייתי.

אני עכשיו מרגישה די דומה
היא בת 22 חודשים
יונקת פחות מפעם. אוכלת הכל ובכמויות מספיקות
גם אני מרגישה נשאבת ומקווה שהגוף שלי יקטין את הכמויות וכך היא תאבד עניין
כשאני לא לידה היא בכלל לא מעלה את הנושא

אפשר קצת לגבי ההרגשה הנפשית של האם?

לאחר שבחודש האחרון טוהר ינק במהלך היום המון פעמים והמון זמן, מקפץ מציץ לציץ, ממש התחיל להימאס לי.
היו לי תוכניות להניק אותו עד הבר מצווה, וכשעניתי לשואלים עד מתי אניק אותו ב"עד מתי שיימאס לאחד מאיתנו" לא האמנתי שלי יימאס יום אחד. תמיד כל כך נהניתי מההנקה.
אבל לאחרונה זה ממש הציק. ההנקות הממושכות והתכופות ממש הפכו ללא נעימות, והיו פעמים שבאמצע פשוט הפסקתי אותו בעצבים כי כבר לא יכולתי לשאת את התחושה.
הוא כמובן בכה, ואני מצאתי לו כל פעם תחליפי מזון אחרים.
ניסיתי לצמצם לרק מתי שנוח לי, אבל הרגשתי שזה כל כך מבלבל אותו, כל פעם כשהוא ניגש אליי הוא הסתכל עלי במבט מלא בסימני שאלה / תחינה "הפעם מותר ציצי???" (זה רק המבט, הוא עוד לא מדבר).
במקביל כולן סביבי גמלו לאחרונה, כולן אמהות לבני שנתיים, ולכולן הלך די פשוט.
אז אתמול, אחרי הצהריים כשהוא רצה לינוק כשממש לא התאים לי, החלטתי שדי לנשנשת!

באותו רגע החלטתי שאני מניקה אותו רק כשהוא הולך לישון ומתעורר + בלילה. רק חלאס עם הנישנושים.
הסברתי לו על ההחלטה שלי ולמה.
במשך אחה"צ הוא ניסה פעמיים שלוש, כשסירבתי הוא קיטר ופעם אחת אפילו בכה, אך מיד מצאתי לו תחליף, וזה עבר.
היום, חצי שעה לאחר שהתעורר וינק, הוא רץ למיטה וקרא לי "ממא, מומי..." הוא כבר משתמש בזה כמה זמן, מהרגע שהבין שכדי לישון אני מסכימה לו לציצי בלי בעיה, אז הוא תמיד רוצה מומי...
הצעתי לו תחליף, הוא טיפה בכה, אך לבסוף התרצה.
עד הצהריים הוא טייל עם אבא, חזר, ינק, נרדם, התעורר, ינק, נסענו לחברה שם הוא לא ביקש, ואז לקראת הערב הוא חייך אליי וביקש, חייכתי בחזרה והזכרתי לו שציצי רק כשהולכים לישון, אז הוא הצביע על ארון העוגיות שלה, קיבל עוגיה ובזה זה נגמר.
נראה שהפנים די מהר ובקלות את העניין, לא?
אז למה אני מבלבלת לכן את השכל עם כל התאורים האלה? כי מה זה עצוב לי...
נכון, הוא כבר בן שנתיים ועד עכשיו ינק הנקה מלאה לפי דרישה, הוא איתי בבית, כך שזה כלל את כל שעות היום, וזאת לא ממש גמילה אלא רק הפסקת הנישנושים, אבל בכל זאת עצוב לי.
עצוב לי שאני אומרת לו לא על משהו שהוא נורא אוהב והיה חלק מחייו מהרגע שנולד...
עצוב לי שלא עמדתי בציפיות שלי מעצמי להניק עד מתי שהוא ייגמל באופן טבעי גם אם זה יימשך שנים...
עצוב לי שהוא מסתגל לזה בכזאת קלות, הכוונה היא שזה נראה לי כאילו הוא מחזיק את עצמו להיות חזק כי הוא ילד כזה כזה טוב, כאילו שאני צריכה שהוא קצת יעניש אותי על ההחלטה הזאת שלי, וקצת יעשה לי את המוות על זה, והוא כל כך לא... רק על זה בא לי לתת לו ציצי...
עצוב לי שבמשך היומיים האלה לא עירסלתי אותו ואני כל כך מתגעגעת לחבק אותו בתנוחה הזאת, סתם על הספה ולא תוך כדי ריקוד או משחק........
עצוב לי כי אני קוראת ב גמילה מהנקה על תחושות דחייה של הילד, ואני ממש לא רוצה שירגיש ככה.....
אולי אני עושה לו נזק ?
עצוב לי כי זה מראה לי שהוא עוד קצת גדל, רק החודש הוא נגמל באופן סופי מחיתולים ובלעדיהם הוא נראה כל כך ילד פתאום, עוד לא קיפלתי אותם אפילו, וכבר אני מקפלת גם את הציצי?
כל כך עצוב לי שבא לי לחזור להניק אותו מתי שהוא רק רוצה.
אבל מה, אז אני נזכרת במה הרגשתי לפני יומיים, ואלה לא היו רגשות חיוביים.

אני קוראת את מה שכתבתי ונראה לי שאני קצת לא שפויה, לא?
אני צריכה לשמוח, הוא עוד לא בן שנתיים, גמול מחיתולים, מגלה הבנה , בגרות והתחשבות מדהימה בהחלטה שלי להפסיק את הנשנשת שלו, הוא בריא וחייכן ויפה אז מה העצב???
התחושות האלה מוכרות למישהי או שרק אני מתחרפנת פה?

היי טושו, לי זה מוכר מאופק שנגמל הרבה יותר מאוחר ולא מעצמו אלא כי הייתי חייבת להפסיק את זה בגלל נסיעה שלי לחו"ל, זה לקח זמן והרגשתי נורא לא פייר בשבילו כי עד שיש משהו שעושה לו טוב, אני מונעת ממנו אותו, נורא עצוב היה הרגע שבו ידעתי שזו היניקה האחרונה ועברתי תהליך של פרידה (ואבל) מדבר שליווה את היחסים ביננו במשך שנים. חצי שנה אחרי, כשדיברנו על זה, אופק זכר שהוא ינק אבל כבר לא זכר את הטעם ולא רצה לחזור לזה. הוא כבר נפרד סופית ורק לי לפעמים עוד חבל.

אני עושה כמוך: לפני ואחרי השינה (שנ"ץ התמוססה, אז לפעמים יש יניקת אחה"ץ בלי שינה), ובלילה.
לפעמים, כשאני מסרבת אני מרגישה ש- בעצם למה? מה אכפת לי להיניק עכשיו? כיאלו העקרונות קובעים, ולא התחושה.
אבל השינוי הזה היה טוב לנו. היו לנו לפני כן חודשים בהם במקום שלום היה אומר לי "ציצי", בהם בקשותיו לינוק היו תובעניות והכניסו אותי למגננה שלא אהבתי, בהם כל קושי (נפילה, רעב, צמא, עיפות, שעמום) היה מתרגם לרצון לינוק, וכשלא - בכי גדול.
אז העקרונות קובעים.

גילה ואמא של אופק, תודה על ההתייחסות.
גילה, זה בדיוק מה שניסיתי בתקופה האחרונה, כשהוא התחיל לינוק הרבה יותר מבד"כ (ולא היתה שום סיבה נראית לעין שגרמה לו לכך), חשבתי לי שכשזה יתאים לי אז אני אניק אותו וכשלא אני אסרב והוא יבין.
אבל איפה יבין??? כל סירוב שלי נתקל בבכי והיסטריה מצידו. הוא לא היה מוכן לשמוע לא. אז לפעמים הצלחתי איך שהוא להסיח את דעתו מהעניין, ולפעמים נכנעתי לו.
בסופו של דבר הבנתי שאני פשוט מבלבלת אותו נורא.
המדהים הוא, שמשלשום כשהחלטתי עם עצמי שאני מפסיקה עם הנשנושים, כשאני מסרבת לו - אין עניין. קניתי לו לכבוד התקופה הזאת מלא נשנושים בריאים יחסית, ואני כמעט שלא משתמשת בהם.
חוץ מהפעם הראשונה שהוא טיפה בכה אך הסכים לקבל במקום זה קצת קורנפלקס וגם הסבר לגבי המצב החדש, וזהו. גם היום הוא ביקש פעם או פעמיים, בחיוך, כאילו אומר לי שתמיד שווה לנסות, וכשאני מזכירה לו שאין יותר, הוא מיד מסכים לתחליף: משחק, נשנוש אחר, סיפור וכו'. אני מאוד מופתעת מהעניין, ציפיתי למלחמות.
(ואם היו מלחמות סביר להניח שהייתי נשברת).
מה שכן, היה משהו מאוד מתוק היום, בצהריים כבר הייתי מאוד עייפה וראיתי שהוא עוד לא מבקש לישון, אז שאלתי אותו "טוהר, אתה לא רוצה לישון מומי...?" ואיך שהוא שמע את זה הוא חייך והתחיל להתקרב אליי לציצי בערגה והתרגשות וקרא מומי, מומי...בקושי הצלחתי לקחת אותו למיטה. מתוק.
בקיצור, עדיין קצת עצוב לי, אז אני פשוט מנשקת ומחבקת אותו יותר, ואפילו משחקת איתו ...
הוא מבסוט צוחק ומחייך, אז נראה לי שהכל בסדר, הוא פשוט גודל.

עדיין קצת עצוב לי, אז אני פשוט מנשקת ומחבקת אותו יותר, ואפילו משחקת איתו ...
כן, גם פה. הרבה פעמים אני מציעה חיבוק במקום ציצי, והוא אומר איזה חיבוק הוא רוצה.

לא הייתי שם, אבל מבינה את הרגשות שלך

במשך תקופה מאוד ארוכה ניסיתי לגמול את יותם מה"נשנשת" והרגשתי כל הזמן שאני דוחה אותו, מעכבת אותו, מסרבת לו, והוא בא, מבקש, הולך, חוזר, כל הזמן סביב זה.
ואז זה נהיה עוד יותר קשה והוא כל הזמן עבר מציצי לציצי וכאב לי ולא הייתה לי סבלנות, ואז גיליתי שאני בהריון.
והחלטתי לגמול אותו לגמרי. הבנתי שהעקרונות שקבעתי (רק אחרי האוכל, רק לפני השינה וכו') היו קשים ומבלבלים, ולא ענו על הצורך שלי. ומאז עברו 10 ימים. קשים קשים.
עכשיו כבר יש פחות קריזות (או שמא קריזים) אבל עדיין הוא בוכה מרה בבוקר כשאני אומרת לו לא, והוא עדיין מבקש הרבה הרבה, ועדיין לא מצליח להירדם.
ואני בבחילות ועיפות ובמצבי רוח. אני מרגישה פתאום אימא לא טובה, שלא נותנת לו את מה שהוא צריך. כל פעם שאני רואה אימא אחרת מיניקה ילד אני מתמלאת אשמה, למה נמאס לי? אולי אני לא אוהבת מספיק? אולי הוא מרגיש דחוי ולא אהוב? ואנחנו מתחבקים ומשתוללים וצוחקים, ואני אומרת לו אלף פעם ביום שאני אוהבת אותו אבל...
היינו פעם אחד ועכשיו אנחנו לא

בשמת וגילה, תודה על התמיכה.
ענת,היי, קודם כל מזל טוב ענקי על ההריון החדש. מקווה שהבחילות יעברו כמה שיותר מהר.
אני כל כך מבינה אותך עם התחושה שאולי הוא מרגיש דחוי או לא אהוב בגלל הסירוב לציצי.
אני כל כך מקווה שאנחנו טועות, ושהם מבינים שהשינוי במצבם לא קשור לאהבה.
אנחנו כבר שלושה ימים בלי נשנשת, עובר דיי חלק, כמו שעידכנתי, אבל, נראה לי, ואני מקווה שגם פה אני טועה וזה יחלוף, נראה לי שהוא משלים את החסר בלילה....................
עד היום הוא התעורר פעמיים בלילה, נצמד להנקה של 5 דקות ונרדם.
בלילות האחרונים הוא לא עוזב את הציצי, עובר מצד לצד, ויונק המון המון זמן.
מצד אחד זה מזכיר לי למה בכל זאת החלטתי לגמול מנשנשת, אז זה מפחית לי את ייסורי המצפון, מצד שני הלילות הפכו להיות קשים.
זה גורם לי לחשוב שאולי הוא בכל זאת מאוד צריך את זה ועשיתי טעות? מקווה שהמצב יתאזן במהרה.
דרך אגב, הוא נגמל סופית מחיתולים. גם בלילה. כבר השווצתי בעניין ??

אני מרגישה פתאום אימא לא טובה, שלא נותנת לו את מה שהוא צריך.
ברוכה הבאה למועדון!

אני חושבת על לפסיק את ההנקה לבתי,בת שנתיים ו9 חודשים. היא מאוד לא רוצה להפסיק. ולפעמים זה כמו מאבק.
כי לי כבר ממש נמאס.
מצד שני אני מתחילה לדמוע מהרעיון שיותר לא אכרבל אותה בין זרועותיי בתנוחה הכי אנטימית שלנו.שהרגעים הספורים הללו יעלמו להם.
לפעמים במרוץ היום אני מרגישה שלא הייתי איתה מספיק, ורגעי ההנקה מחפים על כך מעט.
עוד זמן שהוא רק שלי ושלה.ששום חיבוק לא יהיה כמוהו.
אז אולי אדחה את זה עוד קצת...

הצילו !!!
הלילות הופכים להיות נוראיים. מאז הפסקות ההנקה ביום, הוא יונק ללא הפסקה בלילה. וממש ללא הפסקה. גם כשאני מנתקת אותו, רק מגע רציף שלי איתו מאפשר לו לישון לעוד אולי חצי שעה ואז שוב התעוררות לציצי ארוך ארוך... הוא לא ישן טוב, ואני לא ישנה בכלל. זה מזכיר לי את דפוסי ההנקה של שני ילדים של חברות שלי, שנמצאים בגן עד 16:00 , כשהן היו מספרות על כך היה לי כל כך ברור שהם משלימים חסך אמא. עכשיו גם טוהר מתנהג כך ואני איתו כל היום, רק הציצי פחות. האם ההנקות האלה הן עד כדי כך משמעותיות? עד כדי כך שהוא מרגיש מחסור באמא? זה מביא אותי לחשוב שאולי אני עושה טעות, אולי אני מזיקה לו ? אני ממש חושבת להחזיר את הנקות היום, אבל פוחדת שאני אבלבל אותו ואגרום לו נזק גדול יותר, וגם שאתחרט על כך, כי החיים נראים באמת יותר שפויים עכשיו ביום.
ואולי זה רק חלק מתהליך ההתנתקות, וכשהוא לגמרי יתרגל לזה שאין ציצי ביום הוא גם יפסיק עם ההצמדות המטורפת הזאת בלילה?
זקוקה לעצות שלכן המנוסות יותר. תודה.

קריאה נוספת לעזרה.....
מוזר, מה שאני כותבת לא מתעדכן ב מה חדש , מישהי יודעת למה? יונת?

טושו, אין לי ניסיון באותו המצב, כי אני גמלתי את יותם מיניקת לילה לפני יניקת היום. מה שקרה בעקבות זה שהוא החל לינוק המון בבוקר אחרי היקיצה. כלומר, היה מצב של "השלמת חסכים". בהתחלה כמובן יותר, אחר כך זה קצת נרגע.
זה מביא אותי לחשוב שאולי אני עושה טעות, אולי אני מזיקה לו?
יש ביניכם משא ומתן, את הצבת תנאים חדשים והוא מציב את שלו. אני לא מאמינה שאת מזיקה לו, פשוט משנה את ההרגלים שלו.
את יכולה לעשות רשימה של סיבות למה יהיה לך טוב יותר אם הוא יינק פחות במשך היום, ולהציץ בה כשעולים לך ספקות.
אני מאחלת לך אורך רוח ובהירות @}

אני מנסה לגמול בדרך הפוכה - לא יונקים מרדת החשיכה עד יום המחרת.
היתרון הוא שהימים העמוסים ממילא אינם מאפשרים מרחבי זמן ממושכים להנקה, לעומת הלילה במיטה המשותפת.

טושו,
אולי תחכי עוד כמה ימים/שבוע לראות אם "השלמת החסכים" בהנקת לילה מתחילה להרגע או לא.
מה שקפץ לי לעיניים זו העובדה שסיפרת שהוא נגמל סופית מחיתולים גם בלילה. לעיתים שתי גמילות במקביל או ברצף (חיתולים בלילה וצמצום רציני של ההנקה ביום) זה קצת יותר מדי. יכול להיות שזה יסתדר מעצמו תוך שבוע, שבועיים, ויכול להיות שהחמוד מאותת להאט קצת את קצב הגמילה.
בכל מקרה, גם אצלנו בדיוק יש צמצום נשנושי ההנקה ביום ובאמת יש פתאום הרבה יותר נשנושי לילה/לפנות בוקר. חשבתי שזה בגלל וירוס הקאות ששוטט במשפחה השבוע, אבל נראה מה יהיה שבוע הבא.
מאחלת לך שהלילות הנינוחים ישובו במהרה.

עברתי משהו דומה עם הקטנה.עד היום בעצם היא נצמדת אלי ולפעמים היא מעוררת בשל כך (אם אני מנסה להתהפך לצד השני):
היא נרדמת בחדר אחר ובלילה כשהיא עוברת אלינו (יחד עם אחיה הגדול),היא מיד מעירה אותי ומבקשת ציצי. אני שוב מספרת לה שציצי ישן ויתעורר כשהשמש תתעורר. אז כשקרני אור ראשונות יוצאות היא מתעוררת מבקשת שוב ומקבלת.
ומנשנשת לה עד שסבלנותי פוקעת ואני מתעוררת סופית.
עוד משהו שעובד זה שאבא לוקח אותה אליו.
וגם בקבוק של חלב או מיים.
ועכשיו הלהיט האחרון : היד שלי.היא מאמצת אותה בחוזקה ונרדמת שוב.

מה שנראה לי , טושו, שהוא משלים חסרים בלילה..ותני לו את הזמן לעכל את השינויים.
גם בעיני גמילה מחיתולים ומהנקה ביחד היא עומס גדול . ויש צורך באורח רוח וסבלנות.
ויכול להיות שהחמוד מאותת להאט קצת את קצב הגמילה. -
ואז היי קשובה למה יותר קל לו לותר.
המשיכי לעדכן.

מיץ, יוליה, עדי, ענת, תודה על התגובות.
בעניין הסמיכות לגמילה מהחיתולים, חשבנו על כך בעלי ואני, תהליך הגמילה היה ארוך ואיטי, ללא שום עידוד או הכוונה שלנו, זה בא לגמרי מיוזמתו. כתבתי שהשבוע הוא נגמל באופן סופי אבל האמת היא שזה קרה עוד לפני כן, שמנו לב שהוא מתעורר כל בוקר עם חיתול יבש ולכן השבוע אזרנו אומץ להוריד לו את החיתול, ולכן ההכרזה הרישמית. בכל מקרה מצידו לא היה איזה עניין עם הגמילה הזאת.
אני ממש מקווה שזה לא נחווה אצלו כעומס גדול מדי. שיט, ואולי כן?????????

<טושו מזועזעת מההבנה שאולי הפגינה חוסר רגישות למצבו של גוזלה>

בכל מקרה שני הלילות האחרונים היו הרבה יותר טובים אך באותו יחס, הימים פחות.
אתמול בלילה הוא ישן מצויין, ואילו היום הוא ביקש די הרבה פעמים ציצי וכל הזמן הייתי צריכה ליצור הסחות דעת.
הקטע הכי קשה היה בצהריים. כיוון שהוא התעורר מאוד מוקדם, ב 10:45 הוא רצה ללכת לישון צהריים ורץ למיטה בקריאות אושר "מומי, מומי..." והתרגשות לקראת המפגש החוקי עם הציצ...
אני לא מגזימה, עד 15:45 (4 שעות) הוא היה צמוד לציצי !!!
נרדם התעורר נרדם שוב התעורר, אני נרדמתי, וככה עד שקלטתי מה השעה, קמתי איתו מהמיטה, והוא פשוט לא היה מוכן לוותר על הציצי. צרחות היסטריות, בכי והתפתלויות. פעם ראשונה שהגיב ככה מאז שהתחלנו.
הבנתי שהסחות דעת הן כבר לא לעניין בשלב הזה. הילד צריך לשחרר. חיבקתי אותו ואמרתי לו כמה אני אוהבת אותו, והוא צרח וצרח. בקושי לא התמוטטתי. בסוף לקחתי שקית עם קצת קורנפלקס ובקבוק מים והלכתי איתו לגינה קטנה שסמוכה לביתנו. עד שהגענו הוא כבר נרגע, וככה ישבנו לנו על הספסל, הוא עליי בתנוחת עירסול, מנשנש קורנפלקס, מעדכן אותי לגבי המכוניות שעוברות, והג'יפ והכלב, ואני שרה לו את השירים ששרתי לו בראשית ההנקה כשעוד התאמנו על לפתוח פה גדול....
עצוב, עצוב.
חזרנו הביתה בתנוחה האהובה עליו - על הכתפיים, לארוחת צהריים של שבת. הוא היה מבסוט.
אחה"צ הוא ביקש עוד פעם פעמיים אבל בלי סצנות על הסירוב שלי.
מה אני אגיד, אם הייתי יודעת שזה יהיה ככה, לא בטוח שהייתי נכנסת לזה. ומצד שני, הנה אני שומעת סיפורים לא פחות קשים אצלך מיץ פטל, בגילה המופלג של ביתך....
קשה, קשה. קשה להיות אמא טבעית עם הנקה ללא גבולות, בלי בקבוק, בלי מוצץ, בלי שבט...
אבל לא מחליפה את זה.

אני קצת חוששת מגמילות סתיו. זו עונה עם כל כך הרבה מחלות, שלא נראה לי שזה זמן טוב להגביל את הגישה לנוזל הריפוי הזה.

יונת, הרגת אותי. סופית.
אני הולכת לישון על זה.
לילה טוב.

ענת , מזדהה עם כל מילה למרות שהוא לא מבקש ולא בוכה ומסתפק בחיבוק או נותן נשיקה לציצי
למרות כל אלו אני מרגישה אשמה , עצובה וחלשה (לא בהריון) , במיוחד למראה תינוק יונק.

טוב, נשברתי. אין גמילה. שיגמל טבעי. גם אם זה יהיה בגיל 18.
אני אחרי שבוע ללא שינה, והלילה זה היה אפילו עוד יותר גרוע. הוא כל הזמן, אבל כל הזמן היה על הציצי.
נמאס לי להגיד לו לא. מרגיש לי לא נכון לסרב לו למשהו שהוא כל כך רוצה. השלמת החסך בלילה גרמה לי לחשוב שהוא לא סתם רוצה, הוא כנראה גם צריך.
למרות שכל לילה אמרתי לעצמי לזכור שזאת הסיבה שהחלטתי להפסיק עם הנקות היום, זה כנראה לא מספיק חזק בשבילי.
אני רוצה את התינוק הנורמלי שלי בחזרה. רגוע, שמח, נרדם תוך 10 דקות ומתעורר פעם - פעמיים בלילה להנקה של 5 דקות. אני רוצה גם לישון ולא להתעורר בבוקר עצבנית, חסרת סבלנות, עייפה, עם כאבים בגב, בצוואר.
לא מתאים לי.
היום , חצי שעה אחרי שהתעוררנו הוא ביקש "מומי" (נומי = לישון). מאז הגמילה זו דרכו להשיג ציצי.
הייתי כל כך עייפה שלא יכולתי לעמוד בעוד הסברים, הסחות דעת, עצבים שלו, והשעה היתה רק 07:30 בבוקר...
נתתי לו והסברתי לו שמעכשיו יש כללים חדשים: אין יותר קפיצות מציץ לציץ (הוא מיד קפץ), וכשלאמא לא מתאים אז אני מבקשת להתחשב בי ואז אין ציצי.
אני רק מקווה שאני לא מבלבלת אותו יותר, ושנחזור לשיגרה במהרה. אמן.
ותודה לכולכן על ההקשבה והתמיכה. הייתי צריכה לעשות את זה לפני שהחלטתי לגמול. מקור התמיכה שלי להחלטה היה קבוצת נשים שכולן גמלו את ילדהן במכה אחת ושדרכן לגידול ילדהן לא תואמת את שלי.
מרגיש לי שאיבדתי קצת את עמוד השידרה שלי. תודה שעזרתן לשקם אותו.

אני קיבלתי הוראה להוריד את הסוכר מהתפריט
ואני מתביישת להגיד כמה קרמבואים דפקתי אתמול במכה אחת...
זה האיסור שעושה את ההשתוקקות כנראה.

מקווה שעכשיו כששחררת העניינים יחזרו להיות כמו שהיו
או יותר טובים
ושתשני טוב בלילה

טושו,
אבל מקבוצת התמיכה שכן מתאימה לך, אני יכולה להגיד שאפשר לגמול בהדרגה בצורה שכן מתאימה לכם.
גם מה שעשיתי עכשיו וכתבתי למעלה, אבל גם רק מה שאני מכנה "גמילה משלוקיה".

נראה לי שתחזרו למשהו יציב, ואם תרצי לחשוב שוב, תגידי

תודה לכן, עוגיה וגילה.
גילה, זה מה שאני מקווה שיקרה במהרה, שנגיע לאיזון.
אין לי בעיה שיינק מדי פעם גם לא בשביל לישון. כשקשה לו, מתבייש, נעלב, קיבל מכה, בסדר. רק לא המיזמוז הבלתי פוסק הזה... היום דווקא היה בסדר גמור. מעניין איך יהיה בלילה.
בכל מקרה, החלטתי כרגע להניח לזה, וכששנינו נרגע ונחזור לעצמנו ואם יתעורר בי הצורך אני בהחלט אתייעץ כאן איך לעשות את זה בצורה אחרת. פחות חד משמעית. נראה.
בכל אופן, תודה.

טושו, יופי שאת מחפשת את הדרך שלך מתוך הקשבה לעצמך ולטוהר.
רק קצת לא הבנתי: קבוצת נשים שכולן גמלו את ילדהן במכה אחת ושדרכן לגידול ילדהן לא תואמת את שלי
מהתיאור שלך לא נשמע שניסית לגמול את טוהר במכה אחת, אלא דווקא בהדרגה למינון המתאים לך.
וחוץ מזה, לקראת סיום מסע הגמילה שלנו אני מרגישה שזה באמת מסע מאוד מאוד אישי, וקשה לסווג אותו בקטגוריה כזאת או אחרת של גישה להורות.
אני מאחלת לך מנוחה ובהירות @}

ענת,
אכן, את טוהר לא ניסיתי לגמול במכה אחת, ציינתי שכך חברותיי עשו.
וכנראה שהובנתי לא נכון, אבל התכוונתי שגישתן להורות שונה בכל התחומים , בלי קשר לגמילה.
גם לא היתה כאן כוונה לאחד סגנון הורות וסוג גמילה תחת איזו שהיא קטגוריה. כנראה ניסוח לא מדוייק.
פשוט, הרגשתי שהתמיכה שקיבלתי מהן לא חיזקה אותי מספיק וייחסתי את זה לגישה השונה שלנו בכל התחומים, ושלהבא אעדיף לשמוע עצות ולקבל תמיכה דווקא כאן באתר, מנשים כמוך שעשו את זה, שקרובות לגישת ההורות שלי. כאן הרגשתי הרבה יותר אמפטיה. הרגשתי שהחלומות שלי על הנקה ממושכת וגמילה טבעית נשמעו מוכרים יותר למשתתפות, ועקב כך הזדהות עם הכאב על ניפוץ החלום... שם הרגשתי פחות מובנת, יותר מתנצלת.
אני מקווה שעכשיו אני מובנת, השעה קצת מקשה עליי.....

ועוד משהו, אשמח לשמוע מכן איך אתן עשיתן את זה. גילה, איך גומלים רק מנשנושים באופן הדרגתי?
ענת, איך גומלים מהנקת לילה? נשמע לי קשה לאללה.
שיהיה לי בראש לנסיון הבא, כשיבוא מתי שהוא.
אבל אולי זה כבר לדף גמילה מהנקה , לא?

יש דף - איך מפסיקים הנקה לילית (אני לא כ"כ אוהבת את זה ככה).

היפטרות משלוקיה -
_{מספרת לך על משהו שעשיתי , אאל"ט, עוד לפני ההריון עם הקטנה, כלומר באיזור גיל שנתיים}

בעיקר קלטתי ששלוקים זה משהו שקורה:

• כשאני בכלל לא שמה לב (אה! מחובר לי ילד לציצי!). כשהתחלתי לשים לב, גיליתי שהיו מצבים בהם ישבתי, ניגש אלי ילד, ובלי לדבר/לחבק/לברר מה הוא רוצה, ישר הרמתי חולצה - גם כשהוא לא רמת שהוא רוצה לינוק, שלא לדבר על לא רצה לינוק.
• כשאני יושבת/שוכבת (לא קורה באמצע שאני עושה משהו פעיל).
• כשהוא עייף/רעב/משועמם או כל צירוף של הנ"ל.

המצב בו ילד מבקש לינוק ואני מסרבת, הוא מאבק שאני לא אוהבת, ובכל אופן בתקופה בה רציתי להפטר מהשלוקיה לא רציתי לגמול, רציתי רק שטיפונת יהיה לי נעים יותר.
מה שעשיתי היה להמנע מראש ממצבים בהם אילו היה מתרחשים, הוא היה מבקש לינוק, ואני הייתי רוצה לסרב:

• להיות מודעת למצבים שתיארתי של התחברות (1) ביוזמה שלי (2) בלי לשמים לב.
• לא לשבת. במשך שבועיים בכל פעם שרציתי להתישב בתנוחה/מצב שאני מכירה ויודעת שתוך שניה מגיעים אלי יונקים, עשיתי משהו אחר. זה עזר, (רק שלא תיחזקתי, וחזרנו לסורנו).

(במודע בחרתי כמעט שלא לטפל בנקודה השלישית, כי לא רציתי להפוך מציצי לצוות הווי ובידור, כמעט - כי כן יצאנו יותר החוצה).

אגב - גישה אחת לגמילה של ללל היא "לא להציע-לא לסרב", זה בעצם חלק (נמנעתי מלהציע במצבים בהם הייתי מציעה בהסח הדעת) ממה שעשיתי.

ובלי לדבר/לחבק/לברר מה הוא רוצה, ישר הרמתי חולצה - גם כשהוא לא רמת שהוא רוצה לינוק,

יאללה, תודה גילה.
פתאום הבנתי שגם אני עושה את זה...

טושו, תודה על ההבהרה.
גמילת הלילה עברה יחסית בסדר. היו כמה לילות מטורפים, של קימה לסלון, הסתובבויות, רגעים של כמעט ואז עוד פעם צרחות ובכי, רגעים של התעוררות מלאה בארבע לפנות בוקר... הרבה בכי. וזה מעלה לבטים ושאלות. אבל אחרי כמה לילות הסתמנה הקלה משמעותית, והיו עוד שבועים של פה ושם בלבולים ושיגועים, אבל זה הסתדר.
בעיקר הייתי מצוידת בנחישות ובהרגשה שזה מה שאני צריכה לעשות לטובת שנינו.
דיברתי איתו כל הזמן, גם כשהוא צרח וגם כשהוא ניסה להרדם. אמרתי לו "אני שומרת עליך, אני תמיד אהיה כאן", הרבה הרבה מלים טובות ומתוקות. אמרתי לו שגם כשהוא בוכה אני איתו. שאנחנו נלמד ביחד איך נרדמים אחרת.
בגמילה המלאה שעברנו עכשיו היה יותר קשה, כי אני ממש שקעתי בתוך הקושי שלו, והרגשתי שהוא ממש סובל, והוא הרגיש את זה. חוץ מזה, אני בהריון, אז העייפות ומצבי הרוח...

אני לא מאמינה שאני לא היחידה שעוברת קשיים עם גמילה מהנקת הבת. אלמוג בת שנה וחודש, ואחרי שבוע שהייתה חולה בשלשולים ועוד שבוע עם משהו דומה לשפעת, בצירוף שתי שיניים חדשות - החליטה שאם הציצי היה שם כל הזמן, מתי שרצתה, כשהייתה חולה,אז זה כנראה מזנון פתוח....
בקיצור - בלית ברירה התחלתי להגיד לא במשך היום. התגובה הייתה חריפה וכללה בכי, מצב רוח שלא כרגיל,בעיות באוכל (משעה אחת בצהריים שביתת רעב עד לציצי בערב- לא הסכימה לאכול את המרק ואת הדייסה שפעם הייתה בולעת)קשיים להרדם במשך היום, הלכו לי הלילות, הייתה התעוררות בארבע בבוקר ופעם ראשונה פתחתי את היום בחמש בבוקר -
ובמשך היום היה מעייף מאוד עם כל הסחות דעת, טיולים כדי שתתעייף ותישן צהריים, תחליפי במבה וגרבר פירות שהיא אוהבת, שתיית מים....................

נכון לעכשיו,טפו - טפו - טפו - היא ביומיים האחרונים חזרה לאכול ארבע ארוחות לפני שהיא מקבלת ציצי. ומחזיקה מעמד משעה עשר בבוקר עד חמש בצהריים, בלילות היא עדיין מתעוררת לשעה של בכי ו- "צ'יצ'י" - ושומרת אותי קרוב אליה - יש לה עיניים במצח ואסור לי להתקרב לדלת, אני חולמת להפסיק לה גם את הארוחה באמצע הלילה, כי בעבר היא הייתה ישנה לילה שלם ועכשיו היא מפצה את עצמה - אבל הדרך עוד ארוכה.

אני לא מתכוונת לעשות לה את זה דראסטי חלילה - אבל אני דווקא שמחה לראות שיש השתפרות והבנה כשאני אומרת שאין עכשיו ציצי ומציעה תחליף. אני מקווה שלאט לאט העניין יחלחל והיא תינק בבוקר ולפני השינה -
אבל זה נראה לי תהליך של משהו כמו חודשיים עד ארבעה חודשים, מה אתן אומרות?

ביתי (29 חודשים) הפסיקה לינוק לפני כ - 12 יום
לפני כן היא ינקה רק פעם אחת ביום במשך כחודש
משלשןם אני מרגישה שהשד קצת קשה ולא נעים
מה ניתן לעשות?
האם כרוב יועיל? מתי ההרגשה תעלם?

אופס! לא חביב.
טוב שאת פונה עכשיו (ומזל טוב על ההנקה הממושכת, כל הכבוד).

1. כרוב יועיל. תחליפי כל חצי שעה שעה, לפי איך שאת מרגישה, להיזהר שלא יהיה על הפטמה, רק על השד.
2. לסחוט קצת חלב, למשל להתכופף באמבטיה ולהתיז מים חמים ולעסות את השד לכיוון הפטמות עד שמשתחררים כל הגושים , כי הם סתימות בצינוריות וממש לא כדאי שהם יישארו. אפשר בהתחלה לעתים קרובות, וכשאין יותר גושים - לשים לב אם הם רק מתחילים ישר להוציא שוב.
3. לשתות חליטה מרוכזת של נענע או מרווה או שניהם ביחד. צמחים אלה מייבשים את החלב. תשתי רק את זה כרגע, עד שתיעלם כל מלאות.
4. כדאי לנוח בימים אלה, כי עייפות עלולה לגרום לגודש להפוך לדלקת.
5. כמה זמן? כמה ימים, תלוי בגוף שלך. תרגום: אי אפשר לדעת מראש, אז כשאין יותר שום סימנים (אין גושים, השד רך ומרגיש לא מלא) אפשר להפסיק עם הכרוב והעיסוי ולהמשיך עוד כמה ימים עם חליטות לייבוש, רק בשביל להיות בטוחים שזה לא ירים ראש שוב.

יש גם דפים נוספים בנושא, חפשי ב מדור הנקה גודש, גמילה ועוד.
בהצלחה!

תןדה!
אתמול שאבתי קצת רק כדי להקל על המלאות
להפתעתי יצא אאונס אחד מכל שד עד שהרגשתי נוח
ועכשיו אני מרגישה בסדר
נראה מה יקרה בימים הקרובים

בהצלחה!

אני רואה שהדף ננטש מזמן, אבל אני מצאתי אותו בול בזמן...אני בתקופת משבר דומה עם הפיצקית בת שנה ותשע-ממש נגמרה לי הסבלנות... אני אוהבת להניק אותה מדי פעם-אבל באמת, ההצמדויות האלה לפעמים, והנשנש- פשוט מורטים את עצבי בזמן האחרון. זה נהיה ממש קשה לי. (תחושות כאלו בטח מייצרות חלב לא טעים במיוחד...) לגמול\לא לגמול? איך עושים את זה? (ומה קרה איתכם בסוף טושו? הייתי במתח...)
<בעיקר צריכה חיבוקים מכם...>
מקווה שתקפצו לדף...

זהו, אנחנו מתחילים להפסיק את ההנקה. אני ופעוטי (שנה וחצי) היינו שמחים להמשיך, מה גם שהוא לא מאילו שיונקים כככככל הזמן או מבקשים נישנוש כל רבע שעה, הוא דווקא מסתפק ב 3-4 הנקות ביום ועוד פעם פעמיים בלילה. אבל אבא (שהוא תומך הנקה נלהב) מעוניין שאני אפסיק. אבא מרגיש שהפעוט כרוך אחרי בהיסטריה והקשר הסימביוטי פוגע ביחסים ביננו (שלושתינו ואולי גם באחות הגדולה). יתכן שטענותיו נכונות ויתכן שלא אבל החלטתי למען שלום בית לכבד את רצונו. ועכשיו לביצוע - התחלנו מפרידה בלילה, התינוק ישן עם אבא ואני בחדר נפרד. מה ההנקה הבאה עליה קל יהיה לוותר? נשארו זאת שאני חוזרת מהעבודה בשעה 2 בצהריים, זאת שאחרי מנוחת הצהריים בשעה ארבע וזאת שלפני השינה.

גם אנחנו נגמלים בימים אלו ממש. ביום שישי האחרון הנקתי את אביב (בת השנתיים וחודשיים) בפעם האחרונה. התובענות - רוצה ציצי מיד כשאני חוזרת מהעבודה, לפני השינה, באמצע הלילה ולפנות בוקר ואם אני בבית, גם במהלך היום - החלה להטריד אותי. הרגשתי שאני לא נהנית מזה יותר ושאני חסרת סבלנות, אז בעצם מה הטעם? הסברתי את העובדות לאביב בשפה פשוטה וברורה והצעתי חיבוק, נשיקה ולטיפות במקום. היה קצת בכי שלשום ואתמול אבל הרגשתי שאני שלמה לחלוטין עם ההחלטה. היום בבוקר אביב אפילו לא ביקשה ולהפתעתי הרבה - לא ביקשה גם כשחזרתי מהעבודה. היא רגועה ושמחה. גם אני.

זה כ"כ אחרת כשהם מבינים, אה?

אנחנו, להבדיל, עברנו גמילת לילה (ב-שנתיים ו-9 חודשים) וממש הרגשתי איך ההבנה שלה עוזרת.

זה כ"כ אחרת כשהם מבינים, אה?
קראתי כאן ובדף גמילה מהנקת לילה והחלטתי לנסות להסביר לו, הוא בן שנה וחודשיים כמעט. זה מדהים, הוא באמת מבין. כשהוא עייף מאוד אך מסרב לישון הוא יונק-משחק-יונק-משחק-יונק... וזה מתיש וכואב. אז אתמול בלילה וגם היום בבוקר אמרתי לו שעכשיו יונקים כדי ללכת לישון - והוא ינק קצת ומיד נרדם!
ועכשיו הוא רצה שוב לינוק ואמרתי לו שעכשיו לא יונקים ונתתי לו משמש מיובש, והוא הסכים ואכל את המשמש.
איזה כיף!
הסבר קצר: סך-הכל אני רוצה קצת הפוגות בין ההנקות, קצת מנוחה, ולא הנקה מלאה-מלאה כל הזמן.

הבן שלי בן שנה וחצי כמעט ואנחנו בתהליך התנתקות מהציצי. אחרי שניסיתי וניסיתי לגמול בהדרגה-ללא הצלחה- עברתי לתוכנית התנתקות דרסטית-בבת אחת...הוא רחוק ממני עם אבא שלו ואני לבד עם כרוב על הציצי -או יותר נכון שני בלונים כואבים ונפוחים ולא יודעת מה לעשות-כן כרוב-לא כרוב,מתי החלב ייגמר,האם לשאוב מידי פעם קצת או הרבה???????וזה מבלי לדבר על ייסורי הגעגוע וייסורי המצפון...

אולי מישהי יודעת אם ניתן להניק באופן מלאכותי זאת אומרת לעורר הנקה שלא באמצעות לידה, הילד שלי בן שלוש בעוד חודשיים, אני מוכרחה לגמול אותנו, כי הלחץ החברתי משפחתי בלתי נסבל וזה היה גבול שהצגתי לעצמי, עד גיל שלוש.
עכשיו אני צריכה להתרגל למחשבה שזהו, מלמדים אותו ולומדים בלי התחושה של תינוק כרוך בימיי, הוא ילד... ואני חוזרת למשהו ששכחתי כבר איך ...
אלא שמכבידה עליי מאוד הידיעה שלא אוכל ללדת יותר, היו לי סיבוכים בלידה האחרונה ואני חתמתי את פרק ההריון לידה באדיבותם הגדולה של הרופאים (מה את רוצה הם הצילו את חייך!)
עכשיו התחושה של ONE WAY מקשה עליי עוד יותר והיה עוזר לי לדעת שאפשר להניק, ואם נרצה לאמץ ילד, אני אוכל לגדל אותו עם הנקה, היום זה בלתי אפשרי לאמץ אבל אני מפחדת מההתקדמות, מהגמילה ואני מפחדת להכנס לגמילה כך,
את הבכור שלי שהוא בן 10 גמלתי בזבנג וגמרנו, בלחץ בעלי ומשפחתי נסעתי לסוף שבוע ארוך והשארתי אותו אצל אמא שלי, כשחזרתי בכינו שנינו אני והוא, ואז הבנתי שזה היה מוקדם מידי

הוספה לקטע הקודם:
את הבן השני שלי גמלתי שבועיים לאחר לידת אחותו, בהתחלה הנקתי את שניהם, וגם במהלך ההריון, אבל הוא הבין והסכים לותר כי באמת היה לי כל כך קשה שהייתי יוצאת משליטה ובוכה, וצועקת על שטויות, הסברתי לו במילים, הוא הבין וביקש עוד פעמיים וזהו, הסיסמא ציצי לא טוב, ציצי לתינוקת, אבל היום אני חוששת שקיבעתי בו משהו חינוכי לותר מעצמו לחסר מעצמו, ואני מצטערת על כך
התינוקת פשוט גמלה אותי כשהייתי בהריון, ככה בנות... חכמה היא הבינה שאני לא מצליחה להניק להרות ולהתרוצץ בבתי חולים וויתרה לי. גם לא נראה היה שקשה לה עם זה , אני יודעת שלי היה קשה מאוד ובאמת הייתי עסוקה מכדי לדאוג

אולי מישהי יודעת אם ניתן להניק באופן מלאכותי זאת אומרת לעורר הנקה שלא באמצעות לידה
כן ניתן..
יש אימהות מאמצות שמניקות...
אין לי זמן כרגע לחפש אבל אניח ושבת שגם כאן באתר היה דיון על זה בפעם ואם תעשי חיפוש בגוגל בטוח תמצאי מידע..

ומאחלת הרבה בריאות...

המון תודות poohמצאתי את זה בחיפוש גוגל הנקה ואימוץ,
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3201021,00.html

הפסקתי להניק.בגור שלי נגמל לבד בגיל כמעט שנתיים, אחרי אמר לי מפורשות"ציצי ריק" והפסיק לבקש לינוק.
כבר כמעט שבוע אני לא מניקה ואני מרגישהתחושת מלאות וטיפה כאבים בציצי. האם תקין? מתי זה עובר? קודם הנקתי רק פעם ביום.

גמלתי את המתוק ( בן שנתיים) סופית לפני שלושה ימים.הוא ינק די הרבה ולעומת זאת הגמילה לא הייתה מאוד הדרגתית, מבחינתו אין משבר גדול. השאלה שלי היא מתי תחושת המלאות בציצי עוברת. אני משחררת באמבטיה למנוע גושים אבל פשוט יש הרבה חלב שם בפנים , איכשהו חשבתי שתוך יומ-יומיים הציצים יהיו מרוקנים. מסתבר שטעיתי, זה לוקח זמן,את זה הבנתי מהדף, אבל רציתי לוודא שלא צריך לרוקן ל ג מ ר י את הציצי, נכון..? אז לאן ילך החלב שבפנים? אני כותבת ועומד לי בגרון, איזה תהליך לא פשוט..

אני זוכרת את גמילת הבכור שלי,
הוא נגמל תוך יומיים וחצי ולי זה לקח עוד כמה שבועות.
שמתי עלי כרוב במקרר ובמקפיא , והלכתי איתם בחזייה.
גיסתי בדיוק ילדה תאומים אז במקום לרוקן במקלחת הנקתי אותם מדי פעם,
נחמד לדעת שהחלב הולך לגדילה של מישהו.
לא צריך לרוקן לגמריי, נראה לי שגם אולי אי ממש אפשר.
ואולי תשאלי את ורד לב היא מומחית בעיניני הנקה ציצי וככה.

הבטחתי לבעלי שני גומלת את ביתי עד גיל שנתיים. עכשיו אני כבר לא יודעת אם אני באמת רוצה... היכן מקומו של הבעל בהחלטות על גמילה ותדירות ההנקה?

תני קצת רקע :
בת כמה התינוקת?
למה חשבת להגיד לו ככה?
מה את חושבת על ההנקה ואיך את מרגישה עם זה?

לפי דעתי , קודם כל התינוקת ואת , אחר כך נראה מה יש לו לומר.

הקטנה בת שנה וחמש ולא מראה סימני גמילה. היא פשוט שונאת אוכל מוצק. אני לא מוצאת שום דבר שהיא אוכלת ממש טוב. הבעיה שגם אלרגית לביצים ובוטנים, ורגישה לחלב (יכולה, אבל בכמות מוגבלת). כמו כן בניגוד גמור לשאר משפחתה, חובבת יותר מלוח ממתוק.
את הגדול גמלתי בעזרת מעדני חלב וכיו"ב, אבל אותה אני לא מצליחה. זה די מדאיג אותי כי אני יודעת שמבחינת קלוריות וויטמנים (ברזל למשל) אני כבר לא מסוגלת לספק כל מה שהיא צריכה.
היא בגן עד אחת, ואוכלת שם צוהריים, אבל ממש מעט, ופשוט מתנפלת עליי כשאני מגיעה לאסוף אותה.
יש עצה ?

אילה
תודה על השאלות המנחות!

היא ממש תכף בת 2, הוא די לחץ עלי להגיד לו את זה, כי רצה להיות מעורב בהחלטות שנוגעות לתינוקת
חשבתי שיספיק לי גם עד שנתיים. התינוקת פשוט מתה על זה ומאוהבת בציצי. אני מרגישה עם זה בסדר, לפעמים נעים מאוד ולפעמים מציק וכבר בא לי לגמול.

אמא שלו גם כל הזמן שואלת מתי היא מפסיקה, כשאמרתי לה שא נעים לי שהיא מתערבת אז היא התחילה לשאול את הילדה... זה מציף את הנושא על פני השטח.... אי אפשר להגיד לה כלום כי היא פשוט שוכחת או שלא מקשיבה

נראה לי שאם ארצה מאוד אוכל להמשיך להניק, אבל זה יגרום להרבה מתחים בינינו. ולא חסרים לנו כאלו...

אני אמא של יהודה בן שנתיים ושלושה חודשים, לפני שבוע וחצי החלטנו להפסיק הנקות בלילה (כבר לא יונק לקראת שינה, ובמהלך היום יונק 3-4 פעמים), מאז אנחנו לא ישנים הרבה בלילה, ומכיוון שאני כן מניקה בבוקר אז הוא פשוט לא חוזר לישון מארבע בבוקר - מחכה להנקה. ממש קשה לנו, במקביל אני אומרת לו כבר שבוע וחצי שעוד מעט "גו" (ככה קוראים להנקה) נגמר, אז הבוקר נמאס לי ונראה לי שהוא לא מבין למה בלילה לא וביום כן, למרות שהסברנו, אז הוא פשוט אומר לעצמו "טוב אם בלילה אין גו אז אני אחכה עד לבוקר" וזה בלתי אפשרי להחזיק מעמד ככה, כתוצאה מכל זה הודעתי לו הבוקר שגו נגמר, הוא צרח ובכה כל הדרך למעון, הבטחתי לו מתנה, נראה איך זה ילך. קשה לי עם זה, כי כמו שנאמר כאן זה היה המקום שלי ושלו, המיוחד שלנו, האינטימיות שלנו, זה גם המקום בו מותר לו להיות שוב תינוק. המקום בו אנו עדיין אחד. זה ממש קשה להפסיק, אבל גם נמאס לי וגם אנחנו מתכננים להכנס להריון בקרוב ואני לא רוצה התנגשות... אשמח להצעות איך עוברים את זה

מאז עברו 3 ימים והוא מגיב ממש טוב יחסית למה שחשבתי. אמנם בוכה קצת אבל ממש לא היסטרי. אתמול בלילה ישנו לילה שלם ראשון!!! מאז שנולד נראה מה יהיה הלילה. בסך הכל כרגע נראה לי שהתזמון היהמעולה ושכנראה גם הכנו אותו טוב. המטפלת שלו במעון אמרה לי "נו, אני מקווה שעם הילד הבא תהיי יותר חכמה... ותגמלי אותו קודם" חייכתי, אבל עכשיו אני ממש לא מסכימה איתה - קודם זה לא היה טוב עבורו, עכשיו אני מקווה שזה כן, פעם הבאה נראה, בנתיים אני בעד הנקה עד גיל יחסית מאוחר.
בהצלחה

אני שוקלת להפסיק להניק.

יש להחלטה כל כך הרבה צדדים. אנסה לפרט, ואולי מישהו ישמע קולי ויבוא עם איזו תובנה...

הצוציק בן שנה ו-9, אוהב מאוד מאוד לינוק ("לינוקי" בלשונו). אנחנו בבית וישנים ביחד, אני עובדת מידי פעם. כשאנחנו ביחד, בד"כ זה ציצי "חופשי על הבר", אלא אם כן לא מתאים לי (באמצע חנות או בנסיעה וכאלה). אם יש סיבה טובה (כמו שהזכרתי לעיל) אז בד"כ הוא מבין ומקבל את זה. אם זו סיבה קצת יותר ערטילאית (לא נוח לי כרגע, ינקת רק לפני 5 דקות, אני עיפה) אז בד"כ הוא מתעקש - לפעמים בצורה חמודה שקשה לסרב לה (לינוקי קצת-קצת?) ולפעמים בבכי ויללות.

לפני שבוע וחצי הפסקתי להניק אותו בלילה כי הרגשתי שהספיק לי והתעייפתי. הוא קיבל את זה בהתחלה די יפה, לוקח מים חיבוק ומוצץ וחוזר לישון. בלילות האחרונים, לעומת זאת, הוא מתעורר הרבה, כאילו כדי לבדוק אם כבר אור, אם כבר אפשר לינוק, וכשלא - אז מבקש "לראות ציצי ישן". אני שלמה עם הפסקת ההנקה בלילה, ומאמינה שהוא יתפוס את העניין במהרה, אבל - מאז, יש לי פחות חלב.
אני רואה את זה במהלך היום כשהוא יונק הרבה פעמים ונראה לי כאילו לא יוצא כלום (יונק חזק, ומחליף צדדים כל כמה שניות), והיום הוא גם אמר לי שאין חלב (אבל אחרי שעתיים שוב היה).

חוץ מזה יש עוד סוגיה (והיא הבעיה האמיתית שלי) -
שנינו מאוד מאוד רזים. אנחנו לא אוכלים בשר וחלב, והצוציק באופן כללי לא אוכל הרבה.
אני גם מאוד מאוד רזה, לפחות 3 קילו פחות מהמשקל הנורמלי שלי (ז"א, מה שהייתי לפני ההריון). אני אוכלת מצויין והרבה, מאוד מגוון, הרוב אורגני, אבל לא מצליחה לעלות במשקל. הרבה פעמים מרגישה עייפה. ברור לי שזה שילוב של ההנקה ולילות רבים של שינה מקוטעת. בדיקות הדם מראות אנמיה קלה מאוד (ובאופן כללי טובות הרבה יותר משל כל הקרניבורים במשפחתי). המשפחה משני הצדדים ממש נחרדת כל פעם שרואים אותי ומעירים לי על זה המון (בין השאר על רקע קרובת משפחה שנפטרה מאנורקסיה).
אני מרגישה כאילו ההנקה מוציאה לי את המיץ, מבחינה פיזית. אני מותשת מזה. סחוטה.
עד שהפסקתי להניק בלילה לא חשבתי על להפסיק בכלל, אבל עכשיו פתאום מרגישה את העייפות הזאת בגוף, ויחד עם הידלדלות החלב...

גם הרבה פעמים נמאס לי מהנדנודים, מההיתלות שלו על הציצי, מה"שלוקים" (הנקות קצרצרות בתדירות גבוהה). מטריף אותי שהוא דוחף לי יד לחולצה לחפש את הציצי.
לא מצליחה להפחית את ההנקה ביום, אלא אם כן אני לא איתו (ואז אמנם הוא לא יונק כי אני לא איתו, אבל הוא מפצה על החוסר כשאנחנו נפגשים, והרבה), או אם אנחנו ממש ממש עסוקים.
מרגישה לפעמים שמיציתי, שבא לי את הגוף שלי לעצמי. ובא לי שיחזור לי המחזור ואולי יתן צ'אנס לעוד הריון (עלק רוצה את הגוף שלי לעצמי... )

מצד שני -
אני אוהבת להניק. אני אוהבת את הקשר הזה בינינו, שברור לי שאין לו תחליף. את האינטימיות, ואת התחושה שאני שופעת ונותנת.
נראה לי שאם אני אפסיק להניק זה ישבור לצוציק את הלב.
נראה לי נורא עצוב לא להניק והוא נראה לי עוד כל כך קטן , ובכלל, מי אני אהיה בלי ההנקה? ומי הוא יהיה בלי ההנקה? ואיך הקשר שלנו יהיה בלי ההנקה?

למוצמוצית,
אני חושבת שאלה החלטות מאד אישיות שלך ואין כאן נכון ולא נכון.
יכולה רק לשתף בנסיוני. אני הפסקתי להניק בלילות כשביתי הייתה בת שנה וחצי. חודש אחר כך חזר לי המחזור, וכשהייתה בת שנתיים ושלושה חודשים נכנסתי שוב להריון. כשגיליתי עדיין ינקה שלוש פעמים ביום והורדתי הדרגתית עד שנכנסתי לחודש רביעי, כשהציצים כבר כאבו והחלב התמעט מאד. אני כעת בחודש שמיני. היא עדיין יכולה לבקש לינוק. כבר אין חלב. והיא אוהבת קצת לשחק בפטמות עם האצבעות וקצת לשים את הפה ולינוק פנימה את הפטמה במשיכה אחת, יותר דומה לנשיקה עמוקה ולוקח שניה. אח"כ היא עוברת לצד השני. וזה מבחינתה נקרא שהיא ינקה. הלילה היא אמרה לי ש"אני חושבת שיש להן (לפטמות שלי) צורה של לב"!
אולי את יכולה ללמד אותו להפסיק את ההתנהגיות שמציקות לך כמו דחיפת הידיים לחולצה והשלוקים, אבל להמשיך להניק. זה עניין של רצון ועקביות ולא צריך לקחת יותר מדי זמן, בגילו. עלי מאד הקל כש"סידרתי" למספר הנקות קבועות ביום, למשל. אולי זה יעזור גם לתחושת העייפות שלך.
ברמה הרגשית - אני מאד מזדהה עם השאלות שלך - מי אהיה בלי ההנקה וכו'. גיליתי שבסך הכל, התשובות פשוטות. את תהיי את. כל מי שהיית לפני וגם אמא. הוא יהיה הוא ועדיין הבן שלך. והקשר שלכם יהיה קשר של אהבה.
בהצלחה בכל בחירה שתעשי!

באמת לבטים לא פשוטים שאמהות רבות מוצאות עצמן מתעסקות בהן-אולי יעזור לך לדעת שאינך היחידה שעוברת את השלב הזה...
בנך כבר בגיל בו הוא כבר עצמאי יותר ועם זאת עוד זקוק לך מאד, זה יכול להיות מאד מבלבל גם בשבילך...

מאחר ורק עכשיו עשית את גמילת הלילה, אולי תתני לזה כמה ימים "לשקוע" ולראות איך את מרגישה ואיך הגוף שלך מתארגן בהתאמה, כי יש כאן- מעבר לקטע הרגשי- גם משחק של הורמונים שמשפיע על תחושותייך...

צריכה לזוז כרגע, אולי אמשיך אח"כ.

חזרתי-
חושבת שזה מאד נכון להיות זמן מה במקום לא בטוח, כדי להציף את כל הקולות שעולים בך ולאפשר לך לראותם במלואם.
את הקושי ואת ההנאה, את החובה ואת הזכות.
אחרי שהכל צף, יש איזו רגיעה, איזה שקט שעולה רק מעצם קרעאת הדברים בשמם.
אז אפשר להחליט החלטה שקולה יותר, כזו שתהיי שלמה איתה יותר.
כי כפי שהעלית (וקלייר חיזקה את דברייך), סביר שמהר מאד תכנסי שוב להריון, מה שיעורר קולות חדשים...
החיים שלנו- במיוחד הנשים- הם בכזו מחזוריות... רק לראות שאנחנו מסונכרנות איתה ומרגישות אותה בטוב

גם אני מתלבטת. הקטנה בדיוק בת שנתיים ומצד אחד אני רוצה להניק אותה עד גיל שלוש לפחות, כי האחיות שלה ינקו ארבע וחמש שנים, ומצד שני כבר רוצה את הגוף שלי לעצמי, ומצד שלישי שתינו מאוד נהינות מזה, ומצד רביעי היא נהנית מזה כנראה יותר ממני, ומצד חמישי אולי היא סתם יונקת ואני בכלל רוצה לעשות המון המון דברים ולא להיות מחוברת וכו' וכו'.
בכל אופן, בלילה היא יונקת מעט, ומעדיפה להירדם בעגלה, לעבור באמצע הלילה לציצי במיטה ולפנות בוקר שוב לעבור לעגלה.

חגית, ראיתי שהזכרת בעוד מקומות שאת רוצה להניק אותה עד גיל שלוש כי אחיותיה ינקו עד גילאי 5 ו-4. הטיעון הזה, למעט יופיו הסימלי, כלל לא רלונטי. אולי דוקא ההיפך: כה הרבה שנות הנקה מאחוריך, אולי את כבר שבעה.
יש לי הצעה למדור הנקה שהתכוונתי להציע כבר מזמן ובסוף לא הסתייע: לפתוח תת מדור של סיפורי גמילה. שאמהות יספרו ממש על כל התהליך שעברו עם יונקיהן. אני מרגישה שזה מאוד חסר כאן. האתר עזר לי מאוד בכל צעדי כאם טריה ודוקא הקטע הזה של גמילת פעוט הוא כאילו טאבו, כאילו אמורים להמשיך להניק לנצח. אני יודעת על עצמי שרציתי להניק עד שביתי תיגמל מעצמה כפי שקארתי שקרה כאן לילדים אחרים וזה נפלא, אך הסתבר לי שבמרבית המקרים זה פשוט לא ריאלי. אין מספיק שיתופים כאן, כלומר כאלו שמתארים תהליך שלם של גמילה, כזאת שבאה מצד האמא בניגוד לרצונו של הילד. איך בכל זאת "להיפרד כידידים". המעט שיש עזר לי מאוד להבין איך לעשות זאת ועדיין אני מרגישה שזה הדבר הכי קשה שקרה ליבהורות עד כה. מתכוונת להעלות על הכתבאת הסיפור שלנו ולפתוח תת מדור סיפורי גמילה מהנקה.

אום,
צודקת בכל מילה! ואני אהיה הראשונה לקרוא ולהגיב
זה באמת דבר שאני מתבחבשת בו כבר חודשים רבים, לא מצליחה לגמול/לא רוצה לגמול/חייבת לגמול...
גם אני אתעד על הכתב את התהליך (שבקושי התחיל). יאללה, לעבודה!

תודה על התגובות.
השבוע יוצא שאני רוב היום לא בבית, ומיעוט ההנקה כנראה מפחית עוד יותר את ייצור החלב כי גם היום כשנפגשנו אחה"צ והוא ביקש לינוק - אחרי כמה שלוקים אמר שאין חלב.
הקושי הוא שהוא עדיין רוצה את הציצי בפה, גם אם אין חלב, וזו לא תחושה כל כך נעימה.

ורד -
אחרי שהכל צף, יש איזו רגיעה, איזה שקט שעולה רק מעצם קרעאת הדברים בשמם.
ממש כך. לקח לי הרבה זמן להרשות לעצמי בכלל להגיד שאני שוקלת להפסיק להניק, ולשתף פה באתר, ועכשיו, כבר, אני מרגישה את זה הרבה יותר ברור.

ז"א, כן, אני רוצה להפסיק להניק. (וואו, רגע, זו תובנה בזמן אמת!)

להפסיק להניק - לא בכלל, לא לתמיד, אבל כרגע, את צוציק, עד הילד הבא.

אום אל קיצקיצ
שמחה על היוזמה שלך, זה באמת חסר.

אני תוהה אם "זבנג וגמרנו" לא יהיה קל יותר מגמילה הדרגתית. אולי קל יותר זו לא הגדרה נכונה - אולי, פחות מבלבל בשבילו?
כבר לפני כמה זמן החלטתי להפחית הנקות אבל בגלל שאין לנו ממש סדר יום וכל יום נראה אחרת, למעט כללים ממש ברורים שכבר ציינתי לא הצלחתי להפחית הנקות במהלך היום.

אולי להגיד - נגמר החלב ואי אפשר לינוק יותר - יהיה לו ברור יותר מאשר כל החלטה שרירותית אחרת (רק בצהריים, למשל)?
לא יודעת אם אני מצליחה להבהיר את עצמי.

מצד שני - הניתוק החד הזה עלול להיות קצת אכזרי עבורו.
או אולי לא?

להרגשתי, אחרי התהליך אצלינו, אני חושבת שהיה עדיף לסיים במכה. כי הרי כל הפחתה היתה סצינה בפני עצמה, אז למה כמה שברונות לב במקום אחד? בעלי לעומת זאת חושב שההדרגה היתה חשובה אז לכי תדעי. קשה לומר. על כל פנים, הנה, יש לפחות עוד בנאדם אחד חוץ ממך שלא שולל את לסיים את זה בבת אחת.

אז למה כמה שברונות לב במקום אחד?
בדיוק!

זה מרגיש כמו לפורר את האמון שלו קצת כל פעם. (אה, אתה מסוגל בלי ההנקה של הבוקר? אז הנה לך, אסור לינוק גם בצהריים!)

אולי אם זה יהיה חד-משמעי, אם לי זה יהיה ברור, אז כך הוא גם יקבל את זה.

אבל אני באמת צריכה להתבשל עם זה טוב טוב קודם.

ולראות איך מחזיקה מעמד הגמילה מהלילה. בינתיים הוא עדיין מתעורר כמה פעמים למים/חיבוק/לבדוק עם כבר אור/לראות את הציצי ישן.

בעקבות יזמתה של אום אל קיצקיצ ,
אשמח לקרוא עוד סיפורי גמילה מהנקה.

מניקות (לשעבר) - בואו בהמוניכן!

אנחנו נגמלות מהנקה בת שנתיים.

אני מרגישה מוטשת כמו שלא הרגשתי המון המון זמן.
נכון שיש גורמים אחרים בתקופה זו שאחראיים לעייפות
הקיצונית, אבל מדובר ברמת תשישות מבהילה שלא עוברת.
שמתי לב שיש לי סחרחורת כשאני קמה מישיבה.
האם מישהי חוותה תחושות דומות בגמילה?
מתי לעזעזאל זה עובר?

שלום בנות....אני בדיוק בכאבי גמילה..אצלי כפי הנראה זה הרבה יותר כואב וטראומתי מלביתי המדהימה. בחודשיים האחרונים ינקה בערך פעמיים ביום, כשבקעו עוד שיניים/כשלא הרגישה טוב- זה עלה קצת....לאחרונה כבר הרגשתי שזהו. קשה לתאר את הרגע אך זו הבנה פנימית שאם זה לא בא עם כל הסבלנות והרוגע- גם בלילות, וגם בימים, אז כנראה שדי. ככה זה אצלי.
שד אחד כאב מאוד ביומיים אחרי ההפסקה והיה קשה וחם- ריפדתי היטב בכרוב, מה שעזר פלאים.
עכשיו כבר שבוע אחרי- עדיין כואב לי החזה כולו----לא קשה ואין לי חום אך רגיש וכואב- עד מתי? זה לא קרה לי בפעמים הקודמות....מוכר למישהי? עצות? אשמח.. תודה

הבן שלי בן שנתיים וחצי. שנינו נהנים מההנקה. הוא ממש מתמרח עלי ונרגע לעומק. הפסקתי להציע לו לקראת גיל שנתיים וההנקות התמסדו יותר גם מאז שהתחלתי לעבוד ויש סדר יום. אני לא רוצה להפסיק להניק. והוא לא מעלה בדעתו אפשרות כזאת. אבל בחודשים האחרונים אני קצת מרגישה שתכף הוא יהיה גדול. ואולי זה קצת מביך אותי או מבלבל. ומין תהיה כזו של האם אי פעם הוא יבין שלא יונקים עד מאה ועשרים שנה. אני שוקלת כבר המון זמן אם לעשות לו שיחות על זה שילדים גדולים לא יונקים, ואולי כדאי להגיד משהו אחר? ויותר לכוון אותו לגמילה. אבל רק המחשבה על גמילה גורמת לי לתחושה של סוג של אבל. מישהי יכולה לעזור לי?

אם שניכם נהנים -למה למהר?
כולנו פה ראינו ילדים בני 3-4 שיונקים,מטיבי לכת גם מעבר לזה .אולי הבעיה היא שמסביבך כבר כולן הפסיקו להניק מזמן..

גמילה היא בכל אופן שינוי.
השאלה היא איך תופסים את השינוי-אפשרות אחת : באיזה שהוא שלב אחד הצדדים מתחיל להרגיש שאין לו צורך בהנקה.הבן נרגע כשהוא קרוב אליך פיזית,אולי יענין אותו יותר לדבר איתך על קורות יומו/לשחק איתך במשחקי תפקידים/לקבל מסאז וכל אופציה אחרת שמאפינת את ההתפתחות של גיל 3-4.כל אפשרות שבה הגמילה עולה עקב רצון אמיתי ופנימי-נחשבת בעיני עדיפה.
אצלי למשל,אני זוכרת שהבן שלי הבכור לא רצה לנוק , הוא היה זוחל על ארבע למטבח כי שמע רעשים של אבא שמכין ארוחת בוקר.האוכל הזה עינין אותו יותר, אולי גם החברה-יאללה סבבה.

מצד שני ,הגמילה יכולה לבוא ממניע חיצוני ולא קשור לשום דבר.הילד מתקשה להבין מדוע נגזרה עליו גזרה נוראית ולמה משביתים לו את השמחה.יתכן שיגיב בכעס.
אמהות שמחליטות לגמול כי העינין מתיש אותן וכ'-הפעוט אולי לא מבין מה הבעיה של אמא,אבל לפחות הוא יכול לקלוט שזה אמיתי ולא סתם קפריזה.

אני בתהליך גמילה של בן ה3+. כשהתחלתי לחשוב על זה, לפני שעוד אמרתי משהו, הוא שאל אותי אם הוא יינק גם כשהוא יהיה איש, ואז התחלנו לדבר על זה, ואמרתי לו שאחרי גיל 4 הוא כבר לא יינק, ואם הוא ירצה להפסיק בגיל 3.5 הוא גם יוכל - מאוד שמחתי שהוא העלה את הנושא, ונראה שהתהליך באמת שונה לגמרי כשאפשר לדבר על זה, לדון, להגיע אולי להחלטה משותפת (השבוע ישבנו ביחד עם לוח-השנה והחלטנו מתי הוא יפסיק ומתי נעשה לו מסיבה...)
אני דוקא לא אומרת שגדולים לא יונקים, כי הם כן

תודה על התגובות. אני ממש לא מרגישה שנמאס לי. אבל אני מאוד ביישנית. גם מהבן שלי. הוא יונק, אבל מעולם לא התרחצתי איתו. ואני גם לא מחליפה בגדים לידו. אולי אני שרוטה בקטע הגופני, אבל קשה לי לדמיין להניק ילד בגיל שההתבגרות המינית שלו מתחילה (בערך בגיל 4-5). ואני גם לא סגורה עם עצמי אם אני ארצה שהוא יזכור את ההנקה. אבל אני גם לא רוצה לגמול אותו בכח.

את בסדר גמור. גם אני לא מחליפה בגדים ליד הדרדק. רק את השדיים שלי הוא מכיר, וגם אותם הוא כנראה ישכח תוך כמה חודשים (בן שלוש וחצי, נגמל לאחרונה). החששות שלך מובנים, אבל גיל ארבע עוד רחוק מכם, ובינתיים לשניכם טוב עם ההנקה, ולגמול בגיל שלוש (למשל) קל בהרבה מאשר בגיל שנתיים (לרוב), וגם לגמול בזמן שמרגישים צורך כזה קל בהרבה מלגמול כשבעצם שניכם נהנים מההנקה ורק בגלל חששות עתידיים. ממליצה לא להטריד את עצמך בזה בינתיים.

ללו, תודה. כיף שיש אנשים שנותנים לגיטימציה למה שאני מרגישה (בניגוד לסביבה שלי שכבר יותר משנה מסתכלים עלי כעל לא נורמלית). באמת קל יותר לגמול בגיל שלוש? וגם, איך את מרגישה היום אחרי ההנקה? זה לא חסר לך?

בניגוד לסביבה שלי שכבר יותר משנה מסתכלים עלי כעל לא נורמלית
הגעת למקום הנכון @} כאן מבינים שריטות כאלה P-:

באמת קל יותר לגמול בגיל שלוש?
נראה לי שכן. כשהבחור היה בן שנתיים הוא היה שרוף על הנקה, בלילות, בימים, המון. היה נשמע אז ממש תלוש הרעיון שיום אחד ייגמל. ואילו עכשיו בחודשים האחרונים היה מסוגל לשכוח לבקש יום שלם, וכשהיה יונק היה יונק לכמה שניות ועוזב. ברור שהוא היה הרבה יותר בשל לגמילה. ולפי מה שאני שומעת מסביבי, השינוי בהתנהגות היניקה שלו מאוד אופייני לגיל. וראי גם סיפורה של אביגיל למעלה.

איך את מרגישה היום אחרי ההנקה? זה לא חסר לך?
לגמרי לא. הגעתי לנקודה שממש ממש נמאס לי, אז גמלתי, ואני מאוד שמחה עם זה.

אני לא מתווכחת עם ההרגשה של בישנות ומכבדת צורך של אישה להיות צנועה.
מצד שני, נראה לי,על סמך הידע שיש לי, שההתבגרות המינית בבנים מתחילה בגיל 13-14 .
בגיל 3-4 רואים את הילדים ממששים לעיתים קרובות את הפין שלהם ,או נהנים ממגע של ליטוף וחיבוק,זה גורם להם תחושות נעימות ,שבתקווה ישארו גם בעתיד,עד 120.מצד שני ,הילדים הקטנים בכלל לא עסוקים במין במובן שבו מתבגרים ובוגרים תופסים אותו.הם רק מגלים את הגוף שלהם,אבל מבחינת התוכן שמעסיק אותם הם לגמרי ילדים.התקופה הזו מכונה 'תקופת החביון'-המין מוחבא עמוק עמוק בפנים.
שדים בכלל לא נתפסים אצלהם כאוביקט מיני.

ילדים בריאים בנפשם לא עוסקים בתכנים מינים.והרי המוח הוא איבר המין העיקרי של המין האנושי.אלא אם כן שותלים באופן יזום את הרעיון-וזה בהחלט יכול להחשב כהטרדה מינית או ניצול מיני וטראומה.
ילד שמתחיל לבטא תכנים מינים ,במקום לדבר על משחקים וחברים וכ' -בהחלט נדלקת מנורה אדומה.

רובנו זוכרים את הארועים שקרו בגיל 4-5 ואילך,במיוחד זוכרים דברים יוצאים מן הכלל ולא את השיגרה שנחרתת בתת מודע .
בסביבות גיל 9 הרבה ילדים לומדים זה מזה כל מני 'שניניות' שעוסקות בפתחי הגוף והפרשותיו ומתלהבים מאוד או נרתעים מאוד מזה.
אין ספק שהטלויזיה מלבה את העינין וגם מעודדת אותו אצל ילדים קטנים יותר.
חברת ילדים שחשה לעצמה צורך לפרוץ גבולות שמרניים מדי,או שממש אין להם שום גבול וכל הצורך שלהם הוא למשוך תשומת לב -יעסקו בכך יותר מכמה שטבעי ורצוי לגילם.

אילה, התכוונתי לגיל בו משתחררים הורמוני המין למערכות הגוף (שכחתי איזה, אולי אני אבדוק יותר מאוחר). זה אכן מתחיל באיזור גיל 4-5 בכמויות קטנות. הזהות המינית גם היא מתגבשת בסביבות הגיל הזה.
וזיכרון כלשהו מתחיל אצל רוב האנשים מזמן תחילת הדיבור. הבן שלי מדבר שוטף.

אני את הבן השני שלי הנקתי עד גיל 3 ושלושה חודשים, הייתי בהריון שלישי והתכוונתי להמשיך להניק את שני הבנים אחרי הלידה. הפסקתי כי היה לי מאוד קשה להניק בהריון, אבל הגמילה בהחלט לא היתה קשה, דיברתי איתו , סיכמנו מתי ואיפה הוא יכול לינוק ולאט לאט הוא הפסיק.אני לא זוכרת איך זה קרה.אחרי כמה חודשים שהתינוק נולד הוא ביקש לטעום חלב , אבל לינוק לא ביקש.
כך שגם אני חושבת שגמילה בגיל 3-4 קלה יותר.